Balak

ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח)

« Dans la multitude du peuple est la splendeur du roi, et à défaut de nation, la ruine du dignitaire (razon). » (Proverbes 14,28)

שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי י״ד:כ״ח) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים.

Le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, a expliqué dans ce verset (Proverbes 14,28) que la multitude du peuple est la splendeur du roi et sa gloire, parce que parmi ses hommes il y a des héros et des sages qui lui sont égaux ou supérieurs ; mais sa supériorité et son élévation sur les autres princes et préfets, c’est la multitude de ses armées et l’étendue de son royaume et de sa domination, et telle est la cause pour laquelle il est supérieur et plus splendide que tous ; et lorsque le peuple lui manque et se sépare de lui, c’est la ruine du maître, et le mot « razon » vient de « roznim » (dignitaires).

ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם.

Et d’après ce qu’il a dit « splendeur du roi », il aurait dû dire « ruine du roi » ; mais il a voulu dire que l’absence du peuple est pour lui une ruine au point que lui est ôté le nom de royauté et qu’il redevient comme l’un des dignitaires qui gouvernent le peuple ; c’est pourquoi l’Écriture l’appelle du nom de « razon » et non du nom de « roi », car il n’y a pas de roi sans peuple. Et par conséquent ce verset t’enseigne que la confiance du roi dépend d’êtres de chair et de sang, puisque sa splendeur et sa supériorité résident dans la multitude du peuple et sa ruine dans leur absence.

ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים,

Et pour cette raison, la volonté du Nom, qu’Il soit béni, n’était pas qu’il y ait un roi parmi nous, car la confiance du peuple est dans le roi et la confiance du roi dans son peuple ; or nous, qui avons reçu la Torah, il nous y a été ordonné de craindre le Nom, qu’Il soit béni, selon ce qui est écrit (Deutéronome 6,13) « l’Éternel ton Dieu tu craindras » ; il nous a aussi été ordonné de ne pas craindre les Cananéens, selon ce qui est écrit (Deutéronome 7) « ne les crains pas », et il est écrit (Deutéronome 31) « ne craignez pas et ne tremblez pas devant eux » ; et puisque la Torah nous a interdit la confiance en un être de chair et de sang et nous a ordonné que la confiance de chacun de nous soit en l’Éternel, qu’Il soit béni, seul, et qu’en accomplissant cela nous n’aurions besoin d’aucun homme et que chacun d’Israël serait plus assuré que le roi ; mais comme il était révélé et connu devant Lui, qu’Il soit exalté, qu’Israël demanderait un roi comme les autres nations qui ont des rois et des gouverneurs,

על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו.

c’est pourquoi Il a établi pour eux dans la Torah un commandement positif, en connaissance de leur volonté, de nommer sur eux un roi après qu’ils auront péché en le demandant, et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 17) « et tu diras : je mettrai sur moi un roi comme toutes les nations qui m’entourent, tu mettras sur toi un roi » ; et il convenait que cela leur soit compté comme un péché, puisque le Saint, béni soit-Il, avait distingué leur situation, à l’époque de leur sortie du pays d’Égypte, de tous les peuples, avait élevé leur part au-dessus de toute nation et langue, étant Lui-même Roi sur eux et sa Présence au milieu d’eux ; et c’est pourquoi cela parut grave aux yeux du Saint, béni soit-Il, lorsqu’ils demandèrent un roi, et sa fin prouva son commencement, car Shaoul se perdit à la fin.

ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו.

Et c’est pourquoi le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit ici « dans la multitude du peuple est la splendeur du roi », et nous apprenons de ce verset que le juste qui se confie en l’Éternel, qu’Il soit béni, est plus assuré que le roi, car le roi place le fondement de sa confiance dans son peuple, et dès lors il convient que celui qui se confie dans le Saint, béni soit-Il, soit plus assuré que celui qui se confie dans le peuple, car le roi qui se confie dans le peuple seul et non dans le Saint, béni soit-Il, tombe parfois aux mains de ses ennemis, et toutes ses armées ne lui serviront à rien et ne le sauveront pas.

וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהילים ל״ג:ט״ז) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב.

Et de même nous trouvons pour Si’hon et Og, qui se confiaient dans la multitude de leurs armées et vinrent contre Moché et Israël, et cela ne leur servit à rien, car le dommage et le salut qui viennent de lui ne dépendent pas de la multitude du peuple mais du décret du Nom, qu’Il soit béni, car parfois le salut n’est pas dans la multitude du peuple, selon ce qui est écrit (Psaumes 33,16) « le roi n’est pas sauvé par une grande armée, le héros n’est pas délivré par une grande force » ; et il est connu qu’ils étaient des rois puissants, forts en vaillance, leurs villes fortifiées et solides, leurs armées comme le sable qui est au bord de la mer, et puisqu’ils périrent tous et tombèrent aux mains de Moché, c’est pourquoi Balaq, roi de Moav, craignit, car étaient déjà morts ses héros auprès desquels il avait cherché refuge, et il trembla pour sa vie à cause de ce qu’Israël avait fait à l’Émori ; et c’est ce qui est écrit.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. בלק בן צפור מלך מואב היה, כי כן יזכיר בסמוך ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, וא"כ היה ראוי שיאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב.

« Et Balaq fils de Tsippor vit tout ce qu’Israël avait fait à l’Émori. » Balaq fils de Tsippor était roi de Moav, car il le mentionne plus loin « et Balaq fils de Tsippor était roi de Moav en ce temps-là », et par conséquent il aurait dû dire « et Balaq fils de Tsippor, roi de Moav, vit ».

ויתכן לפרש כי כאן גלה לנו הכתוב פחדו הגדול ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ומפני זה הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך, ויהיה בעת ההיא בעת שנאבד האמורי, כלומר כשמתו אבל משמתו לא היה מחשיב עצמו כמלך לאמורי הידוע, זה סיחון ועוג, ולא היה במלכי כנען כאלה, כענין שכתוב (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח בהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מרתת על עצמו.

Et il est possible d’expliquer que l’Écriture nous a révélé ici sa grande frayeur à cause de la disparition de ces deux rois, Si’hon et Og, et c’est pourquoi l’Écriture a expliqué que depuis le jour où il vit tout ce qu’Israël avait fait à l’Émori, il ne se considérait plus comme roi, et c’est pourquoi l’Écriture l’a mentionné simplement par son nom et non avec le titre de roi ; et « en ce temps-là » sera : au temps où l’Émori périt, c’est-à-dire quand ils moururent ; mais depuis qu’ils moururent, il ne se considérait plus comme roi, en comparaison de l’Émori connu, qui est Si’hon et Og, et il n’y avait pas parmi les rois de Canaan de tels rois, selon ce qui est écrit (Amos 2,9) « et moi j’ai détruit l’Émori devant eux, dont la hauteur était comme la hauteur des cèdres et qui était fort comme les chênes » : une parabole d’un roi qui plaça des gardes pour le garder de la troupe, et il était assuré d’eux car ils étaient des héros ; la troupe vint, les tua, et il trembla pour lui-même.

אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו, והם היו שקולין כנגד כלם, שנאמר (תהילים קל״ה:י״א) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפיכך ויגר מואב.

Balaq aussi vit ce qui avait été fait à Si’hon et Og, à qui il versait un salaire pour qu’ils le gardent, et qui valaient à eux seuls autant que tous, comme il est dit (Psaumes 135,11) « à Si’hon roi de l’Émori, à Og roi du Bashân, et à tous les royaumes de Canaan » ; c’est pourquoi « et Moav eut peur ».

ובמדרש וירא בלק, כל ראייתם של רשעים לפורענות, וירא בלק הביא בלעם הרשע שבא לעקור אומה שלמה. (בראשית ט׳:כ״ב) וירא חם אבי כנען, (שם ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה, (שם לד) וירא אותה שכם בן חמור.

Et dans le Midrash : « Et Balaq vit » : toute vision des méchants est pour le malheur : « Et Balaq vit » : il amena Bilam le méchant, qui vint pour déraciner une nation entière. (Genèse 9,22) « Et Ham père de Canaan vit », (Genèse 6) « et les fils d’Elohim virent les filles de l’homme », (Genèse 12) « et les princes de Pharaon la virent », (Genèse 34) « et Shekhem fils de Hamor la vit ».

ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא שונאים היו זה את זה שנאמר (שם לו) המכה את מדין בשדה מואב, כלומר שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, משל לשני כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על אחד מהם, אמר בלבו אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר בא עלי, נתחברו שניהם על הזאב. ולמה נטלו עצה ממדין, לפי שראו שישראל נוצחים שלא כדרך העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל להם מה מדתו, אמרו להם אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שאין כחו אלא בפיו. שהיו סבורים שמשה רבינו ע"ה כשאר אצטגנינין.

« Et Moav dit aux anciens de Madian. » Ne se haïssaient-ils pas les uns les autres, comme il est dit (Genèse 36) « celui qui frappa Madian dans le champ de Moav », c’est-à-dire que Madian vint faire la guerre à Moav ? Mais par crainte d’Israël ils firent la paix entre eux. Parabole de deux chiens qui se montraient hostiles l’un envers l’autre ; un loup vint sur l’un d’eux, et l’autre dit en son cœur : si je ne l’aide pas aujourd’hui, il tue celui-ci, et demain il vient sur moi ; ils s’associèrent tous deux contre le loup. Et pourquoi prirent-ils conseil de Madian ? Parce qu’ils virent qu’Israël l’emportait contrairement à la voie du monde ; ils dirent : le guide de ceux-ci a grandi à Madian, interrogeons-les sur sa qualité ; ils leur dirent : sa force n’est que dans sa bouche ; ils dirent : nous aussi, venons contre eux avec un homme dont la force n’est que dans sa bouche. Car ils pensaient que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, était comme les autres astrologues.

פתורה. ע"ד הפשט שם מקומו הוא, וזהו שאמר ארץ בני עמו, וארמיים היו, כי כן כתיב (דברים כ״ג:ה׳) מפתור ארם נהרים.

« Pétora. » Selon le sens simple, c’est le nom de son lieu, et c’est ce qu’il dit « le pays des fils de son peuple », et ils étaient Araméens, car il est écrit (Deutéronome 23,5) « de Pétor d’Aram-Naharayim ».

וע"ד המדרש פתורה, נקרא פתורה מלשון פתרון, לפי שמתחלה היה פותר חלומות ואח"כ חזר קוסם ואח"כ עלה לרוה"ק.

Et selon le Midrash : Pétora : on l’appelle Pétora d’après l’expression « pitaron » (interprétation), parce qu’au début il interprétait les songes, puis il devint devin, puis il monta jusqu’à l’Esprit saint.

כי ידעתי את אשר תברך וגו'. מלמד שהיה מוחזק שקללתו חלה על המקולל, כענין שאמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.

« Car je sais que celui que tu béniras, etc. » Cela enseigne qu’il était établi que sa malédiction s’appliquait au maudit, selon ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : que la malédiction d’un homme ordinaire ne soit pas légère à tes yeux.

ודעת החכם רבי אברהם ז"ל שמתוך חכמת המזלות שהיה יודע כשהיה רואה מזלו של אדם שהיה בשפל והגיע עת רעתו היה מקלל אותו, וכאשר תבא אליו הרעה יחשבו הבריות שקללתו גרמה לו, ולכן הערים לדבר אל שרי בלק שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשי היוצר או גזרותיו. ודעת רז"ל איננו כן.

Et l’avis du sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, est que par la science des constellations, quand il voyait la constellation d’un homme qu’elle était basse et que le temps de son malheur était arrivé, il le maudissait, et quand le malheur lui arrivait, les gens pensaient que sa malédiction l’avait causé ; c’est pourquoi il usa de ruse pour parler aux princes de Balaq en disant « je ne puis transgresser la parole de l’Éternel », car il n’est pas au pouvoir de la créature de changer les œuvres du Créateur ou ses décrets. Mais l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, n’est pas ainsi.

וקסמים בידם. מכאן שהיה בלעם קוסם, שהביאו לו קסמים בידם כדי שלא יוכל לדחותם ולומר אין בידי עתה כלי הקסמים. ויש מפרשים וקסמים, ושכר קסמים, כלומר שהביאו לו כסף וזהב בשכרו.

« Et les instruments de divination en leur main. » De là on apprend que Bilam était devin, car ils lui apportèrent les instruments de divination en leur main, afin qu’il ne puisse les repousser en disant : je n’ai pas maintenant l’instrument de divination. Et certains expliquent « et les divinations » comme « et le salaire des divinations », c’est-à-dire qu’ils lui apportèrent de l’argent et de l’or pour son salaire.

לינו פה הלילה. ברוב גאותו וגאונו נראו לו שרי מואב פחותים, ועל כן אמר להם לינו פה הלילה, לינה בעלמא, אבל כששלח שלוחים אחרים רבים ונכבדים מאלה אמר להם שבו נא בזה, שהוא לשון עכוב, כמו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, ועוד שחלה פניהם שהוסיף לשון נא.

« Passez ici la nuit. » Dans sa grande fierté et son orgueil, les princes de Moav lui parurent insignifiants, et c’est pourquoi il leur dit « passez ici la nuit », une simple nuitée ; mais quand Balaq envoya d’autres envoyés, nombreux et plus honorables que ceux-là, il leur dit « restez ici, je vous prie », ce qui est une invitation à prolonger le séjour, comme (Deutéronome 1) « et vous restâtes à Qadesh de nombreux jours », et en outre il les sollicita avec déférence en ajoutant l’expression « na » (je vous prie).

ויבא אלהים אל בלעם. גלוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר (בראשית ל״א:כ״ד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, וכן (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך.

« Et Dieu vint à Bilam. » Cette révélation fut pour l’honneur d’Israël, car nous trouvons ainsi que la Présence se révèle à des gens ordinaires à cause des justes, selon ce qui est dit (Genèse 31,24) « et Dieu vint à Laban l’Araméen dans le rêve de la nuit », et de même (Genèse 20) « et Dieu vint à Avimélekh ».

ויאמר מי האנשים האלה עמך. לא מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד, כענין שכתוב (איוב י״ב:כ״ג) משגיא לגוים ויאבדם, וזהו שכתוב בקין (בראשית ד׳:ט׳) אי הבל אחיך, לפי שהיה כופר בהשגחה ואמר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן, רצה להטעותו שישאל לו כמי שאינו יודע, וכן כאן בבלעם רצה לשאול לו כדי להטעותו שיאמר עתים יודע ועתים אינו יודע.

« Et Il dit : qui sont ces hommes chez toi ? » Nous ne trouvons dans toute l’Écriture que le Saint, béni soit-Il, ne pose de question qu’aux méchants, à ceux qu’Il veut égarer afin de les perdre et de les anéantir à jamais, selon ce qui est écrit (Job 12,23) « Il fait grandir les nations et les fait périr » ; et c’est ce qui est écrit à propos de Qaïn (Genèse 4,9) « où est Hével ton frère ? », car il reniait la providence et disait : il n’y a ni jugement ni juge, et il n’y a pas d’autre monde ; Il voulut l’égarer en l’interrogeant comme quelqu’un qui ne sait pas ; et de même ici pour Bilam, Il voulut l’interroger afin de l’égarer, pour qu’il dise : tantôt Il sait, tantôt Il ne sait pas.

וכן אמרו במדרש (משלי כ״ח:י׳-י״א) משגה רשעים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב, זה בלעם הרשע, לפי שבתחלה היו הבריות גדורין בעריות שנאמר (בראשית כ״ט:ט׳) ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, וכתיב (שמות ב׳:ט״ז) ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות, בשחותו הוא יפול, כשם שהטעה את הבריות כך הטעהו הקב"ה ואמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע יש עתים שאינו יודע אף אני אעשה בבניו כל מה שאני חפץ.

Et de même ils ont dit dans le Midrash (Proverbes 28,10-11) « celui qui égare les méchants dans une voie mauvaise tombera dans sa fosse, et les intègres hériteront du bien » : c’est Bilam le méchant, car au début les créatures étaient protégées contre les unions interdites, comme il est dit (Genèse 29,9) « et Rachel vint avec le troupeau de son père », et il est écrit (Exode 2,16) « et au prêtre de Madian sept filles » ; Bilam se leva et égara les créatures dans les unions interdites ; « dans sa fosse il tombera » : comme il a égaré les créatures, ainsi le Saint, béni soit-Il, l’a égaré et lui a dit « qui sont ces hommes chez toi ? » ; ce méchant dit : il y a des moments où Il ne sait pas ; moi aussi, je ferai à ses fils tout ce que je veux.

לא תלך עמהם. מה טעם, שלא תוכל לקלל אותם, כי אני ברכתים.

« Tu n’iras pas avec eux. » Quelle en est la raison ? Que tu ne pourras pas les maudire, car Moi, Je les ai bénis.

ובמדרש לא תלך עמהם א"ל אם כן אקללם במקומי, לא תאור את העם, אמר לו א"כ אברכם, כי ברוך הוא, אינם צריכין לברכתך, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך.

Et dans le Midrash : « Tu n’iras pas avec eux » ; il Lui dit : s’il en est ainsi, je les maudirai de mon lieu. « Tu ne maudiras pas le peuple » ; il Lui dit : s’il en est ainsi, je les bénirai ; « car il est béni » : ils n’ont pas besoin de ta bénédiction ; on dit en proverbe à la guêpe : ni de ton miel, ni de ton dard.

ויאמר אל שרי בלק. לא הזכיר זקני מדין לפי שבלק הוא העקר והוא השולח לקראתו.

« Et il dit aux princes de Balaq. » Il n’a pas mentionné les anciens de Madian, parce que Balaq est le principal et que c’est lui qui envoie à sa rencontre.

כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אין חפץ השם בשליחות זה כלל, כי מחשבתו של בלעם היתה שלא ירשהו השם ללכת כלל ואפילו עם שרים רבים ונכבדים מן הראשונים.

« Car l’Éternel a refusé de me permettre d’aller avec vous. » Le Nom n’a aucun désir de cette mission, car la pensée de Bilam était que le Nom ne lui permettrait pas du tout d’aller, même avec des princes plus nombreux et plus honorables que les premiers.

והנה בלק חשד אותו כי מעצמו אמר דבר זה כדי להרבות לו מחיר, וזהו שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, להראות לו כי הוא חפץ בו מאד כדי לתת לו הון ועושר ככל אשר יגזור עליו, ובלעם השיב להם בכל ממונו לא אוכל לעבור את פי ה', כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו.

Et voici que Balaq le soupçonna de dire cela de lui-même afin d’augmenter son prix, et c’est ce qui est écrit « et Balaq envoya de nouveau des princes plus nombreux et plus honorables que ceux-là », pour lui montrer qu’il le désirait beaucoup, afin de lui donner fortune et richesse selon tout ce qu’il décréterait pour lui ; et Bilam leur répondit : avec tout son argent je ne pourrais transgresser la parole de l’Éternel, car Il est mon Dieu, et je ne pourrais rien faire, petit ou grand, si je transgressais sa parole.

ובמדרש כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים, מכאן אתה למד שהיו בו שלשה דברים, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, עין רעה דכתיב (במדבר כ״ד:ב׳) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, רוח גבוהה דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ומזה למדנו שהיה חומד ממון אחרים, אמר ראוי הוא שיתן לי כל כסף וזהב שיש לו שהרי צריך הוא לשכור חיילות וספק נוצח וספק אינו נוצח ואני בודאי נוצח.

Et dans le Midrash : « Car l’Éternel a refusé de me permettre d’aller avec vous » — mais avec de grands princes, oui ; de là tu apprends qu’il y avait en lui trois choses : un œil mauvais, un esprit hautain et une avidité insatiable. Un œil mauvais, car il est écrit (Nombres 24,2) « et Bilam leva les yeux et vit Israël demeurant selon ses tribus » ; un esprit hautain, car il est écrit « car l’Éternel a refusé de me permettre d’aller avec vous » ; une avidité insatiable, car il est écrit « si Balaq me donnait sa maison pleine d’argent et d’or ». Et de là nous avons appris qu’il convoitait l’argent des autres : il dit : il convient qu’il me donne tout l’argent et l’or qu’il possède, car il doit louer des armées, et il est douteux qu’il l’emporte ou non, alors que moi, je l’emporte certainement.

ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק. למעלה הזכיר שרי בלק באותן שהיו פחותין, ובאלו שהיו רבים ונכבדים אמר עבדי בלק, והענין כי בלעם היה גבה עינים ורחב לבב והראשונים שבאו לפניו בהכנעה ודברו לו בלשון רכה הזכיר בהם שרים אבל אלו שדברו אליו דרך גאוה, כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלוך אלי, קראם עבדים לבאר כי היו שפלים בעיניו ולא היה מחשיבם רק כעבדים, ועוד לבאר כי כשם שהיו הם עבדי בלק שהיה מלך בשר ודם אין רשאין לעבור מצותיו כלל על אחת כמה וכמה שאינו רשאי לעבור את פי הש"י וזה שאמר אם יתן לי בלק וגו'.

« Et il dit aux serviteurs de Balaq : si Balaq me donnait, etc. » Plus haut, il a mentionné « les princes de Balaq » pour ceux qui étaient de moindre rang, et pour ceux-ci, qui étaient nombreux et honorables, il a dit « les serviteurs de Balaq ». Et le sens est que Bilam avait le regard hautain et le cœur avide : les premiers, qui vinrent devant lui avec humilité et lui parlèrent d’un langage doux, il les a mentionnés comme princes ; mais ceux-ci, qui lui parlèrent avec arrogance, « ainsi dit Balaq fils de Tsippor : ne t’empêche pas de venir à moi », il les a appelés serviteurs pour expliquer qu’ils étaient méprisables à ses yeux et qu’il ne les considérait que comme des serviteurs ; et en outre pour expliquer que, de même qu’eux étaient les serviteurs de Balaq, qui était un roi de chair et de sang, et n’avaient pas du tout le droit de transgresser ses commandements, a fortiori il ne lui est pas permis de transgresser la parole du Nom, qu’Il soit béni ; et c’est ce qu’il dit : « si Balaq me donnait, etc. »

ועתה שבו נא בזה. במקום הזה. גם אתם הלילה. לכך נפרע הקב"ה ממואב בלילה (ישעיהו ט״ו:א׳) כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, כנגד שתי לילות הללו שנשתלחו שלוחי מואב לבלעם, כך דרשו רז"ל.

« Et maintenant, restez ici, je vous prie. » À ce lieu-ci. « Vous aussi, cette nuit. » C’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, exigea réparation de Moav pendant la nuit (Isaïe 15,1) « car dans la nuit où il est ravagé, Ar-Moav est détruite ; car dans la nuit où il est ravagé, Qir-Moav est détruite », en correspondance avec ces deux nuits où les envoyés de Moav furent envoyés à Bilam ; ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie.

אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. והלא כבר נאמר לא תלך עמהם, אבל הוא כענין (במדבר יג) שלח לך אנשים, א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, לפי שכבר אמרתי להם במצרים (שמות ג׳:ט״ז-י״ז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, ואמרתי להם אחרי כן (דברים א) עלה רש, והם לא האמינו אבל אמרו (שם) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ורצה הקב"ה לילך אחר דעתם ואמר למשה שלח לך אנשים. אף כאן אמר הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואח"כ אמר לו קום לך אתם, רצה לילך אחר דעתו. מכאן אתה לומד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

« Si c’est pour t’appeler que ces hommes sont venus, lève-toi, va avec eux. » N’a-t-il pas déjà été dit « tu n’iras pas avec eux » ? Mais c’est comme (Nombres 13) « envoie pour toi des hommes » : le Saint, béni soit-Il, lui dit : envoie pour toi, selon ton avis ; Moi, je ne te l’ordonne pas, parce que Je leur avais déjà dit en Égypte (Exode 3,16-17) « Je vous ferai monter de l’affliction de l’Égypte vers une terre bonne et vaste », et Je leur avais dit après cela (Deutéronome 1) « monte, prends possession », et ils ne crurent pas mais dirent (ibid.) « envoyons des hommes devant nous et qu’ils explorent pour nous le pays » ; et le Saint, béni soit-Il, voulut aller selon leur avis et dit à Moché « envoie pour toi des hommes ». Ici aussi, le Saint, béni soit-Il, dit à Bilam « tu n’iras pas avec eux », et ensuite Il lui dit « lève-toi, va avec eux » : Il voulut aller selon son avis. De là tu apprends que sur la voie où l’homme veut aller, on le conduit.

ויש מפרשים כי מה שאמר לא תלך עמהם באורו על מנת לקלל, ואחר כך אמר אם לקרוא לך באו האנשים לקריאה בלבד, שתלך עמהם, קום לך אתם על מנת שלא לקלל.

Et certains expliquent que ce qu’Il a dit « tu n’iras pas avec eux » s’entend : dans le but de maudire ; et ensuite Il a dit « si c’est pour t’appeler que ces hommes sont venus », pour un appel seulement, tu iras avec eux : « lève-toi, va avec eux », à condition de ne pas maudire.

ואך את הדבר אשר אדבר אליך. אפילו לומר לך לברך שתברך אותם.

« Mais seulement la chose que je te dirai. » Même si c’est pour te dire de bénir, que tu les bénisses.

ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה, כענין שכתוב (תהלים קט) יקללו המה ואתה תברך.

Et ici il y a lieu de demander si la parole de Bilam avait le pouvoir de nuire et de profiter ou non. Si tu dis qu’elle l’avait, comment est-il possible qu’un être de chair et de sang ait le pouvoir de changer le décret du Créateur ? Et si le Créateur a décrété sur Israël, comme il est dit « car il est béni », comment la malédiction aurait-elle le pouvoir de changer ce qu’Il a déjà décrété ? Et si tu dis qu’il n’y avait aucune réalité dans la malédiction, pourquoi alors le Saint, béni soit-Il, l’en a-t-Il empêché et lui a-t-Il dit « tu ne maudiras pas le peuple » ? Que Bilam maudisse toute la journée, pourvu que le Saint, béni soit-Il, bénisse, selon ce qui est écrit (Psaumes 109) « qu’eux maudissent, et toi tu béniras ».

והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כח בדבורו לקלל.

Et la réponse à cela est que la parole de Bilam n’avait aucun pouvoir pour que sa bénédiction ou sa malédiction s’accomplisse, et la preuve qu’il n’y a pas de pouvoir de malédiction dans sa parole est ce que nous trouvons expressément qu’il n’y a pas de pouvoir de bénédiction dans sa parole ; car si sa parole avait eu un pouvoir en matière de bénédiction, lorsqu’il lui fut clair que la volonté du Saint, béni soit-Il, n’était pas de maudire Israël comme Balaq le lui ordonnait, pourquoi n’a-t-il pas béni Balaq et son peuple ? Et voici que l’intention de Balaq se serait accomplie en cela : qu’Israël n’ait pas de pouvoir sur lui. Ou pourquoi se serait-il contraint pour un salaire en argent et or de Balaq ? Qu’il se bénisse lui-même pour être un grand roi sur tous les rois, et il n’aurait pas besoin de son argent ni de son or ; or nous trouvons expressément qu’il s’est béni lui-même en disant (Nombres 23) « que mon âme meure de la mort des justes », et sa bénédiction ne s’accomplit pas, mais sa fin fut mauvaise et son espoir se solda par la déception, car il mourut d’une mort singulière, comme il est écrit (Josué 13) « et Bilam fils de Be’or, le devin, ils le tuèrent par l’épée ». Tu trouves donc qu’il n’y avait pas de pouvoir dans sa parole pour les maudire : cela du côté de sa parole ; mais du côté de sa sagesse, qui savait viser exactement l’instant où le Saint, béni soit-Il, est en colère, il y avait certainement un pouvoir dans sa parole pour maudire.

ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה.

Et malgré tout, la difficulté reste à sa place, car puisque le Saint, béni soit-Il, ne s’irrita pas en ces jours-là, il se trouve que toutes ses paroles et sa sagesse étaient sans effet et que sa force était défaillante du côté de sa parole et de sa sagesse, puisque sa malédiction n’a de pouvoir qu’à l’heure de la colère, et puisqu’il n’y a pas d’heure de colère, les mains de sa sagesse sont affaiblies ; et dès lors pourquoi ne l’a-t-Il pas laissé maudire, en disant « tu ne maudiras pas le peuple » ? La réponse à cela est qu’il était révélé et connu devant Lui, qu’Il soit béni, l’affaire de la plaie qui devait advenir, et afin qu’on ne dise pas : c’est à cause de la malédiction de Bilam que la plaie est venue, c’est pourquoi Il l’empêcha de maudire. Mais certainement Bilam n’avait aucun pouvoir du côté de sa parole, ni pour la bénédiction ni pour la malédiction, mais seulement du côté de sa sagesse, à savoir viser exactement l’instant où le Saint, béni soit-Il, est en colère.

ויחר אף אלהים. כי הלך בכונה שיקלל. ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. בלעם נשתמש באומנות שאינה שלו, הפה נתן ליעקב שאמר (בראשית כ״ז:כ״ב) הקול קול יעקב, ולפיכך נשתמש המלאך באומנות שאינה שלו, שהרי מלאך של רחמים היה ונעשה לשטן, זה שכתוב הנה אנכי יצאתי לשטן, מדה כנגד מדה.

« Et la colère de Dieu s’enflamma », car il partait avec l’intention de maudire. « Et l’ange de l’Éternel se plaça sur le chemin pour s’opposer (satan) à lui. » Bilam s’est servi d’un métier qui n’était pas le sien : la bouche a été donnée à Yaaqov, qui dit (Genèse 27,22) « la voix est la voix de Yaaqov » ; c’est pourquoi l’ange s’est servi d’un métier qui n’était pas le sien, car c’était un ange de miséricorde et il devint adversaire (satan), c’est ce qui est écrit « voici que je suis sorti pour m’opposer », mesure pour mesure.

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. ראיה זו הרגשה היא איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם כל שכן לעיני הבהמות, ואין צריך לומר כי איננה ראית שכל כי הבהמה אין לה שכל, אבל ענין ראיתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא, שלא היתה השגתה בכך, שאם כן היה לה לומר בדבורה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוצרכתי לעכבך, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

« Et l’ânesse vit l’ange de l’Éternel posté sur le chemin. » Cette vue est une perception, ce n’est pas une vision de l’œil, car les anges ne sont pas saisis par les yeux de l’homme, a fortiori par les yeux des bêtes, et il va sans dire que ce n’est pas une vision de l’intellect, car la bête n’a pas d’intellect ; mais le sens de sa vue est qu’elle perçut une chose qui l’effrayait et l’empêchait de passer, et elle ne savait pas ce que c’était, car sa perception n’allait pas jusque-là ; sinon elle aurait dû dire par sa parole : l’ange de l’Éternel se tient devant moi, son épée tirée dans sa main, et c’est pourquoi j’ai dû t’empêcher ; ainsi l’a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה לקראת נחשים, כי מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה זהו שאמר ותט האתון, שניה ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם, רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקב"ה על הכוונה שהיה הולך, שלישית ותרבץ תחת בלעם שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה', רביעית הנס הגדול שנעשה בדבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדבור והודיעו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, והנה הש"י יכול למנוע ממנו הדבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור, חמישית נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש הנה אנכי יצאתי לשטן, בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה וירט הדרך, כי הקב"ה אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל זהו שאמר קום לך אתם, והוא ירט הדרך כלומר עיות הדרך והולך לנגדי. ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך זהו שאמר לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי.

« Et l’ânesse se détourna du chemin et alla dans le champ. » Grand était le désir de ce méchant de maudire Israël, car il n’y a personne au monde qui, voyant en chemin les signes qu’il vit, ne reviendrait pas, a fortiori un augure et un devin comme lui, dont tout l’art était de rechercher les présages. Car d’abord l’ânesse s’écarta du chemin droit et s’infléchit vers le champ, c’est ce qu’il dit « et l’ânesse se détourna » ; la deuxième fois : « et elle se pressa contre le mur et pressa le pied de Bilam » : elle lui fit allusion à l’annulation de ses pas et à l’obstruction de sa marche, car la volonté du Saint, béni soit-Il, n’est pas pour l’intention avec laquelle il allait ; la troisième fois : « et elle se coucha sous Bilam » : elle se coucha sous lui et ne voulut pas du tout avancer, et toutes ces choses sont des allusions : ce chemin, l’Éternel ne l’avait pas choisi ; la quatrième fois, le grand miracle qui fut fait par la parole de l’ânesse, et ici Il lui expliqua que son intention est mauvaise quant à l’affaire de la parole et lui fit savoir « qui a mis une bouche à l’homme, ou qui rend muet » (Exode 4,11), et voici que le Nom, qu’Il soit béni, peut lui retirer la parole et la mettre dans la bouche de la bête, et donc il n’a pas à s’enorgueillir du pouvoir de la parole ; la cinquième fois, la chose lui fut expliquée davantage afin d’annuler sa marche selon l’intention qu’il y avait, et c’est pourquoi l’ange de l’Éternel se révéla à lui et lui dit explicitement « voici que je suis sorti pour m’opposer », parce qu’il allait avec une intention mauvaise « et le chemin est dévoyé (yarat) », car le Saint, béni soit-Il, lui avait dit d’aller par le chemin à la condition de ne pas maudire, c’est ce qu’il dit « lève-toi, va avec eux », et lui « yarat ha-derekh », c’est-à-dire dévoya le chemin et alla à l’opposé de Moi. Et après tout cela, il mentionna qu’il reviendrait du chemin, c’est ce qu’il dit « je ne savais pas que tu te tenais devant moi sur le chemin, et maintenant, si c’est mal à tes yeux, je m’en retournerai ».

ויפתח ה' את פי האתון. ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא.

« Et l’Éternel ouvrit la bouche de l’ânesse. » Selon le sens simple, la parole de l’ânesse est un grand miracle, hors du cours de la nature, et ce fut pour l’honneur d’Israël, car le Saint, béni soit-Il, accomplit un prodige et voulut changer l’ordre de la création par la parole de la bête, pour dire que même la bête reconnaîtrait et saurait que cette mission ne doit pas être accomplie ; et voici que c’est comme un homme qui dit aux montagnes de le couvrir et aux collines de tomber sur lui, et il va sans dire pour l’espèce humaine, qui est douée d’intellect, car même la bête, qui n’a pas d’intellect, comprendrait qu’il n’est pas convenable de consentir à maudire un peuple parce qu’il est béni.

ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך לויפתח ה' את פי האתון ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה', כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

Et si tu comprends le caché dans l’affaire de la section, tu trouveras que la parole de l’ânesse est comme la parole du serpent, et ni l’une ni l’autre ne venaient de leur propre connaissance, car il n’y a pas en eux une âme parlante ; et c’est la raison pour laquelle est juxtaposé à « et l’Éternel ouvrit la bouche de l’ânesse » : « et l’Éternel dévoila les yeux de Bilam et il vit l’ange de l’Éternel », car dès qu’elle eut parlé et qu’elle mourut, l’ange se révéla à lui et lui parla ; et c’est pourquoi la section mentionne trois fois « et l’ânesse vit l’ange de l’Éternel », car le fait de s’écarter du chemin, de presser le pied et de se coucher, qui sont trois signes, chacun d’eux venait de l’ange, et il va sans dire du quatrième signe, qui est la parole.

והסתכל בדבור המלאך שאמר לו על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים, הושוה עם הדבור של אתון שאמר לו מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. ותשכיל בכאן שלשה אנשים נצבים שהיו אנשים ממש והיו מלאכים ממש, וזה תבין בדברי המלאך שהזכיר לו יצאתי, והיה יכול לומר הנה אנכי לשטן, אבל אמר יצאתי כלומר אחר דבור האתון יצאתי אני לדבר לך ולהשטין לך, וזהו מבואר.

Et considère la parole de l’ange qui lui dit « pourquoi as-tu frappé ton ânesse ces trois fois », comparée à la parole de l’ânesse qui lui dit « que t’ai-je fait pour que tu m’aies frappée ces trois fois » ; et tu comprendras ici « trois hommes se tenant là », qui étaient véritablement des hommes et véritablement des anges, et cela tu le comprendras des paroles de l’ange qui lui mentionne « je suis sorti » : il aurait pu dire « voici que moi je suis pour m’opposer à toi », mais il a dit « je suis sorti », c’est-à-dire : après la parole de l’ânesse, je suis sorti pour te parler et pour m’opposer à toi ; et cela est clair.

כי התעללת בי. היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו הפלא הזה ולא שאלו לו ולא דברו מאומה, אפשר לומר כי היו כלם קודמין לו בדרך ובהשארו יחידי אחור אירע לו הנס הזה, והם לא ראו כי לא היו במעמד אחד, או אולי היה הכל במעמד אחד ולא היו רואים ושומעים כי אם בלעם לבדו כי כן יקרה לאנשי רוח הקדש, כענין שכתוב בדניאל (י, ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה.

« Car tu t’es moquée de moi. » Bilam aurait dû s’étonner de ce grand prodige de la parole de l’ânesse et être bouleversé par ce miracle inédit et effrayant pour tous ceux qui marchaient avec lui sur le chemin, et il aurait dû réfléchir et comprendre que cela venait de l’Éternel pour déjouer son conseil et faire reculer sa sagesse ; mais, par sa cruauté, sa mauvaise nature et la force de son désir d’aller, il prit la chose tout naturellement, et c’est pourquoi il répondit comme un homme qui parle avec son compagnon : « car tu t’es moquée de moi ». Quant aux princes de Moav et à ses deux serviteurs qui virent ce prodige, sans l’interroger ni dire quoi que ce soit, on peut dire qu’ils le précédaient tous sur le chemin et que lorsqu’il resta seul derrière, ce miracle lui arriva, et ils ne virent pas, car ils n’étaient pas dans le même lieu ; ou peut-être tout se passa dans le même lieu, mais ils ne voyaient ni n’entendaient, seul Bilam voyait, car il en va ainsi pour les hommes d’inspiration divine, selon ce qui est écrit dans Daniel (10,7) « et moi, Daniel, seul, je vis la vision, et les hommes qui étaient avec moi ne virent pas la vision ».

וחרבו שלופה בידו. רמז לו שסופו שימות בחרב, הדא הוא דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב.

« Et son épée tirée dans sa main. » Allusion à ce qu’il mourrait par l’épée, c’est ce qui est écrit (Josué 13) « et Bilam fils de Be’or, le devin, ils le tuèrent par l’épée ».

אולי נטתה מפני. לולא שנטתה מפני כאשר הרגתיה, הרגתיך ואותה החייתי. מכאן שמתה האתון אחר שדברה, או מטעם המדרש שאומר שלא יהו האמוריים עושים ממנה עבודה זרה, או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית בין השמשות, כענין שמצינו בדג של יונה שאמר הכתוב (יונה ב) וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול, בשנים, אע"פ שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון וימן שמנהו לכך מששת ימי בראשית, וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע. וכיון שבלעו ועשה מנויו מת הדג כי לא נברא אלא לכך, וזהו ששנה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ועל זה אמר מבטן שאול שועתי.

« Peut-être s’est-elle détournée devant moi. » Si elle ne s’était détournée devant moi, de même que je l’ai tuée, je t’aurais tué, toi, et elle, je l’aurais laissée vivre. De là (on apprend) que l’ânesse mourut après avoir parlé, soit pour la raison du Midrash qui dit que les Émorites ne devaient pas en faire une idole, soit parce qu’elle avait déjà achevé sa mission selon ce qui avait été décrété depuis les six jours de la création, au crépuscule, comme nous le trouvons pour le poisson de Yona, dont l’Écriture dit (Jonas 2) « et l’Éternel désigna un grand poisson pour avaler Yona » ; et le sens de « grand » est ici : avancé en âge : bien qu’il fût grand de corps, il y avait dans la mer de nombreux poissons plus grands que lui ; et l’intention dans le terme « désigna » (vayeman) est qu’Il l’avait désigné pour cela depuis les six jours de la création, et c’est pourquoi il dit « pour avaler » et non « et il avala ». Et dès qu’il l’eut avalé et eut accompli sa désignation, le poisson mourut, car il n’avait été créé que pour cela, et c’est pourquoi l’Écriture change ensuite son langage de « dag » à « dagah », car il est écrit (ibid.) « et Yona pria l’Éternel son Dieu depuis les entrailles de la dagah », et à ce sujet il dit « du ventre du Cheol j’ai crié ».

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. דרשו רז"ל מכאן כל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו.

« Et Bilam dit à l’ange de l’Éternel : j’ai péché. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont déduit de là : quiconque pèche et dit « j’ai péché », l’ange n’a pas la permission de le toucher.

כי לא ידעתי. הוא היה משבח עצמו ואומר ויודע דעת עליון, ועכשיו אמר לא ידעתי.

« Car je ne savais pas. » Lui, il se louait lui-même et disait « et connaissant la science du Très-Haut », et maintenant il a dit « je ne savais pas ».

אותו תדבר. ולמעלה אמר לו אותו תעשה, וזה יורה כי המלאך נגלה אליו להזהירו על הדבור.

« C’est cela que tu diras. » Et plus haut Il lui avait dit « c’est cela que tu feras », et cela indique que l’ange se révéla à lui pour l’avertir au sujet de la parole.

במות בעל. בשלשה מקומות בנה כ"א מזבחות, שבעה בבמות בעל ושבעה בשדה צופים ראש הפסגה ושבעה בבעל פעור הרי כ"א, והיה מקריב על כל מזבח פר ואיל ונמצא שכל קרבנותיו בשלשה מקומות אלו מ"ב קרבנות, ומה שהזכיר בקר וצאן, פירש רש"י ז"ל דבר מועט.

« Bamot Baal. » En trois lieux il bâtit vingt et un autels : sept à Bamot Baal, sept dans le champ des Tsofim, au sommet du Pisga, et sept à Baal Pe’or, soit vingt et un ; et il offrait sur chaque autel un taureau et un bélier, de sorte que tous ses sacrifices en ces trois lieux furent quarante-deux sacrifices ; et quant à ce qu’il a mentionné « gros et petit bétail », Rachi, de mémoire bénie, l’a expliqué : une petite quantité.

ויש לתמוה מה ראה הרב לפרש כן כי בקר שם הכלל הוא, ואפשר שהוצרך לפרש כן כי עשה זה במתכוין כדי שלא יאריך בסעודה, ויקלל לישראל, אבל אין במשמעות הלשון מעוט.

Et il y a lieu de s’étonner : qu’a vu le Rav pour expliquer ainsi ? Car « baqar » est un nom collectif. Et il est possible qu’il ait dû expliquer ainsi parce qu’il fit cela à dessein pour ne pas prolonger le repas et maudire Israël ; mais dans le sens de l’expression, il n’y a pas de diminution.

וירא משם קצה העם. ולא כלם, לפי שהיו חונים בארבע רוחות השמים, והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזיה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה.

« Et il vit de là l’extrémité du peuple. » Et non tous, car ils campaient aux quatre vents du ciel, et Balaq visait chaque fois à faire monter Bilam en un lieu élevé d’où il verrait le peuple et se concentrerait sur eux par la force du regard, en les regardant, car c’est l’une des forces de l’âme, et comme cela est rapporté dans les paroles de nos Sages, de mémoire bénie : « Soulevez mes sourcils, car je veux le regarder ; on les souleva ; il posa son regard sur lui et il rendit l’âme. »

וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י׳:ט׳) בוקע עצים יסכן בם, כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו.

Et la raison de cette chose, qui était pratiquée chez nos Sages, de mémoire bénie, vient de l’affaiblissement de l’esprit du sage parfait, qui ne peut rester sans pensée de Torah, même un instant ; et du fait qu’on affaiblit son esprit, sa pensée est interrompue de la sagesse à laquelle il pense toujours ; et celui qui le provoque est comme celui qui coupe les plants, et il convient que la malédiction tombe sur lui ; et de là l’Écriture dit (Ecclésiaste 10,9) « celui qui fend du bois en sera menacé », car celui qui cause d’interrompre et de fendre la sagesse, qui est un arbre de vie, il convient qu’il soit lui-même en danger ; bien que nous trouvions chez les pieux du Très-Haut, grands en sagesse, que leur parole et l’affaiblissement de leur esprit ne laissent pas de trace, car l’affaire est une qualité propre (segoula) de l’âme, et en dehors de la sagesse de l’homme, il faut encore que cette qualité soit dans son âme intellectuelle ; et lorsque se réunissent en lui ces deux choses, que la sagesse soit plantée en lui et cette qualité dans son âme, alors il agit merveilleusement envers quiconque affaiblit son esprit, car il est brûlé par sa braise.

וילך שפי. תרגומו יחידאי, ואין לו חבר.

« Et il alla shefi. » Son Targoum : « yé’hidaï » (seul), et ce terme n’a pas d’équivalent dans l’Écriture.

והחכם רבי אברהם ז"ל פירש שהוא מלשון (ישעיה מא) על שפיים, שהוא מקום גבוה ושעורו וילך אל שפי, וכן (במדבר י״א:ל״ה) נסעו העם חצרות, כי היה נוסע ממקום למקום כמנהג מנחש, עד כאן. וירמוז לך הכתוב אע"פ שהיה מחזר אחר מקום גבוה כדי שיראם מקובצים במקום אחד ויכוין בהם לקללה, אעפ"כ לא מצא אותם אלא מפוזרים לארבע רוחות העולם, וזהו מלת שפ"י שה פזורה ישראל. ובמדרש שפי חגר ברגלו אחת, אבל שמשון חגר בשתי רגליו, כתיב הכא שפי וכתיב התם (בראשית מט) שפיפון.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a expliqué que c’est de l’expression (Isaïe 41,18) « sur les hauteurs (shefayim) », qui est un lieu élevé, et son sens est « il alla vers un lieu élevé », et de même (Nombres 11,35) « le peuple partit pour Hatserot », car il allait d’un lieu à un autre à la manière d’un devin. Jusqu’ici. Et l’Écriture te fait allusion que, bien qu’il cherchât un lieu élevé pour les voir rassemblés en un seul lieu et se concentrer sur eux pour la malédiction, il ne les trouva pourtant que dispersés aux quatre vents du monde, et c’est le mot « shefi » : « seh pezoura Israël » (une brebis dispersée, Israël). Et dans le Midrash : « shefi » : boiteux d’une jambe, mais Shimshon fut boiteux des deux jambes ; ici il est écrit « shefi », et là il est écrit (Genèse 49) « shefifon ».

ויקר אלהים אל בלעם. ע"ד הפשט לשון מקרה, כי לכבודם של ישראל בא אליו הדבור בדרך מקרה, ועל כן הזכיר בו הכתוב ויבא אלהים אל בלעם, כי לא מצינו הלשון הזה בשום נביא רק במי שלא הגיע למדרגת נביא כגון אבימלך ולבן. ועוד יכלול לשון ויקר כי קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאותם שיש להם רוח הקדש בעת שהם מתבודדים ושהם מתלבשים ביחוד ועומדים מרעידים.

« Et Dieu advint (vayiqqar) à Bilam. » Selon le sens simple, expression de hasard (miqré), car pour l’honneur d’Israël la parole lui vint de façon fortuite, et c’est pourquoi l’Écriture dit à son sujet « et Dieu vint à Bilam », car nous ne trouvons cette expression chez aucun prophète, sinon chez ceux qui n’avaient pas atteint le degré de prophète, comme Avimélekh et Laban. Et l’expression « vayiqqar » comprend en outre que lui arriva à Bilam ce qui arrive à ceux qui ont l’Esprit saint, au moment où ils s’isolent et où ils se revêtent en yi’houd et se tiennent en tremblant.

ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו.

Et ensuite il a mentionné « et l’Éternel advint à Bilam », car sa perception grandit et son niveau monta jusqu’à prophétiser par le Nom propre comme la prophétie de Moché, et par cela il reconnut qu’il n’était pas possible de les maudire, car l’attribut de miséricorde est avec eux pour les sauver ; et au début, lorsqu’il entendait par l’attribut de rigueur, il espérait trouver un lieu pour sa malédiction, que l’attribut de rigueur serait tendu contre eux ; mais après avoir entendu par l’attribut de miséricorde, son espoir fut déçu.

והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה לא היתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אלו היו לנו נביאים כישראל היינו חוזרים למוטב, וכדי שיהיה פתחון פה לישראל כנגד אומות העולם וישמעו אומות העולם הבטחת נפלאות על ישראל מפי הנביא שלהם שהוא קטיגור של ישראל. והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו, שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וזה יורה כי מת קוסם ולא נמשכה לו הנבואה אחר כן.

Et ce grand niveau auquel il s’éleva ne fut que pour un moment, pour l’honneur d’Israël, afin que les nations n’aient pas de prétexte pour dire au jour du jugement : si nous avions eu des prophètes comme Israël, nous serions revenus au bien ; et afin qu’Israël ait une réponse à opposer aux nations du monde, et que les nations du monde entendent la promesse de merveilles pour Israël de la bouche de leur prophète, qui est un accusateur d’Israël. Et voici que lorsqu’il eut achevé sa prophétie par ces promesses, la prophétie se retira de lui et il revint à ses divinations, comme il est dit (Josué 13) « et Bilam fils de Be’or, le devin, ils le tuèrent par l’épée », et cela indique qu’il mourut devin et que la prophétie ne lui fut pas continuée ensuite.

וע"ד המדרש ויקר אלהים אל בלעם, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם נביאי ישראל נתגלה עליהם ביום שנאמר (שמות ו) ביום דבר ה' אל משה, נביאי אומות העולם בלילה שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל בלעם לילה, משל למלך שהיתה לו אשה ופילגש כשבא אל האשה לא היה מתבייש לבא אליה ביום לעיני הכל אבל כשבא אל הפילגש היה בא בהחבא בלילה.

Et selon le Midrash : « Et Dieu advint à Bilam » : quelle différence y a-t-il entre les prophètes d’Israël et les prophètes des nations du monde ? Aux prophètes d’Israël Il se révéla de jour, comme il est dit (Exode 6) « le jour où l’Éternel parla à Moché » ; aux prophètes des nations du monde, de nuit, comme il est dit (Genèse 31) « et Dieu vint à Laban l’Araméen dans le rêve de la nuit », (Genèse 20) « et Dieu vint à Avimélekh dans le rêve de la nuit », « et Dieu vint à Bilam la nuit ». Parabole d’un roi qui avait une épouse et une concubine : lorsqu’il allait chez l’épouse, il n’avait pas honte d’aller chez elle de jour, aux yeux de tous ; mais lorsqu’il allait chez la concubine, il y allait en cachette, la nuit.

נביאי ישראל מתגלה להם בדבור שלם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה, נביאי אומות העולם בחצי דבור שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. נביאי ישראל מדבר עמהם בלשון טהרה וקדושה שנאמר (שמות יט) ויקרא ה' למשה, כמה דאת אמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, נביאי אומות העולם בלשון טומאה וקרי שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. משל למה הדבר דומה לשנים המבקשים בפתחו של מלך, אחד אוהבו של מלך ואחד מצורע, אמר המלך אוהבי יכנס, מצורע לא יכנס שלא יטמא פלטרין שלי, אלא אני הולך לקראתו שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, הלך לקראתו.

Aux prophètes d’Israël Il se révèle par une parole entière, comme il est dit (Lévitique 1) « et Il appela Moché » ; aux prophètes des nations du monde, par une demi-parole, comme il est dit « et Dieu advint (vayiqqar) à Bilam ». Aux prophètes d’Israël, Il parle dans une langue de pureté et de sainteté, comme il est dit (Exode 19) « et l’Éternel appela Moché », ainsi que tu dis (Isaïe 6) « et l’un appelait l’autre et disait : Saint » ; aux prophètes des nations du monde, dans une langue d’impureté et de pollution (qeri), comme il est dit « et Dieu advint (vayiqqar) à Bilam ». À quoi cela ressemble-t-il ? À deux qui demandent à la porte d’un roi, l’un ami du roi et l’autre lépreux : le roi dit : que mon ami entre ; le lépreux n’entrera pas, pour ne pas rendre impur mon palais, mais moi, j’irai à sa rencontre, comme il est dit « et Dieu advint à Bilam » : il alla à sa rencontre.

את שבעת המזבחות ערכתי. על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם הקרבנות כדי שיהיו לרצון לפניך, ולכך הזכירם בלשון ידיעה.

« J’ai disposé les sept autels. » Selon le sens simple : les sept autels que Balaq a bâtis, j’ai disposé sur eux les sacrifices afin qu’ils soient agréés devant Toi ; et c’est pourquoi il les mentionne avec l’article défini.

וע"ד המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצינו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם, ואלו הם, אדם קין הבל נח אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כלם, לכך הזכיר בה"א הידיעה.

Et selon le Midrash : c’est pourquoi il les a mentionnés avec l’article défini, car nous trouvons des justes qui ont fait des autels depuis le jour où le monde fut créé jusqu’à Bilam, et ce sont : Adam, Qaïn, Hével, Noa’h, Avraham, Yits’haq et Yaaqov ; chacun bâtit le sien, et Bilam correspond à eux tous ; c’est pourquoi il l’a mentionné avec le hé de la détermination.

וע"ד החכמה את שבעת המזבחות ערכתי, אחז הכתוב חשבון שבעה לפי שהוא הקף אמצעי, כי מן הידוע שארבע הקפים הם, הקף היום, והשבוע, והחדש, והשנה. הקף היום הוא שהשמש מקיף בגלגלו ביום אחד ממזרח למערב, וזהו הקף ראשון שהוא התנועה היומית וכשנשלם היום חוזר חלילה, וכן בכל יום ויום. ויש הקף אחר והוא הקף השבוע, שהרי כשנשלם השבוע חוזרים חלילה ומונים שבוע אחר.

Et selon la sagesse : « J’ai disposé les sept autels » : l’Écriture a pris le chiffre sept parce que c’est un cycle intermédiaire, car il est connu qu’il y a quatre cycles : le cycle du jour, de la semaine, du mois et de l’année. Le cycle du jour est que le soleil tourne dans sa sphère en un jour, d’est en ouest, et c’est le premier cycle, qui est le mouvement journalier, et lorsque le jour s’achève, il recommence, et ainsi chaque jour. Et il y a un autre cycle, qui est le cycle de la semaine, car lorsque la semaine s’achève, on recommence et l’on compte une autre semaine.

ועוד יש הקף אחר והוא הקף הירח בכל חדש וחדש, והקף אמצעי אשר בין היום והחדש הוא הקף שבעה ימי השבוע, ולפיכך הקף השבעה הוא אמצעי בין היום השמשי וחדש הירחי, ולפי שכל עניני הטבע נמשכין אחר ההקף הזה האמצעי ועניני התורה יתקרבו תמיד לעניני הטבע, לכך באו מצות רבות בתורה לחשבון שבעה, כגון ימי הפסח וכיוצא בהם, לפי שהוא חשבון ההקף האמצעי כנגד שבעה כוכבי לכת אשר כל עמודי הטבע נשענים עליו, שאין לומר שיהיו ימי הפסח שנה תמימה שהוא הקף רביעי, כשתכלה השנה חוזרין חלילה ומונין שנה אחרת, לפי שלא היה הדבר ניכר, ואלו היה יום אחד בלבד היה זמן מועט, ואלו היה חדש אחד היה מרובה, ולכך רצתה התורה להתקרב אל הטבע להיות זמן הפסח בחשבון הקף האמצעי והבינוני. ולפי הטעם הזה עשה בלעם המזבחות שבעה לרמז על ההקף האמצעי הזה, כי כלו היה טבעי וחכם בחכמת המזלות, זה דעת הרמב"ם ז"ל.

Et il y a encore un autre cycle, qui est le cycle de la lune pour chaque mois, et le cycle intermédiaire qui est entre le jour et le mois est le cycle des sept jours de la semaine, et c’est pourquoi le cycle de sept est intermédiaire entre le jour solaire et le mois lunaire ; et comme toutes les affaires de la nature découlent de ce cycle intermédiaire, et que les affaires de la Torah se rapprochent toujours des affaires de la nature, c’est pourquoi de nombreux commandements dans la Torah sont venus au compte de sept, par exemple les jours de Pessa’h et semblables, parce que c’est le compte du cycle intermédiaire, correspondant aux sept astres errants sur lesquels reposent tous les piliers de la nature ; car on ne peut dire que les jours de Pessa’h seraient une année entière, qui est le quatrième cycle (lorsque l’année s’achève, on recommence et l’on compte une autre année), parce que la chose ne serait pas perceptible ; et si c’était un seul jour, ce serait un temps trop court ; et si c’était un mois, ce serait trop long ; et c’est pourquoi la Torah a voulu se rapprocher de la nature pour que le temps de Pessa’h soit dans le compte du cycle intermédiaire et médian. Et selon cette raison, Bilam fit les autels au nombre de sept, pour faire allusion à ce cycle intermédiaire, car il était entièrement naturaliste et savant dans la science des constellations ; c’est l’avis du Rambam, de mémoire bénie.

וע"ד הקבלה את שבעת המזבחות ערכתי, מה שעשה מהם שבעה ומה שהזכירם בה"א הידיעה הכל בהשגחה גמורה וכוונה ידועה, כי בלעם ברוב חשקו לקלל רצה להמשיך רצון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד ועשה שבעה מזבחות כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויספיקו מחשבתו בהמשכת הרצון ועלו קרבנותיו בהשלשה המקומות מ"ב.

Et selon la Kabbale : « J’ai disposé les sept autels » : ce qu’il en a fait sept et ce qu’il les a mentionnés avec l’article défini, tout cela était avec une attention pleinement délibérée et une intention précise, car Bilam, dans l’excès de son désir de maudire, voulut attirer une volonté depuis la pensée pure vers les sept et leur communiquer une force ; et il ne lui suffisait pas de faire un seul autel, et il fit sept autels afin que tous les attributs accomplissent sa volonté et suffisent à sa pensée dans l’attraction de la volonté, et ses sacrifices dans les trois lieux montèrent à quarante-deux.

והנה שבעת המזבחות האלה הם שבעת ימי בראשית ושבעה נרות המנורה, והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

Et voici que ces sept autels sont les sept jours de la création et les sept lampes de la ménora, et ce sont ceux qui sont appelés « le faisceau de la vie » (tseror ha-’hayyim), car c’est une chose unifiée en haut qui se divise en bas selon les récepteurs ; et c’est l’explication du verset : les sept autels d’en haut, je les ai disposés en bas.

והחכם רבי אברהם ז"ל במליצתו הצחה כוון לזה אם תתכוון בה, הוא שאמר ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, dans son langage châtié, y a visé, si tu y prêtes attention, c’est ce qu’il a dit : « et en donnant un complet à un complet, alors se renouvellera l’esprit d’intelligence ».

מן ארם ינחני בלק וגו' מהררי קדם. ממזרח. ואומר לכה ארה לי יעקב פירש"י ז"ל כמה הוא טפש שטלטלני ממקומי כדי לקלל העם הנקרא חלק ה', ואלמלא הם לא באנו לעולם, שבזכות אברהם בא בלק מלך מואב מזרע לוט, שנאמר (בראשית י״ט:כ״ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט, ובזכות יעקב באתי אני, שלא היו ללבן בנים מתחלה אלא בנות, שהרי רחל רועה, ומשבא יעקב אצלו זכה לבנים שנאמר (שם לא) וישמע את דברי בני לבן, וכן לבן אמר (שם ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואתה אומר לי לקלל את שניהם, נמצינו שנינו כפויי טובה.

« D’Aram m’a fait venir Balaq, etc., des montagnes de l’Orient. » De l’est. Quant à « viens, maudis pour moi Yaaqov », Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : comme il est sot, celui qui m’a déplacé de mon lieu pour maudire le peuple appelé « portion de l’Éternel » ; et sans eux nous ne serions pas venus au monde : car par le mérite d’Avraham est venu Balaq, roi de Moav, de la descendance de Lot, comme il est dit (Genèse 19,29) « et il arriva que, lorsque Dieu détruisit les villes de la plaine, Dieu se souvint d’Avraham et envoya Lot » ; et par le mérite de Yaaqov je suis venu, moi, car Laban n’avait au début que des filles, puisque Ra’hel était bergère, et depuis que Yaaqov vint chez lui, il mérita des fils, comme il est dit (Genèse 31) « et il entendit les paroles des fils de Laban » ; et de même Laban dit (Genèse 30) « j’ai observé les présages, et l’Éternel m’a béni à cause de toi » ; et toi, tu me dis de maudire les deux : nous voici tous les deux ingrats.

לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג׳:ג׳) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון.

« Viens, maudis pour moi Yaaqov. » Il mentionna les deux noms, Yaaqov et Israël, d’où l’on apprend que celui qui veut maudire doit maudire par tous ses noms, et qu’il doit maudire par l’attribut du jour et l’attribut de la nuit ; et c’est pourquoi il enchaîne aussitôt « comment maudirai-je celui que Dieu n’a pas maudit » (mah eqov lo qavah El), et il n’a pas dit « zaam » (courroux), comme il est écrit (Psaumes 7,12) « et Dieu est courroucé chaque jour », mais il visa à mentionner les deux attributs, et c’est la parole de Iyov (Job 3,3) « que le maudissent ceux qui maudissent le jour ». Mais ce qu’il a mentionné (ibid.) « périsse le jour… et la nuit », en cela son intention était mauvaise : renier le principe ; et à ce sujet nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : il a lapidé l’effigie (iqonin), il a maudit le souverain.

וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.

Et de même, il doit le voir de ses yeux, car il est très utile que sa malédiction s’applique à lui au moment du regard ; et c’est pourquoi Balaq fit monter Bilam sur les lieux élevés chaque fois. Et pour la bénédiction aussi, lorsqu’ils veulent le bénir, il doit mentionner ses noms, selon ce qui est écrit « que tes tentes sont belles, Yaaqov, tes demeures, Israël ». Et quant à l’expression « arah li » (maudis pour moi), il aurait dû dire « maudis Yaaqov », mais Bilam disait ainsi : voici que Balaq demande à se faire maudire lui-même, puisqu’il demande de maudire Yaaqov. Et de même ils ont dit dans le Midrash : Bilam lui dit : celui qui maudit ceux-ci, c’est lui-même qu’il maudit, car il est écrit (Genèse 12,3) « et celui qui te maudit, je le maudirai ». Et de même, toute expression de malédiction que Balaq mentionnait sur Israël à chaque fois, il la retournait vers lui-même : « arah li », « qovah li », « qovénou li » et « ouqevoto li ».

מה אקוב לא קבה אל. אף כשהיו ראויין לקללה במעשה העגל לא זז מלחבבן לא פסקו ענני כבוד והמן והבאר, וכן כתוב בעזרא (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך מארץ מצרים ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה, ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתת להם לצמאם.

« Comment maudirai-je celui que Dieu n’a pas maudit ? » Même lorsqu’ils méritaient la malédiction à cause de l’affaire du veau, Il ne cessa de les chérir ; les nuées de gloire, la manne et le puits ne cessèrent pas, et il est ainsi écrit dans Ezra (Néhémie 9,18) « même quand ils se firent un veau de métal fondu et dirent : voici ton dieu qui t’a fait monter du pays d’Égypte, et firent de grands outrages, toi, dans tes grandes compassions, tu ne les abandonnas pas dans le désert ; la colonne de nuée ne s’écarta pas d’eux le jour pour les guider sur le chemin, ni la colonne de feu la nuit pour les éclairer et leur montrer le chemin où ils iraient ; et tu donnas ton bon esprit pour les rendre intelligents, tu ne retiras pas ta manne de leur bouche et tu leur donnas de l’eau pour leur soif ».

ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה אל, אמר כן על יעקב שנקרא אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו רז"ל מי קראו אל, אלהי ישראל, ולומר שאף בשעת כעסו כשקלל לא קלל אלא אפם, ומה אזעום לא זעם ה' בכל הימים הללו, וכל כחי וחכמתי אינה אלא בשעת כעסו.

Et il est possible d’expliquer « comment maudirai-je celui que Dieu n’a pas maudit » : il l’a dit de Yaaqov, qui est appelé El, comme il est dit (Genèse 33,20) « et il l’appela El, Dieu d’Israël », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : qui l’appela El ? Le Dieu d’Israël ; et pour dire que même à l’heure de sa colère, quand il maudit, il ne maudit que leur colère ; « et comment me courroucerai-je » : l’Éternel ne s’est pas courroucé durant tous ces jours-ci, et toute ma force et ma sagesse ne valent qu’à l’heure de sa colère.

כי מראש צורים אראנו. על דרך הפשט הוא המקום הגבוה שהזכיר למעלה וילך שפי.

« Car du sommet des rochers je le vois. » Selon le sens simple, c’est le lieu élevé mentionné plus haut : « et il alla shefi ».

וע"ד המדרש צורים אלו האבות, ומגבעות אלו השבטים. וקרא האבות צורים לפי שהם נמשלים להרים שנאמר (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה', וכתיב (שם) קום ריב את ההרים, ולפי שהיה אברהם ראש להם וראש האמונה והיחוד לכך קראו הכתוב ראש צורים. וקרא לשנים עשר שבטי יעקב גבעות כי הם למטה ממדרגת האבות, כשם שהגבעות למטה מהצורים הגדולים. ואחר שהזכיר מעלת ראשיתם ההרים שהיו עיקר תולדותם ושורש יחוסם שהיו השורש הטוב שממנו תתפרסם מעלת הענפים והוסיף לפרש מעלת אחריתם, הוא שאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.

Et selon le Midrash : « rochers » : ce sont les Patriarches, « et des collines » : ce sont les tribus. Et il a appelé les Patriarches « rochers » parce qu’ils sont comparés aux montagnes, comme il est dit (Michée 6,2) « écoutez, montagnes, le procès de l’Éternel », et il est écrit (ibid.) « lève-toi, plaide contre les montagnes » ; et comme Avraham était leur chef et le chef de la foi et de l’unicité, c’est pourquoi l’Écriture l’a appelé « sommet des rochers ». Et il a appelé les douze tribus de Yaaqov « collines », car elles sont au-dessous du degré des Patriarches, comme les collines sont au-dessous des grands rochers. Et après avoir mentionné l’excellence de leur commencement, les montagnes qui étaient la source principale de leur descendance et la racine de leur lignée, qui étaient la bonne racine dont se révèle l’excellence des rameaux, il a ajouté d’expliquer l’excellence de leur fin, et c’est ce qu’il dit : « voici un peuple qui demeure à part et ne se compte pas parmi les nations ».

ויהיה קשור הכתובים כן, אמר מה אקוב ומה אזעם ואני רואה אומה זו שיסודה ועקרה גדול, ועקירתה אינו דבר קל לא מצד ראשיתם ולא מצד אחריתם, לא מצד ראשיתם לפי ששרשם חזק כחוזק הצור שאין כח באדם לעקרו, כי הם משתלשלים ובאים מן הצורים והגבעות הם האבות והשבטים שזכותם חזק מצור, ועל כן אי אפשר לי לבא כנגדם לא מצד ראשיתם ולא מצד אחריתם לפי שהן עתידין שינחלו העולם באחרית הימים, וכל העכו"ם יהיו אובדים והם לבדם קיימים, וזהו שאמר לבדד ישכון.

Et le lien des versets est ainsi : il a dit : comment maudirai-je et comment me courroucerai-je, alors que je vois cette nation dont le fondement et la racine sont grands, et son déracinement n’est pas une chose légère, ni du côté de leur commencement ni du côté de leur fin ; pas du côté de leur commencement, parce que leur racine est forte comme la force du rocher, que nul homme n’a le pouvoir de déraciner, car ils descendent des rochers et des collines, qui sont les Patriarches et les tribus, dont le mérite est plus fort que le rocher, et c’est pourquoi il m’est impossible de venir contre eux, ni du côté de leur commencement ni du côté de leur fin, parce qu’ils sont destinés à hériter le monde à la fin des jours, et tous les idolâtres périront et eux seuls subsisteront, et c’est ce qu’il dit « demeure à part » (levadad yishkon).

ולשון בדד הוא יחיד, כענין שנאמר (איכה א׳:א׳) איכה ישבה בדד, ונקרא היחיד בדד לפי שהיחיד מתבודד, ומלת לבדד כוללת בדד וכוללת לבדם כי התיבה תשמש לשתי פנים, והכוונה כשאמר לבדד כי הוא עם מיוחד לא יתחשב בשאר העמים, אבל הוא מובדל מהם בתורתו ואמונתו, וכענין שכתוב (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד לבדד, כלומר לשם המיוחד שכתוב בו (דברים ל״ב:י״ב) ה' בדד ינחנו, ומפני זה הזכיר לבדד כי היה ראוי לומר הן עם בדד ישכון כענין שאמר משה (שם לג) וישכון ישראל בטח בדד, אבל הענין לרמוז כי העם מיוחד בשאר הגוים לא יתחשב, והוא מיוחד לשם המיוחד שהוא אלהי ישראל אשר באלהי הגוים לא יתחשב.

Et le mot « badad » signifie « seul », comme il est dit (Lamentations 1,1) « comment est-elle assise, solitaire (badad) », et le seul est appelé « badad » parce que le seul s’isole ; et le mot « levadad » comprend « badad » et comprend « levadam » (à eux seuls), car le mot sert de deux façons ; et le sens, quand il a dit « levadad », est que c’est un peuple unique, qui ne se compte pas parmi les autres peuples, mais est séparé d’eux par sa Torah et sa foi, comme il est écrit (Lévitique 20,26) « et Je vous ai séparés des peuples pour être à Moi » ; et quand il a dit « levadad », le sens est que c’est un peuple unique pour le Nom unique, dont il est écrit (Deutéronome 32,12) « l’Éternel seul le guida » ; et c’est pourquoi il a dit « levadad », car il aurait dû dire « voici un peuple, badad, il demeure », comme dit Moché (Deutéronome 33) « et Israël demeurera en sécurité, seul » ; mais l’objet est de faire allusion à ce que le peuple est unique parmi les autres nations et ne se compte pas, et il est dédié au Nom unique, qui est le Dieu d’Israël, lequel ne se compte pas parmi les dieux des nations.

והנה משה רבינו ע"ה רמז בדבריו באמרו (שם) אשריך ישראל מי כמוך, ובאמרו (שם) אין כאל ישורון, באר כי ישראל עם מיוחד אין כמוהו בשאר העמים, וכן אלהי ישראל מיוחד אין כמוהו באלהי העמים. וכן מצינו שהתנבא דניאל באבדן כל העכו"ם ושתהיה המלכות קיימת לישראל לעולם, הוא שהזכיר באבדן העכו"ם (דניאל ז׳:י״א) והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ועל אבדן שאר העכו"ם (שם) ושאר חיותא העדיו שלטנהון וארכא בחיין יהיבת להון עד זמן ועדן, ועל קיום ישראל לעולם אמר אחריו על מלך המשיח (שם) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי, וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו וכל עממיא אומיא ולשניא ליה יפלחון שלטניה שלטן עלם די לא יעדה ומלכותיה די לא תתחבל.

Et voici que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, a fait allusion dans ses paroles, en disant (Deutéronome 33) « heureux es-tu, Israël, qui est comme toi ? » et en disant (ibid.) « nul n’est comme Dieu, Yeshouroun », à expliquer qu’Israël est un peuple unique, sans pareil parmi les autres peuples, et de même le Dieu d’Israël est unique, sans pareil parmi les dieux des peuples. Et de même nous trouvons que Daniel a prophétisé la disparition de tous les idolâtres et que la royauté subsistera pour Israël à jamais : il a mentionné, pour la disparition des idolâtres (Daniel 7,11) « et son corps fut détruit et livré à la combustion du feu » ; et au sujet de la disparition des autres idolâtres (ibid.) « et quant au reste des bêtes, on leur ôta leur domination, mais une prolongation de vie leur fut donnée jusqu’à un temps et un délai » ; et sur la subsistance d’Israël à jamais il a dit ensuite, au sujet du roi Machia’h (ibid.) « et voici, avec les nuées du ciel venait comme un fils d’homme ; il parvint jusqu’à l’Ancien des jours et on le fit approcher devant Lui ; et il lui fut donné domination, gloire et royauté, et tous les peuples, nations et langues le serviront ; sa domination est une domination éternelle qui ne passera pas, et sa royauté ne sera jamais détruite ».

וע"ד החכמה צורים הם שבעה כוכבי לכת, גבעות אלו י"ב מזלות, והמשיל הכוכבים שהם קבועים בגלגל לצורים הקבועים בארץ, כי כשם שאבני הבנין לשוכני בתי חומר נגזרים מן הצורים, כן בניני העולם השפל הזה והפעולות שבו נגזרות ובאות מן הכוכבים, והמשיל הגלגל לראש שהוא תחלת הגוף ועליונו כן הגלגל תחלת הסבות וראשית הפעולות בכח הבורא וגזרתו. והאיש הזה הקוסם לא היה לו חלק באלהי ישראל אבל היה לו חלק הכוכבים והמזלות, ומתוך חכמתו הגדולה בחכמת התכונה היה רואה במשפטי הכוכבים ובחכמת המזלות המעלה הגדולה אשר ישראל מעותדים לה לעתיד שישכנו לבדד ולא יתערבו בגוים ולא ימירו כבוד אמונתם באמונה אחרת, וזהו שאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.

Et selon la sagesse : les « rochers » sont les sept astres errants, les « collines » sont les douze constellations, et il a comparé les astres, qui sont fixés dans la sphère, aux rochers fixés dans la terre, car de même que les pierres de construction pour ceux qui habitent des maisons d’argile sont taillées dans les rochers, de même les constructions de ce monde inférieur et les actions qui s’y font sont taillées et viennent des astres ; et il a comparé la sphère à la tête, qui est le commencement du corps et son sommet, de même la sphère est le commencement des causes et le principe des actions, par la force du Créateur et son décret. Et cet homme, le devin, n’avait pas de part au Dieu d’Israël, mais il avait part aux astres et aux constellations ; et, par sa grande science dans la science de la configuration (astronomie), il voyait dans les jugements des astres et dans la science des constellations la grande élévation à laquelle Israël est destiné dans l’avenir : qu’ils demeureront à part et ne se mêleront pas aux nations et n’échangeront pas la gloire de leur foi contre une autre foi ; et c’est ce qu’il a dit : « voici un peuple qui demeure à part et ne se compte pas parmi les nations ».

מי מנה עפר יעקב. ע"ד הפשט מי יכול למנות בני יעקב שהם כעפר ומי יכול לתת מספר בחלק רביעי שבישראל, ולשון רובע ישראל הכוונה על דגל אחד, כי ארבעה דגלים היו. ואמר תמות נפשי מות ישרים כי התאוה למות ובלבד שתהיה אחריתו כאחרית ישראל שהם חלק ה' ולא חלק הכוכבים והמזלות כמוהו, והיה רואה אחריתו מתוך החכמה הזאת שהוא עתיד ליפול בחרב, ולכך התפלל על זה.

« Qui a compté la poussière de Yaaqov ? » Selon le sens simple : qui peut compter les fils de Yaaqov, qui sont comme la poussière, et qui peut donner un nombre au quart d’Israël ? Et l’expression « rova’ Israël » vise un seul étendard, car il y avait quatre étendards. Et il dit « que mon âme meure de la mort des justes » parce qu’il désira mourir, à condition que sa fin soit comme la fin d’Israël, qui sont la portion de l’Éternel et non la portion des astres et des constellations comme lui ; et il voyait sa fin par cette science, qu’il était destiné à tomber par l’épée, et c’est pourquoi il pria pour cela.

וע"ד המדרש מי מנה עפר יעקב, מי מנה המצות שישראל מקיימים בעפר, (דברים כ״ב:י׳) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא י״ט:י״ט) שדך לא תזרע כלאים, אפר פרה עפר סוטה, עד כאן. והמצות הללו מועטות הן, והכוונה על שכר המצות הללו שאין תכלית לשכרן הטוב. דבר אחר מי מנה עופרן של ישראל שהגיעו לעונות אשה וכובשים יצרם ואינם עוברים עבירה.

Et selon le Midrash : « qui a compté la poussière (afar) de Yaaqov » : qui a compté les commandements qu’Israël accomplit avec la poussière : (Deutéronome 22,10) « tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne », (Lévitique 19,19) « ton champ tu n’ensemenceras pas de mélange », la cendre de la vache (rousse), la poussière de la sota. Jusqu’ici. Et ces commandements sont peu nombreux, et le sens vise la récompense de ces commandements, dont la récompense bonne n’a pas de fin. Autre explication : qui a compté les « ofran » (jeunes) d’Israël qui sont arrivés à l’âge des relations conjugales et maîtrisent leur penchant et ne transgressent pas ?

ועל דרך החכמה יתכן לפרש מי מנה עפר יעקב כי ירמוז לענין תחית המתים, כי אחר שבאר על זמן הגאולה באחרית הימים שישכנו ישראל לבדם סמך לו מיד ענין תחית המתים, ואמר מי מנה עפר יעקב אלו ישני עפר, שבזמן התחיה אין להם מנין ומספר, וכן כתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו.

Et par la voie de la sagesse, il est possible d’expliquer « qui a compté la poussière de Yaaqov » comme faisant allusion à la résurrection des morts, car après avoir expliqué le temps de la délivrance à la fin des jours, quand Israël demeurera à part, il a enchaîné aussitôt avec la résurrection des morts, et il a dit « qui a compté la poussière de Yaaqov » : ce sont ceux qui dorment dans la poussière, car au temps de la résurrection ils n’ont ni compte ni nombre, et il est ainsi écrit (Daniel 12,2) « et beaucoup de ceux qui dorment dans la terre de poussière se réveilleront ».

הזכיר בהם שתי לשונות מנין ומספר, לפי שישראל נמשלו לכוכבים, וכתיב (תהילים קמ״ז:ד׳) מונה מספר לכוכבים, והזכיר בהם שתי לשונות יעקב וישראל, ממה שכבר נתבאר כי יעקב רמז לגוף וישראל רמז לנפש, וכן הנביא אומר (ישעיהו מ״ג:א׳) בוראך יעקב ויוצרך ישראל, ייחס הבריאה ליעקב והיצירה לישראל, וכן כתוב (שם מה) יוצר אור ובורא חשך, ייחס הבריאה לחשך והיצירה לאור. הסתכל אמרו עפר יעקב ולא אמר עפר ישראל ואמר את רובע ישראל לרמוז כי הנפש תחזור את ארבע יסודות העפר.

Il a mentionné pour eux deux expressions, « compte » et « nombre », parce qu’Israël a été comparé aux étoiles, et il est écrit (Psaumes 147,4) « Il compte le nombre des étoiles » ; et il a mentionné pour eux deux noms, Yaaqov et Israël, d’après ce qui a déjà été expliqué : que Yaaqov fait allusion au corps et Israël à l’âme, et de même le prophète dit (Isaïe 43,1) « celui qui t’a créé, Yaaqov, et celui qui t’a formé, Israël » : il attribue la création à Yaaqov et la formation à Israël ; et de même il est écrit (Isaïe 45,7) « qui forme la lumière et crée les ténèbres » : il attribue la création aux ténèbres et la formation à la lumière. Considère : il a dit « poussière de Yaaqov » et n’a pas dit « poussière d’Israël », et il a dit « le quart d’Israël » pour faire allusion à ce que l’âme rejoindra les quatre éléments de la poussière.

ואמר תמות נפשי מלת נפשי במקום הזה הוא הגוף, כי הנפש לא תמות, וכן (ויקרא ה׳:א׳) ונפש כי תחטא, (שם ז) והנפש האוכלת, כי הנפש השכלית אינה חוטאת ולא אוכלת, והרי אנו מעידים על הגוף שהוא האוכל, אבל מפני שאין הגוף כלום בלא נפש והנפש עקר לכך יכנו הכתובים הגוף בלשון נפש. וגלה לנו בכאן על עולם הנשמות ועל עולם הבא שהוא אחר התחיה שהוא התכלית המבוקש ותקות כל מקוה והוא אחרית הטוב הגנוז והצפון.

Et il dit « que meure mon âme » : le mot « mon âme » (nafshi) en ce lieu désigne le corps, car l’âme ne meurt pas, et de même (Lévitique 5,1) « et si une âme pèche », (Lévitique 7) « et l’âme qui mange » : car l’âme intellectuelle ne pèche pas ni ne mange, et nous attestons du corps qu’il est celui qui mange ; mais parce que le corps n’est rien sans âme et que l’âme est le principe, c’est pourquoi les versets désignent le corps par l’expression « âme ». Et il nous a révélé ici le monde des âmes et le monde à venir, qui est après la résurrection, qui est le but recherché et l’espoir de toute attente, qui est la fin du bien caché et mis en réserve.

ודבר ידוע כי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד תכף אחר הפרדה מן העולם הזה, על כן בקש זה שיזכה אחר מיתה מיד לעולם הנשמות שזו היא מיתת ישרים, ובקש עוד שיזכה באחרית הזמן אל העולם הבא שהוא מזומן למי שהוא עתה בעולם הנשמות, וזהו שאמר ותהי אחריתי כמוהו, כי העולם הבא שהוא אחר התחיה והוא אחרית עולם הנשמות וסוף כל התענוגים.

Et c’est une chose connue que le monde des âmes est celui qui vient à l’homme aussitôt après la séparation d’avec ce monde-ci ; c’est pourquoi celui-ci a demandé de mériter, aussitôt après la mort, le monde des âmes, car telle est la mort des justes, et il demanda encore de mériter à la fin des temps le monde à venir, qui est préparé à celui qui est maintenant dans le monde des âmes, et c’est ce qu’il a dit « et que ma fin soit comme la sienne », car le monde à venir est après la résurrection, et il est la fin du monde des âmes et le terme de toutes les délices.

ולמדנו מכלל דברי המשל הזה שיספר בשבחן של ישראל ומעלתם הגדולה מצד ראשיתם ואחריתם שינחלו כל העולם הזה שיזכו לתחית המתים לחיי העולם הבא שאחר התחיה, ובאר בזה כי ישראל לבדם הם נוחלים כל זה עד שהוא עצמו כשבא לקלל ברך עצמו בברכתם, ואילו שמענו הבטחות מופלאות כאלו מפי נביא אחד מנביאי ישראל לא היה כבודנו ותפארתנו כל כך כמו עתה ששמענו מפי נביא אומות העולם שהוא קטיגורנו ונאמן בזה יותר מאחר, שהוא מלאך רע ועונה אמן בעל כרחו.

Et nous avons appris de l’ensemble des paroles de cette parabole qu’il raconte les louanges d’Israël et leur grande excellence, du côté de leur commencement et de leur fin : qu’ils hériteront de tout ce monde-ci, qu’ils mériteront la résurrection des morts pour la vie du monde à venir qui est après la résurrection ; et il a expliqué par là qu’Israël seul hérite de tout cela, au point que lui-même, venu pour maudire, se bénit de leur bénédiction ; et si nous avions entendu des promesses merveilleuses comme celles-ci de la bouche d’un prophète d’Israël, notre honneur et notre gloire n’auraient pas été aussi grands que maintenant que nous l’avons entendu de la bouche d’un prophète des nations du monde, qui est notre accusateur et plus digne de foi en cela que tout autre, car il est un mauvais ange et répond amen malgré lui.

התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. אמר בלעם הנה ישראל נשענים בזכות הקרבנות ממה שהבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) כה יהיה זרעך, והם נשענים בזכות ברכת כהנים שכתוב בה (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו את בני ישראל, וכן אמר משה כנגד מלך אדום (שם כ) כה אמר אחיך ישראל, ולכך התיצב כה על עולתך וטול אתה האחד ואני אטול את השני, וזהו שאמר ואנכי אקרה כה, אתה בקרבנך ואני בחכמתי, כך דרשו רז"ל.

« Tiens-toi ainsi près de ton holocauste, et moi, j’irai à la rencontre ainsi. » Bilam dit : voici qu’Israël s’appuie sur le mérite des sacrifices, à cause de ce que le Saint, béni soit-Il, a promis à Avraham (Genèse 15,5) « ainsi (koh) sera ta descendance », et ils s’appuient sur le mérite de la bénédiction des prêtres, dont il est écrit (Nombres 6,23) « ainsi (koh) vous bénirez les fils d’Israël », et de même Moché dit au roi d’Édom (Nombres 20) « ainsi (koh) dit ton frère Israël » ; c’est pourquoi « tiens-toi ainsi (koh) près de ton holocauste » : prends, toi, l’un, et moi je prendrai l’autre ; et c’est ce qu’il a dit « et moi j’irai à la rencontre ainsi (koh) » : toi avec ton sacrifice et moi avec ma sagesse ; ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie.

לא איש אל ויכזב. בדבריו שאמר לי לא תאור את העם, א"כ איך תוכל לומר וקבנו לי משם.

« Dieu n’est pas un homme pour mentir. » Dans ses paroles par lesquelles Il m’a dit « tu ne maudiras pas le peuple » : s’il en est ainsi, comment peux-tu dire « et maudis-le-moi de là » ?

ההוא אמר ולא יעשה. אם הוא חוזר להקב"ה יהיה בתמיה, ואם בברור ובלשון ידיעה יחזור לבן אדם שהזכיר שהוא מתנחם כי הוא אומר ולא יעשה ומדבר ולא מקיים ולא כן הקב"ה שהוא גוזר ומקיים.

« Ha-hou amar ve-lo yaasseh » (« Lui, a-t-Il dit et ne le fera-t-Il pas ? » / « celui-là dit et ne fait pas »). Si le pronom se rapporte au Saint, béni soit-Il, ce sera une interrogation (avec étonnement) ; et si c’est une affirmation précise, avec le sens de l’article défini, il se rapporte à l’homme dont il a mentionné qu’il se repent, car celui-là dit et ne fait pas, parle et ne tient pas ; mais il n’en est pas ainsi du Saint, béni soit-Il, qui décrète et accomplit.

ובמדרש לא איש אל ויכזב, לפי שצפה בלעם שעתיד אדם אחד (בישמעאל) להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה. לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה, תדע לך שהרי אמר לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) וספור הכוכבים, ונתקיים, שנאמר (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים, זהו לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל ברעה ההוא אמר ולא יעשה, אמר לישראל (הושע א׳:ט׳) כי אתם לא עמי, חזר ואמר (שם ב) ואמרתי ללא עמי עמי אתה, הוי אומר ההוא אמר ולא יעשה, כך דרשו בתנחומא.

Et dans le Midrash : « Dieu n’est pas un homme pour mentir » : parce que Bilam prévit qu’un homme (parmi les Ismaélites) était destiné à égarer le monde et à dire qu’il est prophète, il se mit à crier : un homme qui se fait prophète est destiné à se rétracter, et il dit une parole et ne peut l’accomplir, comme il est dit « Celui-là a-t-il dit sans faire ? ». « Dieu n’est pas un homme pour mentir » : pour le bien ; mais lorsqu’Il dit d’amener un malheur, Il se rétracte, comme il est dit « Il a dit et ne le fera pas ». Sache-le : car Il a dit à Avraham (Genèse 15,5) « et compte les étoiles », et cela s’est accompli, comme il est dit (Deutéronome 1,10) « et vous voici aujourd’hui comme les étoiles du ciel » : c’est « Dieu n’est pas un homme pour mentir », pour le bien ; mais pour le malheur, « Il a dit et ne le fera pas » : Il a dit à Israël (Osée 1,9) « car vous n’êtes pas mon peuple », puis Il a de nouveau dit (Osée 2) « et je dirai à Lo-Ammi : tu es mon peuple » ; dis donc : « Il a dit et ne le fera pas ». Ainsi l’ont expliqué dans le Tan’houma.

הנה ברך לקחתי. לשון הזמנה, כמו (בראשית כ״ז:ל״ט) הנה משמני הארץ. והכונה לומר קבלתי הברכות מלמעלה כי הקב"ה משים הדברים בפי, וברך ולא אשיבנה, ועל כן לא אוכל להשיב הברכה, כי אין הדבור כי אם ביד השי"ת, וכענין שכתוב (משלי טז) ומה' מענה לשון.

« Voici, j’ai reçu à bénir. » Expression de disposition, comme (Genèse 27,39) « voici, des graisses de la terre ». Et le sens est : j’ai reçu les bénédictions d’en haut, car le Saint, béni soit-Il, met les paroles dans ma bouche, « et il a béni, et je ne le révoquerai pas », et c’est pourquoi je ne puis révoquer la bénédiction, car la parole n’est que dans la main du Nom, qu’Il soit béni, selon ce qui est écrit (Proverbes 16) « et de l’Éternel vient la réponse de la langue ».

לא הביט און ביעקב. ע"ד הפשט אין בהם און, שאלו כן לא תתקיים בהם הטובה שהרי דברי השי"ת כלם על תנאי הם, ומפני שאין בהם און ועמל, ה' אלהיו עמו, השכינה עמהם, ותרועת מלך בו כי במחנה ישראל בכל מסעיהם תרועה יתקעו, כי כן מנהג חיילות המלכות.

« Il n’a pas regardé d’iniquité en Yaaqov. » Selon le sens simple, il n’y a pas en eux d’iniquité (aven) : car s’il y en avait, le bien ne se réaliserait pas pour eux, puisque toutes les paroles du Nom, qu’Il soit béni, sont conditionnelles ; et parce qu’il n’y a pas en eux d’iniquité ni de peine, « l’Éternel son Dieu est avec lui », la Présence est avec eux, « et l’acclamation du roi est en lui », car dans le camp d’Israël, durant toutes leurs étapes, on sonne l’acclamation (teroua), car telle est la coutume des armées royales.

ושמעתי שהוצרך בלעם להזכיר בברכתו מלך לפי שהקללה אלמלא שנהפכה היתה כל"ם באותו רגע שהוא שעת הכעס, והקב"ה המשים דבר בפיו נתן בלבו להפך המלה שהיה כלם ואמר מלך, וזהו (דברים כ״ג:ו׳) ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה.

Et j’ai entendu que Bilam dut mentionner « roi » dans sa bénédiction parce que la malédiction, si elle n’avait pas été renversée, aurait été « kalem » (« anéantis-les » ; kaf, lamed, mem) à cet instant, qui est l’heure de la colère ; et le Saint, béni soit-Il, qui met la parole dans sa bouche, mit dans son cœur d’inverser le mot qui était « kalem » et il dit « melekh » (mem, lamed, kaf) ; et c’est (Deutéronome 23,6) « et l’Éternel ton Dieu changea pour toi la malédiction en bénédiction ».

ויש מפרשים אימתי ה' אלהיו עמו כשתרועת מלך בו, כשיש בהם דבקות עם המלך, והוא מלשון רעות, כי אז יהיו למעלה מן המזלות.

Et certains expliquent : quand « l’Éternel son Dieu est-il avec lui » ? Quand « l’acclamation du roi est en lui » : lorsqu’ils s’attachent au roi, et c’est de l’expression « re’out » (association), car alors ils seront au-dessus des constellations.

וע"ד הקבלה ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, לפי שיציאת מצרים היתה בכח גדול וביד חזקה והוא דבר משה שאמר (שמות ל״ב:י״א) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, לכך הזכיר כאן ה' אלהיו עמו, ה' שהוא אלהיו והוא כח גדול.

Et selon la Kabbale : « l’Éternel son Dieu est avec lui et l’acclamation du roi est en lui » : parce que la sortie d’Égypte eut lieu avec une grande force et une main forte, et c’est la parole de Moché qui dit (Exode 32,11) « que tu as fait sortir du pays d’Égypte avec une grande force et une main forte » ; c’est pourquoi il a mentionné ici « l’Éternel son Dieu est avec lui » : l’Éternel, qui est son Dieu et qui est la grande force.

ותרועת מלך בו. הוא יד חזקה ולזה סמך מיד אל מוציאם ממצרים, וזהו שתרגם אונקלוס ושכינת מלכהון, והוא מלשון רעיא, והיא הכלה שבשיר השירים, וזה מבואר.

« Et l’acclamation du roi est en lui. » C’est la main forte, et c’est pourquoi il enchaîne aussitôt « El les fait sortir d’Égypte » ; et c’est ce qu’Onqelos a traduit « ouchekhinat malkéhon » (et la Présence de leur Roi), de l’expression « ra’ya » (compagne), qui est la fiancée dans le Cantique des Cantiques ; et cela est clair.

אל מוציאם ממצרים. לא מעצמו יצא כמו שאמרת הנה עם יצא מצרים, רק התקיף הוא שהוציאם כנגד המזל שהיה מחייב שיעמדו שם והראה בשבילם אותות ומופתים לעין כל. ולמה שהזכיר כאן תרועה הזכיר כאן מוציאם, וכן הוא אומר (שמואל ב ז׳:כ״ג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו.

« El les fait sortir d’Égypte. » Non pas de lui-même est-il sorti, comme tu as dit « voici un peuple sorti d’Égypte », mais le Puissant les a fait sortir contre la constellation qui exigeait qu’ils restent là, et Il fit pour eux des signes et des prodiges aux yeux de tous. Et parce qu’il a mentionné ici « acclamation », il a mentionné ici « les fait sortir », et de même il dit (II Samuel 7,23) « que tu as racheté pour toi d’Égypte, un peuple et son dieu ».

כתועפות ראם לו. כתוקף ראם יש לו. והמשיל תקפו לראם כשם שהמשילו הכתוב לאריה שנאמר (הושע י״א:י׳) ה' כאריה ישאג, כי אין בינינו בנבראים הגשמיים גדולים מהם בגבורה, ודברה תורה כלשון בני אדם כדי לשבר את האוזן.

« Comme les cornes du rem pour lui. » Il possède une force comparable à celle du rem. Il a comparé sa force au rem, comme l’Écriture l’a comparé au lion, comme il est dit (Osée 11,10) « l’Éternel rugit comme un lion », car il n’y a pas parmi nous, parmi les créatures corporelles, de plus grands en vaillance qu’eux, et la Torah a parlé comme le langage des hommes afin de mettre à la portée de l’oreille.

ובמדרש כתועפות ראם לו, אמר בלעם חטאו קימעא מורידן כעוף שנאמר (שם ט) אפרים כעוף יתעופף כבודם, וכשהוא מרוממן מרוממן כעוף שנאמר (ישעיהו ס׳:ח׳) מי אלה כעב תעופנה.

Et dans le Midrash : « comme les cornes (to’afot) du rem pour lui » : Bilam dit : s’ils pèchent un peu, Il les fait descendre comme un oiseau (of), comme il est dit (Osée 9) « Éphraïm, comme un oiseau s’envolera leur gloire », et lorsqu’Il les élève, Il les élève comme un oiseau, comme il est dit (Isaïe 60,8) « qui sont ceux-ci, qui volent comme un nuage ? ».

כי לא נחש ביעקב. כיון שתרועת מלך בו ויש לו דבקות עם השי"ת לא יצטרכו למנחשים וקוסמים, כי כל עת יאמר לישראל בנבואה מה יפעל אל, כי כל פעולותיו נגזרות בתחלה.

« Car il n’y a pas de divination en Yaaqov. » Puisque l’acclamation du roi est en lui et qu’il a un attachement au Nom, qu’Il soit béni, ils n’auront pas besoin de devins ni de sorciers, car à chaque moment il sera dit à Israël par la prophétie ce que Dieu fera, car toutes ses actions sont décrétées au préalable.

ובמדרש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה, באותו עת שנאמר בו (דניאל י״ב:א׳) ובעת ההוא יעמוד מיכאל השר הגדול וגו', יאמר ליעקב ולישראל מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, וכתיב (ישעיהו כ״ג:י״ח) כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה וגו'.

Et dans le Midrash : « Au temps où il sera dit à Yaaqov et à Israël : mah » : en ce temps dont il est dit (Daniel 12,1) « et en ce temps se lèvera Mikhaël, le grand prince, etc. », il sera dit à Yaaqov et à Israël : « combien (mah) est grande ta bonté que tu as mise en réserve pour ceux qui te craignent » (Psaumes 31,20), et il est écrit (Isaïe 23,18) « car pour ceux qui demeurent devant l’Éternel sera son gain, etc. ».

הן עם כלביא יקום. רמז שינצח מלכי כנען, ויותר נכון שיהיה רמז אל מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד איש מישראל, ומתו חמשה מלכים ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר שנים ושלשים אלף. ודם חללים ישתה, המלקוח וכל חילם.

« Voici un peuple qui se lève comme une lionne. » Allusion à ce qu’il vaincra les rois de Canaan ; et il est plus juste que ce soit une allusion à la guerre de Madian, car on n’a pas entendu de guerre comme elle : aucun homme d’Israël ne fut manquant à l’appel, et cinq rois moururent, et « l’âme humaine parmi les femmes qui n’avaient pas connu la couche d’un homme : trente-deux mille » ; « et il boira le sang des tués » : le butin et toute leur richesse.

ובמדרש הן עם כלביא יקום, כשהם עומדים ממטתם הם מתגברים כארי וחוטפים המצות ציצית ותפילין ולקרא ק"ש, ובלילה לא ישכב עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא ק"ש ואומר בידך אפקיד רוחי, והקב"ה נלחם בעדו. ועוד דרשו לא ישכב עד יאכל טרף התנבא על משה שלא ימות עד שינקם מהם שנאמר (במדבר ל״א:ב׳) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף.

Et dans le Midrash : « Voici un peuple qui se lève comme une lionne » : lorsqu’ils se lèvent de leur lit, ils se renforcent comme un lion et saisissent les commandements : tsitsit, tefilin, et lire le Chema ; « et la nuit il ne se couchera pas avant qu’il ne mange » et détruise tout nuisible qui vient pour le dévorer. Comment ? Il lit le Chema et dit « en ta main je confie mon esprit », et le Saint, béni soit-Il, combat pour lui. Et ils ont encore expliqué : « il ne se couchera pas jusqu’à ce qu’il mange la proie » : il prophétisa sur Moché qu’il ne mourrait pas avant de se venger d’eux, comme il est dit (Nombres 31,2) « venge la vengeance des fils d’Israël de la part des Madianites, ensuite tu seras recueilli ».

ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. בעבור שנאמר לו כי לא נחש ביעקב על כן ותהי עליו רוח אלהים.

« Et il n’alla pas, comme les autres fois, à la rencontre des présages. » Parce qu’il lui avait été dit « car il n’y a pas de divination en Yaaqov », c’est pourquoi « et l’esprit de Dieu fut sur lui ».

וישת אל המדבר פניו. כי שם ישראל בערבות מואב וכדי שיראה אותם ויכוין נפשו בהם שיחול עליו הדבור מאת השם יתברך. ורש"י ז"ל פירש וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. שהיה מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה עגלא אפוהי. ואין כן בנוסחאות מדוקדקות. ולדעת הרב ז"ל הזכיר להם קטיגור העגל אולי ימצא מקום לקללתם.

« Et il tourna son visage vers le désert. » Car Israël était là, dans les plaines de Moav, et afin qu’il les voie et qu’il concentre son âme sur eux, pour que la parole vienne sur lui de la part du Nom, qu’Il soit béni. Et Rachi, de mémoire bénie, a expliqué « et il tourna son visage vers le désert » comme son Targoum, qui traduisait : « et il tourna son visage vers le désert dans lequel ils avaient fait le veau ». Et ce n’est pas ainsi dans les versions soigneusement établies. Et selon l’avis du Rav, de mémoire bénie, il rappela à leur charge la faute du veau, peut-être trouverait-il un lieu pour les maudire.

אבל לפי הנוסחאות שאין כתוב בהם כן אפשר לומר שמכוון כאן לרוח הטומאה, לפי שמתחלה היה מכוין לדרך האמונה, וכשרצה שיבא לו הדבור מאת ה' הזכיר בתחלת קרבנותיו ויעל בלק ובלעם פר ואיל, ורצה שיסייענו בלק כדי שיהא בלעם שוחט למדת רחמים ובלק זורק למדת הדין, אבל אחר כך נטה מדרך האמונה וכוון לרוח הטומאה השורה במדבר, זהו וישת אל המדבר פניו, ולכך הזכיר בכאן ויעל פר ואיל ולא הזכיר בלק כי לא רצה עתה בסיועו כדי שלא יפגל מחשבתו.

Mais selon les versions où cela n’est pas écrit, on peut dire qu’il vise ici l’esprit d’impureté, parce qu’au début il visait la voie de la foi, et lorsqu’il voulut que la parole lui vienne de la part de l’Éternel, il mentionna au début de ses sacrifices « et Balaq et Bilam offrirent un taureau et un bélier », et il voulut que Balaq l’aide afin que Bilam égorge pour l’attribut de miséricorde et que Balaq asperge pour l’attribut de rigueur ; mais ensuite il s’écarta de la voie de la foi et visa l’esprit d’impureté qui réside dans le désert, c’est ce qu’il dit « et il tourna son visage vers le désert » ; et c’est pourquoi il mentionne ici « et il offrit un taureau et un bélier » et ne mentionne pas Balaq, car il ne voulait plus son aide, afin de ne pas rendre sa pensée « pigoul » (invalidée).

וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ראה דגלים מסודרים ושאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יעשו היזק ראיה זה לזה, מיד אמר מה טובו אוהליך.

« Et il vit Israël demeurant selon ses tribus. » Il vit les étendards disposés et que leurs entrées ne se faisaient pas face les unes aux autres, afin que les regards des uns ne portent pas atteinte à l’intimité des autres ; aussitôt il dit « que tes tentes sont belles ».

נאם הגבר. קרא עצמו גבר כי המשיל עצמו לתרנגול היודע לכוין השעות, ואין העולם מי שיוכל לכוין שעת כעסו של הקב"ה כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות ושניהם שוין בחכמה זו, ואמרו כי התרנגול קורא שבעה פעמים בלילה וכן בבלעם מצינו וישא משלו שבע פעמים, והתרנגול נואף מכל העופות ולכך לא הוכשרו התרנגולים לגבי המזבח, וכן בלעם היה נואף כמו שדרשו רז"ל מן ההסכן הסכנתי שהוא מלשון (מלכים א א׳:ד׳) ותהי למלך סוכנת, וכן היתה עצתו להכשיל את ישראל לזנות בבנות מואב.

« Oracle de l’homme (gever). » Il s’est appelé « gever » parce qu’il s’est comparé au coq, qui sait discerner les heures, et il n’y a dans le monde que Bilam parmi les hommes et le coq parmi les oiseaux qui puissent discerner l’instant de la colère du Saint, béni soit-Il, et les deux sont égaux en cette science ; et ils ont dit que le coq chante sept fois dans la nuit, et de même chez Bilam nous trouvons « et il prononça sa parabole » sept fois ; et le coq est le plus adultère de tous les oiseaux, c’est pourquoi les coqs n’ont pas été agréés pour l’autel, et de même Bilam était adultère, comme l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie, à partir de « ha-sakhon hiskanti » (Nombres 22,30), qui est de l’expression (I Rois 1,4) « et elle fut pour le roi une préposée à son service (sokhenet) » ; et tel fut son conseil pour faire trébucher Israël par la débauche avec les filles de Moav.

שתום העין. פתוח העין, והוא הפך סתום ובלשון רז"ל כדי שישתום ויסתום, באורו כדי שיפתח ויסתום. וידוע כי כל ההשגות הם שלשה, והם ראיה ושמיעה וידיעה, ושלשתם תמצאם בבלעם, ראיה הוא שאמר שתום העין, שמיעה שומע אמרי אל, ידיעה ויודע דעת עליון, ושלשתם מצאנום בפסוק אחד בהקב"ה, שנאמר (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי וגו', ולפי שהראיה והשמיעה באנשים ואינן נופלים בהקב"ה יהיה באור הכתוב איך ראיתי ואיך שמעתי כי ידעתי את מכאוביו, כי הידיעה כוללת את שניהם.

« Au regard ouvert (shetum ha-ayin). » Œil ouvert, et c’est le contraire de fermé (satum), et dans la langue de nos Sages, de mémoire bénie, « pour qu’il ouvre (sheyishtom) et qu’il ferme (veyistom) », dont le sens est : pour qu’il ouvre et qu’il ferme. Et il est connu que toutes les perceptions sont au nombre de trois : la vision, l’audition et la connaissance, et tu les trouves toutes les trois chez Bilam : la vision est ce qu’il dit « shetum ha-ayin », l’audition « entendant les paroles de Dieu », la connaissance « et connaissant la science du Très-Haut » ; et nous les trouvons toutes les trois dans un seul verset à propos du Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Exode 3,7) « J’ai vu, J’ai vu l’affliction de mon peuple, etc. » ; et puisque la vision et l’audition appartiennent aux hommes et ne s’appliquent pas au Saint, béni soit-Il, l’explication du verset sera : comment ai-je vu et comment ai-je entendu ? Car « j’ai connu ses douleurs », car la connaissance comprend les deux.

אשר מחזה שדי יחזה. למדנו הכתוב שלא הגיעה מעלתו למעלת האבות ואין צריך לומר למעלת נבואה כמשה, אבל היה חסר ממנו שתי מדרגות כי נבואת האבות היתה באל שדי ונבואתו של זה במחזה שדי.

« Lui qui voit la vision du Tout-Puissant (Shaddaï). » L’Écriture nous a enseigné que son degré n’atteignit pas le degré des Patriarches, et il va sans dire le degré de la prophétie comme celle de Moché, mais il lui manquait deux degrés, car la prophétie des Patriarches était par « El Shaddaï », et celle de celui-ci par « vision de Shaddaï ».

וכן כתב הרמב"ן ז"ל מחזה שדי אינו שדי, כי האבות באל שדי ובלעם במחזה של שדי, ולכך קרא עצמו גלוי עינים שהוא ממדרגת בני הנביאים שנאמר (מלכים ב ו) פקח נא את עיניו, וזה נאמר ויגל ה' את עיני בלעם.

Et de même a écrit le Ramban, de mémoire bénie : « vision de Shaddaï » n’est pas Shaddaï, car les Patriarches prophétisaient par El Shaddaï, et Bilam par une vision de Shaddaï ; et c’est pourquoi il s’est appelé « aux yeux dévoilés », qui est du degré des fils des prophètes, comme il est dit (II Rois 6) « ouvre ses yeux », et de même il est dit « et l’Éternel dévoila les yeux de Bilam ».

ומה שדרשו רז"ל אבל באומות העולם קם, אין הכוונה שתהיה נבואתו של בלעם שוה לנבואת משה ח"ו, אבל כוונתם ז"ל לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה', אין הכתוב משוה משה לבלעם במעלת הנבואה רק בענין הידיעה, ולומר כי כשם שהש"י ידעו למשה פנים אל פנים והיתה נבואתו מבוררת לו כאדם שמדבר עם חברו, כך באה הנבואה מבוררת לבלעם לכבודן של ישראל מכל מה שהתנבא בענינם בכל העתיד לבא להם. זאת כונת הרב ז"ל עם קצת לשונו.

Et ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné « mais parmi les nations du monde il s’est levé » ne veut pas dire que la prophétie de Bilam fût égale à la prophétie de Moché, à Dieu ne plaise, mais l’intention d’eux, de mémoire bénie, est de dire : « et il ne s’est plus levé en Israël de prophète comme Moché, que l’Éternel connaissait » ; l’Écriture n’assimile pas Moché à Bilam pour le degré de prophétie, mais seulement quant à la connaissance, pour dire que de même que le Nom, qu’Il soit béni, connaissait Moché face à face et que sa prophétie lui était claire comme un homme parle avec son compagnon, de même la prophétie vint claire à Bilam, pour l’honneur d’Israël, dans tout ce qu’il prophétisa à leur sujet, sur tout l’avenir qui leur adviendrait. Telle est l’intention du Rav, de mémoire bénie, en reprenant une partie de ses termes.

או יאמר אבל באומות העולם קם, בשעת ברכה, כי הוצרך להתנבא במדת הרחמים כמשה כי זולתה לא היו ישראל מתקיימים אבל לאחר הברכה נסתלקה נבואה ממנו וחזר לקסמיו. נופל. כמו (בראשית טו) ותרדמה נפלה על אברם. וגלוי עינים. כלומר רואה הוא אע"פ שהוא ישן, כענין שכתוב (שיר ה) אני ישנה ולבי ער.

Ou bien on dira : « mais parmi les nations du monde il s’est levé » : au moment de la bénédiction, car il fut nécessaire de prophétiser par l’attribut de miséricorde comme Moché, car sans cela Israël n’aurait pas subsisté ; mais après la bénédiction, la prophétie se retira de lui et il revint à ses divinations. « Tombant » (nofel) : comme (Genèse 15) « et un profond sommeil tomba sur Avram ». « Et aux yeux dévoilés » : c’est-à-dire qu’il voit alors même qu’il dort, comme il est écrit (Cantique des Cantiques 5,2) « je dors, mais mon cœur veille ».

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ע"ד הפשט התנבא עתה על ישובן של ישראל בארץ.

« Que tes tentes sont belles, Yaaqov, tes demeures, Israël. » Selon le sens simple, il prophétisa maintenant sur l’installation d’Israël dans le pays.

וע"ד המדרש מה טובו אהליך יעקב, על האהלים שבמדבר, שהיו ישראל יושבים באהלים ועל שראה פתחיהם שלא היו מכוונין אלו כנגד אלו אמר מיד מה טובו אהליך.

Et selon le Midrash : « Que tes tentes sont belles, Yaaqov » : à propos des tentes dans le désert, car Israël habitait dans des tentes ; et parce qu’il vit que leurs entrées n’étaient pas alignées les unes face aux autres, il dit aussitôt « que tes tentes sont belles ».

וע"ד הקבלה מה טובו אהליך יעקב, למעלה, והוא שדרשו רבותינו ז"ל צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד. ומלת טובו מלשון (שמות ל׳:ז׳) בהטיבו את הנרות, ואהליך מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו, והאל"ף נוספת, ופירושו אור. משכנותיך ישראל, למטה, שהם מושכים כח מן הטוב. והתבונן איך הזכיר לשון טובו באהליך ובמשכנותיך סמך לו מיד כנחלים נטיו, ולשון נטיה נופל על דבר גשמי ויחזור למשכנותיך כי המשכנות היו נטוים.

Et selon la Kabbale : « Que tes tentes sont belles, Yaaqov » : en haut, et c’est ce que nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : la forme de Yaaqov est gravée sur le trône de gloire. Et le mot « tovou » est de l’expression (Exode 30,7) « quand il arrange (be-hetivo) les lampes », et « oholékha » est de l’expression (Job 29,3) « quand sa lampe brillait (bihlo) », et l’alef est ajouté, et son sens est « lumière ». « Tes demeures, Israël » : en bas, car ils attirent la force du Bien. Et considère comment il a employé « tovou » pour « tes tentes », tandis qu’à « tes demeures » il rattache aussitôt « comme des torrents ils s’étendent » (nitayou), et l’expression d’extension s’applique à une chose corporelle, et elle revient à « tes demeures », car les demeures étaient étendues.

כנחלים נטיו. הזכיר בכאן ארבע לשונות, כנחלים כגנות כאהלים כארזים, והם כנגד ארבע דגלים שבמדבר, ולשונות הללו מיני תענוג הם. ודרשו רז"ל במסכת תענית טובה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכתו של בלעם, שזה קללן בקנה שנאמר (מלכים א י״ד:ט״ו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, את מוצא שהקנים מתנועעין לכאן ולכאן ואין כל הרוחות יכולין לעקרן ממקומן, ועוד שגזען מחליף, וזה ברכן בארז שהרוח באה ועוקרתו, ושוב אין גזעו מחליף.

« Comme des torrents ils s’étendent. » Il a mentionné ici quatre expressions : comme des torrents, comme des jardins, comme des aloès, comme des cèdres, et elles correspondent aux quatre étendards dans le désert, et ces expressions sont des espèces de délice. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans le traité Ta’anit : la malédiction qu’Ahiya le Shilonite prononça sur Israël est meilleure que la bénédiction de Bilam, car celui-ci les maudit en les comparant au roseau, comme il est dit (I Rois 14,15) « et l’Éternel frappera Israël comme le roseau est agité dans l’eau » : tu trouves que les roseaux oscillent çà et là et que tous les vents ne peuvent les arracher de leur place, et en outre leur tige se renouvelle ; tandis que celui-ci les a bénis par le cèdre, que le vent vient et déracine, et dont ensuite la tige ne se renouvelle plus.

יזל מים מדליו. ע"ד הפשט מדליותיו, והם הענפים.

« Des eaux couleront de ses seaux (dalyav). » Selon le sens simple : de ses rameaux (dalyotav), qui sont les branches.

וע"ד המדרש יזל מים מדליו, הזהר בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו, ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, מדליו מן הדלים שבהם.

Et selon le Midrash : « des eaux couleront de ses seaux » : veille particulièrement aux enfants des pauvres, car d’eux sortira la Torah, comme il est dit « des eaux couleront de ses seaux », et « eaux » ne signifie que Torah, comme il est dit (Isaïe 55,1) « ho ! quiconque a soif, allez vers l’eau » ; « de ses seaux » : des pauvres (dalim) parmi eux.

וזרעו במים רבים. הרוה במים רבים והוא גדל וצומח בכל יום, כענין שאמר ישעיה ע"ה בהצלחתן של ישראל (שם יז) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי.

« Et sa semence sera dans de grandes eaux. » Abreuvée de grandes eaux, elle grandit et pousse chaque jour, comme dit Yesha’yahou, que la paix soit sur lui, à propos de la réussite d’Israël (Isaïe 17) « le jour où tu plantes, tu la fais croître, et le matin tu fais fleurir ta semence ».

וירום מאגג מלכו. הוא שאול שהיה המלך הראשון, ואמר מאגג על שם ששאול תפש את אגג מלך עמלק.

« Et son roi s’élèvera au-dessus d’Agag. » C’est Shaoul, qui fut le premier roi, et il a dit « plus qu’Agag » à cause de ce que Shaoul captura Agag, roi d’Amalek.

מברכיך ברוך. כמו (בראשית מט) בנות צעדה, (משלי כח) וצדיקים ככפיר יבטח.

« Ceux qui te bénissent, béni soit-il. » Comme (Genèse 49,22) « banot tsa’ada » (les filles, elle marche), (Proverbes 28,1) « et les justes, comme un lionceau, il se confie ».

ועתה ברח לך אל מקומך. פירש החכם רד"ק בשם אביו ז"ל כי אין זה בריחה ממש אלא כמי שאומר מהר ללכת, ואמר כי כמוהו (ישעיהו מ״ח:כ׳) ברחו מכשדים, כי ביד רמה ובקול רנה יצאו ישראל מבבל. וכן ביונה (יונה א׳:ג׳) לברוח תרשישה, ולא היתה כוונת יונה שיוכל לברוח מהקב"ה אלא שימהר ללכת לתרשיש, וזהו שאמר מלפני ה', ולא אמר מפני ה' כמו שאמר (תהילים קל״ט:ז׳) ואנה מפניך אברח. ומה שמהר ללכת היתה כוונתו כדי שלא יתן הקב"ה אות ומופת לאנשי נינוה וישובו ותהיה תשובתן גורמת כליה לישראל.

« Et maintenant, fuis vers ton lieu. » Le sage Radaq a expliqué au nom de son père, de mémoire bénie, que ce n’est pas une véritable fuite, mais comme quelqu’un qui dit : hâte-toi d’aller, et il a dit que c’est semblable à (Isaïe 48,20) « fuyez de Chaldée », car c’est avec main haute et voix d’allégresse qu’Israël sortit de Babel. Et de même pour Yona (Jonas 1,3) « pour fuir à Tarshish » : l’intention de Yona n’était pas qu’il puisse fuir loin du Saint, béni soit-Il, mais qu’il se hâte d’aller à Tarshish, et c’est ce qu’il dit « de devant (milifnei) l’Éternel » et non « de la face (mipnei) de l’Éternel », comme il dit (Psaumes 139,7) « et où fuirai-je loin de ta face ? ». Et sa hâte d’aller avait pour but que le Saint, béni soit-Il, ne donne pas de signe et de prodige aux gens de Ninive, qu’ils se repentent, et que leur repentir cause la perte d’Israël.

ועל זה אמר אחר כך (יונה ד׳:ב׳) על כן קדמתי לברוח תרשישה, ואין לך אות גדול מאות הים כי אותם שהטילוהו הכירוהו כשיצא מן הים ואז ויגע הדבר אל מלך נינוה. ויפה פירש אלא שרז"ל הבינו בריחה ממש מארץ ישראל כדי שלא תחול עליו הנבואה ולא ילך בשליחות זה.

Et à ce sujet il dit ensuite (Jonas 4,2) « c’est pourquoi j’ai devancé en fuyant à Tarshish » ; et il n’y a pas de signe plus grand que le signe de la mer, car ceux qui l’avaient jeté le reconnurent lorsqu’il sortit de la mer, et alors « la chose parvint au roi de Ninive ». Et il a bien expliqué, sauf que nos Sages, de mémoire bénie, ont compris une véritable fuite hors de la terre d’Israël, afin que la prophétie ne descende pas sur lui et qu’il n’aille pas dans cette mission.

אמרתי כבד אכבדך. טעם כפל הלשון אמרתי כבד בראשונה אכבדך בשניה, כי בשנים פעמים בשנים המקומות הייתי מקוה לך שתקללם ושאכבדך על זה, אבל עתה בשלישית שכבר הוחזקה ברכתך עליהם שלש פעמים ואמרת אורריך ארור ומברכיך ברוך אני רואה כי מנעך ה' מכבוד ומעתה אני מתיאש כי אין לי תקוה לבא כנגדם, ועל כן אמר לו שיברח.

« J’ai dit : je te comblerai d’honneurs. » La raison du doublement de l’expression : j’ai dit « kabed » la première fois, « akabbedkha » la seconde : car à deux reprises, en deux lieux, j’espérais de toi que tu les maudirais et que je t’honorerais pour cela ; mais maintenant, la troisième fois, alors que ta bénédiction sur eux a été établie trois fois et que tu as dit « ceux qui te maudissent sont maudits et ceux qui te bénissent sont bénis », je vois que l’Éternel t’a empêché d’honneur, et désormais je désespère, car je n’ai aucun espoir de venir contre eux ; et c’est pourquoi il lui dit de fuir.

ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך. אתן לך עצה שתעשה להכשילם, והוא שהפקיר בנות מואב לבני ישראל, לפי שידע שאלהיהם שונא זמה, ומה שסתם כאן פירש במקום אחר, הוא שאמר (במדבר ל״א:ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו'.

« Et maintenant voici que je m’en vais vers mon peuple ; viens, je te conseillerai. » Je te donnerai un conseil que tu pourras utiliser pour les faire trébucher, et c’est qu’il mit à disposition les filles de Moav pour les fils d’Israël, car il savait que leur Dieu hait la débauche ; et ce qu’il a tu ici, il l’a expliqué ailleurs, et c’est ce qu’il dit (Nombres 31,16) « voici, elles furent pour les fils d’Israël, sur la parole de Bilam, etc. ».

אשר יעשה. כלומר איעצך ואגיד לך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, הוא שאמר ומחץ פאתי מואב, אבל עתה אין לך לפחד מהם כי לא ירעו לך.

« Ce que fera. » C’est-à-dire : je te conseillerai et je te dirai ce que fera ce peuple à ton peuple à la fin des jours, et c’est ce qu’il dit « et il transpercera les coins de Moav » ; mais maintenant tu n’as pas à les craindre, car ils ne te feront pas de mal.

והרמב"ן ז"ל כתב איעצך ואגיד לך עצה היעוצה מאת ה' אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, וגלה לו נבואה זו שלא יפול עמו ביד ישראל עתה רק באחרית הימים. והנה היו ארבע נבואות, ראשונה הוא שאמר שישראל חלק ה' ונחלתו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא נתחשב, שניה התנבא בכבוש הארץ ושיהרגו מלכים אדירים שבה, דכתיב הן עם כלביא יקום וגו', שלישית ראה ישיבתם בארץ במנוחה והשקט ואמר מה טובו אוהליך יעקב, ושיעמידו מלך שינצח את אגג ושתנשא עול המלכות שראה דוד מתנשא למעלה, שנאמר (שמואל ב ה׳:י״ב) וידע דוד כי הכינו ה' למלך, ועתה בנבואה הזאת הרביעית הוסיף לראות ענין המשיח, ולכן הרחיק הענין מאד שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, מה שלא אמר כן בכל הנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת השם שיעץ באחרית הימים.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « je te conseillerai et je te dirai le dessein arrêté par l’Éternel, ce que ce peuple fera à ton peuple à la fin des jours » ; et il lui révéla cette prophétie : que son peuple ne tomberait pas aux mains d’Israël maintenant, mais seulement à la fin des jours. Et voici qu’il y eut quatre prophéties : la première est ce qu’il dit : qu’Israël est la portion de l’Éternel et son héritage, « voici un peuple qui demeure à part et ne se compte pas parmi les nations » ; la seconde, il prophétisa sur la conquête du pays et qu’ils tueraient les rois puissants qui s’y trouvent, comme il est écrit « voici un peuple qui se lève comme une lionne, etc. » ; la troisième, il vit leur installation dans le pays en repos et tranquillité et dit « que tes tentes sont belles, Yaaqov », et qu’ils établiraient un roi qui vaincrait Agag, et que se relèverait le joug de la royauté, ayant vu David s’élever en haut, comme il est dit (II Samuel 5,12) « et David sut que l’Éternel l’avait établi roi » ; et maintenant, dans cette quatrième prophétie, il ajouta de voir l’affaire du Machia’h, et c’est pourquoi il éloigna beaucoup l’affaire, en disant « je le vois, mais pas maintenant, je le contemple, mais pas de près », ce qu’il n’a pas dit dans toutes les prophéties précédentes, et il dit que c’est le conseil du Nom qu’il conseille pour la fin des jours.

וקרא עצמו עתה שומע אמרי אל ומחזה שדי, יחזה כאשר עשה בנבואה שלישית, והוסיף לקרוא עצמו יודע דעת עליון. והאומר כן, יודע דעת עליון, ירצה לומר שהוא יודע מה בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו באחרית הימים, וזה כענין (ישעיהו ס״ג:ד׳) כי יום נקם בלבי, ואמרו רז"ל לבא לפומא לא גליא, עד כאן.

Et il s’est appelé maintenant « entendant les paroles de Dieu, et la vision de Shaddaï il verra », comme il fit dans la troisième prophétie, et il ajouta de s’appeler « connaissant la science du Très-Haut ». Et celui qui dit ainsi, « connaissant la science du Très-Haut », veut dire qu’il sait ce qu’il y a dans la pensée du Dieu Très-Haut de faire dans son monde à la fin des jours, et c’est comme (Isaïe 63,4) « car le jour de la vengeance est dans mon cœur », et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « le cœur n’a pas révélé à la bouche ». Jusqu’ici.

ולפי שהדבר הנסתר הוא צפון בלב לכך נקרא השם הנסתר לב, הוא שכתוב (תהילים ע״ג:כ״ו) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, והמלאכים שהם שלוחיו נקראים פיו שהם משתלחים אל הנביאים להגיד להם העתידות, ואם כן הנביאים הם פי המלאכים והמלאכים הם פי הקב"ה, והוא לבא לפומא, כי לא גלה הקב"ה הקץ אפילו למלאכים כל שכן לנביאים, ודניאל לא ידעו אבל נאמר לו (דניאל י״ב:ט׳) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ.

Et comme la chose cachée est mise en réserve dans le cœur, c’est pourquoi le Nom caché est appelé « cœur » (lev), comme il est écrit (Psaumes 73,26) « roc de mon cœur et ma part, Dieu, pour toujours » ; et les anges, qui sont ses envoyés, sont appelés « sa bouche », car ils sont envoyés auprès des prophètes pour leur dire les choses futures ; et dès lors les prophètes sont la bouche des anges et les anges sont la bouche du Saint, béni soit-Il, et c’est « le cœur n’a pas révélé à la bouche », car le Saint, béni soit-Il, n’a pas révélé la fin même aux anges, a fortiori aux prophètes, et Daniel ne la sut pas, mais il lui fut dit (Daniel 12,9) « car les paroles sont closes et scellées jusqu’au temps de la fin ».

אראנו ולא עתה. ע"ד הפשט התנבא על דוד ע"ה, ואמר ולא עתה כי אחרי ארבע מאות שנה היתה נבואה זו, כי הוא מחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ושת היה עיקר תולדותיו של אדם. או ירצה לומר בני שת היסודות מן (תהלים יא) כי השתות, כלומר יקרקר ויהרס המדינות. והיה אדום ירשה, מצינו בדוד שגברה ידו על אדום ושעיר. וירד מיעקב, יקום רודה מיעקב. והאביד שריד מעיר, כלומר מכל עיר עכו"ם, והוא דוד שכתוב בו (מלכים א י״א:ט״ז) עד הכרית כל זכר באדום. ורש"י ז"ל פירש וירד מיעקב, ועוד יהיה מושל אחר ביעקב, והאביד שריד מעיר החשובה של אדום היא רומי, וירד מיעקב זהו המשיח שנאמר עליו (תהילים ע״ב:ח׳) וירד מים עד ים, והאביד שריד זהו שכתוב (עובדיה א יח) ולא יהיה שריד לבית עשו.

« Je le vois, mais pas maintenant. » Selon le sens simple, il prophétisa sur David, que la paix soit sur lui, et il dit « mais pas maintenant » car c’est après quatre cents ans que cette prophétie se réalisa, car celui-ci « transperça les coins de Moav et abattit tous les fils de Shet », et Shet était la source principale de la descendance d’Adam. Ou bien il veut dire que les « fils de Shet » sont les fondements, de (Psaumes 11) « car les fondements (hashatot) », c’est-à-dire qu’il abattrait et détruirait les États. « Et Édom sera une possession » : nous trouvons que David eut la main haute sur Édom et Séir. « Et il dominera de Yaaqov » : un souverain se lèvera de Yaaqov. « Et il fera périr le survivant de la ville » : c’est-à-dire de toute ville idolâtre, et c’est David, dont il est écrit (I Rois 11,16) « jusqu’à ce qu’il eût retranché tout mâle en Édom ». Et Rachi, de mémoire bénie, a expliqué « et il dominera de Yaaqov » : et il y aura encore un autre gouvernant en Yaaqov, « et il fera périr le survivant de la ville » importante d’Édom, qui est Rome ; « et il dominera de Yaaqov », c’est le Machia’h, dont il est dit (Psaumes 72,8) « et il dominera d’une mer à l’autre » ; « et il fera périr le survivant », c’est ce qui est écrit (Abdias 1,18) « et il n’y aura pas de survivant de la maison d’Ésav ».

וע"ד המדרש אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד שכתוב בו (שמואל ב ח׳:ב׳) ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה מלך המשיח שכתוב בו(תהילים ע״ב:ח׳) וירד מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר (שמואל ב ח׳:י״ד) ויהי כל אדום עבדים לדוד, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל זה מלך המשיח שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.

Et selon le Midrash : « Je le vois, mais pas maintenant » : c’est David ; « je le contemple, mais ce n’est pas proche » : c’est le roi Machia’h ; « une étoile s’avance de Yaaqov » : c’est David ; « et un sceptre s’élève d’Israël » : c’est le roi Machia’h ; « et il transperce les coins de Moav » : c’est David, dont il est écrit (II Samuel 8,2) « il frappa Moav et les mesura au cordeau » ; « et il abat tous les fils de Shet » : c’est le roi Machia’h, dont il est écrit (Psaumes 72,8) « et il dominera d’une mer à l’autre » ; « et Édom sera une possession » : c’est David, comme il est dit (II Samuel 8,14) « et tout Édom fut serviteur de David » ; « et Édom sera une possession, et Séir sera une possession pour ses ennemis, et Israël déploie sa force » : c’est le roi Machia’h, comme il est dit (Abdias 1,21) « et des sauveurs monteront sur la montagne de Sion pour juger la montagne d’Ésav ».

וירא את עמלק. ברוח נבואה. ופתח תחלה בעמלק שהוא מזרע עשו ומזרעו באה לו המלחמה בראשונה ובאחרונה, היום היא מלכות רומי, ולכך חתם בנבואתו באבדן כתים שהיא מלכות רומי מזרע עשו שנאמר עליו ואחריתו עדי אובד, עד שיבא מי שעתיד להעבירו מן העולם שנאמר מחה אמחה.

« Et il vit Amalek. » Par l’esprit de prophétie. Et il commença d’abord par Amalek, qui est de la descendance d’Ésav, et de cette descendance vint la guerre contre Israël, au commencement comme à la fin ; aujourd’hui c’est la royauté de Rome, et c’est pourquoi il a scellé sa prophétie par la destruction de Kittim, qui est la royauté de Rome, de la descendance d’Ésav, dont il est dit « et sa fin est la perdition (adei oved) », jusqu’à ce que vienne celui qui est destiné à la faire disparaître du monde, comme il est dit (Exode 17,14) « J’effacerai, J’effacerai ».

וירא את הקיני. משפחת יתרו, כמו שכתוב (דברי הימים א ב׳:נ״ה) המה הקינים, וכתיב (שופטים ד׳:י״א) וחבר הקיני. ושים בסלע קנך, על שם ששמו קיני הוזכר במשלו קן, כלומר אילו היית משים מושבך החזק גבוה כקן העוף משם תרד.

« Et il vit le Qénite. » La famille de Yitro, comme il est écrit (I Chroniques 2,55) « ce sont les Qénites », et il est écrit (Juges 4,11) « et Hever le Qénite ». « Et place dans le rocher ton nid (qinekha) » : à cause de son nom Qéni, il a mentionné dans sa parabole un nid (qen), c’est-à-dire : si tu avais placé ta demeure forte en haut, comme le nid de l’oiseau, de là tu descendrais.

כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך. כלומר עד מתי תשבך אשור לא יעזבך כי אם היית לבער. ואשור לשון נקבה, וטעמו מחנה אשור, כמו (איוב א׳:ט״ו) ותפול שבא, וכן (שמואל א יז) ותערוך ישראל.

« Car si Qayin est destiné à être consumé, jusqu’à quand Ashour te tiendra-t-elle captif ? » C’est-à-dire : jusqu’à quand Ashour te tiendra-t-elle captif ? Elle ne te laissera qu’une fois que tu auras été consumé. Et « Ashour » est de genre féminin, et son sens est « le camp d’Ashour », comme (Job 1,15) « et Shéva tomba », et de même (I Samuel 17) « et Israël se rangea ».

אוי מי יחיה משומו אל. ע"ד הפשט מן הגזרות האלה ששם אל בעולם על ידי מלך אשור, שהרי הוא נצח את כל הגוים ובלבל כל האומות.

« Malheur ! Qui vivra de ce que Dieu établira ? » Selon le sens simple : de ces décrets que Dieu mettra dans le monde par l’entremise du roi d’Ashour, car celui-ci vainquit toutes les nations et bouleversa tous les peuples.

ועל דרך המדרש אוי מי יחיה משומו אל, על ישמעאל, שהרי בני קין מזרעו של ישמעאל הם. ומה שאמר כי אם יהיה לבער קין כלומר כי אם יהיה קין לבער אש. ומה שנקרא זרע ישמעאל קין, על שם שישבו באחוזת קין, וכן הוא אומר (שופטים ד׳:י״א) וחבר הקיני נפרד מקין, והלא כל בני קין נכרתו במי המבול, אלא על שם שישבו באחוזת קין נקראו בני קין וישיבתן מלכות אשור. אמר בלעם, מכל שבעים לשון שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו אלא לישראל ולישמעאל, שנאמר (בראשית ט״ז:י״א) וקראת שמו ישמעאל, וכיון שהשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה משמו אל, אוי מי יחיה בימיו, כך דרשו בפרקי רבי אליעזר.

Et selon le Midrash : « Malheur ! qui vivra de ce que Dieu établira » : à propos d’Ishmaël, car les fils de Qayin sont de la descendance d’Ishmaël. Et ce qu’il a dit « car si Qayin est destiné à être consumé » signifie : si Qayin doit être consumé par le feu. Et la descendance d’Ishmaël est appelée « Qayin » parce qu’ils ont habité le territoire de Qayin, et de même il dit (Juges 4,11) « et Hever le Qénite s’était séparé de Qayin » ; mais tous les fils de Qayin n’ont-ils pas été retranchés dans les eaux du Déluge ? Mais ils ont été appelés fils de Qayin parce qu’ils ont habité le territoire de Qayin, et leur demeure est la royauté d’Ashour. Bilam dit : de toutes les soixante-dix langues que le Saint, béni soit-Il, a créées dans son monde, Il n’a placé son nom que sur Israël et sur Ishmaël, comme il est dit (Genèse 16,11) « et tu appelleras son nom Ishmaël » ; et puisque le Saint, béni soit-Il, a rendu le nom d’Ishmaël égal au nom d’Israël, « malheur ! qui vivra de (son) nom El » : malheur à qui vivra en ses jours ; ainsi l’ont expliqué dans les Pirqé de Rabbi Eliézer.

ואם תשכיל תמצא כי המקטרג הזה שבארץ רמז בפסוק זה שם המקטרג הגדול שיש לישראל בשמים, והוא שר המדבר שרף מעופף ונפש גלגל מאדים, כי בעבור שראה שנפל ממועצותיו ולא הועיל קטיגורו בכל נבואותיו לא במדת הדין ולא במדת רחמים על כן וישת אל המדבר פניו, להעזר בו כנגד ישראל, ולכך התחיל לצעוק מי יחיה מגזרותיו, כלומר מי יחיה בגלות עשו, ושני הווי"ן רמז לשנים עשר כנפיו, וזהו מבואר.

Et si tu comprends, tu trouveras que cet accusateur de la terre a fait allusion dans ce verset au nom du grand accusateur qu’Israël a dans les cieux, qui est le prince du désert, un séraphin volant, âme de la sphère de Mars (Ma’adim) ; car, voyant que ses projets avaient échoué et que son accusation ne servait à rien dans toutes ses prophéties, ni par l’attribut de rigueur ni par l’attribut de miséricorde, c’est pourquoi « il tourna son visage vers le désert », pour s’aider de lui contre Israël ; et c’est pourquoi il commença à crier : « qui vivra de ses décrets », c’est-à-dire : qui vivra dans l’exil d’Ésav ; et les deux vav font allusion à ses douze ailes, et cela est clair.

וצים מיד כתים. אחר שהזכיר שאשור ישבה הקיני אמר עתה שיבא עת שיעונה אשור ועבר, והטעם העברים שישבה אשור, כי הכתים היו רודים על ישראל. וצים לשון רבים, מלשון (ישעיהו ל״ג:כ״א) וצי אדיר. וכתים מבני יון הוא, ואפשר שהוא רמז למלכות ישמעאל הרשעה.

« Et des navires de la main de Kittim. » Après avoir mentionné qu’Ashour ferait captif le Qénite, il dit maintenant que viendra un temps où Ashour sera affligée, ainsi qu’Éver ; et le sens est : les Hébreux qu’Ashour avait faits captifs, car les Kittim dominaient Israël. « Tsim » est un pluriel, de l’expression (Isaïe 33,21) « et un navire puissant » ; et Kittim est des fils de Yavan, et il se peut que ce soit une allusion à la royauté méchante d’Ishmaël.

ודעת הרמב"ן ז"ל כתים הם רומים והיא מלכות אדום שהיא החיה הרביעית. והנה חתם נבואתו זאת שהיא הרביעית באבדן כתים, היא רומי, והיא החיה הרביעית שהתנבא עליה דניאל (דניאל ז׳:י״א) עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא.

Et l’avis du Ramban, de mémoire bénie : Kittim sont les Romains, et c’est la royauté d’Édom, qui est la quatrième bête. Et voici qu’il a scellé cette prophétie, qui est la quatrième, par la destruction de Kittim, qui est Rome, et c’est la quatrième bête dont Daniel a prophétisé (Daniel 7,11) « jusqu’à ce que la bête fût tuée, et son corps détruit et livré à la combustion du feu ».

ויקם בלעם. כאשר כלה להתנבא נבואה זו קם על רגליו כי לא היה מתנבא מעומד כי אם נופל, דכתיב נופל וגלוי עינים.

« Et Bilam se leva. » Lorsqu’il eut fini de prophétiser cette prophétie, il se leva sur ses pieds, car il ne prophétisait pas debout mais prosterné, comme il est écrit « tombant et aux yeux dévoilés ».

וישב למקומו. חזר לקסמיו, כי לא התנבא אלא לפי שעה לכבודן של ישראל, כאשר הזכרתי למעלה.

« Et il retourna à son lieu. » Il revint à ses divinations, car il n’avait prophétisé que pour un moment, pour l’honneur d’Israël, comme je l’ai mentionné plus haut.

וישב ישראל בשטים. זהו שכתוב (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, והלא היו בערבות מואב כי לא זזו משם ומשם שלח יהושע מרגלים.

« Et Israël demeura à Shittim. » C’est ce qui est écrit (Nombres 33,49) « et ils campèrent sur le Jourdain, depuis Beth-Hayeshimot jusqu’à Avel-Hashittim », or ils étaient dans les plaines de Moav, car ils n’en avaient pas bougé, et de là Yehochoua envoya des explorateurs.

ובמדרש וישב ישראל בשטים, מעין היה בשטים שהיה מגדל נואפים, כי יש מעינות מגדלות גבורים וחלשים, ונאים ומכוערים, צנועים ושטופים בזמה, ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה סדום, ולכך כתיב (בראשית י״ט:ה׳) איה האנשים אשר באו אליך הלילה וגו'. ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שכן התנבא יואל (יואל ד׳:י״ח) ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים.

Et dans le Midrash : « Et Israël demeura à Shittim » : il y avait à Shittim une source qui faisait croître des adultères, car il y a des sources qui font grandir des héros et des faibles, des beaux et des laids, des pudiques et des débauchés ; et la source de Shittim était de débauche, et elle abreuvait Sodome, c’est pourquoi il est écrit (Genèse 19,5) « où sont les hommes qui sont venus chez toi cette nuit, etc. ». Et parce que cette source fut maudite, le Saint, béni soit-Il, est destiné à la dessécher et à la renouveler, car ainsi prophétisa Yoël (Joël 4,18) « en ce jour-là, les montagnes dégoutteront de vin nouveau, les collines ruisselleront de lait, tous les torrents de Yehouda couleront d’eau, et une source sortira de la maison de l’Éternel et abreuvera le torrent des Shittim ».

ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון (בראשית ט׳:כ׳) ויחל נח, שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש והזונה הפך ממנו. וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, (במדבר י״א:א׳) ויהי העם כמתאוננים, (שם כ) וירב העם, (שם כא) וידבר העם באלהים, (שם יד) עד אנה ינאצוני העם. וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא (תהלים פא) לו עמי שומע לי, (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי, (ישעיהו מ׳:א׳) נחמו נחמו עמי, כך דרשו בתנחומא.

« Et le peuple commença à se profaner (vayahel). » Il rendit sa sainteté profane (‘hol), selon l’expression (Genèse 9,20) « et Noa’h commença (vayahel) », car celui qui se garde des unions interdites est appelé saint, et celui qui se livre à la débauche est son contraire. Et partout où l’on dit « le peuple » (ha-am), c’est une expression de blâme : (Nombres 11,1) « et le peuple fut comme des gens qui se plaignent », (ibid. 20) « et le peuple querella », (ibid. 21) « et le peuple parla contre Dieu », (ibid. 14) « jusqu’à quand le peuple me méprisera-t-il ? » ; et partout où l’on dit « mon peuple » (ami), c’est une expression de louange : (Psaumes 81) « si mon peuple m’écoutait », (Exode 7,4) « et Je ferai sortir mes armées, mon peuple », (Isaïe 40,1) « consolez, consolez mon peuple » ; ainsi l’ont expliqué dans le Tan’houma.

לזנות אל בנות מואב. דרשו רז"ל היינו דאמרו אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעקריה קאי, מי פתח בזנות תחלה, לוט אבי מואב, שנאמר (ויקרא יט) ותאמר הבכירה אל הצעירה, וקראה שמו מואב, כלומר מאב, והבנות תפשו פלך אמם והיו מתקשטות ויוצאות מבושמות לפני ישראל ומפתות אותם בדברים ואוכלים ושותים עמהן.

« Pour se débaucher avec les filles de Moav. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : c’est ce que disent les gens : jette un bâton en l’air, il retombe sur sa souche. Qui a commencé la débauche en premier ? Lot, père de Moav, comme il est dit (Genèse 19,31) « et l’aînée dit à la cadette », et elle appela son nom Moav, c’est-à-dire « mé-av » (du père) ; et les filles suivirent la voie de leur mère et s’ornaient et sortaient parfumées devant Israël et les séduisaient par des paroles, et les Israélites mangeaient et buvaient avec elles.

ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ישראל ובנות מואב.

« Et le peuple mangea et se prosterna devant leurs dieux. » Israël et les filles de Moav.

ויצמד ישראל לבעל פעור. מלשון צמד בקר, והענין שנצמדו איש ואשה. ויש חלוק בין לשון הצמדה ולשון דבקות, כי אין ההצמדה קרוב וחבור כמו הדבקות, ואלו אמר וידבק ישראל ח"ו לא היתה תקנה לישראל. ומזה דרשו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד, הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, אבל ישראל אינן כן (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשתי תמרות המדובקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים דבקים ממש.

« Et Israël s’attacha (vayitsamed) à Baal Pe’or. » De l’expression « tsemed bakar » (attelage de bœufs), et le sens est qu’ils furent attelés, homme et femme. Et il y a une différence entre l’expression d’attelage (hatsmada) et l’expression d’attachement (devequt), car l’attelage n’est pas une proximité et une jonction comme l’attachement, et s’il avait dit « et Israël s’attacha (vayidbaq) », à Dieu ne plaise, il n’y aurait pas eu de réparation pour Israël. Et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans Sanhédrin, chapitre Arba mitot beit din : ceux qui sont attelés à Baal Pe’or sont comme un couvercle hermétiquement fixé (tsamid patil), mais Israël n’est pas ainsi (Deutéronome 4,4) « et vous qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu » : comme deux dattes collées l’une à l’autre. Dans une baraïta on a enseigné : ceux qui sont attelés à Baal Pe’or sont comme des bracelets au bras d’une femme, « et vous qui vous attachez » s’attachent véritablement.

קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אין צווי זה להמית ראשי העם, אלא הנצמדים במעמד הראשים, וזהו שתרגם אונקלוס ודון וקטול דחייב קטול, ולא תרגם וקטול יתהון. וכן הזכיר במעשה העגל. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו, ושופטי ישראל הם ראשי העם. ואע"פ שלא באר הכתוב שעשו השופטים כן, כיון שהקב"ה צוה למשה ומשה לשופטים יש במשמע שעשו כן. או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן עד שקם פינחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה.

« Prends tous les chefs du peuple et pends-les. » Cet ordre n’est pas de mettre à mort les chefs du peuple, mais ceux qui s’étaient attachés à Baal Pe’or, en présence des chefs, et c’est ce qu’Onqelos a traduit « et juge et tue celui qui est passible de mort », et il n’a pas traduit « et tue-les ». Et de même il a mentionné dans l’affaire du veau : « et Moché dit aux juges d’Israël : tuez chacun ses hommes », et les juges d’Israël sont les chefs du peuple. Et bien que l’Écriture n’ait pas expliqué que les juges l’aient fait, puisque le Saint, béni soit-Il, l’a ordonné à Moché et Moché aux juges, il est sous-entendu qu’ils l’ont fait. Ou bien on peut dire qu’ils n’eurent pas le temps de le faire, jusqu’à ce que Pin’has se leva et fit cet acte soudainement, avec grande diligence et zèle, aussitôt « et la plaie fut arrêtée ».

לה'. לקדש שם שמים. נגד השמש. שיתקדש השם בפרהסיא, כמו שחללוהו בפרהסיא. או יאמר נגד השמש לפי שחטאו בפעור כנגד מדתו של יעקב הנקרא שמש, וכמו שאמרו במדרש אמר יעקב מי הגיד לזה ששמי שמש. לכך הוצרך לומר נגד השמש שתהיה לקותם מעין חטאם. או יאמר נגד השמש כל זמן שהשמש בעולם, כיון שתשקע יהיו נקברים, ממה שכתוב (דברים כ״א:כ״ג) לא תלין נבלתו על העץ.

« Pour l’Éternel. » Pour sanctifier le Nom du ciel. « Face au soleil. » Afin que le Nom soit sanctifié publiquement, comme on l’a profané publiquement. Ou bien il dit « face au soleil » parce qu’ils ont péché à Pe’or contre l’attribut de Yaaqov, qui est appelé « soleil », comme ils ont dit dans le Midrash : Yaaqov dit : qui a révélé à celui-ci que mon nom est soleil ? C’est pourquoi il fallut dire « face au soleil », pour que leur punition soit de l’espèce de leur péché. Ou bien il dit « face au soleil » : tant que le soleil est dans le monde, puis, quand il se couche, ils seront enterrés, d’après ce qui est écrit (Deutéronome 21,23) « tu ne laisseras pas passer la nuit à son cadavre sur le bois ».

ובמדרש נגד השמש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מי מודיעני הנצמדים, אמר לו אני מפרסמן. היה הענן מתקפל והחמה זורחת על כל מי שטעה, ותולין אותו מיד.

Et dans le Midrash : « face au soleil » : Moché dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, qui me fera connaître ceux qui se sont attelés ? Il lui dit : Moi, je les ferai connaître. La nuée se repliait et le soleil brillait sur chacun de ceux qui avaient fauté, et on le pendait aussitôt.

ויקרב אל אחיו את המדינית. היה ראוי שיאמר הכתוב והנה איש בא ושמו זמרי נשיא בית אב לשמעוני ויקרב אל אחיו את המדינית ושמה כזבי בת צור, אבל לא רצה הכתוב להזכיר הרשע הזה בשמו שהיה סבת המגפה עד שנעשית בו נקמה ועד שנתן לפנחס שכרו, ואז הזכירם בשמם ושם איש ישראל המוכה וגו' ושם האשה המוכה, וזהו להודיענו שבחו של פנחס שאע"פ שזה נשיא וזו בת מלך לא מנע מלהרגם.

« Et il approcha de ses frères la Madianite. » Il aurait fallu que l’Écriture dise : « et voici qu’un homme vint, et son nom était Zimri, prince de maison paternelle des Shim’onites, et il approcha de ses frères la Madianite, et son nom était Kozbi fille de Tsour » ; mais l’Écriture n’a pas voulu mentionner ce méchant par son nom, qui fut la cause de la plaie, jusqu’à ce que vengeance fût faite de lui et que Pin’has reçût sa récompense, et alors elle les a mentionnés par leurs noms : « et le nom de l’homme d’Israël frappé, etc. » et « le nom de la femme frappée » ; et cela, pour nous faire connaître la louange de Pin’has : bien que celui-ci fût prince et celle-ci fille de roi, il ne s’est pas abstenu de les tuer.

לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. לא חלק כבוד לשמים ולבריות.

« Aux yeux de Moché et aux yeux de toute la communauté des fils d’Israël. » Il ne rendit honneur ni au Ciel ni aux créatures.

והמה בוכים. היו בני ישראל בוכים מפני המגפה שהתחילה בהם חרון אף של מקום. ודרשו רז"ל שהיו בוכים על שנתעלמה הלכה ממשה שהרי אמר לה זמרי השמעי לי אמרה לו איני נשמעת לך אלא למשה ולאלעזר שאני בת מלך, אמר לה אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו, בן עמרם זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, מיד נתעלמה ממנו הלכה, געו כלם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד, למה בוכים וכי תעלה על דעתך שרפו ידיו של משה שעמד כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, אלא כדי שיבא פנחס ויטול שכרו, וע"ז נאמר (משלי ל׳:ל״א) זרזיר מתנים או תיש וגו', ודרשו רז"ל על זמרי, ומלך זה משה שלא היתה לו תקומה עמו, לפי שנתעלמה ממנו הלכה.

« Et eux pleuraient. » Les fils d’Israël pleuraient à cause de la plaie, la colère du Lieu ayant commencé parmi eux. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué qu’ils pleuraient parce que la halakha avait été cachée à Moché : car Zimri lui dit : cède-moi ; elle lui dit : je ne cède qu’à Moché ou à Elazar, car je suis fille de roi ; il lui dit : je suis aussi grand qu’eux, car sous leurs yeux je te conduirai. Il la saisit par sa chevelure et l’amena chez Moché ; il lui dit : fils de Amram, celle-ci est-elle interdite ou permise ? Si tu dis interdite, la fille de Yitro, qui te l’a permise ? Aussitôt la halakha lui fut cachée ; tous éclatèrent en pleurs ; c’est ce qui est écrit « et eux pleuraient à l’entrée de la tente d’assignation ». Pourquoi pleuraient-ils ? Va-t-il te monter à l’esprit que les mains de Moché se sont affaiblies, lui qui se tint contre soixante myriades, comme il est dit (Exode 32,20) « et il prit le veau qu’ils avaient fait et le brûla au feu » ? Mais c’était afin que vienne Pin’has et reçoive sa récompense, et à ce sujet il est dit (Proverbes 30,31) « le lévrier ou le bouc, etc. », et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué de Zimri ; « et un roi » : c’est Moché, qui n’eut pas de ressource devant lui, parce que la halakha lui avait été cachée.

וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו לא כך למדתני בירידתך מסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ובשכר זה נתנו לו המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה, הזרוע כנגד ויקח רומח בידו, הלחיים כנגד (תהילים ק״ו:ל׳) ויעמוד פינחס ויפלל, הקבה כנגד ואת האשה אל קבתה.

« Et Pin’has vit. » Il vit l’acte et se rappela la halakha ; il dit à Moché : ne m’as-tu pas enseigné, à ta descente du Sinaï : celui qui a des relations avec une Araméenne, les zélés le frappent ? Il lui dit : que celui qui lit la lettre soit le messager. Aussitôt « et il se leva du milieu de l’assemblée et prit une lance dans sa main ». Et en récompense de cela on lui a donné les dons, qui sont l’épaule, les mâchoires et l’estomac : l’épaule correspond à « et il prit une lance dans sa main », les mâchoires correspondent à (Psaumes 106,30) « et Pin’has se tint et intervint (vayefalel) », l’estomac correspond à « et la femme dans son ventre (qevatah) ».

והועילה מצוה זו לפינחס בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז המתנות וקיום הכהונה לזרעו, ועוד שחיה והאריך ימים בעוה"ז ארבע מאות שנה, הוא שכתוב (שופטים י״א:כ״ו) בשבת ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה שלש מאות שנה, ומצינו מיפתח ועד גבעת בנימין מאה שנה, ובאותו זמן כתיב (שם כ) ופנחס בן אליעזר עמד לפניו בימים ההם. בעוה"ב, שנתנה לו מדת השלום כשנסתלק אחר ארבע מאות שנה זכה לחיי עד.

Et ce commandement fut utile à Pin’has dans ce monde-ci et dans le monde à venir : dans ce monde-ci, les dons et la pérennité de la prêtrise pour sa descendance, et en outre il vécut longtemps dans ce monde-ci, quatre cents ans, c’est ce qui est écrit (Juges 11,26) « pendant que Israël habitait à ‘Aro’er et dans ses filles, et à Hesbon et dans ses filles, trois cents ans », et nous trouvons de Yiftah à Guiv’at Binyamin cent ans, et à ce moment il est écrit (Juges 20,28) « et Pin’has fils d’Elazar se tenait devant Lui en ces jours-là ». Dans le monde à venir : l’attribut de la paix lui fut donné, et lorsqu’il quitta ce monde après quatre cents ans, il mérita la vie éternelle.

ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל, הפכן כדרכן בראש הברזל, נתן כח בזרועו לסבלן, וכח במקל לעמוד בהם, ושלא נשמטו מן המקל, ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל.

Et douze miracles furent faits dans cette affaire : leur manière était de se séparer l’un de l’autre, et l’ange les fit rester attachés ; il ferma leur bouche pour qu’ils ne crient pas ; il dirigea le fer vers la nudité des deux ; il allongea le fer afin qu’il perce les deux ; l’ange éleva le linteau afin que les deux sortent suspendus aux yeux de tous ; il les retourna, comme leur manière, sur la pointe du fer ; il donna de la force à son bras pour les porter, et de la force au bâton pour les soutenir ; et qu’ils ne glissèrent pas du bâton ; et que rien du sang ne se répandit sur lui ; et qu’il les suspendit aux yeux de tous.

והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הנוגעת, במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין, כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין (במדבר ל״א:כ״ד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי.

Et il aurait fallu que Pin’has soit rendu impur d’une impureté de jonction, puisqu’il touchait la lance qui touchait un mort, et il est connu que si Réouven touche un mort, il est impur, et Shim’on qui touche Réouven est impur, comme il est dit « et la personne qui touchera », par ce que touche l’impur il sera impur ; et ce contact, s’il est par jonction, c’est-à-dire que Shim’on touche Réouven tandis que Réouven touche le mort, il est impur d’une impureté de sept jours ; sans jonction, après que Réouven s’est séparé du mort, il n’a qu’une impureté jusqu’au soir ; et l’homme qui touche des ustensiles qui touchent un mort a une impureté de sept jours, d’après ce qui est écrit à propos de Madian (Nombres 31,24) « et vous laverez vos vêtements le septième jour ».

ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא, והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. ואף בבית קבול כדעת המדרש שהיה שם ברזל ולא היה מטמא, כיון שלא מתו בעוד שבידו הרומח. ואחר שנעשו לו כל הנסים האלו והוציא אותן תלוין לעיני הכל שבט שמעון היו מקיפין אותו ועומדין בפתח, רצו ליגע בו, ואז החל הנגף בעם, וזהו שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, וכלם היו משבט שמעון.

Et ce que Pin’has ne devint pas impur, alors qu’il touchait un ustensile qui touchait un mort, c’est parce que l’ustensile, c’est-à-dire la lance, ne comportait pas de réceptacle, et les ustensiles de bois sans réceptacle ne reçoivent pas l’impureté ; ou bien pour la raison qu’ils ont dit dans le Midrash : le Saint, béni soit-Il, garda leurs esprits afin qu’ils ne meurent pas et qu’il ne devînt pas impur, et c’est le dernier miracle, qui complète les douze que j’ai mentionnés. Et même pour un ustensile à cavité, selon l’avis du Midrash qu’il y avait là du fer, il ne devenait pas impur, puisqu’ils n’étaient pas morts pendant qu’il avait la lance dans la main. Et après que tous ces miracles lui furent faits et qu’il les eut sortis suspendus aux yeux de tous, la tribu de Shim’on l’entourait et se tenait à l’entrée, ils voulurent le toucher, et alors la plaie commença parmi le peuple, et c’est ce qui est dit « et ceux qui moururent dans la plaie furent vingt-quatre mille », et tous furent de la tribu de Shim’on.

וכן יש ללמוד מן החסרון הגדול שמצינו במנינם שבסדר פנחס מן המנין שהיו בראשונה במדבר סיני. ומה שנפלו מישראל במקום הזה כך, ובעון העגל לא נפלו אלא כשלשת אלפי איש, ששם לא היה כי אם עבודה זרה אבל בכאן זנות ועבודה זרה ובזוי קדושתן של ישראל לזנות עם העכו"ם, ובא פינחס וקנא קנאתו של הקב"ה והשיב חרון אפו מישראל, ומסר עצמו לסכנה כנגד כל המשפחה שהיו עם רב כשראה חלול השם בפרהסיא, ולא השגיח על כבודו של רשע שהיה נשיא שבט שמעון ולא לכבוד המדינים שהיתה בת מלך, וקנא על כבוד השם יתעלה כדי ללמד את הבריות שאין כבוד העולם ומלואו כי אם לכבודו, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכך נקרא הקב"ה מלך הכבוד, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהילים כ״ד:י׳) מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.

Et de même on peut l’apprendre de la grande diminution que nous trouvons dans leur dénombrement dans la section Pin’has par rapport au dénombrement qu’ils avaient au début dans le désert du Sinaï. Et le fait qu’il en tomba d’Israël en ce lieu autant, alors que par le péché du veau il n’en tomba qu’environ trois mille hommes, c’est que là il n’y avait qu’idolâtrie, mais ici, débauche et idolâtrie et mépris de la sainteté d’Israël par la débauche avec les idolâtres, et Pin’has vint et fut zélé du zèle du Saint, béni soit-Il, et détourna sa colère d’Israël, et se livra au danger face à toute la famille, qui était nombreuse, lorsqu’il vit la profanation du Nom publiquement, et il ne tint pas compte de l’honneur d’un méchant qui était prince de la tribu de Shim’on ni de l’honneur de la Madianite, qui était fille de roi, et il fut zélé pour l’honneur du Nom, qu’Il soit exalté, afin d’enseigner aux créatures que l’honneur du monde et de sa plénitude n’est que pour son honneur, c’est ce qui est écrit (Isaïe 43,7) « tout ce qui est appelé de mon nom, et que pour ma gloire j’ai créé, formé, et même fait », et c’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, est appelé « Roi de la gloire », c’est ce que dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 24,10) « qui est ce Roi de la gloire ? L’Éternel des armées, c’est Lui le Roi de la gloire, Sela ».