Ḥoukat

בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך (משלי ז, א-ב)

« Mon fils, garde mes paroles, et conserve mes commandements auprès de toi ; garde mes commandements et vis, et ma Torah comme la prunelle de tes yeux. » (Proverbes 7,1-2)

שלמה המלך ע"ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי"ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע"ה אמרות, הוא שאמר (תהילים י״ב:ז׳) אמרות ה' אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה.

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, parle toujours dans le livre des Proverbes au nom de la Sagesse, et il a appelé tous les commandements de la Torah, qui sont six cent treize, « paroles et commandements » ; et ainsi David, que la paix soit sur lui, les a appelés « paroles », c’est ce qu’il a dit (Psaumes 12,7) « les paroles de l’Éternel sont des paroles pures ». Les commandements se divisent tous en trois parts : les commandements reçus par tradition, les commandements intelligibles, et les commandements dont la raison n’est pas révélée ni expliquée. Les commandements reçus par tradition sont les commandements que l’homme ne trouve pas par son intelligence sans tradition.

כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו', (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים.

Comme le commandement des tefillin, des tsitsit, de la circoncision, de la souka, du shofar, du loulav et des commandements semblables ; et voici que tous sont des commandements de divinité, et on les appelle « témoignages », parce qu’ils sont un témoignage complet sur la Divinité et un témoignage complet sur la création du monde, comme le commandement du Shabbat, de la remise (shemita) et du jubilé ; et c’est pourquoi cette part est appelée dans les Écrits « témoignages » (Psaumes 119) « et je parlerai de Tes témoignages, etc. », (ibid.) « Tes témoignages aussi sont mes délices ». Les commandements intelligibles sont les commandements que l’homme trouverait par son intelligence si la Torah ne les avait pas donnés, comme le vol, la fraude, le meurtre, le larcin et les semblables ; et ces commandements, le verset les appelle « jugements ».

מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו׳:כ׳) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו', באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה.

Les commandements dont la raison n’est pas révélée ni expliquée sont les commandements relatifs aux mélanges d’espèces, de la viande avec le lait, du bouc émissaire et de la vache rousse ; et ceux-là, le verset les appelle « lois ». Et c’est ce qui est mentionné dans le Deutéronome (Deutéronome 6,20) « Quand ton fils te demandera demain : que sont les témoignages, les lois et les jugements que l’Éternel notre Dieu vous a ordonnés ? Alors tu diras à ton fils : nous étions esclaves de Pharaon en Égypte, et l’Éternel nous a fait sortir, etc. » ; le verset a expliqué que la Divinité commença à être publiée parmi les nations lors de la sortie d’Israël d’Égypte, et parce qu’elle fut publiée à cause de nous et qu’Il agit avec nous de façon merveilleuse, nous fûmes obligés de recevoir ces commandements qui sont de trois parts : témoignages, lois et jugements ; il a mentionné les témoignages pour les commandements reçus par tradition, les jugements pour les commandements intelligibles, et les lois pour les commandements dont la raison n’est pas révélée dans la Torah.

וכן אמר שלמה ע"ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת המלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב.

Et de même Salomon, que la paix soit sur lui, a dit ici « mon fils, garde mes paroles » pour les commandements reçus par tradition ; « garde mes commandements et vis » pour les commandements intelligibles, par lesquels l’homme vit et par lesquels la vie des cités est assurée ; et il a dit « et mes commandements, conserve-les auprès de toi » pour les lois, qui sont cachées et dissimulées et dont la raison n’est pas révélée dans la Torah mais qui sont la loi et le décret du roi, comme la vache rousse, appelée « loi » ; et c’est ce qui est écrit :

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן.

« Voici la loi de la Torah que l’Éternel a ordonnée, en disant : parle aux fils d’Israël, et qu’ils prennent pour toi une vache rousse, parfaite, etc. » Cette section a été placée à la suite de la section des dons de la prêtrise, parce que la vache rousse est la purification des Israélites, pour t’enseigner que la purification des Israélites est aussi par le cohen.

חקת התורה. פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״ט) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם יט) את חקותי תשמרו.

« La loi de la Torah. » Les commentateurs ont expliqué l’expression de loi et de décret du roi, comme une chose dont la raison n’est pas connue des créatures et dont elles s’étonnent, comme la vache rousse, qui purifie les impurs et rend impurs ceux qui s’occupent de son service. Et la vérité est que la vache rousse fait partie des lois dont la raison n’est pas révélée ni connue, mais le fondement de l’expression « h’oqah » vient de l’expression de « h’iqiqah » (gravure) : il fait allusion à une chose gravée et dessinée en haut, et évoquée pour Israël dans la vache rousse, et c’est pourquoi une part des commandements est appelée « lois ». Il est dit ici « la loi de la Torah », et il est dit à propos du bouc émissaire (Lévitique 16,29) « et ce sera pour vous une loi perpétuelle », et à propos des espèces mélangées (ibid. 19) « vous garderez Mes lois ».

ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם לא) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.

Et elles sont encore appelées « lois » de l’expression de limite, comme il est écrit (Jérémie 5,22) « Moi qui ai placé le sable comme limite à la mer, loi perpétuelle qu’elle ne franchira pas », (ibid. 31) « les lois de la lune et des étoiles pour la lumière de la nuit », c’est-à-dire les limites du jour et de la nuit ; et cela pour indiquer que nous arrêtions la pensée de réfléchir sur elles et que nous ne franchissions pas la limite à cause de la profondeur de leur compréhension.

וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:כ״ד) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פא) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם.

Et tu dois savoir qu’il y a une différence entre « h’oq » et « h’oqah » : le commandement appelé « h’oq » est celui qui découle de l’attribut « souviens-toi » (zakhor), comme il est écrit à propos du Pessa’h d’Égypte (Exode 12,24) « pour une loi à toi et à tes fils », car « h’oq » est celui qui tranche, et de même dans le Livre de la Formation : « la langue, règle qui tranche entre les deux » ; et dans la bénédiction de la circoncision : « Il a placé une loi dans sa chair » ; et dans la prière du jour du Souvenir (Psaumes 81) « car c’est une loi pour Israël ». Et le commandement appelé « h’oqah » découle de l’attribut « garde » (shamor), et c’est « vous garderez Mes lois » (h’oqotai), dit à propos des espèces mélangées et de l’épouse du frère, et il y a mentionné l’expression de garde, et de même (Exode 13,10) « tu garderas cette loi (h’oqah) à son temps fixé » ; et de même ici il a mentionné « voici la loi de la Torah », et « ce sera pour vous une loi perpétuelle ».

אשר צוה ה'. היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה'.

« Que l’Éternel a ordonné. » Il aurait dû dire « que J’ai ordonné », mais c’est comme l’expression (ibid. 24) « et à Moché Il dit : monte vers l’Éternel ».

דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר.

« Parle aux fils d’Israël. » Et il n’a pas dit « parlez », parce que Moché est l’essentiel.

ויקחו אליך. טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם.

« Et qu’ils prennent pour toi (elekha). » Le sens de « pour toi » est que cela se fera ainsi dans le désert, pour l’heure. Et ensuite Il ordonnera que cela soit pour les fils d’Israël et pour le converti loi perpétuelle, qu’ils le fassent ainsi pour les générations ; et de même (ibid. 27) « et qu’ils prennent pour toi de l’huile d’olive pure », comme je l’ai écrit là.

פרה אדומה תמימה. ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים.

« Une vache rousse, parfaite. » Non pas la perfection de la taille, car si elle était naine, elle serait valide comme les autres sacrifices saints, mais parfaite en rougeur : si elle avait deux poils noirs ou blancs, elle est invalide ; c’est pourquoi on l’achetait à des prix élevés.

וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו"ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע"פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת.

Et le Rambam, de mémoire bénie, a écrit dans les lois de la vache : le commandement de la vache rousse est qu’elle soit âgée de quatre ans ou de trois ans ; et si elle est vieille, elle est valide. On ne prend pas une génisse pour l’élever. Si l’on n’a pas trouvé de vache mais seulement une génisse, on en fixe le prix, et elle reste chez son propriétaire jusqu’à ce qu’elle grandisse et devienne une vache, comme il est dit « et qu’ils prennent pour toi une vache rousse ». Il est permis de prendre une vache rousse à un idolâtre, et on ne craint pas qu’il ait eu des rapports avec elle, car un homme ne cause pas la perte de sa bête. Tous les défauts qui invalident dans les sacrifices saints invalident dans la vache rousse, comme il est dit « qui n’a pas de défaut » : cela vient enseigner que le défaut l’invalide comme dans les sacrifices saints, bien qu’elle ne soit pas offerte sur l’autel, puisque le verset l’appelle « sacrifice expiatoire ».

יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה.

La vache l’emporte sur les sacrifices saints en ce que le travail l’invalide, comme il est dit « sur laquelle n’est pas monté de joug », et pour la génisse dont la nuque est brisée, il est dit (Deutéronome 21,3) « avec laquelle on n’a pas travaillé, qui n’a pas tiré sous le joug » : de même que le joug mentionné pour la génisse à la nuque brisée équivaut à un autre travail, de même le joug mentionné pour la vache invalide d’autres travaux comme le joug ; sauf que le joug l’invalide aussi bien en temps de travail que hors du temps de travail, tandis que les autres travaux ne l’invalident qu’en temps de travail.

כיצד קשר עליה עול אע"פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה.

Comment ? Si on a attaché sur elle un joug, même sans avoir labouré avec lui, elle est invalide. Si on l’a fait entrer pour battre le grain, elle n’est invalide qu’après avoir battu ; et de même pour tout ce qui est semblable. Si on l’a montée, si on s’est appuyé sur elle, si on s’est pendu à sa queue, si on a traversé le fleuve en se servant d’elle, si on a doublé sur elle la longe, si on a mis sur elle un manteau, même une couverture de lin, elle est invalide. Mais si on l’a attachée par la longe : si elle était rebelle et avait besoin d’être gardée, elle est valide ; si elle n’avait pas besoin d’être gardée, elle est invalide, car tout ce qui n’a pas besoin de garde est un fardeau. Si on lui a fait une sandale pour qu’elle ne glisse pas, ou si on a étendu sur elle son manteau à cause des mouches, elle est valide. Voici la règle : tout ce qui est pour son besoin la laisse valide, et pour un autre besoin l’invalide.

נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע"פ שאין בה מום.

Si un travail a été fait sur elle d’elle-même, ou si un joug est monté sur elle de lui-même, si cela satisfait son propriétaire, elle est invalide, comme il est dit (Deutéronome 21,3) « avec laquelle on n’a pas travaillé » ; et si cela satisfait son propriétaire, c’est comme s’il avait travaillé avec elle. C’est pourquoi, si un oiseau s’est posé sur elle, elle est valide ; si un mâle l’a montée, elle est invalide, et il va sans dire que celle qui est gravide est invalide. Si on l’a fait entrer pour l’engraisser avec du grain et qu’elle a battu d’elle-même, elle est valide ; si on l’a fait entrer pour qu’elle tète et batte, elle est invalide, car elle l’a fait par sa volonté ; et de même pour tout ce qui est semblable. Une vache en laquelle un défaut est né doit être rachetée ; et de même si elle est morte, elle est rachetée à cause de sa peau, mais non pour que sa chair soit donnée aux chiens. Si elle a été abattue pour un usage profane, elle ne fait pas expiation. S’ils l’ont achetée et ont trouvé une autre plus belle, celle-ci est rachetée même si elle n’a pas de défaut.

אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע"פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר.

Même un cohen ordinaire est apte pour la vache à sa combustion, comme il est dit « et vous la donnerez à Elazar le cohen » ; c’est une tradition des Sages que c’était son commandement par le sagan, bien qu’Aharon fût encore vivant, et que les autres vaches, que ce soit avec un grand-prêtre ou avec un cohen ordinaire, sont brûlées avec les quatre vêtements du cohen ordinaire. On ne brûle la vache qu’en dehors du Mont du Temple, comme il est dit « et il la fera sortir hors du camp » : en dehors du Mont du Temple et des trois camps ; et sur le mont de l’Onction on la brûlait. « Et il l’abattra devant lui » : un non-prêtre abat et Elazar regarde. « La » : qu’on n’abatte pas d’autre chose avec elle et qu’on ne s’occupe pas d’un autre travail, comme il est dit « et il brûlera la vache sous ses yeux », afin que ses yeux soient sur elle jusqu’à ce qu’elle devienne cendre.

ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד.

« Et Elazar le cohen prendra de son sang avec son doigt » : de sorte qu’on ne reçoive pas son sang dans un ustensile, mais qu’on abatte de la droite et qu’on reçoive le sang dans sa gauche, et qu’on asperge avec son doigt droit du sang qui est dans sa paume gauche sept fois, en dirigeant ses aspersions de sa place vers l’entrée de la tente de la réunion ; et il faut qu’il la voie de là, comme il est dit « et il aspergera vers l’avant de la tente de la réunion ».

גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד.

Lorsqu’il a fini d’asperger, il essuie ses mains sur le corps de la vache, descend de la pile de bois et allume le feu ; et le cohen se tient à distance et la garde jusqu’à ce que le feu ait pris sur la plus grande partie d’elle et que son ventre se soit fendu ; et ensuite il prend du bois de cèdre et de l’hysope, d’au moins une paume, et de la laine teinte de cramoisi du poids de cinq sela’im, et dit à ceux qui se tiennent là : « ceci est du bois de cèdre, ceci est du bois de cèdre, ceci est du bois de cèdre ; ceci est du cramoisi, ceci est du cramoisi, ceci est du cramoisi » (trois fois pour chaque chose), et ils lui disent : « oui, oui, oui » (trois fois pour chacun).

וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ"א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר.

Et pourquoi tout cela ? Parce que les espèces de cèdres sont sept, les espèces d’hysope quatre, et que le teint en rouge est fait par certains avec de la garance et par certains avec le ver appelé « grana » ; et le ver est ces grains très rouges qui ressemblent aux graines de caroube, et dans chaque grain il y a un ver comme un moucheron ; c’est pourquoi il fait savoir à tous et leur montre que ce sont les espèces dont parle la Torah. Et l’hysope dont parle la Torah est l’hysope que mangent les gens de maison et dont on assaisonne les marmites ; et il lie l’hysope avec le cèdre par un fil de cramoisi et le jette dans son ventre, comme il est dit « au milieu de l’incendie de la vache », non avant qu’il ait pris sur la plus grande partie de la vache, ni après qu’elle est devenue cendre.

עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה.

Quand son incendie s’est arrêté, on la bat avec des bâtons, elle et tout le bois de la pile avec lequel elle a été brûlée, et on passe tout aux tamis, et tout ce qui est noir et peut être écrasé et devenir cendre, que ce soit de sa chair ou du bois, on le broie jusqu’à ce qu’il devienne cendre. Les eaux dans lesquelles on met la cendre de la vache, on ne les puise que dans un ustensile, aux sources jaillissantes ou aux fleuves qui coulent, comme il est dit « et on mettra dessus de l’eau vive dans un ustensile ». Et la mise de la cendre de la vache sur les eaux qui ont été puisées s’appelle sanctification ; et ces eaux, après qu’on y a mis la cendre, s’appellent « eaux d’expiation » (mei h’atat), et ce sont celles que le verset a appelées « eaux de séparation » (mei nida).

מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת.

Ils ont ajouté des degrés supplémentaires dans la pureté de ce sacrifice expiatoire : l’homme pur, même s’il s’est immergé pour le saint et s’est tenu en service sur l’autel, n’est pas pur pour ce sacrifice, ni pour sa combustion ni pour le remplissage des eaux ni pour leur sanctification ni pour l’aspersion, jusqu’à ce qu’il s’immerge au nom du sacrifice expiatoire, et alors il est pur pour le sacrifice ; et de même l’ustensile, même un bassin à aspersion du parvis, n’est pas pur pour ce sacrifice jusqu’à ce qu’on l’immerge au nom du sacrifice. Rabbi Yo’hanan fils de Goudgoda mangeait dans la pureté du saint tous ses jours, et son mouchoir était comme le siège du zav en ce qui concerne le sacrifice expiatoire.

וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה.

Et comment purifie-t-on ceux qui sont impurs par un mort avec l’eau de séparation ? Un homme pur prend trois tiges d’hysope et en fait un seul faisceau, une tige dans chaque brin, et trempe l’extrémité des tiges dans l’eau de séparation qui est dans le récipient, et, avec intention, asperge sur l’homme ou sur les ustensiles, le troisième jour et le septième jour, après le lever du soleil. Et dès que quelque chose de l’eau de séparation a touché en n’importe quel endroit la peau de la chair de l’impur, son aspersion lui est valable, même si l’aspersion est tombée sur le bout de son doigt ou sur le bord de sa lèvre ; mais si elle a touché sa langue, elle ne vaut rien : bien que la langue soit comme les membres apparents pour l’impureté, elle n’est pas comme les membres apparents pour l’aspersion et l’immersion. Jusqu’ici la teneur du Maître, du livre « Pureté », dans les lois de la vache rousse.

וע"ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש"י ז"ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות ל״ב:ג׳) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות.

Et selon le Midrash, et c’est écrit dans le commentaire de Rashi, de mémoire bénie : « et qu’ils prennent pour toi une vache rousse » : qu’ils prennent pour toi, de ce qui est à eux ; de même qu’ils ont participé à la faute du veau et ont arraché les anneaux d’or, comme il est écrit (Exode 32,3) « et tout le peuple arracha les anneaux d’or », ainsi ils participeront à l’expiation et apporteront de ce qui est à eux. « Une vache » : parabole d’un fils de servante qui avait souillé le palais du roi : il dit : que la mère vienne et nettoie l’ordure de son fils ; ainsi viendra la vache et expiera l’acte du veau. « Rousse » : parce que le péché est appelé rouge, comme il est dit (Isaïe 1,18) « si vos péchés sont comme l’écarlate, ils blanchiront comme la neige ». « Parfaite » : parce que les Israélites étaient parfaits et sont devenus par lui des gens affectés de défauts ; que celle-ci vienne et expie pour eux, et qu’ils reviennent à la perfection.

לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו.

« Sur laquelle n’est pas monté de joug » : de même qu’ils ont arraché de sur eux le joug du royaume du Ciel. « À Elazar le cohen » : de même qu’ils se sont assemblés contre Aharon le cohen pour faire le veau ; et parce qu’Aharon a fait le veau, ce service ne lui a pas été donné, car un accusateur ne devient pas défenseur. « Et il brûlera la vache » : de même que le veau a été brûlé. « Bois de cèdre, hysope et cramoisi » : trois espèces, en regard des trois mille qui sont tombés dans l’affaire du veau ; le cèdre est le plus haut de tous les arbres, l’hysope est le plus bas de tous : signe que celui qui était haut, s’est enorgueilli et a péché, s’abaissera comme l’hysope et le ver, et il lui sera fait expiation.

למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות ל״ב:ל״ד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי.

« Pour la garde » : de même que la faute du veau est gardée en garde pour toutes les générations pour le châtiment, car il n’y a pas de visite où ne soit pas une part de la visite du veau, comme il est dit (Exode 32,34) « et au jour de Ma visite, Je visiterai sur eux leur péché », ainsi celle-ci était gardée. Et de même que le veau rendit impurs tous ceux qui s’y occupaient, car l’idolâtrie rend impur, comme il est écrit (Psaumes 106,28) « et ils s’attachèrent à Baal-Peor et mangèrent des sacrifices de morts », et il est écrit (Isaïe 30,22) « tu les rejetteras comme une impure : sors ! tu lui diras », ainsi la vache rend impurs tous ceux qui s’occupent d’elle. Et de même qu’ils furent purifiés par sa cendre, comme il est dit (Exode 32,20) « et il moulut jusqu’à ce que ce fût poudre et il le répandit sur la surface de l’eau », ainsi « ils prendront pour l’impur de la poussière de l’incendie du sacrifice expiatoire et y mettront de l’eau vive dans un ustensile ».

ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיהו מ״ו:כ׳) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח.

Et dans le Midrash Pesiqta : « une vache rousse, parfaite » : cette vache, c’est l’Égypte, comme il est dit (Jérémie 46,20) « génisse très belle, l’Égypte » ; « rousse », c’est Babel, comme il est dit (Daniel 2,38) « tu es la tête d’or » ; « parfaite », c’est la Médie, car Rabbi H’iya bar Aba a dit : les rois de Médie étaient parfaits, le Saint, béni soit-Il, n’a contre eux que l’idolâtrie qu’ils ont reçue de leurs pères seulement ; « qui n’a pas de défaut », c’est la Grèce. Alexandre de Macédoine, lorsqu’il vit Shim’on HaTsadiq, se tint sur ses pieds. Il dit : béni soit le Dieu de Shim’on HaTsadiq. Les gens de son palais lui dirent : devant un Juif tu te tiens debout ? Il leur dit : quand je descends au combat, je vois l’image de son visage et je vaincs.

אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב"ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהילים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וגו'. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום.

« Sur laquelle n’est pas monté de joug » : c’est le royaume d’Édom, qui n’a pas reçu le joug du Saint, béni soit-Il, mais qui blasphème et injurie, comme il est dit (Psaumes 73,25) « qui ai-je au ciel, etc. ». « Et vous la donnerez à Elazar le cohen, et il la fera sortir, etc. » : car il est destiné à repousser leur prince de son enceinte ; « et il l’abattra devant lui » (Isaïe 34,6) « car il y a un sacrifice pour l’Éternel à Botsra, et un grand massacre, etc. ». Rabbi a dit : sa vigne est grande dans le pays d’Édom.

ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז׳:י״א) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כ״ז:כ״ז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן.

« Et il brûlera la vache sous ses yeux » : c’est ce qui est écrit (Daniel 7,11) « et il fut livré à l’incendie du feu » ; « sa peau, sa chair et son sang, avec sa fiente, il brûlera » : elle, ses chefs et ses généraux, comme il est dit (Ézéchiel 27,27) « tes richesses et tes marchandises, tes marchandises d’échange, tes marins et tes pilotes, ceux qui réparent tes fissures et ceux qui font commerce avec tes marchandises d’échange ». Jusqu’ici.

ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב"ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה"ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיהו מ״ב:ט״ז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו' אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו.

Et dans le Midrash Tanh’ouma : « et qu’ils prennent pour toi une vache rousse » : le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : « pour toi (elekha) une vache » : à toi Je dévoile la raison de la vache, mais pour les autres c’est une loi. Car Rav Houna a dit : il est écrit (Psaumes 75,3) « quand Je prendrai le temps fixé, c’est Moi qui jugerai avec droiture », et il est écrit (Zacharie 14,6) « et ce jour-là, il n’y aura pas de lumière, mais des précieux et du gel » : les choses qui sont cachées de vous dans ce monde-ci sont destinées à vous être découvertes dans le monde à venir, comme cet aveugle qui voit, comme il est dit (Isaïe 42,16) « et Je conduirai les aveugles par un chemin qu’ils ne connaissent pas, par des sentiers qu’ils ne connaissent pas Je les ferai marcher, etc. ; ce sont là les choses que J’ai faites et que Je n’ai pas abandonnées » : il n’est pas dit « Je les ferai », mais « Je les ai faites », car Je les ai déjà faites pour Rabbi Akiva et ses compagnons.

דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו, (איוב כ״ח:י׳) וכל יקר ראתה עינו, זה ר' עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה׳:י׳) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול.

Autre explication : les choses qui n’ont pas été révélées à Moché ont été révélées à Rabbi Akiva et à ses compagnons : (Job 28,10) « et tout objet précieux, son œil l’a vu » : c’est Rabbi Akiva. Salomon a dit (Ecclésiaste 7,23) « tout cela, je l’ai éprouvé par la sagesse ; j’ai dit : je serai sage, mais elle est loin de moi ». « J’ai dit : je serai sage » : c’est ce qui est écrit (I Rois 5,9) « et Dieu donna la sagesse à Salomon », et il est écrit (ibid.) « et la sagesse de Salomon surpassa la sagesse de tous les fils de l’Orient et toute la sagesse de l’Égypte ». Et quelle était la sagesse des fils de l’Orient ? Ils connaissaient les constellations et étaient habiles dans la science du « tiyar », c’est l’oiseau à propos duquel ils ont enseigné (Ecclésiaste 10,20) « car l’oiseau du ciel emportera la voix ».

אמר רשב"ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית ל״א:ד׳) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.

Rabban Shim’on fils de Gamliel a dit : pour trois choses j’aime les gens de l’Orient : ils n’embrassent pas par la bouche mais par la main ; quand ils découpent la viande, ils ne la coupent qu’avec un couteau ; et quand ils prennent conseil, ils ne le prennent que dans un champ, comme il est dit (Genèse 31,4) « et Yaaqov envoya appeler Rah’el et Léa au champ, vers son troupeau ».

ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ"ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ"ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה"ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון.

Et quelle était la sagesse de l’Égypte ? Tu trouves que lorsque Salomon voulut bâtir le Sanctuaire, il envoya chez Pharaon Nekho et lui dit : envoie-moi des artisans contre salaire, car je veux bâtir le Sanctuaire. Que fit-il ? Il rassembla tous ses astrologues, ils regardèrent et virent des hommes destinés à mourir cette année-là, et il les lui envoya. Quand ils arrivèrent auprès de Salomon, il vit par l’esprit saint qu’ils mourraient cette année-là, leur donna leurs linceuls et les lui renvoya, et lui dit : n’avais-tu pas de linceuls pour enterrer tes morts ? Voici les tiens et leurs linceuls. « Et il fut plus sage que tout homme » : plus qu’Adam le premier.

ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהילים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות.

Et quelle était la sagesse d’Adam le premier ? Tu trouves que lorsque le Saint, béni soit-Il, voulut créer l’homme, Il consulta les anges de service et dit (Genèse 1,26) « Faisons l’homme à notre image, selon notre ressemblance ». Ils dirent devant Lui (Psaumes 8,5) « qu’est-ce que l’homme pour que Tu te souviennes de lui ? » Il leur dit : l’homme que Je veux créer, sa sagesse est plus grande que la vôtre. Que fit-Il ? Il rassembla toute bête, animal sauvage et oiseau, et les fit passer devant eux, et leur dit : quels sont les noms de ceux-ci ? Ils ne surent pas. Quand Il eut créé Adam, Il les fit passer devant lui, et lui dit : quels sont les noms de ceux-ci ? Il dit : à celui-ci il convient de l’appeler lion, à celui-ci bœuf, à celui-ci cheval, à celui-ci âne, à celui-ci chameau, comme il est dit (ibid. 2) « et l’homme donna des noms à toutes les bêtes ».

והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו ה', אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. (מלכים ה) מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא.

Et ce sont des noms intelligibles, qu’il comprit par la science des lettres, pour appeler les noms selon la nature des créatures, en force, légèreté, cruauté et simplicité, et j’ai déjà mentionné cela dans le Séder Berechit. Il lui dit : et toi, quel est ton nom ? Il dit devant Lui : Adam, car j’ai été créé de la terre (adama). Le Saint, béni soit-Il, lui dit : et Moi, quel est Mon nom ? Il Lui dit : « Éternel ». Il lui dit : pourquoi ? Il dit devant Lui : parce que Tu es le Seigneur de toutes les créatures, comme il est écrit (Isaïe 42,8) « Je suis l’Éternel, c’est Mon nom » : celui que m’a appelé Adam le premier, c’est Mon nom, que J’ai stipulé entre Moi et Mes créatures. (I Rois 5) « Eitan l’Ezrah’ite », c’est Avraham, comme il est dit (Psaumes 89) « poème d’Eitan l’Ezrah’ite » ; et « Héman », c’est Moché, comme il est dit (Nombres 12,7) « dans toute Ma maison, il est fidèle ».

וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו וגו'. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל.

« Et Kalkol », c’est Yossef, comme il est dit (Genèse 47,12) « et Yossef nourrit » ; les Égyptiens dirent : ce serviteur n’est-il pas devenu roi sur nous qu’en raison de sa sagesse ? Que firent-ils ? Ils apportèrent soixante-dix billets, y écrivirent soixante-dix langues et les posèrent devant lui, et il lut chacun dans sa langue ; et mieux encore, il parlait en langue sainte, qu’eux ne comprenaient pas, comme il est dit (Psaumes 81) « témoignage en Yehoseph, il le fixa, etc. ». « Et Darda‘ », c’est la génération du désert, dont tous étaient des fils de connaissance (de‘ah). « Fils de Mah’ol », des fils à qui la Présence a pardonné (maḥalah) la faute du veau.

(מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר' שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב.

(I Rois 5,12) « Et il prononça trois mille proverbes, et ses cantiques furent de mille cinq » : Rabbi Shemouel bar Nah’mani a dit : nous avons parcouru tous les versets et nous n’avons pas trouvé que Salomon ait prophétisé sinon près de huit cents versets ; mais cela enseigne que, pour chaque verset qu’il disait, il y apportait telles et telles raisons, tels et tels proverbes. « Et il parla des arbres » : il dit : pourquoi le lépreux est-il purifié par le plus haut des hauts et le plus bas des bas, par du bois de cèdre et de l’hysope ? Parce qu’il s’est élevé comme le cèdre, il a été frappé de lèpre ; et dès qu’il s’est abaissé comme l’hysope, il a été guéri et purifié par l’hysope.

וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו', או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה.

« Et il parla de la bête et de l’oiseau » : il dit : pourquoi la bête est-elle permise par la section de deux conduits et l’oiseau par celle d’un seul ? Parce que la bête a été créée de la terre sèche, comme il est dit (Genèse 1,24) « que la terre produise des êtres vivants selon leur espèce : bête, reptile et animal de la terre », et l’oiseau a été créé de l’eau, comme il est dit « que les eaux foisonnent, etc. » — ou bien il a été créé de la boue. « Et du reptile » : il dit : pourquoi les huit reptiles qui sont dans la Torah, celui qui les chasse ou les blesse le Shabbat est coupable, et les autres reptiles non ? Parce qu’ils ont des peaux. « Et des poissons » : qui n’ont pas besoin d’abattage, comme il est dit (Nombres 11,22) « Le menu bétail et le gros bétail seront-ils abattus pour eux ? Ou bien tous les poissons de la mer seront-ils rassemblés pour eux ? » : ceux-là par abattage et ceux-là par rassemblement. Salomon, que la paix soit sur lui, a dit : j’ai compris tout cela, mais je n’ai pas compris la vache rousse ; j’ai dit : je serai sage, mais elle est loin de moi ; et ce « et elle est loin » (ve-hi rah’oqa) vaut en guématria « vache rousse » (para adouma).

ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו.

Et nous trouvons que neuf vaches rousses furent faites depuis qu’ils reçurent ce commandement jusqu’à la destruction du Second Temple : la première, Moché la fit ; la deuxième, Ezra la fit ; Shim’on HaTsadiq et Yo’hanan le grand-prêtre en firent deux chacun ; la septième, Eliho’eini la brûla ; la huitième, H’anamel l’Égyptien la brûla ; la neuvième, Yishma’el fils de Fabi la brûla ; la dixième, le roi Machia’h la brûlera bientôt, de nos jours.

זה שאמר הכתוב (קהלת ח׳:א׳) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב"ה שנאמר (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב"ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח׳:ט״ז) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש.

C’est ce que dit le verset (Ecclésiaste 8,1) « Qui est comme le sage, et qui connaît l’interprétation d’une chose ? La sagesse de l’homme illumine son visage, et la dureté de son visage est changée ». « Qui est comme le sage » : c’est le Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Proverbes 3,19) « l’Éternel par la sagesse a fondé la terre » ; « et qui connaît l’interprétation d’une chose » : c’est le Saint, béni soit-Il, qui a expliqué la Torah à Moché ; « la sagesse de l’homme illumine son visage » : Rabbi Youdan a dit : grande est la force des prophètes, qui comparent l’image de la puissance d’en haut à la figure d’un homme, comme il est dit (Daniel 8,16) « et j’entendis une voix d’homme entre Oulaï » ; Rabbi Yehouda fils de Rabbi Simon a dit : d’ici (Ézéchiel 1,26) « et sur la ressemblance du trône, une ressemblance comme l’aspect d’un homme sur lui, en haut » ; « et la dureté de son visage est changée » : c’est qu’Il passe de l’attribut de rigueur à l’attribut de miséricorde envers Israël. Ainsi l’ont enseigné dans le Midrash.

ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא י״ח:ט״ו-ט״ז) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם.

Et ils ont enseigné encore : quatre choses contre lesquelles le mauvais penchant soulève des objections, et il est écrit à leur sujet « loi » : l’épouse du frère, les espèces mélangées, le bouc émissaire, la vache rousse. L’épouse du frère, comme il est écrit (Lévitique 18,16) « la nudité de la femme de ton frère, tu ne la découvriras pas », et il est écrit à son sujet (ibid. 20) « et vous garderez toutes Mes lois » ; et s’il est mort sans enfants et ne lui a pas donné d’acte de divorce (Deutéronome 25,5) « son beau-frère viendra vers elle ». Les espèces mélangées, comme il est dit (Deutéronome 22,11) « tu ne porteras pas de chaatnez », et un vêtement de lin avec des tsitsit de tekhélet, qui est de laine, est permis. Le bouc émissaire, comme il est écrit (Lévitique 16,26) « et celui qui aura conduit le bouc à Azazel lavera ses vêtements » : lui-même va à la mort et fait expiation pour les autres, et il est écrit (ibid. 34) « et ce sera pour vous une loi perpétuelle ».

פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה"ב מן העוה"ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן.

La vache rousse, car nous avons appris : tous ceux qui s’occupent de la vache, du début à la fin, rendent impurs les vêtements, et elle-même purifie les impurs. C’est ce que dit le verset (Job 14,4) « Qui fera sortir le pur de l’impur, sinon l’Unique ? » : comme Avraham de Térah, H’izqiyahou d’Ah’az, Mordekhaï de Shim’i, Israël des nations du monde, le monde à venir de ce monde-ci. Qui a fait ainsi, qui a ordonné ainsi, qui a décrété ainsi, sinon l’Unique du monde ? Là nous avons appris : une tache blanche de la taille d’un gris rend l’homme impur ; cette mesure est celle d’une demi-fève ; et si elle s’est étendue sur tout lui, il est pur. Jusqu’ici.

באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא.

Ce Midrash nous a expliqué la grande nouveauté qui se trouve dans ces quatre commandements appelés « lois » (h’oqot), dont le cœur de tout sage est trop étroit pour contenir les opinions sublimes qu’ils comportent, et le mauvais penchant s’y laisse entraîner ; et à plus forte raison dans le commandement de la vache, sur lequel on doit s’étonner, car elle comprend, dans son essence et son corps, une chose et son contraire, impureté et pureté : elle rend impurs tous ceux qui s’en occupent, et elle purifie les impurs par sa cendre ; et même le père des pères d’impureté, comme l’épée et toutes les autres espèces de métaux qui ont touché un mort, sont purifiés de leur impureté par l’aspersion du troisième et du septième jour ; et comment est-il possible de produire la pureté de l’impureté, et qui pourrait faire sortir un pur d’un impur ? C’est pourquoi il a apporté le verset « qui donnera un pur d’un impur ? ». Et de même la plaie de la tache blanche, qui rend l’homme impur à la mesure d’une demi-fève en un seul endroit de son corps, et si la tache blanche revient sur tout son corps, de la tête aux pieds, il est pur : voici que cela aussi est un prodige et une chose étonnante, et c’est aussi un pur venant d’un impur.

וכן במסכת נדה פ"ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד.

Et de même dans le traité Nidda, premier chapitre : « qui donnera un pur d’un impur ? » : c’est le lait venant du sang : le sang de la femme se trouble et devient lait. Et pour cette raison Qalir a fondé dans la conclusion de la section de la vache : « le mort dans la maison, la maison est pure ; il sort de l’intérieur, la maison est impure ». Il a appelé le ventre de la femme « maison », et c’est l’explication de ce que nous avons appris dans le traité H’oulin, chapitre « HaMeqasha » : une femme dont l’enfant est mort dans ses entrailles, et la sage-femme a tendu la main et l’a touché : la sage-femme est impure d’une impureté de sept jours, et la femme est pure jusqu’à ce que l’enfant sorte.

וע"ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב"ה ח"ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע"פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו,

Et selon la Kabbale, la vache rousse fait allusion à la Torah orale, l’attribut de rigueur dur, qui est la cause de toute impureté. Et ce service est confié à Elazar pour qu’il soit fait avec l’intention de l’attribut de rigueur dur, et qu’on ne conçoive pas de mauvaise pensée parce qu’elle est abattue à l’extérieur ; et c’est pourquoi il a placé en tête « voici la loi de la Torah », c’est-à-dire : ce commandement nouveau que tu vois que la Torah a exigé de faire en dehors du Sanctuaire, ne pense pas que l’intention soit en dehors du Saint, béni soit-Il, à Dieu ne plaise, car elle est gravée de la Torah, c’est la Torah orale, et c’est le sixième attribut ; et bien que l’affaire de la vache soit profonde, très profonde, qui la trouvera ? Dans le sixième attribut tu la trouveras, car il est la cause de toute impureté, et de même l’impureté se propage jusqu’à six degrés, comme je l’expliquerai bientôt ; et ce sixième attribut est l’attribut d’Yits’haq, lié par l’attribut de bonté, dans le secret de « et il ligota Yits’haq son fils »,

שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהילים ע״ח:ס״א) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון,

sans quoi il détruirait le monde par le jugement et le brûlerait de sa flamme ; et c’est pourquoi le Maître des miséricordes, qu’Il soit exalté, dont les pensées envers nous sont merveilleuses, dont le conseil est grand et la sagesse abondante, [a ordonné] comment Israël prendra l’attribut de rigueur dur pour l’amener à son accomplissement et l’adoucir ; c’est l’expression « et qu’ils prennent pour toi une vache », et elle est rousse, et elle est parfaite, sans défaut, et c’est « sur laquelle n’est pas monté le joug » de l’asservissement comme les autres attributs qui sont au-dessous d’elle ; car le Sanctuaire est appelé (Isaïe 64,10) « notre maison de sainteté et de splendeur », et il est écrit (Psaumes 78,61) « et il livra sa force en captivité et sa splendeur à la main de l’adversaire » ; et les chérubins sont partis en exil avec les autres ustensiles, et nous n’avons pas trouvé qu’ils aient été mis en dépôt, sinon pour le chandelier et l’arche,

אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה.

mais ceux qui sont au-dessus d’eux sont appelés « maisons de mes trésors » (batei genazai), et j’en ai déjà parlé à la fin de Berechit ; et comprends cela. Et ce qu’elle était abattue en dehors du Sanctuaire, c’est parce qu’elle sert à écarter l’esprit d’impureté, et c’est pourquoi elle purifie les impurs par l’eau vive dans un ustensile, car ainsi la pureté est répandue par l’attribut de bonté qui est au-dessus de cet attribut qui cause toute impureté.

וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים.

Et il faut que tu comprennes que certains sages de la vérité ont eu un doute : ce qu’elle est faite hors du Sanctuaire, est-ce pour la force de sa sainteté, de sorte qu’elle soit saint des saints entièrement, et son degré supérieur à tous les sacrifices faits au Sanctuaire, au point qu’on ne peut la leur comparer ; ou bien est-ce pour la faiblesse de sa sainteté, de sorte qu’elle soit profane, au point qu’il ne convient pas de la faire en un lieu saint ? Et ils ont demandé à ce sujet : si elle est saint des saints, comment rend-elle impurs les purs ; et si elle est profane, comment purifie-t-elle les impurs ?

וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כ״ט:ל״ז) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא.

Et certains ont répondu qu’en vérité elle est saint des saints, et que ce qu’elle rend impurs les purs, c’est parce que le pur redevient impur en s’approchant du saint pur d’en haut, et c’est pourquoi elle rend impurs les purs, car tous les degrés purs lui sont impurs dans leur proximité avec elle ; et c’est pourquoi le verset a dit (Exode 29,37) « quiconque touche l’autel sera sanctifié », c’est-à-dire sera brûlé, car le saint complet est repoussé devant le saint qui est au-dessus de lui, et de même le pur complet est repoussé devant le pur qui est au-dessus de lui. Et ils ont dit : un feu repousse un feu, un feu dévore un feu, et c’est le feu de la Présence, car le Maître a dit : il passa son doigt entre eux et les brûla, comme il est dit dans le traité Yoma.

ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן.

Et même chez les anges de service nous avons trouvé un feu dévorant un feu, et ainsi ils ont dit dans le Midrash : quand Moché monta en haut, il parvint jusqu’au lieu de l’ange Matniel ; celui-ci dit à Moché : monte jusqu’au lieu de l’ange Sandalfon ; il lui dit : je crains que le feu de Sandalfon ne me brûle. Jusqu’ici.

והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג"כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית.

Et selon l’avis de certains, elle serait donc saint des saints entièrement ; mais la bonne lecture, d’après ce que j’ai mentionné plus haut, est qu’une partie d’elle est sainte et une partie profane : une partie profane, en ce qu’elle écarte l’esprit d’impureté, et une partie sainte, puisqu’il est écrit qu’il l’appelle « sacrifice expiatoire » ; et c’est pourquoi on a fait pour elle des degrés supplémentaires par rapport aux autres sacrifices saints ; et c’est pourquoi elle rend impurs les purs du côté du saint qui est en elle, et purifie les impurs du côté du profane qui est en elle, en écartant d’eux l’esprit d’impureté. Et pour apprendre la raison de la vache, qui est d’écarter l’esprit d’impureté, il a fallu mentionner aussitôt dans la section l’impureté du mort et les autres impuretés, car l’impureté des animaux morts n’a lieu qu’en raison de la force qui fait mourir, et cette force est appelée « esprit qui gouverne », et elle est aussi appelée « la grande montagne » qui, dans le futur, sera une plaine au temps du roi Machia’h, qui brûlera la dixième.

הנוגע במת, הוא יתחטא בו. במי אפר פרה שהיא מטהרת טמא מת. ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידים אחר שבאים מן המת, רמז למי אפר פרה, והוא גם כן רמז לתחית המתים שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות, הוא שאמר הנביא (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. גם תלישת העשבים רמז לזה כי העשב לעת ערב ימולל ויבש ובבקר יציץ, על שם שכתוב (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כעשב הארץ.

« Celui qui touche un mort se purifiera par elle. » Par l’eau de la cendre de la vache, qui purifie l’impur par un mort. Et de là est sorti notre usage de laver les mains après être venus d’auprès d’un mort, une allusion à l’eau de la cendre de la vache ; et c’est aussi une allusion à la résurrection des morts, quand le monde entier sera en garde contre les impuretés, c’est ce que dit le prophète (Ézéchiel 36,25) « et Je répandrai sur vous des eaux pures, et vous serez purifiés ». L’arrachage des herbes aussi est une allusion à cela, car l’herbe, au temps du soir, est flétrie et sèche, et au matin elle fleurit, à cause de ce qui est écrit (Psaumes 72,16) « et ils fleuriront de la ville comme l’herbe de la terre ».

ולא יתחטא את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה, אפילו בטבילה בלא הזאה, וטעמו את שמשכן ה' טמא, וכן (שם עא) לכל יבא גבורתך, לכל שיבא, ורבים כן בחסרון שי"ן. ולמטה כשהוא אומר כי את מקדש ה' טמא, טעמו כאשר את מקדש ה' טמא, מלשון (דברים כ״ב:ו׳) כי יקרא קן צפור. ואמר משכן אף על פי שאין קדושתו קדושת עולם כבית עולמים, ואמר מקדש אף שלא נמשח בשמן המשחה כמשכן.

« Et il ne se purifiera pas : il a rendu impur le Tabernacle de l’Éternel. » S’il est entré dans le parvis, même avec une immersion sans aspersion ; et son sens est « celui qui a rendu impur le Tabernacle de l’Éternel », et de même (ibid. 71) « pour tous ceux qui viendront, Ta puissance », c’est-à-dire « pour tous ceux qui viendront » ; et il y en a beaucoup ainsi, avec le shin manquant. Et plus bas, quand il dit « car il a rendu impur le Sanctuaire de l’Éternel », son sens est « lorsqu’il a rendu impur le Sanctuaire de l’Éternel », de l’expression (Deutéronome 22,6) « si un nid d’oiseau se présente ». Et il a dit « Tabernacle » bien que sa sainteté ne soit pas une sainteté perpétuelle comme celle d’une maison éternelle, et il a dit « Sanctuaire » bien qu’il n’ait pas été oint de l’huile d’onction comme le Tabernacle.

והרמב"ן ז"ל פירש כי בכאן חייב כרת על הנכנס למשכן בטומאה אפילו טבל כיון שלא הזה עליו מי אפר פרה, ולמטה שאמר מקדש חייב כרת על האוכל בשר קדש בטומאה, וכבר חייב כרת באוכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו, ויהיה מקדש ה' כמו קדש ה', את מקדשו ממנו, והפרשה תכלול חיוב כרת על טומאת מקדש וקדשיו.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué qu’ici est passible de retranchement celui qui entre dans le Tabernacle en état d’impureté, même s’il s’est immergé, puisqu’on n’a pas aspergé sur lui l’eau de la cendre de la vache ; et plus bas, où il a dit « Sanctuaire », est passible de retranchement celui qui mange de la chair sacrée en état d’impureté, et il est déjà passible de retranchement celui qui mange de la chair du sacrifice de paix alors que son impureté est sur lui ; et « le Sanctuaire de l’Éternel » sera comme « le saint de l’Éternel », « son sanctuaire de lui » ; et la section inclura l’obligation du retranchement pour l’impureté du Sanctuaire et de ses choses saintes.

ויתכן לומר כי משכן ומקדש בא לרמוז בית המקדש של מטה הוא דוגמת בית המקדש של מעלה וכנגדו, וכן הוא אומר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת יי, מכון לשבתך בכאן המשכן כנגד המקדש, והכונה שהוא מטמא המשכן והמקדש ג"כ שהוא כנסת ישראל בית המקדש של מעלה, ועל זה כתב הרב כי את מקדש ה' טמא רמז למקדש המקדש, כלומר לכנסת ישראל שהוא מקדש למקדש של מטה ושורה שם, או לכנסת ישראל שהיא מקדש למקדש של מעלה והוא השם המיוחד, ומפני שמקדש של מטה כנגד של מעלה לכך אמר משכן ומקדש, וכן כתיב (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בית מכוון כנגד זבול.

Et on peut dire que « Tabernacle » et « Sanctuaire » viennent faire allusion à ce que le Temple d’en bas est à l’image du Temple d’en haut et en face de lui, et ainsi il est dit (Exode 15) « le lieu que Tu as préparé pour Ta demeure, Éternel » : « le lieu préparé pour Ta demeure » désigne ici le Tabernacle en regard du Sanctuaire, et l’intention est qu’il rend impur le Tabernacle et aussi le Sanctuaire, qui est l’Assemblée d’Israël, le Temple d’en haut ; et à ce sujet le Maître a écrit : « car il a rendu impur le Sanctuaire de l’Éternel » fait allusion au Sanctuaire du Sanctuaire, c’est-à-dire à l’Assemblée d’Israël, qui est un sanctuaire pour le Sanctuaire d’en bas et y réside, ou à l’Assemblée d’Israël qui est un sanctuaire pour le Sanctuaire d’en haut, qui est le Nom unique ; et parce que le Sanctuaire d’en bas est en face de celui d’en haut, il a dit « Tabernacle et Sanctuaire », et ainsi il est écrit (I Rois 8) « j’ai bâti pour Toi une maison de résidence », une maison préparée en face de la résidence.

ופסוק מלא מצינו (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. וזהו סוד הלשון בשם ירושלים המורה על שנים, כלשון עינים אזנים וכיוצא בהם, ואות יו"ד שחסר הוא בית המקדש של מעלה היא ה"א אחרונה שבשם, ולכך תמצא ה' ירושלים מלאים במקרא לרמוז כי הה"א חוברה לה בזמן השלמות.

Et nous avons un verset plein (Psaumes 122) « Jérusalem, bâtie comme une ville jointe en un seul bloc ». Et c’est le secret de l’expression dans le nom Yerouchalaïm, qui indique deux, comme l’expression « yeux », « oreilles » et semblables ; et la lettre yod qui manque est le Temple d’en haut, c’est le dernier hé du Nom ; et c’est pourquoi tu trouves cinq « Yerouchalaïm » écrits pleins dans l’Écriture, pour faire allusion à ce que le hé lui fut joint au temps de la perfection.

אדם כי ימות באהל. הוא הדין בבית, אבל הזכיר אהל מפני שישראל במדבר היו יושבי אהלים, והכתוב אזהרה לשעה ולדורות. ומכאן שאין מטמאין באהל אלא ישראל הקרוין אדם, שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם. ואע"פ שמצינו בעו"ג (במדבר ל״א:מ׳) ונפש אדם ששה עשר אלף, כבר תירצו התם ביבמות פרק הבא על יבמתו התם משום בהמה. וכן נמי מה שכתוב (יונה ד׳:י״א) רבו אדם אשר לא ידע וגו', התם מפרש נמי משום בהמה, כלומר שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה.

« Un homme, quand il mourra dans une tente. » Il en va de même dans une maison, mais il a mentionné « tente » parce qu’Israël dans le désert habitait des tentes, et le verset est un avertissement pour l’heure et pour les générations. Et de là, seuls les Israélites, appelés « adam », rendent impur par la tente, comme il est dit (Ézéchiel 34,31) « vous êtes adam ». Et bien que nous trouvions chez les idolâtres (Nombres 31,40) « et les personnes d’hommes : seize mille », on y a déjà répondu dans le traité Yevamot, chapitre « HaBa al yevimto » : là c’est à cause du bétail. Et de même ce qui est écrit (Jonas 4,11) « plus de cent vingt mille hommes qui ne connaissent pas, etc. », là aussi on explique que c’est à cause du bétail, c’est-à-dire que les nations ne sont appelées nulle part « adam » seul, sauf si le verset mentionne aussi le bétail.

ומה שכתוב (תהילים קכ״ד:ב׳) בקום עלינו אדם, כבר דרשו בו בפרק קמא דמגלה ולא מלך. ומה שכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, דרשו בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. ומה שכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם, ודרשו רז"ל כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כן דרשו בסנהדרין, אך פירשו בזה כי הוא מיתור הה"א שבא לרבות אפילו גוי, שהרי לא אמר אשר יעשה אותם אדם. ומה שאמר ירמיה (ירמיהו ל״ב:כ׳) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים ובישראל ובאדם, אדם המצריים, לפי שהמכות ההם היו פורענות.

Et ce qui est écrit (Psaumes 124,2) « quand l’homme s’est levé contre nous », on l’a déjà enseigné dans le premier chapitre de Meguila : et non un roi. Et ce qui est écrit (Isaïe 43,4) « et je donne un homme à ta place », ils l’ont enseigné dans Berakhot : ne lis pas « adam » mais « Edom ». Et ce qui est écrit (Lévitique 18,5) « que l’homme fera », nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « cohen, Lévi et Israël » n’est pas dit, mais « l’homme » : cela enseigne que même un non-Juif qui s’occupe de la Torah est comme un grand-prêtre ; ainsi ils l’ont enseigné dans Sanhédrin, mais ils ont expliqué à ce propos que c’est à cause du hé superflu, qui vient inclure même un non-Juif, puisqu’il n’a pas dit « que fera un homme ». Et ce que dit Yirmeyahou (Jérémie 32,20) « qui as placé des signes et des prodiges au pays d’Égypte, et en Israël et parmi les hommes », « adam » désigne les Égyptiens, parce que ces plaies étaient un châtiment.

כל הבא אל האהל. טמא, וכל שכן הנושא את המת, שהרי בנבלה כתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה, ומה נבלה שאינה מטמאה טומאת שבעה מטמאה במשא. ק"ו המת שמטמא טומאת שבעה שמטמא במשא, אבל שתק הכתוב מלהזכיר טומאת משא במת מפני שהוא ק"ו מאהל, ומה כל הבא אל האהל טמא לא כ"ש הנושא. ושתק הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת שהוא ק"ו מבת הבת, או איסור אכילת בשר בחלב שהוא ק"ו מבשול.

« Quiconque entre dans la tente. » Est impur, et à plus forte raison celui qui porte le mort, car pour la charogne il est écrit (Lévitique 11,40) « et celui qui porte sa charogne » : si la charogne, qui ne rend pas impur d’une impureté de sept jours, rend impur par le port, a fortiori le mort, qui rend impur d’une impureté de sept jours, rend impur par le port. Mais le verset s’est tu sur l’impureté de port à propos du mort, parce que c’est un a fortiori à partir de la tente : si quiconque entre dans la tente est impur, à plus forte raison celui qui porte. Et le verset s’est tu comme il s’est tu sur l’interdiction de la fille, qui est un a fortiori à partir de la fille de la fille, ou sur l’interdiction de manger de la viande avec du lait, qui est un a fortiori à partir de la cuisson.

בחלל חרב או במת. היה לו לומר בחלל או במת, ומה שהזכיר חרב דבר הכתוב בהווה. וכשאמר בחלל חרב הוא הדין בחלל אבן ועץ. דרשו רז"ל חרב הרי הוא כחלל, והטעם לפי שהחרב עלול הוא אצל הטומאה, והרי הוא אבי אבות כחלל עצמו כשנגע במת, כי הוא סבת ההשחתה ומצד הכח המשחית, ומה שיש לו דין חלל הוא לטמא אדם וכלים טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל, ממה שכתוב אדם כי ימות באהל, אדם מטמא באהל ולא חרב, שאלו היה החרב שנגע בו האדם מטמא באהל היו כל הכהנים אסורין ליכנס בבתים, שבכלן יש חרב טמא ויהיה מטמא אותה באהל, וכענין ששלח הרב ר' חיים ז"ל מאשכנז לר"ת ז"ל אי זה בית אשר תבנו לי.

« Par un transpercé de l’épée ou par un mort. » Il aurait dû dire « par un transpercé ou par un mort », et ce qu’il a mentionné « l’épée », le verset parle de ce qui arrive couramment. Et quand il dit « par un transpercé de l’épée », il en va de même pour un transpercé de pierre ou de bois. Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : l’épée est comme un transpercé ; et la raison est que l’épée est sujette à l’impureté, et elle est père des pères comme le transpercé lui-même lorsqu’elle touche un mort, car elle est cause de la destruction et du côté de la force destructrice ; et ce qui a le statut de transpercé, c’est de rendre impurs l’homme et les ustensiles d’une impureté de sept jours, mais non de rendre impur par la tente, d’après ce qui est écrit « un homme quand il mourra dans une tente » : l’homme rend impur par la tente, et non l’épée ; car si l’épée que l’homme a touchée rendait impur par la tente, tous les cohanim seraient interdits d’entrer dans les maisons, car dans toutes il y a une épée impure et elle les rendrait impurs par la tente ; et comme l’envoya le Maître, Rabbi H’ayim, de mémoire bénie, d’Ashkénaz à Rabbénou Tam, de mémoire bénie : « quelle maison me bâtirez-vous ? ».

ומה שאמרו חרב הרי הוא כחלל אין להבין בו חרב דוקא אלא הוא הדין לכל מיני מתכות שאם נגעו במת דינן כמת עצמו, ואין להבין בו החרב שנהרג בו החלל כדעת מקצת הגאונים ז"ל, אלא ודאי כל שאר מיני מתכות יש להם דין חרב וכולן כחלל עצמו, אם נגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם נגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, זה הכלל כל מיני מתכות דינם כחלל להיותם עלולים אצל הטומאה במי שנוגעין להיותם כמוהו.

Et ce qu’ils ont dit « l’épée est comme un transpercé », il ne faut pas y comprendre l’épée seulement, mais il en va de même pour toutes les espèces de métaux : si elles ont touché un mort, leur statut est celui du mort lui-même ; et il ne faut pas y comprendre l’épée par laquelle le transpercé a été tué, comme l’avis de certains Gueonim, de mémoire bénie, mais assurément toutes les autres espèces de métaux ont le statut d’épée et sont toutes comme le transpercé lui-même : si elles ont touché un père des pères, elles sont père des pères ; si elles ont touché un père d’impureté, elles sont père d’impureté ; voici la règle : toutes les espèces de métaux ont le statut du transpercé, car elles sont sujettes à l’impureté de ce qu’elles touchent, étant comme lui.

וזה ממה שאמרו במסכת שבת פרק הזורק אמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל, והני מילי לענין טומאה דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל. וזה מבואר שהחרב והשלשלת של ברזל שוין לענין טומאה. ועוד בפ"ק דפסחים הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וזה ברור כשנגע הנר במת, לא שנהרג בו.

Et c’est ce qu’ils ont dit dans le traité Shabbat, chapitre « HaZoreq » : Shemouel a dit : à condition qu’elle soit attachée à une chaîne de fer ; et ces paroles valent pour l’impureté, car le Miséricordieux a dit « par un transpercé de l’épée », l’épée est comme un transpercé. Et il est clair que l’épée et la chaîne de fer sont semblables pour l’impureté. Et encore, dans le premier chapitre de Pessah’im : ici nous parlons d’une lampe de métal, car le Miséricordieux a dit « par un transpercé de l’épée », l’épée est comme un transpercé ; et cela est clair quand la lampe a touché le mort, et non qu’il a été tué par elle.

ושנינו במשנה אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת, וכיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה הרי המת עצמו אבי אבות הטומאה, ומן הידוע כי הטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, ואלו הן שש מעלות הטומאה, אבי אבות, שני לו אב הטומאה, שלישי לו ראשון לטומאה, רביעי לו שני בחולין, חמישי לו שלישי בתרומה, ששי לו רביעי בקדש, לא מצינו טומאה עולה למעלה מששה כי הטהרה דבקה במעלה השביעית הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, כענין שכתוב (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים, ובזמן הגלות נקראת שערי דמעה, שהדמעה באה מכח המים, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה.

Et nous avons appris dans la Michna : les pères d’impureté sont le reptile, l’émission séminale et celui qui est impur par un mort ; et puisque celui qui touche un mort est père d’impureté, le mort lui-même est père des pères d’impureté ; et il est connu que l’impureté se propage jusqu’à six degrés et pas plus, et voici les six degrés de l’impureté : père des pères ; au deuxième rang, père d’impureté ; au troisième rang, premier degré d’impureté ; au quatrième rang, second degré pour les aliments profanes ; au cinquième rang, troisième degré pour l’offrande prélevée ; au sixième rang, quatrième degré pour les aliments sacrés. Nous n’avons pas trouvé d’impureté qui monte au-dessus de six, car la pureté s’attache au septième degré, appelé « eaux pures » au temps de la délivrance, comme il est écrit (Ézéchiel 36,25) « et Je répandrai sur vous des eaux pures », et au temps de l’exil elle est appelée « portes des larmes », car la larme vient de la force de l’eau ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : toutes les portes ont été fermées sauf les portes des larmes.

והמעלה השביעית נקראת אצל רז"ל מים העליונים, והיא מדת החסד שהיא שביעית ממטה למעלה, ונקראו מים חיים, הוא שאמר הנביא (זכריה י״ד:ח׳) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, והיא ירושלים של מעלה. ומזה תמצא בפרשת יום שני חמשה פעמים מים, ויום שלישי שני פעמים מים, והכל שבעה, כי מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי. ודרשו רז"ל במסכת מכשירים פרק ח' שבעה משקין הן, המים והיין והשמן והדבש והדם והטל והחלב, הראשון כנגד המים שהם משקה, והששה כנגד ששה תולדות שיש בו.

Et le septième degré est appelé par nos Sages « eaux supérieures », et c’est l’attribut de bonté, qui est le septième en montant d’en bas, et elles sont appelées « eaux vives », c’est ce que dit le prophète (Zacharie 14,8) « en ce jour-là, des eaux vives sortiront de Jérusalem », et c’est la Jérusalem d’en haut. Et de là tu trouves, dans la section du deuxième jour, cinq fois « eaux », et au troisième jour deux fois « eaux », et le tout fait sept, car l’œuvre des eaux ne fut achevée qu’au troisième jour. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans le traité Makhshirin, chapitre huit : il y a sept liquides : l’eau, le vin, l’huile, le miel, le sang, la rosée et le lait ; le premier correspond à l’eau, qui est une boisson, et les six correspondent aux six dérivés qu’elle a.

וכל אחד משבע משקין הללו הזכיר בו הכתוב לשון שתיה או לשון השקאה, המים דכתיב (שמות י״ז:ו׳) ויצא ממנו מים ושתה העם וכתיב (בראשית כ״ד:מ״ג) השקיני נא מעט מים, היין דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת וכתיב (ירמיהו ל״ה:ב׳) והשקית אותם יין, השמן דכתיב (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים, הדם דכתיב (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה וכתיב (יחזקאל ל״ט:י״ז) ואכלתם בשר ושתיתם דם, הטל נקרא מים דכתיב (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, הדבש דכתיב (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע, החלב דכתיב (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו.

Et pour chacun de ces sept liquides, le verset a mentionné l’expression de boire ou l’expression d’abreuver : l’eau, comme il est écrit (Exode 17,6) « et il en sortira de l’eau et le peuple boira », et il est écrit (Genèse 24,43) « donne-moi donc à boire un peu d’eau » ; le vin, comme il est écrit (Lévitique 10,9) « du vin et de la boisson forte, tu ne boiras pas », et il est écrit (Jérémie 35,2) « et tu leur donneras du vin à boire » ; l’huile, comme il est écrit (Isaïe 25,6) « un festin d’huiles » ; le sang, comme il est écrit (Nombres 23,24) « et boira le sang des transpercés », et il est écrit (Ézéchiel 39,17) « et vous mangerez de la chair et vous boirez du sang » ; la rosée est appelée eau, comme il est écrit (Juges 6,38) « et il pressa la rosée de la toison, une coupe pleine d’eau » ; le miel, comme il est écrit (Deutéronome 32,13) « et il lui fit sucer du miel du rocher » ; le lait, comme il est écrit (Juges 4,19) « et elle ouvrit l’outre de lait et lui donna à boire ».

והזה הטהור על הטמא. דקדק רבי עקיבא בגמרא דיומא ממה שכתוב על הטמא ולא אמר עליו, שבא ללמד שאם הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ואמר כי על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

« Et le pur aspergera sur l’impur. » Rabbi Akiva a relevé dans la Guemara de Yoma ce qui est écrit « sur l’impur » et non « sur lui » : cela vient enseigner que s’il a aspergé sur l’impur, [celui-ci devient] pur, et sur le pur, [celui-ci devient] impur. Et il dit que c’est à ce propos que Salomon, que la paix soit sur lui, a dit (Ecclésiaste 7,23) « j’ai dit : je serai sage, mais elle est loin de moi ».

ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. כיון שהוא טהור והוא מטהר את הטמא למה יטמא שיהא טעון כבוס בגדים, אבל הוא טמא מקלוח המים שהוא חוזר על המזה שמקבל טומאה ממנו ולכך יכבס בגדיו, כך שמעתי. אבל דעת רז"ל בגמרא דיומא שאין המזה טעון כבוס בגדים, וכך אמרו מאי מזה נושא, והאי דאסיק קרא למזה בלשון נושא, משום דנושא מי נדה אינו טעון כבוס בגדים אלא כשעור הזאה, דהיינו כדי שיטבול ראשי גבעולין.

« Et celui qui asperge l’eau de séparation lavera ses vêtements. » Puisqu’il est pur et purifie l’impur, pourquoi serait-il impur au point d’être tenu de laver ses vêtements ? Mais il est impur par le jaillissement de l’eau, qui rejaillit sur celui qui asperge, lequel en reçoit l’impureté, et c’est pourquoi il lavera ses vêtements ; ainsi ai-je entendu. Mais l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, dans la Guemara de Yoma, est que celui qui asperge n’est pas tenu de laver ses vêtements, et ainsi ils ont dit : que signifie « celui qui asperge » (mazeh) ? Celui qui porte (noseh). Si le verset désigne ainsi le porteur par le terme « celui qui asperge », c’est parce que celui qui porte l’eau de séparation n’est tenu de laver ses vêtements que pour la mesure de l’aspersion, c’est-à-dire de quoi tremper l’extrémité des tiges.

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא. פירוש והנפש הנוגעת במה שיגע בו הטמא תטמא, והוא מה שאמרו ז"ל דקריב בדיקרב.

« Et tout ce que l’impur touchera sera impur, et l’âme qui le touchera sera impure. » Explication : et l’âme qui touche ce que l’impur a touché sera impure, et c’est ce qu’ils ont dit, de mémoire bénie : « celui qui touche ce qui a touché » (diqriv bediqrav).

כל העדה מדבר צן. עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחדש הראשון, ושנת הארבעים היה. ודע שאין בתורה כלל שום מעשה או שום נבואה רק בשנה ראשונה ובשנת הארבעים.

« Toute l’assemblée, dans le désert de Tsin. » Une assemblée entière, car la génération du désert était déjà morte, et maintenant les fils sont venus vers le pays de Canaan au premier mois, et c’était l’année quarante. Et sache qu’il n’y a dans la Torah aucun acte ni aucune prophétie, sinon dans la première année et dans l’année quarante.

וישב העם בקדש. קדש הוא שם עיר והוא מדבר צין, וכן כתוב במסעות בסדר אלה מסעי(במדבר לג) ויחנו במדבר צן היא קדש, ואין זה קדש ברנע כי קדש ברנע מדבר הוא, שכן כתיב (תהלים כט) יחיל ה' מדבר קדש. ומדבר צן אינו מדבר סין הכתוב בסמ"ך, כי אותו הכתוב בסמ"ך הוא מדבר אחר בין אילים ובין סיני, והוא שכתוב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו וגו' אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, וזה יורה כי מדבר סין בסמ"ך מדבר בפני עצמו, אינו מדבר צן הכתוב בצד"י, וגם אינו מדבר סיני שכן כתוב באלה מסעי (במדבר לג) ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, וכתיב (שם) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומונה והולך חמש מסעות בין מדבר סין ומדבר סיני.

« Et le peuple demeura à Qadesh. » Qadesh est le nom d’une ville, et c’est le désert de Tsin, et ainsi il est écrit dans les étapes, dans la section « Voici les étapes » (Nombres 33) « et ils campèrent dans le désert de Tsin, c’est Qadesh » ; et ce n’est pas Qadesh Barnéa, car Qadesh Barnéa est un désert, comme il est écrit (Psaumes 29) « l’Éternel fait trembler le désert de Qadesh ». Et le désert de Tsin n’est pas le désert de Sin écrit avec un samekh, car celui qui est écrit avec un samekh est un autre désert, entre Elim et le Sinaï, et c’est ce qui est écrit (Exode 16) « et ils partirent d’Elim, et vinrent, etc., au désert de Sin qui est entre Elim et le Sinaï » ; et cela indique que le désert de Sin écrit avec un samekh est un désert à part, ce n’est pas le désert de Tsin écrit avec un tsadé, et ce n’est pas non plus le désert du Sinaï, car il est écrit dans « Voici les étapes » (Nombres 33) « et ils partirent de la mer des Joncs et campèrent dans le désert de Sin », et il est écrit (ibid.) « et ils partirent de Refidim et campèrent dans le désert du Sinaï », et il énumère cinq étapes entre le désert de Sin et le désert du Sinaï.

ודע כי ימים רבים ישבו בני ישראל בעיר הזאת ששמה קדש, הוא שכתוב (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים. ודרשו רז"ל כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, ולפיכך כתיב ותמת שם מרים, וסמך מיד ענין הסלע שהיה סבה למיתת משה ואהרן במדבר ולא זכו ליכנס לארץ.

Et sache que les fils d’Israël demeurèrent de nombreux jours dans cette ville nommée Qadesh, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 1,46) « et vous demeurâtes à Qadesh de nombreux jours ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : partout où il est dit « et il demeura » (vayeshev), ce n’est qu’une expression de peine ; c’est pourquoi il est écrit « et Miriam mourut là », et il a placé aussitôt l’affaire du rocher, qui fut la cause de la mort de Moché et d’Aharon dans le désert, sans qu’ils aient mérité d’entrer dans le pays.

ולא היה מים לעדה. כשמתה מרים נסתלק הבאר כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם, ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.

« Et il n’y avait pas d’eau pour l’assemblée. » Quand Miriam mourut, le puits se retira, car le puits était par le mérite de Miriam, qui avait eu le mérite de l’eau à l’égard de Moché, comme il est dit (Exode 2,4) « et sa sœur se tint à distance ». Et ce qu’il s’est retiré maintenant à sa mort est une preuve que c’est par son mérite qu’il était avec eux, et de là, pendant quarante ans, ils eurent le puits.

ואמרו במדרש (במדבר כ״א:י״ז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת, שירה זו נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתן להם מתחלת ארבעים.

Et ils ont dit dans le Midrash (Nombres 21,17) « Alors Israël chanta ce cantique » : ce cantique fut dit à la fin des quarante ans, et le puits leur avait été donné dès le début des quarante.

ולו גוענו בגוע אחינו. במיתת אחינו, הם דור המדבר שמתו.

« Et si seulement nous étions morts quand sont morts nos frères. » À la mort de nos frères : c’est la génération du désert qui est morte.

ויפלו על פניהם. להתפלל. וירא כבוד ה' אליהם. אבל לא נראה לעיני בני ישראל.

« Et ils tombèrent sur leur face. » Pour prier. « Et la gloire de l’Éternel leur apparut. » Mais elle n’apparut pas aux yeux des fils d’Israël.

והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל.

« Et tu abreuveras l’assemblée et leur bétail. » De là, le Saint, béni soit-Il, a pitié des biens d’Israël.

ודברתם אל הסלע לעיניהם. הסלע הזה הוא הצור שבחורב, והוא בארה של מרים על דעת רז"ל. ומצינו לו בתורה ארבע שמות, עין משפט וצור וסלע ובאר. עין משפט הוא שכתוב בלך לך (בראשית יד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ונקרא כן על שם שבו נדון משה. צור שנאמר (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ונקרא צור על שם השכינה שנגלית שם, וכאן בקדש שלא נגלית נקרא סלע שנאמר ודברתם אל הסלע. באר שנאמר (במדבר כא) היא הבאר אשר אמר ה' למשה. לפי שנסתלק במיתת מרים חזר עתה בזכות משה, ועל כן הזכירו בה"א הידיעה, שנאמר ודברתם אל הסלע.

« Et vous parlerez au rocher devant leurs yeux. » Ce rocher est le rocher de H’orev, et c’est le puits de Miriam d’après nos Sages, de mémoire bénie. Et nous lui trouvons dans la Torah quatre noms : source de jugement, rocher (tsour), roc (sela) et puits. Source de jugement, c’est ce qui est écrit dans Lekh Lekha (Genèse 14,7) « et ils revinrent et vinrent à En Mishpat, c’est Qadesh », et il est appelé ainsi parce que Moché y fut jugé. Rocher (tsour), comme il est dit (Exode 17,6) « voici que Je me tiens devant toi là, sur le rocher à H’orev », et il est appelé tsour à cause de la Présence qui s’y est révélée ; et ici à Qadesh, où elle ne s’est pas révélée, il est appelé sela, comme il est dit « et vous parlerez au rocher ». Puits, comme il est dit (Nombres 21) « c’est le puits dont l’Éternel dit à Moché ». Parce qu’il s’était retiré à la mort de Miriam, il revint maintenant par le mérite de Moché, et c’est pourquoi il l’a mentionné avec le hé de l’article, comme il est dit « et vous parlerez au rocher ».

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות.

Et sache que les avis se sont multipliés sur cette section, et les commentateurs, de mémoire bénie, se sont divisés sur quelle était la faute de Moché. L’avis de Rashi, de mémoire bénie, est que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, n’avait pas été commandé de frapper mais seulement de parler au rocher pour qu’il fasse sortir de l’eau au nom du Saint, béni soit-Il, comme il est dit « et vous parlerez au rocher » ; et ce qu’Il lui a commandé de prendre le bâton n’était pas pour la frappe, car nous trouvons que tous les signes, Moché les faisait avec le bâton de Dieu en main, comme il est écrit (Exode 4) « et ce bâton, tu le prendras en ta main, par lequel tu feras les signes ».

אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים.

Mais la faute était dans le mot « et il frappa » : il frappa le rocher et ne lui parla pas, comme ils avaient été commandés « et vous parlerez au rocher » ; et c’est pourquoi le châtiment tomba sur tous deux, car tous deux s’accordèrent sur la frappe et ne parlèrent pas, et par là ils affaiblissaient la force du miracle, car il aurait convenu que le rocher fasse sortir de l’eau sur Son ordre par la seule parole ; et s’il en avait été ainsi, le Nom aurait été sanctifié, car on aurait dit : si ce rocher qui ne sait pas et n’entend pas accomplit les paroles du Nom, a fortiori nous ! Mais quand cela s’est fait par une frappe, il y eut une ouverture de bouche chez ceux qui manquent de foi pour dire que l’affaire s’était faite par sagesse et artifice et non par miracle ; et à ce sujet Il dit « parce que vous n’avez pas cru en moi pour me sanctifier aux yeux des fils d’Israël », car avec la seule parole ils auraient sanctifié le Nom du Ciel.

ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל.

Et l’avis du Rambam, de mémoire bénie, est que la faute de Moché fut dans le mot « les rebelles » (hamorim), en ce qu’il s’irrita contre eux en parlant ainsi, et dès qu’il en est venu à la colère, il en est venu à la faute ; et le Saint, béni soit-Il, fut exigeant envers lui qu’un homme grand comme lui s’irrite devant l’assemblée des fils d’Israël en un endroit où la colère ne convenait pas ; et tout ce qui est semblable, dans le jugement de cet homme, est profanation du Nom, car tous ses mouvements visent la réussite de ce monde-ci et du monde à venir, et comment la colère paraîtrait-elle sur lui, alors qu’elle fait partie des mauvaises actions et ne vient que d’un mauvais trait de l’âme ? Et à ce sujet Il dit « vous avez été rebelles à ma parole », car Israël étaient de grands sages, la plus petite femme d’entre eux était comme Yehezqel fils de Bouzi, et quand ils le virent irrité, lui, que la paix soit sur lui, en qui il n’y a pas de défaut de caractère, ils pensèrent que le Nom, qu’Il soit béni, s’irritait contre eux à propos de la demande d’eau, et que sans cela Moché ne se serait pas irrité ; et nous n’avons pas trouvé là de colère du Nom. Fin de ses paroles, de mémoire bénie.

ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל.

Et l’avis de Rabbénou H’ananel est que la faute fut dans le mot « nous ferons sortir » : car lorsqu’ils dirent « nous ferons sortir pour vous de l’eau », en parlant en leur propre nom, et qu’ils ne dirent pas « Il fera sortir », ils attribuèrent la grandeur à eux-mêmes, et certains d’Israël pensèrent que, puisque le Nom s’était révélé sur le rocher à H’orev et qu’ici Il ne s’était pas révélé, Moché et Aharon avaient fait cela par leur sagesse en faisant sortir de l’eau du rocher et que cela ne venait pas de l’Éternel ; et c’est ce qu’Il dit « pour me sanctifier », que je sois sanctifié à leurs yeux ; et « vous n’avez pas cru en moi » sera une expression transitive : « vous n’avez pas amené les fils d’Israël à croire en Moi ».

והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה קח את המטה, לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי שמעו נא המורים היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום.

Et voici que les versets supportent en partie l’opinion de ces grands maîtres, mais l’affaire de la section ne trouve d’explication pleinement satisfaisante dans aucune d’entre elles. Car l’explication de Rashi, de mémoire bénie, serait juste si seule la parole était un miracle et non la frappe ; mais assurément la frappe est un grand miracle comme la parole auprès du rocher, tout est égal, et puisque le Nom, qu’Il soit exalté, lui a dit « prends le bâton », ce n’est pas en vain mais pour la frappe. Et les paroles du Rambam, de mémoire bénie, qui a dit de lui-même qu’il avait dénoué sur ce point un nœud parmi les doutes de la Torah, seraient justes si nous avions trouvé de la colère chez Moché, car « écoutez donc, rebelles » était une réprimande et non de la colère ; et Aharon, qui fut puni lui aussi, ne s’est jamais irrité, car son attribut était l’attribut de la paix.

גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב מן הסלע הזה נוציא דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס, ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן.

Et selon l’explication de Rabbénou H’ananel, de mémoire bénie aussi : si le verset avait dit « de ce rocher nous ferons sortir » de manière simple, ils auraient attribué la grandeur à eux-mêmes, et ce serait une explication juste et claire ; mais ils l’ont dit sur le mode de l’étonnement : « de ce rocher avons-nous la force de faire sortir pour vous de l’eau ? », mais le Saint, béni soit-Il, fera des merveilles avec vous par voie de miracle ; et malgré tout cela, c’est l’explication la plus satisfaisante de toutes.

וע"ד הקבלה החטא היה במלת פעמים ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות ל״ג:כ״א) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור.

Et selon la Kabbale, la faute fut dans le mot « deux fois » (pa‘amayim), et avec cela toutes les difficultés disparaissent et tous les nœuds sont dénoués. Et l’explication de l’affaire dans son secret : le Nom unique qui descendit sur le mont Sinaï est celui qui se révéla à H’orev sur le rocher, qui est « le lieu pour l’Éternel, des demeures pour le Puissant de Yaaqov » (Psaumes 132,5), et il est écrit (Exode 33,21) « voici un lieu près de Moi, et tu te tiendras sur le rocher », et de même il est écrit à H’orev (ibid. 17) « voici que Je me tiens devant toi là, sur le rocher à H’orev », et Il lui ordonna la frappe, comme il est dit (ibid.) « et tu frapperas le rocher ».

ובאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמים כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו (דברים ג׳:כ״ו) ויתעבר ה' בי למענכם, וכתיב (שם א) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא ח"ו תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום (שמות יז) פי ה'.

Et l’explication de « voici que » (hineni) : « voici que Moi » (hineh ani), car l’attribut « Moi » (ani) est en de nombreux endroits le Nom unique ; et parce que tout Israël voyait de ses yeux la gloire de l’Éternel et savait par là que le Nom unique y était, c’est pourquoi il ne frappa qu’une fois ; mais ici, dans le rocher de Qadesh, il ne lui expliqua pas ainsi et la gloire de l’Éternel ne leur fut pas révélée comme elle leur fut révélée là, mais il fut commandé de prendre le bâton pour frapper le rocher à leurs yeux ; et c’est pourquoi tous deux s’accordèrent pour frapper deux fois, en regard du Rocher et du Nom, car ils pensaient que la Présence était avec eux dans la colère et qu’il fallait tirer la force et la volonté de la bénédiction d’en haut, de l’intérieur le plus intime ; et voici qu’ils n’ont pas péché par leur pensée en cela, mais leur faute fut du côté que le Nom ne fut pas sanctifié aux yeux des fils d’Israël, et c’est (Deutéronome 3,26) « et l’Éternel se courrouça contre moi à cause de vous », et il est écrit (ibid. 1) « contre moi aussi l’Éternel s’irrita à cause de vous », et Israël pensa peut-être, à Dieu ne plaise, que sa force s’était affaiblie, et c’est cela la faute, car il y eut une diminution de foi en Dieu alors qu’il convenait de croire en Lui ; et de là il a dit « vous n’avez pas cru en moi », vous n’avez pas mis foi en mon Nom ; c’est Dieu, que l’on appelle « Nom » ; c’est le Dieu de Yaaqov « qui change le rocher en étang d’eaux » ; et c’est l’expression « vous avez été rebelles à ma parole », qui est appelée en tout endroit (Exode 17) « la parole de l’Éternel ».

וכן אמרו במדרש (איכה א׳:י״ח) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר (דברים ל״ב:נ״א) מעלתם בי, כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו, לא האמנתם בי, מריתם בי, מעלתם בי, אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו מעלתם בי גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו (שם ג) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.

Et ainsi ils ont dit dans le Midrash (Lamentations 1,18) « l’Éternel est juste, car j’ai été rebelle à sa parole » : sa parole et la parole de son courtier ; et c’est la parabole du courtier et de l’architecte que nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionnée à propos de la création du monde. Et ailleurs il a mentionné (Deutéronome 32,51) « vous avez prévariqué envers moi », c’est-à-dire vous avez renié mon Nom ; et voici que la faute est expliquée et clarifiée dans les versets, car de ce que le verset les accuse par ces expressions — « vous n’avez pas cru en moi », « vous avez été rebelles à ma parole », « vous avez prévariqué envers moi » — nous comprenons en quoi consistait cette faute pour eux, qu’ils n’ont pas péché mais ont causé. Et de même ils ont enseigné « vous avez prévariqué envers moi » : vous avez fait que le Nom n’a pas été sanctifié. Et l’expression de Moché dans sa supplication, quand il cherchait à Le fléchir, l’indique, car il Lui dit (ibid. 3) « car quel dieu est dans les cieux et sur la terre qui fasse comme tes œuvres et comme ta puissance ? ».

ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה. ולא מצינו בנבואת משה רמז בזה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר הן הכה צור ויזובו מים, (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, וזה נרמז בלשון (תהלים קיד) ההפכי הצור אגם מים, כלומר מדם למים, ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה.

Et tu dois t’éveiller à ce que, comme nous trouvons au début de la prophétie de Moché, dans le buisson, que s’y firent des signes relevant de l’attribut de rigueur, comme le bâton qui devint serpent, sa main lépreuse et l’eau devenue sang, ainsi les sages de la vérité ont dit ici que d’abord le rocher laissa couler du sang, et c’est ce qu’ils ont enseigné (Psaumes 78) « voici qu’il frappa le rocher et des eaux coulèrent » ; or « coulèrent » (yazouvou) ne s’emploie que pour le sang, comme il est dit (Lévitique 15) « quand elle aura un écoulement de son sang ». Et nous ne trouvons pas dans la prophétie de Moché d’allusion à cela, mais dans les paroles de la tradition, qui sont les Prophètes et les Écrits : David dit « voici qu’il frappa le rocher, et des eaux coulèrent » ; (Isaïe 48) « il fit couler pour eux de l’eau du rocher, il fendit le rocher et des eaux coulèrent » ; et cela est évoqué dans l’expression (Psaumes 114) « qui change le rocher en étang d’eaux », c’est-à-dire du sang en eaux. Et parce qu’ils ont péché envers le rocher, qui est la terre du verset de Berechit, leur châtiment fut de ne pas entrer dans la terre, mesure pour mesure.

ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע.

« Et il donnera ses eaux. » Il aurait fallu dire « et il donnera de l’eau », mais s’il avait dit ainsi, il aurait semblé que l’eau était sous le rocher, comme certains rochers qui ont des sources sous leurs racines ; c’est pourquoi il a mentionné « ses eaux » pour indiquer qu’elles sortaient du corps du rocher. Ou bien l’explication de « et il donnera ses eaux » : les eaux qui lui ont été destinées dès les six jours de la création, car nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionné le puits de Miriam parmi les dix choses qui furent créées à la tombée de la nuit ; et parce que, par l’expression « ses eaux », on pourrait douter qu’il s’agisse d’une chose naturelle, ses eaux étant déposées là sous lui, il a dû dire « et tu leur feras sortir de l’eau du rocher », c’est-à-dire du corps du rocher.

והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית ט״ו:ז׳) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ׳:ב׳) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיהו מ״ח:כ״א) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור.

Et il a aussi mentionné l’expression de sortie (hotsa’ah), qui est une expression dite d’une chose miraculeuse et hors de la nature, comme l’expression (Genèse 15,7) « qui t’ai fait sortir d’Our Kasdim », (Exode 20,2) « qui t’ai fait sortir du pays d’Égypte ». Et dans le même sens, Yesha‘yahou, que la paix soit sur lui, a mentionné (Isaïe 48,21) « il fit couler pour eux de l’eau du rocher, il fendit le rocher et des eaux coulèrent » : après avoir mentionné « de l’eau du rocher », afin que tu ne comprennes pas qu’elles étaient déposées là sous le rocher, il a ajouté « il fendit le rocher ».

או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהילים ע״ח:ט״ז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים.

Ou bien il dira « et il donnera ses eaux » dans lui-même, c’est-à-dire que les eaux couleront de lui, à l’intérieur et autour, et « tu leur feras sortir de l’eau » : qu’il en sortira des fleuves qui coulent, car il est impossible que tout Israël, hommes, femmes et enfants, boive sur le corps même du rocher et abreuve aussi là son bétail, à moins que des fleuves et des canaux de grande largeur n’en soient tirés ; et c’est l’expression du verset (Psaumes 78,16) « il fit sortir des ruisseaux du rocher et fit couler l’eau comme des fleuves » : « il fit sortir des ruisseaux du rocher » est l’explication de « et il donnera ses eaux », « et fit couler comme des fleuves d’eau » est l’explication de « et tu leur feras sortir de l’eau ».

לכן לא תביאו. דרשו רז"ל אין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע הקב"ה שלא יכנסו לארץ. ואע"פ שידע משה כן לא נמנע מלעשות שליחותו בענין הארץ, וזהו שסמך לו מיד וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, לפי שבקדש נגזר עליו שלא יכנס לארץ ומקדש שלח שלוחיו בענין הארץ.

« C’est pourquoi vous ne ferez pas entrer. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « c’est pourquoi » (lakhen) n’est qu’une expression de serment, comme il est dit (I Samuel 3,14) « c’est pourquoi j’ai juré à la maison d’Éli » : le Saint, béni soit-Il, a juré qu’ils n’entreraient pas dans le pays. Et bien que Moché le sût, il ne s’abstint pas d’accomplir sa mission dans l’affaire du pays, et c’est ce qu’il a fait suivre aussitôt : « et Moché envoya de Qadesh des messagers au roi d’Édom », car à Qadesh il lui fut décrété de ne pas entrer dans le pays, et de Qadesh il envoya ses envoyés dans l’affaire du pays.

המה מי מריבה. אמרו במדרש מכאן אתה למד שמקדש היה נגזר שיענש משה על המים, ראה מה כתיב (בראשית י״ד:ז׳) וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש, עין משפט של משה היא קדש ונקרא קדש על שם להקדישני.

« Ce sont les eaux de Mériva. » Ils ont dit dans le Midrash : de là tu apprends qu’à Qadesh il avait été décrété que Moché serait puni à propos de l’eau. Vois ce qui est écrit (Genèse 14,7) « et ils revinrent et vinrent à En Mishpat, c’est Qadesh » : la source de jugement de Moché, c’est Qadesh, et il est appelé Qadesh du fait de « pour me sanctifier ».

ויקדש בם. במשה ואהרן. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם גרמו שלא נתקדש לפיכך ויקדש בם, נתקדש עליהם שמו של הקב"ה כענין שכתוב (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש. וחטא זה התחיל על ידי ישראל ובשגגה במשה ואהרן, ועל זה אמר הכתוב (תהילים ק״ו:ל״ב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, משל למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו עמה פגה שביעית ולקתה.

« Et Il fut sanctifié en eux. » En Moché et en Aharon. Les mesures du Saint, béni soit-Il, sont mesure pour mesure : ils ont fait que le Nom ne fut pas sanctifié, c’est pourquoi « Il fut sanctifié en eux » : le Nom du Saint, béni soit-Il, fut sanctifié sur eux, comme il est écrit (Lévitique 10,3) « par ceux qui sont proches de Moi Je serai sanctifié ». Et cette faute commença par Israël et fut par inadvertance chez Moché et Aharon, et à ce sujet le verset dit (Psaumes 106,32) « et ils l’irritèrent aux eaux de Mériva, et il en fut mal pour Moché à cause d’eux ». Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À deux femmes qu’on flagellait en tribunal, l’une pour inconduite et l’autre pour avoir mangé des figues vertes de la septième année. Celle qui avait mangé des figues vertes de la septième année leur dit : je vous en prie, faites savoir aux gens pourquoi je suis flagellée, afin qu’on ne dise pas que moi aussi j’ai commis une inconduite. On apporta avec elle la figue verte de la septième année, et elle fut flagellée.

כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור שהכעיסוך שנאמר (שם עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, כתוב עלי על מה נענשתי. וידוע שאלמלא חטא הצור היו נכנסין לארץ, שהרי שבט לוי אינו בכלל גזרת המדבר, שכן כתוב (במדבר י״ד:כ״ט) וכל פקודיכם לכל מספרכם, ושבט לוי לא נמנה בכלל ישראל רק בפני עצמו.

Ainsi dit Moché : Maître du monde, Tu as décrété sur moi de mourir dans le désert avec la génération qui T’a irrité, comme il est dit (ibid. 78) « combien de fois l’ont-ils provoqué dans le désert, l’ont-ils attristé dans la solitude ! » ; écris à mon sujet pourquoi j’ai été puni. Et on sait que sans la faute du rocher ils seraient entrés dans le pays, puisque la tribu de Lévi n’est pas comprise dans le décret du désert, car il est écrit (Nombres 14,29) « et tous vos dénombrés, selon tout votre compte », et la tribu de Lévi n’a pas été comptée parmi Israël, mais à part.

מקדש אל מלך אדום. קדש שם עיר. ואינו קדש ברנע, שהרי קדש ברנע מדבר הוא שנאמר (תהילים כ״ט:ח׳) יחיל ה' מדבר קדש, וכבר הזכרתי זה למעלה.

« De Qadesh au roi d’Édom. » Qadesh est le nom d’une ville. Et ce n’est pas Qadesh Barnéa, car Qadesh Barnéa est un désert, comme il est dit (Psaumes 29,8) « l’Éternel fait trembler le désert de Qadesh », et j’ai déjà mentionné cela plus haut.

כה אמר אחיך ישראל. כלומר אחים היינו בני אברהם שנאמר לו (בראשית ט״ו:י״ג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה החוב מוטל לפרוע. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, שנאמר (שם לו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב המוטל עליו והטילו על יעקב לבדו לפיכך סבלנו רעות רבות.

« Ainsi dit ton frère Israël. » C’est-à-dire : nous sommes frères, fils d’Avraham, à qui il fut dit (Genèse 15,13) « car ta descendance sera étrangère », et sur nous deux la dette était posée à acquitter. « Tu as connu toute la peine qui nous a atteints. » C’est pourquoi votre père s’est séparé de notre père, comme il est dit (ibid. 36) « et il alla vers un pays, loin de Yaaqov son frère » : à cause de l’acte de dette posé sur lui, il le fit peser sur Yaaqov seul ; c’est pourquoi nous avons supporté de nombreux maux.

ולאבותינו. שמתו בגלותם. ודרשו רז"ל, ולאבותינו אלו האבות, מכאן שהאבות מצטערין בקבר כשפורענות בא על ישראל.

« Et à nos pères. » Qui sont morts en leur exil. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « et à nos pères » : ce sont les Patriarches ; de là, les Patriarches souffrent dans la tombe quand le malheur vient sur Israël.

וישמע קולנו. בברכה שברכנו אבינו שאנו צועקים ונענים, שנאמר (שם כז) הקול קול יעקב.

« Et Il a entendu notre voix. » Par la bénédiction que notre père nous a donnée, que nous criions et soyons exaucés, comme il est dit (ibid. 27) « la voix est la voix de Yaaqov ».

וישלח מלאך. מלאך ממש, כענין שכתוב ישעיה סג) ומלאך פניו הושיעם. או יאמר מלאך על משה, כענין שנאמר (חגי א׳:י״ג) ויאמר חגי מלאך ה', כי משה היה מוחזק בעיני ישראל כמלאך הש"י אין ענינו נמשך אחר עסקי הגוף ואחר מקרי בני אדם, וראיה לזה מה שאמרו בהעדרו (שמות ל״ב:א׳) כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, כלומר כי זה משה שחשבנוהו מלאך, איש הוא וקרה לו כמקרה בני אדם, כי לא ידענו מה היה לו.

« Et Il envoya un ange. » Un ange véritable, comme il est écrit (Isaïe 63,9) « et l’ange de Sa face les a sauvés ». Ou bien il dira « ange » à propos de Moché, comme il est dit (Aggée 1,13) « et Aggée, l’ange de l’Éternel, dit », car Moché était tenu par Israël pour l’ange du Nom, qu’Il soit béni, dont l’existence n’était pas soumise aux besoins du corps ni aux événements qui frappent les hommes, et la preuve en est ce qu’ils ont dit en son absence (Exode 32,1) « car cet homme Moché, qui nous a fait monter du pays d’Égypte » : c’est-à-dire que ce Moché, que nous prenions pour un ange, est un homme, et lui est arrivé ce qui arrive aux hommes, car nous ne savons pas ce qui lui est arrivé.

נעברה נא בארצך. אין לך לערער על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב.

« Passons donc par ton pays. » Tu n’as pas à contester l’héritage de la terre d’Israël, de même que tu n’as pas acquitté la dette.

לא נעבור בשדה ובכרם. שלא נשחיתם. ולא נשתה מי באר. אפילו מי הבארות לא נשתה, זהו פשוטו. ומדרשו לא נשתה אפילו מי הבאר שלנו, ונקח מכם.

« Nous ne passerons pas par les champs ni par les vignes. » Pour ne pas les abîmer. « Et nous ne boirons pas l’eau d’un puits. » Même l’eau des puits, nous ne la boirons pas ; voilà son sens simple. Et son interprétation midrashique : nous ne boirons même pas l’eau de notre puits, et nous achèterons de l’eau chez vous.

דרך המלך נלך. הדרך שהמלך הולך בה, או הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום.

« Nous marcherons sur la route royale. » La route sur laquelle le roi marche, ou bien la route que le roi ordonnera, qui est le roi d’Édom.

עד אשר נעבור גבולך. לא אמר עד אשר נבא אל הארץ אע"פ שזו היתה הכוונה, כי נתירא להזכיר לו את הארץ פן יאמר מלך אדום בא יעקב אביהם במרמה ולקח בכורתי וברכתי, כי לולא כן היתה הארץ שלי, אבל בסיחון פרט הארץ והזכירה בפירוש.

« Jusqu’à ce que nous ayons passé ta frontière. » Il n’a pas dit « jusqu’à ce que nous entrions dans le pays », bien que telle fût l’intention, car il craignit de lui mentionner le pays, de peur que le roi d’Édom ne dise : leur père Yaaqov est venu par ruse et a pris mon droit d’aînesse et ma bénédiction, car sans cela le pays aurait été à moi ; mais avec Si’hon il a spécifié le pays et l’a mentionné explicitement.

לא תעבור בי. דרך מדינתי, הוא הדרך הקרוב אל ארץ כנען, אבל עברו דרך ארצו כשסבבו הר שעיר, וזהו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב׳:כ״ט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, שהיו משה וישראל שואלין מסיחון לתת להם רשות לעבור דרך ארצו כמו שעשו בני עשו, ושם אכתוב בעזרת האל יתברך.

« Tu ne passeras pas chez moi. » Par la route de mon territoire, qui est la route proche du pays de Canaan, mais ils passèrent par son pays lorsqu’ils contournèrent le mont Séir, et c’est ce que Moché a mentionné dans le Deutéronome (Deutéronome 2,29) « comme m’ont fait les fils d’Ésav qui habitent à Séir », car Moché et Israël demandaient à Si’hon de leur donner l’autorisation de passer par son pays comme l’avaient fait les fils d’Ésav, et là j’écrirai, avec l’aide du Dieu, qu’Il soit béni.

פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שירשתם מאביכם ואומרים שאתם צועקין ונענין, ואני אצא לקראתך במה שהורישני אבי, שנאמר (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) ועל חרבך תחיה.

« De peur que je ne sorte à ta rencontre avec l’épée. » Vous vous enorgueillissez de la voix que vous avez héritée de votre père et vous dites que vous criez et êtes exaucés ; et moi, je sortirai à ta rencontre avec ce que mon père m’a légué, comme il est dit (Genèse 27,39-40) « et sur ton épée tu vivras ».

במסלה נעלה. תחלה היו אומרים לבא בעירם רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות, נכנסין בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך שהוא דרך הרבים ולא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו המים אשר להם בבארות כלל, אחרי כן שלח להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ ישראל אשר היא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מי הנהרות בדרך הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם, על כן אמרו רק אין דבר, שאין בזה שום דבר, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

« Nous monterons par la grand-route. » Au début, ils disaient vouloir venir dans leurs villes, seulement ils veilleraient à ne pas entrer dans le champ et dans la vigne, comme font les camps d’un grand peuple qui pillent les aires et entrent dans les vignes, mais ils iraient par la route royale, qui est la route de la multitude et non la route d’un individu, et ils disaient qu’ils ne boiraient pas du tout l’eau qui est à eux dans les puits ; ensuite il leur envoya dire qu’ils ne s’approcheraient pas du tout des villes mais iraient par la grand-route qui monte vers la terre d’Israël, aplanie et frayée pour tous, et que s’ils buvaient l’eau des fleuves en chemin, eux et les bêtes, quand ils traverseraient le fleuve, ils en donneraient le prix ; c’est pourquoi ils dirent « seulement, ce n’est rien », car il n’y a en cela aucune chose. Ainsi l’a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

ברגלי אעבורה. טעם רגלי צבאותי, ומכאן אפשר לך ללמוד כי ועמדו רגליו על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳) האמור בהקב"ה הכוונה בו צבאותיו כדי להרחיק ממנו יתברך כל מדות הגשמות. ואם יאמר אומר שאינו דומה, שהרי צבאות השפלים ראויין להקרא כך לפי שהרגל כלי ההליכה ואין דרכן של שפלים ללכת בלא רגלים, אבל בצבאות העליונים שאין להם כלי ההליכה ואין לשון התנועה נופל בהם איך יתכן לקרא אותם בשם הזה.

« À pied je passerai. » Le sens de « mes pieds » est « mes armées » ; et de là tu peux apprendre que « et ses pieds se tiendront sur le mont des Oliviers » (Zacharie 14,4), dit du Saint, béni soit-Il, signifie ses armées, afin d’écarter de Lui, qu’Il soit béni, toutes les mesures de corporéité. Et si quelqu’un disait que ce n’est pas semblable, puisque les armées d’en bas méritent d’être appelées ainsi parce que le pied est l’instrument de la marche et que ce n’est pas la manière des êtres d’en bas de marcher sans pieds, mais pour les armées d’en haut, qui n’ont pas d’instrument de marche et à qui l’expression de mouvement ne s’applique pas, comment est-il possible de les appeler de ce nom ?

ותשובת הענין כי זה שם משותף, שהרי עליון כל דבר יקרא ראשו וסוף הדבר יקרא רגליו, וכיון שהוברר שהבורא יתעלה ראש הנמצאים כלם יתכן להקרא צבאות כל הנמצאים רגליו. או יהיה רגליו סבותיו כדעת הרמב"ם ז"ל, וזה כשאר השמות שהם שמות אברים גשמיים שבאדם שהם נאמרים בבורא יתעלה, כגון (שמות יז) פי ה' (דברים יא) עיני ה', (במדבר יא) אזני ה', וכבר בארתי כל הלשונות הללו בפסוק (בראשית ו׳:ו׳) ויתעצב אל לבו.

Et la réponse à l’affaire est que c’est un terme à plusieurs sens, car le sommet de toute chose est appelé sa tête et la fin de la chose est appelée ses pieds ; et puisqu’il est clair que le Créateur, qu’Il soit exalté, est la tête de tous les êtres, il est possible que les armées de tous les êtres soient appelées ses pieds. Ou bien ses pieds seront ses causes, selon l’avis du Rambam, de mémoire bénie ; et c’est comme les autres noms, qui sont des noms de membres corporels de l’homme et qui sont dits du Créateur, qu’Il soit exalté, comme (Exode 17) « la bouche de l’Éternel », (Deutéronome 11) « les yeux de l’Éternel », (Nombres 11) « les oreilles de l’Éternel » ; et j’ai déjà expliqué toutes ces expressions au verset (Genèse 6,6) « et il s’affligea dans son cœur ».

כל העדה. הזכיר כל העדה לפי שיצא אדום לקראתם להלחם בם וכדי להודיע שלא נפקד מהם איש כשבאו מארץ אדום להר ההר.

« Toute l’assemblée. » Il a mentionné « toute l’assemblée » parce qu’Édom sortit à leur rencontre pour les combattre, et pour faire savoir qu’aucun homme ne manqua d’entre eux quand ils vinrent de la terre d’Édom au mont Hor.

ואמרו במדרש הר ההר, הר על גבי הר, כמין תפוח קטן על תפוח גדול, והיה אהרן קבור באותו מקום ששמו הר, שנאמר וימת אהרן שם בראש ההר, ואע"פ שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה הרים נשארו, הר סיני לתורה, הר הר לקבורת אהרן, הר נבו לקבורת משה.

Et ils ont dit dans le Midrash : « Hor ha-Har » : une montagne sur une montagne, comme une petite pomme sur une grande pomme ; et Aharon fut enterré en ce lieu dont le nom est Hor, comme il est dit « et Aharon mourut là, au sommet de la montagne » ; et bien que la nuée aille devant eux et aplanisse les montagnes, trois montagnes restèrent : le mont Sinaï pour la Torah, le mont Hor pour la sépulture d’Aharon, le mont Nevo pour la sépulture de Moché.

קח את אהרן. בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו (ויקרא ח׳:ב׳) קח את אהרן, בו בלשון אמר לו לעלות להר.

« Prends Aharon. » Avec la même expression par laquelle Il l’avait appelé à la prêtrise en lui disant (Lévitique 8,2) « prends Aharon », de la même expression Il lui dit de monter sur la montagne.

ויפשט משה את אהרן את בגדיו. בגדי כהונה גדולה הפשיטן והלבישן לאלעזר בפניו. ועכשיו נטל משה את שלו והקב"ה את שלו, משה הפשיטן ממנו ונטל מה שנתן לו, שהוא הלבישן לו כשנתחנך בכהונה גדולה שנאמר (שם) וילבש משה את אהרן את בגדיו, ואח"כ נטל הקב"ה מה שנתן לו, שכך דרשו רז"ל אמר לו משה הכנס למערה ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דולק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים ל״ב:נ׳) כאשר מת אהרן אחיך, באותה מיתה שנתאוית לה.

« Et Moché dépouilla Aharon de ses vêtements. » Il le dépouilla des vêtements de la grande prêtrise et en revêtit Elazar devant lui. Et maintenant Moché a pris ce qui était à lui, et le Saint, béni soit-Il, ce qui était à Lui : Moché l’en a dépouillé et a pris ce qu’il lui avait donné, c’est-à-dire qu’il l’en avait revêtu quand il fut initié à la grande prêtrise, comme il est dit (ibid.) « et Moché revêtit Aharon de ses vêtements » ; et ensuite le Saint, béni soit-Il, prit ce qu’Il lui avait donné, car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné : Moché lui dit : entre dans la grotte, et il entra ; il vit un lit dressé et une lampe allumée ; il lui dit : monte sur le lit, et il monta ; étends tes mains, et il les étendit ; ferme ta bouche, et il la ferma ; ferme tes yeux, et il les ferma. Aussitôt Moché désira cette mort-là, et c’est ce qui lui fut dit (Deutéronome 32,50) « comme est mort Aharon ton frère », de cette mort que tu as désirée.

ודרשו רז"ל בתורת כהנים מעשה נסים נעשו בבגדים הללו, והלא התחתונים הם תחתונים לעולם והעליונים הם עליונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה המקום לאהרן במותו יותר מבחייו, שהפשיטן לו משה כסדרן. וכן מצינו בו לשון הכתוב שוה בהלבשה והפשטה, בהלבשה נאמר (ויקרא ח׳:ל׳) וילבש משה את אהרן את בגדיו, וכן בהפשטה ויפשט משה את אהרן את בגדיו, כלומר ויפשט כענין וילבש.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans la Torat Kohanim : des miracles furent faits dans ces vêtements, car les vêtements portés dessous restent toujours sous ceux portés dessus, et ceux du dessus restent toujours au-dessus ; mais le Lieu fit des miracles pour Aharon dans sa mort plus que dans sa vie, car Moché les lui ôta dans leur ordre. Et de même nous trouvons que l’expression du verset est la même pour le vêtir et le dépouiller : pour le vêtir il est dit (Lévitique 8,30) « et Moché revêtit Aharon de ses vêtements », et de même pour le dépouiller « et Moché dépouilla Aharon de ses vêtements », c’est-à-dire « et il dépouilla » comme « et il revêtit ».

ודע כי המקום שהוא הר ההר היה לצד דרום, וראוי היה שיקבר שם אהרן כי מדת הימין היא מדתו, ומרים בקדש שהוא בין צפון לדרום, ומשה בהר נבו שהוא אמצעי ביניהם, ויכול אדם לעבור משם לכל קבר וקבר, ולכך נקרא הר העברים שהוא פתוח לשני עברים, ולכך לא נקברו האחים במקום אחד כדי שיהיה כל אחד במקום הראוי לו, ועוד כדי להגן על ישראל ולכפר עליהם באותן המקומות שהיו עלולין אל החטא. ומה שנסמכה אסיפת אהרן לפרשת מלך אדום, אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ׳:ל״ז) בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך, על שנתחברו לרשע הזה לעבור גבולו חסרו אותו צדיק.

Et sache que le lieu qui est Hor ha-Har se trouvait du côté sud, et il convenait qu’Aharon y soit enterré, car l’attribut de la droite est son attribut ; Myriam à Qadesh, qui est entre le nord et le sud ; et Moché sur le mont Nevo, qui est au milieu entre eux, et un homme peut passer de là à chaque tombe, et c’est pourquoi il est appelé « mont des Avarim », qui est ouvert vers deux côtés ; et c’est pourquoi les frères ne furent pas enterrés en un seul lieu, afin que chacun soit dans le lieu qui lui convient, et aussi pour protéger Israël et expier pour eux en ces lieux où ils étaient exposés au péché. Et quant au fait que la mort d’Aharon est juxtaposée à la section du roi d’Édom, ils ont dit dans le Midrash : c’est ce que dit l’Écriture (II Chroniques 20,37) « parce que tu t’es associé au méchant, l’Éternel a brisé tes œuvres » : parce qu’ils s’étaient associés à ce méchant en vue de passer sa frontière, ils ont perdu ce juste.

וימת אהרן שם בראש ההר. ודרשו רז"ל שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים, במשה ואהרן נאמר בהם על פי ה', אבל במרים לא נאמר על פי ה', לפי שגנאי הדבר.

« Et Aharon mourut là, au sommet de la montagne. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : trois sont morts par un baiser, Moché, Aharon et Myriam ; pour Moché et Aharon il est dit à leur sujet « selon la bouche de l’Éternel », mais pour Myriam il n’est pas dit « selon la bouche de l’Éternel », parce que la chose est inconvenante.

ויש לתמוה שלא מצינו כאן שהזכיר הכתוב במיתתו של אהרן בראש ההר על פי ה' כשם שנאמר במשה (דברים ל״ד:ה׳) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', שלא רצה להזכיר בו כן במקום הזה לפי שבמקום זה המרו את פי ה' בחטא הכאת הסלע פעמים וכמו שנתבאר למעלה, ואיך יתכן שיזכיר במקום זה שהיתה מיתתו על ידי מי שהמרהו והוא פי ה' שכתוב בו על אשר מריתם את פי, ומפני שלא הזכירו כאן הוצרך להזכירו במקום אחר בסדר אלה מסעי, הוא שבאר שם (במדבר ל״ג:ל״ח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם.

Il y a lieu de s’étonner de ne pas trouver ici que l’Écriture mentionne, pour la mort d’Aharon au sommet de la montagne, « selon la bouche de l’Éternel », comme il est dit de Moché (Deutéronome 34,5) « et Moché, serviteur de l’Éternel, mourut là, dans le pays de Moav, selon la bouche de l’Éternel » ; c’est qu’elle n’a pas voulu le mentionner à son sujet en ce lieu, parce qu’en ce lieu ils se sont rebellés contre la bouche de l’Éternel par le péché du coup donné au rocher deux fois, comme cela a été expliqué plus haut. Et comment serait-il possible de mentionner en ce lieu que sa mort eut lieu par l’entremise de celui contre lequel il s’était rebellé, à savoir la bouche de l’Éternel, dont il est écrit « parce que vous vous êtes rebellés contre ma bouche » ? Et parce qu’on ne l’a pas mentionné ici, il fallut le mentionner en un autre lieu, dans la section Éleh Massé’è, et c’est ce qu’elle a expliqué là (Nombres 33,38) « et Aharon le prêtre monta sur Hor ha-Har selon la bouche de l’Éternel et il mourut là ».

ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. האנשים והנשים. ובמשה לא נאמר בית, אלא (דברים ל״ד:ח׳) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לפי שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

« Et toute la maison d’Israël pleura Aharon trente jours. » Les hommes et les femmes. Et pour Moché il n’est pas dit « maison », mais (Deutéronome 34,8) « et les fils d’Israël pleurèrent Moché dans les plaines de Moav trente jours », parce qu’Aharon aimait la paix, poursuivait la paix et mettait la paix entre un homme et son prochain et entre un homme et sa femme.

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. הוא עמלק, שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה לשונו לדבר בלשון כנען, שאם יתפללו ישראל לשם יתברך שיתן בידם הכנעניים לא יהא הוא בכללם. והנה ישראל נשמרו מזה שהתפללו סתם אם נתון תתן את העם הזה, ולא אמרו הכנעניים.

« Et le Cananéen, roi d’Arad, qui habitait le Néguev, entendit. » C’est Amalek, comme il est dit (Nombres 13) « Amalek habite dans le pays du Néguev », et il changea son langage pour parler la langue de Canaan, afin que, si Israël priait le Nom, qu’Il soit béni, de livrer entre leurs mains les Cananéens, lui ne soit pas compris parmi eux. Et voici qu’Israël s’en garda, car ils prièrent en termes généraux : « Si tu livres vraiment ce peuple », et ils ne dirent pas « les Cananéens ».

דרך האתרים. ע"ד הפשט, המרגלים. ורוצה לומר כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב הנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל, והוא דעת המתרגם.

« Par le chemin des espions. » Selon le sens simple : les explorateurs. Il veut dire que lorsque les explorateurs vinrent et montèrent dans le Néguev, les habitants du pays les repérèrent, et ce Cananéen, qui habitait le Néguev, entendit parler d’eux et vint par le chemin par lequel ils étaient allés, jusqu’à ce qu’il arrive au camp d’Israël ; et c’est l’avis du traducteur (le Targoum).

וע"ד המדרש דרך האתרים דרך התייר הגדול, הוא ארון ברית ה' הנוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וי"א שהוא סיחון מלך האמורי, ונקרא כנעני כי כל אמורי כנעני. ודרשו רז"ל מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וזהו שכתוב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, א"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וַיֵרָאוּ שעד עכשיו לא היו נראין לאומות, שהיו מכוסים בענני כבוד. וכן במדרש תנחומא, כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה שראשה פרוע.

Et selon le Midrash : « le chemin des espions » : le chemin du grand explorateur, qui est l’arche de l’alliance de l’Éternel qui voyageait devant eux sur trois jours de chemin pour chercher pour eux un lieu de repos. Et certains disent que c’est Si’hon, roi de l’Émori, et qu’il est appelé Cananéen parce que tout Émori est Cananéen. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : quelle nouvelle a-t-il entendue ? Il a entendu qu’Aharon était mort et que les nuées de gloire s’étaient retirées, et c’est ce qui est écrit « et toute l’assemblée vit qu’Aharon avait expiré ». Rabbi Abahou dit : ne lis pas « vayiré’ou » (ils virent) mais « vayéra’ou » (ils furent vus), car jusqu’à présent ils n’étaient pas vus des nations, étant couverts par les nuées de gloire. Et de même dans le Midrash Tan’houma : dès qu’Aharon mourut, les nuées de gloire se retirèrent et ils apparurent comme une femme dont la tête est découverte.

ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום. לפי שלא נתנם לעבור בארצו וחזרו לאחוריהם שבעה מסעות, כמו שהזכירו רז"ל ממה שכתוב (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שחזרו והספידוהו שם.

« Et ils partirent de Hor ha-Har par le chemin de la mer des Joncs pour contourner le pays d’Édom. » Parce qu’il ne les laissa pas passer par son pays, ils retournèrent en arrière de sept étapes, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont rappelé à partir de ce qui est écrit (Deutéronome 10,6) « et les fils d’Israël partirent de Beérot Benéi Yaaqân à Moséra ; là mourut Aharon » ; mais est-ce à Moséra qu’il mourut ? N’est-ce pas à Hor ha-Har qu’il mourut ? Mais ils revinrent et lui firent l’oraison funèbre là.

כי אין לחם ואין מים. יש לתמוה והלא המן היה יורד להם בכל יום ויום, גם רבוי המים היה להם מנס הסלע שנתחדש להם עתה. אבל זו היתה תלונותם, אמרו הנה עניננו משונה אין לנו לחם ומים כשאר האומות כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואצ"ל המים אבל אנו עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות שנפשם שבעה בספוק המזון שרואין בין ידיהם ועמהם, ואינו עמנו כי אם דבר יום ביומו, ואפילו המים שהן הפקר לכל העולם ואין לאדם מחיה זולתם כבר נסתלקו ממנו כשמתה מרים שנסתלק הבאר, ומאחר שכל ענינינו נמשכין אחר העונש והשכר הנה אנו מחודשים בהנהגה יותר משאר האומות.

« Car il n’y a pas de pain et il n’y a pas d’eau. » Il y a lieu de s’étonner : la manne ne descendait-elle pas pour eux chaque jour ? Et l’abondance d’eau ne leur venait-elle pas aussi du miracle du rocher qui s’était renouvelé pour eux maintenant ? Mais telle était leur plainte : ils dirent : voici, notre situation est singulière, nous n’avons ni pain ni eau comme les autres nations ; car les autres nations, qu’elles soient méritantes ou coupables, ont du pain à satiété, et il va sans dire de l’eau ; mais nous, tout le régime selon lequel nous sommes conduits, nourris et abreuvés relève du miracle, car nous ne disposons pas, en un seul jour, de pain pour de nombreux jours comme les autres nations, dont l’âme est rassasiée par la suffisance de la nourriture qu’elles voient entre leurs mains et avec elles, alors que nous n’avons que la ration du jour au jour ; et même l’eau, qui est un bien sans maître pour le monde entier et sans laquelle l’homme n’a pas de subsistance, s’est déjà retirée de nous quand Myriam est morte et que le puits s’est retiré ; et puisque toutes nos affaires dépendent de la punition et de la récompense, voici que nous sommes traités d’une manière plus singulière que les autres nations.

ועוד כי אותו הלחם הבא אלינו דבר יום ביומו לחם קלוקל הוא ועתיד הוא להתקלקל בבני מעים ונפשנו קצה בו, וכי יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה' כענין שכתוב (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו', והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה נענשו בעונש נחש המוציא דבה, זהו שכתוב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ודרשו רז"ל יבא נחש שאוכל מינין הרבה וכלם בפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי המן שאוכלין מין אחד וטועמין מינין הרבה.

Et de plus, ce pain qui nous vient ration du jour au jour est un pain vil, et il est destiné à se gâter dans les entrailles, et notre âme en a le dégoût ; y a-t-il un enfant de femme qui fait entrer et ne fait pas sortir ? Telle est la médisance qu’ils répandirent sur la manne : ce qui était pour eux un honneur et une élévation, ils y trouvaient un défaut. Car c’est en raison de l’élévation de la génération du désert, qui étaient comme les anges de service, que la manne leur venait ration du jour au jour, afin que leurs yeux soient toujours tournés vers l’Éternel, selon ce qui est écrit (Psaumes 123) « voici, comme les yeux des serviteurs vers la main de leurs maîtres, etc. », et l’objet était qu’ils habituent leur âme à la qualité de confiance et de foi dans le Nom, qu’Il soit béni ; et parce qu’ils péchèrent en répandant une médisance, ils furent punis de la punition du serpent, qui répand la médisance. C’est ce qui est écrit « et l’Éternel envoya contre le peuple les serpents brûlants », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : que vienne le serpent, qui mange de nombreuses sortes et dont tout a dans sa bouche un seul goût, et qu’il exige réparation de ceux qui mangent la manne, qui mangent une seule sorte et goûtent de nombreuses sortes.

ועוד שנענשו בעונש זה, כי הנחשים האלו שנענשו בהם היו הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה, הוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו', וכל ארבעים שנה לא נזוק בהם אחד מישראל, שהיה ענן אחד משבעה עננים לפניהם והורג נחשים ועקרבים שלא יזיקום, והיה הענן ההוא מיוחד לפלא הזה, ועכשיו בשנת הארבעים כשהוציאו דבה בדבר שהוא להם מדה טובה ומעולה שלח הקב"ה בהם את הנחשים השרפים, וזהו שלא אמר וישלח ה' בעם נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים שבמדבר, כלשון (שמות ח) הנני משליח בך את הערוב, כלומר הערוב שבמדברות, כי לא היה בריאה חדשה לשעה אלא שכבר היו הנחשים והערוב במדבר.

Et de plus, ils furent punis de cette punition parce que ces serpents par lesquels ils furent punis étaient les serpents mêmes qui se trouvaient dans le désert en de nombreuses espèces, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 8) « qui te fit marcher dans le désert grand et redoutable, etc. », et pendant les quarante ans aucun d’Israël ne fut atteint par eux, car une nuée parmi les sept nuées allait devant eux, tuant les serpents et les scorpions afin qu’ils ne leur nuisent pas, et cette nuée était réservée à ce prodige ; et maintenant, en la quarantième année, lorsqu’ils répandirent une médisance au sujet d’une chose qui était pour eux une qualité bonne et excellente, le Saint, béni soit-Il, envoya contre eux les serpents brûlants ; et c’est pourquoi il n’est pas dit « et l’Éternel envoya contre le peuple des serpents brûlants » mais « les serpents brûlants » du désert, selon l’expression (Exode 8) « voici que j’envoie contre toi le mélange d’animaux sauvages (arov) », c’est-à-dire l’arov des déserts, car ce ne fut pas une création nouvelle pour l’heure, mais les serpents et l’arov existaient déjà dans le désert.

והיה מספיק הנחשים והוסיף את השרפים, קרי ביה השרופים, השורפים, ומפני שעד עכשיו היה הענן שורפם כדי שלא יזיקו לישראל ואז היו השרופים, וכיון שחטא ישראל היו הם השורפים. וענין בלחם הקלוקל לשון בזוי הוא, קל שבקלים.

Les serpents auraient suffi, et il a ajouté les « brûlants » (séraphim) ; lis-y les deux formes : « serufim » (brûlés) et « sorefim » (qui brûlent) ; car jusqu’à présent la nuée les brûlait afin qu’ils ne nuisent pas à Israël, et alors ils étaient les brûlés, et lorsque Israël pécha, ils furent eux les brûlants. Et l’expression « le pain vil » (hal-lé’hem haqeloqel) est une expression de mépris : le plus léger des légers.

ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך. בקשו מחילה ממשה והתודו על חטאתם, ומשה התפלל עליהם, שנאמר ויתפלל משה בעד העם, ומכאן למי שמבקשין מחילה ממנו שלא יהא אכזרי. וכן מצינו (בראשית כ) שהתפלל אברהם על אבימלך, וכן איוב (מב) בהתפללו בעד רעהו, ואם אינו מוחל נקרא חוטא שנאמר (שמואל א יב) גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, והזכיר הכתוב שם בענין שמואל שאמרו לו ישראל חטאנו.

« Et ils dirent : nous avons péché, car nous avons parlé contre l’Éternel et contre toi. » Ils demandèrent pardon à Moché et confessèrent leur péché, et Moché pria pour eux, comme il est dit « et Moché pria pour le peuple » ; et de là on apprend que celui à qui l’on demande pardon ne doit pas être cruel. Et de même nous trouvons (Genèse 20) qu’Avraham pria pour Avimélekh, et de même Iyov (42) en priant pour son ami ; et s’il ne pardonne pas, il est appelé pécheur, comme il est dit (I Samuel 12) « moi aussi, loin de moi de pécher contre l’Éternel en cessant de prier pour vous », et l’Écriture a mentionné là, au sujet de Shemouel, qu’Israël lui avait dit : nous avons péché.

ויסר מעלינו את הנחש. היה לו לומר הנחשים, אבל הזכירו בלשון יחיד כי ירמוז לנחש שלמעלה, הוא הכח הממית הוא שר המדבר ששם דירת הנחשים השרפים, וזהו לשון מעלינו ולא אמר ויסיר ממנו כלשון (במדבר יד) סר צלם מעליהם, ומזה תבין (זכריה ו) וההרים הרי נחשת, שהזכיר הרב המורה בפרק עשירי, הוא ההר הגדול שעתיד להיות לפני זרובבל למישור.

« Et qu’il éloigne de nous le serpent. » Il aurait dû dire « les serpents », mais ils l’ont mentionné au singulier, car cela fait allusion au serpent d’en haut, qui est la force qui fait mourir, qui est le prince du désert, où se trouve la demeure des serpents brûlants ; et c’est le sens de « de sur nous » (mé’alénou), et il n’a pas dit « qu’il l’éloigne de nous » (mimménou), selon l’expression (Nombres 14) « leur ombre s’est retirée de sur eux » ; et de là tu comprendras (Zacharie 6) « et les montagnes étaient des montagnes de cuivre », que le Rav, auteur du Guide, a mentionné au dixième chapitre : c’est la grande montagne qui deviendra une plaine devant Zerouvavel.

עשה לך שרף. וכתיב ויעש משה נחש נחשת, הבין משה רבינו ע"ה כי רצון הש"י לעשות נחש אלא שלא רצה להזכירו בשם עצם שלו שהוא נחש לפי שהיה סבת החטא וגרם מיתה לעולם, ועל כן אמר שרף, הזכירו בשם תאר כי הוא בעל ארס שורף. ומה שהזכיר לך ולא אמר עשה שרף, כי אמר הש"י על מה שדברו כנגדו הריני מוחל להם בזכות תפלתך אבל מה שדברו כנגדך, עשה לך שרף צריך אתה לעשות מעשה בידים כדי שיתפרסם כמה קשה לפני מי שמדבר כנגד נביאי.

« Fais-toi un brûlant. » Et il est écrit « et Moché fit un serpent de cuivre ». Moché notre maître, que la paix soit sur lui, comprit que la volonté du Nom, qu’Il soit béni, était de faire un serpent, mais Il ne voulut pas le mentionner par son nom propre, qui est « serpent », parce qu’il avait été la cause du péché et avait causé la mort au monde ; c’est pourquoi Il dit « brûlant » : Il le mentionna par un nom de qualité, car il est possesseur d’un venin brûlant. Et quant à ce qu’Il dit « toi » et n’a pas dit « fais un brûlant » : le Nom, qu’Il soit béni, a dit : pour ce qu’ils ont dit contre Moi, voici que je leur pardonne par le mérite de ta prière, mais pour ce qu’ils ont dit contre toi, « fais-toi un brûlant » : tu dois accomplir un acte de tes mains afin qu’on fasse connaître combien est grave, devant Moi, celui qui parle contre mes prophètes.

והביט אל נחש הנחשת וחי. הפך הטבע, כי הנשוך מסתכן בהביטו אל צורת הנושך, ועשאו משה מנחשת קלל שהוא מאדים דוגמת הנחשים השרפים. וכן נתרפא חזקיהו במריחת דבלת תאנים על השחין, ונמתקו מי מרה באותו עץ שהיה מר. והנה זה היה נס בתוך נס.

« Et il regardera le serpent de cuivre et vivra. » Contre la nature, car celui qui est mordu se met en danger en regardant la forme de celui qui l’a mordu ; et Moché le fit de cuivre poli, qui rougit à l’image des serpents brûlants. De même Ye’hizqiyahou fut guéri par l’application d’une galette de figues sur l’ulcère, et les eaux amères furent adoucies par ce bois qui était amer. Et voici, ce fut un miracle dans un miracle.

גם בכאן שיתרפאו בהביטם אל צורת הנחש והיה נס בתוך נס, כי ידוע מחכמת התולדות בנשוכי הכלב השוטה אם יביטו למים יראה להם בו דמות הכלב או דמות המזיק וימותו, וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם, ורז"ל הזכירו זה במסכת יומא פרק יום הכפורים כי כל נשוך מכלב כל תריסר ירחי שתא לא שתי מיא אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי ליה לכלבא ומסתכן. וכן הרופאים יזהירו מי שיזכיר בפני הנשוכים שם הנושך, כי נפשם דבקה במחשבה ההיא ולא תפרד ממנו עד שאפילו בשתן שלהם יראו דמות גורי כלבים.

Ici aussi, le fait qu’ils soient guéris en regardant la forme du serpent fut un miracle dans un miracle, car il est connu de la science de la nature, au sujet de ceux qui sont mordus par le chien enragé, que s’ils regardent de l’eau, la forme du chien ou du nuisible leur apparaît en elle et ils meurent, et c’est ce que les sages médecins ont mentionné dans leurs livres, et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont mentionné dans le traité Yoma, chapitre Yom ha-Kippourim : « Quiconque est mordu par un chien, durant les douze mois de l’année, ne boit de l’eau que par un tube de cuivre, de peur qu’il ne voie le chien et ne se mette en danger. » De même, les médecins avertissent de ne pas mentionner devant les mordus le nom de celui qui les a mordus, car leur âme s’attache à cette pensée et ne s’en sépare pas, au point que même dans leur urine ils voient la forme de petits chiots.

וכיון שענין זה אמת ויציב מנפלאות חכמת התולדה היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ושלא יזכירוהו, כי אפילו הזכרון מזיק כל שכן הראיה, ולכך היה הענין הזה נס בתוך נס להסיר הנזק מהם במזיק ולרפאות החולי במחליא, וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.

Et puisque cette chose est vraie et solide, une des merveilles de la science de la nature, il convenait que les Israélites mordus par les serpents brûlants ne voient pas de serpent et ne le mentionnent pas, car même la mention nuit, a fortiori la vue ; et c’est pourquoi cette affaire fut un miracle dans un miracle : écarter d’eux le dommage de la part du nuisible et guérir la maladie par ce qui rend malade ; et le Saint, béni soit-Il, ordonna à Moché de faire la forme du brûlant qui les faisait mourir, et alors ils seraient guéris, pour faire savoir que ce n’est pas le serpent qui fait mourir, mais le péché, comme ils ont dit : ce n’est pas l’arod qui fait mourir, mais le péché.

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אמרו במדרש שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים עברה. ויחנו בנחל זרד, לא היה הנחל אלא מלא זרת ולא יכלו לעברו ל"ח שנה, וזהו שכתוב (דברים ב׳:י״ד) ועברו לכם את נחל זרד , וכתיב (שם) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם הקב"ה, עד כאן. ונראה לומר כי מה שנאמר נתרצה להם הקב"ה שכוון בזה לפי מה שאמר מעבר ארנון והיה ראוי לומר ויחנו בעבר ארנון, אבל אמר מעבר כי נסתלקה מהם אותה עברה שכל ל"ח שנה היו נזופין, לכך אמר שנתרצה להם הקב"ה. וכן מצינו שמיד בא הדבור למשה ואמר לו הקב"ה מיד (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, וכענין שכתוב באלה הדברים.

« Et les fils d’Israël partirent et campèrent à Ovot. » Ils ont dit dans le Midrash : ils devinrent ennemis (oyvim) du Lieu. « Et ils campèrent à Iyé ha-Avarim » : ils étaient pleins de colère (evra). « Et ils campèrent dans le torrent de Zéred » : le torrent n’était plein que d’un empan (zéret), et ils ne purent le traverser pendant trente-huit ans, et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 2,14) « et vous avez traversé le torrent de Zéred », et il est écrit (ibid.) « et les jours que nous avons marché depuis Qadesh Barnéa jusqu’à ce que nous ayons traversé le torrent de Zéred, trente-huit ans ». « De là ils partirent et campèrent au-delà de l’Arnon » : le Saint, béni soit-Il, s’était réconcilié avec eux. Jusqu’ici (le Midrash). Et il semble qu’en disant que le Saint, béni soit-Il, s’était réconcilié avec eux, il visait ceci, d’après ce qui est dit « mé’éver Arnon » (de l’autre côté de l’Arnon) : il aurait fallu dire « be’éver Arnon » (de l’autre côté), mais il a dit « mé’éver » parce que s’est retirée d’eux cette colère (evra) sous laquelle, pendant toutes ces trente-huit années, ils étaient réprimandés ; c’est pourquoi il a dit que le Saint, béni soit-Il, s’était réconcilié avec eux. Et de même nous trouvons qu’aussitôt la parole vint à Moché et que le Saint, béni soit-Il, lui dit aussitôt (ibid.) « levez-vous, partez et passez le torrent de l’Arnon », comme cela est écrit dans Éleh ha-Devarim.

על כן יאמר בספר מלחמות ה'. על חניה זו ונסים שנעשו בה. בספר מלחמות ה' ספר היה בפני עצמו וכתוב שם מלחמות ה' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו ממנו בגלות ואינם נמצאים אצלנו, כדברי נתן ועידו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו, כך פירש הרב ר'אברהם ז"ל.

« C’est pourquoi il est dit dans le livre des guerres de l’Éternel. » Au sujet de ce campement et des miracles qui y furent faits. « Dans le livre des guerres de l’Éternel » : c’était un livre à part, et il y était écrit les guerres de l’Éternel pour ceux qui Le craignent. Et il est possible qu’il date des jours d’Avraham, car beaucoup de livres ont été perdus pour nous dans l’exil et ne se trouvent pas chez nous, comme les paroles de Natan et de Ido, et les Chroniques des rois d’Israël, et les chants de Shelomo et ses proverbes ; ainsi l’a expliqué le Rav Rabbi Avraham, de mémoire bénie.

אז ישיר ישראל את השירה הזאת. ע"ד הפשט עיקר השירה הזאת על החללים של אמוריים שנמצאו בנחל ארנון ונתערב דמן עם מי הבאר, ומזה הזכיר למעלה את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ובאור הכתוב לפי דעתי על כן יאמר בספר מלחמות ה', בכלל חשבון מלחמת ה', ויהיה בספר מלשון ספירה כלומר מי שחושב מלחמות ה' והנסים הגדולים העצומים שנעשו לישראל ראוי שיחשוב בכללם את והב בסופה שהשמיד הקב"ה את העיר ששמה והב בסופה ובסערה ואת הנחלים אשר לארנון.

« Alors Israël chanta ce cantique. » Selon le sens simple, le cœur de ce cantique porte sur les cadavres des Émorites qui furent trouvés dans le torrent de l’Arnon et dont le sang se mêla aux eaux du puits, et c’est pour cela qu’il a mentionné plus haut « Vahev be-Soufa » et les torrents de l’Arnon. Et l’explication du verset, selon mon avis : « C’est pourquoi il est dit dans le sefer des guerres de l’Éternel » : dans le compte des guerres de l’Éternel, et « sefer » est de l’expression de décompte (sefira), c’est-à-dire : celui qui compte les guerres de l’Éternel et les grands miracles puissants qui furent faits pour Israël, il convient qu’il compte parmi elles « Vahev be-Soufa » : que le Saint, béni soit-Il, détruisit la ville nommée Vahev par une tempête (be-soufa) et par un ouragan (be-se’ara), « et les torrents de l’Arnon ».

ודרשו רז"ל את והב בסופה מה שנתן להם בים סוף, ואת הנחלים ארנון ומה שהפליא לעשות עמהם בנחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומה הם הנסים, ואשד הנחלים שפיכת הנחלים דם, וזהו שתרגם אונקלוס (ויקרא ד׳:י״ב) אל שפך הדשן, מישד קיטמא.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « Vahev be-Soufa » : ce qu’Il leur donna à la mer des Joncs (Yam Souf) ; « et les torrents de l’Arnon » : et ce qu’Il fit de prodigieux avec eux dans les torrents de l’Arnon, car ici aussi de grands miracles furent faits. Et quels sont ces miracles ? « Et l’écoulement (eshed) des torrents » : l’épanchement des torrents en sang, et c’est ce qu’Onqelos a traduit (Lévitique 4,12) « au lieu où l’on verse les cendres » (el shéfekh ha-déshen) : « mishad qitma ».

והכוונה שנשפך שם דם האמוריים שהיו נחבאים שם, כי היו ההרים גדולים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכין זה לזה, אדם עומד בצד זה ומדבר עם חבירו בצד זה, והדרך עובר תוך הנחל, אמרו האמוריים כשיכנסו ישראל תוך הנחל לעבור נצא מן המערות ונהרגם בחצים ובאבני בלסטראות, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר על האמוריים כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרבו ההרים זה אצל זה, ונכנסו אותן שדים באותן בקעים והרגום, ואבדו כל האוכלוסין כשם שאבדו אוכלוסי ים סוף, ולכך הקיש הכתוב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, וזהו שאמר אשר נטה כלומר שהצור נטה ממקומו ונקרב לצד מואב ונדבק.

Et le sens est que fut versé là le sang des Émorites qui s’y cachaient, car les montagnes étaient grandes, le torrent profond et étroit, et les montagnes proches l’une de l’autre, de sorte qu’un homme se tenant d’un côté parlait avec son compagnon de l’autre côté, et le chemin passait à l’intérieur du torrent. Les Émorites dirent : quand Israël entrera dans le torrent pour passer, nous sortirons des grottes et nous les tuerons avec des flèches et avec des pierres de balistes. Lorsque Israël vint pour passer, la montagne fut ébranlée au-dessus des Émorites, comme une servante qui sort à la rencontre de sa maîtresse, et les montagnes se rapprochèrent l’une de l’autre, et ces saillies (shadim) entrèrent dans ces vallées et les tuèrent, et toute la multitude périt comme périt la multitude de la mer des Joncs ; c’est pourquoi l’Écriture a rapproché « Vahev be-Soufa » et « les torrents de l’Arnon », et c’est ce que dit « qui s’inclina » (asher nata), c’est-à-dire que le rocher s’inclina de sa place et se rapprocha du côté de Moav et s’y colla.

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר, הוא הסלע שהזכיר למעלה, והבאר היה מעלה דם ההרוגים וישראל רואים נקמה זו ואיך הקב"ה נלחם בשבילם והורג בשונאים, והם אין יודעין בזה כלום עד שהבאר הזה הודיעם ומיד אמרו שירה, ומה שירה אמרו, עלי באר ענו לה, ולשון השירה נמשך עד תשלום הפרשה עד הישימון.

« Et de là, Beér. » De là l’écoulement vint au puits, qui est le rocher mentionné plus haut, et le puits faisait remonter le sang des tués, et Israël voyait cette vengeance et comment le Saint, béni soit-Il, combattait pour eux et tuait les ennemis, alors qu’ils ne savaient rien de cela jusqu’à ce que ce puits le leur fit connaître, et aussitôt ils dirent un cantique ; et quel cantique dirent-ils ? « Monte, puits, chantez-lui », et la langue du cantique se poursuit jusqu’à la fin de la section, jusqu’à « ha-Yeshimon ».

באר חפרוה שרים. הם משה ואהרן, וקראם שרים ונדיבי העם כי הם חפרוה וכרוה במשענותם שהכו במטה. ולפי שהשוה הכתוב שניהם בחפירתה לכך הוצרך להזכיר במחוקק, והוא משה, ולומר כי אחר שנסתלק הבאר במיתת מרים לא חזר אלא בזכות מחוקק.

« Puits que des princes ont creusé. » Ce sont Moché et Aharon, et il les a appelés princes et nobles du peuple parce que ce sont eux qui l’ont creusé et fouillé avec leurs bâtons, en frappant avec le bâton. Et puisque l’Écriture a mis les deux sur le même plan dans son creusement, il fut nécessaire de mentionner « avec le législateur » (ba-mé’hoqeq), qui est Moché, et de dire qu’après que le puits se fut retiré à la mort de Myriam, il ne revint que par le mérite du législateur.

וממדבר מתנה. ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון נתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר, ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא ספור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות, ומבמות הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה.

« Et du désert, Matana. » Et du désert, qui est un pays aride et assoiffé, Il nous a donné un grand don comme celui-ci, qui est le don du puits, et de ce don ils vinrent aux torrents de l’Arnon, où furent faits tous les grands miracles. Et de même toute la teneur du cantique est le récit des bontés du Saint, béni soit-Il, et de ses bienfaits, qu’Il a multipliés envers Israël. Et des torrents de l’Arnon ils vinrent aux Bamot, c’est-à-dire aux guerres de Si’hon et de Og, qui étaient des rois puissants, et il les a appelés « bamot » (hauteurs) ; et « de Bamot, à la vallée » jusqu’au sommet du Pisga qui domine la face du pays, qui est tout entier un désert hurlant (yelel yeshimon) ; il n’y a en lui aucun autre torrent que celui-ci.

וע"ד המדרש אז ישיר ישראל את השירה הזאת, היה לו לומר את השירה הזאת לה', ושיזכיר גם כן שמו של משה כשם שמצינו בשירת הים, אבל מפני שלקה משה על ידי הבאר הזאת ובשבילה נגזר עליו שלא יכנס לארץ לכך לא נזכר שמו של משה בשירה זו, לפי ששירה זו ספור שבחים של באר וכיון שנענש משה על ידו איך ישבחנו, אין אדם מקלס לספקלטור שלו, ומתוך שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למה הדבר דומה, למלך שזמנוהו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני הולך שם ואם אין אוהבי שם איני הולך.

Et selon le Midrash : « Alors Israël chanta ce cantique » : il aurait dû dire « ce cantique à l’Éternel », et mentionner aussi le nom de Moché comme nous le trouvons dans le cantique de la mer ; mais parce que Moché fut frappé à cause de ce puits et qu’à cause de lui il fut décrété qu’il n’entrerait pas dans le pays, c’est pourquoi le nom de Moché n’est pas mentionné dans ce cantique, car ce cantique est le récit des louanges d’un puits, et puisque Moché fut puni à cause de lui, comment le louerait-il ? Nul ne loue son bourreau. Et du fait que le nom de Moché n’a pas été mentionné, le nom du Saint, béni soit-Il, n’a pas été mentionné. À quoi cela ressemble-t-il ? À un roi que l’on invita à un festin : il dit : si mon ami est là-bas, j’irai là-bas, et si mon ami n’y est pas, je n’irai pas.

וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, ומבמות הגיא. ר' יהודה אומר מן המדבר זכו ישראל שנתנה להם תורה ע"י משה שנאמר (שמות ל״א:י״ח) ויתן אל משה, וממתנה נחלו עבודה זרה ואמרו אלה אלהיך ישראל, ומנחליאל במות ומשנחלו עבודה זרה בא מות שנאמר (במדבר י״ד:ל״ה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ומבמות הגיא שנרמז לאותו צדיק שיקבר בגיא שלא יכנס לארץ, הוא שירמיה אומר (ירמיהו ב׳:כ״ג) ראי דרכך בגיא, כך דרשו במדרש תהלים (תהילים ה׳:א׳) למנצח אל הנחילות.

« Et du désert, Matana ; et de Matana, Na’halièl ; et de Na’halièl, Bamot ; et de Bamot, la vallée. » Rabbi Yehouda dit : du désert, Israël fut jugé méritant, car la Torah leur fut donnée par Moché, comme il est dit (Exode 31,18) « et Il donna à Moché » ; et de Matana ils héritèrent (na’halou) l’idolâtrie et dirent « voici tes dieux, Israël » ; « et de Na’halièl, Bamot » : et dès qu’ils héritèrent l’idolâtrie, la mort vint (ba mavet), comme il est dit (Nombres 14,35) « dans ce désert ils seront consumés et là ils mourront » ; « et de Bamot, la vallée » : allusion à ce juste qui serait enterré dans la vallée et n’entrerait pas dans le pays, c’est ce que dit Yirmeyahou (Jérémie 2,23) « vois ton chemin dans la vallée ». Ainsi l’ont expliqué dans le Midrash Tehilim (Psaumes 5,1) « au chef de chœur, sur les ne’hilot ».

ובתנחומא וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו הפקר ביגיעת התורה כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחל אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחל אל עולה לגדולה, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר (ישעיהו מ׳:ד׳) כל גיא ינשא.

Et dans le Tan’houma : « Et du désert, Matana » : si un homme se rend comme un bien sans maître dans l’effort de la Torah, comme le désert qui est sans maître pour tous, la Torah lui est donnée en don, comme il est dit « et du désert, Matana » ; et dès qu’elle lui a été donnée en don, il hérite Dieu (El), comme il est dit « et de Matana, Na’halièl » ; et dès qu’il hérite Dieu, il monte à la grandeur ; et s’il s’enorgueillit, le Saint, béni soit-Il, l’abaisse, comme il est dit « et de Bamot, la vallée » ; et s’il revient sur son attitude, le Saint, béni soit-Il, l’élève, comme il est dit (Isaïe 40,4) « toute vallée sera exhaussée ».

וע"ד הקבלה אז ישיר ישראל את השירה הזאת, השירה כמו התפלה ממשיך הכוונה במחשבתו ממעלה למטה, כך היחיד או הרבים האומרים שירה ממשיכין הברכה ממעלה למטה.

Et selon la Kabbale : « Alors Israël chanta ce cantique » : le cantique, comme la prière, attire l’intention dans sa pensée d’en haut vers le bas ; ainsi l’individu ou la collectivité qui disent un cantique attirent la bénédiction d’en haut vers le bas.

ודע כי שיר"ה בגימטריא תפל"ה, וכתיב (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, שירה כתיב. ואמר את השירה הזאת כבר ידעת מהו זאת, כי זאת נאצלת מזאת, וזהו שאמר תפלה לאל חיי אומרה לאל סלעי, וזהו סוד הכתוב (איכה ב׳:י״ט) קומי רני בלילה, עם המלכות ידבר הזאת לראש אשמורות, כי לא אמר בראש. ובעלי הפשט שלא ידעו זה הוצרכו לומר כי הלמ"ד במקום בי"ת.

Et sache que « shira » (cantique) vaut, en valeur numérique, « tefila » (prière), et il est écrit (Psaumes 42,9) « de jour l’Éternel ordonne sa bonté, et la nuit son cantique est avec moi, prière au Dieu de ma vie » ; « shira » (cantique) est écrit. Et il dit « ce cantique » (ha-shira ha-zot) : tu sais déjà ce qu’est « zot » (celle-ci), car celle-ci émane de celle-ci ; et c’est ce qu’il a dit « prière au Dieu de ma vie », je la dis au Dieu de mon rocher ; et c’est le secret du verset (Lamentations 2,19) « lève-toi, chante dans la nuit, au début des veilles » : c’est avec la Malkhout qu’il parle, celle-ci, « au début (le-rosh) des veilles », car il n’a pas dit « dans le début (be-rosh) ». Et les tenants du sens simple, qui ne savaient pas cela, ont dû dire que le lamed est à la place du beth.

עלי באר ענו לה, יתחיל ממטה למעלה כדי להעלות המדה העשירית אל מקום מוצאה ואח"כ ממשיך הברכות משם וממשיך והולך ממעלה למטה, וזהו שאמר עלי באר ענו לה כלומר עלינו לשבח המדה הזאת ולומר לה עלי באר, וקרא המדה הזאת באר לפי שהיא מקבלת כח מכלן ונאצלת מהן, כי כן הבאר בית קבול למים ולכך ימשילנו תמיד בספר הבהיר לכסא וכלי, ואומר שם למלך שהיה לו כסא, למלך שהיה לו כלי נאה ומבושם. ומזה הזכיר ומשם בארה בתוספת ה"א, והיא ה"א אחרונה שבשם. וענין עלי באר התעלי אל המקום אשר נחצבת ממנו. חפרוה שרים, החכמה והבינה.

« Monte, puits, chantez-lui » : il commence d’en bas vers le haut afin de faire monter le dixième attribut à son lieu d’origine, puis il attire les bénédictions de là, et continue ainsi de haut en bas ; et c’est ce qu’il a dit « ‘alé beér ‘énou lah » : c’est-à-dire : il nous incombe (‘alénou) de louer cet attribut et de lui dire « monte, puits ». Et il a appelé cet attribut « puits » parce qu’il reçoit la force de tous et émane d’eux, car le puits est un réceptacle pour l’eau ; et c’est pourquoi le Sefer ha-Bahir le compare toujours à un trône et à un vase, et il y dit : à un roi qui avait un trône, à un roi qui avait un beau vase parfumé. Et c’est pourquoi il a mentionné « et de là, Beéra », avec l’ajout d’un hé, qui est le dernier hé du Nom. Et le sens de « ‘alé beér » est : monte (hit‘alli) vers le lieu d’où tu as été taillée. « Des princes l’ont creusé » : la ‘Hokhma et la Bina.

נדיבי העם, הגדולה והגבורה והתפארת, הם אברהם יצחק ויעקב שנקראו כן שנאמר (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו. במחוקק זה צדיק יסוד עולם. במשענותם, הנצח וההוד. הרי כל הבנין נרמז בלשון השירה הזאת כמו שנרמז בשירת הים. וממתנה נחליאל, אמרו בספר הבהיר אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל, אלו השבעה דאקרו נחל. וממתנה היינו המוח, כלומר החכמה שכל השבעה נאצלים ממנה, והנחלים האלה הולכים אל הים דרך יסוד, וצריכין הם להעלות ולקבל ולשאוב שפע מן המקור העליון שקראו במות וכן בתרגום רמתא.

« Nobles du peuple » : la Grandeur, la Force et la Splendeur, qui sont Avraham, Yits’haq et Yaaqov, appelés ainsi comme il est dit (Psaumes 47,10) « les nobles des peuples se sont rassemblés ». « Avec le législateur » : c’est le juste, fondement du monde (Yessod). « Avec leurs bâtons » : le Nétsa’h et le Hod. Voici que tout l’édifice est suggéré dans la langue de ce cantique, comme il est suggéré dans le cantique de la mer. « Et de Matana, Na’halièl » : ils ont dit dans le Sefer ha-Bahir : ne lis pas « Na’halièl » mais « na’halé El » (torrents de Dieu) : ce sont les sept qui sont appelés « torrent ». Et « Matana » est le cerveau, c’est-à-dire la ‘Hokhma, de laquelle émanent les sept, et ces torrents vont vers la mer par le Yessod, et ils doivent monter, recevoir et puiser l’abondance de la source supérieure qu’il a appelée « Bamot » ; et de même dans le Targoum : « Ramata ».

והוא שהזכיר הנביא ע"ה (חבקוק ג׳:י׳) רום ידיהו נשא, והוא הסגולה שאחר הזרקא, כי הזרקא רמז לעשירי המתעלה אחר הסגולה שהיא למעלה מן הכל, ולכך הסגולה שלש נקודות והיא למעלה מן התיבה, וזהו סוד (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כי היו"ד עם קוצו והה"א היא הסגולה. ומבמות הגיא, כי אחר שעלו לשאוב הם מריקים הגיא אותו אשר בשדה מואב, אל תקרי מואב אלא מאב, אותו שנאמר עליו (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע אברהם בקולי, והכוונה על מדת החסד שהיא ראשית המדות, ולכך אמר ראש הפסגה.

Et c’est ce que le prophète, que la paix soit sur lui, a mentionné (Habaquq 3,10) « [l’abîme a donné sa voix,] il a élevé en haut ses mains » : c’est la segola qui vient après le zarqa, car le zarqa fait allusion au dixième qui s’élève après la segola, laquelle est au-dessus de tout ; et c’est pourquoi la segola a trois points et se place au-dessus du mot, et c’est le secret de (Psaumes 135,4) « car Yaaqov, Yah l’a choisi pour lui, Israël pour son trésor (segoula) », car le yod avec sa pointe et le hé, c’est la segola. « Et de Bamot, la vallée » : car après être montés pour puiser, ils déversent leur abondance dans « la vallée qui est dans la campagne de Moav » ; ne lis pas « Moav » mais « mé-av » (du père), celui dont il est dit (Genèse 26,5) « parce qu’Avraham a écouté ma voix » ; et le sens vise l’attribut de bonté, qui est le commencement des attributs, et c’est pourquoi il a dit « le sommet (rosh) du Pisga ».

וזהו באור הכתוב (תהילים קל״ג:ב׳) כשמן הטוב על הראש, כנה השפע בשמן הטוב ואמר שהוא מורק על הראש הוא הבמות והסגולה, והשפע ההוא יורד תחלה על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ממש. ונשקפה על פני הישימון, על פני השמים ומתרגמינן שמיא, והענין כי בהתברך המדות בקבלת שפע הברכה מלמעלה מתברך עולם הנפרדים והשמים וכל צבאם.

Et c’est l’explication du verset (Psaumes 133,2) « comme l’huile bonne sur la tête » : il a désigné l’abondance par la bonne huile, et dit qu’elle est versée sur la tête, qui est les Bamot et la segola, et cette abondance descend d’abord sur la barbe, la barbe d’Aharon, qui descend selon ses attributs mêmes. « Qui domine la face du Yeshimon » : la face des cieux, et nous traduisons (au Targoum) « shemaya » ; et le sens est que lorsque les attributs sont bénis en recevant l’abondance de la bénédiction d’en haut, sont bénis le monde des (êtres) séparés, les cieux et toute leur armée.

כי עז גבול בני עמון. גבולו חזק ותקיף, ומהו החוזק, התראתו של הקב"ה שאמר לישראל אל תצורם. וז"ש כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון, למדך הכתוב כי חשבון משל מואב היתה, ומפני שלא היו ישראל רשאין להלחם עם מואב ממה שהזהיר הכתוב (דברים ב׳:ט׳) אל תצר את מואב, לפיכך הודיענו כי סיחון לקחה מהם וישראל ממנו, דכתיב (יהושע י״ג:כ״ה) וחצי ארץ בני עמון, ולקחוהו מיד האמורי שלקחוהו מתחלה מיד בני עמון.

« Car la frontière des fils d’Ammon était forte. » Sa frontière est forte et solide, et en quoi consiste cette force ? Dans l’avertissement du Saint, béni soit-Il, qui dit à Israël « ne les attaque pas ». C’est ce que dit [le verset] « car Hesbon est la ville de Si’hon, roi de l’Émori, et il avait combattu le premier roi de Moav et pris de sa main tout son pays jusqu’à l’Arnon » : l’Écriture t’enseigne que Hesbon appartenait à Moav, et puisqu’Israël n’avait pas le droit de combattre Moav, d’après l’avertissement de l’Écriture (Deutéronome 2,9) « ne harcèle pas Moav », elle nous a fait savoir que Si’hon l’avait prise d’eux et Israël de lui, car il est écrit (Josué 13,25) « et la moitié du pays des fils d’Ammon » ; et ils l’ont prise de la main de l’Émori, qui l’avait prise au début de la main des fils d’Ammon.

ומה שאמר הכתוב (דברים ב׳:ה׳) על עמון ומואב שלא יתן הש"י מארצם לישראל עד מדרך כף רגל, כלומר הארץ שהיתה אצלם באותו עת, וזה שאמרו רז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר הוכשרו לישראל בסיחון כי באה להם בהיתר מיד סיחון, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר דברי המושלים בעבור חשבון שלקחו ישראל, כי כן אמר הכתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה.

Et quant à ce que l’Écriture dit (Deutéronome 2,5) au sujet d’Ammon et de Moav, que le Nom, qu’Il soit béni, ne donnerait pas de leur pays à Israël « même de quoi poser la plante du pied », c’est-à-dire le pays qui était auprès d’eux à ce moment-là ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : Ammon et Moav ont été purifiés par Si’hon, c’est-à-dire qu’ils ont été rendus aptes pour Israël par Si’hon, car elle leur vint licitement de la main de Si’hon ; et c’est pourquoi l’Écriture a dû mentionner les paroles des auteurs de paraboles au sujet de Hesbon que prit Israël, car ainsi dit l’Écriture : « et Israël habita dans toutes les villes de l’Émori, à Hesbon et dans toutes ses filles ».

ורז"ל הזכירו הפלגה על גבורת מלך סיחון ועל תוקף עיר חשבון, והוא שדרשו רז"ל אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואילו היה סיחון בבקעה אין כל בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה סיחון יושב בחשבון גבור גדול ושרוי בעיר מבצר. וזהו שהזכיר למטה לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, ודרשו בו למה נקרא שמו סיחון שהכל מסיחין בגבורתו. וגם בבנו של סיחון אמרו רבותינו ז"ל שהיה גבור גדול, והוא שדרשו ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionné une hyperbole sur la vaillance du roi Si’hon et sur la force de la ville de Hesbon, et c’est ce qu’ils ont enseigné : si Hesbon était remplie de moustiques, nulle créature ne pourrait la conquérir, et si Si’hon se trouvait dans la vallée, nulle créature ne pourrait avoir de l’emprise sur lui ; et il va sans dire que Si’hon, habitant à Hesbon, était un grand héros et logé dans une ville fortifiée. C’est ce qu’il a mentionné plus bas : « Si’hon, roi de l’Émori, qui habite à Hesbon », et ils l’ont expliqué : pourquoi son nom est-il Si’hon ? Parce que tous s’entretiennent (mesi’him) de sa vaillance. Et au sujet du fils de Si’hon aussi nos maîtres, de mémoire bénie, ont dit qu’il était un grand héros, et c’est ce qu’ils ont enseigné : « et ils le frappèrent, lui et ses fils » : « son fils » est écrit (au singulier) ; il avait un fils plus dur que lui.

על כן יאמרו המושלים. הבודים משלים מלבם, והם היו בלעם ובעור אביו, על דעת רז"ל, כי היו נושאים משלים בעתידות והיו אומרים באו חשבון, שלא היה סיחון יכול לכבשה הלך ושכר את בלעם וקללו, וזה שאמר בלק (במדבר כב) כי ידעתי את אשר תברך וגו'. תבנה ותכונן, בשם סיחון להיות עירו.

« C’est pourquoi disent les auteurs de paraboles. » Ceux qui inventent des paraboles de leur cœur ; et ce sont Bilam et Be’or son père, selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, car ils proféraient des paraboles sur l’avenir et disaient : « Venez à Hesbon » ; comme Si’hon ne pouvait pas la conquérir, il alla louer Bilam et celui-ci maudit Moav, et c’est ce que dit Balaq (Nombres 22) « car je sais que celui que tu béniras, etc. ». « Qu’elle soit bâtie et établie » : au nom de Si’hon, pour être sa ville.

ודרשו רז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עח) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, אם אתה עושה כן תבנה ותכונן, תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב בתריה כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממי שמחשבין ותאכל את מי שאינן מחשבין. ולהבה מקרית צדיקים שנקראו סיחון דכתיב (שופטים ה׳:י׳) והולכי על דרך שיחו. אכלה ער מואב זה שמהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le chapitre Ha-Mokher et ha-sefina (Bava Batra 78) : « c’est pourquoi disent les dominateurs » : ce sont ceux qui dominent leur penchant ; « venez à Hesbon » : venez et calculons le calcul du monde (‘heshbono shel olam) : la perte d’une mitsva contre sa récompense, et la récompense d’une transgression contre sa perte ; si tu fais ainsi, « qu’elle soit bâtie et établie » : tu seras bâti dans ce monde-ci et établi dans le monde à venir ; « la ville de Si’hon » : si l’homme se rend comme cet ânon, qui suit une belle pousse (si’ha) ; qu’est-il écrit après cela ? « Car un feu est sorti de Hesbon » : un feu sortira de ceux qui calculent et dévorera ceux qui ne calculent pas. « Et une flamme de la cité de Si’hon » : les justes, qui sont appelés Si’hon, comme il est écrit (Juges 5,10) « et vous qui marchez sur le chemin, parlez (si’hou) ». « Il a dévoré Ar de Moav » : celui qui marche après son penchant, comme cet ânon qui suit une belle pousse.

בעלי במות ארנון אלו המגיסין דעתן, דאמר מר כל המגיס דעתו כעובד ע"א. ונירם, אמר רשע אין רם. אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם. עד דיבון, המתן עד שיבא דין. ונשים עד נפח, עד שתצא אש שאינה צריכה נפוח. עד מידבא, עד שתדוב נשמתן, ואמרי לה עד דעבד מאי דבעי.

« Maîtres des hauteurs de l’Arnon » : ce sont ceux qui s’enorgueillissent, car le Maître a dit : quiconque s’enorgueillit est comme celui qui adore des idoles. « Et nous les avons jetés (nirem) » : le méchant a dit : il n’y a pas de Très-Haut (ein ram). « Hesbon est perdue » : le calcul du monde est perdu. « Jusqu’à Divon » : attends jusqu’à ce que vienne le jugement (din). « Et nous avons dévasté jusqu’à Nofa’h » : jusqu’à ce que sorte un feu qui n’a pas besoin d’être soufflé (nifou’ah). « Jusqu’à Médéva » : jusqu’à ce que s’écoule (tadouv) leur âme ; et d’aucuns disent : jusqu’à ce qu’il ait fait ce qu’il voulait.

כי אש יצאה מחשבון. רמז לאנשים שקשרו בחשבון על מלכה.

« Car un feu est sorti de Hesbon. » Allusion aux hommes qui conspirèrent à Hesbon contre son roi.

אכלה ער מואב. שם מקום, כמו (רות א׳:א׳) מבית לחם יהודה.

« Il a dévoré Ar de Moav. » C’est un nom de lieu, comme (Ruth 1,1) « de Beth-Léhem de Yehouda ».

אוי לך מואב. קללהו שימסר בידו. כמוש. שם אלהי מואב. נתן בניו. הנותן נתן בניו. פלטים. פליטי חרב, כלומר בורחים. או נתן יחזור לכמוש, יאמר הכתוב כי היה עם מואב עובד לכמוש אלהיו, בונה במות ובוטח בו יותר מכל עם, כענין שכתוב (ישעיהו ט״ז:י״ב) והיה כי נראה כי נלאה מואב אל הבמה וגו', וכתיב (ירמיהו מ״ח:ז׳) ויצא כמוש בגולה, ולכך היו המושלים אומרים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית כמו שנקראו עמו, וכן כתיב (מלאכי ב׳:י״א) ובעל בת אל נכר, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

« Malheur à toi, Moav. » Il le maudit pour qu’il soit livré entre ses mains. « Kemosh » : nom du dieu de Moav. « Il a donné ses fils » : celui qui a donné ses fils. « En fuite » : rescapés de l’épée, c’est-à-dire fugitifs. Ou bien « il a donné » reviendrait à Kemosh : l’Écriture dit que le peuple de Moav servait Kemosh son dieu, construisait des hauts lieux et se confiait en lui plus que tout peuple, selon ce qui est écrit (Isaïe 16,12) « et il arrivera que lorsque Moav paraîtra, qu’il se sera lassé sur le haut lieu, etc. », et il est écrit (Jérémie 48,7) « et Kemosh partira en exil » ; c’est pourquoi les auteurs de paraboles disaient par moquerie : « car Kemosh a donné ses fils en fuite et ses filles en captivité », comme ils sont appelés son peuple, et de même il est écrit (Malachie 2,11) « et il a épousé la fille d’un dieu étranger » ; ainsi l’a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

ונירם. אמר משה כאשר ירינו אותם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נפח אז היתה שממה כל הארץ. או יהיה ונירם לשון ניר, שאמר והניר שלהם הוא ניר חשבון אבד.

« Et nous les avons jetés (nirem). » Moché dit : lorsque nous les avons abattus de nos traits (yarinou), « Hesbon est perdue jusqu’à Divon, et nous avons dévasté jusqu’à Nofa’h » : alors tout le pays fut dévasté. Ou bien « nirem » sera de l’expression « nir » (labour) : il a dit : leur nir est le nir de Hesbon, qui est perdu.

אל תירא אותו. לא היה ראוי למשה שיירא מזרוע בשר, כי כיון שהשכינה עמו מה יעשה לו אדם, והלא הנביא מזהיר לישראל (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות, כי יראת בשר ודם לצדיק הירא את ה' מפחיתות הנפש, ומשה עצמו יזהיר לישראל (דברים ל״א:ו׳) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, (שם א) לא תערצון ולא תיראון מהם.

« Ne le crains pas. » Il n’était pas convenable que Moché craigne un bras de chair, car puisque la Présence est avec lui, que lui fera un homme ? Le prophète n’avertit-il pas Israël (Isaïe 51,12) « qui es-tu, pour craindre un homme mortel » ? Car la crainte d’un être de chair et de sang, chez le juste qui craint l’Éternel, est une bassesse de l’âme, et Moché lui-même avertit Israël (Deutéronome 31,6) « ne craignez pas et ne tremblez pas devant eux », (Deutéronome 1) « vous ne tremblerez pas et vous ne les craindrez pas ».

אבל נתירא ממנו מזכות שידע לו מענין אברהם, והוא שדרשו רז"ל במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה דף סא) מכדי סיחון ועוג אחי הוו מפני מה נתירא מעוג ולא נתירא מסיחון מתשובתו של הקב"ה אתה מכיר מה בלבו של אותו צדיק, אינו אומר אל תירא אלא למתירא, מלמד שנתירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם, שנאמר (בראשית י״ד:י״ג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר מר זה עוג שפלט מן המבול. והנה החכמים ז"ל סוברים בעוג זה שהוא אותו עוג של מבול ושהגיד לאברהם והאריך ימים רבים.

Mais il le craignit à cause d’un mérite qu’il savait lui revenir, lié à l’affaire d’Avraham, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Nidda, chapitre Ha-isha she-hi ossa tserakheha (Nidda 61) : « Puisque Si’hon et Og étaient frères, pourquoi a-t-il craint Og et n’a-t-il pas craint Si’hon ? De la réponse du Saint, béni soit-Il, tu reconnais ce qu’il y avait dans le cœur de ce juste : on ne dit « ne crains pas » qu’à celui qui craint ; cela enseigne que Moché craignit que ne lui vienne en aide le mérite d’Avraham, comme il est dit (Genèse 14,13) « et le fugitif vint et informa Avram l’Hébreu » ; et le Maître a dit : c’est Og, qui avait échappé au Déluge. » Voici donc que les Sages, de mémoire bénie, estiment que cet Og est l’Og du Déluge et qu’il informa Avraham et vécut de nombreuses années.

ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו, ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם. ולפי זה כשאמרו כאן סיחון ועוג אחי הוו אם הכוונה אחים ממש מן האב והאם היה לו למשה להתירא מסיחון ג"כ כי גם הוא ראוי ליטול חלק בזכותו של עוג אבי אביו, אבל היו אחים מן האם, ועיקר זרעו של עוג הפליט לא נשאר אלא בעוג זה שהוא ממשפחתו ועיקר זרעו מן האב, ועל כן נתירא משה מעוג ולא נתירא מסיחון. אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז"ל בעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם.

Et certains expliquent que cet Og n’est pas celui d’Avraham lui-même, mais qu’il était de sa famille et de sa descendance, et Moché le craignit de peur que ne lui vienne en aide le mérite du père de son père, qui vivait au temps d’Avraham. Et selon cela, lorsqu’ils ont dit ici « Si’hon et Og étaient frères », si l’on entend des frères véritables, du côté du père et de la mère, Moché aurait dû craindre aussi Si’hon, car lui aussi méritait de recevoir une part du mérite d’Og, père de son père ; mais ils étaient frères du côté de la mère, et la descendance principale d’Og le fugitif ne subsista qu’en cet Og, qui est de sa famille et de sa descendance principale du côté du père, et c’est pourquoi Moché craignit Og et ne craignit pas Si’hon. Mais nous, nous n’avons que ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont reçu au sujet de cet Og : qu’il est véritablement cet Og même d’Avraham.

וכן אמרו במדרש תנחומא ויבא הפליט ויגד כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו, וכשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנה וזה יותר מת"ק אלולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו, א"ל הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך הרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון, עד כאן.

Et de même ils ont dit dans le Midrash Tan’houma : « et le fugitif vint et informa » : son intention était qu’Avraham sorte et soit tué ; le Saint, béni soit-Il, lui donna la récompense de ses pas et il vécut toutes ces années, et d’autre part Il exigea de lui qu’il tombe aux mains des descendants d’Avraham ; et quand Moché vint lui faire la guerre, il le craignit, il dit : je suis âgé de cent vingt ans, et celui-ci a plus de cinq cents ans ; s’il n’avait pas eu un mérite, il n’aurait pas vécu toutes ces années. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : « ne le crains pas, car je l’ai livré entre tes mains » ; toi, de ta main, tue-le, et fais-lui comme tu as fait à Si’hon. Jusqu’ici.

ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא נצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו.

Et il y a lieu de savoir : puisque Si’hon et Og étaient frères avant le Déluge, et qu’Og seul en réchappa, alors que nous voyons que ne furent sauvés que les huit qui étaient dans l’arche, ce Si’hon, d’où est-il sorti, et comment étaient-ils frères, puisqu’ils ont dit à leur sujet « ils étaient frères » ?

וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ולדעת רז"ל נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג אחיו, ואריכות הימים של כל אחד היתה סבה לסבה ידועה מבעל הסבות יתברך, ומי יודע מחשבות השי"ת. ומה שאמרו בפרק הרואה (ברכות דף נד) מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה בטל זכותו ושכר פסיעותיו, וכמו שפירש הרב הגדול מורי ר"ש נ"ר בפירוש ההגדות שחיבר.

Et j’ai vu dans le Midrash : Si’hon et Og étaient fils de Shemhazaël, qui était parmi les fils d’Elohim, et Shemhazaël s’unit à la femme de Ham peu avant son entrée dans l’arche, et Si’hon naquit dans l’arche, et c’est pourquoi Ham eut des rapports dans l’arche, afin de couvrir sa femme. Et selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, il nous faudra dire de Si’hon que lui aussi vécut longtemps comme Og son frère, et la longévité de chacun fut due à une cause connue du Maître des causes, qu’Il soit béni ; et qui connaît les pensées du Nom, qu’Il soit béni ? Et quant à ce qu’ils ont dit au chapitre Ha-Roé (Berakhot 54) « il le frappa à la cheville et le tua », cela fait allusion à ce que Moché annula son mérite et la récompense de ses pas, comme l’a expliqué le grand Rav, mon maître R. Sh., que sa lumière brille, dans le commentaire des Aggadot qu’il a composé.

נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה רבינו ע"ה על כחו וגבורתו ועל גובה קומתו, רק מזכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן אמר הכתוב (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.

Tu trouves donc que la crainte de Moché notre maître, que la paix soit sur lui, ne portait pas sur sa force, sa vaillance et sa haute stature, mais sur son mérite, car la volonté du Saint, béni soit-Il, ne s’attache pas à l’homme selon la vaillance et la force mais selon le mérite, ainsi que dit l’Écriture (Psaumes 147,10-11) « Il ne prend pas plaisir à la vaillance du cheval, Il ne se complaît pas aux jambes de l’homme ; l’Éternel se complaît en ceux qui Le craignent, en ceux qui espèrent en sa bonté ».