Koraḥ

שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז)

« Celui qui cherche le bien recherche la faveur, et celui qui cherche le mal, il lui arrivera. Celui qui se confie en sa richesse tombera, et comme la feuille, les justes fleuriront. » (Proverbes 11,27)

שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיהו ג׳:י׳-י״א) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאוני.

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, avertit ici l’homme de s’efforcer pour le bien de son prochain et de ne pas s’efforcer pour son mal et son dommage, car il est destiné à manger le fruit de ses actes et à recevoir selon tout ce qu’il aura fait, mesure pour mesure ; et chacun mangera ce qu’il a semé et cueillera le fruit de ce qu’il a planté, qu’il soit juste ou méchant, c’est ce qui est écrit du juste (Isaïe 3,10-11) « dites au juste que c’est bien, car ils mangeront le fruit de leurs actes », et il est écrit du méchant (ibid.) « malheur au méchant : mal ! car la rétribution de ses mains lui sera faite ». Et l’expression « shoh’er » est de l’ordre de la prière, comme l’expression (Proverbes 8,17) « et ceux qui me cherchent avec empressement me trouveront ».

ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מ״ב:י׳) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו.

Et c’est pourquoi il dit « celui qui cherche le bien recherche la faveur » : celui qui cherche le bien de son prochain et prie pour lui, voici qu’il recherche la faveur du Nom, qu’Il soit exalté ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, nous en ont avertis et nous ont expliqué l’utilité, c’est ce qu’ils ont dit : celui qui prie pour son prochain, alors qu’il a besoin de la même chose, est exaucé le premier, comme il est dit (Job 42,10) « et l’Éternel rétablit Iyov dans son premier état quand il pria pour son ami ».

וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר ל״ה:כ״ה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א י״ב:כ״ג) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא.

Et de même celui qui est un chef et un homme unique de sa génération est tenu de prier pour les gens de sa génération, et s’il n’a pas prié, il est puni pour cela, car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné à propos de l’homicide involontaire qui s’exile dans les villes de refuge (Nombres 35,25) « et il y demeurera jusqu’à la mort du grand-prêtre » : pourquoi a-t-il fait dépendre l’affaire de la mort du grand-prêtre ? Parce qu’il aurait dû demander miséricorde pour les gens de sa génération et ne l’a pas fait, c’est-à-dire qu’il était tenu de prier pour eux afin qu’ils soient exempts de faute, de sorte que cet homicide ne survienne pas de son vivant. Et quiconque s’abstient de prier est appelé pécheur, car nous trouvons chez Shemouel le prophète, que la paix soit sur lui, qui dit (I Samuel 12,23) « loin de moi de pécher contre l’Éternel en cessant de prier pour vous » : il a appelé l’abstention de prière un péché.

וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהילים ל״ה:י״ג) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון.

Et de même nous trouvons chez David, que la paix soit sur lui, qu’il priait pour les créatures à propos de les événements qui les frappaient et leurs maladies, c’est ce qu’il a dit (Psaumes 35,13) « et moi, dans leur maladie, mon vêtement était un sac, j’ai affligé mon âme par le jeûne, et ma prière revenait sur mon sein », et il dit encore (ibid. 141) « car encore et ma prière est dans leurs malheurs », c’est-à-dire : tant que je suis en vie, je prierai pour eux à cause de leurs malheurs. Et de ce qui est écrit « et ma prière revenait sur mon sein », nous avons appris que celui qui prie pour son prochain, l’avantage lui revient, mesure pour mesure ; et c’est ce qu’il a dit : « celui qui cherche le bien recherche la faveur ».

והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה׳:י״ב) עושר שמור לבעליו לרעתו.

Et il en va de même en sens inverse : s’il s’est efforcé contre son prochain et lui cause des maux, le dommage lui revient, et c’est ce qu’il a dit « et celui qui cherche le mal, il lui arrivera », car non seulement il ne cherche pas sa paix et son bien, mais il cherche son mal, c’est pourquoi cela lui arrivera, mesure pour mesure. « Celui qui se confie en sa richesse tombera » : la plupart de ceux qui cherchent le mal sont ceux qui se confient en leur richesse, car la richesse est une cause qui fait que le cœur de l’homme s’impose aux créatures pour se venger d’elles et leur nuire ; et c’est pourquoi il a placé à sa suite « celui qui se confie en sa richesse », car le mot « il » (hou) se rapporte à celui qui se confie. Et voici que cela aussi est mesure pour mesure : il se confie en sa richesse, et c’est pourquoi il tombera à cause de sa richesse, selon ce qui est écrit (Ecclésiaste 5,12) « une richesse gardée par son maître pour son malheur ».

או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.

Ou bien le mot « il » se rapporte à la richesse, car en punition de ce qu’il s’est confié en sa richesse, sa richesse tombera, selon ce qui est écrit (ibid.) « et cette richesse a péri par un mauvais événement », et il a dit de la richesse (Proverbes 23,5) « tes yeux voleront vers elle et elle ne sera plus, car elle se fera des ailes, comme l’aigle qui vole vers les cieux ». « Et comme la feuille, les justes fleuriront » : la rapidité du salut du juste, il l’a comparée à la floraison de la feuille, qui se hâte de fleurir et précède le fruit ; et voici que c’est le contraire de celui qui se confie en sa richesse, car celui qui se confie en sa richesse tombera vite, et le juste qui se confie dans le Saint, béni soit-Il, fleurira vite, selon ce qui est écrit (Psaumes 92,13) « le juste fleurira comme le palmier » ; cela, selon le sens simple.

וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי.

Et selon le Midrash : « celui qui cherche le bien recherche la faveur » : c’est Mordekhaï ; « et celui qui cherche le mal, il lui arrivera » : c’est Haman ; « celui qui se confie en sa richesse tombera » : c’est Qorah, c’est-à-dire qu’il a péri, lui et sa richesse, comme il est dit « et tout le bien » ; « et comme la feuille, les justes fleuriront » : ce sont Moché et Aharon, car il est écrit à son sujet « et voici que le bâton d’Aharon pour la maison de Lévi avait fleuri ».

שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה׳:י״ד) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת.

Deux grands riches furent dans le monde, l’un en Israël et l’autre parmi les nations : Qorah en Israël, Haman parmi les nations ; tous deux écoutèrent leurs femmes et tombèrent. Haman écouta le conseil de sa femme et tomba, comme il est dit (Esther 5,14) « et Zérèsh sa femme et tous ses amis lui dirent : qu’on fasse un arbre haut de cinquante coudées, etc. », et il fit ainsi, et sa pensée se retourna contre lui. Qorah écouta le conseil de sa femme et tomba : quand il revint de la maison d’étude, elle lui dit : quelle loi nouvelle Moché vous a-t-il enseignée aujourd’hui à la maison d’étude ? Il lui dit : il nous a expliqué l’acte du tekhélet. Elle lui dit : qu’est-ce que l’acte du tekhélet ? Il lui dit : voici ce que Moché a enseigné : il m’a été dit de la bouche de la Puissance que vous vous ferez des tsitsit sur les quatre coins de vos vêtements et qu’il y ait un fil de tekhélet, comme il est dit (Nombres 15,38) « et ils mettront sur la tsitsit du coin un fil de tekhélet ». Elle lui dit : comme il se joue de vous ! Moi, je te ferai un talit tout en tekhélet.

עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.

Elle se leva et lui fit un talit tout en tekhélet. Que fit-il ? Il rassembla deux cent cinquante chefs de Sanhédrins, la plupart de la tribu de Réouven ; que fit-il ? Il les revêtit tous de talits de tekhélet ; lui aussi prit un talit de tekhélet et vint auprès de Moché. Et c’est ce qui est écrit.

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית.

« Et Qorah, fils de Yits’har, fils de Qehat, fils de Lévi, prit. » Que prit-il ? Il prit son talit et vint auprès de Moché ; et c’est pour cela que la section des tsitsit a été placée immédiatement avant ce récit.

וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג.

Et selon le sens simple, « et Qorah prit » : l’explication de « et il prit » est qu’il s’attacha fermement à sa querelle, et ainsi son Targoum : « et il se sépara ».

והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת.

Et le sage Rabbi Avraham, a expliqué que c’est un verset abrégé, dont la lecture est : « il prit des hommes ». Ou bien il dira : « Et Qorah prit Datan et Aviram et On », et dans ce cas le vav de « et Datan » serait en trop.

והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו׳:כ״א) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות.

Et voici que Datan, Aviram et On, que Qorah prit pour lui, s’attachèrent à cette querelle, suivirent sa voie, soutinrent son pas et y consentirent, parce qu’ils pensaient que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, avait ôté le droit d’aînesse à Réouven leur père et l’avait donné à Yossef ; et ils soupçonnèrent Moché d’avoir fait cela à cause de Yehochoua son serviteur, qui était de la tribu d’Éphraïm, et de lui avoir fait un étendard à part ; et parce que Qorah était aîné, comme il est écrit (Exode 6,21) « et les fils de Yits’har : Qorah, Nefeg et Zikhri » ; et de même les deux cent cinquante princes de l’assemblée étaient eux aussi des aînés, et le service des sacrifices était confié aux aînés, ainsi que le brûlement de l’encens depuis fort longtemps ; c’est pourquoi Qorah les prit pour sa compagnie afin de plaider contre Moché notre maître, que la paix soit sur lui, au sujet de la substitution des aînés.

והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו.

Et deux choses amenèrent Qorah à cette querelle : la première, qu’il se revêtit de l’attribut de la jalousie, qui est un attribut mauvais et une plaie qui n’a pas de remède ; la seconde, qu’il se trompa sur la chaîne appelée à sortir de lui. L’attribut de la jalousie : on sait que lorsque l’homme est jaloux de celui qui a obtenu richesse et biens, il ajoute souci sur souci jusqu’à obtenir comme lui ; et s’il obtient, cela l’amène à l’amour de l’honneur et à la recherche de toutes sortes de pouvoirs dans les acquisitions de ce monde, et de l’amour de l’honneur il monte à la domination, et de la domination il en arrive à servir l’idolâtrie ; et s’il n’a pas obtenu, tous ses jours seront douleurs, il vivra une vie de peine, et à la fin il fera mourir soit lui-même soit son prochain.

את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי י״ד:ל׳) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה׳:ב׳) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

Lui-même : ainsi a dit Salomon (Proverbes 14,30) « et la carie des os, la jalousie », et ainsi a dit Elifaz (Job 5,2) « et la jalousie fait mourir le sot », c’est-à-dire que celui qui se laisse séduire par l’attribut de la jalousie, elle le fera mourir ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : la jalousie, la convoitise et l’honneur font sortir l’homme du monde.

את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים י״ט:י״א) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:ד׳) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם.

Son prochain : car de la jalousie il en vient à la haine et de la haine à l’homicide, comme il est écrit (Deutéronome 19,11) « et s’il y a un homme qui hait son prochain, lui tend une embuscade, se lève contre lui et le frappe mortellement, et qu’il meurt » ; et à ce propos Salomon, que la paix soit sur lui, a dit (Ecclésiaste 4,4) « et j’ai vu, moi, tout le labeur et toute la réussite de l’œuvre : c’est la jalousie de l’homme envers son prochain ; cela aussi est vanité et poursuite du vent » ; il a mentionné « tout le labeur » : ce sont les acquisitions du corps, comme la richesse, les biens, l’honneur et les autres degrés de domination ; « toute la réussite de l’œuvre » : la Torah, le repentir et les bonnes actions ; « c’est la jalousie de l’homme envers son prochain » : que ce soit dans la richesse, dans la sagesse ou dans quelque degré que ce soit, la jalousie n’est-elle pas présente entre un homme et son prochain ? « Cela aussi est vanité » : (hével) Hével aussi a trébuché dans cette faute : il fut jaloux de Qaïn son frère quand il apporta une offrande à l’Éternel, et il se leva et, par son sacrifice, se rendit semblable à son père, qui avait apporté un être vivant ; et de la jalousie ils en vinrent à la haine, et il y eut une dispute entre eux sur l’héritage de la terre, jusqu’à ce qu’il fût tué ; et voici que cet attribut est la ruine du monde.

גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם.

Les anges de service aussi furent jaloux d’Adam le premier homme jusqu’à le faire pécher et à le dépouiller des vêtements de l’intellect ; il revêtit d’autres vêtements, « vêtement de traîtres », jusqu’à être chassé de sa grandeur, et la Présence se retira des êtres d’en bas. Et de même la jalousie de Qorah le chassa du monde.

וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו.

Et sa jalousie, celle de Qorah et de tous ceux qui s’attachaient à sa voie et se soumettaient à son autorité, portait sur la répartition des nominations et des rangs en Israël, et ils pensaient que Moché le faisait de lui-même, car de ce que Moché leur a dit « ce n’est pas de mon cœur » nous pouvons apprendre leur mauvaise intention : ils disaient qu’il l’avait fait de son cœur ; et ils plaidaient que ce qu’il avait échangé les Lévites contre les aînés, il ne l’avait fait que pour donner grandeur et rang aux fils de Lévi, qui étaient de sa famille, et aussi aux fils de Qehat, dont il avait élevé le rang au-dessus de tous les autres Lévites pour porter les choses sanctifiées, parce qu’ils étaient les plus proches de lui, car Qehat était son grand-père.

ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן.

Et ce que les Lévites se liguèrent contre lui, c’est parce qu’ils étaient donnés à Aharon et à ses fils, et les opposants pensèrent qu’il l’avait fait pour donner grandeur à Aharon et à ses fils ; aussi Elitsafan fils d’Ouzziel, il l’avait établi prince, et comme Ouzziel était l’un des frères du père de Moché et le plus jeune d’entre eux, c’est pourquoi cela parut dur à Qorah, au sujet de la principauté d’Elitsafan, son fils, et il en fut jaloux ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : qu’est-ce qui poussa Qorah à contester avec Moché ? Il fut jaloux de la principauté d’Elitsafan fils d’Ouzziel. Qorah dit : les frères de mon père étaient quatre : Amram, Yits’har, H’evron et Ouzziel ; Amram a pris le droit d’aînesse, et ses deux fils ont pris la grandeur, l’un le roi et l’autre le grand-prêtre ; qui est apte à prendre la deuxième ? N’est-ce pas moi, qui suis fils de Yits’har, le second après Amram ? Et lui a établi la principauté par l’intermédiaire de son frère, le plus jeune de tous ; voici que je conteste contre lui et j’annule ses paroles. Que fit-il ? Il rassembla deux cent cinquante chefs de Sanhédrins, la plupart de la tribu de Réouven ; que fit-il ? Il les revêtit tous de talits de tekhélet ; et c’est ce qu’ils ont dit : « et Qorah prit » : que prit-il ? Il prit son talit et vint auprès de Moché, et de même tous. Ils lui dirent : un talit tout en tekhélet est-il tenu d’avoir des tsitsit ? Il leur dit : il est tenu. Ils se mirent à se moquer de lui : peut-on admettre qu’un talit d’une autre espèce soit exempté par un seul fil de tekhélet, et un talit tout en tekhélet ne devrait-il pas, à plus forte raison, être exempté ?

בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה.

Une maison pleine de livres, qu’en est-il ? Est-elle exempte de la mezouza ? Il leur dit : elle y est tenue. Ils lui dirent : la Torah entière compte deux cent soixante-quinze sections, et toutes ne dispensent pas la maison, et les deux sections de la mezouza dispensent la maison ! Ces choses, tu n’as pas été commandé à leur sujet, et de ton cœur tu les inventes. Et Qorah, par l’excès de sa sagesse, posa ces questions, et elles portaient sur le même sujet que la querelle. Et il y a aussi, dans l’ensemble, une allusion en parabole à Israël, car il les compara à un talit tout en tekhélet et à une maison pleine de livres, et il visait par là à dire que, Israël étant tout entier saint et tout entier estimable, plein de qualités, pourquoi auraient-ils besoin de dominateurs et de gens qui s’élèvent au-dessus d’eux ? Et il compara les dominateurs au fil de tekhélet et à la mezouza.

והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.

Et la seconde : il se trompa sur la chaîne appelée à sortir de lui, car nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : son œil l’égara ; il vit une grande chaîne qui sortait de lui, Shemouel, qui équivaut à Moché et Aharon, comme il est dit (Psaumes 99,6) « Moché et Aharon parmi ses prêtres, et Shemouel parmi ceux qui invoquent son nom » ; il dit : pour lui je serai sauvé ; et vingt-quatre gardes sortent de ses fils, qui prophétisent par l’esprit saint, d’entre les fils de Héman ; il dit : est-il possible que toute cette grandeur sorte de moi et que moi je me taise (adom) ? Et c’est pourquoi il s’associa pour venir avec force, parce qu’il avait entendu de la bouche de Moché que tous périssent et qu’un seul est sauvé, comme il est dit « celui que l’Éternel choisira, c’est lui le saint » ; il se trompa et l’appliqua à lui-même.

ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים.

Et dans le Midrash : « Et Qorah, fils de Qehat, fils de Lévi, prit » : Rabbi Lévi a dit : Qorah, qui fit une calvitie (qar’hah) en Israël ; fils de Yits’har, fils de celui qui fit bouillir le monde entier comme à midi (tsohorayim) ; fils de Qehat, fils de celui qui émoussa (qihah) les dents de ses deux géniteurs ; fils de Lévi, fils de celui qui fit une escorte (livyah) pour la Géhenne ; et Datan, qui transgressa la loi (dat) de Dieu ; et Aviram, qui endurcit (ibber) son cœur pour ne pas se repentir ; et On, qui s’assit dans le deuil (aninout) ; fils de Pelet, en qui fut fait un prodige (pele) ; fils de Réouven, fils de celui qui vit et comprit ; « appelés de l’assemblée » (qeri’ei mo’ed) parce qu’ils étaient appelés à la tente de la réunion ; « hommes de renom », avant leur sortie d’Égypte.

ומכלל חמשים ומאתים אלו היו שנים עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת מזבח, וכן דרשו רז"ל מגזרה שוה קריאי קריאי, כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב במדבר סיני (במדבר א׳:ט״ז) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות.

Et parmi ces deux cent cinquante se trouvaient les douze princes qui offrirent à l’inauguration de l’autel, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné par analogie verbale « appelés – appelés » : il est écrit ici « princes de l’assemblée, appelés de l’assemblée », et il est écrit dans le désert du Sinaï (Nombres 1,16) « ce sont les appelés de l’assemblée, princes des tribus de leurs pères » ; et ainsi Rashi, de mémoire bénie, l’a expliqué : Elitsour fils de Shedeour et ses compagnons, « les hommes qui furent désignés par leurs noms ».

ואע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקומות אתה מבין אותם, משל לבן טובים שגנב כלים מבית המרחץ ולא רצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות שערו שחור חוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, אף כאן אע"פ שלא פרסמן ולא פירש שמותם מתוך סימניהם אתה יודע מי הם, עד כאן. והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם שפרסמן אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירן.

Et bien que le verset ne les ait pas publiés, il a donné leurs signes, et à partir des passages tu les comprends. Parabole d’un fils de grande famille qui avait volé des objets au bain, et le propriétaire des objets volés ne voulut pas le dénoncer publiquement ; il se mit à donner des signes. On lui dit : qui a volé tes objets ? Il leur dit : ce fils de grande famille, de haute taille, aux belles dents, aux cheveux noirs, au beau nez. Dès qu’il eut donné ses signes, ils surent qui c’était. Il en est de même ici : bien qu’il ne les ait pas publiés et n’ait pas explicité leurs noms, à partir de leurs signes tu sais qui ils sont. Jusqu’ici. Et voici que c’est l’une des voies de la Torah, dont toutes les voies sont des voies de douceur : il les a publiés à propos du commandement et du mérite, à l’inauguration de l’autel, et ici, à propos du châtiment, il les a cachés.

ואפשר לומר כי מלבד הסימנין יש רמז בשם האנשים, הראשון שנקרא אליצור בן שדיאור כי מאת הצור הושלך עליהם אש, וכענין שכתוב ואש יצאה מאת ה'.

Et on peut dire qu’outre les signes, il y a une allusion dans le nom des hommes : le premier, appelé Elitsour fils de Shedeour, car « de la part du Rocher (Tsour) » fut jeté sur eux un feu, comme il est écrit « et un feu sortit de la part de l’Éternel ».

כלם קדושים. על הבכורות אמר כן, כענין שכתוב (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור. ומדוע תתנשאו. להיות המלכות למשה והכהונה לאהרן.

« Tous sont saints. » Il a dit cela à propos des aînés, comme il est écrit (Exode 13,2) « sanctifie-moi tout premier-né ». « Et pourquoi vous élevez-vous ? » Pour que la royauté soit à Moché et la prêtrise à Aharon.

וישמע משה ויפול על פניו. לא כלל בזה אהרן שיאמר ויפלו, וזה לגודל ענותנותו ומוסרו לפי שהיה עיקר המחלוקת על כהונתו, אבל משה ראה עלבון אחיו וחס על כבודו ולפיכך נפל על פניו הוא לבדו. ואולי בנפילת אפים זה העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים כמו שנזכר בסוף פרק הזהב.

« Et Moché entendit et tomba sur sa face. » Il n’y a pas inclus Aharon, de sorte qu’il ne dit pas « et ils tombèrent », et cela à cause de la grande humilité et de la retenue d’Aharon, parce que l’essentiel de la querelle portait sur sa prêtrise ; mais Moché vit l’affront fait à son frère et eut pitié de son honneur, c’est pourquoi il tomba sur sa face, lui seul. Et peut-être est-ce par cette prosternation que Moché punit Qorah et toute son assemblée ; et de là Rabbi Eliézer apprit à punir Rabban Gamliel par la prosternation, comme il est mentionné à la fin du chapitre « HaZahav ».

וידוע לכל משכיל כי התחנה למדת הדין וביד שמאל כי היא היד הראויה לזה, ופסוק מלא הוא (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, וכתיב (איוב ח) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן, וכן הזכיר משה (דברים ג) ואתחנן אל ה', וסמך מיד אל"ף דל"ת אדון אשר בו הרחמים, וכן הזכיר שלמה בתפלתו (מלכים א ח) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה', לא אמר לה' אלא לפני ה', כלשון (במדבר טו) וחטאתם לפני ה' על שגגתם, וזה מבואר.

Et il est connu de tout homme intelligent que la supplication appartient à l’attribut de rigueur et à la main gauche, car c’est la main qui convient à cela ; et il y a un verset complet (Psaumes 30) « vers Toi, Éternel, j’appellerai, et vers le Seigneur je supplierai », et il est écrit (Job 8) « si toi tu cherches Dieu avec empressement et que tu supplies le Tout-Puissant », et de même Moché a mentionné (Deutéronome 3) « et je suppliai l’Éternel », et il fit suivre aussitôt alef-dalet, Seigneur, en qui est la miséricorde ; et de même Salomon a mentionné dans sa prière (I Rois 8) « et ces paroles que j’ai suppliées devant l’Éternel », il n’a pas dit « à l’Éternel » mais « devant l’Éternel », comme l’expression (Nombres 15) « et leur sacrifice expiatoire devant l’Éternel pour leur inadvertance » ; et cela est clair.

ובמדרש וישמע משה ויפול על פניו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר עד כמה פעמים אטריח את המלך. אף משה אמר כך, חטאו בעגל (שמות לב) ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא) ויתפלל משה, במרגלים (שם יד) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר עד כמה פעמים אני מטריח את המקום, לכך ויפול על פניו.

Et dans le Midrash : « Et Moché entendit et tomba sur sa face » : parabole d’un fils de roi qui avait péché contre son père, et un ami du roi intercéda pour lui une fois, deux fois, trois fois ; quand il pécha une quatrième fois, les mains de l’ami du roi se relâchèrent ; il dit : jusqu’à combien de fois dérangerai-je le roi ? Moché dit de même : ils péchèrent par le veau (Exode 32,11) « et Moché implora » ; chez les plaignants (Nombres 11,2) « et Moché pria » ; chez les espions (ibid. 14,13) « et Moché dit à l’Éternel : et les Égyptiens entendront » ; dans la querelle de Qorah, ses mains se relâchèrent ; il dit : jusqu’à combien de fois dérangerai-je le Lieu ? C’est pourquoi « il tomba sur sa face ».

בקר ויודע ה' את אשר לו. כלומר אתם אומרים שאנחנו מתנשאים על קהל ה' ואני עושה המעשים מלבי, למחר תדעו זה, כי בבקר יודיע השם יתעלה אתכם את אשר לו כלומר אם הלוים שלו, שכתוב בהן (שם ח) והיו לי הלוים, או אם הבכורות עדיין שלו שכתוב בהם (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור, ואת הקדוש, להיות כהן גדול, הוא אהרן שכתוב בו (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

« Au matin, et l’Éternel fera connaître ce qui est à Lui. » C’est-à-dire : vous dites que nous nous élevons au-dessus de l’assemblée de l’Éternel et que je fais ces actes de mon cœur ; demain vous le saurez, car le matin le Nom, qu’Il soit exalté, vous fera connaître ce qui est à Lui, c’est-à-dire si les Lévites sont à Lui, car il est écrit à leur sujet (Nombres 8,14) « et les Lévites seront à Moi », ou si les aînés sont encore à Lui, car il est écrit à leur sujet (Exode 13,2) « sanctifie-moi tout premier-né » ; « et le saint » : pour être grand-prêtre, c’est Aharon, dont il est écrit (I Chroniques 23,13) « et Aharon fut mis à part pour être sanctifié comme saint des saints ».

ובמדרש בקר ויודע ה' את אשר לו, אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם לא יוכלו להפוך בקר לערב, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כך הבדלתי את אהרן להקדישו קדש קדשים.

Et dans le Midrash : « au matin, et l’Éternel fera connaître ce qui est à Lui » : Rabbi Natan a dit : le Saint, béni soit-Il, a dit : si tous les magiciens du monde se réunissaient, ils ne pourraient pas changer le matin en soir ; et de même que J’ai séparé la lumière de l’obscurité, ainsi J’ai séparé Aharon pour le sanctifier comme saint des saints.

זאת עשו קחו לכם מחתות. אמר משה אתם אומרים שאני החלפתי הלוים תחת הבכורות כדי לתת גדולה לאהרן אחי ולבניו, ועשיתי שיהיו הלוים משועבדין לאהרן, ועשיתי כל זה מלבי ולא מאת ה' היתה זאת, אם כן זאת עשו, הקריבו אתם הקטרת שיש בו עונש מיתה בידי שמים לזרים, שעל זה אמרה תורה והזר הקרב יומת, ואם אתם נצולין מן העונש אז אודה לדבריכם שאין הקב"ה מקפיד בין שבט לשבט ואינו מבדיל בין איש לאיש. וזהו שדרשו דרך משל, סם המות נתן להם בתוכו, הכוונה עצה שיענשו בה עונש מיתה, שאילו היינו מפרשים סם המות ממש היה פתחון פה לרשעים לומר שלא היה העונש מן השמים.

« Faites ceci : prenez-vous des brasiers. » Moché dit : vous dites que j’ai échangé les Lévites contre les aînés pour donner de la grandeur à Aharon mon frère et à ses fils, et que j’ai fait que les Lévites soient asservis à Aharon, et que j’ai fait tout cela de mon cœur et non de la part de l’Éternel ; s’il en est ainsi, « faites ceci » : offrez vous-mêmes l’encens, qui comporte une peine de mort de la main du Ciel pour ceux qui ne sont pas prêtres, car à ce sujet la Torah a dit « et l’étranger qui s’approche sera mis à mort » ; et si vous êtes sauvés de la peine, alors je vous donnerai raison, que le Saint, béni soit-Il, ne fait pas de distinction entre tribu et tribu et ne sépare pas entre homme et homme. Et c’est ce qu’ils ont enseigné par parabole : « un poison mortel Il leur donna dedans » ; l’intention est un conseil par lequel ils seraient punis d’une peine de mort ; car si nous expliquions « poison mortel » au sens propre, les méchants auraient un prétexte pour dire que la peine ne venait pas du Ciel.

ודע כי כל קטרת שבפרשה הזאת לא תרגם בו אונקלוס קטרת בוסמין כמנהגו אלא קטרת כמשמעו, ונראה שדעתו כי לא הקטירו קטרת ממש שהוא קדש אלא לבונה וכיוצא בה לנסיון, וכן תרגם בבני אהרן, ואולי עשה כן כי לא רצה להוסיף בו בוסמין אלא כשהוא נעשה כמצות התורה בסממניו. אבל דעת רז"ל שהיה קטרת של קדש, והוא הנכון. כך פירש הרמב"ן ז"ל.

Et sache que partout où il est question de l’encens dans cette section, Onkelos n’a pas traduit « qetoret » par « qetoret busmin » (encens d’aromates) comme son habitude, mais par « qetoret » selon son sens simple ; et il semble que son avis soit qu’ils n’ont pas brûlé de véritable encens, qui est saint, mais de l’encens blanc (levona) et ce qui y ressemble, à titre d’épreuve ; et de même il a traduit à propos des fils d’Aharon ; et peut-être a-t-il fait ainsi parce qu’il ne voulait pas y ajouter « aromates » sauf quand il est fait selon le commandement de la Torah avec ses aromates. Mais l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, est que c’était l’encens de sainteté, et c’est la bonne lecture. Ainsi l’a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

רב לכם בני לוי. מה שנתן לכם, ומפרש והולך אחר כך המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם.

« Vous avez beaucoup, fils de Lévi. » Beaucoup est ce qu’Il vous a donné ; et il explique ensuite : « est-ce peu pour vous que le Dieu d’Israël vous ait séparés ».

ודע שלא תמצא בכל הפרשה הזו שיזכיר משה בכל דבריו רק השם המיוחד, אבל בכאן לפי שהזכיר בני לוי הוצרך להזכיר אלהי ישראל כדי לרמוז על מדתם.

Et sache que tu ne trouves dans toute cette section que Moché mentionne, dans toutes ses paroles, que le Nom unique ; mais ici, parce qu’il a mentionné les fils de Lévi, il a dû mentionner « le Dieu d’Israël » pour faire allusion à leur attribut.

שמעו נא בני לוי. הדבור הזה כלפי טענות הלוים, והדבור שלמעלה מזה היה לקרח ועדתו כלפי טענות הבכורות.

« Écoutez donc, fils de Lévi. » Cette parole s’adresse aux arguments des Lévites, et la parole précédente s’adressait à Qorah et à son assemblée à propos des arguments des aînés.

המעט מכם. דבר מועט הוא אצלכם כשאתם מתעסקין בעבודת משכן ה'.

« Est-ce peu pour vous ? » Est-ce peu de chose à vos yeux que de vous occuper du service du Tabernacle de l’Éternel ?

ולעמוד לפני העדה לשרתם. בהבאת קרבנותם.

« Et de vous tenir devant l’assemblée pour les servir. » En apportant leurs sacrifices.

לכן אתה וכל עדתך הנועדים. כלומר מה שאתם נועדים על ה' אתם נועדים, כלומר לא עשיתם ועד עלינו כי אם על ה' עשיתם, כענין שכתוב (תהילים ב׳:ב׳) ורוזנים נוסדו יחד וגו', וכענין שכתוב (במדבר כו) בהצותם על ה'.

« C’est pourquoi toi et toute ton assemblée, ceux qui se sont réunis. » C’est-à-dire : en vous réunissant ainsi, c’est contre l’Éternel que vous vous réunissez ; c’est-à-dire que vous n’avez pas fait une assemblée contre nous, mais contre l’Éternel vous l’avez faite, comme il est écrit (Psaumes 2,2) « et les princes se sont concertés ensemble, etc. », et comme il est écrit (Nombres 26) « lorsqu’ils se sont querellés contre l’Éternel ».

ואהרן מה הוא. מה עושה לכם ומה פשעו אצלכם שאתם מערערים על כהונתו.

« Et Aharon, qu’est-il ? » Que vous fait-il, et quelle est sa faute envers vous, pour que vous contestiez sa prêtrise ?

ויאמרו לא נעלה. היה אהל מועד במקום גבוה, וכן אמר למטה העלו מסביב.

« Et ils dirent : nous ne monterons pas. » La tente de la réunion était en un lieu élevé, et de même il a dit plus bas « montez de tout autour ».

המעט כי העליתנו. כנגד מה שהתחיל להן משה המעט מכם כי הבדיל, אמרו הם המעט כי העליתנו, כלומר הדבר קל הוא שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש, היא מצרים, והבא משם לארץ כנען הוא עולה כי היא בדרומה של ארץ ישראל.

« Est-ce peu que tu nous aies fait monter ? » En regard de ce que Moché leur avait commencé à dire « est-ce peu pour vous que Dieu vous ait séparés », ils dirent « est-ce peu que tu nous aies fait monter », c’est-à-dire : est-ce une chose légère que tu nous aies fait monter d’un pays ruisselant de lait et de miel, qui est l’Égypte ? et celui qui vient de là vers le pays de Canaan monte, car l’Égypte est au sud de la terre d’Israël.

כי תשתרר עלינו גם השתרר. כלומר העליתנו ממצרים שתשתרר עלינו גם שררות רבות. או נאמר שכפל השררה להבין מזה שררת המלכות למשה ושררת הכהונה לאהרן ושאר השררות והמעלות של בני לוי ובני קהת, גם נשיאות אליצפן בן עזיאל כלן נכללות במלות גם שהוא לרבות.

« Que tu domines sur nous, même que tu domines. » C’est-à-dire : tu nous as fait monter d’Égypte pour que tu domines sur nous, et même de nombreuses dominations. Ou bien disons qu’il a doublé la domination pour faire comprendre par là la domination de la royauté pour Moché et la domination de la prêtrise pour Aharon, et les autres dominations et degrés des fils de Lévi et des fils de Qehat, ainsi que la principauté d’Elitsafan fils d’Ouzziel ; toutes sont incluses dans les mots « même (gam) », qui est un terme d’extension.

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותני. יאמר אתה הוצאתנו ממקום טוב ואלו הביאותנו אל מקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש להשתרר עלינו היינו סובלים אותך, רק הוצאתנו משדותינו וכרמינו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ואם כן למה תשתרר.

« Et même, ce n’est pas dans un pays ruisselant de lait et de miel que tu nous as fait venir. » Il dit : tu nous as fait sortir d’un bon endroit ; si tu nous avais fait venir dans un bon endroit semblable, et nous avais donné champ et vigne comme nous en avions en Égypte, et si tu cherchais à dominer sur nous, nous te supporterions ; mais tu nous as fait sortir de nos champs et de nos vignes et tu ne nous as pas fait venir dans un endroit pareil ; et s’il en est ainsi, pourquoi domines-tu ?

העיני האנשים ההם תנקר. אלו הענשת אותנו בנקור עינים לא נעלה. ובאמרו האנשים ההם כנה, כי היה ראוי לומר העינינו.

« Crèveras-tu les yeux de ces hommes ? » Même si tu nous punissais en nous crevant les yeux, nous ne monterions pas. Et en disant « ces hommes », il s’est exprimé par euphémisme, car il aurait fallu dire « nos yeux ».

ויש שפירש התרצה לנקר עיני האנשים ההם שלא יראו, והזכיר האנשים ההם על היוצאים ממצרים, וכאלו אמרו התרצה לנקר עיניהם שלא תראנה, כי בודאי זה שעשית דבר ניכר ונראה לעינים, והוא משל הדיוט שאומרים בני אדם עיני פלוני סגורות הן לכך אינו רואה.

Et il y en a qui ont expliqué : te plairait-il de crever les yeux de ces hommes pour qu’ils ne voient pas ? Et il a mentionné « ces hommes » à propos de ceux qui sont sortis d’Égypte, comme s’ils avaient dit : te plairait-il de leur crever les yeux pour qu’ils ne voient pas ? Car certainement ce que tu as fait est une chose évidente et visible aux yeux ; et c’est un proverbe populaire que les gens disent : les yeux d’un tel sont fermés, c’est pourquoi il ne voit pas.

והנה הרשעים פיהם הכשילם בתחלה ובסוף, תחלת דבריהם סכלות שהתחילו לומר לא נעלה, גם בסוף דבריהם סיימו לא נעלה.

Et voici que les méchants, leur bouche les a fait trébucher au début et à la fin : le début de leurs paroles est une sottise, car ils ont commencé par dire « nous ne monterons pas », et à la fin de leurs paroles aussi ils ont conclu « nous ne monterons pas ».

ובמדרש העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, לא נלך לא נבא אין כתיב כאן, אלא לא נעלה, (משלי י״ח:ז׳) פי כסיל מחתה לו, פתחו פיהם לפורענות לומר שהם מתים בירידה ולא בעליה, כשם שאמרו כך מתו.

Et dans le Midrash : « Crèveras-tu les yeux de ces hommes ? Nous ne monterons pas » : il n’est pas écrit ici « nous n’irons pas », « nous ne viendrons pas », mais « nous ne monterons pas » ; (Proverbes 18,7) « la bouche de l’insensé est sa ruine » : ils ouvrirent leur bouche au malheur, pour dire qu’ils mourraient en descendant et non en montant ; comme ils l’ont dit, ainsi ils moururent.

אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש אל תפן אל מנחתם הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה, נראה שדעתו כי מנחתם לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

« Ne te tourne pas vers leur offrande. » On sait que l’holocauste et l’offrande de farine donnent un délai, même aux méchants, et c’est pourquoi il pria pour qu’Il ne leur donne pas de délai mais les punisse aussitôt. Et Rashi, de mémoire bénie, a expliqué : « ne te tourne pas vers leur offrande » : l’encens qu’ils t’offrent demain, ne te tourne pas vers lui ; il semble que son avis soit que « leur offrande » se rapporte à Datan et Aviram, et tel est aussi l’avis du Ramban, de mémoire bénie.

ואם כן יש לשאול למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי מנחתם יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם מנחתם.

Et s’il en est ainsi, il y a lieu de demander : pourquoi Moché prierait-il pour eux seuls, alors qu’ils n’étaient pas l’essentiel ? Et encore, il ne leur connaissait pas de mérite qui resterait pour eux, de sorte qu’il le craindrait ; et encore, il aurait dû prier pour l’ensemble d’entre eux, pour les punir d’une peine égale, qui tombe sur la tête de tous ; et pourquoi spécifierait-il dans sa prière ceux-ci seulement ? C’est pourquoi il me semble qu’il faut dire que « leur offrande » se rapporte aux princes, à propos du sacrifice qu’ils offrirent à l’inauguration de l’autel, chacun d’eux un bassin et une coupe, tous deux pleins de fleur de farine pétrie à l’huile, en offrande ; et c’est le sens de « leur offrande ».

ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו לא נעלה ידע בהם כי פיהם הכשלים והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם לא חמור אחד מהם נשאתי, שהוא תשובה על מה שאמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים.

Et Moché ne jugea pas nécessaire de prier au sujet de Datan et Aviram, qui n’étaient pas l’essentiel et dont on ne connaissait pas de mérite ; et encore, dès qu’ils avaient dit « nous ne monterons pas », il avait su d’eux que leur bouche les faisait trébucher et qu’ils étaient perdus à ses yeux ; mais il pria pour les princes, qui étaient l’essentiel des deux cent cinquante et qui étaient parmi eux, et à qui un grand mérite était arrivé le jour de l’inauguration, et il dut prier pour que le mérite de ce sacrifice ne tienne pas pour eux et qu’ils soient achevés dans leur châtiment ; et après avoir prié pour les princes afin d’annuler leur mérite, il revint se justifier face aux paroles de Datan et Aviram : « je n’ai pas pris un seul âne d’entre eux », ce qui est une réponse à ce qu’ils avaient dit « que tu domines sur nous, même que tu domines ». Et l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, est que Moché pria pour que leur part ne soit pas acceptée dans les sacrifices perpétuels de la communauté, car chacun en Israël y a une part par les sicles.

לא חמור אחד מהם נשאתי. מנהג המושלים בעם הנוהגים עליהם שררות שישתמשו באנשים שבהם גם בבהמות שלהם כפי מה שיצטרכו למלאכתם, ועל כן משה ידבר בתפלה ויתנצל כי מעולם לא התנהג בשררה זו על ישראל שישתמש בחמור אחד משלהם לשום עליו משא, אף כי באנשים, ואיך הם אומרים שאני משתרר עליהם. וכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שהתנצל בזאת ואמר (שמואל א ) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגו'.

« Je n’ai pas pris un seul âne d’entre eux. » C’est la coutume des gouvernants qui exercent des dominations sur le peuple de se servir des hommes qui sont parmi eux, et même de leurs bêtes, selon ce qu’il leur faut pour leur travail ; et c’est pourquoi Moché parle dans la prière et se justifie : jamais je ne me suis conduit avec cette domination sur Israël, au point de me servir d’un seul de leurs ânes pour y mettre une charge, et à plus forte raison des hommes ; et comment disent-ils que je domine sur eux ? Et de même nous trouvons chez Shemouel le prophète, que la paix soit sur lui, qu’il se justifia ainsi et dit (I Samuel 12,3) « me voici, témoignez contre moi devant l’Éternel et devant son oint : le bœuf de qui ai-je pris, l’âne de qui ai-je pris, qui ai-je opprimé, qui ai-je maltraité, de la main de qui ai-je pris une rançon, etc. ».

ויקהל עליהם קרח. הבכורות הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן, גם שבט לוי בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו. ושאר שבטי ישראל למה הסכימו עמו שאומר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, דרשו רז"ל שהיה קרח אומר להן ראו מה עשה לכם בן עמרם, ראובן בכור ישראל והוא הקדים נחשון בן עמינדב לשאר השבטים בחנכת המזבח, וזהו הסבה שנטפלו עמו הכל, וזהו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. בוא וראה כמה גדול כח היחיד החוטא וכמה גדול כח לשון הרע.

« Et Qorah assembla contre eux. » Les aînés furent d’accord avec lui sur l’argument que Moché les rendait inaptes, et aussi la tribu de Lévi, sur l’argument qu’il leur avait ordonné d’être donnés à Aharon et à ses fils. Et les autres tribus d’Israël, pourquoi furent-elles d’accord avec lui, puisqu’il est dit « et Qorah assembla contre eux toute l’assemblée » ? Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que Qorah leur disait : voyez ce que vous a fait le fils d’Amram ! Réouven est l’aîné d’Israël, et c’est Nah’shon fils d’Aminadav qu’il a fait passer avant les autres tribus à l’inauguration de l’autel ; et c’est la cause pour laquelle tous se sont joints à lui, et c’est « et Qorah assembla contre eux toute l’assemblée ». Viens et vois combien est grande la force de l’individu pécheur et combien est grande la force de la médisance.

הבדלו מתוך העדה הזאת. הם עדת קרח, שהרי משה ואהרן היו עמהם פתח אהל מועד, ומשה חשב כי העדה הזאת אל כל ישראל אמר, ולפיכך השיב לו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והקב"ה פירש לו מיד כי העדה שנאמר על עדת קרח הוא, וזהו העלו מסביב למשכן קרח. וא"כ העלו הוא פירוש הבדלו.

« Séparez-vous du milieu de cette assemblée. » Ce sont l’assemblée de Qorah, car Moché et Aharon étaient avec eux à l’entrée de la tente de la réunion, et Moché pensa que cette assemblée désignait tout Israël, et c’est pourquoi il lui répondit « un seul homme péchera, et contre toute l’assemblée Tu t’irriteras ? », et le Saint, béni soit-Il, lui expliqua aussitôt que l’assemblée dont il était parlé est l’assemblée de Qorah, et c’est « montez de tout autour de la demeure de Qorah » ; et s’il en est ainsi, « montez » est l’explication de « séparez-vous ».

ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהציל את היחיד בתוכם, וכמו שאמרו רז"ל שנים ושלשה היו מתכסין בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נצול, וכענין שכתוב (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וא"כ מה צורך לומר הבדלו. אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית י״ט:כ״ו) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, או מטעם שאמרו רז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע. או אפשר לומר שאמר כן לכבוד הצדיקים, שהקב"ה לא ישלח ידו בהם בעוד שהצדיקים ביניהם.

Et ce qu’il a dû dire « séparez-vous », alors que le Saint, béni soit-Il, a le pouvoir de faire mourir et de faire vivre et n’avait pas besoin de séparation, puisqu’Il peut faire mourir la multitude et sauver l’individu parmi eux, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont dit : deux ou trois personnes se couvraient d’un même manteau : les deux meurent et celui du milieu est sauvé, et comme il est écrit (Psaumes 91,7) « il en tombera mille à ton côté et dix mille à ta droite, à toi il n’approchera pas » ; s’il en est ainsi, quelle était la nécessité de dire « séparez-vous » ? Mais c’était pour que ne s’attache pas à eux l’air mauvais de la plaie de la peste, selon ce qui est dit de la femme de Lot (Genèse 19,26) « et sa femme regarda derrière lui et elle devint une statue de sel » ; ou pour la raison que nos Sages, de mémoire bénie, ont dite : quand l’attribut de rigueur est tendu, il ne fait pas de différence entre le juste et le méchant. Ou bien on peut dire qu’Il l’a dit par honneur pour les justes, que le Saint, béni soit-Il, ne tendrait pas Sa main contre eux tant que les justes sont parmi eux.

ויפלו על פניהם. להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות, האחת למורא השכינה, והשנית להראות צער והכנעה, והשלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו. האחת למורא השכינה כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כגנדו וכענין שכתוב (תהילים ט״ז:ח׳) שויתי ה' לנגדי תמיד, לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך, כענין שכתוב במשה (שמות ג׳:ו׳) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים.

« Et ils tombèrent sur leur face. » Pour prier. Et de là vient la prosternation dans la prière. Et sache que le sujet de la prosternation (nefilat apayim) dans la prière comporte trois intentions : la première, par crainte de la Présence ; la seconde, pour montrer l’affliction et la soumission ; la troisième, pour montrer l’entrave de ses sens et l’annulation de ses perceptions. La première, par crainte de la Présence : pour se revêtir par là de honte et de pudeur, car le couvrement du visage est des voies de l’humilité et de la honte, et parce que l’intention de celui qui prie est que la Présence soit devant lui, selon ce qui est écrit (Psaumes 16,8) « j’ai placé l’Éternel devant moi en tout temps » ; c’est pourquoi ils ont institué dans l’ordre de la prière le couvrement du visage, et tout cela pour la crainte de l’Éternel, qu’Il soit béni, comme il est écrit de Moché (Exode 3,6) « et Moché cacha son visage, car il craignait de regarder vers Dieu ».

והלשון הזה של נפילת אפים הזכירוהו רז"ל גם בחיות הקדש, וכך דרשו רז"ל חיות הקדש נופלות על פניהן כדי שלא יציצו בפני השכינה, כענין שכתוב (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, כלומר שאינן רשאות להתעכב באותה מרוצה ולהציץ למעלה מן הרקיע הנטוי על ראשם מפני אימת השכינה, לכך הזכיר מיד ושוב כלומר שממהרות להשיב ראשיהם מתחת הרקיע, וזהו (שם) כמראה הבזק ולא אמר כמראה ברק, לפי שהברק הוא משתלח למטה והבזק עולה ויורד, ולשון בזק מלשון זיקות, ודרשו רז"ל כמראה הבזק כזה שבוזק גפת בכירה, כי כשהוא משים פסולת של זיתים בכירה מיד עולה השלהבת בכבשן והלהב עולה ויורד, וזהו ענין רצוא ושוב.

Et cette expression de prosternation, nos Sages, de mémoire bénie, l’ont aussi mentionnée à propos des animaux de sainteté, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : les animaux de sainteté tombent sur leur face pour ne pas fixer le visage de la Présence, comme il est écrit (Ézéchiel 1,14) « et les animaux couraient et revenaient », c’est-à-dire qu’ils ne sont pas autorisés à s’attarder dans cette course et à regarder au-dessus du firmament étendu sur leurs têtes, par crainte de la Présence ; c’est pourquoi il a aussitôt mentionné « et revenaient », c’est-à-dire qu’ils se hâtent de ramener leurs têtes sous le firmament ; et c’est (ibid.) « comme l’aspect de l’éclat (bazaq) » et il n’a pas dit « comme l’aspect de l’éclair (baraq) », parce que l’éclair est lancé vers le bas, tandis que l’éclat monte et descend, et l’expression « bazaq » vient de l’expression de « ziqot » (étincelles) ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « comme l’aspect de l’éclat » : comme celui qui disperse de la lie d’olives dans un fourneau, car lorsqu’il met des déchets d’olives dans un fourneau, aussitôt la flamme monte dans la fournaise et la flamme monte et descend ; et c’est le sens de « courir et revenir ».

ודעת יונתן ברצוא ושוב ענין אחד, והוא שתרגם וברייתא חזרן ומקפן ית עלמא ותיבן בריא חדא וקבילין כחיזו ברקא, כוונתו לומר כי בשליחותן מקיפות את העולם לארבע רוחות שהרי יש לכל חיה ארבעה פנים לכל רוח ורוח, ואחר כך שבות חיה אחת בהשלים שליחותן, כי כן תמצא במרכבה השנית (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. וכן הוכיחו רז"ל כוון הרגלים שגם הוא מטכסיסי התפלה מפסוק (שם א) ורגליהם רגל ישרה, האמור בחיות הקדש.

Et l’avis de Yonatan est que « courir et revenir » est une seule affaire, et il a traduit : « Et les créatures tournent et entourent le monde, et reviennent, une créature, et reçoivent comme l’aspect de l’éclair » ; son intention est de dire que, dans leur mission, elles entourent le monde vers les quatre vents, puisque chaque animal a quatre faces pour chaque vent ; ensuite un seul animal revient, quand leur mission est achevée, car ainsi tu trouves dans le second char (ibid. 10) « c’est l’animal que j’ai vu, etc. » ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont prouvé que le maintien des pieds joints, qui fait elle aussi partie de l’ordre de la prière, vient du verset (ibid. 1) « et leurs pieds étaient un pied droit », qui est dit des animaux de sainteté.

השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע וההכנעה מעקרי התשובה ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו. וכן אמרו רז"ל על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא מטרא. ודומה לזה אמרו בבבא מציעא שלהי פרק הזהב, דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו.

La seconde : pour montrer l’affliction et la soumission ; c’est que celui qui tombe sur sa face s’afflige et se soumet, et la soumission est l’un des fondements du repentir, et alors sa prière est acceptée, et le Saint, béni soit-Il, prend en considération son affliction et comble sa demande. Et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont dit du juste qui s’afflige : son esprit s’est affaibli, et la pluie est venue ; il a eu honte, et la pluie est venue. Et semblable à cela, ils ont dit dans Bava Metsia, à la fin du chapitre « HaZahav » : la femme de Rabbi Eliézer, sœur de Rabban Gamliel, etc. ; depuis cet épisode, elle ne laissait pas Rabbi Eliézer tomber sur sa face en supplications ; et l’affaire est : afin qu’il ne s’afflige pas et que, par l’affliction, la soumission et l’humiliation, il ne punisse pas Rabban Gamliel son frère, qui était chef d’académie et sur le conseil duquel Rabbi Eliézer avait été excommunié.

והא למדת שלא היתה מתיראת הגברת הזאת שיענישנו בתפלתו אלא מתוך נפילת אפים. ושם גומר המעשה שמתוך נפילת אפים הענישו, שהיא לא נזהרה ביום אחד שהיתה סבורה בו שהיה ראש חדש ולא חששה לשמרו באותו יום, ואז נפל על פניו ושמעה קל שפורי בי רבן גמליאל אחיה, ואמרה ליה קטלתיה לאחי.

Et de là tu as appris que cette dame ne craignait pas qu’il le punisse par sa prière sinon par la prosternation. Et là se termine l’épisode : c’est par la prosternation qu’il le punit, car elle n’avait pas fait attention un jour où elle pensait que c’était la nouvelle lune et n’avait pas pris garde de le garder ce jour-là, et alors il tomba sur sa face, et elle entendit le son des trompes dans la maison de Rabban Gamliel son frère, et elle lui dit : tu as tué mon frère.

השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו ואינו יודע דרכו ועניניו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו וכענין שכתוב (ירמיהו י׳:כ״ג) כי לא לאדם דרכו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו.

La troisième : pour montrer l’entrave de ses sens et l’annulation de ses perceptions ; c’est que celui qui tombe sur sa face couvre ses yeux et ferme sa bouche, et il admet en sa pensée qu’il ne voit pas son dommage et son avantage, qu’il ne connaît pas son chemin et ses affaires, et qu’il n’est pas en son pouvoir d’obtenir sa volonté si le Saint, béni soit-Il, n’y consent par lui ; et comme il est écrit (Jérémie 10,23) « car la voie de l’homme n’est pas à lui » ; et ses perceptions sont comme annulées et liées, empêchées de trouver son désir, ses yeux et ses lèvres sont fermés, il ne peut voir ni parler sinon en obtenant la volonté du Nom, qu’Il soit béni ; et c’est à l’image de ce qu’il admet en son cœur en tenant ses pieds joints dans la prière, comme si ses pieds étaient enchaînés : son désir ne dépend pas de lui-même.

והנה האומות מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך. והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון הרגליים ולא הידים.

Et voici que les nations montrent cette intention dans le maintien des mains jointes en demandant des supplications, et elles-mêmes ne savent pas pourquoi elles s’y sont habituées. Et la raison en est de montrer l’annulation de sa propre force, comme si ses mains étaient liées, et il la livre à celui auquel il adresse sa supplication ; et parce que le mouvement des pieds est plus grand que le mouvement des mains pour rapprocher son avantage et repousser son dommage, c’est pourquoi nous avons l’usage de tenir les pieds joints plutôt que les mains.

ובשם רבינו האי גאון ז"ל כי מן הראוי לאדם ליפול על פניו בצד שמאל, ונתן טעם בזה כדי לשעבד בנפילת אפים היד הרומזת חירות בליל הפסח. והנה התפלה שהתפלל משה בנפילת אפים זהו שאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, וענינו אל תקיף שתוכל לכלותם כרגע, אבל אתה אלהי הרוחות והרוחות בידך הן, ואתה יודע מי אשר חטא לך ומי אשר זכה לבו וטהר מחטאתו, ואין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אם סרחה עליו מקצת מדינה נפרע מכלן לפי שאינו יודע מי הוא החוטא אבל אתה בוחן לבות וכליות.

Et au nom de Rabbénou Haï Gaon, de mémoire bénie : il convient à l’homme de tomber sur sa face du côté gauche ; et il a donné une raison à cela : afin d’asservir par la prosternation la main qui évoque la liberté dans la nuit de Pessa’h. Et la prière que Moché fit dans la prosternation, c’est ce qu’il a dit « Dieu, Dieu des esprits de toute chair » ; et son sens est : Dieu puissant, Tu peux les anéantir en un instant ; mais Tu es le Dieu des esprits, et les esprits sont dans Ta main, et Tu sais qui a péché contre Toi et qui a un cœur méritant et purifié de son péché ; et Ton attribut n’est pas comme l’attribut de chair et de sang : un roi de chair et de sang, si une partie de la province s’est révoltée contre lui, se venge de tous, parce qu’il ne sait pas qui est le pécheur ; mais Toi, Tu sondes les cœurs et les reins.

האיש אחד יחטא, הוא קרח ועדתו שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה. ועל כל העדה תקצוף, הוא ועדתו החטיאום וחטא הרבים תלוי בהם. והתפלה הזאת למשה ואהרן בנפילת אפים היתה קצרה, וכן משה כשהתפלל על מרים קצר תפלתו ואמר אל נא רפא נא לה, ושם ספר שבחו של בורא באמרו אל והתפלל בלשון תחנונים באמרו נא, ובכאן האריכו יותר לספר בשבחו, וכמו שאמרו רז"ל לעולם יספר אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו, ועל כן תקנו בתפלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך ברכות אמצעיות שהן שאלת צרכים.

« Un seul homme péchera » : c’est Qorah et son assemblée, qui assembla contre Moché et contre Aharon toute l’assemblée. « Et contre toute l’assemblée Tu t’irriteras » : lui et son assemblée les ont fait pécher, et la faute des multitudes dépend d’eux. Et cette prière de Moché et d’Aharon en prosternation fut courte ; de même Moché, quand il pria pour Miriam, abrégea sa prière et dit « Dieu, guéris-la, je Te prie » ; et là il raconta la louange du Créateur en disant « Dieu » et pria en langage de supplication en disant « je Te prie » ; et ici ils s’étendirent davantage pour raconter Sa louange, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont dit : toujours l’homme racontera la louange du Saint, béni soit-Il, puis demandera ses besoins ; et c’est pourquoi ils ont institué dans la prière les Patriarches, les Puissances et la sainteté du Nom, puis les bénédictions intermédiaires, qui sont la demande des besoins.

ונראה לי שיאמר הכתוב אל אלהי הרוחות שהוא אלהי המלאכים שהן רוחות, וכענין שכתוב (דניאל ב׳:י״א) להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, והוא גם כן אלהים לכל בשר, והכונה אדון העליונים והתחתונים אתה וראוי לך שתשפוט משפט צדק, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

Et il me semble que le verset dit « Dieu, Dieu des esprits » qui est le Dieu des anges, qui sont des esprits, selon ce qui est écrit (Daniel 2,11) « sauf les dieux dont la demeure n’est pas avec la chair » ; et Il est aussi Dieu de toute chair, et l’intention est : Tu es le Seigneur des êtres d’en haut et des êtres d’en bas, et il Te convient de juger un jugement de justice : « un seul homme péchera, et contre toute l’assemblée Tu t’irriteras ? ».

עוד נראה לי לפרש, כי קראוהו משה ואהרן אלהי הרוחות כשם שקראוהו האבות (בראשית כ״ד:ג׳) אלהי השמים ואלהי הארץ, והכונה שהוא האלהים המושל בארבע רוחות העולם, כלשון הכתוב (שמות ח׳:י״ח) אני ה' בקרב הארץ, כי הוא יתעלה כמלך אשר היכלו באמצע המדינה משגיח על ארבע רוחותיה. ולפי שהאבות קלסוהו באלהי השמים ואלהי הארץ שהן שתי קצוות מעלה ומטה, רצה משה לקלסו בארבע רוחות העולם כדי להשלים השבח בשש קצוות כי הוא יתעלה שולט על כלו ואין לו מונע ומי יאמר לו מה תעשה.

Il me semble encore pouvoir expliquer que Moché et Aharon L’ont appelé « Dieu des esprits » comme les Patriarches L’ont appelé (Genèse 24,3) « Dieu des cieux et Dieu de la terre » ; et l’intention est qu’Il est le Dieu qui gouverne les quatre vents du monde, dans l’expression du verset (Exode 8,18) « Je suis l’Éternel au milieu de la terre », car Il est, qu’Il soit exalté, comme un roi dont le palais est au milieu de la province et qui surveille ses quatre vents. Et parce que les Patriarches L’ont loué comme Dieu des cieux et Dieu de la terre, qui sont deux extrémités, en haut et en bas, Moché voulut Le louer par les quatre vents du monde, afin de compléter la louange par les six extrémités, car Il domine, qu’Il soit exalté, sur le tout, et nul ne L’empêche, et qui Lui dira : que fais-Tu ?

העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. היה ראוי שיזכיר עמהם און בן פלת, כי כן הוזכר בראש הפרשה בכלל הנכנסים במחלוקת שנחלקו על משה ועל אהרן, אבל רז"ל דרשו שחזר בו ונסתלק מן המחלוקת, וכך אמרו במדרש און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו מה אכפת לך, אי משה כהנא רבא את תלמידא, אי קרח כהנא רבא את תלמידא, ועליה נאמר (משלי י״ד:א׳) חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שהיא פתתו ובעצתה בא כנגד משה והיתה סבת כל המחלוקת ורבים חללים הפילה.

« Montez de tout autour de la demeure de Qorah, Datan et Aviram. » Il aurait fallu qu’il mentionne avec eux On fils de Pelet, car ainsi il a été mentionné au début de la section parmi ceux qui entrèrent dans la querelle et se disputèrent contre Moché et contre Aharon ; mais nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné qu’il revint sur sa décision et se retira de la querelle, et ainsi ont-ils dit dans le Midrash : On fils de Pelet, sa femme le sauva ; elle lui dit : que t’importe ? Si Moché est le grand cohen, tu es disciple ; si Qorah est le grand cohen, tu es disciple. Et à son sujet il est dit (Proverbes 14,1) « la sagesse des femmes a bâti sa maison » : c’est la femme de On ; « et la folie la démolit de ses mains » : c’est la femme de Qorah, qui l’avait séduit, et par son conseil il vint contre Moché, et elle fut la cause de toute la querelle, et elle fit tomber de nombreuses victimes.

וילכו אחריו זקני ישראל. הם שבעים זקנים.

« Et les anciens d’Israël allèrent après lui. » Ce sont les soixante-dix anciens.

ואל תגעו בכל אשר להם. שאם יבאו להציל ממונם ירדו שאול כמותם. ומה שאמר יצאו נצבים, אמרו במדרש היו מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית יציאה והצבה, שנאמר (שמואל א י״ז:ט״ז) ויצא איש הבינים וגו', ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, מה יציאה והצבה התם בגדופין אף כאן בגדופין. לכך פתח משה בזאת תדעון וגו', אם כמות כל האדם וגו'.

« Et ne touchez à rien de ce qui leur appartient. » Car s’ils venaient sauver leur argent, ils descendraient au shéol comme eux. Et ce qu’il a dit « ils sortirent debout (nitsavim) », ils ont dit dans le Midrash : ils injuriaient et blasphémaient ; il est dit ici sortie et station, et il est dit à propos de Goliath sortie et station, comme il est dit (I Samuel 17,16) « et le champion sortit, etc. », « et le Philistin s’approcha matin et soir et se tint quarante jours » ; de même que la sortie et la station, là, étaient dans des blasphèmes, ainsi ici dans des blasphèmes. C’est pourquoi Moché commença par « à ceci vous saurez, etc. », « si ces gens meurent de la mort de tous les hommes, etc. ».

בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. להחליף הבכורות בלוים, לפי שהבכורות נפסלו בעון העגל כענין שכתוב (שמות ל״ב:ו׳) ויעלו עולות ויגישו שלמים והמקריבים ההם היו בכורות, ובני לוי שהיו מנוקין מאותו עון ושהרגו עובדי העגל נתקדשו תחת הבכורות ונבחרו לעבודת ה'. וכל מי שלא היה מאמין בבחירת הלוים וחלופיהן תחת הבכורות היה מעיד על עצמו שלא נשלם עון העגל אצל הש"י, והנה זה עון פלילי וסתירת הכתובים.

« À ceci vous saurez que l’Éternel m’a envoyé pour faire toutes ces œuvres. » Pour échanger les aînés contre les Lévites, car les aînés furent disqualifiés par la faute du veau, comme il est écrit (Exode 32,6) « et ils offrirent des holocaustes et apportèrent des offrandes de paix », et ces offrants étaient des aînés ; et les fils de Lévi, qui étaient purs de cette faute et qui tuèrent les adorateurs du veau, furent sanctifiés à la place des aînés et choisis pour le service de l’Éternel. Et quiconque ne croyait pas au choix des Lévites et à leur échange avec les aînés témoignait contre lui-même que le règlement de la faute du veau n’était pas achevé auprès du Nom, qu’Il soit béni ; et voici que c’est une faute pénale et une contradiction des versets.

אם כמות כל האדם. מָשְלו רבותינו ז"ל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מהמסובין וקלל את השושבין, אמר לא היו בתולים לבתו של מלך, עמד השושבין לפני המלך ואמר לו אם לא תעשה לי נקמה מזה אף אני אומר בודאי לא נמצאו בתולים לבתו של מלך, אמר המלך מוטב להרוג את זה ואל יוציא הנאמן שם רע על בתי. כך אמר משה אם ימותו על מטותיהם כדרך שכל בני אדם מתים והרופאים מבקרין אותן ככל החולים, אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין קרח חולק עלי.

« Si comme la mort de tout homme. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont dit une parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À l’ami du marié de la fille d’un roi, qui détenait ses témoignages ; l’un des convives se leva et maudit l’ami du marié, en disant : la fille du roi n’avait pas de signes de virginité. L’ami du marié se leva devant le roi et lui dit : si tu ne me venges pas de celui-ci, moi aussi je dirai certainement qu’on n’a pas trouvé de signes de virginité à la fille du roi. Le roi dit : mieux vaut tuer celui-ci que de laisser le fidèle sortir un mauvais bruit sur ma fille. Ainsi dit Moché : s’ils meurent sur leurs lits comme meurent tous les hommes, et que les médecins les visitent comme tous les malades, moi aussi je renie et dis que ce n’est pas l’Éternel qui m’a envoyé, mais que j’ai tout fait de ma propre connaissance, et à bon droit Qorah conteste contre moi.

וכן אמר מיכיהו (מלכים א כ״ב:כ״ח) אם שוב תשוב בשלום אף אני אומר לא דבר ה' בי, וכן אמר אליהו (שם יח) היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי וגו', ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבת את לבם אחורנית, כלומר ואם אין אתה עונה אותי אומר שאתה הסבות את לבם. ודבר ידוע הוא שהמחלוקת הזה היה סבת בטול התורה כלה, שזה חולק עליו היום בענין אחד וזה חולק עליו למחר בענין אחר וכן מענין לענין עד שיבוא לכפור בעקר ולומר אין תורה מן השמים אלא שהכל בדא משה מלבו, ועל כן היה עונשם חמור.

Et de même dit Mikha’hou (I Rois 22,28) « si tu reviens en paix, moi aussi je dis que l’Éternel n’a pas parlé par moi », et de même dit Eliyahou (ibid. 18) « aujourd’hui il sera connu que Tu es Dieu en Israël et que je suis Ton serviteur et que c’est sur Ta parole que j’ai fait, etc. », « réponds-moi, Éternel, réponds-moi, et que ce peuple sache que Tu es l’Éternel Dieu, et que Tu as retourné leur cœur en arrière » ; c’est-à-dire : si Tu ne me réponds pas, je dis que c’est Toi qui as détourné leur cœur. Et c’est une chose connue que cette querelle fut la cause de l’annulation de toute la Torah, car celui-ci conteste contre lui aujourd’hui sur une affaire, et celui-là conteste contre lui demain sur une autre affaire, et ainsi d’affaire en affaire jusqu’à ce qu’on en vienne à renier le fondement et à dire qu’il n’y a pas de Torah venant du Ciel, mais que Moché a tout inventé de son cœur ; et c’est pourquoi leur châtiment fut sévère.

ולפי שהם באו כנגד התורה שהיא קיום השמים והארץ כענין שכתוב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', נענשו בעונש חמור מן השמים ומן הארץ, מן הארץ בבליעה ומן השמים בשרפה, והנה זה אמת נכון לפי הפשט כי ראוין היו לעונש גדול וחמור בזה, והם גרמו לעצמן לפי שהמורד בדברי משה כמורד בשכינה.

Et parce qu’ils sont venus contre la Torah, qui est le maintien des cieux et de la terre, comme il est écrit (Jérémie 33,25) « si je n’ai pas mon alliance, jour et nuit, etc. », ils furent punis d’un châtiment sévère venant du ciel et de la terre : de la terre par l’engloutissement, du ciel par l’incendie ; et voici que cela est vrai et juste selon le sens simple, car ils méritaient un grand châtiment, sévère en cela, et ils se le sont attiré eux-mêmes, parce que celui qui se rebelle contre les paroles de Moché est comme celui qui se rebelle contre la Présence.

אבל יש לשאול ולתמוה תימה גדול בענין פרשה זאת על שני דברים, האחד, משה שהיה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו, כענין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם בכאן ואיך לא היה מחזירן למוטב, והרי התשובה עולה על הכל ואין לך עבירה בכל התורה כלה חמורה שבחמורות שלא תהא לה תקנה בתשובה והלא ימינו פשוטה לקבל שבים ואפילו אל המורדים והפושעים בו, ואם היו מסופקים בדברי משה והיתה מחשבתם בו שהיה מחלק מנויי המעלות והשררות כרצונו ולא מאת ה' יתעלה היתה לו, היה אפשר למשה לתת להם אות שיאמינו בדבריו כי פקחים וחכמים גדולים היו, ומתוך האות ההוא היה מתברר אצלם כי אהרן הוא הקדוש הנבחר למעלת הכהונה, והוא הדין שיאמינו בשאר מנויי המעלות שהכל נאמר לו מפי הגבורה ואין משה בודא אותה מלבו, ועוד אם חטאו ומרדו בה' ובמשה עבדו והם המסבבים לעצמן כל העונש הזה מה חטאו הקטנים המוטלים בעריסה שהיו בכלל העונש הזה, כענין שכתוב ונשיהם ובניהם וטפם, והטף מתי חטאו, והשם צדיק לא יעשה עולה.

Mais il y a lieu de demander et de s’étonner grandement, dans l’affaire de cette section, de deux choses. La première : Moché, qui était un berger fidèle, a prié pour Israël plusieurs fois pour plusieurs transgressions qu’ils avaient commises, comme l’affaire du veau, la faute des espions et d’autres ; comment n’a-t-il pas prié pour eux ici, et comment ne les a-t-il pas fait revenir au bien ? Or le repentir surpasse tout, et il n’y a de transgression dans toute la Torah, si grave soit-elle parmi les plus graves, qui n’ait de remède dans le repentir ; et Sa droite n’est-elle pas tendue pour recevoir ceux qui reviennent, même vers ceux qui se révoltent et se rebellent contre Lui ? Et s’ils avaient un doute sur les paroles de Moché et pensaient qu’il répartissait les nominations de rangs et de dominations à sa volonté, et que cela ne venait pas de l’Éternel, qu’Il soit exalté, Moché aurait pu leur donner un signe pour qu’ils croient à ses paroles, car ils étaient des gens avisés et de grands sages, et par ce signe il serait devenu clair pour eux qu’Aharon est le saint choisi pour le rang de la prêtrise, et il en va de même pour qu’ils croient aux autres nominations de rangs, que tout lui a été dit de la bouche de la Puissance et que Moché ne l’invente pas de son cœur. Et encore : s’ils ont péché et se sont révoltés contre l’Éternel et contre Moché Son serviteur, et qu’ils se sont eux-mêmes attiré tout ce châtiment, quelle faute ont commise les petits enfants couchés au berceau, qui étaient compris dans ce châtiment, comme il est écrit « leurs femmes, leurs fils et leurs petits enfants » ? Et les petits enfants, quand ont-ils péché ? Et le Nom est juste : « Il ne commet pas d’iniquité ».

ואמנם אם בקשנו להלום פרשה זו בדרך הפשט יקשה עלינו כל זאת, אבל אי אפשר להולמה כי אם בדרך הקבלה הנאמנה. והנני רומז רמזים, שמענה ואתה דע לך. תמצא בדור הפלגה (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, וכתיב בהם וזה החלם לעשות, ותמצא באנשי סדום (שם יט) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, ובאר הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם (שם) ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים, ותמצא באנשי סדום ואנשי העיר, ובפרשה זו בעדת קרח ויקומו לפני משה, והיה ראוי לומר על משה, אבל רמז כי היו לפני משה ומפני זה קראם אנשי שם, ותרגם אונקלוס ויקח ואתפליג, רמז על דור הפלגה, והזכיר בכאן בענשם העיני האנשים ההם תנקר, כמי שמפחיד חברו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחלה גער בו, שניה מכהו ומיסרו, שלישית מתיאש ממנו ומשלחו ביד פשעו, כן דור הפלגה שכתוב בהם וזה החלם לעשות, מה עשה, הפיצם, ואנשי סדום הכם בסנורים, ועדת קרח נאבדו מן העולם כי היו ראוין שיעקרו מן העולם, והנה כוונת הש"י שהוא עושה חסד לאלפים היתה בטלה בהם.

Mais si nous cherchons à accorder cette section selon le sens simple, tout cela nous sera difficile ; il est impossible de l’accorder autrement que par la Kabbale fidèle. Et voici que je donne des allusions ; écoute-les et sache-le toi-même. Tu trouves dans la génération de la dispersion (Genèse 11,4) « Allons, bâtissons-nous une ville et une tour dont le sommet atteigne les cieux, et faisons-nous un nom », et il est écrit à leur sujet « et c’est le début de leur entreprise » ; et tu trouves chez les gens de Sodome (ibid. 19) « et les gens de la ville, les gens de Sodome, entourèrent la maison », et le verset a expliqué que les gens de la ville et de la tour sont les gens de Sodome, et il dit d’eux (ibid.) « et les hommes qui étaient à l’entrée de la maison, ils les frappèrent d’aveuglement » ; et tu trouves chez les gens de Sodome « et les gens de la ville », et dans cette section, dans l’assemblée de Qorah « et ils se levèrent devant Moché » ; il aurait fallu dire « contre Moché », mais il a fait allusion au fait qu’ils avaient existé avant Moché, et c’est pourquoi il les a appelés « hommes de renom » (anshei shem) ; et Onkelos a traduit « et il prit » par « et il se sépara », une allusion à la génération de la dispersion (Haflaga) ; et il a mentionné ici dans leur châtiment « crèveras-tu les yeux de ces hommes ? », comme celui qui effraie son prochain par un coup qui lui est déjà venu. Et parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un père miséricordieux qui avait un fils insensé qui ne se conduit pas comme il faut : la première fois, il le réprimande ; la deuxième, il le frappe et le corrige ; la troisième, il désespère de lui et l’abandonne aux conséquences de sa faute. Ainsi la génération de la dispersion, dont il est écrit « et c’est le début de leur entreprise » : que fit-Il ? Il les dispersa ; et les gens de Sodome, Il les frappa d’aveuglement ; et l’assemblée de Qorah fut effacée du monde, car ils méritaient d’être déracinés du monde ; et voici que l’intention du Nom, qui fait grâce à des milliers, fut annulée pour eux.

ועל סוד הענין הזה אמר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד, והזכיר אחריו והחוט המשולש שהוא הפעם השלישית. וממה שאמר לא במהרה ינתק אתה למד כי לפעמים ינתק אפילו בשלישית, אבל רחוק הוא ואינו דבר מצוי ולכך אמר לא במהרה ינתק.

Et selon le secret de cette affaire, il a dit (Ecclésiaste 4,9) « mieux valent deux qu’un », et il a mentionné après cela « et la corde triple », qui est la troisième fois. Et de ce qu’il a dit « elle ne se rompt pas vite », tu apprends que parfois elle se rompt, même à la troisième, mais cela est rare et n’est pas courant ; et c’est pourquoi il a dit « elle ne se rompt pas vite ».

ובספר הבהיר מצינו בפירוש, אמר רבי עקיבא מאי דכתיב (שם א) דור הולך ודור בא, שכבר בא, משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו עבדים והלבישן בגדי משי ורקמה כפי יכלתו, קלקלו השורה, השליכן ודחפן מעליו והפשיטן והלכו להם, לקח הבגדים ורחצם היטב עד שלא נשאר בהם שום סיג והניחן אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישן הבגדים ההם והוא לא ידע אם הם טובים אותן עבדים אם לאו, והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם, עד כאן.

Et dans le livre Bahir nous trouvons explicité : Rabbi Akiva a dit : que signifie ce qui est écrit (Ecclésiaste 1,4) « une génération s’en va et une génération vient » ? Que cette génération était déjà venue. Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui avait des serviteurs et les avait revêtus de vêtements de soie et de broderie selon ses moyens ; ils se conduisirent mal ; il les jeta, les repoussa de lui, les dévêtit, et ils s’en allèrent ; il prit les vêtements et les lava soigneusement jusqu’à ce qu’il n’y reste aucune souillure, et les tint prêts auprès de lui, et il acheta d’autres serviteurs et les revêtit de ces vêtements, et lui ne savait pas si ces serviteurs étaient bons ou non ; et voici qu’ils ont mérité les vêtements qui étaient déjà venus au monde et que d’autres avaient revêtus avant eux. Jusqu’ici.

ומעתה תתבאר לך הפרשה באר היטב ונסתלקה הקושיא לגמרי ממה שלא התפלל משה עליהם, וממה שחל העונש גם בטף, והבן זה. ואולי כי לזה רמזו רז"ל שאמרו במדרש תהלים (תהילים מ״ו:א׳) למנצח לבני קרח על עלמות שיר, כך אמרו בני קרח מעולמין הן הדברים שראינו ואין אנו יודעין מה ראינו.

Et dès maintenant la section te sera expliquée très clairement, et la difficulté sera entièrement levée, à propos de ce que Moché n’a pas prié pour eux et de ce que le châtiment est aussi tombé sur les petits enfants ; et comprends cela. Et peut-être est-ce à cela que nos Sages, de mémoire bénie, ont fait allusion en disant dans le Midrash sur les Psaumes (Psaumes 46,1) « au chef de chœur, pour les fils de Qorah, sur ‘alamot, cantique » : ainsi dirent les fils de Qorah : les choses que nous avons vues sont cachées (me‘olamin), et nous ne savons pas ce que nous avons vu.

ובמדרש אמר רבי ברכיה בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות, והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים, שנאמר ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ומלת אותם חוזרת לדתן ואבירם שהזכיר למעלה ונשיהם ובניהם וטפם, שהיו כלם נצבים גדולים וקטנים באותו מעמד.

Et dans le Midrash : Rabbi Berekhya a dit : viens et vois combien la querelle est dure ! Car le tribunal d’en bas ne punit pas avant que l’homme ait produit deux poils, à treize ans et un jour, et le tribunal d’en haut ne punit pas avant vingt ans ; et ici même les nourrissons périrent, comme il est dit « et elle les engloutit, eux et leurs maisons et tous les hommes qui étaient à Qorah », « et ils descendirent, eux et tout ce qui leur appartenait, vivants au shéol ». Et le mot « eux » se rapporte à Datan et Aviram mentionnés plus haut « et leurs femmes, leurs fils et leurs petits enfants », qui étaient tous debout, grands et petits, en cet endroit.

ואם בריאה יברא ה' הזכיר לשון בריאה שהוא לשון מורה על מציאות יש מאין, ובא להורות כי היה הפלא בנס הגדול הזה כפלא חדוש העולם. ונראה כי היה הכתוב ראוי לומר ואם בריאה יברא אלהים כלשון בראשית ברא אלהים, כי זאת בקש משה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, כענין שנאמר ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו'.

« Et si l’Éternel crée une création » : il a mentionné l’expression de création, qui est une expression indiquant l’existence de quelque chose à partir de rien, et il vient indiquer que le prodige dans ce grand miracle était comme le prodige de la création du monde. Et il semble que le verset aurait dû dire « et si Dieu crée une création », dans l’expression de « Au commencement Dieu créa » (Berechit bara Elohim), car ce que Moché demandait, c’était que l’attribut de rigueur soit tendu contre eux, comme il est dit « et la terre ouvrira sa bouche et les engloutira, etc. ».

ומה שהזכיר השם המיוחד, כה משפטו של משה בכל התורה שלא יזכיר בדבריו כי אם השם המיוחד, והענין מפני שאין נבואתו ושליחותו אלא בשם המיוחד, וכן הזכיר למעלה בזאת תדעון כי ה' שלחני, כי מהמדה הנקראת זאת יודע היום כי הוא שליח השם המיוחד, ומפני שחטאת החוטאים האלה כבדה מאד והעמיקו שחתו בעקרי התורה לעקור היסודות כמעמיק ומקצץ שרש האילן ויהיו באים כנגד נבואתו של משה המתנבא בשם המיוחד, ואמר ואם בריאה יברא ה' כלומר ואם בריאה חדשה ופלא מפורסם עתיד ה' יתברך לברוא נגד כל ישראל באחד מן הזמנים כמו שהבטיחני בסיני (שמות לד) נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו, יברא ה' עתה, כי עתה הגיעה השעה, ועת לעשות לה' הפרו תורתו, שאין ראוי שתעשה הנקמה ע"י מלאך כי אם ע"י השם המיוחד, וכענין שכתוב במכת בכורות (שם יב) ועבר ה' לנגוף את מצרים, ודרשו רז"ל במכה ההיא, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו.

Et ce qu’il a mentionné le Nom unique : tel est le procédé de Moché dans toute la Torah, de ne mentionner dans ses paroles que le Nom unique ; et la raison est que sa prophétie et sa mission ne sont que par le Nom unique, et ainsi il a mentionné plus haut « à ceci vous saurez que l’Éternel m’a envoyé », car c’est de l’attribut appelé « ceci » (zot) que l’on saura aujourd’hui qu’il est l’envoyé du Nom unique ; et parce que la faute de ces fautifs était très lourde et qu’ils creusèrent leur perdition dans les fondements de la Torah pour arracher les bases, comme celui qui creuse et coupe la racine de l’arbre, et qu’ils venaient contre la prophétie de Moché qui prophétise au nom du Nom unique, il a dit « et si l’Éternel crée une création » : c’est-à-dire : et si une création nouvelle et un prodige connu de tous, l’Éternel, qu’Il soit béni, est destiné à les créer pour tout Israël à l’un des temps, comme Il me l’a promis au Sinaï (Exode 34) « devant tout ton peuple Je ferai des prodiges qui n’ont pas été créés », que l’Éternel crée maintenant, car maintenant l’heure est venue, « c’est le temps d’agir pour l’Éternel, ils ont violé Ta Torah » ; car il ne convient pas que la vengeance se fasse par un ange mais par le Nom unique, comme il est écrit à propos de la plaie des premiers-nés (ibid. 12) « et l’Éternel passera pour frapper l’Égypte », et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné au sujet de cette plaie : ni par un ange, ni par un séraphin, ni par un envoyé, mais le Saint, béni soit-Il, Lui-même et dans Sa gloire.

ואח"כ אמר וידעתם הזכיר לשון ידיעה בתחלת דבריו ובסוף דבריו, כי עם ישראל ידבר בדבריו אלה. וידוע כי כשם שאילו לא נשתלחו ישראל במכת בכורות היה חלול השם בדבר, וכמו שבארתי שם במקומו, כך אילו לא אירע זה העונש בקרח ועדתו נפלה עטרת התורה והיה שם שמים מתחלל.

Et ensuite il a dit « et vous saurez » : il a mentionné l’expression de connaissance au début de ses paroles et à la fin de ses paroles, car c’est au peuple d’Israël qu’il adresse ces paroles. Et on sait que, de même que si Israël n’avait pas été libéré lors de la plaie des premiers-nés il y aurait eu profanation du Nom, comme je l’ai expliqué là en son lieu, ainsi, si ce châtiment n’était pas arrivé à Qorah et à son assemblée, la couronne de la Torah serait tombée et le Nom du Ciel aurait été profané.

ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. כתב הרמב"ן, מה שהוצרך לומר ותפתח הארץ אחר שהזכיר ותבקע האדמה, שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו, והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך ותפתח הארץ את פיה, לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר ותכס עליהם הארץ, ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן.

« Et la terre qui était sous eux se fendit, et la terre ouvrit sa bouche et les engloutit. » Le Ramban a écrit : ce qu’il a dû dire « et la terre ouvrit » après avoir mentionné « et la terre se fendit », c’est pour que tu ne dises pas que la fente de la terre fut comme la nature du monde et son cours habituel, car il y a des régions qui se fendent à cause du tremblement appelé « trimoto », et l’affaire serait alors tout à fait naturelle, sans miracle aucun ; c’est pourquoi il est venu nous faire entendre ensuite « et la terre ouvrit sa bouche », pour expliquer que c’était un grand miracle et une chose semblable n’avait jamais existé, que la terre ouvrit sa bouche et les engloutit, puis que l’endroit fut recouvert ; c’est ce qu’il dit « et la terre se referma sur eux », et ce n’est pas une affaire naturelle, car dans la fente de la terre en certaines régions, selon l’usage du monde, après que cet endroit s’est fendu il reste ouvert ; mais ici, après la fente, il a mentionné que la terre ouvrit sa bouche, les engloutit et revint les recouvrir, et ce fut un grand miracle parmi les miracles connus ; et c’est pourquoi le verset a mentionné l’expression de création, « et si l’Éternel crée une création », qui est l’expression de faire exister quelque chose à partir de rien ; et cette chose nouvelle fut un prodige puissant et une grande nouveauté comme la nouveauté de faire exister quelque chose à partir de rien. Jusqu’ici.

ואת כל האדם אשר לקרח. אלו בני ביתו וכל הסרים אל משמעתו. גם בניו בכלל שנבלעו בארץ אבל לא מתו, הוא שכתוב (במדבר כ״ו:י״א) ובני קרח לא מתו, ודרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. והיה יכול לומר ואת כל האנשים כמו שהזכיר למעלה כי נאצו האנשים האלה, אבל הזכיר כל הנבלעים בשם אדם על שום עונשם שנבלעו באדמה.

« Et tous les hommes qui étaient à Qorah. » Ce sont les gens de sa maison et tous ceux qui se soumettaient à son autorité. Ses fils aussi étaient compris parmi ceux qui furent engloutis dans la terre, mais ils ne moururent pas, c’est ce qui est écrit (Nombres 26,11) « et les fils de Qorah ne moururent pas », et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : un lieu leur fut fortifié dans la Géhenne et ils s’y assirent. Et il aurait pu dire « et tous les hommes » (ha-anashim) comme il l’a mentionné plus haut « car ces hommes ont méprisé », mais il a mentionné tous ceux qui furent engloutis sous le nom d’« adam » en raison de leur châtiment : ils furent engloutis dans l’« adama » (la terre).

ואת כל הרכוש. הגיד הכתוב כי נבלעו הגופות והבתים והממון כי העונש הזה הגדול חל על הכל, ודרשו רז"ל אפילו מחט שאולה שלהם ביד אחד מישראל היתה מתגלגלת ויורדת ונבלעת בקרקע. ומ"ש אשר לקרח ולא הזכיר בליעת קרח עצמו בפירוש, אין צריך, כי מאחר שדתן ואבירם עם בני ביתם נשיהם ובניהם וטפם גם בני ביתו של קרח כלם נבלעו בעון קרח, אף כי הוא בעצמו שהיה ראש המעשה ושרש המחלוקת, ואע"פ שלא באר בכאן הנה במקום אחר מצינו כתוב מפורש (במדבר כ״ו:י׳) ותבלע אותם ואת קרח.

« Et tout le bien. » Le verset a raconté que les corps, les maisons et l’argent furent engloutis, car ce grand châtiment tomba sur tout, et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : même une aiguille empruntée d’eux, dans la main d’un Israélite, roulait, descendait et était engloutie dans le sol. Et ce qu’il a dit « qui étaient à Qorah » et n’a pas mentionné explicitement l’engloutissement de Qorah lui-même, ce n’est pas nécessaire, car puisque Datan et Aviram avec les gens de leur maison, leurs femmes, leurs fils et leurs petits enfants, et aussi les gens de la maison de Qorah, tous furent engloutis à cause de la faute de Qorah, à plus forte raison lui-même, qui était la tête de l’affaire et la racine de la querelle ; et bien qu’il ne l’ait pas explicité ici, nous trouvons ailleurs un verset explicite (Nombres 26,10) « et elle les engloutit, eux et Qorah ».

וכבר מצינו כיוצא בזה (שמות ט״ו:ד׳) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ולא באר הכתוב טביעת פרעה, אבל מקל וחומר יתבאר הדבר, ואע"פ שסתם הכתוב ולא באר טביעתו, בא דוד המלך ע"ה ובאר הענין, הוא שאמר (תהילים קל״ו:ט״ו) ונער פרעה וחילו בים סוף. ודעת רז"ל שהיה קרח נבלע ונשרף, כי לפי שהיה סבת המחלוקת נעשו בו שני דינין, וזה ממה שכתוב (במדבר כ״ו:י׳) ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש, למדך הכתוב כי קרח נבלע, גם היה באכול האש כי באכול האש נמשך אל קרח.

Et nous trouvons déjà une chose semblable (Exode 15,4) « les chars de Pharaon et son armée, Il les jeta dans la mer », et le verset n’a pas explicité la noyade de Pharaon, mais l’affaire s’éclaire par a fortiori ; et bien que le verset l’ait laissé sans l’expliquer, le roi David, que la paix soit sur lui, est venu expliquer l’affaire, c’est ce qu’il a dit (Psaumes 136,15) « et Il secoua Pharaon et son armée dans la mer des Joncs ». Et l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, est que Qorah fut englouti et brûlé, car, parce qu’il était la cause de la querelle, deux jugements furent exécutés sur lui, d’après ce qui est écrit (Nombres 26,10) « et la terre ouvrit sa bouche et les engloutit, eux et Qorah, à la mort de l’assemblée, quand le feu dévora » : le verset t’enseigne que Qorah fut englouti, et qu’il fut aussi dans « quand le feu dévora », car « quand le feu dévora » se rapporte à Qorah.

ומה שלא הזכירו כאן בפירוש עם שרפת החמשים ומאתים, מק"ו יודע הענין, כי כיון שכלם מקריבי הקטרת וכל אחד ואחד מחתתו בידו גם כן נשרף עמהם, ואע"פ שלא הזכיר זאת אין צורך, כי אין עונש כולם רק בשבילו. או נאמר לפי שכל האתין רבויין, כי באמרו ותאכל את החמשים ומאתים איש, בא לרבות קרח.

Et ce qu’il ne l’a pas mentionné ici explicitement avec l’incendie des deux cent cinquante, l’affaire se sait par a fortiori : puisque tous étaient offrants d’encens et que chacun avait son brasier en main, il fut aussi brûlé avec eux ; et bien qu’il ne l’ait pas mentionné, ce n’est pas nécessaire, car leur châtiment à tous n’est que pour lui. Ou bien disons que, puisque toutes les particules את (et) servent à inclure un élément supplémentaire, en disant « et il dévora les deux cent cinquante hommes », il vient inclure Qorah.

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ירדו למדור אחרון של גיהנם, כי שבעה מדורין יש לה לגיהנם, ושאול הוא המדור התחתון, וכן כתוב (תהלים ט) ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים, ודרשו רז"ל לדיוטא התחתונה שבשאול. ומה שאמר ישובו ולא אמר ירדו, ירמוז לתוקף היסורין שאין להם קץ, אחר שהם נאכלים באשה של גיהנם חוזרים ומתחדשים כבתחלה כדי שיהיו עוד למאכולת אש, וכן חוזרים חלילה לדורי דורות, וזהו לשון ישובו.

« Et ils descendirent, eux et tout ce qui leur appartenait, vivants au shéol. » Ils descendirent dans la dernière demeure de la Géhenne, car la Géhenne a sept demeures, et le shéol est la demeure la plus basse, et ainsi il est écrit (Psaumes 9,18) « les méchants retourneront au shéol, toutes les nations qui oublient Dieu » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : à l’étage inférieur (diyota) du shéol. Et ce qu’il a dit « retourneront » et n’a pas dit « descendront » fait allusion à la force des tourments qui n’ont pas de fin : après avoir été dévorés par le feu de la Géhenne, ils reviennent et se renouvellent comme au début afin d’être encore une proie pour le feu, et ainsi de suite de génération en génération, et c’est l’expression « retourneront ».

וראיתי במדרש סדורו של עולם שאול מדור שביעי, הוא חציו אש וחציו ברד, והרשעים קופצים שם מאש לברד ומברד לאש ומלאך של גיהנם טורד אותם כרועה המנדד את צאנו מהר לגבעה ומגבעה להר, שנאמר (תהילים מ״ט:ט״ו) כצאן לשאול שתו מות ירעם, עד כאן.

Et j’ai vu dans le Midrash « Siddouro shel Olam » : le shéol, septième demeure, est moitié feu et moitié grêle, et les méchants sautent là du feu à la grêle et de la grêle au feu, et l’ange de la Géhenne les chasse comme un berger chasse son troupeau de la montagne à la colline et de la colline à la montagne, comme il est dit (Psaumes 49,15) « comme un troupeau, ils sont placés au shéol, la mort les fait paître ». Jusqu’ici.

ויאבדו מתוך הקהל. מכאן שהבאים כנגד התורה ורוצים לעקור יסודותיה אין להם חלק לעוה"ב, וז"ש מתוך הקהל כי כל קהל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואלו אבדו חלקם מתוך קהל ישראל, וכן דרשו רז"ל בפרק חלק, א"ר עקיבא ותכס עליהם הארץ בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא.

« Et ils périrent du milieu de l’assemblée. » De là, ceux qui viennent contre la Torah et veulent arracher ses fondements n’ont pas de part dans le monde à venir ; et c’est ce qu’il dit « du milieu de l’assemblée » : car tout l’ensemble d’Israël a une part dans le monde à venir, et ceux-ci ont perdu leur part du milieu de l’assemblée d’Israël ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné dans le chapitre « H’elek » : Rabbi Akiva a dit : « et la terre se referma sur eux » dans ce monde-ci, « et ils périrent du milieu de l’assemblée » dans le monde à venir.

ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל, אבל הוא כלשון הכתוב (במדבר י״ט:כ׳) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. ואל תתמה ותאמר למה יהיו נענשים ונטרדים מן העוה"ב כיון שנענשו בעונש חמור וקבלו דינם בעוה"ז, והלא מצינו בעכן שא"ל יהושע (יהושע ז׳:כ״ה) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. הנה אלו רשעים העמיקו שחתו יותר והיו ראויין לעונש חמור, והוא אבדן הגוף מן העוה"ז גם הנפש מן העוה"ב. ואע"פ שלא זכו להיות להם חלק לעוה"ב, והוא עולם הנשמות שלאחר המיתה מיד באים הם לתחית המתים, שכן דרשו רבותינו ז"ל לעתיד לבא חוזרים, שנאמר (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

Et il me semble que c’est pourquoi il a mentionné l’expression « l’assemblée », alors qu’il aurait fallu dire « et ils périrent du milieu d’Israël » ; mais c’est comme l’expression du verset (Nombres 19,20) « et cette âme sera retranchée du milieu de l’assemblée ». Et ne t’étonne pas et ne dis pas : pourquoi seraient-ils punis et chassés du monde à venir, puisqu’ils ont été punis d’un châtiment sévère et ont reçu leur jugement dans ce monde-ci ? Car nous avons trouvé chez ‘Akhan que Yehochoua lui dit (Josué 7,25) « que l’Éternel te trouble en ce jour », et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « en ce jour » tu es troublé, mais tu n’es pas troublé pour le monde à venir. Or ces méchants-ci ont creusé plus profondément leur perdition et méritaient un châtiment sévère, qui est la perte du corps de ce monde-ci et aussi de l’âme du monde à venir. Et bien qu’ils n’aient pas mérité d’avoir une part dans le monde à venir, qui est le monde des âmes immédiatement après la mort, ils participeront néanmoins à la résurrection des morts ; car ainsi nos maîtres, de mémoire bénie, ont enseigné : dans le futur, ils reviennent, comme il est dit (I Samuel 2,6) « l’Éternel fait mourir et fait vivre, fait descendre au shéol et en fait remonter ».

נסו לקולם. נראה מזה כי כמו שהיו יורדים ונבלעם בארץ היו צועקים על נפשם, אולי היו אומרים משה אמת ותורתו אמת, כמו שהזכירו רז"ל במעשה דההוא טייעא, אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה אזלינא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך בליעי דקרח חזא תרי בזעי דהוה נפיק קוטרא מנייהו, שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחא התם ואחריך, אמר לו אצית מאי שמעת, ושמעו דהוו אמרי הכי, משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. וידוע כי כן משפט הרשעים בגיהנם לצעוק מתוך היסורים ולהצדיק עליהם את הדין, ועל כן נקרא גיהנם גי המין בו.

« Ils s’enfuirent à leur voix. » Il apparaît de là que, comme ils descendaient et étaient engloutis dans la terre, ils criaient pour leur vie ; peut-être disaient-ils « Moché est vrai et sa Torah est vraie », comme l’ont mentionné nos Sages, de mémoire bénie, dans l’histoire de cet Arabe : Rabba bar bar H’ana a dit : une fois je marchais en chemin, et cet Arabe me dit : viens, je te montrerai les engloutis de Qorah. Il vit deux fentes d’où sortait de la fumée ; il prit un flocon de laine, le trempa dans l’eau et le plaça au bout d’une lance, là, et cela fut brûlé. Il lui dit : écoute, qu’entends-tu ? Et ils entendirent qu’ils disaient ainsi : « Moché est vrai et sa Torah est vraie, et eux sont des menteurs ». Et on sait que tel est le sort des méchants dans la Géhenne : crier du milieu des tourments et reconnaître la justice du jugement qui les frappe ; et c’est pourquoi la Géhenne est appelée « gaï ha-min bo ».

ואש יצאה מאת ה'. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, קרח בקש מעלה רמה שאינה ראויה לו ובא בזה כנגד ה' יתברך, לפיכך נדון בירידה הוא והנסמכים עמו, וכענין שדרשו רז"ל (במדבר כ״א:כ׳) ומבמות הגיא, כן ענינו של קרח אב לכל המתגאים המבקשים ליטול שררה שלא כדין. גם בכאן בעונש השרפה היתה מדה כנגד מדה, כי חמשים ומאתים אלו שהיו בכורות באו להקריב קטרת על גבי האש ומחתותיהן בידיהן ועל כן נדונו באש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהילים ק״ו:י״ח) ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים.

« Et un feu sortit de la part de l’Éternel. » Les mesures du Saint, béni soit-Il, sont mesure pour mesure : Qorah demanda un rang élevé qui ne lui convenait pas, et vint par là contre l’Éternel, qu’Il soit béni ; c’est pourquoi il fut jugé à la descente, lui et ceux qui s’appuyaient sur lui, et comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné (Nombres 21,20) « et des hauteurs à la vallée » : ainsi est l’affaire de Qorah, père de tous les orgueilleux qui cherchent à prendre une domination à tort. Ici aussi, dans le châtiment de l’incendie, ce fut mesure pour mesure, car ces deux cent cinquante, qui étaient des aînés, vinrent offrir de l’encens sur le feu avec leurs brasiers en main, et c’est pourquoi ils furent jugés par le feu, et à leur sujet le roi David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 106,18) « et un feu s’alluma dans leur assemblée, la flamme embrasa les méchants ».

את מחתות החטאים האלה בנפשותם. הוסיף בנפשותם לענין שרמזתי לך למעלה.

« Les brasiers de ces pécheurs, au prix de leur vie. » Il a ajouté « au prix de leur vie » selon l’affaire à laquelle je t’ai fait allusion plus haut.

ולא יהיה כקרח וכעדתו. מכאן הוכיחו רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. ובאור הכתוב ולא יהיה כקרח וכעדתו מן הנבלעים והנשרפים רק שילקה בצרעת, זהו כאשר דבר ה' ביד משה לו, רמז על החולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כשם שלקה משה בצרעת בידו, דכתיב (שמות ד׳:ו׳) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך.

« Et il ne sera pas comme Qorah et son assemblée. » De là nos Sages, de mémoire bénie, ont prouvé que quiconque s’attache à une querelle transgresse un commandement négatif. Et l’explication du verset « et il ne sera pas comme Qorah et son assemblée » : il ne sera pas des engloutis ni des brûlés, mais seulement il sera frappé de lèpre, c’est « comme l’Éternel l’a dit par la main de Moché à lui », une allusion à ceux qui contestent la prêtrise : ils sont frappés de lèpre, de même que Moché fut frappé de lèpre à sa main, car il est écrit (Exode 4,6) « et l’Éternel lui dit encore : mets donc ta main dans ton sein ».

וילונו כל עדת בני ישראל. אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן שלא יאמינו בענין אמונה שלמה.

« Et toute l’assemblée des fils d’Israël murmura. » Après que deux jugements furent exécutés sur eux, l’engloutissement et l’incendie, que leur restait-il à murmurer, au point de ne pas croire en l’affaire d’une foi complète ?

אבל הרמב"ן ז"ל כתב, הנכון לפרש כי אחר השרפה היו מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא אש מלפני ה' ותאכל קרבנותיו, אבל היו ישראל חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחליפין שיעשו בהן, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה', ועתה יתלוננו אתם המיתם את עם ה', שנתת העצה הזאת שיקריבו קטרת ככהנים, והם היו ראוין לעבודת לויה לא שיהיו ככהנים מקריבים קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי, עד כאן.

Mais le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : il est juste d’expliquer qu’après l’incendie ils croyaient à la prêtrise d’Aharon, puisqu’un feu était sorti de devant l’Éternel et avait dévoré ses sacrifices ; mais Israël désirait que les aînés soient les serviteurs du Tabernacle à la place des Lévites, et ils ne voulaient pas de l’échange qu’on avait fait avec eux, car ils désiraient que toutes les tribus aient une part dans le service de la maison de l’Éternel ; et maintenant ils murmuraient : « vous avez fait mourir le peuple de l’Éternel », car vous avez donné ce conseil qu’ils offrent l’encens comme des cohanim, alors qu’ils étaient aptes au service de Lévite, non à être comme des cohanim offrant l’encens ; et c’est le sens de « le bâton d’Aharon pour la maison de Lévi a fleuri ». Jusqu’ici.

כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. מלאך יש ששמו קצף, ענף וכח נמשך ממדת הדין, ולכך החל הנגף. ומשה היה מכירו ממתן תורה, והוא שדרשו בתנחומא בפסוק (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כיון שעשו העגל פגעו בו מלאכי חבלה חמשה, ואלו הן, אף וחמה וקצף והשמד וחרון, כיון שהזכיר שלשה אבות ננערו ממנו שלשה, נשארו אף וחמה, זהו שנאמר (דברים ט׳:י״ט) כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר לו עמוד אתה באחת שנאמר (תהילים ז׳:ז׳) קומה ה' באפך, ואני באחת שנאמר (שם קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית.

« Car le courroux est sorti de devant l’Éternel, la plaie a commencé. » Il y a un ange dont le nom est Qetsef (courroux), un rameau et une force issus de l’attribut de rigueur, et c’est pourquoi « la plaie a commencé ». Et Moché le connaissait depuis le don de la Torah, et c’est ce qu’ils ont enseigné dans le Tanh’ouma sur le verset (Exode 32,7) « Va, descends » : quand ils firent le veau, cinq anges de destruction l’assaillirent, et les voici : Af, H’ema, Qetsef, Hashmed et H’aron ; quand il mentionna les trois Patriarches, trois s’écartèrent de lui, et il resta Af et H’ema ; c’est ce qui est dit (Deutéronome 9,19) « car j’ai craint la colère (af) et le courroux (h’ema) ». Il lui dit : tiens bon toi contre l’un, comme il est dit (Psaumes 7,7) « lève-Toi, Éternel, dans Ta colère », et moi contre l’autre, comme il est dit (ibid. 106) « et si Moché, son élu, ne s’était tenu dans la brèche devant lui pour détourner sa colère de détruire ».

ומה שאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים, נראה לי שאלו אמר בין המתים והחיים היה משמע שהיו המתים לפניו ואין חיים ביניהם, והחיים לאחריו ואין מת ביניהם, ועמד אהרן באמצע, אבל עתה שאמר בין המתים ובין החיים יורה כי היו המתים לפניו ואחריו וכן החיים לפניו ואחריו והוא באמצע, וזהו לשון ויעמוד בין המתים ובין החיים, וזה היה כשבא ונתן הקטרת כי אז נעצרה המגפה מיד ונשארו ישראל כמו שמצאם, חי שהיה מוצא בין המתים לא היה מת, ומת שהיה בין החיים לא היה נעקר. ונלמוד מזה כי מתחלה קודם בואו היה המלאך משחית ומחבל את הכל, ממית את החיים ועוקר את המתים.

Quant à l’expression « et il se tint entre les morts et entre les vivants », il me semble que s’il avait dit « entre les morts et les vivants », cela aurait laissé entendre que les morts étaient devant lui sans vivants parmi eux, et que les vivants étaient derrière lui sans mort parmi eux, et qu’Aharon se tenait au milieu ; mais maintenant qu’il a dit « entre les morts et entre les vivants », cela indique que les morts étaient devant lui et derrière lui, et de même les vivants devant lui et derrière lui, et qu’il était au milieu ; et c’est l’expression « et il se tint entre les morts et entre les vivants ». Et ce fut lorsqu’il vint et donna l’encens, car alors la plaie s’arrêta aussitôt et Israël resta comme il les avait trouvés : un vivant qui se trouvait parmi les morts ne mourait pas, et un mort qui se trouvait parmi les vivants n’était pas déraciné. Et nous apprenons de là qu’au début, avant sa venue, l’ange détruisait et ravageait tout, faisant mourir les vivants et déracinant les morts.

וכן תמצא במדרש תנחומא, מהו החל, א"ר יהודה בר סימון היה המלאך נוטל על סדר ולא היה מניח לא מת בין החיים ולא חי בין המתים אלא על סדר, שנאמר והנה החל הנגף בעם, כד"א (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה, כשם שהקוצר קוצר על סדר, עד כאן.

Et de même tu trouves dans le Midrash Tanh’ouma : que signifie « a commencé » ? Rabbi Yehouda bar Simon a dit : l’ange prenait en ordre et ne laissait ni mort parmi les vivants ni vivant parmi les morts, mais en ordre, comme il est dit « et voici que la plaie a commencé dans le peuple », comme il est dit (Deutéronome 16,9) « depuis que la faucille commence dans les blés » : de même que le moissonneur moissonne en ordre. Jusqu’ici.

וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. כבר העיד הכתוב כי מיד שבא אהרן ונתן הקטרת מיד ותעצר המגפה קודם שישוב אל פתח אהל מועד, וא"כ למה הוצרך פסוק זה. אלא למדך שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אהל מועד.

« Et Aharon revint vers Moché à l’entrée de la tente de la réunion, et la plaie s’était arrêtée. » Le verset a déjà attesté qu’aussitôt qu’Aharon vint et donna l’encens, aussitôt la plaie s’arrêta, avant qu’il revienne à l’entrée de la tente de la réunion ; et s’il en est ainsi, pourquoi ce verset est-il nécessaire ? Mais il t’enseigne qu’Aharon maîtrisa l’ange pour le conduire devant Moché, à l’entrée de la tente de la réunion.

וכן דרשו רז"ל מצא אהרן למלאך עומד ומחבל עמד כנגדו ולא היה מניחו לחבל אלא ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמר לו אהרן, משה שלחני, אמר לו המלאך אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, אמר לו אהרן הרי הקב"ה ומשה פתח אהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו לשם, שנאמר וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, א"ר יצחק מלמד שהוליכו פתח אהל מועד ועצרו לשם, זהו פתח אהל מועד והמגפה נעצרה.

Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné : Aharon trouva l’ange debout en train de ravager ; il se tint contre lui et ne le laissait pas ravager, mais « il se tint entre les morts et entre les vivants ». Aharon lui dit : Moché m’a envoyé. L’ange lui dit : toi, tu es l’envoyé d’un homme de chair et de sang, et moi l’envoyé du Saint, béni soit-Il. Aharon lui dit : voici le Saint, béni soit-Il, et Moché à l’entrée de la tente de la réunion ; allons auprès d’eux. L’ange n’y prêta pas attention jusqu’à ce qu’Aharon le retînt par les reins et le conduisît là, comme il est dit « et Aharon revint vers Moché à l’entrée de la tente de la réunion, et la plaie s’était arrêtée ». Rabbi Yits’haq a dit : cela enseigne qu’il le conduisit à l’entrée de la tente de la réunion et l’arrêta là ; c’est « à l’entrée de la tente de la réunion, et la plaie s’était arrêtée ».

כשבא ליפטר מן העולם מה כתיב (שם לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, זהו הקטורת שבידו שכפף את המלאך ועצרו במתניו, להודיעך כמה הקטורת חביבה, עד כאן בתנחומא.

Quand il fut sur le point de quitter le monde, qu’est-il écrit (ibid. 33) « bénis, Éternel, sa force et agrée l’œuvre de ses mains » ? C’est l’encens qu’il avait en main, par lequel il avait contraint l’ange et l’avait retenu par les reins, pour te faire savoir combien l’encens est cher. Jusqu’ici, dans le Tanh’ouma.

כי מטה אחד לראש בית אבותם. כלומר אף על פי שנחלק השבט לכהנים ולוים, מטה אחד לראש בית אבותם.

« Car un seul bâton pour le chef de la maison de leurs pères. » C’est-à-dire : bien que la tribu soit divisée en cohanim et Lévites, un seul bâton pour le chef de la maison de leurs pères.

והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי. הכתוב הזה יורה כי עדיין היו מתלוננים אחר שנעשו בהם שלשה שפטים בליעה ושרפה ומגפה, ועל כן הוצרך הש"י לעשות להם אות פריחת המטה אחר שלשת השפטים האלה, כי בליעת קרח וחבריו היה אות ומופת שהקב"ה פסל הבכורות שהרי קרח בכור היה, וכמו שבארתי למעלה, והשרפה למקריבי הקטרת אות על הכהונה שהקב"ה בחר באהרן להיות כהן גדול ולהקטיר לפניו, ועל כן נשרפו מקריבי הקטרת ויותר הוא לבדו, ועל התלונה שעשו שלא היו רוצים בחליפין בא להם עונש המגפה, ועדיין היו מתלוננים אחרי המגפה, שנאמר והשכתי מעלי את תלונות, ועל כן הוצרך אות פריחת המטה להורות צמיחת פורענות לכל החולקים והיה לאות ברית על הלויה, כי הקב"ה בחר בלוים תחת הבכורות, וזה שאמר הכתוב לבית לוי, למדך הכתוב שפריחת המטה היה אות ומופת על הלויה.

« Et il arrivera que l’homme que j’aurai choisi, son bâton fleurira, et je ferai cesser de devant moi. » Ce verset indique qu’ils murmuraient encore après que trois jugements eurent été exécutés sur eux : l’engloutissement, l’incendie et la plaie ; et c’est pourquoi le Nom, qu’Il soit béni, dut leur faire le signe de la floraison du bâton après ces trois jugements. Car l’engloutissement de Qorah et de ses compagnons fut un signe et un prodige que le Saint, béni soit-Il, avait disqualifié les aînés, puisque Qorah était un aîné, comme je l’ai expliqué plus haut ; et l’incendie des offrants d’encens fut un signe sur la prêtrise, que le Saint, béni soit-Il, avait choisi Aharon pour être grand-prêtre et pour brûler l’encens devant Lui, et c’est pourquoi les offrants d’encens furent brûlés, et lui seul survécut ; et pour le murmure qu’ils firent, ne voulant pas de l’échange, vint sur eux le châtiment de la plaie ; et ils murmuraient encore après la plaie, comme il est dit « et je ferai cesser de devant moi les murmures » ; et c’est pourquoi il fallut le signe de la floraison du bâton, pour indiquer le germe du châtiment pour tous ceux qui contestent, et il fut un signe d’alliance sur le service de Lévi, car le Saint, béni soit-Il, avait choisi les Lévites à la place des aînés ; et c’est ce que dit le verset « pour la maison de Lévi » : le verset t’enseigne que la floraison du bâton fut un signe et un prodige sur le service des Lévites.

והנה נתבאר בכל האותות האלה כי נבואת משה אמתית וקיימת, ונשתברו דברי החולקים המסתפקים בדברי משה האומרים עליו כי הוא היה עושה המעשים מדעתו ואז ידעו בבירור כי הכל מאת הש"י.

Et voici qu’il est devenu clair par tous ces signes que la prophétie de Moché est véridique et durable, et les paroles des contestataires qui doutaient des paroles de Moché et disaient de lui qu’il faisait les actes de sa propre connaissance furent brisées, et alors ils surent clairement que tout venait du Nom, qu’Il soit béni.

ומטה אהרן בתוך מטותם. שלא יאמרו לפי שהניחו לצד השכינה פרח.

« Et le bâton d’Aharon au milieu de leurs bâtons. » Pour qu’ils ne disent pas : c’est parce qu’on l’a placé du côté de la Présence qu’il a fleuri.

והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שהוא מטה בית לוי.

« Et voici que le bâton d’Aharon pour la maison de Lévi avait fleuri. » C’est-à-dire : c’est le bâton de la maison de Lévi.

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיהו א׳:י״ב) כי שוקד אני על דברי לעשותו. והפרי הזה מר מתחלתו.

« Et il produisit des bourgeons, fit éclore des fleurs et mûrit des amandes. » Ce qu’il a mûri des amandes et non un autre fruit, c’est que c’est un fruit estimé et qui se hâte de sortir d’une année à l’autre plus que les autres fruits, et à cause de cela on les appelle « shqedim », de l’expression de « shqedah » (empressement), comme il est écrit (Jérémie 1,12) « car je veille (shoqed) sur ma parole pour l’accomplir ». Et ce fruit est amer au début.

וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם, ויגמול שקדים, מקל שקד אני רואה, כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר שכן אמר ג"כ (שם) סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה, וכן כתוב מפורש (דניאל ט׳:י״ד) וישקד ה' על הרעה.

Et de même cette expression d’« amandes » est toujours mentionnée à propos de l’attribut de rigueur : « et il mûrit des amandes » ; « je vois un bâton d’amandier », c’est-à-dire une branche avec les amandes qu’elle porte, qui sont amères, une allusion au malheur et à l’amertume de l’attribut de rigueur tendu dans la destruction du Sanctuaire par la main de Nebukhadnetsar ; car il a dit aussi (ibid.) « je vois une marmite qui bout, et sa face est du côté du nord », et ainsi il est écrit explicitement (Daniel 9,14) « et l’Éternel veilla sur le malheur ».

וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירתו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין, כמו שמצינו בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת במקום כהן, וכתיב בו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) והצרעת זרחה במצחו.

Et s’il en est ainsi, ce bâton qui mûrit des amandes, d’après le nom du fruit, sa rapidité et son goût, nous apprenons que quiconque conteste la prêtrise, le Saint, béni soit-Il, se hâte de le punir et tend contre lui l’attribut de rigueur, comme nous avons trouvé chez le roi Ouzziyahou, qui étendit la main pour brûler l’encens à la place du cohen, et il est écrit à son sujet (II Chroniques 26,19) « et la lèpre éclata sur son front ».

ויראו ויקחו איש מטהו. כי הכיר כל אחד מהם מטהו מתוך שכתב בו את שמו.

« Et ils virent, et prirent chacun son bâton. » Car chacun d’eux reconnut son bâton, parce qu’il y avait écrit son nom.

הן גוענו. די לנו שגוענו ואבדנו, והנה כל הקרב אל משכן ה' ימות. וכפל הקריבה שהזכיר קריבה אחר קריבה לומר כל מי שיקרב אל האהל יותר מחברו ימות כמות השרופים, ומי יתן ותמנו לגוע. אז אמר הש"י לאהרן שמנהו נשיא על שבט לוי להזהיר שלא יכשילו הלוים את ישראל.

« Voici, nous expirons. » Il nous suffit que nous expirions et périssions ; et voici que quiconque s’approche du Tabernacle de l’Éternel mourra. Et il a doublé l’approche, mentionnant approche après approche, pour dire : quiconque s’approchera de la tente plus que son prochain mourra comme la mort des brûlés ; Ah ! puissions-nous en avoir fini avec la mort. Alors le Nom, qu’Il soit béni, dit à Aharon, qu’Il avait nommé prince sur la tribu de Lévi, de mettre en garde pour que les Lévites ne fassent pas trébucher Israël.

ויתכן לפרש הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, שבאר הכתוב שלשת השפטים הנעשים במחלוקת הזה, הבליעה והשרפה והמגפה, וכמו שבארתי כבר, ויאמר הן גוענו בשרפה, אבדנו בבליעה, הוא שכתוב ויאבדו מתוך הקהל, כלנו אבדנו במגפה, שהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות. וכן תרגם אונקלוס הא מננא קטלת חרבא הא מננא בלעת ארעא הא מננא דמיתו במותנא, תרגום גוענו קטלת חרבא, והוא כנוי לאש שיצאה מאת ה' שהוא מדת הדין, וכן חרבו של הקב"ה היא מדת דינו כענין שנאמר (ישעיהו כ״ז:א׳) יפקד ה' בחרבו הקשה וגו'.

Et on peut expliquer « voici, nous expirons, nous périssons, nous tous nous périssons » : le verset a expliqué les trois jugements exécutés dans cette querelle, l’engloutissement, l’incendie et la plaie, comme je l’ai déjà expliqué ; et il dit « voici, nous expirons » par l’incendie, « nous périssons » par l’engloutissement, c’est ce qui est écrit « et ils périrent du milieu de l’assemblée », « nous tous nous périssons » par la plaie, car les morts de la plaie furent quatorze mille sept cents. Et ainsi a traduit Onkelos : « voici, certains d’entre nous ont été tués par l’épée ; voici, certains ont été engloutis par la terre ; voici, certains sont morts de la peste » ; il a traduit « nous expirons » par « l’épée a tué », et c’est un nom de substitution pour le feu qui sortit de la part de l’Éternel, qui est l’attribut de rigueur, et de même l’épée du Saint, béni soit-Il, est Son attribut de jugement, comme il est dit (Isaïe 27,1) « en ce jour-là, l’Éternel visitera de Son épée dure, etc. ».

תשאו את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם. ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות, כלומר אתם תהיו לפני תמיד. ודרשו בספרי, הכהנים היו מבפנים והלוים מבחוץ, כלומר לשמור אותו וללכת בלילות סביבותיו דרך כבוד ומעלה.

« Vous porterez la faute de votre prêtrise. » Si vous ne gardez pas la prêtrise, la faute est sur vous. « Et toi et tes fils avec toi, devant la tente du témoignage » : c’est-à-dire que vous serez toujours devant moi. Et ils ont enseigné dans le Sifrei : les cohanim étaient à l’intérieur et les Lévites à l’extérieur, c’est-à-dire pour la garder et aller la nuit autour d’elle, par voie d’honneur et de rang.

ולא ימותו גם הם גם אתם. מכאן שאין הכהנים רשאין לבא בעבודת הלוים ולא הלוים בשל כהנים, ואף הכהנים והלוים בעצמם מעבודה לעבודה, אלא כענין שכתוב (במדבר ד׳:ט״ו) איש על עבודתו וגו'. וכן דרשו בספרי, אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, הרי אזהרה, ולא ימותו הרי עונש. מנין שאין הכהנים נכנסין לתוך עבודת הלוים ולא הלוים בתוך עבודת הכהנים, ת"ל גם הם, מעבודה לחברתה מנין ת"ל גם אתם, וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה להגיף דלתות ואמר לו רבן יוחנן חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ואין אתה מן השוערים.

« Et ils ne mourront pas, eux ni vous. » De là, les cohanim n’ont pas le droit de venir dans le service des Lévites, ni les Lévites dans celui des cohanim, et même les cohanim et les Lévites eux-mêmes ne peuvent passer d’un service à un autre, mais comme il est écrit (Nombres 4,15) « chacun selon son service, etc. ». Et ainsi ils ont enseigné dans le Sifrei : « seulement ils n’approcheront pas des ustensiles du sanctuaire ni de l’autel » : voilà l’avertissement ; « et ils ne mourront pas » : voilà le châtiment. D’où apprend-on que les cohanim n’entrent pas dans le service des Lévites ni les Lévites dans le service des cohanim ? L’Écriture dit « eux aussi », et d’un service à l’autre, d’où l’apprend-on ? L’Écriture dit « vous aussi » ; et déjà Rabbi Yehochoua fils de H’ananya voulut fermer les portes, et Rabban Yo’hanan lui dit : reviens en arrière, car tu es des chanteurs et tu n’es pas des portiers.

ושמרו את משמרת אהל מועד. והשמירה לגדולה, ולמעלה כמו שאמרו אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרים לפלטרין שאין עליה שומרים.

« Et ils garderont la garde de la tente de la réunion. » Et la garde est pour la grandeur et pour l’élévation, comme ils ont dit : un palais sur lequel il y a des gardes n’est pas semblable à un palais sur lequel il n’y a pas de gardes.

עבודת מתנה אתן את כהונתכם. עבודת הכהונה שאני מטיל עליכם אינה עבודת זלזול אלא עבודת גדולה ומתנה ממני לכם, לפי שהיא לכם כבוד ותפארת מלבד מה שאתם מתפרנסים בה. ומה שחזר והזר הקרב יומת, כלומר הזר מהכהנים, ואפילו לוי. ועולת שמואל שהוא לוי, הוראת שעה היתה, כמעשה גדעון המנשי. וגם הפרשה הזו מורה כי במדבר סיני היה כשהוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורות.

« Je donne votre prêtrise comme service de don. » Le service de la prêtrise que Je vous impose n’est pas un service de dédain mais un service de grandeur et un don de Ma part pour vous, car il est pour vous honneur et gloire, outre ce dont vous vivez par lui. Et ce qu’il répète « et l’étranger qui s’approche sera mis à mort », cela signifie celui qui est étranger à la prêtrise, et même un Lévite. Et l’holocauste de Shemouel, qui était Lévite, fut une disposition temporaire, comme l’acte de Guideon le Menashite. Et cette section aussi montre que c’était dans le désert du Sinaï, lorsque le Tabernacle fut dressé, que les Lévites furent choisis et les aînés disqualifiés.

וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי. כאן קיים לו הכהונה אחר שבאו עליה עוררין, ומשל למה הדבר דומה למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם לו השטר ובא אחד וערער עליו, א"ל המלך כל הרוצה לערער יערער, הנני כותב וחותם לו. וכאן נתנו לו עשרים וארבעה מתנות כהונה.

« Et l’Éternel parla à Aharon : et Moi, voici, Je t’ai donné la garde de Mes offrandes prélevées. » Ici Il lui confirme la prêtrise après qu’elle fut contestée. Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui avait donné un champ à son ami sans écrire ni sceller l’acte ; quelqu’un vint et le contesta. Le roi lui dit : que celui qui veut contester conteste ; voici que J’écris et scelle pour lui. Et ici Il lui donna vingt-quatre dons de la prêtrise.

וכן דרשו רז"ל בפרק הזרוע, עשרים וארבעה מתנות כהונה הן וכלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, כל המקיימן כאלו קיים כלל ופרט וברית מלח וכל העובר עליהן כאלו עובר על כלל ופרט וברית מלח, ואלו הן, עשר מתנות בבהמ"ק ועשר בגבולים וארבע בירושלים. עשר במקדש, חטאת בהמה, וחטאת העוף, אשם ודאי, אשם תלוי, זבחי שלמי צבור, לוג שמן של מצורע, שתי הלחם, לחם הפנים, שירי מנחות, מותר העומר. ארבע בירושלים, בכור, בכורים, איל נזיר, עורות קדשים.

Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné dans le chapitre « HaZeroa » : il y a vingt-quatre dons de la prêtrise, et tous furent donnés à Aharon et à ses fils par général, particulier et alliance de sel ; quiconque les accomplit, c’est comme s’il avait accompli un général, un particulier et une alliance de sel ; et quiconque les transgresse, c’est comme s’il avait transgressé un général, un particulier et une alliance de sel. Et les voici : dix dons dans le Sanctuaire, dix dans le reste du pays, et quatre à Jérusalem. Dix dans le Sanctuaire : le sacrifice expiatoire du bétail, le sacrifice expiatoire de l’oiseau, le sacrifice de culpabilité certain, le sacrifice de culpabilité douteux, les sacrifices de paix de la communauté, le log d’huile du lépreux, les deux pains, le pain de proposition, les restes des offrandes de farine, le reste de l’omer. Quatre à Jérusalem : le premier-né, les prémices, le bélier du nazir, les peaux des sacrifices saints.

עשר בגבולין, תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, והמתנות שהן הזרוע והלחיים והקיבה, פדיון הבן, פטר חמור, שדה אחוזה, שדה חרמין, גזל הגר.

Dix dans le reste du pays : l’offrande prélevée, l’offrande prélevée de la dîme, la hallah, les prémices de la tonte, et les dons qui sont l’épaule, les mâchoires et la caillette, le rachat du fils, le premier-né de l’âne, le champ de possession, le champ d’anathème, le vol commis sur le converti.

בקדש הקדשים תאכלנו. קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות שהרי במקום הארון הוא לפנים מן הפרכת, כענין שכתוב (שמות כ״ו:ל״ג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ואין בקדש הקדשים אכילה ושתיה שאין נכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים. אבל באור הכתוב שתאכלנו בקדושה חמורה שלא תנהוג בו מנהג קדשים קלים אלא שיהיה אצלכם קדש קדשים. או נאמר שהזכיר קדש הקדשים על אהל מועד, ונקרא קדש קדשים כנגד חצר המשכן.

« Dans le saint des saints tu le mangeras. » Le saint des saints n’est pas le lieu où se mangent les sacrifices, puisqu’il est à l’emplacement de l’arche, à l’intérieur du voile, comme il est écrit (Exode 26,33) « et le voile vous séparera entre le saint et le saint des saints », et il n’y a pas dans le saint des saints de manger ni de boire, car personne n’y entre sinon le grand-prêtre le jour des Expiations. Mais l’explication du verset est que tu le mangeras selon les règles d’une sainteté supérieure, sans le traiter comme les sacrifices de sainteté moindre, mais qu’il soit pour vous saint des saints. Ou bien disons qu’il a mentionné le saint des saints pour la tente de la réunion, appelée saint des saints par rapport au parvis du Tabernacle.

כל חרם בישראל לך יהיה. כל מי מישראל שיחרים סתם שום דבר מנכסיו נאסר לו ולכל ישראל ויהא לכהנים העובדים באותו משמרת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כ״ז:כ״א-כ״ב) כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. ואם פירש לש"י יתננו לבדק הבית, ודרשו רז"ל במעשה קרח באשה אחת שהיתה לה רחל באתה לגזזה ובא הכהן אצלה שתתן לו ראשית הגז, כשילדה בכור נטלו כהן, ראתה שהדבר כן שחטתה, בא כהן נטל המתנות, אמרה יהא בשר זה חרם, נטל הכל.

« Tout bien voué par h’erem en Israël sera à toi. » Quiconque en Israël vouera sans précision par h’erem quelque chose de ses biens, cela lui est interdit ainsi qu’à tout Israël et sera pour les cohanim qui officient durant cette garde. Et ailleurs il dit (Lévitique 27,21-22) « comme le champ d’anathème, sa possession sera au cohen. » Et s’il a précisé « pour le Nom », il le donnera à la réparation de la maison ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné, dans l’affaire de Qorah, à propos d’une femme qui avait une brebis : elle vint la tondre, et le cohen vint auprès d’elle pour qu’elle lui donne les prémices de la tonte ; quand elle enfanta un premier-né, le cohen le prit ; voyant qu’il en était ainsi, elle l’abattit ; le cohen vint prendre les dons ; elle dit : que cette viande soit vouée par h’erem ; il prit tout.

ופדויו מבן חדש תפדה. יחזור אל בכור אדם.

« Et ses rachetés, dès l’âge d’un mois, tu les rachèteras. » Cela se rapporte au premier-né de l’homme.

ברית מלח עולם היא לפני ה'. ע"ד הפשט ברית כרותה, כי מקום המלח נכרת, וכה"א (ירמיהו י״ז:ו׳) ארץ מלחה ולא תשב.

« C’est une alliance de sel pour toujours devant l’Éternel. » Selon le sens simple : une alliance conclue (kerouta), car le lieu du sel est retranché, comme il est dit (Jérémie 17,6) « une terre salée et inhabitée ».

וע"ד הקבלה ברית מלח עולם היא, יאמר כי הברית מלח עולם היא, כלומר קיום הבשר, והמלח עקרו מים ובכח השמש השולט עליו נעשה מלח, וא"כ יש בכח המלח מים ואש, וכן הברית כלולה ממדת הרחמים וממדת הדין, וזה סוד (בראשית ל״ו:ל״ט) בת מי זהב, ויבאר לנו הכתוב כי הברית הזאת מלח העולם היא, כלומר קיום העולם, כי בו יתקיים ויכרת, כשם שהמלח המקום שבו נעשה הוא נכרת ולא יעלה בו שום צמח, וכענין שכתוב (ירמיהו י״ז:ו׳) ארץ מלחה ולא תשב, וכתיב (דברים כ״ט:כ״ב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה, וגם היא מקיימת הדבר כמליחה, והנה זה דבר והפכו האחד כלול בחברו והפעולות משתנות, אבל הענין אחד.

Et selon la Kabbale, « une alliance de sel pour toujours » : il dit que l’alliance est un sel du monde, c’est-à-dire la conservation de la chair ; et le sel a pour origine l’eau, et par la force du soleil qui domine sur lui il devient sel ; et s’il en est ainsi, il y a dans la force du sel eau et feu, et ainsi l’alliance comprend l’attribut de miséricorde et l’attribut de rigueur, et c’est le secret de (Genèse 36,39) « fille de Mé-Zahav » ; et le verset nous expliquera que cette alliance est le sel du monde, c’est-à-dire la subsistance du monde, car par elle il subsiste et est retranché, de même que le sel : le lieu où il est fait est retranché et aucune plante n’y pousse, comme il est écrit (Jérémie 17,6) « une terre salée et inhabitée », et il est écrit (Deutéronome 29,22) « soufre et sel, tout son pays est brûlé » ; et elle fait aussi subsister la chose comme la salaison ; et voici qu’une chose et son contraire, l’une incluse dans l’autre, et les actions changent, mais l’affaire est une.

ודע כי בשתי פרשיות אלו הסמוכות זו לזו נתבארו משפטי המתנות של כהן ולוי, ופרשיות אלו בא הדבור לאהרן לבדו בלשון וידבר ובלשון ויאמר, חקי התרומה ושאר המתנות שהן בין כלן עשרים וארבע שהן לבית אהרן אמורים בלשון וידבר, חקי המעשר לבית לוי אמורים בלשון ויאמר, בשכבר ידעת כי מדת הכהן היא תורה שבכתב, ומדת הלוי תורה שבע"פ, ועל כן זכתה לו תורה כ"ד מתנות כהונה כנגד כ"ד ספרים.

Et sache que dans ces deux sections voisines l’une de l’autre sont expliquées les lois des dons du cohen et du Lévite ; et ces sections, la parole fut adressée à Aharon seul, dans l’expression « il parla » et dans l’expression « il dit » : les lois de l’offrande prélevée et des autres dons, qui sont vingt-quatre au total, qui sont pour la maison d’Aharon, sont dites dans l’expression « il parla » ; les lois de la dîme pour la maison de Lévi sont dites dans l’expression « il dit » ; puisque tu sais déjà que l’attribut du cohen est la Torah écrite et l’attribut du Lévite la Torah orale, et c’est pourquoi la Torah lui a accordé vingt-quatre dons de la prêtrise, en regard des vingt-quatre livres.

ותמצא בפקודי הלוים שנזכר בהם על פי ה' מה שלא תמצא בפקודי בני ישראל, וזה רמז למדה שהיא תורה שבעל פה, ודרשו רז"ל (שמות ל״ד:כ״ז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה.

Et tu trouves dans les recensements des Lévites qu’il y est mentionné « sur l’ordre de l’Éternel » ce que tu ne trouves pas dans les recensements des fils d’Israël, et c’est une allusion à l’attribut qui est la Torah orale, et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné (Exode 34,27) « car sur la teneur de ces paroles j’ai conclu avec toi une alliance » : le Saint, béni soit-Il, n’a conclu d’alliance avec Israël qu’en vue de la Torah orale.

ופקח עיני הלב ותראה איך באר הכתוב כי נחלת הכהן אני, ממה שאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלתך, והוא מדת רחמים במקום הזה כמו (שמות ו׳:ה׳) וגם אני שמעתי, ונחלת הלוי הוא המעשר שהוא רמז אל העשירית, ומזה אמר (במדבר י״ח:כ״א) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, וכן תמצא לוי בן יעקב שהיה עשירי בבנים, שהרי כתוב (בראשית כ״ח:כ״ב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אפילו מבניו נתן מעשר להקב"ה, והעשירי הוא קדש, וכן (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ודרכו של רועה כשהוא מכניס צאנו לדיר ורוצה לעשרן שמוציאן אחד אחד, ומי שנכנס אחרון יצא ראשון, כך השבטים כשהתחיל למנות מבנימן שהוא אחרון יהיה לוי עשירי בבנים.

Et ouvre les yeux du cœur et tu verras comment le verset a expliqué que « Je suis l’héritage du cohen », par ce qu’il a dit (Nombres 18,20) « Je suis ta part et ton héritage », et c’est l’attribut de miséricorde en ce lieu, comme (Exode 6,5) « et aussi Moi J’ai entendu » ; et l’héritage du Lévite est la dîme, qui est une allusion au dixième, et de là il a dit (Nombres 18,21) « et aux fils de Lévi, voici, J’ai donné toute dîme en Israël pour héritage » ; et de même tu trouves Lévi fils de Yaaqov, qui était le dixième des fils, puisqu’il est écrit (Genèse 28,22) « et de tout ce que Tu me donneras, je Te donnerai la dîme » : même de ses fils il donna une dîme au Saint, béni soit-Il, et le dixième est saint ; et de même (I Chroniques 23,13) « et Aharon fut mis à part pour être sanctifié comme saint des saints ». Et la manière du berger, lorsqu’il fait entrer son troupeau dans l’enclos et veut le dîmer, c’est de les faire sortir un à un, et celui qui est entré le dernier sort le premier ; ainsi, pour les tribus, quand on commence à compter à partir de Binyamin, qui est le dernier, Lévi sera le dixième des fils.

וכן תמצא בפרקי דר' אלעזר פרק ל"ז, לא עשר יעקב אלא למפרע, התחיל מבנימן שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה' ועליו הכתוב אומר (ויקרא כ״ז:ל״ב) העשירי יהיה קדש לה', ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני כסא הכבוד, אמר לפניו רבש"ע זה גורלך וזה מעשרך, פשט יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים, אמר מיכאל לפני הקב"ה רבש"ע המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם, לפיכך נתן להם לבני לוי כל קדש שעלה לשמו, שנאמר (דברים י״ח:א׳) אשי ה' ונחלתו יאכלון, עד כאן בפרקים.

Et ainsi tu trouves dans les chapitres de Rabbi Eliézer, chapitre trente-sept : Yaaqov ne préleva la dîme qu’à rebours : il commença par Binyamin, qui était dans le sein de sa mère, et Lévi monta comme saint pour l’Éternel ; et à son sujet le verset dit (Lévitique 27,32) « le dixième sera saint pour l’Éternel ». L’ange Mikhaël descendit, prit Lévi et le fit monter devant le Trône de Gloire. Il dit devant Lui : Maître du monde, voici ton lot et voici ta dîme. Il étendit sa main droite et le bénit : que les fils de Lévi soient des serviteurs devant Lui sur la terre comme les anges de service dans les cieux. Mikhaël dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, ceux qui servent un roi, ne leur donne-t-on pas de quoi se nourrir ? ; c’est pourquoi Il leur donna, aux fils de Lévi, tout ce qui est consacré en Son nom, comme il est dit (Deutéronome 18,1) « les sacrifices par le feu de l’Éternel et son héritage, ils les mangeront ». Jusqu’ici, dans les chapitres.

והנה הלוי מקודש, ואמנם הכהן מקודש יותר ממנו, והלוי מפרסם מעלת הכהן שיתחייב לתת לו מעשר מן המעשר, שהרי הלוים משועבדים הם לכהנים, הוא שכתוב (במדבר ח׳:י״ט) ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו.

Et voici que le Lévite est sanctifié, mais le cohen est plus sanctifié que lui, et le Lévite publie l’élévation du cohen en étant tenu de lui donner une dîme de la dîme, car les Lévites sont asservis aux cohanim, c’est ce qui est écrit (Nombres 8,19) « et Je donne les Lévites comme donnés à Aharon et à ses fils ».

והסתכל ותראה איך הזכיר הכתוב בכהן היא ובלוי הוא, בכל אחד ואחד הזכיר הפך מדתו, אמר בכהן ברית מלח עולם היא, ואמר בלוי הוא, ללמדך שאין פרוד במדות אלא חבור ויחוד שלם וזו כלולה בזו, ומפני זה הזכיר בכאן לשון היא המורה על מדת הדין מצד אחד באמרו היא ומורה על מדת רחמים שהוא חציו ראשון של ה' המיוחד, ומלת הוא שהזכיר בלוי מורה על מדת רחמים מצד אחד באמרו הוא בלשון זכר, ומצד אחר מורה על מדת הדין בהיות כולל חציו האחרון של שם שהוא מדת הדין, ללמדך שהאחת כלולה בחברתה.

Et observe, et tu verras comment le verset a mentionné pour le cohen « elle » (hi) et pour le Lévite « il » (hou) : pour chacun il a mentionné le contraire de son attribut ; il a dit pour le cohen « une alliance de sel pour toujours, elle », et il a dit pour le Lévite « il », pour t’enseigner qu’il n’y a pas de séparation dans les attributs mais union et unification parfaite, l’un inclus dans l’autre ; et c’est pourquoi il a mentionné ici l’expression « elle », qui indique l’attribut de rigueur d’un côté, et indique l’attribut de miséricorde, qui est la première moitié du Nom unique, en disant « hi » ; et le mot « il » (hou) qu’il a mentionné pour le Lévite indique l’attribut de miséricorde d’un côté, en disant « hou » au masculin, et d’un autre côté indique l’attribut de rigueur, en incluant la dernière moitié du Nom, qui est l’attribut de rigueur, pour t’enseigner que l’un est inclus dans l’autre.

וכדמיון זה תמצא ביעקב אבינו ודוד המלך ע"ה שהזכיר כל אחד הפך מדתו, יעקב שכתוב בו (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב, אמר (בראשית מ״ח:ט״ו) האלהים הרועה אותי, ודוד ע"ה שכתוב בו (תהילים ע״ב:א׳) משפטיך למלך תן, אמר (שם כג) ה' רועי לא אחסר, והנה באר כל אחד ואחד בענין הפרנסה בהפך מדתו.

Et à l’image de cela tu trouves chez Yaaqov notre père et le roi David, que la paix soit sur lui, que chacun a mentionné le contraire de son attribut : Yaaqov, dont il est écrit (Michée 7,20) « Tu donneras la vérité à Yaaqov », a dit (Genèse 48,15) « le Dieu qui m’a fait paître » ; et David, que la paix soit sur lui, dont il est écrit (Psaumes 72,1) « donne Tes jugements au roi », a dit (ibid. 23) « l’Éternel est mon berger, je ne manquerai de rien » ; et voici qu’il a expliqué, pour chacun, dans l’affaire de la subsistance, le contraire de son attribut.

בארצם לא תנחל. דרשו רז"ל בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ. וחלק לא יהיה לך בתוכם. בבזה. אני חלקך. על שלחני אתה אוכל. כלומר שיזכה משלחן גבוה באותן חקים שזכתה לו תורה.

« Dans leur pays tu n’hériteras pas. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « dans leur pays tu n’hériteras pas » : lors du partage du pays. « Et il n’y aura pas de part pour toi parmi eux » : dans le butin. « Je suis ta part » : tu manges de Ma table. C’est-à-dire qu’il recevra de la table d’en haut les parts que la Torah lui a attribuées.

ולבני לוי. לפי שמצינו בכהונה (במדבר ה) והיתה לו ולזרעו אחריו, שהכהונה נמשכת לזרעו של אהרן לעולם דור אחר דור, אבל בלויה לא מצינו לשון אחריו, וא"כ מאין לנו שהלויה נמשכת לעולם כמו הכהונה, לכך אמר הכתוב ולבני לוי, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, מה הכהונה לעולם שכן הזכיר בה למעלה חק עולם ברית מלח, אף הלויה חק עולם ברית מלח.

« Et aux fils de Lévi. » Parce que nous trouvons pour la prêtrise (Nombres 5) « et ce sera pour lui et pour sa descendance après lui », que la prêtrise se prolonge à la descendance d’Aharon pour toujours, de génération en génération, mais pour le service des Lévites nous ne trouvons pas l’expression « après lui » ; d’où savons-nous que le service des Lévites se prolonge pour toujours comme la prêtrise ? C’est pourquoi le verset a dit « et aux fils de Lévi » : le vav ajoute à l’affaire précédente : de même que la prêtrise est pour toujours, car il a mentionné plus haut à son sujet « loi perpétuelle, alliance de sel », de même le service des Lévites est loi perpétuelle, alliance de sel.

ובפרשיות הללו נתקיימה הכהונה והלויה לזרע אהרן, אחר שנדונו המערערים ונלכדו בפח מעשיהם ונפלו ממועצותיהם, ומפני זה היתה פריחת המטה אות, כענין שכתוב (במדבר י״ז:כ״ג) פרח מטה אהרן לבית לוי, כמו שהזכרתי למעלה, והפריחה הוא סימן מהירות וצמיחת פורענות לכל מערער כשם שמצינו בעוזיהו (דברי הימים ב כו).

Et dans ces sections, la prêtrise et le service des Lévites furent confirmés pour la descendance d’Aharon, après que les contestataires furent jugés, pris au piège de leurs actes et tombés de leurs conseils ; et c’est pourquoi la floraison du bâton fut un signe, comme il est écrit (Nombres 17,23) « le bâton d’Aharon pour la maison de Lévi avait fleuri », comme je l’ai mentionné plus haut, et la floraison est un signe de rapidité et de germe de châtiment pour tout contestataire, comme nous l’avons trouvé chez Ouzziyahou (II Chroniques 26).

וכן מצינו בכתובים שהפריחה היא סימן מהירות בין לפורענות בין לשכר, לפורענות הוא שכתוב (תהלים צג) בפרוח רשעים כמו עשב, לשכר שכן נאמר בזמן הגאולה (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳) פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו, וכתיב (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי י״א:כ״ח) וכעלה צדיקים יפרחו, וכן אמר דוד אביו ע"ה (תהילים צ״ב:י״ג-י״ד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.

Et de même nous trouvons dans les Écrits que la floraison est un signe de rapidité, aussi bien pour le châtiment que pour la récompense : pour le châtiment, c’est ce qui est écrit (Psaumes 93) « quand les méchants fleurissent comme l’herbe » ; pour la récompense, comme il est dit au temps de la délivrance (Isaïe 35,1-2) « elle fleurira abondamment, elle exultera, oui, de joie et de chants ; la gloire du Liban lui a été donnée, la splendeur du Carmel et de Sharon ; eux verront la gloire de l’Éternel, la splendeur de notre Dieu », et il est écrit (Osée 14,6) « Je serai comme la rosée pour Israël, il fleurira comme le lys et enfoncera ses racines comme le Liban », et ainsi a dit Salomon, que la paix soit sur lui (Proverbes 11,28) « et comme la feuille, les justes fleuriront », et ainsi a dit David son père, que la paix soit sur lui (Psaumes 92,13-14) « le juste fleurira comme le palmier, il croîtra comme le cèdre du Liban ; plantés dans la maison de l’Éternel, ils fleuriront dans les parvis de notre Dieu ».