Chelaḥ Lekha

סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא)

« Le cheval est préparé pour le jour de la guerre, mais à l’Éternel est la délivrance » (Proverbes 21,31).

שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו,

Salomon le roi, que la paix soit sur lui, avertit tout homme par ce verset (Proverbes 21) de faire tout ce qu’il doit faire, et par la voie de la nature tout ce qui est en son pouvoir, et de remettre le reste entre les mains du ciel, car le miracle n’intervient que là où les moyens naturels sont insuffisants, et l’essentiel de la formation de l’homme est bâti sur la mesure de la nature, et c’est pourquoi l’homme doit faire des actions et des entreprises qui soient des préparations pour atteindre son désir et obtenir les demandes de son cœur, comme celui qui veut aller en guerre contre ses ennemis, à qui il convient de préparer des armes, des chevaux et des chars pour le jour de la guerre, car s’il ne prépare pas et s’appuie sur le miracle, il sera livré aux mains de ses ennemis ; ou comme celui qui a un malade, à qui il convient de procurer des soutiens et des remèdes pour sa nourriture,

ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהילים קמ״ז:ג׳) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה,

de lui donner à manger les aliments utiles et de lui éviter les aliments nuisibles ; et après qu’il a fait pour lui tout son possible, s’est efforcé de toute sa force et a fait toutes ses préparations par la voie de la nature, il ne doit placer sa confiance pour obtenir ce qu’il souhaite que dans le Nom, qu’Il soit exalté, et non dans ces préparations, car il y a un homme qui périt à la guerre avec toutes les préparations, et il y en a qui est sauvé sans elles ; et il y a un malade qui meurt avec les aliments utiles, et il y en a à qui vient la guérison avec les aliments mauvais et nuisibles ; et s’il en est ainsi, l’essentiel de la délivrance n’est ni dans le sujet de la guerre ni dans celui de la guérison, par leurs préparations, mais dans le Nom, qu’Il soit exalté, car il est écrit (Psaumes 147,3) « Il guérit ceux qui ont le cœur brisé et panse leurs blessures », et il est écrit (ibid.) « Ce n’est pas dans la vaillance du cheval qu’Il se complaît, ni dans les jambes de l’homme qu’Il prend plaisir »,

וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם.

et il est écrit (ibid. 33) « le cheval est un mensonge pour la délivrance ». Telle est l’intention de la Torah, et la plupart des versets le prouvent ainsi ; et c’est pourquoi la Torah ordonne à Israël de s’efforcer dans ces préparations, de sorte qu’ils sortent en avant-garde lorsqu’ils montent en guerre contre leurs ennemis, qu’ils placent une embuscade et qu’ils envoient des espions dans les villes de l’ennemi, car toutes ces choses sont des préparations pour faire ce qui est au pouvoir de l’homme par la voie de la coutume et de la nature, et ensuite le miracle agit sur toute œuvre de la nature ; et bien qu’Israël n’eût pas besoin de cela, puisque leur victoire n’était pas par la voie de la coutume et de la nature mais selon le mérite et la peine, et que, s’ils étaient méritants, un petit nombre d’entre eux vaincrait de nombreux peuples, et que, s’ils étaient coupables, un petit nombre d’ennemis en vaincrait un grand nombre d’entre eux, malgré tout le commandement de la Torah est venu à Israël de faire tout leur effort dans ces préparations, puis de remettre l’affaire à Celui à qui appartient la délivrance, car la Torah ne s’appuie jamais sur le miracle.

ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה.

Et pour cette raison le Saint, béni soit-Il, ordonna à Noah l’œuvre de l’arche, car il est connu qu’il était en Son pouvoir, qu’Il soit exalté, de faire passer Noah et ses fils à pied sur les eaux du déluge, sans que Noah ait besoin de se conduire en cela par la voie de la nature en faisant une arche d’un bois déterminé et d’une mesure déterminée en longueur et en largeur ; mais la Torah nous ordonne par là de nous efforcer dans les préparations en toutes choses, et que, avec tous nos efforts, notre foi soit que l’essentiel de la délivrance n’est pas en elles, mais dans le Nom, qu’Il soit exalté, et c’est ce que Salomon a dit ici : « le cheval est préparé pour le jour de la guerre, mais à l’Éternel est la délivrance ».

וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקב"ה (שמואל ב ה׳:כ״ג) הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה. והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן שהקב"ה צוה בכך, וזהו שכתוב.

Et de même nous trouvons chez David, que la paix soit sur lui, lorsqu’il consulta par l’Ourim et le Toummim, que le Saint, béni soit-Il, lui répondit (II Samuel 5,23) « tourne-toi derrière eux et viens sur eux en face des baumiers » : Il ordonna de s’efforcer par la voie de la coutume et de la nature, comme la coutume des autres nations qui vainquent par la nature ; et de même nous trouvons dans la guerre de ‘Aï que le Nom dit à Yehochoua (Josué 8,2) « place-toi une embuscade contre la ville, derrière elle ». Et c’est la même raison pour les espions que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, envoya dans le désert de Paran : le Saint, béni soit-Il, l’avait ordonné ainsi, et c’est ce qui est écrit.

שלח לך אנשים ויתורו וגו'. יאמר הכתוב אחר שהם שאלו הענין ורצו בו, שאמרו (דברים א׳:כ״ב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, שלח לך אנשים שידעו הדרכים ומבוא הערים, כענין שכתוב (שופטים א׳:כ״ד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח להם לכבוש את הארץ.

« Envoie pour toi des hommes, et ils exploreront, etc. » L’Écriture dira : puisqu’ils ont demandé la chose et l’ont voulue, car ils dirent (Deutéronome 1,22) « envoyons des hommes devant nous et qu’ils nous explorent le pays », « envoie pour toi des hommes » qui connaissent les chemins et l’entrée des villes, comme il est écrit (Juges 1,24) « montre-nous donc l’entrée de la ville », et qui leur donneront un conseil sur la ville où ils combattront d’abord et par quel côté il leur sera aisé de conquérir le pays.

ורש"י ז"ל פירש שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך. כוון הרב לומר אע"פ ששליחות המרגלים על פי ה' ומצותו, לא היתה המצוה ברצונו אלא כדי להשלים רצון ישראל שהיו חפצים בכך, וכענין המלך שהיתה מצות השם (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך, אבל לא היתה ברצונו, כי כן יעיד הנביא (הושע י״ג:י״א) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי.

Et Rashi, de mémoire bénie, a expliqué « envoie pour toi » : selon ton avis ; Moi, Je ne te le commande pas. L’intention du Rav est de dire que, bien que l’envoi des espions fût sur la bouche de l’Éternel et Son commandement, le commandement n’était pas selon Sa volonté, mais pour accomplir la volonté d’Israël, qui le désirait, comme pour le roi : le commandement du Nom était (Deutéronome 17,15) « tu établiras sur toi un roi », mais ce n’était pas selon Sa volonté, car le prophète l’atteste (Osée 13,11) « Je te donne un roi dans Ma colère et Je le reprends dans Mon courroux ».

ויש מפרשים שלח לך לתועלתך, כלשון (בראשית ו׳:כ״א) ואתה קח לך מכל מאכל, (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות כסף, (דברים י״א:ה׳) ועשית לך ארון עץ, וכן כל לך שבתורה. והתועלת היה שנתארכו ימיו של משה כל ימי המדבר, שאלמלא חטאם היו נכנסין לארץ מיד, ואי אפשר לו ליכנס אפילו לא היתה גזרת חטא הצור שכבר נגזר עליו בשליחות פרעה שאמר לו הקב"ה (שמות ו׳:א׳) עתה תראה, ולא תראה מלחמת ל"א מלכים.

Et certains expliquent « envoie pour toi » : pour ton profit, selon l’expression (Genèse 6,21) « et toi, prends pour toi de toute nourriture », (Nombres 10,2) « fais-toi deux trompettes d’argent », (Deutéronome 11,5) « et tu te feras une arche de bois », et ainsi tout « lekha » de la Torah. Et le profit fut que furent prolongés les jours de Moché pendant tous les jours du désert, car sans leur faute ils seraient entrés immédiatement dans le pays, et il lui était impossible d’y entrer même sans le décret de la faute du rocher, car il avait déjà été décrété contre lui lors de la mission auprès de Pharaon, quand le Saint, béni soit-Il, lui dit (Exode 6,1) « maintenant tu verras » : tu verras, et tu ne verras pas la guerre des trente et un rois.

ומה שהיו המרגלים שנים עשר ודי שיהיו שנים או שלשה כענין שנאמר ביהושע (יהושע ב׳:א׳) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל, איש אחד מכל שבט ושבט כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות ואם לא יצליחו יהיו כלן שותפין בעונש כמו שאירע בהם.

Et ce que les espions étaient douze, alors qu’il suffisait qu’ils fussent deux ou trois, comme il est dit à propos de Yehochoua (Josué 2,1) « deux hommes espions, secrètement, en disant » : c’est que le Saint, béni soit-Il, voulait que cette mission fût avec l’accord de toutes les tribus d’Israël, un homme de chaque tribu, afin que, s’ils réussissaient dans leur mission, tout Israël fût associé au mérite, et que, s’ils ne réussissaient pas, tous fussent associés à la peine, comme il leur arriva.

ובמדרש מרגלים ששלח משה כסילים היו, מרגלים ששלח יהושע צדיקים היו, שנאמר (שם) וישלח יהושע ב׳:ד׳ן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מהו חרש שעשו עצמן קדרין והיו צווחין מי שירצה לקנות קדרות יבא ויקנה, וכל כך למה שלא ירגיש אדם בהם שהם מרגלים, חרש לאמר קרי ביה חרס, ומי היו פנחס וכלב היו.

Et dans le Midrash : les espions que Moché envoya étaient des sots ; les espions que Yehochoua envoya étaient des justes, comme il est dit (ibid.) « et Yehochoua fils de Noun envoya de Shittim deux hommes espions, secrètement, en disant » ; que signifie « secrètement » (ḥeresh) ? Ils se firent potiers, et criaient : que celui qui veut acheter des pots vienne et achète ; et tout cela pourquoi ? Afin que personne ne remarque qu’ils étaient des espions. « Ḥeresh, en disant » : lis-le « ḥeres » (argile). Et qui étaient-ils ? Pin‘has et Kalev.

וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, הרגיש בהם מלך יריחו, מה עשתה רחב, בקשה להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן וכהן נמשל למלאך שנאמר (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן נביא נמשל למלאך שכן במשה כתיב (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכתיב (שופטים ב׳:א׳) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, והוא פנחס, לפיכך אמר לה כשאני רוצה אני נראה וכשאיני רוצה איני נראה, וזהו שכתוב (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולא אמר ותצפנם, ללמדך שלא הטמינה אלא לכלב.

« Et ils allèrent et vinrent dans la maison d’une femme prostituée, dont le nom était Ra’hav, et ils s’y couchèrent » ; le roi de Yeriho s’en aperçut. Que fit Ra’hav ? Elle voulut les cacher. Pin‘has lui dit : je suis prêtre, et le prêtre est comparé à un ange, comme il est dit (Malachie 2,7) « car les lèvres du prêtre garderont la connaissance, et l’on cherchera la Torah de sa bouche, car il est l’ange de l’Éternel des armées » ; et de même le prophète est comparé à un ange, car à propos de Moché il est écrit (Nombres 20,16) « et Il envoya un ange et nous fit sortir d’Égypte », et il est écrit (Juges 2,1) « et l’ange de l’Éternel monta de Guilgal à Bokhim », et c’est Pin‘has ; c’est pourquoi il lui dit : quand je veux, je suis vu, et quand je ne veux pas, je ne suis pas vu ; et c’est ce qui est écrit (Josué 2) « et la femme prit les deux hommes et le cacha » ; et il n’a pas dit « et les cacha », pour t’enseigner qu’elle ne cacha que Kalev.

אבל מרגלים ששלח משה כסילים היו, שנאמר (משלי י׳:י״ח) ומוציא דבה הוא כסיל, עד כאן. ומה שאומר המדרש הזה כסילים היו, לפי שקלקלו אח"כ שהרי משה צדיקים בחרן ועל פי ה', ולכך הזכירם בלשון אנשים, כלשון (שמואל א א׳:י״א) זרע אנשים, אבל הם קלקלו שליחותן, ועליהם אמר משה (דברים ל״ב:כ׳) כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, למד שנתבררו. צדיקים וחזרו רשעים, וזהו ומוציא דבה הוא כסיל משהוציאו דבה חזרו כסילים.

Mais les espions que Moché envoya étaient des sots, comme il est dit (Proverbes 10,18) « et celui qui propage la médisance est un sot ». Jusqu’ici. Et ce que ce Midrash dit « ils étaient des sots », c’est parce qu’ils se sont corrompus ensuite, puisque Moché les avait choisis justes et sur la bouche de l’Éternel, et c’est pourquoi il les a mentionnés par l’expression « hommes », selon l’expression (I Samuel 1,11) « une semence d’hommes » ; mais ils ont corrompu leur mission, et c’est d’eux que Moché a dit (Deutéronome 32,20) « car c’est une génération de perversité, des fils en qui il n’y a pas de fidélité » ; il enseigne qu’ils avaient été examinés comme justes et sont devenus méchants, et c’est « celui qui propage la médisance est un sot » : après avoir propagé la médisance, ils sont devenus des sots.

למטה יוסף למטה מנשה. ולמעלה הזכיר למטה אפרים, כי הקדים אפרים למנשה למעלתו. ומה שהזכיר יוסף בכאן עם המרגלים, מפני שאף הוא הוציא דבה שנאמר (בראשית ל״ז:ב׳) ויבא יוסף את דבתם רעה, ולכך הזכירו הכתוב עמהם והזכירו עם מנשה, כי גדי בן סוסי מן המוציאים דבה, אבל שבט אפרים נצול מזה. ומה שלא הזכיר כלב ויהושע זה אחר זה כדי שיהא כלב מוקף מן המרגלים לפניו ולאחוריו, כי כן היה בפיו עמהם, ואל תאמר שהענין כן ביהושע, על כן הזכירו אחרי כן בפני עצמו שלא היה מכללם.

« Pour la tribu de Yossef, pour la tribu de Menashé. » Et plus haut il a mentionné « pour la tribu d’Éphraïm », car il a fait passer Éphraïm avant Menashé en raison de sa supériorité. Et ce qu’il a mentionné Yossef ici avec les espions, c’est parce que lui aussi avait propagé une médisance, comme il est dit (Genèse 37,2) « et Yossef apporta leur mauvaise réputation à leur père » ; et c’est pourquoi l’Écriture l’a mentionné avec eux, et l’a mentionné avec Menashé, car Gaddi fils de Sousi était de ceux qui propagèrent la médisance, tandis que la tribu d’Éphraïm en fut préservée. Et ce qu’il n’a pas mentionné Kalev et Yehochoua l’un après l’autre, c’est afin que Kalev soit entouré des espions devant lui et derrière lui, car, dans ses propos, il semblait être d’accord avec eux ; et ne dis pas que le sujet est ainsi pour Yehochoua, c’est pourquoi il l’a mentionné ensuite à part, parce qu’il n’était pas de leur ensemble.

אלה שמות האנשים. והלא כבר הזכיר ואלה שמותם, אבל בא להורות כי כן היו שמותם לעולם ולא נשתנו כהושע.

« Ce sont là les noms des hommes. » N’a-t-il pas déjà mentionné « et voici leurs noms » ? Mais il est venu enseigner que tels furent leurs noms pour toujours et qu’ils ne furent pas modifiés, contrairement à celui de Hoshéa.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. דרשו רז"ל בתוספת היו"ד, שנתפלל משה עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, לפי שצפה ברוה"ק שעתידין הן להוציא דבה ולכך התפלל עליו. ועוד דרשו בו טעם אחר, כי יהושע וכלב שעמדו באמונתם נטלו שכרם, לכלב נתנה חברון שנאמר (שופטים א׳:כ׳) ויתנו לכלב את חברון, יהושע נטל שכר עשרה מרגלים בארץ, הוא שכתוב בעשרה מרגלים (במדבר י״ד:ל״ז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, וסמיך ליה מיד ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים, כלומר אלו אבדו ואלו נשתיירו במקומם, ודרשו בו רז"ל קמו תחתיהם לחיים, כלומר לנחלה, ולכך הוסיף בו היו"ד.

« Et Moché appela Hoshea fils de Noun Yehochoua. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué à propos de l’ajout du yod : Moché pria pour lui : « Yah yoshi‘akha » (que Dieu te sauve) du conseil des espions, parce qu’il vit par l’esprit saint qu’ils allaient propager une médisance, et c’est pourquoi il pria pour lui. Et ils ont encore expliqué à son sujet une autre raison : Yehochoua et Kalev, qui tinrent bon dans leur foi, reçurent leur salaire : à Kalev fut donnée ‘Hevron, comme il est dit (Juges 1,20) « et ils donnèrent à Kalev ‘Hevron » ; Yehochoua prit le salaire des dix espions dans le pays, c’est ce qui est écrit à propos des dix espions (Nombres 14,37) « et les hommes qui avaient propagé la mauvaise réputation du pays moururent », et juste après « et Yehochoua fils de Noun et Kalev fils de Yefounné vécurent d’entre les hommes », c’est-à-dire : ceux-là périrent et ceux-ci furent préservés à leur place, et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué à ce sujet : ils se levèrent à leur place pour la vie, c’est-à-dire pour l’héritage ; et c’est pourquoi le yod lui fut ajouté.

ונראה מכאן כי קודם שלוח המרגלים הושע היה שמו, וא"כ יש לשאול מפני מה נזכר בתורה בשם יהושע כמה פעמים קודם השליחות הזה, הוא שכתוב (שמות ל״ג:י״א) ומשרתו יהושע בן נון נער, וכתיב (שם כד) ויקם משה ויהושע משרתו, וכן (במדבר י״א:כ״ח) ויען יהושע בן נון משרת משה. ונוכל לומר כי לכבוד משה שהיה עתיד לקראו יהושע לא רצתה תורה להזכירו בשם אחר. ומה שהזכירתו כאן למטה אפרים הושע בן נון, כאן גלה לנו שעקר שמו היה הושע ומשה בשליחות זה קראו יהושע. וכן מצינו בבתיה בת פרעה שקראה שמו משה, ולכבודה שהיתה בת מלך ונתגיירה לא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו.

Et il paraît d’ici qu’avant l’envoi des espions, Hoshea était son nom ; et s’il en est ainsi, il y a lieu de demander pourquoi il est mentionné dans la Torah sous le nom de Yehochoua plusieurs fois avant cette mission, c’est ce qui est écrit (Exode 33,11) « et son serviteur Yehochoua fils de Noun, jeune homme », et il est écrit (ibid. 24) « et Moché se leva, ainsi que Yehochoua son serviteur », et de même (Nombres 11,28) « et Yehochoua fils de Noun, serviteur de Moché, répondit ». Et nous pouvons dire que, en l’honneur de Moché, qui devait l’appeler Yehochoua, la Torah n’a pas voulu le mentionner sous un autre nom. Et ce qu’elle l’a mentionné ici, pour la tribu d’Éphraïm, Hoshea fils de Noun, ici elle nous a révélé que l’essentiel de son nom était Hoshea et que Moché, lors de cette mission, l’appela Yehochoua. Et de même nous trouvons pour Bityah fille de Pharaon, qui l’appela Moché ; et en son honneur, parce qu’elle était fille de roi et qu’elle s’était convertie, le Saint, béni soit-Il, ne l’appela pas d’un autre nom que celui-là.

עלו זה בנגב. מטה שלו מסר להם כדי שינצלו מידם, כתיב הכא עלו זה וכתיב התם (שמות ד׳:י״ז) ואת המטה הזה.

« Montez par ici dans le Néguev. » Il leur remit son bâton pour qu’ils soient sauvés de leur main : il est écrit ici « montez par ici (zeh) » et il est écrit là (Exode 4,17) « et ce bâton (hazeh) ».

ויש אומרים מסורת שם בן י"ב, מסר להם כענין שכתוב (שם ג) זה שמי לעולם, כדי שילכו בשלום בדרך וינצלו מיד הענקים, כך ראיתי במדרש.

Et certains disent : il leur transmit la tradition du Nom de douze lettres, comme il est écrit (ibid. 3) « ceci est Mon nom pour toujours », afin qu’ils aillent en paix sur la route et soient sauvés de la main des géants. Ainsi l’ai-je vu dans le Midrash.

ויבא עד חברון. לא אמר ויבאו כי יחזור לכלב לבדו שבא למערת המכפלה בקרית ארבע היא חברון, ונשתטח על קברי אבות כמו שדרשו רז"ל שבא להתפלל שם שינצל מעצת מרגלים, כי יהושע כבר נצל מזה כשקבל ברכתו ממשה שאמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים.

« Et il vint jusqu’à ‘Hevron. » Il n’a pas dit « et ils vinrent », car cela revient à Kalev seul, qui vint à la grotte de Makhpela, à Qiryat Arba’ qui est ‘Hevron, et se prosterna sur les tombes des pères, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : il vint y prier pour être sauvé du conseil des espions ; car Yehochoua en avait déjà été sauvé quand il reçut sa bénédiction de Moché, qui lui dit « que Yah te sauve du conseil des espions ».

וראיתי במדרש ויבא עד חברון, זה הקב"ה שבא לחברון להודיע לאבות שהגיע זמן שישראל נכנסין לארץ מפני השבועה שנשבע להם.

Et j’ai vu dans le Midrash : « et il vint jusqu’à ‘Hevron » : c’est le Saint, béni soit-Il, qui vint à ‘Hevron pour faire savoir aux pères que le temps était venu pour Israël d’entrer dans le pays, à cause du serment qu’Il leur avait juré.

וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. ע"ד הפשט בא להודיע שהיא קדמונית למלכות צען.

« Et ‘Hevron fut bâtie sept ans avant Tso‘an d’Égypte. » Selon le sens simple, il vient faire savoir qu’elle est antérieure au royaume de Tso‘an.

וע"ד המדרש היתה חברון מבונה אחד משבעה בצען. ובאור זה כי חברון היתה פסולת של ארץ ישראל ולכך הקצוה לבית הקברות, והיתה מבונה על אחת משבעה בצען שהיא עיקר מלכות מצרים שנאמר (ישעיהו ל׳:ד׳) כי היו בצען שריו, וכתיב במצרים (בראשית י״ג:י׳) כגן ה' כארץ מצרים, ובא הכתוב להודיענו בזה שבחה של ארץ ישראל.

Et selon le Midrash, ‘Hevron était sept fois plus fertile que Tso‘an. Et son explication est que ‘Hevron était le rebut de la terre d’Israël, et c’est pourquoi on l’a assignée à un cimetière, et elle était sept fois plus fertile que Tso‘an, qui est l’essentiel du royaume d’Égypte, comme il est dit (Isaïe 30,4) « car ses princes étaient à Tso‘an », et il est écrit de l’Égypte (Genèse 13,10) « comme le jardin de l’Éternel, comme le pays d’Égypte » ; et l’Écriture vient nous faire connaître par là l’éloge de la terre d’Israël.

וישאוהו במוט בשנים. מה ת"ל בשנים, בשני מוטות, הא כיצד שמונה נטלו אשכול, ואחד נטל תאנה, ואחד נטל רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, שכל עצמן להוציא דבה נתכוונו כשם שפירותיה משונים כך עמה משונה. אם חפץ אתה לידע כמה משאוי כל אחד מהם צא ולמד מהאבנים שהקימו בגלגל שהרימו עליהם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו, ושקלום רז"ל משקל כל אחד ארבעים סאה, וגמירי דטונא דדארי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאוי כמשאוי שמסייעין אותו להרים, זה לשון רש"י ז"ל.

« Et ils le portèrent sur une perche à deux. » Que vient enseigner le texte par « à deux » ? Sur deux perches. Comment donc ? Huit prirent une grappe, un prit une figue, un prit une grenade ; Yehochoua et Kalev ne prirent rien, car toute leur intention était de propager la médisance : de même que ses fruits sont extraordinaires, ainsi son peuple est extraordinaire. Si tu veux savoir quelle charge portait chacun d’eux, va et apprends des pierres qu’ils dressèrent à Guilgal, sur lesquelles chaque homme souleva une pierre du Jourdain sur son épaule, et nos Sages, de mémoire bénie, pesèrent chacune : quarante se’a ; et nous avons appris que la charge qu’un homme soulève de lui-même sur ses épaules n’est qu’un tiers de la charge qu’on l’aide à soulever. Ce sont les termes de Rashi, de mémoire bénie.

וראיתי במדרש וישאוהו במוט בשנים, אלו יהושע וכלב. ובמחובר נקרא זמורה, וכשנתלש קראו מוט, ולא היה בהם בכל העשרה כח לשאת אותו מוט ויהושע וכלב נשאוהו לבדם, ולכך וישאוהו במוט בשנים, וזהו היה רמז להם שהם ראוים ליכנס לארץ ולהיות להם אחוזה בתוכה.

Et j’ai vu dans le Midrash : « et ils le portèrent sur une perche à deux » : ce sont Yehochoua et Kalev. Et tant qu’il est attaché, il est appelé « zemorah » (sarment), et quand il fut arraché, on l’appela « mot » (perche) ; et il n’y avait pas dans les dix la force de porter cette perche, et Yehochoua et Kalev la portèrent seuls, c’est pourquoi « ils le portèrent sur une perche à deux » ; et ce fut une allusion pour eux qu’ils étaient dignes d’entrer dans le pays et d’y avoir une propriété.

וישיבו אותם דבר. שלא הלכו לאהליהם אלא מיד שבאו הלכו למחנה ישראל להודיעם ולהוציא דבה, והדבה היא שאמרו ארץ אוכלת יושביה. ודרשו רז"ל שהביא הקב"ה דבר על הכנעני באותו זמן כדי שיהיו מתעסקין בקבורתם ולא יתנו לב למרגלים ויוכלו לחפור את הארץ כרצונם, ובנסים עצמן שהיו נעשים להם בהם הוציאו דבה, והיו מיראין ומפחידין אותן בעמלק, הוא שאמרו עמלק יושב בארץ הנגב, לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ כי כלם גבורים, שהרי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח, והאמורי בהר.

« Et ils leur rapportèrent une parole. » Car ils n’allèrent pas à leurs tentes, mais dès qu’ils arrivèrent ils allèrent au camp d’Israël pour les informer et propager la médisance, et la médisance est ce qu’ils dirent : « un pays qui dévore ses habitants ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que le Saint, béni soit-Il, amena la peste sur le Cananéen à cette époque, afin qu’ils s’occupent de leurs enterrements et ne prêtent pas attention aux espions, et qu’ils puissent explorer le pays comme ils le voulaient ; et ils propagèrent la médisance à propos des miracles eux-mêmes qui leur étaient faits, et ils les terrifiaient et les effrayaient avec Amaleq, c’est ce qu’ils dirent : « Amaleq habite dans le pays du Néguev », pour suggérer qu’aucun côté ne permettait d’entrer dans le pays, car tous sont des vaillants, puisque Amaleq est au sud, le Cananéen à l’ouest et à l’est, et l’Amoréen dans la montagne.

הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני פחדן של משה ואהרן, והנה כלב השתיק אותן והראה דעתו שהוא עמהם ורוצה לדבר כנגד משה כדי שיהיה לו מקום לדבר ביניהם, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, אם הם חזקים הלא אנחנו נחזק מהם, ומיד השיבו מרגלים ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, מה שהיה מתבאר מתחילה מכלל דבריהם שדברו ברמז אמרו עתה בפירוש.

Ils rapportèrent leur mission et détournèrent le cœur du peuple par allusion, par crainte de Moché et d’Aharon ; et voici que Kalev les fit taire et montra son avis, qu’il était avec eux et voulait parler contre Moché afin d’avoir une place pour parler parmi eux, et il dit « montons, montons, et possédons-le », s’ils sont forts, ne sommes-nous pas plus forts qu’eux ? Et aussitôt les espions répondirent et dirent : « nous ne pourrons pas monter contre ce peuple, car il est plus fort que nous » ; ce qui ressortait au début de l’ensemble de leurs paroles, qu’ils avaient parlé par allusion, ils le dirent maintenant explicitement.

ומה שאמרו לעלות אל העם ולא אמרו לא נוכל לבא אל הערים, דרך גוזמא ודבה אמרו כן, כי אפילו לעם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, וטעם לשון עליה והוא בשדה, כן הלשון בנלחמים במערכה, ואחר שהרעו והניאו לב העם ברמז, עוד הוסיפו להרע על דבריהם ועוד העמיקו שחתו באמרם ארץ אוכלת יושביה, וכבר העידו הם בעצמם כי הם חזקים גבורים והיו דבריהם סותרין זה את זה.

Et ce qu’ils dirent « monter contre ce peuple » et ne dirent pas « nous ne pourrons pas entrer dans les villes », c’est par exagération et par médisance qu’ils dirent ainsi, car même contre le peuple, s’il sortait vers nous dans le champ, nous ne pourrions pas monter contre eux pour les combattre, et à plus forte raison conquérir d’eux des villes fortifiées très grandes ; et le sens de l’expression « montée » (‘aliyah) est qu’elle est dans le champ, tel est le langage pour ceux qui combattent en ligne de bataille ; et après qu’ils eurent fait le mal et détourné le cœur du peuple par allusion, ils ajoutèrent à faire du mal à leurs paroles et approfondirent encore la corruption en disant « un pays qui dévore ses habitants » ; or ils avaient déjà témoigné eux-mêmes qu’ils étaient forts et vaillants, et leurs paroles se contredisaient l’une l’autre.

וכשאמרו כי חזק הוא ממנו זה כלפי מעלה כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם, עוד הוסיפו להבהילם ולהפחידם במה שאמרו ושם ראינו את הנפילים, כי למעלה הזכירם בלשון ילידי הענק ועתה אמרו הנפילים שכל הרואה אותן לבו נופל, וזהו שחזר מן הנפילים, כלומר הקדמונים שבבראשית שעליהם נאמר (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ. ושלשה שמות נקראו להם, נפילים ענקים רפאים.

Et lorsqu’ils dirent « il est plus fort que nous », cela vise en haut, pour ainsi dire : le maître de la maison ne peut pas faire sortir ses ustensiles de là ; ils ajoutèrent encore à les épouvanter et les effrayer en disant « et là nous avons vu les Nefilim », car plus haut il les avait mentionnés par l’expression « enfants de ‘Anaq », et maintenant ils dirent « les Nefilim », dont quiconque les voit, son cœur tombe, et c’est ce qu’il revient aux Nefilim, c’est-à-dire les anciens de Bereshit, dont il est dit (Genèse 6,4) « les Nefilim étaient sur la terre ». Et trois noms leur sont donnés : Nefilim, ‘Anaqim, Refaïm.

נפילים היו ראש המשפחה אותן שהיו בני האלהים שהזכיר בבראשית, ולא היו כשאר בני אדם להסתכל בהם, וכל המסתכל בהם חרדה גדולה נופלת עליו, ואח"כ נתמעטו מן הכח והגבורה ונקראו ענקים על שם שמעניקים חמה בקומתן כלומר אצל הרואה, כי (לא) היו רשאין להסתכל בהם כמי שמסתכל במגדל גבוה, ואח"כ ברחוק הדורות שהיו מתגלגלין והיו מתרחקין מגבורה אותן נפילים נתמעט כחן יותר ונתרפה ונקראו רפאים, ועוג מלך הבשן היה מהרפאים והיה פסולת שלהן, שכך אמרו במדרש תנחומא והוא נשאר מיתר הרפאים, וזה עוג שהרג אמרפל וחבריו, והיה פסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת, שנאמר (בראשית י״ד:י״ג) ויבא הפליט, זה עוג.

Les Nefilim étaient les chefs de famille, ceux qui étaient les fils d’Elohim mentionnés dans Bereshit, et ils n’étaient pas comme les autres hommes qu’on regarde, et quiconque les regardait, une grande épouvante tombait sur lui ; puis ils diminuèrent en force et en vaillance et furent appelés ‘Anaqim, parce que leur stature semblait entourer le soleil comme un collier (ma‘aniqin), c’est-à-dire auprès de celui qui les voyait, car ils n’étaient pas autorisés à les regarder, comme celui qui regarde une haute tour ; puis, à l’éloignement des générations, qui roulaient et s’éloignaient de la vaillance, ces Nefilim virent leur force diminuer davantage et s’affaiblir, et ils furent appelés Refaïm ; et ‘Og roi du Bashan était des Refaïm et il était leur rebut, car ainsi ont dit dans le Midrash Tan’houma : « et il resta du reste des Refaïm » ; et c’est ‘Og qui tua Amrafel et ses compagnons, et il était leur rebut, comme des fragments d’olives échappés du marc, comme il est dit (Genèse 14,13) « et le fugitif vint » : c’est ‘Og.

ומה שזכה להנצל מן המבול, בזכות אברהם, וגם בזכות ישראל, כדי שתתישב הארץ הקדושה על ידי אנשים כמותן. סוף דבר התנכרו בנפלאות השם יתברך וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה, ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק שכתוב בו (שמות י״ז:י״ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, שהיו עכשיו מיראין אותן בעמלק ואמרו עמלק יושב.

Et ce qu’il mérita d’être sauvé du déluge, c’est par le mérite d’Avraham et aussi par le mérite d’Israël, afin que le pays saint soit peuplé par des hommes comme eux. En somme, ils méconnurent les merveilles du Nom, qu’Il soit béni, et Ses vaillances, et redevinrent de ceux de peu de foi, et ne se souvinrent pas des miracles d’Égypte, des miracles de la mer et des miracles du désert, ni de la guerre d’Amaleq dont il est écrit (Exode 17,13) « et Yehochoua affaiblit Amaleq et son peuple », alors que maintenant ils les terrifiaient avec Amaleq et dirent « Amaleq habite ».

עוד הפליגו לדבר סרה באמרם (במדבר י״ד:ב׳-ג׳) לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה, נתנה ראש ונשובה מצרימה, והקב"ה אמר (דברים י״ז:ט״ז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.

Ils allèrent encore plus loin dans les mauvaises paroles en disant (Nombres 14,2-3) « si nous étions morts au pays d’Égypte, ou dans ce désert, si nous étions morts ! Et pourquoi l’Éternel nous amène-t-Il dans ce pays pour tomber par l’épée ? Nos femmes et nos petits seront un butin. N’est-il pas bon pour nous de retourner en Égypte ? Établissons un chef et retournons en Égypte » ; et le Saint, béni soit-Il, avait dit (Deutéronome 17,16) « vous ne continuerez plus à retourner par ce chemin ».

וכששמעו משה ואהרן כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בשת גדול על שהיו מחללים את השי"ת בפרהסיא, ועל שנתפתו הכל אחר דברי המרגלים, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ו:ו׳) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, מי שהוא מקצה רגלים לקצה אחר כלומר שהמשיכן לאחור ואינו הולך למלאכתו חמס שותה, וכן שולח דברים ביד כסיל והנה יהושע וכלב קרעו בגדיהם לזאת והתחיל לפייסם, אם חפץ בנו ה', אך בה' אל תמרודו, וה' אתנו אל תיראום, והם העיזו פניהם ואמרו לרגום אותם באבנים.

Et lorsque Moché et Aharon entendirent tout cela, ils tombèrent sur leur face et eurent grande honte de ce qu’ils profanaient le Nom, qu’Il soit béni, en public, et de ce que tous avaient été séduits par les paroles des espions, et d’eux a dit Salomon le roi, que la paix soit sur lui (Proverbes 26,6) « celui qui coupe les pieds, boit la violence, celui qui envoie des paroles par la main d’un sot » : celui qui est un « mequtse regalim » à une autre extrémité, c’est-à-dire qui les a fait revenir en arrière et ne va pas à son œuvre, « boit la violence », et de même « envoie des paroles par la main d’un sot » ; et voici que Yehochoua et Kalev déchirèrent leurs vêtements pour cela et commencèrent à les apaiser : « si l’Éternel prend plaisir en nous, mais ne vous rebellez pas contre l’Éternel, et l’Éternel est avec nous, ne les craignez pas » ; et eux endurcirent leur visage et dirent de les lapider avec des pierres.

הרי כמה עבירות נגררות זו אחר זו, וכמה חסדים היה עושה הקב"ה עמהם שלא היה מאבדן מן העולם על כל ההכעסות הללו, ושלא היה המן נמנע מלירד דבר יום ביומו.

Voici combien de fautes s’enchaînent l’une après l’autre, et combien de bontés le Saint, béni soit-Il, leur fit en ne les détruisant pas du monde pour toutes ces provocations, et en ne retenant pas la manne de descendre, chaque jour son jour.

ותשא כל העדה ויתנו את קולם. על דרך הפשט נתנו קול בבכי גדול לעת ערב, הוא סוף יום שבאו המרגלים אליהם, כי בערב באו והביאו חשך לעולם, וזהו שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, הוא שכתוב (איכה א) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה.

« Et toute la communauté éleva et donna sa voix. » Selon le sens simple, ils donnèrent voix à de grands pleurs le soir, c’est la fin de la journée où les espions vinrent à eux, car c’est le soir qu’ils vinrent et amenèrent l’obscurité sur le monde, et c’est ce qui est écrit « et le peuple pleura cette nuit-là », c’est ce qui est écrit (Lamentations 1) « elle pleure, elle pleure dans la nuit », et c’était la nuit du neuf Av.

כיצד, כך אמרו ז"ל, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, נשארו תשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וכתיב (שם) ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ויום ראשון מהני תלתא לא חשבינן שהוא יום עשרים לעלית הענן ואמר רבי חמא ברבי חנינא אותו יום סרו מאחרי ה' דכתיב (שם יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל, הלכך הוו להו כ"ב באייר, וכתיב (שם) עד חדש ימים, הוו להו כ"ב בסיון, וכתיב (שם יב) ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ"ט בסיון, ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נמצאו כלין בתשעה באב, יום שלשים לסיון שהוא מלא וכ"ט לתמוז שהוא חסר לעולם הרי שלשים, ותשעה באב הרי ל"ט.

Comment ? Ainsi ont-ils dit, de mémoire bénie : la première année, Moché fit le Tabernacle, la deuxième ils le dressèrent et il envoya des espions, car il est écrit (Nombres 10) « et il arriva, la deuxième année, au deuxième mois, le vingt du mois, la nuée monta » ; il restait neuf jours d’Iyar, qui est toujours défectif, et il est écrit (ibid.) « et ils partirent de la montagne de l’Éternel, une route de trois jours », et le premier jour de ces trois nous ne le comptons pas, car c’est le vingtième de la montée de la nuée, et Rabbi ‘Hama fils de Rabbi ‘Hanina dit : ce jour-là ils s’écartèrent de derrière l’Éternel, car il est écrit (ibid. 11) « et la populace qui était au milieu d’eux convoita une convoitise, et les fils d’Israël aussi se remirent à pleurer » ; en conséquence ils avaient le vingt-deux Iyar, et il est écrit (ibid.) « jusqu’à un mois de jours », ils avaient le vingt-deux Sivan, et il est écrit (ibid. 12) « et Miryam fut enfermée sept jours », voici le vingt-neuf Sivan ; et on a enseigné : le vingt-neuf Sivan, Moché envoya des espions, et il est écrit « et ils revinrent de l’exploration du pays au bout de quarante jours » ; il se trouve qu’ils s’achevèrent le neuf Av : le trentième jour de Sivan, qui est plein, et les vingt-neuf jours de Tammouz, qui est toujours défectif, voici trente, et le neuf Av, voici trente-neuf.

לכך הקשו בגמרא א"כ בציר חד יומא, כלומר מן הארבעים, ומשני, תמוז דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר תמוז של שנת המרגלים מלא היה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, זמן עלי מועד לשבירת בחורי בתשעה באב, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע אותו לכם בכיה לדורות, שחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ולכן כפל הנביא לשון בכה תבכה, ודרשו רז"ל בכה בחורבן ראשון תבכה בחורבן שני.

C’est pourquoi ils ont demandé dans la Guemara : s’il en est ainsi, il manque un jour — c’est-à-dire des quarante ; et ils répondent : le Tammouz de cette année-là, ils l’avaient fait plein — c’est-à-dire que le Tammouz de l’année des espions était plein, car il est écrit (Lamentations 1) « Il a proclamé contre moi une fête pour briser mes jeunes hommes » : Il a fixé contre moi un temps pour briser mes jeunes hommes au neuf Av ; et il est écrit « et toute la communauté éleva sa voix et ils pleurèrent », Rabbi Yo’hanan a dit : ce jour-là c’était le neuf Av ; le Saint, béni soit-Il, dit : vous avez pleuré un pleur gratuit, Moi, Je vous fixerai un pleur pour les générations, car le Temple y fut détruit la première fois et la seconde ; et c’est pourquoi le prophète a redoublé l’expression « bakho tivkeh », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « bakho » dans la première destruction, « tivkeh » dans la seconde destruction.

ועוד דרשו בו בכה תבכה, בכה על ממלכת ישראל תבכה על ממלכת בית יהודה, בכה על ירושלים תבכה על ציון, בכה על עשרת השבטים תבכה על יהודה ובנימן. ומצינו חורבן בית ראשון שהיה בלילה, שכן כתוב מפורש (ירמיה לט) ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, וכן התנבא ירמיה עוד ואמר (שם ו) קומו ונעלה בלילה, חורבן בית שני היה ג"כ בלילה שכן כתוב (שם) אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

Et ils ont encore expliqué à son sujet : « bakho tivkeh » : pleure sur le royaume d’Israël, tu pleureras sur le royaume de la maison de Yehouda ; pleure sur Jérusalem, tu pleureras sur Sion ; pleure sur les dix tribus, tu pleureras sur Yehouda et Binyamin. Et nous trouvons que la destruction du premier Temple eut lieu de nuit, car il est écrit explicitement (Jérémie 39) « et il arriva que, lorsque Tsidqiyahou roi de Yehouda et tous les hommes de guerre les virent, ils s’enfuirent et sortirent de nuit hors de la ville par le chemin du jardin du roi » ; et de même Yirmeyahou a prophétisé encore et dit (ibid. 6) « levez-vous, et montons de nuit » ; la destruction du second Temple eut lieu aussi de nuit, car il est écrit (ibid.) « malheur à nous, car le jour a décliné, car les ombres du soir s’étendent ».

וכשבא טיטוס הרשע והחריב ירושלים והצית האש בתוכה יצאו ישראל וגלו מירושלים ובאו במחנה טיטוס והיו שם בני ישמעאל וערב ולקחו ארבע מאות ילדים וילדות ופרשו לים בלילה והוליכום בשבי לארצם, והילדים אמרו נשליך עצמנו לים, אמרו אלו לאלו מתיראין אנו אם יהיה לנו חלק לעוה"ב, והיו משיבין אלו לאלו והלא מקרא כתוב (תהלים סח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, שמעו הילדות והשליכו עצמן, נשאו הילדים ק"ו בעצמן ומה אלו שדרכן בכך כך, אנו על אחת כמה וכמה. וכל המאורעות האלה לישראל היו בלילה בעונש הבכיה שעשו בלילה הזה.

Et quand vint Titus le méchant, il détruisit Jérusalem et y mit le feu ; Israël sortit et s’exila de Jérusalem et vint au camp de Titus ; il y avait là des fils de Yishma‘el et des Arabes, et ils prirent quatre cents garçons et filles, les embarquèrent sur la mer la nuit et les emmenèrent en captivité dans leur pays. Les enfants dirent : jetons-nous dans la mer. Ils se dirent les uns aux autres : nous craignons de ne pas avoir part au monde à venir. Et ils se répondaient les uns aux autres : n’est-il pas écrit (Psaumes 68) « l’Éternel a dit : Je ramènerai de Bashan, Je ramènerai des profondeurs de la mer » ? Les filles entendirent et se jetèrent. Les garçons firent un a fortiori : si celles-ci, dont telle est la voie, ainsi, nous combien plus encore. Et tous ces événements arrivèrent à Israël de nuit, en peine du pleur qu’ils firent cette nuit-là.

ועוד מצינו שבלילה הזה נגזר החורבן והפזור לישראל בגלות, הוא שכתוב (שם קו) וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן כתיב ביחזקאל (כ) גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. הרי לך מפורש מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שבכיה זו הוקבעה לדורות שיהיו מפוזרין בין האומות.

Et nous trouvons encore que, cette nuit-là, la destruction et la dispersion furent décrétées sur Israël en exil, c’est ce qui est écrit (ibid. 106) « et ils murmurèrent dans leurs tentes, ils n’écoutèrent pas la voix de l’Éternel ; et Il leva Sa main contre eux pour les faire tomber dans le désert, et pour faire tomber leur descendance parmi les nations et les disperser dans les pays », et de même il est écrit chez Ézéchiel (20) « moi aussi j’ai levé Ma main contre eux dans le désert pour les disperser parmi les nations et les disséminer dans les pays ». Voici donc explicitement, depuis la Torah, depuis les Prophètes et depuis les Hagiographes, que ce pleur a été fixé pour les générations, de sorte qu’ils soient dispersés parmi les nations.

ובמדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאמר הכתוב (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, עד שלא בא השרב פרחתם, נד קציר ביום נחלה, ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם נעשיתם כרוז בעולם, וכאב אנוש, הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו כל העדה בליל תשעה באב, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומאותה שעה נגזרה גזרה על ביהמ"ק שיחרב, שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ולנשיאות קול זה רמז ירמיה שאמר (ירמיהו י״א:ט״ז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה, יאמר כי בעון קול המולה שנשאו ישראל במדבר בבכי הצית הקב"ה אש בעלי הזית שהזכיר בראש הכתוב.

Et dans le Midrash : « et toute la communauté éleva et donna sa voix » : c’est ce que dit l’Écriture (Jérémie 12,8) « elle a donné de sa voix contre moi, c’est pourquoi je l’ai haïe » : cette voix par laquelle vous avez pleuré a causé que vous soyez frappés ; et sur cette génération a dit Isaïe, que la paix soit sur lui (Isaïe 17,11) « le jour où tu plantes, tu le fais croître, et au matin tu fais fleurir ta semence ; la récolte s’envole au jour de l’héritage et d’une douleur incurable » : avant que ne vienne le sirocco, vous avez fleuri ; « la récolte s’envole au jour de l’héritage » : le jour où Je passais pour vous donner l’héritage de vos pères, vous êtes devenus un héraut dans le monde ; « et d’une douleur incurable » : le châtiment que vous avez pris en héritage pour les générations, car toute la communauté pleura la nuit du neuf Av ; le Saint, béni soit-Il, dit : vous avez pleuré un pleur gratuit, Moi, Je vous fixerai un pleur pour les générations ; et dès cette heure-là fut décrété un décret sur le Temple, qu’il serait détruit, car il dit « et Il leva Sa main contre eux pour les faire tomber dans le désert » : l’élévation de la main correspond à l’élévation de la voix ; et c’est à cette élévation de la voix que Yirmeyahou a fait allusion quand il dit (Jérémie 11,16) « un olivier vert, beau de fruit et de forme, l’Éternel a appelé ton nom ; au bruit d’une grande rumeur Il a mis le feu sur lui » ; il dira que, à cause de la faute du bruit de rumeur qu’Israël éleva dans le désert dans les pleurs, le Saint, béni soit-Il, mit le feu dans les feuilles de l’olivier qu’il a mentionné au début du verset.

וע"ד הקבלה ותשא כל העדה כנסת ישראל שכתוב בה (הושע י״ד:ג׳) כל תשא עון וקח טוב, ומזה לא אמר וישאו כל העדה.

Et selon la Kabbale : « et toute la communauté éleva » : c’est l’assemblée d’Israël, dont il est écrit (Osée 14,3) « Pardonne toute faute et accepte le bien » ; et c’est pourquoi il n’a pas dit « et ils élevèrent, toute la communauté ».

וכן רמזו חכמי האמת במדרשם באיכה רבתי בכה תבכה בלילה, קרי ביה בכה תְבַכֶה. פירוש שהוא לשון יוצא, בכה ומבכה כנסת ישראל עמה, שנאמר ותשא כל העדה. ויהיה רמז הכתוב ותשא כל העדה, כנסת ישראל שהיא כל העדה, ויתנו את קולם מלאכי השרת, ויבכו העם אלו ישראל, בלילה ההוא כלומר כל זה נגזר בלילה ההוא.

Et de même les sages de la vérité l’ont fait allusion dans leur Midrash sur Lamentations Rabba : « bakho tivkeh bala’ilah » : lis-le « tevakheh » (elle fait pleurer). Son sens : c’est une expression transitive : elle pleure et fait pleurer avec elle l’assemblée d’Israël, comme il est dit « et toute la communauté éleva ». Et l’allusion de l’Écriture « et toute la communauté éleva » : l’assemblée d’Israël, qui est « toute la communauté » ; « et ils donnèrent leur voix » : les anges de service ; « et le peuple pleura » : ce sont les Israélites ; « cette nuit-là » : c’est-à-dire que tout cela fut décrété cette nuit-là.

אך בה' אל תמרודו. למדך הכתוב שיראת העם הוא מרד בהקב"ה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש, החרדה שיחרד האדם מבשר ודם היא הנותנת מכשול ומוקש לנפשו, וכן היא גורמת שישכח האדם להקב"ה, והוא שאמר הנביא (ישעיהו נ״א:י״ב-י״ג) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושך.

« Seulement, ne vous rebellez pas contre l’Éternel. » L’Écriture t’enseigne que la peur de ce peuple est une rébellion contre le Saint, béni soit-Il. Et ainsi a dit Salomon le roi, que la paix soit sur lui (Proverbes 29,25) « la crainte de l’homme tend un piège » : la crainte dont l’homme craint la chair et le sang est celle qui donne un obstacle et un piège à son âme, et ainsi elle cause que l’homme oublie le Saint, béni soit-Il, et c’est ce que dit le prophète (Isaïe 51,12-13) « qui es-tu, que tu craignes un mortel qui mourra et un fils d’homme qui sera donné comme herbe ? Et tu oublies l’Éternel qui t’a fait ».

סר צלם מעליהם. יכנה הכח שיש להם למעלה בלשון צל, לפי שהוא מגין על האומה כצל המגין מפני החמה, והענין לפי שאין אומה נופלת למטה עד שיפול שרה למעלה תחלה, ומזה הוסיף לומר מעליהם.

« Leur ombre s’est retirée d’eux. » Il désigne la force qu’ils ont en haut par l’expression « ombre », parce qu’elle protège la nation comme l’ombre protège du soleil ; et le sujet est qu’aucune nation ne tombe en bas avant que son prince ne soit tombé d’abord en haut ; et de là il a ajouté « d’eux ».

ובמדרש שיר השירים (שיר ב) ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם.

Et dans le Midrash du Cantique des Cantiques (Cantique des Cantiques 2) « et les ombres s’enfuiront » : ce sont les princes des nations du monde.

והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם, שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת העולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאלו אמר כבר נגזרה עליהם מיתה. זאת כוונתו ואע"פ שאינו לשונו. ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שם ב) עד שיפוח היום ונסו הצללים, יאמר כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות שכתוב בו (תהלים קכא) ה' צלך. ולפי זה היה יכול לומר ונס הצל, אבל אמר ונסו הצללים כי הם שנים באדם, בבואה ובבואה דבבואה.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué « leur ombre s’est retirée d’eux » : que l’ombre a été ôtée de dessus leur tête, d’après ce qui est connu que, la nuit du grand scellé de Hoshana Rabba, qui est le vingt-sixième jour depuis la création du monde, on ne trouve pas d’ombre à la tête de celui qui doit mourir cette année-là ; et c’est comme s’il avait dit que la mort avait déjà été décrétée sur eux. Telle est son intention, bien que ce ne soit pas ses termes. Et il paraît que telle est l’intention du verset qui dit (ibid. 2) « jusqu’à ce que le jour souffle et que les ombres s’enfuient » : il dira que lorsque vient le temps où l’homme souffle et où l’esprit sort de sa bouche, alors son ombre se retire et se rapproche de l’ombre du Nom, inscrit dans les quatre mots dont il est écrit (Psaumes 121) « l’Éternel est ton ombre ». Et selon cela, il aurait pu dire « et l’ombre s’enfuit », mais il a dit « et les ombres s’enfuient », car il y en a deux chez l’homme : un reflet (bevoua) et le reflet du reflet (bevoua devevoua).

ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי, כי הצל ראוי לכל הנבראים שבעולם השפל, בין שיהיה אדם ובהמה ועוף או עץ ואבן או עשב השדה, מפני שאור השמש הזורח עליהם בא ויורד למטה בגבולם ורשותם ולכך אין כח בשמש לדחות את צלם, אבל הוא נדחה מפני צלם שהרי צלם הוא נראה במקום שהשמש ראוי לזרוח, ולא רצה הקב"ה שיהיה אחד מהנמצאים מסיג גבול חברו, וכיון שכן ראוי לכל דבר שבעולם השפל שיהיה לו צל כי צלו מורה על הויתו בעולמו ובמקומו, וכאשר יחסר צל ראש האדם בליל החתימה הנה זה אות וסימן בהעדר צלו שהויתו נעדרת מחיי העולם השפל ונכתב ונחתם בטבעת המלך למות בשנה ההיא, והיתה הלבנה מופת בענין זה לפי שהיא ממונה על כל בעלי חיים שבשפלים, כידוע בחכמת המחקר.

Et il est possible de dire, quant à la raison de ce sujet, qui est merveilleux, que l’ombre convient à toutes les créatures du monde inférieur, qu’il s’agisse d’homme, de bête, d’oiseau, d’arbre, de pierre ou d’herbe des champs, parce que la lumière du soleil qui brille sur eux vient et descend en bas dans leur limite et leur domaine, et c’est pourquoi le soleil n’a pas la force de repousser leur ombre, mais il est repoussé devant leur ombre, puisque leur ombre se voit à l’endroit où le soleil devait briller, et le Saint, béni soit-Il, n’a pas voulu que l’un des êtres déplace la limite de son compagnon ; et puisqu’il en est ainsi, il convient que toute chose du monde inférieur ait une ombre, car son ombre indique son existence dans son monde et à sa place ; et lorsque l’ombre de la tête de l’homme manque la nuit du scellé, voilà un signe et une indication, par l’absence de son ombre, que son existence est retirée de la vie du monde inférieur et qu’il est écrit et scellé de l’anneau du roi pour mourir cette année-là ; et la lune fut une preuve en cette affaire, parce qu’elle est préposée à tous les êtres vivants des mondes inférieurs, comme on le sait dans la science de la recherche.

ואני תמה למה הוצרך הלשון הזה לומר סר צלם מעליהם וה' אתנו, כי כיון שה' אתנו אפילו לא סר צלם מעליהם אין ליראה מהם, שהרי כחן של ישראל גדול מכל האלהים, ולא כצורנו צורם. אבל הנכון בעיני כי יאמר אין לכם ליראה מן עם הכנענים ולא מן השרים שלהם. לא מן העם, הוא שאמר אל תיראו וגו', לא מן השרים, הוא שאמר עוד אל תיראום, ונתן טעם לכל אחד.

Et je m’étonne : pourquoi a-t-il fallu cette expression de dire « leur ombre s’est retirée d’eux et l’Éternel est avec nous » ? Car puisque l’Éternel est avec nous, même si leur ombre ne s’était pas retirée d’eux, il n’y a pas à les craindre, puisque la force d’Israël est plus grande que tous les dieux, « car leur rocher n’est pas comme notre Rocher ». Mais le juste, à mes yeux, est qu’il dira : vous n’avez pas à craindre le peuple des Cananéens ni leurs princes. Pas du peuple, c’est ce qu’il a dit « ne craignez pas, etc. » ; pas des princes, c’est ce qu’il a dit encore « ne les craignez pas », et il a donné une raison pour chacun.

שלא יראו את עם הארץ, כי לחמנו הם לפי שסר צלם מעליהם, כחם הקשה שמאז פחדתם ממנו כבר נסתלק למעלה, ויראתם את העם לא היתה אלא מפני השרים, שלא ייראו מפני השרים, הוא שאמר וה' אתנו, כלומר מתוך עמוד הענן ועמוד האש שהולכים עמנו אתם רואים כי ה' ובית דינו אתנו, וכיון שכן אפילו לא סר צלם מעליהם אלא שהיו ממונים עליהם בתוקף כחם, כיון שהוא ובית דינו בעזרנו מה אנו חוששין להם, על כן אל תיראום לשרים.

Qu’ils ne craignent pas le peuple du pays, car « ils sont notre pain » parce que leur ombre s’est retirée d’eux, leur force dure dont vous avez eu peur depuis lors s’est déjà retirée en haut, et leur crainte du peuple n’était qu’à cause des princes ; que l’on ne craigne pas les princes, c’est ce qu’il a dit « et l’Éternel est avec nous », c’est-à-dire : de l’intérieur de la colonne de nuée et de la colonne de feu qui vont avec nous, vous voyez que l’Éternel et Son tribunal sont avec nous ; et puisqu’il en est ainsi, même si leur ombre ne s’était pas retirée d’eux mais qu’ils étaient préposés sur eux avec la force de leur puissance, puisque Lui et Son tribunal sont à notre aide, qu’avons-nous à craindre d’eux ? C’est pourquoi « ne les craignez pas », à propos des princes.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שהיה ביד ישראל זכות הלחם והצל לכך יאמר כי לחמנו הם בזכות מצה בפסח, סר צלם מעליהם בזכות צל סכה, וה' שהוא צלן של ישראל אתנו, כענין שכתוב (תהילים קכ״א:ה׳) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, על כן אל תיראום.

Et il est possible d’expliquer encore que, puisqu’Israël avait en main le mérite du pain et de l’ombre, il dira que « ils sont notre pain » par le mérite de la matsa à Pessa‘h, « leur ombre s’est retirée d’eux » par le mérite de l’ombre de la souka, et « l’Éternel, qui est l’ombre d’Israël, est avec nous », comme il est écrit (Psaumes 121,5) « l’Éternel est ton gardien, l’Éternel est ton ombre à ta main droite » ; c’est pourquoi « ne les craignez pas ».

עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה. אמרו במדרש, אמר הקב"ה אני צוחתי שתי צוחות מפניכם, סופכם לצוח ארבע בשעבוד מלכיות, (שם יג) עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם עד אנה ירום אויבי עלי. צוחתי עד מתי לעדה, סופכם לצוח (שם ו) ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי.

« Jusqu’à quand ce peuple Me méprisera-t-il, et jusqu’à quand ? » Ils ont dit dans le Midrash : le Saint, béni soit-Il, a dit : J’ai poussé deux cris à cause de vous ; votre fin sera de pousser quatre cris sous l’asservissement des royaumes (ibid. 13) « jusqu’à quand, Éternel, m’oublieras-Tu pour toujours ? Jusqu’à quand cacheras-Tu Ta face de moi ? Jusqu’à quand mettrai-je des conseils dans mon âme, du chagrin dans mon cœur chaque jour ? Jusqu’à quand mon ennemi s’élèvera-t-il sur moi ? » J’ai crié « jusqu’à quand » à la communauté ; votre fin sera de crier (ibid. 6) « et mon âme est fort troublée, et Toi, Éternel, jusqu’à quand ? ».

בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. לא אמר בקרבכם אלא בקרבו בלשון יחיד. וע"ד הפשט בעת שהיו לב אחד לאביהם שבשמים.

« Dans tous les signes que J’ai faits au milieu de lui. » Il n’a pas dit « au milieu de vous » mais « au milieu de lui », à l’expression singulière. Et selon le sens simple, au temps où ils étaient d’un seul cœur pour leur Père qui est aux cieux.

וע"ד המדרש בקרבו, שלא היו צריכין להפנות, כדאמרינן (ויקרא א׳:י״ג) והקרב והכרעים. ודרשו במסכת יומא מן שהיו ישראל אוכלין במדבר היה נבלע באברים, הא מה אני מקיים (דברים כ״ג:י״ד) ויתד תהיה לך על אזניך, בדברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם.

Et selon le Midrash : « au milieu de lui » : ils n’avaient pas besoin d’faire leurs besoins, comme nous disons (Lévitique 1,13) « et les entrailles et les jambes » ; et ils ont expliqué dans le traité Yoma : la manne que mangeaient les Israélites dans le désert était absorbée dans les membres ; comment donc comprendre ce qui est écrit (Deutéronome 23,14) « et tu auras un piquet à ta ceinture » ? C’est pour les choses que les marchands des nations du monde leur vendaient.

ועוד יש מי שאומר שם לאחר שסרחו, שהרי אפילו דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם מן היה מפיגן, אלא לאחר שסרחו ואמר להם הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכי השרת ועכשו אני מטריחכם שתצאו חוץ למחנה שלש פרסאות, דכתיב (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו על הירדן מבית הישימות, ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי.

Un autre avis y précise que cela se produisit après qu’ils eurent péché, car même les choses que les marchands des nations du monde leur vendaient, la manne les dissolvait ; Cela ne se produisit qu’après qu’ils eurent péché ; le Saint, béni soit-Il, leur dit : J’avais dit que vous seriez devant Moi comme les anges de service, et maintenant Je vous impose la peine de sortir à trois parasanges hors du camp, car il est écrit (Nombres 33,49) « et ils campèrent près du Jourdain, depuis Beith-Ha-Yeshimot », et Rabba bar bar ‘Hana dit : moi, j’ai vu cet endroit-là, et il y avait trois parsas.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו', ואמרו אל יושב הארץ הזאת. אחר שהזכיר ושמעו ואמרו פירש השמיעה, ואמרו שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה', כענין שכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת.

« Et les Égyptiens entendront que Tu as fait monter par Ta force, etc., et ils le diront aux habitants de ce pays. » Après avoir mentionné « et ils entendront » et « et ils diront », il précise ce qu’ils auront entendu, en disant : « ils ont entendu que Toi, Éternel, Tu es au milieu de ce peuple, que Toi, Éternel, Tu es vu œil à œil », comme il est écrit (Exode 24,17) « et l’aspect de la gloire de l’Éternel était comme un feu dévorant ».

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת עין לשון מראה, וכן (במדבר י״א:ז׳) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א׳:כ״ז) וארא כעין חשמל, יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול, וכן תמצא ביחזקאל (מג) וכמראה המראה אשר ראיתי בבאו לשחת העיר עד כאן.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit selon la voie de la vérité : « ‘ayin » est une expression d’aspect, et de même (Nombres 11,7) « et son aspect (‘eno) était comme l’aspect (‘ayin) du bdellium », (Ézéchiel 1,27) « et je vis comme l’aspect (ke‘ayin) de l’électrum » ; il dira que Ton grand Nom est vu, un aspect dans un autre aspect (mar’eh be-mar’eh), et de même tu trouves chez Ézéchiel (43) « et comme la vision que j’avais vue lorsque je vins détruire la ville ». Jusqu’ici.

ומה שהשיב משה בכאן ושמעו מצרים, וכן במעשה העגל (שמות ל״ב:י״ב) למה יאמרו מצרים, נראה מזה שאלמלא טענת מצרים היה משה סובל בטולן של ישראל בתועלת עצמו שיהיה הוא לגוי גדול, ובודאי היה לו להשיב שאינו רוצה תועלת עצמו בבטול ישראל שהרי כבר מסר עליהם נפשו באמרו (שם) מחני נא מספרך.

Et ce que Moché répondit ici « et les Égyptiens entendront », et de même dans l’affaire du veau (Exode 32,12) « pourquoi les Égyptiens diraient-ils », il apparaît de là que, sans l’argument des Égyptiens, Moché aurait supporté l’annulation d’Israël pour son propre profit, de sorte qu’il devienne lui une grande nation, et certes il aurait dû répondre qu’il ne voulait pas son propre profit au prix de l’annulation d’Israël, puisqu’il avait déjà donné sa vie pour eux en disant (ibid.) « efface-moi donc de Ton livre ».

אבל הכוונה למשה בתפלה הזאת לומר, יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת את העם מקרבו ולא יכלת לעשות כן באלהי כנען, והנה יהיה חלול השם ויחזיקו ידי עוברי עבירה ויאמרו מצרים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכלת ה', כלומר יש כח ויכולת מבלתי כחן של ישראל.

Mais l’intention de Moché dans cette prière est de dire : les Égyptiens penseront et diront qu’il y a une force dans les dieux de Canaan pour sauver de Ta main, car Tu as fait en Égypte et chez leurs dieux des jugements jusqu’à faire sortir le peuple de son sein, et Tu n’as pas pu faire ainsi chez les dieux de Canaan ; et voici que ce sera une profanation du Nom, et ils fortifieront les mains des transgresseurs, et les Égyptiens diront aux habitants du pays de Canaan : « faute de capacité de l’Éternel » ; c’est-à-dire : il y a une force et une capacité hors de la force d’Israël.

ומפני חלול השם לא היה רוצה משה לסבול תועלתו שיהיה הוא לגוי גדול בבטול ישראל, וזהו שאמרו רז"ל תשש כחו כנקבה, לפי שהנקבה נפעלת ומקבלת כח מן הזכר, כי יאמרו שכחן של ישראל אינו סבת הסבות שהרי יש כח אחר מתגבר עליו ופועל בו ככח הזכרות הפועל בנקבה, כן פירש הרב הגדול רבינו שמעון.

Et à cause de la profanation du Nom, Moché ne voulait pas supporter son profit, de devenir lui une grande nation, au prix de l’annulation d’Israël, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « sa force s’affaiblit comme celle d’une femme », car la femelle subit l’action et reçoit sa force du mâle, car ils diront que la force d’Israël n’est pas la cause des causes, puisqu’il y a une autre force qui prévaut sur elle et agit en elle comme la force du mâle agit dans la femelle ; ainsi l’a expliqué le grand Rav, notre maître Shim‘on.

ועתה יגדל נא כח ה'. על דרך הפשט מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו, וזהו כאשר דברת לאמר המדות, לכך סמך לו ה' ארך אפים. או יהיה ענין "לאמר" בעת צרה, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר לדורות, שיהיו נודרין בעת צרתם.

« Et maintenant, que la force du Seigneur soit grande. » Selon le sens simple, celui qui est lent à la colère a une grande force pour briser sa colère, et c’est comme tu as dit en parlant des attributs ; c’est pourquoi il a placé à sa suite « l’Éternel, lent à la colère ». Ou bien le sens de « en disant » (leemor) est « au temps de détresse », comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué à propos du verset (Genèse 28,20) « et Yaaqov fit un vœu en disant » : que signifie « en disant » ? Pour les générations, afin qu’ils fassent des vœux au temps de leur détresse.

וע"ד המדרש ועתה יגדל נא כח אדני, תנצח מדת רחמים למדת הדין.

Et selon le Midrash : « et maintenant, que la force d’Adonaï soit grande » : que l’attribut de miséricorde l’emporte sur l’attribut de rigueur.

ודע כי אותיות השם יתברך אל"ף דל"ת ויו"ד של יגדל רבתי. ומשל למה הדבר דומה, לשושבין שנכנס לפני המלך להליץ זכות על בתו, מצא המלך ואת הדיין עסוקין בענין הבת, התחיל השושבין תמה, אמר מה אעשה, אם אני מתחנן לפני המלך צריך אני לדיין, אם אני מתחנן לפני הדיין צריך אני בכבוד המלך, מה עשה כלל את שניהם והזכיר את המלך בראשונה. זהו ועתה יגדל נא כח אדני, מיד מחל לו המלך ואמר סלחתי כדבריך.

Et sache que les lettres du Nom, qu’Il soit béni, sont alef-dalet, et le yod de « yigdal » est grand. À quoi cela ressemble-t-il ? À un ami du marié qui entre devant le roi pour plaider en faveur de sa fille : il trouva le roi et le juge occupés à l’affaire de la fille. L’ami du marié commença à s’étonner et dit : que ferai-je ? Si je supplie le roi, j’ai besoin du juge ; si je supplie le juge, j’ai besoin de l’honneur du roi. Que fit-il ? Il les inclut tous deux et mentionna d’abord le roi. C’est « et maintenant, que la force du Seigneur soit grande » ; aussitôt le roi lui pardonna et dit : J’ai pardonné selon ta parole.

וע"ד הקבלה ועתה יגדל נא כח, יושפע וימשך הכח הפנימי במדות ולא יסתלק למרום מרומים. ובאור הענין כי כשישראל מקיימין התורה והמצות הש"י רוכב שמים, וזהו (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, כלומר בעזרת ישראל משפיע כח במדותיו, ובזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהילים ס׳:י״ד) באלהים נעשה חיל, וכשאין מקיימין התורה והמצות הוא מתרחק ממדותיו שנאמר (דברים ל״ג:כ״ו) ובגאותו שחקים, כלומר שהוא מתגאה, מסתלק למרום מרומים ובזה משפיע כחו במדות ובזה מתישין כח של מעלה, שנאמר (שם לב) צור ילדך תשי.

Et selon la Kabbale : « et maintenant, que la force soit grande » : que la force intérieure se répande et s’écoule dans les attributs et ne se retire pas vers la hauteur des hauteurs. Et l’explication du sujet est que lorsque Israël accomplit la Torah et les commandements, le Nom chevauche les cieux, c’est (Deutéronome 33,26) « Il chevauche les cieux pour ton aide », c’est-à-dire : grâce à l’aide d’Israël, Il répand de la force dans Ses attributs, et par là ils ajoutent de la force à la Force d’en haut, comme il est dit (Psaumes 60,14) « avec Dieu nous ferons des exploits » ; et quand ils n’accomplissent pas la Torah et les commandements, Il s’éloigne de Ses attributs, comme il est dit (Deutéronome 33,26) « et dans Sa majesté, les nues », c’est-à-dire qu’Il s’enorgueillit, se retire vers la hauteur des hauteurs, et par là Il répand Sa force dans les attributs, et par là ils affaiblissent la force d’en haut, comme il est dit (ibid. 32) « tu as affaibli le Rocher qui t’a engendré ».

ולפי שהיו ישראל חייבין כליה במקום הזה והיו מתישין כח של מעלה הוצרך משה לומר עתה בתפלתו ועתה יגדל נא כח אדני, כדי להמשיך ולהשפיע הכח הפנימי במדות ושלא יסתלק למעלה, וזהו לשון יגדל. כיוצא בו אמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:י״ז) ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל אלהים אוהבי ישועתך.

Et puisque Israël était passible d’extermination en ce lieu et affaiblissait la force d’en haut, Moché dut dire maintenant dans sa prière « et maintenant, que la force du Seigneur soit grande », afin d’attirer et de répandre la force intérieure dans les attributs et qu’elle ne se retire pas en haut ; et c’est l’expression « yigdal ». De la même manière a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 40,17) « que tous ceux qui Te cherchent exultent et se réjouissent en Toi ; que ceux qui aiment Ton salut disent continuellement : que Dieu soit grand ! ».

ורז"ל חכמי האמת כנו ההמשכה והשפע בלשון עזר, והוא שדרשו רז"ל במסכת שבת כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, א"ל, רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח אדני. ובאור מלת לעזרני להמשיך לי כח ועזר.

Et nos Sages, de mémoire bénie, les sages de la vérité, ont désigné l’écoulement et l’abondance par l’expression « aide », et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Shabbat : quand Moché monta en haut, il trouva le Saint, béni soit-Il, qui attachait des couronnes aux lettres. Il lui dit : « Moché, ne salue-t-on pas dans ta ville ? » Moché Lui répondit : Maître du monde, y a-t-il un serviteur qui donne la paix à son maître ? Il lui dit : malgré cela, tu aurais dû m’aider (le‘ozreni). Aussitôt il dit : « et maintenant, que la force du Seigneur soit grande ». Et l’explication du mot « le‘ozreni » : attirer pour moi de la force et de l’aide.

ודע כי מה שהזכיר ה' ארך אפים, ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, ולא הזכיר ואמת ונוצר חסד לאלפים, גם לא הזכיר וחטאה, לא עשה במקרה כי אם בהשגחה גמורה, ולמדנו משה בכאן סדרי תפלה ובקשה איך יתפלל המתפלל ויתחנן המתחנן כדי שיתרצה אל אדניו, ועל כן מהשלש עשרה מדות שנמסרו לו בסיני לא הזכיר מהן כאן כי אם ששה וחסר השבעה, לא הזכיר ה' אל רחום וחנון כי הם מדות למי שרובו זכיות וישראל היו עתה רובן עונות, ולא הזכיר ואמת כי במדת אמת יהיו חייבין לפי שהיא מדת הדין, וכמו שדרשו רז"ל אמת לא עביד לפנים משורת הדין, והיו מאמינים לדברי המרגלים אשר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם.

Et sache que ce qu’il a mentionné « l’Éternel, lent à la colère », et n’a pas mentionné « l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant », ni mentionné « et vérité et gardant la bonté pour des milliers », ni mentionné « et le péché », il ne l’a pas fait par hasard mais avec une attention pleinement délibérée ; et Moché nous a enseigné ici les ordres de la prière et de la supplication, comment celui qui prie doit prier et celui qui supplie doit supplier pour être agréé de son maître ; et c’est pourquoi, des treize attributs qui lui avaient été transmis au Sinaï, il n’en a mentionné ici que six et a omis sept : il n’a pas mentionné « l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant », car ce sont des attributs pour celui dont la majorité est de mérites, et Israël avait maintenant en majorité des fautes ; il n’a pas mentionné « et vérité », car selon l’attribut de vérité ils seraient coupables, puisque c’est l’attribut de rigueur, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : « vérité » : on n’agit pas au-delà de la ligne du jugement ; et ils croyaient aux paroles des espions, dont la foi a péri et a été retranchée de leur bouche.

ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים לפי שלא היה משה מתפלל עכשיו בזכות האבות לפי שהם עתה מואסין בארץ שבחרו בה האבות, ומזה לא אמר זכור לאברהם ליצחק כמו שאמר במעשה העגל שהתפלל עליהם בצרתם. ולא הזכיר וחטאה כי היו מזידין. והוצרך להזכיר בתפלתו ה' שהוא השם הראשון שהזכיר לו השם בשלש עשרה מדות.

Et il n’a pas mentionné « gardant la bonté pour des milliers » parce que Moché ne priait pas maintenant par le mérite des pères, puisque eux méprisaient maintenant le pays que les pères avaient choisi ; et de là il n’a pas dit « souviens-Toi d’Avraham, de Yits’haq », comme il l’a dit dans l’affaire du veau, où il pria pour eux dans leur détresse. Et il n’a pas mentionné « et le péché » parce qu’ils avaient péché délibérément. Et il dut mentionner dans sa prière « l’Éternel », qui est le premier Nom que le Nom lui a mentionné dans les treize attributs.

ובמסכת ראש השנה ה' ה', כאן קודם שיחטא אדם ויעשה תשובה כאן לאחר שיחטא ויעשה תשובה. והוא מרחם אפילו על מי שרובו עונות אולי ישוב, וכענין שכתוב (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. אבל כאן לא הזכירו אלא פעם אחת שהוא כנגד ה' לאחר שיחטא, לפי שישראל היו בכאן חוטאים ולא עשו תשובה. ובאור זה ה' לאחר שיחטא כי אין בו שינוי והתפעלות אחר החטא כקודם החטא, מה שאין כן במלך בשר ודם.

Et dans le traité Rosh HaShana : « l’Éternel, l’Éternel » : l’un avant qu’un homme ne pèche et se repente, l’autre après qu’il a péché et s’est repenti. Et Il a pitié même de celui dont la majorité est de fautes, peut-être reviendra-t-il, et selon ce qui est écrit (Psaumes 145) « l’Éternel est bon envers tous, et Ses miséricordes sont sur toutes Ses œuvres ». Mais ici il ne l’a mentionné qu’une seule fois, ce qui correspond à « l’Éternel » après qu’il a péché, parce qu’Israël péchait ici et ne se repentait pas. Et l’explication de cela : « l’Éternel » après qu’il a péché, car il n’y a pas en Lui de changement ni de réaction après la faute comme avant la faute, ce qui n’est pas le cas chez un roi de chair et de sang.

ויש להשכיל עוד במה שלא הזכיר משה אלא פעם אחת כי הוא המלך העליון שממנו נמשכות המדות, ועמו ידבר ויבקש ממנו לרחם עליהם אולי ישובו, ואם לא ישובו הלא אתה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, ומזה לא אמר ארך אף, וגדולה מזו שאתה רב חסד למי שהוא מחצה זכיות ומחצה עונות כמי שרובו זכיות ואפילו בלא תשובה, ואם שב בתשובה אתה נושא לו עון ופשע, כלומר אפילו הזדונות והמרדים, ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים, ואע"פ שאינו מנקה אינו מכלה זרעם ולא מכריתם מן העולם אבל הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ועל כן אין לך להכותם בדבר כמו שאמרת ולהכרית זרעם, אבל תוכל להפרע ולגבות חובך מהבנים מעט מעט, והקב"ה השיבו סלחתי כדברך, שאמרת עליהם ולא אכריתם מן העולם ואאריך אפי להם, ואם יש להם שום חסד מהאבות אהיה נוצרו לאלפים, אבל איני מוחל להם לעולם העון והפשע כי ימותו במדבר ושם יתמו, אבל בניהם יבאו לארץ, ואפקוד העון על הבנים ועל שלשים ועל רבעים כמו שאמרת.

Et il y a encore à comprendre dans ce que Moché n’a mentionné qu’une fois : c’est qu’Il est le Roi suprême de qui découlent les attributs, et avec Lui il parlera et lui demandera d’avoir pitié d’eux, peut-être reviendront-ils ; et s’ils ne reviennent pas, n’es-Tu pas lent à la colère pour les justes et pour les méchants ? C’est pourquoi il n’a pas dit « lent à la colère » au singulier (erekh af), mais au pluriel (erekh appayim), et plus grand que cela, Tu es « riche en bonté » pour celui qui est moitié mérites et moitié fautes, comme pour celui dont la majorité est de mérites, et même sans repentir ; et s’il revient par le repentir, Tu portes pour lui la faute et la transgression, c’est-à-dire même les actes volontaires et les rébellions ; « Il innocente » ceux qui se repentent ; « Il n’innocente pas » ceux qui ne se repentent pas ; et bien qu’Il ne l’innocente pas, Il ne détruit pas leur descendance ni ne les retranche du monde, mais Il visite la faute des pères sur les fils, sur la troisième et sur la quatrième génération ; et c’est pourquoi tu n’as pas à les frapper par la peste comme tu l’as dit, et à retrancher leur descendance, mais tu peux châtier et recouvrer ta dette sur les fils peu à peu. Et le Saint, béni soit-Il, lui répondit : « J’ai pardonné selon ta parole », car tu as dit à leur sujet « et Je ne les retrancherai pas du monde et Je patienterai à leur égard », et s’ils ont quelque bonté venant des pères, Je serai « gardant » pour des milliers ; mais Je ne leur pardonne jamais la faute et la transgression, car ils mourront dans le désert et là ils s’éteindront, mais leurs fils viendront dans le pays, et Je visiterai la faute sur les fils, sur la troisième et sur la quatrième génération comme tu l’as dit.

ומן הענין הזה היתה הגזרה שהוקבעה להם בכיה לדורות כי פקד עונם על זרעם. והנה משה בתפלה הזאת מתוך שראה כי חטאתם כבדה מאד לא בקש בתפלתו שימחול על עונם רק אריכות אף לבד שיאריך להם, כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים, ולא ישלחם ביד פשעם מיד, ועל כן הודה לו הקב"ה מיד סלחתי כדברך, שאאריך להם ואפקוד עונם על זרעם, אך האנשים הרואים את כבודי ואותותי וינסו אותי ימותו במדבר והבנים יכנסו לארץ.

Et de ce sujet vint le décret qui fixa pour eux un pleur pour les générations, car Il visita leur faute sur leur descendance. Et voici que Moché, dans cette prière, voyant que leur faute était très lourde, ne demanda pas dans sa prière qu’Il pardonne leur faute, mais seulement un délai dans Sa colère, afin qu’Il leur accorde du temps, comme il dit « visitant la faute des pères sur les fils », et qu’Il ne les renvoie pas aussitôt aux mains de leur transgression ; et c’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, reconnut aussitôt : « J’ai pardonné selon ta parole », que Je leur accorderai du temps et que Je visiterai leur faute sur leur descendance, mais « les hommes qui voient Ma gloire et Mes signes et qui M’ont mis à l’épreuve mourront dans le désert, et les fils entreront dans le pays ».

סלחתי כדברך, הבינו רז"ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר, והוא שאמרו עמד ארבעים יום שלישים ונתנו לחות שניות ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה שאמר לו סלחתי כדברך עון העגל, אבל עון זה של מרגלים איני סולח, אבל האנשים הרואים את כבודי וינסו אותי יענשו שימותו במדבר ובניהם יירשו את הארץ. ולזה כוונו החכמים ז"ל שאמרו על עון העגל נאמר וכן תאמר שעל עון העגל נאמר אע"פ שהוא נכתב בעון המרגלים.

« J’ai pardonné selon ta parole » : nos Sages, de mémoire bénie, ont compris ce verset, en de nombreux endroits du Talmud, comme dit à propos de l’affaire du veau, et c’est ce qu’ils ont dit : il demeura là pendant une troisième période de quarante jours, et on donna les secondes tables, et Yom HaKippourim fut un jour de pardon et d’expiation, où Il lui dit « J’ai pardonné selon ta parole » pour la faute du veau, mais cette faute des espions, Je ne la pardonne pas, mais « les hommes qui voient Ma gloire et M’ont mis à l’épreuve » seront punis en mourant dans le désert, et leurs fils hériteront du pays. Et c’est à cela que visaient les sages, de mémoire bénie, qui ont dit que cela fut dit à propos de la faute du veau, et ainsi tu diras que cela fut dit à propos de la faute du veau, bien que ce soit écrit à propos de la faute des espions.

ובמדרש סלחתי כדברך, הודה הקב"ה לדבריו, ואמר כדברך עתידים המצריים שיאמרו כדברך, אשרי העבד שרבו מודה לו.

Et dans le Midrash : « J’ai pardonné selon ta parole » : le Saint, béni soit-Il, reconnut ses paroles et dit : selon ta parole, les Égyptiens diront aussi selon ta parole. Heureux le serviteur à qui son maître donne raison.

כי כל האנשים. שיעורו, אם כל האנשים. ובאור הכתובים ואולם חי אני, כלומר אני חי וקיים לעולם וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אם יראו את הארץ וגו' כביכול אין הדבר כן, והנה זה לשון שבועה, אבל הלשון חסר לכבוד מעלה.

« Car tous les hommes. » Sa lecture : « si tous les hommes ». Et l’explication des versets : « Mais, vivant suis-Je », c’est-à-dire : Je suis vivant et subsistant à jamais, « et la gloire de l’Éternel remplira toute la terre » ; « car tous les hommes qui voient Ma gloire, etc. », « s’ils voient le pays, etc. » : pour ainsi dire, il n’en est pas ainsi. Et voici que c’est une expression de serment, mais l’expression est abrégée par égard pour la gloire d’en haut.

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת ואולם חי אני הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם. באור דבריו חי אני, כנסת ישראל ידבר, כי חי העולמים והוא אלהים חיים, יאמר שימלא כבוד ה' את כל הארץ התחתונים וישרה ביניהם כבודו ורחמיו בארץ בזרעם אבל לא בהם וזה בודאי הבטחה בסליחה ואמר על על עצמו כבוד ה' כמו שאמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit selon la voie de la vérité : « Mais, vivant suis-Je » est une promesse faite à Moché dans le pardon ; il dit que Sa gloire remplira toute la terre par leur descendance et non par eux. L’explication de ses paroles : « vivant suis-Je » : c’est l’Assemblée d’Israël qui parle, car le Vivant des mondes, c’est Lui, et Il est le Dieu vivant ; elle dit que la gloire de l’Éternel remplira toute la terre d’en bas, et que Sa gloire et Ses miséricordes demeureront parmi eux sur la terre par leur descendance, mais non par eux ; et c’est certainement une promesse dans le pardon ; et elle a dit de soi-même « la gloire de l’Éternel », comme il est dit (Psaumes 104,31) « que la gloire de l’Éternel soit pour toujours ».

וצריך שתשכיל כי בכל מקום שתמצא חי אני, אלהים חיים, וכן אל חי, וכן חי ה', הכל נאמר על כנסת ישראל, וכשאמר (דניאל י״ב:ז׳) וישבע בחי העולם, הוא השם הגדול, וכשאמר (שמואל א א׳:כ״ו) חי נפשך, הוא מקום הנדר, והבן זה.

Et il faut que tu comprennes qu’en tout endroit où tu trouves « vivant suis-Je », « Dieu vivant », de même « Dieu vivant » (El ‘Haï), de même « l’Éternel vit », tout est dit de l’Assemblée d’Israël ; et quand il est dit (Daniel 12,7) « et il jura par Celui qui vit à jamais », c’est le Nom grand ; et quand il est dit (I Samuel 1,26) « par la vie de ton âme », c’est le lieu du vœu ; et comprends cela.

וכל מנאצי. מבני בניהם לא יראוה. ויהיה רמז לבכיה לדורות, לזמן החורבן והגלות שלא זכו לראותה.

« Et tous ceux qui M’ont méprisé… » : parmi les descendants de leurs fils, ils ne la verront pas. Et ce sera une allusion au pleur pour les générations, au temps de la destruction et de l’exil, car ils n’ont pas mérité de la voir.

רוח אחרת עמו. אחרת מן המרגלים, כי הצדיק אחר הוא מן הרשע, וכן תמצא בשת (בראשית ד׳:כ״ה) כי שת לי אלהים זרע אחר, כי שת הצדיק שהיה תחת הבל היה אחר מקין הרשע, כי הטוב הוא אחר מן הרע וכן הרע הוא אחר מן הטוב, וזהו (שמות כ׳:ג׳) אלהים אחרים, (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר, ואם כן מלת אחר כשהיא נזכרת אצל הרע הוא טוב וכשהיא נזכרת אצל הטוב הוא רע.

« Un autre esprit avec lui. » Autre que celui des espions, car le juste est autre que le méchant ; et ainsi tu trouves à propos de Shet (Genèse 4,25) « car Dieu m’a donné une autre descendance » : car Shet le juste, qui était à la place de Hével, était autre que Qaïn le méchant ; car le bon est autre que le mauvais, et de même le mauvais est autre que le bon, et c’est (Exode 20,3) « d’autres dieux », (ibid. 34) « tu ne te prosterneras pas devant un autre dieu ». Et ainsi, le mot « autre », lorsqu’il est mentionné à propos du mal, c’est le bien, et lorsqu’il est mentionné à propos du bien, c’est le mal.

והביאותיו אל הארץ אשר בא שמ'ה וזרע'ו יורישנ'ה והעמלק'י. גם בכאן רמז השם המיוחד למפרע להורות כי מדת הדין מתוחה כנגדם, ועל כן יגזור עליהם שישתקעו במדבר וילכו למפרע ויחזרו לאחוריהם דרך ים סוף. ומזה היה אומר להם משה כשהיו רוצין ללכת לפניהם ולעלות אל ההר למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, ולכך אמר להם כי על כן שבתם מאחרי ה', ומזה נתחייבתם לחזור לאחוריכם ולא יהיה שמי הגדול עמכם. וטעם יושב בעמק, לארוב לכם.

« Et Je l’amènerai dans le pays où il est venu, et sa descendance le possédera, et l’Amalécite… » Ici aussi, il y a une allusion au Nom unique à l’envers, pour indiquer que l’attribut de rigueur est tendu contre eux ; et c’est pourquoi Il décrète sur eux qu’ils s’enliseront dans le désert, qu’ils iront à reculons et retourneront en arrière par le chemin de la mer des Joncs. Et de là Moché leur disait, quand ils voulaient aller de l’avant et monter vers la montagne : pourquoi transgressez-vous l’ordre de l’Éternel ? Il ne réussira pas ; et c’est pourquoi il leur dit (Nombres 14,43) « car c’est pourquoi vous vous êtes détournés de l’Éternel », et de là vous êtes tenus de retourner en arrière, et Mon grand Nom ne sera pas avec vous. Et le sens de « habite la vallée » : pour vous guetter.

במדבר הזה יפלו פגריכם. נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, מהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו לו מתנו, מהם אמרו נתנה ראש. וכנגדם הזכיר הכתוב פגריכם שלש פעמים, והזכיר לשון פגריכם כדי שלא תבין בהם אבדן הנפשות רק הפגרים לבדם מתו ויש להם חלק לעוה"ב, וזהו שאמר בסוף דבריו במדבר הזה יתמו, כלומר הפגרים לא הנפשות. וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, שבט לוי לא היה בכלל זה כי מספרם מבן חדש ומעלה.

« Dans ce désert tomberont vos cadavres. » Il apparaît qu’Israël, dans cette faute, formait trois groupes : certains pleurèrent, certains murmurèrent contre Moché et contre Aharon et leur dirent « si seulement nous étions morts », certains dirent « donnons-nous un chef ». Et en regard d’eux, le verset a mentionné « vos cadavres » trois fois, et il a mentionné l’expression « vos cadavres » afin que tu ne comprennes pas par là la perte des âmes, mais que seuls les cadavres moururent et qu’ils ont une part dans le monde à venir ; et c’est ce qu’il dit à la fin de ses paroles « dans ce désert ils seront achevés », c’est-à-dire les cadavres et non les âmes. « Et tous vos dénombrés, selon tout votre compte, de vingt ans et au-dessus » : la tribu de Lévi n’était pas comprise dans cela, car leur dénombrement se fait à partir de l’âge d’un mois et au-dessus.

אם אתם תבאו אל הארץ. הדבור הזה למשה ולאהרן היה ביחד שיאמרו כן לישראל כמו שהזכיר אמור אליהם.

« Si vous, vous entrez dans le pays. » Cette parole fut adressée à Moché et à Aharon ensemble, pour qu’ils la disent ainsi à Israël, comme il a mentionné « dis-leur ».

ויתכן לומר כי כיון שדבור הפרשה הזו בא לשניהם הרי הם בכלל אם אתם תבאו אל הארץ, ורמז להם שלא יכנסו לארץ, וכשם שרמז משה בעצמו (שם טו) תביאמו ותטעמו, והוציא עצמם מכללם, ואע"פ שמשה ואהרן היו עתה צדיקים גמורים ולא חטאו, מפני כבודן של ישראל לא רצו ליכנס לארץ ומתו במדבר, רצה הכתוב לרמוז שאף המנהיגים הצדיקים עתידין שימותו שם ולא תעלה זכותם שיכנסו לארץ, ולכלול עוד ברמז זה כי כשם שמתו הם ומשה ואהרן עמהם במדבר ולא זכו ליכנס לארץ כך הם עתידין שיקומו בתחית המתים ומשה ואהרן עמהם ויכניסו אותם לארץ ויהיו רועים שלהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה ובעלוי השגה ויותר ממה שהיו במדבר, לפי שנתאוה משה בחייו להכנס לארץ ולהשלים המצות התלויות בה שלא היה יכול לקיימם בחוצה לארץ, ועל כן יזכה לתחית המתים ותזכה נפשו במעלה והשגה שלמה הראויה למי שמקיים כל המצות כלן, וכן ישראל מהדור ההוא שמתו במדבר הם הם שקבלו התורה וראו המעמד הקדוש ומראה כבוד ה' עין בעין, מאחר שקבלו דינם יזכו לתחית המתים ויתעלו בהשגה ובמעלה גדולה יותר ממה שהיו.

Et il est possible de dire que, puisque la parole de cette section fut adressée aux deux, ils sont compris dans « si vous, vous entrez dans le pays », et Il leur fit allusion qu’ils n’entreraient pas dans le pays, de même que Moché lui-même fit allusion (ibid. 15) « Tu les amèneras et Tu les planteras », et il s’exclut lui-même de leur nombre ; et bien que Moché et Aharon fussent maintenant des justes parfaits et n’eussent pas péché, par égard pour Israël ils ne voulurent pas entrer dans le pays et moururent dans le désert. Le verset a voulu faire allusion que même les chefs justes mourront là et que leur mérite ne suffira pas à les faire entrer dans le pays, et inclure encore dans cette allusion que, de même qu’ils sont morts et que Moché et Aharon sont morts avec eux dans le désert sans mériter d’entrer dans le pays, de même ils se lèveront à la résurrection des morts, et Moché et Aharon avec eux, et les feront entrer dans le pays, et seront leurs bergers comme au début, et leurs conseillers comme au commencement, avec une compréhension plus élevée encore que celle qu’ils avaient dans le désert, parce que Moché désira de son vivant entrer dans le pays et accomplir les commandements qui en dépendent et qu’il ne pouvait pas accomplir hors du pays ; et c’est pourquoi il méritera la résurrection des morts, et son âme méritera un degré et une compréhension parfaite, dignes de celui qui accomplit tous les commandements sans exception ; et de même Israël, de cette génération qui mourut dans le désert, ce sont eux qui ont reçu la Torah et ont vu la scène sainte et l’apparition de la gloire de l’Éternel face à face ; puisqu’ils ont reçu leur jugement, ils mériteront la résurrection des morts et s’élèveront à une compréhension et à un degré supérieurs à ceux qu’ils avaient auparavant.

יום לשנה יום לשנה. היה לו לומר שנה ליום, שנה ליום כלומר אני מעניש אתכם וגוזר עליכם שתהיה מטולטלין במדבר כאהל רועים המטלטל ממקום למקום שנה אחת לכל יום ויום אשר תרתם את הארץ, ולפי קשור הענין היה לו להקדים הפורענות, אבל בא להודיענו שמתוך ענשו ותוכחתו למדנו רחמנות, וכשאמר יום לשנה יום לשנה בא לרמוז מה שדרשו רז"ל והלא ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והיאך הספיקו ללכת בארבעים יום, אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין שיגזור עליהם שנה ליום וקצר להם את הדרך, ולפיכך אמר יום לשנה יום לשנה כאב המכה את בנו לא מכת אכזרי אלא כרחם אב על בנים, ובאורו הנני קצרתי לכם את הדרך כדי שימעט שבועתי.

« Un jour pour une année, un jour pour une année. » Il aurait dû dire « une année pour un jour, une année pour un jour », c’est-à-dire : Je vous châtie et décrète sur vous que vous serez ballottés dans le désert comme la tente des bergers qui est déplacée d’un lieu à l’autre, une année pour chaque jour où vous avez exploré le pays ; et selon le lien du sujet, il aurait dû placer le châtiment en premier ; mais il est venu nous faire savoir que, du milieu de Son châtiment et de Sa réprimande, nous avons appris la miséricorde ; et quand il dit « un jour pour une année, un jour pour une année », il vient faire allusion à ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : la terre d’Israël ne fait-elle pas quatre cents parsa sur quatre cents parsa, et comment ont-ils pu la parcourir en quarante jours ? Mais il était manifeste et connu devant Celui qui dit et le monde fut qu’Il décréterait sur eux une année pour un jour, et Il leur abrégea le chemin ; et c’est pourquoi il dit « un jour pour une année, un jour pour une année », comme un père qui frappe son fils, non d’un coup cruel mais comme un père a pitié de ses fils ; et son explication : voici que Je vous ai abrégé le chemin afin que Mon serment soit diminué.

אני ה' דברתי. גזר דין זה, כי הוא גזר דין שיש עמו שבועה ואינו נקרע, ואע"פ שאינו נקרע נדחה הוא, שכן דחהו משה בתפלתו ארבעים שנה.

« Moi, l’Éternel, J’ai parlé. » Ce décret, car c’est un décret accompagné d’un serment, et il ne peut être annulé ; et bien qu’il ne puisse être annulé, il est repoussé, puisque Moché l’a repoussé par sa prière pendant quarante ans.

במגפה לפני ה'. באותה ההגונה להן, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאין מלשונם ובאים לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה, וזהו לפני ה' באותה מדה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה. כן פירש רש"י ז"ל.

« Par la plaie, devant l’Éternel. » Selon ce qui leur convenait, mesure pour mesure : ils péchèrent par la langue, et leur langue s’allongea jusqu’à leur nombril, et des vers sortaient de leur langue et entraient dans leur nombril ; c’est pourquoi il est dit « par la plaie », et c’est « devant l’Éternel », selon la mesure qui leur convenait d’après les mesures du Saint, béni soit-Il, qui mesure mesure pour mesure. Ainsi l’a expliqué Rashi, de mémoire bénie.

והוא לא תצלח. על דרך הפשט העליה הזאת אל ראש ההר לא תצלח.

« Et elle ne réussira pas. » Selon le sens simple, cette montée au sommet de la montagne ne réussira pas.

וע"ד הקבלה מלת והוא חוזרת ל"פי ה'". ומה שכתוב והוא וקרי והיא, לרמוז על פועל ומקבל.

Et selon la Kabbale, le mot écrit « et lui » (ve-hou) se rapporte à « l’ordre de l’Éternel ». Et ce qui est écrit « ve-hou » (au masculin) et se lit « ve-hi » (au féminin) fait allusion à l’agissant et au récepteur.

וכתב הרמב"ן ז"ל והיא לא תצלח, על דרך האמת כמו (יחזקאל א׳:י״ג) והיא מתהלכת בין החיות.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « et elle ne réussira pas », selon la voie de la vérité, est comme (Ézéchiel 1,13) « et elle allait et venait entre les êtres vivants (‘hayot) ».

ויעפילו. לשון (ישעיהו ל״ב:י״ד) עופל ובחן, כלומר שעלו על העופל. ומדרשו כמו ויאפילו, מלשון אופל, כלומר הלכו בחשך שלא ברשות ובדרך רעה.

« Et ils s’obstinèrent » (vaya‘apilou). Expression de (Isaïe 32,14) « ‘ofel et tour de garde », c’est-à-dire qu’ils montèrent sur la colline (ha-‘ofel). Et son interprétation midrashique est comme « vaya’apilou », de l’expression « ofel » (obscurité), c’est-à-dire qu’ils marchèrent dans les ténèbres, sans autorisation et par un mauvais chemin.

וארון ברית ה' ומשה. השוה הכתוב משה לארון הברית. וכן כתוב (במדבר י״א:כ״א) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי, וזהו מרמזי הכתוב כי הסמיך משה לשש מאות אלף רגלי לומר לך שהיה משה שקול כששים רבוא, שאם לא כן היה ראוי לומר העם אשר אנכי בקרבו שש מאות אלף רגלי.

« Et l’arche de l’alliance de l’Éternel, et Moché. » Le verset a mis Moché à égalité avec l’arche de l’alliance. Et de même il est écrit (Nombres 11,21) « Et Moché dit : six cent mille hommes de pied », et c’est une des allusions du verset, car il a rattaché Moché aux six cent mille hommes de pied pour te dire que Moché valait soixante myriades ; car s’il n’en était pas ainsi, il aurait fallu dire « le peuple au milieu duquel je suis : six cent mille hommes de pied ».

כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה'. נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות.

« Quand vous entrerez dans le pays de vos demeures, etc., et vous ferez une offrande par le feu pour l’Éternel. » Cette section a été placée à la suite de la section des espions pour fortifier le cœur des fils qui étaient en deuil, les consoler et leur faire savoir qu’ils entreraient dans le pays et y offriraient des sacrifices.

ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז ) אלה המצות אשר צוה ה'.

Et dans le Midrash : de même que le père s’occupe de son fils en cinq choses — le circoncire, lui enseigner la Torah, le racheter auprès du cohen, lui enseigner un métier et le marier — ainsi a fait le Saint, béni soit-Il, pour Israël. Il les circoncit par l’intermédiaire de Yehochoua, comme il est dit (Josué 5,2) « fais-toi des couteaux de silex ». De même que le père est tenu de racheter, ainsi le Saint, béni soit-Il, a racheté Israël, comme il est dit (II Samuel 7,23) « et qui est comme ton peuple, comme Israël, nation unique sur la terre, que Dieu est allé racheter pour lui comme peuple ». Lui enseigner la Torah : ainsi le Saint, béni soit-Il, leur a enseigné la Torah, comme il est dit (Deutéronome 11,19) « et vous les enseignerez à vos fils », et il est écrit (Isaïe 48,17) « Moi, l’Éternel, qui t’enseigne pour ton profit ». Lui enseigner un métier : ainsi le Saint, béni soit-Il, leur a enseigné les commandements, comme il est dit (Lévitique 27,34) « Ce sont là les commandements que l’Éternel a prescrits ».

להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם ) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.

Le marier : ainsi le Saint, béni soit-Il, leur a dit (Genèse 1,28) « Soyez féconds et multipliez-vous ». De même que le père donne à manger et à boire à son fils, l’oint, le lave et le vêt, ainsi le Saint, béni soit-Il, pour Israël, comme il est dit (Ézéchiel 16,9-10) « Et je t’ai lavée dans l’eau, et j’ai ôté de dessus toi ton sang, et je t’ai oint d’huile, et je t’ai revêtue de broderie, etc. », (ibid.) « et mon pain que je t’ai donné, fleur de farine, huile et miel, je te l’ai fait manger », (Nombres 21,17) « Monte, puits, chantez-lui ». De même que le père donne des biens à son fils, et que son fils est tenu de lui apporter un présent, ainsi le Saint, béni soit-Il, a dit à Israël « quand vous entrerez dans le pays de vos demeures ».

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ.

« Les prémices de vos pâtes, vous prélèverez une hallah en offrande prélevée. » Le commandement de la hallah ne s’applique pas dans le désert, mais ils y furent astreints dès leur entrée dans le pays. Et ce qu’il a mentionné l’expression « du pain du pays », il a dû le dire ainsi parce que dans le désert ils mangeaient le pain du ciel, qui était saint, et c’est pourquoi Il a ordonné que, lorsqu’ils entreraient dans le pays et mangeraient du pain du pays, ils le sanctifient par un commandement, et c’est le commandement de la hallah ; et c’est pourquoi il y a mentionné le Nom, et il a dit « du pain du pays, vous prélèverez une offrande prélevée pour l’Éternel ». Et c’est un commandement de la Torah de séparer la hallah de la pâte, comme il est dit « les prémices de vos pâtes, vous prélèverez une hallah en offrande prélevée ». Et celui qui sépare dit la bénédiction « qui nous as sanctifiés par Tes commandements et nous as ordonné de séparer la hallah », que ce soit en terre d’Israël ou hors de la terre.

ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה.

Et le fondement du commandement de la hallah, de par la Torah, n’existe qu’en terre d’Israël, comme il est dit (Nombres 15,19) « et il arrivera, quand vous mangerez du pain du pays », et lorsque tout Israël s’y trouve, comme il est dit (ibid. 18) « quand vous entrerez » : « à l’entrée de vous tous » ai-Je dit, et non à l’entrée d’une partie de vous ; c’est pourquoi la hallah à notre époque, même au temps d’Ezra en terre d’Israël, n’est que de par les paroles des scribes. Et ce que nous séparons la hallah hors de la terre maintenant est de par les paroles des scribes, afin que la loi de la hallah ne soit pas oubliée en Israël. Et la hallah n’a pas de mesure de par la Torah : même s’il en sépare comme un grain d’orge, il exempte la pâte ; mais de par les paroles des scribes, on sépare un vingt-quatrième de la pâte, afin qu’il y ait là un don pour le cohen, comme il est dit (Deutéronome 18,4) « tu lui donneras » : donne-lui une chose qui convient d’être donnée en cadeau.

וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.

Et la hallah à notre époque, puisque le fondement de l’obligation vient de leurs paroles, n’est interdite à la consommation qu’au cohen dont l’impureté sort de son corps, tels que ceux qui ont une émission séminale, les hommes et les femmes atteints d’écoulement, les femmes en état de nidda, celles qui viennent d’accoucher et les lépreux ; mais les autres impurs par contact d’impuretés, même l’impur au contact d’un mort, ont le droit de la manger ; c’est pourquoi on la donne à un jeune cohen qui n’a pas encore connu d’émission séminale, ou à une fille de cohen encore impubère qui n’a pas encore eu ses règles. Et il n’est pas nécessaire de séparer les deux pour le feu.

וע"ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית.

Et selon la Kabbale, le commandement de la hallah, qui est un commandement unique dans la pâte, fait allusion à l’Assemblée d’Israël, dont il est écrit (Cantique 6,9) « unique est ma colombe, ma parfaite » ; et elle est la dîme et l’offrande prélevée, car elle est appelée « offrande prélevée », comme il est dit « vous prélèverez une hallah en offrande prélevée », et elle est appelée « prémices », comme il est dit « les prémices de vos pâtes », car elle comprend en elle la Sagesse d’en haut, appelée elle aussi « prémices », qui est le commencement du commencement, évoqué par le mot « Au commencement » (Berechit).

ואם תשכיל זאת תדע עקר הטעם במה שאין חיוב המצוה מן התורה אלא בארץ ובזמן שהשכינה שורה במקדש, זהו בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, ואולי מפני זה הוקבעו בכתוב הזה עשר תיבות.

Et si tu comprends cela, tu connaîtras le fondement du motif pour lequel l’obligation du commandement, de par la Torah, n’existe qu’en terre d’Israël et au temps où la Présence réside dans le Sanctuaire : c’est « à l’entrée de vous tous » et non à l’entrée d’une partie de vous ; et peut-être est-ce pour cela que dix mots ont été fixés dans ce verset.

והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה'. כתב הרמב"ן ז"ל הרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה. והזכיר ולגר הגר בתוכם, כי הגרים מוכשלים תמיד בחטא זה, עד כאן. באור דבריו כי לפני ה' ברוב המקומות מדת הדין בלבד, ואין כן לפני ה' שבכאן אך הכוונה בו הוא ובית דינו, ויאמר הכתוב והם הביאו את קרבנם. אשה לה', הוא השם העליון מקום העולה, וחטאתם הביאו לפניו, כלומר אל פניו, שהם הוא ובית דינו.

« Et eux, ils ont apporté leur offrande, un sacrifice par le feu pour l’Éternel, et leur sacrifice expiatoire devant l’Éternel. » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : voici qui est comme ils ont dit : « Lui et son tribunal ». Il dit qu’ils ont apporté leur offrande pour le Nom unique, et leur sacrifice expiatoire devant Lui ; et voici que la faute est expiée par l’attribut de miséricorde et par l’attribut de rigueur, et il a mentionné cela à propos de l’idolâtrie. Et il a mentionné « et pour l’étranger qui séjourne parmi eux », car les convertis trébuchent toujours dans cette faute. Jusqu’ici ses paroles. L’explication de ses paroles : dans la plupart des endroits, « devant l’Éternel » désigne l’attribut de rigueur seul ; il n’en est pas ainsi de « devant l’Éternel » ici, mais l’intention est « Lui et Son tribunal », et le verset dit : « Et eux, ils ont apporté leur offrande ». « Un sacrifice par le feu pour l’Éternel » : c’est le Nom d’en haut, lieu de l’holocauste ; et leur sacrifice expiatoire, ils l’ont apporté devant Lui, c’est-à-dire vers Sa face, qui est Lui et Son tribunal.

והזכיר ונסלח שני פעמים כי החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר לשון שגגה בתחלה ובסוף. וכן בתחלת הפרשה ובסופו, לומר כי ראוי לסלוח להם כיון שהם הקריבו את קרבנם עולה ועשו חיובם בכל, שהרי שגגה היא.

Et il a mentionné « et il sera pardonné » deux fois, car la faute est expiée par l’attribut de miséricorde et par l’attribut de rigueur ; et il a mentionné l’expression de l’inadvertance au début et à la fin, et de même au début de la section et à sa fin, pour dire qu’il convient de leur pardonner, puisqu’ils ont offert leur offrande, un holocauste, et ont accompli leur obligation en tout, car c’est une inadvertance.

כי דבר ה' בזה. כל התורה בכלל קרא דבר ה' שכיון שהוא עובד עבודה זרה במזיד הרי הוא בוזה כל התורה כלה.

« Car il a méprisé la parole de l’Éternel. » Il a appelé toute la Torah, dans son ensemble, « la parole de l’Éternel », car puisqu’il sert l’idolâtrie volontairement, il méprise la Torah entière.

ויתכן לפרש דבר ה' ע"ד הפשט על דבור ראשון של עשרת הדברות שהוא עובר על מצות אנכי ובוזה האלהות, ואת מצותו הפר היא מצות לא תעשה של לא יהיה לך שהפר אותה ועבר עליה, וכלל הדבר כי בזה אנכי ובטל לא יהיה לך.

Et il est possible d’expliquer « la parole de l’Éternel », selon le sens simple, comme se rapportant à la première parole des dix paroles, car il transgresse le commandement « Je suis », et méprise la Divinité ; « et il a rompu Son commandement » est le commandement négatif « tu n’auras pas », qu’il a rompu et transgressé. Et le principe est : il a méprisé « Je suis » et annulé « tu n’auras pas ».

וע"ד המדרש כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואפיקורוס. ולמדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה' מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, והאפיקורס המבזה אותו הוא בוזה את דבר ה'.

Et selon le Midrash : « car il a méprisé la parole de l’Éternel » : c’est celui qui donne effrontément à la Torah des interprétations contraires à son sens, et l’apiqoros. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont appris ici que le disciple des sages est « la parole de l’Éternel », parce qu’il énonce la parole de l’Éternel et rend les multitudes justes, comme il est écrit (Psaumes 103,20) « héros de force qui accomplissent Sa parole, en écoutant la voix de Sa parole » ; et l’apiqoros qui le méprise, c’est lui qui méprise la parole de l’Éternel.

ויהיו בני ישראל במדבר. ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה ומה טעם שיזכיר בכאן ויהיו בני ישראל במדבר. ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר במדבר ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש.

« Et les fils d’Israël étaient dans le désert. » On sait que toute l’affaire des espions et l’affaire de celui qui ramassait du bois, et aussi Qorah, eurent lieu dans le désert ; quelle est donc la raison pour laquelle il mentionne ici « et les fils d’Israël étaient dans le désert » ? Il est possible d’expliquer que c’est pour souligner la gravité de la faute de celui qui ramassait du bois, et c’est pourquoi il fallut mentionner « dans le désert » et dire que, dans le désert où se trouvait Israël et où la manne descendait chaque jour, ce qui est l’un des miracles bien connus qui montrent que le monde a été créé, c’est là que se trouva celui-ci pour profaner le Shabbat et s’opposer ainsi à la création du monde.

או יאמר ויהיו בני ישראל במדבר לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הוצרך לומר עוד ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז"ל (ויקרא כ״ו:ל״ז) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו.

Ou bien il dit « et les fils d’Israël étaient dans le désert » parce qu’un décret avait été porté à cause de la faute des espions, qu’ils y demeureraient, comme il est écrit plus haut « dans ce désert ils seront achevés et là ils mourront » ; il fallut dire encore « et les fils d’Israël étaient dans le désert, et ils trouvèrent un homme qui ramassait du bois » : c’est-à-dire qu’il était de droit que les fils d’Israël soient dans le désert, outre le décret qui avait été porté à cause de la faute des espions, parce qu’il y avait parmi eux d’autres transgressions, comme les profanateurs du Shabbat et ceux qui négligeaient le commandement des tsitsit ; et c’est le lien entre les sections. Et voici que tout Israël se porte garant les uns des autres, d’après ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné (Lévitique 26,37) « et ils trébucheront l’un sur l’autre » : chacun par la faute de son frère.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

Et il est possible d’expliquer encore que, puisqu’il a dit plus haut « et l’Amalécite et le Cananéen habitent la vallée », c’est-à-dire pour vous guetter, « demain, tournez-vous et partez pour le désert » : qu’ils retournent en arrière par le chemin de la mer des Joncs, le verset indique ici qu’ils firent selon la parole du Nom, qu’Il soit béni, et partirent en arrière vers le désert par le chemin de la mer des Joncs ; et aussitôt à leur arrivée là, sur l’ordre de l’Éternel, qu’Il soit exalté, survint l’affaire de celui qui ramassait du bois. C’est pourquoi il dit « et les fils d’Israël étaient », pour expliquer qu’ils causèrent cette transgression à cause de leur faute qui les obligea à retourner en arrière, car une transgression entraîne une transgression.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז"ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות ל״ב:א׳) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע"פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר יד) סלחתי כדברך.

Ou bien il est possible d’expliquer encore que cela est lié à la section de l’idolâtrie qui la précède immédiatement, car la section commence par « et si vous avez failli » pour expliquer le jugement de la communauté qui sert l’idolâtrie par inadvertance, et se termine par le jugement de celui qui sert l’idolâtrie volontairement : « et l’âme qui agira à main levée… elle sera retranchée, son iniquité est sur elle » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « au temps où son iniquité est sur elle », c’est-à-dire qu’il ne s’est pas repenti. C’est pourquoi il a mentionné « et les fils d’Israël étaient », car telle fut l’affaire des fils d’Israël dans le désert lorsqu’ils firent le veau, car ils y servirent l’idolâtrie, d’abord par inadvertance, c’est ce qu’ils ont dit (Exode 32,1) « lève-toi, fais-nous un dieu qui marche devant nous, car cet homme, Moché », et à la fin ils agissaient délibérément, c’est ce qui est écrit (ibid. 8) « et ils se prosternèrent devant lui et lui sacrifièrent » ; et malgré cela il leur fut pardonné, c’est ce qu’il a dit (Nombres 14,20) « J’ai pardonné selon ta parole ».

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע"פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר.

On peut encore dire que la mention du désert à propos de la faute de celui qui ramassait du bois comporte une autre portée, pour faire allusion à quiconque marche dans le désert par un chemin lointain et ne sait pas quel jour on est : il est tenu de garder le Shabbat et n’a pas le droit de s’en dispenser. Que fait-il ? Il compte six jours et se repose un jour, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont mentionné. Et la raison de cela, selon la voie de la vérité, est que chacun des sept est un Shabbat, car dans les six jours de la création, tous les sept ont œuvré et se sont reposés, et lorsque le Shabbat vint et accomplit son action, le repos et le délice, alors tous se reposèrent dans leur action, et alors il y eut repos pour tous, même pour lui-même. Et bien qu’Israël, dans le désert, établît les jours et les années selon le calcul et qu’il leur fût impossible de se tromper, le verset te fait allusion à quiconque marche en chemin et ne sait pas quel jour est le Shabbat : il est passible de mort s’il ne garde pas le Shabbat, même dans le désert.

וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כ״ז:ג׳) אבינו מת במדבר.

Et selon le Midrash : « et les fils d’Israël étaient dans le désert » : c’était Tselofh’ad fils de Héfer. Il est écrit ici « dans le désert », et il est écrit là (Nombres 27,3) « Notre père est mort dans le désert ».

ויקריבו אותו. ליל מוצאי שבת. המוצאים אותו. היה לו לומר אשר מצאו אותו, אלא למדך שעדיין היו מוצאין אותו מקושש עצים אחר ההתראה, לפי שהתרו בו ולא היה מניח עצמו מלקושש.

« Et ils l’amenèrent. » La nuit de la sortie du Shabbat. « Ceux qui le trouvaient » : il aurait dû dire « qui l’avaient trouvé » ; mais cela t’enseigne qu’ils le trouvaient encore ramassant du bois après l’avertissement, parce qu’on l’avait averti et qu’il ne cessait pas de ramasser.

ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה׳:ז׳) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיהו ז׳:י״ח) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים.

Il faut prêter attention au fait qu’il a mentionné dans cette section plusieurs fois « lui » : « et ils l’amenèrent » (vayaqrivou oto), « ceux qui le trouvaient » (hamotsim oto), « et ils le déposèrent » (vayani‘hou oto) ; et il n’a pas dit « et ils le déposèrent » sous la forme contractée vayani‘houhou employée à propos du blasphémateur ; et voici qu’ils sont inclus dans la mise à part. Et encore : pourquoi est-il appelé par l’expression « celui qui ramasse du bois » (meqoshesh) ? Il aurait dû dire « qui cueille du bois le Shabbat », car l’expression de « qoshesh » ne s’applique qu’à la paille et au chaume, comme il est dit (Exode 5,7) « qu’ils aillent eux-mêmes et ramassent de la paille pour eux », et de même (ibid. 12) « pour ramasser du chaume pour la paille » ; tandis que l’expression de « cueillette » s’applique au bois, comme il est dit (Jérémie 7,18) « les pères allument le feu, et les fils cueillent du bois ».

יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.

Il y a là une affaire profonde. On sait que le monde a six extrémités, et qu’elles furent créées par la force du Nom caché en six sceaux, chaque extrémité par un sceau, et qu’elles furent créées en six jours ; et voici que le Shabbat est appelé « signe », et ce ramasseur de bois renia ce signe et la création du monde, et fit du saint un profane et du Shabbat comme les six autres ; et c’est pourquoi il est appelé « meqoshesh », c’est-à-dire « me-qav shishah » (de la ligne de six), car il sortit de la ligne médiane des six extrémités et renia le septième, qui est le palais de sainteté ; et comprends cela.

כי לא פורש מה יעשה לו. באיזו מיתה ימות, אבל יודעין היו כי מחלליה מות יומת, והשם יתעלה פירש ואמר מות יומת האיש רגום אותו באבנים, כלומר מות יומת שכתוב מחלליה מות יומת פירושו סקילה.

« Car on n’avait pas précisé ce qu’on devait lui faire. » De quelle mort il mourrait ; mais ils savaient que « ceux qui le profanent seront mis à mort » ; et le Nom, qu’Il soit exalté, précisa et dit « l’homme sera mis à mort, lapidez-le avec des pierres », c’est-à-dire que « mis à mort », écrit dans « ceux qui le profanent seront mis à mort », signifie la lapidation.

דבר אל בני ישראל. מצות ציצת בכלל. ואמרת אליהם, פרטי המצוה. וכן הדין בכל הפרשיות שבשאר מצות שיאמר בהן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שפירושו כן, כי כל מצוה יש לה כלל ופרט, וכבר הזכרתי זה בראש סדר ויקרא.

« Parle aux fils d’Israël. » Le commandement des tsitsit dans son ensemble. « Et dis-leur » : les détails du commandement. Et ainsi en est-il de toutes les sections des autres commandements où il est dit « parle aux fils d’Israël » et « dis-leur » : son explication est celle-ci, car tout commandement a un général et un détail ; et j’ai déjà mentionné cela au début du Séder Vayiqra.

ועשו להם ציצית. על שם ארבע פתילים התלוין בה, כמו (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצית.

« Et ils se feront des tsitsit. » À cause des quatre fils qui y pendent, comme (Ézéchiel 8,3) « et il me prit par la tsitsit de ma tête ». « Et ils se feront » des tsitsit, et non à partir d’un objet déjà fait, de sorte qu’on ne retire pas des fils du manteau pour en faire des tsitsit.

וכיצד עשית הציצית וכמה חוטין נותן בה, ארבע, שתוחב בה ארבע חוטין בחור הטלית וכופל באמצע והוו להו שמונה, ומניחן בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית, וצריך להרחיק קביעות הציצית משפת הבגד כמלא קשר גודל, כשיעור הצפורן ובשר עד פרק הראשון, ולא יהיה אורך החוטין מתחלתן פחות מארבע אצבעות בגודל, אבל אם נתמעטו אחר כך ולא נשתייר מהן אלא כדי לענבן וכן אם נתמעטו זויות הבגד שבין מקום קביעות החוטין ובין סוף האריג אפילו לא נשתייר מן האריג אלא כל שהוא כשר, אבל אם נפסק אפילו חוט אחד מעקרו הרי זו פסולה.

Et comment fait-on les tsitsit et combien de fils y met-on ? Quatre : on passe quatre fils dans le trou du manteau, on plie au milieu, et ils deviennent huit ; on les place à l’intérieur de trois doigts dans le coin du manteau ; et il faut éloigner le point de fixation des tsitsit du bord du vêtement de la longueur de la dernière phalange du pouce, la mesure de l’ongle avec la chair jusqu’à la première articulation ; et la longueur des fils, depuis leur départ, ne doit pas être inférieure à quatre largeurs de pouce. Mais si leur longueur a ensuite diminué et qu’il n’en reste que de quoi les nouer en boucle, et de même si les angles du vêtement entre l’endroit de fixation des fils et la fin du tissu ont diminué, même s’il ne reste du tissu que très peu, c’est valide ; mais si un seul fil est coupé de sa racine, elle est invalide.

ולוקח אחד מן החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, וזהו הנקרא גדיל, ומניח שני שלישי ענף פנוי, והקפת החוט שלש פעמים על שאר החוטין נקרא חוליא, והפוחת לא יפחות משבעה חוליות בכל כנף והמוסיף לא יוסיף על י"ג, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם, ועל שם שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע אנו מדמים סדוריו לסדורי הרקיע כדי לזכרנו לטובה.

Et on prend l’un des fils et on l’enroule autour des autres fils jusqu’à un tiers ; c’est ce qu’on appelle gedil ; et on laisse deux tiers libres, en frange (‘anaf) ; et l’enroulement du fil trois fois autour des autres fils s’appelle « h’ouliya » (maillon) ; et celui qui diminue ne doit pas descendre en dessous de sept maillons à chaque coin, et celui qui ajoute ne doit pas dépasser treize, en regard des sept firmaments et des six espaces d’air qui sont entre eux ; et parce que le tekhélet ressemble à la mer et que la mer ressemble au firmament, nous comparons ses dispositions à celles du firmament, afin qu’il soit fait mémoire de nous pour le bien.

וכתב הרמב"ן ז"ל במנין חוטין שהם שמונה, שהשבעה לבנים ר"ל שאינן צבועין, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד. וזה התכלת הוא חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ושורין אותו צמר תחלה בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין. ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששי לבן.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit à propos du nombre de fils, qui sont huit : les sept sont blancs, c’est-à-dire non teints, et le huitième est de tekhélet, parce qu’il est dit « un fil de tekhélet », ce qui implique un seul. Et ce tekhélet est un fil de laine teint avec le sang du h’alazon, qui est un poisson dont la couleur ressemble à celle de la mer et dont le sang est noir comme l’encre, et on le trouve dans la mer Salée ; on trempe d’abord cette laine dans la chaux, puis on la lave jusqu’à ce qu’elle soit propre, et on jette dans une chaudière bouillante ce sang et la laine avec des drogues comme ahal et tsarif, à la manière des teinturiers, afin que la laine absorbe la couleur. Et certains disent que deux fils sont de tekhélet et que les six autres sont blancs.

וכיצד הוא עושה, לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שני כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות נקראות חוליא כמו שאמרנו, וזהו הנקרא קשר העליון, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שכך כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואמרו רז"ל הכנף מין כנף, שיהא סמוך לכנף מינה, ואחר כך פתיל תכלת, ומסיים בלבן משום דמעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שהקדימו הכתוב למין כנף שמע מינה חשוב הוא ואם היה מסיים בתכלת מוריד הוא.

Et comment fait-on ? On prend un des fils blancs et on l’enroule d’un tour autour des autres fils, du côté du vêtement, et on le laisse ; puis on prend le fil de tekhélet et on l’enroule de deux tours à côté du tour de blanc, et on noue ; et ces trois tours sont appelés « maillon », comme nous l’avons dit, et c’est ce qu’on appelle le nœud supérieur ; on s’éloigne un peu et on fait un second maillon avec le fil de tekhélet seul ; on s’éloigne un peu et on fait un troisième maillon, et ainsi jusqu’au dernier maillon, où l’on enroule deux tours de tekhélet et un dernier tour de blanc ; parce qu’on a commencé par le blanc, on finit par lui, car il est écrit « et ils mettront sur la tsitsit du coin un fil de tekhélet », et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « le coin » : de l’espèce du coin, c’est-à-dire qu’il soit proche du coin, de son espèce ; et ensuite « un fil de tekhélet » ; et on termine par le blanc parce qu’on monte en sainteté et on ne descend pas ; et puisque le verset a placé en premier l’espèce du coin, apprends-en qu’elle est importante, et si l’on terminait par le tekhélet, ce serait descendre.

ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף, ושאר החוליא עם החוליות כלן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו, וכן כתבו הגאונים ז"ל בחבוריהם ובתשובות שאלות שלהן. ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת, דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן וכן הלבן אינו מעכב את התכלת, כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. והלבן הן חוטי הענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד.

Et parce que le commandement du tekhélet est que le fil soit tout entier de tekhélet, on ne fait du blanc qu’un seul tour, proche du coin de l’espèce du coin, et le reste du maillon avec tous les maillons est en tekhélet, sauf le dernier tour qui est en blanc, puisqu’on a commencé par lui ; et ainsi l’ont écrit les Gueonim, de mémoire bénie, dans leurs ouvrages et dans leurs réponses aux questions. Et maintenant que nous n’avons pas de tekhélet, on fait du blanc sans tekhélet, car nous avons pour règle que le tekhélet n’empêche pas le blanc et que le blanc n’empêche pas le tekhélet, c’est-à-dire que si l’on a fait blanc et tekhélet, et que le blanc s’est coupé et réduit jusqu’au coin et qu’il reste le tekhélet seul, c’est valide. Et le blanc, ce sont les fils de la frange qu’on fait sur le coin du vêtement, de l’espèce du vêtement.

ונקרא ציצית לפי שהוא דומה לציצית הראש, דכתיב (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי, וענף זה נקרא לבן לפי שאין אנו מצווים לצבעו. ואף על פי שאין אחד מהם מעכב חברו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי זה קיים מצות עשה אחת, משום שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת.

Et on l’appelle tsitsit parce qu’elle ressemble à la tsitsit de la tête, car il est écrit (Ézéchiel 8,3) « et il me prit par la tsitsit de ma tête » ; et cette frange est appelée « blanc » parce que nous ne sommes pas tenus de la teindre. Et bien qu’aucun des deux n’empêche l’autre, ce ne sont pas deux commandements mais un seul commandement ; et celui qui porte un manteau qui comporte du blanc ou du tekhélet ou les deux ensemble, accomplit un seul commandement positif, parce qu’il est dit « et ils mettront sur la tsitsit du coin un fil de tekhélet », « et ce sera pour vous une tsitsit » : cela enseigne que les deux sont un seul commandement.

ותניא היה ר' מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת. ועכשיו שעושין הכל לבן לוקח אחד משמונה חוטין וכורך אותו עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף.

Et il a été enseigné : Rabbi Méïr disait : le châtiment du blanc, quand on ne le met pas, est plus dur que le châtiment du tekhélet. Parabole d’un roi de chair et de sang qui dit à ses serviteurs : apportez-moi deux sceaux — car on faisait à un serviteur un sceau, signe de servitude, quand on l’achetait — à l’un il dit : un sceau d’or ; à l’autre il dit : un sceau d’argile ; tous deux faillirent et n’apportèrent pas ; lequel est puni davantage ? Dis que c’est celui à qui il a dit celui d’argile, qui est courant, et il n’aurait pas dû s’en abstenir. Il en est de même de celui qui n’a pas mis le blanc, qui est plus courant que le tekhélet. Et maintenant qu’on fait tout en blanc, on prend l’un des huit fils et on l’enroule jusqu’à un tiers, et on laisse deux tiers de leur longueur en frange.

וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והוא למעלה, והענף שני שלישין והן למטה. וכן אמרו רז"ל במזוזה מצוה להניח בשליש העליון. ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי"ג רמוזות במצות ציצית, ציצי"ת בגימטריא ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י"ג, הרי תרי"ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ואל תקשה עלי ממלת ציצית הנזכרת בפרשה שלשה פעמים שהיא חסרה יו"ד ציצת כתיב, שהרי למ"ד של לציצית באה להשלים שלשה היודי"ן.

Et cet enroulement, s’il veut l’enrouler en maillons, comme il l’enroule pour le tekhélet, il en a la faculté, et c’est notre coutume ; et s’il veut enrouler sans compter de maillons, il le fait. Le principe est qu’il ait l’intention que la partie enroulée soit d’un tiers, en haut, et que la frange soit de deux tiers, en bas. Et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont dit à propos de la mezouza : c’est un commandement de la placer dans le tiers supérieur. Et ce que nous faisons cinq nœuds, c’est parce qu’ils ont dit que le commandement des tsitsit équivaut à toute la Torah entière, car tous les commandements, qui sont six cent treize, sont évoqués dans le commandement des tsitsit : « tsitsit » (tsadi, yod, tsadi, yod, tav) vaut en guématria six cents ; et huit fils et cinq nœuds font treize : voilà six cent treize. Et c’est ce qui est écrit « et vous le verrez et vous vous souviendrez de tous les commandements de l’Éternel ». Et ne m’objecte pas à partir du mot « tsitsit » mentionné dans la section trois fois, qui est écrit privé de yod (tsitsit défectif), car le lamed de « letsitsit » vient compléter les trois yod.

והטעם שהזכיר בפרשה שלשה פעמים, כנגד שלש מצות שכל אחת שקולה כנגד כל התורה, ואלו הן, עבודה זרה ושבת וציצית, והוא סדר הפרשיות. וכתב רש"י ז"ל שמונה חוטין שבו כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, עד כאן. ודבר ברור הוא שבשביעי של פסח אמרו ישראל שירה על הים ולא בשמיני, אבל באור דבריו משיצאו ממצרים משעה שנתן להם רשות, ויום י"ד של שחיטת הפסח הוא בכלל זה, לפי שהפסח הוא קדשים ובקדשים אין היום הולך אחר הלילה, הוא שכתוב (ויקרא ז׳:ט״ו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אבל ללילה ראוי הוא, ולפיכך כשאמרו ישראל שירה על הים היה שביעי לימי הפסח ושמיני ליציאת מצרים משעה שנתן להם רשות, והיא ליל ט"ו שהיא מיום י"ד שעבר.

Et la raison pour laquelle il a mentionné dans la section trois fois [« tsitsit »] est en regard de trois commandements dont chacun équivaut à toute la Torah, et les voici : l’idolâtrie, le Shabbat et les tsitsit ; et c’est l’ordre des sections. Et Rashi, de mémoire bénie, a écrit que les huit fils qu’elle comporte correspondent aux huit jours qu’Israël passa depuis la sortie d’Égypte jusqu’à ce qu’ils chantent le cantique sur la mer. Jusqu’ici. Et il est évident que c’est le septième jour de Pessa’h qu’Israël a dit le cantique sur la mer, et non le huitième ; mais l’explication de ses paroles est : depuis qu’ils sont sortis d’Égypte, depuis l’heure où l’autorisation leur fut donnée, et le quatorzième jour, celui de l’immolation de Pessa’h, est compris dans ce compte, parce que Pessa’h est un sacrifice saint et que dans les sacrifices saints le jour ne suit pas la nuit, c’est ce qui est écrit (Lévitique 7,15) « le jour de son offrande il sera mangé, il n’en laissera rien jusqu’au matin », mais pour la nuit il convient ; et c’est pourquoi, lorsqu’Israël dit le cantique sur la mer, c’était le septième des jours de Pessa’h et le huitième depuis la sortie d’Égypte, depuis l’heure où l’autorisation leur fut donnée, et c’est la nuit du quinze, qui provient du quatorzième jour passé.

וע"ד המדרש ועשו להם ציצית, ציצית לשון ראיה מלשון (שיר השירים ב׳:ט׳) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העברות שהרי כסא הכבוד רואהו, שהוא דומה לתכלת, ובלשון החכמים נקרא טלית, והוא מלשון עלוי ורוממות מלשון (דניאל ז׳:ד׳) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל, ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה' על פניו, אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמרו לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

Et selon le Midrash : « et ils se feront des tsitsit » : « tsitsit » est une expression de vue, de l’expression (Cantique 2,9) « il regarde par les treillis » ; et celui qui porte des tsitsit doit se garder des transgressions, car le Trône de Gloire le voit, qui ressemble au tekhélet ; et dans le langage des Sages il est appelé talit, de l’expression d’élévation et d’exaltation, de l’expression (Daniel 7,4) « et il fut soulevé de terre » ; et c’est une allusion au Saint, béni soit-Il, qui est élevé et exalté au-dessus de tout, et nous avons été commandés de nous en envelopper d’après ce qu’ils ont enseigné (Exode 34,6) « et l’Éternel passa devant lui » : si ce n’était écrit dans le verset, il serait impossible de le dire — pour ainsi dire, cela enseigne que le Saint, béni soit-Il, s’enveloppa comme un officiant et le montra à Moché au Sinaï, et lui dit : chaque fois qu’Israël péchera, qu’ils fassent devant Moi selon cet ordre, et Je leur pardonnerai.

והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, שנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה, הוא שכתוב (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.

Et l’intention de cet enseignement est qu’il vient nous apprendre l’ordre de la prière et de la supplication, comment nous implorerons devant Lui : que nous nous enveloppions dans le talit et que nous mentionnions devant Lui les treize attributs avec intention, et Il nous pardonnera par cela. Et quand il dit « nous nous envelopperons », c’est-à-dire dans un talit blanc, qui est un signe de pardon et d’expiation : de même que la chose rouge est le signe de la faute, ainsi la blancheur est le signe du pardon, c’est ce qui est écrit (Isaïe 1,18) « si vos péchés sont comme l’écarlate, ils blanchiront comme la neige ; s’ils rougissent comme la pourpre, ils seront comme la laine ».

ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבישן, כענין שכתוב (בראשית ג׳:כ״א) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וגם רמז לעתיד שהקב"ה עתיד להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם, הוא שכתוב (איוב ל״ח:י״ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, ולפי שמצוה זו רמז לתחיה לגוף האדם תמצא שכוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילים תלוים בדמיון שער הראש, הוא שכתוב (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים וחמשה קשרים כנגד ה' חושים שבו, שמונה חוטין כנגד יום שמונה שנמול בו, ומזה אמרו שכל מי שאינו נמול אינו זוכה לתחית המתים, ובכל כנף וכנף תמצא חמשה קשרים והם עשרים קשרים לארבע כנפים, כחשבון הידים והרגלים שבהם עשרים אצבעות, והרי לך כלל הגוף.

Et ce que l’homme revêt le talit et s’en couvre est une allusion au Saint, béni soit-Il, qui couvre Ses créatures et les vêt, comme il est écrit (Genèse 3,21) « et l’Éternel Dieu fit à l’homme et à sa femme des tuniques de peau et les en revêtit » ; et aussi une allusion pour l’avenir, que le Saint, béni soit-Il, ressuscitera les morts et les fera se lever dans leurs vêtements, c’est ce qui est écrit (Job 38,14) « elle se transforme comme l’argile du sceau, et ils se tiennent comme un vêtement ». Et parce que ce commandement fait allusion à la résurrection du corps de l’homme, tu trouves qu’il englobe le corps : car les tsitsit sont des fils qui pendent à l’image des cheveux de la tête, c’est ce qui est écrit (Ézéchiel 8,3) « et il me prit par la tsitsit de ma tête » ; les trous qu’on fait dans le talit pour y suspendre les fils sont à l’image des yeux ; et les cinq nœuds correspondent aux cinq sens qu’il a ; les huit fils correspondent au huitième jour où il a été circoncis, et de là ils ont dit que quiconque n’est pas circoncis ne mérite pas la résurrection des morts ; et sur chaque coin tu trouves cinq nœuds, ce qui fait vingt nœuds pour les quatre coins, selon le compte des mains et des pieds, qui ont vingt doigts ; et voilà pour toi l’ensemble du corps.

ומה שכל כנף היוצא מנקבי הטלית שליש מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישין הם מפוזרין ומחולקין זה מזה למטה, הענין לרמוז שאע"פ שישראל עכשיו מפוזרין בגלות בין האומות והם במדרגה התחתונה, עתידין הם בזמן הגאולה שתהיה ידן על העליונה כאמרו (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון על כל גויי הארץ. וכבר רמז הענין הזה הנביא שאמר (זכריה י״ג:ח׳) והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, ואמרו במדרש והשלישית יותר בה אלו ישראל, שנאמר (ישעיהו י״ט:כ״ד) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה.

Et ce que chaque frange qui sort des trous du talit a un tiers joint et enroulé ensemble en haut, et deux tiers dispersés et séparés l’un de l’autre en bas, l’affaire est d’indiquer que, bien qu’Israël soit maintenant dispersé dans l’exil parmi les nations et dans le degré inférieur, ils sont destinés, au temps de la délivrance, à avoir le dessus, comme il est dit (Deutéronome 26,19) « et te placer au-dessus de toutes les nations de la terre ». Et le prophète a déjà fait allusion à cette affaire en disant (Zacharie 13,8) « il arrivera, dans tout le pays, dit l’Éternel, que les deux tiers y seront retranchés, périront, et le tiers y restera » ; et ils ont dit dans le Midrash : « et le tiers y restera » : ce sont les Israélites, comme il est dit (Isaïe 19,24) « en ce jour-là, Israël sera le troisième ».

ודרשו עוד כל המקיים מצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) והיה ביום ההוא והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם, שבעים אומות הם עשרה אנשים מכל אומה הרי שבע מאות בכנף אחד, ולארבע כנפות אלפים ושמונה מאות וכל המבזה מצות ציצית עליו הכתוב אומר (איוב ל״ח:י״ג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

Et ils ont enseigné encore : quiconque accomplit le commandement des tsitsit mérite d’être servi par deux mille huit cents serviteurs, comme il est dit (Zacharie 8,23) « en ces jours-là, dix hommes de toutes les langues des nations saisiront le pan d’un homme juif, disant : nous irons avec vous, car nous avons entendu que Dieu est avec vous » ; il y a soixante-dix nations, dix hommes de chaque nation, ce qui fait sept cents pour un coin, et pour quatre coins deux mille huit cents ; et quiconque méprise le commandement des tsitsit, le verset dit à son sujet (Job 38,13) « pour saisir les coins de la terre, et que les méchants en soient secoués ».

וע"ד הקבלה ועשו להם ציצית, המצוה הזאת בשלשים ושתים חוטין שבה תרמוז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה משלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה, ועליה הזכיר שם (שיר השירים ד׳:י״א) וריח שלמותיך כריח לבנון, וידוע כי אין השלמת דבר זולתה, וכמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה (דניאל י״ב:ו׳) ויאמר לאיש לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מניה, ולכך נצטוינו בעטיפת הטלית בשלשים ושתים חוטין משום שנאמר (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, ומצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה הם תרי"ג מצות, וזהו שאמר במסכת שבועות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלן, כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

Et selon la Kabbale, « et ils se feront des tsitsit » : ce commandement, avec les trente-deux fils qu’il comporte, fait allusion à la fiancée du Cantique des cantiques, enveloppée et comprenant en elle les trente-deux sentiers merveilleux de la Sagesse, et à son sujet il a mentionné là (Cantique 4,11) « et l’odeur de tes vêtements est comme l’odeur du Liban » ; et on sait qu’il n’y a de perfection de quoi que ce soit en dehors d’elle, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné dans Berechit Rabba (Daniel 12,6) « et il dit à l’homme vêtu de lin » : comme cette sauterelle dont le vêtement vient d’elle-même. Et c’est pourquoi nous avons été commandés de nous envelopper du talit avec trente-deux fils, parce qu’il est dit (Deutéronome 28,9) « et tu marcheras dans Ses voies » ; et ce commandement équivaut à tous les commandements de la Torah, parce qu’il est la pierre maîtresse qui inclut les six cent treize pierres précieuses et les trente-deux sentiers ; et chaque sentier se divise en deux, bien et mal, dans « souviens-toi » et « garde », commandement positif et commandement négatif ; et voici qu’ils sont soixante-quatre, et chacun comprend les dix sefirot, ce qui fait six cent quarante ; retranches-en les vingt-sept lettres de la Torah : ce sont les six cent treize commandements. Et c’est ce qu’il a dit dans le traité Shevouot : « et vous le verrez et vous vous souviendrez de tous les commandements de l’Éternel » : le commandement des tsitsit équivaut à tous les commandements ensemble. Ainsi l’a écrit le sage Rabbi Azriel, de mémoire bénie, dans le commentaire du Cantique des cantiques qu’il a composé.

ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה. וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז"ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו.

Et encore, il y a dans ce commandement un secret merveilleux : c’est que par lui Israël est rendu semblable aux animaux du Char. Et tu sais déjà que tous les commandements sont de deux parts : ceux reçus par tradition et ceux intelligibles ; et les sages de la vérité, de mémoire bénie, ont institué pour nous le texte des bénédictions pour les commandements reçus par tradition et ne l’ont pas institué pour les commandements intelligibles, parce que les commandements reçus par tradition sont le fondement même de la sainteté, et par eux nous sommes appelés saints ; c’est pourquoi ils ont institué sur eux une bénédiction, pour dire « qui nous as sanctifiés par Tes commandements et nous as ordonné ».

וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים. והנה החכמים ז"ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני הש"י לחיות הקדש, והוא שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש.

Et il est connu de l’homme intelligent que les commandements reçus par tradition que nous avons été commandés d’accomplir avec des instruments corporels sont tous une allusion et un modèle de choses intellectuelles. Et voici que les sages, de mémoire bénie, ont comparé l’homme debout en prière devant le Nom, qu’Il soit béni, aux animaux de sainteté, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : celui qui prie doit tenir ses pieds joints et alignés, comme il est dit (Ézéchiel 1,7) « et leurs pieds étaient un pied droit » ; ils ont apporté une preuve pour celui qui prie à partir des animaux de sainteté.

ומעתה שמע לפירוש המצוה הזאת אשר בה ישראל מתדמין לחיות הקדש. דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד והם לו מרכבה, ועל כן נקראו חיות המרכבה, ואין ארבעתן כי אם חיה אחת ומה שנבראו ארבע חיות זהו מתוך מציאות הענן והחשך ושאר המראות המקיפות אותו, והנה זה בדמיון האילן, כי עצם האילן וגופו אחד והענפים רבים מתחלקים זה מזה אע"פ שכלן משרש אחד, ועל כן הזכיר הכתוב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגו', כי אחר שהזכיר ארבע חיות חזר להזכירן חיה אחת ולא אמר על ראשי החיות, והנה לכל חיה וחיה מארבע חיות יש לה ארבע כנפים שהן שש עשרה כנפים לארבע חיות, ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן שש עשרה פנים לארבע חיות, הוא שכתוב (שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם. והנה הן ל"ב בין הכנפים והפנים, ויש לכל זה שרשים וענינים עצומים.

Et maintenant, écoute l’explication de ce commandement par lequel Israël est rendu semblable aux animaux de sainteté. Sache que quatre animaux portent la Gloire et Lui sont un char, et c’est pourquoi ils sont appelés « animaux du Char », et les quatre ne sont qu’un seul animal ; et que quatre animaux aient été créés vient de l’existence de la nuée, de l’obscurité et des autres apparitions qui L’entourent ; et voici que c’est à l’image de l’arbre, car la substance de l’arbre et son corps sont un, et les branches sont nombreuses et se divisent l’une de l’autre, bien que toutes viennent d’une seule racine ; et c’est pourquoi le verset a mentionné (ibid. 22) « et il y avait au-dessus de la tête de l’animal une étendue semblable au cristal redoutable, etc. », car après avoir mentionné quatre animaux, il est revenu les mentionner comme un seul animal, et il n’a pas dit « au-dessus de la tête des animaux » ; et voici que chacun des quatre animaux a quatre ailes, ce qui fait seize ailes pour les quatre animaux, et chacun a quatre faces, ce qui fait seize faces pour les quatre animaux, c’est ce qui est écrit (ibid. 6) « et quatre faces pour chacun, et quatre ailes pour chacun d’eux ». Et voici qu’ils sont trente-deux entre les ailes et les faces, et pour tout cela il y a des racines et des affaires puissantes.

ולדעת יונתן בתרגומו מנין הפנים לארבע חיות ס"ד, ומנין הכנפים לארבע חיות נו"ר, ויהיה באור הכתוב וארבעה פנים לאחד לכל חיה וחיה ארבעה פנים, וכל פן ופן מרובעת הרי ששה עשר פנים שיש לכל חיה וחיה, ועומדת בארבעה פנים לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם והן ס"ד פנים לארבעתן, ומה שאמר וארבע פנים לאחת להם, פירוש לכל פן ופן, וכיון שיש לכל חיה וחיה שש עשרה פנים והן ארבעה פנים לכל פן ופן הרי ס"ד כנפים שיש לחיה אחת, וכן לכל חיה וחיה הן ס"ד כנפים לחיה שבמזרח וס"ד לחיה שבמערב וכן לצפון ולדרום, נמצאו כנפי ארבע חיות במספר נו"ר, וסימנך (דניאל ז׳:ט׳) גלגלוהי נו"ר דליק, וכן תרגם יונתן שיתא עשרה גפין לכל אפא ואפא, שתין וארבעה גפין לבריתא חדא והוי מנין גפיא דארבע בריתא מאתן וחמשין ושיתא גפין.

Et selon l’avis de Yonatan dans son Targoum, le nombre des faces pour les quatre animaux est soixante-quatre, et le nombre des ailes pour les quatre animaux est « nour » (deux cent cinquante-six) ; et l’explication du verset « et quatre faces pour chacun » sera : à chaque animal, quatre faces, et chaque face est carrée, ce qui fait seize faces pour chaque animal ; et il se tient avec quatre faces vers chaque vent des quatre vents du monde, et elles sont soixante-quatre faces pour les quatre ; et ce qu’il a dit « et quatre ailes pour chacun d’eux » signifie : pour chaque face ; et puisque chaque animal a seize faces, et que chaque face a quatre ailes, cela fait soixante-quatre ailes pour un animal, et de même pour chaque animal soixante-quatre ailes : soixante-quatre pour l’animal d’orient et soixante-quatre pour l’animal d’occident, et de même pour le nord et le midi ; on trouve donc que les ailes des quatre animaux sont au nombre de « nour », et ton signe est (Daniel 7,9) « ses roues étaient un feu (nour) ardent » ; et ainsi a traduit Yonatan : seize ailes pour chaque face, soixante-quatre ailes pour une créature, et le nombre des ailes des quatre créatures est deux cent cinquante-six ailes.

ומשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז"ל בחגיגה פרק אין דורשין, כתוב אחד אומר (ישעיהו ו׳:ב׳) שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א׳:ו׳) וארבע כנפים לאחת להן, לא קשיא כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיהו ו׳:ב׳) ובשתים יעופף וגו', וכתיב התם (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, רבנן אמרי אותן שמכסות בהן את רגליהם, שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה, אי דלא אמעוט מנא ידע עד כאן.

Et depuis que le Sanctuaire a été détruit, les ailes des animaux ont diminué, car nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné dans le traité Haguiga, chapitre « Ein dorshin » : un verset dit (Isaïe 6,2) « six ailes pour chacun », et un verset dit (Ézéchiel 1,6) « et quatre ailes pour chacun d’eux » ; ce n’est pas une difficulté : ici, au temps où le Sanctuaire existe ; là, au temps où le Sanctuaire n’existe pas ; pour ainsi dire, les ailes des animaux ont diminué. Lesquelles ont été diminuées ? Rav Hananel a dit au nom de Rav : celles avec lesquelles ils disent le cantique ; il est écrit ici (Isaïe 6,2) « et de deux il volait, etc. », et il est écrit là (Proverbes 23,5) « tes yeux voleront vers cela et ce ne sera plus ». Les Sages disent : celles avec lesquelles ils couvrent leurs pieds, comme il est dit (Ézéchiel 1,7) « et leurs pieds étaient un pied droit ». Si elles n’avaient pas été diminuées, comment le saurait-on ? Jusqu’ici.

מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים, ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל, ונשארו להן רמ"ח כנפים שבהן משרתים להקב"ה ואומרים שירה כנגד רמ"ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן השם יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה והיא המגינה עלינו בכל הדורות.

Le nombre des ailes qui ont diminué fut de huit, deux pour chaque animal, et selon l’avis des Sages, ce sont celles avec lesquelles ils couvraient leurs pieds, et ce fut pour rappeler la faute du veau ; et il leur reste deux cent quarante-huit ailes, avec lesquelles ils servent le Saint, béni soit-Il, et disent le cantique, en regard des deux cent quarante-huit commandements positifs par lesquels nous avons été commandés de servir le Nom, qu’Il soit exalté ; et en regard de ces huit qui ont diminué, nous avons le commandement de la circoncision au huitième jour, et elle nous protège dans toutes les générations.

ויש לך להשכיל כי הקב"ה כוון בבריאת האדם להיותו בארץ כאחד מן המלאכים שבשמים או כחיות הקדש, והנה האדם גוף אחד ומשתרגים ממנו חלקים מיוחדים כדמיון גוף האילן שמשתרגין ממנו ענפים ועלים, כן משתרגים מגוף האדם ארבעה אברים מיוחדים להיות האדם מרכבה כמו חיות הקדש ותשרה השכינה עליו, והם המוח והלב וברית לשון וברית מילה, ועל כן נצטוה בעטיפת הטלית להיות ארבע כנפות הטלית מחופפין על החיה, הוא שכתוב (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבעה כנפות כסותך, וזהו סוד הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים והיה יכול לומר על ארבעה צדי או רבועי.

Et tu dois comprendre que le Saint, béni soit-Il, a voulu, dans la création de l’homme, qu’il soit sur terre comme l’un des anges qui sont dans les cieux ou comme les animaux de sainteté ; et voici que l’homme est un seul corps et que des parties particulières en sont issues, à l’image du tronc de l’arbre d’où sortent des branches et des feuilles ; ainsi quatre membres particuliers sortent du corps de l’homme pour que l’homme soit un char comme les animaux de sainteté et que la Présence repose sur lui, et ce sont : le cerveau, le cœur, l’alliance de la langue et l’alliance de la circoncision. Et c’est pourquoi il lui a été commandé de s’envelopper du talit, afin que les quatre coins du talit couvrent l’animal ; c’est ce qui est écrit (Deutéronome 22,12) « tu te feras des franges sur les quatre coins de ton vêtement », et c’est le secret de l’expression qu’il a mentionnée dans ce commandement, le mot « coins », qui signifie aussi « ailes » (kenafot), alors qu’il aurait pu dire « sur quatre côtés » ou « quartiers ».

וכן הזכיר בכאן, על כנפי בגדיהם, הכנף פתיל תכלת, וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטין בכל כנף כדי שיהיו שלשים ושתים חוטין. וכשם שהחיה הנחלקת לארבע חיות מחופפין עליה הכבוד ושכינת עזו, כן גוף האדם שממנו נחלקים ארבעה אברים שהזכרנו נצטוה בטלית המחופף עלינו שיהיה הציצית לבן ושיתן בו פתיל תכלת כדי שיתדמה לחיות המרכבה, ואמנם הלבן הוא העקר, וזהו שאמרו מתחיל בלבן, ומסיים בלבן כי הוא בסוד התרועה שיש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

Et de même il a mentionné ici « sur les coins de leurs vêtements », « le coin, un fil de tekhélet » ; et pour faire allusion au nombre des ailes et des faces qui sont à chaque animal, la tradition est venue qu’il y ait huit fils à chaque coin, afin qu’il y ait trente-deux fils. Et de même que l’animal, qui se divise en quatre animaux, est couvert par la Gloire et la Présence de Sa force, de même le corps de l’homme, d’où se divisent les quatre membres que nous avons mentionnés, a été commandé de se couvrir du talit qui nous couvre, afin que les tsitsit soient blanches et qu’il y mette un fil de tekhélet, pour qu’il soit rendu semblable aux animaux du Char ; et le blanc est le fondement, et c’est ce qu’ils ont dit : on commence par le blanc et on termine par le blanc, car il est dans le secret de la teroua, qui a un son continu avant elle et un son continu après elle.

והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג, וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זה את זה כן הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת כי הוא העיקר, והנה התכלת הוא האתרוג שנקרא הדר.

Et voici que la tsitsit et le tekhélet sont à l’image du loulav et de l’étrog ; et de même que la validité du loulav et celle de l’étrog dépendent l’une de l’autre, de même la validité de la tsitsit et celle du tekhélet dépendent l’une de l’autre au temps où le tekhélet était courant ; mais maintenant que nous n’avons pas de tekhélet, on met le blanc sans tekhélet, car il est le fondement ; et voici que le tekhélet est l’étrog, qui est appelé « hadar ».

ובמדרש תהלים (תהלים צ) והדרך על בניהם, והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום. ועוד דרשו, ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וכן דרשו בלולב לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכדי שלא יפריד האדם בין הציצית והתכלת ולא יקצץ בנטיעות הוצרכו רז"ל לדרוש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כלומר שלא יחשבו בה לומר שתי רשויות יש, רק ליחד בכל ביחוד שלם.

Et dans le Midrash sur les Psaumes (Psaumes 90) « et ta splendeur sur leurs fils » : « et ta splendeur » est le tekhélet qui est dans le commandement des tsitsit, dont Israël se couvre, eux qui sont appelés fils du Lieu. Et ils ont enseigné encore : la tsitsit n’a pas de longueur maximale, mais elle a une longueur minimale ; et de même ils ont enseigné pour le loulav : le loulav n’a pas de longueur maximale, mais il a une longueur minimale. Et pour que l’homme ne sépare pas la tsitsit et le tekhélet et ne coupe pas dans les plantations, nos Sages, de mémoire bénie, ont dû enseigner « et vous ne vous égarerez pas après votre cœur » : c’est l’hérésie (minout) ; c’est-à-dire qu’ils n’y pensent pas jusqu’à dire qu’il y a deux puissances, mais reconnaître en tout une unité parfaite.

ועוד אני מוסיף באור אם תסתכל בפסוק הנמרץ שאמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, שענינו על הדרך הזה, ירא ה' זו מצות ציצית, ומלך זו התכלת שהיא מדת המלכות ותכלית הספירות, וכדי שתיחד יחוד שלם ולא תקצץ אמר עם שונים אל תתערב, אל תחשוב בלבך שניות כי אם יחוד שלם, וזהו שדרשו רז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ולפי הענין הנזכר יהיה וראיתם אותו מלשון אות וסימן, כאלו אמר וראיתם חותמו, והוא חותם התכלת, ואם תזכה תבין.

Et j’ajoute encore une explication, si tu regardes le verset incisif qu’a dit Salomon (Proverbes 24,21) « Crains l’Éternel, mon fils, et le roi » : son sens est sur ce chemin ; « crains l’Éternel » est le commandement des tsitsit, et « le roi » est le tekhélet, qui est l’attribut de la Royauté et la dernière des sefirot ; et pour que tu unifies d’une unification parfaite et ne coupes pas, il a dit « avec ceux qui changent (shonim), ne te mêle pas » : ne pense pas dans ton cœur à des dualités (sheniyout), mais seulement à une unification parfaite ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « et vous ne vous égarerez pas après votre cœur » : c’est l’hérésie ; et selon l’affaire mentionnée, « et vous le verrez » (ve-ra’item oto) sera de l’expression de « signe » (ot) et de marque, comme s’il avait dit : et vous verrez son sceau, et c’est le sceau du tekhélet ; et si tu en es digne, tu comprendras.

ובספר הבהיר תמצא מפורש, מאי טעמא דתכלת, משל למה הדבר דומה למלך ובתו שבקשו לילך למרחוק פחדו מאימת המלך נתן להם סימנים, פחדו מן הבת נתנה להם סימן, אמרו מעתה בשני סימנין אלו ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.

Et dans le livre Bahir tu trouveras explicité : quelle est la raison du tekhélet ? Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi et à sa fille qui voulurent aller au loin ; ils redoutèrent le roi ; il leur donna des signes ; ils craignirent la fille ; elle leur donna un signe ; ils dirent désormais : par ces deux signes, « l’Éternel te gardera de tout mal, Il gardera ton âme » (Psaumes 121,7).

ובמדרש תנחומא ועשו להם ציצית, זש"ה (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הקב"ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש צוהו (דברים כ״ב:ט׳) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לקצור (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, למרוח, תרומה ומעשרות, ללוש (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, אכל, יברך על מזונו, לגזוז (דברים י״ח:ד׳) וראשית גז צאנך תתן לו,

Et dans le Midrash Tanh’ouma : « et ils se feront des tsitsit ». C’est ce qui est écrit (Isaïe 42,21) « L’Éternel s’est complu, à cause de Sa justice, à rendre la Torah grande et glorieuse » : le Saint, béni soit-Il, a donné la Torah à Israël pour leur faire hériter la vie du monde à venir, et Il n’a rien laissé sans y avoir mis un commandement pour Israël : est-il sorti labourer ? Il lui a ordonné (Deutéronome 22,9) « tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne ensemble » ; pour semer (ibid.) « tu ne sèmeras pas ta vigne de diverses espèces » ; pour moissonner (ibid. 24) « quand tu moissonneras ta moisson dans ton champ et que tu auras oublié une gerbe dans le champ, tu ne retourneras pas la prendre » ; pour lisser le tas, l’offrande prélevée et les dîmes ; pour pétrir (Nombres 15,20) « les prémices de vos pâtes, vous prélèverez une hallah » ; a-t-il mangé, qu’il bénisse sur sa nourriture ; pour tondre (Deutéronome 18,4) « et les prémices de la tonte de ton menu bétail, tu les lui donneras » ;

ילדה, יתן בכורה לכהן, לשחוט (שם) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, (שם כב) כי יקרא קן צפור, שלח תשלח, שחט חיה ועוף (ויקרא י״ז:י״ג) ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא ללבוש (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, נולד לו בן ימול אותו וישמר מאשתו עתים ידועים, נטע נטיעות (ויקרא י״ט:כ״ג) וערלתם ערלתו, קבר מתו (דברים יד) לא תתגודדו, גלח שערו (ויקרא י״ט:כ״ג) לא תקיפו, בנה בית (דברים כ״ב:ח׳) ועשית מעקה לגגך, קבע שערים (שם ו) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, נתכסה בטליתו ועשו להם ציצית.

son bétail a-t-il mis bas, qu’il donne le premier-né au cohen ; pour abattre (ibid.) « et il donnera au cohen l’épaule, les mâchoires et la caillette » ; (ibid. 22) « si tu rencontres un nid d’oiseau », « tu renverras la mère » ; a-t-il abattu une bête sauvage ou un oiseau (Lévitique 17,13) « il versera son sang et le couvrira de poussière » ; vient-il se vêtir (Deutéronome 22,11) « tu ne porteras pas de chaatnez » ; un fils lui est-il né, qu’il le circoncise et qu’il s’abstienne de relations avec sa femme pendant des périodes déterminées ; a-t-il planté des arbres (Lévitique 19,23) « vous en tiendrez le fruit pour incirconcis » ; a-t-il enterré son mort (Deutéronome 14,1) « vous ne vous ferez pas d’incisions » ; s’est-il coupé les cheveux (Lévitique 19,23) « vous ne raserez pas les coins de votre chevelure » ; a-t-il bâti une maison (Deutéronome 22,8) « tu feras un parapet à ton toit » ; a-t-il fixé des portes (ibid. 6) « et tu les écriras sur les montants de ta maison et sur tes portes » ; s’est-il couvert de son manteau : « et ils se feront des tsitsit ».

משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים שנאמר (שם ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן.

Parabole d’un homme qui coule dans l’eau : que fit le pilote ? Il lui tendit la corde, et lui dit : tiens la corde en ta main et ne la lâche pas, car si tu la lâches, tu n’as plus de vie. De même ici, le Saint, béni soit-Il, a dit à Israël : tant que vous êtes attachés aux commandements, vous avez la vie, comme il est dit (ibid. 4) « et vous, qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu, vous êtes tous vivants aujourd’hui ». Jusqu’ici.

וראיתם אותו. מצוה שיהא נראה, ומכאן שאין מצות ציצית בלילה, ולפיכך הנשים פטורות בה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. הראיה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הלב והעין מסרסרים העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה העבירה. ואם עשה כן כאלו רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.

« Et vous le verrez. » C’est un commandement que cela soit visible, et de là il s’ensuit que le commandement des tsitsit ne s’applique pas la nuit ; et c’est pourquoi les femmes en sont exemptées, car c’est un commandement positif lié au temps. « Et vous vous souviendrez de tous les commandements de l’Éternel et vous les accomplirez. » La vue amène au souvenir, et le souvenir amène à l’acte. « Et vous ne vous égarerez pas après votre cœur et après vos yeux. » Le cœur et l’œil sont les courtiers des transgressions : l’œil voit, le cœur convoite, et le corps commet la transgression. Et s’il agit ainsi, c’est comme s’il voyait le Trône de Gloire, qui ressemble au tekhélet.

והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.

Et voici que la tsitsit sera pour signe et pour marque, afin que l’homme ne coure pas après la pensée du cœur et tout ce que ses yeux ont demandé. Et ce qu’il a placé le cœur en premier, c’est parce que le cœur dirige tout le corps et que tous les membres du corps sont entraînés derrière lui.

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. דרשו רז"ל בחיוב קריאת שמע בבקר ובערב צריך להתיז זי"ן של תזכרו, והטעם בזה כדי שלא תתבלבל המלה אצלנו ושלא יובן מזה תשכרו בשי"ן שהוא לשון שכירות לפי שאין לעשות המצות על מנת לקבל פרס. נוכל לומר בזה שהוא כדי לרמוז על חמשה חומשי תורה הנחלקים לשבעה, שהרי שקולה מצוה זו כנגד כל התורה. עוד אפשר לומר בהתזת הזי"ן שירמוז אל השבת הגדול, וענין הכתוב לומר אני מצוה לכם מצוה זו בתכלת שתעשוה למטה למען תזכרו למעלה המדה שהיא בתוך מדת הכל שהיא השבת הגדול, ואמר ועשיתם את כל מצותי לפי שכל המצות נכללות שם, וזה מבואר.

« Afin que vous vous souveniez et que vous accomplissiez tous Mes commandements. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné, à propos de l’obligation de la lecture du Chema le matin et le soir, qu’il faut articuler distinctement le zayin de « tizkerou » ; et la raison en est que le mot ne se brouille pas chez nous et qu’on ne comprenne pas de là « tiskerou » avec un sin, qui est une expression de salaire, car on ne doit pas accomplir les commandements dans le but de recevoir une récompense. Nous pouvons dire à ce propos que c’est pour faire allusion aux cinq livres de la Torah qui se divisent en sept, car ce commandement équivaut à toute la Torah. On peut dire encore que, dans le fait de articuler distinctement le zayin, il fait allusion au Grand Shabbat, et le sens du verset est de dire : Je vous ordonne ce commandement avec le tekhélet, que vous accomplirez en bas, afin que vous vous souveniez en haut de l’attribut qui est à l’intérieur de l’attribut du Tout, qui est le Grand Shabbat ; et il a dit « et vous accomplirez tous Mes commandements », parce que tous les commandements y sont inclus ; et cela est clair.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא"כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת. והפסוק הזה התחיל אני ה' אלהיכם וסיים אני ה' אלהיכם, כלומר בעוה"ז ובעוה"ב.

« Je suis l’Éternel votre Dieu, qui vous ai fait sortir du pays d’Égypte pour être votre Dieu ; Je suis l’Éternel votre Dieu. » Il a expliqué ici que la sortie a eu lieu pour qu’Il soit notre Dieu ; et s’il en est ainsi, l’affaire n’est pas seulement le besoin d’un simple homme, mais le besoin d’en haut, et c’est ce qu’a dit Yehochoua (Josué 7,9) « et ils retrancheront notre nom de la terre, et que feras-Tu pour Ton grand Nom ? », car s’il n’y a pas de peuple, la royauté d’un roi ne se fait pas connaître. Et ce verset a commencé par « Je suis l’Éternel votre Dieu » et a fini par « Je suis l’Éternel votre Dieu », c’est-à-dire dans ce monde et dans le monde à venir.

או יאמר אני ה' אלהיכם בגאולה ראשונה, זהו שאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בגאולה אחרונה של קבוץ גליות. והבטיחנו בכאן בחזרת שכינה בקבוץ גליות כמו שהיתה בגאולת מצרים, מה שלא מצינו בגאולת בבל שלא שרתה שכינה בבית שני, שזה מכלל החמשה דברים שחסר משם, ממה שכתוב (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב. והשוה הכתוב גאולה אחרונה לגאולה ראשונה, וזהו דבר הנביא (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה' שנית ידו, וכתיב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

Ou bien il dira : « Je suis l’Éternel votre Dieu » dans la première délivrance ; c’est le sens de « qui vous ai fait sortir du pays d’Égypte » ; puis « Je suis l’Éternel votre Dieu » dans la dernière délivrance, celle du rassemblement des exilés. Et il nous a promis ici le retour de la Présence dans le rassemblement des exilés, comme elle fut dans la délivrance d’Égypte, ce que nous n’avons pas trouvé dans la délivrance de Babylone, car la Présence ne résida pas dans le Second Temple, ce qui fait partie des cinq choses qui y manquaient, d’après ce qui est écrit (Aggée 1,8) « et j’y prendrai plaisir et je serai glorifié » : « ve-ekaved » est écrit. Et le verset a mis la dernière délivrance sur le même plan que la première, et c’est la parole du prophète (Isaïe 11,11) « l’Éternel étendra de nouveau, une seconde fois, Sa main », et il est écrit (Michée 7,15) « comme aux jours de ta sortie du pays d’Égypte, Je lui ferai voir des prodiges ».