Beha‘alotekha

אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך (משלי יג, ט)

« La lumière des justes se réjouit, et la lampe des méchants s’éteint » (Proverbes 13,9).

שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות.

Salomon, le roi, que la paix soit sur lui, a comparé l’âme du juste à la lumière, parce que l’âme est une lumière intellectuelle prise du trône de gloire, et cette lumière-là provient de sa propre essence et de sa propre substance, elle ne lui vient pas d’un autre endroit et ne dépend pas d’autre chose ; et il a comparé l’âme du méchant à une lampe, parce que la lumière de la lampe ne vient pas d’elle-même mais dépend d’autre chose, qui est l’huile et la mèche, car dès que l’huile et la mèche s’épuisent, la lampe s’éteint aussitôt ; de même l’âme du méchant dépend de la subsistance de son corps, car l’essentiel de sa joie n’est que dans la joie du corps, et c’est pourquoi elle s’éteint quand le corps s’éteint, et l’extinction est qu’elle n’est pas éclairée de la lumière de la vie ; et bien que l’âme n’ait pas de mort, elle sera punie d’une peine plus amère que la mort.

ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע.

Et puisqu’il ne s’est pas efforcé dans les voies de la lumière mais dans les voies de l’obscurité, l’attribut de l’obscurité s’abattra sur elle, et voici que c’est l’extinction décrétée de l’âme, et c’est la peine sans fin et les souffrances sans terme, et c’est ce que Salomon, que la paix soit sur lui, a dit (ibid. 11) « à la mort de l’homme méchant, l’espérance périt » ; il n’a pas dit « à la mort du méchant » mais « à la mort de l’homme méchant », pour expliquer que celui qui est attiré par les produits de la terre et s’enfonce dans les désirs corporels est appelé méchant, et c’est pourquoi, à sa mort, son espérance périt avec lui, car son espérance n’était que dans les affaires de son corps et non dans les affaires de son âme ; et à cause de cela, avec la perte de son corps, son espérance périt. Et de là il a dit « s’éteint » : c’est l’annulation de la lumière, et c’est la peine de l’âme du méchant.

ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב י״ח:ה׳) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיהו מ״ג:י״ז) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהילים ק״ד:ל״ד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח.

Et il paraît qu’il faut dire que l’expression « de‘ikhah » (extinction) n’est pas une annulation totale, mais que l’âme n’est pas éclairée et ne mérite pas la douceur qui lui convient ; et ainsi dit Bildad (Job 18,5) « oui, la lumière des méchants s’éteindra, et l’étincelle de son feu ne luira pas » ; mais l’expression « kibouy » (extinction par étouffement) est une annulation totale, et le témoin en est (Isaïe 43,17) « ils se sont éteints (de‘akhou) comme le lin, ils se sont étouffés (kavou) ». Mais pour le niveau de l’âme du juste, il a mentionné « se réjouit », qui est le salaire, car l’expression de joie est un surcroît de perception et d’esprit saint, et c’est (Psaumes 104,34) « moi, je me réjouirai en l’Éternel », et ainsi (ibid.) « que l’Éternel se réjouisse de Ses œuvres » ; et puisque les justes servent le Saint, béni soit-Il, avec joie, c’est pourquoi ils méritent le niveau de la joie dans le monde à venir, car l’attribut de la joie repose sur eux, attire leur âme et les maintient pour toujours.

ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד׳:כ״ג) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ל) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

Et encore, pour une autre raison, il a comparé l’âme du juste à la lumière parce qu’elle fut créée le premier jour avec la création de la première lumière, et il y a un verset qui parle des âmes des justes et en témoigne, c’est ce qui est écrit (I Chroniques 4,23) « avec le roi, dans son œuvre, ils demeuraient là » ; et elle est réservée à cette lumière créée le premier jour. Et nous trouvons cinq lumières dans la section, et de même l’âme a cinq noms. Cette lumière-là fut le commencement des créatures, et c’est d’elle que David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 119,130) « l’ouverture de Tes paroles éclaire, elle donne l’intelligence aux simples », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « l’ouverture de Tes paroles éclaire » : depuis l’ouverture de ta bouche nous avons eu de la lumière, comme il est dit (Genèse 1,3) « et Dieu dit : que la lumière soit, et la lumière fut ».

האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב י״ב:כ״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור.

Cette lumière-là, le Saint, béni soit-Il, l’a fait sortir du sein de l’obscurité, non comme un roi de chair et de sang : un roi de chair et de sang allume une lampe à partir d’une lampe ; peut-être peut-il allumer une lampe à partir de l’obscurité ? Or le Saint, béni soit-Il, a fait sortir la lumière du sein de l’obscurité, car il est écrit (ibid.) « et l’obscurité était sur la face de l’abîme », et il est écrit ensuite « que la lumière soit, et la lumière fut ». Et ainsi dit l’Écriture (Job 12,22) « Il dévoile les profondeurs du sein de l’obscurité et fait sortir à la lumière l’ombre de mort », et ainsi dit Daniel (Daniel 2,22) « Il dévoile les profondeurs et les secrets, Il sait ce qui est dans l’obscurité, et la lumière demeure auprès de Lui », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « les profondeurs » : c’est l’œuvre du Char ; « les secrets » : c’est l’œuvre de la Création ; « Il sait ce qui est dans l’obscurité » : « et l’obscurité était sur la face de l’abîme » ; « et la lumière demeure auprès de Lui » : « et Dieu dit : que la lumière soit ».

כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״ט:י״ב) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה.

Dès lors que le Saint, béni soit-Il, a fait sortir la lumière du sein de l’obscurité, Il n’a pas besoin de la lumière de chair et de sang, car ainsi a dit David le roi, que la paix soit sur lui (Psaumes 139,12) « même l’obscurité ne T’obscurcit pas, et la nuit luit comme le jour ; l’obscurité est comme la lumière ».

וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר השירים ב׳:ט׳) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה.

Et puisque tout est égal devant Lui, qu’Il soit exalté, l’obscurité comme la lumière, que signifie ce qui est écrit (ibid. 18) « Il fit de l’obscurité Sa cachette » ? C’est une désignation de la grande dissimulation de la perception du Nom, qu’Il soit béni, car il a comparé Sa perception à l’obscurité, parce que, dans un lieu obscur, on ne peut percevoir ce qui s’y trouve ; et l’Écriture t’a fait allusion que notre matière est l’écran qui empêche et l’obscurité qui sépare entre le Nom, qu’Il soit exalté, et nous, car nous n’avons pas la force de Le voir ; et c’est, selon mon avis (Cantique des Cantiques 2,9) « voici, Celui-ci se tient derrière notre mur » : il dira que « celui-ci est mon Dieu et je Le célébrerai », un mur nous sépare de Lui : c’est la matière. Comprends cela.

וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.

Et s’il en est ainsi, Sa cachette est obscurité du côté de notre perception, qui est courte du fait que nous sommes dans la matière, et tout entier lumière du côté de l’essence de Sa gloire, et c’est ce qu’il a dit « l’obscurité est comme la lumière » ; et bien que tout entier lumière, et qu’Il n’ait pas besoin de notre lumière, il nous fut ordonné, dans le Tabernacle et dans le Sanctuaire, pour l’honneur de la maison sur laquelle repose la Présence, d’allumer les lampes du chandelier, et c’est ce qui est écrit.

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור.

« Quand tu allumeras (be-ha‘alotekha) les lampes, vers la face du chandelier, les sept lampes éclaireront. » L’expression « be-ha‘alotekha » vient du nom de la flamme, qui monte d’elle-même. Et les Sages, de mémoire bénie, en font une expression d’élévation (‘iloui), car ils ont dit ainsi dans le Midrash : « be-ha‘alotekha » : le Saint, béni soit-Il, a dit : ce n’est pas que J’aie besoin de votre lumière, mais afin que vous éclairiez devant Moi comme J’ai éclairé pour vous dans le désert par la colonne de feu, afin de vous élever aux yeux des nations, qui diront : comment Israël éclaire-t-il devant le Saint, béni soit-Il, alors qu’Il éclaire pour tous ? Or n’ai-Je pas fait sortir la lumière du sein de l’obscurité, et Je n’ai pas besoin de votre lumière ; et voici que les yeux de l’homme ont en eux du blanc, et il ne voit pas par le blanc mais par le noir.

ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות.

Et encore, cet éclair est issu du feu d’en haut, et il sort et brille pour le monde entier, comme il est dit (Ézéchiel 1,13) « et la ressemblance des Vivants : leur aspect était comme des charbons de feu ardents, comme l’aspect des flambeaux, etc. », et du feu sort l’éclair, et il brille pour le monde entier, et Je n’ai pas besoin de votre lumière ; et pourquoi vous ai-Je ordonné ? Afin de vous élever, c’est-à-dire de vous élever aux yeux des nations. Jusqu’ici. Et Aharon fut commandé dans cette section sur l’allumage du chandelier pour l’heure et pour les générations : « parle à Aharon » pour l’heure, car le chandelier lui fut confié et l’obligation de l’allumage pèse sur lui ; « et tu lui diras » pour les générations.

ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.

Et puisque le commandement vaut aussi pour les générations, tu ne trouves pas dans cette section qu’il mentionne « dans la tente de la rencontre », comme il l’a dit ailleurs (Exode 26) « dans la tente de la rencontre, Aharon et ses fils l’arrangeront » ; afin que tu ne dises pas que, dans la tente de la rencontre, ils avaient besoin de cette lumière parce qu’il n’y avait pas de fenêtres, alors que dans le Temple, où il y avait des fenêtres closes en biais, ce n’est pas nécessaire ; c’est pourquoi l’Écriture a laissé indéterminé.

ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו׳:ד׳) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים.

Et sache que les fenêtres qui étaient dans le Temple étaient étroites à l’intérieur et larges à l’extérieur, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : la coutume du monde, quand un homme bâtit une maison, est de lui faire des fenêtres étroites à l’extérieur et larges à l’intérieur, afin que la lumière entre du dehors et éclaire l’intérieur ; mais Salomon n’a pas fait ainsi : il a bâti le Temple et y a fait des fenêtres étroites à l’intérieur et larges à l’extérieur, afin que la lumière sorte du Temple et éclaire au-dehors, pour te faire savoir qu’il est tout entier lumière et n’a pas besoin de leur lumière ; et c’est ce qui est écrit (I Rois 6,4) « et il fit pour la maison des fenêtres closes en biais (shequfim atoumim) », dont le sens est : « shequfim » : ouvertes du côté extérieur ; « atoumim » : bouchées du côté intérieur, c’est-à-dire étroites.

ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש.

Et de là l’Écriture dit en Ézéchiel (40) « et des fenêtres à lui et à ses vestibules tout autour, comme ces fenêtres-là » ; elle n’a pas dit « kaḥalonot » mais « kahaḥalonot », avec l’ajout du hé, pour faire allusion au fait que les fenêtres du Sanctuaire étaient à la ressemblance de la forme du hé, qui est étroit à l’intérieur et large à l’extérieur, afin que la lumière en sorte vers l’extérieur. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont encore expliqué : « kahaḥalonot » : il n’est pas dit « kaḥalonot » mais « kahaḥalonot », expression de « kehot » (ternes), c’est-à-dire des fenêtres ternes, qui étaient étroites du côté intérieur et larges à l’extérieur, du côté extérieur de l’orient ; et c’est pourquoi le Temple est appelé Ariel (Isaïe 29), de l’expression « aryeh » (lion) : de même que le lion est étroit par derrière et large par devant, ainsi les fenêtres du Sanctuaire.

ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.

Et cette section a enseigné trois sujets : le premier, que les faces des lampes soient tournées vers celle du milieu, qui est la lampe occidentale ; le deuxième, que le chandelier soit d’or dès l’origine, mais s’il l’a fait d’autres sortes de métaux il est valide, à condition qu’il n’ajoute ni ne retranche aux lampes, car il faut qu’elles soient sept, ni moins ni plus ; et le troisième, que ce soit en « miqshah », c’est-à-dire tout entier une unité faite d’une seule pièce ; et c’est pourquoi il a répété et écrit « miqshah hi » (c’est du travail martelé) pour expliquer que le « miqshah » est indispensable, mais l’or n’est pas indispensable.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אם תדקדק בלשון הכתוב תמצא כי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, שהרי מול פני המנורה הוא האמצעי וכל הששה היו פונים כנגדו.

« Vers la face du chandelier, les sept lampes éclaireront. » Si tu examines avec précision la langue de l’Écriture, tu trouveras qu’il aurait dû dire « les six lampes éclaireront », puisque « la face du chandelier » est celle du milieu, et que les six se tournaient toutes vers elle.

וע"ד הפשט שעור הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תעלה אותם ועמו יהיו שבעה, וזהו יאירו שבעת הנרות, ולכך לא היה אפשר לומר יאירו ששת הנרות שהרי שבעה הם הנרות המאירים.

Et selon le sens simple, la portée du verset est : quand tu allumeras les lampes vers la face du chandelier, tu les allumeras, et avec elle elles seront sept ; et c’est « les sept lampes éclaireront » ; et c’est pourquoi il n’était pas possible de dire « les six lampes éclaireront », puisque les lampes qui éclairent sont sept.

וע"ד הקבלה הכתוב נכון וברור כפשוטו, והוא מדבר במנורה של מעלה ופירוש אל מול יאמר כנגד המנורה של מעלה שהן שבע ספירות בחכמה יאירו שבעת הנרות של מטה, וזהו לפי דעתי סוד הלשון שהוציא ההדלקה בלשון עליה, בהעלותך את הנרות, ואמר העלה נרותיה ואמר (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות, (שם מ) ויעל הנרות לפני ה', וזהו שתמצא במנורת זכריה (זכריה ד׳:ב׳) ושבעה נרותיה עליה שבעה, שפירושו על הדרך הזה, ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה של מעלה, ואחר כך ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה.

Et selon la Kabbale, le verset est juste et clair selon son sens simple, et il parle du chandelier d’en haut, et le sens de « vers la face » est qu’il dira : en face du chandelier d’en haut, qui correspond aux sept sefirot dans la Sagesse, « les sept lampes » d’en bas éclaireront ; et c’est, selon mon avis, le secret de l’expression qui a appliqué l’allumage à l’aide du mot « élévation » : « quand tu allumeras les lampes », et il dit « il alluma (he‘elah) ses lampes », et il dit (Exode 30,8) « et quand Aharon allumera les lampes », (ibid. 40) « et il alluma les lampes devant l’Éternel » ; et c’est ce que tu trouves dans le chandelier de Zekharya (Zacharie 4,2) « et ses sept lampes sur lui, sept », dont le sens est selon cette voie : « et ses sept lampes sur lui » en face des sept d’en haut, et ensuite « et sept conduits pour les lampes qui sont sur sa tête ».

גם בפרשה זו תמצא זכרון המנורה ארבעה פעמים, שנים ראשונים שמדברים במנורה של מעלה הם מלאים, והם אל מול פני המנורה יאירו, אל מול פני המנורה העלה, ושנים אחרונים חסרים שמדברים במנורה של מטה, והם וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זו מנורה של מטה ולכן הזכיר זהב, ואמר עד ירכה עד פרחה, לבאר כי הוא מדבר במנורה גופנית והוא חסר וא"ו, כן עשה את המנרה חסר וא"ו. ולא נמצא בכל התורה המנורה מלא כי אם שלשה, שנים בפרשה זו, והשלישי (שמות כ״ה:ל״א) תיעשה המנורה. וכן נמצא במסורת שלשה מלאים בתורה, וסימנך תיעשה יאירו העלה, וזהו שבאר כמראה אשר הראה ה' את משה, למעלה, כן עשה את המנורה, למטה.

Dans cette section aussi tu trouves la mention du chandelier quatre fois : les deux premières, qui parlent du chandelier d’en haut, sont pleines (avec vav), et ce sont « vers la face du chandelier, ils éclaireront » et « vers la face du chandelier, il alluma » ; et les deux dernières sont défectives, qui parlent du chandelier d’en bas, et ce sont « et ceci est l’œuvre du chandelier, miqshah d’or » : c’est le chandelier d’en bas, et c’est pourquoi il a mentionné l’or, et il dit « jusqu’à sa base, jusqu’à sa fleur », pour expliquer qu’il parle d’un chandelier corporel, et il est défectif de vav ; « ainsi il fit le chandelier » est défectif de vav. Et dans toute la Torah on ne trouve le chandelier plein que trois fois : deux dans cette section, et la troisième (Exode 25,31) « le chandelier sera fait ». Et de même on trouve dans la Massore trois pleins dans la Torah, et ton signe est : « sera fait », « ils éclaireront », « il alluma ». Et c’est ce qu’il a expliqué « selon la vision que l’Éternel avait montrée à Moché » : en haut ; « ainsi il fit le chandelier » : en bas.

שבעת הנרות. ענין המנורה נעלם מאד והוא פלאי כבר רמזתיו בסדר ויקחו לי תרומה, ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי אל עדות לישראל.

« Les sept lampes. » Le sujet du chandelier est très caché, et il est merveilleux ; j’y ai déjà fait allusion dans la section Vayiqhou li terouma (Exode 25), et là tu comprendras, à partir de la lampe du milieu, les merveilles de Dieu, témoignage pour Israël.

ובמדרש שבעת הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום, א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי, א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך, כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות.

Et dans le Midrash : « les sept lampes ». À quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui avait un ami, et le roi lui dit : sache que c’est chez toi que je dînerai ; prépare-moi un endroit. Il alla et prépara selon sa force. Quand le roi vint, vinrent avec lui des serviteurs et des sénateurs, de ce côté et de l’autre, et des candélabres d’or, de ce côté et de l’autre. Quand son ami vit tout cet honneur, il eut honte et cacha tout ce qu’il avait préparé pour lui. Le roi lui dit : ne t’avais-je pas dit que c’est chez toi que je dînerai ? Pourquoi ne m’as-tu rien préparé ? Il lui dit : mon seigneur le roi, j’ai vu tout cet honneur qui est venu avec toi, j’ai eu honte et j’ai caché tout ce que j’avais préparé. Le roi lui dit : par ta vie, je laisse tous les ustensiles que j’ai apportés avec moi et je ne me sers que des tiens, par amour pour toi. Ainsi le Saint, béni soit-Il, est tout entier lumière, et Il ordonne à Israël de faire devant Lui un chandelier et de l’allumer continuellement. Quand Moché fit le Tabernacle et le chandelier, et que la Présence vint, qu’est-il écrit là (Exode 40) « et Moché ne put entrer dans la tente de la rencontre » ; aussitôt (Lévitique 1) « et Il appela Moché » ; et « quand Moché entrait dans la tente de la rencontre pour parler avec Lui, il entendit la voix qui lui parlait » ; et quel était le sujet ? « Quand tu allumeras les lampes ». Israël dit : le Saint, béni soit-Il, a créé le soleil et la lune qui éclairent le monde entier, et Il désire que nous allumions des lampes devant Lui !

כשחרב בהמ"ק נגנזה המנורה בשביל כח קדושתה כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה.

Quand le Temple fut détruit, le chandelier fut caché à cause de la force de sa sainteté, comme l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : Moché eut de la difficulté dans son œuvre, et le Lieu lui ordonna de jeter un talent d’or dans le feu, et il en sortit fait de lui-même, comme il est dit (Exode 25) « le chandelier sera fait », de lui-même ; et il est écrit (ibid.) « miqshah », c’est-à-dire : combien sa fabrication était difficile (mah qashah).

וזה מעשה המנורה, גובהה של מנורה י"ח טפחים כמנין וז"ה, מקשה מלמד שנתקשה משה, וכן דרשו רז"ל בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע ואלו הן, המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הקרבנות שנאמר (ויקרא ו) זה קרבן אהרן, השקלים שנאמר (שמות ל) זה יתנו, הירח שנאמר (שם יב) החדש הזה לכם, וזהו לשון מקש"ה, מ'נורה ק'רבן ש'קלים ה'חדש. ואע"פ שאמרו רז"ל תפשו הקב"ה למשה ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ובשרצים שכתוב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, לא אמרו נתקשה אלא בארבעה דברים.

Et « ceci est l’œuvre du chandelier » : la hauteur du chandelier était de dix-huit palmes, selon le nombre de « vezeh » ; « miqshah » enseigne que Moché eut de la difficulté, et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : en quatre choses Moché eut de la difficulté, au point que le Saint, béni soit-Il, dut les lui montrer du doigt, et ce sont : le chandelier, comme il est dit « et ceci est l’œuvre du chandelier » ; les sacrifices, comme il est dit (Lévitique 6) « ceci est l’offrande d’Aharon » ; les sicles, comme il est dit (Exode 30) « ceci ils donneront » ; la lune, comme il est dit (ibid. 12) « ce mois-ci sera pour vous » ; et c’est le mot « miqshah » : M(enorah), Q(orban), Sh(eqalim), H(odesh). Et bien que nos Sages, de mémoire bénie, aient dit que le Saint, béni soit-Il, saisit Moché et lui dit : ceci vous mangerez et ceci vous ne mangerez pas, et à propos des reptiles, où il est écrit (Lévitique 11) « et ceci vous sera impur », ils n’ont pas dit qu’il eut de la difficulté, sinon dans quatre choses.

קח את הלוים מתוך בני ישראל. נסמכה פרשת הלוים לפרשת המנורה כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים, ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלוים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח, ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות, כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואמר קח את הלוים מתוך וגו' כי מעורבים היו בהר סיני, וכן כל השבטים קודם נסעם אל הדרך.

« Prends les Lévites du milieu des fils d’Israël. » La section des Lévites a été placée à la suite de la section du chandelier, car le chandelier était un commandement confié aux prêtres, et c’est pourquoi il a placé à sa suite cette section, qui est le commandement des Lévites, qui commenceront à servir ; et après elle, le commandement de la Pâque, qui est un commandement imposé à tout Israël, et c’est ce qu’il dit (Nombres 9,2) « et les fils d’Israël feront la Pâque » ; et s’il en est ainsi, les sections sont ordonnées avec un grand soin dans l’ordre des degrés : le prêtre, puis le Lévite, puis l’Israélite. Et il dit « prends les Lévites du milieu, etc. », car ils étaient mêlés au mont Sinaï, et de même toutes les tribus avant leur départ sur la route.

וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת. של אפר פרה, והיה זה מפני טמאי מתים שבהם שהרגו בעושי העגל שנאמר (שמות ל״ב:כ״ז) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו.

« Et voici ce que tu leur feras pour les purifier : asperge sur eux l’eau de purification. » De la cendre de la vache rousse, et cela à cause de ceux d’entre eux qui étaient impurs par un mort, car ils avaient tué parmi ceux qui avaient fait le veau, comme il est dit (Exode 32,27) « et tuez chacun son frère, chacun son compagnon ».

והעבירו תער על כל בשרם. אפילו הזקן אפילו הפיאות, הטעינם תגלחת כמצורע שכתוב בו (ויקרא י״ד:ט׳) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, לפי שהלוים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל, ועבודה זרה קרויה זבחי מתים, ומצורע חשוב כמת. ואלו לא היו מוטהרין בענין זה שהזכירו בפרשה לא היה אפשר להם ליכנס לעבודה, וכן כתוב בסוף ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את עבודת אהל מועד.

« Et ils feront passer le rasoir sur toute leur chair. » Même la barbe, même les papillotes ; il leur a imposé un rasage comme au lépreux, à propos duquel il est écrit (Lévitique 14,9) « il rasera tous ses cheveux : sa tête, sa barbe et les sourcils de ses yeux », parce que les Lévites étaient les remplaçants des premiers-nés qui avaient été disqualifiés par le veau, et le service idolâtre est appelé « sacrifices des morts », et le lépreux est considéré comme un mort. Et s’ils n’avaient pas été purifiés de cette manière mentionnée dans la section, il ne leur aurait pas été possible d’entrer dans le service, et ainsi il est écrit à la fin « et après cela, les Lévites viendront servir le service de la tente de la rencontre ».

והניף אהרן וגו' תנופה. הזכיר תנופה שלשה פעמים בפרשה זו, והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', וכתיב והנפת אותם תנופה לה', וכתיב והנפת אותם תנופה, ופירש רש"י כנגד בני קהת ובני גרשון ובני מררי, תנופה ראשונה כנגד בני קהת לכך נאמר בו והיה לעבוד את עבודת ה', שהרי בני קהת הם נושאי המקדש הדברים המקודשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכתיב (במדבר ז׳:ז׳) כי עבודת הקדש עליהם, שניה לבני גרשון, לכך נאמר בה תנופה לה' שאף הם היו נושאין יריעות הקרשים הנראים בבית קדשי הקדשים ועבודת הקדש עליהם גם כן, שלישית לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו שהם כלי הנחשת והעצים, ואמר בהן תנופה סתם ולא הזכיר לפני ה', ולא לה' שהרי מעלותיהם חלוקים זו מזו.

« Et Aharon agitera, etc., en agitation. » Il a mentionné l’agitation trois fois dans cette section : « et Aharon agitera les Lévites en agitation devant l’Éternel », et il est écrit « et tu les agiteras en agitation pour l’Éternel », et il est écrit « et tu les agiteras en agitation » ; et Rashi a expliqué : correspondant aux fils de Qehat, aux fils de Guershon et aux fils de Merari. La première agitation correspond aux fils de Qehat, c’est pourquoi il est dit à leur sujet « et ils serviront le service de l’Éternel », puisque les fils de Qehat sont les porteurs du Sanctuaire, des choses sanctifiées : l’arche, la table, le chandelier et les autels, et il est écrit (Nombres 7,9) « car le service du saint est sur eux » ; la deuxième, pour les fils de Guershon, c’est pourquoi il est dit à son sujet « agitation pour l’Éternel », car eux aussi portaient les tentures des planches, visibles dans la maison du Saint des saints, et le service du saint est sur eux aussi ; la troisième, pour les fils de Merari, qui portaient les planches du Tabernacle, ses barres, ses colonnes et ses socles, qui sont les ustensiles de cuivre et de bois, et il dit à leur sujet « agitation » simplement et n’a pas mentionné « devant l’Éternel » ni « pour l’Éternel », car leurs niveaux sont différents les uns des autres.

ומצינו בסוף הפרשה שהזכיר על כלל הלוים וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' כדי ללמדך שכולן זכאין וחביבין לפניו. ומה שאמר נתונים נתונים המה לי, באורו נתונים לעבודת משא נתונים לשיר, או יאמר על שנתנו נפשם על מעשה העגל נתונים המה לי, ומזה תרגום אונקלוס מסירין יהיבין.

Et nous trouvons à la fin de la section qu’il a mentionné, à propos de l’ensemble des Lévites, « et Aharon les agita en agitation devant l’Éternel », afin de t’enseigner que tous sont méritants et chers devant Lui. Et ce qu’il dit « donnés, donnés sont-ils à Moi », son explication : donnés au service du portage, donnés au chant ; ou bien il dira : parce qu’ils ont donné leur âme dans l’affaire du veau, « donnés sont-ils à Moi » ; et de là la traduction d’Onkelos : « consacrés, donnés » (masirin yehivin).

ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש. כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבא במחיצתם. ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים ישראל כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד.

« Et il n’y aura pas de fléau parmi les fils d’Israël lorsque les fils d’Israël s’approcheront du Sanctuaire. » Car les Lévites les empêcheront d’entrer et de venir dans leur enceinte. Et tu trouves dans ce verset cinq fois « Israël », car il les a mentionnés plusieurs fois dans un même endroit par manière d’affection, d’élévation et d’honneur, comme un homme qui mentionne continuellement son fils à chaque parole. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont donné une parabole à ce sujet : un enfant qui allait à l’école, et son père vint s’informer de lui : mon fils a-t-il mangé ? Mon fils a-t-il bu ? Mon fils a-t-il dormi ? Mon fils est-il allé à l’école ? Mon fils est-il revenu de l’école ? ; il le mentionne à chaque parole par affection. Et de même pour le Tabernacle, qui est mentionné dans la Torah cinq fois, et tout est par affection et honneur.

וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר (בראשית ב) בהבראם, בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א.

Et la raison des cinq pour Israël et pour le Tabernacle correspond aux cinq livres de la Torah, qui est la subsistance du monde, qui fut créé avec le hé, comme il est dit (Genèse 2) « behibaram » : « be-hé bera’am » (Il les créa avec le hé), car elle ne pouvait être donnée qu’à Israël, et Israël ne subsiste que grâce à la Torah ; et l’on sait que le Tabernacle et ses ustensiles sont un modèle de ce monde, qui fut créé avec le hé.

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו כ"ב אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס, בהיות אהרן איש הרחמים כלול מן החסד והגבורה כי כן דוגמתו, וזהו שכתוב (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי, ולפיכך בחר בצורת שור שכתוב בו (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, והיה מכפר על עונותיהם של ישראל הנעשים מצד צפון. וישראל היו סומכין ידיהם על הלוים הוא שכתוב וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והנה היה לכולם מעשה נס בדבר.

« Et Moché et Aharon et toute la communauté des fils d’Israël firent aux Lévites. » Moché notre maître, que la paix soit sur lui, établissait les Lévites, et c’est ce qui est écrit « et tu feras tenir les Lévites devant Aharon et devant ses fils » ; et Aharon les agitait, et c’est ce qui est écrit « et Aharon agita les Lévites en agitation devant l’Éternel » ; et cette agitation était qu’Aharon prenait chacun des Lévites, le soulevait un peu du sol et l’agitait ; et par là Aharon fut rendu célèbre pour une grande vaillance et une force puissante, de pouvoir agiter les Lévites, qui étaient vingt-deux mille, en un seul jour, lui seul ; ou bien cela se fit par voie de miracle, Aharon étant l’homme de la miséricorde, composé de bonté et de force, car tel est son modèle, et c’est ce qui est écrit (Malachie 2) « il a marché avec Moi dans la paix et la droiture » ; et c’est pourquoi il choisit la forme du bœuf, à propos de laquelle il est écrit (Ézéchiel 1) « et la face du bœuf à gauche », et il expiait les fautes d’Israël commises du côté du nord. Et Israël posait les mains sur les Lévites, c’est ce qui est écrit « et les fils d’Israël poseront leurs mains sur les Lévites ». Et voici que ce fut pour tous une œuvre de miracle en cette affaire.

זאת אשר ללוים. ע"ד הפשט זאת הקצבה.

« Voici ce qui est pour les Lévites. » Selon le sens simple, « zot » : la règle fixée.

וע"ד המדרש זאת אשר ללוים אין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, והלוים היו מורי התורה כענין שכתוב (שם לג) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

Et selon le Midrash : « voici ce qui est pour les Lévites » : « zot » ne désigne que la Torah, comme il est dit (Deutéronome 4) « et voici la Torah », et les Lévites étaient les enseignants de la Torah, selon ce qui est écrit (ibid. 33) « ils enseigneront Tes jugements à Yaaqov et Ta Torah à Israël ».

וע"ד הקבלה זאת אשר ללוים כמו (תהילים קי״ח:כ״ג) מאת ה' היתה זאת, והיא הברית שנאמר (בראשית י״ז:י׳) זאת בריתי, ובשבט לוי כתיב (דברים ל״ג:ט׳) ובריתך ינצורו, ובפקודי הלוים נאמר (במדבר ג׳:ל״ט) על פי ה' כי זאת היא מדתם.

Et selon la Kabbale : « voici ce qui est pour les Lévites » est comme (Psaumes 118,23) « de la part de l’Éternel cela a été fait (zot) », et c’est l’alliance, comme il est dit (Genèse 17,10) « voici (zot) Mon alliance » ; et de la tribu de Lévi il est écrit (Deutéronome 33,9) « et ils garderont Ton alliance », et dans le dénombrement des Lévites il est dit (Nombres 3,39) « sur la bouche de l’Éternel », car tel est leur attribut.

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ולמעלה בסדר נשא (שם ד) אמר ומבן שלשים שנה.

« À partir de vingt-cinq ans et au-dessus, il viendra pour faire le service dans le service de la tente de la rencontre. » Et plus haut, dans la section Naso (ibid. 4), il a dit « et à partir de trente ans ».

וע"ד הפשט מבן שלשים לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל, וזהו שהזכיר כאן לצבא צבא, כלומר להמנות עם צבא העובדים במשמרותם עם הזקנים.

Et selon le sens simple : à partir de trente ans pour le service du portage, et à partir de vingt-cinq ans pour le service de la tente, et c’est ce qu’il a mentionné ici « pour rejoindre les rangs du service », c’est-à-dire pour être comptés avec l’armée de ceux qui servent à leurs gardes, avec les anciens.

וע"ד מדרש רז"ל, מבן חמש ועשרים ללמדם הלכות עבודה חמש שנים, ומבן שלשים לעבודה מכאן למדו כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.

Et selon le Midrash de nos Sages, de mémoire bénie : à partir de vingt-cinq ans, pour leur enseigner les lois du service pendant cinq ans, et à partir de trente ans pour le service ; de là ils ont tiré que tout disciple qui n’a pas vu un bon signe dans son étude pendant cinq ans n’en verra plus.

ויעשו את הפסח בראשון. כתב הרמב"ן ז"ל, על דעת רז"ל לא עשו ישראל פסח במדבר אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותו לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו למול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות, אבל בספרי אמרו ויעשו את הפסח בראשון בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר במדבר סיני, כי הוא מקרא יתר, כי די במה שאמר ויעשו את הפסח ככל אשר צוה, אבל הזכיר היום והמדבר לרמז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, וזה גנותם, עד כאן.

« Et ils firent la Pâque au premier (mois). » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, Israël ne fit de Pâque dans le désert que cette seule année, car ils ne pouvaient la faire, parce que leur étaient nés des fils et des esclaves et qu’ils ne pouvaient les circoncire, pour la raison qu’ils ont mentionnée, que cela était pour eux un danger, comme il est expliqué dans Yevamot. Mais dans le Sifré ils ont dit : « et ils firent la Pâque au premier » : c’est à la honte d’Israël que l’Écriture parle, car ils ne firent que cette Pâque seule, et ainsi il dit (Amos 5,25) « m’avez-vous présenté des sacrifices et une offrande dans le désert pendant quarante ans ? » ; ils l’ont déduit de ce verset qui dit « et ils firent la Pâque au premier, le quatorzième jour, dans le désert du Sinaï », car c’est un verset superflu, puisqu’il suffisait de dire « et ils firent la Pâque selon tout ce qu’Il avait ordonné » ; mais il a mentionné le jour et le désert pour faire allusion au fait qu’ils ne la firent dans le désert que ce jour-là, et c’est leur honte. Jusqu’ici.

ונכתבה כאן פרשת הפסח לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים, ולפי שכתוב במצות הפסח (שמות י״ב:כ״ה) והיה כי תבאו אל הארץ, (שם יג) והיה כי יביאך, צוה עתה שהם חייבין בו גם במדבר.

Et la section de la Pâque a été écrite ici parce que l’inauguration de l’autel eut lieu au premier mois, et c’est alors que les Lévites furent mis à part ; et puisqu’il est écrit à propos du commandement de la Pâque (Exode 12,25) « et il arrivera, quand vous entrerez dans le pays », (ibid. 13) « et il arrivera, quand Il t’amènera », Il ordonna maintenant qu’ils y sont tenus aussi dans le désert.

עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. פירוש רש"י ז"ל המתינו לי פתח אהל מועד ואשיב לכם מענה, אשרי ילוד אשה שכך מובטח לו. ונראה שהיה ראוי לומר מה ידבר ה' אלי, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר ואשמעה בתוספת ה"א, יתכן שירמוז לה"א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו (שמות ט״ו:כ״ו) אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך שתעשה הישר בעיני ה', וכן אמר בכאן כי מן הה"א ישמע מה יצוה ה'. ואונקלוס ירמוז לזה, שאמר מה דאתפקד מן קדם ה', אמר זה כנגד השגתן של ישראל.

« Tenez-vous, et j’entendrai ce que l’Éternel vous ordonne. » Le commentaire de Rashi, de mémoire bénie : attendez-moi à l’entrée de la tente de la rencontre et je vous rendrai réponse ; heureux celui qu’une femme a enfanté et à qui cela est ainsi assuré. Et il paraît qu’il aurait dû dire « ce que l’Éternel dira à moi », et à cause de son humilité il n’a pas dit ainsi. Et ce qu’il a dit « ve-eshme‘ah » avec l’ajout du hé, il est possible qu’il fasse allusion au dernier hé du Nom, qui est la voix dont il est dit (Exode 15,26) « si tu écoutes attentivement la voix de l’Éternel ton Dieu et que tu fais ce qui est droit aux yeux de l’Éternel » ; et ainsi il dit ici que c’est du hé qu’il entendra ce que l’Éternel ordonne. Et Onkelos y fait allusion, car il a dit : « ce qui sera ordonné de la part de l’Éternel » ; il a dit cela en face de la perception d’Israël.

ומה שנתעלם ממנו דין זה ולא נחשב לו לעונש כשם שנחשב בפרשת בנות צלפחד שכתוב בסדר פנחס (במדבר כ״ז:ה׳-ו׳) ויקרב משה את משפטן לפני ה', ואמרו שנתעלם ממנו דין בנות צלפחד בשביל שנטל עטרה לעצמו שנאמר (דברים א׳:י״ז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו', הענין הוא מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר תלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאים משכלם שיוצאי ירכו של אדם קודמין ליורשו אם בן אם בת, וכיון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש, אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חדש זה בחדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש. ורז"ל דרשו מגזירה שוה דקריבה קריבה.

Et ce qu’il a perdu de vue cette loi, et que cela ne lui a pas été compté comme une peine, comme cela a été compté dans l’affaire des filles de Tselof‘ad, qui est écrite dans la section Pin‘has (Nombres 27,5-6) « et Moché apporta leur jugement devant l’Éternel », et ils ont dit que la loi des filles de Tselof‘ad lui fut cachée parce qu’il avait pris une couronne pour lui-même, comme il est dit (Deutéronome 1,17) « et la chose qui sera trop difficile pour vous, vous me l’apporterez, etc. », le sujet est que l’héritage de la fille, là où il n’y a pas de fils, est une chose qui dépend du raisonnement, de sorte qu’il convient de la faire passer avant les autres héritiers du père ; et même ces nations qui n’ont pas de Torah enseignent ainsi dans cette affaire et tirent de leur intelligence que les descendants d’un homme, fils ou fille, sont prioritaires pour hériter de lui ; et puisque cette affaire lui fut cachée, on l’a compté comme une peine ; mais la loi de la Pâque, à savoir le report des impurs de Nissan à Iyar, est une chose qui exige une tradition et ne dépend pas du raisonnement, de sorte que nous échangerions ce mois pour ce mois ; et c’est pourquoi on ne l’a pas compté comme une peine. Et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont tirée par une analogie verbale : « qeriva, qeriva » (offrande/approche).

או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר לך שאינו רחוקה ודאי אלא שהיה עומד חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם י"ט ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו, כן פירש רש"י ז"ל.

« Ou dans une route lointaine. » Il y a un point sur « rehoqah », pour te dire qu’elle n’est pas vraiment lointaine, mais qu’il se tenait hors du seuil du parvis pendant tout le temps de l’égorgement. Le second Pessa‘h : matsa et ‘hamets avec lui dans la maison, et ce jour n’a pas le statut de fête chômée, et le ‘hamets n’est interdit qu’avec le sacrifice, lors de sa consommation ; ainsi l’a expliqué Rashi, de mémoire bénie.

וכבר בארתי אסור חמץ בפסח ע"ד הקבלה כי הוא כדי שלא יטעה האדם ויאמר כי במדת הדין בלבד היתה ההוצאה ולא בשם המיוחד ויהיה זה מקצץ בנטיעות, אבל בפסח שני שהוא חוץ לזמנו אפשר להיות מצה וחמץ עמו בבית ולא היה בזה קצוץ כי בשניהם נגאלו.

Et j’ai déjà expliqué l’interdiction du ‘hamets à Pessa‘h selon la Kabbale : c’est afin que l’homme ne se trompe pas et ne dise pas que la sortie ne fut que par l’attribut de rigueur et non par le Nom unique, et que cela devienne « couper dans les plantations » ; mais au second Pessa‘h, qui est hors de son temps, il est possible d’avoir matsa et ‘hamets avec lui dans la maison, et il n’y avait en cela aucune coupure, car par les deux ils furent délivrés.

והרמב"ן ז"ל כתב יתכן שטעם הנקודה שהיא רחוקה לו בעשית הפסח, לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : il est possible que la raison du point soit qu’elle lui est lointaine pour faire la Pâque, non pas lointaine en réalité ; et c’est pourquoi il a répété et dit « et il n’était pas en route » et n’a pas mentionné « lointaine ».

על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו. היה הכתוב ראוי לומר על פי ה' יסעו בני ישראל ויחנו, לא שיאמר על פי ה' יחנו, אבל ממה שידעת בפסוק (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש, באור הכתוב על פי ה' יסעו זו מדת הדין, וזהו לשון יסעו כי הנסיעה למלחמה היתה, ועל פי ה' יחנו זו מדת רחמים, וזהו לשון יחנו כי כל חניה היא מנוחה. וכן כתוב ויהי בנסוע הארון, קומה ה', שהוא מדת הדין ולכך אמר קומה בה"א ולא אמר קום ה'. ועוד אמר וינוסו משנאיך מפניך.

« Sur la bouche de l’Éternel les fils d’Israël voyageaient, et sur la bouche de l’Éternel ils campaient. » L’Écriture aurait dû dire « sur la bouche de l’Éternel les fils d’Israël voyageaient et campaient », sans dire « sur la bouche de l’Éternel ils campaient » ; mais d’après ce que tu sais du verset (Exode 13) « et l’Éternel marchait devant eux, de jour dans une colonne de nuée et de nuit dans une colonne de feu », l’Écriture explique : « sur la bouche de l’Éternel ils voyageaient » : c’est l’attribut de rigueur, et c’est l’expression « ils voyageaient », car le voyage était pour la guerre ; et « sur la bouche de l’Éternel ils campaient » : c’est l’attribut de miséricorde, et c’est l’expression « ils campaient », car tout campement est un repos. Et ainsi il est écrit (Nombres 10,35) « et il arrivait, quand l’arche partait : lève-Toi, Éternel », qui est l’attribut de rigueur, et c’est pourquoi il a dit « qoumah » avec le hé et n’a pas dit « qoum, Éternel » ; et il a encore dit « que Tes ennemis fuient devant Toi ».

ובנחה יאמר שובה ה', מלשון (ישעיה ל) בשובה ונחת שכל זמן שישראל נאספים אלפים ורבבות לאגודה אחת מדת רחמים עמהם. ושתי מדות אלו הם כלולות זו בזו, ועליהן אמר הנביא (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, ועמהם היו נצולים ואויביהם נגפים, תחלה במצרים הוא שכתוב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, וכתיב בגאולת מצרים (שמות יג) כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים, ובתפלתו של משה (שם לב) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ואח"כ ממצרים לים סוף הוא שכתוב (שם טו) זה אלי ואנוהו, וכן (שם) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, ומים סוף לסיני הוא שכתוב במתן תורה (דברים ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, ומסיני למשכן הוא שכתוב (שמות מ) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו', וכתיב (שם) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' וגו', ואחר כך לביהמ"ק שנקרא (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו.

Et au repos il dira « reviens, Éternel », de l’expression (Isaïe 30,15) « dans le retour et le repos » : car tout le temps qu’Israël est rassemblé, par milliers et myriades, en une seule union, l’attribut de miséricorde est avec eux. Et ces deux attributs sont inclus l’un dans l’autre, et c’est d’eux que le prophète a dit (Jérémie 2) « je me suis souvenu pour toi de la bonté de ta jeunesse, de l’amour de tes fiançailles, quand tu marchais derrière Moi dans le désert » ; et avec eux ils étaient sauvés et leurs ennemis frappés. D’abord en Égypte, c’est ce qui est écrit (Osée 13) « et Moi, Je suis l’Éternel ton Dieu depuis le pays d’Égypte », et il est écrit à propos de la délivrance d’Égypte (Exode 13) « car l’Éternel nous a fait sortir d’Égypte à main forte », et dans la prière de Moché (ibid. 32) « que Tu as fait sortir du pays d’Égypte par une grande force et une main forte » ; et ensuite d’Égypte à la mer des Joncs, c’est ce qui est écrit (ibid. 15) « celui-ci est mon Dieu et je Le célébrerai », et de même (ibid.) « Ta droite, Éternel, est magnifique en force ; Ta droite, Éternel, brise l’ennemi » ; et de la mer des Joncs au Sinaï, c’est ce qui est écrit à propos du don de la Torah (Deutéronome 5) « voici que l’Éternel notre Dieu nous a fait voir Sa gloire et Sa grandeur » ; et du Sinaï au Tabernacle, c’est ce qui est écrit (Exode 40) « et la nuée couvrit la tente de la rencontre, et la gloire de l’Éternel, etc. », et il est écrit (ibid.) « et Moché ne put entrer dans la tente de la rencontre, car la nuée y demeurait et la gloire de l’Éternel, etc. » ; et ensuite au Temple, qui est appelé (Isaïe 64) « notre maison de sainteté et de splendeur ».

וכן לעתיד כתיב (שם ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה', והבן כל זה. ואל תתמה באמרו פי ה' שהוא מדת רחמים בכאן, כי כיון שהמדות כלולות זו בזו הלא כל אחת פי ה' זו לזו, והבן זה.

Et de même pour l’avenir il est écrit (ibid. 60) « lève-toi, brille, car ta lumière est venue, et la gloire de l’Éternel », et comprends tout cela. Et ne t’étonne pas de ce qu’il dit « la bouche de l’Éternel », qui est ici l’attribut de miséricorde, car puisque les attributs sont inclus l’un dans l’autre, chacun n’est-il pas « la bouche de l’Éternel » pour l’autre ? Comprends cela.

ובהאריך הענן. ובאר לך הכתוב מעלתן של ישראל בהנהגתם על פי הענן, כי היו במדבר מקומות חלוקין נוחין ושאינן נוחין, והעד בזה מרה ואילים, יש מקומות נוחין שירצו לעכב שם ומיד בהעלות הענן היו נוסעים ויש שאינן נוחין וירצו לנסוע משם אבל בהאריך הענן יצטרכו להתעכב ולא יסעו, סוף דבר לא היו הולכין אחר רצון עצמן אלא אחר רצון השם יתעלה וכפי הנהגת הענן.

« Et quand la nuée s’attardait. » L’Écriture t’explique l’élévation d’Israël dans leur conduite selon la nuée, car il y avait dans le désert des lieux différents, agréables et non agréables, et le témoin en est Mara et Élim : il y a des lieux agréables où ils auraient voulu s’attarder, et aussitôt que la nuée montait ils partaient ; et il y en a de non agréables d’où ils auraient voulu partir, mais quand la nuée s’attardait ils devaient s’attarder et ne partaient pas ; en somme, ils n’allaient pas selon leur propre volonté mais selon la volonté du Nom, qu’Il soit exalté, et selon la conduite de la nuée.

ועוד יבאר לך הכתוב חסד הש"י עמהם שכל נסיעותם וחנייתם במדבר לא היה אלא בבקר, הוא שאמר או יומם ולילה, והיה לו לומר או לילה ויום כי כן סדר בראשית, אבל אלו אמר כן היה במשמע כי תחלת נסיעתם היתה בלילה, ומעולם לא אירע זה שהיה הענן שוכן בלילה ויום אחריו כי תהיה נסיעתם בלילה, ולא רצה הקב"ה להטריחם להיות תחלת נסיעתם וחנייתם לעולם בלילה אלא ביום.

Et encore l’Écriture t’explique la bonté du Nom, qu’Il soit béni, envers eux, car tous leurs voyages et campements dans le désert n’avaient lieu que le matin, c’est ce qu’il a dit « ou de jour et de nuit », alors qu’il aurait dû dire « ou de nuit et de jour », car tel est l’ordre de la Création ; mais s’il avait dit ainsi, il aurait été sous-entendu que le début de leur voyage avait lieu de nuit ; et jamais il n’arriva que la nuée demeurât une nuit puis le jour qui la suivait, ce qui aurait fait commencer leur voyage à la nuit suivante ; et le Saint, béni soit-Il, n’a pas voulu les fatiguer au point que le début de leur voyage et de leur campement fût toujours de nuit, mais de jour.

עשה לך שתי חצוצרות כסף. ע"ד הפשט היו חצוצרות הללו של כסף והיו מקשה, ולשני דברים היו משמשים, האחד להקהיל העם או הנשיאים, והשני לנסיעה, הוא שכתוב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות.

« Fais-toi deux trompettes d’argent. » Selon le sens simple, ces trompettes étaient d’argent et étaient en miqshah (travail martelé), et elles servaient à deux choses : l’une, pour convoquer le peuple ou les princes ; la seconde, pour le départ, c’est ce qui est écrit « et elles te serviront pour convoquer la communauté et pour faire partir les camps ».

כשהיו תוקעין בשתיהן היה סימן להקהיל העם וכשהיו תוקעין בחצוצרת אחת בלבד היה סימן להקהיל הנשיאים הוא שכתוב ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לפי שהם המיוחדים שבעם לפיכך היו תוקעין באחת והיה סימן להם, וזה וזה בתקיעה שהיא פשוטה, ופשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם, לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים להלחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחלת נסיעתן כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות (במדבר ט׳:כ״ג) על פי ה' ביד משה, וזהו שכתוב (שם י) וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם, והזכיר משה וינוסו משנאיך מפניך כלומר ממדת הדין.

Lorsqu’on sonnait des deux, c’était le signe de convoquer le peuple, et lorsqu’on sonnait d’une seule trompette, c’était le signe de convoquer les princes, c’est ce qui est écrit « et si l’on sonne d’une seule, les princes se réuniront auprès de toi » ; puisqu’ils sont les distingués du peuple, c’est pourquoi on sonnait d’une seule, et c’était un signe pour eux ; et ceci et cela par une sonnerie continue (peshoutah), et « simple » fait allusion à l’attribut de miséricorde, car Sa droite est tendue (pesoutah) pour accueillir ceux qui reviennent ; mais pour faire partir les camps, on sonnait par une alarme (terou‘ah), comme il est dit « ils sonneront une alarme pour leurs départs », parce que le départ est un signe de guerre, puisque les camps d’Israël allaient à la rencontre des sept peuples pour les combattre et conquérir le pays, et c’est pourquoi on sonnait l’alarme au début de leur départ, car l’alarme fait allusion à l’attribut de rigueur, qui est celui qui l’emporte à la guerre ; et à cause de cela l’Écriture mentionne à propos des étapes (Nombres 9,23) « sur la bouche de l’Éternel, par la main de Moché », et c’est ce qui est écrit (ibid. 10) « et quand vous irez à la guerre dans votre pays… vous sonnerez l’alarme », et Moché a mentionné « et que Tes ennemis fuient devant Toi », c’est-à-dire de l’attribut de rigueur.

וכן היה סדר הענין במסעות, היו תוקעין לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, כי ארבע מחנות של ארבע דגלים היו עומדים לארבע רוחות העולם, והוא שכתוב ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, והרי לך מחנות המזרח ומחנות דרום. תרועה יתקעו למסעיהם, למסעות הנשארים, כלומר שיתקעו תרועה שלישית למסע מחנות המערב ותרועה רביעית למסע מחנות הצפון, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כמו שמפרש הכתוב והולך ונסע דגל פלוני וכן כלן.

Et tel était l’ordre du sujet dans les étapes : on sonnait vers chacun des quatre vents du monde, car les quatre camps des quatre étendards se tenaient vers les quatre vents du monde, et c’est ce qui est écrit « vous sonnerez une alarme et les camps qui campent à l’orient partiront ; vous sonnerez une deuxième alarme et les camps qui campent au midi partiront », et voici que tu as les camps de l’orient et les camps du midi. « Ils sonneront une alarme pour leurs départs » : pour les départs restants, c’est-à-dire qu’ils sonneront une troisième alarme pour le départ des camps de l’occident et une quatrième alarme pour le départ des camps du nord, car pour chaque étendard il y a un départ à part, comme l’Écriture l’explique en continuant : « et l’étendard d’un tel partit », et ainsi tous.

וע"ד המדרש עשה לך שתי חצוצרות כסף, זהו שאמר הכתוב (תהילים כ״ד:ט׳) שאו שערים ראשיכם, שהיו הפתחים שפלים ואמר והנשאו פתחי עולם וגו', אמרו לו השערים מי זה מלך הכבוד, השיב שלמה ע"ה ה' עזוז וגבור, חזר ואמר ושאו פתחי עולם וגו', אמרו לו מי הוא זה מלך הכבוד, השיב ואמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, שאלמלא שאמר להם ה' צבאות הוא מלך הכבוד בקשו השערים ליפול עליו ולהריץ את גלגלתו, וכיון שהשיב להן כך מיד נפתחו השערים, וכיון שחלקו כבוד להקב"ה אמר להם הקב"ה חייכם כשאחריב את ביתי אין בריה שולטת בכם, תדע שכל כלי ביהמ"ק גלו לבבל שנאמר (דניאל א׳:ב׳) ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים, אבל שערי ביהמ"ק נגנזו במקומן שנאמר (איכה ב׳:ט׳) טבעו בארץ שעריה.

Et selon le Midrash : « Fais-toi deux trompettes d’argent ». C’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 24,9) « portes, élevez vos têtes » : les entrées étaient basses, et il dit « et élevez-vous, portes d’éternité, etc. ». Les portes lui dirent : qui est ce roi de gloire ? Salomon, que la paix soit sur lui, répondit : l’Éternel, fort et vaillant. Il redit : « et élevez-vous, portes d’éternité, etc. » ; elles lui dirent : qui est-il, ce roi de gloire ? Il répondit et dit : l’Éternel des armées, Lui est le roi de gloire, sélah. Car s’il ne leur avait pas dit « l’Éternel des armées, Lui est le roi de gloire », les portes auraient voulu tomber sur lui et lui fracasser le crâne ; mais lorsqu’il leur répondit ainsi, aussitôt les portes s’ouvrirent. Et puisqu’elles rendirent honneur au Saint, béni soit-Il, le Saint, béni soit-Il, leur dit : par votre vie, quand Je détruirai Ma maison, aucune créature n’aura pouvoir sur vous. Sache-le : tous les ustensiles du Temple furent exilés à Babylone, comme il est dit (Daniel 1,2) « et l’Éternel livra en sa main Yehoyaqim roi de Yehouda et une partie des ustensiles de la maison de Dieu » ; mais les portes du Temple furent mises en réserve à leur place, comme il est dit (Lamentations 2,9) « ses portes se sont enfoncées dans la terre ».

ונקרא הקב"ה מלך הכבוד לפי שהוא חולק מכבודו ליראיו, כיצד, הוא נקרא אלהים ובמשה כתיב (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה, הוא מחיה מתים ובאליהו כתיב (מלכים א י״ז:כ״ג) ראי חי בנך, נקרא מלך דכתיב (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וגו'. ובמשה כתיב (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך, מה המלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, שבשעה שתהא מכניס את ישראל יהיו תוקעין בהם והם מתכנסין שנאמר ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד.

Et le Saint, béni soit-Il, est appelé roi de gloire parce qu’Il distribue de Sa gloire à ceux qui Le craignent. Comment ? Il est appelé Dieu, et à propos de Moché il est écrit (Exode 7,1) « vois, Je t’ai établi Dieu pour Pharaon » ; Il ressuscite les morts, et à propos d’Éliyahou il est écrit (I Rois 17,23) « vois, ton fils est vivant » ; Il est appelé roi, car il est écrit (Psaumes 47,6) « Dieu est monté parmi les acclamations, etc. » ; et à propos de Moché il est écrit (Deutéronome 33,5) « et il fut roi en Yeshouroun ». De même que le roi, quand il sort, on sonne devant lui, toi aussi, « fais-toi deux trompettes d’argent » : à l’heure où tu rassembleras Israël, on en sonnera, et ils se rassembleront, comme il est dit « et ils en sonneront, et toute la communauté se réunira auprès de toi à l’entrée de la tente de la rencontre ».

עשה לך, לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן, תדע שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בחצוצרות אלא בשופרות כשבא להלחם ביריחו שהיא תחלת כבושה של ארץ ישראל מה כתיב שם (יהושע ו׳:כ׳) וירע העם ויתקעו בשופרות, ולא עוד אלא אפילו משה עצמו בחייו נגנזו, שכן הוא אומר בשעת פטירתו (דברים ל״א:כ״ח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, והיכן היו החצוצרות שהוא אומר להם הקהילו ולא אמר תקעו בחצוצרות ויתכנסו, אלא שנגנזו, לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳:ח׳) אין שלטון ביום המות.

« Fais-toi » : toi, tu les fais, et nul autre ne s’en sert. Sache-le : même Yehochoua, son disciple, ne se servit pas de trompettes mais de cors, quand il vint combattre Yeriho, qui est la première conquête de la terre d’Israël ; qu’est-il écrit là (Josué 6,20) « et le peuple poussa des cris et ils sonnèrent des cors » ; et plus encore, même Moché lui-même, de son vivant, elles furent mises en réserve, car il dit au moment de son départ (Deutéronome 31,28) « rassemblez auprès de moi tous les anciens de vos tribus et vos officiers » ; et où étaient les trompettes, alors qu’il leur dit « rassemblez » et ne dit pas « sonnez des trompettes et ils se rassembleront » ? Mais elles avaient été mises en réserve, pour accomplir ce qui est dit (Ecclésiaste 8,8) « il n’y a pas de pouvoir au jour de la mort ».

ובדוד המלך כתיב (דברי הימים ב כ״ט:כ״ו) ויעמדו הלוים בכלי דוד וגו' והשיר משורר וחצוצרות מחצצרים, אבל דוד עצמו משתמש בכנור שנאמר (תהילים נ״ז:ט׳) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו, מיד היה דוד המלך ע"ה עומד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה ומנדדין שינה מעיניהם עד עמוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, במלכותו, וצוה הקב"ה בזה לכבוד משה, כי כן תכסיס המלך שתוקעין לפניו בשופר כי כן יצוה לאסוף חיילותיו, ובעבור שעלתה השגתו להתנבא בשם הגדול מדת רחמים לכך צוה אותן לעשותן של כסף ולא הוכשרו לעשותן משאר מיני מתכות שכן אמרו במסכת מנחות החצוצרות היו באים מן העשת של כסף, עשאוה מגרוטאות של כסף כשרה, משאר מיני מתכות פסולה.

Et à propos de David le roi il est écrit (II Chroniques 29,26) « et les Lévites se tinrent avec les instruments de David, etc., et le chant était chanté et les trompettes sonnaient » ; mais David lui-même se servait de la harpe, comme il est dit (Psaumes 57,9) « éveille-toi, ma gloire ; éveille-toi, luth et harpe ; j’éveillerai l’aurore » : une harpe était suspendue au-dessus du lit de David ; quand venait minuit, le vent du nord soufflait sur elle et elle jouait d’elle-même ; aussitôt David le roi, que la paix soit sur lui, se levait, et tous les disciples qui s’adonnaient à la Torah chassaient le sommeil de leurs yeux, jusqu’à « éveille-toi, ma gloire ; éveille-toi, luth et harpe ; j’éveillerai l’aurore », dans sa royauté ; et le Saint, béni soit-Il, ordonna cela pour l’honneur de Moché, car telle est la manière du roi qu’on sonne du cor devant lui, car ainsi il ordonne de rassembler ses troupes ; et parce que sa perception s’éleva à prophétiser au Nom grand, l’attribut de miséricorde, c’est pourquoi Il leur ordonna de les faire d’argent, et elles ne furent pas valides si on les faisait d’autres espèces de métaux, car ils ont dit dans le traité Menahot : les trompettes venaient du lingot d’argent ; si on les a faites de morceaux d’argent, elles sont valides ; d’autres espèces de métaux, elles sont invalides.

ובעבור שנתיחד לו דבור הרחמים פנים אל פנים מראה בתוך מראה לכך היו שתים והיו מקשה, וזהו סוד אמרו ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה, התקיעה בשתיהן שהיו סימן להקהיל כל ישראל ירמוז לדבור הרחמים מתוך האש לכל ישראל, וזהו שכתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, והתקיעה באחת שהיה סימן לנשיאים המיוחדים בעם ירמוז למשה המיוחד על כולן שהיה שומע מתוך התקיעה, הוא קול השם המיוחד, והוא לבדו המשיגו והמתבונן בו, והתרועה במסע המחנות הנוסעים למלחמה תרמוז להשגתם של ישראל שהיא התרועה, ולפי שלא עלה שום נביא למדרגה זו בנבואה לשמוע מן השם המיוחד אלא הוא לבדו לכך צוהו שלא ישתמש בחצוצרות אלא הוא לבדו לא זולתו, הוא שכתוב עשה לך ודרשו רז"ל לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן, והוסיף עוד ואמר והיו לך כלומר והיו המדות לך לבדך ולא לאחר זולתך, ומרוב קדושות החצוצרות ובהיותם כלי שההשגות נרמזו בו היו טעונין גניזה ונגנזו בחייו של משה.

Et parce que la parole de miséricorde lui fut particulièrement réservée, face à face, vision dans la vision, c’est pourquoi elles étaient deux et étaient en miqshah, et c’est le secret de ce qu’il a dit « et ils en sonneront, et toute la communauté se réunira auprès de toi » : la sonnerie des deux, qui était le signe de convoquer tout Israël, fait allusion à la parole de miséricorde du milieu du feu à tout Israël, et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 4,15) « le jour où l’Éternel vous parla à Horev du milieu du feu » ; et la sonnerie d’une seule, qui était un signe pour les princes distingués du peuple, fait allusion à Moché, le distingué sur tous, qui entendait du milieu de la sonnerie la voix du Nom unique, et lui seul la percevait et la contemplait ; et l’alarme, lors du départ des camps qui partent à la guerre, fait allusion à la perception d’Israël, qui est l’alarme ; et puisqu’aucun prophète ne monta à ce degré de prophétie d’entendre du Nom unique, sinon lui seul, c’est pourquoi Il lui ordonna de ne se servir des trompettes que lui seul et non un autre, c’est ce qui est écrit « fais-toi », et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : toi, tu les fais, et nul autre ne s’en sert ; et il a ajouté encore et dit « et elles seront pour toi », c’est-à-dire : et les attributs seront pour toi seul et non pour un autre que toi ; et de par l’abondance de leur sainteté et du fait qu’elles étaient des ustensiles où les perceptions étaient suggérées, elles devaient être mises en réserve, et elles furent mises en réserve du vivant de Moché.

ואל תתמה בהיותן שתיהן של כסף, כי כיון שהיו מקשה אי אפשר לעשותן אלא של כסף וכענין הכרובים שהיו זהב ומקשה כי הרחמים הוא מכריעו וכלול מן הדין, וכן בכאן בחצוצרות מדת הדין רפה היא וכלולה מן הרחמים, ומטעם זה לא נשתמש בחצוצרות אפילו יהושע תלמידו שלא עלתה השגתו בכך, אמנם נשתמש בשופר להודיע בו להיות מדת הדין מתוחה כנגד האויבים כי היא מדתו, וגם היא מדתו של דוד שנתמש בכנור, והיא התכלת הצבוע מדם חלזון שהוא הדג המצוי בים כנרת שלכך נקראת מדה זו כנור דוד שהיה מנגן מאליו, נמצאת למד שכל אחד ואחד נשתמש בכלי הראוי לו לפי השגתו ונבואתו ומדתו שהוא שואב ממנה, וזה מבואר.

Et ne t’étonne pas qu’elles aient été toutes deux d’argent, car puisqu’elles étaient en miqshah, il n’était possible de les faire que d’argent ; et selon le sujet des chérubins, qui étaient d’or et en miqshah, car la miséricorde y prédomine tout en comprenant la rigueur, de même ici, dans les trompettes, l’attribut de rigueur est atténué et inclus dans la miséricorde ; et pour cette raison, même Yehochoua, son disciple, ne se servit pas de trompettes, car sa perception ne s’élevait pas jusque-là ; il se servit du cor, pour faire connaître par là que l’attribut de rigueur est tendu contre les ennemis, car c’est son attribut ; et c’est aussi l’attribut de David, qui se servit de la harpe, et c’est le bleu teint avec le sang de l’escargot de mer, qui est le poisson que l’on trouve dans la mer de Kinneret ; c’est pourquoi cet attribut est appelé « harpe de David », qui jouait d’elle-même ; tu apprends ainsi que chacun se servit de l’ustensile qui lui convenait selon sa perception, sa prophétie et l’attribut où il puisait ; et cela est clair.

ויאמר משה לחובב. כתב הרמב"ן ז"ל שחובב הוא יתרו, שקראו לו שם חדש כשחזר לתורת ישראל, כי כן דרך כל מתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר, והוא אבי צפורה, ורעואל היה זקנה, ואמר הכתוב (שמות ב׳:י״ח) אל רעואל אביהן, כאשר אמר יעקב (בראשית ל״ב:י׳) אלהי אבי אברהם, ואמר הכתוב על בלשאצר שהוא בן נבוכדנצר, והוא בן בנו. אבל דרשו רז"ל שבעה שמות יש לו ליתרו.

« Et Moché dit à ‘Hovav. » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que ‘Hovav est Yitro, qu’on appela d’un nom nouveau quand il revint à la Torah d’Israël, car telle est la voie de tout converti, et à ses serviteurs on donne un autre nom ; et il est le père de Tsipora, et Re‘ouel était son grand-père, et l’Écriture dit (Exode 2,18) « à Re‘ouel leur père », comme Yaaqov a dit (Genèse 32,10) « Dieu de mon père Avraham », et l’Écriture dit de Belshatsar qu’il est le fils de Nevoukhadnetsar, alors qu’il est son petit-fils. Mais nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que Yitro a sept noms.

ומה שאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, משה חלה פניו ללכת עמהם ואמר לו סתם והיטבנו לך, והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, והשיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד, אז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ומכל הטוב אשר ייטיב השם לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה וארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו כאשר יעזרם בכבוש הארץ. ועל דעתי כי נתרצה אליו ועשה כן, עד כאן לשונו ז"ל.

Et ce qu’il dit « je n’irai pas, mais j’irai vers mon pays et vers ma patrie » : Moché le pria d’aller avec eux et lui dit simplement « et nous te ferons du bien », et il pensa qu’on lui donnerait du butin de l’argent, de l’or, des vêtements, du petit et du gros bétail, et qu’il n’aurait pas d’héritage parmi eux, et c’est pourquoi il n’était pas désireux ; et il répondit « mais j’irai vers mon pays et vers ma patrie », car là j’ai un héritage, des biens et de l’honneur. Alors Moché lui dit « ne nous abandonne pas, je te prie », car par ta connaissance du désert tu seras pour nous des yeux dans la conquête des pays et tu nous indiqueras la route par où nous monterons, « et du bien que l’Éternel nous fera, nous te ferons du bien » : allusion à lui donner une propriété et une bonne terre en salaire de sa peine et de son aide, lorsqu’il les aidera dans la conquête du pays. Et à mon avis, il consentit à lui et fit ainsi. Jusqu’ici ses termes, de mémoire bénie.

והיית לנו לעינים. להורות לנו הדרך, וי"ל כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך מה צורך היה להם ביתרו, אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם. או יאמר והיית לנו לעינים, לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים ויראו ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, וזה דעת אונקלוס ע"ה שתרגם וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך.

« Et tu seras pour nous des yeux. » Pour nous indiquer la route ; et on peut dire : puisque Israël voyageait selon les indications de la nuée, qui leur indiquait la route, quel besoin avaient-ils de Yitro ? Mais Moché a parlé ainsi pour fortifier le cœur des gens de peu de foi qui étaient parmi eux, dont le cœur était davantage consolé et fortifié par un guide de chair et de sang. Ou bien il dira : « et tu seras pour nous des yeux » : pour témoigner devant les nations de ce que tu as vu de tes yeux, les signes et les grands prodiges, afin qu’elles voient, tirent leçon et entrent sous les ailes de la Présence ; et c’est l’avis d’Onkelos, que la paix soit sur lui, qui a traduit : « et les prodiges qui ont été faits pour nous, tu les as vus de tes yeux ».

ובמדרש והיית לנו לעינים, כל דבר המתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו. דבר אחר תהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י׳:י״ט) ואהבתם את הגר.

Et dans le Midrash : « et tu seras pour nous des yeux » : toute chose qui se dérobe à nos yeux, tu seras celui qui éclaire nos yeux. Autre explication : tu seras cher à nos yeux comme la prunelle de nos yeux, comme il est dit (Deutéronome 10,19) « et vous aimerez le converti ».

ויסעו מהר ה'. נסעו ישראל מהר סיני והענן לפניהם, והארון היה הולך אחרי הענן, ולא שכן הענן בשום מקום עד היום השלישי בערב כי היה מבקש להם מקום טוב לחנותם, וזהו שאמר לתור להם מנוחה, ודרשו רז"ל מהר ה' מאחרי ה', כלומר שהתאוו תאוה, וזה היה כ"ב באייר, שהרי בעשרים לחדש השני נעלה הענן, ויום ראשון של שלשת ימים שהזכיר כאן דרך שלשת ימים הוא יום עשרים עצמו וא"כ בכ"ב באייר התאוו תאוה ואכלו בשר עד כ"ב בסיון, ומה שהוצרכו לדרוש כן לפי שהשגיחו שלא נמצא בתורה אלא הר האלהים (שמות כ״ד:י״ג-י״ד) ויעל משה אל הר האלהים וכן (שם ו') אל הר האלהים חורבה, וכן נמצא במסורת שאין בתורה אלא שנים (בראשית כ״ב:י״ד) בהר ה' יראה, ויסעו מהר ה', וכיון ששנה הלשון ואמר מהר ה' הוצרכו לדרוש שנסעו מאחרי ה':

« Et ils partirent de la montagne de l’Éternel. » Israël partit du mont Sinaï, et la nuée allait devant eux, et l’arche allait derrière la nuée, et la nuée ne s’arrêta nulle part jusqu’au troisième jour au soir, car elle cherchait pour eux un bon lieu pour leur campement, et c’est ce qu’il dit « pour leur chercher un repos » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « de la montagne de l’Éternel » : de derrière l’Éternel, c’est-à-dire qu’ils convoitèrent une convoitise, et ce fut le vingt-deux Iyar, puisque le vingt du second mois la nuée monta, et le premier jour des trois jours mentionnés ici, « une route de trois jours », est le jour vingt lui-même, et s’il en est ainsi, le vingt-deux Iyar ils convoitèrent une convoitise et mangèrent de la viande jusqu’au vingt-deux Sivan. Et ce pour quoi ils ont dû l’expliquer ainsi, c’est qu’ils ont remarqué qu’on ne trouve dans la Torah que « la montagne de Dieu » (Exode 24,13-14) « et Moché monta vers la montagne de Dieu », et de même (ibid. 3) « vers la montagne de Dieu, Horev » ; et de même on trouve dans la Massore qu’il n’y a dans la Torah que deux (Genèse 22,14) « sur la montagne de l’Éternel il sera vu » et « ils partirent de la montagne de l’Éternel » ; et puisqu’il a changé l’expression et dit « de la montagne de l’Éternel », ils ont dû expliquer qu’ils partirent de derrière l’Éternel.

ויהי בנסוע הארון. הפסיק כאן בשני פסוקים אלה והיה ראוי להדביק ויהי העם כמתאוננים עם בנסעם מן המחנה מפני שישראל אחר שנסעו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ונתרחקו ממנו ובאו עתה בתוך המדבר הגדול והנורא דרך שלשת ימים היו מצטערים מאד ומתאוננים על פחד הדרך כי אמרו איך נוכל לסבול הצער והענוי, וא"כ כיון שהכל ספור אחד וענין אחד לא היה ראוי שיפסיק ביניהם בפרשת ויהי בנסוע.

« Et il arriva, quand l’arche partait. » Il a interrompu ici par ces deux versets, alors qu’il aurait convenu de joindre « et le peuple fut comme ceux qui se plaignent » à « quand ils partirent du camp », parce qu’Israël, après avoir quitté le mont Sinaï, qui était proche des régions habitées, s’en éloignèrent et entrèrent maintenant au milieu du désert grand et redoutable, « une route de trois jours », et ils étaient très affligés et se plaignaient de la peur de la route, car ils disaient : comment pourrons-nous supporter la peine et l’affliction ? Et s’il en est ainsi, puisque tout est un seul récit et un seul sujet, il n’aurait pas convenu d’interrompre entre eux par la section « et il arriva quand l’arche partait ».

וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש, ומפני שהולכי מדברות כי יראו ההרים הגבוהים והצורים החזקים השרשיים שהם יסודות הארץ תתאמת מהם לבעלי הטבע אמונת קדמות העולם, ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו.

Et selon le sens simple, le sujet de l’interruption est, à mon avis, le suivant. On sait que les parties du monde inférieur sont trois, et ce sont : la mer, le désert et les régions habitées ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : le monde, un tiers mer, un tiers désert, un tiers de régions habitées ; et voici qu’Israël, quand ils entrèrent dans le pays, passèrent par ces trois parties, et la création du monde leur fut établie par une preuve dans ces grands et redoutables prodiges qu’ils virent de leurs yeux, et les miracles célèbres accomplis pour eux dans chaque partie : les miracles de la mer, les miracles du désert et les miracles de la conquête des pays des sept peuples, car ce furent des miracles visibles à la face du soleil ; et du fait que les voyageurs des déserts, quand ils voient les hautes montagnes et les rochers puissants, enracinés, qui sont les fondements de la terre, il se confirme pour les tenants de la nature la croyance en l’éternité du monde, c’est pourquoi la sagesse de la Torah exigea d’interrompre cette section par le sujet de l’arche où se trouvent les tables du témoignage, et Moché dut mentionner « que Tes ennemis se dispersent et que Ceux qui Te haïssent fuient » afin d’annuler l’opinion de cette croyance corrompue, car la Torah placée dans l’arche, avec la dispersion des ennemis d’Israël, est ce qui témoigne de la création du monde ; et c’est pourquoi de grands et merveilleux miracles furent faits pour Israël dans le désert, modifiant la nature, afin de fixer dans les cœurs la croyance en la création et d’en témoigner depuis le lieu même qui impose la croyance en l’éternité chez ceux qui la croient.

ומזה תקנו לנו ואמרו במשנה על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית, לבאר כי אע"פ שנראה לבני אדם שהוייתם נצחית ואין בריאתם מחודשת, הכל נברא מבראשית יש מאין, והמברך כן הוא מעיד על חדוש העולם.

Et de là ils ont institué pour nous et ont dit dans la Mishna : sur les montagnes, sur les collines et sur les déserts, on dit « béni soit Celui qui a fait la Création », pour expliquer que, bien qu’il paraisse aux hommes que leur existence est éternelle et que leur création n’est pas nouvelle, tout a été créé du commencement, de rien ; et celui qui bénit ainsi témoigne de la création du monde.

וע"ד מדרש רז"ל בפרק כל כתבי הקדש, פרשה זו עשה בה הקב"ה סמנין מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא שספר חשוב הוא בפני עצמו, מאן הוא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא, דתניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, פורענות ראשונה ויסעו מהר ה', אותו היום סרו מאחרי ה', פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, עד כאן.

Et selon le Midrash de nos Sages, de mémoire bénie, au chapitre « Kol Kitvei haQodesh » : cette section, le Saint, béni soit-Il, y a fait des signes en haut et en bas pour dire que ce n’est pas sa place. Rabbi dit : ce n’est pas pour cela, mais c’est un livre important à lui seul. Qui est celui qui est en désaccord avec Rabbi ? C’est Rabban Shim‘on ben Gamliel, car on a enseigné : Rabban Shim‘on ben Gamliel dit : cette section est destinée à être déplacée de sa place ; et pourquoi est-elle écrite ici ? Pour interrompre entre la première calamité et la deuxième calamité : la première calamité, « et ils partirent de la montagne de l’Éternel » : ce jour-là ils s’écartèrent de derrière l’Éternel ; la deuxième calamité, « et le peuple fut comme ceux qui se plaignent ». Jusqu’ici.

ושלש דעות בדבר, דעת תנא קמא שהיתה ראויה פרשה זו להכתב בדגלים בפרשת במדבר סיני שכתוב שם (במדבר ב׳:ט״ז-י״ז) ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כי באהל מועד היה הארון ושם היה ראוי לכתוב ויהי בנסוע הארון, ועל כן עשה לה הקב"ה סימנין כדי להבדילה בין הסמוכות לה בתחלה ובסוף וכדי ללמדנו שנכתבה שלא במקומה. ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסמנין מנוני"ן ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות שהוא מקומה.

Et il y a trois opinions sur le sujet : l’avis du premier Tanna est que cette section aurait dû être écrite dans les étendards, dans la section Bamidbar Sinaï, où il est écrit là (Nombres 2,17) « et la tente de la rencontre partira, le camp des Lévites au milieu des camps », car l’arche était dans la tente de la rencontre, et c’est là qu’il convenait d’écrire « et il arriva, quand l’arche partait » ; et c’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, lui a fait des signes pour la distinguer de celles qui lui sont voisines au début et à la fin, et pour nous enseigner qu’elle a été écrite en dehors de sa place. Et si tu comptes les sections qui vont de « et il arriva quand l’arche partait » jusqu’à « et la tente de la rencontre partira », tu les trouveras cinquante, et c’est pourquoi les signes étaient faits de noun, pour t’enseigner que cette section se tourne vers la fin de cinquante sections, qui est sa place.

ודעת רבי שהפרשה הזאת נכתבה במקומה, שהרי בענין המסעות נכתבה, וכבר הזכיר למעלה בתחלת הפרשה ויהי בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן ואמר ויסעו בני ישראל, ומונה והולך מסעות הדגלים ועל כן אמר לא מן השם הוא זה, כלומר שאין זה טעם הדבר שהסמנים היו לפי שאין כאן מקומה, אלא שהוא ספר חשוב בפני עצמו, ועל כן היו הסמנין להבדילה מן הפרשיות הסמוכות לה למעלה ומטה, וכוון בזה לומר שהתורה שהיא חמשה חומשי תורה נחלקת לשבעה ספרים, וספר וידבר נחלק לשלשה ספרים ואמרו בגמרא כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (משלי ט׳:א׳) חצבה עמודיה שבעה, אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי ומאן האי דפליג עליה, רשב"ג הוא, ודעת רשב"ג שהוא מקומה, אבל עתידה שתעקר ממקומה לימות המשיח שיהיו כל הפורעניות בטלים ויצר הרע בטל, ומה שנכתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות.

Et l’avis de Rabbi est que cette section a été écrite à sa place, puisqu’elle a été écrite dans le sujet des étapes, et il a déjà mentionné plus haut, au début de la section, « et il arriva, au second mois, le vingt du mois, la nuée monta », et il dit « et les fils d’Israël partirent », et il continue de compter les étapes des étendards ; et c’est pourquoi il dit « ce n’est pas pour cela », c’est-à-dire que ce n’est pas la raison de la chose, que les signes aient été faits parce que ce n’est pas ici sa place, mais c’est un livre important à lui seul, et c’est pourquoi les signes servaient à la distinguer des sections voisines en haut et en bas ; et il a visé par là à dire que la Torah, qui est les cinq livres de la Torah, se divise en sept livres, et le livre Vayedaber se divise en trois livres ; et ils ont dit dans la Guemara : selon qui va ce qu’a dit Rabbi Shemouel bar Na’hmani au nom de Rabbi Yonatan (Proverbes 9,1) « elle a taillé ses sept colonnes » : ce sont les sept livres de la Torah ; selon qui ? Selon Rabbi ; et qui est celui qui est en désaccord avec lui ? C’est Rabban Shim‘on ben Gamliel ; et l’avis de Rabban Shim‘on ben Gamliel est que c’est sa place, mais qu’elle est destinée à être déplacée de sa place aux jours du Machia’h, quand toutes les calamités seront abolies et que le mauvais penchant sera aboli ; et ce qui a été écrit ici est pour interrompre entre une calamité et une calamité.

וע"ד הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כלה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כלם כן עתיד שיהיה אחרון לכלם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה באר זה ואמר (תהילים ק״ב:כ״ו-כ״ז) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים עמה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו.

Et selon la Kabbale : « Et il arriva, quand l’arche partait ». Cette section fait allusion à tous les jours du monde, car y sont inscrits sept mille (alafim), comme dans le premier verset, et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : six mille ans le monde existe, et un (millénaire) en ruine. Et ce sujet, il veut y faire allusion à l’endroit du désert, qui est le lieu de la ruine et de la désolation ; et puisque toute la Torah est bâtie et fondée sur la création du monde, il faut comprendre qu’il a une fin, car toute chose qui a un commencement a nécessairement une fin, et c’est ce qui est écrit (Isaïe 44,6) « Je suis le premier et Je suis le dernier », et ce verset enseigne que le monde a une fin, car de même que le Saint, béni soit-Il, fut le premier avant toutes les créatures, ainsi Il sera le dernier après toutes ; et si une créature quelconque demeurait dans le monde, Il ne serait pas le dernier ; et David, que la paix soit sur lui, a expliqué cela et dit (Psaumes 102,26-27) « autrefois Tu as fondé la terre, et les cieux sont l’œuvre de Tes mains ; eux périront et Toi Tu subsisteras, et tous s’useront comme un vêtement, comme un habit Tu les changeras et ils passeront ».

ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט׳:י״ב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה ובטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר בטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהילים כ״ד:ב׳) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החורבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש.

Et la sixième lettre alef est inscrite dans le mot « alfé » (les milliers de), pour faire allusion à « six mille », et la septième est scellée dans le mot « Yisra’el », et le sens de « Yisra’el » ici est le retrait des forces, car l’interruption de leur écoulement à ce moment-là est le septième millénaire, dont ils ont dit « et un en ruine » ; et de même nous trouvons dans l’Écriture (Osée 9,12) « bashori mehem », avec un shin à la place du samekh, et c’est de l’expression de retrait et d’annulation. Et parce que le mot « Yisra’el » comprend une chose et son contraire, et qu’il peut s’expliquer selon deux sens, il est possible de dire que de même qu’il indique la ruine, il indique aussi la création qui suit la ruine, car il comprend la domination des forces ; et il t’a fait allusion que, après la ruine du septième millénaire et après l’annulation des forces et leur retrait, la domination reviendra et sera renouvelée dans le monde comme elle était, et c’est le secret du verset (Psaumes 24,2) « et sur des fleuves Il l’établira », et il n’a pas dit « Il l’a établie » comme il a dit « Il l’a fondée », car il a parlé de la ruine depuis le début du psaume, que tout retournera à la cause première, et il a parlé aussi du renouvellement.

ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכלו במילת לעשות לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו (שם עב) יפרח בימיו צדיק, בכל שמטה ושמטה, ורב שלום עד בלי ירח, באורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו.

Et de là tu trouves dans le psaume « cantique pour le jour du Shabbat », où il a mentionné (ibid. 92) « le juste fleurira comme le palmier », allusion à l’existence qui suit le Shabbat, et c’est le secret de la clôture de la section Vayekhoulou par le mot « la‘assot » (pour faire), pour faire allusion à l’œuvre qui suit le Shabbat, et je l’ai déjà mentionné là-bas ; et c’est (ibid. 72) « le juste fleurira en ses jours » : en chaque shemitta et shemitta, « et grande paix, jusqu’à ce qu’il n’y ait plus de lune » : son explication est que ce processus se poursuivra ainsi jusqu’au grand Jubilé, où seront annulées toutes les forces du monde, le soleil et la lune parmi elles, et le monde retournera au chaos et au vide.

והכתוב שאמר (בראשית ח׳:כ״ב) עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והיא עולמו של יובל, ולכך הזכיר שלמה ע"ה (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין הדבר אל לא תכלית.

Et le verset qui dit (Genèse 8,22) « tant que durent les jours de la terre » enseigne que la terre a un temps fixé, qui est le monde du Jubilé ; et c’est pourquoi Salomon, que la paix soit sur lui, a mentionné (Ecclésiaste 1,4) « et la terre subsiste toujours », qui est le monde du Jubilé, car la chose ne va pas vers l’absence de fin.

וכן דעת דוד אביו ע"ה ממה שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ו-כ״ז) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד, ומה שאמר (שם קמח) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, ואמר עוד (שם קד) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות אלא מצד תוקף בריאתם וחוזק חמרם התקיף אמר כן שהן ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בבטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנהוג הזה של שמטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסוימת בנוני"ן בתחלה ובסוף לבאר כי ילך עד היובל הגדול שהוא אלף דור והיה העולם בטל ויחזור לתהו ובהו.

Et tel est aussi l’avis de David son père, que la paix soit sur lui, d’après ce qui est écrit (Psaumes 102,26-27) « autrefois Tu as fondé la terre, et les cieux sont l’œuvre de Tes mains ; eux périront et Toi Tu subsisteras » ; et ce qu’il a dit (ibid. 148) « louez l’Éternel depuis les cieux, louez-Le dans les hauteurs », car Il a ordonné et ils furent créés, et Il les a établis pour toujours, à jamais ; et il a dit encore (ibid. 104) « Il a fondé la terre sur ses bases, elle ne sera pas ébranlée à jamais » : son sens n’est pas qu’Il décrète pour eux l’éternité, mais c’est du fait de la solidité de leur création et de la force de leur matière puissante qu’il a dit cela, qu’ils sont dignes de subsister à jamais et de ne pas être ébranlés du tout, jusqu’à ce que Celui qui les a créés décrète leur annulation ; et afin que tu ne comprennes pas que cet ordre et cette conduite des shemitta du monde iront vers l’absence de fin, c’est pourquoi la section est marquée de noun au début et à la fin, pour expliquer qu’elle ira jusqu’au grand Jubilé, qui est mille générations, et le monde sera annulé et retournera au chaos et au vide.

ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך הפוך האות ובטולו מסדורו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט׳:ה׳) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהילים מ״ו:ג׳) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן.

Et ce que le noun vient renversé, c’est que, de même que l’écriture de la lettre, dans sa forme correcte, indique la subsistance d’une chose, ainsi le renversement de la lettre et son annulation de son ordre convenable indiquent l’annulation de la chose et sa ruine, et c’est pourquoi le noun est renversé. Et l’Écriture dit (Job 9,5) « Il déplace les montagnes sans qu’elles le sachent, Il les a renversées dans Sa colère », et il est écrit (Psaumes 46,3) « c’est pourquoi nous ne craindrons pas quand la terre change et quand les montagnes basculent au cœur des mers » : au grand Jubilé, où les montagnes seront ébranlées, et les cieux et la terre retourneront à leur fondement. Et pour renforcer le sujet, les noun étaient deux, et du fait que les cieux et la terre doivent être renouvelés après le Jubilé, il est possible de dire que c’est pourquoi il y avait deux noun.

והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל. וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא (שם קמה) תהלה לדוד לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות.

Et il a mentionné l’expression « et il arriva » après chaque noun, pour indiquer l’existence après chaque Jubilé. Et tel est le secret du noun qui manque, « l’agréable des chants », dans le psaume appelé (ibid. 145) « Tehila leDavid », parce que la lettre noun indique la chute, et au Jubilé elle doit tomber et retourner au chaos et au vide ; et afin d’expliquer qu’elle doit être renouvelée après le Jubilé, il a ensuite évoqué le noun en disant « l’Éternel soutient tous ceux qui tombent » : il a mentionné le redressement après la chute, comme il a mentionné ici l’existence après les noun. Et pour éveiller les cœurs à ce sujet, sont venus dans notre Torah épurée les commandements de la shemitta et du Jubilé, qui font partie des commandements reçus par tradition.

ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמטות, ומה הסבה גם כן בבטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששת ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה ויום שני החסד ויום שלישי הגבורה וכן כלן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כלן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו (שמות כ׳:י״א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד.

Et pour que le sujet soit fixé dans ton cœur et planté dans ton intellect, je te démontrerai quelle est la cause de la ruine du monde et de son renouvellement dans les shemitta, et quelle est aussi la cause de l’annulation de l’existence et de son renouvellement dans les Jubilés. On sait que six sefirot ont agi dans les six jours de la Création, chaque sefira en son jour, comme si tu disais : premier jour, la Bina ; deuxième jour, le Ḥessed ; troisième jour, la Gevoura ; et ainsi toutes, jusqu’à ce que vint le septième jour, qui est le Yessod, et il fit son œuvre ; et quelle était son œuvre ? Le délice et le repos, car ce fut un repos pour lui-même et un repos pour les six, car dans sa cessation toutes cessèrent, et sa cessation et son repos sont son œuvre, et c’est (Exode 20,11) « car en six jours l’Éternel fit les cieux et la terre, et Il se reposa le septième jour », car Il fit six sefirot et acheva Son œuvre en elles, et le repos fut le septième jour, qui est le Yessod.

וכן הענין בששת אלפים כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה ובשני בחסד ובשלישי בגבורה וכן כלן, עד שיכנס האלף השביעי שהוא יסוד, ולכך הוא שבת ומנוחה, ויהיה העולם חרב בהכרח לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מהתחתונים בהיות כלן חוזרין ומתעלין למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלין למעלה על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידין הן שיחזרו כבתחילה וישפיע למטה מה שקבלו למעלה ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין משבעה לשבעה עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשם שהוא אין סוף.

Et ainsi est le sujet pour les six mille (ans), car il revint à l’identique et commença à agir au premier millénaire dans la Bina, au deuxième dans le Ḥessed, au troisième dans la Gevoura, et ainsi toutes, jusqu’à ce que vienne le septième millénaire, qui est le Yessod, et c’est pourquoi il est Shabbat et repos, et le monde sera en ruine nécessairement, parce que chaque sefira a opéré son millénaire ; voici que l’écoulement cesse pour les êtres inférieurs, toutes revenant et remontant en haut pour recevoir de la Bina ; et puisque la Tiferet et la Gloire, qui conduisent le soleil et la lune, remontent en haut de toute façon, il est nécessaire que l’écoulement cesse, et c’est la ruine, que le monde soit en ruine ; mais il n’y aura pas de chaos et de vide, car elles doivent revenir comme au début et répandre en bas ce qu’elles ont reçu en haut, et alors le monde sera renouvelé ; et ainsi sera le sujet de sept en sept jusqu’au grand Jubilé ; et quand viendra le grand Jubilé, les dix retourneront toutes à leur racine, qui est l’Infini (Ein Sof).

וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת והכבוד שכנגדם חמה ולבנה והשמים והארץ נבלעו אל הקדש וחזרו ליסודם. והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם באור.

Et c’est une cause pour laquelle le monde sera nécessairement chaos et vide, « et les cieux seront roulés comme un livre et toute leur armée se flétrira », et de même la terre, « comme un vêtement elle s’usera » ; car la Tiferet et la Gloire, qui leur correspondent, le soleil et la lune, et les cieux et la terre, seront absorbés dans le Saint et retourneront à leur fondement. Et ce sujet est expliqué par David le roi dans le psaume (Psaumes 24,1) « à l’Éternel la terre et ce qui la remplit », car là il a mentionné le retour des supérieurs et des inférieurs à leur fondement premier ; il a commencé par les inférieurs et terminé par les supérieurs, et c’est ce qu’il a dit à la fin, sur le retrait des attributs de leur écoulement vers le bas, et sur leur élévation et leur retour à l’Infini, il a dit (ibid.) « portes, élevez vos têtes, et élevez-vous, portes d’éternité » ; et l’intelligent comprendra ces versets-là, car il ne m’est pas permis d’étendre l’explication à leur sujet.

וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כלו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם י"ח אלף יובלין וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח) סביב י"ח אלף וכן בפרק קמא דעבודה זרה איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן כן מלת ישרא"ל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך.

Et s’il en est ainsi, il est nécessaire que toute l’existence soit annulée et disparaisse, et après le Jubilé toute l’existence sera renouvelée, car les dix reviendront comme au début à se révéler depuis l’Infini, et l’écoulement reviendra dans les supérieurs et dans les inférieurs comme aux jours d’autrefois, et ainsi de Jubilé en Jubilé jusqu’à dix-huit mille Jubilés, car chaque sefira opérera mille Jubilés, et cela correspond aux dix sefirot d’en haut et aux dix sefirot d’en bas ; et afin que tu ne comprennes pas que ces Jubilés iront vers l’absence de fin et vers l’infini, c’est pourquoi il a mentionné « reviens, Éternel, myriades », pour indiquer que le Saint, béni soit-Il, doit établir Son monde pour deux myriades, qui sont vingt mille Jubilés, et il a dit « milliers d’Israël » pour expliquer qu’Il retire deux milliers des myriades ; et c’est (Psaumes 68,18) « le char de Dieu : myriades, milliers de shin’an » ; ne lis pas « shin’an » mais « she-einan » (qui ne sont pas), c’est-à-dire qu’ils sont néant ; et c’est pourquoi il ne faut pas mentionner les milliers, et c’est pourquoi ils sont dix-huit mille Jubilés, et c’est le secret du verset (Ézéchiel 48) « tout autour : dix-huit mille » ; et ainsi dans le premier chapitre d’Avoda Zara : si tu veux, il chevauche un chérubin léger et rapide et traverse dix-huit mille de ses mondes ; déduis-en : « le char de Dieu : myriades, etc. » ; ne lis pas « shin’an » mais « she-einan » ; de même le mot « Yisra’el » en ce lieu est de l’expression de retrait, car il retire deux milliers de deux myriades. Écoute-le, et toi, sache-le pour toi.

והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנס"ע ירמוז למספר יעק"ב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה.

Et voici que ceci fait partie des choses interdites sur lesquelles nous ne devons pas méditer, et c’est ce qu’ils ont dit : qu’y a-t-il en haut, qu’y a-t-il en bas, qu’y a-t-il devant, qu’y a-t-il derrière. Et que le Saint, béni soit-Il, nous pardonne, nous fasse mériter d’être comptés avec ceux qui Le craignent et pensent à Son nom, et nous donne des places parmi ceux qui se tiennent devant Lui. Et il y a encore une raison pour le noun renversé, et c’est que le mot « bi-nesoa‘ » (quand il partait) fait allusion au nombre de « Yaaqov » ; et parce que l’homme gravé dans les ‘Hayot du Char tourne son visage devant et derrière vers les quatre vents du monde, c’est pourquoi les noun sont venus renversés dans cette section, avant elle et après elle.

ויהי העם כמתאוננים. מלשון (איכה ג׳:ל״ט) מה יתאונן אדם חי, כי היו כואבים ומצטערים בהכנסם עתה במדבר, והתאוננות זה היה רע באזני השם לפי שלא היו הולכים שמחים אלא מוכרחים ודואגים. ואמר כמתאוננים בכ"ף הדמיון להורות שהיו מגמגמין זה ולא היו מפרשין אותו מפני פחד משה כדי שלא ישמע, ולכך אמר וישמע ה' כלומר ולא משה.

« Et le peuple fut comme ceux qui se plaignent. » De l’expression (Lamentations 3,39) « pourquoi l’homme vivant se plaindrait-il ? », car ils souffraient et étaient affligés au moment d’entrer maintenant dans le désert, et cette plainte fut mauvaise aux oreilles du Nom, puisqu’ils n’allaient pas joyeux mais contraints et inquiets. Et il dit « comme ceux qui se plaignent » avec le kaf de comparaison pour indiquer qu’ils murmuraient cela et ne l’exprimaient pas clairement par crainte de Moché, afin qu’il n’entende pas, et c’est pourquoi il dit « et l’Éternel entendit », c’est-à-dire et non Moché.

והאספסוף. שנאספו אל ישראל ולא היו מישראל, והם ערב רב. ונכפלה המלה כמו מלת סחרחר, (תהלים לח) וכן (איכה א׳:ו׳) חמרמרו מעי.

« Et la populace (asafsouf). » Qui s’étaient rassemblés à Israël sans être d’Israël, et ce sont le mélange (erev rav). Et le mot est redoublé comme le mot « sa‘harhar » (Psaumes 38) et de même (Lamentations 1,6) « ḥamarmerou mé‘aï » (mes entrailles bouillonnent).

את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית י״ג:י׳) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם.

« Les concombres et les melons. » Ils méprisaient la nourriture honorée qu’ils avaient dans la manne, et pour la calomnier ils apportaient comme preuve les fruits vils qu’ils avaient gratuitement ; et l’on sait qu’il y avait en Égypte des fruits en abondance, selon ce qui est écrit (Genèse 13,10) « comme le jardin de l’Éternel, comme le pays d’Égypte » ; mais ils n’ont pas mentionné les fruits estimés, car des estimés on ne leur donnait pas.

וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז׳:כ״א) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב׳:א׳) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול.

Et de même ce qu’il a mentionné le poisson, c’est qu’on leur donnait des poissons pourris, pêchés quatre ou cinq jours auparavant, car des estimés, qui étaient vivants et pêchés le jour même, on ne leur donnait pas ; et c’est pourquoi il n’a pas dit « nous nous souvenons des poissons (dagim) » ni « nous nous souvenons du poisson (dag) », car partout où tu trouves « dagah », c’est le poisson pourri, d’après ce qui est écrit (Exode 7,21) « et le poisson (hadagah) qui était dans le fleuve mourut et le fleuve sentit mauvais » ; tu trouves aussi chez Yonah le prophète (Jonas 2,1) « et l’Éternel désigna un grand poisson (dag) » : il l’a d’abord nommé du nom de « dag », et lorsqu’il l’eut avalé, qu’il eut accompli sa désignation et qu’il fut mort, il l’appela « dagah », c’est ce qui est écrit (ibid.) « et Yonah pria l’Éternel son Dieu depuis les entrailles de la dagah », et de là il dit (ibid.) « du ventre du Shéol j’ai crié, Tu as entendu ma voix », car celui qui est assis dans le ventre d’un mort est comme assis dans le Shéol.

ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ.

Et ce qu’il dit ensuite (ibid.) « et l’Éternel dit au poisson, et il vomit, etc. », c’était un second poisson, parce qu’il n’est pas honorable (pour le prophète) d’être dans le ventre d’un mort, et c’est pourquoi un second poisson le reçut et l’avala, et il lui fut ordonné de le vomir sur la terre ferme. Et en somme, ils étaient dégoûtés du don estimé, et toute leur intention n’était que de jeter l’opprobre sur la manne et de la calomnier, et c’est pourquoi il a mentionné dans toute la section « le peuple », qui est une expression de honte. Et ce lieu fut appelé Qivrot HaTa’avah (Tombes de la convoitise), et c’est le « Tav‘erah » qu’il a mentionné, car dans ce lieu même où ils se plaignirent et où le feu les consuma, là ils convoitèrent une convoitise ; et de là cette section est placée à la suite de la section « et Miryam parla », qui avait lancé une calomnie contre Moché, et à la suite de la section de Miryam est aussi placée la section des explorateurs, qui lançaient la calomnie du pays.

ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות,

Et il est encore possible de dire que le fait qu’ils aient mentionné ces fruits indique la mauvaise disposition de leur nature et la force de leur convoitise, car la populace, y compris des grands du peuple, qui se détournèrent derrière eux et furent attirés par les désirs et les affaires corporelles ; et c’est le redoublement de l’expression pour renforcer le sujet : « ils convoitèrent une convoitise », c’est-à-dire : ils attirèrent la convoitise de l’âme convoitant, et l’attribut de la convoitise était fort en eux alors qu’ils suivaient l’obstination de leur cœur dans toutes sortes de désirs du corps ; et comme il dit juste après « pleurant selon ses familles », nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : à propos des affaires de ses familles, à propos des unions interdites qui leur étaient défendues ; et ils ne prenaient pas garde aux sujets intellectuels d’en haut ; c’est ce qu’il dit « rien que vers la manne nos yeux », car puisque la manne provenait d’un seul élément et était une substance simple, non composée comme les autres aliments, et qu’elle aiguisait l’intellect et amenait l’homme à la connaissance des intelligibles,

על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק.

c’est pourquoi ils la rejetaient et la méprisaient et disaient « rien que vers la manne nos yeux », car cela était le contraire de leur nature ; et à cause de la force de leur convoitise et du manque de leur intellect, ils considéraient cette grande élévation comme un manque, car leur mauvaise nature aveuglait les yeux de leur intellect dans la recherche des affaires corporelles ; et de là ils ont mentionné deux sortes d’aliments qui croissent dans deux des éléments corporels, qui sont l’eau et la terre, dont la nature est de descendre vers le bas ; c’est ce qu’il a dit « nous nous souvenons du poisson, des concombres, etc. » : il a mentionné les poissons, de l’élément de l’eau, et les concombres, les melons et d’autres, de l’élément de la terre ; et c’est pourquoi il n’a pas mentionné les fruits de l’arbre, puisqu’il y a en eux une part de l’élément du vent ; mais ceux-ci, qui sont des fruits de la terre, contiennent plus fortement l’élément de la terre.

ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Yoma, au début du chapitre de Yom HaKippourim, que s’il a mentionné ces fruits, c’est que la manne se transformait au goût de toutes les autres espèces, mais au goût de ces cinq elle ne se transformait pas, car le goût de ces cinq est mauvais pour les femmes enceintes et celles qui allaitent ; parabole d’un homme qui dit : que la femme ne mange pas telle chose à cause de l’enfant.

וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : ce qu’il dit « du poisson gratuitement », c’est que les pêcheurs les faisaient travailler pour tirer les poissons des filets et leur donnaient des poissons gratuitement, car telle était leur coutume. Jusqu’ici. Mais nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Yoma, au début du chapitre de Yom HaKippourim : qu’est-ce que « gratuitement » ? Ils les apportaient du bien abandonné ; car le Maître a dit : le Saint, béni soit-Il, leur prépare des poissons dans leurs cruches, comme il est dit dans le traité Sota.

ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה׳:י״ח) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד׳:ל״ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.

Et dans le Midrash : « que nous mangions en Égypte gratuitement » : s’il s’agit de paille, on ne leur en donnait pas gratuitement, comme il est dit (Exode 5,18) « et la paille ne vous sera pas donnée » ; des poissons, on leur en donnait gratuitement ? Mais qu’est-ce que « gratuitement » ? Libres des commandements. Et l’intention est que maintenant ils se rebellèrent contre la parole de l’Éternel, eurent en dégoût Son service et vinrent se débarrasser du joug de Ses commandements, et ils mentionnaient leur séjour en Égypte où ils étaient libres des commandements, et selon ce qui est écrit (Deutéronome 4,34) « une nation du milieu d’une nation », car ils étaient égaux aux Égyptiens, marchant dans leurs lois, adorant des idoles et laissant pousser des mèches comme eux.

שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו. לשון שטו כמו (איוב) משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך.

« Le peuple allait çà et là et ramassait, et le broyait aux meules ou le pilait. » L’expression « shatou » est comme (Job 1,7) « de parcourir (mishout) la terre », et cela indique qu’il ne descendait pas rassemblé en un seul lieu, mais dispersé et éparpillé. Et ce qu’il dit « et ramassait » t’enseigne qu’il convenait de le manger ainsi.

ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד גם לדוכו במדוכה של עץ ושל אבן גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן, והשבח הזה כנגד מה שאמר נפשנו יבשה הגיד כי לא תיבש נפש האוכלת אותו אבל ירוה וילחלח אותה, והיא נוטריקון לישת שמן דבש, כלומר לחלוח של שמן, כמו עיסה שנלושה בשמן וקטופה בדבש, והלמ"ד שרשית, וכן (תהילים ל״ב:ד׳) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, כלומר שנהפך שמנו יבש, ומלת השמן שמן כמשמעו ויאמר כי טעם המן כטעם לשד שהוא לחלוח השומן שהוא חשוב מכל השמן ולמעלה ממנו.

Et c’est une chose connue qu’il y a un aliment convenable dans une préparation qui ne convient pas dans une autre préparation ; c’est pourquoi l’Écriture raconte parmi les merveilles de la manne qu’elle convenait à toutes les sortes de préparations : la ramasser et la manger telle qu’elle est, aussi la moudre à la meule à main, aussi la piler dans un mortier de bois ou de pierre, aussi la cuire dans un pot ; et dans toutes ces sortes de préparation son goût était un goût honorable, comme le goût du suc (leshad) de l’huile. Et cet éloge répond à ce qu’ils avaient dit « notre âme est desséchée » : il a fait savoir que l’âme qui la mange ne se dessèche pas, mais qu’elle est rassasiée et humectée ; et c’est un acrostiche de « lishat shemen dvash » (pâte d’huile et de miel), c’est-à-dire l’humidité de l’huile, comme une pâte pétrie avec de l’huile et enduite de miel, et le lamed est radical ; et de même (Psaumes 32,4) « ma sève (leshadi) s’est changée en sécheresses d’été », c’est-à-dire que son huile est devenue sèche ; et le mot « huile » (shemen) est huile au sens propre, et il dira que le goût de la manne est comme le goût de « leshad », qui est l’humidité de la graisse, laquelle est estimée au-dessus de toute huile et au-dessus d’elle.

ובפסוק זה במלות העם ולקטו וטחנו ברחים או תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה, והפסוק מסיים השמן בנו"ן (והוא מטטרון), וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן, ומה שהתחיל במלת שטו מלשון משוטט וזה מבואר. ותמצא פסוק כיוצא בו בענין יפתח כששלח למלך בני עמון (שופטים י״א:כ״ז) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. והרמז מתחיל מן מ"ם של היום ממטה למעלה וכשתבקש הנו"ן תמצאנה בסוף פסוק, כי הוא מסיים בנו"ן, וזה מבואר.

Et dans ce verset, dans les mots « le peuple », « et ramassait », « et broyait aux meules ou », tu trouves un éveil et une allusion si tu prends une lettre de chaque mot, et le verset se termine par « l’huile » avec un noun (c’est Métatron), et c’est l’expression « il fait pleuvoir » qu’il a mentionnée à propos de la manne ; et ce qu’il a commencé par le mot « shatou », de l’expression « errant », cela est clair. Et tu trouves un verset semblable dans le sujet de Yiftah, quand il envoya au roi des fils d’Ammon (Juges 11,27) « et moi je n’ai pas péché contre toi, et toi tu me fais du mal en me faisant la guerre ; que l’Éternel, le Juge, juge aujourd’hui entre les fils d’Israël et les fils d’Ammon ». Et l’allusion commence par le mem de « hayom » (aujourd’hui) de bas en haut, et quand tu cherches le noun, tu le trouves à la fin du verset, car il se termine par un noun, et cela est clair.

ואם ככה את עשה לי. מלת את כנוי למדת הדין, וכן הזכיר ויחר אף ה' מאד, והוא כמו (דברים ה׳:כ״ד) ואת תדבר אלינו, וכן (יחזקאל כ״ח:י״ד) את כרוב ממשח הסוכך, שהוא כנוי אל הכרוב השני הנקרא כבוד כי שני הכרובים הם כבוד ותפארת, וכמו שבארתי בסדר ויקחו לי תרומה.

« Et si tu me fais ainsi. » Le mot « at » (toi) est une désignation de l’attribut de rigueur, et de même il a mentionné « et la colère de l’Éternel s’enflamma fortement » ; et c’est comme (Deutéronome 5,24) « et toi (at), tu nous parleras », et de même (Ézéchiel 28,14) « toi, chérubin oint qui couvres », qui est une désignation du second chérubin appelé Gloire, car les deux chérubins sont la Gloire et la Splendeur, comme je l’ai expliqué dans la section Vayiqhou li terouma.

כי בספר תורה שאינו מנוקד יוכל האדם לקרוא ואם ככה את עושה לי, בקמ"ץ תחת השי"ן, כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים והבן זה, תצטרך אותו בהרבה מקומות, כגון (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שיכול האדם לקרוא עתה יִSַעתי בחיר"ק תחת היו"ד והדל"ת בדגש, מלשון (איוב ל״ח:י״ב) ידעת השחר מקומו, ובאורו עתה הודעתי בעולם במצוה זו שצויתיך ועמדת עליה כי ירא אלהים אתה, וכן (שמות ב׳:ה׳) ותשלח את אמתה ותקחה, שהוא לשון שפחה, ואנו יכולים לקרוא אמתה, מלשון (דברים ג׳:י״א) באמת איש, וכן הבינו אותה רז"ל במדרש שאמרו אשתרבובי אשתרבב, ורבים זולתם.

Car dans un rouleau de Torah non vocalisé, l’homme peut lire « ve-im kakha at osah li » avec un qamats sous le shin, car les lettres non vocalisées supportent plusieurs intentions et se divisent en plusieurs étincelles ; et c’est pourquoi il nous fut ordonné de ne pas vocaliser un rouleau de Torah, car la signification de chaque mot, selon la vocalisation, n’a avec la vocalisation qu’un seul sens, tandis que sans vocalisation, l’homme peut y comprendre de nombreux sujets merveilleux, nombreux et honorables ; et comprends cela, car tu en auras besoin en de nombreux endroits, comme par exemple (Genèse 22,12) « maintenant je sais (yada‘ti) que tu crains Dieu », où l’homme peut lire « ‘atah yidda‘ti » avec un hirik sous le yod et le dalet dagué, de l’expression (Job 38,12) « as-tu fait connaître à l’aurore son lieu ? », et son explication est : maintenant J’ai fait connaître dans le monde, par ce commandement que Je t’ai ordonné et auquel tu t’es tenu, que tu crains Dieu ; et de même (Exode 2,5) « et elle envoya sa servante (amatah) et la prit », qui est de l’expression de servante, et nous pouvons lire « ammatah » (son bras / sa coudée), de l’expression (Deutéronome 3,11) « selon la coudée (be-ammat) d’un homme », et c’est ainsi que nos Sages, de mémoire bénie, l’ont compris dans le Midrash, quand ils ont dit « ishtarbouvi ishtarbav » (elle s’allongea) ; et beaucoup d’autres.

הרגני נא הרוג. יתכן לומר כי הכפל ירמוז אל הראשונה, כלומר תהיה עתה הריגתי על ידך לא על ידי בשר ודם, כי היה מפחד פן יהרגוהו ישראל.

« Tue-moi donc, tue-moi (harog). » Il est possible de dire que le redoublement fait allusion à la première (mort), c’est-à-dire que ma mise à mort soit maintenant par ta main et non par la main de chair et de sang, car il craignait que les Israélites ne le tuent.

ובמדרש הרגני נא הרוג, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע הרוג את ההרוג, אם אדבר לישראל יהיו הורגין אותי, ואם לא אעשה שליחותך אתחייב הריגה לפיכך בין כך ובין כך הרוג אני, הרוג את ההרוג.

Et dans le Midrash : « tue-moi donc, tue-moi » : Moché dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, tue le (déjà) tué. Si je parle à Israël, ils me tueront, et si je n’accomplis pas Ta mission, je serai passible de mort ; c’est pourquoi, de toute façon, je suis tué : tue le tué.

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. שידעת שהם זקני העם ושוטריו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל, כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם.

« Rassemble pour moi soixante-dix hommes des anciens d’Israël que tu sais être les anciens du peuple et ses officiers. » Que tu sais qu’ils sont les anciens du peuple et ses officiers, qui furent frappés pour la communauté en Égypte de la main des oppresseurs, qui étaient des Égyptiens ; ces officiers avaient pitié d’eux et allégeaient d’eux le joug du travail, et étaient frappés pour cela par les oppresseurs, comme il est dit (Exode 5,14) « et les officiers des fils d’Israël furent frappés » ; car ils savent conduire le peuple et le supporter.

ונראה כי אע"פ שהזכיר עתה אספה לי, כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב (שם ג) לך ואספת את זקני ישראל, והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב (שם כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

Et il paraît que, bien qu’il ait mentionné maintenant « rassemble pour moi », il y avait déjà en Égypte, chez Israël, soixante-dix anciens ; car depuis le jour où ils descendirent en Égypte, soixante-dix âmes, et que la bénédiction fut envoyée dans leur descendance, on établit sur eux soixante-dix anciens pour les conduire et leur enseigner des lois et des jugements justes, car ils étaient de grands sages, détenteurs de la tradition des pères, et ils savaient que les soixante-dix âmes étaient un modèle, et c’est pourquoi on établit sur eux en Égypte soixante-dix anciens, et c’est ce qui est écrit (ibid. 3) « va, rassemble les anciens d’Israël », et ils étaient soixante-dix, et ils étaient au don de la Torah, c’est ce qui est écrit (ibid. 24) « et Moché monta, ainsi qu’Aharon, Nadav et Avihou, et soixante-dix des anciens d’Israël ».

ומה שהזכיר כאן אספה לי שבעים איש, היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויין לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש, ואסף אותן ע"י פתקין כמו שהזכירו רז"ל. ומה שאמר אשר אתה ידעת כי הם זקני העם, כלומר שיהיו מכללם אותם השוטרים שהיו במצרים שהיו לוקין על הצבור. ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל, לא במדבר ולא בבית ראשון ושני.

Et ce qu’il a mentionné ici « rassemble pour moi soixante-dix hommes », c’étaient d’autres qui furent choisis maintenant à nouveau, car ces soixante-dix anciens du don de la Torah moururent dans l’embrasement (tav‘erah), puisqu’ils étaient dignes de recevoir la main (du châtiment) du Sinaï, et c’est pourquoi il fallut dire de les rassembler à nouveau, et il les rassembla au moyen de billets de tirage au sort, comme l’ont mentionné nos Sages, de mémoire bénie. Et ce qu’il dit « que tu sais être les anciens du peuple », c’est-à-dire qu’il y ait parmi eux ces officiers qui étaient en Égypte et qui étaient frappés pour la communauté. Et depuis le jour où descendirent en Égypte soixante-dix âmes, ce nombre n’a pas cessé en Israël, ni dans le désert, ni au premier Temple, ni au second.

ודע כי היו שבעים זקנים ומשה על גביהם ועמו היו ע"א, בדוגמת שבעים שרים של מעלה שהם שרי שבעים אומות והקב"ה עליון על כלם ועמו הם ע"א, ובמספר הזה היו יורדי מצרים ועם יעקב ע"א, גם הסנהדרין בבהמ"ק היו שבעים והם הנקראין סנהדרי גדולה ועם הנשיא שעל גביהן הם ע"א.

Et sache qu’il y avait soixante-dix anciens, avec Moché au-dessus d’eux, et avec lui ils étaient soixante-et-onze, à l’image des soixante-dix princes d’en haut, qui sont les princes des soixante-dix nations, et le Saint, béni soit-Il, est au-dessus de tous, et avec Lui ils sont soixante-et-onze ; et ce nombre était celui de ceux qui descendirent en Égypte, avec Yaaqov soixante-et-onze ; aussi le Sanhédrin dans le Temple était de soixante-dix, et ce sont ceux qu’on appelle le Grand Sanhédrin, et avec le prince qui est au-dessus d’eux, ils sont soixante-et-onze.

ותמצא בפרקי רבי אליעזר אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו באו ונבלבל לשונם, והם הם בית דינו של הקב"ה שנאמר עליו וה' בכל מקום הוא ובית דינו.

Et tu trouves dans les Pirqé de Rabbi Eliézer : le Saint, béni soit-Il, dit aux soixante-dix anges qui entourent le trône de Sa gloire : venez, confondons leur langue ; et ce sont eux le tribunal du Saint, béni soit-Il, selon la règle : partout où il est dit « et l’Éternel », il s’agit de Lui et de Son tribunal.

ומעתה הבן הכתוב שאמר (שמות א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הם שבעים נפש מכחו של יעקב, וכנגד איש וביתו באו שהכוונה בו הוא ובית דינו באו, ושם כתבתי השם הגדול המפורש מספרו ומלויו ע"א, וכן תמצא השם הכנוי אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין שהוא ע"א כשהוא מלא בוא"ו כדי לכלול הוא ובית דינו, והוא שכתוב (עמוס ז) והנה אדוני נצב על חומת אנך. ואמר הכתוב ויעמד אותם סביבות האהל, שהעמיד משה ע"ה שבעים הזקנים סביבות האהל כשם שהעמיד הקב"ה שבעים מלאכים סביבות כסא הכבוד.

Et maintenant comprends le verset qui dit (Exode 1) « et voici les noms des fils d’Israël qui vinrent en Égypte avec Yaaqov » : ce sont soixante-dix âmes de la force de Yaaqov, et en face de « chacun avec sa maison ils vinrent », dont l’intention est : lui et son tribunal vinrent ; et là j’ai écrit que le Nom grand explicite, par son nombre et son remplissage, est soixante-et-onze ; et de même tu trouves le Nom désignatif alef-dalet, qui est l’attribut de rigueur, qui est soixante-et-onze lorsqu’il est plein avec un vav, afin d’inclure lui et son tribunal, et c’est ce qui est écrit (Amos 7) « et voici que mon Seigneur se tenait sur un mur d’aplomb ». Et l’Écriture dit « et il les fit tenir autour de la tente » : Moché, que la paix soit sur lui, fit tenir les soixante-dix anciens autour de la tente, comme le Saint, béni soit-Il, fit tenir soixante-dix anges autour du trône de gloire.

ועתה ראה גם ראה מעלתו של משה כי היתה נבואתן של שבעים זקנים נאצלת מכחו של משה כשם שכחות שבעים המלאכים נאצלים מכחו של הקב"ה, זהו ויעמד אותם סביבות האהל כי הארון שבאהל הוא דוגמא לכסא הכבוד וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה.

Et maintenant vois, vois encore l’élévation de Moché, car la prophétie des soixante-dix anciens était émanée de la force de Moché, comme les forces des soixante-dix anges sont émanées de la force du Saint, béni soit-Il ; c’est « et il les fit tenir autour de la tente », car l’arche qui est dans la tente est un modèle du trône de gloire, comme je l’ai écrit dans la section Vayiqhou li terouma.

ובמדרש אספה לי, מצינו שלשה עשר דברים מיוחדים להקב"ה, ואלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומה, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים.

Et dans le Midrash : « rassemble pour moi ». Nous trouvons treize choses particulières au Saint, béni soit-Il, et ce sont : l’argent et l’or, les prêtres, les Lévites, Israël, les premiers-nés, l’autel, le prélèvement, l’huile d’onction, la tente de la rencontre, la royauté de la maison de David, les sacrifices, la terre d’Israël, et les anciens.

הכסף והזהב דכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב, הכהנים דכתיב (שמות כט) לקדש אותם לכהן לי, הלוים דכתיב (במדבר ג) והיו לי הלוים, ישראל (ויקרא כה) כי לי בני ישראל העבדים, בכורות (במדבר ח) כי לי כל בכור, מזבח דכתיב (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, תרומה (שם כה) ויקחו לי תרומה, שמן המשחה (שם ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי, אהל מועד (שם כה) ועשו לי מקדש, קרבנות (במדבר כח) להקריב לי, מלכות ביד דוד (שמואל א טז) כי ראיתי בבניו לי מלך, ארץ ישראל (ויקרא כה) כי לי הארץ, הזקנים (במדבר יא) אספה לי, זה שאמר הכתוב (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על יסדה, משל למה הדבר דומה לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה כל זמן שדפני הספינה מתחברין שעל גבה עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו בשביל ישראל אימתי יש להן עמידה בזמן שאגודתו על ארץ יסדה, וכן הוא אומר (דברים לג) ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם.

L’argent et l’or, car il est écrit (Aggée 2) « à Moi l’argent et à Moi l’or » ; les prêtres, car il est écrit (Exode 29) « pour les sanctifier pour qu’ils soient prêtres pour Moi » ; les Lévites, car il est écrit (Nombres 3) « et les Lévites seront à Moi » ; Israël (Lévitique 25) « car à Moi sont les fils d’Israël, serviteurs » ; les premiers-nés (Nombres 8) « car à Moi tout premier-né » ; l’autel, car il est écrit (Exode 20) « tu Me feras un autel de terre » ; le prélèvement (ibid. 25) « et qu’ils Me prennent un prélèvement » ; l’huile d’onction (ibid. 30) « ce sera pour Moi une huile d’onction sainte » ; la tente de la rencontre (ibid. 25) « et ils Me feront un sanctuaire » ; les sacrifices (Nombres 28) « pour M’offrir » ; la royauté dans la main de David (I Samuel 16) « car J’ai vu parmi ses fils un roi pour Moi » ; la terre d’Israël (Lévitique 25) « car à Moi est la terre » ; les anciens (Nombres 11) « rassemble pour moi » ; c’est ce que dit l’Écriture (Amos 9) « Celui qui bâtit dans les cieux Ses degrés et a fondé Son assemblée sur la terre ». À quoi cela ressemble-t-il ? À un palais bâti sur un navire : tant que les planches du navire sont assemblées, il se tient dessus ; ainsi « Celui qui bâtit dans les cieux Ses degrés » à cause d’Israël : quand ont-ils de la consistance ? Quand « Son assemblée » est fondée sur la terre ; et ainsi il dit (Deutéronome 33) « et il fut roi en Yeshouroun, quand les chefs du peuple se rassemblèrent ».

זה שאמר הכתוב (קהלת יב) דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מלמד את הפרה לחרוש ולהשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על אסור אסור ועל מותר מותר ומראין פנים והוראות מן התורה, שנאמר (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ושלשה שמות נקראו לו, דרבן מלמד מרדע, דרבן שהוא דר בינה לפרה, מלמד שמלמד אותה לחרוש, מרדע מורה דעה לפרה.

C’est ce que dit l’Écriture (Ecclésiaste 12) « les paroles des sages sont comme des aiguillons » : de même que l’aiguillon enseigne à la vache à labourer et à égaliser les sillons, ainsi les paroles des sages orientent ceux qui les étudient à dire de l’interdit « interdit » et du permis « permis », et à montrer des aspects et des enseignements de la Torah, comme il est dit (Proverbes 22) « incline ton oreille et écoute les paroles des sages ». Et trois noms sont donnés à l’aiguillon : « dorban », « malmed », « mardea‘ » : « dorban » parce qu’il fait demeurer (dar) l’intelligence (bina) dans la vache ; « malmed » parce qu’il lui enseigne à labourer ; « mardea‘ » parce qu’il enseigne la connaissance (de‘ah) à la vache.

ובמסכת חגיגה פ"ק, דברי חכמים כדרבונות, למה נמשלו דברי תורה לדרבן, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים לב לומדיה מדרכי מות לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלטין, ת"ל וכמשמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר כלומר שמתחסר והולך באורך הזמן, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים.

Et dans le traité Hagiga, premier chapitre : « les paroles des sages sont comme des aiguillons » : pourquoi les paroles de la Torah ont-elles été comparées à un aiguillon ? De même que l’aiguillon oriente la vache vers son sillon pour apporter la vie au monde, ainsi les paroles de la Torah orientent le cœur de ceux qui les étudient des voies de mort vers les voies de vie. Si c’est ainsi, de même que cet aiguillon est mobile, les paroles de la Torah sont-elles mobiles ? L’Écriture enseigne : « et comme des clous ». Si c’est ainsi, de même que ce clou diminue et n’augmente pas, c’est-à-dire qu’il s’amenuise avec la longueur du temps, ainsi les paroles de la Torah diminuent et n’augmentent pas ? L’Écriture enseigne : « plantés » : de même que cette plantation est féconde et se multiplie, ainsi les paroles de la Torah sont fécondes et se multiplient.

וכמשמרות נטועים מכאן אמרו חכמים אסור לקרות בספרים החיצונים, שהרי כתיב נטועים, ומה משמרות כהנים כ"ד אלף אף הספרים שראוי להיותם נטועים כ"ד, לפיכך כתיב וכמשמרות בשי"ן. בעלי אסופות אלו סנהדרין דכתיב אספה לי, שמא תאמר הרי שזה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר היאך אני לומד תורה מעתה, כלן רועה אחד אמרן, שנאמר (קהלת יב) נתנו מרועה אחד, והכוונה כי כל דקדוקי המצות בלשון הכתוב הם.

« Et comme des clous plantés » (ukhmashmerot) : de là les Sages ont dit : il est interdit de lire les livres extérieurs, car il est écrit « plantés » ; et de même que les gardes (mishmarot) des prêtres sont vingt-quatre mille, ainsi les livres qu’il convient qu’ils soient plantés sont vingt-quatre ; c’est pourquoi il est écrit « ukhmashmerot » avec un shin. « Les maîtres des assemblées » (ba‘alé asufot) : ce sont les Sanhédrins, car il est écrit « rassemble (esfah) pour moi ». Peut-être diras-tu : voici que celui-ci interdit et celui-là permet, celui-ci déclare invalide et celui-là valide, celui-ci impur et celui-là pur, comment donc apprendrai-je la Torah ? Tous, un seul Berger les a dits, comme il est dit (Ecclésiaste 12) « donnés par un seul Berger » ; et l’intention est que toutes les subtilités des commandements se trouvent dans le langage de l’Écriture.

ואצלתי מן הרוח אשר עליך. יאמר הכתוב בעת אדבר עמך אמשיך מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ועם זה יהיו לך שותפים במשא העם ולא תשא אתה לבדך, וזה תשובה למה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת. ומה שאמר ודברתי עמך שם, כלומר וישמעו גם השבעים. והקב"ה נתן לו עצה זו שיהיה לו עזר במשא העם, והיא היתה שכרו מפני שמסר נפשו עליהם באמרו הרגני נא הרוג, ועוד שאמר ואל אראה ברעתי, והוא כנוי שהיה לו לומר ברעתם אלא שכנה בעצמו.

« Et je séparerai de l’esprit qui est sur toi. » L’Écriture dira : au moment où je parlerai avec toi, je tirerai de l’esprit qui est sur toi et je le mettrai sur eux, et avec cela ils seront pour toi des associés dans le fardeau du peuple et tu ne le porteras pas seul, et c’est une réponse à ce qu’il a dit « je ne peux pas, moi seul, porter ». Et ce qu’il dit « et Je te parlerai là », c’est-à-dire : et les soixante-dix entendront aussi. Et le Saint, béni soit-Il, lui donna ce conseil afin qu’il ait de l’aide dans le fardeau du peuple, et ce fut son salaire parce qu’il avait donné son âme pour eux en disant « tue-moi donc, tue-moi », et en outre qu’il avait dit « et que je ne voie pas mon malheur », et c’est une désignation, car il aurait dû dire « leur malheur », mais il s’est désigné lui-même.

והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כלן, והאצילות הזה ממשה לא היה אלא בשעה שהקב"ה מדבר עמו, והוא לשון הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. וכן במעשה, וידבר אליו ויאצל, כי הוא יתברך בעת הדבור עם משה משך מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם.

Et voici que Moché fut grandement élevé par ce conseil, en ce qu’il fut rendu semblable à son Créateur, qu’Il soit béni, qui émane une émanation d’abondance sur soixante-dix princes d’en haut, qui sont Son tribunal ; ainsi fit-Il pour Moché, afin qu’il soit lui l’émanateur sur soixante-dix anciens en bas, qui sont le tribunal de Moché, et qu’il soit le prince au-dessus d’eux et supérieur à tous ; et cette émanation de Moché n’eut lieu qu’à l’heure où le Saint, béni soit-Il, lui parlait, et c’est le langage de l’Écriture « et Je descendrai et Je te parlerai là et Je séparerai (ve-atsalti) ». Et de même dans l’action : « et Il lui parla et il émana (vayatsel) », car Lui, qu’Il soit béni, à l’heure de la parole avec Moché, a tiré de l’esprit qui était sur lui et l’a mis sur eux.

וזו תשובה למה שאמר ומצא להם, כלומר היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה, זולתי בקר וצאן ודגים, והלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לשבעים הזקנים. ואם תשאל הדבר מה היה, אפשר שהיה כמשפט הסנהדרין שיהיה הנשיא על השבעים ואב בית דין יושב לימינו ושיהיו כל שאר סנהדרין יושבין לפני שניהם ושיהיו יושבים כחצי גרן עגולה, גם כמשפט הסמיכה בנסמכין.

Et c’est une réponse à ce qu’il a dit « et cela leur suffira », c’est-à-dire : comment hésites-tu sur le fait que Je suffise à Israël pour leur donner de la viande non par la voie du miracle mais par la voie de la nature et du hasard, outre le gros et le petit bétail et les poissons ? Ton esprit n’est-il pas un seul, et Je ferai qu’il suffise aux soixante-dix anciens ? Et si tu demandes ce qu’était cette chose, il est possible que ce fût selon la règle du Sanhédrin : que le prince soit sur les soixante-dix, que le chef du tribunal soit assis à sa droite, que tous les autres du Sanhédrin soient assis devant eux deux, assis comme une demi-aire circulaire ; aussi selon la règle de l’imposition des mains pour ceux sur qui on impose.

ודע כי עיקר לשון אצילות הוא המשכה ורבוי, וזה דעת אונקלוס שתרגם ואצלתי וארבי, וכן ויאצל ורבי, וזהו שהזכיר במעשה לשון ויתן שהוא לשון רבוי, מלשון (ויקרא כו) ועץ השדה יתן פריו, זה רבוי שכלי וזה רבוי טבעי, וכן דעת חכמי הלשון. וידוע כי לשון אצילות נאמר על דבר הנמשך והנאצל מכח המאציל ומאצילו ואין המאציל חסר כלום. ודרשו רז"ל למה היה משה דומה באותה שעה, לנר שהוא מונח על גבי מנורה, הכל דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום.

Et sache que l’essence de l’expression « atsilout » (émanation) est l’écoulement et la multiplication, et c’est l’avis d’Onkelos, qui a traduit « ve-atsalti » par « ve-arbei » (et Je multiplierai), et de même « vayatsel » par « ve-rabei » ; et c’est pourquoi il a mentionné dans l’action l’expression « et Il donna », qui est une expression de multiplication, de l’expression (Lévitique 26) « et l’arbre du champ donnera son fruit » : ceci est multiplication intellectuelle et cela multiplication naturelle, et tel est l’avis des savants de la langue. Et l’on sait que l’expression « émanation » se dit de ce qui découle et émane de la force de l’émanateur, de sorte que l’émanateur n’en est en rien diminué. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : à quoi Moché ressemblait-il à cette heure-là ? À une lampe posée sur un chandelier : tous s’allument à elle et sa lumière n’est en rien diminuée.

ועוד אמרו במדרש, משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכר, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתיו ועכשיו אתה אומר הבא אחרים שישמרו עמי, הריני שומע לך, והוי יודע שאיני נותן שכר שמירה משלי אלא מתן שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכירותן. כך א"ל הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים עמך, הוי יודע שמשלך הם נוטלין.

Et ils ont dit encore dans le Midrash : à quoi cela ressemble-t-il ? À un homme qui avait un verger et le confia à un gardien salarié. Après un temps, le gardien lui dit : je ne peux pas le garder seul ; amène d’autres qui le gardent avec moi. Le roi lui dit : je te l’ai donné à toi, et maintenant tu dis « amène d’autres qui gardent avec moi » ; voici que je t’écoute, et sache que je ne donne pas le salaire de garde de mon propre bien, mais du salaire que je t’ai donné, de là ils prennent leur salaire. Ainsi le Saint, béni soit-Il, dit à Moché à l’heure où il dit « je ne peux pas, moi seul, porter » : Je t’ai donné un esprit et une connaissance pour prendre soin de Mes fils, et je n’avais pas besoin de chercher d’autres, afin que tu sois seul distingué par cette grandeur ; et maintenant tu demandes d’autres avec toi : sache que c’est de ce qui est à toi qu’ils prennent.

ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע שלאחר ארבעים שנה אמר הקב"ה למשה (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו, מה כתיב (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. אמר הקב"ה בעוה"ז היחידים נתנבאו, אבל לעתיד לבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו.

Et malgré cela Moché ne fut en rien diminué. Sache-le : après quarante ans, le Saint, béni soit-Il, dit à Moché (Nombres 27) « prends pour toi Yehochoua fils de Noun, homme en qui est l’esprit, et pose ta main sur lui, et mets de ta majesté sur lui » ; qu’est-il écrit (Deutéronome 34) « et Yehochoua fils de Noun était plein d’esprit de sagesse, car Moché avait posé ses mains sur lui ». Le Saint, béni soit-Il, dit : dans ce monde, des individus ont prophétisé ; mais dans le temps à venir, tout Israël deviendra prophètes, comme il est dit (Joël 3) « et il arrivera, après cela, que Je répandrai Mon esprit sur toute chair, et vos fils et vos filles prophétiseront, vos anciens feront des songes, vos jeunes gens verront des visions ».

וצריך אתה לדעת עוד בלשון אצילות כי האצילות קודם לבריאה, והבריאה והיצירה והעשיה שבכל מעשה בראשית נכללין בכח האצילות כי האצילות קודם לכלן, וקרא הכתוב לשבעים זקנים שבמתן תורה שמתו בתבערה (שמות כד) אצילי בני ישראל, על שם שהשיגו בידיעת האצילות וראו בסופו. וענין האצילות נזכר בכתובים ובדברי חכמים בשמות מתחלפים והכל לפי הענין, כי המלך שלמה ע"ה כנהו בשיר השירים (ג) בשם אפריון הנעשה מעצי הלבנון, כלומר דבר נאצל מדבר, והדמיון הקרוב כמדליק נרות מנר אחד שכל הנרות הדולקים מתפשטין ונמשכין מהנר הראשון ההוא ואין אור הנר חסר כלום, כן המאציל אינו חסר כלום. ועוד הזכירו שם באותו הספר בשם לקיטה, הוא שאמר (שם ו) וללקוט שושנים.

Et tu dois encore savoir, au sujet de l’expression « atsilout », que l’émanation précède la création, et que la création, la formation et l’action, dans toute l’œuvre de la Création, sont comprises dans la force de l’émanation, car l’émanation les précède toutes ; et l’Écriture a appelé les soixante-dix anciens du don de la Torah, qui moururent dans l’embrasement, (Exode 24) « les nobles (atsilé) des fils d’Israël », parce qu’ils avaient atteint la connaissance de l’émanation et en avaient vu la fin. Et le sujet de l’émanation est mentionné dans les Écrits et dans les paroles des sages sous des noms variés, tout selon le sujet : le roi Salomon, que la paix soit sur lui, l’a désignée dans le Cantique des Cantiques (3) sous le nom de « apiryon » fait des bois du Liban, c’est-à-dire une chose émanée d’une chose ; et la comparaison proche est celle de celui qui allume des lampes à une seule lampe : toutes les lampes qui brûlent se propagent et découlent de cette première lampe, et la lumière de la lampe n’en est en rien diminuée, ainsi l’émanateur n’est en rien diminué. Et ils l’ont encore mentionnée là-bas, dans ce livre, sous le nom de cueillette (liqita), c’est ce qu’il a dit (ibid. 6) « et pour cueillir des lis ».

וחכמי האמת יכנהו בשם עקירה, על שם שנאצל מדבר ונעקר ממנו, והוא שדרשו רז"ל (תהילים ק״ד:ט״ז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ובאורו, עקרן ממנו, והזכיר אשר נטע והוא כענין שנאמר (בראשית ב׳:ח׳) ויטע ה' אלהים גן בעדן, ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה, ובא שלמה ע"ה ופירש מעצי הלבנון. (שיר השירים ג׳:ט׳) אמר רבי ישבעו עצי ה', ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן.

Et les sages de la vérité la désignent sous le nom d’« arrachement » (aqira), du fait qu’elle émane d’une chose et en est arrachée, et c’est ce qu’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie (Psaumes 104,16) « les arbres de l’Éternel seront rassasiés, les cèdres du Liban qu’Il a plantés » : Rabbi Hanina a dit : ils étaient comme des antennes de sauterelles, et le Saint, béni soit-Il, les arracha et les planta dans le jardin d’Éden. Et son explication : Il les arracha de Lui ; et il a mentionné « qu’Il a plantés », et c’est comme il est dit (Genèse 2,8) « et l’Éternel Dieu planta un jardin en Éden », et il n’a pas mentionné d’où fut la plantation, et Salomon, que la paix soit sur lui, est venu et a expliqué : des arbres du Liban. (Cantique des Cantiques 3,9) Rabbi a dit : « les arbres de l’Éternel seront rassasiés » : leur vie sera rassasiée, leurs eaux seront rassasiées, leur plantation sera rassasiée.

הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו, ועל שם שכל נטיעה צריכה השקאה כי היא מושכת מן המים והמים מן החיים והחיים ממקור החיים, ולכך הזכיר חייהם מימיהם מטעתן, כיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדולתן לנטיעה, וזהו שאמרו עקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן.

Il a mentionné les causes, qui sont l’une au-dessus de l’autre, et parce que toute plantation a besoin d’être arrosée, car elle tire de l’eau, et l’eau de la vie, et la vie de la source de la vie, c’est pourquoi il a mentionné « leur vie, leurs eaux, leur plantation » ; dès lors qu’il a comparé l’émanation des existences à un arrachement, il a comparé leur création et leur croissance à une plantation, et c’est ce qu’ils ont dit : le Saint, béni soit-Il, les arracha et les planta dans le jardin d’Éden.

ואל העם תאמר התקדשו למחר. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו לומר הנני נותן להם בשר ממחרת כלשון האמור בשאר הנסים (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם, (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, הבין משה כי אין רצון הש"י בנתינת הבשר שיהיה בדרך הנס מאתו יתברך אלא בדרך הטבע.

« Et au peuple tu diras : sanctifiez-vous pour demain. » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que ce qu’il dit « et au peuple tu diras : sanctifiez-vous pour demain » sans lui faire savoir « voici que Je leur donne de la viande dès demain », selon le langage dit dans les autres miracles (Exode 16,4) « voici que Je fais pleuvoir pour vous », (ibid. 17) « voici que Je me tiens devant toi là sur le rocher », Moché comprit que la volonté du Nom, qu’Il soit béni, n’est pas que le don de la viande soit par voie de miracle de Sa part, mais par voie de nature.

לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו. עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה. עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף.

« Non un jour vous mangerez, ni deux. » Redoublement. « Ni cinq jours », correspondant aux doigts de la main qui mangent. « Ni dix jours », doublé par ses deux mains. « Ni vingt jours », selon le proverbe : il mangera tout ce qu’il mangera avec les doigts de ses mains et de ses pieds. « Jusqu’à un mois de jours », jusqu’à ce que le cercle de la lune revienne à sa place comme il était. « Jusqu’à ce que cela sorte de vos narines », son sens est jusqu’à ce que sorte l’odeur, car l’odeur est dans le nez.

והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר.

« Et cela sera pour vous » : la viande de convoitise, « un dégoût (lezara) », car le désir de la convoitise reviendra pour vous en un grand dégoût, selon ce qui est écrit à propos de la sœur d’Amnon (II Samuel 13,15) « car la haine dont il la haït fut plus grande que l’amour dont il l’avait aimée » ; et de là le mot « lezara » est écrit avec un alef, pour exprimer l’extrême du dégoût, car tout mot qui devrait s’écrire avec un hé et qui est écrit avec un alef, l’intention est d’exagérer la chose.

וכמוהו (רות א׳:כ׳) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל י״א:מ״ד) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול.

Et de même (Ruth 1,20) « appelez-moi Mara » (avec alef), qui, selon la règle, devrait être avec un hé, et son explication : ne m’appelez pas « Marah » comme toute autre femme amère, mais appelez-moi « Mara » pour exagérer l’amertume, et c’est « car le Tout-Puissant m’a rendue très amère » ; et de même (Daniel 11,44) « et il sortira avec une grande fureur (bahamma) pour détruire et vouer à l’interdit beaucoup », où « bahamma » est écrit avec un alef pour agrandir la fureur, et c’est ce qu’il dit « grande » ; et de même ici le mot « lezara » est pour agrandir le dégoût, c’est ce qu’il dit « jusqu’à ce que cela sorte de vos narines ». Et ainsi arrive à tous ceux qui sont attirés par les désirs de ce monde : ils se plaignent et pleurent de ne pas avoir atteint le désir de leur âme, et ils blâment les choses intellectuelles et y trouvent des défauts, et finalement les désirs sortent de leurs narines jusqu’à leur descente au Shéol.

וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה׳:ג׳) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.

Et ainsi a dit Salomon, que la paix soit sur lui, et il a comparé les désirs de ce monde, doux au début, à un rayon de miel, c’est ce qu’il dit (Proverbes 5,3) « car les lèvres de l’étrangère distillent du miel, et son palais est plus lisse que l’huile », et il a expliqué ce qui arrivera à la fin, c’est ce qu’il dit « et sa fin est amère comme l’absinthe, aiguë comme une épée à deux tranchants ».

שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. מלבד הפחותים, ואתה אמרת בשר אתן להם וגו'. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, חלילה שיסתפק משה ביכלתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כלומר והן מחוסרי אמנה ואינן ראוים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם, הצאן ובקר שיש להם שהוציאו ממצרים או כל דגים שבים שיכולין לצוד באותו צד המדבר שהם בו ישחט ויאסף להם ומצא להם, היספיק להם, בתמיה.

« Six cent mille hommes de pied, le peuple au milieu duquel je suis. » Sans compter ceux qui n’avaient pas l’âge requis ; et toi tu as dit : « Je leur donnerai de la viande, etc. » « Le petit et le gros bétail seront égorgés pour eux, et cela leur suffira » : à Dieu ne plaise que Moché hésite sur la capacité du Créateur de subvenir à leurs besoins ; mais il a dit « six cent mille hommes de pied, le peuple au milieu duquel je suis », c’est-à-dire : et ils manquent de foi et ne sont pas dignes d’un miracle, et par la voie de la nature il n’y a rien qui leur suffirait : le petit et le gros bétail qu’ils ont, qu’ils ont fait sortir d’Égypte, ou tous les poissons de la mer qu’ils peuvent attraper de ce côté du désert où ils sont, « seront égorgés et rassemblés pour eux, et cela leur suffira » ? Est-ce que cela leur suffira ? — en forme d’étonnement.

והנה דעתו של משה ע"ה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינם ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות, וכן כתוב (תהילים ע״ח:י״ח) וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם, ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב"ה היד ה' תקצר לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך.

Et voici que l’avis de Moché, que la paix soit sur lui, est que leur demande n’est pas digne d’être comblée, ni par la voie du miracle ni par la voie de la nature, car ils n’en sont pas dignes, puisqu’ils manquaient de foi et ne firent cela que pour mettre à l’épreuve, et ainsi il est écrit (Psaumes 78,18) « et ils mirent Dieu à l’épreuve dans leur cœur en demandant de la nourriture pour leur âme », et pas par la voie de la nature, car par la voie de la nature il n’y aurait pas assez pour eux. Et le Saint, béni soit-Il, lui répondit : « la main de l’Éternel est-elle trop courte ? » pour leur donner ce qu’ils ont demandé et leur fournir de la viande même par la voie de la nature et du hasard, et nullement par la voie du miracle : « maintenant tu verras si Ma parole s’accomplit pour toi ».

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כי הרוח אשר עליך אני מאצילו על שבעים ומספיק להם, זהו שאמר מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח, ומאריך והולך בענין אלדד ומידד, וכשם שהרוח שלך אחד ומספיק לשבעים איש הזקנים כך אני יכול להספיק בשר לאותו רבוי מן העם שאמרת שש מאות אלף רגלי שלא בדרך נס כלל אלא בדרך טבע ומקרה, הוא שכתוב אחר כך ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה, וזהו לשון ויגז שלוים, כי היו מקובצים בפאת ים והפריחם לשם מלשון (תהילים צ׳:י׳) כי גז חיש ונעופה.

« Rassemble pour moi soixante-dix hommes des anciens d’Israël », car l’esprit qui est sur toi, Je l’émane sur soixante-dix et il leur suffit ; c’est ce qu’il dit aussitôt « et Moché sortit et dit au peuple les paroles de l’Éternel, et il rassembla soixante-dix hommes, etc. » « et l’Éternel descendit dans la nuée et lui parla, et il émana de l’esprit », et il se prolonge dans le sujet d’Eldad et de Medad ; et de même que ton esprit est un seul et suffit aux soixante-dix hommes, les anciens, ainsi Je peux fournir de la viande à cette multitude du peuple que tu as dite, six cent mille hommes de pied, non par voie de miracle du tout, mais par voie de nature et de hasard, c’est ce qui est écrit ensuite « et un vent partit d’auprès de l’Éternel et fit voler des cailles depuis la mer » ; et cela se fit par la voie de la nature, en les faisant sortir de la mer alors qu’elles y étaient déjà et que ce n’était pas une création nouvelle, et c’est l’expression « et il fit voler (vayagaz) des cailles », car elles étaient rassemblées au bord de la mer et il les fit voler vers là, de l’expression (Psaumes 90,10) « car cela passe vite (gaz) et nous nous envolons ».

והנה הודיעם בפרשה זו שהוא יתעלה אין ידו קצרה להמציא להם ולהספיקם בשר גם בדרך הטבע, זולתי צאן ובקר ודגי הים, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומה שאמר היד ה' תקצר היה ראוי לומר הידי תקצר, אבל הוא כמו (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה'.

Et voici qu’Il leur a fait savoir dans cette section que Lui, qu’Il soit exalté, n’a pas la main trop courte pour leur procurer et leur fournir de la viande, même par la voie de la nature, outre le petit et le gros bétail et les poissons de la mer ; ainsi l’a expliqué le Ramban, de mémoire bénie. Et ce qu’il dit « la main de l’Éternel est-elle trop courte ? », il aurait dû dire « ma main est-elle trop courte ? », mais c’est comme (Exode 24,1) « et à Moché Il dit : monte vers l’Éternel ».

ורש"י ז"ל פירש הצאן ובקר ישחט להם, כדי שיהרגו, הוא שאמר למעלה עד אשר יצא מאפכם, ומצא להם, ותהא אכילה זו מספקתן לעולם, וכי שבחך הוא זה, משל לסוס שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה היד ה' תקצר, אם לא אתן להם בשר יאמרו שידי קצרה, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, מוטב יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד ה' קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי אם לא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על בקשתן מאחר שאינן אלא מבקשי עלילה לא תספיק להן סופן לרנן אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים, א"כ יאמרו שידי קצרה.

Et Rashi, de mémoire bénie, a expliqué « le petit et le gros bétail seront égorgés pour eux » : afin qu’ils soient tués, c’est ce qu’il a dit plus haut « jusqu’à ce que cela sorte de vos narines » ; « et cela leur suffira » : et que ce repas leur suffise pour toujours ! Est-ce là ta louange ? Parabole d’un cheval à qui l’on dit : prends un kor d’orge et nous te couperons la tête. Le Saint, béni soit-Il, répondit : « la main de l’Éternel est-elle trop courte ? » ; si Je ne leur donne pas de viande, ils diront que Ma main est courte ; est-il bon à tes yeux que la main de l’Éternel soit courte à leurs yeux ? Mieux vaut qu’ils périssent, eux et cent comme eux, et que la main de l’Éternel ne soit pas courte devant eux, ne fût-ce qu’une heure : « maintenant tu verras si Ma parole s’accomplit pour toi ou non ». Rabban Gamliel, fils de Rabbi Yehouda le Prince, dit : il est impossible de se tenir à leur demande, puisqu’ils ne sont que des chercheurs de prétexte ; il ne leur suffira pas, ils finiront par murmurer après toi : si tu leur donnes de la viande de gros bétail, ils diront « nous avons demandé du petit » ; et si du petit, ils diront « nous avons demandé du gros » ; « nous avons demandé du gibier et des oiseaux, des poissons et des sauterelles » ; s’il en est ainsi, ils diront que Ma main est courte.

והחכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו ז"ל, הצאן ובקר ישחט להם, כי כאשר התאוו תאוה היו להן צאן ובקר הרבה אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים כדכתיב (ויקרא י״ז:ג׳) איש איש מבית ישראל וגו', ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב (שם ז) אשר יאכל מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה, ועל כן יאמר הצאן ובקר ישחט להם כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום ומצא להם באמת יספיק להם, אבל אם זה לא יהיה איך יאכלו בשר שיספיק להם, ענהו הקב"ה היד ה' תקצר, אני אתן להם בשר שיספיק זולתי צאן ובקר ודגים, כן כתוב בשרש מצא בספר מכלול, והוא פירוש נכון, אלא שלשון כל דגי הים אינו מתישב על הלשון לפי הענין.

Et le sage Rabbi David Qimhi a expliqué au nom de son père, de mémoire bénie : « le petit et le gros bétail seront égorgés pour eux » : car lorsqu’ils convoitèrent une convoitise, ils avaient beaucoup de petit et de gros bétail, mais ils ne pouvaient en manger avant de l’avoir amené à l’entrée de la tente de la rencontre pour l’aspersion du sang et le brûlement des graisses et des membres, comme il est écrit (Lévitique 17,3) « tout homme de la maison d’Israël, etc. » ; et en outre, si les gens de sa maison n’étaient pas purs, ils n’en mangeraient pas, c’est ce qui est écrit (ibid. 7) « celui qui mangera du sacrifice de paix, son impureté étant sur lui, sera retranché » ; et c’est pourquoi il dira « le petit et le gros bétail seront égorgés pour eux », c’est-à-dire qu’ils pourront égorger en tout lieu, et « cela leur suffira » vraiment ; mais si cela n’est pas, comment mangeront-ils de la viande qui leur suffise ? Le Saint, béni soit-Il, lui répondit : « la main de l’Éternel est-elle trop courte ? » ; Je leur donnerai de la viande qui leur suffira, outre le petit et le gros bétail et les poissons. Ainsi est écrit à la racine « matsa » dans le livre Mikhlol, et c’est une explication juste, mais l’expression « tous les poissons de la mer » ne s’accorde pas avec le texte selon le sujet.

וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. כתב החכם רבי אברהם ז"ל אמרו חכמים שלקח משה מכל שבט ששה ששה, והן ע"ב, ובעבור שאמר לו הש"י שבעים איש הניח השנים וזהו נכון, עכ"ל.

« Et l’Éternel descendit dans la nuée et lui parla, et il émana de l’esprit qui était sur lui, et le mit sur les soixante-dix hommes, les anciens. » Le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a écrit : les Sages ont dit que Moché prit six de chaque tribu, et ils étaient soixante-douze, et parce que le Nom lui avait dit « soixante-dix hommes », il laissa de côté les deux, et cela est juste. Jusqu’ici.

ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישין מן האחרים, ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוה"ק, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו.

Et dans le Midrash : Moché prit soixante-douze petits papiers et écrivit « ancien » sur soixante-dix, et laissa les deux autres blancs ; celui à qui « ancien » échoyait en main, on savait qu’il était nommé ; celui à qui échoyait « vide » de la part de l’Éternel, c’est qu’il n’était pas digne d’être nommé. Eldad et Medad étaient dans le camp, et étaient d’une grande humilité, et ne voulaient pas prendre la couronne et aller à la tente prendre des papiers, bien qu’ils en fussent dignes, comme l’Écriture en témoigne : « et ils étaient parmi les inscrits », c’est-à-dire d’entre les choisis d’Israël pour être Sanhédrin, et à cause de leur grande humilité ils ne sortirent pas vers la tente, et c’est ce qu’il dit « et deux hommes restèrent dans le camp », car ils avaient honte devant les autres, et par le mérite de l’humilité qui était en eux, ils méritèrent l’esprit saint, et c’est pourquoi il dit « et ils ne sortirent pas vers la tente, et ils prophétisèrent dans le camp » ; il explique que par le mérite de leur humilité, du fait qu’ils ne sortirent pas vers la tente, ils méritèrent de prophétiser dans le camp lui-même.

ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוה"ק שכן כתיב (ישעיהו ס״א:א׳) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח בענין מפלת גוג ומגוג, כענין שכתוב ביחזקאל (לח) כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם, ודרשו רז"ל אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהרי הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם.

Et nous trouvons un verset explicite qu’en mérite de l’humilité l’homme mérite l’esprit saint, car il est écrit (Isaïe 61,1) « l’esprit du Seigneur, l’Éternel, est sur moi, parce que l’Éternel m’a oint pour annoncer de bonnes nouvelles aux humbles » ; et par le mérite de l’humilité qui était en eux, ils eurent un surcroît d’élévation sur les anciens, car les anciens ne prophétisèrent que jusqu’au lendemain, comme il est dit « et au peuple tu diras : sanctifiez-vous pour demain », tandis qu’eux prophétisèrent jusqu’aux jours du Machia’h, au sujet de la chute de Gog et Magog, comme il est écrit en Ézéchiel (38) « ainsi dit l’Éternel : n’es-tu pas celui dont j’ai parlé aux jours d’autrefois par la main de mes serviteurs, les prophètes d’Israël, qui prophétisaient en ces jours-là des années pour te faire venir contre eux ? », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : ne lis pas « shanim » (années) mais « shenayim » (deux). Et en outre, les noms des anciens n’ont pas été précisés, alors que les leurs ont été précisés.

ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו היו מתנבאים מרוח הש"י, הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פירוש כשם שנותן מרוחו באלו הזקנים. ועוד כי הזקנים מתו במדבר לא נכנסו לארץ, ואלדד ומידד נכנסו לארץ, אלדד הוא אלידד בן כסלון, ומידד הוא קמואל בן שפטן שנבחרו לנחול את הארץ, (במדבר ל״ד:כ״א) הא למדת שבזכות הענוה זכו לרוה"ק והיה להם יתרון מעלה על הזקנים. ומה שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח, פירוש מאת משה, כי כן הזכיר ויאצל מן הרוח אשר עליו. ומה שאמר באלדד ומידד ותנח עליהם הרוח, פירוש מאת השי"ת.

Et en outre, les anciens ne prophétisaient que de l’esprit de Moché, alors qu’eux prophétisaient de l’esprit du Nom, qu’Il soit béni, c’est ce que Moché dit à Yehochoua : « es-tu jaloux pour moi ? Ah ! Si tout le peuple de l’Éternel pouvait être composé de prophètes, que l’Éternel mette Son esprit sur eux », c’est-à-dire : de même qu’Il met de Son esprit sur ces anciens. Et en outre, les anciens moururent dans le désert et n’entrèrent pas dans le pays, tandis qu’Eldad et Medad entrèrent dans le pays : Eldad est Elidad fils de Kislon, et Medad est Qemouel fils de Shiftan, qui furent choisis pour répartir le pays (Nombres 34,21). Tu apprends donc que par le mérite de l’humilité ils méritèrent l’esprit saint et eurent un surcroît d’élévation sur les anciens. Et ce qu’il dit « et il arriva, quand l’esprit reposa sur eux », son sens est : de la part de Moché, car il a mentionné ainsi « et il émana de l’esprit qui était sur lui » ; et ce qu’il dit à propos d’Eldad et de Medad « et l’esprit reposa sur eux », son sens est : de la part du Nom, qu’Il soit béni.

ודע כי מפסוק זה וירד ה' בענן וידבר אליו יוצא שם גדול וקדוש.

Et sache que du verset « et l’Éternel descendit dans la nuée et lui parla » sort un nom grand et saint.

וירץ הנער. י"א גרשם בן משה היה. וטעם משרת משה מבחוריו מן המובחרים לשרת משה כי אחרים היו עמו.

« Et le jeune homme courut. » Certains disent que c’était Guershom fils de Moché. Et le sens de « serviteur de Moché, d’entre ses jeunes gens » : d’entre les choisis pour servir Moché, car d’autres étaient avec lui.

אדני משה כלאם. שימם בבית הכלא, לפי שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ.

« Mon seigneur Moché, enferme-les. » Mets-les dans la prison, parce qu’ils disaient : Moché mourra et Yehochoua fera entrer Israël dans le pays.

והרמב"ן ז"ל פירש זה ואמר כי אמר יהושע כיון שלא יצאו אל האהלה ועושין עצמן מכלל הנאצלים הנה הם כממרים בדבריו, ולכך תנם בבית הכלא, כי אולי רוח שקר בפיהם ורוח רעה מבעתתם וצריך לשומם בבית הכלא כאיש משוגע, ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי הש"י נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעליהם, ומי יתן והיה זה בכל העם.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué cela et dit : Yehochoua dit : puisqu’ils ne sont pas sortis vers la tente et qu’ils se présentent comme faisant partie de ceux qui ont reçu l’émanation, les voici comme des rebelles à ses paroles, et c’est pourquoi enferme-les dans la prison, car peut-être un esprit de mensonge est dans leur bouche et un mauvais esprit les terrifie, et il faut les mettre en prison comme un fou ; et Moché, dans son humilité, répondit : « Ah ! Si tout le peuple de l’Éternel pouvait être composé de prophètes, que l’Éternel mette Son esprit sur eux », car le Nom a mis sur eux un esprit sans émanation de l’esprit qui était sur eux, et puisse-t-il en être ainsi pour tout le peuple.

ועוד הוסיף בטעם כלאם לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים, וכן אמרו בסנהדרין בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו היו מתנבאים, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה.

Et il a ajouté en outre, pour la raison de « enferme-les », qu’ils sont venus contre la coutume de prophétiser à l’endroit où Moché se trouvait, car il y avait une coutume en Israël qu’un homme ne prophétisait pas sur l’avenir dans un lieu où se trouvait un prophète plus grand que lui, mais qu’on allait derrière lui comme ses disciples, et ce sont les fils des prophètes ; et ainsi ils ont dit dans Sanhédrin : bien, pour celui qui dit qu’ils annonçaient la mort de Moché, c’est ce que Yehochoua dit « enferme-les » ; mais pour celui qui dit qu’ils prophétisaient à propos des cailles, pourquoi « enferme-les » ? C’est que cela aurait été comme enseigner une halakha devant son maître. Et ainsi ils ont dit dans Megilla à propos de Houlda : et à l’endroit où se tenait Yirmeyahou, comment elle prophétisait ? Mais Houlda était une parente de Yirmeyahou.

ומי יתן כל עם ה' נביאים. יתכן לומר כי רמז משה בכאן ימות המשיח, אמר מי יתן ויגיע אותו עת שיהיו כל עם ה' נביאים שהוא יתברך עתיד ליתן את רוחו עליהם ובאותו זמן יבטל יצה"ר ולא תהיה שם קנאה כלל, וזהו שכתוב (יואל ג׳:א׳) בעת ההיא אשפוך את רוחי על כל בשר, וכתיב (ישעיהו י״א:ט׳) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואע"פ שלא נתקיים בעוה"ז יתקיים לעתיד לבא בזמן השלמות.

« Ah ! Si tout le peuple de l’Éternel pouvait être composé de prophètes. » Il est possible de dire que Moché a fait allusion ici aux jours du Machia’h : il a dit : puisse venir ce temps où tout le peuple de l’Éternel sera prophètes, car Lui, qu’Il soit béni, doit mettre Son esprit sur eux, et à ce moment-là le mauvais penchant sera annulé et il n’y aura plus du tout de jalousie, et c’est ce qui est écrit (Joël 3,1) « en ce temps-là, Je répandrai Mon esprit sur toute chair », et il est écrit (Isaïe 11,9) « et la terre sera remplie de la connaissance de l’Éternel comme les eaux couvrent la mer ». Et bien que cela ne se soit pas accompli dans ce monde, cela s’accomplira à l’avenir, au temps de la perfection.

ומצאתי רמז לזה בספר תהלים (יד) בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל, למה נכתב פסוק זה בספר תהלים שני פעמים אחד בספר ראשון ואחד בספר שני (נג), אלא אחד אמר הרב ואחד אמר התלמיד, הרב אמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה, והתלמיד אמר מי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו אלא דברי הרב אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין שנאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד מנין שנאמר (יואל ג׳:א׳) אשפוך את רוחי על כל בשר.

Et j’ai trouvé une allusion à cela dans le livre des Psaumes (14), au verset « qui donnera de Sion le salut d’Israël » : pourquoi ce verset est-il écrit dans le livre des Psaumes deux fois, une fois dans le premier livre et une fois dans le second (53) ? Mais l’un fut dit par le maître et l’autre par le disciple. Le maître dit (Deutéronome 5,26) « qui donnera que leur cœur soit ainsi », et le disciple dit : « Ah ! Si tout le peuple de l’Éternel pouvait être composé de prophètes ». Dans ce monde, seules les paroles du maître se sont accomplies, mais dans le temps à venir, les deux s’accompliront. Les paroles du maître, d’où le sait-on ? Parce qu’il est dit (Ézéchiel 36,26) « et Je vous donnerai un cœur nouveau » ; les paroles du disciple, d’où le sait-on ? Parce qu’il est dit (Joël 3,1) « Je répandrai Mon esprit sur toute chair ».

ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד. והפורענות לא בא עד שהלכו להם איש לאהלו.

« Et Moché se retira dans le camp, lui et les anciens d’Israël. » Il alla accompagné des anciens pour leur rendre honneur. Et le châtiment ne vint que lorsqu’ils furent partis, chacun à sa tente.

מכה רבה מאד. דבר היה, ומה שלא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל במכת האש, יתכן לומר כי אולי נתבייש מפני חטא הגדול ומעוט אמונתם בהקב"ה כי היו כפויי טובה, והוסיפו עון על עונם אחר שהיו מתאוננים ביציאתם אל המדבר והתאוו תאוה, ולא לקחו מוסר מן הראשונים שנשרפו באש. ועוד נתבייש ממה שנתרעם כלפי שכינה ואמר למה הרעות לעבדך כי פחד ממדת הדין שהזכיר למעלה ויחר אף ה' מאד.

« Un très grand fléau. » Ce fut la peste. Et ce que Moché ne pria pas pour eux comme il pria lors du fléau du feu, il est possible de dire que peut-être il eut honte à cause de leur grande faute et du peu de leur foi dans le Saint, béni soit-Il, car ils étaient ingrats, et ils ajoutèrent un péché à leur péché, après s’être plaints à leur sortie vers le désert et avoir convoité une convoitise, et n’avaient pas tiré leçon des premiers qui furent brûlés par le feu. Et en outre, il eut honte de s’être plaint à la Présence et d’avoir dit « pourquoi as-Tu fait du mal à Ton serviteur ? », car il craignit l’attribut de rigueur qu’il avait mentionné plus haut : « et la colère de l’Éternel s’enflamma fortement ».

ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים, כי בשבילה ישבו שם.

« Et ils furent à ‘Hatserot. » Cela se rattache à « et Miryam parla », car c’est à cause d’elle qu’ils s’y arrêtèrent.

ותדבר מרים. היא דברה ועל כן נענשה היא, ואהרן הודה או החריש, ומצינו שנענש גם כן, שנאמר ויחר אף ה' בם, כלל את שניהם בחרון אף, וכל מקום שנאמר חרון אף אצל המקום עושה רושם, אבל במרים שהתחילה בלה"ר נתפרסם העונש ובאהרן לא נתפרסם לכבודו.

« Et Miryam parla. » C’est elle qui parla, et c’est pourquoi c’est elle qui fut punie ; et Aharon l’admit ou se tut, et nous trouvons qu’il fut puni aussi, comme il est dit « et la colère de l’Éternel s’enflamma contre eux » : il les a inclus tous deux dans l’ardeur de la colère ; et partout où il est dit « ardeur de colère » à propos du Lieu, cela laisse une marque ; mais pour Miryam, qui avait commencé par la médisance, la punition fut rendue publique, et pour Aharon elle ne fut pas rendue publique, par égard pour son honneur.

על אודות האשה הכושית. היא צפורה שהיא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים, כדכתיב (חבקוק ג׳:ז׳-ח׳) ירגזו יריעות ארץ מדין, ואין ביניהם לבן מפני תוקף חמימות השמש. והטעם כי אשה כושית לקח הוא הדבור שדברה מרים, והיו חושבים שלא נמנע משה מהיות עם צפורה אלא בשביל שאינה יפה. ואונקלוס שתרגם אתתא שפירתא, כנוי הוא דרך כבוד, כמו שקורין לעור סגי נהור. ולכך הזכיר והאיש משה ענו מאד כי הכתוב יעיד על ענותנותו שלא ידע בה אם היתה יפה אם לאו כענין הנזכר באברהם אבינו.

« À propos de la femme kouchite. » C’est Tsipora, qui était Madianite, et les Madianites sont des Yishma‘élites et demeurent sous des tentes, comme il est écrit (Habaqouq 3,7) « les tentures du pays de Midyan trembleront », et il n’y a pas de blanc parmi eux à cause de la force de la chaleur du soleil. Et la raison est que « il avait pris une femme kouchite » est la parole que dit Miryam, et ils pensaient que Moché ne s’abstenait d’être avec Tsipora que parce qu’elle n’était pas belle. Et Onkelos, qui a traduit « une belle femme », est une désignation par honneur, comme on appelle un aveugle « sagi nehor » (de grande lumière). Et c’est pourquoi il a mentionné « et l’homme Moché était très humble », car l’Écriture témoigne de son humilité : il ne savait pas si elle était belle ou non, comme le sujet mentionné à propos d’Avraham notre père.

ורש"י ז"ל פירש אשה כושית אשה יפה, ועל שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא לבתו נאה כושית שלא תשלוט בה עין הרע. ויהיה פירוש על אודות האשה הכושית על אודות גרושיה, כי אשה כושית לקח ועכשיו גרשה, וכן כושית בגימטריא יפת מראה.

Et Rashi, de mémoire bénie, a expliqué « une femme kouchite » : une belle femme, et à cause de sa beauté elle est appelée kouchite, comme un homme qui appelle sa belle fille « kouchite » afin que le mauvais œil n’ait pas de prise sur elle. Et l’explication de « à propos de la femme kouchite » sera : à propos de sa séparation d’avec elle, car « il avait pris une femme kouchite » et maintenant il l’avait répudiée ; et de même « kouchit » vaut, en guematria, « belle d’aspect ».

הרק אך במשה. אם בשביל קדושת ה' פרש מאשתו, אין ענין זה אסור לנביאים, שלא הוזהרו בתורה על כך. הרק אך, שני מעוטין הן, דרך צחות, וכן (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים. ומה שאמר במשה גם בנו, לפי שהנביא הוא כלי לרוה"ק לכך נופל על הלשון לשון בי"ת. וזהו (בראשית ו׳:ג׳) לא ידון רוחי באדם לעולם, באר כי גוף האדם הוא כלי לרוחו יתעלה, כי מלת ידון הוא מלשון נדנה, הוא שכתוב (דניאל ז׳:ט״ו) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, וענינו תיק.

« Est-ce seulement par Moché (haraq akh) ? » Si c’est pour la sainteté de l’Éternel qu’il s’est séparé de sa femme, la vie conjugale n’est pas interdite aux prophètes, qui n’ont pas été avertis dans la Torah à ce sujet. « Haraq akh » : ce sont deux restrictions, par manière d’élégance, et de même (Exode 14,11) « est-ce faute de tombes ? » Et ce qu’il dit « par Moché… ne nous a-t-Il pas aussi parlé », c’est que le prophète est un ustensile pour l’esprit saint, c’est pourquoi l’expression « en (bet) » convient à la langue. Et c’est (Genèse 6,3) « Mon esprit ne contestera pas dans l’homme à jamais » : il explique que le corps de l’homme est un ustensile pour Son esprit, qu’Il soit exalté, car le mot « yadon » est de l’expression « nidneh » (fourreau), c’est ce qui est écrit (Daniel 7,15) « mon esprit fut accablé, moi Daniel, au milieu de son fourreau (nidneh) », et son sens est « étui ».

וישמע ה'. דרשו רז"ל אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה, ודרשינן סמוכין לבאר כי משה שמע הדבר, והוא מרוב ענוה סבל ושתק והקב"ה קנא לדבר.

« Et l’Éternel entendit. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : ils parlèrent de lui même en sa présence, comme il est dit « et l’Éternel entendit » et « l’homme Moché » ; et nous expliquons les versets contigus pour expliquer que Moché entendit la parole, et que, par grande humilité, il supporta et se tut, et que le Saint, béni soit-Il, fut jaloux pour lui.

והאיש משה ענו. מלת ענו בחסרון יו"ד והוא היה שלם במדת הענוה, אבל מפני שחסר אות יו"ד בכבוד הש"י בענין הצור שאמר (במדבר כ׳:י׳) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, והיה לו לומר יוציא כלפי הש"י לפיכך חסר אותה הכתוב בכבודו, מדה כנגד מדה, כך שמעתי ונאה היא, אלא שהתיבה באה כמשפטה שלא בחסרות. ומה שהוסיף מאד כי הדרך הישרה שיבור לו האדם בכל שאר המדות הוא המצוע, אבל במדה זו ראוי שיטה מן המצוע ושיתרחק אל הקצה האחרון, ומזה אמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח.

« Et l’homme Moché était très humble (anav). » Le mot « anav » est écrit sans yod, et il était parfait dans l’attribut de l’humilité ; mais parce qu’il a manqué un yod à l’honneur du Nom dans l’affaire du rocher, quand il dit (Nombres 20,10) « est-ce de ce rocher que nous vous ferons sortir de l’eau ? » — et il aurait dû dire « Il fera sortir » à l’égard du Nom — c’est pourquoi l’Écriture lui a retranché cette lettre dans son honneur, mesure pour mesure. Ainsi l’ai-je entendu, et c’est beau, sauf que le mot vient selon sa règle, sans manque. Et ce qu’il ajoute « très », c’est que le chemin droit que l’homme choisit pour lui dans toutes les autres qualités est le juste milieu, mais dans cette qualité il convient de s’écarter du juste milieu et de s’éloigner vers l’extrême ; et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : sois très, très humble d’esprit.

ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהילים קמ״ה:י״ב) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר.

Et ce qu’il ajoute « qui est sur la face de la terre (adamah) », afin que tu comprennes que cela ne concerne que les êtres inférieurs, et comprends cela, car c’est comme (Genèse 6,6) « et l’Éternel se repentit d’avoir fait l’homme sur la terre (arets) » : il a ajouté « sur la terre » pour un sujet précis, et n’a pas dit « sur l’adamah », parce que « arets » est un mot général, mais quand il vint à dire « J’effacerai », il a précisé et a dit (ibid.) « de sur la face de l’adamah », et là je l’ai écrit à sa place. Et c’est ce qui est écrit (Psaumes 145,12) « pour faire connaître aux fils de l’homme (adam) Ses vaillances » ; et tu dois comprendre la désignation de Ses vaillances et de Sa royauté, et cela est clair.

פתאם. פירש רש"י נגלה עליהם פתאם והן טמאין בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור.

« Soudainement (pit’om). » Rashi a expliqué : Il se révéla à eux soudainement alors qu’ils étaient impurs à la suite de relations conjugales, et ils criaient « de l’eau, de l’eau », pour leur faire savoir que Moché avait bien fait de se séparer de sa femme, puisque la Présence se révélait à lui continuellement et qu’il n’y a pas de moment fixe pour la parole.

ויש מפרשים פתאם כדי שלא ישובו, לפי שהיה בדבורם זה חלול ה', שכל המספר בגנותן של נביאים כאלו מדבר בשכינה, וחלול השם הוא מן העברות החמורות שמעכבים את התשובה, וזהו לשון פתאם קודם שישובו בתשובה, וכענין שאמר אין מקיפין בחלול השם, מפי א"א רבי נתן ז"ל.

Et certains expliquent « soudainement » : afin qu’ils ne se repentent pas, car il y avait dans leur parole une profanation du Nom, puisque tout celui qui parle contre les prophètes parle en quelque sorte contre la Présence, et la profanation du Nom est parmi les fautes graves qui empêchent le repentir, et c’est l’expression « soudainement », avant qu’ils ne se repentent ; et selon ce qu’il a dit : on n’accorde pas de délai en cas de profanation du Nom, de la bouche de mon seigneur père, Rabbi Natan, de mémoire bénie.

אם יהיה נביאכם ה'. כמו (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) והנבואה עודד הנביא. ושעורו אם יהיה נביאכם נביא ה'. ויאמר מי שיהיה מכם נביא אפילו יהיה נביא ה' איננו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מהנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיה נביאכם ברוח הקדש, כענין שאמר (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי, והיא יד ה' האמורה ביחזקאל.

« S’il y a parmi vous un prophète de l’Éternel. » Comme (II Chroniques 15,8) « et la prophétie d’Oded le prophète ». Et sa portée : s’il y a parmi vous un prophète, un prophète de l’Éternel. Et il dira : celui qui sera parmi vous prophète, même s’il est prophète de l’Éternel, ne prophétise pas par Mon Nom grand, mais seulement en vision ou en énigmes ; et il a dit cela parce que beaucoup de prophètes n’y atteignent pas, mais que votre prophète soit par l’esprit saint, comme il est dit (II Samuel 23,2) « l’esprit de l’Éternel a parlé en moi », et c’est « la main de l’Éternel » dite chez Ézéchiel.

ומה שאמר במראה אליו אתודע ולא אמר במראה אליו אראה, הפסוק הזה כפסוק (שמות ו׳:ג׳) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, יאמר כי ה' הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול, כמו שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם. ואמר כי הדבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי נאמן הוא אשר יראו בו הנביאים חלומות נאמן הוא, ויודע בעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום, ובכאן למד מה בין נבואת משה לשאר הנביאים.

Et ce qu’il dit « en vision, à lui Je me ferai connaître » et n’a pas dit « à lui Je serai vu en vision », ce verset est comme le verset (Exode 6,3) « et Je me suis fait voir à Avraham, à Yits’haq et à Yaaqov comme El Shaddaï, et par Mon nom, l’Éternel, Je ne me suis pas fait connaître à eux » : il dira que l’Éternel, le Grand, sera en vision, et en elle Il se fera connaître au prophète, non par Son Nom grand, comme il dit « et par Mon nom, l’Éternel, Je ne me suis pas fait connaître à eux ». Et il dit que la parole sera en songe, mais il n’en est pas ainsi de Mon serviteur Moché : car dans toute Ma maison, il est fidèle, il est fidèle dans cette maison où les prophètes voient des songes, et il connaît en lui-même tous les attributs ; et de bouche à bouche la parole lui vient de Moi, et il regarde la forme et ne la voit pas en songe ; et ici il a enseigné la différence entre la prophétie de Moché et celle des autres prophètes.

במראה אליו אתודע. על דרך הפשט במראות הלילה, וזהו שאמר בחלום אדבר.

« En vision, à lui Je me ferai connaître. » Selon le sens simple, dans les visions de la nuit, et c’est ce qu’il dit : « en songe Je parlerai ».

וע"ד הקבלה במראה היא מראה הספירות הנקראת נצח והוד, ונקראת צבאות גם כן כי עד שם נבואת כל הנביאים מגעת, כי כשהם נכנסים דרך השער הראשון והפתח המזומן לנביאים להכנס בו הנה נבואתן עולה ומגעת עד המקום ההוא ולא עוד, והסימן מזה (שמות ל״ח:ח׳) במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, ומשם עולין ומתנבאין במראות הצובאות.

Et selon la Kabbale, « en vision » (bamar’ah) est la vision des sefirot appelées Netsa‘h et Hod, et elle est aussi appelée « Tsevaot » (armées), car la prophétie de tous les prophètes arrive jusque-là ; car lorsqu’ils entrent par la première porte et l’ouverture préparée aux prophètes pour y entrer, voici que leur prophétie monte et arrive jusqu’à ce lieu-là et pas plus loin, et le signe en est (Exode 38,8) « dans les miroirs des femmes qui se rassemblaient (hatsove’ot) qui s’assemblaient à l’entrée de la tente de la rencontre » ; et de là ils montent et prophétisent dans les miroirs des femmes qui se rassemblaient.

וראוי שתתבונן כי כשכלל בכאן כל מעלות הנבואה בין במשה רבינו ע"ה בין בשאר הנביאים איך הזכיר בשאר הנביאים לשון מראה בקמ"ץ שהיא מלה מורה על דמיונות ובלבול הנבואה.

Et il convient que tu comprennes que lorsqu’il a inclus ici tous les degrés de la prophétie, que ce soit chez Moché notre maître, que la paix soit sur lui, ou chez les autres prophètes, comment il a mentionné à propos des autres prophètes l’expression « mar’ah » avec un qamats, qui est un mot indiquant des figures imaginées et le trouble de la prophétie.

והנראה בטעם הדבר כי רצה להמשיל נבואת שאר הנביאים למי שמסתכל במראה, והוא לשון רז"ל אין רואין במראה בשבת, והיא מראה של זכוכית שהמסתכל בו נראית לו מתוכו דמות צורתו מכח לטישת המראה אבל אין בתוכו כלום, כן נבואת שאר הנביאים מתוך שרואין אותן הצורות הקדושות הטהורות והמאורות העליונים מתוך זוהר ובהירות האורות העצומים ההם, נראים להם דמיונות ורואין שם צורתם כצורת בן אדם, וכענין שכתוב (הושע י״ב:י״א) וביד הנביאים אדמה.

Et ce qui apparaît comme la raison de la chose, c’est qu’il a voulu comparer la prophétie des autres prophètes à celui qui regarde dans un miroir, et c’est l’expression de nos Sages, de mémoire bénie : on ne se regarde pas dans un miroir le Shabbat ; c’est un miroir de verre dans lequel celui qui regarde voit apparaître en son sein la figure de sa forme, par la force du poli du miroir, mais il n’y a rien dedans ; ainsi la prophétie des autres prophètes : du fait qu’ils voient les formes saintes et pures et les luminaires supérieurs au milieu de l’éclat et de la clarté de ces puissantes lumières, des figures leur apparaissent et ils y voient leur forme comme la forme d’un fils d’homme, et selon ce qui est écrit (Osée 12,11) « et par la main des prophètes J’ai usé de similitudes ».

אבל משה רבינו ע"ה מתוך שהיתה נבואתו עליונה על כלן לא היה רואה מאותן הדמיונות כלום אלא מראה אמתית קרובה אל השכל, ולכך נודע ומכיר מתוך ברור נבואתו שאין שם דמות ולא צורה כלל כי אם כבודו, הוא שכתוב ותמונת ה' יביט, ייחס התמונה אליו, לא שיש לו תמונה ח"ו, וכן (בראשית א׳:כ״ז) בצלם אלהים, לא שיש לו צלם ודמות ח"ו.

Mais Moché notre maître, que la paix soit sur lui, du fait que sa prophétie était supérieure à toutes, ne voyait rien de ces figures, mais une vision véritable proche de l’intellect, et c’est pourquoi il connaissait et reconnaissait, à partir de la clarté de sa prophétie, qu’il n’y avait là aucune ressemblance ni forme du tout, mais seulement Sa gloire, c’est ce qui est écrit « et il contemple la figure de l’Éternel » : il Lui attribue une figure, non qu’Il ait une figure, à Dieu ne plaise ; et de même (Genèse 1,27) « à l’image de Dieu », non qu’Il ait une image et une ressemblance, à Dieu ne plaise.

וזהו שדרשו רז"ל כל הנביאים כלן נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, והביא ראיה מיחזקאל שכתוב בו כמה מראות (יחזקאל א׳:א׳) ואראה מראות אלהים, (שם) ואראה כעין חשמל, וכמה מן הדמיונות, אבל משה ע"ה נסתכל באספקלריא המאירה, שנאמר ומראה ולא בחידות.

Et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : tous les prophètes ont regardé dans un miroir qui n’éclaire pas, et il a apporté une preuve de Ézéchiel, chez qui sont écrites plusieurs visions (Ézéchiel 1,1) « et je vis des visions de Dieu », (ibid.) « et je vis comme l’aspect de l’électrum », et plusieurs figures ; mais Moché, que la paix soit sur lui, a regardé dans un miroir qui éclaire, comme il est dit « en vision et non en énigmes ».

בכל ביתי נאמן הוא. ע"ד הפשט כבן בית הוא שיכנס בלא רשות וידבר כל מה שיצטרך.

« Dans toute Ma maison il est fidèle. » Selon le sens simple, il est comme un familier de la maison qui entre sans permission et dit tout ce dont il a besoin.

וע"ד הקבלה בכל ביתי, הוא בית אל שנאמר עליו (בראשית ל״א:י״ג) אנכי האל בית אל, הוא הטוב שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) אני אעביר כל טובי, והוא שחטא בו אבינו הראשון ולא מצאו נאמן, לכך נאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא, כלומר הוא ולא אביו.

Et selon la Kabbale, « dans toute Ma maison » est Beith-El, dont il est dit (Genèse 31,13) « Je suis le Dieu de Beith-El » ; c’est le Bien, comme il est dit (Exode 33,19) « Je ferai passer toute Ma bonté », et c’est à son égard que notre premier père a péché et ne s’est pas montré fidèle ; c’est pourquoi il est dit de Moché « dans toute Ma maison il est fidèle », c’est-à-dire : lui, et non son père.

ודעת קצת מן המקובלים בכל ביתי שהוא בי"ת של בראשית, והוא מקום התפלה, וזהו (ישעיהו נ״ו:ז׳) ושמחתים בבית תפלתי, ולשון תפלתי באור, וכן (שם) כי ביתי בית תפלה יקרא, ולזה רמזו רז"ל בענין הלל הזקן, אמר הקב"ה אם תבא לביתי אני אבוא לביתך.

Et l’avis de certains Kabbalistes est que « dans toute Ma maison » désigne le bet de Bereshit, qui est le lieu de la prière, et c’est (Isaïe 56,7) « et Je les réjouirai dans Ma maison de prière », et l’expression « Ma prière » est une explication, et de même (ibid.) « car Ma maison sera appelée maison de prière » ; et à cela nos Sages, de mémoire bénie, ont fait allusion dans l’affaire de Hillel l’Ancien : le Saint, béni soit-Il, a dit : si tu viens dans Ma maison, Je viendrai dans ta maison.

פה אל פה אדבר בו. הכוונה בלא אמצעות מלאך, ומראה כלומר ומראה אני לו הדבר כמות שהוא, כענין צורת המשכן שכתוב בו (שמות כה) וראה ועשה בתבניתם.

« De bouche à bouche Je lui parle. » L’intention est : sans intermédiaire d’ange ; « et en vision » : c’est-à-dire que Je lui montre la chose telle qu’elle est, comme pour la forme du Tabernacle dont il est écrit (Exode 25) « vois et fais selon leur modèle ».

בעבדי במשה. דרשו רז"ל בעבדי אפילו לא היה משה, במשה אפילו לא היה עבדי, וכל שכן שהוא עבדי והוא משה.

« Contre Mon serviteur, contre Moché. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « contre Mon serviteur », même s’il n’était pas Moché ; « contre Moché », même s’il n’était pas Mon serviteur ; et à plus forte raison qu’il est Mon serviteur et qu’il est Moché.

והענן סר מעל האהל. הענן הזה אילו היה הענן שירד לכבוד משה שהזכיר בו למעלה ויעמוד פתח האהל היה ראוי לומר והענן סר מפתח האהל. ועל כן יתכן לפרש כי הוא הענן שהיו ישראל כל ימי המדבר נוסעים וחונים על פיו, וכיון שסר מעל האהל היו ישראל סבורין ללכת אחריו כמנהג, והקב"ה צוה אותם להתעכב שבעת ימים, זהו שאמר תסגר שבעת ימים, וכשאמר והעם לא נסע, כאילו אמר והענן לא נעלה כי סר מעל האהל להיכרא, אבל לא נעלה עד מלאת שבעת ימים, והיה הענין כדי שיהיה נודע ומפורסם לכל ישראל כי עכובם שם שבעת ימים לכבוד מרים היה.

« Et la nuée se retira de dessus la tente. » Si cette nuée avait été la nuée qui descendit en l’honneur de Moché dont il est parlé plus haut « et elle se tint à l’entrée de la tente », il aurait fallu dire « et la nuée se retira de l’entrée de la tente ». Et c’est pourquoi il est possible d’expliquer qu’il s’agit de la nuée selon les indications de laquelle Israël voyageait et campait tous les jours du désert, et lorsqu’elle se retira de dessus la tente, Israël pensa partir derrière elle selon l’usage, et le Saint, béni soit-Il, leur ordonna de s’attarder sept jours, c’est ce qu’il dit « qu’elle soit enfermée sept jours » ; et quand il dit « et le peuple ne partit pas », c’est comme s’il avait dit « et la nuée ne monta pas », car elle s’était retirée de dessus la tente pour être reconnue, mais elle ne monta pas jusqu’à la fin des sept jours ; et le sujet fut tel afin qu’il soit connu et rendu public à tout Israël que leur arrêt là pendant sept jours était en l’honneur de Miryam.

אשר נואלנו. בך. ואשר חטאנו. בשכינה. וטעם לשון נואלנו לפי שהדבור באותו ענין אולת היא לו למדבר.

« Que nous avons commis follement (no’alnou). » Contre toi. « Et que nous avons péché. » Contre la Présence. Et le sens de l’expression « no’alnou » est que la parole dans cette affaire est une folie pour celui qui la dit.

ובמסכת זבחים פרק טבול יום אמרו, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה, זר היה ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן, קרוב היה ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד חלק הקב"ה למרים באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה ואני פוטרה.

Et dans le traité Zevahim, chapitre « Tevoul Yom », ils ont dit : qui a enfermé Miryam ? Si tu dis Moché, il n’était pas prêtre, et un non-prêtre ne peut examiner les lésions pour en statuer ; et si tu dis Aharon, il était un proche, et un proche ne voit pas les plaies ; mais le Saint, béni soit-Il, a fait honneur à Miryam à cette heure, et a dit : Moi, Je suis prêtre, et Moi Je l’enferme, et Moi Je la déclare atteinte de façon avérée, et Moi Je la libère.

אל נא תהי כמת. אמר אהרן למשה איני יכול לראות את הנגע לפי שאני קרוב וכהן קרוב פסול לראות את הנגע ואין כהן אחר בעולם, ולפיכך אם אי אתה מתפלל עליה אין לה תקנה ותעמוד בצרעתה ולא תתרפא לעולם, וזהו שאמר אשר בצאתו מרחם אמו, כי מי שנולד כך מצורע מרחם אמו אין לו טהרה עולמית, וכן הזכירו רז"ל, ולכך יאמר תצטרך אתה על כל פנים להתפלל עליה שלא תהיה אחותנו כמצורע שחשוב כמת בצאתו מרחם אמו שאין לו טהרה לעולם. או יאמר הכתוב לא עתה תהיה אחותנו כנפל המת, כי כאשר יצא מרחם אמו נאכל חצי בשרו, וכן בשר המצורע.

« Qu’elle ne soit pas comme un mort. » Aharon dit à Moché : je ne peux pas voir la plaie, parce que je suis un proche, et un prêtre proche est inapte à voir la plaie, et il n’y a pas d’autre prêtre au monde ; c’est pourquoi, si tu ne pries pas pour elle, elle n’a pas de remède, elle restera dans sa lèpre et ne sera jamais guérie, et c’est ce qu’il dit « qui, en sortant du sein de sa mère », car celui qui est né ainsi, lépreux du sein de sa mère, n’a pas de purification pour toujours, et ainsi l’ont mentionné nos Sages, de mémoire bénie ; et c’est pourquoi il dira : tu dois de toute façon prier pour elle, afin que notre sœur ne soit pas comme le lépreux, qui est considéré comme un mort, lors de sa sortie du sein de sa mère, qui n’a pas de purification pour toujours. Ou bien l’Écriture dira : que notre sœur ne soit pas maintenant comme l’avorton mort, car lorsqu’il sort du sein de sa mère, la moitié de sa chair est dévorée, et ainsi la chair du lépreux.

ויצעק משה אל ה'. נצטער על אחותו והתפלל עליה. וטעם לאמר כי התפלה היתה באמירה מוחלטת לא במחשבה, וזהו שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו. וטעם החתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור, ותעלה התפלה מצויירת ברוח לפניו יתעלה.

« Et Moché cria à l’Éternel. » Il s’affligea pour sa sœur et pria pour elle. Et le sens de « en disant » (leemor) est que la prière était dans une parole entière, non dans la pensée, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : celui qui prie doit articuler des lèvres. Et le sens de l’articulation est que les lettres soient figurées dans le souffle de la bouche de l’homme, avec voix, souffle et parole, et que la prière monte figurée dans le souffle devant Lui, qu’Il soit exalté.

אל נא רפא נא לה. אל שהכח בידך בבקשה ממך רפא עתה לה, והשם הזה דין כלול ברחמים. אמנם ברוב המקומות מצאנוהו מדת החסד, כמו (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני, וכן (שם נ) אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, שהוא סדר המדות, חסד דין רחמים, שבהם נברא העולם, וכן כתיב (שם נב) חסד אל כל היום, וכתיב (שם צט) אל נושא היית להם. ומה שכתוב (שם ז) ואל זועם בכל יום, באורו בכל יום שהדין נמצא ויש יום שלא ימצא, כי מדת החסד דוחה אותו כענין הנזכר באברהם.

« Dieu (El), guéris-la donc. » « El » : Celui qui a la force en main ; je Te prie, guéris-la maintenant ; et ce Nom est la rigueur incluse dans les miséricordes. Pourtant, dans la plupart des endroits, nous le trouvons comme l’attribut de bonté, comme (Psaumes 22,2) « mon Dieu (Eli), mon Dieu, pourquoi m’as-Tu abandonné », et de même (ibid. 50) « El Elohim, l’Éternel, a parlé et appelé la terre », qui est l’ordre des attributs : bonté, rigueur, miséricorde, par lesquels le monde a été créé, et de même il est écrit (ibid. 52) « la bonté de Dieu (El) toute la journée », et il est écrit (ibid. 99) « Tu étais pour eux un Dieu (El) qui pardonne ». Et ce qui est écrit (ibid. 7) « et Dieu (El) s’indigne chaque jour », son explication : chaque jour où la rigueur se trouve, et il y a un jour où elle ne se trouvera pas, car l’attribut de bonté la repousse, comme le sujet mentionné à propos d’Avraham.

ואביה ירק ירק בפניה. אילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים, ק"ו שדברה והקלה כנגד מורא השכינה לזלזל בנביאו שהיא ראויה להענש ולהיותה נכלמת י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כך דרשו רבותינו ז"ל. וקראו השכינה בא מן הדין, ואמרו דיו, כלומר אינו רוצה יותר אלא כדין אביה שהוא הנדון.

« Et son père, s’il avait craché, craché à sa face. » Si son père s’était mis en colère contre elle et lui avait craché au visage, n’aurait-elle pas eu honte de voir son visage sept jours ? A fortiori, elle qui a parlé et traité avec légèreté la crainte de la Présence en dénigrant Son prophète, elle est digne d’être punie et d’être couverte de honte quatorze jours ; mais il suffit à ce qui vient du raisonnement d’être comme ce qui est jugé : ainsi l’ont expliqué nos maîtres, de mémoire bénie. Et ils ont appelé la Présence « celui qui vient du raisonnement », et ont dit « il suffit », c’est-à-dire qu’Il ne veut pas davantage que le jugement de son père, qui est celui qui est jugé.

ולפי זה נראה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, לא על החטא, שאם נאמר כי הוא משל על החטא היה ראוי לומר ואם ירק ירקה בפני אביה כי מרים היתה החוטאת ויבא משל הרקיקה על החטא לפי שהחטא שחטאה בו היה הדבור הנמאס הנרמז במלת נואלנו, ועל כן המשילו לרקיקה שהוא דבר נמאס כענין הרקיקה בסוד מצות היבום. ואם נדחוק ונאמר כי כשאמר ואביה ירק ירק בפניה הוא כנוי לכבוד אביה ולכבודה, אי אפשר לומר כן, שהיה לו לומר כי יכלם כי ההכלמה אינה למבזה כי אם למי שקבל הבזוי.

Et selon cela, il apparaît que le crachat est une parabole de la colère et de la honte, et non de la faute ; car si l’on disait qu’il est une parabole de la faute, il aurait fallu dire « et si elle avait craché au visage de son père », car Miryam était la fautive, et la parabole du crachat viendrait pour la faute, puisque la faute qu’elle commit fut la parole dégoûtante suggérée par le mot « no’alnou », et c’est pourquoi on l’a comparée au crachat, qui est une chose dégoûtante, comme le crachat dans le secret du commandement du lévirat. Et si nous forçons et disons que, lorsqu’il dit « et son père, s’il avait craché, craché à sa face », c’est une désignation de l’honneur de son père et de son honneur à elle, il n’est pas possible de dire ainsi, car il aurait dû dire « car il aurait honte », puisque la honte n’est pas pour celui qui méprise mais pour celui qui reçoit le mépris.

אבל הנכון בזה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, ומפני שהקב"ה הכלימה בצרעת אמר הקב"ה למשה ואיך תאמר שארפא אותה ואלו אביה ירק ירק בפניה, כלומר שהכלימה מפני חטאה כנגדו, הלא תכלם שבעה, כל שכן בשבילי שהכלמתיה אני והלקיתיה בצרעת על מה שחטאה ושדברה בך ובאה כנגדי, ולכך תסגר שבעה ואחר תאסף. ומטעם זה תפש משל הרקיקה שיכלימנה בו אביה, לפי שהוא עון הצרעת שבו הכלימה אביה העליון יתברך. וענין זה של מרים נקרא אצל רז"ל נזיפה, ושלשה נזיפות הן, יש נזיפה שהיא יום אחד, ויש נזיפה שהיא שבעה, ויש שהיא שלשים יום.

Mais le juste, à ce sujet, est que le crachat est une parabole de la colère et de la honte, et parce que le Saint, béni soit-Il, l’a couverte de honte par la lèpre, le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : comment dis-tu que Je la guérisse, alors que si son père avait craché, craché à sa face, c’est-à-dire l’avait couverte de honte à cause de sa faute contre lui, n’aurait-elle pas eu honte sept jours ? A fortiori à cause de Moi qui l’ai couverte de honte et l’ai frappée par la lèpre pour ce qu’elle a péché et pour ce qu’elle a parlé contre toi et est venue contre Moi ; et c’est pourquoi « qu’elle soit enfermée sept jours, et ensuite elle sera recueillie ». Et pour cette raison il a pris la parabole du crachat, pour qu’elle soit couverte de honte par son père, parce que c’est le châtiment de la lèpre par laquelle son Père céleste, qu’Il soit béni, l’a couverte de honte. Et ce sujet de Miryam est appelé chez nos Sages, de mémoire bénie, une réprimande (nezifah), et il y a trois réprimandes : il y a une réprimande qui est d’un jour, il y a une qui est de sept jours, et il y a une qui est de trente jours.

מי שפוקר בתלמיד חכם שמדבר בו או עושה דבר כדי לצערו ולהקניטו, והוא יודע באותו תלמיד חכם דנקיט ליה בלביה צריך לנהוג בעצמו נזיפה יום אחד, ואינו צריך היתר אחר שאין דבר זה אלא להפיס דעתו של תלמיד חכם, ויום אחד זה צריך שיהיה כלו שלם ואין אומרים בו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנביא או באחד מן החכמים הגדולים צריך שינהוג נזיפה שבעת ימים, ולמדנו זה ממרים שדברה בנביא, והצריכה תורה שתנהוג נזיפה שבעה, ואין אומרים בשבעה ימים אלו מקצת היום ככולו.

Celui qui se montre irrespectueux envers un disciple de sages, qui parle de lui ou fait quelque chose pour l’affliger et l’irriter, et qui sait de ce disciple de sages « qu’il lui garde rancune » (denaqit leh beliba), doit observer pour lui-même une réprimande d’un jour, et il n’a pas besoin d’une levée formelle à l’issue de ce délai, puisque cela n’est que pour apaiser l’esprit du disciple de sages ; et ce jour-là doit être entièrement complet, et l’on ne dit pas à ce sujet « une partie du jour vaut le tout ». Celui qui parle contre un prophète ou contre l’un des grands sages doit observer une réprimande de sept jours, et nous l’avons appris de Miryam, qui parla contre un prophète, et la Torah exigea qu’elle observe une réprimande de sept jours, et l’on ne dit pas dans ces sept jours « une partie du jour vaut le tout ».

מי שמדבר בנשיא צריך לנהוג נזיפה שלשים יום, ואין אומרים בו מקצת היום ככולו, וסימנך לשלשה מיני נזיפה הללו, האבן האז"ל, ואמרו בירושלמי אין נזיפה פחותה משבעה שנאמר תסגר שבעת ימים, ואין נדוי פחות משלשים יום שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם.

Celui qui parle contre un prince doit observer une réprimande de trente jours, et l’on ne dit pas à son sujet « une partie du jour vaut le tout », et ton signe pour ces trois sortes de réprimande est « ha-even ha-azel », et ils ont dit dans le Yerushalmi : il n’y a pas de réprimande de moins de sept jours, comme il est dit « qu’elle soit enfermée sept jours », et il n’y a pas d’excommunication de moins de trente jours, comme il est dit (Nombres 11,20) « jusqu’à un mois de jours, jusqu’à ce que cela sorte de vos narines ».

ומה שהתחיל ואביה בוא"ו והוא תחלת דבור, דרך הכתובים כן במקומות רבים, וכמוהו (שם יח) וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך, וכן (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים, וכן עוד (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן (מלכים ב ב׳:ט׳) ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין ספק כי יש לכל אחד ואחד טעם מכוון אלו השגנוהו.

Et ce qu’il a commencé « et son père » par un vav, qui est le début d’une parole, c’est la manière des Écritures en de nombreux endroits, et de même (ibid. 18) « et l’Éternel parla à Aharon : et Moi, voici que Je t’ai donné », et de même (Genèse 27,28) « et Dieu te donnera », et de même encore (Nombres 9,2) « et les fils d’Israël firent la Pâque », et de même (II Rois 2,9) « et Élisha dit : qu’il y ait donc une double part de ton esprit sur moi » ; et il n’y a pas de doute que chacun a une raison précise, si nous pouvions l’atteindre.

ומפני שמדת ק"ו מדה אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא הראשונה לכלן, ראיתי לסדר אותן בכאן כמו שפירשו אותן רז"ל, והוא ששנינו בברייתא אמר ר' ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחומר, ולמדוהו מן הכתוב הזה ואביה ירק ירק בפניה, ועוד ממה שכתוב (שמות כג) כי תראה חמור שונאך, ומן השונא למדנו ק"ו לאוהב, וזו מדה ראשונה.

Et puisque la règle de l’a fortiori (qal vaḥomer) est l’une des treize règles par lesquelles la Torah est expliquée, et qu’elle est la première de toutes, j’ai vu bon de les ordonner ici comme nos Sages, de mémoire bénie, les ont expliquées. C’est ce que nous avons enseigné dans la Baraïta : Rabbi Yishma‘el a dit : par treize règles la Torah est expliquée. Par l’a fortiori : et ils l’ont appris de ce verset « et son père, s’il avait craché, craché à sa face », et encore de ce qui est écrit (Exode 23) « si tu vois l’âne de celui qui te hait », et de celui qui hait nous avons appris un a fortiori pour celui qui aime ; et c’est la première règle.

שניה, גזרה שוה, והוא מה שכתוב (ויקרא יח) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, ולא אסר אלא הבת, וכתוב אחר אומר (שם) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקרב לגלות ערותה שארה הנה זמה היא, ולמדנו גזרה שוה מהנה הנה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו.

La deuxième, l’analogie verbale (gezera shava), et c’est ce qui est écrit (Lévitique 18) « la nudité de la fille de ton fils ou de la fille de ta fille, tu ne découvriras pas leur nudité, car c’est ta nudité », et il n’a interdit que la fille ; et un autre verset dit (ibid.) « la nudité d’une femme et de sa fille tu ne découvriras pas ; la fille de son fils et la fille de sa fille, tu n’approcheras pas pour découvrir sa nudité ; ce sont des proches, c’est une infamie » ; et nous avons appris une analogie verbale de « hennah hennah » : de même que là-bas, la femme et sa fille, et la fille de son fils et la fille de sa fille, ainsi ici sa fille, la fille de son fils et la fille de sa fille.

שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות י״ב:ט״ז-י״ז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד.

La troisième, par construction d’un père (binyan av) à partir d’un seul verset, et c’est ce qui est écrit à propos de la fête des azymes (Exode 12,16-17) « seulement ce qui sera mangé par toute personne, cela seul sera fait pour vous », car l’Écriture nous a permis la préparation des aliments nécessaires seulement à la fête des azymes, et aux autres fêtes elle n’a pas permis la préparation des aliments nécessaires, et c’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : c’est une construction d’un père pour toutes les fêtes ; et encore par ce qui est écrit (Lévitique 20) « leur sang est sur eux », et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : partout où il est dit « son sang est sur lui », « leur sang est sur eux », ce n’est que la lapidation, car il est écrit à propos du nécromancien et du devin (ibid.) « ils les lapideront avec des pierres, leur sang est sur eux » ; ce n’est que la lapidation ; c’est la construction d’un père à partir d’un seul verset.

מבנין אב ושני כתובים, הוא שכתוב במומי אדם (שם כא) או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, ולא הזכיר יבלת, ובמומי בהמה הזכיר יבלת שנאמר (שם כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת, ואמרו ז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה, זהו בנין אב ושני כתובים. רביעית, כלל ופרט, והוא שכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז, שהוא משני מינים, ואח"כ פרט לנו צמר ופשתים יחדו, ופשתים אין מידי אחרינא לא, ובכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט.

Par construction d’un père à partir de deux versets : c’est ce qui est écrit à propos des défauts de l’homme (ibid. 21) « ou bossu, ou nain, ou avec une tache dans l’œil, ou galeux, ou atteint de teigne, ou aux testicules écrasés » ; et il n’a pas mentionné la verrue ; et à propos des défauts de la bête, il a mentionné la verrue, comme il est dit (ibid. 22) « aveugle, ou brisé, ou fendu, ou verruqueux », et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : partout où l’on trouve dans la Torah « défaut » sans précision, on y met les défauts de l’homme et les défauts de la bête ; c’est la construction d’un père à partir de deux versets. La quatrième, le général et le particulier (kelal uferat), et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 22) « tu ne porteras pas de sha‘atnez », qui est de deux espèces, puis il nous a précisé « laine et lin ensemble » ; et le lin — oui ; autre chose — non ; et partout où l’on trouve dans la Torah un général et un particulier, il n’y a dans le général que ce qui est dans le particulier.

חמישית, פרט וכלל, והוא שכתוב בהשבת אבדה (שם כב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, והמובן מזה שאלו אתה חייב להשיב ולא שאר דברים, ואח"כ כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך. בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל.

La cinquième, le particulier et le général (perat ukhlal), et c’est ce qui est écrit à propos de la restitution d’un objet perdu (ibid. 22) « et ainsi tu feras pour son âne, et ainsi tu feras pour son vêtement », et ce qui s’en comprend est que tu es obligé de restituer ceux-ci et non d’autres choses, puis il a dit le général « et ainsi tu feras pour tout objet perdu de ton frère ». Partout où l’on trouve dans la Torah un particulier et un général, on suit le général.

ששית, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והוא מה שכתוב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל לכל דבר פשע שבעולם, ואח"כ פרט על שור על חמור וגו', ואחר כן כלל על כל אבדה, ולכך אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעולם בהם תעבודו, יצאו שטרות שאע"פ שהן מיטלטלין אין גופן ממון, ועוד ממה שכתוב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע אף כל פרי וגדולי קרקע.

La sixième, le général, le particulier et le général : tu ne juges que selon l’espèce du particulier, et c’est ce qui est écrit (Exode 22) « pour toute chose de transgression » : un général, pour toute chose de transgression qui soit dans le monde ; puis il précise « pour un bœuf, pour un âne, etc. » ; et ensuite il généralise « pour tout objet perdu » ; et c’est pourquoi tu ne juges que selon l’espèce du particulier : de même que le particulier est explicitement une chose mobile qui possède une valeur matérielle intrinsèque, ainsi toute chose mobile qui possède une valeur matérielle intrinsèque ; sont exclus les terrains, qui ne sont pas mobiles ; sont exclus les esclaves, qui ont été assimilés aux terrains, car il est écrit (Lévitique 25) « vous les aurez en héritage pour vos fils après vous, pour les posséder en propriété, à perpétuité ; vous les ferez travailler » ; sont exclus les actes, car bien qu’ils soient mobiles, ils n’ont pas de valeur matérielle intrinsèque ; et encore par ce qui est écrit (Deutéronome 14) « et tu donneras l’argent pour tout ce que désirera ton âme » : un général ; « pour le gros bétail, le petit bétail, le vin et la boisson forte » : un particulier ; « et pour tout ce que demandera ton âme » : il a de nouveau généralisé ; le général, le particulier et le général : tu ne juges que selon l’espèce du particulier : de même que le particulier est explicitement un fruit et ce qui croît de la terre, ainsi tout fruit et ce qui croît de la terre.

שביעית, מכלל שצריך לפרט, והוא שכתוב (במדבר ג) פקוד כל בכור זכר, אם אמר זכר ולא אמר בכור הייתי אומר כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים, לכך אמר בכור, וזהו כלל שצריך לפרט.

La septième, d’un général qui a besoin d’un particulier, et c’est ce qui est écrit (Nombres 3) « dénombre tout premier-né mâle » ; s’il avait dit « mâle » sans dire « premier-né », j’aurais dit tout mâle, qu’il soit premier-né ou non premier-né ; c’est pourquoi il a dit « premier-né » ; et c’est un général qui a besoin d’un particulier.

שמינית, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, והוא שכתוב במולך (ויקרא כ) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, ומולך בכלל שאר התעובים היה, ולמה פרט ענשו יותר מכלן, לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על שאר התעובים יצא כמו כן שהן בסקילה, תשיעית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, הוא שכתוב (שמות כא) כי תקנה עבד עברי וגו', והוציא אמה העבריה מן הכלל דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה דכתיב (דברים טו) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, למה יצאה מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו של עבד, שהעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון אפילו בתוך שש, יצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדוניה מקדשה על כרחה.

La huitième : toute chose qui était dans le général et qui est sortie du général pour enseigner n’est pas sortie pour enseigner sur elle-même, mais est sortie pour enseigner sur tout le général ; et c’est ce qui est écrit à propos de Molekh (Lévitique 20) « tout homme d’entre les fils d’Israël et du prosélyte qui séjourne en Israël qui donnera de sa descendance à Molekh sera mis à mort », et Molekh était dans le général des autres abominations, et pourquoi a-t-il précisé sa peine plus que toutes ? Il n’est pas sorti pour enseigner sur lui-même qu’il est par lapidation, mais il est sorti pour enseigner sur les autres abominations, qu’elles sont de même par lapidation. La neuvième : toute chose qui était dans le général et qui est sortie pour porter une charge autre, non de son sujet, est sortie pour alléger et pour aggraver ; c’est ce qui est écrit (Exode 21) « si tu achètes un esclave hébreu, etc. », et il a fait sortir la servante hébraïque du général, car il est écrit « et si un homme vend sa fille comme servante », or la servante hébraïque n’était-elle pas comprise dans l’esclave hébreu, comme il est écrit (Deutéronome 15) « si ton frère hébreu ou hébraïque t’est vendu » ? Pourquoi est-elle sortie du général ? Pour porter une charge autre, non du sujet de l’esclave : l’esclave ne sort pas par les signes (de puberté) et ne sort pas à la mort du maître, même dans les six ans ; elle est sortie pour alléger : la chose a été allégée pour elle, car elle sort dans les six ans ; et pour aggraver : son maître la fiance malgré elle.

עשירית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, והוא שכתוב (שם יט) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו', מכה נפש בשגגה בכלל רוצח היה דכתיב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת, בין בשוגג בין במזיד, ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחד שהוא כענינו של מכה במזיד, שזה המית וזה המית, ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שנצל בערי מקלט, זהו ולא להחמיר.

La dixième : toute chose qui était dans le général et qui est sortie pour porter une charge, une seule, qui est de son sujet, est sortie pour alléger et non pour aggraver ; et c’est ce qui est écrit (ibid. 19) « et celui qui entrera avec son compagnon dans la forêt pour couper du bois, etc. » ; celui qui frappe mortellement par inadvertance était dans le général du meurtrier, car il est écrit (Lévitique 24) « et celui qui frappe un homme sera mis à mort », que ce soit par inadvertance ou volontairement ; et celui qui frappe par inadvertance est sorti du général pour porter une charge, une seule, qui est de son sujet, celui qui frappe volontairement : celui-ci a fait mourir et celui-là a fait mourir ; et il est sorti du général pour enseigner sur lui-même, qu’il est sauvé par les villes de refuge ; c’est « et non pour aggraver ».

י"א, כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והוא שכתוב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו וגו', ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצאה לידון בדבר חדש שלאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו'.

La onzième : toute chose qui était dans le général et qui est sortie pour être jugée par une chose nouvelle, tu ne peux la ramener à son général jusqu’à ce que l’Écriture la ramène explicitement à son général ; et c’est ce qui est écrit (ibid. 22) « et si un prêtre acquiert une personne, acquisition de son argent, celle-ci mangera de lui, et celui qui est né dans sa maison, etc. » ; sa fille était dans le général de « né dans sa maison », qu’elle soit non mariée ou mariée, et elle est sortie pour être jugée par une chose nouvelle : après son mariage, elle ne mange pas du prélèvement, car il est écrit (ibid.) « et la fille d’un prêtre, si elle est à un homme étranger, elle ne mangera pas du prélèvement des choses saintes » ; puisque l’Écriture l’a sortie du général, tu ne peux la ramener à son général, même veuve et répudiée, si l’Écriture ne la ramène pas explicitement à son général, car il est écrit (ibid.) « et la fille d’un prêtre, si elle est veuve ou répudiée et sans descendance, et revient à la maison de son père, etc. ».

י"ב, דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, והוא שכתוב בענין שבת (שמות טז) שבו איש תחתיו, ואין לומר שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה, זהו דבר הלמד מענינו. אבל דבר הלמד מסופו הוא מה שכתוב בענין עריות (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אסר לך כל שאר שבעולם, ובסוף כל הענין פירש כל האסורות, הוא שאמר ערות פלוני ופלוני לא תגלה, ומהן נוכל ללמוד המותרות, זהו דבר הלמד מסופו.

La douzième : une chose qui s’apprend de son sujet et une chose qui s’apprend de sa fin ; et c’est ce qui est écrit à propos du Shabbat (Exode 16) « que chacun reste à sa place » ; on ne peut pas dire qu’ils restent à leur place toute la journée, mais que nul ne sorte de son lieu au-delà de deux mille coudées ; c’est une chose qui s’apprend de son sujet. Mais une chose qui s’apprend de sa fin est ce qui est écrit à propos des unions interdites (Lévitique 18) « tout homme, de tous ses proches parents, vous n’approcherez pas pour découvrir la nudité » : il t’a interdit tous les proches du monde, et à la fin de tout le sujet il a précisé toutes les interdites, c’est ce qu’il dit « la nudité d’un tel et d’un tel tu ne découvriras pas », et d’elles nous pouvons apprendre les permises ; c’est une chose qui s’apprend de sa fin.

י"ג, שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, והוא שכתוב (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונראה מזה שהשמים נבראו תחלה וכתיב (שם ב) ארץ ושמים, נראה שהארץ נבראת תחלה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו.

La treizième : deux versets qui se contredisent l’un l’autre, jusqu’à ce que vienne le troisième verset et tranche entre eux ; et c’est ce qui est écrit (Genèse 1) « au commencement Dieu créa les cieux et la terre », et il paraît que les cieux ont été créés d’abord ; et il est écrit (ibid. 2) « la terre et les cieux », et il paraît que la terre a été créée d’abord ; vient le troisième verset et tranche entre eux pour dire qu’il n’y a pas de contradiction, car il est écrit (Isaïe 48) « ma main aussi a fondé la terre et ma droite a étendu les cieux ; je les appelle, ils se tiennent ensemble ».

וכן עוד (שמות כ) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, ונראה מזה שלא דבר עמהם בהר, וכתיב במשנה תורה (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכן עוד (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו, ונראה מזה בין של חיה בין של בהמה, וכתיב (דברים יב) כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.

Et de même encore (Exode 20) « vous avez vu que Je vous ai parlé du ciel », et il paraît qu’Il ne leur a pas parlé sur la montagne ; et il est écrit dans le Deutéronome (ibid. 5) « face à face l’Éternel vous a parlé sur la montagne du milieu du feu » ; vient le troisième verset et tranche entre eux pour dire qu’il n’y a pas de contradiction, car il est écrit (ibid. 4) « du ciel Il t’a fait entendre Sa voix pour t’instruire, et sur la terre Il t’a fait voir Son grand feu ». Et de même encore (Lévitique 3) « toute graisse et tout sang vous ne mangerez pas », et il paraît que ce soit de la bête sauvage comme du bétail ; et il est écrit (Deutéronome 12) « comme on mange la gazelle et le cerf, etc. » ; vient le troisième verset et tranche entre eux (Lévitique 7) « toute graisse de bœuf, de mouton et de chèvre vous ne mangerez pas ».

והעם לא נסע. לפי שלא נעלה הענן. וכבוד גדול נעשה לה שהמתינו לה הענן וכל ישראל שבעה ימים עד שתתרפא. ודרשו רבותינו ז"ל במסכת סוטה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שמשון הלך אחר עיניו שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, מה כתיב ביה (שם טז) וינקרו פלשתים את עיניו.

« Et le peuple ne partit pas. » Parce que la nuée ne monta pas. Et un grand honneur lui fut fait : la nuée et tout Israël l’attendirent sept jours jusqu’à ce qu’elle fût guérie. Et nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Sota : de la mesure dont l’homme mesure, on mesure pour lui. Shimshon suivit ses yeux, comme il est dit (Juges 14,3) « prends-la-moi, car elle est droite à mes yeux » ; qu’est-il écrit à son sujet (ibid. 16) « et les Philistins lui crevèrent les yeux ».

אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פילגשי אביו תקעו בו עשר לונביות, שנאמר (שמואל ב י״ח:ט״ו) ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימות, ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר (שם) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה.

Avshalom s’enorgueillit de ses cheveux, c’est pourquoi il fut suspendu par ses cheveux ; et parce qu’il vint vers les dix concubines de son père, on lui enfonça dix lances (lonavyot), comme il est dit (II Samuel 18,15) « et dix jeunes gens, porteurs des armes de Yoav, l’entourèrent et frappèrent Avshalom et le firent mourir » ; et parce qu’il déroba trois cœurs, le cœur de son père, le cœur du tribunal et le cœur de tout Israël, c’est pourquoi trois bâtons lui furent enfoncés, comme il est dit (ibid.) « et il prit trois bâtons dans sa main et les enfonça dans le cœur d’Avshalom encore vivant, dans le cœur du chêne ».

וכן לענין הטובה, יוסף זכה בעצמות אביו, אין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ׳:ז׳) ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף, אין גדול ממנו בישראל, שנאמר (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקברו אותו בגי.

Et de même pour le bien : Yossef mérita les ossements de son père, nul parmi ses frères n’est plus grand que lui, comme il est dit (Genèse 50,7) « et Yossef monta pour enterrer son père » ; qui est plus grand que Yossef pour qu’on ne s’occupât de lui que Moché ? Moché mérita les ossements de Yossef, nul n’est plus grand que lui en Israël, comme il est dit (Exode 13,19) « et Moché prit les ossements de Yossef avec lui » ; qui est plus grand que Moché pour qu’on ne s’occupât de lui que la Présence ? comme il est dit (Deutéronome 34,6) « et Il l’ensevelit dans la vallée ».

וכן מצינו במרים שמדדו לה מדה כנגד מדה, היא המתינה למשה שעה אחת כשהושלך ביאור שנאמר (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו כל ישראל בשבילה והמתינו לה שבעת ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עד כאן. וזה דבר ידוע בכמה מקומות שמדתו של הקב"ה בכך, וכן דרשו רז"ל אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו. והוא מופת על ההשגחה הפרטית בשכר ובעונש, וזה מנתיבות הצדק והמשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו.

Et de même nous trouvons à propos de Miryam qu’on mesura pour elle mesure pour mesure : elle attendit Moché une heure quand il fut jeté dans le fleuve, comme il est dit (Exode 2,4) « et sa sœur se tint de loin » ; c’est pourquoi tout Israël s’arrêta pour elle et l’attendit sept jours, comme il est dit « et le peuple ne partit pas jusqu’à ce que Miryam fût recueillie ». Jusqu’ici. Et c’est une chose connue en de nombreux endroits que telle est la mesure du Saint, béni soit-Il, et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : bien que les quatre peines de mort du tribunal aient été abolies, le jugement des quatre peines de mort n’a pas été aboli. Et c’est une preuve de la providence particulière dans le salaire et la peine, et cela fait partie des sentiers de la justice et du jugement, car l’Éternel est un Dieu de jugement, heureux tous ceux qui L’attendent.