Nasso

שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (משלי כא, טו)

« La joie du juste est d’exercer le jugement, et c’est une terreur pour ceux qui commettent l’iniquité » (Proverbes 21,15).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כא) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע"ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהילים ל״ב:י״א) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה' צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק.

Salomon le roi, que la paix soit sur lui, nous a fait savoir par ce verset (Proverbes 21) que le jugement, par lequel subsiste le monde, est une terreur et une crainte chez les méchants et une joie chez les justes ; et il est connu que l’expression « simḥa » est plus grande que « guila », « rina » et « masos » ; et c’est ce qui est écrit (ibid. 23) « le père du juste exultera (guil yaguil), et celui qui engendre un sage se réjouira (yismaḥ) en lui » ; il a mentionné l’expression de « guila » pour le juste, et la « simḥa », qui est plus grande, pour le sage en qui sont les deux niveaux, sage et juste, car Salomon, que la paix soit sur lui, ne loue pas un sage méchant ; et c’est ce qui est écrit (Psaumes 32,11) « réjouissez-vous en l’Éternel et exultez, justes, et chantez de joie, vous tous droits de cœur » ; il a joint dans ce verset trois expressions de joie, qui sont « simḥa », « guila » et « rina », et il a mentionné d’abord la « simḥa », qui est grande, et l’a rattachée au Nom, qu’Il soit exalté, à cause de sa grande élévation, car il n’a pas dit « réjouissez-vous et exultez en l’Éternel, justes » ; et l’explication du verset : le juste se réjouira lorsque le jugement est exercé dans la ville et qu’il n’y a pas entre eux de vol et de violence, et s’il voit l’oppression du pauvre et la spoliation du droit et de la justice dans la province, il s’inquiétera et soupirera à ce sujet, car telle est la nature du juste.

ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.

« Et c’est une terreur pour ceux qui commettent l’iniquité » : exercer le jugement est terreur, crainte et frayeur pour ceux qui commettent l’iniquité, car ils craignent pour eux-mêmes quand on reprend dans la ville ceux qui font le mal, et la chose est pour eux une terreur, de peur d’être punis pour leurs mauvaises actions. Et s’il en est ainsi, l’Écriture t’a expliqué que l’exercice du jugement, qui est une terreur pour ceux qui commettent l’iniquité, est une joie chez le juste.

והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהילים ק׳:ב׳) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה.

Et voici que Salomon, que la paix soit sur lui, a visé par là à nous faire savoir que l’homme est tenu d’être joyeux dans les commandements quand il les accomplit ou quand il voit d’autres les accomplir, et c’est ce qu’il a dit « d’exercer (‘assot) le jugement » et n’a pas dit « son exercice (‘assoto) du jugement ». Et il est connu que la joie dans l’accomplissement des commandements est un commandement en soi, et de même que le commandement est un service du Nom, qu’Il soit béni, ainsi la joie à propos du commandement est appelée service, et ainsi il est écrit (Deutéronome 28,47) « parce que tu n’as pas servi l’Éternel ton Dieu dans la joie », et c’est ce qui est écrit (Psaumes 100,2) « servez l’Éternel avec joie » ; il a expliqué que la joie est la perfection du service, et c’est pourquoi le sujet du chant dans le Sanctuaire et dans le Tabernacle était un chant de la bouche et d’instruments, qui amène l’âme de l’homme sur le chemin de la joie, et de là l’Écriture a dit des Lévites (Nombres 4,47) « pour faire le service du service », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : quel service est pour un service ? Dis : c’est le chant, car les Lévites étaient avertis et commandés de chanter et d’éveiller la joie pour le commandement du sacrifice, afin que l’accomplissement du commandement soit dans la joie.

ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה' כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.

Et il est connu que le moment essentiel et la vigueur de l’homme, dans la constitution de la force de la voix et dans la peine des travaux, va de l’âge de trente ans jusqu’à cinquante, et comme ils ont dit : à trente ans, pour la force ; et de cinquante ans en avant la force s’affaiblit, la voix s’interrompt et le Lévite est invalidé, car comment chantera-t-il le chant de l’Éternel puisque sa voix s’est interrompue et changée ? Et c’est ce que nous avons enseigné : les Lévites restent aptes malgré des défauts corporels, mais deviennent inaptes en raison de leur âge ; et à ce sujet l’Écriture dit (Nombres 8,25) « et depuis l’âge de cinquante ans il reviendra de l’armée du service et ne servira plus » ; et c’est pourquoi les Lévites furent commandés d’être dénombrés depuis l’âge de trente ans jusqu’à l’âge de cinquante ans, qui est le temps de leur service, et c’est ce qui est écrit.

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה. אמר גם הם כלומר כמו שנשאת בני קהת, כי כן הזכיר בפרשה של מעלה, ולפי שהיו בני קהת ראשונים במעלה שהיו נושאים כלים המקודשים לכך צוה למנותן תחלה אע"פ שגרשון היה הבכור, וכבר הזכרתי בסדר של מעלה כי כשם שהיו ישראל במדבר ארבע דגלים לארבע רוחות העולם, כן היו הלוים ארבע חלקים לארבע רוחות העולם, כי משה ואהרן ובניו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון.

« Relève la tête des fils de Guershon, eux aussi, selon la maison de leurs pères, selon leurs familles, depuis l’âge de trente ans et au-dessus jusqu’à l’âge de cinquante ans. » Il a dit « eux aussi », c’est-à-dire comme tu as relevé les fils de Qehat, car ainsi il l’a mentionné dans la section plus haut ; et parce que les fils de Qehat étaient en premier en élévation, car ils portaient les ustensiles sacrés, c’est pourquoi il ordonna de les dénombrer d’abord, bien que Guershon fût l’aîné ; et j’ai déjà mentionné dans l’ordre plus haut que de même qu’Israël étaient dans le désert quatre drapeaux aux quatre vents du monde, ainsi les Lévites étaient quatre parts aux quatre vents du monde, car Moché, Aharon et ses fils étaient à l’est, et les fils de Guershon à l’ouest, et les fils de Qehat au sud, et les fils de Merari au nord.

ומכסה התחש אשר עליו. לא הזכיר ג"כ מכסה עורת אילים מאדמים, כי היו דבוקים זה עם זה, או אחז הכתוב דרך קצרה.

« Et la couverture de tahash qui est dessus. » Il n’a pas non plus mentionné la couverture de peaux de béliers teintes en rouge, car elles étaient collées l’une à l’autre, ou bien l’Écriture a pris la voie courte.

ופרשה זו תבאר משא הלוים ועבודתם, כי משא בני גרשון היתה קלה כי היו נושאים הבגדים, והם יריעות המשכן והמכסאות והקלעים, והוא ששנו רז"ל בני גרשון היו ממונים על כלי הארג, והנה היא עבודה קלה משל מררי, אבל בני מררי עבודתם כבדה שהיו ממונין על הנחשת ועל העצים, והן קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והיה איתמר ממונה על בני גרשון ובני מררי, כי בחנות המשכן היו מחזירין כל הכלים על ידו.

Et cette section expliquera la charge des Lévites et leur service, car la charge des fils de Guershon était légère, car ils portaient les tissus, qui sont les tentures du Tabernacle, les couvertures et les rideaux, et c’est ce qu’ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie : les fils de Guershon étaient préposés aux objets tissés, et voici que c’est un service plus léger que celui de Merari ; mais le service des fils de Merari était lourd, car ils étaient préposés à l’airain et au bois, qui sont les planches du Tabernacle, ses barres, ses colonnes et ses socles, et Itamar était préposé sur les fils de Guershon et les fils de Merari, car lors du campement du Tabernacle tous les ustensiles étaient rapportés par son intermédiaire.

לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקרבנות, וכן הוא אומר (תהילים ק׳:ב׳) עבדו את ה' בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לה) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן.

« Pour faire le service du service. » C’est le chant, qui était un service pour un autre service, et ce sont les sacrifices ; et ainsi il dit (Psaumes 100,2) « servez l’Éternel avec joie » ; et c’est un verset complet qui appelle le chant service, c’est ce qui est écrit dans les Chroniques (2 Chroniques 35) « et les chanteurs, fils d’Asaf, étaient à leur poste ; ils n’avaient pas à s’écarter de leur service » ; et ce chant était avec des lyres et des cymbales, et ils disaient des cantiques et des chants au Saint, béni soit-Il, à l’heure du sacrifice.

ואמרו רז"ל כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר (תהילים ט״ז:י״א) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד ע"ה אומר (שם קיט) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר (שם יב) למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבא עשרה שנאמר (שם לג) בנבל עשור זמרו לו, ואומר (שם צב) עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו רז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו. ובאור הענין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעוה"ב תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש ענין השיר עד שבא אדוננו דוד ע"ה.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : combien de cordes y avait-il dans la lyre ? Sept, comme il est dit (Psaumes 16,11) « plénitude (sova) de joies devant Ta face » : ne lis pas « sova » mais « sheva » ; et ainsi David, que la paix soit sur lui, dit (ibid. 119) « sept fois par jour je Te loue » ; et pour les jours du Messie, huit, comme il est dit (ibid. 12) « au chef de chœur, sur la huitième » : sur la huitième corde ; et dans l’avenir, dix, comme il est dit (ibid. 33) « sur la harpe à dix cordes chantez pour Lui » ; et il dit (ibid. 92) « sur le dix-cordes et sur la harpe » ; ainsi l’ont expliqué nos Sages dans le traité ‘Arakhin, au chapitre « Ein ba-‘arakhin », à la fin. Et l’explication du sujet : ce monde-ci dépend des sept astres, et pour les jours du Messie la perception augmentera par un surcroît d’élévation, et pour le monde à venir la perception sera sur la perfection dans l’élévation, qui est l’ensemble de toutes les élévations. Et sache que le sujet du chant n’a pas été explicité avant que vienne notre seigneur David, que la paix soit sur lui.

והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלוים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף הימן ידותון איתן האזרחי הרי ארבעה, ולוי היה שם ששמו בן הרי חמשה, ועל הגתית הוא משפחת הגתית והוא משפחת עובד אדום הרי ששה, ובני קרח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפלה למשה ענינו לבני משה.

Et voici qu’il est divisé en huit groupes, car le nombre des Lévites chanteurs est de huit groupes, et ce sont Asaf, Heman, Yedoutoun, Etan l’Ezrahite, voici quatre ; et il y avait là un Lévite dont le nom était Ben, voici cinq ; et « sur la guitit » : c’est la famille des Guittites, et c’est la famille d’Oved-Édom, voici six ; et les fils de Qorah, voici sept ; et les fils de Moché, voici huit, car « prière de Moché » signifie : pour les fils de Moché.

והיו משוררים ג"כ בשמונה כלים ואלו הן, על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, והמשא, שנאמר (דברי הימים א ט״ו:כ״ב) וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון (בראשית כ״ט:י״א) וישא את קולו, ודרשו רז"ל במסכת ערכין אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב (מלכים א א׳:מ׳) והעם מחללים בחלילים, ועל שושנים, על הגתית, על השמינית.

Et ils chantaient aussi sur huit instruments, et ce sont : « sur neguinot », « sur mahalat », « sur ‘alamot, chant », et le massa, comme il est dit (1 Chroniques 15,22) « et Kenanyahou, chef des Lévites pour le massa, yasour bamassa, car il est intelligent » ; et c’est une voix forte et haute, de l’expression (Genèse 29,11) « et il éleva sa voix » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité ‘Arakhin : ne lis pas « yasour » mais « yashir bamassa » (il chantera dans le massa), car il est écrit « pour faire le service du service et le service du fardeau ». Et « sur les nehilot », et c’est de l’expression « halil » (flûte), et il est écrit (1 Rois 1,40) « et le peuple jouait de la flûte » ; et « sur shoshanim », « sur la guitit », « sur la sheminit ».

על פי ה' פקד אותם ביד משה. לא תמצא בפקודי בני ישראל שיזכיר בהם על פי ה', והזכיר זה בלוים לרמוז על מדתם שהיא מדת הדין, והיו ממונים להשמיע קול וכן תולדת השי"ן לשרוק, ועל זה אמרו בספר יצירה שי"ן שורקת מ"ם דוממת. ומלבד מנוי עבודת השיר היה ממונה עוד על המשפט ולשמור המקדש והיה אפשר לו לשחוט, כי הכהן לא היה שוחט, וכן כתיב (במדבר י״ט:ג׳) ושחט אותה לפניו, ועל כן תמצא שיזכיר הכתוב תמיד בלוים על פי ה', הוא שכתוב (שם ג) ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צוה.

« Sur la bouche de l’Éternel, il les dénombra par la main de Moché. » Tu ne trouves pas, dans les dénombrements des fils d’Israël, qu’il mentionne « sur la bouche de l’Éternel » ; et il l’a mentionné chez les Lévites pour faire allusion à leur attribut, qui est l’attribut de rigueur ; et ils étaient préposés à faire entendre une voix, et la propriété phonétique du shin est ainsi de siffler, et à ce sujet ils ont dit dans le Sefer Yetsira : « shin siffle, mem est muette ». Et outre la charge du service du chant, il était encore préposé au jugement et à la garde du Sanctuaire, et il lui était possible d’égorger, car le prêtre n’égorgeait pas ; et ainsi il est écrit (Nombres 19,3) « et on l’égorgera devant lui » ; et c’est pourquoi tu trouves que l’Écriture mentionne toujours chez les Lévites « sur la bouche de l’Éternel », c’est ce qui est écrit (ibid. 3) « et Moché les dénombra sur la bouche de l’Éternel, comme Il avait ordonné ».

וקרוב בעיני לומר כי לכך חייבה התורה למנותם מבן חדש ומעלה כי הוא הקף הלבנה המושלת בלילה, ומדת הלוים היא מדת לילה הנקראת אמונה, ואמר הכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות.

Et il est proche à mes yeux de dire que c’est pourquoi la Torah a obligé de les dénombrer depuis l’âge d’un mois et au-dessus, car c’est le cycle de la lune qui domine la nuit, et l’attribut des Lévites est l’attribut de la nuit, appelé foi (emouna), et l’Écriture dit (Psaumes 92) « et ta fidélité dans les nuits ».

וישלחו מן המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי הצרוע והזב וטמא מת שהם טמאים טומאת שבעה משולחים הם ממחנה שכינה, אבל בשאר מחנות והן מחנה לויה ומחנה ישראל דין שלשתם חלוק, שהצרוע משתלח חוץ משלשתן שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, שכן מצינו במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והוא מחנה ישראל, והזב ובעל קרי משולח מן השתים ממחנה שכינה ומחנה לויה, ומותר במחנה ישראל, שכן דרשו רז"ל בפסחים בענין בעל קרי (דברים כ״ג:י״א) וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, כל שכן שאסור ליכנס למחנה שכינה, וטמא מת משולח ממחנה שכינה לבד ומותר בשל לויה וכל שכן בשל ישראל.

« Et ils les renverront hors du camp. » C’est le camp de la Présence, car le lépreux, celui qui a un flux et l’impur de mort, qui sont impurs d’une impureté de sept jours, sont renvoyés du camp de la Présence ; mais pour les autres camps, qui sont le camp des Lévites et le camp d’Israël, la règle des trois est différente : le lépreux est renvoyé hors des trois, qui sont le camp de la Présence, le camp des Lévites et le camp d’Israël, car nous trouvons chez le lépreux (Lévitique 13,46) « il demeurera seul, hors du camp sera sa demeure », et c’est le camp d’Israël ; et celui qui a un flux et celui qui a une pollution nocturne sont renvoyés de deux, du camp de la Présence et du camp des Lévites, et il leur est permis dans le camp d’Israël, car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans Pesahim à propos de celui qui a une pollution : (Deutéronome 23,11) « s’il y a parmi toi un homme qui n’est pas pur par un accident de nuit, il sortira hors du camp » : c’est le camp des Lévites ; a fortiori il lui est interdit d’entrer dans le camp de la Présence ; et l’impur de mort est renvoyé du camp de la Présence seulement, et il lui est permis dans celui des Lévites, et a fortiori dans celui d’Israël.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע. למה במים שמן השמים ובעפר שמן הארץ, אמרו במסכת סוטה אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שכתוב (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה, עד כאן.

« Et le prêtre prendra de l’eau sainte dans un vase de terre, et de la poussière qui sera sur le sol. » Pourquoi de l’eau qui vient du ciel et de la poussière qui vient de la terre ? Ils ont dit dans le traité Sota : Rava a dit : pourquoi la Torah a-t-elle dit « apporte de la poussière pour la sota » ? Si elle a mérité, il sortira d’elle un fils comme Avraham notre père, au sujet duquel il est écrit (Genèse 18,27) « et moi, je suis poussière et cendre » ; si elle n’a pas mérité, elle retournera à sa poussière. Jusqu’ici.

בכלי חרש. דרשו רז"ל היה רבי מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר (ישעיהו כ״ז:ח׳) בסאסאה בשלחה תריבנה, סאה בסאה. ותני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלה סנהדרי גדולה ובטלו ארבע מיתות ב"ד, דין ארבע מיתות ב"ד לא בטל, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הרג או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.

« Dans un vase de terre. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : Rabbi Meïr disait : d’où savons-nous que de la mesure avec laquelle l’homme mesure, on lui mesure ? Comme il est dit (Isaïe 27,8) « avec mesure, en la renvoyant, tu plaideras contre elle » : se’a pour se’a. Et Rabbi Hiya a enseigné : depuis le jour où le Temple fut détruit, bien que le Grand Sanhédrin ait cessé et que les quatre morts du tribunal aient cessé, la règle des quatre morts du tribunal n’a pas cessé : celui qui est passible de lapidation, ou bien il tombe du toit ou une bête le dévore ; celui qui est passible de brûlure, ou bien il tombe dans un incendie ou un serpent le mord ; celui qui est passible de mise à mort par le glaive, ou bien il est livré au royaume ou des brigands viennent sur lui ; celui qui est passible d’étranglement, ou bien il se noie dans le fleuve ou meurt d’une affection qui l’étouffe (sarounki).

וכן בסוטה, במדה שמדדה בה מודדין לה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך הכהן משקה אותה מים המרים בכלי חרש, היא עמדה על פתח ביתה לראותו והכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה סודר נאה על ראשה כדי להתנאות לפיכך ופרע את ראש האשה, היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי, הדא הוא דכתיב (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל.

Et de même pour la sota : de la mesure avec laquelle elle a mesuré, on lui mesure : elle lui a fait boire du vin excellent dans des coupes excellentes, c’est pourquoi le prêtre lui fait boire des eaux amères dans un vase de terre ; elle s’est tenue à l’entrée de sa maison pour le voir, et le prêtre la fait tenir à la porte de Nicanor et montre sa honte à tous ; elle a étendu un beau foulard sur sa tête pour s’embellir, c’est pourquoi « il découvrira la tête de la femme » ; elle s’est fardé le visage pour lui, c’est pourquoi son visage verdit ; elle a mis du khôl à ses yeux, c’est pourquoi ses yeux sortent des orbites ; elle lui a fait manger des délices du monde, c’est pourquoi son offrande est nourriture de bêtes ; elle a agi en secret, Celui qui est en tout lieu la rend publique au grand jour ; c’est ce qui est écrit (Proverbes 26,26) « la haine se couvre avec tromperie, sa méchanceté sera révélée dans l’assemblée ».

ואם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחית המתים אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה אם זנתה תאבד מן העוה"ז ועוה"ב, שהמזנה תחת בעלה כעובד שתי רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שהזכוכית יש לו תקנה בנפיחה והמתים עתידין לחיות ק"ו מזכוכית, וזה סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו, שתכרת נפשה מחבורם ולא תהיה עם אחד מהם, והבן זה.

Et si tu considères bien ce qu’il a dit « dans un vase de terre », tu trouveras qu’il y a là une allusion qu’elle ne méritera pas de se lever avec lui lors de la résurrection des morts, mais qu’elle sera comme le tesson brisé qui n’a pas de réparation : si elle s’est prostituée, elle périra de ce monde-ci et du monde à venir, car celle qui commet l’adultère alors qu’elle est mariée est comme celui qui sert deux pouvoirs ; et c’est pourquoi il a dit « dans un vase de terre » et n’a pas dit « dans un vase de verre », car le verre a une réparation par le soufflage, et on déduit a fortiori du cas du verre que les morts sont destinés à revivre ; et c’est le secret de ce qu’ils ont expliqué « amen au sujet de cet homme-ci, amen au sujet d’un autre homme » : c’est-à-dire amen de cet homme qui était son conjoint dans l’âme et dans le corps, amen d’un autre homme dont elle était, que son âme sera retranchée de leur union et ne sera avec aucun d’eux ; et comprends cela.

מנחת קנאות ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו. כבר הודעתיך בפרשת הפלגה שבכל מקום שתמצא שם המיוחד למפרע הוא רמז למדת הדין, ובאותו ענין שנרמז שם מדת הדין מתוחה, וכבר העירותיך למעלה כי נ"ד תיבות היו כותבים לסוטה שהיו נמחים על המים, שהוא אמצעות שם הכנוי שהיא מדת הדין המתוחה כנגדה.

« L’offrande de jalousie, c’est elle ; et dans la main du prêtre ils seront. » Je t’ai déjà fait savoir dans la section de la Dispersion que partout où tu trouves le Nom unique à rebours, c’est une allusion à l’attribut de rigueur, et dans le sujet où l’attribut de rigueur est évoqué par allusion là, il est tendu ; et je t’ai déjà averti plus haut que cinquante-quatre mots, on les écrivait pour la sota, qui étaient effacés dans les eaux, ce qui est le milieu du Nom de substitution, qui est l’attribut de rigueur tendu en face d’elle.

מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כ״ב:ו׳) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיהו מ״ז:ב׳) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה.

« Les eaux amères qui maudissent. » À cause de leur fin, elles sont appelées amères, et de même (Job 22,6) « et les vêtements des nus tu as dépouillés », et de même (Isaïe 47,2) « prends la meule et mouds de la farine ». Et ce qu’il a dit « qui maudissent » est à cause des malédictions qui sont effacées dans les eaux, car elles la maudissent.

והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, y a mentionné un secret, et voici ses termes : le mot « mei » est au construit et le mot « hamarim » est l’épithète du nom, mais son secret est connu. Jusqu’ici. Et je dis qu’il a eu raison dans sa parole, car c’est un nom d’épithète.

והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מ׳:י״ט׳:י״טרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג׳:ה׳) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה׳:י׳) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג׳:ה׳) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו.

Et voici que j’explique son secret : l’Écriture a appelé les forces supérieures « amères » (marim), car ainsi les a appelées Iyov : « mrirei yom » et « orerei yom » ; c’est ce qu’il a dit (Job 3,5) « que les amertumes du jour l’épouvantent », et le kaf est ajouté, comme le kaf de (Osée 5,10) « comme ceux qui déplacent la borne » ; et il a dit (Job 3,5) « que le maudissent ceux qui maudissent le jour », qui sont les forces supérieures destinées à réveiller et à écraser les têtes de Léviathan, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : Gavriel est destiné à livrer un combat de chasse à Léviathan (qenoguia), et si le Saint, béni soit-Il, ne l’aidait pas, il ne pourrait pas le vaincre, comme il est dit (Job 40) « Celui qui l’a fait lui tend son épée ».

והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה.

Et considère l’expression « les eaux amères qui maudissent » : les amères sont celles qui la maudissent ; et lorsque le prêtre faisait jurer la femme par le Nom vénéré, les eaux dans sa main, il visait les deux attributs, l’attribut du jour et l’attribut de la nuit, qui s’accordent pour la punir si elle s’est rendue impure, ou pour lui donner le salaire du fruit du ventre si elle est innocente ; et ces deux attributs sont indiqués à l’intelligent dans le mot « marim », et voici qu’ils émanent et répandent la force à toutes les forces supérieures appelées « maudisseurs du jour » ; et c’est pourquoi il rattacha les eaux au mot « marim » et dit « hamarim hame’ararim », c’est-à-dire « eaux des amers qui la maudissent » ; et de là le sage mentionné dit que c’est une épithète et non un nom. Et quant à ce qu’il a dit « et les eaux qui maudissent entreront en elle pour l’amertume » (lemarim), qui paraît être un nom et non une épithète, voici l’explication : « et les eaux qui maudissent entreront en elle, qui sont pour les marim », car les malédictions dans les eaux la maudissent par la force des marim, et les marim par la force de l’attribut du jour et de l’attribut de la nuit indiqués dans la section.

ונקה האיש מעון. דרשו רז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, והנקיון הזה הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה.

« Et l’homme sera innocent de la faute. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : quand l’homme est innocent de faute, les eaux éprouvent sa femme ; quand l’homme n’est pas innocent de faute, les eaux n’éprouvent pas sa femme ; et cette innocence est qu’il n’ait pas eu de rapports avec elle après l’avoir mise en garde et après qu’elle se fut isolée avec un autre homme.

ויש שפירש אם בעל שום ביאה אסורה כל ימיו אין המים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדרבנן אין המים בודקין את אשתו, שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון אשתו נושאת את עונה, לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה.

Et certains ont expliqué : s’il a eu une quelconque relation interdite de sa vie, les eaux n’éprouvent pas sa femme, et même s’il est venu sur sa fiancée dans la maison de son beau-père, qui lui est interdite de par les Sages, les eaux n’éprouvent pas sa femme, comme il est dit « et l’homme sera innocent de la faute, et cette femme portera sa faute » : quand l’homme est innocent de faute, sa femme porte sa faute ; c’est pourquoi, si sa femme lui était interdite en raison d’un interdit négatif ou d’une obligation positive, même s’il lui a manifesté sa jalousie et qu’elle s’est isolée, elle ne boit pas mais sort sans ketouba.

ודרשו רז"ל במסכת סוטה משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד׳:י״ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט, כלומר לא יעשה עוד בהם הנס הגדול הזה שהוא נעשה להן לכבודן של ישראל ולהיותם עם קדוש וכדי לנקותם מן הממזרות, לפי שאינן מנוקין מביאה אסורה, זהו כי הם עם הזונות יפרדו, כלומר מלשון פרדה שאינה עושה פירות כך הם שטופים בזנות כפרדים וסוסים ולא לעשות פירות אלא למלאות תאותם, ועם לא יבין הטובה הזאת ילבט בסכלותו, וכן (משלי י׳:ח׳) ואויל שפתים ילבט, ובתרגום ירושלמי וסכלא בשפוותיה מתאחד.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Sota : depuis que les adultères se sont multipliés, les eaux de la sota ont cessé, comme il est dit (Osée 4,14) « Je ne punirai pas vos filles quand elles se prostituent ni vos brus quand elles commettent l’adultère, car eux-mêmes se séparent avec les prostituées et sacrifient avec les prostituées sacrées, et un peuple sans intelligence court à sa perte » ; c’est-à-dire : on ne fera plus parmi eux ce grand miracle qui était fait pour eux pour l’honneur d’Israël et pour qu’ils soient un peuple saint et pour les purifier de la bâtardise, car ils ne sont pas purifiés d’une relation interdite ; c’est « car eux-mêmes se séparent (yifaredou) avec les prostituées », c’est-à-dire de l’expression « pirda » (mule), qui ne produit pas de fruits : ainsi ils sont plongés dans la débauche comme des mulets et des chevaux, et non pour produire des fruits mais pour remplir leur désir ; et « un peuple qui ne comprend pas » ce bien « court à sa perte dans sa sottise », et ainsi (Proverbes 10,8) « et le sot de lèvres court à sa perte » ; et dans le Targum de Jérusalem : « et le sot est pris par ses lèvres ».

איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז"ל, וכן הוא אומר (הושע ד׳:י״א) זנות יין ותירוש ותירוש יקח לב.

« Homme ou femme qui fera un acte extraordinaire (yaflî) en vouant un vœu de nazir. » Cette section du naziréat est jointe à la section de la sota pour dire que quiconque voit une sota dans sa corruption doit se faire nazir du vin ; ainsi ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie ; et ainsi il dit (Osée 4,11) « la prostitution, le vin et le moût font perdre le cœur ».

וע"ד הפשט הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים, ונצטוה בגדול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת הש"י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף, וזהו לשון יפליא יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכין אחר תאותם וזה פורש מהתאוות, וזהו לשון נזיר מלשון (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל, שהוא לשון הפרשה.

Et selon le sens simple, le nazir est mis en garde contre le vin, car quiconque s’y attache est entraîné par les désirs, et cela l’amène à beaucoup de péchés et d’achoppements ; et il a été ordonné de laisser croître la chevelure, parce qu’elle engendre le souci, et son cœur sera humble dans le service du Nom, qu’Il soit béni, en étant repoussant par sa chevelure, et il se gardera des superfluités qui le rendent repoussant, car ainsi le cheveu est un excédent de la nature dans l’homme, des fumées qui naissent dans le corps ; et c’est l’expression « yaflî » : il fait une chose extraordinaire, car la plupart des gens suivent leurs désirs et lui s’en sépare ; et c’est l’expression « nazir », de l’expression (Lévitique 22,2) « et ils se tiendront à l’écart des choses saintes des fils d’Israël », qui est une expression de séparation.

או יהיה נזיר מלשון נזר הקדש, כי נזר אלהיו על ראשו, והוא ענין עטרה וכתר מלכות, ונקרא בשם הזה על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות.

Ou bien « nazir » est de l’expression « diadème sacré », car « le diadème de son Dieu est sur sa tête », et c’est un sujet de couronne et de diadème de royauté, et il est appelé de ce nom parce qu’il est un roi qui règne sur les désirs, au contraire des autres hommes du monde, qui sont esclaves des désirs.

להזיר לה'. כי כוונתו בנזירות לה' הוא, לפי שהיין מפסיד השכל ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה.

« Pour se consacrer à l’Éternel. » Car son intention dans le naziréat est pour l’Éternel, parce que le vin fait perdre l’intelligence et qu’il n’est pas possible que le service de l’homme soit parfait.

מיין ושכר יזיר. יין הוא הישן, שכר הוא התירוש, ואחרים אמרו כי היין הוא היין החדש ושכר הוא היין הישן שהוא משכר, כאשר כן תרגם אונקלוס מחמר חדת ועתיק, והוא נצטוה שיתרחק מחמשה דברים היוצאים מן הגפן, היין והענבים והצמוקין וחרצן וזג, ועל כל אחד מחמשה אלו עובר בלאו, והבוסר בכלל ענבים הוא, והחומץ בכלל יין הוא לפי שמתחלה היה יין ואסורו לא הופקע בחמוצו, ואמרו במסכת נזיר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה, לוקה חמש.

« Il s’abstiendra du vin et de la boisson forte. » Le vin est le vieux, la boisson forte est le moût ; et d’autres ont dit que le vin est le vin nouveau et la boisson forte le vieux vin, qui enivre, comme l’a traduit Onkelos « de vin nouveau et ancien » ; et il lui a été ordonné de s’éloigner de cinq choses issues de la vigne : le vin, les raisins, les raisins secs, les pépins et les peaux, et pour chacune de ces cinq il transgresse une prohibition ; et les raisins non mûrs sont inclus dans les raisins, et le vinaigre est inclus dans le vin, parce qu’au début c’était du vin et que son interdiction n’a pas été levée par son acidité ; et ils ont dit dans le traité Nazir : s’il a mangé des raisins frais et secs, des pépins et des peaux, et a pressé une grappe de raisins et bu, il encourt cinq peines de flagellation.

וע"ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא.

Et selon la Kabbale : « homme qui fera un acte extraordinaire en vouant un vœu de nazir ». Je t’ai déjà expliqué dans la section Emor : le grand prêtre est à l’image de qui ? Voici que le nazir est au-dessus de lui, car il est au-dessus des attributs, attaché à l’essence de la miséricorde suprême ; et parce qu’il est couronné du niveau du naziréat, il est appelé nazir de l’expression de couronne (keter), et c’est « car le diadème de son Dieu est sur sa tête », « le rasoir ne passera pas sur sa tête », « il laissera croître la chevelure de sa tête », « et il sanctifiera sa tête » ; et c’est « yaflî » de l’expression « merveilles de sagesse » ; et « pour vouer un vœu », c’est le lieu de la Bina ; et il est mis en garde contre trois choses : le vin, le rasage et l’impureté du mort ; et l’Écriture en a fait trois parties où elle a mentionné trois fois « tous les jours de » : première partie « tous les jours de son naziréat, de tout ce qui se fait, etc. » ; deuxième partie « tous les jours du vœu de son naziréat, le rasoir ne passera pas sur sa tête » ; troisième partie « tous les jours qu’il se consacre à l’Éternel, il n’approchera pas d’une âme morte ».

הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט״ז:י״ז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו.

Il est mis en garde contre le vin et l’impureté du mort pour s’éloigner de la gauche ; il est mis en garde pour le rasage parce que les cheveux de l’homme sont sa force, et ainsi chez Shimshon (Juges 16,17) « si je suis rasé, ma force s’éloignera de moi » ; et ils n’ont pas de fin, ils croissent tous les jours de la vie de l’homme, même après sa mort s’il se tient dans un lieu humide ; et tout cela fait allusion aux branches du Nom, à ses plantations et à ses forces, qui sont des êtres subtils et intérieurs, et ils sont faits comme des fils de flammes qui s’étendent de tout côté et n’ont ni fin ni terme ; et c’est pourquoi il lui fut ordonné de les laisser croître, c’est ce qu’il a dit « il laissera croître la chevelure de sa tête » ; et il a été mis en garde de ne pas les couper, car « le diadème de son Dieu est sur sa tête » ; et s’il coupe les cheveux de sa tête, qui sont à l’image des plantations, il sera comme celui qui coupe et sépare le Nom de ses branches.

והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז"ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר.

Et voici que Shimshon, quand sa chevelure fut coupée, fut compté comme coupant les plantations, et aussitôt sa force s’éloigna de lui, et c’est la force de l’Éternel, et c’est l’expression « vata’latsehou » (et elle le pressa), qu’il revienne à l’attribut de rigueur ; lis « vata’tsilehou », en rapport avec l’émanation, et c’est l’arrêt de l’émanation, car l’esprit de prophétie s’est retiré de lui parce que la force du Nom s’éloigna de lui du fait qu’il coupa. Et la Torah a ordonné pour le nazir, lorsqu’il rase sa tête, de mettre ses cheveux sur le feu qui est sous le sacrifice de paix, parce qu’ils sont sacrés et ressemblent à ce qui est sacré, et l’Écriture a été plus sévère à son égard qu’envers le grand prêtre, car il ne doit pas se rendre impur pour son père et sa mère, et comprends que le nazir, par sa chevelure, représente une réalité supérieure ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : cinq furent créés à l’image d’un modèle d’en haut et furent frappés : Avshalom dans sa chevelure, Shaoul dans son cou, Shimshon dans sa force, Asa dans ses pieds, Tsidqiyahou dans ses yeux. Et sur ces êtres Salomon a dit (Cantique des cantiques 5,11) « ses boucles sont des grappes », et ainsi Daniel (Daniel 7,9) « et le poil de sa tête comme de la laine pure », et cela est clair.

ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י׳:ט׳)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.

Et « boisson forte », que l’Écriture a mentionnée, vaut pour toute chose dont l’homme s’enivre, [et c’est le vin et la boisson forte dits à propos d’Aharon et de ses fils quand ils entrent dans la tente de la rencontre (Lévitique 10,9)]. Et le mot « ḥartsanim » n’a pas de compagnon dans toute l’Écriture, de même le mot « zag » ; et voici que « ḥartsan » est le pépin et « zag » est la peau qui est à l’extérieur. Et le sage Rabbi Avraham a expliqué à l’inverse : « ḥartsan » est l’extérieur et « zag » est l’intérieur.

בפתע פתאם. כמו (דניאל יב) אדמת עפר. והנה הוא מביא קרבן על המזיד כשוגג, וכן אמרו ז"ל בפרק ב' של כריתות ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג ואלו הן, נזיר ושבועת הפקדון ושבועת העדות ואשם שפחה חרופה שהיא לוקה והוא מביא קרבן. נאמר בנזיר בפתע שהוא שוגג, פתאם הוא מזיד, לפי שנאמר (משלי כב) ופתאים עברו ונענשו, עשה בו מזיד כשוגג. וכן שבועת העדות לא הזכיר בו הכתוב ונעלם, ובכולן הזכיר ונעלם ובשבועת העדות לא הזכיר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. שבועת הפקדון למד משבועת העדות בגזרה שוה דתחטא תחטא. הבא על שפחה הזכיר בו ונסלח לו (ויקרא יט) לעשות מזיד כשוגג, כלומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה בין בשוגג בין במזיד.

« Subitement, soudainement. » Comme (Daniel 12) « poussière de la terre ». Et voici qu’il apporte un sacrifice pour l’acte volontaire comme pour l’involontaire, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit au chapitre 2 de Keritot : quatre apportent un sacrifice pour l’acte volontaire comme pour l’involontaire, et ce sont : le nazir, le serment de dépôt, le serment de témoignage, et l’‘asham de la servante fiancée, pour laquelle elle reçoit les coups tandis que lui apporte un sacrifice. Il est dit du nazir « bepéta‘ », qui est involontaire ; « pit’om » est volontaire, parce qu’il est dit (Proverbes 22) « et les simples ont passé et ont été punis » ; il a fait chez lui le volontaire comme l’involontaire. Et de même le serment de témoignage : l’Écriture n’a pas mentionné chez lui « et il est caché » ; dans tous elle a mentionné « et il est caché », et dans le serment de témoignage elle n’a pas mentionné « et il est caché », pour obliger pour le volontaire comme pour l’involontaire. Le serment de dépôt, il l’apprend du serment de témoignage par analogie verbale de « s’il pèche, s’il pèche ». Celui qui vient sur une servante, l’Écriture a mentionné chez lui « et il lui sera pardonné » (Lévitique 19), pour faire du volontaire comme de l’involontaire, c’est-à-dire qu’il lui est pardonné par ce sacrifice de quelque manière que ce soit, involontaire ou volontaire.

ביום מלאת ימי נזרו. טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.

« Au jour où seront accomplis les jours de son naziréat. » La raison de ce sacrifice chez le nazir, au jour où s’accomplissent les jours de son naziréat, n’est pas révélée, car nous n’avons trouvé dans toute la Torah de sacrifice que pour une faute qui précéda dans le passé ; et celui-ci, qui a précédé et mérité de faire un commandement et a été durant tous les jours de son naziréat saint et séparé des désirs du monde, et maintenant, au jour où s’accomplissent les jours de son naziréat, la Torah l’oblige à apporter un sacrifice, voici que c’est un sujet merveilleux et nouveau, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Nazir : c’est une nouveauté que la Torah a innovée pour le nazir.

והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנאמר (עמוס ב׳:י״א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש כי היכן מצינו קרבן על העתיד.

Et le Ramban, de mémoire bénie, en a donné une raison selon le sens simple et dit que cet homme pèche contre son âme à l’accomplissement du naziréat, car il se sépare maintenant de sa sainteté et du service du Nom, qu’Il soit béni, et il lui convenait de se consacrer pour toujours et de demeurer tous ses jours dans sa sainteté, nazir et saint pour son Dieu, comme il est dit (Amos 2,11) « et J’ai suscité parmi vos fils des prophètes et parmi vos jeunes gens des nazirs » ; l’Écriture l’a égalé au prophète, et comme il est écrit « tous les jours de son naziréat, il est saint pour son Dieu » ; et c’est pourquoi il a besoin d’expiation à son retour pour se rendre impur dans les désirs du monde. Jusqu’ici les termes du Rav, de mémoire bénie. Et malgré toute cette raison, le sacrifice du nazir ne sort pas de la nouveauté, car où avons-nous trouvé un sacrifice pour l’avenir ?

אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות, ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות.

Mais la raison du sacrifice et de la nouveauté ne s’explique que selon la Kabbale, et j’ai déjà mentionné à propos de son naziréat qu’il est au-dessus des attributs et attaché à l’essence de la miséricorde suprême, et maintenant il veut sortir de sa sainteté : il paraît comme s’éloignant et voulant se retirer lui-même, à Dieu ne plaise, de ce niveau auquel il s’était déjà attaché ; et c’est pourquoi la Torah l’a obligé à un sacrifice au jour de l’accomplissement, et non pour l’expiation, car tu ne trouves chez lui aucune expression d’expiation ou de pardon, mais l’intention dans son sacrifice est de rapprocher les forces, de les unifier et de leur tirer une abondance de la source, afin que les attributs soient suffisamment pourvus, et ensuite il retournera à ses plaisirs comme au début ; et c’est pourquoi le sacrifice qui lui fut ordonné est un holocauste, un sacrifice de paix et un sacrifice pour la faute : un agneau pour l’holocauste, un bélier pour le sacrifice de paix, une agnelle pour le sacrifice pour la faute ; et à la fin il a dit « et ensuite le nazir boira du vin », c’est-à-dire : et après qu’il aura accompli son obligation de tout côté et que les attributs seront suffisamment pourvus, le nazir boira du vin et retournera à ses plaisirs comme l’usage des hommes dans le monde des corps.

כה תברכו את בני ישראל. ע"ד הפשט כענין זה תברכו, וכן (במדבר ח׳:ז׳) וכה תעשה להם לטהרם.

« Ainsi vous bénirez les fils d’Israël. » Selon le sens simple : de cette manière vous bénirez, et de même (Nombres 8,7) « et ainsi tu feras pour eux pour les purifier ».

וע"ד המדרש כה תברכו, מסר להם הקב"ה הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה ועם זו הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה כ"ה תברכו, כלומר עם ברכת כהנים הם עשרים וחמשה. ודרשו רז"ל כה תברכו בנשיאות כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו בעמידה, כה תברכו בקול רם, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בשם המפורש. בנשיאות כפים דכתיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.

Et selon le Midrash : « ainsi vous bénirez » : le Saint, béni soit-Il, a transmis aux prêtres les bénédictions en cadeau, afin qu’ils aient en main le pouvoir de bénir Israël. Et parce qu’Il devait leur transmettre vingt-quatre dons sacerdotaux, et avec celui-ci ils sont vingt-cinq, c’est pourquoi il a mentionné cette expression « koh tevarekhou », c’est-à-dire : avec la bénédiction des prêtres ils sont vingt-cinq. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « koh tevarekhou » : avec l’élévation des mains ; « koh tevarekhou » : en langue sainte ; « koh tevarekhou » : debout ; « koh tevarekhou » : à voix haute ; « koh tevarekhou » : face à face ; « koh tevarekhou » : par le Nom explicite. Avec l’élévation des mains, comme il est écrit (Lévitique 9,22) « et Aharon éleva ses mains vers le peuple et les bénit ».

בלשון הקודש, בעמידה, בקול רם, דכתיב (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם, מה התם בעמידה ובלשון הקדש ובקול רם, אף כאן פנים כנגד פנים דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם. בשם המפורש נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים י״ב:ה׳) לשום את שמו שם.

En langue sainte, debout, à voix haute, comme il est écrit (Deutéronome 27,12) « ceux-ci se tiendront pour bénir le peuple » ; comme là-bas c’est debout, en langue sainte et à voix haute, ainsi ici ; face à face, comme il est écrit « ainsi vous bénirez les fils d’Israël, dites-leur » ; par le Nom explicite, il est dit ici « et ils mettront Mon nom » et il est dit plus loin (Deutéronome 12,5) « pour y mettre Son nom ».

וע"ד הקבלה כה תברכו, מלת כה היא המדה העשירית שמתוכה מתנבאים הנביאים תמיד ואומרים כה אמר ה', וע"כ אמר כה תברכו כלומר תמשיכו הברכה ממדת החסד שהיא מדתו של כהן אל העשירית, ועם זה היה העולם מתברך בנשיאות כפיו של כהן ובכונת לבו, ולכך תמצא ה"א במלת כה תברכו והיא רמז לה"א אחרונה שבשם, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קמ״ח:א׳) הללוהו במרומים אחר שהקדים ואמר הללויה, כדי להשלים ה' המיוחד, ומפני שמלת כה היא מדת הדין רפה המנהגת את ישראל והיא כלולה ברחמים לפיכך כשאמר לו הקב"ה לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) כה יהיה זרעך חשבה לו לרחמים, שנאמר (שם) ויחשבה לו צדקה.

Et selon la Kabbale : « koh tevarekhou ». Le mot « koh » est le dixième attribut, de l’intérieur duquel les prophètes prophétisent toujours et disent « koh amar Adonaï » (ainsi dit l’Éternel) ; et c’est pourquoi il a dit « koh tevarekhou », c’est-à-dire : vous tirerez la bénédiction de l’attribut de bonté (ḥesed), qui est l’attribut du prêtre, vers le dixième, et avec cela le monde est béni par l’élévation des mains du prêtre et l’intention de son cœur ; et c’est pourquoi tu trouves un hé dans le mot « koh tevarekhou », qui fait allusion au dernier hé du Nom ; et ainsi David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 148,1) « louez-Le dans les hauteurs », après avoir préalablement dit « Halleluyah », afin de compléter le Nom unique ; et parce que le mot « koh » est l’attribut de rigueur atténuée qui conduit Israël et qu’il est inclus dans les miséricordes, c’est pourquoi, quand le Saint, béni soit-Il, dit à Avraham (Genèse 15,5) « ainsi sera ta descendance », Il le lui compta pour miséricorde, comme il est dit (ibid.) « et Il le lui compta comme justice ».

אמור להם. אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותן באנגריא ובהלות אלא תהיו מברכין אותן בכונת הלב, לכך נאמר אמור מלא. ועוד יכלול אמור מלא שהוא רמ"ח עם המלה, כי הברכה נבלעת ברמ"ח אברים שבאדם, וחסרון האחד הוא אבר הלב שממנו ישתרגו כל שאר האברים וכולן תלוים בו, ומה שנסתר מן המספר כי הוא כנגד השכינה השורה על כפי הכהן ונסתרת שם שהיא לב השמים שממנו יתברכו העליונים והתחתונים.

« Dites-leur. » « Amor » plein : le Saint, béni soit-Il, dit aux prêtres : ce n’est pas parce que Je vous ai dit que vous bénirez Israël que vous les bénirez par contrainte (angaria) et dans la hâte, mais vous les bénirez avec l’intention du cœur ; c’est pourquoi il est dit « amor » plein. Et « amor » plein inclut encore qu’il est deux cent quarante-huit avec le mot, car la bénédiction est absorbée dans les deux cent quarante-huit membres qui sont dans l’homme, et le manque de l’un est le membre du cœur, duquel s’entrelacent tous les autres membres et tous en dépendent ; et ce qui est caché du nombre, c’est parce qu’il est en face de la Présence qui repose sur les paumes du prêtre et y est cachée, qui est le cœur du ciel, duquel seront bénis les supérieurs et les inférieurs.

ועוד יכלול אמור להם, בסתם לא במפורש, כי יש זמנים שהכהנים מזכירים את השם בנשיאות כפים בפרסום ויש שאין מפרסמין אבל מבליעין אותו, וכן דרשו רז"ל משרבו הפריצים היו מבליעין אותו. וכך יאמר הכתוב כי יש עתים במפורש זהו כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש, ויש עתים בסתם וזהו אמור להם בסתם.

Et inclut encore « dites-leur » : de façon indéterminée, non explicitement, car il y a des moments où les prêtres mentionnent le Nom dans l’élévation des mains publiquement, et il y en a où ils ne le prononcent pas distinctement mais le fondent dans la récitation, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : depuis que les dissolus se sont multipliés, on le fondait dans la récitation. Et ainsi l’Écriture dira : il y a des moments explicites, c’est « ainsi vous bénirez les fils d’Israël » par le Nom explicite ; et des moments de façon indéterminée, et c’est « dites-leur » de façon indéterminée.

ועוד יכלול אמור להם זכו אמור להם לא זכו אמור סתם, שהרי הכתוב היה ראוי לומר ותאמרו להם אבל אלו אמר כן היה במשמע שהברכה להם נמשכת לעולם בין ראוין בין שאינן ראוין, ולכך כתיב אמור להם שהמובן ממנו זכו אמור להם לא זכו אמור סתם ולא להם. וכבר הודעתיך בפרשת ויבא עמלק שהכהן כשנושא העשר יתקדשו כל העשר והשפע יורד לשכלים הנפרדים והשכלים וישראל מתברכין, וזהו כה תברכו את בני ישראל את לרבות מלאכי השרת, אמור להם לכולן מעלה ומטה, והבן זה.

Et inclut encore « dites-leur » : s’ils ont mérité, « dites-leur » ; s’ils n’ont pas mérité, « dites » de façon indéterminée ; car l’Écriture aurait dû dire « et vous leur direz », mais si elle avait dit ainsi, on aurait compris que la bénédiction leur est attirée toujours, qu’ils en soient dignes ou non ; et c’est pourquoi il est écrit « dites-leur », dont le sens est : s’ils ont mérité, « dites-leur » ; s’ils n’ont pas mérité, « dites » de façon indéterminée et non « leur ». Et je t’ai déjà fait savoir dans la section Vayavo Amaleq que, lorsque le prêtre lève les dix, toutes les dix sont sanctifiées et l’abondance descend aux intellects séparés ; ces intellects et Israël reçoivent la bénédiction ; et c’est « ainsi vous bénirez les fils d’Israël » : la particule « et » vient inclure les anges de service ; « dites-leur » : à tous, en haut et en bas ; et comprends cela.

ועוד יש לדרוש אמור מלא ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים לכהנים הנושאים כפיהם ולהקרותו להם מלה במלה והם עונין, וזהו אמור לשון אומר יחיד לרבים. ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל כל כהן המברך מתברך שנאמר (בראשית י״ב:ג׳) ואברכה מברכיך, ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן ומהכהן לישראל, וזה מבואר.

Et encore il y a lieu d’expliquer « amor » plein, que l’officiant doit dire la bénédiction des prêtres aux prêtres qui lèvent leurs mains et la leur faire réciter mot à mot, et eux répondent, et c’est « amor », expression de « dit » d’un seul à plusieurs. Et que l’officiant fasse lire les trois versets au prêtre qui élève ses mains mot à mot, tu peux comprendre par là son niveau et sa force, car ainsi est son modèle, du prêtre en haut : qu’il est béni et reçoit la bénédiction de l’essence de la miséricorde suprême et bénit l’assemblée d’Israël ; et c’est le secret de ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : tout prêtre qui bénit est béni, comme il est dit (Genèse 12,3) « et je bénirai ceux qui te bénissent » ; et s’il en est ainsi, tout est modèle. Et ainsi la bénédiction se transmet de l’officiant, enveloppé d’un talit blanc, au prêtre, et du prêtre à Israël, et cela est clair.

ועוד יכלול אמור להם שהכהנים חייבים לברך את ישראל כשישראל אומרים להם, וזהו לשון אמור להם ותרגם אונקלוס כד יימרון להון, ואחר האזהרה הם עוברין בעשה זה, אבל בלא אזהרה אינן עוברין, שכן מצינו בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי, רבי אלעזר נפיק לבראי, כלומר שהיו חלשים ולא היה אחד מהם יכול לישא את כפיו, זה היה מתחבא בין העמודים וזה יוצא חוץ לבית הכנסת, כדי שלא יזהירו אותן לברך ונמצאו עוברין בעשה זה אם לא היו מברכין אחר האזהרה.

Et inclut encore « dites-leur » que les prêtres sont tenus de bénir Israël quand Israël le leur dit, et c’est l’expression « dites-leur » ; et Onkelos a traduit « quand ils leur diront » ; et après l’avertissement, ils transgressent ce commandement positif, mais sans avertissement, ils ne transgressent pas, car nous trouvons dans le Yerushalmi : Rabbi Shim‘on ben Pazi, quand il était faible, se tenait derrière les colonnes ; Rabbi Elazar sortait dehors ; c’est-à-dire qu’ils étaient faibles et qu’aucun d’eux ne pouvait élever ses mains : l’un se cachait entre les colonnes et l’autre sortait hors du Beith Haknesset, afin qu’on ne les avertisse pas de bénir, et ils se trouveraient transgresser ce commandement positif s’ils ne bénissaient pas après l’avertissement.

ובשם ה"ר יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל אמרו שאין כהן נושא את כפיו אלא א"כ נשוי. ובאמת נראה שיש עקר לזה, לפי שאין האדם שלם בלא בת זוגו ואינו ראוי לא לברך ולא להתברך, ומטעם זה היו נדב ואביהוא ראוין ליענש שלא רצו להנשא והיו בנות ישראל ממתינות להם ויושבות עגונות כל ימיהן, וכבר כתבתי כי זאת אחת מן השש דעות שבאו לרז"ל במדרשם על חטאם, ומזה אמר הכתוב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו, מה טעם בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו, ומכאן נענשו לאחת מן הדעות כי לא היו ראוין שיתברכו ישראל על ידם, ועל כן יצטרך שיהיה הכהן שלם עם בת זוגו דוגמת המדות שהוא ממשיך הברכה מהן, וזה מבואר.

Et au nom de Rabbi Yits’haq l’Ancien, auteur des Tossafot, de mémoire bénie, ils ont dit qu’un prêtre n’élève ses mains que s’il est marié. Et en vérité il paraît qu’il y a une racine à cela, car l’homme n’est pas complet sans sa compagne et n’est digne ni de bénir ni d’être béni, et pour cette raison Nadav et Avihou étaient dignes d’être punis, car ils ne voulurent pas se marier, et les filles d’Israël les attendaient et restaient sans époux toute leur vie ; et j’ai déjà écrit que c’est l’une des six opinions qui sont venues à nos Sages, de mémoire bénie, dans leur Midrash, sur leur péché ; et à ce propos l’Écriture dit (Psaumes 78,63) « le feu a dévoré ses jeunes gens et ses vierges n’ont pas été célébrées » ; quelle raison « le feu a dévoré ses jeunes gens » ? Parce que « ses vierges n’ont pas été célébrées » ; et de là ils furent punis, selon l’une des opinions, car ils n’étaient pas dignes qu’Israël soit béni par leur main ; et c’est pourquoi il faut que le prêtre soit complet avec sa compagne, à l’image des attributs dont il attire la bénédiction, et cela est clair.

יברכך ה' וישמרך. ע"ד הפשט הברכה תוספת ורבוי טובה ועם הברכה שמירה מה שאי אפשר כן למלך בשר ודם שיש כח בידו להעשיר את האדם אבל אין בו כח שיהא נשמר בידו, וכן אמרו רז"ל מלך בשר ודם שיש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו ובא אצלו נתן לו מאה לטרין זהב טענן ויצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול לשמרו מן הלסטים.

« Que l’Éternel te bénisse et te garde. » Selon le sens simple, la bénédiction est un surcroît et une multiplication de bien, et avec la bénédiction vient la garde, ce qui n’est pas possible chez un roi de chair et de sang, qui a le pouvoir d’enrichir un homme mais n’a pas le pouvoir de le garder. Et ainsi ont dit nos Sages, de mémoire bénie : un roi de chair et de sang qui a un ami en Syrie alors qu’il siège à Rome envoie le chercher ; celui-ci vient auprès de lui, il lui donne cent litrin d’or, le charge et il part en chemin ; des brigands tombent sur lui et prennent tout ce que le roi lui avait donné et tout ce qu’il avait avec lui. Est-ce que par hasard le roi peut le garder des brigands ?

וע"ד המדרש יברכך ה' וישמרך, יברכך בעושר, וישמרך שתהא עושה המצות, יאר ה' פניו אליך, יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור, יאר ה' פניו אליך, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח שנאמר (מלאכי א׳:י׳) ולא תאירו מזבחי חנם וכתיב, (ויקרא ו׳:ה׳) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ויחונך, שנה רבי חייא הגדול יחנה ה' אצלך. דבר אחר ויחונך, יעמיד ממך נביאים, שנאמר (זכריה י״ב:י׳) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים.

Et selon le Midrash : « Que l’Éternel te bénisse et te garde » : Il te bénira par la richesse, et Il te gardera afin que tu accomplisses les commandements. « Que l’Éternel fasse luire Sa face sur toi » : Il fera surgir de toi des fils qui seront des fils de Torah, comme il est dit (Proverbes 6,23) « car le commandement est une lampe et la Torah une lumière ». « Que l’Éternel fasse luire Sa face sur toi » : Il fera surgir de toi des prêtres qui éclairent l’autel, comme il est dit (Malachie 1,10) « et vous n’éclairerez pas Mon autel gratuitement », et il est écrit (Lévitique 6,5) « et le feu sur l’autel y brûlera, il ne s’éteindra pas ». « Et te fasse grâce » : Rabbi Ḥiyya le Grand a enseigné : que l’Éternel campe auprès de toi. Autre explication : « et te fasse grâce » : Il fera surgir de toi des prophètes, comme il est dit (Zacharie 12,10) « et Je répandrai sur la maison de David et sur les habitants de Jérusalem un esprit de grâce et de supplications ».

ד"א ויחנך, יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך כמו שכתוב (אסתר ב׳:י״ז) ותשא חן וחסד לפניו. ישא ה' פניו אליך, וכתיב (דברים י׳:י״ז-י״ח) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, הא כיצד, עשה תשובה עד שלא נחתם גזר דין ישא ה' פניו, כיון שנחתם גזר דין אשר לא ישא פנים. דבר אחר יברכך ה' וישמרך, יברכך בבנים וישמרך בבנות, שהנקבות צריכות שמירה, וכן הוא אומר (תהילים קכ״א:ה׳) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך.

Autre explication : « et te fasse grâce » : Il mettra Sa grâce sur toi en tout lieu où tu iras, comme il est écrit (Esther 2,17) « et elle obtint grâce et faveur devant lui ». « Que l’Éternel lève Sa face vers toi », et il est écrit (Deutéronome 10,17-18) « qui ne fait pas acception de personnes et ne prend pas de présent » ; comment donc ? S’il se repent avant que le décret ne soit scellé : « que l’Éternel lève Sa face » ; une fois le décret scellé : « qui ne fait pas acception de personnes ». Autre explication : « Que l’Éternel te bénisse et te garde » : Il te bénira par des fils et te gardera par des filles, car les filles ont besoin de protection, et ainsi il dit (Psaumes 121,5) « l’Éternel est ton gardien, l’Éternel est ton ombre à ta main droite ».

יאר ה' פניו אליך, יאר לך מאור פניו, ואין יאר אלא חיים שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים, וכן הוא אומר (תהילים ס״ז:ב׳) אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. ישא ה' פניו אליך בכל מקום שתפנה יהיו פניו נשואות לך לשום לך שלום ותנצל מכל פגע ומכל מקרה, וזה השגחה פרטית ויתירה, ובהפך זה (ישעיהו א׳:ט״ו) אעלים עיני מכם.

« Que l’Éternel fasse luire Sa face sur toi » : Il fera luire pour toi la lumière de Sa face, et « luire » ne signifie que vie, comme il est dit (Proverbes 16,15) « dans la lumière de la face du roi est la vie », et ainsi il dit (Psaumes 67,2) « que Dieu nous fasse grâce et nous bénisse, qu’Il fasse luire Sa face sur nous, sélah ». « Que l’Éternel lève Sa face vers toi » : en tout lieu où tu te tourneras, Sa face sera levée vers toi, pour t’accorder la paix, et tu seras sauvé de toute atteinte et de tout accident ; et c’est la providence particulière et surabondante, et à l’inverse (Isaïe 1,15) « Je voilerai Mes yeux de vous ».

ודרשו במסכת ברכות ישא ה' פניו אליך, וכי הקב"ה נושא פנים והלא כבר נאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים כך אני עושה להם, כיצד, כתבתי בתורתי (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ואדם יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, והם נושאים לי פנים ומברכים ומדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, לפיכך ישא ה' פניו אליך.

Et ils ont enseigné dans le traité Berakhot : « Que l’Éternel lève Sa face vers toi » : le Saint, béni soit-Il, fait-Il donc acception de personnes ? N’est-il pas déjà dit (Deutéronome 10,17) « qui ne fait pas acception de personnes » ? Le Saint, béni soit-Il, a dit : de même qu’ils me témoignent de la considération, ainsi Je fais pour eux. Comment ? J’ai écrit dans Ma Torah (ibid. 8) « tu mangeras et tu seras rassasié et tu béniras l’Éternel ton Dieu » ; or l’homme est assis, lui, ses fils et les gens de sa maison, et ils n’ont pas devant eux de quoi se rassasier, et ils Me témoignent de la considération, bénissent et se montrent exacts pour eux-mêmes jusqu’à la mesure d’une olive et jusqu’à celle d’un œuf ; c’est pourquoi « que l’Éternel lève Sa face vers toi ».

זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ג׳:ז׳) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, וכי שמירה היה צריך שלמה, אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות, ד"א הנה מטתו שלשלמה, אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, מטתו זה ביהמ"ק, ולמה נמשל ביהמ"ק למטה, מה המטה הזו נתנה לפריה ורביה כך ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, שנאמר (מלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, וכן הוא אומר (שם ג) והזהב זהב פרוים, שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר (מלכים א ז׳:ב׳) ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער, לומר לך מה יער פרה ורבה אף ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, לכך נאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים.

C’est ce que dit l’Écriture (Cantique des Cantiques 3,7) « voici la couche de Salomon, soixante vaillants l’entourent, d’entre les vaillants d’Israël » ; Salomon avait-il donc besoin de garde ? Mais autour de sa couche est gravée la bénédiction des prêtres, qui compte soixante lettres. Autre explication : « voici la couche de Salomon » : il ne parle que du Roi à qui appartient la paix ; sa couche, c’est le Temple. Et pourquoi le Temple a-t-il été comparé à une couche ? De même que cette couche est donnée à la fécondité et à la multiplication, ainsi dans le Temple tout ce qui s’y trouvait était fécond et se multipliait, comme il est dit (I Rois 8,8) « et ils allongèrent les barres, et les extrémités des barres se virent depuis le lieu saint » ; et ainsi il dit (II Chroniques 3,6) « et l’or était de l’or de Parvaïm », car il produisait des fruits ; et ainsi il dit (I Rois 7,2) « et il bâtit la maison de la forêt du Liban » ; pourquoi l’a-t-on comparée à une forêt ? Pour te dire : de même qu’une forêt est féconde et se multiplie, ainsi dans le Temple tout ce qui s’y trouvait était fécond et se multipliait. C’est pourquoi il est dit « voici la couche de Salomon, soixante vaillants l’entourent » : ce sont les soixante lettres de la bénédiction des prêtres.

כלם אחוזי חרב, כל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. איש חרבו על ירכו, מה ראה הירך להיותו נזכר כאן, אלא אפילו רואה אותו בחלומו והחרב שלופה בצוארו וקוטע את ירכו משכים בבקר והולך לבית הכנסת. מפחד בלילות, מפחד שראה בחלומו ורואה כהנים נושאין כפיהם והחלום רע הוא מתבטל ממנו, לכך אמר הקב"ה למשה שיזהיר לאהרן ובניו שיהו מברכין לישראל.

« Tous tiennent l’épée » : en chacun d’eux le nom du Saint, béni soit-Il, est mentionné : « Que l’Éternel te bénisse », « que l’Éternel fasse luire », « que l’Éternel lève ». « Chacun son épée sur sa cuisse » : qu’a vu la cuisse pour être mentionnée ici ? Mais même celui qui se voit en songe avec l’épée tirée sur son cou et qui lui coupe la cuisse, se lève le matin et va au Beith Haknesset. « Par crainte des nuits » : par crainte de ce qu’il a vu en songe, et il voit les prêtres lever leurs mains ; le mauvais songe est alors annulé pour lui. C’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, dit à Moché d’avertir Aharon et ses fils de bénir Israël.

אמר הקב"ה לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי ברכתי לאדם ולאשתו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ברכתי לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם שנאמר (שם כד) וה' ברך את אברהם בכל, אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הברכות מסורות לך שנאמר (שם יב) והיה ברכה, מה עשה הוליד שנים יצחק וישמעאל ולא ברכן, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות ואילן אחד של סם חיים מורכב על גביו, אמר האריס אם אני משקה לאילן של סם חיים הרי אילן של סם המות שותה, אמר אני אעבוד זמני ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס עושה.

Le Saint, béni soit-Il, dit : autrefois il Me fallait bénir Mes créatures. J’ai béni l’homme et sa femme, comme il est dit (Genèse 1,28) « et Dieu les bénit et Dieu leur dit : soyez féconds et multipliez-vous » ; j’ai béni Noé et ses fils, comme il est dit (ibid. 9) « et Dieu bénit Noé et ses fils » ; j’ai béni Avraham, comme il est dit (ibid. 24) « et l’Éternel bénit Avraham en tout ». Le Saint, béni soit-Il, dit à Avraham : désormais les bénédictions te sont confiées, comme il est dit (ibid. 12) « et sois une bénédiction ». Que fit-il ? Il engendra deux fils, Yits’haq et Yishma‘el, et ne les bénit pas. À quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui avait un verger et le confia à un métayer ; et il y avait dans le verger un arbre de poison mortel et un arbre de remède de vie greffé sur lui. Le métayer dit : si j’arrose l’arbre de remède de vie, voici que l’arbre de poison mortel boit. Il dit : je travaillerai mon temps et je terminerai, et ce que le roi veut faire dans le verger, il le fera.

המלך זה הקב"ה והפרדס זה העולם והאריס זה אברהם שמסרו לו הקב"ה אמר לו והיה ברכה היו לו שני בנים אחד צדיק ואחד רשע, יצחק וישמעאל, אמר אברהם אם אני מברך ליצחק ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע אלא אעבוד אני לפי שאני ב"ו.

Le roi, c’est le Saint, béni soit-Il ; le verger, c’est le monde ; le métayer, c’est Avraham, à qui le Saint, béni soit-Il, le confia en lui disant « et sois une bénédiction ». Il eut deux fils, l’un juste et l’autre méchant, Yits’haq et Yishma‘el. Avraham dit : si je bénis Yits’haq, Yishma‘el demande à être béni, et il est méchant ; mais je travaillerai, moi, parce que je suis de chair et de sang.

וכשנפטר מן העולם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (בראשית כ״ה:י״א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק ברך ליעקב, ויעקב לשנים עשר בניו שנאמר (שם מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה הרי הברכות מסורות לכם הכהנים יהיו מברכין את בני, עד כאן במדרש.

Et lorsqu’il quitta le monde, le Saint, béni soit-Il, se révéla à Yits’haq et le bénit, comme il est dit (Genèse 25,11) « et il arriva, après la mort d’Avraham, que Dieu bénit Yits’haq son fils » ; et Yits’haq bénit Yaaqov, et Yaaqov ses douze fils, comme il est dit (ibid. 49) « tous ceux-ci sont les tribus d’Israël, douze, et voici ce que leur dit leur père, et il les bénit ». Désormais, le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : voici que les bénédictions vous sont confiées, à vous les prêtres ; ils bénissent Mes fils. Jusqu’ici le Midrash.

ושמו את שמי על בני ישראל. כאשר יזכירו את שמי עליהם אני אברכם לכולם, כהנים לוים ישראלים שהרי השם בכל פסוק ופסוק מהשלשה. ועוד על דרך המדרש, בשלשה פסוקים אלו יש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמש, ובשלישי שבע, והסימן גה"ז, פסוק ראשון כנגד שלשה אבות שיזכור להם ברית אבות, פסוק שני כנגד חמשה חומשי תורה שהתורה נתנה בזכות אבות, פסוק שלישי כנגד שבעה רקיעים. מצאתי בירושלמי דסנהדרין עבור השנה מתחילין בשלשה ונושאין ונותנין בחמשה וגומרים בשבעה. בשלשה כנגד יברכך, בחמשה כנגד יאר, בשבעה כנגד ישא, בשלשה כנגד שומרי הסף, בחמשה כנגד חמשה מרואי פני המלך, בשבעה כנגד שבעה רואי פני המלך.

« Et ils mettront Mon nom sur les fils d’Israël. » Quand ils mentionneront Mon nom sur eux, Moi Je les bénirai tous, prêtres, Lévites et Israélites, car le Nom est dans chacun des trois versets. Et encore, selon le Midrash : dans ces trois versets, il y a trois mots dans le premier verset, cinq dans le deuxième et sept dans le troisième, et le signe en est guimel, hé, zayin. Le premier verset correspond aux trois patriarches, pour qu’Il se souvienne en leur faveur de l’alliance des pères ; le deuxième verset correspond aux cinq livres de la Torah, car la Torah fut donnée par le mérite des pères ; le troisième verset correspond aux sept firmaments. J’ai trouvé dans le Yerushalmi de Sanhédrin : pour l’intercalation de l’année, on commence à trois, on délibère à cinq et on achève à sept. À trois, correspondant à « il te bénira » ; à cinq, correspondant à « il fera luire » ; à sept, correspondant à « il lèvera » ; à trois, correspondant aux gardiens du seuil ; à cinq, correspondant aux cinq de ceux qui voient la face du roi ; à sept, correspondant aux sept qui voient la face du roi.

וע"ד הקבלה יברכך ה' וישמרך, סדר הברכות האלה ממטה למעלה כסדר הכונה בקרבנות, כי הכהן היה מברך לישראל ברכות אלו אחר שהשלים מעשה הקרבן, הוא שכתוב (ויקרא ט׳:כ״ב) ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ושעורו ויברכם אחר שירד ובשעה שהיה מקריב קרבן היה מכוין תחלה אל הה"א שהיא ה"א אחרונה שבשם, וכמו שבארתי בסדר ויקרא בתוספת ה"א של המזבחה, ומן הה"א אל הוא"ו ומשם ואילך אל המחשבה הטהורה, כי עקר הכונה בקרבן להמשיך רצון מן המחשבה הטהורה אל שמותיו העליונים, כי עם זה יתברך המדור העליון והמדור התחתון,

Et selon la Kabbale : « Que l’Éternel te bénisse et te garde ». L’ordre de ces bénédictions va du bas vers le haut, selon l’ordre de l’intention dans les sacrifices, car le prêtre bénissait Israël de ces bénédictions après avoir achevé le service du sacrifice, et c’est ce qui est écrit (Lévitique 9,22) « et il les bénit, et il descendit après avoir fait le sacrifice pour la faute, l’holocauste et les sacrifices de paix » ; et son sens est : « il les bénit » après être descendu. Et à l’heure où il offrait le sacrifice, il dirigeait d’abord son intention vers le hé, qui est le dernier hé du Nom, comme je l’ai expliqué dans la section Vayiqra à propos du hé ajouté à « l’autel » ; et du hé vers le vav, et de là en avant vers la pensée pure, car l’essentiel de l’intention dans le sacrifice est d’attirer une faveur depuis la pensée pure vers Ses noms supérieurs, car avec cela sont bénies la demeure supérieure et la demeure inférieure,

וזה סוד שלשה פסוקים אלה בסדר הזה, יברכך ה' וישמרך זו מדת שמור, וזהו לשון וישמרך, יאר ה' הוא הקו האמצעי, ופניו פני עצמו שהם פני הרחמים, ישא ה' הוא הבינה ומלת פניו היא מדת הפחד שיסלקנה מעליך ואז בסלוקה ישם לך שלום שהן שלשה אבות, כי תתגלגל מדת הרחמים למעלה בחסד בלבד ואז תהיה שלום בלי פחד, והענין הזה מבואר ממטה למעלה, ולשון הברכה שבכל פסוק ופסוק הוא מוסיף ועולה, והבן זה, כי שלש ברכות אלו הן כלל עשר ספירות, כך קבלתי.

et tel est le secret de ces trois versets dans cet ordre : « Que l’Éternel te bénisse et te garde » : c’est l’attribut « shamor » (« garde »), et c’est le sens de l’expression « et te garde » ; « que l’Éternel fasse luire » : c’est la ligne médiane, et « Sa face » est Sa propre face, qui est la face des miséricordes ; « que l’Éternel lève » : c’est la Bina, et le mot « Sa face » est l’attribut de crainte (paḥad) qu’Il écartera de toi, et alors, par son écartement, « Il te donnera la paix », qui sont les trois patriarches, car l’attribut de miséricorde roulera vers le haut dans le seul ḥesed, et alors il y aura la paix sans crainte. Et ce sujet est expliqué du bas vers le haut, et le langage de la bénédiction dans chaque verset va croissant et montant. Comprends cela, car ces trois bénédictions sont l’ensemble des dix sefirot. Ainsi je l’ai reçu.

אבל דעת הרמב"ן בפירושו, ברכות אלו הם ממעלה למטה ובאורם כן, יברכך ה' הכונה שישפיע ברכתו דרך הקו האמצעי עד שמור, זהו וישמרך, ישמור למדתם שהיא כנסת ישראל והשמירה התלויה ביד ישראל ובזה הם נשמרים, יאר הקו האמצעי פניו שהיא מאור שכינתו לצרכך ויחנך שימציא חנו למדתך כי בזה תבא הברכה והחנינה לישראל, ישא ה' פניו כלומר שישאנה אליו כענין (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי, אליך לצרכך, וישם לך לצרכך, שלום בינו ובין מדתך כי השלום הוא מכריע בין הרחמים והדין.

Mais l’avis du Ramban dans son commentaire est que ces bénédictions vont du haut vers le bas, et voici leur explication : « Que l’Éternel te bénisse » : l’intention est qu’Il répande Sa bénédiction par la ligne médiane jusqu’à « shamour », et c’est « et te garde » : Il gardera leur attribut, qui est l’assemblée d’Israël, et la garde qui dépend de la main d’Israël, et par là ils sont gardés ; « que fasse luire » la ligne médiane « Sa face », qui est la lumière de Sa Présence, pour ton besoin, « et te fasse grâce » : qu’Il procure sa grâce à ton attribut, car par là viendront la bénédiction et la grâce pour Israël ; « que l’Éternel lève Sa face », c’est-à-dire qu’Il la porte vers Lui, comme (Deutéronome 32,40) « car je lève vers le ciel ma main » ; « vers toi », pour ton besoin ; « et Il mettra pour toi », pour ton besoin, « la paix » entre Lui et ton attribut, car la paix est ce qui tranche entre les miséricordes et la rigueur.

ושמו את שמי, המיוחד, ואני, כלשון (שמות ט״ו:כ״ו) כי אני ה' רופאך והנה זה מבואר. וכבר הזכרתי למעלה בפסוק אמור להם כי יש עתים שהיו מזכירין את השם המפורש בפרסום, וזהו שדרשו רז"ל כה תברכו בשם המפורש, ושלשה שמות אלו הם נקראים שם המפורש של י"ב, וכך היה הכהן מזכיר לדעת הבהיר, יברכך יפעל יאר יפעל, ישא יפעל וכך נדרש שם על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, ואם תשכיל לנקוד שלשת היודי"ן של יברכך יאר ישא אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כי תנועתם בנקודם תרמוז על הזכרת השם המפורש בענין, והבן זה.

« Et ils mettront Mon nom » : l’unique, « et Moi » : selon l’expression (Exode 15,26) « car Je suis l’Éternel, ton guérisseur » ; et voici que cela est clair. Et j’ai déjà mentionné plus haut, au verset « dites-leur », qu’il y a des moments où l’on mentionnait le Nom explicite publiquement, et c’est ce qu’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : « ainsi vous bénirez » par le Nom explicite ; et ces trois noms sont appelés le Nom explicite de douze, et ainsi le prêtre le mentionnait selon l’avis du Bahir : « Yevarekhekha yif‘al », « yaèr yif‘al », « yissa yif‘al » ; et ainsi il est expliqué là-bas sur la manière de « l’Éternel est roi, l’Éternel a régné, l’Éternel régnera ». Et si tu as l’intelligence de vocaliser les trois yod de « yevarekhekha », « yaèr », « yissa », tu comprendras alors la crainte de l’Éternel et tu trouveras la connaissance des saints, car leur mouvement, selon leur vocalisation, fait allusion à la mention du Nom explicite dans le sujet. Comprends cela.

אמנם קבלת אשכנז קבלתי בלחישה הדרה הרודף ירדוף, והמשכיל יבין. וכבר כתבתי בפסוק (שם יז) ויהי ידיו אמונה כי הכהן בנשוא כפיו היה רושם אותיות ההוי"ה בידיו, אבל יש שפירשו כי אותיות שם שדי היה רושם, דל"ת בגודל, יו"ד בזרת שהוא הקטן, שי"ן בשלש אמצעיות.

Quant à la tradition d’Ashkenaz, je l’ai reçue en chuchotement : « hadarah, celui qui poursuit poursuivra », et l’intelligent comprendra. Et j’ai déjà écrit au verset (ibid. 17) « et ses mains furent fermes » que le prêtre, en élevant ses paumes, inscrivait les lettres du Nom de quatre lettres dans ses mains ; mais il y en a qui ont expliqué qu’il inscrivait les lettres du Nom Shaddaï : le dalet avec le pouce, le yod avec l’auriculaire, qui est le petit, et le shin avec les trois du milieu.

ותמצא עוד בספר הבהיר יברכך ה' יאר ה', ישא ה' זה השם בן י"ב אותיות, מלמד ששמותיו של הקב"ה שלשה חיילים וכל חיל וחיל דומה לחברו ושמו כשמו וכלן חתומין ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, כ"ד פעמים יו"ד ה"א וא"ו ה"א היינו חיל אחד, וכן השני וכן השלישי, והיינו ע"ב שמותיו של הקב"ה, ובא ולמד שהגבורה שר על כל הצורות הקדושות משמאלו של הקב"ה והוא גבריאל, ומימינו שר על כל הצורות הקדושות וזהו מיכאל, ובאמצע הוא האמת שהוא שר על כל הצורות הקדושות, וכל שר כ"ד צורות, ואין חקר לגדודיו שנאמר (איוב כ״ה:ג׳) היש מספר לגדודיו, וא"כ הרי הם ע"ב וע"ב, אמר ליה לא, דבעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתיחדים יחד, והיינו יחודו של אלהינו.

Et tu trouveras encore dans le livre du Bahir : « Que l’Éternel te bénisse », « que l’Éternel fasse luire », « que l’Éternel lève » : c’est le Nom de douze lettres. Cela enseigne que les noms du Saint, béni soit-Il, sont trois armées, et chaque armée est semblable à sa compagne, son nom est comme son nom, et toutes sont scellées par yod hé vav hé : vingt-quatre fois yod hé vav hé, c’est une armée, et de même la deuxième et de même la troisième ; et ce sont les soixante-douze noms du Saint, béni soit-Il. Et viens et apprends que la Force est le chef de toutes les formes saintes à la gauche du Saint, béni soit-Il, et c’est Gavriel ; et à Sa droite est le chef de toutes les formes saintes, et c’est Mikhaël ; et au milieu est la Vérité, qui est le chef de toutes les formes saintes ; et chaque chef a vingt-quatre formes, et il n’y a pas de limite à Ses troupes, comme il est dit (Job 25,3) « y a-t-il un nombre à Ses troupes ? » Et s’il en est ainsi, voici qu’elles sont soixante-douze et soixante-douze. Il lui dit : non, car à l’heure où Israël offre un sacrifice devant leur Père qui est aux cieux, elles s’unifient ensemble, et c’est l’unification de notre Dieu.

ואמאי אקרי קרבן, אלא על שם שמקרב הצורות הקדושות, כדאמרינן (יחזקאל ל״ז:י״ז) וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך, ואמרינן ריח ניחוח ואין ריח אלא באף ואין נשימה שהיא הרוח אלא באף ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב (ויקרא ט) וירד ומתרגמינן ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ומתקרב על ידי קרבן, והיינו דאקרי קרבן, עד כאן.

Et pourquoi l’appelle-t-on « qorban » ? Mais à cause du fait qu’il rapproche les formes saintes, comme nous disons (Ézéchiel 37,17) « et rapproche-les l’une de l’autre pour toi en un seul bois, et elles seront unies dans ta main » ; et nous disons : « odeur apaisante », et il n’y a d’odeur que par le nez, et il n’y a pas de souffle, qui est le vent, sinon par le nez ; et « apaisante » ne signifie que descente, comme il est écrit (Lévitique 9) « et il descendit » et nous traduisons « et il descendit » ; le vent descend et s’unifie dans les formes saintes et se rapproche par le moyen du sacrifice, et c’est pourquoi on l’appelle « qorban ». Jusqu’ici.

ואחר שתבין זה יתבאר לך מה היתה כוונת הנשיאים בחנוכת המזבח שהקריבו כ"ד פרים, הוא שכתוב (במדבר ז׳:פ״ח) וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים, כי כוונת הקרבן היתה להסתפק כל מדה ומדה ממנו, ולכך הקריבו כ"ד פרים והוא כנגד החיל האחד שהוא מצד שמאל היא מדת הגבורה, והם כ"ד שמות, כמו שנתבאר במדרש הבהיר.

Et après que tu auras compris cela, il te sera expliqué quelle fut l’intention des princes à l’inauguration de l’autel, lorsqu’ils offrirent vingt-quatre taureaux, comme il est écrit (Nombres 7,88) « et tout le gros bétail du sacrifice de paix : vingt-quatre taureaux », car l’intention du sacrifice était que chaque attribut en soit pourvu, et c’est pourquoi ils offrirent vingt-quatre taureaux, ce qui correspond à l’armée unique du côté gauche, qui est l’attribut de force, et ce sont vingt-quatre noms, comme il est expliqué dans le Midrash du Bahir.

וצריך אתה לדעת כי יש בפסוק ראשון י"ה אותיות, ובשני הי"ה אותיות, ובשלישי יה"י אותיות, והרי זה מורה שהשם הגדול הנזכר בהם שלש פעמים הוא שליט בשלשה זמנים הוה והיה ויהיה, והרי לך ששים אותיות, ועליהם אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ג׳:ז׳) ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל.

Et il te faut savoir qu’il y a dans le premier verset quinze lettres, dans le deuxième vingt lettres, et dans le troisième vingt-cinq lettres ; et voici que cela indique que le Nom grand mentionné en eux trois fois domine sur trois temps : présent, passé et futur. Et voici que tu as soixante lettres, et c’est d’elles que Salomon, que la paix soit sur lui, a dit (Cantique des Cantiques 3,7) « soixante vaillants l’entourent, d’entre les vaillants d’Israël ».

ומה שהתחיל הרמז בהוה מפני שהזמנים כלם הם בהוה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כענין שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ח) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ולכך אנו מחברים בתפלתנו ואומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד לרמוז שלשה חלקי הזמן שהם הוה היה ויהיה, וכבר ידעת כי אינו פסוק אחד כי אם פסוקים מפוזרים תמצא בספר תהלים בסדר הזה, והזכיר תחלה ענין ההוה וזה שתמצא במזמור העשירי שהוא למה ה' תעמוד ברחוק (שם י), ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (שם טז), והתבונן כי לא הזכיר דוד מלכות שמים עד המזמור הזה שהוא עשירי,

Et ce qu’il a commencé l’allusion par le présent, c’est parce que tous les temps sont au présent chez le Saint, béni soit-Il, de sorte qu’aucune de Ses années ne s’est écoulée, selon ce qui est écrit (Psaumes 102,28) « et Toi, Tu es le même et tes années ne finiront pas » ; et c’est pourquoi nous les joignons dans notre prière et disons « l’Éternel est roi, l’Éternel a régné, l’Éternel régnera à jamais et pour toujours » pour faire allusion aux trois parties du temps, qui sont présent, passé et futur. Et tu sais déjà que ce n’est pas un seul verset mais des versets dispersés que tu trouveras dans le livre des Psaumes dans cet ordre : il a d’abord mentionné le sujet du présent, et c’est ce que tu trouves dans le dixième psaume, qui est « pourquoi, Éternel, te tiens-tu au loin ? » (ibid. 10), « l’Éternel est roi pour toujours et à jamais, les nations ont péri de Son pays » (ibid. 16) ; et observe que David n’a pas mentionné la royauté des cieux avant ce psaume, qui est le dixième.

ותמצא גם כן במזמור העשרים שהוא עשירי לעשירי שהזכיר בו ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו (שם כ), ואחר כן הזכיר בכל הספר לשון מלך שהוא לשעבר, הוא שאמר (שם מז) מלך אלהים על גוים, ועוד אמר (שם צו) אמרו בגוים ה' מלך, ועוד אמר (שם צז) ה' מלך תגל הארץ, ועוד (שם צט) ה' מלך ירגזו עמים, ואחר כן בסוף הספר הזכיר העתיד ואמר (שם קמו) ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, והרי לך שהזכיר דוד שלשתן כסדר, וידוע כי ה' ימלוך לעולם ועד פסוק מלא הוא אמרו משה בשירת הים.

Et tu trouveras aussi dans le vingtième psaume, qui est le dixième du dixième, qu’il y mentionne « Éternel, sauve ! Que le roi nous réponde le jour où nous appelons » (ibid. 20) ; et ensuite il a mentionné dans tout le livre l’expression « roi » qui est du passé, et c’est ce qu’il a dit (ibid. 47) « Dieu a régné sur les nations » ; et encore il a dit (ibid. 96) « dites parmi les nations : l’Éternel est roi » ; et encore il a dit (ibid. 97) « l’Éternel est roi, que la terre se réjouisse » ; et encore (ibid. 99) « l’Éternel est roi, que les peuples tremblent » ; et ensuite, à la fin du livre, il a mentionné l’avenir et a dit (ibid. 146) « l’Éternel régnera à jamais, ton Dieu, Sion, de génération en génération, Halleluyah » ; et voici que tu as que David a mentionné les trois dans l’ordre. Et l’on sait que « l’Éternel régnera à jamais et pour toujours » est un verset complet qu’a dit Moché dans le cantique de la mer.

ודע כי מפסוק של יברכך יוצא שם בן כ"ב מן יברכך עד יאר ה' תמצא כ"ב אותיות, ויוצא ממנו בחילוף אלפ"א בית"א, והתפלה בעת צרה נשמעת בו, והוא נחקר מן הששית שהיא מדתו של יעקב.

Et sache que du verset « Il te bénira » sort un nom de vingt-deux lettres : depuis « yevarekhekha » jusqu’à « yaèr Adonaï », tu trouves vingt-deux lettres, et ce nom en est tiré par substitution des lettres de l’alphabet ; et la prière, au temps de détresse, est entendue par lui ; et il est tiré du sixième, qui est l’attribut de Yaaqov.

ויהי ביום כלות משה. נכתב זה אחר ברכת כהנים כי כן היה, שהרי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם התחילה חנוכת המזבח. ופסוק זה מורה כדברי רז"ל שהיה משה סותר את המשכן בשבעת ימי המלואים.

« Et il arriva, le jour où Moché eut achevé. » Ceci a été écrit après la bénédiction des prêtres, car il en fut ainsi : en effet, le jour où Aharon leva ses mains vers le peuple, l’inauguration de l’autel commença. Et ce verset enseigne, selon les paroles de nos Sages, de mémoire bénie, que Moché démontait le Tabernacle durant les sept jours de l’investiture.

וימשחם, בשמן המשחה.

« Et il les oignit » : avec l’huile d’onction.

ויקדש אותם, בהזאה.

« Et il les sanctifia » : par l’aspersion.

ובמדרש ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (משלי כ״ז:י״ח) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שהאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה וגו'. תדע לך ששלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו שנאמר (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן אתה מוצא במשכן שבשביל שנתן משה נפשו על המשכן אמר הקב"ה איני כותבו אלא על שמו שנאמר ויהי ביום כלות משה, הוי אומר נוצר תאנה יאכל פריה.

Et dans le Midrash : « Et il arriva, le jour où Moché eut achevé ». C’est ce que dit l’Écriture (Proverbes 27,18) « celui qui garde le figuier mangera de son fruit, et celui qui veille sur son maître sera honoré » : le Saint, béni soit-Il, ne prive de salaire aucune créature ; mais en toute chose où l’homme peine et donne son âme, le Saint, béni soit-Il, ne prive pas de son salaire ; c’est pourquoi il est dit « celui qui garde le figuier, etc. ». Sache-le : Salomon a bâti le Temple, et parce que David y a donné son âme, il est appelé de son nom, comme il est dit (Psaumes 30,1) « psaume, cantique pour l’inauguration de la maison, de David » ; il n’est pas écrit ici « de Salomon » mais « de David ». Et de même tu trouves pour le Tabernacle : parce que Moché a donné son âme pour le Tabernacle, le Saint, béni soit-Il, dit : Je ne l’écrirai qu’à son nom, comme il est dit « et il arriva, le jour où Moché eut achevé » ; dis donc : « celui qui garde le figuier mangera de son fruit ».

דבר אחר ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (שם נא) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, לפי שבעוה"ז הקריבו קמעא שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון וגו' קרבנו קערת כסף אחת עשרה זהב שעיר עזים אחד ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להן המלך כך אתם מכבדים אותי וכך אתם נותנין לי ואני מלך ושליט בעולם, אמרו אדוננו בדרך אנו ונותנין לפי הדרך, ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא הכנס למדינה וכשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה אנו מכבדין אותך.

Autre explication : « Et il arriva, le jour où Moché eut achevé ». C’est ce que dit l’Écriture (ibid. 51) « fais du bien à Sion dans Ta bienveillance, bâtis les murailles de Jérusalem ; alors Tu prendras plaisir aux sacrifices de justice, à l’holocauste et à l’offrande entière », parce que dans ce monde ils ont offert peu, comme il est dit « et il arriva que celui qui offrit le premier jour son offrande fut Na’hshon, etc. ; son offrande : un plat d’argent, etc., une coupe d’or, un bouc, et pour le sacrifice de paix deux bœufs, etc. » ; voici toute l’offrande. À quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui partit en route, et on lui apportait un repas selon la route et selon l’auberge. Le roi leur dit : est-ce ainsi que vous m’honorez, et est-ce ainsi que vous me donnez, alors que je suis roi et souverain dans le monde ? Ils dirent : notre maître, nous sommes en chemin et nous donnons selon le chemin, et c’est selon l’auberge que nous t’avons apporté ; mais entre dans la ville, et quand tu entreras dans ton palais, tu verras combien nous t’honorons.

כך כשהוקם המשכן הקריבו כל הנשיאים דורון, קערה אחת כף אחת פר אחד שעיר עזים אחד איל אחד, אמר להן הקב"ה כך הוא כבודי, אמרו לפניו רבש"ע במדבר אנו ולפי המדבר הקרבנו לך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים וכמה קרבנות נקריב לפניך שנאמר (שם) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה כשבנה בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל.

Ainsi, quand le Tabernacle fut dressé, tous les princes offrirent un présent : un plat, une coupe, un taureau, un bouc, un bélier. Le Saint, béni soit-Il, leur dit : est-ce ainsi Mon honneur ? Ils dirent devant Lui : Maître du monde, nous sommes dans le désert, et selon le désert nous T’avons offert ; mais quand Tu entreras dans Ton palais, Tu verras combien de taureaux et combien de sacrifices nous offrirons devant Toi, comme il est dit (ibid.) « fais du bien à Sion dans Ta bienveillance, etc. ; alors Tu prendras plaisir aux sacrifices de justice, à l’holocauste et à l’offrande entière ; alors on offrira des taureaux sur Ton autel », et non un seul taureau. Et de même tu trouves chez Salomon, lorsqu’il bâtit le Temple (I Rois 8,63) « et Salomon offrit le sacrifice de paix qu’il offrit à l’Éternel : vingt-deux mille bœufs et cent vingt mille moutons, et le roi et tous les fils d’Israël inaugurèrent la maison de l’Éternel ».

וכן בימי עזרא מה כתיב (עזרא ו׳:י״ז) והקריבו לחנוכת בית אלהי דנא תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאה וצפירי עזים לחטאת על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל. דבר אחר ויהי ביום כלות משה אמר רבי יוחנן כלת לשון כלה הוא, שעד שלא הוקם המשכן המזיקין מצוין בעולם, כשהיה משה עולה להר היה אומר המזמור (תהילים צ״א:א׳) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, מי שיושב בסתרו של עולם בצלו יתלונן, שלן שם מאה ועשרים יום כמנין צ"ל, אומר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, אמר לו הקב"ה בי בטחת אני עומד.

Et de même aux jours d’Ezra, qu’est-il écrit (Ezra 6,17) « et ils offrirent pour l’inauguration de cette maison de Dieu cent taureaux, deux cents béliers, quatre cents agneaux, et douze boucs en sacrifice pour la faute pour tout Israël, selon le nombre des tribus d’Israël ». Autre explication : « Et il arriva, le jour où Moché eut achevé » : Rabbi Yo’hanan a dit : le mot « kalot » est une expression de « kalah » (épousée), car avant que le Tabernacle ne fût dressé, les nuisibles se trouvaient dans le monde ; lorsque Moché montait sur la montagne, il disait le psaume (Psaumes 91,1) « celui qui demeure dans le secret du Très-Haut, à l’ombre du Tout-Puissant il séjournera » : celui qui demeure dans le secret du Monde, à son ombre il séjournera ; il y séjourna cent vingt jours, valeur de « tsel » (ombre) ; « il dit à l’Éternel : mon refuge et ma forteresse, mon Dieu en qui je me confie » ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : en Moi tu t’es confié, Me voici debout.

כי הוא יצילך מפח יקוש, במצודתו של דוד שנתפש ליהרג, שנאמר (שמואל א כ״ג:כ״ו) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, אמר רבי שמעון בן לקיש צנה אני עושה לך וכל מי שסוחר בתורה. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, יש מזיק שהוא פורח כעוף. מקטב ישוד צהרים, זהו קטב מרירי שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם בין אדם בין בהמה וחיה. כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצא מתחת מצחו ושולט מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, זה אוהל מועד, עד שהוקם המשכן היו המזיקין מצויין וביום שהוקם כלו.

« Car Lui te sauvera du piège de l’oiseleur » : du piège où David fut pris et risquait d’être tué, comme il est dit (I Samuel 23,26) « et Saül et ses hommes cernaient David et ses hommes pour s’emparer d’eux ». « Et sous Ses ailes tu t’abriteras, Sa vérité est un bouclier et une cuirasse » : Rabbi Shim‘on ben Laqish a dit : Je fais pour toi un bouclier, et pour tout celui qui s’adonne à la Torah. « Tu ne craindras pas la terreur de la nuit, ni la flèche qui vole le jour » : il y a un nuisible qui vole comme un oiseau. « Ni la peste qui ravage à midi » : c’est le qetev merirî, que quiconque le voit n’a plus de vie dans le monde, qu’il soit homme, bête ou animal. Comment est-il fait ? Sa tête ressemble à celle d’un veau, et une corne sort de sous son front, et il domine du dix-sept Tamouz jusqu’au neuf Av. « Aucun mal ne t’atteindra, et aucun fléau n’approchera de ta tente » : c’est la tente de la rencontre ; jusqu’à ce que le Tabernacle fût dressé, les nuisibles étaient présents, et le jour où il fut dressé, ils cessèrent.

ונראה לפי המדרש הזה כי מה שאומר על שחל ופתן, וכפיר ותנין, הם הם ארבע כתות שהשדים נחלקים להם מארבעה אנשים, וכמו שהזכרתי בפסוק (בראשית ד׳:כ״ב) ואחות תובל קין נעמה. וכן לדורות בירושלים היו אומרים השיר הזה, וכן הזכירו בתחלת מסכת שבועות אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכהן וסנהדרין של שבעים ואחד ואורים ותומים ושתי תודות ושיר, וכן אמר הכתוב (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש, כלומר כענין זה שכל דברים אלו היו בימי משה, וכן תעשו לדורות.

Et il paraît, d’après ce Midrash, que ce que l’on dit « sur le lion et la vipère, et le lionceau et le serpent » (Psaumes 91,13), ce sont les quatre groupes dans lesquels les démons se divisent à partir de quatre hommes, comme je l’ai mentionné au verset (Genèse 4,22) « et la sœur de Tou’val-Qayin, Na’amah ». Et de même, pour les générations, à Jérusalem on disait ce cantique, et ainsi ils l’ont mentionné au début du traité Shevou‘ot : on n’ajoute à la ville et aux parvis que par un roi, un prophète, un prêtre, un Sanhédrin de soixante-et-onze, l’Ourim et le Toummim, deux offrandes d’action de grâce et un cantique ; et ainsi dit l’Écriture (Exode 25,8) « et ils Me feront un sanctuaire », c’est-à-dire : de la même manière, car toutes ces choses existaient aux jours de Moché, et ainsi vous ferez pour les générations.

והשיר הוא שיר של פגעים, זהו שהיו אומרים אותו בירושלים להגן מן המזיקין כשם שאמרו משה בהר במעשה המשכן. אמר רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים נלמוד ממקומו, שנאמר יברכך ה' וישמרך, ישמור אותך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן.

Et le cantique est le cantique des atteintes, c’est-à-dire qu’on le disait à Jérusalem pour protéger des nuisibles, comme Moché l’a dit sur la montagne lors de la construction du Tabernacle. Rabbi Shim‘on ben Laqish a dit : pourquoi devrais-je l’apprendre du livre des Psaumes ? Apprenons-le de son lieu, comme il est dit « que l’Éternel te bénisse et te garde » : Il te gardera de tout mal. Quand ? Le jour où le Tabernacle fut dressé.

אמר רבי יהודה ברבי סימון יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח, אמר משה (תהלים פה) אשמעה מה ידבר האל ה', א"ל הקב"ה, משה שלום, אני מדבר להן שאין לי על בני כלום, שנאמר (שם) כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה אך קרוב ליראיו ישעו, אימתי ביום שהוקם המשכן, שעד שלא הוקם היתה תחרות בין הקב"ה לישראל, אמר ריש לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים, אפילו במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

Rabbi Yehouda, fils de Rabbi Simon, a dit : le jour où le Tabernacle fut dressé, Moché entra et entendit une voix de splendeur, une voix agréable, une voix louable. Moché dit (Psaumes 85,9) « j’écouterai ce que dira Dieu, l’Éternel » ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : Moché, paix ; Je leur parle, car Je n’ai rien contre Mes fils, comme il est dit (ibid.) « car Il parle de paix à Son peuple et à Ses fidèles, et qu’ils ne retournent pas à la folie ; certes Son salut est proche de ceux qui Le craignent ». Quand ? Le jour où le Tabernacle fut dressé, car avant qu’il ne fût dressé, il y avait une rivalité entre le Saint, béni soit-Il, et Israël. Resh Laqish a dit : pourquoi devrais-je l’apprendre du livre des Psaumes ? Même à sa place il ne manque rien : qu’est-il écrit juste avant ce sujet ? « Que l’Éternel lève Sa face vers toi et t’accorde la paix ».

להקים את המשכן. נכתבה ההקמה על שמו אבל מעצמו הוקם בידי שמים, שנאמר (שמות מ׳:י״ז-י״ח) הוקם את המשכן. ובמדרש להקים את המשכן, זהו שאמר הכתוב (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, אם אהליך למה משכנותיך ואם משכנותיך למה אהליך, אלא אהליך אלו האהלים, משכנותיך אל תקרי משכנותיך אלא משכונותיך, א"ל הקב"ה למשה שיעשו לו משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב (תהילים ע״ח:כ״א) לכן שמע אלהים ויתעבר ואש נשקה ביעקב ויטוש משכן שילו, זה המשכן שלא נעשה אלא שאם חטאו יהא מתמשכן על ידיהם.

« Pour dresser le Tabernacle. » L’érection a été écrite à son nom, mais d’elle-même elle fut dressée par les mains du ciel, comme il est dit (Exode 40,17-18) « fut dressé le Tabernacle ». Et dans le Midrash : « pour dresser le Tabernacle ». C’est ce que dit l’Écriture (Nombres 24,5) « que tes tentes sont belles, Yaaqov, tes demeures, Israël » : si « tes tentes », pourquoi « tes demeures », et si « tes demeures », pourquoi « tes tentes » ? Mais « tes tentes » : ce sont les tentes ; « tes demeures » : ne lis pas « mishkenotekha » mais « mashkonotekha » (tes gages). Le Saint, béni soit-Il, dit à Moché qu’ils Lui fassent un Tabernacle afin que, s’ils pèchent, le Tabernacle soit pris en gage à cause d’eux. Sache-le, qu’il en est ainsi, car lorsqu’ils péchèrent, qu’est-il écrit (Psaumes 78,59-60) « Dieu entendit et s’emporta, et le feu fut allumé en Yaaqov, et Il abandonna le Tabernacle de Shilo » : c’est le Tabernacle qui ne fut fait que pour être pris en gage à cause d’eux s’ils péchaient.

דבר אחר להקים את המשכן, א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם את המשכן, ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתיב את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו, וכן הוא אומר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה', עד כאן במדרש.

Autre explication : « pour dresser le Tabernacle ». Rabbi Simon a dit : à l’heure où le Saint, béni soit-Il, dit à Israël de dresser le Tabernacle, Il fit signe aux anges de service de faire eux aussi le Tabernacle, et au moment où il fut dressé en bas, il fut dressé en haut, et c’est le Tabernacle du Jeune Homme, dont le nom est Métatron, dans lequel il offre les âmes des justes pour expier Israël aux jours de leur exil ; et c’est pourquoi il est écrit « et-hamishkan » (le Tabernacle, avec la particule), car un autre Tabernacle fut dressé avec lui, et ainsi il dit (Exode 15,17) « un lieu que Tu as préparé pour Ta demeure, Éternel ». Jusqu’ici le Midrash.

שש עגלות צב. ע"ד הפשט הוא מין ממיני השורים המושכין את העגלות, וכן (ישעיהו ס״ו:כ׳) בצבים ובפרדים. או יאמר צב מלאות מלשון (במדבר ה׳:כ״א) ואת בטנך צבה.

« Six chariots couverts (tsav). » Selon le sens simple, c’est une espèce parmi les espèces de bœufs qui tirent les chariots, et de même (Isaïe 66,20) « sur des tsavim et sur des mulets ». Ou bien il dira « tsav » : plein, de l’expression (Nombres 5,21) « et ton ventre enflé (tsavah) ».

וע"ד המדרש שש עגלות צב כנגד ששה רקיעים, ולאו שבעה הם, אמר ר' אבין ההוא דמלכא שרי. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע שמא תמות אחת מן הפרות וישבר אחד מן הגלגלים ונמצא קרבנם של נשיאים פסול ונמצא עבודת המשכן בטלה, מיד ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו, נתן להם הויה שיהו חיות וקיימות לעולמי עולמים.

Et selon le Midrash : « six chariots tsav » correspondent aux six firmaments. Mais ne sont-ils pas sept ? Rabbi Avin a dit : celui où réside le Roi est à part. Moché dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, peut-être qu’une des vaches mourra et qu’une des roues se brisera, et il se trouvera que l’offrande des princes sera invalide et que le service du Tabernacle sera suspendu. Aussitôt : « et l’Éternel dit à Moché : prends d’eux, et ils seront… » ; Il leur donna l’être (haviah) afin qu’ils soient vivants et durables pour les siècles des siècles.

ועד היכן היו קיימות, רבנן אמרין בבית עולמים הקריבום, שנאמר (דברי הימים ב ז׳:ה׳) ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, איזה בקר, הוי אומר את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר, וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הוזקנו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות.

Et jusqu’où demeurèrent-elles ? Les maîtres disent : ils les offrirent dans la Maison des siècles, comme il est dit (II Chroniques 7,5) « et le roi Salomon offrit le sacrifice du bœuf : vingt-deux mille » ; il n’est pas dit « sacrifice de bœuf » mais « le sacrifice du bœuf » : lequel bœuf ? Dis-le : les deux chariots et les quatre bœufs ; et il est écrit « et les quatre chariots et les huit bœufs ». Rabbi Méïr dit : elles existent jusqu’à maintenant ; elles n’ont présenté aucun défaut, n’ont pas vieilli et n’ont pas subi de lésion les rendant impropres au sacrifice, mais elles sont vivantes et durables.

והרי הדברים ק"ו ומה אם הפרות ע"י שנדבקו במלאכת המשכן נתן להן הויה והן חיות וקיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בחי העולמים עאכ"ו, שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן במדרש נשא, ובמדרש שיר השירים רבה בפסוק (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, ומה שאמרו בבית עולמים הקריבום, ולומר שעמדו בחיים עד זמן שלמה, נראה לי בזה שמצאו ג"כ סמך ורמז מן הכתוב (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וגו', שהסמיך מלת הבקר לה' יתעלה, כי היה הכתוב ראוי לומר עשרים ושנים אלף בקר, ועל כן ראוי לתת להם חיים ארוכים, או שהיה זה קבלה אצלם.

Et voici que les choses sont un a fortiori : si les vaches, parce qu’elles se sont attachées à l’œuvre du Tabernacle, ont reçu l’être et sont vivantes et durables à jamais, Israël, qui est attaché au Vivant des mondes, combien plus encore, comme il est dit (Deutéronome 4,4) « et vous qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu, vous êtes tous vivants aujourd’hui ». Jusqu’ici le Midrash de Naso, et dans le Midrash Shir HaShirim Rabba au verset (Cantique des Cantiques 6,4) « tu es belle, ma compagne, comme Tirtsah ». Et ce qu’ils ont dit, « ils les offrirent dans la Maison des siècles », pour dire qu’elles demeurèrent en vie jusqu’au temps de Salomon, il me semble qu’ils ont aussi trouvé en cela un appui et une allusion dans l’Écriture (I Rois 8,63) « et Salomon offrit le sacrifice de paix qu’il offrit à l’Éternel : vingt-deux mille bœufs, etc. », puisqu’il a joint le mot « le bœuf » à l’Éternel, qu’Il soit exalté ; car l’Écriture aurait dû dire « vingt-deux mille bœufs » ; et c’est pourquoi il convient de leur donner une longue vie, ou bien c’était une tradition chez eux.

ובא רבי מאיר והוסיף ונתן להם קיום נצחי על שנדבקו במלאכת המשכן, ומהם נקח ק"ו לישראל הדבקים בהש"י, והיו בין העגלות והבקר ח"י במספרו. את שתי העגלות נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, שעבודת בני גרשון היתה קלה מעבודת בני מררי ולפיכך נתן לבני מררי כפלים, כי עבודת בני גרשון קלה היתה והן היריעות והמכסאות והקלעים אבל עבודת בני מררי כבדה מאד כמבואר בכתוב וכמו שנזכר בתחלת הפרשה.

Et Rabbi Méïr est venu et a ajouté : il leur donna une existence éternelle parce qu’elles se sont attachées à l’œuvre du Tabernacle, et d’elles nous tirons l’a fortiori pour Israël, qui s’attache au Nom, qu’Il soit béni ; et entre les chariots et les bœufs, ils étaient dix-huit en nombre. « Il donna les deux chariots aux fils de Guershon selon leur service, et il donna les quatre chariots aux fils de Merari selon leur service » : car le service des fils de Guershon était plus léger que le service des fils de Merari, et c’est pourquoi il donna aux fils de Merari le double ; car le service des fils de Guershon était léger : ce sont les tentures, les couvertures et les voiles de la cour ; mais le service des fils de Merari était très lourd, comme il est expliqué dans l’Écriture et comme il est mentionné au début de la section.

ויקריבו הנשיאים. אלו נשיאי ישראל. וחזר שנית ויקריבו הנשיאים, כי ידבר בעליונים, והנה הראשון ביו"ד אחרונה שהוא לשון רבוי והשני חסר יו"ד באחרונה שהוא לשון יחוד, כי הקרבן הוא קרוב הכחות והוא היחוד השלם שהקב"ה מתיחד בו בעליונים ובשפלים.

« Et les princes offrirent. » Ce sont les princes d’Israël. Et il répète une deuxième fois « et les princes offrirent », car il parle des êtres supérieurs ; et voici que le premier a un yod à la fin, ce qui est une expression de multiplicité, et le second manque de yod à la fin, ce qui est une expression d’unité, car le sacrifice est le rapprochement des forces, et c’est l’unification complète dans laquelle le Saint, béni soit-Il, s’unifie dans les hauts et dans les bas.

ויהי המקריב ביום הראשון וגו' נחשון. שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח, גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד. בכלן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו, והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם, לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון, ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא.

« Et il arriva que celui qui offrit le premier jour, etc., Na’hshon. » La tribu de Yehouda est la première en toutes choses : dans les étendards, dans l’inauguration de l’autel, aussi pour la guerre, aussi pour l’héritage du pays, aussi dans la délivrance future. Dans toutes il est dit « son offrande », et chez Na’hshon, qui est le premier, il est dit « et son offrande » (avec vav). Et la raison en est afin qu’il ne s’enorgueillisse pas devant les autres en disant : je suis le premier de tous ; c’est pourquoi il commença chez lui par « et son offrande », comme s’il était le second par rapport aux autres, et chez tous les autres il est dit « son offrande », comme si chacun avait été le premier ; et pour cette raison il n’a pas mentionné chez lui « prince », alors que chez tous les autres qui offrirent après lui, il a mentionné « prince » chez chacun.

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. הקרב חסר יו"ד. ודרשו רז"ל למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו וכאן נאמר הקריב את קרבנו, שעל פי הדבור הקריב, שבקשו שאר השבטים להקריב שהיו גדולים ממנו והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב לקרבן המזבח ולהקריב קרבנו. תדע לך שכך כתיב הקרב חסר יו"ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, כל כך למה, על שהיו יודעין בתורה, לכך כתיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, למדך שכולן מסכימים להלכה על פיהם.

« Le deuxième jour, Netanel fils de Tsou‘ar, prince d’Yissakhar, offrit. » Le mot « hiqrev » est écrit sans yod. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : pourquoi chez tous les princes il est dit « son offrande » et ici il est dit « il offrit son offrande » ? Parce que c’est sur ordre de la parole qu’il offrit : les autres tribus, dont les ancêtres étaient plus âgés que le sien, demandaient à offrir, et on le fit prévaloir depuis les cieux, et il fut ordonné à la tribu d’Yissakhar de s’approcher du sacrifice de l’autel et d’offrir son offrande. Sache-le : ainsi il est écrit « hiqrev » sans yod, car il était éloigné et fut rapproché pour venir. Pourquoi tout cela ? Parce qu’ils connaissaient la Torah ; c’est pourquoi il est écrit (I Chroniques 12,33) « et des fils d’Yissakhar, ceux qui comprenaient les temps, pour savoir ce qu’Israël devait faire : leurs chefs étaient deux cents, et tous leurs frères suivaient leur parole » ; il t’enseigne que tous s’accordaient sur la halakha selon leur parole.

ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. יש אומרים שביעי לחנוכת המזבח היה, ויש אומרים שביעי לבריאת עולם שהקריב ביום השבת אע"פ שהוא קרבן יחיד, הוראת שעה היתה, וכן דעת רז"ל.

« Le septième jour, le prince des fils d’Éphraïm, Elishama fils d’Amihoud. » Certains disent que ce fut le septième jour de l’inauguration de l’autel, et certains disent que ce fut le septième jour de la semaine de la Création, de sorte qu’il offrit le jour du Shabbat, bien que ce soit une offrande d’un seul ; ce fut une disposition de circonstance, et telle est aussi l’opinion de nos Sages, de mémoire bénie.

ובמדרש ביום השביעי נשיא לבני אפרים, אמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף עד שלא נתנה תורה, חייך אין קרבן יחיד דוחה שבת אבל קרבן בנך דוחה שבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ולא עוד אלא שאין שבט מפסיק בין שני בניך בקרבן, אלא ביום השביעי נשיא לבני אפרים ביום השמיני נשיא לבני מנשה. אלישמע אלי שמע ולאדונתו לא שמע. בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא עם המצרית. גמליאל אמר יוסף גמל אל חסדים עמי.

Et dans le Midrash : « le septième jour, le prince des fils d’Éphraïm ». Le Saint, béni soit-Il, dit à Yossef : tu as observé le commandement « tu ne commettras pas d’adultère » avant que la Torah ne fût donnée ; par ta vie, l’offrande d’un seul ne repousse pas le Shabbat, mais l’offrande de ton fils repousse le Shabbat. C’est pourquoi il est dit « le septième jour, le prince des fils d’Éphraïm » ; et plus encore, aucune tribu n’interrompt entre tes deux fils dans l’offrande, mais « le septième jour, le prince des fils d’Éphraïm », « le huitième jour, le prince des fils de Menashé ». « Elishama » : « elaï shama » (« il M’a écouté »), et à sa maîtresse il n’a pas obéi. « Fils d’Amihoud » : « ‘ami hayah hodo » (sa splendeur était avec moi), et non avec l’Égyptienne. « Gamliel » : Yossef a dit : « gamal El ḥassadim ‘imî » (Dieu m’a témoigné des bontés).

בן פדה צור, צור פדהו מצרתו מבית הסהר, וכן כתיב (תהלים יח) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי לנגד עיניו, דרכו של אדם כשהוא עני ירא מהקב"ה, כשהוא עשיר בוטח בעשרו, ויוסף היה ירא מתחלתו ועד סופו, בתחלתו מהו אומר (בראשית לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וכשנעשה מלך הוסיף יראה שנאמר (שם מב) את האלהים אני ירא.

« Fils de Pedahtsour » : le Rocher l’a racheté de sa détresse, de la maison de la prison ; et ainsi il est écrit (Psaumes 18) « l’Éternel me rétribue selon ma justice, selon la pureté de mes mains devant Ses yeux ». La coutume de l’homme, quand il est pauvre, est de craindre le Saint, béni soit-Il ; quand il est riche, il met sa confiance dans sa richesse ; or Yossef fut craignant dès son début jusqu’à sa fin : au début, que dit-il ? (Genèse 39) « et comment ferais-je ce grand mal et pécherais-je contre Dieu ? » ; et quand il devint roi, il ajouta de la crainte, comme il est dit (ibid. 42) « je crains Dieu ».

כשהיה עבד היה מברך על מזונו ואדוניו רואהו מלחש בפיו, שאלו מה אתה מלחש, והוא אומר לו מברך אני להקב"ה שנותן מזון לכל בריה, אמר לו הראהו לי, אמר לו הרי חמה אחד ממשמשיו שמשמשים לפניו במרום אי אתה יכול להסתכל בו, הקב"ה על אחת כמה וכמה. ובשבילו נגלה אליו הקב"ה שנאמר (שם לט) וירא אדוניו כי ה' אתו. זהו שאמר הכתוב (תהלים ס) לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי, לי גלעד אמר ריש לקיש אם יאמרו לך המינין שאין הקב"ה מחיה מתים אמור להם הרי אליהו מעיד שהחיה את המת הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד.

Quand il était esclave, il bénissait sur sa nourriture et son maître le voyait murmurer de la bouche. Il lui demanda : que murmures-tu ? Et il lui dit : je bénis le Saint, béni soit-Il, qui donne la nourriture à toute créature. Il lui dit : montre-Le-moi. Il lui dit : voici le soleil, l’un de ceux qui Le servent dans les hauteurs, et tu ne peux pas le regarder ; le Saint, béni soit-Il, combien plus ! Et à cause de lui, le Saint, béni soit-Il, se révéla à lui, comme il est dit (ibid. 39) « et son maître vit que l’Éternel était avec lui ». C’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 60) « à moi Gil‘ad, et à moi Menashé ; Éphraïm est la force de ma tête, Yehouda mon législateur » ; « à moi Gil‘ad » : Resh Laqish a dit : si les hérétiques (minim) te disent que le Saint, béni soit-Il, ne ressuscite pas les morts, dis-leur : voici qu’Éliyahou témoigne qu’il a ressuscité le mort ; dis donc « à moi Gil‘ad », car il était d’entre les habitants de Gil‘ad.

ואם יאמרו לך שאין הקב"ה מקבל שבים הרי מנשה מעיד שקבל אותו בתשובה שנאמר (דברי הימים ב לג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, הוי אומר לי מנשה. אפרים מעוז ראשי, אם יאמרו לך שאין הקב"ה פוקד עקרות הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפקד את חנה אשתו שנאמר (שמואל א ב) כי פקד ה' את חנה, הוי אומר אפרים מעוז ראשי.

Et s’ils te disent que le Saint, béni soit-Il, n’accepte pas ceux qui reviennent, voici que Menashé témoigne qu’Il l’a accepté par le repentir, comme il est dit (II Chroniques 33) « et il Le pria, et Il se laissa fléchir, et entendit sa supplication, et le fit revenir à Jérusalem pour son royaume » ; dis donc « à moi Menashé ». « Éphraïm est la force de ma tête » : s’ils te disent que le Saint, béni soit-Il, ne visite pas les femmes stériles, voici qu’Elqana de la montagne d’Éphraïm témoigne qu’Il a visité Hanna sa femme, comme il est dit (I Samuel 2) « car l’Éternel visita Hanna » ; dis donc « Éphraïm est la force de ma tête ».

יהודה מחוקקי, אם יאמרו לך שאין הקב"ה מציל מן האש, הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהציל אותם מן הכבשן שנאמר (דניאל א) ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה, הוי אומר יהודה מחוקקי, ד"א לי גלעד ולי מנשה, אם יאמר אדם למה בנה אליהו מזבח בכרמל והקריב עליו ובית המקדש קיים באותה שעה, והלא משה אמר (ויקרא יז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אמור לו כל מה שעשה אליהו לשמו של הקב"ה עשה ועל פי הגבורה, שנאמר (מלכים א יח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו' ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד.

« Yehouda mon législateur » : s’ils te disent que le Saint, béni soit-Il, ne sauve pas du feu, voici que Hananya, Mishaël et Azarya témoignent qu’Il les a sauvés de la fournaise, comme il est dit (Daniel 1) « et il y avait parmi eux, d’entre les fils de Yehouda, Daniel, Hananya, Mishaël et Azarya » ; dis donc « Yehouda mon législateur ». Autre explication : « à moi Gil‘ad et à moi Menashé » : si un homme dit : pourquoi Éliyahou a-t-il bâti un autel sur le Carmel et y a-t-il offert, alors que le Temple existait à cette heure ? Moché n’a-t-il pas dit (Lévitique 17) « tout homme de la maison d’Israël qui égorgera, etc., et ne l’aura pas amené à l’entrée de la tente de la rencontre » ? Dis-lui : tout ce qu’Éliyahou a fait, il l’a fait pour le Nom du Saint, béni soit-Il, et sur la bouche de la Force, comme il est dit (I Rois 18) « et il arriva, au moment de l’offrande du soir, qu’Éliyahou le prophète s’approcha, etc., et c’est sur Ta parole que j’ai fait toutes ces choses » ; dis donc « à moi Gil‘ad », car il était d’entre les habitants de Gil‘ad.

ולי מנשה, אם יאמר לך אדם למה הקריב גדעון בבמה והיה אסור שהיתה שילה קיימת. אמר רבי אבא בר כהנא שבעה דברים עשה גדעון, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח, וכרת עצים מהאשרה, והקריב בלילה, על ידו בלא כהן גדול, והיה מן הכומרים, וכל מה שעשה מפי הגבורה עשה שנאמר (שופטים ו) ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, הוי אומר לי מנשה.

« Et à moi Menashé » : si un homme te dit : pourquoi Gid‘on a-t-il offert sur un haut lieu, alors que c’était interdit puisque Shilo existait ? Rabbi Abba bar Kahana a dit : Gid‘on fit sept choses : il offrit le taureau qui avait été adoré et le taureau réservé à l’idolâtrie, il bâtit un autel, il coupa du bois de l’achéra, il offrit de nuit, par sa main sans grand prêtre, et il était issu des prêtres idolâtres (komarim) ; et tout ce qu’il fit, il le fit sur la bouche de la Force, comme il est dit (Juges 6) « et il arriva, cette nuit-là, que l’Éternel lui dit : prends le taureau de ton père et un deuxième taureau de sept ans, et bâtis un autel à l’Éternel ton Dieu sur le sommet de cette forteresse en ordre » ; dis donc « à moi Menashé ».

אם יאמר לך אדם הרי דוד עבר לא תעשה שבתורה, אמר הקב"ה דוד למד את השבים כסופר שמלמד את התינוקות, שנאמר (תהלים נא) אלמדה פושעים דרכיך, הוי אומר יהודה מחוקקי.

Si un homme te dit : voici que David a transgressé un interdit de la Torah, le Saint, béni soit-Il, a dit : David a enseigné à ceux qui reviennent comme un scribe qui enseigne aux enfants, comme il est dit (Psaumes 51) « j’enseignerai aux transgresseurs Tes voies » ; dis donc « Yehouda mon législateur ».

אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה שנאמר (יהושע ו) ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה וגו' וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, ומנין ששבת היה, לפי שאין שבעה ימים בלא שבת לעולם.

Si un homme te dit : pourquoi Yehochoua a-t-il profané le Shabbat à Yeriho ? Dis-lui : c’est sur la bouche de la Force qu’il l’a fait, comme il est dit (Josué 6) « et l’Éternel dit à Yehochoua : vois, J’ai livré en ta main Yeriho et son roi, etc., et vous ferez le tour de la ville, tous les hommes de guerre, contournant la ville une fois ; ainsi tu feras six jours ; et sept prêtres porteront sept cors de jubilé devant l’arche, et le septième jour vous ferez sept fois le tour de la ville » ; et d’où sait-on que c’était un Shabbat ? Parce qu’il n’y a jamais sept jours sans Shabbat.

ועוד עשה יהושע מדעתו שלא נאמר לו, כיון שנכבשה חומת יריחו שבת היה, ואמר, השבת כולו קדוש וכל שכבשנו בשבת יהיה קדש לה', וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבא. אמר ר' ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה שנאמר (דברים יג) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל.

Et Yehochoua fit encore de lui-même ce qui ne lui avait pas été dit : lorsque le mur de Yeriho fut conquis, c’était Shabbat, et il dit : tout le Shabbat est saint, et tout ce que nous avons conquis en Shabbat sera saint pour l’Éternel, « et tout l’argent et l’or et les ustensiles de cuivre et de fer sont saints pour l’Éternel, ils entreront au trésor de l’Éternel » (Josué 6,19). Rabbi Berekhya le Cohen a dit : il l’a traitée comme une ville égarée ; or la ville égarée est interdite à tout profit, comme il est dit (Deutéronome 13) « et tu brûleras par le feu la ville et tout son butin en entier ».

א"ר יהודה הלוי כעין חלה עשאה, דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש שללה קדש לה', אוצר ה' יבא, אמר הקב"ה וכך עשית, הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.

Rabbi Yehouda le Lévi a dit : il l’a traitée à la manière de la ‘halah, car il est écrit (Nombres 15) « les prémices de vos pâtes, vous prélèverez une ‘halah en prélèvement » ; Yehochoua dit : puisque nous l’avons conquise en premier, sanctifions son butin pour l’Éternel, « il entrera au trésor de l’Éternel ». Le Saint, béni soit-Il, dit : et ainsi tu as fait ; voici que ton offrande aide ta tribu et repousse le Shabbat ; c’est pourquoi il est dit « le septième jour, le prince des fils d’Éphraïm ».

קערות כסף שתים עשרה וגו', כיון שהזכיר בכל אחד ואחד כף אחת כבר היינו יודעים שכללם שתים עשרה אבל הענין לומר שאם שקלן כולן כל אחד ואחד או כולן ביחד היה המשקל שוה, ואין כן בכלי הדיוט. ומזה דרשו רז"ל לא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולן ביחד פעמים מרבה פעמים ממעט.

« Des plats d’argent, douze, etc. » Puisqu’il a mentionné chez chacun « une coupe », nous savions déjà que leur ensemble était de douze ; mais le sujet est de dire que si on les pesait tous, un par un, ou tous ensemble, le poids serait égal, et il n’en est pas ainsi pour les ustensiles ordinaires. Et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré : les ustensiles de la Maison des siècles ne sont pas comme les ustensiles ordinaires ; les ustensiles ordinaires, on les pèse un par un, puis on les pèse de nouveau tous ensemble, et tantôt cela augmente, tantôt cela diminue.

והנה כל אחד ואחד מהנשיאים כוון במנחתו שתהיה כמנחת חברו, וכן בשעור משקלה, והיתה כוונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון חשב כי שני שבטים עתידים לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהם עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה שהיא דוגמא לים שהים מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב"ה כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימי"ם בגימטריא מאה, הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו הרי ק"ל.

Et voici que chacun des princes eut l’intention que son offrande fût comme l’offrande de son compagnon, et de même pour la mesure de son poids ; et l’intention de chacun des princes était en rapport avec sa tribu. Na’hshon réfléchit que deux tribus devaient sortir de lui, qui sont Salomon et le roi Machia’h, qui devaient gouverner sur mer et sur terre ; et c’est pourquoi il apporta un plat, qui est une image de la mer, car la mer entoure le monde entier et ressemble à un plat. « Cent trente » : le troisième jour, le Saint, béni soit-Il, rassembla toutes les eaux en un seul lieu et les appela « mers » (yamim) ; yamim vaut cent en guematria ; il ajouta une mer pour le service du Sanctuaire, et « une ligne de trente l’entoure » : voici cent trente.

מזרק אחד, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, והרי לך בקערה רמז לים ובמזרק רמז לישוב שהוא היבשה. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידין למשול על שבעים אומות שבים ושיבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סלת, המסולאים בפז. בלולה בשמן, זהו שם טוב, שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב.

« Une coupe » (mizraq) : en rapport avec le monde, qui est fait comme une sphère ; et voici que tu as dans le plat une allusion à la mer, et dans la coupe une allusion à la terre habitée, qui est la terre ferme. « Soixante-dix sicles » : car ces deux rois devaient gouverner sur les soixante-dix nations de la mer et de la terre ferme. « Tous deux pleins » : afin qu’on leur apporte des offrandes de toutes. « De fleur de farine » : ceux qui sont pesés avec de l’or fin. « Mêlée à l’huile » : c’est un bon nom, comme il est dit (Ecclésiaste 7,1) « un bon nom vaut mieux qu’une huile de bonne qualité ».

כסף, כמה דתימר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק, כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ ועד דוד שהיו כולן צדיקים, מלאה קטורת, מעשיהם טובים כריח הקטורת, פר אחד כנגד אברהם, איל אחד כנגד יצחק, כבש אחד כנגד יעקב, שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו המלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים.

« Argent » : comme tu dis (Proverbes 10,20) « l’argent choisi est la langue du juste » ; « une coupe de dix d’or » : dix générations depuis Perets jusqu’à David, qui furent tous justes ; « pleine d’encens » : leurs actions étaient bonnes comme l’odeur de l’encens ; « un taureau » correspond à Avraham, « un bélier » à Yits’haq, « un agneau » à Yaaqov ; « un bouc pour le sacrifice pour la faute » pour expier l’acte de Yehouda qui apporta la tunique à son père ; « et pour le sacrifice de paix deux bœufs » correspondent à David et Salomon, qui commencèrent la royauté et étaient justes, et la royauté fut parfaite ; « cinq béliers, cinq boucs, cinq agneaux d’un an » correspondent aux quinze rois qui furent de Rehav‘am jusqu’à Tsidqiyahou, qui étaient « roi fils de roi » ; parmi eux des justes accomplis, parmi eux des moyens, parmi eux des méchants accomplis.

זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב בו טעם אחר על צד התורה לפי ששבחו של אותו שבט בחכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר (שם ט) לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערת כסף כנגד הים זבולן לחוף ימים ישכון.

Telle fut la pensée de Na’hshon. Netanel fils de Tsou‘ar y pensa pour une autre raison selon la voie de la Torah, car la louange de cette tribu était dans la sagesse de la Torah : le plat d’argent correspond à la Torah, qui est appelée « pain », comme il est dit (Proverbes 9) « venez, mangez de mon pain », et il est écrit à propos du pain de proposition (Exode 25,29) « et tu feras ses plats et ses coupes ». Zevouloun réfléchit et offrit à cause de son commerce (parqamatya), car il peinait et donnait dans la bouche d’Yissakhar et recevait salaire avec lui ; le plat d’argent correspond à la mer : « Zevouloun habitera au bord des mers ».

וכן כל אחד ואחד כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוין וחושב טעם אחר בפני עצמו בקרבנו, וכולן הסכימו לדעת אחת ולמנחה אחת, ובשעורי המשקל היה הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד אומר טעם בפני עצמו.

Et de même chacun, comme il est écrit dans le Midrash : chaque tribu avait en vue et pensait une autre raison pour elle-même dans son offrande, et tous s’accordèrent sur une seule opinion et sur une seule offrande, et dans les mesures du poids, tout était pour une raison connue chez eux ; chacun disant une raison pour lui-même.

ומה שהיה הצורך לכתוב שתים עשרה פרשיות כולן מענין אחד בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת, הנכון בטעם זה שהקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל כך היו שוין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך תאריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה, ואע"פ שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיותן מכלל חמשים ומאתים, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו.

Et ce qui était nécessaire d’écrire douze sections, toutes d’un même sujet, dans les offrandes des princes, alors que tant de règles fondamentales de la Torah dépendent d’un seul mot ou d’une seule lettre, le juste à ce sujet est que le Saint, béni soit-Il, distribue de l’honneur à ceux qui Le craignent et honore ceux qui L’honorent, selon qu’il est dit (I Samuel 2,30) « car j’honorerai ceux qui M’honorent » ; et s’Il avait mentionné et honoré le premier et dit : ceci est l’offrande de Na’hshon fils d’Aminadav, puis dit : et ainsi offrirent tous les princes, chacun son jour, cela aurait été un abrègement de l’honneur des autres ; et de plus, chacun d’eux avait pensé dans son offrande une raison à part, non comme la raison de son compagnon ; et puisque les raisons étaient différentes, chacun faisant allusion à sa tribu, c’est pourquoi les sections vinrent séparées pour chacun, une section à part, afin de leur distribuer de l’honneur et d’enseigner que, de même qu’ils étaient égaux dans leur offrande, dans le conseil, dans l’apport de l’offrande et dans les mesures du poids, ainsi ils étaient égaux en mérite ; et puisque l’honneur de chacun est égal aux yeux du Lieu, c’est pourquoi la Torah s’étend dans le récit de chacun d’eux de manière égale. Et bien qu’il soit révélé et connu devant le Saint, béni soit-Il, qu’ils devaient corrompre dans l’affaire de Qorah et faire partie des deux cent cinquante, le Saint, béni soit-Il, ne juge l’homme que selon ses actes en cette heure-là, et Il leur distribua de l’honneur parce qu’ils avaient offert pour Son honneur.

וע"ד השכל הוצרכה תורה לחזור קרבנות של שתים עשרה נשיאים כנגד שתים עשרה מזלות ויש לכל מזל ומזל גלגל בפני עצמו, ולכן הביא כל אחד מהנשיאים קערה שהיא עגולה כי כן הגלגל עגול, והיה שלשים ומאה משקלה כנגד מנין הכוכבים הידועים, מזרק אחד שבעים שקל כי מן המזלות נזרקים המקרים ובאות הגזרות על שבעים אומות, כף אחת עשרה זהב כנגד גלגל השכל שהוא מרומם על הכל ולכך היה זהב על שם שהוא מעולה משאר הגלגלים, ועוד על שם הצורות הקדושות ששם חיות ושרפים מלאכי אש הדומים לזהב.

Et selon la voie de l’intellect, la Torah a dû répéter les offrandes des douze princes, correspondant aux douze constellations, et chaque constellation a une sphère propre ; c’est pourquoi chacun des princes apporta un plat, qui est rond, car la sphère est ronde ; et son poids était de cent trente, correspondant au nombre des étoiles connues ; « une coupe : soixante-dix sicles », car des constellations sont projetés les événements et viennent les décrets sur les soixante-dix nations ; « une coupe de dix d’or » correspond à la sphère de l’intellect, qui est élevée au-dessus de tout, et c’est pourquoi elle était d’or, du fait qu’elle est supérieure aux autres sphères ; et encore à cause des formes saintes, car là sont les ‘Hayot et les Séraphins, anges de feu, semblables à l’or.

כל הבקר לעולה. הקרבן הזה לנשיאים בחנוכת המזבח י"ב פרים י"ב אילים י"ב כבשים י"ב שעירי עזים, כנגד י"ב שבטים של מעלה.

« Tout le gros bétail pour l’holocauste. » Cette offrande des princes à l’inauguration de l’autel : douze taureaux, douze béliers, douze agneaux, douze boucs, correspondant aux douze tribus d’en haut.

וכבר ידעת כי הכבוד שירד בהר סיני הוא שנעתק אל המשכן, כשם שירד בהר סיני בדגלי מלאכי השרת כן ישראל בנסוע משכן עשוין דגלים, כשם שהגביל להר סיני ואמר (שמות י״ט:י״ג) לא תגע בו יד כן הגביל את המשכן (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת, וכן הענין בכאן שנשלמה חנוכת המזבח והוקם המשכן הקריבו י"ב קרבנות כנגדו בהר סיני בנה משה י"ב מצבות לי"ב שבטי ישראל, והקריבו כאן כ"ד פרים כנגדו בהר סיני (שמות כ״ד:ה׳) ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.

Et tu sais déjà que la Gloire qui descendit sur le mont Sinaï est celle qui fut transférée au Tabernacle : de même qu’elle descendit sur le mont Sinaï dans des étendards d’anges de service, ainsi Israël, quand le Tabernacle voyage, est disposé en étendards ; de même qu’Il a délimité le mont Sinaï et dit (Exode 19,13) « aucune main ne le touchera », ainsi Il a délimité le Tabernacle (Nombres 1,51) « et l’étranger qui s’approchera sera mis à mort » ; et ainsi est le sujet ici : l’inauguration de l’autel étant achevée et le Tabernacle dressé, ils offrirent douze offrandes ; de manière correspondante, sur le mont Sinaï, Moché bâtit douze stèles pour les douze tribus d’Israël, et ils offrirent ici vingt-quatre taureaux ; de manière correspondante, au mont Sinaï (Exode 24,5) « et ils sacrifièrent des sacrifices de paix à l’Éternel : des taureaux ».

ויתכן שהיו כ"ד וזה כנגד החיל השמאלי שהוא כ"ד שמות כאשר כתבתי בברכת כהנים, כי לא הזכיר הכתוב כמה היו. ומה שהקריבו ג"כ אילים ששים עתודים ששים כבשים ששים, כבר ידעת כי ששים מעלות הם כנגד שש קצוות, עשרה לכל קצה, ועל כן הקריבו ששים כנגד הששים כנגדו בסיני (שם) ושבעים מזקני ישראל, והוסיף עשרה כנגד הקצה השביעי שהוא קדש. וכשם שהזכיר בכאן ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, כנגדו בסיני (שם לד) ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה.

Et il est possible qu’ils furent vingt-quatre, et cela correspond à l’armée de gauche, qui est de vingt-quatre noms, comme je l’ai écrit à propos de la bénédiction des prêtres, car l’Écriture n’a pas mentionné combien ils étaient. Et ce qu’ils offrirent aussi, béliers soixante, boucs soixante, agneaux soixante : tu sais déjà que ce sont soixante degrés, correspondant aux six extrémités, dix pour chaque extrémité, et c’est pourquoi ils offrirent soixante, correspondant aux soixante ; en face de lui au Sinaï (ibid.) « et soixante-dix des anciens d’Israël », et il ajouta dix correspondant à la septième extrémité, qui est la sainteté. Et de même qu’il a mentionné ici « et quand Moché entrait dans la tente de la rencontre pour parler avec Lui », en face de cela au Sinaï (ibid. 34) « et quand Moché entrait devant l’Éternel pour parler avec Lui, il ôtait le voile ».

וישמע את הקול. בה"א הידיעה, הוא הקול ששמע בסיני. והכתוב הזה מבאר כי הדבור בא לו למשה מבין שני הכרובים ומשם יוצא לו הדבור לאהל מועד, שכן אמר אל אהל מועד לדבר אתו, ומי שהיה חוץ לאהל מועד לא היה שומע הקול. ומה שהוסיף וידבר אליו, פירש רש"י ז"ל למעט את אהרן.

« Et il entendit la voix. » Avec le hé de la définition : c’est la voix qu’il entendit au Sinaï. Et ce verset explique que la parole venait à Moché d’entre les deux chérubins, et que de là la parole sortait pour lui vers la tente de la rencontre, car il a dit « dans la tente de la rencontre pour parler avec Lui », et celui qui était hors de la tente de la rencontre n’entendait pas la voix. Et ce qu’il a ajouté « et Il lui parla », Rashi, de mémoire bénie, l’a expliqué pour exclure Aharon.

ויתכן לפרש וידבר אליו כי משה הוא המדבר ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב (שם לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ודרך האדם עם חברו זה מדבר וזה משיב, וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מדבר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו, כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה כענין שכתוב (במדבר ט׳:ח׳) עמדו ואשמעה, והזכיר זה במשכן כשם שהזכיר בסיני (שמות י״ט:י״ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שפירושו משה ידבר אחר שהאלהים יעננו בקול, כי הכתוב הזה מעיד על מעלתו בנבואה שהיה שומע הקול מפי הגבורה ולא היה נבהל ונרתע לאחוריו מה ששאר הנביאים נבהלים ונרעדים אף ממראה המלאכים ולא נשאר בהם כח.

Et il est possible d’expliquer « et Il lui parla » en ce sens que Moché était celui qui parlait, et cela vient enseigner l’élévation de Moché sur tous les autres prophètes, car il ne reculait pas et ne s’effrayait pas dans sa prophétie au point de ne pas répondre, comme il est écrit (Exode 33) « et l’Éternel parlait à Moché face à face, comme un homme parle à son compagnon » ; or la manière de l’homme avec son compagnon est que l’un parle et l’autre répond ; et ainsi dit ce verset : la voix parlait à Moché depuis le couvercle d’entre les deux chérubins, « et Il lui parla », c’est-à-dire : et Moché lui parlait aussitôt à tout moment où il voulait, comme il est écrit (Nombres 9,8) « tenez-vous, et j’entendrai » ; et il a mentionné cela dans le Tabernacle comme il l’a mentionné au Sinaï (Exode 19,19) « Moché parlait et Dieu lui répondait par une voix », dont le sens est : Moché parlait après que Dieu lui avait répondu par une voix ; car ce verset témoigne de son niveau dans la prophétie : il entendait la voix de la bouche de la Force et n’était pas effrayé et ne reculait pas en arrière, alors que les autres prophètes sont effrayés et tremblent même devant la vue des anges et il ne reste plus en eux de force.

וכן בכאן יזכיר כי הקול היה מדבר למשה מבין שני הכרובים, ומשה הגדול בנבואה ידבר אליו ג"כ ולא יבהל, זהו וידבר אליו. ובכאן גלה לנו הכתוב כי השיג משה תכלית השגת המין האנושי כל מה שבכחו להשיג, וידע הש"י ידיעה ברורה כנאמן בית יודע אדוניו, ויוצא ונכנס כרצונו ומדבר ומשיב בכל עת כרצונו, ולכך נקרא נאמן ביתו של הקב"ה הוא שכתוב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.

Et de même ici il mentionne que la voix parlait à Moché d’entre les deux chérubins, et Moché, le grand en prophétie, lui parlait aussi sans s’effrayer ; c’est « et Il lui parla ». Et ici l’Écriture nous a révélé que Moché atteignit le terme de l’atteinte de l’espèce humaine, tout ce qui était en son pouvoir d’atteindre, et connut le Nom, qu’Il soit béni, d’une connaissance claire, comme le fidèle de la maison qui connaît son maître, et il sort et entre selon sa volonté, parle et répond en tout temps selon sa volonté ; et c’est pourquoi il est appelé le fidèle de la maison du Saint, béni soit-Il, ce que l’Écriture écrit (Nombres 12,7) « il n’en est pas ainsi de mon serviteur Moché : dans toute ma maison il est fidèle ».