Pinḥas

מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב (משלי יח, י)

« Une tour forte est le nom de l’Éternel : le juste y court et est en sécurité. » (Proverbes 18,10)

שלמה המלך עליו השלום בא ללמדנו בכתוב הזה (משלי יח) על מדת הבטחון, ובאור הכתוב כי הבוטח בשם ה' הנה הוא כאדם שהוא במגדל עוז והוא יושב שם לבטח ולא יירא משום אדם, וכענין שכתוב (תהילים קי״ח:ו׳) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם.

Le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, est venu nous enseigner dans ce verset (Proverbes 18) sur l’attribut de la confiance, et l’explication du verset est que celui qui se confie au nom de l’Éternel est comme un homme qui est dans une tour forte, et qui y demeure en sécurité et ne craint aucun homme, comme il est écrit (Psaumes 118,6) « l’Éternel est pour moi, je ne craindrai pas ; que me fera l’homme ? ».

בו ירוץ צדיק ונשגב, מן הצרה, וכענין שכתוב (משלי כ״ט:כ״ה) ובוטח בה' ישוגב, כלומר מכל צרה ומאויב, כי אם יעלה על ההרים הרמים או יסתר בשפל הבקעות איננו נשגב מן האויב, ואמנם שם ה' ישגבהו ממנו, ומלת בו איננה חוזרת למגדל אלא לשם ה', כי אין אדם רץ במגדל עוז, אבל כל מי שרץ בשם ה' ישוגב כבמגדל, ועל כן יאמר כי הצדיק ירוץ בשם ה' ולא יכשל. ומפני שדרך הרץ ליכשל אפילו במישור יאמר כי הבוטח איננו כן כי ירוץ ולא יכשל, כענין שכתוב (משלי ד׳:י״ב) ואם תרוץ לא תכשל.

« Le juste y court et est en sécurité » : à l’abri de la détresse, comme il est écrit (Proverbes 29,25) « et celui qui se confie en l’Éternel est protégé », c’est-à-dire de toute détresse et de tout ennemi, car s’il monte sur les hautes montagnes ou se cache dans le creux des vallées, il n’est pas à l’abri de l’ennemi, mais le nom de l’Éternel le met à l’abri de lui ; et le mot « bo » (y) ne se rapporte pas à la tour mais au nom de l’Éternel, car on ne court pas dans une tour forte, mais quiconque court dans le nom de l’Éternel est protégé comme dans une tour ; c’est pourquoi il dit que le juste court dans le nom de l’Éternel et ne trébuche pas. Et comme la manière de celui qui court est de trébucher même en terrain plat, il dit que celui qui se confie n’est pas ainsi, car il court et ne trébuche pas, comme il est écrit (Proverbes 4,12) « et si tu cours, tu ne trébucheras pas ».

ומה שאמר מגדל עוז ולא אמר הר גבוה שם ה', לפי שהמגדל צורך גדול לבני אדם בעת צרה ובעת מלחמה, כענין שכתוב באבימלך (שופטים ט׳:נ״א) ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה, על כן המשיל שם ה' למגדל עוז לפי שבטחון הבריות בשם ה' יצילם מכל צרה, והוא שכתוב (תהילים כ׳:ב׳) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, והוא המגדל החזק אשר בו ישגבו הבריות בעת צרתם, וכן אמר דוד (שם כט) ממתקוממי תשגבני, ואמר כן לגלית (שמואל א י״ז:מ״ה) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל.

Et ce qu’il a dit « tour forte » et n’a pas dit « haute montagne est le nom de l’Éternel », c’est parce que la tour est un grand besoin pour les hommes en temps de détresse et de guerre, comme il est écrit à propos d’Avimélekh (Juges 9,51) « et il y avait une tour forte au milieu de la ville, et ils s’y réfugièrent » ; c’est pourquoi il a comparé le nom de l’Éternel à une tour forte, parce que la confiance des créatures dans le nom de l’Éternel les sauvera de toute détresse, c’est ce qui est écrit (Psaumes 20,2) « que l’Éternel te réponde au jour de détresse, que le nom du Dieu de Yaaqov te protège » ; et c’est la tour forte où les créatures sont protégées au temps de leur détresse, et de même David dit (Psaumes 59,2) « de mes adversaires tu me protégeras » ; et il dit ainsi à Goliath (I Samuel 17,45) « tu viens à moi avec l’épée, la lance et le javelot, et moi je viens à toi au nom de l’Éternel des armées, Dieu des armées d’Israël ».

וכשם שהמשיל שלמה ע"ה שם ה' למגדל כן המשילו ישעיה ע"ה לחדר שהאדם סוגר הדלת אחריו ונשגב בו, הוא שכתוב (ישעיהו כ״ו:כ׳) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך. ומצינו בפסוקים שהוא יתעלה נמשל בכל מקום במעון בחדר במגדל בסלע, במעון (תהילים צ׳:א׳) ה' מעון אתה היית לנו, בחדר לך עמי בא בחדריך, במגדל מגדל עוז שם ה', בסלע (שמואל ב כ״ב:ב׳ ) ה' סלעי ומצודתי. ולפי שהוא יתעלה בכל מקום לכך הוא נמשל בכל מקום, ורז"ל כנו שמו מקום לפי שהוא יתעלה כולל המקום וכל החלקים והוא מקומו של עולם.

Et comme Shelomo, que la paix soit sur lui, a comparé le nom de l’Éternel à une tour, ainsi Yesha’yahou, que la paix soit sur lui, l’a comparé à une chambre où l’homme ferme la porte derrière lui et est protégé, c’est ce qui est écrit (Isaïe 26,20) « va, mon peuple, entre dans tes chambres et ferme ta porte derrière toi ». Et nous trouvons dans les versets qu’Il, qu’Il soit exalté, est comparé en tout lieu : à une demeure, à une chambre, à une tour, à un rocher : à une demeure (Psaumes 90,1) « l’Éternel, tu as été une demeure pour nous », à une chambre « va, mon peuple, entre dans tes chambres », à une tour « une tour forte est le nom de l’Éternel », à un rocher (II Samuel 22,2) « l’Éternel est mon rocher et ma forteresse ». Et parce qu’Il, qu’Il soit exalté, est en tout lieu, c’est pourquoi Il est comparé en tout lieu, et nos Sages, de mémoire bénie, ont désigné son nom par « Maqom » (le Lieu) parce qu’Il, qu’Il soit exalté, comprend le lieu et toutes les parties, et est le lieu du monde.

וידוע שאין אדם נקרא צדיק אלא הבוטח בו, כענין שכתוב (משלי כ״ח:א׳) וצדיקים ככפיר יבטח, כי כל אחד מהם בוטח בשם יתעלה ככפיר הבוטח בכחו. ולמדך הכתוב כי הצדיק ירוץ בבטחונו להשתדל במצות ויעבוד הש"י לילה ויום ויטרח לכבוד שמו ולא ילאה, כי נפשו השכלית תאמצהו ותוסיף בו כח, וכן אמר הנביא (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, באור זה כי יטרחו טורח גדול ולא ייגעו, כי יש מצות צריכות טורח גדול ועמל יתר, כגון פדיון שבויים והצלת נפשות שהם מצות שצריכות זריזות גדולה, ועל זה אמר ירוצו ולא ייגעו, ירצה לומר כי הצדיקים מחליפין כח וגבורה בעבודה ובמצות ועל כן אינן נלאים, וזהו שכתוב (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, המשילם לשמש בגבורתו שאיננו נלאה.

Et il est connu qu’on n’appelle « juste » que celui qui se confie en Lui, comme il est écrit (Proverbes 28,1) « et les justes, comme un lionceau, se confient », car chacun d’eux se confie dans le Nom, qu’Il soit exalté, comme un lionceau se confie dans sa force. Et l’Écriture t’enseigne que le juste court dans sa confiance pour s’empresser dans les commandements, et servira le Nom, qu’Il soit béni, nuit et jour et se donnera de la peine pour l’honneur de son Nom sans se lasser, car son âme intellectuelle le fortifiera et ajoutera en lui de la force, et ainsi dit le prophète (Isaïe 40,31) « et ceux qui espèrent en l’Éternel renouvelleront leur force, ils monteront avec des ailes comme les aigles, ils courront et ne se fatigueront pas, ils marcheront et ne s’épuiseront pas » ; l’explication en est qu’ils se donneront une grande peine sans se fatiguer, car il y a des commandements qui demandent une grande peine et un surcroît d’effort, comme le rachat des captifs et le sauvetage de vies, qui sont des commandements demandant un grand empressement, et à ce sujet il dit « ils courront et ne se fatigueront pas » ; il veut dire que les justes renouvellent force et vaillance dans le service et dans les commandements, et c’est pourquoi ils ne se lassent pas, et c’est ce qui est écrit (Juges 5,31) « et ceux qui l’aiment sont comme le soleil qui se lève dans sa force » : il les a comparés au soleil dans sa force, qui ne se lasse pas.

וכן יש מצות שהם צריכות שקידה והתמדה כגון תלמוד תורה וקנין מדות היראה, צריך האדם שירגיל עצמו בהם עד שההרגל בהם יחזור לו לטבע, ואמר על זה ילכו ולא ייעפו, ולשון ילכו מלשון (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני, שתרגום הלוך בדחלתי, והכונה שישתדלו במדת היראה ולא יחזור להם לעייפות. וידוע כי ממדת היראה יגיע האדם למדת הבטחון, הוא שכתוב (תהילים קט״ו:י״א) יראי ה' בטחו בה', ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, באר כי שם ה' הוא מגדל עוז לצדיק הירא, והוא היכול לרוץ והבטוח שלא יכשל במרוצתו.

Et de même il y a des commandements qui demandent assiduité et persévérance, comme l’étude de la Torah et l’acquisition des qualités de la crainte ; l’homme doit s’y habituer jusqu’à ce que l’habitude devienne pour lui nature, et il dit à ce sujet « ils marcheront et ne s’épuiseront pas » ; et l’expression « ils marcheront » est de l’expression (Genèse 17,1) « marche (hithalekh) devant moi », que le Targoum traduit « marche dans ma crainte », et le sens est qu’ils s’efforceront dans l’attribut de crainte et que cela ne tournera pas en lassitude pour eux. Et il est connu que de l’attribut de crainte l’homme parvient à l’attribut de confiance, c’est ce qui est écrit (Psaumes 115,11) « ceux qui craignent l’Éternel, confiez-vous en l’Éternel », et c’est pourquoi Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit ici « une tour forte est le nom de l’Éternel, le juste y court et est protégé » ; il a expliqué que le nom de l’Éternel est une tour forte pour le juste qui craint, et c’est lui qui peut courir et qui est assuré de ne pas trébucher dans sa course.

ושתי מדות אלו מצאנום בפינחס שהיה ירא את ה' ובטח בו כדי לקדש את שמו, הוא שכתוב (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא, באר הכתוב כי נתן לו שתי מדות אלו שהם החיים והשלום בשכר שתי מדות שהיו בו היראה והבטחון, היראה זהו ואתנם לו מורא בשכר המורא שירא אותי, הבטחון זהו מפני שמי נחת הוא, שבטח בשם יתעלה לבא כנגד כל השבט להרוג הנשיא שלהם ובת המלך, והיה קרוב להיותו נהרג, ונחת מפני שמי, ועל כן זכה וזכה בעשותו המעשה הזה וקנא לשם הגדול והשיב את החמה, זהו שכתוב.

Et ces deux qualités, nous les avons trouvées chez Pin’has, qui craignait l’Éternel et se confiait en Lui pour sanctifier son Nom, c’est ce qui est écrit (Malachie 2,5) « Mon alliance fut avec lui, la vie et la paix, et Je les lui donnai, avec la crainte, et il Me craignit, et devant mon nom il fut nahat » ; l’Écriture a expliqué qu’Il lui donna ces deux choses, qui sont la vie et la paix, en récompense de deux qualités qui étaient en lui, la crainte et la confiance : la crainte, c’est « et Je les lui donnai, avec la crainte », en récompense de la crainte avec laquelle il Me craignit ; la confiance, c’est « devant mon nom il fut nahat », car il se confia au Nom, qu’Il soit exalté, pour venir contre toute la tribu afin de tuer leur prince et la fille du roi, et il était proche d’être tué, et il fut nahat devant mon nom ; et c’est pourquoi il mérita, et mérita en accomplissant cet acte, et fut zélé pour le grand Nom et détourna la fureur ; c’est ce qui est écrit.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. השיב את חמתי. פירשו קצת המפרשים הניח, מלשון (ישעיהו ל׳:ט״ו) בשובה ונחת, כי בקנאתו הניח למדת הדין, כענין (שמות ל״ג:י״ד) והניחותי לך. אך המובן ממלת השיב שהחמה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפינחס השיבה לגמרי ולא הלכה.

« Pin’has fils d’Elazar fils d’Aharon le prêtre, etc. A détourné (heshiv) ma fureur. » Certains commentateurs ont expliqué : il a apaisé (hini’ah), de l’expression (Isaïe 30,15) « en revenant (beshouva) et en repos (na’hat) », car par son zèle il a mis en repos l’attribut de rigueur, comme (Exode 33,14) « et Je te donnerai du repos ». Mais ce qu’on comprend du mot « heshiv », c’est que la fureur devait aller sur Israël, mais que Pin’has la détourna complètement et elle n’alla pas.

ויש לדקדק ואיך לא הלכה, ומתו מישראל ארבעה ועשרים אלף, אבל זה ראיה שכלן היו משבט שמעון ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החמה משאר ישראל, וזהו באור השיב את חמתי מעל בני ישראל, שלא חלה מדת הדין חוץ מן השבט, זהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, ולא כליתי אחד מישראל. נמצאת למד שהשבת החמה גרמה קיומן של ישראל שאלמלא כן היו כלין, ואם כן פנחס גרם לישראל אורך ימים ושנות חיים מאותו זמן עד סוף העולם, ואותן השנים אין להם סוף ותכלית, ולכך זכה לחיות לאין תכלית, מדה כנגד מדה, כי פינחס זה אליהו, כענין שאמר הנביא (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונאמר כאן את בריתי שלום.

Et il y a lieu d’examiner : comment n’est-elle pas allée, alors que moururent d’Israël vingt-quatre mille ? Mais c’est la preuve que tous étaient de la tribu de Shim’on et qu’aucun Israélite des autres tribus ne manqua à l’appel, et c’est le détournement de la fureur du reste d’Israël, et c’est l’explication de « a détourné ma fureur de dessus les fils d’Israël » : l’attribut de rigueur ne s’appliqua pas hors de la tribu ; c’est « et Je n’ai pas consumé les fils d’Israël dans mon zèle » : Je n’ai pas consumé un seul d’Israël. Tu trouves donc que le détournement de la fureur a causé la pérennité d’Israël, car sans cela ils auraient été consumés, et dès lors Pin’has a causé à Israël longueur de jours et années de vie depuis ce moment jusqu’à la fin du monde, et ces années n’ont ni fin ni terme, et c’est pourquoi il mérita de vivre sans terme, mesure pour mesure, car Pin’has est Éliyahou, comme dit le prophète (Malachie 2,5) « Mon alliance fut avec lui, la vie et la paix », et il est dit ici « mon alliance de paix ».

בקנאו את קנאתי. ע"ד הפשט שקם במקומי, שהרי כתיב בהקב"ה (שמות כ) אל קנא.

« En étant zélé de mon zèle. » Selon le sens simple, car il s’est levé à ma place, car il est écrit du Saint, béni soit-Il (Exode 20) « Dieu zélé ».

ובמדרש בקנאו את קנאתי, שתי קנאות, האחת כאן ואחת שעתיד לקנא בימי אחאב, וכן כתיב שם (מלכים א י״ט:ט׳-י׳) ויהי דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, שתי קנאות אחת בימי משה ואחת בימי אחאב. וכן כתיב בשופטים בימי פילגש בגבעה ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים וה' עמו.

Et dans le Midrash : « en étant zélé de mon zèle » : deux zèles, l’un ici et l’autre qu’il est destiné à avoir aux jours d’A’hav, et il est ainsi écrit là (I Rois 19,9-10) « et la parole de l’Éternel lui fut adressée, et Il lui dit : que fais-tu ici, Éliyahou ? Et il dit : j’ai été zélé, zélé pour l’Éternel Dieu des armées, car les fils d’Israël ont abandonné ton alliance » : deux zèles, l’un aux jours de Moché et l’autre aux jours d’A’hav. Et de même il est écrit dans Juges, aux jours de la concubine à Guiv’a : « et Pin’has fils d’Elazar était chef sur eux autrefois et l’Éternel était avec lui ».

ודעת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו למדנו אותו ממה שאמרו בבבא מציעא אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוי קאי בבית הקברות של עכו"ם אמר ליה לאו כהנא את, כלומר היה תמה עליו על שלא היה נזהר בטומאת אהל, ואמר ליה שאין העכו"ם מטמאין באהל אלא ישראל, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל, וכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה.

Et l’avis de nos maîtres, de mémoire bénie, est que ce Pin’has est Éliyahou, nous l’avons appris de ce qu’ils ont dit dans Bava Metsia : Rabba bar Avouha trouva Éliyahou qui se tenait au cimetière des idolâtres ; il lui dit : n’es-tu pas prêtre ? C’est-à-dire qu’il s’étonnait de ce qu’il ne se gardait pas de l’impureté de la tente, et il lui dit que les idolâtres ne rendent pas impur sous une tente, seulement Israël, comme il est dit (Nombres 19,14) « un homme, quand il mourra dans une tente », et il est écrit (Ézéchiel 34,31) « et vous, mes brebis, brebis de mon pâturage, vous êtes des hommes (adam) ». C’est pourquoi nous trouvons qu’il s’étendit sur le fils de la Tsarfatite mort, parce qu’il était fils d’une non-Juive.

לכן אמור. מכאן רמז לברכת כהנים שכתוב בו (במדבר ו) אמור להם.

« C’est pourquoi dis. » De là, allusion à la bénédiction des prêtres, au sujet de laquelle il est écrit (Nombres 6) « dis-leur ».

הנני נותן לו את בריתי שלום. ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית.

« Voici que je lui donne mon alliance de paix. » Selon le sens simple, Il lui promit, par une alliance de paix, qu’il n’aurait pas à craindre les frères de Zimri, qu’ils ne se vengeraient pas ; et quelle sera sa récompense ? « Et ce sera pour lui et pour sa descendance après lui l’alliance d’une prêtrise perpétuelle », de sorte que la prêtrise soit pour lui éternelle.

וע"ד המדרש הנני נותן לו את בריתי שלום, וא"ו דשלום קטיעא, ללמדך שאין הברית לכהן אלא כשהוא שלם בלא מום, אבל אם חסר פסול, כך דרשו בקידושין פרק האומר. וכן מצינו במסורת וא"ו דשלום זעירי.

Et selon le Midrash : « Voici que je lui donne mon alliance de paix » : le vav de « shalom » est coupé, pour t’enseigner que l’alliance n’est donnée au prêtre que lorsqu’il est entier, sans défaut, mais s’il est diminué, il est invalide ; ainsi l’ont expliqué dans Qiddoushin, chapitre Ha-omer. Et de même nous trouvons dans la Massore : le vav de « shalom » est petit.

ושמעתי שהמלה היא נוטריקון שלא למות, וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו. וכן מצינו בעצמו שאמר (מלכים א י״ט:ד׳) קח נא את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, כלומר מאבותי שמתו, ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה.

Et j’ai entendu que le mot est un notarikon de « shelo lamout » (pour ne pas mourir), et cela renforce la tradition de nos maîtres, de mémoire bénie, que ce Pin’has est Éliyahou. Et de même nous le trouvons de lui-même, qui dit (I Rois 19,4) « prends mon âme, car je ne suis pas meilleur que mes pères », c’est-à-dire que mes pères qui moururent ; et comme il a méprisé la vie de ce monde-ci, Il lui donna la vie du monde à venir, et il monta dans la tempête aux cieux.

וע"ד הקבלה הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כ״ו:ו׳) ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר אשר קנא לאלהיו, כלשון (תהלים פה) צדק ושלום נשקו, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא. ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה.

Et selon la Kabbale : « Voici que je lui donne mon alliance de paix » : Il lui promit le don de l’attribut appelé « alliance » (brit), qui est l’Assemblée d’Israël et qui est l’attribut de rigueur, et cet attribut est celui qu’il avait, comme ils ont dit d’Avraham « il avait une fille » (bat), et à ce sujet ils ont dit ici « et elle sera pour lui une alliance », car l’alliance sera pour lui, et Il lui promit que la paix s’attacherait à l’alliance, selon l’expression (Lévitique 26,6) « et Je donnerai la paix dans le pays », et de là il convenait qu’il vive à jamais, et c’est pourquoi il est écrit (Malachie 2,5) « Mon alliance fut avec lui, la vie et la paix », car la vie vient de la force de la miséricorde, et c’est ce qu’il dit « parce qu’il a été zélé pour son Dieu », selon l’expression (Psaumes 85,11) « la justice et la paix s’embrassent », qui est la jonction supérieure par laquelle le monde subsiste, laquelle a pour correspondant, dans la création inférieure, l’affaire de l’union et de la jonction convenable ; c’est pourquoi, lorsque Pin’has vit une jonction non convenable, il fut zélé. Et de là tu comprendras l’attribut de paix qui lui fut donné : que c’était mesure pour mesure.

ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהיי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, אל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו. הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.

Et on peut dire que c’est à cause de sa fin, parce qu’il quitta ce monde et devint un être divin, qu’il est appelé « Eliyahou », qui comprend deux Noms, de rigueur et de miséricorde : « El » est la rigueur et il est l’alliance ; yod, hé, vav : il est la miséricorde et il est la paix ; et voici qu’il est inclus de la force de la rigueur et de la miséricorde, et c’est « mon alliance de paix ». C’est pourquoi il a puni le chef de cinquante et ses cinquante par la force de la rigueur, et il a fait revivre le mort par la force de la miséricorde. Et de plus il fait allusion, dans le calcul de son nom, au double du Nom unique, et Pin’has était la septième génération depuis Yaaqov notre père, comme Hanokh fut le septième depuis Adam, et ils correspondent au septième jour, qui est Shabbat, qui est le jour du repos et de la vie, et cela est clair.

והיתה לו ולזרעו אחריו. נראה מזה כי לולא שעשה המעשה הזה לא נתקיימה כהונתו כהונת עולם, והיאך אפשר זה, והלא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו וכבר נמשחו כלן בשמן המשחה ומעתה כל הכהנים שיולידו הם בכלל הכהנים. אבל הענין היה כן, כי פינחס נולד קודם המשח אהרן ובניו ואין בכלל כהונה רק הבנים שיולדו להם אחרי משיחתן, וא"כ פינחס שנולד קודם משיחתן לא נתכהן ולא בא לכלל כהונה, וע"י המעשה הזה שעשה נתנה לו הכהונה לעולם, וזהו שאמר כהונת עולם, וזהו שאמרו רז"ל לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי.

« Et ce sera pour lui et pour sa descendance après lui. » Il paraît de là que s’il n’avait pas fait cet acte, sa prêtrise n’aurait pas subsisté comme prêtrise perpétuelle ; or comment est-ce possible, puisque la prêtrise fut donnée à Aharon et à ses fils et que tous avaient déjà été oints de l’huile d’onction, et dès lors tous les prêtres qui naîtront sont dans le compte des prêtres ? Mais la chose était ainsi : Pin’has naquit avant l’onction d’Aharon et de ses fils, et ne sont inclus dans la prêtrise que les fils qui leur naissent après leur onction ; ainsi Pin’has, qui naquit avant leur onction, ne fut pas investi de la prêtrise et n’entra pas dans le compte de la prêtrise, par cet acte qu’il fit, la prêtrise lui fut donnée à jamais, et c’est ce qu’il dit « prêtrise perpétuelle », et c’est ce qu’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : Pin’has ne fut investi de la prêtrise qu’après avoir tué Zimri.

וכתב החכם ר' אברהם ז"ל כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומלת אחריו לאות שמת ואינו אליהו, עד כאן. אבל האמת הוא כדעת רז"ל כי פינחס הוא אליהו, ובאור מלת אחריו אחר הסתלקותו.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a écrit que les grands prêtres étaient des fils de Pin’has, et que le mot « après lui » est le signe qu’il est mort et qu’il n’est pas Éliyahou. Jusqu’ici. Mais la vérité est selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, que Pin’has est Éliyahou, et l’explication du mot « après lui » est : après sa disparition.

ברית כהונת עולם. לא הזכיר בו מלח כשם שהזכיר באהרן ובכל זרעו, לפי שהם הובטחו בשני עולמות שהם זמן הברית והקיום להיותן נזונין בעוה"ז משלחן גבוה והם המתנות, ושיהיו לעולם הבא נחלת ה', וכן כתיב (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלתך, אני חלקך בעוה"ז ונחלתך לעוה"ב, ולכך הזכיר בהם מלח שהוא כולל הברית והקיום, אבל כאן בפינחס המושך כח מן החסד והנרמז בשמו פני חסד שהיא מדתו של כהן לא הזכיר בו מלח, כי הבטיחו בקיום נצחי ושלא תשלוט עליו מיתה.

« Alliance de prêtrise perpétuelle. » Il n’a pas mentionné pour lui le sel comme il l’a mentionné pour Aharon et pour toute sa descendance, car ils ont été assurés dans deux mondes, qui sont le temps de l’alliance et de la pérennité, en étant nourris dans ce monde-ci de la table d’en haut, ce sont les dons, et en étant, dans le monde à venir, l’héritage de l’Éternel, comme il est écrit (Nombres 18,20) « Je suis ta part et ton héritage » : « Je suis ta part » dans ce monde-ci et « ton héritage » dans le monde à venir ; c’est pourquoi il a mentionné pour eux le sel, qui comprend l’alliance et la pérennité ; mais ici, pour Pin’has, qui tire sa force de la bonté (hessed) et qui est évoqué dans son nom « pené hessed » (face de bonté), qui est l’attribut du prêtre, Il n’a pas mentionné le sel, car Il l’a assuré d’une pérennité éternelle et que la mort n’aurait pas d’emprise sur lui.

ויכפר על בני ישראל. ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן, וכן כתיב (שמות כ״א:י״ד) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות.

« Et il fit l’expiation pour les fils d’Israël. » Pour t’enseigner que celui qui verse le sang de tels méchants est comme s’il avait offert un sacrifice, et de même il est écrit (Exode 21,14) « de mon autel tu le prendras pour le faire mourir » : même un prêtre en train d’accomplir le service sur l’autel, de là tu le prendras pour le faire mourir.

ושם איש ישראל המוכה. כשם שייחס הכתוב את הצדיק לשבח כך הוא מייחס את הרשע לגנאי, ללמדך שכל הפוגם את עצמו פוגם משפחתו.

« Et le nom de l’homme d’Israël frappé. » De même que l’Écriture rattache le juste à sa lignée pour sa louange, ainsi elle rattache le méchant à sa lignée pour son opprobre, pour t’enseigner que celui qui souille sa personne souille sa famille.

נשיא בית אב לשמעוני. נשיא היה לבית אב, אחד מחמשה בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ועליו נאמר (קהלת יח) ופורץ גדר ישכנו נחש, שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה ואמר (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו, ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר.

« Prince de maison paternelle des Shim’onites. » Il était prince d’une maison paternelle, l’une des cinq maisons paternelles de la tribu de Shim’on, et à son sujet il est dit (Ecclésiaste 10,8) « celui qui rompt une clôture, un serpent le mordra » : Shim’on son père avait clôturé la débauche dans l’affaire de Shekhem avec Dina et dit (Genèse 34,31) « comme à une prostituée traitera-t-on notre sœur ? », et voici que maintenant le fils vint et rompit cette clôture.

כזבי בת צור. בת מלך היתה, שהרי צור מחמשה מלכי מדין היה שנאמר (במדבר לא) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין וגו', ומתוך שנאתם של מדינים לישראל רצו להפקיר בת מלך לזנות כדי להחטיאם.

« Kozbi fille de Tsour. » Elle était fille de roi, car Tsour était l’un des cinq rois de Madian, comme il est dit (Nombres 31,8) « Evi, Réqem, Tsour, ‘Hour et Réva, les cinq rois de Madian, etc. », et à cause de la haine des Madianites contre Israël ils voulurent livrer une fille de roi à la débauche afin de les faire pécher.

צרור את המדינים. אחר שנתן שכרו הטוב לצדיקים צוה להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים, ולא את המואבים בשביל רות המואביה שהיה עתיד דוד לצאת ממנה.

« Attaquez les Madianites. » Après avoir donné sa bonne récompense aux justes, Il ordonna de tirer vengeance des méchants et lui dit « attaquez les Madianites » et non les Moabites, à cause de Ruth la Moabite, de laquelle David devait sortir.

ובמדרש צרור את המדינים כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להרגו.

Et dans le Midrash : « attaquez les Madianites, car ils sont vos ennemis » : de là nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : si quelqu’un vient pour te tuer, devance-le pour le tuer.

בנכליהם אשר נכלו לכם. בתחבולות ובעצות רעות שנכלו לכם, וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור.

« Par les ruses qu’ils ont tramées contre vous. » Par les stratagèmes et les mauvais conseils qu’ils ont tramés contre vous, et cela indique que les anciens de Madian ont conçu la mauvaise pensée et donné le conseil à Moav de faire pécher leurs filles avec Israël afin de les détourner et de les atteler à Baal Pe’or.

ועל דבר כזבי בת נשיא מדין. היה יכול לומר בת צור כמו שאמר למעלה כזבי בת צור, אבל הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם.

« Et à propos de Kozbi, fille du prince de Madian. » Il aurait pu dire « fille de Tsour », comme il a dit plus haut « Kozbi fille de Tsour », mais il a mentionné Madian pour indiquer que c’était le conseil des anciens de Madian d’envoyer la fille du roi à la débauche avec eux.

שאו את ראש. מה שצוה למנותן עתה, משלו רז"ל משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. ועוד שבתחלה נמנו כשיצאו ממצרים עכשיו שהגיע עת פטירתו והוצרך להחזיר לו צאנו מחזירן במנין.

« Relevez le compte. » Quant à ce qu’Il a ordonné de les dénombrer maintenant, nos Sages, de mémoire bénie, ont donné une parabole : à un berger dans le troupeau duquel des loups entrèrent et en tuèrent, et il les compte pour connaître le nombre des restantes. Et en outre, au début ils furent dénombrés lorsqu’ils sortirent d’Égypte ; maintenant que le temps de son départ est arrivé et qu’il a dû Lui rendre Son troupeau, il le Lui rend par dénombrement.

לבית אבותם. על שבט האב מיחסן ולא על שבט האם.

« Selon la maison de leurs pères. » C’est par la tribu du père qu’ils sont rattachés, et non par la tribu de la mère.

חנוך משפחת החנוכי. פירש רש"י ז"ל לפי שהיו האומות מבזין אותן ואומרין על מה אלו מתיחסים על שבטיהם לבית אבותם, סבורין הם שלא שלטו המצריים בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א בתחלה ויו"ד בסוף, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזהו שמפורש על ידי דוד ע"ה (תהילים קכ״ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל, השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. ולפיכך בכלן כתיב החנוכי הפלואי הכרמי החצרוני, אבל בימנה לא הוצרך להזכיר הימני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בתחלה וה"א בסוף.

« Hanokh, famille des Hanokhites. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : parce que les nations les raillaient et disaient : sur quoi ceux-ci se rattachent-ils selon leurs tribus à la maison de leurs pères ? Ils pensent que les Égyptiens n’ont pas eu d’emprise sur leurs femmes ! C’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, imposa son Nom sur eux, un hé au début et un yod à la fin, pour dire : j’atteste d’eux qu’ils sont fils de leurs pères, et c’est ce qui est explicité par David, que la paix soit sur lui (Psaumes 122,4) « là sont montées les tribus, les tribus de Yah, témoignage pour Israël » : ce Nom atteste d’eux selon leurs tribus. Et c’est pourquoi pour toutes il est écrit « ha-‘Hanokhi, ha-Palloui, ha-Karmi, ha-‘Hetsroni », mais pour Yimna, il n’a pas eu besoin de mentionner « le Yimni », parce que le Nom est fixé en lui, un yod au début et un hé à la fin.

ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש. הכניס הכתוב קרח באמצע בין ותבלע ובין באכל האש, ומכאן שהיה קרח נבלע ונשרף, וכבר הזכרתי זה.

« Et elle les engloutit, eux et Qorah, à la mort de l’assemblée, quand le feu dévora. » L’Écriture a introduit Qorah au milieu, entre « et elle les engloutit » et « quand le feu dévora », et de là il apparaît que Qorah fut englouti et brûlé, et je l’ai déjà mentionné.

ויהיו לנס. לאות שלא יחלוק שום חולק על הכהונה.

« Et ils devinrent un signe (nes). » Un signe, afin que nul ne conteste la prêtrise.

ובני קרח לא מתו. דרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. מקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהנם, או יהיה גיהנם ממש שנתקרב שם פתחה של גיהנם הקבוע בארץ כדעת רז"ל. ומצינו בני קרח שהיו משוררים בביהמ"ק, וזהו שכתוב (תהילים פ״ד:א׳) לבני קרח מזמור, (שם מח) שיר מזמור לבני קרח.

« Et les fils de Qorah ne moururent pas. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : un lieu leur fut fortifié dans la Guéhenne et ils s’y assirent. Le lieu de l’engloutissement, qui est le lieu du jugement, est appelé Guéhenne ; ou bien ce sera la Guéhenne véritable, car la porte de la Guéhenne, fixée dans la terre, s’approcha là, selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie. Et nous trouvons que les fils de Qorah étaient des chantres dans le Beith Hamiqdash, et c’est ce qui est écrit (Psaumes 84,1) « pour les fils de Qorah, psaume », (ibid. 48) « cantique, psaume pour les fils de Qorah ».

בני שמעון למשפחותם. ואח"כ בני גד בני יהודה בני יששכר בני זבולן בני יוסף, כשהגיע לאפרים הוסיף ואמר אלה בני אפרים, וכן בבני דן, אלה בני דן ולמה שינה הכתוב הסדר בשבט אפרים ובשבט דן יותר משאר השבטים להזכיר בהן אלה. ויתכן שבא לרמוז בלשון אלה על ענין עבודה זרה שהיה ירבעם משבט אפרים ועשה שני עגלים (מלכים א י״ב:כ״ט) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, ולכך הוסיף אלה באפרים ודן לרמוז על (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל. גם המשפחות תחלתן אות שי"ן בין בשבט אפרים ובשבט דן שהוא מתחיל לשותלח לשוחם, ויש בו התעוררות למלת שור, גם אות שי"ן ירמוז למדת הדין ממה שנאמר בספר יצירה מ"ם דוממת שי"ן שורקת.

« Fils de Shim’on selon leurs familles. » Et ensuite : fils de Gad, fils de Yehouda, fils de Yissakhar, fils de Zevouloun, fils de Yossef ; quand il arriva à Éphraïm, il ajouta et dit « ceux-ci sont les fils d’Éphraïm », et de même pour les fils de Dan, « ceux-ci sont les fils de Dan » ; pourquoi l’Écriture a-t-elle changé l’ordre pour la tribu d’Éphraïm et la tribu de Dan, plus que pour les autres tribus, en mentionnant « eleh » (ceux-ci) pour elles ? Et il se peut qu’il ait voulu faire allusion, par l’expression « eleh », à l’affaire de l’idolâtrie, car Yarovam était de la tribu d’Éphraïm et fit deux veaux (I Rois 12,29) « il plaça l’un à Béth-El et l’autre il le plaça à Dan » ; et c’est pourquoi il ajouta « eleh » pour Éphraïm et Dan, pour faire allusion à (Exode 32,4) « ceux-ci (eleh) sont tes dieux, Israël ». De plus, les familles commencent par la lettre shin, tant dans la tribu d’Éphraïm que dans la tribu de Dan, qui commence, pour Éphraïm, par Shouthélah, pour Dan, par Shou’ham, et il y a là un éveil au mot « shor » (taureau) ; de plus la lettre shin fait allusion à l’attribut de rigueur, d’après ce qui est dit dans le Sefer Yetsira : « mem muet, shin sifflante ».

וכדי להורות כי העון ההוא נמחל, וכל השבטים י"ב שהם שבטי יה ראוי להשרות עליהם שכינה בארץ, לכך אמר לאלה תחלק הארץ, כלומר אלו נאבדו ומתו במדבר, כענין שכתוב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן, אבל אלה אחרים הם, לאלה תחלק הארץ, הזכיר בהם לשון אלה כלשון אלה האמור בלוים שהיו נקיים מאותו עון, הוא שכתוב ואלה פקודי הלוי והשוה אותן יחדיו להורות שהכל נמחל.

Et pour indiquer que cette faute fut pardonnée, et que toutes les tribus, au nombre de douze, qui sont les tribus de Yah, il convient que la Présence repose sur elles dans le pays, c’est pourquoi il dit « parmi ceux-ci sera partagé le pays » (la-eleh), c’est-à-dire : ceux-là avaient péri et étaient morts dans le désert, comme il est écrit « et parmi ceux-ci il n’y avait pas un homme de ceux dénombrés par Moché et Aharon », mais ceux-ci sont d’autres, « parmi ceux-ci sera partagé le pays » ; il a mentionné pour eux l’expression « eleh », comme l’expression « eleh » dite pour les Lévites, qui étaient purs de cette faute, c’est ce qui est écrit « et ceux-ci sont les dénombrés des Lévites », et il les a mis sur le même plan pour indiquer que tout fut pardonné.

שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים. דע כי המספר הזה גם אותו שבמדבר סיני שעלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא נכלל בו כל ישראל, כי אין להם סוף ותכלית ולא ידענו מזה מספר כל ישראל, שהרי ישראל לא נמנו כאן וכאן אלא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, ובודאי היו בישראל אותם (שהם מבן עשרים שנה ולמטה,) (ו)שהם מבן עשרים שנה ומעלה כמה זקנים וכמה חולים וחלושי הכח ואינם מן המנין לפי שלא היו ראויין לצבא ואינן בכלל יוצאי צבא, ואם כן מספר בני ישראל לא נזכר בכתובים בשום מקום ולא ידענוהו כלל, כי מעת שירדו למצרים בשבעים נפש נשתלחה הברכה בהם שעלו לששים רבוא שיצאו משם הגברים לבד מטף, והם הם שקבלו התורה בחדש השלישי לצאתם, ונשתלחה הברכה בהם עוד בחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שעלו לששים רבוא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא.

« Six cent mille et mille sept cent trente. » Sache que ce nombre, tout comme celui qui est dans le désert du Sinaï, où ils montèrent à six cent trois mille cinq cent cinquante, n’inclut pas tout Israël, car ils n’ont ni fin ni terme, et nous ne connaissons pas par là le nombre de tout Israël, puisque Israël n’a été dénombré ici et là que depuis l’âge de vingt ans et au-dessus, tout homme apte à l’armée en Israël, et certainement il y avait en Israël des personnes (de vingt ans et au-dessous), et, parmi celles de vingt ans et au-dessus, bien des vieillards, des malades et des personnes de faible constitution qui ne font pas partie du dénombrement parce qu’ils n’étaient pas aptes à l’armée et ne sont pas compris parmi ceux qui sortent à l’armée ; et dès lors le nombre des fils d’Israël n’est mentionné dans les Écritures en aucun lieu et nous ne le connaissons pas du tout, car depuis qu’ils sont descendus en Égypte au nombre de soixante-dix âmes, la bénédiction s’est répandue sur eux jusqu’à ce qu’ils montent à soixante myriades, les hommes qui sortirent de là, sans les enfants, et ce sont eux qui reçurent la Torah au troisième mois après leur sortie, et la bénédiction s’est de nouveau répandue sur eux au deuxième mois de la deuxième année après leur sortie du pays d’Égypte, où ils montèrent à soixante myriades, de vingt ans et plus, tout homme apte à l’armée.

ולמדנו מזה שבהר סיני כשקבלו התורה היה להם מספר ידוע ובזמן מועט כמו עשרה חדשים ממתן תורה עד שנמנו במדבר סיני עלה מספרם לאין סוף. והאמת שאין ישראל באין בגדר חשבון ומעולם לא נודע מנינם בכל הדורות ולא נחקר מספרם על הכוון באחד מהזמנים, כי מי יוכל לספור מה שחדל לספור ואין לו מספר, והנה הם בהבטחת (בראשית ל״ב:י״ג) ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, וכן אמר הקב"ה לאברהם (שם טו) וספור הכוכבים, והבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך, וכן מצינו במשה שאמר להם בשנת הארבעים (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, גם בלעם מקטרג שלנו העיד עלינו ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומצינו בדוד ע"ה כשצוה ליואב למנותם שעלו אלף אלפים ושלש מאות אלף איש שולף חרב, הוא שכתוב (שמואל ב כ״ד:ט׳) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף, וידוע שאם אנשים וגבורים שולפי חרב עלו לחשבון העצום הזה אין ספק שאין סוף ותכלית למספר ההמון ודלת העם והנערים והזקנים, והנה השכל מעיד על זה, גם הכתובים מוכיחים כן שהם עדות ברורה יותר מן השכל.

Et nous avons appris de là qu’au mont Sinaï, lorsqu’ils reçurent la Torah, ils avaient un nombre connu, et qu’en un temps court, environ dix mois depuis le don de la Torah jusqu’à ce qu’ils soient dénombrés dans le désert du Sinaï, leur nombre monta à l’infini. Et la vérité est qu’Israël n’entre pas dans le cadre du compte, et jamais leur nombre n’a été connu dans toutes les générations, ni leur effectif précisément établi à aucun des temps, car qui peut compter ce qui a cessé d’être compté et n’a pas de nombre ? Et voici qu’ils sont sous la promesse (Genèse 32,13) « et Je ferai ta descendance comme le sable de la mer, qui ne peut être compté tant il est nombreux », et ainsi le Saint, béni soit-Il, dit à Avraham (Genèse 15) « compte les étoiles », et Il lui promit en disant « ainsi sera ta descendance », et de même nous trouvons que Moché leur dit en la quarantième année (Deutéronome 1,10) « et vous voici aujourd’hui comme les étoiles du ciel en nombre » ; Bilam aussi, notre accusateur, a témoigné sur nous et dit « qui a compté la poussière de Yaaqov et le nombre du quart d’Israël ? » ; et nous trouvons chez David, que la paix soit sur lui, lorsqu’il ordonna à Yoav de les dénombrer, qu’ils montèrent à mille fois mille et trois cent mille hommes tirant l’épée, c’est ce qui est écrit (II Samuel 24,9) « et Yoav donna le nombre du dénombrement du peuple au roi : Israël était huit cent mille hommes vaillants tirant l’épée, et l’homme de Yehouda cinq cent mille », et il est connu que si des hommes et des héros tirant l’épée ont atteint ce compte énorme, il n’y a pas de doute que la multitude, les gens du commun, les enfants et les vieillards n’ont ni fin ni terme à leur nombre, et voici que l’intellect en témoigne, et les Écritures aussi le prouvent, car elles sont un témoignage plus clair que l’intellect.

וכן מצינו לעתיד שהבטיחנו ישעיה הנביא ע"ה שיהיו ישראל ברבוי העם עצום יותר מכל אומות שבעולם, הוא שאמר (ישעיהו נ״ד:א׳) כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה', ושיתקבצו מארבע כנפות הארץ ברבוי גדול עד מאד, הוא שאמר (שם מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, הזכיר הנביא ע"ה שלש פעמים אלה לרמוז שתחזור עמהם השכינה הכלולה משש קצוות כי כן כנגדה הזכיר דוד במזמור אחר שש פעמים שמירה.

Et de même nous trouvons pour l’avenir que le prophète Yesha’yahou, que la paix soit sur lui, nous a promis qu’Israël sera, par la multitude du peuple, plus nombreux que toutes les nations du monde, c’est ce qu’il dit (Isaïe 54,1) « car les fils de la délaissée sont plus nombreux que les fils de la mariée, dit l’Éternel », et qu’ils se rassembleront des quatre coins de la terre en une très grande multitude, c’est ce qu’il dit (ibid. 49) « voici, ceux-ci viennent de loin, et voici, ceux-ci du nord et de l’occident, et ceux-ci du pays de Sinim ; et tu diras en ton cœur : qui m’a enfanté ceux-ci, alors que j’étais privée d’enfants et stérile, exilée et écartée ? Et ceux-ci, qui les a élevés ? Voici, j’étais restée seule : ceux-ci, où étaient-ils ? ». Le prophète, que la paix soit sur lui, a mentionné trois fois « eleh » (ceux-ci) pour faire allusion à ce que la Présence reviendrait avec eux, laquelle comprend les six extrémités, car de même, en correspondance avec elle, David a mentionné dans un autre psaume six fois « shemira » (garde).

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב.

« À celui qui est nombreux tu augmenteras son héritage. » À la tribu qui était nombreuse en population, on donna une grande part.

אך בגורל יחלק את הארץ. ענין הגורל היה מפני החלק היפה והחלק הרע, מי שבא לחלקו חלק יפה ע"פ הגורל היה לו, ומי שבא לחלקו חלק רע ע"פ הגורל היו מעלין לו בכספים, ומי שהיה לו חלק יפה היה מעלה לו כספים למי שבידו חלק רע.

« Mais c’est par le sort que le pays sera partagé. » L’affaire du sort était à cause de la bonne part et de la mauvaise part : celui à qui une bonne part échéait par le sort, elle lui revenait ; et celui à qui une mauvaise part échéait par le sort, on lui ajoutait de l’argent ; et celui qui avait une bonne part versait de l’argent à celui qui avait une mauvaise part.

והנה חלוקת הארץ היתה בסדר הזה, אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי שבטים וקלפי תחומים מונחין לפניו, והיה מכוון ברוה"ק ואומר אם זבולן עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן טרף בקלפי של תחומין עלה בידו תחום עכו, והיה מכוון עוד ברוה"ק ואומר אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. והשבט היה מחלק חלקו לבתי אבות לפי יוצאי מצרים, והשבט שהיו רבים בתי אבות בצאתם ממצרים נטלו חלקים הרבה ואע"פ שהם עתה מעטים, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים, ולהוציא הגרים.

Et voici que le partage du pays se fit dans cet ordre : Elazar était revêtu des Ourim et Toummim et tout Israël se tenait devant lui, et une urne des tribus et une urne des territoires étaient placées devant lui, et il se concentrait par l’Esprit saint et disait : si Zevouloun monte, le territoire d’Akko monte avec lui ; il brassait les lots dans l’urne des tribus et Zevouloun lui venait dans la main ; il brassait les lots dans l’urne des territoires, le territoire d’Akko lui venait dans la main ; et il se concentrait encore par l’Esprit saint et disait : si Naftali monte, le territoire de Guinossar monte avec lui ; il brassait les lots dans l’urne des tribus et Naftali lui venait dans la main, il brassait les lots dans l’urne des territoires et le territoire de Guinossar montait ; et ainsi pour chaque tribu. Et la tribu partageait sa part entre les maisons paternelles selon ceux qui sortirent d’Égypte, et la tribu dont les maisons paternelles étaient nombreuses à la sortie d’Égypte prit de nombreuses parts, bien qu’elles soient maintenant peu nombreuses, comme il est dit « selon les noms des tribus de leurs pères ils hériteront » : ce sont ceux qui sortirent d’Égypte, à l’exclusion des convertis.

על פי הגורל תחלק נחלתו. דרשו רז"ל זה שאמר הכתוב (משלי י״ח:י״ח) מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד, ובא לשבח חלוקת הגורל כי מדה חשובה היא לחלוק מפני שהוא משבית מדינים וסיבה למניעת החמדה שלא יחמוד שום אדם מעתה חלק חברו כיון שע"י גורל באה לו אלא יאמר מאת ה' היתה לו, וכענין שכתוב (שם טז) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. ובין עצומים יפריד, בין המחלוקות והמריבות, כלשון (ישעיה מא) הגישו עצומותיכם.

« Selon le sort sera partagé son héritage. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué cela par ce que dit l’Écriture (Proverbes 18,18) « le sort fait cesser les querelles et tranche entre les puissants », et il vient louer le partage par le sort, car c’est une mesure importante de partager ainsi, parce qu’il fait cesser les querelles et est une cause d’empêcher la convoitise, afin que personne ne convoite désormais la part de son prochain, puisqu’elle lui est venue par sort, mais dira : cela lui est venu de la part de l’Éternel, comme il est écrit (Proverbes 16,33) « dans le pan du vêtement on jette le sort, mais de l’Éternel vient toute décision ». « Et entre les puissants il tranche » : entre les différends et les querelles, selon l’expression (Isaïe 41,21) « présentez vos arguments (atsumotekhem) ».

ואלה פקודי הלוי למשפחותם לגרשון. התחיל מן הבכור, והזכיר לבני בנו ולא הזכיר שמעי, כי לא היו לו בנים, או היו לו ומתו בלא בנים.

« Et voici les dénombrés de Lévi selon leurs familles : pour Guershon. » Il a commencé par le premier-né, et il a mentionné Livni, son fils, et n’a pas mentionné Shim’i, car il n’avait pas de fils, ou bien il en avait et ils moururent sans fils.

ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה. כבר בארתי בתחלת סדר נשא מאיזה טעם נמנו הלוים מבן חדש ומעלה.

« Et leurs dénombrés furent vingt-trois mille, tout mâle d’un mois et au-dessus. » J’ai déjà expliqué au début de la section Naso pour quelle raison les Lévites furent dénombrés dès l’âge d’un mois et au-dessus.

כי אם כלב בן יפונה. הקדים כלב ליהושע כי כן יקדימנו הש"י לעולם על שהקדים עצמו יותר מיהושע בקנאתו של הקב"ה בענין המרגלים, הוא שכתוב (במדבר י״ג:ל׳) ויהס כלב את העם, ועוד שקראו (שם יד) עבדי. אבל משה יקדים יהושע לעולם קודם לכלב, וזה למעלת החכמה. ומה שאמר ולא נותר מהם איש דרשו רז"ל איש ולא אשה, מכאן שלא היו הנשים בגזרת המדבר. ומזה נסמכה פרשת בנות צלפחד לפקודי ישראל ממה שאמרו במדרש האנשים היו שונאין את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אבל הנשים מחבבות את הארץ ואמרו תנה לנו אחוזה, לכך נסמכה כאן פרשת בנות צלפחד.

« Sinon Kalev fils de Yefounné. » Il a fait précéder Kalev à Yehochoua, car ainsi le Nom, qu’Il soit béni, le fera toujours précéder, parce qu’il s’est devancé lui-même plus que Yehochoua dans le zèle du Saint, béni soit-Il, dans l’affaire des explorateurs ; c’est ce qui est écrit (Nombres 13,30) « et Kalev fit taire le peuple », et de plus (ibid. 14) Il l’a appelé « mon serviteur ». Mais Moché fera toujours précéder Yehochoua à Kalev, et cela pour la supériorité de la ‘Hokhma. Et ce qu’il dit « et il ne resta d’eux aucun homme », nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : un homme, et non une femme ; de là on apprend que les femmes n’étaient pas dans le décret du désert. Et de là fut rattachée la section des filles de Tselof’had aux dénombrés d’Israël, d’après ce qu’ils ont dit dans le Midrash : les hommes haïssaient le pays et dirent « donnons-nous un chef et retournons en Égypte », mais les femmes aimaient le pays et dirent « donne-nous une possession » ; c’est pourquoi la section des filles de Tselof’had fut rattachée ici.

למשפחות מנשה בן יוסף. האריך הכתוב ליחס הבנות האלה עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר (שמות יג) והעליתם את עצמותי, וגם בנותיו מחבבות את הארץ. וללמדך שכלן כשרים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הוא צדיק בן צדיק, ואם מיחסו לגנאי, כענין שכתוב (מלכים ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה, בידוע שכל הנזכרים עמו היו רשעים.

« Des familles de Menashé fils de Yossef. » L’Écriture a prolongé la généalogie de ces filles jusqu’à Yossef parce qu’il aimait le pays, comme il est dit (Exode 13) « et vous ferez monter mes ossements d’ici », et ses filles aussi aimaient le pays. Et pour t’enseigner que tous étaient justes : tout homme dont les actes et les actes de ses pères sont cachés, et dont l’Écriture t’a précisé l’un d’eux en le rattachant à l’éloge, est un juste fils de juste ; et si elle le rattache avec blâme, comme ce qui est écrit (II Rois 25) « Yishma’el fils de Netanya fils d’Elishama, de la semence royale, vint », il est connu que tous ceux qui sont mentionnés avec lui étaient des impies.

אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו'. כתב הרמב"ן, לפי דעתי ע"ד הפשט שאמרו ככה בעבור שחשבו כי משה רבינו ע"ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר שהם היו מקנאים כנגדו וכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר (תהלים קט) אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותיו אל ה', על כן הודיעוהו כי לא היה אביהם מהם, ורמזו עוד שאינו במתי המגפה אבל מת במדבר על מטתו, עד כאן.

« Notre père est mort dans le désert, et il n’était pas, etc. » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : selon mon opinion, selon le peshat, elles ont parlé ainsi parce qu’elles pensaient que Moché notre maître, que la paix soit sur lui, haïssait l’assemblée de Qorah plus que tous les fautifs qui moururent dans le désert, car ceux-là étaient jaloux contre lui et niaient tous ses actes ; et elles pensèrent que peut-être, dans sa haine d’eux, il dirait (Psaumes 109) « qu’il n’y ait personne pour lui prolonger la bonté, qu’il n’y ait personne pour avoir pitié de ses orphelins ; que soit rappelée la faute de ses pères devant l’Éternel ». C’est pourquoi elles lui firent savoir que leur père n’était pas de ceux-là, et elles laissèrent aussi entendre qu’il n’était pas parmi les morts de la plaie, mais qu’il mourut dans le désert, sur son lit. Jusqu’ici.

כי בחטאו מת. חטא יחידי, כשאר היחידים החוטאים. ואמרו בשם ר' יהודה הלוי ז"ל כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום, בעונות אירע כך וכך.

« Car dans son péché il est mort. » Un péché individuel, comme les autres individus qui fautent. Et l’on a dit au nom de Rabbi Yehouda Halévi, de mémoire bénie : « car dans son péché il est mort » est lié à « et fils il n’avait pas », comme on dit aujourd’hui : à cause des fautes, tel et tel événement est arrivé.

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. בשביל שאין לו בן, אמרו אם במקום בן אנו עומדות יתנו לנו ירושתנו, ואם לאו תתיבם אמנו ליבם.

« Pourquoi le nom de notre père serait-il retranché du milieu de sa famille, parce qu’il n’a pas de fils ? » À cause qu’il n’avait pas de fils, elles dirent : si nous sommes à la place d’un fils, qu’on nous donne notre héritage ; sinon, que notre mère soit donnée en lévirat à un beau-frère.

ויקרב משה את משפטן לפני ה'. יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה, ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן. ואין זה נראה נכון, שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל, שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם, כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן.

« Et Moché approcha leur jugement devant l’Éternel. » Certains ont expliqué que, puisque les filles de Tselof’had avaient révélé par leur plaidoyer que leur père n’était pas de l’assemblée des ennemis de Moché, il y avait là un rapprochement de l’esprit de Moché, et que s’il avait prononcé leur jugement, ce serait comme s’il prenait un pot-de-vin de paroles ; c’est pourquoi il s’abstint du jugement et ne voulut pas les juger. Et cela ne paraît pas juste, car s’il en était ainsi, Moché aurait dû remettre le jugement à l’un des juges d’Israël, chefs de milliers et chefs de centaines qui étaient là, puisque lui-même ne pouvait pas les juger.

אבל הנכון והאמת כדעת רז"ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל, ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שהאומות מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש, כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונש שאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ועל כן ויקרב משה את משפטן. ומה שבא אות הנו"ן גדול, רמז לתלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ולמדה תורה דרך ארץ שלא ידון אדם בפני מי שגדול ממנו אלא צריך הוא שיקריב את המשפט לפניו, שכן עשה משה שלא רצה לדון דין בנות צלפחד עד ששאל מהקב"ה.

Mais le juste et le vrai est selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, que le jugement lui fut caché et qu’il ne le connaissait pas du tout ; et parce que ce n’est pas un jugement profond mais l’un des jugements simples, qui dépendent du raisonnement, au point que les nations, par la voie de l’intellect, en jugent, c’est pourquoi cela lui fut compté comme une punition : car sa dissimulation n’était pas due à sa profondeur, mais à une punition, à cause de ce qu’il avait dit (Deutéronome 1) « et l’affaire qui sera trop dure pour vous, vous me la présenterez » ; et c’est pourquoi « et Moché approcha leur jugement ». Et ce que la lettre noun est grande est une allusion au disciple de sages qui est grand en Torah, et la Torah lui enseigna la bienséance : qu’un homme ne juge pas en présence de celui qui est plus grand que lui, mais qu’il lui faut approcher le jugement devant lui, car ainsi fit Moché, qui ne voulut pas juger le cas des filles de Tselof’had avant d’avoir demandé au Saint, béni soit-Il.

ואם אתה אומר לא ידעו, אפשר מי שכתוב בו (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, והיה בקי בכל סתרי התורה ותעלומות חכמה, האיך אפשר שלא ידע הדין הקל הזה, אלא שלא רצה לדון עד ששאל כדי ללמד ק"ו לדורות.

Et si tu dis : il ne le savait pas, est-il possible que celui dont il est écrit (Nombres 12) « dans toute ma maison il est fidèle », et qui était expert dans tous les secrets de la Torah et les mystères de la sagesse, ait ignoré ce jugement facile ? Mais il ne voulut pas juger avant d’avoir demandé, afin d’enseigner un a fortiori pour les générations.

אבל דעת רז"ל שנתעלם הדין ממנו ולא ידעו כלל, יתכן שנאמר שתהיה אות הנו"ן סימן ורמז על שער החמשים שלא ידעו כלל ולא נמסר לו כי הוא לפני ה' כענין הפנימיות הדק שאינו מושג, וז"ש את משפטן לפני ה', כי נעלם ממנו המשפט הזה כנו"ן שלפני ה', הוא השער העליון שער החמשים, ואע"פ שאין טעם ההעלמה בהן שוה כי זה מצד העונש וזה מצד העומק.

Mais selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, que le jugement lui fut caché et qu’il ne le connaissait pas du tout, il se peut que nous disions que la lettre noun soit un signe et une allusion à la cinquantième porte, qu’il ne connaissait pas du tout et qui ne lui fut pas transmise, car elle est « devant l’Éternel », selon la dimension intérieure subtile qui n’est pas saisie ; et c’est ce que dit « leur jugement devant l’Éternel » : ce jugement lui fut caché comme le noun qui est devant l’Éternel, qui est la porte supérieure, la cinquantième porte. Et bien que la raison de la dissimulation ne soit pas la même dans les deux cas, car celle-ci vient du côté de la punition et celle-là du côté de la profondeur.

ואמרו במדרש בנות צלפחד באו לשאול הדין תחלה לשרי עשרות, ושרי עשרות שאלו לשרי חמשים כדי לחלוק להם כבוד, ראו שרי חמשים כך אף הם חלקו כבוד לשרי מאות ושאלו מהן, ראו שרי מאות כך אף הן חלקו כבוד לשרי אלפים ושאלו מהן, ראו שרי אלפים כך חלקו כבוד למשה, ראה משה כך חלק כבוד לשכינה, וזהו ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ואמרו רז"ל ראוי היה דין זה ליכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן.

Et ils ont dit dans le Midrash : les filles de Tselof’had vinrent d’abord poser la question du jugement aux chefs de dizaines, et les chefs de dizaines interrogèrent les chefs de cinquantaines afin de leur témoigner de l’honneur ; les chefs de cinquantaines virent cela, et eux aussi témoignèrent de l’honneur aux chefs de centaines et les interrogèrent ; les chefs de centaines virent cela, et eux aussi témoignèrent de l’honneur aux chefs de milliers et les interrogèrent ; les chefs de milliers virent cela et témoignèrent de l’honneur à Moché ; Moché vit cela et témoigna de l’honneur à la Présence ; et c’est cela « et Moché approcha leur jugement devant l’Éternel ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : ce jugement aurait dû être écrit par l’intermédiaire de Moché, mais les filles de Tselof’had eurent le mérite et il fut écrit par leur intermédiaire.

כן בנות צלפחד דוברות. מלת כן כמו באמת, ותרגומו יאות. אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו.

« Ainsi (ken) les filles de Tselof’had parlent. » Le mot « ken » est comme « en vérité », et son targoum est « yaoth » (juste). Heureux celui dont le Saint, béni soit-Il, reconnaît les paroles.

נתן תתן להם אחוזת נחלה וגו'. שני חלקים, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, כי צלפחד יצא ממצרים בן עשרים וכן חפר אביו מת במדבר, לכך נטלו בנותיו חלקו שהיה לאביהן עם אחיו, דבת הבן הרי הוא במקום בן לירש עם האחין, כמו ששנינו וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין.

« Tu leur donneras en possession d’héritage, etc. » Deux parts : la part de leur père, qui était parmi ceux qui sortirent d’Égypte, et sa part avec ses frères dans les biens de Héfer ; car Tselof’had sortit d’Égypte à l’âge de vingt ans, et de même Héfer son père mourut dans le désert ; c’est pourquoi ses filles prirent la part qu’avait leur père avec ses frères, car la fille du fils est à la place d’un fils pour hériter avec les frères, comme nous l’avons appris : et tout ce qui précède dans l’héritage, les issus de ses reins précèdent.

והעברת את נחלת אביהן להן. מה שהיה ראוי שיקח צלפחד תקחנה בנותיו. והזכיר לשון העברה על שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שהרי בנה ובעלה יורשין אותה, שמצות לא תסב נחלה לא היתה אלא לאותו הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתת, ובבת הוא אומר והעברת.

« Et tu feras passer l’héritage de leur père à elles. » Ce que Tselof’had aurait dû prendre, ses filles le prendront. Et il a mentionné l’expression du passage, du fait que la fille fait passer l’héritage d’une tribu à une autre tribu, car son fils et son mari en héritent d’elle, puisque le commandement « l’héritage ne passera pas » ne valait que pour cette génération-là seulement ; et de même « et vous ferez passer son héritage à sa fille » : pour tous les autres, il dit « et tu donneras », et pour la fille, il dit « et tu feras passer ».

ואל בני ישראל תדבר לאמר. נצטוו ישראל במצוה זו על ידי נשים. ויתכן לומר בטעם זה לפי שהמיתה סבת הנחלות, והנשים גרמו מיתה לעולם על כן היתה ראויה פרשת נחלות ליכתב על ידי נשים לפי שהנחלה נוהגת בחיים מסבת המתים. ומה שזכו לזה בנות צלפחד לפי שהיו מחבבות את הארץ הנקראת ארץ ה' המכונה כנגד ארץ החיים.

« Et aux fils d’Israël tu parleras en disant. » Israël fut commandé pour ce commandement par l’intermédiaire de femmes. Et l’on peut dire pour cette raison que, puisque la mort est la cause des héritages, et que les femmes ont causé la mort au monde, c’est pourquoi la section des héritages devait être écrite par l’intermédiaire de femmes, car l’héritage s’applique chez les vivants à cause des morts. Et ce pour quoi les filles de Tselof’had en eurent le mérite, c’est qu’elles aimaient le pays appelé le pays de l’Éternel, désigné en correspondance avec le pays des vivants.

איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. אמרו רז"ל יש לו בן הבן קודם לירש את הכל, וכן בת הבן עד כמה דורות קודמין לבת הראשונה ואין צ"ל לזרעה, והוא שאמר בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובן אין לו, עיין עליו, כלומר אנו מוכיחין מיתור היו"ד שהיה לו לומר אן בלא יו"ד, כענין שכתוב (דברים כ״ה:ז׳) מאן יבמי שהוא בלא יו"ד, אלא מתוך יתור היו"ד ירצו רז"ל לדרוש בו שצריך לעיין אם ישאר לבן אחריו שם זרע כלל.

« Si un homme meurt et qu’il n’a pas de fils, vous ferez passer son héritage à sa fille. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : s’il a un fils, ce fils a priorité pour hériter de tout ; de même, le fils de ce fils, et la fille du fils, jusqu’à un nombre quelconque de générations, ont priorité sur la fille du premier degré, et il va sans dire sa descendance ; et c’est ce qu’on a dit dans Bava Batra, au chapitre « Yesh noh’alin » : « ouven ein lo » (et fils il n’a pas) : examine-le. C’est-à-dire : nous prouvons, par la surabondance du yod, qu’il aurait dû dire « an » sans yod, comme ce qui est écrit (Deutéronome 25,7) « me’an yebami », qui est sans yod ; mais à partir de la surabondance du yod, nos Sages, de mémoire bénie, ont voulu en déduire qu’il faut examiner s’il reste au fils après lui une trace de descendance quelconque.

ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. פירש החכם ר' אברהם ז"ל, אחים מן האב או אחים מן האם, שכולן קודמין לאחי אביו ואין צריך לומר לאחי אמו. אבל רז"ל אמרו שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, ואין אחי האם יורשין זה את זה אלא אחי האב, וא"כ אחי אביו קודמין לאחיו מן האם. והבן יורש את אמו והיא אינה יורשת את בנה אלא קרובי אביו. ואחות יורשת את אחיה אם אין לו אב ולא אח, כשם שהבת יורשת את האב במקום שאין לו בן. וא"כ מלת לאחיו יכלול האח והאחות כאחד.

« Et s’il n’a pas de fille, vous donnerez son héritage à ses frères. » Le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a expliqué : frères du côté du père ou frères du côté de la mère, car tous précèdent les frères de son père, et il va sans dire les frères de sa mère. Mais nos Sages, de mémoire bénie, ont dit que la famille de la mère n’est pas appelée famille, et que les frères par la mère n’héritent pas les uns des autres, contrairement aux frères par le père ; et s’il en est ainsi, les frères de son père précèdent ses frères du côté de la mère. Et le fils hérite de sa mère, et elle n’hérite pas de son fils, ce sont les parents paternels du fils qui en héritent. Et une sœur hérite de son frère s’il n’a ni père ni frère, de même que la fille hérite du père là où il n’a pas de fils. Et s’il en est ainsi, le mot « à ses frères » inclut le frère et la sœur ensemble.

ואחר שהזכירה הפרשה שהבן יורש את האב הוא הדין גם כן שהאב יורש את הבן אבל לא רצתה תורה להזכיר זה מפני שהוא דרך פורענות, וידוע הוא כי כל מנחיל גם הוא נוחל שהרי הקורבה שוה ולכך לא הזכיר הכתוב הדין הזה, או אולי שלא אירע זה לעולם בבואם לארץ שימות הבן בחיי האב ועל כן לא דבר הכתוב אלא במה שעתיד שינהוג ביניהם, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

Et après que la section a mentionné que le fils hérite du père, la règle est aussi que le père hérite du fils, mais la Torah n’a pas voulu le mentionner parce que c’est une voie de malheur, et il est connu que tout celui qui transmet en héritage hérite aussi, puisque la parenté est égale, et c’est pourquoi l’Écriture n’a pas mentionné cette règle ; ou peut-être que cela n’arriva jamais à leur entrée dans le pays, qu’un fils meure du vivant de son père, et c’est pourquoi l’Écriture n’a parlé que de ce qui devait s’appliquer entre eux. Ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. מכאן סמכו רז"ל שהבעל יורש אשתו ואמרו מוסיפין וגורעין ודורשין ונתתם את נחלת שארו לו, ושארו זו אשתו.

« Et vous donnerez son héritage à son proche parent (sheero) qui lui est proche, de sa famille. » De là, nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré appui pour que le mari hérite de sa femme, et ils ont dit : on ajoute, on retranche et on interprète : « et vous donnerez l’héritage de sheero à lui », et sheero est sa femme.

והיתה לבני ישראל לחקת משפט. הזכיר בענין הנחלות חקת משפט להורות שהמשפט הזה של נחלות יהיה חק בישראל לעולם. ומפני שלא תבין שלא נתנה פרשת נחלות שתהיה נוהגת אלא בבאי הארץ בלבד לכך הוצרך חקת משפט כלומר לשעה ולדורות.

« Et ce sera pour les fils d’Israël une loi de jugement (houqat mishpat). » Il a mentionné à propos des héritages « houqat mishpat » pour enseigner que ce jugement des héritages sera une loi en Israël pour toujours. Et pour que tu ne comprennes pas que la section des héritages n’a été donnée que pour s’appliquer seulement à ceux qui entrent dans le pays, c’est pourquoi « houqat mishpat » fut nécessaire, c’est-à-dire pour l’heure et pour les générations.

ורז"ל בבבא בתרא למדו מכאן מלשון חקה שאין אדם יכול להוריש בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אע"פ שזה ממון הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר של ממון, כגון המקדש את האשה על מנת שאין לה עליו מזונות ומלבושים, אבל בפרשת נחלות שכתוב בה חקת משפט בא לומר שחקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל, בין שהיה המצוה בריא או שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל. לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, איש פלוני שאינו בני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן בכלן על הסדר הזה.

Et nos Sages, de mémoire bénie, dans Bava Batra, ont appris de là, de l’expression « houqa », qu’un homme ne peut pas faire hériter, par l’expression d’héritage, quelqu’un qui n’est pas apte à être son héritier, ni déraciner l’héritage de l’héritier, bien que ce soit une affaire d’argent, et que quiconque stipule contre ce qui est écrit dans la Torah, sa condition soit valable dans une affaire d’argent, par exemple celui qui contracte les fiançailles avec une femme à condition qu’elle n’ait contre lui ni nourriture ni vêtements ; mais dans la section des héritages, où il est écrit « houqat mishpat », cela vient dire que cette loi ne changera pas et que la condition n’est pas efficace, que celui qui ordonne soit en bonne santé ou gravement malade, que ce soit oralement ou par écrit, elle n’est pas efficace. C’est pourquoi celui qui dit : un tel, mon fils aîné, ne prendra pas deux parts ; un tel, mon fils, n’héritera pas avec ses frères ; un tel, qui n’est pas mon fils, héritera de moi là où j’ai une fille ; ma fille héritera de moi là où j’ai un fils — il n’a rien dit ; et de même pour tous, dans cet ordre.

כאשר צוה ה'. היה לו לומר כאשר צויתיך כי הכל דבור הש"י, אבל הוא כמו (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה'.

« Comme l’Éternel l’a ordonné. » Il aurait dû dire « comme Je t’ai ordonné », car tout est parole du Nom, qu’Il soit béni ; mais c’est comme (Exode 24,1) « et à Moché Il dit : monte vers l’Éternel ».

עלה אל הר העברים הזה. נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות לפי שבקש משה לדעת מי ינחל נחלתו.

« Monte sur cette montagne des Avarim. » Cette section fut rattachée à la section des héritages parce que Moché voulut savoir qui hériterait de son héritage.

וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה. למה הוצרך לחזור וראיתה אותה והלא כבר הזכיר וראה את הארץ, אלא וראיתה אותה מצויירת למעלה כשנאספת אל עמיך. ותוספת הה"א במלת וראיתה אולי בא לרמוז כי הראיה מכח הה"א, ועוד שהארץ העליונה היא הה"א אחרונה שבשם, והיא כבוד ה' אשר יאספהו, ולכך נתוסף יו"ד במלת עמיך, וכן בכל עמיך האמור במשה רבינו ע"ה מצינו שהם כתובים ביו"ד, והם ונאספת אל עמיך, (במדבר ל״א:ב׳) אחר תאסף אל עמיך, (דברים ל״ב:נ׳) ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך.

« Et tu la verras, et tu seras recueilli auprès de ton peuple, toi aussi. » Pourquoi a-t-il fallu répéter « et tu la verras », alors qu’il a déjà mentionné « et vois le pays » ? Mais « et tu la verras » : dessinée en haut, quand tu seras recueilli auprès de ton peuple. Et l’ajout du hé dans le mot « vera’ita » vient peut-être faire allusion à ce que la vision vient de la force du hé ; de plus, le pays d’en haut est le hé final du Nom, qui est la gloire de l’Éternel qui le recueillera ; et c’est pourquoi un yod fut ajouté dans le mot « ameikha ». Et de même, dans tous les « ameikha » dits de Moché notre maître, que la paix soit sur lui, nous trouvons qu’ils sont écrits avec un yod, et ce sont : « et tu seras recueilli auprès de ton peuple » ; (Nombres 31,2) « après quoi tu seras recueilli auprès de ton peuple » ; (Deutéronome 32,50) « et meurs sur la montagne où tu montes, et sois recueilli auprès de ton peuple ».

הם מי מריבת קדש. זה יורה שלא חטאו משה ואהרן מעולם חטא אחר אלא זה, ועל זה אמר הם כלומר הם לבד ואין בהם עון אחר.

« Ce sont (hem) les eaux de la dispute de Qadesh. » Cela enseigne que Moché et Aharon n’ont jamais commis d’autre faute que celle-ci, et c’est sur cela qu’il dit « hem », c’est-à-dire : eux seuls, et il n’y a en eux aucune autre faute.

וידבר משה אל ה' לאמר. בדבור משה אל ה' לא הוצרכה מלת לאמר, אלא מפני גדולתו של משה כדי להקיש תלמיד לרב, וכמו שאמרו במדרש דברתי עמך בדבור ואמירה וידבר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ואמירה וידבר משה אל ה' לאמר.

« Et Moché parla à l’Éternel en disant. » Dans « Moché parla à l’Éternel », le mot « lémor » (en disant) n’était pas nécessaire, mais c’est à cause de la grandeur de Moché, afin d’assimiler le disciple au maître, et comme ils ont dit dans le Midrash : « J’ai parlé avec toi par parole et par dire : “et l’Éternel parla à Moché en disant” ; toi aussi, tu as parlé devant Moi par parole et par dire : “et Moché parla à l’Éternel en disant”. »

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר. אתה היודע רוחו של כל אחד ואחד ומי הוא הראוי להיות פקיד עליהם.

« Que l’Éternel, Dieu des esprits de toute chair, désigne. » Toi qui connais l’esprit de chacun, et qui est celui qui est apte à être préposé sur eux.

אשר יצא לפניהם. במלחמה. ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם. לא ע"י אחר, ולא כמלכי האומות שמשלחין חיילותיהן והם יושבים בבתיהם אלא כמו שעשיתי אני עם סיחון ועוג שנאמר (דברים ג׳:ב׳) אל תירא אותו, וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה׳:י״ג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, וכן בדוד הוא אומר (שמואל א י״ח:ט״ז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש.

« Qui sortira devant eux. » À la guerre. « Et qui viendra devant eux et qui les fera sortir. » Non par l’intermédiaire d’un autre, et non comme les rois des nations qui envoient leurs armées pendant qu’ils restent dans leurs maisons, mais comme j’ai fait, moi, avec Si’hon et Og, ainsi qu’il est dit (Deutéronome 3,2) « ne le crains pas », et à la manière dont fit Yehochoua, ainsi qu’il est dit (Josué 5,13) « et Yehochoua alla vers lui et lui dit : es-tu des nôtres ou de nos adversaires ? » ; et de même, de David, il dit (I Samuel 18,16) « car il sortait et entrait devant eux » : sortant à la tête et entrant à la tête.

קח לך את יהושע בן נון. לשון לך את שבדוק לך ואתה מכירו, כדאי הוא שיטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, זהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה.

« Prends pour toi Yehochoua fils de Noun. » L’expression « prends pour toi (lekha) » : celui dont tu as éprouvé la valeur et que tu connais. Il mérite de recevoir le salaire de son service, lui qui n’a pas bougé du milieu de la tente ; c’est ce que dit le roi Shelomo, que la paix soit sur lui (Proverbes 27) « celui qui garde le figuier mangera de son fruit ».

איש אשר רוח בו. כתרגומו. ודרשו רז"ל שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד.

« Un homme en qui il y a de l’esprit. » Comme son targoum. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : qu’il puisse s’adapter au caractère de chacun.

וסמכת את ידך עליו. כדי שיראו ישראל שהוא במקומו. ודרשו רז"ל תן לו תורגמן וידרוש בחייך שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה.

« Et tu poseras ta main sur lui. » Afin qu’Israël voie qu’il prend ta place. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : donne-lui un interprète, et qu’il expose de ton vivant, afin qu’on ne dise pas de lui : il n’avait pas à lever la tête du vivant de Moché.

ונתתה מהודך עליו. תחלוק לו כבוד כנגד כל ישראל. ודרשו רז"ל מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה והמשל הנפלא הזה בא להורות על מדרגת הנבואה של כל אחד ואחד, כי מדרגת נבואת משה בשם המיוחד שהוא כח החמה ומדרגת נבואת יהושע בכבוד שהוא כח הלבנה, והנה זה לנמשל, אבל ענין המשל כשם שאור הלבנה לא מצד עצמה הוא רק מצד החמה שהלבנה מקבלת אורה ממנה כן יהושע קבל ממשה, וכשם שהחמה מקבלת אורה מצד אחר ומזה אמר הכתוב (בראשית א׳:י״ד) יהי מאורות ולא אמר יהי אורים אלא מאורות כלומר מקבלי אור, כן משה רבינו ע"ה קבל מן שם המיוחד.

« Et tu mettras de ta splendeur sur lui. » Tu lui témoigneras de l’honneur devant tout Israël. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « de ta splendeur », et non toute ta splendeur ; le visage de Moché est comme le visage du soleil, le visage de Yehochoua est comme le visage de la lune. Et cette admirable parabole vient enseigner le degré de prophétie de chacun : car le degré de prophétie de Moché est dans le Nom propre, qui est la force du soleil, et le degré de prophétie de Yehochoua est dans la Gloire, qui est la force de la lune ; et voici, cela est pour la chose signifiée. Mais quant à la parabole elle-même : de même que la lumière de la lune ne vient pas d’elle-même mais du côté du soleil, la lune recevant sa lumière de lui, ainsi Yehochoua a reçu de Moché ; et de même que le soleil reçoit sa lumière d’un autre côté, et de là l’Écriture dit (Genèse 1,14) « qu’il y ait des luminaires (meorot) » et ne dit pas « qu’il y ait des lumières (orim) » mais « meorot », c’est-à-dire des receveurs de lumière, ainsi Moché notre maître, que la paix soit sur lui, a reçu du Nom propre.

ושאל לו במשפט האורים. לא הזכיר התומים וזה יורה כי האורים עיקר השמות שמכחם היו האותיות מאירות לעיני הכהן לדעת בהם העתידות, והתומים לא היו אלא לזווג האותיות זו עם זו להתמים אותן בחבור התיבות עד שיהיה לב הכהן תמים בידיעתן וחבורן, ועל כן הזכיר מה שהוא עיקר ושתק מן התומים, אבל לעולם לא היו האורים בלתי התומים, כי שניהם דבר אחד ושניהם שלמות הענין, והיו מונחין בין כפלי החושן ומפסוק זה דרשו רז"ל ביומא פרק בא לו, גזרת נביא חוזרת אבל גזרת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר ושאל לו במשפט האורים, מה משפט אינו חוזר אף גזרת אורים ותומים כן.

« Et il le consultera selon le jugement des Ourim. » Il n’a pas mentionné les Toummim, et cela indique que les Ourim sont l’essentiel des noms, car par leur force les lettres brillaient aux yeux du prêtre pour connaître par elles les choses futures, et les Toummim n’étaient que pour accoupler les lettres l’une à l’autre afin de les rendre complètes (le-hitammem) par l’assemblage des mots, jusqu’à ce que le cœur du prêtre soit complet (tamim) dans leur connaissance et leur assemblage ; c’est pourquoi il a mentionné ce qui est l’essentiel et s’est tu sur les Toummim. Mais jamais les Ourim n’étaient sans les Toummim, car les deux sont une seule chose et les deux sont la perfection de l’affaire, et ils étaient placés entre les plis du pectoral. Et de ce verset nos Sages, de mémoire bénie, ont déduit dans Yoma, chapitre « Ba lo » : le décret d’un prophète revient (peut être révoqué), mais le décret des Ourim et Toummim ne revient pas, car il est dit « et il le consultera selon le jugement des Ourim » : de même que le jugement ne revient pas, de même le décret des Ourim et Toummim.

והנה אמר למשה, יהושע במקומך, והוא וכל בני ישראל על פיו יצאו כלומר על פיו של אלעזר יצאו, ועל פיו יבאו כלומר לא תזוז השררה משבטך.

Et voici qu’Il dit à Moché : Yehochoua à ta place, et lui et tous les fils d’Israël « sur sa bouche sortiront », c’est-à-dire sur la bouche d’Elazar ils sortiront, « et sur sa bouche ils viendront », c’est-à-dire : la domination ne s’écartera pas de ta tribu.

הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. העדה בכלל כל בני ישראל הם, אבל יאמר וכל העדה אפילו החולקים שנקראו עדה בכל מקום כלן יהו כפופים לו. ודרשו רז"ל, וכל העדה אלו הסנהדרין שהם עיני העדה המיוחדים שבעדה, ועל כן פרט העדה. ומה שהזכיר בצווי והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ראיה וחזוק לדברי רז"ל. וכן הזכיר במעשה ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה.

« Lui et tous les fils d’Israël avec lui, et toute l’assemblée. » L’assemblée est comprise dans tous les fils d’Israël, mais il dit « et toute l’assemblée » : même les opposants, qui sont appelés « assemblée » en tout lieu, tous seront soumis à lui. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « et toute l’assemblée », ce sont les membres du Sanhédrin, qui sont les yeux de l’assemblée, les distingués de l’assemblée, et c’est pourquoi il a précisé « l’assemblée ». Et ce qu’il a mentionné dans le commandement « et tu le feras tenir devant Elazar le prêtre et devant toute l’assemblée » est une preuve et un renforcement des paroles de nos Sages. Et de même il a mentionné dans l’exécution « et il le fit tenir devant Elazar le prêtre et devant toute l’assemblée ».

ויסמוך את ידיו עליו. הקב"ה אמר לו וסמכת את ידך עליו והוא סמך בשתי ידיו כלומר בעין יפה. ודרשו רז"ל עשאו מלא חכמה ככלי מלא וגדוש.

« Et il posa ses mains sur lui. » Le Saint, béni soit-Il, lui avait dit « et tu poseras ta main sur lui », et il posa de ses deux mains, c’est-à-dire avec générosité. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : il le fit plein de sagesse, comme un vase plein et comble.

את קרבני לחמי לאשי. נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע"פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.

« Mon offrande, mon pain, pour mes sacrifices par le feu. » La section des offrandes fut rattachée ici parce que Moché avait déjà été commandé d’avertir Israël au sujet des offrandes qu’ils sont tenus de faire. Et maintenant, quand il vit qu’il n’entrerait pas avec eux dans le pays, il leur fit connaître l’affaire des offrandes, et il commença par l’offrande de l’holocauste perpétuel, bien qu’il l’eût déjà mentionné dans la section « Veata tetsavé », où c’était un avertissement pour les jours de l’investiture.

וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.

Et selon le peshat, « mon offrande », c’est le sang ; la particule את (et) vient inclure le sel, car il est écrit (Lévitique 2) « sur toute ton offrande tu offriras du sel » ; c’est pourquoi on trempe dans le sel le pain de « Hamotsi », car l’offrande est appelée pain. « Mon pain » : ce sont les parties à brûler ; « pour mes sacrifices par le feu » : ce qui est mis au feu sur mon autel ; « vous veillerez » : que des prêtres, des Lévites et des Israélites se tiennent auprès de l’offrande ; de là ils ont appris et institué les maamadot. « En son temps » : c’est-à-dire que chaque jour est le temps des tamidim ; mais cela vient dire qu’on ne devance rien avant l’holocauste du matin et qu’on ne retarde rien après l’holocauste du soir ; « en son temps », même Shabbat et même en état d’impureté.

ואמרת להם. אזהרה לבית דין. זה האשה, היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה', לצורך ה', שלא יפגל. כבשים. ולא שאר בהמות, בני שנה, לא יום ולא שעה יותר. תמימם, שנאמר (שם כב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו"ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש"ל, וזה רמוז במלת ת'מימם ש'נים ל'יום בראשי תיבות. שנים ליום, פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד, זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.

« Et tu leur diras. » Avertissement au tribunal. « Ceci est le sacrifice par le feu » : il aurait dû dire « ceci est l’offrande », d’après ce qu’il a commencé par « mon offrande », mais c’est l’explication de « mon pain pour mes sacrifices par le feu ». « Que vous offrirez à l’Éternel » : pour le besoin de l’Éternel, afin qu’il ne soit pas rendu piggoul. « Agneaux » : et non d’autres bêtes ; « d’un an » : pas un jour ni une heure de plus ; « sans défaut (temimim) », ainsi qu’il est dit (ibid. 22) « aucun défaut n’y sera ». « Temimim » est écrit sans yod, afin que les deux soient égaux. Et ils sont sept cent trente agneaux par an, car il y a trois cent soixante-cinq jours par an, et deux fois trois cent soixante-cinq font sept cent trente, et cela est suggéré dans le mot « temimim » : T’mimim Sh’nayim L’yom, en initiales (tav, shin, lamed) : « deux par jour » ; ils sont avocats, ils sont intercesseurs en faveur d’Israël, et c’est en face du jour qu’on les immole. « Holocauste perpétuel » : cet holocauste sera toujours un intercesseur droit pour Israël. « Par jour, holocauste » : lorsque le jour se lève, il disait : « barak barqaï » ; et pour cette raison l’holocauste n’est pas dit dans la section « Veata tetsavé », pour être interprété.

את הכבש אחד. היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה' אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.

« L’agneau un. » Il aurait dû dire « l’un », mais il a voulu suggérer que treize personnes participaient au service du tamid, selon le nombre de « ehad » ; et c’est pourquoi il dit « l’agneau un », pour suggérer « l’agneau de l’Un », c’est-à-dire au nom de l’Éternel Un. Et dans la section « Veata tetsavé » (Exode 29,39) il dit « l’agneau, l’un », le distingué du troupeau.

תעשה בבקר. הוא בגימטרי"א לארבע שעות, כי כן העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.

« Tu feras au matin. » Cette expression a la même valeur numérique que « à quatre heures » (le-arba sha‘ot), car ainsi a témoigné Rabbi Yehouda ben Bava sur le tamid du matin, qu’il était offert à quatre heures.

בבקר. משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

« Au matin. » Dès le lever du soleil, jusqu’à ce que sa lumière se répande dans le monde, parce que le monde fut créé de jour, ainsi qu’il est dit (Genèse 2,4) « le jour où l’Éternel Dieu fit terre et ciel ».

העשויה בהר סיני. כאותה שנעשית בימי המלואים קודם שנעתק הכבוד מהר סיני אל המשכן ונראה מכאן כי אחר סיני לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלל, ובפ"ק דחגיגה ר"א אומר עולת תמיד העשויה בהר סיני, מעשיה נאמרו מסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה, אבל מה אני מקיים (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו, של לוי שלא עבדו עבודה זרה הקריבו עד כאן. והא למדת שאפילו לר"ע דאמר קרבה ושוב לא פסקה לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלום, ואעפ"כ לא פסקו עולות במדבר ע"י בני לוי.

« Celui qui fut fait au mont Sinaï. » Comme celui qui fut fait aux jours de l’investiture, avant que la Gloire ne fût déplacée du mont Sinaï vers le Tabernacle ; et il apparaît de là qu’après le Sinaï, Israël n’offrit absolument pas d’holocaustes dans le désert. Et dans Haguiga, premier chapitre : Rabbi Éliézer dit : « holocauste perpétuel qui fut fait au mont Sinaï » : ses actes furent dits depuis le Sinaï et lui-même ne fut pas offert ; Rabbi Akiva dit : il fut offert et ensuite ne cessa pas ; mais comment j’accomplis (Amos 5,25) « m’avez-vous présenté des sacrifices et des offrandes dans le désert pendant quarante ans ? » Sa tribu, celle de Lévi, qui ne pratiqua pas l’idolâtrie, offrit. Jusqu’ici. Et voici que tu as appris que même selon Rabbi Akiva, qui dit qu’il fut offert et ensuite ne cessa pas, Israël n’offrit absolument pas d’holocaustes dans le désert ; et malgré cela, les holocaustes ne cessèrent pas dans le désert, par les fils de Lévi.

הסך נסך שכר. יין המשכר בן ארבעים יום, פרט ליין מגתו, כן פירש רש"י ז"ל.

« Verse une libation d’alcool (shekhar). » Un vin enivrant de quarante jours, à l’exclusion du vin de sa cuve ; ainsi a expliqué Rachi, de mémoire bénie.

והרמב"ן ז"ל כתב על זה שאין זה נכון, שכבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול ואפילו דיעבד. וכך הוא נדרש בספרי. ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו, עד כאן. וכפל הלשון הסך נסך לרמוז על שני נסוכין, נסוך המים ונסוך היין.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit à ce sujet que cela n’est pas juste, car ils ont déjà dit : le vin de sa cuve, on ne l’apporte pas, et s’il l’a apporté, il est valide. Et voici qu’il n’est pas exclu par le verset, mais son exclusion a priori est une exigence supplémentaire instituée par les Sages ; mais « shekhar » vient exclure le vin coupé, qui est invalide même a posteriori. Et ainsi il est interprété dans le Sifré. Et là ils ont dit : « dans le lieu saint verse » : que les libations soient versées dans le lieu saint et dans le lieu saint soient absorbées. Jusqu’ici. Et le doublement de l’expression « hasekh nessekh » vient suggérer deux libations : la libation de l’eau et la libation du vin.

וע"ד המדרש את קרבני לחמי, נסמכה פרשה זו לפרשת יפקוד ה', אמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, זה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ה:י״א) האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, משל למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס למלך ומתרצה לאשתו, כשהגיע זמנו למות התחיל מבקש מהמלך אמר לו בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך מה אתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי.

Et selon le Midrash, « mon offrande, mon pain » : cette section fut rattachée à la section « Que l’Éternel désigne ». Le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : pendant que tu Me commandes au sujet de Mes fils, commande Mes fils à Mon sujet ; c’est ce que dit l’Écriture (Isaïe 45,11) « Interrogez-Moi sur les choses à venir (ha-otiyot) ; au sujet de Mes fils et de l’œuvre de Mes mains, Me donnerez-vous des ordres ? ». Parabole d’un roi qui épousa une femme et avait un garçon d’honneur : tant que le roi est en colère contre sa femme, le garçon d’honneur apaise le roi, qui se réconcilie avec sa femme ; lorsque vint son temps de mourir, il se mit à supplier le roi, lui dit : s’il te plaît, prête attention à ta femme. Le roi lui dit : pourquoi me commandes-tu au sujet de ma femme ? Commande à ma femme à mon sujet, qu’elle soit attentive à mon honneur.

את קרבני לחמי. שני כבשים בכל יום, ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ולחם שלמה היה הרבה מזה שנאמר (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר מריאים, זה שאמר הכתוב (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לרבקה (בראשית כ״ד:י״ז) הגמיאיני נא מעט מים, ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב (שם כה) הלעיטני נא, כתוב אחד אומר (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב אחד אומר (שם לו) הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כ״ו:א׳) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח.

« Mon offrande, mon pain. » Deux agneaux chaque jour, et non les deux à la fois, mais « l’agneau, l’un, tu feras au matin, et l’agneau, le second, tu feras entre les deux soirs ». Et le pain de Shelomo était bien plus que cela, car il est dit (I Rois 5,2-3) « et le pain de Shelomo, pour un jour, fut de trente kor de fleur de farine et soixante kor de farine, dix bœufs gras » ; c’est ce que dit l’Écriture (Proverbes 13,25) « le juste mange à satiété de son âme, et le ventre des impies manque » : « le juste mange à satiété de son âme », c’est Eliézer, serviteur d’Avraham, qui dit à Rivqa (Genèse 24,17) « fais-moi boire, je te prie, un peu d’eau » ; « et le ventre des impies manque », c’est Essav, qui dit à Yaaqov (ibid. 25) « fais-moi avaler, je te prie ». Un verset dit (Job 37,23) « le Tout-Puissant, nous ne l’avons pas atteint, grand en force », et un verset dit (ibid. 36) « voici, Dieu est exalté dans sa force, et qui est comme Lui un enseignant ? » ; comment ces deux versets s’accomplissent-ils ? Mais lorsqu’Il donne à Israël, Il leur donne selon Sa force, et lorsqu’Il leur demande, Il ne demande que selon leur force ; vois ce qui est écrit (Exode 26,1) « et le Tabernacle, tu feras dix tentures » ; c’est pourquoi il est écrit « le Tout-Puissant, nous ne l’avons pas atteint, grand en force ».

(שם כז) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכתיב (שם כג) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכשנותן להם נותן כפי כחו שנאמר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים בכל חדש וחדש, לא כמגדי חדש זה. מגדי חדש זה.

(Ibid. 27) « Et toi, tu ordonneras aux fils d’Israël qu’ils prennent pour toi de l’huile d’olive pure », et il est écrit (ibid. 23) « les prémices de tes premiers fruits de ta terre, tu apporteras, etc. » ; et lorsqu’Il leur donne, Il donne selon Sa force, ainsi qu’il est dit (Ézéchiel 47,12) « et sur le torrent, sur sa rive, de ce côté et de l’autre, monteront toutes sortes d’arbres fruitiers ; leur feuille ne se flétrira pas et leur fruit ne cessera pas ; à ses mois il produira des prémices » ; car chaque arbre renouvelle d’autres prémices à chaque mois, non comme les fruits exquis (migdé) de ce mois-ci. Les fruits exquis de ce mois-ci.

כשמבקש אינו מבקש אלא לפי כחם שנאמר (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וכשהוא נותן נותן לפי כחו שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכתיב (שם נה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו'.

Lorsqu’Il demande, Il ne demande que selon leur force, ainsi qu’il est dit (Lévitique 23,40) « et vous prendrez pour vous, au premier jour, le fruit de l’arbre beau, des branches de palmiers » ; et lorsqu’Il donne, Il donne selon Sa force, ainsi qu’il est dit (Isaïe 41,19) « Je donnerai dans le désert le cèdre, l’acacia, le myrte et l’arbre à huile ; Je placerai dans la plaine aride le cyprès, le tidhar et le te’ashour ensemble », et il est écrit (ibid. 55) « au lieu de l’épine montera le cyprès, et au lieu de l’ortie montera le myrte, etc. ».

וע"ד הקבלה את קרבני לחמי לאשי, כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר. התחיל את מלשון (יחזקאל ב׳:ב׳) ואשמע את מדבר אלי. וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד כדי להקריב לי.

Et selon la Kabbale, « mon offrande, mon pain, pour mes sacrifices par le feu » : chacun de ces quatre mots indique l’attribut de rigueur, car c’est Lui qui parle. Il a commencé par la particule את (et), de l’expression (Ézéchiel 2,2) « et j’entendis Celui qui me parlait ». Et de même « korbani lah’mi » est de l’expression qerav (combat) et milh’ama (guerre), et de même « leishai » est de l’expression isha (sacrifice par le feu), « odeur apaisante » ; son explication : ce sacrifice est la continuation de la descente de l’abondance vers moi. « Vous veillerez » (tishmeru), c’est-à-dire : prenez garde que votre intention soit pour le Nom propre, afin de m’offrir.

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה' כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד, וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר, וסולת למנחה עשירית האיפה שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך וכזה היה קרבן של בין הערבים.

« Et tu leur diras : voici le sacrifice par le feu que vous offrirez » — moi-même — « à l’Éternel », lorsque vous offrirez « des agneaux d’un an, deux par jour, holocauste perpétuel » ; et ce sacrifice perpétuel que l’Écriture a commandé consiste à offrir chaque jour un agneau le matin, et de la fleur de farine pour l’offrande, un dixième d’épha, qui est la mesure de l’omer, et du vin, un quart de hin pour la libation, et de même était le sacrifice d’entre les deux soirs.

וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח, והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהוה ממנה בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים ולא שניהם ביחד.

Et il est connu que l’offrande de ces choses est l’essentiel de la nourriture de l’homme ; et puisque la croissance des aliments, leur développement et leur maturation sont par la cause des deux luminaires, qui sont le soleil et la lune, qui sont la cause du matin et du soir, nous offrons ce sacrifice à la couronne de Tiféret, d’où furent émanés le soleil et la lune, et la domination qui est la leur dans ce monde inférieur, tant dans les produits de la terre et dans tout ce qui en résulte que chez les humains, de là elle leur vient ; et à cause de cela, l’un était le matin et le second entre les deux soirs, et non les deux ensemble.

וכבר ידעת כי תמיד של שחר היה נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים היה נשחט במזרח כנגד המערב, וכמו שנתבאר בגמרא דיומא פרק שעירי יום הכפורים, וזהו שאמר שנים ליום ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך (משלי ד׳:ט׳) עטרת תפארת תמגנך. ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז"ל בברכת הלבנה, שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן.

Et tu sais déjà que le tamid du matin était égorgé à l’ouest, face à l’est, et celui d’entre les deux soirs était égorgé à l’est, face à l’ouest, comme cela a été expliqué dans la Guemara de Yoma, au chapitre « Se’irei Yom Hakippourim » ; et c’est ce qu’il dit « deux par jour », et ils ont interprété là : en face du jour, c’est-à-dire en face du lever du soleil, tant pour celui du matin que pour celui du soir, car l’intention est la ligne médiane, qui est la force du soleil ; et ce sacrifice perpétuel faisait expiation et protégeait Israël, et ton signe (Proverbes 4,9) « une couronne de beauté te protégera ». Et de là les sages de la vérité, de mémoire bénie, nous ont fait allusion, dans la bénédiction de la lune, qu’ils sont « une couronne de beauté pour ceux qui sont portés dès le ventre ».

ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים, והבן זה.

Et par cela le monde subsistait et était nourri, et les aliments étaient bénis, car la bénédiction se répandait et s’étendait de l’intérieur de l’intérieur vers l’Éden, et de l’Éden vers le jardin, et de là elle se répartit vers les êtres séparés ; comprends cela.

וביום השבת שני כבשים. בשלשה החגים גם בראש חדש וכן בראש השנה ויוה"כ תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים, וצריך שיהיו שוין למצוה, וכן אמרו בפרק שני שעירי, מוספין ודאי בעינן שוין. ופירוש למצוה, לא לעכובא. וטעם שלא היו כי אם שנים מפני שהשבת כבודו כפול, זכור ושמור, את שבתותי תשמרו, ולכך באו כל עניני שבת כפולים, עומר כפול אזהרותיו כפולות שכרו כפול עונשו כפול שירו כפול קרבנו כפול. ובמדרש אמר הקב"ה אין אני רוצה שתביאו לי בשבת יותר מכם, מה אתם שתי סעודות אף אני שני כבשים, עד כאן.

« Et le jour du Shabbat, deux agneaux. » Aux trois fêtes, ainsi qu’à Rosh ’Hodesh, et de même à Rosh HaShana et à Yom Kippour, tu trouves chaque jour sept agneaux, outre l’holocauste perpétuel, et ici, pour Shabbat, il n’a commandé d’offrir que deux agneaux, et il faut qu’ils soient égaux pour le commandement ; et c’est ce qu’ils ont dit au chapitre « Shenei se’irim » : pour les moussafim, nous exigeons certes qu’ils soient égaux. Et l’explication de « pour le commandement » : non comme condition indispensable. Et la raison pour laquelle il n’y en avait que deux : parce que le Shabbat, son honneur est double : « zakhor » et « shamor », « mes Shabbats vous garderez » ; et c’est pourquoi toutes les affaires du Shabbat sont venues doubles : omer double, ses avertissements doubles, son salaire double, sa punition double, son chant double, son sacrifice double. Et dans le Midrash : le Saint, béni soit-Il, dit : Je ne veux pas que vous M’apportiez, le Shabbat, plus que vous : de même que vous avez deux repas, de même Moi deux agneaux. Jusqu’ici.

ושני עשרונים. כנגד לחם משנה. ולא הזכיר כאן בשבת והקרבתם ולא תקריבו, שלא הקריבו קרבן מוסף במדבר, כי לא נצטוו עד עתה.

« Et deux dixièmes. » En correspondance avec le pain double. Et il n’a pas mentionné ici, pour Shabbat, « et vous offrirez » ni « vous offrirez », car ils n’offrirent pas de sacrifice moussaf dans le désert, puisqu’ils n’avaient pas été commandés jusqu’à présent.

עולת שבת בשבתו. כלומר בכל שבת, ושבת כמו (שמות ה יג) דבר יום ביומו. על עולת התמיד. כלומר עולת התמיד תחלה ואח"כ עולת השבת.

« L’holocauste du Shabbat en son Shabbat. » C’est-à-dire chaque Shabbat ; et « Shabbat » est comme (Exode 5,13) « la tâche du jour en son jour ». « Outre l’holocauste perpétuel. » C’est-à-dire : d’abord l’holocauste perpétuel, et ensuite l’holocauste du Shabbat.

ובראשי חדשיכם. לא אמר ובראש שאלו כן הייתי מבין ראש חדש ניסן שנקרא ראש חדשים (שמות י״ב:ב׳), לכך אמר ובראשי חדשיכם כלומר לכל חדש וחדש תקריבו מחדשי השנה. ועוד שיש לכל חדש שני ראשים, בערב נראית הירח ובבקר היו מקריבין הקרבן, וקרבן ראש חודש לא היה בלילה בעת שיראה הירח כי אין קרבן בלילה אלא קרבן פסח, ולאחר קרבן התמיד היו קריבין.

« Et aux débuts de vos mois (ouveroshé ’hodshekhem). » Il n’a pas dit « ouveroch », car s’il en était ainsi, j’aurais compris Rosh ’Hodesh de Nissan, qui est appelé « premier des mois » (Exode 12,2) ; c’est pourquoi il dit « ouveroshé ’hodshekhem », c’est-à-dire : pour chaque mois, vous offrirez, des mois de l’année. De plus, chaque mois a deux débuts : le soir, la lune apparaît, et le matin, on offrait le sacrifice ; et le sacrifice de Rosh ’Hodesh n’était pas de nuit, au moment où la lune est vue, car il n’y a pas de sacrifice la nuit, sauf le sacrifice pascal ; et c’est après le sacrifice perpétuel qu’on les offrait.

פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. דרשו רז"ל פרים כנגד אברהם דכתיב (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק דכתיב (שם כב) והנה איל אחר נאחז בסבך, כבשים כנגד יעקב דכתיב (שם ל) והכשבים הפריד יעקב, ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד השבטים דכתיב (שם לז) וישחטו שעיר עזים.

« Des taureaux, jeunes bovins, deux, et un bélier, des agneaux d’un an, sept, sans défaut. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété : les taureaux correspondent à Avraham, car il est écrit (Genèse 18,7) « et vers le gros bétail courut Avraham » ; un bélier correspond à Yits’haq, car il est écrit (ibid. 22) « et voici qu’un bélier, après cela, était pris dans le buisson » ; les agneaux correspondent à Yaaqov, car il est écrit (ibid. 30) « et Yaaqov sépara les agneaux » ; et un bouc de chèvres en sacrifice pour le péché correspond aux tribus, car il est écrit (ibid. 37) « et ils égorgèrent un bouc de chèvres ».

וראוי להתעורר במה שהיו י"א, שני פרים ואיל אחד שבעה כבשים ושעיר, הרי י"א קרבנות שהיו מקריבין בראש חדש וזה כנגד י"א שעות שהחמה גדולה מן הלבנה, שהחמה נבראת ביום רביעי והלבנה בו ביום אחר י"א שעות, וכנגד י"א ימים שיתרים ימות החמה על ימות הלבנה שהרי ימות החמה שס"ה וימות הלבנה שנ"ד. ומה שהיו מקריבין פרים כנגד אברהם, לפי שהיה כשני אנשים טומטום ואדרוגינוס וזכר, אברם אברהם. ומה שהיו מקריבין איל כנגד יצחק שהיה המיוחד שבעדר ואילו היה מששת ימי בראשית.

Et il convient de s’éveiller sur le fait qu’ils étaient onze : deux taureaux, un bélier, sept agneaux et un bouc, voilà onze offrandes qu’on offrait à Rosh ’Hodesh ; et cela correspond aux onze heures dont le soleil précède la lune, car le soleil fut créé le quatrième jour et la lune ce même jour, après onze heures ; et correspond aux onze jours dont les jours du soleil excèdent les jours de la lune, car les jours du soleil sont 365 et les jours de la lune 354. Et ce qu’on offrait des taureaux correspond à Avraham, parce qu’il était comme deux hommes : tumtum, et androgynos, et mâle ; Avram, Avraham. Et ce qu’on offrait un bélier correspond à Yits’haq, car il était le distingué du troupeau, et son bélier était depuis les six jours de la création.

שבעה כבשים כנגד יעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד למעלה משבעה רקיעים. ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד כנגד שלש פעמים שכתוב בו וירא ה' אל אברהם. ושני עשרונים סלת בלולה בשמן לאיל האחד כנגד שני פעמים שכתוב וירא ה' אל יצחק.

Sept agneaux correspondent à Yaaqov, parce que sa forme est gravée sur le trône de gloire, au-dessus des sept firmaments. Et trois dixièmes de fleur de farine, offrande pétrie à l’huile, pour le taureau, correspondent aux trois fois où il est écrit à son sujet « et l’Éternel apparut à Avraham ». Et deux dixièmes de fleur de farine pétrie à l’huile pour le bélier correspondent aux deux fois où il est écrit « et l’Éternel apparut à Yits’haq ».

ועשרון עשרון לכבש האחד היה לו לומר שני עשרונים ואמר עשרון כנגד פעם אחת שכתוב בו (בראשית ל״ה:ט׳) וירא אלהים אל יעקב, ומה שכפל ואמר עשרון עשרון כנגד שני שמות שיש לו יעקב וישראל, ועוד כנגד שתי עשיריות של ברכות שקבל, עשר ברכות כשנקרא יעקב ועשר ברכות כשנקרא ישראל, וכן כתוב בו (שם כח) עשר אעשרנו לך, זה לוי בנו העשירי בבנים, וחלקו של לוי מעשר, והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר.

« Et un dixième, un dixième, pour l’agneau un. » Il aurait dû dire deux dixièmes ; or il a dit « un dixième » en correspondance avec l’unique fois où il est écrit à son sujet (Genèse 35,9) « et Dieu apparut à Yaaqov » ; et ce qu’il a doublé et dit « un dixième, un dixième » correspond aux deux noms qu’il a, Yaaqov et Israël, et de plus aux deux dizaines de bénédictions qu’il a reçues : dix bénédictions lorsqu’il fut appelé Yaaqov et dix bénédictions lorsqu’il fut appelé Israël ; et de même il est écrit à son sujet (ibid. 28) « de tout ce que tu me donneras, certes je t’en donnerai la dîme » : c’est Lévi son fils, le dixième parmi les fils, et la part de Lévi est la dîme, et le Lévite donne au prêtre la dîme de la dîme.

ואמר הנביא (ירמיהו ל״א:ט׳) ואפרים בכורי הוא, מאפרים ולמעלה עד לוי עשרה הרי מעשר, גרשון קהת ומררי לבני שמעי עמרם יצהר חברון ועזיאל אהרן הרי עשרה, לכך כתיב (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

Et le prophète dit (Jérémie 31,9) « et Éphraïm est mon premier-né » ; d’Éphraïm vers le haut jusqu’à Lévi, dix, voici une dîme : Guershon, Qehat et Merari, Livni, Shim’i, ’Amram, Yits’har, ’Hevron et ’Ouziel, Aharon : voici dix ; c’est pourquoi il est écrit (I Chroniques 23,13) « et Aharon fut mis à part pour être sanctifié comme saint des saints ».

ונסכיהם חצי ההין. ששה לוגין, שההין י"ב לוגין. יהיה לפר כנגד אברהם, בשש שעות מן היום כחם היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר. ושלישית ההין, הוא ארבע לוגין, לאיל, כנגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום. ורביעית ההין, הוא שלשה לוגין י"ח ביצים, לכבש, כנגד יעקב שהתפלל י"ח ברכות, שנאמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה דכתיב (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואל תפגע בי.

« Et leurs libations : un demi-hin. » Six logs, car le hin est de douze logs. « Ce sera pour le taureau », en correspondance avec Avraham : à six heures du jour, à la chaleur du jour, les anges vinrent à lui et il courut vers le gros bétail. « Et un tiers de hin », c’est quatre logs, « pour le bélier », en correspondance avec Yits’haq, qui fut amené en offrande à quatre heures du jour. « Et un quart de hin », c’est trois logs, dix-huit œufs, « pour l’agneau », en correspondance avec Yaaqov, qui pria les dix-huit bénédictions, car il est dit (Genèse 28,11) « et il rencontra (vayifga) le lieu », et « rencontre » n’est autre que prière, car il est écrit (Jérémie 7,16) « et n’intercède pas auprès de Moi (tifga) ».

ויש להתעורר שלא מצינו בכל התורה כלה שעור רביעית ההין בפר ואיל כי אם בכבש לבדו, ויש בענין סוד, ובפסוק (ויקרא כ״ו:מ״ב) וזכרתי את בריתי יעקוב רמזתי מזה.

Et il y a à s’éveiller : nous n’avons pas trouvé dans toute la Torah la mesure d’un quart de hin pour un taureau et un bélier, mais seulement pour l’agneau seul, et il y a dans l’affaire un secret, et dans le verset (Lévitique 26,42) « et Je me souviendrai de Mon alliance avec Yaaqov » j’ai fait allusion à cela.

זאת עולת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין.

« Ceci est l’holocauste du mois en son mois. » Car si son jour est passé, son sacrifice est annulé et il ne peut plus être rattrapé.

ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. ע"ד הפשט לשם ה', כמו (שם טז) עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. או יאמר חטאת לה' על החטא שהאדם עושה לה', כי כן לשון חטאת בלשון הקדש הבא עם למ"ד אין החטא דבק כי אם באדם החוטא, כמו (בראשית ל״ט:ט׳) וחטאתי לאלהים, (שם מד) וחטאתי לאבי, ולפי מה שדרשו בו רז"ל הוא בהפך, והענין מסתרי התורה.

« Et un bouc de chèvres en sacrifice pour le péché, pour l’Éternel. » Selon le peshat : pour le nom de l’Éternel, comme (ibid. 16) « sur lequel est monté le sort pour l’Éternel, et il en fera un sacrifice pour le péché ». Ou bien il dira « sacrifice pour le péché pour l’Éternel » à propos du péché que l’homme commet envers l’Éternel, car ainsi l’expression ’hatat dans la langue sainte, quand elle vient avec la lettre lamed, le péché ne s’attache qu’à l’homme qui pèche, comme (Genèse 39,9) « et j’ai péché envers Dieu », (ibid. 44) « et j’ai péché envers mon père » ; mais d’après ce que nos Sages, de mémoire bénie, en ont interprété, c’est l’inverse, et l’affaire est des secrets de la Torah.

וע"ד המדרש לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה', כן דרשו במסכת שבועות, והוא כי שעיר של ראש חדש מכפר על מי שנכנס למקדש בטומאה בשוגג בלא ידיעה כלל. ועוד דרשו בו אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח דכתיב בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. ובפרק אלו טרפות רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א׳:ט״ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן.

Et selon le Midrash, « pour le péché, pour l’Éternel » : un péché que seul l’Éternel connaît ; ainsi ont-ils interprété dans le traité Shevouot, et c’est que le bouc de Rosh ’Hodesh fait expiation pour celui qui est entré dans le Sanctuaire en état d’impureté par inadvertance, sans aucune connaissance. Et ils l’ont encore interprété : Resh Laqish dit : en quoi le bouc de Rosh ’Hodesh est-il différent, qu’il soit écrit à son sujet « pour le péché, pour l’Éternel » ? Le Saint, béni soit-Il, dit : que ce bouc soit une expiation sur Moi pour avoir diminué la lune. Et au chapitre « Elou terefot », Rabbi Shim’on ben Pazi opposa : il est écrit (Genèse 1,16) « et Dieu fit les deux grands luminaires », et il est écrit « le grand luminaire et le petit luminaire ».

אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה לו מאי רבותיה שרגא בטהרא מי אהני, אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה לו יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות דכתיב (שם) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, אמר לה לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן.

La lune dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, est-il possible que deux rois se servent d’une seule couronne ? Le Saint, béni soit-Il, lui dit : va et diminue-toi. Elle dit devant Lui : Maître du monde, parce que j’ai dit devant Toi une chose convenable, je me diminuerais ? Il lui dit : va et gouverne le jour et la nuit. Elle lui dit : quelle en est la grandeur ? Une lampe en plein midi, à quoi sert-elle ? Il lui dit : va, et Israël comptera par toi les jours et les années. Elle lui dit : le soleil aussi est indispensable au calcul des saisons, car il est écrit (ibid.) « et ils seront pour des signes, et pour des temps fixés, et pour des jours et des années ». Il lui dit : va, et les justes seront appelés de ton nom : Yaaqov le Petit, Shemouel le Petit, David le Petit.

לא הוה מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמעטתי את הירח.

Elle ne fut pas apaisée. Le Saint, béni soit-Il, dit : apportez une expiation pour Moi, car j’ai diminué la lune. Et c’est ce que dit Resh Laqish : en quoi le bouc de Rosh ’Hodesh est-il différent, qu’il soit dit à son sujet « pour le péché, pour l’Éternel » ? Le Saint, béni soit-Il, dit : que ce bouc soit une expiation sur Moi pour avoir diminué la lune.

ובאור הענין הזה כי מלת הגדולים תורה שהיו השמש והירח שוין באורה ואחר כך נתמעטה הירח, וזהו שחזר ואמר (שם) את המאור הגדול ואת המאור הקטן, ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולכבודו של מקום אמרה כן שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו וכמעט שיאמרו האומות מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה, ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד צדיקים יקראו על שמך, ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה, ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת, וזהו שאמרו אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח.

Et l’explication de cette affaire : le mot « les grands » enseigne que le soleil et la lune étaient égaux en lumière, et ensuite la lune fut diminuée, et c’est ce qu’il dit de nouveau (ibid.) « le grand luminaire et le petit luminaire » ; et elle fut diminuée par suite d’une accusation qu’elle porta et dit : est-il possible que deux rois se servent d’une seule couronne ? Et elle dit cela pour l’honneur du Lieu, car il apparaît qu’il n’y a pas de capacité de faire des soleils, de sorte que chacun serait une lumière à part et qu’aucun n’aurait besoin de recevoir de son compagnon, et presque les nations diraient que c’est par défaut de capacité du Nom de répandre Sa lumière sur chacun et chacun ; et cette accusation consistait en ce qu’elle avait émis des doutes sur les attributs du Saint, béni soit-Il ; et après qu’elle fut diminuée et eut honte de sa faute, Il lui dit : va et gouverne le jour et la nuit, et de plus « et Israël comptera par toi les jours et les années », et de plus « les justes seront appelés de ton nom » ; et le Saint, béni soit-Il, fit tout cela pour apaiser son esprit, et elle ne fut pas apaisée jusqu’à ce qu’Il lui accorde un honneur dans le sacrifice de Rosh ’Hodesh, qu’on offre devant Lui chaque fois qu’elle se renouvelle ; et c’est ce qu’ils ont dit : le Saint, béni soit-Il, dit : apportez une expiation pour Moi, car j’ai diminué la lune.

וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו. ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר שאם ישובו אחר שחטאו שהקב"ה יתפייס להם כשם שנתפייס ללבנה וקבע קרבנות כפרה ביום חדושה, וקבע גם כן ראש השנה שהוא יום תשובה ביום חדושה, וכל זה להודיע שהקב"ה מקבל תשובת הרשעים כשם שקבל הלבנה ונתפייס לה מעון הקטרוג, ולכך הצדיקים נמשלים לשמש שהיה עלוב מן הלבנה והוא שכתוב (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו אלי, וכן פירשו רוב המפרשים.

Et tout cela pour enseigner que le Saint, béni soit-Il, ne veut pas qu’il y ait d’accusation dans l’œuvre de la création entre Ses créatures. Et de plus, il est possible que cela inclue une autre affaire, pour fournir un argument à ceux qui se repentent, et d’eux les êtres inférieurs verront et prendront leçon : que s’ils reviennent après avoir fauté, le Saint, béni soit-Il, s’apaisera envers eux comme Il s’est apaisé envers la lune, et qu’Il a fixé des sacrifices d’expiation au jour de son renouvellement, et a aussi fixé Rosh HaShana, qui est un jour de repentir, au jour de son renouvellement ; et tout cela pour faire savoir que le Saint, béni soit-Il, accepte le repentir des méchants comme Il a accepté la lune et s’est apaisé envers elle de la faute de l’accusation ; et c’est pourquoi les justes sont comparés au soleil, qui avait été offensé par la lune, et c’est ce qui est écrit (Juges 5,31) « et ceux qui L’aiment sont comme le soleil quand il sort dans sa force ». Et l’expression « alay » (sur Moi), le grand Rav, Rabbi Yits’haq Alfassi, de mémoire bénie, a écrit dans ses Halakhot qu’elle est comme « elay » (vers Moi), et ainsi ont expliqué la plupart des commentateurs.

וע"ד השכל לחטאת לה', ולא ללבנה, ובא שעיר זה לעקור אמונת עובדי הלבנה, כי היה מנהג האומות בימים קדמונים להקריב קרבנות ללבנה בכל ראשי החדשים, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר לה', כלומר לה' ולא ללבנה, שלא יחשוב חושב שאנו מקריבים ללבנה ועושין כמעשה העכו"ם, ולא מצינו בשאר שעירי הרגלים שיזכיר בהן כלל חטאת לה' אלא חטאת סתם, שהרי היו נאכלין ולא נשרפים ולכך א"א שיזכיר בהן לה', ומה שנזכר כאן בשעיר זה והוא נאכל גם כן היה זה כדי למעט עבודת הלבנה ולהסיר המחשבה ההיא מלב כל מסתפק בה זה דרך הרמב"ם ז"ל.

Et selon l’intellect, « pour le péché, pour l’Éternel », et non pour la lune : ce bouc vient déraciner la croyance des adorateurs de la lune, car la coutume des nations aux temps anciens était d’offrir des sacrifices à la lune à tous les débuts de mois, et c’est pourquoi l’Écriture a dû mentionner « pour l’Éternel », c’est-à-dire pour l’Éternel et non pour la lune, afin que nul ne pense que nous offrons à la lune et faisons l’acte des idolâtres ; et nous ne trouvons pas, dans les autres boucs des fêtes, qu’il y mentionne « pour l’Éternel », seulement « sacrifice pour le péché » sans plus, car ils étaient mangés et non brûlés, et c’est pourquoi il n’était pas possible qu’il y mentionne « pour l’Éternel » ; et ce qui est mentionné ici pour ce bouc, qui est mangé aussi, c’était pour réduire le culte de la lune et ôter cette pensée du cœur de quiconque est en doute à son sujet. Telle est la voie du Rambam, de mémoire bénie.

ועל הדרך הזה יהיה באור המדרש לרז"ל כי השמש והירח בתחלת הבריאה היו שוין באורה, והוא לשון (בראשית א׳:ט״ז) שני המאורות הגדולים, כי היה השמש עליה פנים בפנים, והיה לזה אור ביום ולזה אור בלילה מצד השמש שעליו, ואין הכוונה שהיה אור הלבנה בתחלת הבריאה גדול כאור השמש אלא שנבראו שניהם בגדלן, כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו, וזהו שהזכיר את שני המאורות הגדולים. וחזר והזכיר המאור הגדול לומר שעמד כן בגדלו.

Et selon cette voie sera l’explication du Midrash de nos Sages, de mémoire bénie : le soleil et la lune, au début de la création, étaient égaux en lumière, et c’est l’expression (Genèse 1,16) « les deux grands luminaires », car le soleil était sur elle face à face, et celui-ci avait lumière de jour et celle-ci lumière de nuit, du côté du soleil qui était sur elle ; et l’intention n’est pas que la lumière de la lune fût au début de la création grande comme la lumière du soleil, mais que les deux furent créés en leur grandeur, car toutes les créatures furent créées dans leur pleine stature et selon leur forme propre ; et c’est ce qu’il a mentionné : « les deux grands luminaires ». Et il a repris et mentionné « le grand luminaire » pour dire qu’il est resté ainsi en sa grandeur.

ואת המאור הקטן שלא עמד כן בגדלו אלא שנתמעט, וכן הוא מתמעט והולך, שאינו כשמש שאינו מקבל תוספת ומגרעת. גם אין לומר שהיו בגודל גוף, כי גוף השמש והירח בתחלת הבריאה היו כמו שהם היום זה גדול וזה קטן, לא נשתנה גוף הירח ולא נתמעט אלא באורה.

« Et le petit luminaire » : qui ne resta pas ainsi en sa grandeur mais fut diminué, et ainsi il diminue continuellement, ce qui n’est pas comme le soleil, qui ne reçoit ni ajout ni retrait. Et on ne peut pas dire non plus qu’ils étaient égaux par la taille de leur corps, car le corps du soleil et de la lune, au début de la création, étaient comme ils sont aujourd’hui, celui-ci grand et celui-là petit ; le corps de la lune n’a pas changé et n’a pas été diminué, mais seulement sa lumière.

וענין המעטת האור הוא כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והכתר הנה כנוי ומשל לזוהר האור, ולכך אמרה כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו ואני מלך כמוהו למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ"מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר, ודבר הגון אמרה אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, כלומר סבורה את שהאור הזה בעצמו הבא לך מהשמש שיהיה כן תמיד, אין זאת, אלא בלכתך תהי מתמעטת, וזהו לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת.

Et l’affaire de la diminution de la lumière : lorsque la lune vit qu’elle se servait de la lumière du soleil et que la lumière n’était pas d’elle-même, elle dit : est-il possible que deux rois se servent d’une seule couronne ? Et la couronne est ici un surnom et une parabole de l’éclat de la lumière ; et c’est pourquoi elle dit : puisque je suis nécessaire dans le monde inférieur, comme le soleil, pour agir en lui et le diriger, et que je suis roi comme lui, pourquoi n’y aurait-il pas pour moi une couronne à part, car si ma lumière n’est pas claire comme la lumière du soleil, en tout cas elle serait de moi-même et je ne recevrais pas d’un autre ; et elle dit une chose convenable. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : va et diminue-toi, c’est-à-dire : tu penses que cette lumière même qui te vient du soleil sera ainsi toujours ? Il n’en est pas ainsi, mais dans ton cheminement tu seras diminuée ; et c’est « va et diminue-toi ». Elle dit devant Lui : Maître du monde, parce que j’ai dit devant Toi une chose convenable, je me diminuerais ? Il lui dit : ce pour quoi Je t’ai créée en cette affaire, que tu reçoives sa lumière du soleil, c’était pour un besoin ; mais parce que tu as dit une chose convenable, Mes fils apporteront une expiation et un sacrifice chaque fois que tu te renouvelles.

ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם, כשם ששינה טבע המים להקוות כלן אל מקום אחד, והוא ים אוקיאנוס, וזהו שאמרו במדרש קהלת (קהלת א׳:ט״ו) מעוות לא יוכל לתקון, משנתעותו מימי בראשית ונתנו באוקיאנוס שוב לא נתקנו, משנתעותו באורות מששת ימי בראשית וחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה כמה קצים וכמה חדשים לא נתקנו, עד כאן במדרש קהלת.

Et l’avis de Rabbi Shim’on, de mémoire bénie, dans ce dire, est qu’au début ils étaient égaux en lumière réellement, et la lumière de la lune était grande comme la lumière du soleil, et ensuite le Créateur, qu’Il soit exalté, la diminua pour l’utilité du monde et son peuplement, car si elle n’avait pas été diminuée, tout le temps aurait été jour, et l’utilité qui parvient de la nuit aux êtres vivants inférieurs serait absente, son existence annulée, et le monde ne subsisterait pas ; et c’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, changea la nature de la lune et réduisit sa lumière pour le besoin du peuplement du monde, de même qu’Il changea la nature de l’eau pour qu’elle s’amasse tout entière en un seul lieu, qui est la mer Océan ; et c’est ce qu’ils ont dit dans le Midrash Qohelet (Ecclésiaste 1,15) « ce qui est tordu ne peut être redressé » : depuis que les eaux furent détournées, dès les jours de la Création, et placées dans l’Océan, elles ne furent plus rétablies ; depuis qu’elles ont été tordues dans les luminaires dès les six jours de la création, et que le Saint, béni soit-Il, a réduit l’année de la lune par rapport à l’année du soleil, combien de termes et combien de mois ne furent pas redressés. Jusqu’ici dans le Midrash Qohelet.

וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.

Et selon la Kabbale, « pour le péché, pour l’Éternel » : le Saint, béni soit-Il, dit : apportez une expiation sur Moi, pour avoir diminué la lune. L’expression « alay » (sur Moi) : pour ce qui est au-dessus de Moi, car j’ai diminué la lune pour Moi et à cause de Moi.

ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן.

Et l’explication du Midrash selon cette voie : la lune dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, est-il possible que deux rois se servent d’une seule couronne ? La Gloire dit devant la Bina : est-il possible que deux rois, qui sont la Tiféret et la Gloire, se servent d’un seul canal, et que chaque roi n’ait pas un canal à part pour recevoir et puiser d’en haut, de l’intérieur de l’intérieur ? La Gloire voulut avoir un canal à part pour tirer de la Bina comme la Tiféret, et non qu’elle ait besoin de tirer de la Tiféret. Il lui dit : va et diminue-toi ; cette diminution est l’interruption de l’abondance qui vient à la Gloire d’en haut. La Gloire dit : parce que j’ai dit une chose convenable, l’abondance sera interrompue de moi ? Il lui dit : va et gouverne le jour et la nuit. Il lui dit : Israël comptera par toi les jours et les années, et les justes seront appelés de ton nom, Yaaqov le Petit, Shemouel le Petit ; et l’explication de « de ton nom » : c’est Adonaï le petit.

לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים.

Elle ne fut pas apaisée jusqu’à ce que le Saint, béni soit-Il dît que nous Lui offririons un sacrifice chaque jour de la nouvelle lune ; et c’est ce qu’il dit « dit le Saint, béni soit-Il », c’est-à-dire que le Maître de miséricorde dit : apportez une expiation pour la Gloire, et l’intention sera : pour ce qui est au-dessus de Moi (she-alay), car j’ai diminué la lune, c’est-à-dire : parce que fut diminuée et interrompue l’afflux de miséricorde provenant de la puissance de la lune, et qu’elle revint à la rigueur ; et c’est pourquoi vous devrez apporter une expiation chaque mois, au moment de son renouvellement, afin de lui faire parvenir l’abondance de la miséricorde d’en haut, et que le monde s’élève ; et c’est le secret de « ceci est l’holocauste du mois en son mois », car c’est l’attribut qui s’élève et monte pour recevoir l’abondance de la miséricorde.

ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.

Et dans le futur, le soleil et la lune seront égaux en lumière comme ils étaient au début, et comme l’enseigne le mot « les grands », et ainsi ce sera à la fin ; et c’est la parole du prophète, que la paix soit sur lui (Isaïe 30,26) « et la lumière de la lune sera comme la lumière du soleil, et la lumière du soleil sera septuple, comme la lumière des sept jours », c’est-à-dire : après que la lumière du soleil sera septuple ; et la raison à cela : que la force de la lune, qui est l’attribut de rigueur, sera unifiée et s’élèvera par la miséricorde. Et j’ai déjà mentionné cela à propos du verset (Exode 15) « celui-ci est mon Dieu », et c’est clair.

ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'. לא הזכיר כאן בין הערבים, שהרי כבר ידוע. והנה לא הזכיר עולת שבת בשבעת ימי הפסח, כאשר לא הזכיר עולת התנופה של עומר האמורה בסדר אמור אל הכהנים. (ויקרא כ״ג:ז׳) ואמר כל מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת, לפי שיום טוב הותר באוכל נפש וכשהזכיר במקום אחר (שמות י״ב:ט״ז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש (שם) אך אשר יאכל לכל נפש.

« Et au premier mois, le quatorzième jour du mois, la Pâque pour l’Éternel. » Il n’a pas mentionné ici « entre les deux soirs », car c’est déjà connu. Et voici qu’il n’a pas mentionné l’holocauste du Shabbat durant les sept jours de Pessa’h, de même qu’il n’a pas mentionné l’holocauste de l’agitation de l’omer, mentionné dans la section « Emor el hakohanim ». (Lévitique 23,7) Et il dit « toute œuvre de travail » et n’a pas dit « toute œuvre » comme pour Shabbat, parce que, le jour de fête, les travaux nécessaires à la préparation de la nourriture sont permis ; et lorsqu’il a mentionné ailleurs (Exode 12,16) « aucune œuvre ne sera faite en eux », il a dû préciser (ibid.) « sauf ce qui sera mangé par toute âme ».

וביום הבכורים. חג השבועות נקרא בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם תחלה למנחת חטים הבאה מן החדש.

« Et au jour des prémices. » La fête de Shavou’ot est appelée « prémices de la moisson du blé » à cause des deux pains, qui constituent la première offrande de blé provenant de la nouvelle récolte.

ויש לך להתבונן למה לא הזכיר כאן בשעיר של עצרת חטאת, כשם שהזכיר בכל המועדים שבפרשה זו, והטעם בזה על דרך הפשט לפי שעצרת זמן מתן תורה ושם היו ישראל כנולד זה בלא חטא.

Et tu as à examiner pourquoi il n’a pas mentionné ici, pour le bouc de ’Atséret, un sacrifice pour le péché, comme il l’a mentionné dans toutes les fêtes de cette section ; et la raison à cela, selon le peshat : parce que ’Atséret est le temps du don de la Torah, et là Israël étaient comme un nouveau-né sans faute.

וע"ד הקבלה ירמוז לעצרתו של עולם שבו יבטל יצר הרע לגמרי וגדר אבניו נהרסה.

Et selon la Kabbale, cela fait allusion à l’’Atséret du monde, où le mauvais penchant sera complètement annulé et la clôture de ses pierres démolie.

תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים, מכאן דרשו רז"ל עלו ביין קמחים פסול לנסכים, שהרי אין ראוי להקריב על גבי המזבח אלא דבר המובחר במינו, וכל שאין פסול אך הוא כחוש וכעור אין מקריבין אותו לכתחלה, שאם היה חייב קרבן עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, שעל זה נאמר (מלאכי א׳:י״ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר, אלא צריך שיביא מן המובחר. וכן היו ישראל עושין בזמן שבהמ"ק קיים, היו מביאין אילים ממואב, וכבשים שגביהם רחבה מחברון, וגוזלות מהר המלך, ושמן מתקוע, הכל היה מובחר במינו.

« Ils seront pour vous sans défaut, ainsi que leurs libations. » Même les libations seront sans défaut ; de là nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété : un vin dans lequel sont montées des moisissures blanches est invalide pour les libations, car il n’est pas convenable d’offrir sur l’autel autre chose que ce qui est choisi dans son espèce, et tout ce qui n’est pas invalide mais maigre et laid, on ne l’offre pas ab initio ; car s’il était tenu à une offrande d’holocauste, il n’apporterait pas un agneau maigre et laid en disant : n’est-il pas sans défaut ? — car sur cela il est dit (Malachie 1,14) « et maudit le fourbe qui a dans son troupeau un mâle » ; mais il lui faut apporter du meilleur. Et ainsi faisaient Israël au temps où le Beith Hamiqdash était debout : ils apportaient des béliers de Moav, des agneaux dont le dos est large de ’Hevron, des pigeonneaux de la montagne du Roi, et de l’huile de Teqoa : tout était choisi dans son espèce.

וכן מצינו בקרבנו של הבל (בראשית ד׳:ד׳) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, ונתרצה קרבנו, ונאמר בקין שלא הביא מן המובחר (שם) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וכן כתיב (דברים י״ב:י״א) וכל מבחר נדריכם, וכתיב (במדבר י״ח:ל׳) בהרימכם את חלבו ממנו. ואפילו עצי המערכה שהיו עורכין בקרבנות על גבי המזבח נצטוינו בהם שיהיו מובחרין שלא יהא בהן תולעת, ואין מביאים עצים מבנין שנסתר אלא חדשים לעולם. וכל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני ישוב ארץ ישראל.

Et de même nous trouvons dans l’offrande de Hevel (Genèse 4,4) « et Hevel apporta, lui aussi, des premiers-nés de son troupeau et de leur graisse », et son offrande fut agréée ; et il est dit de Qayin qu’il n’a pas apporté du meilleur (ibid.) « et vers Qayin et vers son offrande Il ne se tourna pas » ; et de même il est écrit (Deutéronome 12,11) « et tout le choix de vos vœux », et il est écrit (Nombres 18,30) « quand vous en prélèverez son meilleur ». Et même le bois de l’arrangement, qu’on disposait pour les offrandes sur l’autel, nous fûmes commandés à son sujet qu’il soit choisi, qu’il n’y ait pas de ver en lui, et on n’apporte pas de bois d’un bâtiment démoli, mais toujours du neuf. Et tout bois est valable pour l’arrangement sauf celui d’olivier et de vigne, à cause du peuplement de la terre d’Israël.

וכן נצטוינו בשמן של מנורה להביא מן המובחר, ואין כל השמנים כשרין למנורה אלא שמן זית היוצא מן הכתית בלבד. ומטעם זה אסרו רז"ל שמן שנפל בו עכבר להדליק ממנו נרות של בית הכנסת, ודעת הגאונים ז"ל שאם נמוח ויש בשמן ששים שמותר באכילה, ואם אינו נמוח זורקו והשמן הותר בששים ממנו, ואע"פ שהשמן מותר באכילה פסול למאור, שנאמר (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך, דבעינן דבר המובחר.

Et de même nous fûmes commandés, pour l’huile du candélabre, d’apporter du meilleur, et toutes les huiles ne sont pas valables pour le candélabre, mais seulement l’huile d’olive sortant de l’olive broyée. Et pour cette raison nos Sages, de mémoire bénie, ont interdit une huile dans laquelle est tombée une souris, pour en allumer les lampes du Beith Haknesset ; et l’avis des Gueonim, de mémoire bénie, est que si la souris s’est dissoute et que l’huile représente soixante fois sa quantité, l’huile est permise à la consommation ; si la souris ne s’est pas dissoute, on la retire, et l’huile est permise si elle représente soixante fois la quantité de la souris ; et bien que l’huile soit permise à la consommation, elle est invalide pour l’éclairage, car il est dit (Malachie 1,8) « offre-le donc à ton gouverneur », car nous exigeons une chose choisie.

והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר. פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות, והיו מקריבין אותן ביום ראשון י"ג וביום שני י"ב וביום שלישי י"א, וכן כלן מתמעטים והולכים, והיה זה סימן כליה לשבעים אומות עו"ג שיהיו כלן כלין מן העולם. וכבר ידעת כי היו לשבעים אומות הקדמונים שבעים שרים למעלה,, שהרי כל אומה ואומה יש לה שר ממונה עליה ומנהיגה, כענין שכתוב (דניאל י׳:כ׳) ושר מלכות פרס וגו', (שם) והנה שר יון בא.

« Et vous offrirez un holocauste, sacrifice par le feu, odeur apaisante pour l’Éternel : treize taureaux, jeunes bovins. » Les taureaux de la fête dans cette section sont au nombre de soixante-dix, correspondant aux soixante-dix nations, et on les offrait le premier jour treize, le deuxième jour douze, le troisième jour onze, et ainsi tous allaient en diminuant, et c’était un signe de destruction pour les soixante-dix nations idolâtres, qu’elles soient toutes détruites du monde. Et tu sais déjà que les soixante-dix nations anciennes avaient soixante-dix princes en haut, car chaque nation a un prince préposé sur elle et qui la dirige, comme il est écrit (Daniel 10,20) « et le prince du royaume de Perse, etc. », (ibid.) « et voici que le prince de Yavan vient ».

ולא תמצא בכל הפרשה הזו בכל שבעת הימים שיזכיר בהם לה' כי אם ביום ראשון בלבד, והכוונה כי מה שישראל מהנין לכל אותן הכחות לפי שטובות העולם באות על ידן כדי שיתיחדו הכחות זה בזה ויודה כל אחד ואחד למי שהוא מקבל כח על ידו מאת הסבה העליונה, ונמצאו כלן מכירים ומודים שאדון יחיד מושל עליהם, ולכך הזכיר בכאן ביום ראשון בלבד לה' ללמדך שתהיה הכוונה בכל שבעים פרים לה' בלבד שהוא ראש הממשלות והמערכות כולן, וזהו שאמרו רז"ל במסכת סכה אוי להם לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו, בזמן שבהמ"ק קיים היה המזבח מכפר עליהם האידנא מאן מכפר עליהם.

Et tu ne trouveras pas, dans toute cette section, durant les sept jours, qu’il y mentionne « pour l’Éternel », sauf le premier jour seulement ; et l’intention est que ce qu’Israël procure de bien à toutes ces forces, c’est parce que les biens du monde viennent par eux, afin que les forces s’unissent l’une à l’autre et que chacune reconnaisse celui par l’intermédiaire duquel elle reçoit sa force de la Cause supérieure, et ainsi toutes se trouvent reconnaître et confesser qu’un seul Maître gouverne sur elles ; et c’est pourquoi il a mentionné ici, le premier jour seulement, « pour l’Éternel », pour t’enseigner que l’intention, dans tous les soixante-dix taureaux, est pour l’Éternel seul, qui est la tête de toutes les dominations et de tous les ordres. Et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Souccah : malheur aux nations du monde, qui ont perdu et ne savent pas ce qu’elles ont perdu : au temps où le Beith Hamiqdash existait, l’autel faisait expiation pour elles ; aujourd’hui, qui fait expiation pour elles ?

למדו אותנו בזה שהיו ישראל מקריבין בשבעת ימי הסכות שבעים קרבנות לכפר על שבעים אומות, והקרבן היה לקרב הכחות זה בזה, שיכיר כח כל אומה ואומה הכח שהוא למעלה ממנו, וכן מכח לכח ומעליון לעליון ומגבוה לגבוה עד הסבה הראשונה העליונה על הכל, וכלן מודים ומיחדים שאין להם גדולה ומלכות אלא ממנו והוא אינו חסר כלום, וזהו היחוד השלם, וזהו לשון קרבן שהוא קרוב הכחות, שכלן מודין למי שמקבלין כח ממנו.

Ils nous ont enseigné par là qu’Israël offrait durant les sept jours de Souccot soixante-dix offrandes pour faire expiation pour les soixante-dix nations, et l’offrande servait à rapprocher les forces l’une de l’autre, afin que la force de chaque nation reconnaisse la force qui est au-dessus d’elle, et ainsi de force en force, de supérieur en supérieur, de haut en haut, jusqu’à la Cause première, supérieure à tout, et toutes reconnaissent et proclament l’unité : qu’elles n’ont de grandeur et de royauté que de Lui, et Lui ne manque de rien ; et c’est l’unification parfaite ; et c’est l’expression « qorban », qui est la proximité des forces, car toutes reconnaissent Celui de qui elles reçoivent force.

ובמדרש והקרבתם אשה, זהו שאמר הכתוב (תהילים ק״ט:ד׳) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה אתה מוצא בחג ישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות העולם לפיכך היו צריכין שיהיו אוהבים אותנו, ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאין אותנו, שנאמר תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. ועוד דרשו בפרי החג, למדה תורה דרך ארץ בקרבנות הללו, שאם יתארח אדם אצל חברו יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו ירק וכן פוחת והולך עד שמאכילו קטנית.

Et dans le Midrash : « et vous offrirez un sacrifice par le feu » ; c’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 109,4) « à la place de mon amour ils m’accusent, et moi je suis prière » : tu trouves qu’à la fête, Israël offre soixante-dix taureaux pour les soixante-dix nations du monde, c’est pourquoi il fallait qu’elles nous aiment ; et il ne suffit pas qu’elles ne nous aiment pas, mais elles nous haïssent, car il est dit « à la place de mon amour ils m’accusent, et moi je suis prière ». Et ils ont encore interprété, à propos des taureaux de la fête : la Torah a enseigné la bienséance par ces offrandes, que si un homme est reçu chez son prochain, le premier jour il le reçoit bien et lui fait manger des volailles, le lendemain il lui fait manger des poissons, le lendemain il lui fait manger des légumes, et ainsi il diminue progressivement jusqu’à lui faire manger des légumineuses.

ומנחתם ונסכיהם. דרשו רז"ל במסכת תענית, נאמר בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים, מכאן סמכו חכמים ז"ל רמז לנסוך המים בחג.

« Et leur offrande et leurs libations. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété dans le traité Ta’anit : il est dit au deuxième jour « venisekheihem » (leurs libations), au sixième « venisakheha » (ses libations), et au septième « kemishpatam » (selon leur règle) : mem, yod, mem — voici ici « mayim » (eau) ; de là les Sages, de mémoire bénie, ont tiré une allusion à la libation de l’eau à la fête.

ויש לך להשכיל איך התחיל רמז המים מן היום השני, לפי שביום שני נבדלו המים במעשה בראשית, ועל כן פעולת יום השני גדולה במים, ואמרו רז"ל אנשי מעמד היו מתענין בשני מפני יורדי המים, וכן ביום הששי שבו נברא אדם והוצרך למים כענין שכתוב (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכתיב (שם) וייצר ה' אלהים וגו', והשלים הרמז בשביעי לפי שהשביעי תשלום מעשה בראשית. ואמרו במסכת ראש השנה אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

Et tu as à comprendre comment l’allusion à l’eau commence dès le deuxième jour : parce que le deuxième jour les eaux furent séparées dans l’œuvre de la création, et c’est pourquoi l’action du deuxième jour est grande dans les eaux ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : les hommes de la Ma’amad jeûnaient le deuxième jour de la semaine en faveur de ceux qui prennent la mer ; et de même le sixième jour, où l’homme fut créé et eut besoin d’eau, comme il est écrit (Genèse 2,6) « et une vapeur montait de la terre, etc. », et il est écrit (ibid.) « et l’Éternel Dieu forma, etc. » ; et il compléta l’allusion le septième, parce que le septième est le complément de l’œuvre de la création. Et ils ont dit dans le traité Roch Hashana : le Saint, béni soit-Il, dit : versez devant Moi de l’eau à la fête, afin que soient bénies pour vous les pluies de l’année.

והנה כל שבעת ימי החג היו מנסכין המים על גבי המזבח, וזה הלכה למשה מסיני, ועם נסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבד, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח, והכל יורד לשיתין.

Et voici que durant les sept jours de la fête on versait l’eau sur l’autel, et c’est une halakha donnée à Moché au Sinaï ; et avec la libation du vin du tamid du matin, on versait l’eau à part ; et à l’angle sud-ouest on versait au-dessus de la moitié de l’autel, et tout descendait dans les conduits souterrains (shitin).

וכיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה ממי השלוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו ועלה בכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מהצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היה בו מים מזרחי היה בו יין, ומנוקבין היו כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלו המים עם היין כאחד, זה שמנסך המים היו אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, שאמרו מין הוא, שהמינים אומרים שאין מנסכים המים.

Et comment faisaient-ils ? Une fiole d’or contenant trois logs, on la remplissait de l’eau de Shiloa’h ; ils arrivaient à la Porte de l’Eau, on sonnait une teqi’a, une terou’a, puis une teqi’a ; il montait par la rampe et tournait à sa gauche et versait l’eau de la fiole dans la coupe qui était là ; et deux coupes d’argent étaient là, l’occidentale contenait de l’eau, l’orientale contenait du vin, et elles étaient percées de deux becs étroits, et celle de l’eau avait son trou plus fin que celle du vin, afin que l’eau et le vin finissent ensemble ; à celui qui versait l’eau, on disait : lève ta main, car une fois quelqu’un versa sur ses pieds et tout le peuple le lapida avec leurs etrogim, car ils dirent : c’est un min (sectaire), car les minim disent qu’on ne verse pas l’eau.

ואמרו רז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ונקרא בית השואבה על שם (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון, שהיו שואבין מים בלילה כל שבעה לצורך תמידין.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : celui qui n’a pas vu la joie de la Beit Hasho’eva n’a pas vu de joie de sa vie. Et on l’appelle Beit Hasho’eva d’après (Isaïe 12,3) « et vous puiserez de l’eau avec joie », car ils puisaient de l’eau la nuit, durant les sept jours, pour les besoins des tamidim.

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. על דרך הפשט מלת עצרת שתהיו עצורים מעשית מלאכה. ודרשו רז"ל שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמו, כלומר ברכה ותפלה שמזכירין בו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואין יושבים בו בסכה, ולענין שהחיינו, ולענין אבלות, שהקובר מתו ערב הרגל בטלה ממנו מחמת שמיני זה גזרת שלשים שנתנו חכמים לאסור תספורת, כמו שאמרו יום אחד לפני החג חשוב כשבעת ימי אבלות, והחג שבעה, ושמיני שלו שהוא כשבעה הרי כאן כ"א יום, וימנה עוד תשעה ויהא מותר בתספורת.

« Au huitième jour, ’Atséret sera pour vous. » Selon le peshat, le mot « ’atséret » : que vous soyez retenus de faire un travail. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que Shemini ’Atséret est une fête à part pour ce qui concerne PaZeR QeShaB : tirage au sort distinct, bénédiction du temps distincte, fête distincte, sacrifice distinct, chant distinct, bénédiction distincte, c’est-à-dire la bénédiction et la prière où l’on mentionne le jour du huitième, cette fête de ’Atséret, et on n’y demeure pas dans la souccah, et pour ce qui concerne Shehe’heyanou, et pour ce qui concerne le deuil, car celui qui enterre son mort la veille de la fête, le décret des trente jours que les Sages ont fixé pour interdire la coupe de cheveux est annulé pour lui à cause de ce Shemini, comme ils ont dit : un jour avant la fête compte comme les sept jours de deuil, et la fête sept, et son huitième, qui est comme sept, voici ici vingt et un jours, et il comptera encore neuf et sera permis à la coupe de cheveux.

ודרשו רז"ל במסכת סכה, כתיב הכא פרים והכא פר, הכא כתיב וביום והכא כתיב ביום. ובאור הענין כי בשאר הימים היו מקריבין בכל יום ויום פרים אבל ביום שמיני פר אחד, ובשאר הימים הזכיר וביום אבל ביום שמיני הזכיר ביום בלא וא"ו לומר שהוא רגל בפני עצמו.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété dans le traité Souccah : il est écrit ici « taureaux » et là « un taureau » ; ici il est écrit « et au jour » et là il est écrit « au jour ». Et l’explication de l’affaire : dans les autres jours, on offrait chaque jour des taureaux, mais au huitième jour un seul taureau ; et dans les autres jours il a mentionné « et au jour », mais au huitième jour il a mentionné « au jour » sans vav, pour dire qu’il est une fête à part.

וע"ד המדרש ביום השמיני עצרת, עצרתי אתכם לפני, כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנו אמר בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. ובגמרא דסכה פרק החליל, אמר אביי שבעים פרים כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה, באחרונה אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.

Et selon le Midrash, « au huitième jour, ’Atséret » : Je vous ai retenus (atsarti) devant Moi, comme un roi qui a invité ses fils à un repas pour tant et tant de jours ; quand arriva le terme fixé, il dit : s’il vous plaît, restez avec moi un jour, car votre séparation m’est pénible. Et dans la Guemara de Souccah, chapitre Ha’halil : Abayé dit : soixante-dix taureaux correspondent aux soixante-dix nations ; pourquoi un seul taureau ? Il correspond à une nation unique. Parabole d’un roi de chair et de sang qui dit à ses serviteurs : faites-moi un repas ; à la fin, il dit à son ami : fais-moi un petit repas, afin que je tire plaisir de toi.

וע"ד הקבלה עצרת זו כנסת ישראל, כי שם נעצר הכל, והוא לשון מלכות, כמו (שמואל א ט׳:י״ז) זה יעצור בעמי, וכן (שופטים י״ח:ז׳) יורש עצר. ולכך יום שמיני רגל בפני עצמו, והוא האתרוג שהוא בפני עצמו ואינו נאגד עם הלולב, והוא החג של יום מתן תורה שקראוהו ז"ל עצרת, הוא הלשון בעצמו שקראתו התורה ליום שמיני זה ובו ביום שמענו דבריו מתוך האש, אבל יום שביעי של פסח שהוא מכלל הרגל קראו הכתוב עצרת, והוא היסוד, ונקרא כל אחד בשם עצרת כשם שנקרא כל אחד בשם שבת שהרי כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ועל היסוד היה מקלס דוד ע"ה ואמר (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת, ועל כנסת ישראל היה מקלס (שם י) למנצח על השמינית.

Et selon la Kabbale, cette ’Atséret est l’Assemblée d’Israël, car là tout est retenu, et c’est une expression de royauté, comme (I Samuel 9,17) « celui-ci régnera sur mon peuple », et de même (Juges 18,7) « héritier du pouvoir ». Et c’est pourquoi le huitième jour est une fête à part, et c’est l’etrog, qui est à part et n’est pas lié au loulav, et c’est la fête du jour du don de la Torah, que nos Sages, de mémoire bénie, ont appelé ’Atséret, c’est l’expression même que la Torah a donnée à ce huitième jour, et en ce jour nous avons entendu Ses paroles du milieu du feu ; mais le septième jour de Pessa’h, qui fait partie de la fête, l’Écriture l’a appelé ’atséret, et c’est le Yessod, et chacun est appelé du nom de ’atséret comme chacun est appelé du nom de Shabbat, car l’Assemblée d’Israël est la compagne de Shabbat ; et sur le Yessod David, que la paix soit sur lui, chantait et disait (Psaumes 92,1) « psaume, chant pour le jour du Shabbat », et sur l’Assemblée d’Israël il chantait (ibid. 10) « au chef de chœur, sur la sheminit ».

ותן אל לבך לשון עצרת תהיה לכם כלשון (ויקרא י״א:מ״ה) להיות לכם לאלהים. ובסדר אמור אל הכהנים (שם כג) נאמר עצרת היא, ופירוש עצרת של היא, כי המלת סמוכה והוא כאלו אמר עצרת של שבת שנקראת אות היא ביני וביניכם. ותן אל לבך כי על כן קראו חכמי האמת ליום שמיני זה סעודה קטנה, והיא א' זעירי של (ויקרא א) ויקרא, והוא ה"א זעירי של (בראשית ב) בהבראם, והיא יו"ד זעירי של (דברים לב) תשי, והוא סוד מה שאמרו תשעה וקטן מצטרפין, כלומר לתפלה ולזמון, לתפלה אליבא דמאן דאמר, ולזמון שהוא שהוא פרנסת עולמו לדברי הכל.

Et mets à ton cœur l’expression « ’atséret tihyeh lakhem » comme l’expression (Lévitique 11,45) « pour être pour vous Dieu ». Et dans la section « Emor el hakohanim » (ibid. 23), il est dit « ’atséret hi », et l’explication de « ’atséret » de « hi » : car le mot est lié, et c’est comme s’il avait dit « ’atséret du Shabbat, qui est appelé “signe est-elle entre Moi et vous” ». Et mets à ton cœur que c’est pourquoi les sages de la vérité ont appelé ce huitième jour « petit repas », et c’est le alef petit de (Lévitique 1,1) « vayiqra », et c’est le hé petit de (Genèse 2,4) « behibaram », et c’est le yod petit de (Deutéronome 32,18) « tashi », et c’est le secret de ce qu’ils ont dit : neuf et un petit se joignent, c’est-à-dire pour la prière et pour le zimoun : pour la prière, selon l’avis de celui qui dit ainsi, et pour le zimoun, qui est la subsistance de son monde, selon tous.

והוא סוד מה שאמרו עוד (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי גם זקנתי, פסוק זה שר העולם אמרו. וכן הזכיר ישעיה ע"ה בבית ראשון ואמר (ישעיהו כ״ח:י׳) זעיר שם זעיר שם, כל אלה ענין אחד ודרך אחד להם.

Et c’est le secret de ce qu’ils ont dit encore (Psaumes 37,25) « j’ai été jeune, j’ai aussi vieilli » : ce verset, le Prince du monde l’a dit. Et de même Yesha’yahou, que la paix soit sur lui, l’a mentionné au temps du Premier Temple et a dit (Isaïe 28,10) « un peu ici, un peu là » : tout cela est une seule affaire et une seule voie.

אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם. היה ראוי הכתוב לומר לעולותיכם ולשלמיכם שהן קרבנות הבשר ואחר כך ולמנחותיכם ולנסכיכם, אבל הקדים העולה שהוא הקרבן הקודם לעולם, וכמו שדרשו רז"ל העולה, עולה ראשונה, שאין לך דבר קרב קודם לתמיד של שחר. וחותם בשלמים כי השלמים באים להשלים המדות, ודרך הכתוב לחתום בשלמים, וזהו שכתוב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, וגדולה מדת השלום וראוי לחתום בה.

« Ceux-ci, vous les ferez pour l’Éternel dans vos temps fixés, outre vos vœux et vos offrandes volontaires. » Il convenait que l’Écriture dise « pour vos holocaustes et vos pacifiques », qui sont les sacrifices de chair, et ensuite « et vos offrandes de farine et vos libations » ; mais il a mis en avant l’holocauste, qui est le sacrifice qui précède toujours, et comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont interprété : « l’holocauste » : l’holocauste d’abord, car tu n’as aucune chose qui soit offerte avant le tamid du matin. Et il conclut par les pacifiques, car les pacifiques viennent pour parfaire les attributs, et c’est la voie de l’Écriture de conclure par les pacifiques ; c’est ce qui est écrit (Lévitique 7,37) « telle est la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de farine, pour le sacrifice pour le péché, pour le sacrifice de culpabilité, pour les investitures et pour le sacrifice pacifique », et l’attribut de paix est grand et il convient de conclure par elle.

וכשם שהזכיר למעלה השם המיוחד בראש הפרשה כן הזכיר עתה בסוף הפרשה, שנאמר אלה תעשו לה' וגו'. והזכיר שבעים פרים באמצע להורות שלא תהיה הכוונה בכלן כי אם לשם המיוחד, אבל ביום שמיני זה שהוא מיוחד אנו מקריבין בו קרבן מיוחד שהוא פר יחידי לאלהי ישראל שהוא אדון מיוחד על עם מיוחד, וזהו מאמרם שבעים פרים למה כנגד שבעים אומות, כלומר כנגד שרי השבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, כלומר כגנד אלהי אומה יחידה.

Et de même qu’il a mentionné plus haut le Nom propre en tête de la section, ainsi il l’a mentionné maintenant à la fin de la section, car il est dit « ceux-ci, vous les ferez pour l’Éternel, etc. ». Et il a mentionné soixante-dix taureaux au milieu pour enseigner que l’intention en eux tous ne doit être que pour le Nom propre ; mais en ce huitième jour, qui est unique, nous offrons un sacrifice unique, qui est un taureau seul, pour le Dieu d’Israël, qui est un Maître unique sur un peuple unique ; et c’est leur dire : soixante-dix taureaux, pourquoi ? Pour les soixante-dix nations, c’est-à-dire pour les princes des soixante-dix nations ; un taureau seul, pourquoi ? Pour une nation unique, c’est-à-dire pour le Dieu d’une nation unique.

ע"י קרבנות הללו היה העולם מתברך, וכל כח וכח מכיר הכח שלמעלה ממנו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה יתברך, כענין שנאמר (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

Par ces sacrifices le monde était béni, et chaque force reconnaît la force qui est au-dessus d’elle, et ainsi de force en force jusqu’à la Cause suprême, qu’Il soit béni, comme il est dit (Ecclésiaste 5,7) « car un haut surveille au-dessus d’un haut, et il y a des hauts au-dessus d’eux ».