Beḥoukotaï

עטרת חכמים עשרם אולת כסילים אולת (משלי יד, כד)

« La couronne des sages, c’est leur richesse ; la folie des insensés est folie » (Proverbes 14,24).

שלמה המלך הודיענו בכתוב הזה (משלי יד) כי העושר היא מדה שהחכמים זוכין בה ופושעים יכשלו בה, כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו עטרה וכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת כל הדוברים אותו, ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו. ולמדך הכתוב כי העושר הזה שהוא עטרה לחכמים הוא לכסילים אולת, לפי שהכסילים מתגאים בעשרם ובו ירימו קרן להחזיק ידי כל עוברי עברה ותגבר ידם לעשות כל דבר פשע.

Shelomo le roi nous a fait savoir dans ce verset (Proverbes 14) que la richesse est une qualité dans laquelle les sages réussissent et dans laquelle les pécheurs trébuchent ; car lorsque la richesse est au pouvoir du sage, elle est pour lui une couronne et un honneur, parce que tant qu’il manque de richesse sa sagesse est méprisée et ses paroles ne sont pas écoutées, et avec la richesse il a le pouvoir de lever la tête de la vérité et d’abaisser le mensonge et tous ceux qui le profèrent, et en outre il la répand en qualités et en œuvres par lesquelles il est couronné et honoré. Et l’Écriture t’a enseigné que cette richesse, qui est une couronne pour les sages, est une folie pour les insensés, parce que les insensés s’enorgueillissent de leur richesse et en lèvent la corne pour soutenir les mains de tous ceux qui commettent une faute, et leur main se renforce pour faire toute chose de transgression.

והנה העושר כדמיון השמש שהוא עושה שתי פעולות זו הפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל, כן העושר בענינו יש בו שתי פעולות זו הפך זו, עטרה לזה אולת לזה, והכל לפי דעתו של אדם. ובא כפל הלשון שהזכיר שתי פעמים אולת לומר כי העושר לכסילים אולת לנפשם, וכלל הדבר כי הכסילים עשרם יכשילם ויאבדם אבדן הגוף ואבדן נפש, אבל החכמים נזהרים שלא ינזקו בו, אבל הם מתכבדים בו ומקבלים ממנו תועלת הגוף והנפש, לפי שהם יודעים כי העושר וההצלחה בעוה"ז אינן אלא הכנות לצורך הנפש כדי שתלמד החכמה ותקבל המושכלות.

Et voici, la richesse est semblable au soleil, qui fait deux effets contraires l’un à l’autre : il blanchit le vêtement et noircit le visage du foulon, et tout dépend de celui qui reçoit ; de même la richesse, dans sa matière, a deux effets contraires l’un à l’autre : couronne pour celui-ci, folie pour celui-là, et tout dépend de l’intelligence de l’homme. Et la répétition du langage, qu’il a mentionné deux fois « folie », vient dire que la richesse est, pour les insensés, une folie pour leur âme ; et l’essentiel de la chose est que la richesse des insensés les fait trébucher et les perd, perte du corps et perte de l’âme ; mais les sages prennent garde de ne pas en être lésés, ils en sont même honorés et en reçoivent un profit pour le corps et pour l’âme, parce qu’ils savent que la richesse et la réussite en ce monde ne sont que des préparations pour le besoin de l’âme, afin qu’elle apprenne la sagesse et reçoive les intelligibles.

ומזה הזכיר עוד (שם טו) אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת, כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן מדותיו בסבת השמחה והשלוה, זהו יישר לכת, יתקן בה מדות גופו ונפשו. ועל כן תאריך התורה תמיד במעשה המצות ביעודי הצלחת הגוף ושפע השלוה והטובה בעוה"ז.

Et de là il a encore mentionné (ibid. 15,21) « la folie est une joie pour celui qui manque de cœur, et l’homme de discernement marche droit » : car la joie et l’abondance de tranquillité sont une folie pour celui qui manque de cœur, il en résulte pour lui qu’il fera une folie ; mais pour l’homme de discernement il en résulte qu’il corrigera ses qualités à cause de la joie et de la tranquillité, c’est « marche droit » : il corrigera par elle les qualités de son corps et de son âme. Et c’est pourquoi la Torah s’étend toujours, à propos de l’accomplissement des commandements, sur les promesses de réussite du corps et d’abondance de tranquillité et de bien en ce monde.

וידוע שאין הדברים ההם תכלית כי הם יעודים גופניים, שכלם מתאימים להיותם הכנות לנפש השכלית לדרוש ולהשיג ידיעת השם כדי לזכותו בסוף באור פני מלך חיים שהוא התכלית, ולכך הבטיחה התורה כי בעשותנו החקים והמצות יגיע אלינו הכנות העוה"ז שבהם נזכה ונחיה חיי עד מה שלא הגיעו לנו מעולם על השלמות לא במקדש ראשון ולא במקדש שני זהו שכתוב.

Et il est connu que ces choses ne sont pas la finalité, car ce sont des promesses corporelles, qui sont toutes adaptées à être des préparations pour l’âme intellectuelle, afin qu’elle recherche et atteigne la connaissance du Nom, pour le faire mériter à la fin la lumière de la face du Roi de vie, qui est la finalité ; et c’est pourquoi la Torah a promis qu’en accomplissant les lois et les commandements nous parviendront les préparations de ce monde, par lesquelles nous mériterons et vivrons une vie éternelle, ce qui ne nous est jamais parvenu dans la perfection, ni au premier Temple ni au second Temple ; c’est ce qui est écrit.

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. החקים שהזהיר בהן כאן הם השמיטה והיובל שהזכיר בפרשה של מעלה, ואמר עתה כי אם נלך בהם ונשמור המצות, שיתן הגשמים בעתם ויברך לנו התבואה והפירות וכל צמח האדמה כדי שיהיה לנו בזה השפע והשלוה וכל יתר ההכנות.

« Si vous marchez dans Mes lois et gardez Mes commandements et les accomplissez. » Les lois dont il a averti ici sont la shemita et le Jubilé qu’il a mentionnés dans la section précédente, et il dit maintenant que si nous y marchons et gardons les commandements, Il donnera les pluies en leur temps et bénira pour nous la récolte, les fruits et toute la pousse de la terre, afin que nous ayons en cela l’abondance et la tranquillité et toutes les autres préparations.

ונתתי שלום בארץ אחר שהזכיר שפע הברכה והטובה והשובע חתם במדת השלום. ודרשו רז"ל שמא תאמר הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אינו כלום, לכך נאמר אח"כ ונתתי שלום בארץ, שהוא שקול כנגד הכל וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ה:ז׳) עושה שלום ובורא את הכל.

« Et Je donnerai la paix dans le pays. » Après avoir mentionné l’abondance de bénédiction, de bien et de satiété, il a conclu par la qualité de la paix. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : peut-être diras-tu : voici de la nourriture et de la boisson, mais s’il n’y a pas de paix, ce n’est rien ; c’est pourquoi il est dit ensuite « et Je donnerai la paix dans le pays », qui équivaut à tout, et ainsi il dit (Isaïe 45,7) « Celui qui fait la paix et crée tout ».

וע"ד הקבלה ונתתי שלום בארץ, יבטיח הכתוב שיתן יסוד עולם מחובר בארץ שבבראשית, כי עם זה יתברך העולם, והוא כענין שכתוב (קהלת ג׳:י״א) גם את העולם נתן בלבם, כי הלב הוא הארץ, וזה מבואר, כי על כן אמר בארץ בלבם כי הכל בכל כאשר יהיה האופן בתוך האופן, ולפי שהשפע בא אל היסוד מהנצח וההוד שהם למודי ה' והם המשפיעים בה על כן אמרו רז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והוכיחו זה ממה שכתוב (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

Et selon la Kabbale, « et Je donnerai la paix dans le pays » : l’Écriture promet qu’Il donnera le Fondement du monde (Yessod ‘olam) joint à la terre qui est dans « Béréchit », car par cela le monde sera béni, et c’est comme ce qui est écrit (Ecclésiaste 3,11) « Il a aussi mis le monde dans leur cœur », car le cœur est la terre, et cela est clair, c’est pourquoi il a dit « dans la terre », « dans leur cœur », car tout est dans tout, comme la roue dans la roue ; et parce que l’influx vient vers Yessod depuis Netsa’h et Hod, qui sont « disciples de l’Éternel » et sont ceux qui y répandent l’influx, c’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : les disciples des sages multiplient la paix dans le monde, et ils l’ont prouvé de ce qui est écrit (Isaïe 54,13) « et tous tes fils seront disciples de l’Éternel, et grande sera la paix de tes fils ».

ורדפו מכם חמשה מאה. ומאה חמשיות מכם רבבה ירדופו. והנה יבא החשבון מכוון ושוה, כי כשם שיש במאה עשרים חמשיות כן יש ברבבה עשרים פעמים חמש מאות שהם מאה חמשיות. ודרשו רז"ל ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, היה לו לומר ומאה מכם שני אלפים ירדופו לפי חשבון חמשה מאה, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה.

« Et cinq d’entre vous en poursuivront cent. » Et cent groupes de cinq d’entre vous en poursuivront dix mille. Et voici, le compte vient précis et égal, car, de même que cent contient vingt groupes de cinq, dix mille contient vingt fois cinq cents, ces cinq cents correspondant à cent groupes de cinq. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « cinq d’entre vous en poursuivront cent et cent d’entre vous poursuivront dix mille » : il aurait dû dire « et cent d’entre vous en poursuivront deux mille », selon le compte de cinq pour cent ; mais ceux qui font la Torah en petit nombre ne sont pas comparables à ceux qui font la Torah en grand nombre.

ופניתי אליכם. שיהא רצוני דבק בכם. וידוע כי זה תכלית השכל, כי רצון הש"י הוא חיי העוה"ב, וכענין שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. וגם זה מרמזי התורה שבה ענינים שהם הבטחה לעתיד, ועל כן תמצא בפרשה זו יעודים גופניים ושכליים, כי מה שאמר והתהלכתי בתוככם אין להבין אותו יעודי הגוף אלא יעודי הנפש לעוה"ב, וכענין שכתוב (בראשית ג׳:ח׳) מתהלך בגן. ודרשו רז"ל מפסוק זה והתהלכתי בתוככם אמרו עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בג"ע וכבודו ביניהם.

« Et Je Me tournerai vers vous. » Que Ma volonté s’attache à vous. Et il est connu que c’est la finalité de l’intelligence, car la volonté du Nom, qu’Il soit béni, est la vie du monde à venir, et comme il est écrit (Psaumes 30,6) « car un instant dans Sa colère, la vie dans Sa faveur ». Et cela aussi fait partie des allusions de la Torah, où il y a des matières qui sont une promesse pour l’avenir, et c’est pourquoi tu trouves dans cette section des promesses corporelles et intellectuelles, car ce qu’il a dit « et Je marcherai au milieu de vous », il ne faut pas le comprendre comme des promesses du corps mais comme des promesses de l’âme pour le monde à venir, et comme ce qui est écrit (Genèse 3,8) « qui se promenait dans le jardin ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué de ce verset « et Je marcherai au milieu de vous » : ils ont dit : le Saint, béni soit-Il, est destiné à se promener avec les justes dans le Jardin d’Éden, et Sa gloire parmi eux.

המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחלה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה והנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה.

Il a comparé l’atteinte du délice qui appartient aux âmes à une danse en rond (mahol), qui est circulaire, car le cercle n’a ni début ni fin, et de même ce délice n’a ni fin ni limite ; et parce que le cercle entoure toujours le point et que le point est au milieu, c’est pourquoi il a dit « et Sa gloire parmi eux ». Et de même il a mentionné ici « au milieu de vous », car il a comparé Israël à une danse en rond et Lui-même au point.

ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה, והוא משל לקרוב הידיעה וההשגה, כמי שיש לו ידיעה בחברו והוא מבחין אותו ומכירו בברור, ואין להבין לשון זה ממש כדבר העומד לפני האדם, אבל הוא כענין שנאמר (שמות ל״ב:א׳) כי זה משה האיש, שכבר היתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם.

Et après avoir dit « et Je marcherai au milieu de vous », il a dit « et Je serai pour vous Dieu », et c’est ce qu’ils ont dit : et chacun le montre du doigt, car il est dit (Isaïe 25,9) « voici notre Dieu » ; et c’est une parabole pour la proximité de la connaissance et de l’atteinte, comme celui qui connaît son compagnon, le distingue et le reconnaît clairement ; et il ne faut pas comprendre cette expression littéralement, comme une chose qui se tient devant l’homme, mais c’est comme ce qui est dit (Exode 32,1) « car cet homme Moché », alors qu’ils avaient déjà une connaissance de lui et qu’il n’était pas debout avec eux.

ונתבאר בכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום ענינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגת היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו רז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך, בארו בכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו. והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא, כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

Et il a été expliqué ici la récompense du monde des âmes, et l’Écriture l’a mêlée à l’ensemble des promesses corporelles et s’est appuyée sur l’intelligence de l’intelligent pour qu’il la comprenne à partir d’elles ; et en raison de la grande élévation de ce monde-là, la Torah n’a mentionné nulle part son sujet de manière explicite, car il est caché et profond, au-delà de la saisie des individus tant qu’ils sont de matière, et même les prophètes n’ont pas prophétisé à son sujet, et ainsi ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : tous les prophètes sans exception n’ont prophétisé que pour les jours du Messie, mais pour le monde à venir, « œil n’a vu, Dieu, hormis Toi » ; ils ont expliqué ici la grandeur de sa profondeur et de son occultation, que même les prophètes n’ont pas prophétisé à son sujet. Et voici, toute cette section, que ce soit dans les promesses corporelles ou les promesses intellectuelles, est une promesse future, car elle ne s’est jamais accomplie, mais elle s’accomplira au temps de la perfection.

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. געילה לשון פליטה, וכן (שמאל ב א) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין את העור בשמן. ומזה הענין לא מאסתים ולא געלתים, לא פלטתי אותם, כלומר לא רחקתי אותם, וכן תרגם אונקלוס ע"ה ולא ירחיק מימרי.

« Et Je mettrai Ma demeure au milieu de vous, et Mon âme ne vous aura pas en dégoût (lo tig‘al). » Le mot « ge‘ila » est une expression de rejet (plita), et ainsi (2 Samuel 1,21) « car là a été souillé (nig‘al) le bouclier des vaillants » : il n’a pas reçu l’onction, car on oint le cuir avec de l’huile. Et de ce sens : « Je ne les ai pas dédaignés et Je ne les ai pas rejetés (lo ge‘altim) », « Je ne les ai pas rejetés », c’est-à-dire Je ne les ai pas éloignés ; et ainsi Onkelos, que la paix soit sur lui, a traduit « velo yarhik memri » (et Ma parole n’éloignera pas).

וע"ד הקבלה ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, נפשי האמור בהקב"ה הכוונה על השכינה, וזה שכתוב (תהלים כד) אשר לא נשא לשוא נפשו, ממה שכתוב (דברים ה) לא תשא את שם ה' אלהיך ותרגם אונקלוס לשום את שמו (שם יב) לאשראה שכנתיה, וזה (ירמיה ה) ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, כי מדת הדין היא, וזהו (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כי השכינה מצרה בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, וזהו (ירמיה יג) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, וקראוהו חכמי האמת בתי בראי. ומפורש אמרו בספרי וגעלה נפשי אתכם, זו סלוק שכינה.

Et selon la Kabbale, « et Je mettrai Ma demeure au milieu de vous, et Mon âme ne vous aura pas en dégoût » : « Mon âme (nafshi) », dit à propos du Saint, béni soit-Il, l’intention porte sur la Présence ; et c’est ce qui est écrit (Psaumes 24) « qui n’a pas élevé son âme vers la vanité », d’après ce qui est écrit (Deutéronome 5) « tu ne prononceras pas le nom de l’Éternel ton Dieu en vain » ; et Onkelos a traduit « pour y établir Son Nom » (Deutéronome 12) : « leashraa shekhinteh » (pour y faire résider Sa Présence) ; et c’est (Jérémie 5) « et d’une nation comme celle-ci, Mon âme ne se vengera-t-elle pas ? », car c’est l’attribut de rigueur ; et c’est (Juges 10) « et son âme fut impatientée par la peine d’Israël », car la Présence est à l’étroit dans la peine d’Israël, et dans toute leur détresse Il est en détresse ; et c’est (Jérémie 13) « dans les lieux cachés pleurera mon âme à cause de l’orgueil », et les sages de vérité l’ont appelée « bati bar’ai » (les chambres extérieures). Et explicitement ils ont dit dans le Sifré : « et mon âme vous aura en dégoût » : c’est le retrait de la Présence.

אבל בכאן מפני שהזכיר משכני שהוא השכינה נצטרך לומר כי כשהזכיר נפשי הכוונה למעלה על הבינה שהיא נפש המדות, שאילו היתה הכוונה על השכינה מה טעם שיאמר שלא תגעל אותנו, כי כיון שהיא בתוכנו אין צריך לומר שלא תרחיק אותנו. אבל ענין הכתוב שאמר ונתתי משכני, זו שכינה הכוללת והמושכת כח שבעה, ולא תגעל נפשי על נפש המדות שתקבל אותנו, כי הנשמות משם שרשן ושמה תשובתן, ולכך באר שאחר שתקבל אותן שלא תפליטם, והיא הבטחה שלא נצטרך לגלגול.

Mais ici, parce qu’il a mentionné « Ma demeure », qui est la Présence, il faut dire que lorsqu’il a mentionné « Mon âme », l’intention est en haut, la Bina, qui est l’âme des attributs ; car si l’intention avait porté sur la Présence, quelle raison y aurait-il de dire qu’elle « n’aura pas en dégoût » ? Car puisqu’elle est au milieu de nous, il n’est pas besoin de dire qu’elle ne nous éloigne pas. Mais le sens du verset qui dit « Je mettrai Ma demeure » est la Présence qui comprend et attire la force des sept, et « Mon âme n’aura pas en dégoût » porte sur l’âme des attributs, qui nous recevra, car les âmes ont là leur racine et là leur retour ; et c’est pourquoi il a expliqué qu’après qu’elle les aura reçues, elle ne les rejettera pas ; et c’est une promesse que nous n’aurons pas besoin de métempsycose (guilgoul).

ורמז בכאן כי כל הבנין שלם כי היא הבטחת זמן השלמות, ויהיה זה כענין שכתוב (עמוס ו) נשבע אדני אלהים בנפשו, כי האדון אשר בו הרחמים נשבע בנפשו הוא נפש המדות, והוא כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קמג) באמונתך ענני, שהוא החכמה והיא שבועה וכן אמר הכתוב בפירוש (שם פט) נשבעת לדוד באמונתך, וזה מבואר.

Et il a fait allusion ici à ce que toute la structure est complète, car c’est la promesse du temps de la perfection, et ce sera comme ce qui est écrit (Amos 6) « le Seigneur Dieu a juré par son âme », car le Seigneur, en qui est la miséricorde, jure par son âme, qui est l’âme des attributs ; et c’est comme ce qu’a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 143) « dans Ta fidélité, réponds-moi », qui est la Sagesse, et c’est un serment ; et ainsi l’Écriture a dit explicitement (ibid. 89) « Tu as juré à David dans Ta fidélité » ; et cela est clair.

ואולך אתכם קוממיות. כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד. ומפסוק זה הוכיחו רז"ל שהקומות יחזרו לעתיד למאתים אמה, והוא שדרשו רז"ל במסכת סנהדרין וכן בפרק הספינה, קוממיות שתי קומות של אדם הראשון דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר מאה אמה כקומת ההיכל, שנאמר (שם קמד) מחוטבות תבנית היכל. ומה שאמר שם עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר (ישעיה נד) ושעריך לאבני אקדח, שהנראה מזה שיהיו הקומות עשרים אמה לא יותר, לכך הוצרכו לומר שאין זה נאמר בשערי הבתים, כי מאין יכנסו אותם הקומות, אלא בשערי החלונות.

« Et Je vous ferai marcher la tête haute (qomemiyout). » J’ai déjà mentionné plus haut que cette section, avec ses promesses merveilleuses, ne s’est jamais accomplie au temps des deux Temples, mais s’accomplira dans l’avenir. Et de ce verset nos Sages, de mémoire bénie, ont prouvé que les statures reviendront dans l’avenir à deux cents coudées, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Sanhédrin et aussi au chapitre « Ha-Sefina » : « qomemiyout » : deux statures d’Adam le premier, paroles de Rabbi Méir ; Rabbi Yehouda dit : cent coudées, comme la stature du Hékhal, car il est dit (ibid. 144) « sculptées comme la structure d’un palais ». Et ce qu’on y a dit : le Saint, béni soit-Il, est destiné à apporter des pierres précieuses et des perles, et y tailler des ouvertures de dix coudées de large sur vingt de haut, et les placer aux portes de Jérusalem, car il est dit (Isaïe 54) « et tes portes en pierres d’escarboucle » ; il apparaît de cela que les statures seront de vingt coudées, pas plus ; c’est pourquoi on a dû dire que cela n’est pas dit des portes des maisons, car par où ces statures entreraient-elles ? mais des portes des fenêtres.

הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף, אם בחקותי, וסיימה בתי"ו קוממיות, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו, ואם לא תשמעו לי, ותסיים הפרשה כולה בה"א בהר סיני ביד משה, והוא חצי השם, ועל שם שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה.

Voici que cette section a commencé ces bonnes promesses par aleph (« im bechoukotaï »), et conclu par tav (« qomemiyout ») ; et voici que cela indique que ces bénédictions ne sont pas pour Israël en leur plénitude sauf au temps où ils auront accompli toute la Torah entière, de aleph à tav. Et la section des malédictions qui la suit commence par vav (« ve-im lo tishme‘ou li »), et toute la section se conclut par hé (« behar Sinaï béyad Moché »), et c’est la moitié du Nom, et d’après ce qui est écrit (Psaumes 91,15) « Je suis avec lui dans la détresse ».

ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות ברבוי הקללות, וכן מצינו בשכינה שהיא מדת הדין היתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד), והרחמים בקרבה, וזה סוד הכתוב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, באורו כי המדה הנקראת כל שהיא מדת כבודה כלומר מדת הכבוד בת מלך היא מבפנים אע"פ שהיא לבושה מבחוץ במשבצות זהב.

Et sache que les versets des malédictions sont plus nombreux que les versets des bénédictions, et de même dans les malédictions du Deutéronome ; et cela est pour effrayer les créatures et les terrifier à propos des fautes par la multiplicité des malédictions ; et ainsi nous trouvons pour la Présence, qui est l’attribut de rigueur, qu’elle était comme un feu dévorant au sommet de la montagne aux yeux des fils d’Israël (Exode 24), et les miséricordes en son sein ; et c’est le secret de l’Écriture (Psaumes 45) « toute gloire est la fille du roi à l’intérieur » ; son explication est que l’attribut appelé « kol » (tout), qui est l’attribut de gloire — c’est-à-dire l’attribut de la gloire, fille du roi — est à l’intérieur, bien qu’elle soit vêtue au dehors de tissus d’or enchâssés.

ואמרו במדרש לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום.

Et ils ont dit dans le Midrash : ne dis pas que, lorsqu’il vient bénir, il a diminué les bénédictions, et que, lorsqu’il vient maudire, il a multiplié les malédictions ; c’est pourquoi, dans les bénédictions, il commence par aleph et conclut par tav, qui sont des lettres éloignées l’une de l’autre, pour faire allusion à ce que les bénédictions auront une racine (‘ikar) ; mais dans les malédictions, il commence par vav et conclut par hé, pour faire allusion à ce qu’elles iront en arrière, n’ayant pas de racine (‘ikar), car de vav à hé il n’y a rien.

ואם לא תשמעו לי. שלא תלמדו התורה ומונה והולך שבע עברות זו למעלה מזו, אחת לא תשמעו, שנית ולא תעשו, כיון שאינן לומדין אינן עושין, הרי שנים. ואם בחקותי תמאסו הרי שלשה, מפני שאין טעם החקים נודע מואסין בהן. ואם את משפטי תגעל נפשכם מואסין את הדינים, כגון משפטי הגזל והעריות שרוח הבריות חומדין אותן והן עול גדול הכבד על הרשעים, וכדי להורות כמה קשה מי שמואס במשפטי הש"י התחיל בהם בכאן בפרשה זו וסיימה בהן הפרשה בסוף כל האלות שנאמר יען וביען במשפטי מאסו, הרי ארבעה.

« Et si vous ne M’écoutez pas. » Que vous n’étudiiez pas la Torah ; et il énumère sept fautes, l’une au-dessus de l’autre : une, « vous n’écouterez pas » ; deuxième, « et vous ne ferez pas » : puisqu’ils n’étudient pas, ils ne font pas, voici deux ; « et si vous méprisez Mes lois », voici trois : puisque la raison des lois n’est pas connue, ils les méprisent ; « et si votre âme a en dégoût Mes jugements » : ils méprisent les jugements, comme les lois concernant le vol et les unions interdites, objets des désirs humains et qui sont un grand joug lourd sur les méchants ; et pour enseigner combien est grave celui qui méprise les jugements du Nom, qu’Il soit béni, il a commencé par eux ici dans cette section, et la section se conclut avec eux à la fin de toutes les malédictions, car il est dit « parce que, oui parce que, ils ont méprisé Mes jugements » ; voici quatre.

לבלתי עשות לא די שאין עושין אלא שמונעים אחרים מלעשותן, והרי חמשה. את כל מצותי, יבא מזה שיכפור בכל המצות כי לא אמר את כל המצות, הרי ששה. להפרכם את בריתי, עד שיהיה כופר בעיקר, הרי שבעה. והא למדת שיש בכאן שבע עברות, כי עברה גוררת עברה, ומתוך שאין אדם לומד יבא אל השנית ומן השנית אל השלישית, עד שיביאהו אל השביעית לכפור בעיקר.

« Pour ne pas faire » : non seulement ils ne font pas, mais ils empêchent d’autres de les faire ; voici cinq. « Tous Mes commandements » : il en viendra à renier tous les commandements, car il n’a pas dit « tous les commandements » ; voici six. « Pour rompre Mon alliance » : jusqu’à ce qu’il renie le principe ; voici sept. Et tu as appris qu’il y a ici sept fautes, car une faute en entraîne une autre, et du fait que l’homme n’étudie pas, il vient à la deuxième, et de la deuxième à la troisième, jusqu’à ce qu’elle l’amène à la septième : renier le principe.

אף אני אעשה זאת לכם. ע"ד הפשט אפקוד עליכם כזאת, לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכשם שחטאתם בשבעה עברות שהזכיר כך אפקוד עליכם בשבעה פורעניות המבהילות אתכם.

« Moi aussi, Je vous ferai ceci. » Selon le peshat : Je vous visiterai ainsi, parce que les attributs du Saint, béni soit-Il, fonctionnent mesure pour mesure, et de même que vous avez péché par sept fautes qu’il a mentionnées, de même Je vous visiterai par sept châtiments qui vous épouvanteront.

את השחפת ואת הקדחת, הרי שנים. וכדי שלא יחשבו בעצמן שיחיו מתוך המכות הללו, ת"ל מכלות עינים ומדיבות נפש, כלומר שימותו בהן, הרי שלשה.

« La consomption et la fièvre » : voici deux. Et pour qu’ils ne pensent pas qu’ils vivront à travers ces coups, l’Écriture dit « qui consument les yeux et font languir l’âme », c’est-à-dire qu’ils en mourront ; voici trois.

וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו, הרי ארבעה. ונתתי פני בכם ונגפתם, הרי חמשה. ורדו בכם שונאיכם, הרי ששה. ונסתם ואין רודף אתכם, הרי שבע פורעניות. ומזה אמר הכתוב שבע על חטאתיכם כלומר שבע פורעניות על חטאתיכם שהם שבע. והזכיר עוד שנית שבע פורעניות אחרות, ואלו הן, ושברתי את גאון עזכם, זה ביהמ"ק, שנאמר (יחזקאל כ״ד:כ״א) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם, הרי אחד, שמיכם כברזל הרי שנים, ארצכם כנחושה הרי שלשה, ותם לריק הרי ארבעה. ולא תתן ארצכם הרי חמשה. ועץ הארץ לא יתן הרי ששה. פריו הרי שבעה.

« Et vous sèmerez en vain votre semence, et vos ennemis la mangeront » : voici quatre. « Et Je tournerai Ma face contre vous, et vous serez battus » : voici cinq. « Et ceux qui vous haïssent domineront sur vous » : voici six. « Et vous fuirez sans que personne ne vous poursuive » : voici sept châtiments. Et de là l’Écriture a dit « sept fois pour vos péchés », c’est-à-dire sept châtiments pour vos péchés qui sont sept. Et il a encore mentionné, pour la deuxième fois, sept autres châtiments, et ce sont : « et Je briserai l’orgueil de votre force » : c’est le Temple, car il est dit (Ézéchiel 24,21) « voici, Je profane Mon sanctuaire, l’orgueil de votre force », voici un ; « votre ciel comme du fer », voici deux ; « votre terre comme du bronze », voici trois ; « et votre force sera épuisée en vain », voici quatre ; « et votre terre ne donnera pas », voici cinq ; « et l’arbre de la terre ne donnera pas », voici six ; « son fruit », voici sept.

כי מלת לא יתן תשמש לשניהם, לא יתן העץ ולא יתן הפרי, והרי לך שבע פורעניות. והזכיר עוד שלישית שבע פורעניות אחרות ואלו הן, והשלחתי בכם את חית השדה, והיא אחת וכוללת שלשה, גרוי חיה גרוי בהמה גרוי שאר שרצים, והוא שכתוב (דברים ל״ב:כ״ד-כ״ה) ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, ושכלה אתכם הרי ארבעה. והכריתה הרי חמשה. והמעיטה הרי ששה. ונשמו הרי ז', והזכיר עוד רביעית שבע פורעניות אחרות, והן חרב נוקמת נקם ברית הרי אחד, ונאספתם אל עריכם הרי שנים. ושלחתי דבר הרי שלשה.

Car le mot « lo yiten » (ne donnera pas) sert pour les deux : l’arbre ne donnera pas et le fruit ne donnera pas, et voilà pour toi sept châtiments. Et il a encore mentionné, pour la troisième fois, sept autres châtiments, et ce sont : « et J’enverrai contre vous la bête des champs », qui est une et en comprend trois : l’excitation de la bête sauvage, l’excitation du bétail, l’excitation des autres petites bêtes rampantes, et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 32,24-25) « et la dent des bêtes J’enverrai contre eux, avec le venin des rampants de la poussière » ; « et elle vous privera d’enfants », voici quatre ; « et elle vous retranchera », voici cinq ; « et elle vous diminuera », voici six ; « et vos chemins seront désolés », voici sept. Et il a encore mentionné, pour la quatrième fois, sept autres châtiments, et ce sont : « une épée vengeresse, vengeant l’alliance », voici un ; « et vous serez rassemblés dans vos villes », voici deux ; « et J’enverrai la peste », voici trois.

ונתתם ביד אויב הוא החרב שהזכיר, בשברי לכם מטה לחם הרי ארבעה. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד הרי חמשה. והשיבו לחמכם הרי ששה. ואכלתם ולא תשבעו הרי שבעה. והזכיר עוד חמישית שבע פורעניות אחרות, אכילת בשר בנים ובנות הרי אחת, השמדת במות והכרתת חמנים הרי שנים, שמתוך השמדת הבמות החמנים נופלים, וגוף העבודה זרה נקרא חמנים לפי שנעשית לשם מזלות החמה, ונתתי את פגריכם הרי שלש, וגעלה נפשי זו סלוק שכינה הרי ארבע, עריכם יהיו חרבה הרי חמש, שממון מקדש מן הגדודיות הרי שש, ולא אריח בריח ניחוחכם הרי שבע. והשמותי אני את הארץ אין זו פורענות אלא מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ.

« Et vous serez livrés entre la main de l’ennemi » : c’est l’épée qu’il a mentionnée ; « quand Je briserai pour vous le bâton du pain », voici quatre ; « et dix femmes cuiront votre pain dans un seul four », voici cinq ; « et elles rendront votre pain », voici six ; « et vous mangerez et ne serez pas rassasiés », voici sept. Et il a encore mentionné, pour la cinquième fois, sept autres châtiments : manger la chair de fils et de filles, voici un ; la destruction des hauts lieux et l’extirpation des ‘hamanim, voici deux, car au cours de la destruction des hauts lieux les ‘hamanim tombent, et le corps de l’idolâtrie est appelé ‘hamanim parce qu’elle est faite pour les constellations du soleil (‘hama) ; « et Je donnerai vos cadavres », voici trois ; « et Mon âme aura en dégoût », c’est le retrait de la Présence, voici quatre ; « vos villes seront en désolation », voici cinq ; le Sanctuaire déserté par les groupes qui le fréquentaient (guedoudiyot), voici six ; « et Je ne sentirai pas votre agréable odeur », voici sept. « Et Je désolerai Moi-même le pays » : ce n’est pas un châtiment mais une qualité bonne pour Israël, afin que les ennemis ne trouvent pas satisfaction dans le pays.

וע"ד הקבלה אף אני אעשה זאת לכם, מלת אני רמז אל מדת הדין, וכן בכל שאר אני, ומזה אמר הרמב"ן ז"ל כי הוא כאלו הוא הפוך אף אני זאת אעשה לכם, לבאר כי מלת אני היא המדה הנקראת זאת, וזאת ה"א אחרונה מיסרת את האדם בשעת הכעס, ולכך אמר ויספתי ליסרה אתכם בתוספת ה"א, ולא אמר ליסר. וענין ויספתי אתן תוספת במדת הדין שהיא הה"א של ליסרה אתכם, כי בבית ראשון היו תוכחות אלו, ושם התפארת והכבוד. וכן אמר הנביא עוד (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו.

Et selon la Kabbale, « Moi aussi, Je vous ferai ceci » : le mot « ani » (Moi) fait allusion à l’attribut de rigueur, et de même pour tous les autres « ani » ; et de cela le Ramban, de mémoire bénie, a dit que c’est comme s’il était renversé : « af ani zot e‘esé lakhem » (Moi aussi, ceci Je ferai pour vous), pour expliquer que le mot « ani » est l’attribut appelé « zot » (ceci), et « zot » est le hé final, qui châtie l’homme à l’heure de la colère ; et c’est pourquoi il a dit « veyasafti lessarah etkhem » (et J’ajouterai pour vous châtier) avec l’ajout d’un hé, et n’a pas dit « lessar » (pour châtier). Et le sens de « veyasafti » (et J’ajouterai) : Je donnerai un ajout à l’attribut de rigueur, qui est le hé de « lessarah etkhem » ; car au premier Temple il y avait ces reproches, et là étaient la splendeur et la gloire. Et ainsi le prophète a encore dit (Isaïe 64,10) « notre maison sainte et notre splendeur ».

ודומה לזה (בראשית ח׳:כ״א) לא אוסיף לקלל, שענינו לא אתן תוספת במדת הדין לקלל עוד, והוא הסרסור והאדריכל שהזכירו ז"ל במדרש בבראשית רבה, והיא המקרבת אותו בשעת הרצון ולוחמת בעדו כנגד אויביו, ועליה אמר דוד ע"ה (תהילים כ״ז:ג׳) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. וכן אמר הנביא (מלאכי ג׳:ז׳) שובו אלי ואשובה אליכם, אשוב לא נאמר אלא אשובה. וזהו ויסרתי אתכם אף אני, לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר עד כאן.

Et semblable à cela (Genèse 8,21) « Je n’ajouterai plus à maudire », dont le sens est : Je ne donnerai plus d’ajout à l’attribut de rigueur pour maudire encore ; et c’est l’intermédiaire (sarsor) et l’architecte (adrikhal) que nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionnés dans le Midrash Béréchit Rabba, et c’est elle qui le rapproche à l’heure de la faveur et combat pour lui contre ses ennemis, et d’elle David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 27,3) « si une guerre s’élève contre moi, en cela je suis confiant ». Et ainsi le prophète a dit (Malachie 3,7) « revenez à Moi et Je reviendrai à vous » : « ashouv » n’est pas dit, mais « ashouva ». Et c’est « et Je vous châtierai, Moi aussi » : non seulement Je suis le Maître du jugement, mais Moi aussi Je châtierai. Jusqu’ici.

ומה שאמר שבע על חטאתיכם, המדה הנקראת זאת והיא האומרת ויסרתי והכיתי, נקרא גם כן שבע ובת שבע והיא היתה אם שלמה וזהו (ישעיהו נ׳:א׳) ובפשעיכם שולחה אמכם, וזה מבואר.

Et ce qu’il a dit « sept fois pour vos péchés » : l’attribut appelé « zot », qui est celui qui dit « et Je vous châtierai » et « et Je vous frapperai », est aussi appelé « sheva » (sept) et « Bat-Sheva » (fille de sept), et elle était la mère de Shelomo, et c’est (Isaïe 50,1) « et pour vos transgressions votre mère a été renvoyée » ; et cela est clair.

ואם תלכו עמי קרי. זו דרך התורה, כאשר יצליחו עניניו של אדם ויצאו לו על הנכונה, שיתבונן בעצמו וישית אל לבו כי הוא חסד הש"י, לא מפני זכותו ומעשיו הטובים, וכענין שכתוב (דברים ט׳:ה׳) לא בצדקתך וביושר לבבך, וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי, וכן אמר עוד ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר אשפכנו עליכם בחמה.

« Et si vous marchez avec Moi dans le hasard (qeri). » C’est la voie de la Torah : lorsque les affaires de l’homme réussissent et tournent bien pour lui, qu’il réfléchisse en lui-même et se mette à cœur que c’est la bienveillance du Nom, qu’Il soit béni, non à cause de son mérite et de ses bonnes œuvres, comme il est écrit (Deutéronome 9,5) « ce n’est pas à cause de ta justice et de la droiture de ton cœur » ; et lorsque viennent sur lui des tourments et des accidents, qu’il confesse sa transgression à l’Éternel, et pense que ce n’est que du fait de sa faute, et non qu’il les attribue au hasard, car s’il attribue cela au hasard, voici que le Saint, béni soit-Il, lui ajoutera de ce hasard ; et c’est ce qu’il a dit « et si par ces choses vous ne vous laissez pas corriger par Moi, et que vous marchez avec Moi dans le hasard, Je marcherai Moi aussi avec vous dans le hasard » ; et de même il a dit encore « et si en cela vous ne M’écoutez pas et que vous marchez avec Moi dans le hasard, Je marcherai avec vous dans la fureur du hasard (qeri) », c’est-à-dire Je la répandrai sur vous avec fureur.

ואפו עשר נשים. החשבון הזה נאמר על רבוי בהרבה מקומות בתורה, וכן (איוב יט) זה עשר פעמים תכלימוני, ועל שם שהוא סוף כל החשבון והכל נכלל בו על כן לוקח החשבון הזה להורות על הרבוי. וכן מצינו חשבון שבעה שהוא נאמר גם כן על הרבוי (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם, וכתיב ביעקב (בראשית לג) וישתחו ארצה שבע פעמים, וכתיב (שמואל א ב) עד עקרה ילדה שבעה, כלומר רבוי בנים. והטעם בשבעה שהוא נאמר על הרבוי, מפני שלא תמצא בכל אותיות א"ב זוג אותיות כסדר שיהו עולין שבעה אלא ג"ד, והפכו ד"ג שהוא מין הרבוי, כענין שכתוב (בראשית מח) וידגו לרוב, ועל כן לוקח חשבון השבעה לרבוי כחשבון העשרה.

« Et dix femmes cuiront. » Ce nombre est dit pour la multiplicité en beaucoup d’endroits de la Torah, et de même (Job 19,3) « voilà dix fois que vous me couvrez de honte » ; et parce qu’il est la fin de tout le compte et que tout est inclus en lui, c’est pourquoi on prend ce nombre pour indiquer la multiplicité. Et de même nous trouvons que le nombre sept est aussi dit pour la multiplicité (Proverbes 24,16) « car sept fois le juste tombe et se relève », et il est écrit à propos de Yaaqov (Genèse 33,3) « et il se prosterna à terre sept fois », et il est écrit (1 Samuel 2,5) « jusqu’à ce que la stérile enfante sept », c’est-à-dire une multitude d’enfants. Et la raison pour laquelle sept est dit pour la multiplicité : parce que tu ne trouves dans toutes les lettres de l’alphabet aucune paire de lettres, dans l’ordre, qui fasse sept, sauf gimel-dalet, et leur inversion dalet-gimel, « dag » (poisson), symbole de fécondité, comme il est écrit (Genèse 48,16) « et qu’ils se multiplient (veyidgou) en abondance » ; et c’est pourquoi on prend le nombre sept pour la multiplicité comme le nombre dix.

והשמותי את מקדשיכם. אף בשעה שהם שוממין בקדושתם הן עומדין. ואמרו במדרש תהלים אמר רבי פדת בין שחרב ביהמ"ק בין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר (תהילים י״א:ד׳) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו, אע"פ שכסאו בשמים השכינה בביהמ"ק וההיכל בקדושתו עומד, שנאמר (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכן הוא אומר (תהילים ג׳:ה׳) ויענני מהר קדשו סלה, אע"פ שהוא הר בקדושתו עומד סלה, וכן הוא אומר (מיכה ד׳:י׳) כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב, אע"פ שחרב ונעשה שדה שכינתי בשדה. א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים ב׳:ט׳) הנה זה עומד אחר כתלנו.

« Et Je dévasterai vos sanctuaires. » Même à l’heure où ils sont désolés, ils demeurent dans leur sainteté. Et ils ont dit dans le Midrash des Psaumes : Rabbi Pedat a dit : que le Temple soit détruit ou ne le soit pas, la Présence ne s’en écarte pas, car il est dit (Psaumes 11,4) « l’Éternel est dans le palais de Sa sainteté, l’Éternel a Son trône dans les cieux » : bien que Son trône soit dans les cieux, la Présence est dans le Temple et le Hékhal demeure dans sa sainteté, car il est dit (1 Rois 9,3) « et Mes yeux et Mon cœur y seront tous les jours » ; et de même il dit (Psaumes 3,5) « et Il m’a répondu de Sa montagne sainte, sélah » : bien que ce soit une montagne, elle demeure dans sa sainteté pour toujours ; et de même il dit (Michée 4,10) « car maintenant tu sortiras de la ville et tu demeureras dans les champs », « veshakhanti » (et J’habiterai) est écrit : bien qu’elle ait été détruite et soit devenue champ, Ma Présence est dans le champ. Rabbi Aha a dit : la Présence ne s’est jamais écartée du Mur occidental, car il est dit (Cantique des Cantiques 2,9) « voici, il se tient derrière notre mur ».

ושממו עליה אויביכם. שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה.

« Et vos ennemis en seront dévastés. » Il y aura dévastation pour vos ennemis, qui n’y trouveront pas de satisfaction, et c’est une bonne nouvelle pour Israël ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : c’est une bonne qualité pour Israël, afin qu’Israël ne dise pas : puisque nous avons été exilés de notre terre, maintenant les ennemis viennent et y trouvent satisfaction ; car il est dit « et vos ennemis qui y habitent en seront dévastés » : même les ennemis qui viendront après vous n’y trouveront pas de satisfaction. Jusqu’ici. Et de là il a dit que même ceux qui y habitent se conduiront en désolation sur elle, de sorte qu’ils ne bâtiront pas sur elle muraille et tour ; et toutes les nations s’efforceront de la bâtir et n’auront pas la force ; et il y a en cela un grand signe pour Israël : que depuis le jour où elle a été détruite, elle n’a accueilli aucune nation ni aucun peuple, et n’en accueillera pas jusqu’à ce que ses oisillons y reviennent.

בשבתכם עליה. מפסוק אז תרצה עד כאן תמצא עשר שמטות, כי כן בשבעים שנה של גלות בבל יש עשר שמטות שבטלו אותם, וכל התורה כולה אינה אלא רמזים.

« Pendant que vous y habiterez. » Depuis le verset « alors la terre jouira » jusqu’ici tu trouves dix shemitot, car ainsi dans les soixante-dix ans de l’exil de Babel il y a dix shemitot qu’ils ont annulées, et toute la Torah entière n’est que des allusions.

וכשלו איש באחיו. דרשו רז"ל בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה. וכן אמר משה (דברים כט) כל איש ישראל, כל ישראל נתפסים בעון איש אחד. וכן אתה מוצא בעכן שהוא החוטא וכל ישראל נתפשים בחטאו, שנאמר (יהושע ז) חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם, חטא היחיד תלאו על כל ישראל. ומזה אמרו בשיר השירים רבה (ו) אל גנת אגוז ירדתי, למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אתה נוטל אחד מן הכרי כולם מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהם כולם מרגישין שנאמר (במדבר טז) האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

« Et ils trébucheront l’un sur l’autre (ish be’ahiv). » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : à cause de la faute de son frère ; cela enseigne que tout Israël est garant l’un pour l’autre. Et ainsi Moché a dit (Deutéronome 29) « tout homme d’Israël » : tout Israël est saisi pour la faute d’un seul homme. Et ainsi tu trouves chez ‘Akhan, qui est celui qui a péché, et tout Israël a été saisi pour sa faute, car il est dit (Josué 7) « Israël a péché, et ils ont aussi pris de l’interdit, aussi volé, aussi menti, aussi mis dans leurs ustensiles » : la faute de l’individu, il l’a imputée à tout Israël. Et de là ils ont dit dans le Shir HaShirim Rabba (6) « je suis descendu au jardin de noyers » : pourquoi Israël est-il comparé à une noix ? De même qu’une noix, si tu en prends une du tas, toutes roulent et se déplacent l’une après l’autre, de même Israël : si l’un d’eux est frappé, tous ressentent, car il est dit (Nombres 16) « un seul homme pèche, et sur toute l’assemblée tu t’irriterais ? ».

ואז ירצו את עונם. מכאן דרשו רז"ל יסורין מכפרין כשם שהקרבנות מכפרין, כתיב הכא ואז ירצו את עונם, וכתיב בקרבנות (ויקרא א׳:ד׳) ונרצה לו לכפר עליו, ולא עוד אלא שהקרבנות בממון והיסורין בגוף.

« Et alors ils acquitteront leur faute (yirtsou). » De là nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : les souffrances expient comme les sacrifices expient ; il est écrit ici « et alors ils acquitteront leur faute » et il est écrit à propos des sacrifices (Lévitique 1,4) « et il sera agréé pour lui, pour faire expiation sur lui » ; et plus encore, les sacrifices sont en argent et les souffrances dans le corps.

וזכרתי את בריתי יעקוב. מנה הכתוב בכאן שמות האבות למפרע. וע"ד הפשט מה שהקדים יעקב, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו ואם אין יצחק כדאי הרי אברהם עמו. ונאמרה זכירה בשניהם וביצחק לא נאמר זכירה, שאפרו צבור על גבי המזבח.

« Et Je Me souviendrai de Mon alliance avec Yaaqov. » L’Écriture énumère ici les noms des patriarches à rebours. Et selon le peshat, ce qu’il a placé Yaaqov en premier : pour dire que Yaaqov le petit suffit pour cela ; et s’il ne suffit pas, voici Yits’haq avec lui ; et si Yits’haq ne suffit pas, voici Avraham avec lui. Et le souvenir est dit pour les deux, mais pour Yits’haq le souvenir n’est pas dit, car sa cendre est amassée sur l’autel.

וע"ד המדרש נאמר באברהם וביצחק אף שיצאו מהם ישמעאל ועשו, וביעקב לא נאמר בו אף שמטתו היתה שלמה. אין לי אלא אבות אמהות מנין, ת"ל את את, ואין אתין אלא אמהות, שנאמר (בראשית מט) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה, וכן דרשו בתורת כהנים.

Et selon le Midrash, « af » (même) est dit pour Avraham et pour Yits’haq, parce que Yishma’el et ‘Esav sont sortis d’eux, et pour Yaaqov il n’est pas dit, car sa descendance était entièrement intègre. Je n’ai que les patriarches ; d’où les matriarches ? L’Écriture dit « èt, èt », et les « ètin » ne sont que les matriarches, car il est dit (Genèse 49) « là on a enseveli Avraham et Sarah sa femme, là on a enseveli Yits’haq et Rivqa sa femme, et là j’ai enseveli Léa » ; et ainsi ils ont expliqué dans la Torat Kohanim.

ולפי דעתי מה שהזכיר באברהם ויצחק לשון אף לפי שמלת אף רמז למדת הדין כלשון (שם יח) האף תספה צדיק עם רשע, הוזכרה מדת הדין בשניים כי היו שוים בה בענין העקידה, זה מתגבר על יצרו לשחוט את בנו וזה מתגבר על יצרו להשחט, ומזה הזכיר הכתוב בהם (שם כב) וילכו שניהם יחדו, כלומר בכוונה אחת. ומה שנכתב יעקוב מלא בוא"ו. מצינו בחמשה מקומות שנכתב יעקוב מלא ובחמשה מקומות נכתב אליה חסר, ודרשו רז"ל יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו ערבון עד שיבא ויבשר לבניו.

Et à mon avis, ce qu’il a mentionné « af » pour Avraham et Yits’haq, c’est que le mot « af » fait allusion à l’attribut de rigueur, comme l’expression (Genèse 18) « même (ha-af) détruirais-Tu le juste avec le méchant ? » ; l’attribut de rigueur est mentionné pour les deux, car ils étaient égaux en cela dans l’affaire de la ligature, celui-ci dominant son penchant pour égorger son fils, celui-là dominant son penchant pour être égorgé ; et de là l’Écriture a dit à leur sujet (Genèse 22) « et ils allèrent tous deux ensemble », c’est-à-dire dans une même intention. Et ce que « Yaaqov » est écrit plein avec vav : nous trouvons à cinq endroits que « Yaaqov » est écrit plein et à cinq endroits que « Eliyah » est écrit défectif (sans vav) ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : Yaaqov a pris une lettre du nom d’Eliyahou en gage, jusqu’à ce qu’il vienne annoncer à ses fils.

ועוד במדרש למה הזכיר זכות הארץ עמהם אמר ריש לקיש משל למלך שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן, כל זמן ששואל בשלום הבנות אומר שאלי לי בשלום המגדלת, עד כאן, וקרא שלש מדות האבות בשם בנות.

Et encore dans le Midrash : pourquoi a-t-il mentionné le mérite de la terre avec eux ? Resh Laqish a dit : parabole d’un roi qui avait trois filles et une servante qui les élevait ; chaque fois qu’il demande des nouvelles des filles, il dit : demande de ma part des nouvelles de celle qui les élève. Jusqu’ici ; et il a appelé les trois attributs des patriarches du nom de « filles ».

וע"ד הקבלה וזכרתי את בריתי יעקב, הקדים יעקב לשאר האבות כדי להקדים זכור שהוא הרחמים ולסדר המדות ממטה למעלה, ופרט המדות שבעה יעקב נכלל עמו שני עמודי שמים, וקו האמצעי הנרמז בתוספת וא"ו של יעקוב, ויצחק ואברהם והארץ, הרי זה שבעה וזהו לשון בריתי יעקב בריתי שהוא יעקב, וכן בכלן, בריתי יצחק בריתי אברהם. וקרא לכל אחד ואחד מהאבות של מעלה ברית על שם שכולן נכללין בברית, והארץ שהיא שמורה כלולה מהם אזכור גם כן. והסדור הזה בעצמו אחז הכתוב האומר (דברים ד) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, בפניו זה יעקב, שנאמר (תהלים כד) מבקשי פניך יעקב סלה, בכחו זה יצחק, הגדול זה אברהם. ועוד הקדים יעקב, כדי שיהיה הכבוד מסתכל בדמות החקוק בחיות המרכבה ומרחם על ישראל.

Et selon la Kabbale, « et Je Me souviendrai de Mon alliance avec Yaaqov » : il a placé Yaaqov avant les autres patriarches pour placer en premier « souviens-toi » (zakhor), qui est la miséricorde, et pour ordonner les attributs de bas en haut ; et il a détaillé les attributs, les sept : Yaaqov inclut avec lui les deux colonnes du ciel, et la ligne médiane suggérée dans l’ajout de vav de « Yaaqov », et Yits’haq et Avraham et la terre, voici sept ; et c’est l’expression « Mon alliance Yaaqov » : « Mon alliance », qui est Yaaqov, et de même pour tous : « Mon alliance Yits’haq », « Mon alliance Avraham ». Et il a appelé chacun des patriarches d’en haut « alliance » parce que tous sont inclus dans l’alliance, et la terre, qui est la gardée, incluse en eux, « Je Me souviendrai » aussi. Et cet ordre même est ce que tient l’Écriture qui dit (Deutéronome 4) « et Il t’a fait sortir de devant Lui (befanav), par Sa grande force, d’Égypte » : « befanav », c’est Yaaqov, car il est dit (Psaumes 24) « ceux qui cherchent Ta face, Yaaqov, sélah » ; « bekho’ho » (par Sa force), c’est Yits’haq ; « hagadol » (le grand), c’est Avraham. Et il a encore placé Yaaqov en premier afin que la Gloire regarde l’image gravée sur les ‘Hayot du Char et ait pitié d’Israël.

ומה שנכתב יעקוב מלא בוא"ו ירמוז על הששית שהיא מדתו, והיא הוא"ו שבשם הגדול, מלבד שיש במלת יעקוב כשהוא מלא בוא"ו התעוררות ורמז, כי בי"ו פני החיה המרובעת קבועין פני יעקב. ומכאן תבין (במדבר כ״ח:י״ד) רביעית יין לכבש. ולא כן לפר כי אם חצי ההין, ולאיל שלישית ההין, גם עליו הזכיר יחזקאל ע"ה (יחזקאל א׳:ח׳) וידי אדם מתחת כנפיהם, באחרית התיבות תם, להורות עליו ויעקב איש תם, ומזה אמר יושב אהלים והוא כאלו אמר יושב הכסא, ועוד אהלים של מטה ושל מעלה, וכבר הזכרתיו בסדר תולדות יצחק. והוצרך לומר והארץ אזכור, כדי להזכיר המרכבה בשלמותה שאין מרכבה פחותה מארבעה.

Et ce que « Yaaqov » est écrit plein avec vav fait allusion au sixième, qui est son attribut, et c’est le vav du Nom grand ; outre que dans le mot « Yaaqov », lorsqu’il est plein avec vav, il y a un éveil et une allusion, car parmi les seize faces (yod-vav) de la créature à quatre faces se trouve fixée la face de Yaaqov. Et de là tu comprends (Nombres 28,14) « un quart de hin de vin pour l’agneau ». Et non ainsi pour le taureau, mais la moitié du hin, et pour le bélier un tiers de hin. Et aussi à son sujet Yé’hezqel, que la paix soit sur lui, a mentionné (Ézéchiel 1,8) « et des mains d’homme sous leurs ailes » : à la fin des mots, « tam » (intègre), pour indiquer à son sujet « et Yaaqov était un homme intègre » ; et de là il a dit « habitant des tentes », et c’est comme s’il avait dit « habitant du trône », et en outre les tentes d’en bas et d’en haut, et je l’ai déjà mentionné dans la section Toledot Yits’haq. Et il a fallu dire « et la terre, Je Me souviendrai » pour mentionner le Char dans sa plénitude, car il n’y a pas de char de moins de quatre.

ודעת הרמב"ן בסוד הכתוב, כי יעקב והוא השם המיוחד ידבר ולכך יעקוב מלא בוא"ו, ועל כן יאמר וזכרתי כלומר אמשוך שפע אצילות מלמעלה ואשפיע על האבות העליונים והארץ הכלול מכלם אזכיר גם כן ואז ארחם על ישראל והרי כל הבנין שלם.

Et l’avis du Ramban dans le secret du verset : que Yaaqov, qui est le Nom unique, parle, et c’est pourquoi « Yaaqov » est plein avec vav ; et c’est pourquoi il dit « et Je Me souviendrai », c’est-à-dire J’attirerai une abondance d’émanation d’en haut et la répandrai sur les patriarches supérieurs, et la terre, qui est incluse en eux tous, Je la mentionnerai aussi, et alors J’aurai pitié d’Israël, et voici que toute la structure est complète.

והמדרש שקרא את הארץ הזאת בשם מגדלת כלפי המדות שהם למעלה ממנה, ובאו לרמוז כי האבות שהזכיר הכתוב אין הכוונה בהן בשל מעלה, וקראן ברית לפי שכולן נכללים בארץ הנקראת ברית וכמו שהזכרתי.

Et le Midrash, qui a appelé cette terre du nom de « celle qui élève » (megadelet), par rapport aux attributs qui sont au-dessus d’elle, est venu faire allusion à ce que, pour les patriarches que l’Écriture a mentionnés, l’intention n’est pas sur ceux d’en haut ; et il les a appelés « alliance » parce que tous sont inclus dans la terre, appelée « alliance », comme je l’ai mentionné.

ואף גם זאת. ע"ד הפשט יאמר אע"פ שאני עתיד להביא עליהם זאת הפורענות לא אמאסם בגלות אבל אשמור להם הברית.

« Et même alors (af gam zot). » Selon le peshat, il dit : bien que Je sois destiné à faire venir sur eux ce châtiment, Je ne les mépriserai pas en exil, mais Je garderai pour eux l’alliance.

וע"ד המדרש אמר זאת על התורה שכתוב בה (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה, ובא לרמוז שהתורה לא תזוז להם אפילו בהיותם בגלות בארץ אויביהם, כענין שהבטיח בפסוק (שם לא) כי לא תשכח מפי זרעו, ומזה דרשו רז"ל בתורת כהנים וכי מה נשתייר להן לישראל שלא נמאסו ושלא נגעלו והלא כל המתנות הטובות שנתנו לישראל נטלו מהם ולולא התורה שנשתיירה להם לא הניחו להם האומות כלום, כוונו בזה למה שאמרתי.

Et selon le Midrash, il a dit « zot » à propos de la Torah, dont il est écrit (Deutéronome 4,44) « et voici (vezot) la Torah », et il vient faire allusion à ce que la Torah ne s’écartera pas d’eux, même lorsqu’ils seront en exil, dans le pays de leurs ennemis, comme il l’a promis dans le verset (ibid. 31) « car elle ne sera pas oubliée de la bouche de sa descendance » ; et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : qu’est-ce qui est resté à Israël pour qu’ils ne soient pas méprisés et rejetés ? N’est-ce pas que tous les dons bons qui furent donnés à Israël leur ont été pris, et sans la Torah qui leur est restée, les nations ne leur auraient rien laissé ; ils ont visé par là ce que j’ai dit.

לא מאסתים. בימי אספסיאנוס. ולא גאלתים. בימי יון. לכלותם להפר בריתי אתם. בימי המן. כי אני ה' אלהיהם. בימי גוג ומגוג, שאין כל בריה יכולה לשלוט בהם.

« Je ne les ai pas méprisés. » Aux jours de Vespasien. « Et Je ne les ai pas rejetés » : aux jours de Yavan. « Pour les anéantir, pour rompre Mon alliance avec eux » : aux jours de Haman. « Car Je suis l’Éternel leur Dieu » : aux jours de Gog et Magog, car aucune créature ne pourra dominer sur eux.

ותמצא בפרשה זו מן ואם לא תשמעו לי עד געלה נפשם, ש"ץ תיבות בכוון, ואין בכלן זכרון השם, ובא לרמוז ש"ץ שנים שחטאו השבטים בארץ, על שם שאמרו (שמואל ב כ׳:א׳) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי וגו'. ותמצא בדברי הימים (א טז) ושבועתו לישחק בשי"ן, וקרי בצד"י, שנשבע לו הקב"ה שאם אין בניו חוטאים יותר מש"ץ שנים שלא יגלה אותם מן הארץ, והוא שאמר יחזקאל (ד) ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום, יום לשנה יום לשנה יום לשנה נתתיו לך.

Et tu trouves dans cette section, de « et si vous ne M’écoutez pas » jusqu’à « leur âme a rejeté », trois cent quatre-vingt-dix mots exactement, et il n’y a dans aucun d’eux de mention du Nom ; et il vient faire allusion aux trois cent quatre-vingt-dix années où les tribus ont péché dans le pays, d’après ce qu’ils ont dit (2 Samuel 20,1) « nous n’avons pas de part en David, ni d’héritage dans le fils de Yishaï, etc. ». Et tu trouves dans les Chroniques (1 Chroniques 16,16) « et son serment à Yits’haq » avec un shin, et on lit avec un tsadi, car le Saint, béni soit-Il, lui a juré que si ses fils ne péchaient pas plus de trois cent quatre-vingt-dix ans, Il ne les exilerait pas du pays ; et c’est ce que dit Yé’hezqel (Ézéchiel 4) « et Moi, Je t’ai donné les années de leur faute en nombre de jours, trois cent quatre-vingt-dix jours, un jour pour une année, un jour pour une année, un jour pour une année Je te l’ai donné ».

וע"ד הקבלה ואף גם זאת לרבות כנסת ישראל שנקראת זאת שנאמר (תהילים קי״ח:כ״ג) מאת ה' היתה זאת (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם. והכוונה שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וזהו שאמר הכתוב לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב, בשביל כלתם לא אפר בריתי אתם, וזהו שהזכיר אסף (תהילים פ׳:ט״ו) הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת, הבט משמים וראה כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים, ופקוד גפן של זאת. ובאר בתוך דבריו כי הגפן של זאת מפורסמת מן הרשעה הנקראת חזיר יער, וכבר הזכרתי זה בפסוק (בראשית ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ושם תראה.

Et selon la Kabbale, « et même alors (af gam zot) » : pour inclure l’Assemblée d’Israël, qui est appelée « zot », car il est dit (Psaumes 118,23) « de la part de l’Éternel cela (zot) est advenu », (Genèse 49,28) « et voici ce que leur dit leur père ». Et le sens est qu’en tout lieu où Israël est exilé, la Présence est avec eux ; c’est ce que l’Écriture a dit « Je ne les ai pas méprisés et Je ne les ai pas rejetés pour les anéantir » : « lekhaltam » est écrit (« leur épouse »), à cause de leur épouse (kallatam), Je ne romprai pas Mon alliance avec eux ; et c’est ce qu’Assaf a mentionné (Psaumes 80,15) « regarde du ciel et vois, et visite cette vigne (gefen zot) » : « regarde du ciel et vois », comme (1 Rois 8,32) « et Toi, Tu entendras des cieux » ; « et visite la vigne de zot ». Et il a expliqué dans ses paroles que la vigne de zot est connue par la méchanceté appelée « porc de la forêt » (hazir ya‘ar), et je l’ai déjà mentionné au verset (Genèse 36,31) « et voici les rois qui ont régné au pays d’Édom », et tu le verras là.

ודע כי מדרך הקבלה יש הפרש גדול בין לשון אף ללשון גם אע"פ ששניהם לשון רבוי, כי לשון אף ירמוז למדת הדין ולשון גם ירמוז למדת רחמים, מלשון גמילות חסדים, כענין (שם ל) וגם שמע בקולי, והשמיעה ברחמים, וזהו ואף גם זאת, כי מלת זאת כלולה מן הדין והרחמים, וזה מבואר.

Et sache que, selon la voie de la Kabbale, il y a une grande différence entre l’expression « af » et l’expression « gam », bien que les deux soient des expressions d’addition, car l’expression « af » fait allusion à l’attribut de rigueur et l’expression « gam » fait allusion à l’attribut de miséricorde, de l’expression « guemilout ‘hassadim » (actes de bonté), comme (ibid. 30) « et Il a aussi (vegam) entendu ma voix », et l’écoute est dans la miséricorde ; et c’est « et même alors (af gam zot) », car le mot « zot » est composé de rigueur et de miséricorde ; et cela est clair.

וזכרתי להם ברית ראשונים. אחר שהזכיר בפסוק וזכרתי שלש בריתות בעליונים, יזכיר עתה שנים בתחתונים, הוא שאמר להפר בריתי אתם, וזכרתי להם ברית ראשונים, ואמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, אין צריך לומר שלא אמאסם ולא אפר בריתי אתם, הוא ברית של סיני שכתוב בו (שמות ל״ד:כ״ז) כרתי אתך ברית ואת ישראל, אבל הזכיר להם ברית ראשונים כלומר ברית דורות ראשונים יוצאי מצרים, הוא שאמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים [אני ה'] ולומר להם (שם כ) אנכי ה' אלהיך.

« Et Je Me souviendrai pour eux de l’alliance des premiers. » Après avoir mentionné dans le verset « et Je Me souviendrai » trois alliances dans les êtres supérieurs, il mentionne maintenant deux dans les inférieurs, c’est ce qu’il a dit « pour rompre Mon alliance avec eux » et « Je Me souviendrai pour eux de l’alliance des premiers ». Et il a dit « et même alors », alors qu’ils sont en terre de leurs ennemis, il n’est pas besoin de dire que Je ne les mépriserai pas et ne romprai pas Mon alliance avec eux : c’est l’alliance du Sinaï, dont il est écrit (Exode 34,27) « J’ai conclu avec toi une alliance, et avec Israël » ; mais il a mentionné pour eux « l’alliance des premiers », c’est-à-dire l’alliance des premières générations, ceux qui sont sortis d’Égypte, c’est ce qu’il a dit « que J’ai fait sortir du pays d’Égypte aux yeux des nations pour être pour eux Dieu [Je suis l’Éternel] », et pour leur dire (ibid. 20) « Je suis l’Éternel ton Dieu ».

וע"ד הקבלה ברית ראשונים ברית שלשה העליונים שהם ראשונים לשבעה, כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד, כי בעבור שהזכיר למעלה בפסוק וזכרתי הראשון שלשה אבות העליונים ממטה למעלה ותמצאם בפרטם שבעה וכמו שהזכרתי, על כן יזכיר כאן בפסוק וזכרתי השני על שלשה העליונים כדי להשלים הבנין. ועוד כי מדת הרחמים הרמוזה בוא"ו שהיא מכלל השבעה כלולה מן הרחמים והדין, ולכך יוסיף שנית ויבטיחם כי בהיותם בארץ אויביהם יזכיר להם ברית ראשונים שהם עצם הרחמים העליונים. ואמר אשר הוצאתי אותם, כלומר לפי שאני הוצאתי אותם ממצרים כדי להיות להם לאלהים, וזה מבואר.

Et selon la Kabbale, « l’alliance des premiers » : l’alliance des trois supérieurs, qui sont les premiers par rapport aux sept, comme (Job 15,7) « es-tu né le premier des hommes ? » ; car, puisqu’il a mentionné plus haut, dans le premier verset « et Je Me souviendrai », les trois patriarches supérieurs de bas en haut, et que tu les trouves en détail sept, comme je l’ai mentionné, c’est pourquoi il mentionne ici, dans le second verset « et Je Me souviendrai », les trois supérieurs pour compléter la structure. Et en outre, l’attribut de miséricorde, suggéré par vav, qui fait partie des sept, est composé de miséricorde et de rigueur, et c’est pourquoi il ajoute une seconde fois et leur promet que, lorsqu’ils seront en terre de leurs ennemis, Il leur mentionnera l’alliance des premiers, qui sont l’essence même de la miséricorde supérieure. Et il a dit « que J’ai fait sortir », c’est-à-dire parce que Je les ai fait sortir d’Égypte pour être Dieu pour eux ; et cela est clair.

איש כי יפליא נדר. לא אמר ידר נדר אלא יפליא, מלשון פלאות חכמה, כי הנדר מושך מהחכמה והחכמה למעלה מהנדר, ואמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, וכן הנדר למעלה מהשבועה, שהרי הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ועל כן הזכיר בנדר לשון יפליא.

« Quand un homme prononcera un vœu extraordinaire (yafli). » Il n’a pas dit « fera un vœu » mais « yafli », de l’expression « pil’ot ‘hokhma » (merveilles de sagesse), car le vœu tire de la Sagesse et la Sagesse est au-dessus du vœu ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans l’ordre des degrés : le sage précède le roi ; et de même le vœu est au-dessus du serment, car les vœux s’appliquent à une chose de commandement comme à une chose facultative, et c’est pourquoi il a mentionné à propos du vœu l’expression « yafli ».

בערכך נפשות. כתב רש"י ז"ל ערכך כמו ערך, וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא.

« Selon ton estimation (be’erkekha) des personnes. » Rachi, de mémoire bénie, a écrit : « erkekha » est comme « erekh » ; et le redoublement du kaf, je ne sais pas de quelle langue il vient.

וע"ד הפשט בפרשה הזו בדיני הערכין מדיני היובל היא, וכן הוא מזכיר ענין היובל במקדיש שדה מקנה ובשדה אחוזה. וענין הערך הוא לשון דמים, כי האומר ערך דבר שנפשו תלויה בו יתן ערך נפשו. והיה ערכך הזכר, בין נכבד בין הדיוט יתן כפי שניו, והוא הערך הקצוב בפרשה לזכר ולנקבה.

Et selon le peshat, cette section sur les règles des estimations (‘arakhin) relève des règles du Jubilé, et de même il mentionne le sujet du Jubilé pour celui qui consacre un champ acheté et un champ de propriété. Et le sens de « erekh » est de l’expression de valeur monétaire (damim), car celui qui dit « l’estimation d’une chose dont son âme dépend » donnera l’estimation de son âme. « Et ton estimation sera pour le mâle » : qu’il soit honoré ou ordinaire, il donnera selon ses années, et c’est l’estimation fixée dans la section pour le mâle et la femelle.

וע"ד המדרש בערכך נפשות, אמר הקב"ה לישראל אם אתם מביאין לפני ערכין מעלה אני עליכם כאלו הקרבתם נפשותיכם לפני, אמר הקב"ה לישראל בזכות הערכין אני מציל אתכם מעריכות גיהנם, שנאמר (ישעיהו ל׳:ל״ג) כי ערוך מאתמול תפתה, ואערוך לפניכם שלחן לעתיד לבא, שנאמר (תהילים כ״ג:ה׳) תערוך לפני שלחן, עד כאן. ומה שאמר בערכך ולא בערך, משפט הלשון כן שיוסיף אות כ"ף בתחלת תיבה וכן באמצעית וכן בסופה, בתחלתה לדמיון כמו (בראשית ג׳:ה׳) והייתם כאלהים, (שמות ד׳:ז׳) והנה שבה כבשרו, באמצעיתה היא שנוסף על תיבת אני ויאמר אנכי, בסופה כערכך הכהן, מכסת הערכך, בערכך נפשות.

Et selon le Midrash, « be’erkekha nefashot » : le Saint, béni soit-Il, a dit à Israël : si vous M’apportez des estimations, Je vous compte comme si vous aviez offert vos âmes devant Moi. Le Saint, béni soit-Il, a dit à Israël : au mérite des estimations, Je vous sauverai des arrangements (‘arikhot) de la Géhenne, car il est dit (Isaïe 30,33) « car depuis hier un bûcher (tofteh) est préparé (‘aroukh) », et J’arrangerai pour vous une table dans l’avenir, car il est dit (Psaumes 23,5) « Tu arranges devant moi une table ». Jusqu’ici. Et ce qu’il a dit « be’erkekha » et non « be’erekh » : la règle de la langue est qu’on ajoute la lettre kaf au début d’un mot, au milieu et à la fin ; au début, pour la ressemblance, comme (Genèse 3,5) « et vous serez comme des dieux », (Exode 4,7) « et voici, elle était redevenue comme sa chair » ; au milieu, celle qui est ajoutée au mot « ani » et on dit « anokhi » ; à la fin, comme « ka‘arkekha hakohen », « miksat ha‘erkekha », « be’erkekha nefashot ».

וע"ד הקבלה אומר אני כי יתכן לומר בטעם תוספת הכ"ף במקום הזה, מפני שכסא הכבוד כצורת כ"ף זקוף כלפי מעלה, מעותד לישב עליו. ועל זה אמרו באגדה באלפ"א בית"א דר' עקיבא, עמד כ"ף לפני הקב"ה ואמר רבש"ע רצוני שבי תברא העולם, שבי קוראין כסאך כתרך וכנויך. ומפני זה נתיסדה תיבת כסא על אות כ"ף.

Et selon la Kabbale, je dis qu’on peut dire, quant à la raison de l’ajout du kaf en ce lieu, que le trône de gloire est comme la forme d’un kaf dressé vers le haut, préparé pour qu’on s’y asseye. Et à ce propos ils ont dit dans l’Aggada, dans l’Alfa Beta de Rabbi ‘Aqiva : le kaf se tint devant le Saint, béni soit-Il, et dit : Maître du monde, que ma volonté soit que par moi Tu crées le monde ; par moi on appelle Ton trône (kissékha), Ta couronne (kitrékha) et Ta dénomination (kinouyékha). Et c’est pour cela que le mot « kissé » (trône) est fondé sur la lettre kaf.

וממה שהחיות שפניהם פני אדם נושאות הכסא, תבין סוד הכתוב (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, קרי ביה כ"ף שלך, ומן הידוע כי שורש הנפש השכלית בכסא הכבוד, וכשאמר בערכך נפשות לה', ביחוד מלת בערכך בערך כ"ף, ונתבאר מזה כי הנפשות אשר לה' הם בערך כסא הכבוד, כי גם הנה מרכבה לו יתעלה.

Et de ce que les ‘Hayot dont les faces sont des faces d’homme portent le trône, tu comprendras le secret de l’Écriture (Psaumes 139,5) « par-derrière et par-devant Tu m’as formé, et Tu as posé sur moi ta paume (kappékha) » : lis-y « ton kaf ». Et il est connu que la racine de l’âme intellectuelle est dans le trône de gloire, et lorsqu’il a dit « be’erkekha nefashot à l’Éternel », en employant précisément « be’erkekha », que l’on peut lire « be’erekh kaf », il est expliqué par là que les âmes qui appartiennent à l’Éternel correspondent au trône de gloire, car elles sont aussi un char pour Lui, qu’Il soit exalté.

ואמרו רז"ל שלשה נכנסו זה לפנים מזה, משה (שמות כ׳:י״ח) ומשה נגש אל הערפל, לפנים ממנו צדק ומשפט שנאמר (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך, לפנים מהם נפשותיהן של צדיקים שנאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ואומר (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ותמצא מלת נפשת חסרה וא"ו, לרמוז שאין כל הנפשות לה', וכמו שאמרו ראיתי בני עליה והן מועטין.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : trois sont entrés l’un à l’intérieur de l’autre : Moché — (Exode 20,18) « et Moché s’approcha de la nuée épaisse » ; à l’intérieur de lui, la justice et le jugement, car il est dit (Psaumes 89) « la justice et le jugement sont le fondement de Ton trône » ; à l’intérieur d’eux, les âmes des justes, car il est dit (Job 12,10) « dans Sa main est l’âme de tout vivant » et (1 Samuel 25,29) « et l’âme de mon seigneur sera liée dans le faisceau de la vie auprès de l’Éternel ton Dieu ». Et tu trouves le mot « nefashot » (dans le verset) manquant de vav, pour faire allusion à ce que toutes les âmes ne sont pas à l’Éternel, et comme ils ont dit : j’ai vu des fils d’élévation, et ils sont peu nombreux.

מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה. היה ראוי להיות סדור הכתובים אם מבן חדש ועד בן חמש שנים, ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר, וסיום הפרשה. אבל מפני שהתחיל הפרשה איש כי יפליא הוצרך להתחיל מבן עשרים, שהרי בן חדש ובן חמש שנים קטן הוא ולא איש, ועוד שהם אינן מעריכין את עצמן אלא הגדול אומר ערך בן חדש זה עלי, או ערך בן חמש שנים זה עלי. ואחר שהתחיל מבן עשרים הוצרך לסדר אם מבן חמש ועד עשרים, שהתחיל בו, ואמר אחרי כן ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים, שהתחיל בו, ואמר אחר כן ואם מבן ששים שנה ומעלה, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

« De vingt ans jusqu’à soixante ans. » L’ordre des versets aurait dû être : « si de un mois jusqu’à cinq ans », « si de cinq ans jusqu’à vingt ans », « si de vingt ans jusqu’à soixante ans », « si de soixante ans et au-dessus, si c’est un mâle », et la fin de la section. Mais parce qu’il a commencé la section par « un homme (ish) quand il prononcera un vœu extraordinaire », il a dû commencer par « de vingt ans », car un enfant d’un mois ou de cinq ans est un mineur et non un homme (ish), et en outre ils ne s’estiment pas eux-mêmes, mais c’est l’adulte qui dit : l’estimation de cet enfant d’un mois est sur moi, ou l’estimation de cet enfant de cinq ans est sur moi. Et après avoir commencé par « de vingt ans », il a dû ordonner « si de cinq ans jusqu’à vingt ans », qu’il avait commencé par lui, et dire ensuite « et si de un mois jusqu’à cinq ans », qu’il avait commencé par lui, et dire ensuite « et si de soixante ans et au-dessus » ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

ואם מך הוא מערכך. דרשו רז"ל החייהו מערכך, לומר שאם נדר ערכי עלי והוא חייב לתת הערך הקצוב בפרשה לפי שניו כדי לצאת ידי נדרו והקדשו, והוא עני ואינו רוצה ליתן, ב"ד נכנסין לביתו וממשכנין אותו ומשיירין לו כדי חייו מערך עצמו, ונוטלין את השאר, ויצא בזה ידי הקדש ואע"פ שלא השלים כל ערכו, ואע"פ שנתעשר שוב אינו חייב כלום.

« Et s’il est trop pauvre pour ton estimation. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : fais-le vivre de ton estimation, pour dire que s’il a voué « mon estimation est sur moi » et qu’il est tenu de donner l’estimation fixée dans la section selon ses années pour s’acquitter de son vœu et de sa consécration, et qu’il est pauvre et ne veut pas donner, le tribunal entre dans sa maison et saisit ses biens, et lui laisse de quoi vivre de son estimation propre, et prend le reste, et il s’acquitte ainsi de la consécration, même s’il n’a pas complété toute son estimation, et même s’il s’est enrichi ensuite, il n’est plus tenu de rien.

והדין הזה במעריך כמו בבעל חוב שאם אין לו ללוה כשעור החוב שליח ב"ד הנכנס לביתו משייר לו הצריך לו כדי חייו ונוטל את השאר, דגמרינן מיכה מיכה, כתיב הכא בערכך ואם מך הוא מערכך, וכתיב בבעל חוב וכי ימוך אחיך, מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. אבל הפרש זה יש ביניהם שהרי בבעל חוב חייבה תורה להחזיר המשכון כסות יום וכסות לילה, ולא חייבה כן במעריך שאין ב"ד חייבין להחזיר לו כסות יום וכסות לילה.

Et cette règle pour celui qui estime est comme pour le débiteur : si l’emprunteur n’a pas la valeur de la dette, l’envoyé du tribunal qui entre dans sa maison lui laisse ce qui lui est nécessaire pour vivre et prend le reste, car nous l’apprenons par analogie « makh, makh » : il est écrit ici « be’erkekha, et s’il est trop pauvre (makh) pour ton estimation », et il est écrit à propos du débiteur « et si ton frère s’appauvrit (yamoukh) » ; de même que là-bas on réserve les biens nécessaires à sa subsistance (mesadderin), de même ici on les réserve. Mais il y a cette différence entre eux : pour le débiteur, la Torah a obligé à restituer le gage, vêtement de jour le jour et vêtement de nuit la nuit, et elle n’a pas obligé ainsi pour celui qui estime, car le tribunal n’est pas tenu de lui restituer vêtement de jour et vêtement de nuit.

טעם הדבר מבואר בגמרא בבא מציעא בסוף פרק המקבל דאמרינן התם אמר קרא (דברים כ״ד:י״ג) ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה כלומר דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ושם מקשה ולא והכתיב (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת, ושמע מינה דהקדש צריך ברכה הוא מדקא מזהיר וברכת, ומתרץ. אלא היינו טעמא משום דכתיב (שם כד) ולך תהיה צדקה, מי שצריך צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה, שכל הצדקות שלו. ויש לך להשכיל איך העלה שם בגמרא שהקדש אינו צריך צדקה אבל ברכה צריך, וזה מבואר למשכיל.

La raison de la chose est expliquée dans la Guemara, Bava Metsia, à la fin du chapitre « Ha-Mequbbel » : car nous y disons : l’Écriture dit (Deutéronome 24,13) « et il dormira dans son vêtement et te bénira » : celui qui a besoin de bénédiction, c’est-à-dire un simple particulier ; la consécration est exclue, qui n’a pas besoin de bénédiction ; et là-bas on objecte : mais n’est-il pas écrit (ibid. 8) « et tu mangeras et seras rassasié et tu béniras », et on conclut que la consécration a besoin de bénédiction, du fait qu’il avertit « et tu béniras » ; et on répond : mais telle est la raison, parce qu’il est écrit (ibid. 24) « et pour toi ce sera tsedaka » : celui qui a besoin de tsedaka ; la consécration est exclue, qui n’a pas besoin de tsedaka, car toutes les tsedakot sont à lui. Et tu dois comprendre comment la Guemara a conclu là-bas que la consécration n’a pas besoin de tsedaka mais a besoin de bénédiction ; et cela est clair pour l’intelligent.

והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו הכהן, יעריכנו הכהן. (יב) והעריך הכהן. כערכך הכהן. (יד) והעריכו הכהן, כאשר יערוך אותו הכהן. (יח) וחשב לו הכהן. (כא) לכהן תהיה אחוזתו. (כג) וחשב לו הכהן. עשרה כהנים כתובים בפרשה זו, ואמרו רז"ל במסכת מגלה פרק הקורא את המגילה, הקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. ובאור זה כי מי שהקדיש קרקע ובא לפדותו צריך עשרה בני אדם לשומו והתשעה יהיו ישראלים ואחד מהן כהן. ומזה אמרו בגמרא עשרה כהנים כתובים בפרשה הזו, דל חד לגופיה, ואידך הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, שיהיו התשעה ישראלים ואחד מהן כהן.

« Et il le fera se tenir devant le prêtre, et le prêtre l’estimera, le prêtre l’estimera. (12) Et le prêtre l’estimera : selon ton estimation, ô prêtre. (14) Et le prêtre l’estimera, selon ce que le prêtre l’estimera. (18) Et le prêtre lui comptera. (21) Au prêtre sera sa propriété. (23) Et le prêtre lui comptera. » Dix fois « le prêtre » est écrit dans cette section, et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Megilla, au chapitre « Ha-Qoré et ha-Megilla » : les terrains : neuf et un prêtre, et un homme comme eux. Et l’explication de cela : celui qui a consacré un terrain et vient le racheter a besoin de dix personnes pour l’estimer, et les neuf seront des Israélites et l’un d’eux un prêtre. Et de là ils ont dit dans la Guemara : dix fois « prêtre » sont écrits dans cette section : soustrais un pour lui-même, et l’autre est une restriction après une restriction, et une restriction après une restriction n’est que pour inclure, afin que les neuf soient des Israélites et l’un d’eux un prêtre.

לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. הטעם בזה מפני שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שהוטבע בו יצה"ר, ומה שנדר והקדיש אולי יחזור בו וינחם וירצה להחליף הבהמה שהקדיש בפחותה ממנה, כי מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף ואינו יכול לגאול אותה יחליפנה, ועל כן סתם הכתוב שלא יחליף כלל טוב ברע או רע בטוב, שאם יתיר לו להחליף רע בטוב יבא להחליף הטוב ברע ויאמר טוב הוא. ואם המר ימיר קנסו הכתוב ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.

« Il ne le changera pas et ne l’échangera pas, bon contre mauvais ou mauvais contre bon. » La raison en est que la Torah est descendue jusqu’à la fin de la pensée de l’homme, dans lequel le penchant mauvais a été implanté, et ce qu’il a voué et consacré, peut-être reviendra-t-il en arrière et regrettera-t-il et voudra-t-il échanger l’animal qu’il a consacré contre un moindre, car, puisqu’il est saint d’une sainteté du corps et qu’il ne peut le racheter, il l’échangera ; c’est pourquoi l’Écriture a posé une interdiction générale de ne pas échanger du tout bon contre mauvais ou mauvais contre bon, car s’il lui était permis d’échanger du mauvais contre du bon, il en viendrait à échanger du bon contre du mauvais et dirait : c’est bon. Et s’il échange, l’Écriture l’a sanctionné et a dit « et lui et son substitut seront saints ».

ומהטעם הזה בעצמו אמר הכתוב במי שהקדיש את ביתו ורוצה לגאול אותו שיוסיף חומש, כי אע"פ שנדר והקדיש אפשר שיתנחם, ולכך הטיל עליו הכתוב שיצטרך בזה להוסיף חומש אם יפדה אותו, והוא שכתוב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.

Et pour cette même raison, l’Écriture a dit, de celui qui a consacré sa maison et veut la racheter, qu’il ajoute un cinquième, car bien qu’il ait voué et consacré, il est possible qu’il regrette sa décision, et c’est pourquoi l’Écriture lui a imposé d’ajouter pour cela un cinquième s’il la rachète ; et c’est ce qui est écrit « et si celui qui consacre rachète sa maison, il ajoutera un cinquième de l’argent de ton estimation » ; et ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. מכאן שאין משנין את הקרבנות, כגון עולה שאין לשנותה לשלמים ולא שלמים לחטאת, וכן כלן. ואמרו בספרי אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה, ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו, כלומר שהוא למד בעצמו כשאמר בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת, אלא שיעמוד בקדושתו הראשונה.

« Mais un premier-né qui est premier-né pour l’Éternel parmi le bétail, nul ne le consacrera. » De là : on ne change pas les sacrifices, par exemple une ‘olah ne se change pas en shelamim, ni des shelamim en ‘hatat, et de même pour tous. Et ils ont dit dans le Sifré : je n’ai que le premier-né ; d’où pour toutes les consécrations qu’on ne les change pas d’une sainteté à une autre ? L’Écriture dit « parmi le bétail, nul ne le consacrera », c’est-à-dire qu’il en apprend par lui-même, car lorsqu’il dit « parmi le bétail, nul ne le consacrera » d’une autre sainteté, mais qu’il reste dans sa première sainteté.

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. פירש רש"י ז"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום, מות יומת, הרי הוא הולך למיתה, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך.

« Tout interdit (‘hérèm) qu’on aura voué de la part d’un homme ne sera pas racheté ; il sera mis à mort. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : celui qui sort pour être exécuté et qu’un autre dit « son estimation est sur moi » n’a rien dit ; « il sera mis à mort » : voici qu’il va vers la mort, c’est pourquoi il ne sera pas racheté, il n’a ni valeur ni estimation.

אבל הרמב"ן ז"ל פירש כי הכתוב הזה על דרך הפשט יאמר כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחזתו הוא קדש להשם, שהן חרמי כהנים אין להן פדיון, אבל המחרים מאדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרין נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, בזה ודאי אין דעתו של נודר לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה, וימיתו כל הנמצא בהם כי נתכוין להשמידם ולהכריתם.

Mais le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué que ce verset, selon le peshat, dit que quiconque voue à l’interdit de ce qui est à lui, qu’il s’agisse d’homme, de bête ou de champ de propriété, c’est saint pour le Nom, ce sont les ‘haramim des prêtres, qui n’ont pas de rachat ; mais celui qui voue à l’interdit un homme qui n’est pas à lui, comme ceux qui combattent leurs ennemis et font le vœu « si Tu livres ce peuple entre mes mains, je vouerai à l’interdit leurs villes », en cela assurément l’intention de celui qui fait le vœu n’est pas de les donner aux prêtres mais que tout soit interdit de jouissance, et ils feront mourir tout ce qui s’y trouve, car son intention est de les exterminer et de les retrancher.

ומהכתוב הזה יש להוכיח כי כל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על דבר או יחרימו על עיר בהלחמם עליה, העובר על זה חייב מיתה, וזהו חיובן של אנשי יבש גלעד (שופטים כ״א:ט׳) שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וזהו חיובו של יהונתן גם כן שאמר לו אביו (שמואל א י״ד:מ״ד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן.

Et de ce verset il faut prouver que tout roi d’Israël ou grand Sanhédrin en présence de tout Israël, qui ont autorité sur les jugements, s’ils vouent à l’interdit une chose ou vouent à l’interdit une ville en la combattant, celui qui transgresse cela est passible de mort ; et c’est la culpabilité des hommes de Yavesh-Guil’ad (Juges 21,9) qui ont transgressé le serment de l’assemblée et ne sont pas venus à Mitspa, et c’est aussi la culpabilité de Yonatan, à qui son père a dit (1 Samuel 14,44) « que Dieu fasse ainsi et ainsi, tu mourras certainement, Yonatan ».

ומה שכתוב ביהונתן (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת, והיה ראוי למות לפי שעבר על שבועת המלך אביו, טעם הדבר לפי ששוגג היה, וזהו שתרגם יונתן (שם) כי עם אלהים עשה היום הזה, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין.

Et ce qui est écrit de Yonatan (ibid.) « et le peuple racheta Yonatan et il ne mourut pas », alors qu’il aurait dû mourir parce qu’il avait transgressé le serment du roi son père : la raison est qu’il l’avait fait par inadvertance (shogeg) ; et c’est ce que Yonatan a traduit (ibid.) « car avec Dieu il a agi en ce jour » : « ari qodam H’ gali de-bishlo ‘avad yoma den » (car devant l’Éternel il est révélé qu’il a agi par inadvertance en ce jour-ci).

ומעתה צא ולמד טעותו של יפתח שטעה בכאן בהקריבו את בתו עולה, כי הוא חשב שכשם שמלך ישראל הנודר או המחרים דבר, חרמו או נדרו חל להמית איש או אנשים, וגם כל העובר על חרמו חייב מיתה, הוא הדין גם כן כשנודר בעת מלחמתו לעשות זבח מאיש או אנשים שיחול הנדר, ובודאי טעה בזה טעות גדול כי כשיחול חרם המלך והסנהדרין ושבועתם דוקא על המורדים בהם או על העובר על גזרתם ותקנותיהם, אבל אינו חל לעשות קרבן מדבר שאינו ראוי לקרבן, וזהו שאמרו רז"ל אפילו הקדש דמים לה היה חייב, ומעשה שעשה הוכיח שלא היה בן תורה.

Et désormais, sors et apprends l’erreur de Yiftah’, qui s’est trompé ici en offrant sa fille en ‘olah, car il pensait que, de même que le roi d’Israël qui voue ou voue à l’interdit une chose, son interdit ou son vœu s’applique pour faire mourir un homme ou des hommes, et que tout transgresseur de son interdit est passible de mort, de même aussi, lorsqu’il voue en temps de guerre de faire un sacrifice d’un homme ou d’hommes, le vœu s’appliquerait ; et assurément il s’est trompé en cela d’une grande erreur, car l’interdit du roi et du Sanhédrin et leur serment ne s’appliquent que contre ceux qui se rebellent contre eux ou transgressent leur décret et leurs ordonnances, mais il ne s’applique pas pour faire un sacrifice d’une chose qui n’est pas apte au sacrifice ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : il n’était même pas tenu d’une consécration de valeur (hekdesh damim) ; et l’acte qu’il a fait a prouvé qu’il n’était pas un fils de la Torah.

ואל תהי נפתה בדברי ר' אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה לה', לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה', שיהיה פרוש מדרכי העולם לגמרי לשרת בשם ה' בתפלה והודות להשם, ואם יהיה הדבר ראוי להקריב אעלה אותו עולה, ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה צרורה שם. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו (שמואל א א׳:י״א) ונתתיו לה', ויהיה משרת בבית ה' לא פרוש.

Et ne te laisse pas séduire par les paroles de Rabbi Avraham, qui dit que le sens de « et je l’offrirai en ‘olah à l’Éternel » est : si celui qui sort de la porte de ma maison est un homme ou une femme, « il sera à l’Éternel », c’est-à-dire séparé des voies du monde entièrement pour servir au nom de l’Éternel dans la prière et la louange au Nom ; et si la chose est apte à être offerte, je l’offrirai en ‘olah ; et Yiftah’ fit une maison pour sa fille hors de la ville, elle s’y isola et il pourvut à sa subsistance tous les jours de sa vie, et nul ne la connut, et elle fut enfermée là. Et ce sont des paroles de vent, car s’il a voué « il sera à l’Éternel », ce n’est pas qu’il soit séparé, mais ce sera comme Shemouel, dont sa mère a dit (1 Samuel 1,11) « et je le donnerai à l’Éternel », et il fut serviteur dans la maison de l’Éternel, non séparé.

ולפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצא מפתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה, ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן, כי היו קובעות ארבעה ימים בשנה לתנות לבת יפתח מפני שלא נשאת לבעל, וח"ו שתהיה חק בישראל כזה כי עדיין אפשר לה לעבוד את ה' בטהרה, אבל היה הדבר ממש כפשט הכתוב שהקריב את בתו עולה, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

Et selon les règles de la Torah, il n’est pas au pouvoir de l’homme de vouer à la séparation ce qui sort de la porte de sa maison, de même qu’il n’est pas en son pouvoir de les offrir en ‘olah ; et si la chose était ainsi, sa fille pleurant sur sa virginité et ses compagnes avec elle seraient comme des prostituées pour louer un salaire (etnan) — car elles fixaient quatre jours par an pour lamenter la fille de Yiftah’ parce qu’elle ne s’était pas mariée — et à Dieu ne plaise que cela soit une loi en Israël de la sorte, car il lui était encore possible de servir l’Éternel dans la pureté ; mais la chose fut réellement selon le sens simple du verset : qu’il offrit sa fille en ‘olah ; ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

ובמדרש (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה אינו כלום אלא פרי צדיק עץ חיים, שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, שמתוך שהוא בן תורה ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם.

Et dans le Midrash (Proverbes 11,30) « le fruit du juste est un arbre de vie, et celui qui prend les âmes est sage » : si l’homme est juste et ne s’occupe pas de Torah, il n’est rien ; mais « le fruit du juste, arbre de vie », car il est dit (ibid. 3) « elle est un arbre de vie pour ceux qui s’y attachent », car du fait qu’il est fils de la Torah, il apprendra comment prendre les âmes, car il est dit « et celui qui prend les âmes est sage ».

אתה מוצא ביפתח שמתוך שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים י״א:ל׳-ל״א) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי והעליתיהו עולה לה', וכתיב (שם) והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, וכתיב ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח שלא רצה ללכת לפניו אבדה בתו.

Tu trouves chez Yiftah’ que, du fait qu’il n’était pas fils de la Torah, il perdit sa fille ; quand ? À l’heure où il combattit les fils d’Ammon et fit un vœu, car il est dit (Juges 11,30-31) « et Yiftah’ fit un vœu à l’Éternel et dit : si Tu livres les fils d’Ammon entre mes mains, celui qui sortira de la porte de ma maison à ma rencontre, je l’offrirai en ‘olah à l’Éternel » ; et il est écrit (ibid.) « et voici, sa fille sortait à sa rencontre avec des tambourins et des danses » ; et il est écrit « et quand il la vit, il déchira ses vêtements et dit : hélas, ma fille, tu m’as accablé, et tu es parmi ceux qui me troublent ». Et Pin’has n’était-il pas là ? Mais par l’orgueil qui était en Yiftah’, qui ne voulut pas aller vers lui, sa fille fut perdue.

אמר אני שופט ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך לפניו, אמר פנחס אני כהן גדול בן כהנים גדולים אלך אצל עם הארץ, מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא. ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) ויקבר בערי גלעד.

Il dit : je suis juge d’Israël, chef des chefs, irais-je m’humilier et me rendre auprès de lui ? Pin’has dit : je suis grand prêtre, fils de grands prêtres ; irais-je chez un ignorant (‘am ha’arets) ? ; entre les deux, cette malheureuse a disparu du monde. Et tous deux furent punis à son sujet : Pin’has, l’esprit saint se retira de lui ; Yiftah’, ses membres furent dispersés à sa mort, car il est dit (ibid. 12) « et il fut enseveli dans les villes de Guil’ad ».

תחת השבט. אין חיוב מעשר בהמה בבהמות שלקח או שנשתתף עמהן אלא בבהמות הנולדות בעדרו, והוא הדין בחיוב בכורה, שנאמר (דברים ט״ו:י״ט) בבקרך ובצאנך, ואם לקח טלאים מן השוק פטור מלעשר ופטור מן הבכורה. וכן כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום, והיא בהמה שנולדה ומתה אמה בשעת לידה, זה פורש למיתה וזה פורש לחיים, כל אלו אינן נכנסין לדיר להתעשר לפי שאינן ראוין לקרבן ואנו למדין מעשר בהמה מקרבן.

« Sous le bâton (shévet). » Il n’y a pas d’obligation de dîme du bétail pour les bêtes achetées ou détenues en association, mais seulement pour les bêtes nées dans son troupeau, et il en est de même pour l’obligation du premier-né, car il est dit (Deutéronome 15,19) « dans ton gros bétail et ton petit bétail » ; et s’il a acheté des agneaux au marché, il est exempt de la dîme et exempt du premier-né. Et de même pour les kil’ayim, le « nidmé », celui né par césarienne (yotsé dofen) et l’orphelin (yatom), c’est-à-dire la bête qui est née et dont la mère est morte au moment de la naissance, l’un se sépare vers la mort et l’autre vers la vie : tous ceux-là n’entrent pas dans l’enclos pour être dîmés, car ils ne sont pas aptes au sacrifice, et nous apprenons la dîme du bétail du sacrifice.

וכן אמרו רז"ל בפרק אחרון ממסכת סוטה, כתיב הכא תחת השבט וכתיב התם (ויקרא כ״ב:כ״ז) והיה שבעת ימים תחת אמו, ודרשינן שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים תחת אמו פרט ליתום, מה התם פרט לכל השמות הללו, כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום, שכולם ממעטין מן הכתוב, אף כאן דכתיב תחת השבט, פרט לכל השמות הללו.

Et ainsi ont dit nos Sages, de mémoire bénie, au dernier chapitre du traité Sota : il est écrit ici « sous le bâton » et il est écrit là-bas (Lévitique 22,27) « et il sera sept jours sous sa mère », et nous expliquons : « taureau ou agneau » exclut les kil’ayim ; « ou chèvre » exclut le nidmé ; « quand il naîtra » exclut celui né par césarienne ; « et il sera sept jours sous sa mère » exclut l’orphelin ; de même que là-bas il exclut tous ces noms-là, kil’ayim, nidmé, yotsé dofen et yatom, qui tous sont restreints du verset, de même ici, où il est écrit « sous le bâton », il exclut tous ces noms-là.

העשירי יהיה קדש לה'. ליקרב על גבי המזבח דמו ואמוריו, והבשר יהיה נאכל לבעלים, ולא היה נתן לכהנים כי אין מעשר בהמה מכלל כ"ד מתנות כהונה. ואסור למכרו כשהוא תם שהרי נאמר בו לא יגאל, ומפי השמועה למדנו שאף איסור מכירה יש בו, שאינו נגאל ונמכר כלל. וכן הבכור יש לו דין זה בעצמו שאינו נמכר כשהוא תם כלל, ואע"פ שהוא מכ"ד מתנות כהונה ונאכל לכהנים אין לכהן בו זכות שיוכל למכרו, כיון שהוא עומד לקרבן, דמו ואמוריו, והבשר נאכל לכהנים.

« Le dixième sera saint pour l’Éternel. » Pour être offert sur l’autel, son sang et ses morceaux sacrificiels (emourim), et la chair sera mangée par les propriétaires, et elle n’était pas donnée aux prêtres, car la dîme du bétail ne fait pas partie des vingt-quatre dons de la prêtrise. Et il est interdit de le vendre lorsqu’il est sans défaut (tam), car il est dit à son sujet « il ne sera pas racheté », et de la tradition orale nous avons appris que l’interdit de la vente existe aussi pour lui, qu’il n’est ni racheté ni vendu du tout. Et de même le premier-né a cette même règle : qu’il n’est pas vendu du tout lorsqu’il est sans défaut, et bien qu’il fasse partie des vingt-quatre dons de la prêtrise et soit mangé par les prêtres, le prêtre n’a pas de droit sur lui de pouvoir le vendre, puisqu’il est destiné au sacrifice, son sang et ses morceaux sacrificiels, et la chair est mangée par les prêtres.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל, הבכור והמעשר מעשה שניהם אחד, והם קדשים קלים, ומה שכתוב (במדבר י״ח:י״ז) ואת דמם תזרוק, מפי השמועה למדו שכתוב זה נאמר בבכור ומעשר, ששניהם קרבים לגבי המזבח הדם והאמורין, אבל הבשר נאכל לכהנים בבכור ולבעלים במעשר. וע"ד הקבלה העשירי יהיה קדש לה', העשירי כנגד העשירי שהוא קדש לה' ראשית, כי הבכור והמעשר עקרם אחד וזהו נעוץ סופן בתחלתן לחבר וליחד הסוף עם הראש, וזה מבואר.

Et ainsi a écrit le Rambam, de mémoire bénie : le premier-né et la dîme, leur acte est le même, et ce sont des saintetés légères (qodashim qalim) ; et ce qui est écrit (Nombres 18,17) « et leur sang tu le répandras », de la tradition orale ils ont appris que ce verset est dit du premier-né et de la dîme, car tous deux sont offerts sur l’autel, le sang et les morceaux sacrificiels, mais la chair est mangée par les prêtres pour le premier-né et par les propriétaires pour la dîme. Et selon la voie de la Kabbale : « le dixième sera saint pour l’Éternel » : le dixième correspond au dixième, qui est « saint pour l’Éternel », prémices ; car le premier-né et la dîme ont une même racine, et c’est « leur fin est enfoncée dans leur commencement » (Sefer Yetsira 1,7), pour relier et unifier la fin avec la tête ; et cela est clair.

אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. דרשו רז"ל אלה המצות אמר רבי אילא אם עשיתן אותן כתקנן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. ודרשו רז"ל בתורת כהנים אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל, כדאי השליח למי שנשתלח אצלו. אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה. בהר סיני, שכולן נאמרו בסיני, עד כאן בתורת כהנים.

« Ce sont les commandements que l’Éternel a ordonnés à Moïse pour les fils d’Israël sur le mont Sinaï. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « Ce sont les commandements » : Rabbi Ila a dit : si tu les as accomplis comme il convient, ce sont des commandements, sinon ce ne sont pas des commandements. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : « Ce sont les commandements » : aucun prophète n’a le droit d’innover quoi que ce soit désormais. « Que l’Éternel a ordonnés à Moïse » : l’envoyé est digne de Celui qui l’envoie. « À Moïse pour les fils d’Israël » : l’envoyé est digne de ceux auprès desquels il est envoyé. « Pour les fils d’Israël » : le mérite d’Israël en fut la cause. « Sur le mont Sinaï » : car tous furent dits au Sinaï. Jusqu’ici dans la Torat Kohanim.

וכונת המדרש הזה להם כי מה שנחתם הספר בלשון אלה המצות היה להורות כי המצות נצחיות קיימות לדורות, כי כן מלת אלה לשון עמידה וקיום לעד, בדברים שקיומם לא ימוט ולא ימעד, כלשון הכתוב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ, שהם עומדים לנצח מצד בריאתם, וכן בישראל (במדבר ב׳:ל״ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם. והודיענו הכתוב הזה מי צוה בהן ועל ידי מי ולמי ובאיזה מקום דבר פנים בפנים עמו, אמר תחלה אשר צוה ה' להעיד על מעלת המצוה יתעלה אשר כבודו ראו עינינו ואת קולו מתוך האש שמעו אזנינו.

Et l’intention de ce Midrash est que le fait que le livre ait été scellé par l’expression « ce sont les commandements » était pour indiquer que les commandements sont éternels et subsistent pour les générations, car le mot « élé » est une expression de permanence et de pérennité à jamais, dans des choses dont la pérennité ne vacillera ni ne chancellera, selon le langage du verset (Genèse 2,4) « voici les générations du ciel et de la terre », qui subsistent à jamais du fait de leur création, et de même pour Israël (Nombres 2,32) « voici les recensés des fils d’Israël selon la maison de leurs pères ». Et ce verset nous a fait savoir qui a ordonné, par l’intermédiaire de qui, à qui, et en quel lieu Il a parlé face à face avec lui. Il a dit d’abord « que l’Éternel a ordonnés », pour témoigner de l’élévation de Celui qui ordonne, qu’Il soit élevé, dont nos yeux ont vu la gloire et dont nos oreilles ont entendu la voix du milieu du feu.

וכדי להעיד אמתת נבואת השליח המבוררת במחשבתנו הרשומה בנפשותינו, לא על פי אותותיו ומופתיו רק על פי עדותינו, עינינו ראו ולא זר, ולעד לא עשה, ולכן אמר את משה. ולהעיד על העם שקבלו התורה אשר מחשבתם קדמה בטרם יולדו הררי אל, אמר אל בני ישראל. ולהעיד על המקום שבו נתנו ובו חרדו רעיונינו הזכיר בהר סיני. שם כל יקר ראתה עיני, בראותי יקרו, שם נפשי יצאה בדברו, זרח משעיר והופיע מהר פארן, ושם אתא אלי מרבבות קדש, שם ראיתי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. סליק ספר ויקרא.

Et pour témoigner de la vérité de la prophétie de l’envoyé, établie dans notre pensée, gravée dans nos âmes, non d’après ses signes et ses prodiges mais d’après notre témoignage — nos yeux ont vu et non un étranger, et à jamais Il n’a pas fait — c’est pourquoi il a dit « Moïse ». Et pour témoigner du peuple qui a reçu la Torah, dont la pensée a précédé avant que ne soient enfantées les montagnes de Dieu, il a dit « aux fils d’Israël ». Et pour témoigner du lieu où elle fut donnée et où nos pensées ont tremblé, il a mentionné « sur le mont Sinaï ». Là, tout ce qui est précieux, mon œil l’a vu, en voyant sa gloire ; là mon âme est sortie à sa parole ; « Il a resplendi de Séir et a paru du mont Paran » (Deutéronome 33,2), et là « Il est venu à moi des myriades de sainteté » ; là j’ai vu « le char de Dieu, myriades, des milliers redoublés ; l’Éternel est parmi eux, le Sinaï dans le sanctuaire » (Psaumes 68,18). Fin du livre de Vayikra.