Behar

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח)

« Le cœur du juste médite pour répondre, et la bouche des méchants fait jaillir des maux » (Proverbes 15,28).

שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנו על מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות.

Shelomo le roi, que la paix soit sur lui, a enseigné dans ce verset (Proverbes 15) à propos du juste et du méchant comment ils sont deux contraires, aux deux extrémités, chacun de son côté, de son extrémité ; et il nous a révélé la qualité d’humilité qui est celle du juste et la qualité d’orgueil qui est celle du méchant, afin que l’homme s’éloigne de la qualité d’orgueil et se fortifie dans la qualité d’humilité.

אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל הוא, והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.

Il dit que le cœur du juste médite et pense toujours, tout le jour, une pensée de soumission et d’humilité ; et le mot « la’anot » vient de (Exode 10,3) « la’anot mipanai » (t’humilier devant Moi), que le targoum rend par « lehitkana’ » (se soumettre) ; et puisque telle est sa pensée, il est connu que telle est sa parole, car la parole chez l’homme révèle le secret de la pensée, et comme l’ont dit les sages de la morale : la langue est la plume du cœur ; car puisque les choses cachées de ses profondeurs sont bonnes, ses choses révélées ne seraient-elles pas comme lui ? car elle est l’envoyée de ses plumes et témoigne sur lui. Et voici, le méchant est le contraire, car il n’est pas besoin de dire qu’il pense des maux dans le secret de son cœur et des paroles d’orgueil et de mépris, mais il les déverse par sa bouche, car cela sort de sa bouche et il les fait connaître, et dit à tous qu’il est insensé ; et voici, à l’inverse, le juste dans son caché et dans son révélé.

ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש וגו'.

Et c’est une chose connue que l’humilité est une qualité élevée et un degré haut, comme l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : le monde ne subsiste que par celui qui se met lui-même comme les restes (shirayim), car il est dit (Deutéronome 33,27) « et au-dessous, les bras éternels » ; et telle est la manière des justes qui s’humilient : ainsi Avraham, qui a dit (Genèse 18,27) « et moi je suis poussière et cendre », et pour Moché et Aharon il est écrit (Exode 16) « et nous, que sommes-nous ? », et David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 22,7) « et moi je suis un ver et non un homme, etc. ».

ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל.

Et la Présence ne réside que chez les humbles d’esprit, c’est ce qui est écrit (Isaïe 57,15) « Je demeure dans les hauteurs et la sainteté, et avec l’abattu et l’humble d’esprit » ; et la Torah ne subsiste que chez les humbles d’esprit, c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : pourquoi la Torah est-elle comparée à l’eau, car il est dit (ibid. 55) « Ho, vous tous qui avez soif, allez vers les eaux » ? De même que l’eau quitte un lieu élevé et va vers un lieu bas, de même la Torah ne subsiste pas chez celui dont l’esprit est élevé, mais chez celui dont l’esprit est humble. Et ainsi ont-ils dit dans le Midrash (Deutéronome 30) « elle n’est pas dans le ciel » : tu ne la trouveras pas chez les orgueilleux, ceux qui s’enorgueillissent jusqu’au ciel, mais chez celui qui se fait mourir pour elle, car il est dit (Nombres 19,14) « un homme, quand il mourra dans la tente ».

וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהילים ק״ד:י״ז) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.

Et de même nous trouvons à propos de la Présence que, bien que l’essentiel de sa demeure et le lieu de son séjour soient dans les cieux, nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : l’essentiel de la Présence était dans les êtres inférieurs, car il est dit (Genèse 3,8) « et ils entendirent la voix de l’Éternel Dieu qui se promenait dans le jardin à la brise du jour ». Et le roi David, que la paix soit sur lui, l’a mentionné à la manière du secret et a dit (Psaumes 104,17) « la cigogne, les cyprès sont sa maison » ; et lorsque l’homme pécha, elle se retira, puis revint et résida sur le mont Sinaï, qui est le plus bas des monts ; et de tous les hauts monts du monde, le Saint, béni soit-Il, n’a choisi pour le don de la Torah que lui, car il est dit (Psaumes 68,17) « la montagne que Dieu a désirée pour Sa résidence » ; et sur cette montagne furent donnés tous les commandements, et c’est ce qui est écrit dans la section de la shemita.

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. נתעוררו החכמים ז"ל מה טעם הזכיר בכאן בהר סיני והיה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר כמשפטו בשאר מקומות התורה, ומזה דרשו בתורת כהנים מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

« Et l’Éternel parla à Moché au mont Sinaï en disant. » Les Sages, de mémoire bénie, se sont éveillés : quelle est la raison pour laquelle il a mentionné ici « au mont Sinaï » alors qu’il aurait dû dire « et l’Éternel parla à Moché en disant », selon sa règle dans les autres endroits de la Torah ? Et de là ils ont expliqué, dans la Torat Kohanim : quel rapport y a-t-il entre la shemita et le mont Sinaï ? N’est-ce pas que tous les commandements ont été dits depuis le Sinaï ? Mais de même que pour la shemita, ses généralités, ses détails et ses subtilités furent dits depuis le Sinaï, de même tous les commandements, leurs généralités, leurs détails et leurs subtilités furent dits depuis le Sinaï.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש הברייתא הזאת בתורת כהנים שאמרה מה שמטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני הכוונה לומר שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה, שהרי כולן נזכרו בפרשה זו, בסוף הענין כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכלן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, כן נראה לי וזה כפתור ופרח, עד כאן לשון הרב.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que l’explication de cette baraïta dans la Torat Kohanim, qui dit « de même que pour la shemita, ses généralités, ses détails et ses subtilités furent dits depuis le Sinaï », l’intention est de dire que la shemita, ses généralités furent dites depuis le Sinaï, car il est écrit dans la section « Ve-élé hamichpatim » (Exode 23,11) « et la septième, tu la laisseras en repos et l’abandonneras, et les indigents de ton peuple mangeront » ; et ce sont les lois de la shemita en général ; et ici il a repris et dit que sur le mont Sinaï furent dits encore tous ses détails, car ils sont tous mentionnés dans cette section ; à la fin du sujet il est écrit (Lévitique 27,34) « ce sont les commandements que l’Éternel ordonna à Moché pour les fils d’Israël au mont Sinaï », pour rapprocher tous les commandements de la shemita mentionnée, car tous étaient ainsi : dits en général et en détail, et le tout depuis le Sinaï ; ainsi il me semble, et c’est un bouton et une fleur (kaftor vaféra’h). Jusqu’ici les paroles du Rav.

ולפי דעת הרב ז"ל יהיה בהר סיני בלוחות שניות, כי מצות השמיטה בדרך כלל נאמרה בברית הראשון, ואחרי כן בברית השני נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה.

Et selon l’avis du Rav, de mémoire bénie, « au mont Sinaï » se rapportera aux secondes Tables, car le commandement de la shemita fut dit en général dans la première alliance, et ensuite, dans la seconde alliance, il fut dit dans ses détails, ses subtilités et ses sanctions.

ויתכן לומר בטעם שהזכיר בהר סיני כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים יהיה בהר סיני נמשך לפניו ולאחריו, לפניו זה שאמר ויקוב בן האשה הישראלית, כי השם ששמע בהר סיני פרש וקלל, לאחריו לענין שמטה ויובל, ומה שמטה ויובל מסיני אף כל המצות מסיני.

Et on peut dire, quant à la raison pour laquelle il a mentionné « au mont Sinaï », que, parce qu’Israël a entendu le commandement du Shabbat de la bouche de la Puissance au mont Sinaï, et que la shemita et le Jubilé sont des commandements qui découlent du Shabbat, c’est pourquoi il fallait expliquer ici que la shemita et le Jubilé aussi furent ordonnés au mont Sinaï, car il y a une seule raison pour tous. Et d’après ce qu’ils ont expliqué dans la Torat Kohanim, « au mont Sinaï » est tiré vers ce qui précède et vers ce qui suit : vers ce qui précède, c’est ce qui est dit « et le fils de la femme israélite prononça distinctement le Nom » : car le Nom qu’il avait entendu au mont Sinaï, il le prononça distinctement et le maudit ; vers ce qui suit, pour le sujet de la shemita et du Jubilé ; et de même que la shemita et le Jubilé viennent du Sinaï, de même tous les commandements viennent du Sinaï.

ושבתה הארץ שבת לה'. קדש הקב"ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ׳:י׳) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג"כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', קדשו בשמטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם.

« Et la terre se reposera d’un repos pour l’Éternel. » Le Saint, béni soit-Il, a sanctifié le septième dans les jours, dans les années et dans les shemitot : Il l’a sanctifié dans les jours, c’est le Shabbat, et l’a appelé shabbat, car il est dit (Exode 20,10) « et le septième jour est un shabbat pour l’Éternel ton Dieu » ; Il l’a sanctifié dans les années, c’est la shemita, et l’a aussi appelée shabbat, car il est dit « et la terre se reposera d’un repos pour l’Éternel » ; Il l’a sanctifié dans les shemitot, c’est le Jubilé, et l’a appelé saint, car il est dit (Lévitique 25,12) « car c’est un Jubilé, il sera saint pour vous ».

וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיהו י״ד:א׳) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו.

Et selon le peshat, « et la terre se reposera d’un repos pour l’Éternel » : que la terre soit inactive de tout travail de l’homme dans la septième année, et qu’il ne s’occupe pas du tout du travail du sol, ni labour ni semailles, comme il est dit (Lévitique 25,3-4) « six ans tu sèmeras ton champ, etc., et la septième année il y aura un repos solennel pour la terre » ; et même ce qui a poussé de soi-même sans labour, il lui est interdit de le moissonner, c’est « ce qui repousse de ta moisson (sefi’ah), tu ne le moissonneras pas » : ce qui a poussé de soi-même et qui est annexé (nispa’h) à la moisson de l’année passée est appelé sefi’ah, de l’expression (Isaïe 14,1) « et ils s’attacheront (venispe’hou) à la maison de Yaaqov » ; et de même la vigne qui n’a pas été travaillée, ni bêchée, ni taillée, est appelée nazir, parce qu’on l’a séparée (hizzir) de soi comme une chose qui n’est pas sienne.

וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה.

Et l’essentiel du sujet est qu’il n’a pas le droit de se conduire dans son champ et dans sa vigne comme un maître du tout, mais que tous ses fruits soient sans propriétaire pour tout le monde, et que même un homme ordinaire d’Israël les acquière comme lui. Et c’est pourquoi la Torah a prescrit ce commandement : que toutes sortes de pouvoir et de seigneurie qui sont chez les êtres inférieurs soient annulées dans le travail de la terre, afin que l’homme réfléchisse dans son cœur que l’essentiel de la seigneurie et du pouvoir n’appartient qu’au Maître de tout, béni soit-Il.

וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.

Et selon la Kabbale, « et la terre se reposera d’un repos pour l’Éternel » correspond à « ve-ḥad ḥariv » (et durant un [millénaire], il demeure désolé), qui est tout entier shabbat et repos pour la vie des mondes, et c’est le monde à venir qui est après la résurrection ; et c’est la raison de la shemita : la terre est inactive et désolée de tout travail dans la septième année ; et pour cela la Torah a été plus sévère pour la shemita que pour tous ceux qui sont passibles d’interdits, et a décrété pour elle l’exil, c’est ce qui est écrit (Lévitique 26,34) « alors la terre jouira de ses shabbats » ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : l’exil vient dans le monde pour ‘inouï hadin (retard dans le jugement) et pour la shemita de la terre. Et voici, celui qui renie le commandement de la shemita est comme celui qui renie la création du monde et le monde à venir ; et cela est clair.

שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו'. מה צורך להוסיף ולומר והיו לך וכי לא היינו יודעים שמספר שבע שנים שבע פעמים הן תשע וארבעים שנה, אבל יתכן לומר בסוד הענין כי בא הלשון בספור המצוה המעולה הזאת לבאר על ההוה ולרמוז על העתיד, כי המספר הראשון רמז למצות היובל שהם מ"ט שנה ושנת החמשים קדש, ולכך הזכיר בו וספרת לשון ספירה, והמספר השני רמז ליובל הגדול שהוא סוף כל ימי העולם אשר הויתו ארבעים ותשעה כי מספר מ"ט בימים ובשנים ובאלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה הכל ענין אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם וקיומו, כנרמז בתחלת קהלת והארץ לעולם עומדת, והוא עולמו של יובל העולם, וזהו סוד חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלהים.

« Sept sabbats d’années, sept fois ; et les jours des sept sabbats d’années seront pour toi, etc. » Quel besoin d’ajouter et de dire « et ils seront pour toi » ? N’étions-nous pas déjà sûrs que le nombre « sept années sept fois » fait quarante-neuf ans ? Mais on peut dire, selon le secret du sujet, que la langue est venue, dans la narration de ce commandement excellent, pour expliquer le présent et faire allusion au futur : le premier nombre fait allusion au commandement du Jubilé, qui est de quarante-neuf ans, et la cinquantième année est sainte ; et c’est pourquoi il a mentionné à son sujet « et tu compteras », expression de comptage ; et le second nombre fait allusion au grand Jubilé, qui est la fin de tous les jours du monde, dont l’existence est de quarante-neuf, car le nombre quarante-neuf, dans les jours, les années, les milliers et les portes de la Bina qui furent transmises à Moché, est tout un même sujet : il fait allusion au temps de la durée du monde et de sa subsistance, comme il est suggéré au début de l’Ecclésiaste « et la terre subsiste à jamais » ; et c’est le monde du Jubilé du monde. Et c’est le secret des cinquante portes de la Bina, qui furent créées dans le monde et furent toutes transmises à Moché sauf une, car il est dit (Psaumes 8,6) « Tu l’as fait un peu moindre que Dieu ».

באור זה כי למדו בכל אלף ואלף שער בינה אחד, והודיעו כל ההויה מראש ועד סוף חוץ מן היובל קדש שהוא שער החמשים הפנימי של בינה, וזהו ותחסרהו מעט מאלהים, והשער ההוא קראו מעט לרוב דקותו ופנימיותו משערי אלהים שהוא הבינה, ולכך הזכיר במספר אלף שנה כמספר הזה, והיו לך, לשון הויה, ועוד הוסיף ואמר ימי כי כל ימי העולם מספר לך ועל זה אמר והיו לך ימי.

Explication de cela : car Il lui enseigna une porte de la Bina pour chaque millénaire et lui fit connaître toute l’existence du début à la fin, sauf le Jubilé saint, qui est la cinquantième porte intérieure de la Bina, et c’est « Tu l’as fait un peu moindre que Dieu » ; et cette porte, il l’a appelée « peu » en raison de sa grande subtilité et de son intériorité parmi les portes d’Elohim, qui est la Bina ; et c’est pourquoi il a mentionné, dans le compte de mille ans, ce même nombre : « et ils seront pour toi » (vehayou lakh), expression d’être (havaya) ; et il a encore ajouté et dit « les jours de », car tous les jours du monde sont comptés pour toi, et c’est pourquoi il a dit « et les jours de… seront pour toi ».

ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהילים קמ״ה:י״ג) מלכותך מלכות כל עולמים, ומקרא מלא הוא (שם קה) דבר צוה לאלף דור, כי דור כמו עולם וזהו חמשים שנה, ובא הרמז במלת כל ובמלת לך כי הכל כונה אחת, וזה מבואר.

Et c’est à cela que le roi David, que la paix soit sur lui, a fait allusion en disant (Psaumes 145,13) « Ton règne est un règne de tous les mondes », et il y a un verset complet (ibid. 105) « la parole qu’Il a ordonnée pour mille générations » : car une génération est comme un monde, et c’est cinquante ans ; et l’allusion vient dans le mot « kol » (tous) et dans le mot « lakh » (pour toi), car le tout est une seule intention ; et cela est clair.

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. פירש רש"י ז"ל כי נקרא המועד בשם יובל על שתוקעין בו בשופר, מלשון (יהושע ו׳:ד׳) במשוך בקרן היובל, (שם) שופרות היובלים, וכן דעת המפרשים.

« Et vous proclamerez la liberté (deror) dans le pays pour tous ses habitants ; c’est un Jubilé (yovel). » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué que la fête est appelée du nom de Jubilé parce qu’on y sonne du shofar, de l’expression (Josué 6,4) « quand on sonnera longuement de la corne du yovel », (ibid.) « les shofarot des yovelim » ; et tel est l’avis des commentateurs.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי אין פירושם נכון, כי במשוך בקרן היובל ושופרות היובלים הוא שופר של איל, ואין מצותו אלא בר"ה כדי לזכור אילו של יצחק, ואין כן ביום הכפורים כי יום הכפורים מצותו בשל יעל. ועל כן פירש הוא ז"ל שלא נקרא יובל על התקיעה אלא על הדרור, שאם היה נקרא על שם התקיעה היה ראוי הכתוב לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש יובל היא, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא כלומר שיהיו כולן בני חורין לדור בכל מקום שירצו.

Mais le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que leur explication n’est pas juste, car « quand on sonnera longuement de la corne du yovel » et « les shofarot des yovelim » désignent le shofar de bélier, et son commandement n’est qu’à Roch Hachana, pour rappeler le bélier d’Yits’haq, et il n’en est pas ainsi à Yom Kippour, car le commandement de Yom Kippour est avec le shofar de bouquetin (ya’el). Et c’est pourquoi il a expliqué, lui, de mémoire bénie, que ce n’est pas appelé yovel d’après la sonnerie mais d’après la liberté (deror), car si c’était appelé d’après la sonnerie, l’Écriture aurait dû dire « et tu feras passer le shofar de terou’a au septième mois, le dix du mois, c’est un yovel » ; mais il a dit « et vous proclamerez la liberté dans le pays pour tous ses habitants, c’est un yovel », c’est-à-dire que tous seraient libres d’habiter où ils voudront.

יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועל כן נקראות הפירות והתבואות גם כן יבול מלשון הבאה, גם המקומות העמוקים שבהם מים נקראין גם כן (ישעיה לו) פלגים יבלי מים, כי שם יבאו המים, עד כאן. וטעם מצות היובל על דרך הפשט כי כל השדות חוזרות לבעליהן ואפילו העבדים הנרצעים יצאו חפשים במועד היובל, וזהו לשון יובל כי כל דבר ודבר יובל אל אחוזתו ואל משפחתו.

« C’est un Jubilé » : parce que « on ramènera (yuval) chaque homme à sa propriété et à sa famille » ; et c’est pourquoi les fruits et les produits sont aussi appelés yevoul, de l’expression « apport » (havaa), et les lieux profonds où il y a de l’eau sont aussi appelés (Isaïe 36) « pelagim yivlei mayim » (ruisseaux, cours d’eau), car c’est là que viennent les eaux. Jusqu’ici. Et la raison du commandement du Jubilé, selon le peshat, est que tous les champs reviennent à leurs propriétaires, et même les esclaves à l’oreille percée sortent libres à l’époque du Jubilé ; et c’est l’expression yovel, car chaque chose est ramenée (yuval) à sa propriété et à sa famille.

וע"ד הקבלה יובל היא מלשון (ירמיהו י״ז:ח׳) ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא היובל בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שרשי הדורות והנבראים כולן, כי משם נאצלו בברית עולם שנאמר (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים, ושמה תשובתם, והבן זה, כי כל אחת מן השבע פועלת שבע אלפים, והנה הם מ"ט, וכשישלמו לעולם ארבעים ותשעה יהיה תהו ובהו וישוב הכלל ליובל כמו שנאצל משם, והבן זה, וזהו לשון הכתוב (ויקרא כ״ה:י״ג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, (שם כז) בשנת היובל ישוב.

Et selon la Kabbale, « yovel hi » (c’est un Jubilé) vient de l’expression (Jérémie 17,8) « et sur le yoval (cours d’eau) il étend ses racines », et il fait allusion à ce que toutes les générations seront ramenées (yuvalou) à la Cause première ; et c’est pourquoi le Jubilé est appelé du nom de liberté (deror), car c’est le canal (yoval) où sont placées les racines des générations et de toutes les créatures, car de là elles ont émané dans l’alliance éternelle, comme il est dit (Genèse 1,1) « au commencement Dieu créa », et là est leur retour ; et comprends cela, car chacune des sept agit durant sept mille [ans], soit quarante-neuf [millénaires] ; et quand ces quarante-neuf [millénaires] seront achevés pour le monde, il y aura tohu et bohu, et la totalité retournera au Jubilé comme elle a émané de là ; et comprends cela. Et c’est l’expression de l’Écriture (Lévitique 25,13) « en cette année du Jubilé, vous retournerez chacun à sa propriété », (ibid. 27) « en l’année du Jubilé il retournera ».

וחכמי המחקר הזכירו בלשונם הכל היה מהסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה. ואם תזכה להבין סוד השמטה והיובל לא יתעלם ממך מה שהזכיר בשמטה שדך כרמך ספיח קצירך ענבי נזיריך, בלשון לנוכח, כי לאחר שתעבור שנת השמטה שקראה הכתוב שבת לה' שהיא שבת ומנוחה לחיי העולמים, יהיו שלך כקדם.

Et les sages de la spéculation ont mentionné dans leur langage : tout fut de la Cause première, et tout retourne à la Cause première. Et si tu mérites de comprendre le secret de la shemita et du Jubilé, ne t’échappera pas ce qu’il a mentionné pour la shemita : « ton champ, ta vigne, ce qui repousse de ta moisson, les raisins de tes vignes laissées sans soins (nezirékha) », à la deuxième personne, car après que sera passée l’année de la shemita, que l’Écriture a appelée « shabbat pour l’Éternel », qui est shabbat et repos pour la vie des mondes, ils seront à toi comme avant.

והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת, הרומז מה יהיה אחר השבת, והוא שאמר (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, וכתיב (שם עב) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, וגם זה רמז בפרשת ויכלו אחר שהזכיר (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי, כדי להודיע מה יהיה אחר יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר לעשות פעולות ולקרא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר במצות השמטה שדך כרמך קצירך נזירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל אלא ספיחיה נזיריה, לפי שהם שלה ואין לך בהם כלום, וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים.

Et considère le verset incisif dans le psaume « Chant pour le jour du Shabbat », qui fait allusion à ce qui sera après le Shabbat, et c’est ce qu’il a dit (Psaumes 92,13) « le juste fleurira comme le palmier », et il est écrit (ibid. 72) « en ses jours fleurira le juste, et abondance de paix jusqu’à ce qu’il n’y ait plus de lune » ; et cela aussi est suggéré dans la section « Vayékhoulou », après qu’il a mentionné (Genèse 2) « et Dieu bénit le septième jour » : pour faire savoir ce qui sera après le septième jour, il a scellé la section par le mot « la’assot » (pour faire), c’est-à-dire pour faire des actions et appeler les générations dès le commencement. Et c’est pourquoi il a mentionné pour le commandement de la shemita « ton champ, ta vigne, ta moisson, ta vigne laissée sans soins », dans le sens de « le tien », et il ne l’a pas dit ainsi pour le Jubilé, mais « ses repousses, ses vignes laissées sans soins », parce qu’ils sont à elle et que tu n’y as rien ; et j’ai déjà mentionné cela dans la section Ve-élé hamichpatim.

ומזה אמר הכתוב לאשר לו אחזת הארץ, לא אמר נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהאדם נוחל מאחר אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה מבואר.

Et de là l’Écriture a dit « à qui appartient la propriété (a’houza) du pays » ; il n’a pas dit « l’héritage (na’hala) du pays », car la notion d’héritage est ce que l’homme hérite d’un autre, mais il a dit « a’houza », qui est une expression indiquant les propriétaires premiers, essentiels ; et c’est ce qui est écrit (Ecclésiaste 5,7) « car un plus haut que le haut veille, et de plus hauts qu’eux » ; et cela est clair.

וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו. פירש רש"י ז"ל זו אונאת ממון, ובא להזהיר על האונאה לומר כאשר תמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. ודרשו רז"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך, כשתהיה מוכר מכור לישראל חברך, או קנה מיד עמיתך אם באת לקנות קנה מישראל חברך.

« Et si vous vendez une vente, etc., ne vous lésez pas. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : c’est la tromperie dans l’argent ; et il vient avertir contre la tromperie, pour dire : lorsque tu vends ou achètes un terrain, sache combien d’années il y a jusqu’au Jubilé, et selon les années le vendeur vendra et l’acheteur achètera, car en fin de compte il le lui rendra à l’année du Jubilé ; et s’il y a peu d’années et que celui-ci le vend à prix cher, voici que l’acheteur est lésé ; et s’il y a beaucoup d’années et qu’il en a mangé beaucoup de produits, voici que le vendeur est lésé ; c’est pourquoi il faut l’acheter selon le temps. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « et si vous vendez une vente à ton prochain » : quand tu vends, vends à ton compagnon d’Israël ; « ou achète de la main de ton prochain » : si tu viens acheter, achète d’un Israélite, ton compagnon.

ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת שמטה ויובל אמרו במדרש שהיא אזהרה לישראל שיקיימו מצות שמיטים ויובלות, שכך אמרו אם לא שמר אדם מצות שמטה ויובל לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד אלו מטלטלין, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב, חזר בו מוטב ואם לאו חוזר על הפתחים שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף נמכר לעו"ג שנאמר ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר, עד כאן במדרש.

Et que cette section soit juxtaposée à la section de la shemita et du Jubilé, ils ont dit dans le Midrash que c’est un avertissement à Israël pour qu’ils accomplissent les commandements des shemitot et des Jubilés. Ainsi ont-ils dit : si l’homme n’a pas gardé le commandement de la shemita et du Jubilé, en fin de compte il vend ses biens meubles, car il est dit « et si vous vendez une vente à ton prochain ou achète de la main de ton prochain » : une chose qui s’acquiert de main en main, ce sont les biens meubles ; s’il revient, c’est bien ; sinon, en fin de compte il vend son champ, car il est dit « et si ton frère s’appauvrit et vend de sa propriété » ; s’il revient, c’est bien ; sinon, en fin de compte il vend sa maison, car il est dit « et un homme qui vendra une maison d’habitation » ; s’il revient, c’est bien ; sinon, il mendie de porte en porte, car il est dit « et si ton frère s’appauvrit et que sa main chancelle près de toi » ; s’il revient, c’est bien ; sinon, en fin de compte il se vend lui-même, car il est dit « et si ton frère s’appauvrit près de toi et se vend à toi » ; s’il revient, c’est bien ; sinon, en fin de compte il est vendu à un idolâtre, car il est dit « et il sera vendu à l’étranger résident près de toi ou à la souche de la famille d’un étranger ». Jusqu’ici le Midrash.

וכן מצינו שאירע לישראל על אשר לא שמרו את השמטה שנאמר (ירמיהו ל״ד:י״א) וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות, ובעונש זה נמכרו להכשדים בימיו של צדקיהו שחרב הבית, הוא שכתוב (דברי הימים ב ל״ו:י״ז) ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה וזקן וישש הכל נתן בידו, וכל כלי בית האלהים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו הכל הביא בבל.

Et ainsi nous trouvons ce qui est arrivé à Israël pour n’avoir pas gardé la shemita, car il est dit (Jérémie 34,11) « et ils firent revenir les esclaves et les servantes qu’ils avaient renvoyés libres, et les soumirent comme esclaves et servantes » ; et en punition de cela ils furent vendus aux Chaldéens aux jours de Tsidqiyahou, quand le Temple fut détruit, c’est ce qui est écrit (2 Chroniques 36,17) « et Il fit monter contre eux le roi des Chaldéens, qui tua leurs jeunes gens par l’épée dans la maison de leur sanctuaire, et n’épargna ni jeune homme ni vierge, ni vieillard ni décrépit : tout, Il le livra entre sa main, et tous les ustensiles de la maison de Dieu, grands et petits, et les trésors de la maison de l’Éternel et les trésors du roi et de ses princes, tout il l’amena à Babel ».

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז׳:ז׳) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך.

« Et vous ne vous léserez pas l’un l’autre, et tu craindras ton Dieu. » C’est le tort causé par les paroles : qu’il ne tourmente pas son prochain et ne lui donne pas un conseil qui ne lui convient pas ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : toutes les portes se sont fermées sauf les portes ouvertes aux victimes de ces vexations, car il est dit (Amos 7,7) « voici, l’Éternel se tenait sur un mur d’anakh (plomb) et dans Sa main un anakh ». Et la raison : le lésé s’afflige beaucoup et son esprit s’affaiblit, et son cœur se soumet à sa détresse, et il prie du fond de l’angoisse de son cœur avec intention et il est exaucé. Et s’il dit : « qui sait si j’avais l’intention de nuire ? », c’est pourquoi il est dit « et tu craindras ton Dieu ».

ועשיתם את חקותי. שמיטה ויובל הנזכרים שהם מכלל החקים. ואת משפטי תשמרו, אלו דיני חזרת הממכרים והעבדים ביובל ודיני האונאה, כי כולן נזכרים בפרשה זו. וישבתם על הארץ לבטח, שהרי ישראל גולים מן הארץ בעון שמטה שנאמר (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, ולא היו שבעים שנה של גלות בבל אלא כנגד שבעים שמטות שבטלו.

« Et vous ferez Mes lois. » La shemita et le Jubilé mentionnés, qui font partie des lois (‘houqim). « Et Mes jugements, vous les garderez » : ce sont les règles du retour des ventes et des esclaves au Jubilé et les règles de la tromperie, car tous sont mentionnés dans cette section. « Et vous habiterez sur la terre en sécurité » : car Israël est exilé de la terre pour la faute de la shemita, car il est dit (Lévitique 26,34) « alors la terre se reposera et jouira de ses shabbats » ; et les soixante-dix ans de l’exil de Babel ne furent que pour correspondre aux soixante-dix shemitot qui furent annulées.

מה נאכל בשנה השביעית. והלא יכולין היו לאכול מן הששית, אלא בשנה השביעית דבק עם הן לא נזרע ולא נאסוף, וכאלו אמר מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע.

« Que mangerons-nous la septième année ? » Mais ne pouvaient-ils pas manger de la sixième ? Seulement, « dans la septième année » est lié à « voici, nous ne sèmerons pas et nous ne récolterons pas », et c’est comme s’il avait dit : que mangerons-nous la huitième, puisque la septième nous ne sèmerons pas.

עד בא תבואתה. כנוי תבואתה לשמינית לא לתשיעית, ושעור הכתוב כן, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד בא תבואתה ותספיק לכם עד השנה התשיעית, וכשאומר לשלש השנים אינם שלש שלמים כי באור בשנה הששית חצי ששית וכל השביעית שאינן זורעין וחצי שמינית, כן פירש החכם ר' אברהם ז"ל.

« Jusqu’à la venue de sa récolte. » Le suffixe de « tevouatah » (sa récolte) se rapporte à la huitième, non à la neuvième ; et voici le sens du verset : « et vous sèmerez la huitième année et vous mangerez de la récolte ancienne, jusqu’à la venue de sa récolte », et elle vous suffira jusqu’à la neuvième année ; et quand il dit « pour les trois ans », ce ne sont pas trois années entières : l’expression « dans la sixième année » s’explique ainsi : une moitié de la sixième, toute la septième, pendant laquelle on ne sème pas, et une moitié de la huitième ; ainsi a expliqué le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie.

והארץ לא תמכר לצמיתות. למדך שאם הלוקח כובשה לשדה זו ואינו מחזירה לבעלים ביובל עובר בלאו זה, ולשון צמיתות הוא מכירה פסוקה ומוחלטת, וכן התרגום לחלוטין.

« Et la terre ne sera pas vendue à perpétuité (litsmitout). » Cela t’enseigne que si l’acheteur la retient pour en faire son champ et ne la rend pas à ses propriétaires au Jubilé, il transgresse cet interdit ; et l’expression « tsemitout » désigne une vente ferme et définitive, et ainsi le Targoum : « lekhalutin ».

כי לי הארץ. אל תרע עיניך בה כי העולם שלי ורוצה אני בכך, כך דרשו רז"ל.

« Car la terre est à Moi. » Ne te montre pas avare à son sujet, car le monde est à Moi et Je le veux ainsi ; c’est ce qu’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie.

וע"ד הקבלה כי לי הארץ, עתידה לחזור לי ביובל, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. ולא יעלם ממך כונת תחלת המזמור באות למ"ד שהוא הגדול שבכל האותיות וקראוהו חכמי האמת מגדל הפורח באויר, אחר שתבין מה שכתבנו למעלה. או יאמר לי הארץ, העליונה, ובשנה השביעית אינה פועלת בתחתונה וכאלו אין התחתונה שלי, לכך לא תהא שלכם.

Et selon la Kabbale, « car la terre est à Moi » : elle est destinée à Me revenir au Jubilé, et c’est à cela que le roi David, que la paix soit sur lui, a fait allusion en disant (Psaumes 24,1) « à l’Éternel la terre et ce qui la remplit ». Et ne t’échappera pas l’intention du début du psaume dans la lettre lamed, qui est la plus grande de toutes les lettres, et que les sages de vérité ont appelée « tour qui vole dans l’air », après que tu auras compris ce que nous avons écrit plus haut. Ou bien on dira « car la terre est à Moi » : la terre d’en haut ; et dans la septième année elle n’agit pas sur celle d’en bas, comme si celle d’en bas n’était pas à Moi, c’est pourquoi elle ne sera pas à vous.

וזהו שאמרו במדרש כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עקר, אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, כשהיא שלי הרי היא שלכם. ובאור זה כשהיא שלי בשאר השנים שהיא פועלת בארץ, הרי היא שלכם, אבל בשביעית שאינה פועלת בארץ וכאלו אינה שלי, לכך לא תהא שלכם לפי שדיו לעבד שיהא כרבו, וזה מבואר.

Et c’est ce qu’ils ont dit dans le Midrash : « car vous êtes des étrangers et des résidents auprès de Moi » : ne faites pas de vous-mêmes l’essentiel ; « auprès de Moi » : il suffit au serviteur d’être comme son maître : quand elle est à Moi, voici, elle est à vous. Et l’explication de cela : quand elle est à Moi dans les autres années, où elle agit dans le pays, voici, elle est à vous ; mais dans la septième, où elle n’agit pas dans le pays, comme si elle n’était pas à Moi, c’est pourquoi elle ne sera pas à vous, car il suffit au serviteur d’être comme son maître ; et cela est clair.

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מפני דוחק ועוני. מאחזתו, ולא כל אחזתו, למדה תורה דרך ארץ שישייר לעצמו.

« Quand ton frère s’appauvrira et vendra de sa propriété. » Cela enseigne qu’un homme n’a le droit de vendre son champ que par détresse et pauvreté. « De sa propriété » et non toute sa propriété : la Torah a enseigné la bienséance (derekh eretz) : qu’il se réserve pour lui-même.

ובא גואלו הקרוב אלו וגאל את ממכר אחיו. הדין הזה שצותה התורה הוא דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרוביו, כדי שישוב לאחזתו קודם היובל, ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול אז יצרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחזתו.

« Et son proche rédempteur viendra, et rachètera la vente de son frère. » Cette loi que la Torah a prescrite est par miséricorde envers celui qui vend son champ par détresse et pauvreté, afin qu’il puisse le racheter à un moment fixé, lui-même s’il en a les moyens et trouve de quoi suffire à son rachat, ou l’un de ses proches, afin qu’il revienne à sa propriété avant le Jubilé ; et s’il n’en a pas les moyens et qu’il n’a pas de proche rédempteur qui puisse racheter, alors il lui faudra attendre jusqu’au Jubilé, et il sortira au Jubilé gratuitement et reviendra à sa propriété.

ומוכר שדה זו אינו יכול לגאול כי אם אחר שתי שנים לפי שצריך שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל תבואתה, וזהו שכתוב במספר שני תבואות ימכר לך, כי מלת שני כולל לשון שנים ולשון שנים, ותוך שתי שנים אלו אינו יכול לגאול אלא משם ואילך. והנה זה בהפך מבית שהוא יכול לגאול שנה ראשונה, כענין שכתוב ימים תהיה גאולתו, ומשם ואילך אינו יכול לגאול, זהו שאמר אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות.

Et celui qui vend ce champ ne peut racheter qu’après deux ans, parce qu’il faut qu’il reste aux mains de l’acheteur deux ans pour qu’il en mange la récolte ; et c’est ce qui est écrit « selon le nombre des années de récolte il te le vend » : car le mot « shenei » comprend l’expression « années » (shanim) et l’expression « deux » (shenayim) ; et pendant ces deux ans il ne peut pas racheter, mais seulement de là en avant. Et voici, c’est l’inverse de la maison, qu’il peut racheter la première année, comme il est écrit « une année entière (yamim) sera son rachat », et à partir de là il ne peut plus racheter ; c’est ce qu’il a dit « s’il n’est pas racheté avant l’accomplissement pour lui d’une année entière, la maison qui est dans la ville qui a un mur sera établie à perpétuité ».

ובמדרש וכי ימוך אחיך, אלו ישראל שהם מכין מן המצות, ומכר מאחזתו שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם, ובא גואלו זה הקב"ה שנאמר (ירמיה נ) גואלם חזק ה' צבאות שמו, הקרוב אליו, דכתיב (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו. זהו שאמר הכתוב (הושע ה) אלך ואשובה אל מקומי אין כתיב כאן, אלא אלך אשובה, שאילו אמר אלך ואשובה לא היתה להן תקנה לישראל, אלא אמר הקב"ה אע"פ שאני הולך עושין תשובה ואני חוזר, לכך כתיב אלך אשובה ומתוך הצרה הבאה עליהם יעשו תשובה ויבקשו פני, שנאמר (דברים ד) בצר לך ומצאוך ואני מחזיר להם שכינתי.

Et dans le Midrash : « et si ton frère s’appauvrit » : ce sont Israël, qui sont appauvris (mekhin) des commandements ; « et vend de sa propriété » : ce sont ceux qui sont vendus aux mains d’oppresseurs idolâtres ; « et son rédempteur viendra » : c’est le Saint, béni soit-Il, car il est dit (Jérémie 50) « leur rédempteur est fort, l’Éternel des armées est Son nom » ; « le proche de lui » : car il est écrit (Psaumes 145) « l’Éternel est proche de tous ceux qui L’invoquent ». C’est ce que dit l’Écriture (Osée 5) « J’irai et je reviendrai à Mon lieu » : il n’est pas écrit ici « elekh ve-ashouva » (j’irai et je reviendrai), mais « elekh ashouva » (j’irai, je reviendrai), car s’il avait dit « elekh ve-ashouva », il n’y aurait pas de remède pour Israël ; mais le Saint, béni soit-Il, a dit : bien que Je m’en aille, qu’ils fassent repentance et Je reviens ; c’est pourquoi il est écrit « elekh ashouva » : et de la détresse qui leur arrivera, ils feront repentance et chercheront Ma face, car il est dit (Deutéronome 4) « dans ta détresse, lorsque [ces événements] t’atteindront » ; et Je leur rends Ma Présence.

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. אחרי שהזכיר למעלה ומכר מאחוזתו שהיא השדה וצוה בו הכתוב שיצא ביובל מפני שהיא עקר חיי האדם ומשם תצא פרנסתו, הזכיר עתה במכירת הבית שגדול בשתו עד מאד כשיצטרך למכור את ביתו, ולכך רצתה התורה שיגאלנו תוך שנה ואין הלוקח יכול לעכב.

« Et un homme qui vendra une maison d’habitation dans une ville fortifiée. » Après qu’il a mentionné plus haut « et vend de sa propriété », qui est le champ, et que l’Écriture a ordonné qu’il sorte au Jubilé, parce qu’elle est l’essentiel de la vie de l’homme et que de là sortira sa subsistance, il mentionne maintenant la vente de la maison, car sa honte est très grande quand il lui faut vendre sa maison ; c’est pourquoi la Torah a voulu qu’il la rachète dans l’année et que l’acheteur ne puisse l’en empêcher.

ובמדרש ואיש כי ימכור בית מושב, זה הקב"ה שמכר ביתו לכשדים, בית מושב דכתיב (תהילים קל״ב:י״ג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, מה אירע בו דכתיב (מלכים ב כ״ה:ט׳) וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש, עיר חומה דכתיב (שם) ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים.

Et dans le Midrash : « et un homme qui vendra une maison d’habitation » : c’est le Saint, béni soit-Il, qui a vendu Sa maison aux Chaldéens ; « maison d’habitation », comme il est écrit (Psaumes 132,13) « car l’Éternel a choisi Sion, Il l’a désirée pour résidence » ; qu’est-il arrivé à elle ? Il est écrit (2 Rois 25,9) « et il brûla la maison de l’Éternel et la maison du roi et toutes les maisons de Jérusalem, et toute grande maison, il la brûla par le feu » ; « ville fortifiée », comme il est écrit (ibid.) « et toutes les murailles de Jérusalem alentour, toute l’armée des Chaldéens les démolit ».

ימים תהיה גאולתו. בתוך שנתים ימים, זהו שאמרו רז"ל שני אלפים ימות המשיח.

« Un temps (yamim) sera son rachat. » Dans l’espace de deux ans (shnatayim yamim) : c’est ce qu’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : deux mille ans, les jours du Messie.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. דרשו רז"ל אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע מן המלוה מעותיו ברבית ואומר של כותי הם, וזהו שאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וכן הזכיר בעבד לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. ואמר לא תרדה בו בפרך, לא יאמר החם לי את הכוס ואינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא, שמא תאמר מי מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר בו ויראת מאלהיך.

« Je suis l’Éternel votre Dieu, qui vous ai fait sortir. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : Je suis Celui qui ai distingué en Égypte entre la goutte du premier-né et la goutte qui n’est pas celle d’un premier-né ; Je suis destiné à demander compte à celui qui prête ses pièces à intérêt et dit : elles sont d’un Cuthéen ; et c’est ce qu’il a dit « ne prends de lui ni intérêt ni usure, et tu craindras ton Dieu » ; et de même il a mentionné pour l’esclave « tu ne domineras pas sur lui avec dureté, et tu craindras ton Dieu ». Et il a dit « tu ne domineras pas sur lui avec dureté » : qu’il ne dise pas : chauffe-moi la coupe, alors qu’il n’en a pas besoin ; bêche sous la vigne jusqu’à ce que je vienne ; peut-être diras-tu : qui reconnaît la chose, si c’est pour un besoin ou non ? voici, la chose est confiée au cœur, c’est pourquoi il est dit à son sujet « et tu craindras ton Dieu ».

לעקר משפחת גר. ע"ד הפשט גוי עקרי שמעולם לא נתגייר והוא ממשפחת גר. ובאור הכתוב כי בין שיהיה נמכר לגר שהוא תושב עמנו או לעקר כלומר לגוי עצמו וכן התרגום לארמאי, מכל מקום אחרי נמכר גאולה תהיה לו, כי הדבר מסור לכל אחד מישראל, והוא שאמר אחד מאחיו יגאלנו, או הקרובים שהם קודמים וזהו או דודו או בן דודו יגאלנו, או שיגאל הוא את עצמו זהו או השיגה ידו ונגאל.

« À la souche de la famille d’un étranger. » Selon le peshat : un non-Juif de souche, qui ne s’est jamais converti, et qui est de la famille d’un étranger. Et l’explication du verset est que, qu’il soit vendu à un étranger qui est résident chez nous ou à « ‘oqer », c’est-à-dire à un non-Juif lui-même, et ainsi le Targoum : « laramai », en tout cas, « après qu’il est vendu, un rachat lui appartiendra », car la chose est confiée à chacun d’Israël, et c’est ce qu’il a dit « l’un de ses frères le rachètera », ou les proches, qui sont prioritaires, et c’est « ou son oncle ou le fils de son oncle le rachètera », ou bien qu’il se rachète lui-même, c’est « ou si sa main en a les moyens, il sera racheté ».

וע"ד המדרש לעקר זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר (דניאל ז׳:י״א-י״ב) והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו רומי.

Et selon le Midrash, « ‘oqer » : c’est Rome ; et il l’a appelée « ‘oqer » parce que le Saint, béni soit-Il, est destiné à la déraciner, car il est dit (Daniel 7,11-12) « et son corps fut détruit et livré à la combustion du feu ». Et c’est ce qu’ils ont dit dans le Midrash : « et si la main d’un étranger et résident atteint » : « guer », c’est Nabuchodonosor, roi de Babel ; « toshav », c’est le royaume de Mède ; « et il sera vendu à l’étranger résident auprès de toi », c’est le royaume de Yavan ; « ou à la souche de la famille d’un étranger », c’est Rome.

הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכיות, ולפי דעתי עשו זה בכונה גמורה לפי ענין הפרשה, כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכיות, וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה, ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ הקצוב לא ישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה' יתברך. ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העו"ג לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל.

Le Midrash a tiré de ce verset une allusion aux quatre royaumes, et à mon avis, ils l’ont fait avec une intention entière, selon le sujet de la section, car il y a dans la section un éveil, une allusion et une promesse à Israël, de rédemption de l’asservissement des quatre royaumes ; et il y a aussi une autre allusion : que la rédemption dépend de la repentance, et même s’ils ne font pas repentance, il est impossible qu’elle tarde par rapport au temps de la fin fixée, et lorsque viendra le tour de la fin fixée, il ne restera à Israël aucune servitude hormis le service de l’Éternel, qu’Il soit béni. Et il y a encore une allusion à ce que le Saint, béni soit-Il, est destiné à faire rendre des comptes aux idolâtres, parce qu’ils ont asservi Israël, et cela depuis le temps de l’exil jusqu’à l’année de la rédemption future que l’Écriture a appelée Jubilé.

והנה כל הפרשה בענינה מעידה על זה, ומפני זה לקחו החכמים ז"ל רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכיות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה.

Et voici, toute la section, dans son sujet, en témoigne, et c’est pourquoi les Sages, de mémoire bénie, ont pris une allusion et un signe dans le verset pour les quatre royaumes ; et il a juxtaposé au quatrième royaume, qu’il a appelé « ‘oqer », « après qu’il est vendu, un rachat lui appartiendra » ; et il est connu que l’expression « a’harei » (après) est lointaine et éloignée, et elle fait allusion à ce dernier exil.

ואמר אחד מאחיו יגאלנו והוא משיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים, ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים, נולד מאב ואם כדמיון משה שהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש ומלבנת העונות.

Et il a dit « l’un de ses frères le rachètera » : c’est le Messie fils de David, qui est de la tribu de Yehouda, unique parmi toutes les tribus ; et en outre « a’had » (un) comprend que le rédempteur sera de chair et de sang comme les autres frères, né d’un père et d’une mère, à l’image de Moché, qui fut le premier rédempteur en Égypte. Et il a dit « ou si sa main en a les moyens, il sera racheté », c’est-à-dire par l’argent, et c’est la rédemption par la repentance, comparée à l’argent, car de même que l’argent est blanc et pur, de même la repentance purifie l’âme et blanchit les fautes.

ואמר וחשב עם קונהו הוא הקב"ה הקונה שמים וארץ שיביא לחשבון כל אומה ואומה ששעבדו לישראל, משנת המכרו לו, כלומר מהזמן שהתחילו להשתעבד בהם עד שנת זמן הגאולה, וקרא הגאולה שנת היובל לפי שהיובל זמן חרות, שנאמר (ויקרא כ״ה:י׳) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא ועוד על שם (תהילים ע״ו:י״ב) יובילו שי למורא, ועל שם שכתוב (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.ואמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, כלומר שהפדיון יהיה לפי השנים, כי לפי גודל התשובה תתקרב הגאולה או תתרחק.

Et il a dit « et il comptera avec son acquéreur » : c’est le Saint, béni soit-Il, qui acquiert les cieux et la terre, qui fera rendre des comptes à chaque nation qui a asservi Israël, « depuis l’année où il s’est vendu à lui », c’est-à-dire depuis le moment où ils ont commencé à les asservir jusqu’à l’année du temps de la rédemption ; et il a appelé la rédemption « année du Jubilé » parce que le Jubilé est un temps de liberté, car il est dit (Lévitique 25,10) « et vous proclamerez la liberté dans le pays pour tous ses habitants, c’est un Jubilé » ; et en outre d’après (Psaumes 76,12) « qu’ils apportent (yovilou) un présent à Celui qu’on doit craindre » ; et d’après ce qui est écrit (Isaïe 66,20) « et ils amèneront tous vos frères de toutes les nations en offrande à l’Éternel ». Et il a dit « s’il y a encore beaucoup d’années » et « s’il reste peu d’années », c’est-à-dire que le rachat sera selon les années, car selon la grandeur de la repentance, la rédemption se rapprochera ou s’éloignera.

ואמר ואם לא יגאל באלה שאם לא יגאל על ידי תשובה בשנות הגלות האלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כלומר שלא יתאחר זמן הגאולה מן הקץ הקצוב ואילך. וזוהי דעת רבי יהושע שאמר בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה מיד נגאלים, שנאמר (שם ס) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואמר הוא ובניו עמו רמז לשני הקבוצים העתידים והם הנדחים והנפוצים עמהם, זהו שאמר הוא ובניו עמו, וזהו שסמך לו כי לי בני ישראל עבדים, כי בהגיע תור הגאולה הקצוב אינן מתעכבין אפילו שעה אחת ולא יהיו עבדים כי אם להקב"ה.

Et il a dit « et s’il n’est pas racheté par ces moyens » : c’est-à-dire s’il n’est pas racheté par la repentance pendant ces années d’exil, « et il sortira l’année du Jubilé, lui et ses fils avec lui », c’est-à-dire que le temps de la rédemption ne tardera pas au-delà de la fin fixée. Et c’est l’avis de Rabbi Yehoshoua, qui a dit : qu’ils fassent repentance ou qu’ils ne fassent pas repentance, aussitôt ils seront rachetés, car il est dit (ibid. 60) « Moi, l’Éternel, en son temps Je le hâterai » : s’ils méritent, Je le hâterai ; s’ils ne méritent pas, en son temps. Et il a dit « lui et ses fils avec lui » : allusion aux deux assemblées à venir, qui sont les expulsés et les dispersés avec eux ; c’est ce qu’il a dit « lui et ses fils avec lui » ; et c’est pourquoi il a juxtaposé « car à Moi les fils d’Israël sont serviteurs », car lorsque viendra le tour de la rédemption fixée, ils ne seront pas retardés même une heure, et ils ne seront serviteurs que du Saint, béni soit-Il.

ואמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להשוות גאולה זו לגאולת מצרים, כי כיון שהגיע הקץ מיד יצאו. אני ה' אלהיכם המבטיח אתכם בזה לעתיד.

Et il a dit « ils sont Mes serviteurs, que J’ai fait sortir du pays d’Égypte », pour égaler cette rédemption à la rédemption d’Égypte, car dès que la fin est arrivée, aussitôt ils sortirent. « Je suis l’Éternel votre Dieu » : Celui qui vous le promet pour l’avenir.

וחשב עם קונהו. יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול השם, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואע"פ כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו, וכן אמרו רז"ל וכן העלו שם בגמרא ריביתא דגוי מותר, שנאמר (דברים כ״ג:כ׳) לנכרי תשיך וכתיב (שם) לא תשיך לאחיך, אחיך ולא כותי, אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חלול ה', ואם החזיר לו טעותו הרי זה קדוש ה'.

« Et il comptera avec son acquéreur. » L’Écriture avertit qu’il sera exact avec lui dans le compte et ne viendra pas contre lui par des détours, parce que voler le non-Juif est interdit à cause de la profanation du Nom ; et c’est du non-Juif qui est sous sa main que l’Écriture parle, et néanmoins la Torah l’a averti à son sujet de prendre garde de ne pas le voler ; et de même ont dit nos Sages, de mémoire bénie, et de même ils l’ont conclu là-bas dans la Guemara : l’intérêt d’un non-Juif est permis, car il est dit (Deutéronome 23,21) « à l’étranger tu pourras prêter à intérêt », et il est écrit (ibid.) « tu ne prêteras pas à intérêt à ton frère » : ton frère et non un Cuthéen ; mais le tromper est interdit, car il y a en cela une profanation du Nom, et s’il lui rend son erreur, voilà une sanctification du Nom.

ומפני זה צוה יעקב לבניו להחזיר טעותו של גוי, הוא שכתוב (בראשית מ״ג:י״ב) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם, ואע"פ שהיו המצריים עובדי עבודה זרה צוה להחזיר אותו מפני קדוש ה' והיה זה קודם מתן תורה, וכל שכן בזמן הזה שהאדם חייב בכך.

Et pour cela Yaaqov ordonna à ses fils de rendre l’erreur d’un non-Juif, c’est ce qui est écrit (Genèse 43,12) « et l’argent remis à l’embouchure de vos sacs, vous le rapporterez en vos mains » ; et bien que les Égyptiens fussent des idolâtres, il ordonna de le rendre à cause de la sanctification du Nom, et c’était avant le don de la Torah, et a fortiori à l’époque actuelle, où l’homme y est tenu.

גזלו אסור ממה שכתוב (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן כבוש א"י שהיו מסורין בידך, ועוד מהכתוב הזה, וחשב עם קונהו, שיש לו לזה שגואל את העבד לדקדק עם העכו"ם אדוניו בחשבון כפי שניו, שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר חלול ה' יותר מהגוזל לישראל, וכן מצינו בתוספתא דבבא קמא הגוזל את העכו"ם חייב להחזיר, חמור גזל העכו"ם מגזל ישראל מפני חלול ה', עד כאן.

Le voler est interdit, d’après ce qui est écrit (Deutéronome 7,16) « et tu dévoreras tous les peuples que l’Éternel ton Dieu te donne », au temps de la conquête de la terre d’Israël, où ils étaient livrés entre tes mains ; et en outre d’après ce verset « et il comptera avec son acquéreur », que celui qui rachète l’esclave doit être exact avec le maître idolâtre dans le compte selon ses années, car s’il n’a pas été exact et l’a volé, il y a en cela une profanation du Nom plus que pour celui qui vole un Israélite ; et ainsi nous trouvons dans la Tosefta de Bava Kamma : celui qui vole l’idolâtre est tenu de rendre ; le vol d’un idolâtre est plus grave que le vol d’un Israélite, à cause de la profanation du Nom. Jusqu’ici.

טעם הדבר כי הגוזל לישראל חברו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל, אבל הגוזל את העכו"ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את ה'. מצורף לזה תמצא שהתפלל שלמה ע"ה להקב"ה כי כשיבא ישראל להתפלל בבית שבנה לשמו שיתן לו שאלתו כפי מה שידע שראוי לכך, זהו שאמר (מלכים א ח׳:ל״ט) אשר תדע את לבבו, ואם יבא הנכרי שם להתפלל שיתן לו שאלתו על כל פנים, זהו שאמר (שם) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, כלומר בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, והטעם לפי שהישראל אינו קורא תגר והנכרי קורא תגר.

La raison de la chose : lorsqu’on vole un Israélite, la victime ne s’en prend pas à la foi d’Israël et ne la dénigre pas ; mais lorsqu’on vole un idolâtre, celui-ci proteste et dénigre la foi d’Israël et la Torah de Moché, et voici, il profane le Nom. Ajoute à cela que tu trouves que Shelomo, que la paix soit sur lui, a prié le Saint, béni soit-Il, que, lorsque Israël viendra prier dans la maison qu’il a bâtie pour Son Nom, Il lui donne sa demande selon ce qu’Il sait qui lui convient ; c’est ce qu’il a dit (1 Rois 8,39) « selon ce que Tu connais de son cœur » ; et si l’étranger vient prier là, qu’Il lui donne sa demande en tout cas ; c’est ce qu’il a dit (ibid.) « et fais selon tout ce pour quoi l’étranger t’invoquera », c’est-à-dire qu’il le mérite ou non, donne-lui ; et la raison est que l’Israélite ne proteste pas, tandis que l’étranger proteste.

ואם לא יגאל באלה. דרשו רז"ל בפ"ק דקידושין, או דודו זו גאולת קרובים, או השיגה ידו זו גאולת עצמו, ונגאל זו גאולת אחרים, ולכך אמר ואם לא יגאל ויצא בשנת היובל, על כרחו של גוי, שהרי בגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, וכדאיתא התם בגמרא בגוי שאינו תחת ידך מה אפשר לעשות לו ושם דרשו מה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת קרוביו לשחרור, ומה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת אחרים לשחרור, וכן העלו בסוף ואמרו מקרא נדרש בין מלפניו בין מלאחריו והכל לשחרור.

« Et s’il n’est pas racheté par ces moyens. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le premier chapitre de Qiddoushin : « ou son oncle » : c’est le rachat par des proches ; « ou si sa main en a les moyens » : c’est le rachat par lui-même ; « et il sera racheté » : c’est le rachat par d’autres ; et c’est pourquoi il a dit « et s’il n’est pas racheté… et il sortira l’année du Jubilé », contre le gré du non-Juif, car c’est d’un non-Juif qui est sous ta main que l’Écriture parle, comme il est dit là-bas dans la Guemara ; pour un non-Juif qui n’est pas sous ta main, que peut-on lui imposer ? Et là-bas ils ont expliqué : de même que le rachat par lui-même est pour la libération, de même le rachat par ses proches est pour la libération ; et de même que le rachat par lui-même est pour la libération, de même le rachat par d’autres est pour la libération ; et ainsi ils ont conclu à la fin et ont dit : un verset s’interprète aussi bien d’après ce qui précède que d’après ce qui suit, et le tout est pour la libération.

לא תעשו לכם אלילים. קרא הכחות הנעבדים של מעלה אלילים מלשון אילות, ולא אמר אילים אלא אלילים להעיד על מעוט כחם שאע"פ שהם גדולים אינם מעצמם כי אם מזולתם. ואחר שהזכיר אלילים שהם הכחות העליונים הזכיר פסל ומצבה שהם מעשה ידי אדם הנעשים לקבלת אותן הכחות. ומה שהזכיר ענין עבודה זרה בפרשה הזאת דרשו רז"ל כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים.

« Vous ne ferez pas pour vous d’idoles (elilim). » Il a appelé les forces d’en haut qui sont adorées « elilim », de l’expression « eilout » (force) ; et il n’a pas dit « eilim » mais « elilim », pour attester la petitesse de leur force, car bien qu’elles soient grandes, elles ne le sont pas d’elles-mêmes mais d’un autre. Et après qu’il a mentionné les elilim, qui sont les forces supérieures, il a mentionné la statue et la stèle, qui sont des ouvrages de mains d’homme faits pour recevoir ces forces. Et quant à ce qu’il a mentionné la matière de l’idolâtrie dans cette section, nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué en regard de cela : c’est de celui qui est vendu à un idolâtre que l’Écriture parle, afin qu’il ne dise pas : puisque mon maître sert l’idolâtrie, moi aussi je servirai l’idolâtrie ; puisque mon maître découvre des nudités, moi aussi je découvrirai des nudités ; puisque mon maître profane les shabbats, moi aussi je profanerai les shabbats ; puisque mon maître verse le sang, moi aussi je verserai le sang ; l’Écriture dit : « vous ne ferez pas pour vous d’idoles ».

ואבן משכית לא תתנו. אפילו לשמים. מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו, וזה כענין המצבה שאסרה תורה אפילו לשמים, וכן נטיעות אילן אצל המזבח, כי כל זה נהגו בהם עובדי עכו"ם. ודרשו בספרא בארצכם להשתחוות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים שבבית המקדש.

« Et une pierre ornée (maskit) vous ne placerez pas. » Même pour le Ciel. C’était la coutume des idolâtres de dessiner une pierre d’un beau dessin et de placer la pierre devant l’image, et de se prosterner sur elle devant celle-ci ; et c’est comme le cas de la stèle, que la Torah a interdite même pour le Ciel, et de même la plantation d’arbres auprès de l’autel, car tout cela, les idolâtres le pratiquaient. Et ils ont expliqué dans le Sifra : « dans votre pays », pour s’y prosterner dessus : dans votre pays vous ne vous prosternez pas, mais vous vous prosternez sur les pierres dans le Temple.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. דרשו רז"ל בתורת כהנים הזהיר הכתוב על כל המצות. וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש המדרש הזה שבא הכתוב להזהיר על העבד הנמכר לעו"ג על ע"ז ושבת וגם מורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כלן. ויש גורסים הזהיר כאן, ואם הגרסא כך רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש, והמשכיל יבין, עכ"ל. ובאור דבריו כי השבת והמקדש זכור ושמור, וידוע כי כל המצות שהן מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם, וזה מבואר.

« Vous garderez Mes shabbats et vous craindrez Mon Sanctuaire. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : l’Écriture a mis en garde sur tous les commandements. Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que l’explication de ce Midrash est que l’Écriture vient mettre en garde l’esclave vendu à un idolâtre au sujet de l’idolâtrie, du Shabbat et aussi de la crainte du Sanctuaire, de sorte qu’il y vienne dans les fêtes de pèlerinage et le craigne ; et il en est de même pour tous les commandements, mais il a mentionné ceux-ci, qui sont des pères (avot), pour enseigner sur tous. Et certains lisent « il a mis en garde ici » ; et si telle est la leçon, ils ont suggéré que tous les commandements sont inclus dans le Shabbat et le Sanctuaire, et l’intelligent comprendra. Fin de ses paroles. Et l’explication de ses paroles : le Shabbat et le Sanctuaire sont « souviens-toi » et « garde », et il est connu que tous les commandements, positifs et négatifs, sont inclus en eux ; et cela est clair.

אני ה'. הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם. וכל מקום שנאמר אני ה' הוא לחומר המצוה לגודל השכר או לגודל העונש, ולכך סיימה פרשה זו אני ה' בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה, הנה הדבור הזה לחזק מצותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול.

« Je suis l’Éternel. » Celui qui donne le salaire pour son accomplissement ou punit celui qui les transgresse. Et partout où il est dit « Je suis l’Éternel », c’est pour la gravité du commandement, pour la grandeur du salaire ou la grandeur de la punition ; et c’est pourquoi cette section se termine par « Je suis l’Éternel » avec ces deux commandements, car le roi qui commande à son serviteur et lui dit par décret « fais ceci et cela », puis ajoute à ce commandement et dit « Je suis le roi qui commande », voici, cette parole vient renforcer son commandement, et celui qui s’en écarte engage son âme, et celui qui l’accomplit a un grand salaire.

וכן אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר (בראשית מ״א:מ״ב) ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה, ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שהזכיר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב, וקל וחומר מבשר ודם, ולכך הזהיר שלמה ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים.

Et ainsi ont-ils dit dans le Midrash Tan’houma, à la section Béréchit : sors et apprends le don du salaire des commandements : quand Pharaon dit à Yossef « Je suis Pharaon », combien il l’agrandit, et lui donna comme salaire, car il est dit (Genèse 41,42) « et Pharaon ôta son anneau, etc. » ; le Saint, béni soit-Il, qui a dit pour chaque commandement « Je suis l’Éternel », a fortiori, pour t’enseigner qu’il n’y a pas de limite au don de leur salaire. Jusqu’ici. Le sens de ce Midrash est qu’il y a, dans chaque commandement où il est mentionné « Je suis l’Éternel », un salaire énorme et une grande récompense (‘ekev rav), et un a fortiori à partir de la chair et du sang ; et c’est pourquoi Shelomo, que la paix soit sur lui, a averti l’homme de garder chaque commandement où le Saint, béni soit-Il, mentionne l’expression « Je », qui est la parole d’un roi, c’est ce qu’il a dit (Ecclésiaste 8,2) « Moi : bouche du roi, garde, et à cause de la parole du serment de Dieu ».