Bo

אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח, יד)

« Heureux l’homme qui est toujours dans la crainte (mefa’hed), et celui qui durcit son cœur tombera dans le mal. » (Proverbes 28,14)

שלמה המע"ה יצוה בכתוב הזה (משלי כ״ח:י״ד) על האדם שיהיה רך הלבב ויהיה מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם ויזהיר אותו שלא יקשה את לבו פן יענש. והזכיר לשון אשרי ולא מצאנו מלה זאת בכל הכתובים בלשון יחיד כי אם בלשון רבים, והטעם בזה לפי שאין מאשרים ומהללים את האדם בעבור מדה טובה אחת או מעלה אחת בלבד רק בהמצא בו מעלות ומדות טובות רבות. וכן כתוב (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והנבחר והקרב והשוכן בחצרות בית ה' אינו בשביל מעלה אחת בלבד כי אם רבות עמו.

Shelomo, paix sur lui, ordonne dans ce verset (Proverbes 28,14) à l’homme d’être tendre de cœur et d’être toujours dans la crainte dans toutes ses affaires et toutes ses actions, de regarder et considérer leur fin, et l’avertit de ne pas durcir son cœur de peur d’être puni. Et il a mentionné l’expression « ashré » (heureux), et nous n’avons pas trouvé ce mot dans toutes les Écritures au singulier, mais seulement au pluriel, et la raison en est qu’on ne dit pas heureux et on ne loue pas l’homme pour une seule bonne qualité ou un seul mérite, mais seulement quand se trouvent en lui plusieurs mérites et bonnes qualités. Et de même il est écrit (Psaumes 65,5) « heureux celui que Tu choisis et rapproches, il demeurera dans Tes parvis », et celui qui est choisi, rapproché et qui demeure dans les parvis de la maison de l’Éternel ne l’est pas pour un seul mérite mais pour plusieurs avec lui.

וכן עוד (שם פד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ובאר מסלות מדרגות הלב במעלות רבות במדת היראה והבטחון. וכן ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך כי במדת הבטחון נכללות כמה מעלות טובות וכמה מדות עצומות מאושרות. וכן (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך, מונה והולך רבוי מעלות לא הלך לא עמד לא ישב.

Et de même encore (ibid. 84) « heureux l’homme dont la force est en Toi, des routes (mesillot) dans leur cœur », et il expliqua que « mesillot » sont les degrés du cœur en nombreux mérites dans l’attribut de la crainte et de la confiance. Et de même « Éternel des armées, heureux l’homme qui se confie en Toi », car dans l’attribut de la confiance sont comprises plusieurs bonnes qualités et plusieurs attributs puissants et bienheureux. Et de même (Psaumes 1,1) « heureux l’homme qui n’a pas marché », il énumère la multiplicité des mérites : il n’a pas marché, il ne s’est pas tenu, il ne s’est pas assis.

וכן בכאן אשרי אדם מפחד תמיד יאמר מי שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו שהוא עושה והוא מחשב בהם ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם בודאי יש לו מצות טובות רבות שבהם הוא טוב בעיני אלהים ואדם, ומפני שבעל המדה הזאת הוא נמשך בזה אחר השכל ובא כנגד החומר לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה אלא שיכוין אל התכלית ומה היא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבוד הש"י וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא.

Et de même ici « heureux l’homme qui craint toujours » : il dira : celui qui est toujours dans la crainte dans toutes ses actions qu’il fait, qui y réfléchit et considère leur fin, leur dommage et leur profit avant de les accomplir, assurément il a de nombreux bons commandements par lesquels il est bon aux yeux de Dieu et des hommes ; et parce que l’homme de cet attribut est entraîné en cela après l’intellect et vient à l’encontre de la matière, c’est pourquoi il a mentionné « adam » et non « ish », car l’expression « adam » est tirée de « adama » (terre), et comme s’il disait : heureux celui qui est tiré de la terre, pétri de matière, qui laisse la matière et est entraîné vers l’intellect, qui est toujours dans la crainte dans toutes ses affaires et toutes ses actions, et qui donne son cœur à leur fin ; car celui qui fait ainsi ne péchera jamais. Comme pour l’affaire de manger et boire, où il ne convient pas que l’homme ait l’intention du sens du goût et de combler le désir, car en cela il est associé à la bête, mais qu’il ait l’intention de la fin, et quelle est la fin ? Que son corps soit sain et fort et qu’il puisse servir le Saint, béni soit-Il ; et tout le reste en dehors de cette fin, voilà, c’est un péché.

וכן בענין המשגל אין ראוי שיכוין להנאת הגוף כי גם בזה הוא שותף עם הבהמה רק שיכוין בזה אל התכלית ומה הוא התכלית לכונת פריה ורביה לקיום המין ולהמציא תולדות שיהיו עובדי הש"י וכל השאר זולתי אל הכונה הזאת הוא חטא.

Et de même pour l’affaire de la relation conjugale (mishgal), il ne convient pas qu’il ait l’intention du plaisir du corps, car en cela aussi il est associé à la bête, mais qu’il ait l’intention de la fin, et quelle est la fin ? L’intention de fructifier et de multiplier pour la pérennité de l’espèce et pour engendrer des descendants qui seront serviteurs du Saint, béni soit-Il ; et tout le reste en dehors de cette intention est un péché.

וכן בענין קנין העושר ראוי לו שיסתפק במועט ושישא ויתן באמונה ושיהיה תכלית כונתו בצבירת כספו שיפזרנו במעלות ושיוציאנו בדברים שיהיו לתקון גופו והצלחת נפשו, ויזהר שלא יעשוק ושלא יגזול את חברו ושלא יונה אותו ויתבונן בתכלית שאם יגזול או יונה אותו והרויח לגופו בעוה"ז הנה הוא מפסיד נפשו לעוה"ב וחמדת אותו ממון לשעה שלא במשפט הנה הוא חטא משפט מות ישכיחהו העונש וימיתהו בסוף ויקרה לו כמקרה העוף הזה אשר חמדת התבואה שהיא בתוך הרשת תשכיחהו שיהא נלכד ברשת, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א׳:י״ז-י״ח) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, ונשא המשל הזה על פועלי האון חומדי ממון שלא כדין רואין הנאת שעה לעצמם ואינם רואים סוף הפורענות, ועל זה אמר שלמה המע"ה (שם כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ.

Et de même pour l’affaire de l’acquisition de la richesse, il lui convient de se contenter de peu, de commercer honnêtement (be-emouna), et que la fin de son intention dans l’amassement de son argent soit de le consacrer à des fins vertueuses et de le dépenser pour des choses qui serviront à l’entretien de son corps et à la réussite de son âme ; qu’il prenne garde de ne pas exploiter ni voler son prochain ni le tromper (le-honotou), et qu’il considère la fin : que s’il vole ou trompe et gagne pour son corps en ce monde, voilà qu’il perd son âme pour le monde futur, et le désir de cet argent pour une heure, sans droit, voilà, c’est un péché passible de mort ; ce péché lui fera oublier la punition et le fera mourir à la fin, et il lui arrivera comme à cet oiseau que le désir du grain qui est dans le filet fait oublier qu’il sera pris au filet ; et à ce sujet Shelomo le roi, paix sur lui, dit (Proverbes 1,17-18) « car en vain le filet est tendu aux yeux de tout oiseau, et eux, c’est pour leur sang qu’ils s’embusquent, ils guettent leurs propres vies » ; et il a porté cette parabole sur les artisans d’iniquité qui convoitent de l’argent sans droit, qui voient le plaisir d’un moment pour eux-mêmes et ne voient pas la fin du fléau ; et à ce sujet Shelomo, paix sur lui, a dit (ibid. 20) « le pain du mensonge est doux à l’homme, mais ensuite sa bouche sera remplie de gravier ».

וכן בשאר כל פעולותיו יש לו להיות מפחד תמיד שלא יבא בשום דבר כנגד התורה לא מצד דבריו ולא מצד פעולותיו, ומקשה לבו יפול ברעה, מי שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו והרך המפחד תמיד הפך המקשה את לבו כי המקשה את לבו אין פחד אלהים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה, ומי שהוא מפחד תמיד יראה הפורענות טרם בואו כי יפחד ממנו ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו, המפחד לדברים תמיד יקרה לו זה מצד הכנעה ושפלות ולכך יתרומם ויתעלה זהו שהזכיר לשון אשרי שהוא לשון עלוי,

Et de même dans toutes ses autres actions, il doit être toujours dans la crainte de ne rien commettre à l’encontre de la Torah, ni dans ses paroles ni dans ses actions ; « et celui qui durcit son cœur tombera dans le mal » : celui qui ne considère pas la fin de ses actions est celui qui durcit son cœur, et ce n’est que mauvais cœur et cruauté qui sont en lui ; et le tendre, toujours dans la crainte, est le contraire de celui qui durcit son cœur, car celui qui durcit son cœur n’a pas la crainte de Dieu devant les yeux, il ne voit pas la fin de la récompense dans les commandements ni la fin du fléau dans la transgression ; et celui qui est toujours dans la crainte voit le fléau avant sa venue car il le craint, et celui qui durcit son cœur ne le voit qu’à sa venue sur lui ; celui qui craint toujours pour les choses, cela lui arrive du côté de la soumission et de l’abaissement, et c’est pourquoi il s’élèvera et montera, c’est ce qu’il mentionna avec l’expression « ashré », qui est une expression d’élévation,

ומקשה לבו לדברים יקרה לו מצד הגאוה וגבהות הלב ועל כן הזכיר לשון יפול, ואמר יפול ברעה כלומר אפילו ברעה אחת כענין שכתוב (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה, וכתיב (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, וכתיב (שם טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, למדך הכתוב שהרשע מוכן לפורענות ומזומן ליום רעה ואף ענשו ופורענותו של רשע הוא למענהו כלומר לכבוד הש"י כדי שיתקדש שם שמים וכענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים,

et celui qui durcit son cœur envers les choses, cela lui arrive du côté de l’orgueil et de la hauteur du cœur, et c’est pourquoi il mentionna l’expression « yippol » (tombera), et il dit « tombera dans le mal », c’est-à-dire même dans un seul mal, comme il est écrit (Psaumes 34,22) « le mal fera mourir le méchant », et il est écrit (Proverbes 24,16) « car sept fois le juste tombe et se relève, et les méchants trébuchent dans le mal », et il est écrit (ibid. 16) « l’Éternel a tout fait pour Lui-même, et même le méchant pour le jour du mal », l’Écriture t’enseigne que le méchant est préparé au fléau et destiné au jour du mal, et même sa punition et son fléau, au méchant, sont « pour Lui-même », c’est-à-dire pour l’honneur du Saint, béni soit-Il, afin que le Nom du Ciel soit sanctifié, et comme il est dit (Ézéchiel 38,23) « et Je Me magnifierai et Me sanctifierai et Je Me ferai connaître aux yeux de nombreuses nations »,

כשם שמצינו בפרעה הרשע שהיה מקשה לבו ועל כן נפל ואבד בסופו, הוא הכביד את לבו מעצמו כענין שנאמר (שמות ט׳:ל״ד) ויכבד לבו הוא ועבדיו וכתיב (שם) ויכבד פרעה את לבו והקב"ה הכביד את לבו יותר כדי להענישו ולמען רבות אותותיו ומופתיו במצרים, זהו שכתוב.

comme nous trouvons chez Pharaon le méchant, qui durcissait son cœur et pour cela tomba et périt à la fin : lui-même alourdit son cœur de sa propre initiative, comme il est dit (Exode 9,34) « et il alourdit son cœur, lui et ses serviteurs », et il est écrit (ibid.) « et Pharaon alourdit son cœur », et le Saint, béni soit-Il, alourdit davantage son cœur pour le punir et afin de multiplier Ses signes et Ses prodiges en Égypte, c’est ce qui est écrit :

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'. ודרשו רז"ל כי עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שהם מסודרות בתורה כסדר הזה היו השתים בהתראה והשלישית שלא בהתראה, ד"צ בהתראה, ך' בלא התראה ע"ד בהתראה, ש' בלא התראה, ב"א בהתראה, ח' בלא התראה, מכת בכורות שהיא העשירית בהתראה כי יחזור לסדור הראשון, זה דרשו רז"ל והפרשיות מוכיחות כן.

« Et l’Éternel dit à Moshé : viens vers Pharaon, car J’ai alourdi son cœur et le cœur de ses serviteurs, etc. » Et nos Sages de mémoire bénie ont interprété que les dix plaies « Dtsakh ‘Adash Be-A’hav », comme elles sont ordonnées dans la Torah dans cet ordre : les deux furent avec avertissement et la troisième sans avertissement : « D-Ts » avec avertissement, « Kh » sans avertissement ; « ‘A-D » avec avertissement, « Sh » sans avertissement ; « B-A » avec avertissement, « ‘H » sans avertissement ; la plaie des premiers-nés, qui est la dixième, avec avertissement, car il revient à la première disposition ; cela, nos Sages de mémoire bénie l’ont interprété, et les sections le prouvent.

ואם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה באחת יאמר התיצב לפני פרעה ובשניה יאמר בא אל פרעה. התחיל במכת הדם לך אל פרעה בבקר ונצבת לקראתו על שפת היאור ובמכת צפרדעים הזכיר בא אל פרעה, מכת הכנים אין שם התראה, ומכאן דרשו רז"ל מי שלקה ושנה שוב אין מתרין אותו. במכת הערוב חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, ובמכת הדבר הזכיר בא אל פרעה, מכת השחין אין שם התראה. במכת הברד חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, ובמכת הארבה שבכאן הזכיר בא אל פרעה, מכת חשך אין שם התראה.

Et si tu regardes dans les Écritures, dans toutes les sections, tu trouveras que, des deux qui sont avec avertissement, dans l’une il dira « tiens-toi devant Pharaon » et dans la seconde il dira « viens vers Pharaon ». Il commença par la plaie du sang : « va vers Pharaon au matin, et tu te tiendras à sa rencontre au bord du fleuve », et dans la plaie des grenouilles il mentionna « viens vers Pharaon » ; la plaie des poux, il n’y a pas là d’avertissement, et de là nos Sages de mémoire bénie ont interprété : celui qui a subi une première puis une deuxième correction n’est plus averti à nouveau. Dans la plaie de l’‘arov, il revint à sa première disposition et y mentionna « lève-toi tôt le matin et tiens-toi devant Pharaon, voici qu’il sort vers l’eau », et dans la plaie de la peste il mentionna « viens vers Pharaon » ; la plaie des ulcères, il n’y a pas là d’avertissement. Dans la plaie de la grêle, il revint à sa première disposition et y mentionna « lève-toi tôt le matin et tiens-toi devant Pharaon », et dans la plaie des sauterelles, qui est ici, il mentionna « viens vers Pharaon » ; la plaie des ténèbres, il n’y a pas là d’avertissement.

וע"כ נראה לי לפרש כי משה היה מודיעו המכה והיה עושה לו התראה פעם אחת על היאור ופעם שנית בהיכלו, וענין בא אל פרעה שיזכירו הכתובים בכל פעם ופעם באורו שיכנס בהיכלו, והכתובים מוכיחים כן כי מעת שהתרה לו במכת הדם על שפת היאור הגיד הכתוב כי מיד נכנס פרעה אל היכלו שנאמר ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, וטעם הדבר שהיו כל ההתראות כסדור הזה התראה אחת על יאורו והתראה אחרת בהיכלו להורות על ענשו וגאותו וגאונו כי היה מתגאה על יאורו כענין שכתוב (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתיני,

Et c’est pourquoi il me semble expliquer que Moshé lui faisait connaître la plaie et lui faisait un avertissement une première fois au fleuve et une seconde fois dans son palais, et le sujet de « viens vers Pharaon » que les Écritures mentionnent chaque fois a pour explication qu’il entre dans son palais ; et les Écritures le prouvent, car depuis le moment où il l’avertit, dans la plaie du sang, au bord du fleuve, l’Écriture rapporta qu’aussitôt Pharaon entra dans son palais, comme il est dit « et il vint à sa maison et ne mit pas son cœur à ceci non plus » ; et la raison de la chose est que tous les avertissements étaient selon cette disposition : un avertissement sur son fleuve et un avertissement dans son palais, pour indiquer son châtiment et son orgueil et sa fierté, car il s’enorgueillissait de son fleuve, comme il est écrit (Ézéchiel 29) « à moi mon fleuve et c’est moi qui me suis fait »,

והיה מתגאה בהיכלו והוא שכתוב ויבא אל ביתו, יאמר כי מצד שנכנס להיכלו ונתגאה בו היה בז לדברי משה ולא שת לבו גם לזאת, שאל"כ למה הוצרך להודיענו ויבא אל ביתו אלא שבא להודיענו שהיה מתגאה בהיכלו כענין נבוכדנצר שאמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, וכתיב (שם) שליו הוית בביתי ורענן בהיכלי, וכשם שהיתה גאותו של נבוכדנצר סבת שברו ומפלתו כן היה פרעה, ועל כן היו ההתראות כלן מתוך יאורו והיכלו ומהם משפטו יצא כי המקומות שנתגאה וחטא בהם משם באו אליו כל המכות ההם,

et il s’enorgueillissait de son palais, et c’est ce qui est écrit « et il vint à sa maison » : il dira que, du fait qu’il entra dans son palais et s’en enorgueillit, il méprisait les paroles de Moshé et ne mit pas son cœur à ceci non plus ; car sinon, pourquoi lui fallait-il nous faire savoir « et il vint à sa maison », sinon pour nous faire savoir qu’il s’enorgueillissait de son palais, comme Nebucadnetsar qui dit (Daniel 4) « n’est-ce pas ici la grande Babel que j’ai bâtie comme maison royale par la force de ma puissance et pour la gloire de ma splendeur », et il est écrit (ibid.) « j’étais tranquille dans ma maison et florissant dans mon palais », et de même que l’orgueil de Nebucadnetsar fut la cause de sa chute et de sa ruine, ainsi en fut-il de Pharaon, et c’est pourquoi les avertissements étaient tous au milieu de son fleuve et de son palais, et d’eux sa sentence sortit, car les lieux dans lesquels il s’enorgueillit et pécha, de là vinrent sur lui toutes ces plaies,

והנה הודיעו הקב"ה שהכביד את לבו לשני טעמים, האחד כדי שיתפרסם אלהותו בהראותו בעולם אותותיו ומופתיו אלה העוברות והעתידות ולכן הזכיר לשון שתי שהוא מקור הוא משמע לשעבר ולעתיד שהם בין כלן י' וכאלו אמר למען שית י' אותותי ועל כן הזכיר בהן לשון בקרבו, והשנית כדי שיספרו לדורות עוצם גבורותיו וכח מעשיו.

et voici que le Saint, béni soit-Il, lui fit savoir qu’Il alourdissait son cœur pour deux raisons : l’une, afin que Sa divinité soit rendue publique en montrant dans le monde Ses signes et Ses prodiges, ceux déjà accomplis et ceux à venir, et c’est pourquoi il mentionna l’expression « shiti » (mettre), qui est un infinitif (maqor), qui indique le passé et le futur, qui sont entre tous dix, et comme s’il disait « afin que Je place (shit) dix (yod) de Mes signes », et c’est pourquoi il mentionna à leur propos l’expression « be-qirbo » (au milieu de lui) ; et la seconde, afin qu’on raconte aux générations la puissance de Ses actes de puissance et la force de Ses œuvres.

את אשר התעללתי. על דרך הפשט שחקתי בהם כשעשיתי בהם נקמות גדולות כלשון (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו.

« Ce dont Je me suis joué (hit‘allalti). » Selon le sens simple (peshat) : Je me suis ri d’eux quand J’ai exercé sur eux de grandes vengeances, comme l’expression (Psaumes 2,4) « Celui qui siège aux cieux rit, l’Éternel se moque d’eux ».

וידעתם כי אני ה'. לשעה ולדורות כי מתוך המוסר הזה שנתן הקב"ה במצרים יכירו ישראל לדורות וידעו שמו הגדול, גם אומות העולם יתיסרו בהם ויראו ויקחו מוסר, כענין שכתוב בפלשתים כשעכבו ארון הברית אצלם (שמואל א ו׳:ו׳) ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו. ויתכן לפרש אשר התעללתי שהוא לשון עלה כי המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון (תהילים ק״ה:א׳) הודיעו בעמים עלילותיו, וכתיב (שמואל א ב׳:ג׳) ולו נתכנו עלילות , וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית במצרים, וכן הזכיר דוד על הקב"ה (תהילים ס״ו:ה׳) נורא עלילה על בני אדם, ונקראו כל הפעולות עלילות מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים עלולים אצלו.

« Et vous saurez que Je suis l’Éternel. » Pour l’heure et pour les générations, car par cette leçon (moussar) que le Saint, béni soit-Il, donna en Égypte, Israël reconnaîtra pour les générations et connaîtra Son grand Nom, et aussi les nations du monde en seront instruites, verront et recevront la leçon, comme il est écrit des Philistins lorsqu’ils retinrent l’arche de l’alliance chez eux (1 Samuel 6,6) « et pourquoi alourdiriez-vous votre cœur comme les Égyptiens et Pharaon ont alourdi leur cœur ? N’est-ce pas quand Il se joua d’eux qu’ils les renvoyèrent et ils partirent ? ». Et il est possible d’expliquer « hit‘allalti » comme étant de l’expression « ‘illa » (cause), car les actions qui se font dans ce monde, l’Écriture les appelle « ‘alilot », comme l’expression (Psaumes 105,1) « faites connaître parmi les peuples Ses actes (‘alilotav) », et il est écrit (1 Samuel 2,3) « et par Lui les actes (‘alilot) sont pesés », et c’est ce que traduisit Onqelos « ces miracles que J’ai faits en Égypte », et de même David a mentionné à propos du Saint, béni soit-Il (Psaumes 66,5) « redoutable en actes (‘alila) sur les fils de l’homme », et toutes les actions sont appelées « ‘alilot » parce qu’elles découlent toutes et émanent de la Cause première (ha-‘illa ha-rishona) et que tous les existants sont ses effets (‘alulim) auprès d’elle.

ובאר הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה כמו שידוע כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, מזה אמר הנביא (הושע י״ב:י׳) ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים יאמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעיים בנסים המפורסמים.

Et l’Écriture expliqua que par Ses actes (‘alilot) et Ses merveilles en Égypte, Il se montra Lui-même comme la Cause (‘illa), comme on le sait, que de l’Égypte Sa divinité fut rendue publique dans le monde ; de là le prophète a dit (Osée 12,10) « et Moi, l’Éternel ton Dieu, qui te fit monter du pays d’Égypte » : il dira que depuis le pays d’Égypte les créatures commencèrent à Me connaître et Mon nom fut connu parmi les nations, du fait que Je changeais les natures par des miracles publics.

וע"ד המדרש את אשר התעללתי אמר הקב"ה כשם שהם עוללו את כרמי כך אני מעולל אותם מן העולם.

Et selon le Midrash : « ce dont Je me suis joué (hit‘allalti) » : le Saint, béni soit-Il, dit : de même qu’ils ont grappillé (‘olelu) ma vigne, ainsi Je les retrancherai du monde comme on grappille une vigne (me‘olel).

עד מתי מאנת לענות מפני. מה הקב"ה דורש מן האדם הוא ההכנעה והשפלות והוא דבר הנביא (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואמר (שם) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', ולא יכלכלו אותי, כענין שנאמר (מלכים א ח׳:כ״ז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, וא"כ אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום שיהיה לי כדאי ואע"פ כן מביט אני אל עני ונכה רוח ולמי שהוא חרד על דברי. עני הוא הנכנע וכתיב (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה, ועל כן תרגם אונקלוס ע"ה לאתכנעה.

« Jusqu’à quand refuseras-tu de t’humilier devant moi ? » Que demande le Saint, béni soit-Il, à l’homme ? C’est la soumission et l’abaissement, et c’est la parole du prophète (Isaïe 66,2) « et c’est vers celui-ci que Je regarde : vers le pauvre (‘ani), celui qui a l’esprit brisé et qui tremble à Ma parole », et il dit (ibid.) « le ciel est Mon trône et la terre l’escabeau de Mes pieds, etc. », « et ils ne Me contiennent pas », comme il est dit (1 Rois 8,27) « voici que les cieux et les cieux des cieux ne Te contiennent pas, et encore moins cette maison que j’ai bâtie » ; et s’il en est ainsi, quelle maison me bâtirez-vous et quel lieu sera digne de Moi ? Et malgré cela Je regarde vers le pauvre et celui qui a l’esprit brisé et vers celui qui tremble à Ma parole. « ‘Ani » est celui qui se soumet, et il est écrit (Psaumes 51,19) « un cœur brisé et contrit », et c’est pourquoi Onqelos, paix sur lui, traduisit « le-itkhanea ».

והנה כובד המכות על פרעה לכובד לבו כי מה שאמר אני הכבדתי את לבו פירשו מוסיף כובד על כבדו, לפי שאמר למעלה ויוסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו. וכבר ידעת כי אחאב מלך ישראל שהיה רשע עובד ע"ז ונכנע ועלתה לו הכנעתו הוא שכתוב (מלכים א כ״א:כ״ט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, נבוכדנצר הרשע שלא נכנע כבר ידעת עונשו שהכניעו השי"ת וגרש אותו ממלכותו, ולפי שהיה מתגאה ועושה עצמו אלוה והיה מגביה עצמו ומתעלה ממדרגה אנושית למדרגה אלהית, לפיכך הכניעו הקב"ה השפילו ממדרגה אנושית למדרגת הבהמות והיה אוכל עשבים ז' שנים כבהמה שפלה והיה עונשו מדה כנגד מדה שהרי ההכנעה וההשפלה עונשו של גאוה שנאמר (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון, כן פרעה הרשע מאן להכנע בגאותו וגאונו ועל כן אבד בסופו.

Et voici que la lourdeur des plaies sur Pharaon est à la mesure de la lourdeur de son cœur, car ce qu’Il dit « J’ai alourdi son cœur », ils l’ont expliqué : Il ajoute de la lourdeur à sa lourdeur, parce qu’il avait dit plus haut « et il continua de pécher et il alourdit son cœur, lui et ses serviteurs ». Et tu sais déjà qu’Akhav roi d’Israël, qui était un méchant, idolâtre, se soumit, et sa soumission lui fut utile, c’est ce qui est écrit (1 Rois 21,29) « as-tu vu qu’Akhav s’est humilié devant Moi ? Parce qu’il s’est humilié devant Moi, Je ne ferai pas venir le mal en ses jours ; aux jours de son fils Je ferai venir le mal sur sa maison » ; Nebucadnetsar le méchant, qui ne se soumit pas, tu connais déjà son châtiment : le Saint, béni soit-Il, le soumit et le chassa de son royaume, et parce qu’il s’enorgueillissait et se faisait dieu et s’élevait au-dessus du degré humain vers un degré divin, c’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, le soumit, l’abaissa du degré humain au degré des bêtes, et il mangeait de l’herbe sept ans comme une bête basse, et son châtiment était mesure pour mesure, car la soumission et l’abaissement sont le châtiment de l’orgueil, comme il est dit (Proverbes 16,18) « avant la ruine, l’orgueil » ; ainsi Pharaon le méchant refusa de se soumettre dans son orgueil et sa fierté, et c’est pourquoi il périt à la fin.

הצמח לכם מן השדה. מכת הארבה היתה בניסן לפי שבניסן מתחילים האילנות להוציא פרח ונראו הנצנים בארץ, ומכת הברד הקודמת לה היתה בחדש אדר שהרי כל עשר המכות בשנה אחת היו וכמו שאמרו ז"ל משפט המצרים במצרים י"ב חדש, ולפי שהברד שבא באדר שבר כל האילנות, והפשתה והשעורה שכבר צמחה נכתה במכת הברד, אחר כך בחדש ימים בניסן שבו נגאלו ישראל צמחו האילנות והוציאו פרח, וצמחו ג"כ החטה והכוסמת שלא נכו במכת הברד לפי שהיו אפילות, וע"כ כתוב הצומח לכם מן השדה כי מכת הארבה תבא עתה לעקור כל צומח וכל מה שהשאיר הברד, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

« La végétation qui vous pousse dans le champ. » La plaie des sauterelles eut lieu en nissan, car en nissan les arbres commencent à produire des fleurs et les bourgeons apparaissent dans le pays, et la plaie de la grêle qui la précédait eut lieu au mois d’adar, car les dix plaies eurent lieu en une même année, et comme l’ont dit nos Sages de mémoire bénie : le jugement des Égyptiens en Égypte dura douze mois ; et parce que la grêle qui vint en adar brisa tous les arbres, et que le lin et l’orge, qui avaient déjà poussé, furent frappés dans la plaie de la grêle, un mois après, en nissan, où Israël fut délivré, les arbres poussèrent et produisirent des fleurs, et poussèrent aussi le blé et l’épeautre qui n’avaient pas été frappés dans la plaie de la grêle parce qu’ils étaient tardifs, et c’est pourquoi il est écrit « la végétation qui vous pousse dans le champ » : car la plaie des sauterelles viendra maintenant déraciner toute végétation et tout ce que la grêle avait laissé ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

ונצטרך לומר לדבריו כי שלש המכות היו בניסן והז' הקודמות היו בי"א חדשים וא"כ יבא הענין שתעמוד המכה יותר מז' ימים והיו ימי ההרוחה בין כל מכה ומכה שלשים יום ומפסוק (שמות ז׳:כ״ה) וימלא שבעת ימים למדנו כי ההרוחה בין כל מכה ומכה ז' ימים וכן כל המכות כלן, ולפיכך יש לנו להשוות זמני המכות וימי ההרוחה בענין שוה ונאמר כי בט"ו בניסן היתה תחלת נבואתו של משה בסנה והיה הקב"ה מפתהו ז' ימים לילך בשליחותו כמו שהוכיחו מפסוק גם מתמול גם משלשם ואותן ז' ימים היו שבעת ימי פסח לשנה הבאה כמו שרמזתי בפסוק מתוך הסנה.

Et il faut dire, selon ses paroles, que les trois plaies furent en nissan et que les sept précédentes eurent lieu en onze mois, et alors il en ressortira qu’une plaie dure plus de sept jours, et que les jours de répit entre chaque plaie furent de trente jours ; et du verset (Exode 7,25) « et sept jours furent remplis » nous avons appris que le répit entre chaque plaie est de sept jours, et de même pour toutes les plaies ; c’est pourquoi nous devons égaliser les temps des plaies et les jours de répit d’une manière égale, et nous dirons que le quinze nissan fut le début de la prophétie de Moshé au buisson, et le Saint, béni soit-Il, le persuada pendant sept jours d’aller pour sa mission, comme ils l’ont prouvé du verset « depuis hier, depuis avant-hier », et ces sept jours furent les sept jours de Pessah de l’année suivante, comme je l’ai suggéré dans le verset « du milieu du buisson ».

אחר כ"א בניסן הלך למדין מיד והיה לו ללכת למצרים אלא שהוצרך ללכת למדין כדי שיתיר לו שבועה שנשבע ליתרו שלא יצא מן הארץ אלא ברשותו וזהו שכתוב (שמות ד׳:י״ח) וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל משה במדין, אמר לו במדין, נשבעת במדין לך והתר שבועתך במדין, הלך למצרים ומשה ואהרן נתראו לפני המלך והתרו בו כה אמר ה' וגו' והשיב לא ידעתי את ה' ועוד אמר להם למה משה ואהרן וגו', מיום שהתרו בו הכביד עליהם העבודה וחזר ואמר להקב"ה למה הרעות והשיב לו עתה תראה כל זה אפשר שהיה לפי פשט הכתובים בח' ימים לתשלום ניסן.

Après le vingt et un nissan, il alla à Madian aussitôt, alors qu’il avait à aller en Égypte, mais il lui fallut aller à Madian pour faire délier le serment qu’il avait prêté à Yitro de ne quitter le pays qu’avec son autorisation, et c’est ce qui est écrit (Exode 4,18) « et Moshé alla et retourna chez Yeter son beau-père », et il est écrit (ibid.) « et l’Éternel dit à Moshé à Madian », Il lui dit : à Madian tu as juré, va et fais annuler ton serment à Madian ; il alla en Égypte, et Moshé et Aharon se présentèrent devant le roi et l’avertirent : « ainsi dit l’Éternel, etc. », et il répondit « je ne connais pas l’Éternel », et encore il leur dit « pourquoi, Moshé et Aharon, etc. » ; depuis le jour où ils l’avertirent, il alourdit sur eux le travail, et il revint dire au Saint, béni soit-Il, « pourquoi as-Tu fait du mal », et Il lui répondit « maintenant tu verras » ; tout cela, il est possible que ce fût, selon le sens simple des versets, en huit jours à l’achèvement de nissan.

נתכסה מהם שלשה חדשים אייר סיון תמוז כמו שדרשו מפסוק (שמות ה כ) ויפגעו נמצאת אומר שהמכות התחילו באב ושמשה מכת הדם ז' ימים באב ובאו ימי הרוחה אחריו וכן מכת הצפרדעים באלול ובאו ימי הרוחה וכן כלן עד אדר שהיתה בו מכת הארבה ומכת החשך בניסן ז' ימים וימי הרוחה שאחריו ז' ימים הרי י"ד ומכת בכורות בליל ט"ו בניסן הוא יום הגאולה.

Il fut caché d’eux trois mois : iyar, sivan, tamouz, comme ils l’ont interprété du verset (Exode 5,20) « et ils rencontrèrent » ; il en ressort que les plaies commencèrent en av, et que la plaie du sang sévit sept jours en av, et vinrent les jours de répit après elle, et de même la plaie des grenouilles en elloul, et vinrent les jours de répit, et de même toutes jusqu’à adar, où fut la plaie des sauterelles, et la plaie des ténèbres en nissan sept jours, et les jours de répit après elle sept jours, ce qui fait quatorze, et la plaie des premiers-nés dans la nuit du quinze nissan, qui est le jour de la délivrance.

ועם הפירוש הזה יבאו ימי עמידת המכות וימי הרוחה בזמנים שוים, ומה שאמרו משפט מצרים י"ב חדש אין לומר כי עמדו המכות זמן כזה אלא מיום שבא משה לפני המלך בתשלום ניסן ואמר לו כה אמר ה' בני בכורי ישראל הנה אנכי הורג את בנך בכורך מאותה שעה חל עליהם הדין ונגזר בהם המשפט עד תשלום י"ב חדש שבו כלו כל המכות ונגאלו בו בני ישראל.

Et avec cette explication, les jours de durée des plaies et les jours de répit viennent en temps égaux, et ce qu’ils ont dit « le jugement de l’Égypte : douze mois » ne signifie pas que les plaies durèrent un tel temps, mais depuis le jour où Moshé vint devant le roi à l’achèvement de nissan et lui dit « ainsi dit l’Éternel : Mon fils, Mon premier-né, Israël… voici que Je tue ton fils, ton premier-né », à partir de cette heure le jugement fut appliqué sur eux et la sentence fut décrétée sur eux jusqu’à l’achèvement de douze mois, où toutes les plaies prirent fin et les enfants d’Israël furent délivrés.

ויפן ויצא מעם פרעה. תכף שהתרה בו במכה הגדולה יצא מלפניו, והיה זה דרך חכמה ותחבולה ממשה כדי שיטלו עצה לשלחם כי במכת הברד הקודמת לזו חשבו את עצמן מתים אף כי במכה זו הבאה אחריה לעקור כל אשר השאיר הברד וכן עשו נטלו עצה שישלח אותם וע"כ צוה המלך שישובו הוא שכתוב ויושב את משה ואת אהרן.

« Et il se tourna et sortit d’auprès de Pharaon. » Aussitôt qu’il l’eut averti de la grande plaie, il sortit de devant lui, et ce fut une voie de sagesse et de ruse de la part de Moshé, pour qu’ils prennent conseil de les renvoyer, car dans la plaie de la grêle qui précédait celle-ci ils s’étaient crus morts, a fortiori dans cette plaie qui venait après elle pour déraciner tout ce que la grêle avait laissé ; et ainsi firent-ils : ils prirent conseil de les renvoyer, et c’est pourquoi le roi ordonna qu’on les fasse revenir, c’est ce qui est écrit « et on fit revenir Moshé et Aharon ».

עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ע"ד הפשט בעבור משה אמרו כן וכן כתוב (שמות ל״ב:א׳) כי זה משה האיש, שהרי על ידו היו באות המכות אשר בהם הם יוקשים. ויתכן גם כן לפרש עד מתי יהיה זה כי ירמוז למה שכתוב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, (שם יג) שבעבור זה עשה ה' לי, וגלה לנו הכתוב בלשון הזה על מחשבתם הרעה כי כפרו בעקר.

« Jusqu’à quand celui-ci nous sera-t-il un piège ? » Selon le sens simple, c’est à cause de Moshé qu’ils dirent cela, et ainsi il est écrit (Exode 32,1) « car ce Moshé, l’homme », puisque c’est par lui que venaient les plaies par lesquelles ils étaient pris au piège. Et il est possible aussi d’expliquer « jusqu’à quand celui-ci (zé) » comme faisant allusion à ce qui est écrit (Exode 15,2) « celui-ci est mon Dieu et je Le glorifierai », (ibid. 13) « à cause de cela l’Éternel a agi pour moi », et l’Écriture nous a révélé par cette expression leur mauvaise pensée, qu’ils niaient le principe fondamental de la foi.

כי חג ה' לנו. זה חג שבועות הוא יום מתן תורה שכבר אמר לו (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ואין לפרש חג פסח שהרי במצרים עשו את הפסח, גם אי אפשר לפרש סכות שהרי אין לו זכרון בהר האלהים אבל הוא חג השבועות שבחדש סיון הוא שכתוב (שמות י״ט:א׳) בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויום זה ראש חדש סיון היה ונשתהו שם ה' ימים ולמחרתו ביום ששי נתנה תורה.

« Car c’est une fête de l’Éternel pour nous. » C’est la fête de Shavou’ot, qui est le jour du don de la Torah, car Il lui avait déjà dit (Exode 3,12) « quand tu feras sortir le peuple d’Égypte, vous servirez Dieu sur cette montagne ». Et l’on ne peut pas l’expliquer comme la fête de Pessah, car en Égypte ils firent le Pessah ; il est aussi impossible de l’expliquer comme Soukkot, car rien ne rattache son souvenir à la montagne de Dieu ; mais c’est la fête de Shavou’ot, au mois de sivan, c’est ce qui est écrit (Exode 19,1) « au troisième mois après la sortie des enfants d’Israël du pays d’Égypte, en ce jour-ci ils vinrent au désert du Sinaï », et ce jour-là était Roch ‘Hodech sivan, et ils y restèrent cinq jours, et le lendemain, le sixième jour, la Torah fut donnée.

ראו כי רעה נגד פניכם. באור הכתוב כתרגומו בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון לאסתחרא, כלומר מעותדת היא שתסוב נגד פניכם כי עליכם תחזור, והוא מלשון (במדבר ל״ו:ז׳) ולא תסוב נחלה שתרגומו לא תסתחר. וכן אמרו רז"ל דרך הבחורים והזקנים לזבוח שמא הקטנים והטף דרכם לזבוח מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח ראו כי אותה רעה שאתם מבקשים לעשות שיש בדעתכם לברוח היא תסוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן מדה כנגד מדה.

« Voyez que le mal est devant votre face. » L’explication du verset est comme son targoum : « le mal que vous projetez de faire est destiné à se retourner contre vous (le-isteḥara) », c’est-à-dire qu’il est préparé à tourner devant votre face, car il reviendra sur vous, et c’est de l’expression (Nombres 36,7) « et l’héritage ne tournera pas (lo tassov) » dont le targoum est « lo tistahar ». Et de même nos Sages de mémoire bénie ont dit : c’est la voie des jeunes hommes et des vieillards d’aller sacrifier ; est-ce peut-être la voie des petits et des enfants d’aller sacrifier ? Celui qui dit cette chose n’a d’autre intention que de fuir : voyez que ce mal que vous cherchez à faire, que vous avez dans l’idée de fuir, il tournera devant votre face, de sorte que vous ne sortirez pas d’ici, mesure pour mesure.

ובמדרש ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו רעה ואמר להם פרעה רואה אני באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה, והכוכב הזה הוא כוכב מאדים ועשו הרשע קראו אדום ומזה נכפל בו הלשון (בראשית כה) מן האדום האדום הזה וכמו שבארתי שם, ופרעה הרשע שהיה אצטגנין גדול קראו רעה לפי שהוא סבת הרעות כלן הוא כוכב מורה על הדם והחרב והשממון והפצעים והמכות ושם נפל שדוד מדה כנגד מדה כי נענש במה שחטא הוא הקשה את לבו וכתיב (משלי כח) ומקשה לבו יפול ברעה ועל כן נאבד בסוף, ואמר נגד פניכם הוא בכחו הגדול לנגדכם מביט אליכם ומעותד להזיק לכם בדרך הזה במדבר, והיה ראוי זה כנגד מה שחטאו ישראל בעגל ונתחייבו מזה הריגה זהו שהזכיר בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, כלומר אם אתה מכלה אותם עתה במדבר בחטאם יתחלל שמך הגדול ויאמרו מצרים כי היה זה בכח אותו כוכב ששמו רעה שהוציאם בו ולכך מתו במדבר ויכחישו למפרע האותות והמופתים אשר ראו כבר ויאמרו שגם הם היו בכח המזלות ואין הממשלה כ"א להם ח"ו.

Et dans le Midrash : « voyez que le mal (ra‘a) est devant votre face » : il y a une étoile dont le nom est ra‘a, et Pharaon leur dit : je vois dans mon astrologie qu’une étoile monte à votre rencontre dans le désert, et c’est un signe de sang et de massacre ; et cette étoile est l’étoile Mars (Ma’adim), et ‘Essav le méchant la désigna comme « rouge » (adom), et de là l’expression est répétée à son propos (Genèse 25,30) « de ce rouge, ce rouge-ci (ha-adom ha-adom ha-zé) », et comme je l’ai expliqué là ; et Pharaon le méchant, qui était un grand astrologue, l’appela « ra‘a » parce qu’elle est la cause de tous les maux, c’est l’étoile qui indique le sang, l’épée, la désolation, les blessures et les coups, et c’est par là que Pharaon tomba anéanti, mesure pour mesure, car il fut puni de ce par quoi il avait péché : lui-même durcit son cœur, et il est écrit (Proverbes 28,14) « et celui qui durcit son cœur tombera dans le mal (ba-ra‘a) », et c’est pourquoi il périt à la fin ; et il dit « devant votre face » : c’est dans sa grande force qu’elle vous regarde en face et est préparée à vous nuire sur ce chemin dans le désert, et cela convenait à ce en quoi Israël avait péché avec le veau et mérité de ce fait le massacre, c’est ce qu’il mentionna dans sa prière « pourquoi les Égyptiens diraient-ils : c’est pour le mal (be-ra‘a) qu’Il les a fait sortir », c’est-à-dire : si Tu les exterminais maintenant dans le désert pour leur péché, Ton grand Nom serait profané et les Égyptiens diraient que c’était par la force de cette étoile nommée « ra‘a » qu’Il les avait fait sortir et c’est pourquoi ils moururent dans le désert, et ils nieraient rétroactivement les signes et les prodiges qu’ils avaient déjà vus, et diraient que ceux-là aussi étaient par la force des constellations et qu’il n’y a de gouvernement que pour elles, à Dieu ne plaise.

מיד וינחם ה' על הרעה, הפך הדם לדם מילה שמל אותם יהושע הוא שכתוב (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואים עליכם במדבר.

Aussitôt « et l’Éternel renonça au malheur annoncé » : Il changea le sang annoncé en sang de circoncision (dam mila), lors de la circoncision pratiquée sur eux par Yehoshoua, c’est ce qui est écrit (Josué 5) « aujourd’hui J’ai roulé l’opprobre de l’Égypte de dessus vous », car ils vous disaient : nous voyons du sang sur vous dans le désert.

וה' נהג רוח קדים. וה' הוא ובית דינו. רוח קדים מוכנת לפורענות לעולם, במצרים כתיב וה' נהג רוח קדים, בים כתיב (שמות י״ד:כ״א) ויולך ה' את הים ברוח קדים, בשני שבטים כתיב (ירמיהו י״ח:י״ז) כרוח קדים אפיצם לפני אויב, בעשרת שבטים כתיב (הושע י״ג:ט״ו) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעינו, בזמן הגלות כתיב (ישעיהו כ״ז:ח׳) הגה ברוחו הקשה ביום קדים, בצור כתיב (יחזקאל כ״ז:כ״ו) רוח הקדים שברך בלב ים, ביונה כתיב (יונה ד׳:ח׳) וימן ה' רוח קדים חרישית, בפורענות גוג ומגוג כתיב (תהילים מ״ח:ח׳) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש.

« Et l’Éternel poussa un vent d’est. » Et « l’Éternel » : Lui et son tribunal. Le vent d’est est préparé pour le fléau à toujours : en Égypte il est écrit « et l’Éternel poussa un vent d’est » ; à la mer il est écrit (Exode 14,21) « et l’Éternel fit aller la mer par un vent d’est » ; pour les deux tribus il est écrit (Jérémie 18,17) « comme par le vent d’est Je les disperserai devant l’ennemi » ; pour les dix tribus il est écrit (Osée 13,15) « le vent d’est viendra, le vent de l’Éternel montant du désert, et sa source séchera et sa fontaine tarira » ; au temps de l’exil il est écrit (Isaïe 27,8) « Il l’a repoussée par Son souffle violent au jour du vent d’est » ; pour Tyr il est écrit (Ézéchiel 27,26) « le vent d’est t’a brisée au cœur des mers » ; pour Yona il est écrit (Jonas 4,8) « et Dieu fit venir un vent d’est étouffant (harishit) » ; dans le fléau de Gog et Magog il est écrit (Psaumes 48,8) « par le vent d’est Tu brises les vaisseaux de Tarshish ».

הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה. רוח מזרחית הביאה הפורענות ורוח מערבית סלק את הפורענות הוא שכתוב ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, ומה שאמר הבקר היה לפי שפורענות הרשעים בבקר, וכן אמר הכתוב (תהילים ק״א:ח׳) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, והזכיר משה בפורענות קרח (במדבר ט״ז:ה׳) בקר ויודע ה' את אשר לו, וכנגדו מצינו ישועת הצדיקים בבקר שנאמר למשה (שמות ל״ד:ב׳) והיה נכון לבקר וכתיב (ישעיהו ל״ג:ב׳) היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה, וכתיב (איכה ג׳:כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך.

« Le matin vint, et le vent d’est apporta les sauterelles. » Un vent d’est amena le fléau et un vent d’ouest éloigna le fléau, c’est ce qui est écrit « et l’Éternel changea en un vent d’ouest très fort, et il emporta les sauterelles et les jeta dans la mer des Joncs » ; et ce qu’il dit « le matin vint » : c’est que le fléau des méchants vient le matin, et ainsi dit l’Écriture (Psaumes 101,8) « chaque matin je détruirai tous les méchants du pays », et Moshé le mentionna dans le fléau de Qora’h (Nombres 16,5) « demain matin l’Éternel fera connaître ce qui est à Lui » ; et à l’opposé, nous trouvons le salut des justes au matin, comme il est dit à Moshé (Exode 34,2) « et sois prêt pour le matin », et il est écrit (Isaïe 33,2) « sois leur bras chaque matin, aussi notre salut au temps de détresse », et il est écrit (Lamentations 3,23) « ils sont nouveaux chaque matin, grande est Ta fidélité ».

ואחריו לא יהיה כן. במין אחד של ארבה כי אותו של יואל היו מינין הרבה ושאר המינין היו גדולים ממין הארבה אבל בכאן במצרים היו שם מינין הרבה ג"כ, ובא דוד ופירש (תהלים קה) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר, וכתיב (שם עח) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, ושבעה מינין הם של ארבה ואלו הם, ארבה, סלעם, חרגול חגב, גזם, ילק וחסיל, וכולן היו במצרים, וזהו שתמצא בפרשה ז' פעמים ארבה, ומין זה של ארבה היה יותר על שאר המינין ומזה אמר הכתוב ואחריו לא יהיה כן כלומר במין אחד של ארבה ועל כן נקרא שמו ארבה על שמינו מרובה משאר המינין שכן כתיב בארבה (יואל ב) חילי הגדול.

« Et après lui il n’y en aura pas de semblable. » De cette espèce de sauterelles (‘arbé), car celle de Yoël comprenait beaucoup d’espèces et les autres espèces y étaient plus nombreuses que l’espèce ‘arbé ; mais ici en Égypte il y avait aussi beaucoup d’espèces, et David est venu et l’a expliqué (Psaumes 105) « Il dit, et vinrent la sauterelle (‘arbé) et le yélèq, sans nombre », et il est écrit (ibid. 78) « et Il donna au ‘hassil leur récolte et leur travail à l’‘arbé » ; et il y a sept espèces de sauterelles, et les voici : ‘arbé, sal‘am, ‘hargol, ‘hagav, gazam, yélèq et ‘hassil, et toutes étaient en Égypte ; et c’est pourquoi tu trouves dans la section sept fois « ‘arbé » ; et cette espèce d’« ‘arbé » était plus nombreuse que les autres espèces, et de là l’Écriture dit « et après lui il n’y en aura pas de semblable », c’est-à-dire pour une seule espèce de sauterelle, et c’est pourquoi on l’appelle « ‘arbé » du nom de sa multitude (marbé) par rapport aux autres espèces, car il est écrit pour l’‘arbé (Joël 2,25) « ma grande armée ».

והרמב"ן ז"ל פירש לפי שמכת הארבה תבא במנהג העולם ודרך המקרה ועוד שבאה על ידי רוח הקדים כמנהג העיד הכתוב בזה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן במקרה העולם.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué : parce que la plaie des sauterelles vient selon l’usage du monde et par la voie du hasard, et en outre elle vint par le vent d’est comme de coutume, l’Écriture a témoigné à ce sujet : « avant lui il n’y eut pas de sauterelles comme lui, et après lui il n’y en aura pas de semblable » dans le cours naturel des événements.

ורבינו חננאל ז"ל פירש ואחריו לא יהיה כן על ידי נביא, וכמוהו מה שכתוב בחזקיהו (מלכים ב י״ח:ה׳) בה' אלהי ישראל בטח ואחריו לא היה כמוהו באור זה בבטחון לא היה כמוהו אבל ביראת חטא ובשאר מדות היה כמוהו. וכן מה שכתוב על יהושע (יהושע י׳:י״ד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, כלומר להעמיד חמה בדבור איש אבל העמיד הקב"ה יתעלה שמו הגדול החמה למשה רבינו ולנקדימון בן גוריון מעצמו בלא דבור איש.

Et Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie, a expliqué « et après lui il n’y en aura pas de semblable » par le biais d’un prophète, et semblable à cela ce qui est écrit de ‘Hizqiyahou (2 Rois 18,5) « il se confia en l’Éternel, Dieu d’Israël, et après lui il n’y en eut pas de semblable » ; l’explication est que dans la confiance il n’y en eut pas de semblable, mais dans la crainte du péché et dans les autres qualités il y en eut de semblable. Et de même ce qui est écrit de Yehoshoua (Josué 10,14) « et il n’y eut pas de jour pareil avant ni après, où l’Éternel écouta la voix d’un homme » : c’est-à-dire arrêter le soleil sur la parole d’un homme ; mais le Saint, élevé soit Son grand Nom, arrêta le soleil pour Moshé notre maître et pour Naqdimon ben Gourion de Lui-même, sans la parole d’un homme.

ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ. יורה שלא הניחו מקום פנוי וכענין שכתוב (יואל ב׳:ט׳) בעיר ישוקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד החלונים יבאו כגנב. ומלת עין מלשון גוון כי כל הארץ נשתנית מגוונה לשחרות.

« Et il couvrit l’œil de toute la terre, et le pays s’obscurcit. » Cela indique qu’il ne laissa aucun lieu libre, et comme il est écrit (Joël 2,9) « ils courent dans la ville, ils s’élancent sur le mur, ils montent dans les maisons, ils entrent par les fenêtres comme le voleur ». Et le mot « ‘ayin » a ici le sens d’aspect ou de couleur, car toute la terre changea de sa couleur en noirceur.

חטאתי לה' אלהיכם ולכם. הזכיר לכם לפי שבזה אותם וצוה לגרשם מהיכלו הוא שאמר למעלה ויגרש אותם מאת פני פרעה.

« J’ai péché contre l’Éternel votre Dieu et contre vous. » Il mentionna « contre vous » parce qu’il les avait méprisés et avait ordonné de les chasser de son palais, c’est ce qu’il dit plus haut « et on les chassa de devant Pharaon ».

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם. פירש הרמב"ן ז"ל היה ראוי שיאמר העתירו לה' שישא חטאתי כי אין משה נושא עון, אבל הזכיר כן למשה שהוא אלהים לפרעה. ואמר העתירו לשון רבים לכבוד אהרן, כי יודע היה פרעה כי משה לבדו הוא המעתיר כי כבר אמר לו כמה פעמים והעתרתי אל ה' למתי אעתיר לך וכתיב ויעתר אל ה'.

« Et maintenant, pardonne, je te prie, mon péché, cette fois seulement, et priez l’Éternel votre Dieu. » Le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué : il aurait dû dire « priez l’Éternel qu’Il pardonne mon péché », car Moshé ne pardonne pas la faute, mais il le dit ainsi à Moshé, qui tient pour Pharaon la place d’un dieu (Elohim). Et il dit « priez » au pluriel par égard pour Aharon, car Pharaon savait que Moshé seul était celui qui priait, car il lui avait déjà dit plusieurs fois « et je prierai l’Éternel », « pour quand prierai-je pour toi », et il est écrit « et il pria l’Éternel ».

רק את המות הזה. למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי היה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בזמן יהושע. או יאמר את המות הזה לפי שכל פירות האדמה נשתדפו בברד ואחר כך בא הארבה לכלות מה שהשאיר הברד ואחר שתי מכות אלה לא נשתיירה מחיה לבני אדם בארץ, והנה זה להם מות. והזכיר לשון רק לפי שפעמים רבות אירע לפרעה שהיה מחלה פני משה להעתיר על המכה ובסור המכה היה חוזר בו ומכביד את לבו על כן יאמר עתה איני שואל ממך שתעתיר לעולם בשבילי רק שתעתיר הפעם הזאת בלבד להסיר ממני המות הזה וזה טעם רק למעט פעמים אחרות.

« Seulement cette mort-ci. » Il t’enseigne que des hommes mouraient dans la plaie des sauterelles comme ils mouraient dans la plaie de la grêle, et peut-être que les sauterelles aveuglaient leurs yeux comme l’affaire du frelon au temps de Yehoshoua. Ou bien il dira « cette mort-ci » parce que tous les fruits de la terre avaient été desséchés dans la grêle et qu’ensuite vinrent les sauterelles pour achever ce que la grêle avait laissé, et après ces deux plaies il ne resta aucune subsistance pour les hommes dans le pays, et voilà que c’est pour eux la mort. Et il mentionna l’expression « seulement (raq) » parce que plusieurs fois il était arrivé à Pharaon qu’il implorait la face de Moshé pour qu’il prie contre la plaie, et lorsque la plaie se retirait, il revenait sur sa parole et alourdissait son cœur ; c’est pourquoi il dira maintenant : je ne te demande pas de prier pour toujours à mon sujet, mais seulement que tu pries cette fois-ci seulement pour écarter de moi cette mort ; et c’est le sens de « seulement », pour exclure toute autre fois.

לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. תפלתו של משה במכת הארבה היא שעמדה עד היום שאין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל גבול מצרים כלום, וזה דבר ידוע.

« Il ne resta pas une seule sauterelle dans tout le territoire de l’Égypte. » La prière de Moshé dans la plaie des sauterelles est celle qui a tenu jusqu’à ce jour, de sorte qu’aucune sauterelle ne fait de dégâts dans tout le territoire de l’Égypte, et si elle tombe en terre d’Israël puis vient et entre dans la frontière de l’Égypte, elle ne mange rien de tout le territoire de l’Égypte, et c’est une chose connue.

והנה דברי משה בתפלתו נאמנים לשעה ולדורות, וכן בדבורו שאמר רק ביאור תשארנה נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה (קראקאדיל) ושם מתגדל, ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גדולו ויוצא אל שפת הנהר ובולע מה שמוצא שנים או ג' בני אדם ביחד ואין שולטים בגופו חנית וחצים אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו ואמרו הרופאים כי יש לו ארס והנוגע בגופו מזיק לאדם אפילו אחר מיתה והוא מין צפרדע, והנה מכח דברי משה נשאר השרץ הזה שם ומכח תפלתו לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל ועל זה נאמר (תהילים ק״ה:ב׳) שיחו בכל נפלאותיו.

Et voici que les paroles de Moshé dans sa prière sont dignes de foi pour l’heure et pour les générations, et de même dans sa parole, quand il dit « seulement dans le fleuve elles resteront » : il resta là jusqu’à ce jour le reptile aquatique appelé « altamsa » (crocodile), et c’est là qu’il grandit ; et l’on dit que parfois il sort de l’eau du fleuve du Nil, où il grandit, et sort sur la rive du fleuve et avale ce qu’il trouve, deux ou trois hommes ensemble, les lances et les flèches ne pénètrent pas son corps, sauf si on les dirige vers son ventre ; et les médecins ont dit qu’il a du venin, et le contact de son corps nuit à l’homme, même après la mort de l’animal, et c’est une espèce de grenouille. Et voici que de la force des paroles de Moshé ce reptile resta là, et de la force de sa prière pas une seule sauterelle ne resta dans toute la frontière de l’Égypte ; et ainsi a expliqué Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie, et à ce sujet il est dit (Psaumes 105,2) « racontez toutes Ses merveilles ».

ויחזק ה' את לב פרעה. אין טבע האדם שיסבול המכות האלה שיוכל לעמוד שלא ימות לבו בקרבו, והנה נתבאר בכתוב רשעו של פרעה ואכזריות לבו שהוא מתחזק במרדו בחמשה מכות ראשונות שהיה לו חזוק הלב מעצמו ברשעו ואולתו ומן המכה החמישית ואילך היא מכת הדבר שכתוב בו ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם היה חזוק לבו סבה מאת השי"ת, וזהו שאמר ויחזק ה' את לב פרעה ללמד כי העם בידו של הקב"ה כחומר ביד היוצר וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ח:ו׳) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וכתיב בתריה רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו', וכן אמר שלמה (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו.

« Et l’Éternel durcit le cœur de Pharaon. » Il n’est pas dans la nature de l’homme de supporter ces plaies au point de pouvoir tenir sans que son cœur meure en lui. Et voici que l’Écriture a rendu explicite la méchanceté de Pharaon et la cruauté de son cœur, qui s’endurcit dans sa rébellion dans les cinq premières plaies : il avait le durcissement du cœur de lui-même, dans sa méchanceté et sa folie ; et à partir de la cinquième plaie, qui est la plaie de la peste, où il est écrit « et le cœur de Pharaon s’alourdit et il ne laissa pas partir le peuple », le durcissement de son cœur fut une cause de la part du Saint, béni soit-Il ; et c’est ce qu’il dit « et l’Éternel durcit le cœur de Pharaon », pour enseigner que les peuples sont dans la main du Saint, béni soit-Il, comme l’argile dans la main du potier, et ainsi dit Yirmeyahou (Jérémie 18,6) « voici que comme l’argile dans la main du potier, ainsi êtes-vous dans Ma main, maison d’Israël », et il est écrit ensuite « parfois Je parle d’une nation et d’un royaume, etc. », et ainsi dit Shelomo (Proverbes 21) « le cœur d’un roi est comme des ruisseaux d’eau dans la main de l’Éternel, Il l’incline partout où Il veut ».

נטה ידך על השמים. וכן במעשה ויט משה את ידו על השמים, בשניהם היה לו לומר אל השמים כי משה לא נטה ידו על השמים ממש כמו שעשה על הים שכתוב בו ויט משה את ידו על הים.

« Étends ta main sur les cieux. » Et de même dans l’exécution « et Moshé étendit sa main sur les cieux » : dans les deux cas il aurait dû dire « vers les cieux », car Moshé n’étendit pas sa main sur les cieux littéralement comme il le fit sur la mer, où il est écrit « et Moshé étendit sa main sur la mer ».

אבל יתכן לפרש כי מפני שהגלגלים גשמים וכל מעשה הטבע נכללים בהם על כן אמר על השמים כי כח האות והמופת למעלה מכחות הגלגלים שהם טבע ולמעלה מהם אין שם הטבע תופש בהם רק אותיות ההויה ומפני זה הזכיר על השמים ויהי, כי אותיות ההויה על השמים.

Mais on peut expliquer que, du fait que les sphères sont des corps et que tout l’ouvrage de la nature est compris en elles, il a dit « sur les cieux » : car la force du signe et du prodige est au-dessus des forces des sphères, qui sont nature, et au-dessus d’elles, la nature n’a plus de prise : seules agissent les lettres du Nom de l’Être (Havaya) ; et pour cela il mentionna « sur les cieux » et « et il fut », car les lettres de la havaya sont sur les cieux.

ולא תמצא שיזכיר הכתוב על השמים כי אם בשתי מכות בלבד והם הברד והחשך יאמר בהם הכתוב נטה את ידך על השמים ויהי ברד נטה ידך על השמים ויהי חשך לומר שאע"פ שנשתלשלו מן השמים והם הם בדרך מקרה העולם כח הנס בהם למעלה מן השמים, ומזה הזכיר בכל אחד ואחד לשון הויה ויהי ברד ויהי חשך שהם אותיות ההויה למעלה מן הטבע ומן הידוע שבאותיות ההויה יוכל אדם לשנות הטבע.

Et tu ne trouves pas que l’Écriture mentionne « sur les cieux » sinon dans deux plaies seulement, et ce sont la grêle et les ténèbres, à propos desquelles l’Écriture dit « étends ta main sur les cieux, et il y aura de la grêle », « étends ta main sur les cieux, et il y aura des ténèbres », pour dire que, bien qu’elles soient descendues des cieux et soient, par la voie du cours du monde, la force du miracle en elles est au-dessus des cieux ; et de là il mentionna dans chacune l’expression d’existence (havaya) « et il y aura de la grêle », « et il y aura des ténèbres », qui sont les lettres de la havaya au-dessus de la nature, et il est connu que par les lettres de la havaya l’homme peut changer la nature.

ומה שהזכיר בכאן במכת החשך ויט משה את ידו ולמעלה במכת הברד הזכיר ויט משה את מטהו הכל הולך אל מקום אחד כי במכת הברד המשיך משה כח אצילות מן המטה הנרמז באלפ"א בית"א ט"ן י"ם והוא המלכות הבוקע ים לפני משה ומזה הזכיר מיד וה' נתן קולות וברד והוא כלשון (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וכן אמר מיד וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, ומשם גם כן המשיך כח במכת החשך, ועל כן הזכיר בו יד כי נקראת היד הגדולה והאש הגדולה אשר החשך הזה לקוח ממנה ועל כן נדונו בו המצריים גם רשעי ישראל במדת הדין.

Et ce qu’il a mentionné ici, dans la plaie des ténèbres, « et Moshé étendit sa main », et plus haut, dans la plaie de la grêle, il mentionna « et Moshé étendit son bâton », tout va vers un seul lieu : car dans la plaie de la grêle Moshé fit découler une force d’émanation du bâton, évoqué dans la permutation alphabétique par les couples ט״ן et י״ם, qui est la Royauté (Malkhout) qui fend la mer devant Moshé, et de là il mentionna aussitôt « et l’Éternel donna des voix et de la grêle », ce qui est comme l’expression (Genèse 19,24) « et l’Éternel fit pleuvoir sur Sodome », et de même il dit aussitôt « et l’Éternel fit pleuvoir de la grêle sur le pays d’Égypte » ; et de là aussi il fit découler la force dans la plaie des ténèbres, et c’est pourquoi il y mentionna « main », car elle est appelée la grande main et le grand feu dont ces ténèbres sont prises, et c’est pourquoi les Égyptiens furent jugés par elle, ainsi que les méchants d’Israël, par l’attribut de jugement.

ותמצא בפרשה ג' פעמים חשך ויהי חשך וימש חשך ויהי חשך אפלה, לרמוז כי ג' מיני חשך הם ואלו הם עלטה אפלה ערפל, עלטה הוא חשך של בין הבתרים שנאמר (בראשית טו) ועלטה היה, אפלה הוא חשך של מצרים שנאמר ויהי חשך אפלה, ערפל הוא חשך של מתן תורה שנאמר (שמות כ׳:י״ח) ומשה נגש אל הערפל.

Et tu trouves dans la section trois fois « ‘hoshekh » (ténèbres) : « et il y aura des ténèbres », « et les ténèbres se palpèrent », « et il y eut des ténèbres épaisses (afela) », pour faire allusion qu’il y a trois sortes de ténèbres, et les voici : ‘alata, afela, ‘arafel. ‘Alata désigne les ténèbres de l’entre-les-morceaux (bein ha-betarim), comme il est dit (Genèse 15) « et il y eut une obscurité (‘alata) » ; afela désigne les ténèbres d’Égypte, comme il est dit « et il y eut des ténèbres épaisses (afela) » ; ‘arafel désigne les ténèbres du don de la Torah, comme il est dit (Exode 20,18) « et Moshé s’approcha de la nuée sombre (ha-‘arafel) ».

וימש חשך, פירש ויחשיך חשך והוא מלשון אמש והכונה שיחשיך עליהם החשך יותר מחשך הלילה, או יהיה וימש מלשון (שמות יג) לא ימיש ענין הסרה כלומר אחר שיוסר חשך הלילה. ומכאן שמכת החשך התחיל באור הבקר אחר שעבר הלילה, שאילו התחיל מן הלילה היו המצריים חושבים שהיה הלילה ארוך שעור שלשה ימים ולא היה בזה פרסום האות וכדי שיתפרסם אצל הכל לא חלה המכה עד שיוסר חשך הלילה ונתבאר לכל שהוא יום ואז בא החשך ומזה תרגם אונקלוס בתר דיעדי קבל ליליא.

« Et les ténèbres se palpèrent (va-yamesh). » Explique : « et les ténèbres obscurciront », et c’est de l’expression « emesh » (hier soir), et l’intention est que les ténèbres s’obscurcissent sur eux plus que l’obscurité de la nuit ; ou bien « va-yamesh » vient de (Exode 13) « lo yamish » (ne s’écartera pas), idée de retrait, c’est-à-dire après que les ténèbres de la nuit seront retirées. Et de là la plaie des ténèbres commença à la lumière du matin après que la nuit eut passé ; car si elle avait commencé dès la nuit, les Égyptiens auraient pensé que la nuit était longue de trois jours, et il n’y aurait pas eu là de publicité du signe ; et afin que cela soit rendu public auprès de tous, la plaie ne s’abattit qu’après que les ténèbres de la nuit eurent été retirées et qu’il fut établi pour tous que c’était le jour, et alors vinrent les ténèbres ; et de là Onqelos traduisit « après que la nuit se fut retirée (batar de-ya‘dei qabel leliya) ».

וכן באר אליהוא (איוב לד) לכן יכיר מעבדיהם, והפך לילה וידכאו ר"ל יהפך אור הבקר ללילה וידכאו הרשעים, ואמר (שם) תחת רשעים ספקם במקום רואים, כלומר הרשעים והם המצריים ספקם תחתם כלו במקומותם כלשון ולא קמו איש מתחתיו באיזה מקום רואים כלומר במקום האור.

Et de même Élihou l’a expliqué (Job 34) « c’est pourquoi Il connaît leurs œuvres, et Il renverse la nuit et ils sont écrasés », c’est-à-dire : la lumière du matin sera renversée en nuit et les méchants seront écrasés ; et il dit (ibid.) « sous les méchants, Il les frappe (sipqam), au lieu où l’on voit », c’est-à-dire : les méchants, qui sont les Égyptiens, Il les frappa sur place, et ils périrent là où ils se trouvaient, comme l’expression « et ils ne se levèrent pas, aucun de sa place (mi-tahtav) » ; « au lieu où l’on voit » : c’est-à-dire au lieu de la lumière.

ובמדרש וימש חשך, נתן בו ממש, עשו אותו מלשון (דברים כח) ממשש בצהרים. זהו שאמר הכתוב (תהלים קה) שלח חשך ויחשיך, משל למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו ואמר לאחד מעבדיו צא והכהו חמשים, והלך והכהו מאה והוסיף משלו כך יתברך שמו שלח החשך על מצרים ונתוסף חשך משלו הוי אומר שלח חשך ויחשיך. ויהי חשך אפלה מהיכן היה החשך רבי יהודה ור' נחמיה רבי יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר (תהלים יח) ישת חשך, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם שנאמר (איוב י) ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים וגו'.

Et dans le Midrash : « et les ténèbres se palpèrent (va-yamesh) » : Il y mit de la substance (mamash) ; ils l’ont fait venir de l’expression (Deutéronome 28) « tâtonnant (memashesh) à midi ». C’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 105) « Il envoya les ténèbres et il fit obscur » : parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi dont l’esclave s’était rebellé ; il dit à l’un de ses serviteurs : va, frappe-le de cinquante coups ; il alla, le frappa de cent et ajouta du sien ; ainsi, béni soit Son nom, envoya les ténèbres sur l’Égypte, et les ténèbres ajoutèrent d’elles-mêmes à leur obscurité ; dis donc : « Il envoya les ténèbres et il fit obscur ». « Et il y eut des ténèbres épaisses » : d’où venaient les ténèbres ? Rabbi Yehouda et Rabbi Nehemya : Rabbi Yehouda dit : des ténèbres d’en haut, comme il est dit (Psaumes 18) « Il fit des ténèbres Sa retraite » ; Rabbi Nehemya dit : des ténèbres de la Géhenne, comme il est dit (Job 10) « pays de ténèbres comme la noirceur, d’ombre de mort, sans ordre, etc. ».

שבעה ימים שמש החשך שנאמר ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, אחרים, הרי ו' ימים שלשה ימים היה קל וג' ימים היה אפל כבד העומד אינו יכול לישב היושב אינו יכול לעמוד ויום השביעי כתוב (שמות יד) ויהי הענן והחשך חשך למצרים ואור לישראל בכל מקום שהם ומזה אמר במושבותם כי היה ראוי הכתוב לומר ולכל בני ישראל היה אור בארץ גושן כמשפטו בכל, אבל הזכיר במושבותם להורות כי אף בבית המצרי אשר שם ישראל שם היה אור לישראל.

Les ténèbres sévirent pendant sept jours, comme il est dit « et il y eut des ténèbres épaisses dans tout le pays d’Égypte trois jours ; ils ne se virent pas l’un l’autre et ne se levèrent pas, chacun de sa place, trois jours », d’autres, voilà six jours : trois jours légers et trois jours épais et lourds : celui qui se tenait debout ne pouvait s’asseoir, celui qui était assis ne pouvait se lever ; et le septième jour il est écrit (Exode 14) « et il y eut la nuée et les ténèbres » : ténèbres pour l’Égypte et lumière pour Israël, en tout lieu où ils étaient ; et de là il dit « dans leurs demeures », car l’Écriture aurait dû dire « et pour tous les enfants d’Israël il y avait de la lumière au pays de Goshen », comme il convient en tout, mais il mentionna « dans leurs demeures » pour indiquer que même dans la maison de l’Égyptien où était un Israélite, là il y avait de la lumière pour Israël.

ובאור המדרש הזה והסבה שבמכת החשך והממש שנתן בו הוא שאין להבין שהחשיך השמש בגלגלו אך עמד באורו ותקפו כל ימי החשך כשאר הימים ועולם כמנהגו נוהג, אבל הענין הזה היה שהושחר האויר בכל ארץ מצרים כי נסתתמו שביליו ויסגור ה' בעדם מהכנס האור בהם כי בידוע שאור השמים נכנס ובוקע באויר וכשם שהקול נכנס ובוקע בו עד שיגיע לאזני השומע כן אור השמש נכנס ובוקע בשבילי האויר ובנתיבותיו עד שיראה הרואה אותו צח ובהיר והכנס אור השמש באויר הוא סבת ראותנו אור השמש והקב"ה בטל סבה זו במצרים כל ימי החשך ומנע מהכנס אור השמש באויר ואז חזר האויר שחור ולא יכלו לראות אור השמש והכוכבים מפני ששבילי האויר ונתיביו סגורים מהכנס האור בהם ואחר שחזר האויר שחור הכבידו הקב"ה כ"כ עד שהיה בו ממש והיו מרגישים אותו במשוש והיושב לא יוכל לקום ולא לפרוש את ידיו ואלו היו פרושות לא יוכל להשיבם אליו והיה אור לישראל מפני שלא נסגרו להם שבילי האור והיה האור נכנס באויר במושבותם והיו רואים וזה היה סבת החשך למצרים והאור לישראל.

Et l’explication de ce Midrash et de la cause dans la plaie des ténèbres, et de la substance qu’Il y mit, est qu’il ne faut pas comprendre que le soleil s’obscurcit dans sa sphère, mais qu’il resta dans sa lumière et sa force tous les jours des ténèbres comme les autres jours, et que le monde se conduisait selon son cours ; mais l’affaire fut que l’air fut noirci dans tout le pays d’Égypte, car ses sentiers furent bouchés et l’Éternel ferma devant eux l’entrée de la lumière en eux ; car on sait que la lumière du ciel entre et fend l’air, et de même que la voix entre et fend dans l’air jusqu’à parvenir à l’oreille de celui qui entend, ainsi la lumière du soleil entre et fend dans les sentiers de l’air et ses chemins jusqu’à ce que celui qui la regarde la voie claire et brillante ; et l’entrée de la lumière du soleil dans l’air est la cause pour laquelle nous voyons la lumière du soleil, et le Saint, béni soit-Il, annula cette cause en Égypte tous les jours des ténèbres et empêcha l’entrée de la lumière du soleil dans l’air, et alors l’air redevint noir et ils ne purent pas voir la lumière du soleil et des étoiles parce que les sentiers de l’air et ses chemins étaient fermés à l’entrée de la lumière en eux ; et après que l’air fut redevenu noir, le Saint, béni soit-Il, l’alourdit tellement qu’il y eut en lui de la substance et ils le sentaient au toucher, et celui qui était assis ne pouvait se lever ni étendre ses mains, et si elles étaient étendues il ne pouvait les ramener à lui ; et il y avait de la lumière pour Israël parce que les sentiers de la lumière ne leur furent pas fermés et que la lumière entrait dans l’air dans leurs demeures et qu’ils voyaient, et ce fut la cause des ténèbres pour l’Égypte et de la lumière pour Israël.

רק צאנכם ובקרכם. למעלה במכת הארבה לא הרשה להם הטף רק הגברים הוא שאמר לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אמר אין דרך הטף לזבוח וחשב שלא יברחו מאחר שהיו מניחים הטף, ועתה במכת החשך הרשה להם גם הטף הוא שאמר גם טפכם ילך עמכם,

« Seulement votre petit bétail et votre gros bétail. » Plus haut, dans la plaie des sauterelles, il ne leur permit pas les enfants, seulement les hommes, c’est ce qu’il dit « allez donc, vous les hommes, et servez l’Éternel », car il dit : ce n’est pas la voie des enfants de sacrifier, et il pensa qu’ils ne s’enfuiraient pas puisqu’ils laissaient les enfants ; et maintenant, dans la plaie des ténèbres, il leur permit aussi les enfants, c’est ce qu’il dit « aussi vos enfants iront avec vous »,

אבל רצה לעכב ברשותו עקר ממונם ותוקף עשרם שהיה במקנה וזהו שאמר רק צאנכם ובקרכם יצג וחשב אם אולי יברחו עם טפם הלא ישאר לי עושר המקנה, והשיב לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כלומר גם אתה תתן מקנה צאן ומקנה בקר לעשות זבחים ועולות וגם מקננו ילך עמנו אין צריך לומר שמקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה. ומה שאמר זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו וכאילו אמר ועשינו זבחים ועולות לה' אלהינו, ואנחנו לא נדע מנין הקרבנות שירצה הקב"ה שנעבוד שמא נצטרך יותר ממה שבידינו, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

mais il voulut retenir sous son autorité le principal de leur argent et la force de leur richesse, qui était dans le bétail, et c’est ce qu’il dit « seulement votre petit bétail et votre gros bétail resteront », et il pensa : si peut-être ils fuient avec leurs enfants, la richesse du bétail me restera, et Moshé lui répondit « toi aussi tu mettras entre nos mains des sacrifices et des holocaustes », c’est-à-dire : toi aussi tu donneras du petit bétail et du gros bétail pour faire des sacrifices et des holocaustes, « et aussi notre bétail ira avec nous » : il n’y a pas besoin de dire que notre bétail ira avec nous, et il ne restera pas un sabot. Et ce qu’il dit « sacrifices et holocaustes, et nous ferons pour l’Éternel notre Dieu » est comme s’il disait « et nous ferons des sacrifices et des holocaustes pour l’Éternel notre Dieu », et nous, nous ne savons pas le nombre des sacrifices que le Saint, béni soit-Il veut que nous offrions, peut-être aurons-nous besoin de plus que ce que nous avons en main ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

לא אוסיף עוד ראות פניך. דרשו רז"ל אני איני בא אצלך אתה בא אצלי וזהו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי, היה ראוי שיאמר וירדת אלא שחלק כבוד למלכות ותלה הירידה בעבדיו אבל הוא בעצמו ירד אליו מהיכלו בלילה כענין שכתוב ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וגו' ויאמר קומו צאו מתוך עמי.

« Je ne continuerai plus à voir ta face. » Nos Sages de mémoire bénie ont interprété : moi je ne viens pas chez toi, toi tu viendras chez moi ; et c’est ce qu’il dit « et tous ces tiens serviteurs descendront vers moi » ; il aurait dû dire « et tu descendras », mais il accorda du respect à la royauté et attribua la descente à ses serviteurs ; mais lui-même descendit vers lui depuis son palais de nuit, comme il est écrit « et Pharaon se leva de nuit, lui et tous ses serviteurs, etc., et il dit : levez-vous, sortez du milieu de mon peuple ».

והנה לפי הדבור הזה מה שאמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה בהיכלו נגלית אליו השכינה ושם בא אליו הדבור והיה הענין מפני שאמר לו משה לא אוסיף עוד ראות פניך כדי שלא ימצא בדאי נגלית אליו השכינה באותו מקום עצמו, והוא מה שאמרו רז"ל קפץ עליו האלהים כביכול נכנס בפלטרין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך כדי שלא ימצא בדאי אתה מוצא שלא דבר הקדוש ברוך הוא עמו בביתו של פרעה אלא אותה שעה שנאמר (שמות ט׳:כ״ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' ועכשו קפץ הקב"ה ודבר עם משה שנאמר עוד נגע וגו'.

Et voici que, selon cette parole, ce qu’Il lui dit « encore une plaie J’amènerai sur Pharaon » dans son palais : la Présence (Shekhina) lui apparut et là vint à lui la parole, et l’affaire fut, parce que Moshé lui avait dit « je ne continuerai plus à voir ta face », pour qu’il ne soit pas trouvé menteur, la Présence lui apparut en ce même lieu ; et c’est ce que nos Sages de mémoire bénie ont dit : « Dieu intervint aussitôt auprès de lui » : pour ainsi dire, Il entra dans le palais de Pharaon à cause de Moshé qui avait dit « je ne continuerai plus à voir ta face », afin qu’il ne soit pas trouvé menteur. Tu trouves que le Saint, béni soit-Il, ne parla avec lui dans la maison de Pharaon qu’à cette heure-là, comme il est dit (Exode 9,29) « quand je sortirai de la ville, j’étendrai mes paumes vers l’Éternel », et maintenant le Saint, béni soit-Il, intervint aussitôt et parla avec Moshé, comme il est dit « encore une plaie, etc. ».

כשלחו כלה גרש יגרש. כלומר כאשר ישלח אתכם כלכם ישלח זהו כלה לא יניח אחד מכם בכאן. זה שהזכיר הנביא ע"ה בקבוץ גליות (יחזקאל ל״ט:כ״ח) ולא אותיר עוד מהם שם.

« Quand il vous renverra, entièrement (kalla), il vous chassera, il vous chassera. » C’est-à-dire : quand il vous renverra, tous vous serez renvoyés — c’est « kalla » —, il n’en laissera pas un de vous ici. Et c’est ce que le prophète, paix sur lui, mentionne dans le rassemblement des exils (Ézéchiel 39,28) « et Je n’en laisserai plus là aucun d’eux ».

וישאלו איש מאת רעהו. אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים שהיא שאלה על מנת להחזיר, אלא צוה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצריים ויתנו להם, ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקב"ה ח"ו, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשויה סוף ותכלית והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים ט״ו:י״ג-י״ד) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך על אחת כמה וכמה המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים.

« Et qu’ils demandent chacun à son prochain. » Cette demande n’est pas comme la demande mentionnée à propos des objets, qui est une demande à charge de restituer, mais Il ordonna qu’ils demandent d’eux en don, et le Saint, béni soit-Il, leur donnerait grâce aux yeux des Égyptiens et ils leur donneraient, et ce n’est pas une tromperie (geneivat da‘at) que le Saint, béni soit-Il, ordonnerait, à Dieu ne plaise, mais la chose leur était permise, car le travail qu’ils avaient fait pour eux n’a pas de prix, et le salaire du travail et son évaluation n’ont ni terme ni fin ; et n’est-ce pas le droit de la Torah pour un esclave qui a servi son maître sept ans : le maître est tenu de lui remettre une gratification (ha‘anaka), comme il est dit (Deutéronome 15,13-14) « et quand tu le renverras libre d’auprès de toi, tu ne le renverras pas les mains vides ; tu lui donneras largement de ton petit bétail, de ton aire et de ton pressoir » — a fortiori les Égyptiens, chez qui avait eu lieu le travail d’Israël de deux cent dix ans.

ומה שהזכיר לשון רעהו ורעותה, יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום הוא שכתוב (תהילים קכ״ב:ח׳) למען אחי ורעי, וזהו שדרשו רז"ל (דברים כ״ב:ג׳) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא גוי, וכן (שם כג) לא תשיך לאחיך אחיך ולא גוי.

Et ce qu’il mentionna l’expression « re‘ehou » et « re‘outa », il me semble qu’avant le don de la Torah toutes les créatures étaient compagnons comme un seul, mais après le don de la Torah, quand le Saint, béni soit-Il, présenta la Torah à toute nation et langue et qu’elles ne la reçurent pas jusqu’à ce qu’Israël la reçût, toutes les nations sortirent de la fraternité et de l’amitié (re‘ut), et ce nom resta seulement au peuple d’Israël, qui furent appelés frères et amis du Lieu (Maqom), c’est ce qui est écrit (Psaumes 122,8) « à cause de mes frères et de mes amis », et c’est ce que nos Sages de mémoire bénie ont interprété (Deutéronome 22,3) « à toute chose perdue de ton frère » : ton frère et non un non-Juif (goy), et de même (ibid. 23) « tu ne prêteras pas à intérêt à ton frère » : ton frère et non un goy.

כה אמר ה' כחצות הלילה. הקב"ה אמר לו בחצות כי כן העידה התורה במעשה ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור אבל משה אמר כחצות דרשו רז"ל כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.

« Ainsi dit l’Éternel : vers le milieu (ke-hatsot) de la nuit. » Le Saint, béni soit-Il, lui dit « à minuit (ba-hatsot) », car ainsi la Torah en témoigna dans l’exécution : « et ce fut au milieu de la nuit, et l’Éternel frappa tout premier-né » ; mais Moshé dit « ke-hatsot » : nos Sages de mémoire bénie ont interprété : afin que les astrologues de Pharaon ne se trompent pas et ne disent pas : Moshé est un menteur.

ויש לשאול על המאמר הזה כי בודאי איצטגניני פרעה וחרטומיו מן המכה השלישית שהודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך כלל כי ראו במשה שהשיב כל חכמתם אחור ודעתם יסכל וא"כ איך יתלו הטעות במשה ויאמרו משה בדאי הוא והם היודעים כי נאמנים כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה והנה המה חכמים מחוכמים המכירים כי מעשיו של משה היו מאת השם כי כבר הודו בכך ועוד כי אף אם יתלו הטעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה בשביל כך הלשון שנאמר לו מפי הגבורה בחצות ויאמר להם בשמו כחצות.

Et il y a lieu de demander sur cet énoncé que assurément les astrologues de Pharaon et ses magiciens, depuis la troisième plaie où ils reconnurent malgré eux et dirent « c’est le doigt de Dieu », ne parurent plus devant Moshé et ne vinrent pas du tout dans le palais du roi, car ils virent en Moshé qu’il faisait reculer toute leur sagesse et rendait sotte leur connaissance ; et s’il en est ainsi, comment imputeraient-ils l’erreur à Moshé et diraient-ils « Moshé est un menteur », eux qui savent que toutes ses paroles sont dignes de foi dans les neuf plaies précédentes et que de toutes ses paroles rien n’est tombé à terre ; et voici qu’ils sont des sages avisés qui reconnaissent que les actes de Moshé étaient de la part du Nom, car ils l’avaient déjà reconnu ; et encore, même s’ils imputaient l’erreur à Moshé, de quoi Moshé s’inquiéterait-il à leur propos, au point de changer pour cela l’expression qui lui fut dite de la bouche de la Puissance, « à minuit », et de leur dire en Son nom « vers minuit » ?

והנראה לומר כי עד המכה השלישית היו האצטגנינים והחרטומים חזקים באמונתם והענין ברור אצלם כי כל מעשיו של משה רבינו בדרך חכמה ותחבולה לא מאת הש"י אבל כאשר היתה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם ומודים בנבואת משה ואז אמרו אצבע אלהים היא ומשם ואילך היו רואים שהיו המכות באות בדברו של משה ואחר התראתו מיד והיו רואים שהיו מסתלקות בכל פעם ופעם בכח תפלתו, אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו, וכיון שנאמנו דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ופחוזתם וענין אמתת נבואת משה מתגבר והולך לכך נתירא משה במכה זו האחרונה שהיא חתימת עשר מכות פן ימצאו החרטומים והאצטגנינים מקום לטעות בדבריו מה שלא מצאו עד עתה בין המכות הקודמות כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים למפרע ויתחלל שם שמים וע"כ היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון הש"י פן יטעו הם ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש בזה במכה האחרונה לפי שכל האותות הקודמים תלוין בה.

Et il semble qu’il faut dire que jusqu’à la troisième plaie, les astrologues et les magiciens étaient fermes dans leur croyance, et la chose était claire pour eux que toutes les actions de Moshé notre maître étaient par voie de sagesse et de ruse, non de la part du Saint, béni soit-Il, mais quand vint la troisième plaie, ils contredirent leur propre sagesse et reconnurent la prophétie de Moshé, et alors ils dirent « c’est le doigt de Dieu » ; et à partir de là ils voyaient que les plaies venaient sur la parole de Moshé et aussitôt après son avertissement, et ils voyaient qu’elles se retiraient chaque fois par la force de sa prière ; alors la chose allait se fortifiant dans leur cœur et la prophétie de Moshé devenait claire pour eux et le Nom du Ciel était connu et sanctifié dans le monde par lui ; et puisque ses paroles furent confirmées dans toutes les plaies, et que l’affaire des magiciens et des astrologues reculait avec leurs mensonges et leur légèreté, et que la vérité de la prophétie de Moshé allait se renforçant, c’est pourquoi Moshé craignit dans cette dernière plaie, qui est le sceau des dix plaies, que les magiciens et les astrologues ne trouvent un lieu d’erreur dans ses paroles, ce qu’ils n’avaient pas trouvé jusqu’à présent dans les plaies précédentes ; car s’ils trouvaient maintenant un lieu d’erreur, ils nieraient rétroactivement toutes les plaies, les signes et les prodiges, et le Nom du Ciel serait profané ; et c’est pourquoi la chose était nécessaire pour Moshé, qui dut changer l’expression du Saint, béni soit-Il, de peur qu’ils ne se trompent et ne nient rétroactivement, et que le Nom du Ciel soit trouvé profané ; et il craignit cela dans la dernière plaie parce que tous les signes précédents en dépendent.

ונראה לי עוד לומר במה ששינה ואמר כחצות שהוצרך לעשות כן שיתקדש שם שמים, כי מן הידוע אצל חכמי הכוכבים שראשי הימים שהם חל"ם כצנ"ש וראשי הלילות כצנ"ש חל"ם אם כן תחלת שעה שביעית של ליל חמישי היא למאדים ולכך שנה משה כחצות כלומר קרוב לחצות ושיחשבו המצריים שהמכה היתה בסוף שעה ששית לצדק שהוא כוכב החיים, ושיתברר אצלם שהמכה אינה מכח הכוכבים, ואלו אמר להם בחצות היו אומרים כי המכה למאדים היא ולא מאת ה' היתה זאת להם רק שנתחייב כן מכח המערכה.

Et il me semble encore dire, concernant ce qu’il a changé en disant « ke-hatsot », qu’il lui fallait le faire afin que le Nom du Ciel soit sanctifié : car il est connu des sages des étoiles que les débuts des jours sont חל״ם כצנ״ש et les débuts des nuits כצנ״ש חל״ם : s’il en est ainsi, le début de la septième heure de la nuit du jeudi est à Mars, et c’est pourquoi Moshé changea en « ke-hatsot », c’est-à-dire près de minuit, afin que les Égyptiens pensent que la plaie avait lieu à la fin de la sixième heure, à Jupiter (Tsedek), qui est l’étoile de la vie, et qu’il soit établi pour eux que la plaie n’est pas de la force des étoiles ; et s’il leur avait dit « à minuit », ils auraient dit que la plaie est à Mars et n’était pas de la part de l’Éternel pour eux, mais qu’elle leur était due par la force de la disposition des astres.

אבל אצל המאמינים ידוע כי בחצי הלילה היתה המכה בכוון ברגע התחלת מאדים וכן העידה התורה כי אין הקב"ה משנה הטבע אלא אחר ההכרח ולצורך גדול ורצה להשתמש באחד ממשרתיו שהוא מאדים כדי להרוג בשונאיו וכענין שאמרו במבול נטל כוכב אחד מכימה והביא מבול לעולם, ואע"פ שהיה נס גדול ומפורסם בהיות המכה בתחלת מאדים אפילו לדעת הכופרים מפני שאין החוזים בכוכבים יכולים לתלות הכח במאדים להשמיד להרוג ולאבד כי אם ליחיד או לשנים וזה בהיותו בבית שפלותו אבל ברבוי עם ברגע אחד כמו שהיה בבכורי מצרים זה אי אפשר מכח המזלות אלא אע"פ כן רצה משה שלא ליתן פתחון פה אפילו לאחד מהם מן הנפתים בהבליהם שלא יהיו מפרישין בין יחידים לרבוי עם שלא יאמרו שהיה בשעת ממשלת מאדים כלל אלא בשעת ממשלת צדק שהוא בית החיים שהרי רוב הנולדים לתשעה הם לצדק וכאשר תבא להם המיתה בשעת ממשלת כוכב החיים אז יתפרסם להם כי זה מכח עליון למעלה מן הכוכבים והמזלות.

Mais chez les croyants, il est connu qu’à minuit exactement fut la plaie, à l’instant précis du début de Mars, et ainsi la Torah en témoigna, car le Saint, béni soit-Il, ne change pas la nature sauf sous nécessité et pour un grand besoin, et Il voulut se servir de l’un de ses serviteurs, qui est Mars, pour tuer Ses ennemis, comme ils ont dit à propos du déluge : Il prit une étoile de Kima (les Pléiades) et amena un déluge sur le monde ; et bien que ce fût un grand miracle public que la plaie soit au début de l’heure gouvernée par Mars, même selon l’avis des négateurs, car ceux qui observent les étoiles ne peuvent attribuer la force à Mars de détruire, tuer et faire périr qu’un individu ou deux, et cela lorsqu’il se trouve dans la maison de son abaissement, mais une multitude de peuple en un seul instant, comme ce fut pour les premiers-nés d’Égypte, cela est impossible par la force des constellations ; malgré cela Moshé voulut ne donner prétexte à aucun d’eux, parmi ceux qui sont séduits par leurs futilités, de sorte qu’ils ne distinguent pas entre individus et multitude de peuple, pour qu’ils ne disent pas que cela eut lieu à l’heure de la domination de Mars, mais seulement à l’heure de la domination de Jupiter (Tsedek), qui est la maison de la vie, car la plupart de ceux qui naissent au neuvième (mois) sont à Jupiter ; et quand la mort viendra sur eux à l’heure de la domination de l’étoile de la vie, alors il leur sera rendu public que cela vient d’une force supérieure, au-dessus des étoiles et des constellations.

ומה שתמצא במלת כחצות סיוע לדברי קצת שבסוף שעה ששית הוא קרוב לחצות אבל בחצות הלילה בכוון באותו רגע התחילה המכה במצרים הוא שכתוב (איוב לד) רגע ימותו וחצות לילה יגועשו עם, כלשון (תהלים יח) ותגעש ותרעש הארץ, ויעברו אלו ישראל שהרי בלילה אמר להם קומו צאו מתוך עמי, ויסירו אביר לא ביד יסירו אימת פרעה והמצריים שהיו אבירים עליהם ולא בכח ידם.

Et ce que tu trouves dans le mot « ke-hatsot » apporte quelque appui à mon explication : la fin de la sixième heure est proche de minuit ; mais à minuit de la nuit exactement, à cet instant même commença la plaie en Égypte, c’est ce qui est écrit (Job 34) « en un instant ils meurent, et à minuit un peuple est ébranlé (yeg‘ashou) », comme l’expression (Psaumes 18) « et la terre fut ébranlée (va-tigash) et trembla » ; « et ils passent » : ce sont les Israélites, car de nuit il leur dit « levez-vous, sortez du milieu de mon peuple » ; « et ils écarteront les puissants (abbir) sans main » : ils écartèrent la crainte de Pharaon et des Égyptiens, qui étaient des puissants sur eux, et non par la force de leur main.

ובמדרש כחצות הלילה זש"ה (תהלים קיט) חצות לילה אקום להדות לך על משפטי צדקך זו ליל מכת בכורות שהיה משפט למצריים וצדקה לישראל להצילם.

Et dans le Midrash : « vers le milieu de la nuit » : c’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 119,62) « à minuit je me lèverai pour Te rendre grâce sur les jugements de Ta justice » : c’est la nuit de la plaie des premiers-nés, qui fut un jugement pour les Égyptiens et un acte de bienfaisance (tsedaqa) envers Israël, en les sauvant.

אני יוצא בתוך מצרים. תרגם אונקלוס אנא מתגלי ודרשו רז"ל כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד וגו' יוצא ובא מדה כנגד מדה, תן לבך להבין זה.

« Moi, Je sors au milieu de l’Égypte. » Onkelos traduit « Moi, Je me révèle » ; et nos Sages de mémoire bénie ont interprété : « car voici que l’Éternel sort de Son lieu, et Il descendra, etc. » ; « sort » et « vient » : mesure pour mesure. Applique ton cœur à comprendre cela.

ומת כל בכור. בין שהוא בכור האיש בין שהוא בכור האשה, וזהו שאמר דוד ע"ה (שם עח) ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, וכתיב (שם קה) ראשית לכל אונם, הזכיר על בכור האיש ראשית לכל אונם והזכיר על בכור האשה ראשית אונים באהלי חם, לפי שהאשה נקראת אהל שנאמר (שופטים ו׳:ה׳) הם ומקניהם יעלו ואהליהם.

« Et tout premier-né mourra. » Qu’il soit premier-né de l’homme ou premier-né de la femme ; et c’est ce que dit David, paix sur lui (Psaumes 78,51) « et Il frappa tout premier-né en Égypte, prémices de la vigueur dans les tentes de Cham », et il est écrit (ibid. 105,36) « prémices de toute leur vigueur » : il mentionna pour le premier-né de l’homme « prémices de toute leur vigueur », et il mentionna pour le premier-né de la femme « prémices de la vigueur dans les tentes de Cham », parce que la femme est appelée « tente », comme il est dit (Juges 6,5) « eux et leurs troupeaux montaient, et leurs tentes ».

מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה. הזכיר הגדול במעלה והשפל והפחות שהוא בעבדות הרחים ונענשים גם הם כדי שלא יאמרו יראתם תקפה, ואחר כך במעשה אמר עד בכור השבי והכל אחד.

« Depuis le premier-né de Pharaon qui siège sur son trône jusqu’au premier-né de la servante. » Il mentionna le plus grand en rang, et le plus bas et le plus vil, qui est dans le service des meules ; et ceux-là aussi sont punis, afin qu’ils ne prétendent pas que leur divinité s’est montrée puissante ; et ensuite, dans l’exécution, il dit « jusqu’au premier-né du captif », et tout est un.

אבל שמעתי טעם בשנוי לשון כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה היו מחזירים אותם לבור.

Mais j’ai entendu une raison à ce changement d’expression : les esclaves travaillaient le jour au service des meules et, la nuit, on les faisait retourner à la fosse ; c’est pourquoi il mentionna ici, dans la prophétie de Moshé qui eut lieu de jour, le premier-né de la servante qui est derrière les meules, car tel est le temps de leur travail, le jour ; et dans l’événement qui eut lieu à minuit, il mentionna le premier-né du captif qui est dans la maison de la fosse, car la nuit on les faisait retourner à la fosse.

וכל בכור בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה לפי שהיו עובדים אותה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה תחלה וכן דרשו רז"ל כשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדין.

« Et tout premier-né de bête. » Si l’homme a péché, la bête, quelle faute a-t-elle commise ? Parce qu’ils l’adoraient ; et quand le Saint, béni soit-Il, exerce la vengeance sur une nation, Il l’exerce d’abord sur son dieu ; et ainsi ont interprété nos Sages de mémoire bénie : de même qu’on punit ceux qui adorent, on punit ceux qui sont adorés.

לא יחרץ כלב לשונו. על דרך הפשט דמה מכת בכורות לכלב ללמד שבשעה שהנזק מצוי לבני אדם הצדיקים נצולים ממנו כענין שכתוב (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך.

« Aucun chien n’aiguisera sa langue. » Selon le sens simple (peshat) : l’Écriture compare la plaie des premiers-nés à un chien, pour enseigner qu’à l’heure où le dommage se trouve chez les hommes, les justes en sont sauvés, selon ce qui est écrit (Psaumes 91,7) « mille tomberont à ton côté et dix mille à ta droite ».

וע"ד הקבלה מה שהביא חריצת הכלב אצל מכת בכורות כידוע כי הכלב חיה גשמית לא ישבע לעולם וכן אמר הנביא (ישעיהו נ״ו:י״א) לא ידעו שבעה, והכח המשחית לא ישבע לעולם לאמר הב הב, ובעבור כי הנבלה והטרפה לקו מצד כח המשחית לכך צותה התורה להשליך הטרפה והנבלה לכלבים שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו לפי שהכלבים מאותו צד הם וזהו שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למדך כי הכלב חרוץ הלשון כענין שכתוב בנחש (קהלת י׳:י״א) ואין יתרון לבעל הלשון.

Et selon la voie de la Kabbale : si l’Écriture rapproche la langue menaçante du chien de la plaie des premiers-nés, c’est parce que le chien est un animal matériel qui n’est jamais rassasié, et ainsi dit le prophète (Isaïe 56,11) « ils ne savent pas se rassasier » ; et la force destructrice ne se rassasie jamais, disant « donne, donne » ; et parce que la charogne (nevela) et la bête déchirée (terefa) sont frappées du côté de la force destructrice, c’est pourquoi la Torah ordonna de jeter la bête déchirée et la charogne aux chiens, comme il est dit (Exode 22,30) « vous le jetterez au chien », parce que les chiens sont de ce côté-là ; et c’est ce qu’il dit « et pour tous les enfants d’Israël aucun chien n’aiguisera sa langue » : il t’enseigna que le chien est aiguisé de la langue, selon ce qui est écrit à propos du serpent (Ecclésiaste 10,11) « et il n’y a pas d’avantage pour le maître de la langue ».

והנה אצילות הכח המשחית יבא אליו מכח מדת הדין המכה כל בכורי מצרים ומדת הדין עצומה היא בחצי הלילה ולפיכך חלה בהם ומתו כל בכוריהם וגלה לך הכתוב כי בחצי משמרה שניה צעקו הכלבים במצרים לפי שבא מלאך המות ביניהם, ובפירוש אמרו רז"ל כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר, ואמרו עוד בברכות לחלוק משמרות הלילה שהם ג' משמרות, ראשונה חמור נוער רמז למדת החסד ולא נזכר חמור בתורה עד שבא אברהם.

Et voici que l’émanation de la force destructrice lui vient de la force de l’attribut de rigueur (middat ha-din) qui frappe tous les premiers-nés d’Égypte, et l’attribut de rigueur est puissant à minuit ; c’est pourquoi elle les saisit et tous leurs premiers-nés moururent ; et l’Écriture te révéla qu’à la moitié de la deuxième veille les chiens aboyèrent en Égypte, parce que l’ange de la mort vint parmi eux ; et nos Sages de mémoire bénie dirent expressément : quand les chiens aboient, l’ange de la mort est venu dans la ville ; quand les chiens jouent, Élie est venu dans la ville ; et ils dirent encore dans Berakhot, pour diviser les veilles de la nuit qui sont trois veilles : première veille, l’âne braie — allusion à l’attribut de bonté (‘hessed) —, et l’âne n’est pas mentionné dans la Torah jusqu’à ce qu’Abraham vînt.

משמרה שניה כלבים צועקים היא מדת הדין הרי ששמו בזה רמז לכלבים צועקים, משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, התינוק הוא כלל העולם, משדי אמו היא האשה המספרת עם בעלה, ואם כן יגיד לך הכתוב כח הנס הגדול כי אותה שעה שהיה הכלב חורץ לשונו אל המצריים לא היה חורץ לכל בני ישראל.

Deuxième veille, les chiens aboient : c’est l’attribut de rigueur ; voici qu’ils placèrent là une allusion aux chiens qui aboient ; troisième veille, la femme parle avec son mari et le nourrisson tète aux seins de sa mère : ils placèrent là une allusion à la subsistance, que le Saint, béni soit-Il, prépare la subsistance à toute créature à cette heure-là ; et ainsi Shelomo fit allusion (Proverbes 31,15) « et elle se lève quand il fait encore nuit et donne de la nourriture à sa maison et sa part à ses servantes » ; le nourrisson est l’ensemble du monde, la mère dont il tète les seins est la femme qui parle avec son mari ; et s’il en est ainsi, l’Écriture te dit la force du grand miracle : à l’heure même où le chien aiguisait sa langue contre les Égyptiens, il ne l’aiguisait pas contre tous les enfants d’Israël.

והוסיף באור למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כלומר בין מצרים שהוא מצד הכלב ובין ישראל שהם מצד הש"י המפליא לעשות.

Et il ajouta une explication : « afin que vous sachiez que l’Éternel distingue entre l’Égypte et Israël », c’est-à-dire entre l’Égypte, qui est du côté du chien, et Israël, qui est du côté du Créateur, béni soit-Il, qui fait des merveilles.

צא אתה וכל העם אשר ברגליך. יאמר אין אני וישראל יוצאים מרשותך עד שתשלחנו אתה בעצמך ותצוה אותנו בכך ואחרי כן אצא. והנה בכאן נשתלחו ישראל והותרו ממאסרם בכח עליון ועל כן יוצא מן הכתוב הזה השם הידוע לאשה המקשה ללדת וכחו עצום לפתוח מוסרות הולד שהוא אסור בבית האסורים להוציאו ממסגר לאויר העולם כדי שיזכה לתורה כי האדם לעמל התורה יולד כשם שישראל יצאו ממאסרם לקבל התורה בחודש השלישי, והשם הזה ידוע הוא לבעלי השמות ומפורסם בנקודו ואמר ר' עקיבא קו"ף זה הקב"ה והבן זה.

« Sors, toi et tout le peuple qui est à tes pieds. » Il dira : moi et Israël ne sortons pas de ton autorité jusqu’à ce que tu nous renvoies toi-même et que tu nous l’ordonnes, et après cela je sortirai. Et voici qu’ici Israël fut renvoyé et délivré de sa captivité par une force d’en haut ; et c’est pourquoi de ce verset est tiré le Nom connu pour la femme qui a du mal à enfanter, et sa force est puissante pour ouvrir les liens du fœtus qui est prisonnier dans la maison des prisonniers, pour le faire sortir de la prison à l’air du monde, afin qu’il mérite la Torah, car l’homme naît pour l’effort d’étude de la Torah, comme Israël sortit de sa captivité pour recevoir la Torah au troisième mois ; et ce Nom est connu des maîtres des Noms et connu avec sa vocalisation ; et Rabbi Akiva dit : « Qof » (קו״ף) — c’est le Saint, béni soit-Il — et comprends cela.

לא ישמע אליכם פרעה. בהתראת מכה זו עד שתחול עליו המכה בעצמה.

« Pharaon ne vous écoutera pas. » À l’avertissement de cette plaie, jusqu’à ce que la plaie elle-même tombe sur lui.

למען רבות מופתי. זו מכת בכורות, והזכיר מופתי כדי שיכלול עמה קריעת ים סוף ונעור המצריים בתוך הים.

« Afin de multiplier Mes prodiges. » C’est la plaie des premiers-nés ; et il mentionna « Mes prodiges » afin d’inclure avec elle la fente de la mer des Joncs et le secouement des Égyptiens au milieu de la mer.

ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה. הם עשר מכות שסדר אותם עד עתה והסימן בהן דצ"ך עד"ש באח"ב, והוא הסדר המסודר בתורה. והיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע מן המים וראוי היה שתלקה הארץ תחלה כי היא היסוד האחרון אך מפני שכל הארץ שותה מן היאור על כן התחיל בלקות המים כי בלקותו ילקו היסודות כלן לפיכך לקו המים ומתו פרטיו שהם הדגים. כנים ערוב מן העפר שהוא חזק מן המים וכן כתיב כל עפר הארץ היה כנים, וכתיב ותשחת הארץ וגו'.

« Et Moshé et Aharon firent tous ces prodiges. » Ce sont les dix plaies qu’il a ordonnées jusqu’à présent, et le moyen mnémotechnique pour elles est « Dtsa‘kh ‘Adash Be-A‘hav », qui est l’ordre établi dans la Torah. Il y avait quatre parties selon les quatre éléments : le sang et les grenouilles, de l’eau ; il aurait été convenable que la terre soit frappée la première, car c’est l’élément ultime, mais parce que toute la terre boit du fleuve, c’est pourquoi il commença par le dommage des eaux, car par son dommage tous les éléments sont frappés ; c’est pourquoi les eaux furent frappées et les êtres qu’elles abritaient, les poissons, moururent. Les poux et la horde de bêtes sauvages : de la poussière, qui est plus forte que l’eau, et ainsi il est écrit « toute la poussière de la terre devint poux », et il est écrit « et la terre fut ravagée, etc. ».

וכיון שחזק לבו ולא אבה לשלחם הביא עליו מן השמים מכות בגופם מיסוד האויר דבר בגופי הבהמות ומיסוד האש שחין בגופי האדם ומיסוד האויר עוד ברד וארבה בצמחי האדמה, ועדיין לא שמעו על זאת והביא עליהם מכות מן האויר והוא החשך ואבוד נשמת רוח חיים אשר באפי הבכורות.

Et puisqu’il durcit son cœur et ne voulut pas les renvoyer, Il amena sur lui du ciel des plaies dans leurs corps : de l’élément de l’air, la peste dans le corps des bêtes ; de l’élément du feu, les ulcères dans le corps des hommes ; et de l’élément de l’air encore, la grêle et les sauterelles sur les plantes de la terre ; et ils n’avaient toujours pas écouté à ce sujet, et Il amena sur eux des plaies de l’air, qui est l’obscurité, et la perte du souffle d’esprit de vie qui est dans les narines des premiers-nés.

ומה שכתוב עשו את כל המופתים ומשה ואהרן לא עשו שום מעשה במכת ערוב ובמכת הדבר ובמכת הבכורות אלא על הרוב ידבר, והנה בשבע מכות נאמר בהם נטית היד חוץ מג' אלו והכתוב יבאר לך כי אחר שנשלמו מהם עשר מכות עדיין חזק הש"י את לבו לקיים ואני אקשה את לבו הנאמר לו בתחלה, וכן מצינו על הים שכתוב שם ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל.

Et ce qui est écrit « firent tous ces prodiges », alors que Moshé et Aharon ne firent aucun acte dans la plaie de la horde de bêtes sauvages, dans la plaie de la peste et dans la plaie des premiers-nés, il parle seulement selon la majorité ; et voici que pour sept plaies il est dit à leur sujet « l’extension de la main », hors ces trois-là ; et l’Écriture t’explique qu’après que dix plaies eurent été accomplies sur eux, le Nom, béni soit-Il, durcit encore son cœur, pour accomplir ce qui lui fut dit au commencement « et Moi J’endurcirai son cœur » ; et ainsi nous trouvons à propos de la mer, où il est écrit « et l’Éternel durcit le cœur de Pharaon, roi d’Égypte, et il poursuivit les enfants d’Israël ».

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. אע"פ שהזכיר הכתוב לשניהם בדבור, משה היה עקר. וכן כתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך והאב הוא עקר, ומפני שאהרן טרח במופתים כמשה על כן כללו הכתוב עמו.

« Et l’Éternel dit à Moshé et à Aharon. » Bien que l’Écriture mentionne les deux dans la parole, Moshé était l’essentiel ; et ainsi il est écrit (Exode 20,12) « honore ton père et ta mère », et le père est l’essentiel ; et parce qu’Aharon s’était donné de la peine dans les prodiges comme Moshé, c’est pourquoi l’Écriture l’inclut avec lui.

בארץ מצרים. חוץ לכרך לפי שהיתה מלאה גלולים כי לא אמר הכתוב בעיר מצרים וכן הזכיר משה כצאתי את העיר ולא התפלל בעיר. ומה ששרתה שכינה בארץ מצרים דרשו רז"ל להודיעך שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדבור, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לדבור משנבחרה ירושלים נפסלה כל ארץ ישראל לדבור, עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים כשרה לדבור משנבחר בית עולמים יצתה ירושלים הוא שכתוב (תהילים קל״ב:י״ד) זאת מנוחתי עדי עד, עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוים לכהונה משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוים למלכות שנאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' משנבחר דוד יצאו כל ישראל, ואף בחוצה לארץ לא היה הדבור נדבק אלא במקום טהור או על הנהר שנאמר (דניאל ח׳:ב׳) ואני הייתי על אובל אולי, וכתיב (שם י) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, וכתיב (יחזקאל א׳:א׳) ואני בתוך הגולה על נהר כבר.

« Dans le pays d’Égypte. » À l’extérieur de la cité, parce qu’elle était remplie d’idoles (guilloulim), car l’Écriture ne dit pas « dans la ville d’Égypte » ; et ainsi Moshé mentionna « quand je sortirai de la ville », et il ne pria pas dans la ville. Et que la Présence (Shekhina) ait résidé dans le pays d’Égypte, nos Sages de mémoire bénie l’interprétèrent pour te faire savoir que, avant que la terre d’Israël ne fût choisie, tous les pays étaient aptes à la parole (divine) ; une fois que la terre d’Israël fut choisie, tous les pays furent rendus inaptes à la parole ; avant que Jérusalem ne fût choisie, toute la terre d’Israël était apte à la parole ; une fois que Jérusalem fut choisie, toute la terre d’Israël fut rendue inapte à la parole ; avant que la Maison d’éternité ne fût choisie, Jérusalem était apte à la parole ; une fois que la Maison d’éternité fut choisie, Jérusalem en sortit — c’est ce qui est écrit (Psaumes 132,14) « ceci est Mon repos à jamais » ; avant qu’Aharon ne fût choisi, tout Israël était apte à la prêtrise ; une fois qu’Aharon fut choisi, tout Israël en sortit ; avant que David ne fût choisi, tout Israël était apte à la royauté, comme il est dit (Exode 19,6) « et vous serez pour Moi un royaume de prêtres, etc. » ; une fois que David fut choisi, tout Israël en sortit ; et même hors de la terre (d’Israël), la parole ne s’attachait qu’à un lieu pur ou au bord d’un fleuve, comme il est dit (Daniel 8,2) « et j’étais au bord de l’Oulaï (Oubal Oulaï) », et il est écrit (ibid. 10) « et j’étais au bord du grand fleuve, qui est le Tigre (Hiddekel) », et il est écrit (Ézéchiel 1,1) « et j’étais au milieu de l’exil, près du fleuve Kebar ».

ובמדרש אמר ר' שמעון בן לקיש גדולה חבתן של ישראל שנגלה להם הקב"ה במקום ע"ג ובמקום הטומאה בשביל לגאלן, משל למה הדבר דומה לכהן שנפלה לו תרומה בבית הקברות אמר מה אעשה לטמא עצמי אי אפשר להניח תרומתי אי אפשר מוטב שאני מטמא עצמי שעה אחת וחוזר אני ומטהר ולא להניח תרומתי, כך ישראל תרומתו של הקב"ה שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, היו בבית הקברות שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת וכתיב (במדבר ל״ג:ג׳-ד׳) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור אמר הקב"ה ואיך אני גואלם להניחם א"א מוטב כביכול ארד להצילם שנאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים, כשהוציאם קרא לאהרן אמר לו טהר אותי שנאמר (ויקרא ט״ז:ל״ג) וכפר את מקדש הקדש וכפר על הקדש עד כאן.

Et dans le Midrash, Rabbi Shim‘on ben Lakish dit : grand est l’amour que Dieu porte à Israël, au point que le Saint, béni soit-Il, se révéla à eux dans un lieu d’idolâtrie et dans un lieu d’impureté afin de les délivrer. Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un prêtre à qui est tombée une offrande prélevée (terouma) dans un cimetière : il dit : que ferai-je ? Me rendre impur, c’est impossible ; laisser mon offrande, c’est impossible ; il vaut mieux que je me rende impur une heure, puis je reviendrai me purifier, plutôt que de laisser mon offrande. Ainsi Israël est l’offrande prélevée du Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Jérémie 2,3) « Israël est saint pour l’Éternel, prémices de Sa récolte » ; ils étaient dans un cimetière, comme il est dit « car il n’y a pas de maison où il n’y ait un mort », et il est écrit (Nombres 33,4) « et les Égyptiens enterraient ceux que l’Éternel avait frappés parmi eux, tout premier-né ». Le Saint, béni soit-Il, dit : comment les délivrerai-Je ? Les laisser, c’est impossible ; il vaut mieux que, pour ainsi dire, Je descende les sauver, comme il est dit (Exode 3,8) « et Je suis descendu pour le sauver de la main des Égyptiens ». Quand Il les fit sortir, Il appela Aharon et lui dit : purifie-Moi, comme il est dit (Lévitique 16,33) « et il fera expiation pour le sanctuaire très saint ; et il fera expiation pour le lieu saint », jusqu’ici (la citation).

החדש הזה לכם ראש חדשים. לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם, כי היה במשמע שהמצוה לכל אחד מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין המצוה כי אם לבית דין מומחין כמשה ואהרן, על כן בא הדבר לשניהם, לפיכך הזכיר לכם כלומר בית דין מומחה כיוצא בכם.

« Ce mois-ci sera pour vous la tête des mois. » Il ne dit pas « parlez à toute l’assemblée des enfants d’Israël : ce mois-ci sera pour vous », car on aurait pu comprendre que le commandement incombe à chacun d’Israël de fixer les mois et d’intercaler les années, alors que le commandement n’incombe qu’à un tribunal (beit din) compétent comme Moshé et Aharon ; c’est pourquoi la parole vint aux deux ; c’est pourquoi il mentionna « pour vous », c’est-à-dire un tribunal compétent semblable à vous.

ואמר החדש הזה הוא חדש ניסן וקראו הכתוב ראשון הוא שאמר ראשון הוא לכם וכן כתוב בראשון בארבעה עשר, ומפני שתשרי ר"ה לשנים על כן יאמר הכתוב בכאן ראשון הוא לכם כלומר אינו ראש השנה לשנים אלא לכם כלומר לגאולתכם, ועל כן יקרא הכתוב לחדש תשרי שביעי, (במדבר כ״ט:א׳) בחדש השביעי באחד לחדש והכונה שביעי לחדש ניסן כדי שיזכר הנס על גאולת מצרים. ולכך לא מצינו בלשון הקדש שמות מיוחדים לחדשי השנה אבל יאמר הכתוב בחדש השני בחדש השלישי בחדש השביעי וכן עד תשלום חדשי השנה כדי להיות בזה זכרון לגאולת מצרים שבניסן.

Et il dit « ce mois-ci » : c’est le mois de Nissan, et l’Écriture l’appelle « premier » ; c’est ce qu’il dit « il est premier pour vous », et ainsi il est écrit « au premier, le quatorzième jour » ; et parce que Tishri est le début de l’année pour les années, c’est pourquoi l’Écriture dit ici « il est premier pour vous », c’est-à-dire : il n’est pas le début de l’année pour les années, mais pour vous, c’est-à-dire pour votre délivrance ; et c’est pourquoi l’Écriture appelle le mois de Tishri « septième » (Nombres 29,1) « au septième mois, le premier du mois », et l’intention est : septième à partir du mois de Nissan, afin que le miracle de la délivrance d’Égypte soit rappelé. Et c’est pourquoi nous ne trouvons pas, en langue sainte, de noms particuliers pour les mois de l’année, mais l’Écriture dit « au deuxième mois », « au troisième mois », « au septième mois », et ainsi de suite jusqu’à l’achèvement des mois de l’année, afin qu’il y ait par là un souvenir de la délivrance d’Égypte qui eut lieu en Nissan.

ומה שאנו מוצאים שמות לחדשי השנה והם ניסן אייר סיון תמוז אב וכן כלם הנה הם שמות חדשים שעלו מבבל, וטעם המדבר כי מתחלה היה המנין זכר ליציאת מצרים אבל כשעלינו מבבל בזמן בית שני נתקיים הכתוב (ירמיהו ט״ז:י״ד-ט״ו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, על כן הוצרכו לקרוא החדשים בשמות אשר היו נקראים בבבל וזה ג"כ לזכרון כי שם עמדנו בגלות ומשם גאלנו הקב"ה.

Et ce que nous trouvons, des noms pour les mois de l’année — Nissan, Iyar, Sivan, Tamouz, Av, et ainsi de suite pour tous — ce sont des noms de mois rapportés de Babylone ; et la raison de la chose : au début, le décompte était un souvenir de la sortie d’Égypte ; mais quand nous sommes remontés de Babylone, au temps du second Temple, s’accomplit le verset (Jérémie 16,14-15) « et l’on ne dira plus : vive l’Éternel qui a fait monter les enfants d’Israël du pays d’Égypte, mais : vive l’Éternel qui a fait monter et qui a ramené les enfants d’Israël du pays du nord » ; c’est pourquoi il fallut appeler les mois par les noms par lesquels ils étaient appelés à Babylone, et ceci aussi en souvenir, car c’est là que nous avons séjourné en exil et de là le Saint, béni soit-Il, nous a délivrés.

ולמדנו מכל זה שאין לחדשי השנה שמות מיוחדים בתורה כשם שאין לימות השבוע שמות מיוחדים כמנהג האומות שקורין לכל יום ויום בשם ידוע אבל אנחנו אין לנו בכל אחד מהם שם מיוחד וקורים לכל אחד ואחד על שם השבת ואנו מונין אחד בשבת שני בשבת וכן כלם כדי שיהיה בזכרון כל יום ויום זכרון השבת וזה פשט הכתוב (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו.

Et nous apprenons de tout cela que les mois de l’année n’ont pas de noms particuliers dans la Torah, de même que les jours de la semaine n’ont pas de noms particuliers, comme la coutume des nations qui appellent chaque jour d’un nom connu ; mais nous, nous n’avons pour aucun d’eux de nom particulier, et nous appelons chacun d’après le Chabbat : nous comptons « premier du Chabbat », « deuxième du Chabbat », et ainsi de suite pour tous, afin qu’il y ait dans le souvenir de chaque jour le souvenir du Chabbat ; et tel est le sens simple du verset (Exode 20,8) « souviens-toi du jour du Chabbat pour le sanctifier ».

וענין החדש הזה לכם ראש חדשים, אין כונת הכתוב להזהיר אותנו לעבר שנים ולקבוע חדשים על פי ראית הלבנה, כי בקביעות החדשים אין עקר בתורה לחוש לראית הלבנה אם תראה מוטב ואם לא תראה ביום הקביעות אלא קודם לכן או אחרי כן ליום או יומיים אין אנו חוששים כי לא נצטוינו בתורה לקבוע החדשים על פי ראית הלבנה כי אם על פי החשבון.

Et le sens de « ce mois-ci sera pour vous la tête des mois » : l’intention de l’Écriture n’est pas de nous avertir d’intercaler les années et de fixer les mois selon l’observation de la lune ; car dans la fixation des mois il n’y a pas, dans la Torah, de principe consistant à se soucier de l’observation de la lune : si elle est vue, tant mieux, et si elle n’est pas vue le jour de la fixation, mais avant cela ou après, d’un jour ou de deux, nous ne nous en soucions pas, car il ne nous a pas été ordonné dans la Torah de fixer les mois selon l’observation de la lune, mais selon le calcul.

וכתב רבינו חננאל ז"ל קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה, והוא שאמר הכתוב (נחמיה ט) ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראית הלבנה, אלא בודאי עקר המצוה בכתוב על פי החשבון.

Et Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie, écrivit : la fixation des mois n’est que selon le calcul, non selon l’observation de la lune ; et la preuve : durant les quarante ans où Israël fut dans le désert, la nuée les couvrait de jour et la colonne de feu la nuit, et ils ne virent durant tout ce temps ni soleil de jour ni lune de nuit ; et c’est ce que dit l’Écriture (Néhémie 9) « et Toi, dans Tes grandes compassions, Tu ne les as pas abandonnés dans le désert ; la colonne de nuée ne s’est pas retirée de dessus eux le jour pour les guider dans le chemin, ni la colonne de feu la nuit pour les éclairer » ; et d’où fixaient-ils les mois selon l’observation de la lune ? Mais assurément le principe du commandement dans l’Écriture est selon le calcul.

והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה ה' חדשים מהם כל אחד ל' יום וה' חדשים מהם כל אחד מהם כ"ט יום, ושנים מהם פעמים שניהם ל' יום ופעמים שהם כ"ט כ"ט, פעמים אחד מהם ל' והשני כ"ט, ושני חדשים הללו הם מרחשון כסלו, ומסורת בידינו כי ר"ח תשרי ראש השנה לשנים וכי לכל חדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים ומפורש תמצא בכתוב (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור, אבל ראית הלבנה דבר ידוע כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו וראש השנה באחד בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסכות בט"ו בו.

Et voici que nous avons une tradition à jamais que, des douze mois de l’année, cinq mois comptent chacun trente jours et cinq mois comptent chacun vingt-neuf jours, et que deux d’entre eux, parfois ils sont tous deux de trente jours et parfois tous deux de vingt-neuf, parfois l’un d’eux de trente et l’autre de vingt-neuf ; et ces deux mois sont Mar‘heshvan et Kislev ; et nous avons une tradition que le premier Tishri est le début de l’année pour les années, et que la durée du mois lunaire transmise à Moshé au Sinaï est de vingt-neuf jours et demi et 793 parties d’heure ; et tu le trouveras explicitement dans l’Écriture (I Chroniques 12,33) « et des fils de Yissakhar, qui avaient l’intelligence des temps pour savoir ce qu’Israël devait faire, leurs chefs, deux cents, et tous leurs frères sur leur ordre » ; et il n’y a rien qui nécessite sagesse et intelligence pour fixer les temps et les fêtes, sinon le calcul, qui est le secret de l’intercalation ; mais l’observation de la lune est une chose connue, car, quand la lune est vue, tous savent que c’est la néoménie, et la fête des Matsot au quinze, et Roch Hachana au premier Tishri, et Yom Kippour au dix de ce mois, et Souccot au quinze de ce mois.

אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודיעין לישראל והם עושים על פיהם וזהו שכתוב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.

Mais le calcul n’est que pour les sages calculateurs, qui l’annoncent à Israël, et eux agissent selon leur parole ; et c’est ce qui est écrit « pour savoir ce qu’Israël devait faire, leurs chefs, deux cents, et tous leurs frères sur leur ordre » : sur leur ordre ils sortaient et sur leur ordre ils entraient.

וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א כ) הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו' וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ראש חדש אחר הוא לפיכך קראו החדש השני שנאמר (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם,

Et de même tu trouves dans les paroles de David à Yehonathan, lorsqu’il dit (I Samuel 20,5) « voici que demain est la néoménie, et moi je siégerai, je siégerai avec le roi » : d’où David savait-il que demain serait la néoménie, si ce n’était qu’ils la fixaient selon le calcul ? Car peut-être la lune ne serait-elle pas vue et demain ne serait pas fixé néoménie. Et plus encore, la chose prouve qu’ils fixaient deux jours de néoménie, comme il est dit (ibid.) « et David se cacha dans le champ ; et ce fut la néoménie, et le roi s’assit pour manger le repas, et Saül ne dit rien ce jour-là, car il se dit : c’est un accident, etc. », et il est écrit « et ce fut le lendemain de la néoménie, le deuxième jour, et la place de David resta vide » ; et il n’est pas possible de dire que c’était une autre néoménie, c’est pourquoi on l’appela « le deuxième de la néoménie », comme il est dit (ibid.) « et Saül dit à Yehonathan son fils : pourquoi le fils de Yishaï n’est-il pas venu au repas, ni hier ni aujourd’hui ? », « et Yehonathan se leva de la table dans une ardente colère, et il ne mangea pas de pain le deuxième jour de la néoménie »,

הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר"ח כמנהגנו עד עכשו בהיות החדש יוצא כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון,

la chose ne prouve-t-elle pas qu’il y avait dans ce mois deux jours de néoménie, comme notre coutume jusqu’à maintenant à la fin du mois précédent ? Ainsi tout Israël avait l’usage de fixer les mois selon le calcul, mille cent ans depuis l’époque de Moshé notre maître jusqu’à Antigonos, chef de l’exil et chef du Sanhédrin ; et il y avait parmi ses disciples deux (hommes), qui étaient Tsadoq et Boëthos, et quand il leur enseigna : « ne soyez pas comme des serviteurs qui servent le maître dans le but de recevoir une récompense », le doute entra dans leur cœur, et ils pensèrent qu’il n’y a ni punition ni récompense ; ils s’engagèrent dans une mauvaise voie et commencèrent à semer le trouble à ce sujet dans la fixation de la lune, et ils dirent que le principe du commandement n’est pas de fixer les mois selon le calcul, mais selon l’observation de la lune, et que c’est la chose juste et exacte ;

והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז"ל כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח החשבון הוא העקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים.

et les sages de la génération durent réfuter leurs paroles et leur faire connaître par des preuves complètes ; et ainsi ont dit nos Sages de mémoire bénie : ainsi dit Rabban Gamliel : ne vous souciez pas de l’observation de la lune, le calcul est le principe ; ainsi je l’ai reçu de la maison du père de mon père : que le renouvellement de la lune n’est pas moindre que vingt-neuf jours et demi et 793 parties.

והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא ראוהו ב"ד וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עקר ראית הלבנה, שאלו היתה בידם עקר ובראיה היו מקדשין איך אחרי ראיתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו באו שנים ואמרו ראינוה בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר"ג, ואלו היה ר"ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים.

Et voici que ces paroles prouvent que Rabban Gamliel ne s’appuyait pas sur l’observation de la lune mais sur le calcul ; et encore, il y a une Mishna complète : « si le tribunal et tout Israël l’ont vu (le croissant), et qu’on a interrogé les témoins, mais qu’on n’a pas eu le temps de dire "il est sanctifié" avant la tombée de la nuit, il est intercalé » ; c’est là une grande preuve que ils ne prenaient pas l’observation de la lune pour critère déterminant ; car si l’observation avait été leur critère déterminant pour sanctifier le mois, comment, après l’avoir vu, l’intercaleraient-ils ? Et plus grand que cela : deux (témoins) vinrent et dirent « nous l’avons vu en son temps », c’est-à-dire la nuit du trente, et dans la nuit de son intercalation, qui est la sortie du jour trente, il ne fut pas vu, et Rabban Gamliel les accepta ; or si Rabban Gamliel s’était appuyé sur l’observation de la lune et non sur le calcul, il serait établi assurément que, puisqu’elle n’a pas été vue dans la nuit de son intercalation, ils sont de faux témoins ; mais assurément Rabban Gamliel s’est appuyé sur le calcul et non sur le témoignage des témoins.

ומה שתמצא לרז"ל דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה נתברר להם שאין העקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקב"ה למשה החדש הזה לכם, ע"כ בפירוש רבינו חננאל ז"ל.

Et ce que tu trouves chez nos Sages de mémoire bénie, qu’il y avait à Rabban Gamliel des figures de lunes dans sa chambre haute, sur la tablette au mur, par lesquelles il montrait aux gens simples : l’intention est que Rabban Gamliel fit ces figures pour expliquer aux disciples de Tsadoq et de Boëthos sa connaissance du cours de la lune, chaque mois ; et qu’il savait, chaque mois, sous quelle forme elle naîtrait, longue ou courte, et à quelle hauteur elle serait dans la sphère, et de quel côté elle s’inclinerait ; et il expliquait chaque mois aux disciples, et leur disait : la lune, ce mois-ci, sa figure est ainsi et ainsi, et son inclinaison est de tel et tel côté ; et selon cette même figure qu’il montrait à ses disciples, les témoins témoignaient chaque mois ; et quand ils virent ainsi, mois après mois, année après année, il fut établi pour eux que le principe n’est que le calcul, et les paroles des opposants furent annulées. Et bien qu’ils aient reçu les témoins en souvenir de la chose, l’appui du tribunal n’était que sur le calcul ; et selon l’avis de tous, la loi (dat) de la règle de l’intercalation est une loi donnée à Moshé au Sinaï, à savoir que l’autorité appartient au grand tribunal quand il est grand, qu’il n’y a personne au-dessus de lui en sagesse et en crainte du péché, et qu’il est expert dans les chambres de la Torah et dans la fixation des années : il lui est permis de fixer et d’intercaler selon ce qui lui paraîtra des règles du secret de l’intercalation ; et telle est la loi que le Saint, béni soit-Il, ordonna à Moshé : « ce mois-ci sera pour vous ». Fin, selon le commentaire de Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie.

ודרשו רז"ל בכתוב הזה החדש הזה לכם ראש חדשים, אלמלי לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני שכינה פעם אחת בחדש דים כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם (שמות טו) זה אלי ואנוהו.

Et nos Sages de mémoire bénie ont interprété sur ce verset « ce mois-ci sera pour vous la tête des mois » : si Israël ne méritait aucun autre commandement que celui-ci, de recevoir la face de la Présence une fois par mois, cela suffirait (dayo) ; il est écrit ici « ce mois-ci », et il est écrit là (Exode 15,2) « celui-ci est mon Dieu et je Le glorifierai ».

וענין המדרש הזה הוא רמז לכנסת ישראל הנקראת עטרת המקודשת ומיוחדת לישראל שהם עמוסי בטן, ולכך תקנו בברכת הירח עטרת תפארת לעמוסי בטן, ומפני שהמברך ברכת הלבנה הוא מקבל פני שכינה לכך תקנו לברך אותה מעומד ולא מיושב מפני אימת מלכות שמים.

Et le sens de ce Midrash est une allusion à l’Assemblée d’Israël (Knesset Yisra’el), appelée la couronne, consacrée et destinée à Israël, qui sont « portés dès le ventre » ; et c’est pourquoi ils instituèrent dans la bénédiction de la lune « couronne de splendeur pour ceux qui sont portés dès le ventre » ; et parce que celui qui prononce la bénédiction de la lune accueille la face de la Présence, c’est pourquoi ils instituèrent de la prononcer debout et non assis, par crainte de la royauté des Cieux.

וידוע כי כשיראה האדם הלבנה בחדושה ומברך עליה הנה הוא מעיד על חדוש העולם שהוא עקר האמונה ומודה על אלהותו של יוצר בראשית שחדש העולם כשם שמחדש הלבנה בכל וחדש וחדש, ואמרו כי גוון השחרות הנמצא בה הוא מענין מתאבלת על ישראל המונים ללבנה כשהם שרוים בגלות, ועל זה אמר שלמה (שיר ו) יפה כלבנה ברה כחמה, נתן היופי ללבנה והברירות לחמה לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש וכן אין אשה אלא ליופי, אבל בחמה הזכיר ברה כי האור שלה ברור, וממה שהזכיר בחמה ברה אתה יכול להביא שאין הלבנה ברה ואל תתמה בזה שגם השכינה שהיא כח הלבנה היא שורה עמהם בגלות ומצטערת בצרתם שנאמר (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר.

Et il est connu que lorsque l’homme voit la lune dans son renouvellement et la bénit, il témoigne de la création du monde, qui est le principe de la foi, et il reconnaît la divinité du Créateur de la genèse, qui a fait advenir le monde comme Il renouvelle la lune chaque mois ; et ils ont dit que la teinte de noirceur qui s’y trouve vient de ce qu’elle est en deuil sur Israël, qui compte d’après la lune lorsqu’ils sont installés en exil ; et sur cela Shelomo dit (Cantique 6,10) « belle comme la lune, pure comme le soleil » : il donna la beauté à la lune et la pureté au soleil, parce que la lune est à l’image de la femme dans la création d’en bas, qui reçoit de l’homme ; ainsi la lune reçoit et subit de la part du soleil, et ainsi « il n’y a de femme que pour la beauté » ; mais pour le soleil il mentionna « pure », car sa lumière est claire ; et de ce qu’il a mentionné « pure » pour le soleil, tu peux en déduire que la lune n’est pas pure ; et ne t’étonne pas de cela, car même la Présence, qui est la force de la lune, réside avec eux en exil et souffre de leur détresse, comme il est dit (Isaïe 63,9) « dans toute leur détresse, Il fut en détresse ».

ובמדרש החדש הזה, עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם מה הלבנה שלשים יום אף המלכות שלהם שלשים דור וכבר כתבתי מדרש זה בפסוק ויקרא שמו זרח.

Et dans le Midrash, « ce mois-ci » : avant que le Saint, béni soit-Il, ne fasse sortir Israël d’Égypte, Il leur fit savoir que la royauté ne leur resterait que trente générations, comme il est dit « ce mois-ci sera pour vous » : de même que la lune compte trente jours, ainsi leur royauté sera de trente générations ; et j’ai déjà écrit ce Midrash au verset « et il appela son nom Zerah ».

ועוד במדרש החדש הזה לכם, בעולם הזה החדש הזה לכם. ובאור הענין שלכם הוא שתהיו מונין בו לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה"ז ובעולם הבא וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב"ה קראו קטן שנאמר (ירמיהו מ״ט:ט״ו) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול וגו', וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרובות, כך בעוה"ז הקב"ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

Et encore dans le Midrash : « ce mois-ci sera pour vous » : dans ce monde-ci, « ce mois-ci sera pour vous ». Et l’explication de la chose « à vous » est que vous comptiez par lui, parce qu’Israël compte d’après la lune, et la lune a été remise à Israël pour qu’ils comptent par elle, pour te dire : de même que la lune est visible de jour et de nuit, ainsi Israël dans ce monde-ci et dans le monde à venir ; et la descendance d’Ésaü compte d’après le soleil, qui est le grand luminaire, le grand luminaire sera attribué au petit, que le Saint, béni soit-Il, a appelé petit, comme il est dit (Jérémie 49,15) « voici que Je t’ai fait petit parmi les nations », et le petit luminaire sera attribué au grand : c’est Israël, que le Saint, béni soit-Il, a appelé grand, comme il est dit (Deutéronome 4,8) « et quelle nation est grande, etc. » ; et la descendance de ceux qui comptent d’après le soleil sera jugée par lui, comme il est dit (Malachie 3,19) « et le jour qui vient les embrasera » ; parabole d’un roi qui fiança une femme et lui écrivit des dons modestes ; quand il vint l’épouser, il lui écrivit des dons abondants : ainsi, dans ce monde-ci, le Saint, béni soit-Il, a fiancé Israël, comme il est écrit (Osée 2,21) « et Je te fiancerai à Moi pour toujours », et Il ne lui remit que la lune seule, comme il est dit « ce mois-ci sera pour vous » ; mais aux jours du Messie ce sera un mariage, comme il est dit (Isaïe 54,5) « car ton époux est ton Créateur, l’Éternel des armées est Son nom », et à cette heure-là le Saint, béni soit-Il, leur remettra tout, comme il est dit (Daniel 12,3) « et les sages brilleront comme la splendeur du firmament ».

ומצינו במסכת סופרים ובירושלמי גם כן אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ומישר את רגליו כנגדה ורוקד לפניה ג' פעמים ומברך ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וגו', ואומר ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך כשם שאני רוקד כנגדך ואין אני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים ויעמדו כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה וגו'.

Et nous trouvons dans le traité Soferim et dans le Yerouchalmi aussi : on ne bénit la lune qu’à la sortie du Chabbat, quand on est parfumé et vêtu de beaux habits ; on aligne ses pieds face à elle et on danse devant elle trois fois, et on dit : « Béni (celui) qui par Sa parole a créé les cieux, etc. », et on dit : béni soit ton Créateur, béni soit ton Formateur, béni soit celui qui te sanctifie ; de même que je danse devant toi et ne te touche pas, ainsi, si d’autres dansaient et se tenaient contre moi, ils ne me toucheraient pas ; que la terreur tombe sur eux, etc.

בעשור לחדש הזה ויקחו להם. יהיה נלקח בעשור ונשחט בי"ד, למדך הכתוב שהוא טעון בקור ד' ימים ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים.

« Le dix de ce mois, qu’ils prennent pour eux. » Il sera pris le dix et égorgé le quatorze ; l’Écriture t’enseigne qu’il requiert un examen de quatre jours, et c’est pourquoi sa prise précède son égorgement de quatre jours.

שה לבית אבות. למשפחה אחת ואם היו בני המשפחה מרובים יכול שה אחד לכולם ת"ל שה לבית.

« Un agneau par maison de pères. » Pour une famille ; et si les membres de la famille étaient nombreux, on pourrait penser un seul agneau pour tous ; l’Écriture dit « un agneau par maison ».

ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם בני הבית הם מועטין להיות להם שה אחד שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר.

« Et si la maison est trop petite pour un agneau. » C’est-à-dire : si les membres de la maison sont trop peu nombreux pour avoir un agneau, car ils ne peuvent le manger et on en viendrait à avoir un reste.

ולקח הוא ושכנו. התורה חסה על ממונם של ישראל בד' מקומות, האחד בכאן כי מאחר שנותר עומד לשרפה לכך חסה עליך התורה תחלה ואמרה ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כדי שלא תפסיד ממונך, והב' (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, השלישי הוא שכתוב בנבלה (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, הד' בית המנוגע שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית, לפי שאם יתכבסו הבגדים הצבועים יהיו נפסדים ויסור צבעם וכן כלי חרס אם נטמאו אין להם תקנה אלא בשבירה לפיכך חסה התורה ואמרה ופנו את הבית.

« Alors il prendra, lui et son voisin. » La Torah ménage l’argent d’Israël en quatre endroits : le premier ici, car puisque le reste est destiné à la combustion, la Torah te ménage d’abord et dit « et si la maison est trop petite pour un agneau, alors il prendra, lui et son voisin », afin que tu ne perdes pas ton argent ; le deuxième (Lévitique 7,24) « la graisse d’une bête morte et la graisse d’une bête déchirée peuvent servir à tout usage, mais vous n’en mangerez pas du tout » ; le troisième est ce qui est écrit à propos de la charogne (Deutéronome 14,21) « à l’étranger résident (ger) qui est dans tes portes tu la donneras et il la mangera, ou vends-la à un non-Juif » ; le quatrième, la maison atteinte de lèpre, comme il est dit (Lévitique 14,36) « et le prêtre ordonnera, et on videra la maison » : car si les vêtements teints étaient lavés, ils seraient abîmés et leur couleur disparaîtrait, et de même les ustensiles de terre, s’ils sont devenus impurs, n’ont pas de réparation sinon par bris ; c’est pourquoi la Torah ménagea et dit « et on videra la maison ».

ולקחו מן הדם. פירש הרמב"ן ז"ל בטעם המצוה הזאת בעבור שמזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח לכך צוה לשחוט טלה לאכול אותו להודיע שלא בכח המזל יצאנו משם כי אם בגזרת עליון.

« Et ils prendront du sang. » Le Ramban, de mémoire bénie, explique la raison de ce commandement : parce que le signe du Bélier (mazal Taleh) est dans sa grande force au mois de Nissan, car c’est le signe qui se lève ; c’est pourquoi Il ordonna d’égorger un agneau pour le manger, pour faire connaître que ce n’est pas par la force du signe que nous sommes sortis de là, mais par décret d’en haut.

ועל דעת רז"ל שהיו המצריים עובדין אותו כל שכן שהודיע במצוה הזו שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה עליונה שלו.

Et selon l’avis de nos Sages de mémoire bénie, qui disaient que les Égyptiens l’adoraient (le bélier), a fortiori il fit savoir par ce commandement qu’Il abaissa leur dieu et leur force, alors qu’il était à son degré supérieur.

צלי אש ומצות. דרך צליה הוא בין בשפוד בין על גחלים בין בתנור המחומם ביותר וכיוצא באלו היה מותר, אבל צלי מים שקורין רושט"א אסור, וזהו שכתוב ובשל מבושל במים וכן כל שכן אם בשלו במים עצמן שהוא אסור.

« Rôti au feu et des matsot. » La voie du rôtissage est soit à la broche, soit sur des braises, soit dans un four très chauffé, et ce qui ressemble à cela était permis ; mais le rôti à l’eau, qu’on appelle « rochta », est interdit, et c’est ce qui est écrit « ni cuit, cuit à l’eau », et a fortiori si on le cuit dans l’eau même, c’est interdit.

והנה התורה אסרה לאכלו נא או מבושל במים כי אם צלי אש, ר"ל צלי על גבי האש או בשפוד או בגחלים או בתנור חם ולהוציא כלי כלומר לשומו בכלי ולצלותו בו אסור מה שאין כן בשאר קדשים שהם נאכלים בין צלי בין מבושל, ומה שארז"ל מתנות כהונה נאכלים צלי משום שנאמר למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, הכתוב דבר מעלה בעלמא שיבררו להם אכילה יפה וזהו צלי אש אבל אם רצה כהן לאכלם בין צלי בין מבושל הרשות בידו, מה שאין כן בפסח שאינו נאכל מבושל אלא צלי, וזהו שאמרה המשנה אינו נאכל אלא צלי.

Et voici que la Torah a interdit de le manger cru ou cuit à l’eau, sauf rôti au feu ; c’est-à-dire rôti sur le feu, ou à la broche, ou sur des braises, ou dans un four chaud, et pour exclure un ustensile, c’est-à-dire le placer dans un ustensile et le rôtir dedans : c’est interdit, ce qui n’est pas le cas pour les autres offrandes consacrées (qodashim), qui se mangent rôties ou bouillies ; et ce que nos Sages de mémoire bénie ont dit, que les dons sacerdotaux se mangent rôtis parce qu’il est dit « pour l’onction », à la manière dont mangent les rois, l’Écriture parle seulement d’un degré d’excellence, pour qu’on leur prépare une belle nourriture, et c’est cela « rôti au feu » ; mais si le prêtre veut les manger soit rôtis soit cuits, il en a la permission, ce qui n’est pas le cas du Pessa‘h, qui ne se mange pas cuit mais seulement rôti ; et c’est ce que dit la Mishna : il ne se mange que rôti.

ומה שכתוב (דברים ט״ז:ו׳) תזבח את הפסח בערב וגו' ובשלת ואכלת אין זה בשול במים אלא בשול באש ממש כענין שכתוב ביאשיהו (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט שאין הכונה בו בשול בכלי כענין שכתוב (שם) והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות, והא למדת כי הבשול בפסח צלי אש, ובלע"ז אשאונא"ר מלשון (בראשית מ׳:י׳) הבשילו אשכלותיה ענבים, (יואל ד׳:י״ג) כי בשל קציר, ואין הכונה צלי אש בכלי.

Et ce qui est écrit (Deutéronome 16,6-7) « tu égorgeras le Pessa‘h le soir, etc., et tu le feras cuire et le mangeras », ce n’est pas une cuisson à l’eau mais une cuisson au feu proprement dit, comme ce qui est écrit à propos de Yoshiyahou (II Chroniques 35,13) « et ils firent cuire le Pessa‘h au feu selon la règle », où l’intention n’est pas une cuisson dans un ustensile, comme ce qui est écrit (ibid.) « et les offrandes consacrées, ils les firent cuire dans des marmites, des chaudrons et des plats » ; et tu as donc appris que la cuisson dans le Pessa‘h est le rôti au feu ; et en langue étrangère « eshounar », de l’expression (Genèse 40,10) « ses grappes mûrirent en raisins », (Joël 4,13) « car la moisson est mûre » ; et l’intention n’est pas un rôti au feu dans un ustensile.

ובמדרש צלי אש, בזכות אברהם שהצלתיו מן האש, מצות בזכות שרה שלשה עגות, על מרורים כשם שנרדפו בניו במצרים כך רדפו עשו, לא תותירו כשם שלא נותרה נשמה בבכורי מצרים כך לא תותירו מן הצלי, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם כבני אדם הנחפזים ללכת.

Et dans le Midrash : « rôti au feu » : en mérite d’Abraham que J’ai sauvé du feu ; « des matsot » : par le mérite de Sarah, qui pétrit des galettes ; « avec des herbes amères » : de même que ses fils furent poursuivis en Égypte, ainsi Ésaü les poursuivit ; « vous n’en laisserez pas de reste » : de même qu’il ne resta pas une âme chez les premiers-nés d’Égypte, ainsi vous ne laisserez rien du rôti ; « vos reins ceints, vos sandales à vos pieds » : comme des hommes qui se hâtent de partir.

וידוע כי הפרשה בכאן בגוף הפסח היתה מצוה לשעה ולדורות, אבל מתניכם חגורים ודם על המשקוף אין זה בפסח דורות כי אם בפסח מצרים בלבד.

Et il est connu que la section ici, concernant le Pessa‘h lui-même, était un commandement pour l’heure et pour les générations ; mais « vos reins ceints » et « le sang sur le linteau » ne concernent pas le Pessa‘h des générations, mais seulement le Pessa‘h d’Égypte.

ועברתי בארץ מצרים. כל הפרשה היא ספור משה ואהרן לכל עדת בני ישראל, וע"כ היה הכתוב ראוי לומר ועבר ה' בארץ מצרים, ועל כן יעשו רז"ל מדרש בזה אמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כלומר ע"י מלאך שלוח מאתו במגפות כענין דוד וסנחריב. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים.

« Et Je passerai dans le pays d’Égypte. » Toute la section est le récit de Moshé et d’Aharon à toute l’assemblée des enfants d’Israël, et c’est pourquoi l’Écriture aurait dû dire « et l’Éternel passera dans le pays d’Égypte » ; et c’est pourquoi nos Sages de mémoire bénie font ici un Midrash : ils dirent « et Je passerai dans le pays d’Égypte » : Moi et non un ange, c’est-à-dire non par un ange envoyé de Lui par des fléaux, comme dans l’affaire de David et de Sanhérib. « Et Je frapperai tout premier-né » : Moi et non un séraphin ; l’explication est que le coup aussi sera par le Saint, béni soit-Il, non comme un roi qui exerce la vengeance sur ses ennemis devant lui par l’intermédiaire de son exécuteur (aspeqlator), qui sont les séraphins, de qui sortira un feu qui brûle ses ennemis, comme dans l’affaire d’Élie avec les chefs de cinquante.

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור. אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן.

« Et sur tous les dieux d’Égypte J’exercerai des jugements » : Moi et non l’envoyé dépêché de Lui pour toutes les actions qui se font sur la terre, qui est le grand ange appelé pour cela Métatron, car l’explication du mot est « qui montre le chemin », et ainsi l’envoyé est appelé en langue grecque « mentator ». « Je suis l’Éternel » : c’est Moi et non un autre, qui est un et aucun dieu ne se tient auprès de Lui pour s’opposer à Son action ; ainsi écrivit le Ramban.

ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.

Et l’explication de ses paroles est que si la plaie des premiers-nés avait eu lieu par l’intermédiaire de Ses envoyés et de Ses grands serviteurs, la plaie aurait eu lieu sous une rigueur sans atténuation, qui aurait atteint même Israël, parce qu’ils n’étaient pas dignes d’être sauvés ; et c’est pourquoi le jugement fut rendu par le Saint, béni soit-Il, Lui-même et Sa Gloire, qui est la Présence (Shekhina), qui est comprise dans l’attribut de rigueur et dans l’attribut de miséricorde, afin qu’Israël soit sauvé ; et c’est la langue des Sages « et non par l’envoyé », c’est-à-dire seul, mais le Saint, béni soit-Il, Lui-même et en Sa Gloire. Et de là tu trouves dans la plaie des premiers-nés l’expression « Anokhi », qui est une allusion à la Présence, et c’est ce qui est écrit (Exode 4,23) « voici que Je tue ton fils, ton premier-né », selon l’expression dite à propos de Yaakov quand la Présence descendit avec lui (Genèse 46,4) « Moi, Je descendrai avec toi en Égypte, et Moi aussi, Je te ferai monter » ; et c’est ce qui est écrit (ibid. 15,14) « et aussi la nation qu’ils serviront, Moi, Je la jugerai », car le jugement est par la Présence, pour tuer les Égyptiens et sauver Israël ; c’est ce qui est écrit « quand Il frappa l’Égypte, Il sauva nos maisons ».

ובמדרש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, של עץ היתה נרקבת ושל מתכת נמסית, ובמעשה שכתוב בפרשת וה' הכה כל בכור הזכיר שם מכת הבכורות ולא הזכיר השפטים האלה שהיו באלהיהם כי למיתת הבכורות חרדו בלילה ההוא, והשפטים אשר נעשו באלהיהם לא נודעו עד למחר שבאו לבית תועבותם וראו בהם שפטים, כענין שכתוב באלהי פלשתים על שעכבו הארון אצלם (שמואל א ה׳:ג׳) וישכימו האשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה וכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן, ואז ידעו כי מכתם ומכת פסיליהם היתה מן השמים, והוא שאמר הנביא (ירמיהו י׳:י״א) כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה.

Et dans le Midrash : « et sur tous les dieux d’Égypte J’exercerai des jugements » : ce qui était de bois pourrissait, et ce qui était de métal fondait ; et dans l’exécution, qui est écrite dans la section « et l’Éternel frappa tout premier-né », il mentionna là la plaie des premiers-nés et il ne mentionna pas ces jugements qui eurent lieu sur leurs dieux, car ils tremblèrent cette nuit-là de la mort des premiers-nés, et les jugements qui furent faits sur leurs dieux ne furent connus que le lendemain, quand ils vinrent à leur maison d’abomination et virent sur eux des jugements, comme ce qui est écrit des dieux des Philistins, parce qu’ils avaient retenu l’Arche chez eux (I Samuel 5,3) « et les gens d’Ashdod se levèrent de bon matin le lendemain, et voici que Dagon était tombé face contre terre devant elle », et il est écrit « et la tête de Dagon et les deux paumes de ses mains étaient coupées sur le seuil » ; et alors ils surent que leur plaie et la plaie de leurs idoles venaient du ciel ; et c’est ce que dit le prophète (Jérémie 10,11) « ainsi leur direz-vous : les dieux qui n’ont pas fait les cieux et la terre disparaîtront de la terre et de dessous les cieux ».

וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביא הנגף אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף הרי זה צדיק ובטח בהקב"ה, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית.

« Et Je verrai le sang, et Je passerai par-dessus vous. » Ce n’est pas le sang qui empêche la plaie, et ce n’est pas son absence qui amène la plaie, mais l’Écriture t’enseigne que celui qui a cru au Saint, béni soit-Il, d’une foi complète, a placé en Lui sa confiance, n’a pas craint la terreur de Pharaon et son décret, a égorgé publiquement l’abomination d’Égypte et a mis du sang du Pessa‘h sur les montants et sur le linteau, voilà un juste, et il a eu confiance dans le Saint, béni soit-Il ; il est digne que le Saint, béni soit-Il, le protège de la plaie et du destructeur.

ובמדרש וראיתי את הדם, והלא כתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ידע מה בחשוכא וגו', וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך, מה ת"ל וראיתי את הדם, אלא רואה אני דם עקדת יצחק אביכם שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה.

Et dans le Midrash : « et Je verrai le sang » : n’est-il pas écrit (Daniel 2,22) « Il sait ce qui est dans les ténèbres, etc. », et il est écrit (Psaumes 139,12) « même les ténèbres ne t’obscurcissent pas » ? Qu’enseigne l’Écriture par « et Je verrai le sang » ? Mais Je vois le sang de la ligature d’Isaac votre père, comme il est dit (Genèse 22,14) « et Abraham appela le nom de ce lieu : l’Éternel voit ».

שבעת ימים מצות תאכלו. צוה בחג המצות שיהיה שבעת ימים וקרא היום הראשון והשביעי מקרא קדש כי הראשון יום הגאולה והשביעי סוף הגאולה, וכבר ידעת כי שבעת ימים אלו כנגד ו' קצוות עם השם שכלם שמחים בשמחתו, וזה טעם שהוזהרנו בשמחת יום טוב שקראה הכתוב חדות ה', והוא שכתוב בענין יום טוב (נחמיה ח׳:י׳) כי חדות ה' היא מעוזכם וזה מבואר.

« Sept jours vous mangerez des matsot. » Il ordonna à propos de la fête des Matsot qu’elle soit de sept jours, et il appela le premier jour et le septième « convocation sainte », car le premier est le jour de la délivrance et le septième la fin de la délivrance ; et tu sais déjà que ces sept jours sont en regard des six extrémités avec le Nom, car tous se réjouissent dans Sa joie ; et telle est la raison pour laquelle il nous a été prescrit de nous réjouir pendant la fête, que l’Écriture appelle « joie de l’Éternel », et c’est ce qui est écrit à propos de la fête (Néhémie 8,10) « car la joie de l’Éternel est votre force », et cela est clair.

ושמרתם את המצות. זה שמור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים, וגם שמור משעת לישה שלא יבא לידי חמוץ. ודרשו רז"ל ושמרתם את המצות קרי ביה המצות, כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצות שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד.

« Et vous garderez les matsot. » Cela désigne la surveillance du grain dès la moisson, afin qu’il n’entre pas en contact avec l’eau, ainsi que la surveillance de la pâte dès le pétrissage, afin qu’elle ne fermente pas. Et nos Sages de mémoire bénie interprétèrent : « et vous garderez les matsot » : lis-le « les mitsvot » : de même qu’on ne laisse pas lever la matsa, ainsi on ne laisse pas « lever » les mitsvot : si une mitsva vient entre tes mains, ne la laisse pas lever, mais fais-la aussitôt.

משכו וקחו לכם. דרשו רז"ל משכתם הצאן למצוה אמשיך אויביכם לים סוף ואטביעם בו, ובזכות זה (שופטים ד׳:ז׳) ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא. ד"א מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע"י משיכה שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ח) וימשכו ויעלו את יוסף, ועליהם נאמר (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא ובלשון הזה נכתב עליהם עונש שנאמר (נחמיה ט׳:ל׳) ותמשוך עליהם שנים רבות, וישראל נקראו (ישעיהו י״ח:ז׳) עם ממושך וממורט, וכשחוזרין בתשובה נאמר עליהם (תהילים ל״ו:י״א) משוך חסדך ליודעיך, וכתיב (שיר השירים א׳:ד׳) משכני אחריך נרוצה וכתיב (הושע י״א:ד׳) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה.

« Tirez (mish‘khou) et prenez pour vous. » Nos Sages de mémoire bénie ont interprété : vous avez tiré le petit bétail pour un commandement ; Je tirerai vos ennemis vers la mer des Joncs et Je les y noierai ; et en mérite de cela (Juges 4,7) « et Je tirerai vers toi, au torrent de Qishon, Sisra ». Autre explication : parce que la descente de nos pères en Égypte avait eu lieu par un « tirer », comme il est dit (Genèse 37,28) « et ils tirèrent et firent monter Yossef » ; et sur eux il est dit (Isaïe 5,18) « malheur à ceux qui tirent la faute avec des cordes de vanité » ; et c’est en cette langue que fut écrite sur eux la punition, comme il est dit (Néhémie 9,30) « et Tu as prolongé Ta patience envers eux de nombreuses années » ; et Israël est appelé (Isaïe 18,7) « un peuple tiré et poli » ; et quand ils reviennent en repentir, il est dit d’eux (Psaumes 36,11) « prolonge Ta bonté envers ceux qui Te connaissent » ; et il est écrit (Cantique 1,4) « tire-moi après toi, nous courrons » ; et il est écrit (Osée 11,4) « Je les tirai avec des cordes d’homme, avec des liens d’amour ».

למשפחותיכם מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיהו ל׳:ח׳) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.

« Selon vos familles » : de là, que l’homme est tenu de rapprocher ses proches, afin qu’ils se réjouissent avec eux aux jours de fête ; et de même, aux jours de la délivrance, le Saint, béni soit-Il, nous a promis que chacun se rapprocherait de sa famille, comme il est dit (Jérémie 30,8) « en ce temps-là, dit l’Éternel, Je serai Dieu pour toutes les familles d’Israël ».

וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. על דרך הפשט מפני שישראל היו סבה בפרסום האלהות בעולם בגאולה זו של מצרים על כן נצטוו במצות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו לבזות אמונת המצריים לעיניהם ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו, ומזה נצטוו לשחוט אלהיהם ולאכלו צלי לא מבושל בקדרה כי אם צלי אש להיות הענין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו, וכדי לפרסם הענין עוד נצטוו לתת מן הדם במשקוף ובמזוזות שהם מקומות נגלים ומפורסמים להורות שמדת הדין מתוחה כנגד המצריים וכענין שכתוב (עמוס ט׳:א׳) הך הכפתור וירעשו הספים וגו'.

« Et il verra le sang sur le linteau et sur les deux montants. » Selon le sens simple (peshat) : parce qu’Israël fut une cause de la publication de la divinité dans le monde, par cette délivrance d’Égypte, c’est pourquoi on leur ordonna, dans le commandement du Pessa‘h, de faire des choses publiques face au roi impie sous l’autorité duquel ils étaient, pour mépriser à leurs yeux la foi des Égyptiens et fixer dans le cœur la foi au Saint, béni soit-Il, et Sa crainte ; et pour cela on leur ordonna d’égorger leur dieu et de le manger rôti, non cuit dans une marmite mais rôti au feu, afin que la chose soit plus visible et publique pour tous ceux qui entrent dans les maisons, et que même pour les passants son odeur soit publiée ; et pour publier encore la chose, on leur ordonna de mettre du sang sur le linteau et sur les montants, qui sont des lieux visibles et publics, pour montrer que l’attribut de rigueur (middat ha-din) est tendu contre les Égyptiens, selon ce qui est écrit (Amos 9,1) « frappe le chapiteau et les seuils trembleront, etc. ».

וע"ד הקבלה צריך אתה לדעת כי הכתוב הזה רמז לאותיות השם המיוחד והזכיר זה למעלה דרך בנין, הוא שאמר על שתי המזוזות ועל המשקוף כי כן דרך המסדר הבנין לסדר תחלה המזוזות ואחרי כן ישים עליהם המשקוף, אבל עתה הקדים המשקוף ואחרי כן שתי המזוזות, ובכאן תבין סוד הכתוב (משלי ח׳:ל״ד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, גם מאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל, שני פתחים סלקא דעתך אלא אימא שעור שני פתחים, והנני מוסיף באור בכתוב הזה ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם, השם בתשלומו, וזהו והיה הדם לכם לאות, מלשון אותיות, על המשקוף הוא"ו, ועל שתי המזוזות שתי ההי"ן, זהו שאמר ופסח ה' על הפתח, לשון פסיעה כלומר ידלג משם, ולא יתן המשחית לבא, בו מפני שהוא חתום בחותמו, והבן זה.

Et selon la voie de la Kabbale, il faut que tu saches que ce verset fait allusion aux lettres du Nom unique ; et il le mentionna plus haut selon la voie d’une construction : c’est ce qu’il dit « sur les deux montants et sur le linteau », car telle est la voie de celui qui ordonne la construction : il dispose d’abord les montants, puis place sur eux le linteau ; mais maintenant il a placé le linteau d’abord, puis les deux montants ; et ici tu comprendras le secret du verset (Proverbes 8,34) « heureux l’homme qui m’écoute, veillant chaque jour à mes portes, gardant les montants de mes entrées » ; ainsi que la parole de Rav ‘Hisda (Berakhot 8a) : toujours l’homme doit entrer de deux portes, puis prier ; « deux portes » ? Cela vient-il à l’esprit ? Mais dis : la mesure de deux portes. Et j’ajoute une explication dans ce verset : « et l’Éternel passera pour frapper l’Égypte, et Il verra le sang » : le Nom dans sa plénitude ; et c’est « et le sang sera pour vous un signe », de l’expression « lettres » (otiyyot) ; « sur le linteau », le vav ; « et sur les deux montants », les deux hé ; c’est ce qu’il dit « et l’Éternel passera par-dessus la porte », expression de « pas » (pesi‘a), c’est-à-dire : Il sautera de là, et il ne permettra pas au destructeur d’entrer, parce que (la maison) est scellée de Son sceau ; et comprends cela.

ואם כן היו ד' מזבחות כנגד ד' אותיות השם, וכן אמרו במדרש ד' מזבחות היו לאבותינו במצרים ואלו הם המשקוף ושתי המזוזות והסף והיה הסף כלי קטן ועגול וכן עוד ד' כוסות של פסח כנגדם כוס ראשון של קדוש כנגד אות יו"ד שהוא קדש וכן הוא אומר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש, כוס ב' שאומר עליו ההגדה והוא ספור הנסים כנגד אות ה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות, כוס ג' של ברכת המזון כנגד אות וי"ו שנקרא שמים ממה שכתוב (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים, ומשם בא המזון ממה שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כוס ד' שאומר עליו שפוך חמתך כנגד ה"א אחרונה שהיא מדת הדין וזה מבואר.

Et s’il en est ainsi, il y avait quatre autels en regard des quatre lettres du Nom ; et ainsi ils ont dit dans le Midrash : quatre autels avaient nos pères en Égypte, et ce sont : le linteau, les deux montants et le saf ; ce saf était un petit récipient rond ; et de même les quatre coupes de Pessa‘h sont en regard d’eux : la première coupe, du Qiddouch, en regard de la lettre yod, qui est sainteté, comme il est dit (Psaumes 134,2) « levez vos mains vers le sanctuaire (qodesh) » ; la deuxième coupe, sur laquelle on dit la Haggada, qui est le récit des miracles, en regard de la lettre hé, d’où se tirent les miracles et les plaies ; la troisième coupe, de la bénédiction après le repas, en regard de la lettre vav, qui est appelée « ciel », selon ce qui est écrit (I Rois 8,32) « et Toi, Tu entendras des cieux », et de là vient la nourriture, selon ce qui est écrit (Exode 16,4) « voici que Je vais faire pleuvoir pour vous du pain du ciel » ; la quatrième coupe, sur laquelle on dit « verse Ta fureur », en regard du dernier hé, qui est l’attribut de rigueur ; et cela est clair.

ויתכן עוד לפי הפשט כי אות הדם רמז לחיים ומיתה, מיתה בשונאיהם היא מכת בכורות וחיים לישראל כי הדם הוא הנפש, וכיון שנעשה בהם זכרון זה ולא יתן המשחית. וענין המשחית הזה הוא מלאך המשחית שאין להבין אותו על המכה במצרים כי הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה, ובאר הכתוב ופסח ה' שהוא בעצמו המכה במצרים על הפתח ולא יתן רשות למלאך המשחית בעולם בשעת המגפה שיבא אל בתיהם, וכענין שאמר בדוד (שמואל ב כ״ד:ט״ז) ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, ולמדנו הכתוב הזה כי אע"פ שהקב"ה הוא המכה, המלאך המכה היה שם הוא וכחותיו הרבים שכלן כחות מדת הדין הממונין על הדין כמלך שהוא עובר ממקום למקום לעשות נקמה באויביו ובאין עמו ספקלטורין אבל אותם ספקלטורין לא היו רשאין להכות כלל ולא מצאו ידיהם לפעול במנויים בלילה ההוא במצרים,

Et il est possible encore, selon le sens simple, que le signe du sang fasse allusion à la vie et à la mort : la mort pour leurs ennemis, c’est la plaie des premiers-nés, et la vie pour Israël, car le sang est l’âme ; et puisqu’on a fait pour eux ce souvenir, « et il ne permettra pas au destructeur ». Et le sens de ce destructeur (mashḥit) est l’ange destructeur, qu’il ne faut pas comprendre comme étant celui qui frappe en Égypte, car le Saint, béni soit-Il, Lui-même et Sa Gloire est celui qui frappe ; et l’Écriture explique « et l’Éternel passera par-dessus la porte » : Lui-même, qui frappe en Égypte, épargne l’entrée des maisons, et Il ne donnera pas permission à l’ange destructeur dans le monde, à l’heure de la plaie, d’entrer dans leurs maisons, selon ce qui est dit de David (II Samuel 24,16) « et Il dit à l’ange qui détruisait le peuple : assez, retire maintenant ta main » ; et nous apprenons par ce verset que, bien que le Saint, béni soit-Il, soit Celui qui frappe, l’ange qui frappait était là, lui et ses nombreuses forces, qui sont toutes des forces de l’attribut de rigueur, préposées au jugement, comme un roi qui passe de lieu en lieu pour exercer la vengeance contre ses ennemis, et viennent avec lui des exécuteurs ; mais ces exécuteurs n’avaient pas le droit de frapper du tout, et ils ne purent exercer leur fonction cette nuit-là en Égypte,

כי המניעה הזאת באה להם מאת הקב"ה שהוא לא רצה לעשות נקמה כי אם על ידו, ולכך לא היו רשאין להשחית במצרים כי הוא יתברך מנעם מזה וכענין שדרשו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח, אבל בישראל אין להם מניעה והיה אפשר שישלוט עליהם אחד מן הכחות המשחיתים ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתים, וזהו שאמר ולא יתן המשחית כלומר ולא יתן רשות למלאך המשחית שיבא אל בתיכם, והמובן מזה כי לולא האות היה בא לפי שענין אפשרי היה לא נמנע כאשר על מצרים ומעתה יהיה נמנע בסבת האות.

car cet empêchement leur est venu de la part du Saint, béni soit-Il, qui ne voulut exercer la vengeance que par Lui-même ; et c’est pourquoi ils n’avaient pas le droit de détruire en Égypte, car Lui, béni soit-Il, les en empêcha, comme ils l’ont interprété : Moi et non un ange, Moi et non un séraphin, Moi et non l’envoyé. Mais pour Israël il n’y a pas pour eux d’empêchement, et il était possible que l’une des forces destructrices exerce son pouvoir sur eux ; c’est pourquoi ils eurent besoin du signe du sang, car sans le signe ils auraient détruit ; et c’est ce qu’il dit « et il ne permettra pas au destructeur » : c’est-à-dire : il ne donnera pas permission à l’ange destructeur d’entrer dans vos maisons ; et ce qu’on en comprend, c’est que sans le signe il serait entré, car la chose était possible et n’était pas empêchée, comme pour l’Égypte ; et désormais elle sera empêchée à cause du signe.

וה' הכה כל בכור בארץ מצרים. שלם להם הקב"ה בי' מכות הללו מדה כנגד מדה וע"כ היו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב. עקר בטחונם היה היאור שהיה משקה שדותיהם וכרמיהם ושעבדו לישראל לשאוב את מימיהם לפיכך היו מימי היאור לדם. והיו מעוררים ישראל משנתם ומקימים אותם ממטותם בלילה לעבוד עבודת פרך והיו מקרקרין מתוך הסבל מכאב לב הביא עליהם צפרדעים בחדריהם ועל מטותיהם שנאמר ובחדר משכבך ועל מטתך, והיו הצפרדעים מקרקרין במעיהם. מנעו מישראל מרחצאות והיו הכנים מצערים אותם לפיכך הרחישה אדמתם כנים.

« Et l’Éternel frappa tout premier-né dans le pays d’Égypte. » Le Saint, béni soit-Il, leur rendit, dans ces dix plaies, mesure pour mesure, et c’est pourquoi les plaies furent « Dtsa‘kh ‘Adash Be-A‘hav ». Le fondement de leur confiance était le fleuve, qui irriguait leurs champs et leurs vignes, et ils avaient asservi Israël pour puiser leurs eaux ; c’est pourquoi les eaux du fleuve devinrent du sang. Et ils réveillaient Israël de son sommeil et les levaient de leurs lits la nuit pour le dur travail, et ils grondaient (miqarqerim) sous le fardeau, de douleur de cœur ; Il amena sur eux des grenouilles dans leurs chambres et sur leurs lits, comme il est dit « et dans la chambre où tu couches, et sur ton lit », et les grenouilles coassaient (miqarqerot) dans leurs entrailles. Ils privèrent Israël de bains, et les poux les tourmentaient ; c’est pourquoi leur terre grouilla de poux.

היו מצוים להם צודו לנו חיות כגון אריות ודובים לכך הביא עליהם ערוב. היו משתעבדים בהם לרעות מקניהם לכך שלח בהם דבר היו משתעבדים בהם להחם להם חמין הביא עליהם שחין. היו סוקלים אותם באבנים הביא עליהם ברד. היו גוזרין עליהם להיותם כורמים בכרמיהם הביא עליהם ארבה להשחית הפירות. היו מסגרים אותם בבית האסורים בבתי כלאים ובמקומות החשך הביא עליהם חשך. חשבו להרוג ישראל הנקראים בכורו של הקב"ה שנאמר (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל לפיכך הרג בכוריהם הה"ד וה' הכה כל בכור.

Ils ordonnaient à Israël : chassez pour nous des bêtes sauvages, comme des lions et des ours ; c’est pourquoi Il amena sur eux la horde de bêtes sauvages. Ils les asservissaient pour faire paître leur bétail ; c’est pourquoi Il envoya sur lui la peste. Ils les asservissaient pour leur chauffer de l’eau chaude ; Il amena sur eux les ulcères. Ils les lapidaient avec des pierres ; Il amena sur eux la grêle. Ils décrétaient qu’ils soient vignerons dans leurs vignes ; Il amena sur eux les sauterelles pour détruire les fruits. Ils les enfermaient dans la prison, dans les maisons de détention et dans les lieux obscurs ; Il amena sur eux les ténèbres. Ils pensèrent tuer Israël, appelé le premier-né du Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Exode 4,22) « mon fils, mon premier-né, Israël » ; c’est pourquoi Il tua leurs premiers-nés ; c’est ce qui est écrit : « et l’Éternel frappa tout premier-né ».

ובמדרש ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהביא המכות על פרעה וחילו כטכסיס המלכים שכן דרך מלך בשר ודם הבא להלחם עם מלך אחר הוא מונע מהם המים תחלה, כך עשה הקב"ה בתחלה סכר להם אמת המים שהפך מימיהם לדם והיו מתים בצמא, זהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, ואח"כ מביא עליהם קולניות וחיילות מרעישות ברעש גדול במצהלות סוסים ומרכבות, כענין שכתוב (נחום ג׳:ב׳) סוס דוהר ומרכבה מרקדה מרעישין הלב ומקרקרין בני מעיו של אדם לגודל הפחד כן עשה הקב"ה הביא עליהם צפרדעים שהיו שורקים ומשמיעים קול.

Et dans le Midrash : que soit loué le nom du Roi des rois des rois, le Saint, béni soit-Il, qui amena les plaies sur Pharaon et son armée selon la tactique des rois : car telle est la voie d’un roi de chair et de sang qui vient faire la guerre à un autre roi : il leur retire d’abord l’eau ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : au début, Il ferma pour eux le canal d’eau, car Il changea leurs eaux en sang, et ils mouraient de soif ; c’est ce qu’il dit « car ils ne pouvaient pas boire des eaux du fleuve » ; et ensuite il amène sur eux des corps bruyants (qolaniyot) et des troupes qui font trembler d’un grand fracas, avec le hennissement des chevaux et des chars, selon ce qui est écrit (Nahoum 3,2) « cheval qui galope et char qui bondit » : ils font trembler le cœur et font gronder les entrailles de l’homme à cause de la grandeur de la peur ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena sur eux des grenouilles, qui sifflaient et faisaient entendre une voix.

אח"כ מביא עליהם רובי קשת לירות בהם חצים כן עשה הקב"ה מביא עליה כנים שהיו נכנסים בגופם כמין חץ. אחר כך מוסיף ושולח בעד עמים רבים מארצות רחוקות ומלשונות נכרים כן עשה הקב"ה הביא עליהם ערוב והם חיות רעות מן המדבר במינים רבים חלוקים זה מזה להשחית את הכל. ואח"כ מתקרב יותר ומביא עליהם דורמסאות (פירוש שולח להם רוכבי סוסים לרוץ סביבות הארץ להרוג המקנה) כן עשה הקב"ה הביא דבר במקניהם. ואחרי כן מתקרב יותר ומביא נפט להרוג חיילות האורבים כן עשה הקב"ה הביא עליהם שחין.

Ensuite il amène sur eux des archers pour tirer sur eux des flèches ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena sur eux les poux, qui entraient dans leurs corps comme une sorte de flèche. Ensuite il ajoute et envoie chercher des peuples nombreux de pays lointains et de langues étrangères ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena sur eux la horde de bêtes sauvages, qui sont des bêtes mauvaises du désert, en espèces nombreuses, différentes les unes des autres, pour tout détruire. Et ensuite il se rapproche davantage et amène sur eux des dormasot (explication : il leur envoie des cavaliers à cheval pour courir autour du pays et tuer le bétail) ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena la peste sur leur bétail. Et ensuite il se rapproche davantage et amène du naphte pour tuer les troupes qui s’embusquent ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena sur eux les ulcères.

ואחרי כן מתקרב יותר ומביא ומשליך עליהם אבני בליסטראות להרוס חומות העיר כן עשה הקב"ה הביא ברד. ואחרי כן מתקבצים האוכלוסין והחיילות להכנס בעיר כן עשה הקב"ה הביא עליהם ארבה שהיתה מכה ומכלה כל שהותיר הברד, כיון שנכנסו תפשו את אנשי העיר ונתנום בבית האסורים זה החשך. ואח"כ הכה את כל הגדולים שבהם שנאמר ומת כל בכור בארץ מצרים.

Et ensuite il se rapproche davantage, et amène et jette sur eux des pierres de balistes pour démolir les murailles de la ville ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena la grêle. Et ensuite les multitudes et les troupes se rassemblent pour entrer dans la ville ; ainsi fit le Saint, béni soit-Il : Il amena sur eux les sauterelles, qui frappaient et consumaient tout ce que la grêle avait laissé ; une fois entrés, ils saisirent les gens de la ville et les mirent en prison : ce sont les ténèbres. Et ensuite il frappa tous les grands d’entre eux, comme il est dit « et tout premier-né mourra dans le pays d’Égypte ».

וכל המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים עתיד הוא להביאם על אדום שנאמר (ישעיהו כ״ג:ה׳) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר, כל צר שבמקרא חסר במלכות אדום הכתוב מדבר, במצריים דם ובאדום דם שנאמר (יואל ג׳:ג׳) דם ואש ותמרות עשן, במצרים צפרדעים שקולם נשמע ובאדום כתיב (ישעיהו ס״ו:ו׳) קול שאון מעיר קול מהיכל, במצרים נהפך עפרה כנים ובאדום כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, במצרים ערוב ובאדום כתיב (שם יא) וירשוה קאת וקפד וינשוף ועורב וגו', במצרים דבר ובאדום כתיב (יחזקאל ל״ח:כ״ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם,

Et toutes les plaies que le Saint, béni soit-Il, amena sur les Égyptiens en Égypte, Il est destiné à les amener sur Édom, comme il est dit (Isaïe 23,5) « quand on apprendra la nouvelle pour l’Égypte, on sera saisi d’angoisse comme à la nouvelle de Tsor » : chaque « tsor » dans l’Écriture, écrit défectivement, l’Écriture parle du royaume d’Édom. En Égypte, du sang, et chez Édom, du sang, comme il est dit (Joël 3,3) « du sang, et du feu, et des colonnes de fumée » ; en Égypte, des grenouilles dont la voix s’entendait, et chez Édom il est écrit (Isaïe 66,6) « une voix de tumulte vient de la ville, une voix vient du palais » ; en Égypte, sa poussière fut changée en poux, et chez Édom il est écrit (ibid. 34,9) « ses torrents seront changés en poix, et sa poussière en soufre » ; en Égypte, la horde de bêtes sauvages, et chez Édom il est écrit (ibid. 11) « le pélican et le hérisson en prendront possession, le hibou et le corbeau, etc. » ; en Égypte, la peste, et chez Édom il est écrit (Ézéchiel 38,22) « et Je plaiderai avec lui par la peste et par le sang » ;

במצרים שחין ובאדום כתיב (זכריה י״ד:י״ב) המק בשרו והוא עומד על רגליו, במצרים ברד ובאדום כתיב (יחזקאל י״ג:י״ג) ואבני אלגביש, במצרים ארבה ובאדום כתיב (שם לט) בן אדם אמור לצפור כל כנף הקבצו ובאו, במצרים חשך ובאדום כתיב (ישעיהו ל״ד:י״א) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, במצרים מכת בכורות ובאדום כתיב (שם) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט, וכתיב (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב, וכתיב (שם) כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב (שם) וירדו ראמים עמם, רבי מאיר אומר אלו רומיים,

en Égypte, les ulcères, et chez Édom il est écrit (Zacharie 14,12) « sa chair se consumera pendant qu’il se tient sur ses pieds » ; en Égypte, la grêle, et chez Édom il est écrit (Ézéchiel 13,13) « et des pierres de grêle (elgavish) » ; en Égypte, les sauterelles, et chez Édom il est écrit (ibid. 39,17) « fils de l’homme, dis à l’oiseau de toute aile : rassemblez-vous et venez » ; en Égypte, les ténèbres, et chez Édom il est écrit (Isaïe 34,11) « et Il étendra sur elle le cordeau du chaos et les pierres du vide » ; en Égypte, la plaie des premiers-nés, et chez Édom il est écrit (ibid. 5) « car Mon épée s’est enivrée dans les cieux, voici qu’elle descendra sur Édom, et sur le peuple de Mon anathème pour le jugement », et il est écrit (ibid. 6) « l’épée de l’Éternel est pleine de sang, engraissée de graisse », et il est écrit (ibid.) « car il y a un sacrifice pour l’Éternel à Botsra, etc. », et il est écrit (ibid. 7) « et les buffles descendront avec eux » ; Rabbi Meir dit : ce sont les Romains.

רבי אבא בר כהנא אומר חשך ואפלה שמשו במצרים אבל תהו ובהו לא שמשו בעוה"ז ועתידים לשמש בכרך גדול שברומי, שנאמר (שם) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו לאומות העולם שלא קבלו את התורה מתוך החשך שנאמר עליהם (שם ס) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועל ישראל נאמר (שם) ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, מי שפרע מהראשונים יפרע מהאחרונים.

Rabbi Abba bar Kahana dit : ténèbres et obscurité ont servi en Égypte, mais le chaos et le vide n’ont pas servi dans ce monde, et ils sont destinés à servir dans la grande cité qui est à Rome, comme il est dit (ibid. 11) « et Il étendra sur elle le cordeau du chaos et les pierres du vide » : pour les nations du monde qui n’ont pas accepté la Torah, dans les ténèbres, comme il est dit à leur sujet (ibid. 60,2) « car voici que les ténèbres couvrent la terre et l’obscurité les peuples » ; et sur Israël il est dit (ibid.) « et sur toi l’Éternel se lèvera et Sa gloire sera vue sur toi » ; Celui qui a puni les premiers punira les derniers.

ותחזק מצרים על העם. אחר שלקו בעשר מכות הוצרכו לשלחם בעל כרחם ועוד שנטלו מהם כל ממונם זהו שאמר מיד וינצלו את מצרים, וכן דרשו רז"ל במדרש משלי מאי דכתיב (משלי כ״ז:י״ז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשים זה עם זה בדברים בשעה שנכנס משה לפני פרעה אמר לו מי שלחך, אמר לו אלהי העברים שלחני אליך, אמר לו ומה אמר לך, אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירים לא שלח לי אגרת מעולם,

« Et l’Égypte pressa le peuple. » Après avoir été frappés par dix plaies, ils furent contraints de les renvoyer malgré eux, et en outre on leur prit tout leur argent ; c’est ce qu’il dit aussitôt « et ils dépouillèrent l’Égypte » ; et ainsi ont interprété nos Sages de mémoire bénie dans le Midrash de Proverbes : que signifie ce qui est écrit (Proverbes 27,17) « le fer s’aiguise par le fer, et l’homme aiguise la face de son prochain » ? « Le fer par le fer » : c’est Moshé le juste et Pharaon l’impie, qui se heurtaient l’un l’autre par des paroles : à l’heure où Moshé entra devant Pharaon, celui-ci lui dit : qui t’a envoyé ? Il lui dit : le Dieu des Hébreux m’a envoyé vers toi. Il lui dit : et que t’a-t-Il dit ? Il lui dit : « renvoie Mon peuple et qu’ils Me servent ». Il lui dit : y a-t-il un dieu au monde que je ne connaisse pas ? Par ta vie, tous les dieux du monde m’ont envoyé des lettres, mais ce dieu dont vous parlez ne m’a jamais envoyé de lettre,

כיון שלא מצא שמו של הקב"ה א"ל לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להם מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם שנאמר (ישעיהו י״ט:י״א) אך אוילים שרי צען חכמי יועצי פרעה וגו', אמר להם שוטים שבעולם קראתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידעו, וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלחם על כרחך, משל למה הדבר דומה לשר שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק הלך והביא לו דג מבאיש,

puisqu’il ne trouva pas le nom du Saint, béni soit-Il, il lui dit : ne t’ai-je pas dit « je ne connais pas l’Éternel » ? Aussitôt il envoya chercher tous les sages d’Égypte et leur dit : avez-vous jamais entendu le nom du dieu de ceux-ci ? Ils lui dirent : nous avons entendu ainsi : c’est un fils de sages, fils de rois d’autrefois, comme il est dit (Isaïe 19,11) « les princes de Tsoan ne sont que des insensés, les sages conseillers de Pharaon, etc. ». Le Saint, béni soit-Il, leur dit : insensés ! Vous vous êtes appelés sages et vous M’avez qualifié de « fils de sages » ! Par votre vie, Je ferai disparaître votre sagesse du monde, comme il est dit (ibid. 29,14) « et la sagesse de ses sages périra ». Tu dis « je ne connais pas l’Éternel » : à la fin tu Le connaîtras ; « et aussi Israël je ne le renverrai pas » : à la fin tu les renverras malgré toi. Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un prince qui dit à son serviteur : va m’apporter un poisson du marché ; il alla et lui apporta un poisson qui sentait mauvais.

אמר לו שלש אני מטיל עליך או אכול הדג או תלקה ק' מלקיות או תתן ק' מנה אמר לו אני אוכל הדג לא הספיק לאכלו עד שאמר אני לוקה מאה מלקיות, לקה חמשים או ששים לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג מבאיש ולוקה את המכות ונותן מאה מנה, כך עשה הקב"ה למצרים לקו ושלחו את ישראל ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד.

Il lui dit : je t’impose l’une de trois choses : ou bien mange le poisson, ou bien tu recevras cent coups de fouet, ou bien tu paieras cent manés. Il lui dit : je mange le poisson ; il n’avait pas fini de le manger qu’il dit : je reçois cent coups ; il en reçut cinquante ou soixante ; il n’avait pas fini de recevoir les coups qu’il dit : je paie cent manés. Il se trouva qu’il mangea le poisson qui sentait mauvais, reçut les coups, et paya cent manés. Ainsi fit le Saint, béni soit-Il, aux Égyptiens : ils furent frappés, ils renvoyèrent Israël, et on prit leur argent. Qu’est-ce qui leur causa cela ? Parce qu’ils se sont raidis devant le Saint, béni soit-Il, Lui aussi s’est raidi contre eux par Moshé, comme il est dit : « le fer par le fer ».

טרם יחמץ. וכן מצינו לעתיד שאמר הנביא (הושע ז׳:ד׳) ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו.

« Avant qu’elle ne lève. » Et de même nous trouvons pour l’avenir, ce que dit le prophète (Osée 7,4) « celui qui attise le feu cesse de le faire depuis le pétrissage de la pâte jusqu’à sa fermentation ».

משארותם שירי מצה ומרור ואמרי לה שירי פסחים שנאמר ולא תותירו ממנו עד בקר.

« Leurs pétrins (mish’arotam) » : restes de matsa et d’herbes amères ; et d’autres disent : restes des Pessa‘him, comme il est dit « et vous n’en laisserez pas de reste jusqu’au matin ».

על שכמם. הרבה בהמות היו להם שכן כתוב מקנה כבד מאד, אלא שהיו מחבבים את המצות.

« Sur leurs épaules. » Ils avaient beaucoup de bêtes, car il est écrit « un bétail très abondant », mais ils chérissaient les matsot.

כלי כסף וכלי זהב ושמלות. המאוחר בכתוב חשוב יותר מחברו הזהב חשוב מן הכסף והשמלות חשובים מן הזהב, וכיצא בו (בראשית י״ב:א׳) מארצך וממולדתך ומבית אביך בית האב חשוב מארץ מולדתו.

« Des objets d’argent, des objets d’or et des vêtements. » Ce qui vient en dernier dans l’Écriture est plus important que son compagnon : l’or est plus important que l’argent, et les vêtements plus importants que l’or ; et de même (Genèse 12,1) « de ton pays, de ton lieu de naissance et de la maison de ton père » : la maison du père est plus importante que le pays de sa naissance.

כשש מאות אלף רגלי כו'. הלשון הזה יורה שלא היו שש מאות אלף שלמים ומפני שהתורה לא הזכירה כוון חשבונם בדקדוק כמה היו הגברים או כמה יחסרו מן השש מאות אלף, נראה לומר שלא היו חסרים כי אם אחד ולא רצה להזכיר מנינם בחסרון.

« Environ six cent mille hommes de pied, etc. » Cette expression indique qu’ils n’étaient pas six cent mille complets ; et parce que la Torah n’a pas mentionné le calcul exact de leur compte, combien étaient les hommes ou combien manquaient aux six cent mille, il semble qu’il ne leur manquait qu’un seul, et qu’elle n’a pas voulu mentionner leur dénombrement avec un manque.

וכן מצאתי בפרקי ר' אליעזר פרק ל"ט כשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ששים רבוא חסר חד מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם ועלה מספרם ששים רבוא הוא שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) ואנכי אעלך גם עלה ע"כ.

Et ainsi j’ai trouvé dans les Chapitres de Rabbi Eliézer, chapitre 39 : quand Israël monta d’Égypte, tous les hommes furent recensés : six cent mille moins un ; que fit le Saint, béni soit-Il ? Il entra dans le compte avec eux, et leur nombre monta à six cent mille ; c’est ce qui est dit (Genèse 46,4) « et Moi, Je te ferai monter aussi » ; fin.

וגם צדה לא עשו להם. הגיד הכתוב מעלתם של ישראל כי האמינו בה' ובמשה עבדו ולא אמרו איך נצא אל המדבר הגדול והנורא בלא צדה.

« Et ils ne s’étaient pas non plus fait de provisions. » L’Écriture proclama la haute valeur d’Israël, car ils crurent en l’Éternel et en Moshé Son serviteur, et ne dirent pas : comment sortirons-nous vers le grand et redoutable désert sans provisions ?

והנה זה גודל מדת הבטחון ועל זה הקב"ה משבחם ע"י הנביא הוא שאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

Et voici que c’est la grandeur de l’attribut de confiance (bita‘hon), et pour cela le Saint, béni soit-Il, les loue par le prophète ; c’est ce qu’il dit (Jérémie 2,2) « Je me souviens en ta faveur de la bonté de ta jeunesse, de l’amour de tes fiançailles, quand tu marchais après Moi dans le désert, dans une terre non ensemencée ».

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. מצינו בגאולת מצרים ג' קצים והם ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחלת גרות זרע אברהם עם ענים ודלותם ולחצם של בניו שנאמר (בראשית ט״ו:י״ג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו.

« Et le séjour des enfants d’Israël, qu’ils séjournèrent en Égypte. » Nous trouvons dans la délivrance d’Égypte trois termes, et ce sont : 400 ans, 430 ans, 210 ans. Quatre cents ans sont comptés depuis le début du séjour en terre étrangère de la descendance d’Abraham, avec l’affliction, la pauvreté et l’oppression de ses fils, comme il est dit (Genèse 15,13) « et ils les asserviront et les affligeront quatre cents ans », et en cela sont compris le séjour d’étranger et l’asservissement. Quatre cent trente ans sont comptés depuis Isaac, depuis l’heure où il naquit. Deux cent dix ans, ce sont ceux où ils séjournèrent en Égypte, la valeur numérique de רד״ו.

וכן תמצא בגאולתנו העתידה ג' קצים בספר דניאל אלף ק"נ אלף ר"צ אלף של"ה הוא שכתוב תחלה (דניאל ח׳:י״ג) ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש, חשוב ימים ולילות ביחד וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"נ שנה, וכתיב (שם יב) ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים, וכתיב אחריו אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והיתה הסבה מאת הקב"ה שהיתה גאולת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה ושלא נאמר אבדה תקותנו נגזרנו לנו כי מאחר שנתברר לנו כי ג' קצים אלו של גאולת מצרים שלשתן היו אמת, כן עלינו להאמין כי ג' קצים המפורשין בדניאל בגאולתנו העתידה כלם אמת אע"פ שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים שאם יזכו יהיו נגאלין בראשון ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי ואי אפשר שתאחר הגאולה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

Et de même tu trouves, dans notre délivrance future, trois termes dans le livre de Daniel : 1150, 1290, 1335. C’est ce qui est écrit d’abord (Daniel 8,13-14) « et un saint dit à un certain (palmoni) qui parlait : jusqu’à quand la vision du sacrifice perpétuel et de la transgression dévastatrice, pour livrer et le sanctuaire et l’armée à être foulés ? Et il me dit : jusqu’à deux mille trois cents soirs et matins, et le sanctuaire sera justifié » ; compte jours et nuits ensemble ; et puisque nous les avons divisés en jours, voici 1150 ans ; et il est écrit (ibid. 12,11) « et depuis le temps où l’on a retiré le sacrifice perpétuel et dressé l’abomination dévastatrice, mille deux cent quatre-vingt-dix jours » ; et il est écrit après cela (ibid. 12) « heureux celui qui attend et atteint mille trois cent trente-cinq jours » ; et la cause venait du Saint, béni soit-Il, que la délivrance d’Égypte ait eu lieu selon trois termes, afin de fortifier nos mains faibles dans notre présent exil, et pour que nous ne disions pas : notre espérance est perdue, nous sommes retranchés ; car puisqu’il nous a été montré que ces trois termes de la délivrance d’Égypte, tous trois, furent vrais, ainsi nous devons croire que les trois termes explicites dans Daniel, pour notre délivrance future, sont tous vrais, bien qu’il y ait là des mesures et des calculs différents ; et c’est pourquoi on a décrété ici et là trois termes, afin que, s’ils méritent, ils soient délivrés au premier, et s’ils ne méritent pas au premier, qu’ils méritent au deuxième, et s’ils ne méritent pas au deuxième, qu’ils méritent au troisième ; et il est impossible que la délivrance soit retardée au-delà du dernier terme fixé. Ainsi écrivit Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie.

וכל ערל לא יאכל בו. מכאן שמל אותם במצרים ועל זה אמרו רז"ל נתן להם דם הפסח ודם המילה שנאמר (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', ולכך הזכיר מיד כי עשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה וזה יכלול שנמולו כלן ועשו את הפסח, וכן כתוב בפירוש כי מולים היו כל העם היוצאים אבל למעלה במצות הפסח אמר ויעשו בני ישראל לא אמר כל בני ישראל לפי שהיו בהם טמאים ואי אפשר לעשות הפסח בטומאה.

« Et aucun incirconcis n’en mangera. » De là, que (Moshé) les circoncit en Égypte ; et sur cela nos Sages de mémoire bénie ont dit : Il leur donna le sang du Pessa‘h et le sang de la circoncision, comme il est dit (Ézéchiel 16,6) « et Je passai près de toi et te vis te débattre dans tes sangs, etc. » ; et c’est pourquoi il mentionna aussitôt « et tous les enfants d’Israël firent comme l’Éternel l’avait ordonné à Moshé », ce qui comprend qu’ils furent tous circoncis et firent le Pessa‘h ; et il est aussi écrit expressément (Josué 5,5) « car tout le peuple qui sortait était circoncis » ; mais plus haut, dans le commandement du Pessa‘h, il dit « et les enfants d’Israël firent », il ne dit pas « tous les enfants d’Israël », parce qu’il y avait parmi eux des impurs, et il est impossible de faire le Pessa‘h dans l’impureté.

וידבר ה' אל משה לאמר. על דרך הפשט מה שהוסיף לאמר, כלומר לאמר לישראל. או הוסיף לאמר על הנסתר לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר הנגלה הוא פשטי המצות והנסתר הוא הפנימי שבתוכו שאין דעת ההמון ראוי לו, וכן אמר דוד עליו השלום (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כי הדבור אחד ויש בו שתי משמעיות וכן אמר שלמה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף וגו', המשיל הנגלה לכסף והפנימי לזהב שהוא נסתר בתוך הכסף ומעולה יותר ממנו.

« Et l’Éternel parla à Moshé, pour dire. » Selon le sens simple (peshat), ce qu’il a ajouté « pour dire » signifie : pour dire à Israël. Ou bien il a ajouté « pour dire » à propos du sens caché : car dans toutes les paroles de la Torah il y a du révélé et du sens caché ; le révélé est le sens simple des commandements, et l’occulte est l’intériorité qui s’y trouve, auquel l’entendement du grand nombre n’est pas préparé ; et ainsi dit David, paix sur lui (Psaumes 62,12) « Dieu a parlé une fois, deux choses j’ai entendues » : car la parole est une, et elle a deux significations ; et ainsi dit Shelomo (Proverbes 25,11) « des pommes d’or dans des ciselures d’argent, etc. » : il compara le révélé à l’argent et l’intérieur à l’or, qui est caché à l’intérieur de l’argent et plus excellent que lui.

והנה זה באור וידבר ה' אל משה לאמר ברוב מקומות התורה וידבר ה' אל משה הוא פשט המצוה לאמר שיגלה לו הנסתר שבה.

Et voici l’explication de « et l’Éternel parla à Moshé, pour dire » dans la plupart des endroits de la Torah : « et l’Éternel parla à Moshé » est le sens simple du commandement, « pour dire » : pour lui révéler le sens caché qui s’y trouve.

והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא וידבר ה' אל משה לאמר באמירה גמורה כלומר אמירה נראית לא מסופקת לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.

Et le Ramban, de mémoire bénie, écrivit dans la section Vaéra : « et l’Éternel parla à Moshé pour dire » : dans une parole complète, c’est-à-dire une parole clairement manifestée, sans ambiguïté, parce que sa prophétie était manifeste, non douteuse, de bouche à bouche, et en vision, et non en énigmes.

וע"ד הקבלה וידבר ה' אל משה הוא הכח הפנימי הנעלם לאמר ע"י שכינה וזהו שכתוב (שמות כ״ד:י״ב) אשר כתבתי להורתם, חסר וא"ו, מלשון (שיר השירים ג׳:ד׳) ואל חדר הורתי וכבר ידעת כי הדבור פנימי יותר מן האמירה כי הדבור הוא התורה שבכתב והאמירה היא התורה שבעל פה, וזה ידוע לחכמי הקבלה, וזהו מה שדרשו חכמי האמת (איכה ב׳:י״ז) בצע אמרתו זו פורפירא שלו.

Et selon la voie de la Kabbale, « et l’Éternel parla à Moshé » est la force intérieure cachée ; « pour dire », par la Présence (Shekhina) ; et c’est ce qui est écrit (Exode 24,12) « que J’ai écrit pour les instruire (le-horotam) », avec le vav manquant, de l’expression (Cantique 3,4) « et dans la chambre de celle qui m’a conçu (horati) » ; et tu sais déjà que le discours (dibbour) est plus intérieur que le dire (amira), car le discours est la Torah écrite et le dire est la Torah orale, et cela est connu des sages de la Kabbale ; et c’est ce que les sages de vérité ont interprété (Lamentations 2,17) « Il a déchiré Son manteau (imrato) » : c’est sa porphyra.

ויש לך להתבונן איך עשאוהו מלשון אמרא ופירוש פורפירא מעיל כלומר שפת המעיל, ומפורש אמרו רז"ל, (ישעיהו ה׳:כ״ד) כי מאסו את תורת ה' צבאות, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, ובאור הלשונות כי ויאמר מלשון אמרא שהוא שפת המעיל שאדם לובשו בצד שמאל, כענין שכתוב (שמואל א כ״ח:י״ד) והוא עוטה מעיל ועטיה בצד שמאל הוא, וזהו שכתוב (תהילים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה וזהו מדת הדין, אבל וידבר מלשון דבורה והיא תורה שבכתב שהיא כוללת מדת רחמים ומדת הדין לפי שהתורה שבעל פה נאצלת ממנה וכן הדבורה כוללת מתיקות ועקיצה כן תורה שבכתב כוללת רחמים ודין, והבן זה.

Et tu dois examiner comment ils l’ont fait venir de l’expression « amra » ; et l’explication de « porphyra » est « manteau », c’est-à-dire l’ourlet du manteau ; et nos Sages de mémoire bénie l’ont dit expressément (Isaïe 5,24) « car ils ont méprisé la Torah de l’Éternel des armées » : c’est la Torah écrite, « et ils ont dédaigné la parole (imrat) du Saint d’Israël » : c’est la Torah orale ; et l’explication des expressions est que « va-yomer » vient de « amra », qui est l’ourlet du manteau que l’homme porte du côté gauche, comme ce qui est écrit (I Samuel 28,14) « et il est enveloppé d’un manteau », et on le porte du côté gauche, et c’est ce qui est écrit (Psaumes 104,2) « Il s’enveloppe de lumière comme d’un vêtement » ; et c’est l’attribut de rigueur (middat ha-din) ; mais « va-yedabber » vient de « devora » (abeille) et c’est la Torah écrite, qui comprend l’attribut de miséricorde et l’attribut de rigueur, parce que la Torah orale en est émanée ; et ainsi l’abeille comprend douceur et piqûre ; de même la Torah écrite comprend miséricorde et rigueur ; et comprends cela.

קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור שאף הוא קרוי בכור.

« Sanctifie-Moi tout premier-né, ouvrant toute matrice. » L’Écriture aurait dû dire : « sanctifie-Moi tout premier-né parmi les enfants d’Israël, chez l’homme et chez la bête », car la plaie des premiers-nés eut lieu aussi bien sur le premier-né du père, qui est le début de sa vigueur, que sur le premier-né de la mère, comme il est écrit « et l’Éternel frappa tout premier-né » ; et même sur le plus grand de la maison s’il n’y a pas de premier-né, car il est aussi appelé premier-né.

אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו כי כן כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו' ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן הוא שאמר (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה כלומר שלא תרחם בן בטנה ולא אמר הישכח אב בנו.

Mais elle a ajouté « ouvrant toute matrice », car elle ne voulut sanctifier parmi les premiers-nés que le premier-né de la mère seulement, parce que le premier-né du père comporte un doute, ce qui n’est pas le cas du premier-né de la mère ; et aussi les premiers-nés du bétail qui étaient sanctifiés étaient des premiers-nés de la mère, car il est écrit (Exode 13,12) « et tu feras passer pour l’Éternel tout ce qui ouvre la matrice, et tout premier produit du bétail, etc. » ; et c’est pourquoi nous trouvons que le prophète compare l’amour du Saint, béni soit-Il, pour Israël à l’amour de la mère pour son fils ; c’est ce qu’il dit (Isaïe 49,14-15) « une femme oubliera-t-elle son nourrisson (‘oula), n’aura-t-elle pas compassion du fils de ses entrailles ? » ; c’est-à-dire qu’elle n’aurait pas compassion du fils de ses entrailles ; et il ne dit pas « un père oubliera-t-il son fils ? ».

ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהילים פ״ט:כ״ח) הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו, והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר, והבטיחם גם אלה תשכחנה שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו (שמות כ) אנכי ה' אלהיך.

Et mon maître, Rabbi Shelomo, de mémoire bénie, a expliqué que ce verset qui dit « une femme oubliera-t-elle son nourrisson » vient nous faire connaître deux choses : l’une, qu’on ne doit pas douter du peuple d’Israël, qui sont les fils du Dieu vivant, comme on ne doit pas douter que Réouven soit le fils de sa mère ; c’est ce que dit David, paix sur lui (Psaumes 89,27-28) « il m’appellera : Tu es mon père, etc., moi aussi je ferai de lui un premier-né » ; et la seconde, de même qu’il est impossible à la mère d’échanger son fils contre un autre, ainsi il est impossible d’échanger Israël contre un autre peuple ; et Il leur promit « même celles-ci pourront oublier » : qu’il oubliera l’affaire du veau, où il est écrit « voici tes dieux, Israël » ; « et Moi, Je ne t’oublierai pas » : qu’il n’oubliera pas l’événement du Sinaï, où il est écrit (Exode 20,2) « Moi, l’Éternel, ton Dieu ».

וכן אמרו במדרש מכת בכורות היתה במצרים אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה (משלי ל״א:י״ח) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כלומר נשמתה והוא הלילה של מכת בכורות.

Et ainsi ont-ils dit dans le Midrash : la plaie des premiers-nés eut lieu en Égypte même sur les premières-nées de sexe féminin, à l’exception de Bitya, fille de Pharaon, qui était première-née et ne mourut pas, car elle trouva un bon défenseur (paraqlit), c’est Moshé, comme il est dit (Exode 2,2) « et elle vit qu’il était bon » ; et sur elle Shelomo dit (Proverbes 31,18) « elle goûte que son commerce est bon ; sa lampe ne s’éteint pas la nuit », c’est-à-dire son âme, et c’est la nuit de la plaie des premiers-nés.

כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. מה ענין חמץ אצל חוזק יד אלא בא הכתוב לרמוז כי החמץ רמז למדת הדין ומפני שישראל השיגו היד הגדולה שהיא מדת הדין ע"כ אסר והרחיק להם את החמץ לרמוז להם שירחיקו מלהאמין במדת הדין לבד שלא יקצצו בנטיעות ושלא יאמינו שמדת הדין בלבד עשתה זאת לפי שהוא יתברך ובית דינו היו שם, וזהו שכתוב בבריאת עולם בראשית ברא אלהים ואחר כך ביום עשות ה' אלהים, וזהו שאמר הנביא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, הזכיר ידי ואחר כך ימיני ומלת אף כמו גם והוא לרבות ולהורות כי לא היד בלבד עשתה זאת וע"כ אמר כי בחזק יד הוציא ה' אתכם כי ה' המוציא לא היד בלבד, וזה טעם איסור החמץ על דרך הקבלה ומזה העניש הכתוב את האוכל חמץ בפסח בחיוב כרת מדה כנגד מדה, כי כל אוכל חמץ בפסח הנה הוא מקצץ בנטיעות וע"כ ונכרתה הנפש ההיא וגו', והבן זה.

« Car c’est par la force de la main que l’Éternel vous a fait sortir d’ici ; et on ne mangera pas de levain. » Quel rapport y a-t-il entre le levain et la force de la main ? Mais l’Écriture vient faire allusion à ce que le levain fait allusion à l’attribut de rigueur ; et parce qu’Israël a perçu la main grande, qui est l’attribut de rigueur, c’est pourquoi Il leur a interdit et éloigné le levain, pour leur faire allusion qu’ils s’éloignent de croire à l’attribut de rigueur seul, afin qu’ils ne « coupent pas les plants », en isolant un attribut divin des autres, et qu’ils ne croient pas que l’attribut de rigueur seul a fait cela, parce que Lui, béni soit-Il, et Son tribunal étaient là ; et c’est ce qui est écrit dans la création du monde « au commencement, Dieu créa », puis ensuite « au jour où l’Éternel Dieu fit » ; et c’est ce que dit le prophète (Isaïe 48,13) « ma main aussi a fondé la terre, et ma droite a étendu les cieux » : il mentionna « ma main » puis « ma droite », et le mot « af » est comme « gam », pour ajouter et indiquer que ce n’est pas la main seule qui a fait cela ; et c’est pourquoi il dit « car par la force de la main l’Éternel vous a fait sortir », car c’est l’Éternel qui fait sortir, non la main seule ; et telle est la raison de l’interdiction du levain selon la voie de la Kabbale ; et de là l’Écriture a puni celui qui mange du levain à Pessa‘h par la peine de retranchement (karet), mesure pour mesure, car quiconque mange du levain à Pessa‘h « coupe les plants », et c’est pourquoi « cette âme sera retranchée, etc. » ; et comprends cela.

ומה שאמר זכור את היום הזה, הוא מצות עשה לזכור יציאת מצרים בכל יום ודרשו רז"ל, (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, זהו שאמרו רז"ל אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית הוא הזכרון ביום ובלילה שהוא כנגד מדת רחמים ומדת הדין וזהו שאמר כי בחוזק יד מדת הדין הוציא ה' מדת רחמים והוא שרמז משה בתפלתו (שמות ל״ב:י״א) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, באר כי ההוצאה לא ביד חזקה בלבד רק בכח גדול וביד חזקה.

Et ce qu’il dit « souviens-toi de ce jour », c’est un commandement positif de se souvenir de la sortie d’Égypte chaque jour ; et nos Sages de mémoire bénie ont interprété (Deutéronome 16,3) « afin que tu te souviennes du jour de ta sortie du pays d’Égypte tous les jours de ta vie » : « les jours de ta vie » : les jours ; « tous les jours de ta vie » : les nuits ; c’est ce qu’ont dit nos Sages de mémoire bénie : « Émet ve-emouna » le soir, et « Émet ve-yatsiv » le matin : c’est le souvenir de jour et de nuit, qui est en regard de l’attribut de miséricorde et de l’attribut de rigueur ; et c’est ce qu’il dit « car par la force de la main », attribut de rigueur, « l’Éternel a fait sortir », attribut de miséricorde ; et c’est ce que fit allusion Moshé dans sa prière (Exode 32,11) « que Tu as fait sortir du pays d’Égypte avec une grande force et une main forte » : il expliqua que la sortie n’eut pas lieu seulement par une main forte, mais par une grande force et une main forte.

בחדש האביב. קבעה תורה חג פסח בזמן האביב שהוא זמן קציר שעורים שהרי קנה השבלת נקרא אביב מלשון אב כי הוא המוליד גרגירי החטה וידוע כי כל מועדי התורה תלויים בזמנים חג הפסח בזמן האביב, חג שבועות בזמן הקציר והוא קציר חטים שנאמר (שמות כ״ג:ט״ז) וחג הקציר בכורי מעשיך, חג הסכות בזמן האסיף, לכך תקנו לנו ז"ל בתפלה ובברכות לומר מקדש ישראל והזמנים ולא המועדים כלשון הכתוב לפי שכל המועדים תלוים בזמן. ועוד נקרא ניסן אביב לפי שהוא אב לי"ב חדשים, ובו מזל טלה אב ובכור לי"ב מזלות.

« Au mois de l’Aviv. » La Torah fixa la fête de Pessa‘h au temps de l’aviv, qui est le temps de la moisson des orges, car la tige de l’épi est appelée aviv, de l’expression « av » (père), parce que c’est lui qui engendre les grains du blé ; et il est connu que toutes les fêtes de la Torah dépendent des saisons : la fête de Pessa‘h à la saison de l’aviv, la fête de Chavou‘ot à la saison de la moisson, qui est la moisson du blé, comme il est dit (Exode 23,16) « et la fête de la moisson, des prémices de ton travail », la fête de Soukkot à la saison de la récolte (asif) ; c’est pourquoi nos Sages de mémoire bénie nous ont institué, dans la prière et dans les bénédictions, de dire « qui sanctifie Israël et les saisons (ha-zemanim) » et non « les fêtes (ha-mo‘adim) » comme l’expression de l’Écriture, parce que toutes les fêtes dépendent de la saison. Et encore, Nissan est appelé aviv parce qu’il est le père (av) des douze mois, et en lui le signe du Bélier est le père et le premier-né des douze signes.

ובמדרש בחדש האביב חדש שהוא כשר לכל לא חמה ולא צנה ולא גשמים וכן הוא אומר (תהילים ס״ח:ז׳) מוציא אסירים בכושרות, בחדש כשר. רבי יוחנן אומר בכושרות, אל תקרי בכושרות אלא בכי ושירות הללו בוכים והללו משוררים, הללו בוכים שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת, הללו משוררים שנאמר (תהילים קי״ח:ט״ו) קול רנה וישועה באהלי צדיקים.

Et dans le Midrash : « au mois de l’Aviv » : un mois qui convient à tous, ni chaleur, ni froid, ni pluies ; et ainsi il est dit (Psaumes 68,7) « Il fait sortir les captifs vers la prospérité (ba-kosharot) » : au mois convenable (kasher). Rabbi Yohanan dit : « ba-kosharot » : ne lis pas « ba-kosharot » mais « be-khi ve-shirot » (en pleurs et en chants) : ceux-ci pleuraient et ceux-là chantaient ; ceux-ci pleuraient, comme il est dit « car il n’y avait pas de maison où il n’y eût un mort » ; ceux-là chantaient, comme il est dit (Psaumes 118,15) « voix de joie et de salut dans les tentes des justes ».

והיה כי יביאך ה'. וכן הפרשה הסמוכה התחיל והיה כי יבאך ה' פעם שני, יביאך הראשון מלא ביו"ד ירמוז על ביאה ראשונה של יהושע שנלחם י' מלחמות ואלו הם יריחו עי גבעון מקדה לבנה לכיש עגלונה חברונה דבירה מי מרום, והזכיר בו אשר נשבע לאבותיך, כי השבועה לאבות היתה וכענין שאמר הנביא (מיכה ז׳:כ׳) אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, והשני חסר יו"ד ירמוז לקבוץ גליות שלעתיד שלא תצטרך שם מלחמה והזכיר בו כאשר נשבע לך ולאבותיך על היעודים והנחמות המופלאות שהתנבאו לנו הנביאים אחר האבות.

« Et quand l’Éternel t’aura amené (yeviekha). » Ainsi dans la section voisine, il commença une seconde fois « et quand l’Éternel t’amènera (yevi’akha) » : le premier « yeviekha », écrit plein avec yod, fait allusion à la première entrée, de Yehoshoua, qui livra dix guerres, et les voici : Yericho, Aï, Guivon, Maqqéda, Livna, Lakhish, Églon, ‘Hevron, Devir, les eaux de Mérom ; et il mentionna à son sujet « qu’Il a juré à tes pères », car le serment fut aux pères, selon ce que dit le prophète (Michée 7,20) « que Tu as juré à nos pères dès les jours d’autrefois » ; et le second, privé de yod, fait allusion au rassemblement des exils dans l’avenir, où aucune guerre ne sera nécessaire ; et il mentionna à son sujet « comme Il a juré à toi et à tes pères », à propos des promesses et des consolations merveilleuses que nous ont prophétisées les prophètes après les pères.

ואמר בו ונתנה לך, כי אז תהיה לנו הארץ מתנה עולמית לא תחרב עוד מה שלא היה בשום זמן מן הזמנים, ומה שאמר אל ארץ הכנעני, הזכיר ארץ ישראל בשם הכנעני לפי שהיה עבד מקולל ואי אפשר שיחזיק בה שאין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון ולכך נמסרה לו ולא לאומה אחרת כמלך המוסר נכסיו ביד עבדיו שיתנם לבנו כשיגדל.

Et il dit à son sujet « et Il te la donnera », car alors la terre nous sera un don éternel, elle ne sera plus détruite, ce qui n’a eu lieu à aucun moment ; et ce qu’il dit « vers le pays du Cananéen », il mentionna la terre d’Israël par le nom du Cananéen, parce qu’il était un serviteur maudit et il est impossible qu’il la possède, car le serviteur ne peut posséder les biens du maître, et c’est pourquoi elle lui fut remise, et non à une autre nation, comme un roi qui remet ses biens aux mains de ses serviteurs pour qu’ils les donnent à son fils quand il grandira.

מצות יאכל את שבעת הימים. זה כמו בשבעת הימים וכמוהו מה שכתוב בחזקיה (דה"ב ל כב) ויאכלו את המועד שבעת הימים, ודרשו חז"ל את לרבות שמונה שעות מיום י"ד, או לרבות יום שמיני בחוצה לארץ.

« On mangera des matsot pendant les sept jours. » Cela est comme « durant les sept jours », et de même ce qui est écrit à propos de ‘Hizqiyahou (II Chroniques 30,22) « et ils mangèrent la fête (et ha-mo‘ed) pendant sept jours » ; et nos Sages ont interprété : le mot « et » est pour inclure huit heures du quatorzième jour, ou pour inclure le huitième jour hors de la terre d’Israël.

בעבור זה עשה ה' לי. ע"ד הפשט יאמר בעבור שעשה ה' לי אני עובד את העבודה הזאת.

« À cause de cela, l’Éternel a agi pour moi. » Selon le sens simple (peshat), il dit : à cause de ce que l’Éternel a fait pour moi, je fais ce service.

וע"ד הקבלה יאמר הכתוב מה שעשה ה' לי במצרים שיצאתי ממצרים בעבור שמו וכבודו היה, והוא כמו זה אלי ואנוהו שהוא השכינה עד הויה העליונה, והכונה כי אין השכינה בישראל צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו דבר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול והבן זה, כי ע"כ נסמך לו מיד והיה לך לאות על ידך ובאורו והיה זה לך לאות על ידך, ויהיה עשה מלשון (בראשית מ״א:מ״ז) ותעש הארץ שתרגומו וכנשת כלומר אספני למדותיו, וזה מבואר.

Et selon la voie de la Kabbale, l’Écriture dit : ce que l’Éternel a fait pour moi en Égypte, que je sois sorti d’Égypte, c’était à cause de Son Nom et de Sa gloire ; et c’est comme « celui-ci est mon Dieu et je Le glorifierai » (Exode 15,2), qui est la Présence (Shekhina) jusqu’à l’Être (Havaya) supérieur ; et l’intention est que la Présence en Israël n’est pas seulement un besoin ordinaire, mais un besoin d’en haut ; et c’est la parole de Yehoshoua (Josué 7,9) « et ils retrancheront notre nom de la terre, et que feras-Tu pour Ton grand Nom ? », et comprends cela ; car c’est pourquoi est juxtaposé aussitôt « et cela sera pour toi un signe sur ta main », et son explication : « et ceci sera pour toi un signe sur ta main » ; et « asah » vient de l’expression (Genèse 41,47) « va-ta‘ash ha-arets » (et la terre produisit), que le Targoum traduit « ve-khanshat » (et rassembla), c’est-à-dire : Il m’a réuni à Ses attributs ; et cela est clair.

הוציאך ה' מצרים. ולמטה אמר הוציאנו בא ולמד על גאולת האבות שהיא גאולת הבנים, וזהו שאנו אומרים בהגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.

« L’Éternel t’a fait sortir d’Égypte. » Et plus bas il dit « Il nous a fait sortir » : viens et apprends sur la délivrance des pères qu’elle est la délivrance des fils ; et c’est ce que nous disons dans la Haggada : ce n’est pas seulement nos pères que le Saint, béni soit-Il, a délivrés, mais Il nous a aussi délivrés avec eux, comme il est dit (Deutéronome 6,23) « et Il nous a fait sortir de là, afin de nous amener, de nous donner la terre qu’Il avait jurée à nos pères ».

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. משנה לשנה, ומצינו כיוצא בו (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, וכתיב (שופטים כ״א:י״ט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה, (שם יא) מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח.

« Et tu garderas cette loi à son temps, d’année en année (mi-yamim yamimah). » D’une année à l’autre ; et nous trouvons une expression semblable (I Samuel 1,3) « et cet homme montait de sa ville d’année en année », et il est écrit (Juges 21,19) « voici la fête de l’Éternel à Shilo, d’année en année », (ibid. 11) « d’année en année les filles d’Israël allaient pleurer la fille de Yiftah ».

וכתב רבינו חננאל ז"ל כמה פעמים הזהירה תורה שמירה בפסח אבל הכתוב הזה לא בא אלא להודיע שמזאת השנה תהיו יודעים זמן מועד השנה הבאה והזהירה לשמור אותה ומכאן ראיה שע"פ החשבון היו קובעים, ע"כ.

Et Rabbénou ‘Hananel, de mémoire bénie, écrivit : combien de fois la Torah a-t-elle averti de garder (la fête de) Pessa‘h ! Mais ce verset ne vient que pour faire connaître que, de cette année, vous connaîtrez le temps de la fête de l’année suivante, et Elle a averti de la garder ; et de là une preuve qu’ils fixaient selon le calcul. Fin.

ובמדרש למועדה, יש מועד שאדם מניח תפילין ויש מועד שאינו מניח, יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות ואינם צריכים אות. מימים ימימה ביום ולא בלילה יצאו לילות שאינם זמן תפילין. ד"א מימים ימימה מכאן שצריך אדם לבדוק התפילין אחר י"ב חדש נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאלתו מה להלן שנה אף כאן שנה.

Et dans le Midrash : « à son temps » : il y a un temps où l’homme met les tefillin et un temps où il ne les met pas ; sont exclus les Chabbats et les jours de fête, qui sont eux-mêmes un signe et n’ont pas besoin de signe. « D’année en année (mi-yamim yamimah) » : de jour et non de nuit ; sont exclues les nuits, qui ne sont pas un temps de tefillin. Autre explication : « mi-yamim yamimah » : de là, que l’homme doit vérifier ses tefillin au bout de douze mois ; il est dit ici « mi-yamim yamimah » et il est dit plus loin (Lévitique 25,29) « un temps de jours sera son rachat » : de même que là-bas c’est une année, ainsi ici c’est une année.

והעברת כל פטר רחם לה'. הזכיר בזה לשון העברה כלומר עברה תורת חולין מעליו לפי שנקבע בקדושה ממעי אמו.

« Et tu feras passer (ve-ha‘avarta) pour l’Éternel tout ce qui ouvre la matrice. » Il mentionna par là l’expression de « passage » (‘avara), c’est-à-dire que son statut profane lui est retiré, parce qu’il a été fixé dans la sainteté dès les entrailles de sa mère.

וכל פטר חמור. דוקא חמור ולא פטר סוסים וגמלים, והטעם בזה מה שדרשו רז"ל שהמצריים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם. ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלו תשעים חמורים עמהם טעונים כסף וזהב, ולכך באה המצוה שנפדה פטר חמור ולא של שאר בהמות לפי שמכת בכורות בכורי מצרים היתה.

« Et tout premier-né de l’ânesse. » Exactement l’âne, et non le premier produit des chevaux et des chameaux ; et la raison en est ce que nos Sages de mémoire bénie ont interprété : les Égyptiens ont été comparés à des ânes, comme il est dit (Ézéchiel 23,20) « dont la chair est la chair des ânes » ; et encore, il n’y a aucun des Israélites avec qui ne soient montés quatre-vingt-dix ânes chargés d’argent et d’or ; et c’est pourquoi vint le commandement que le premier-né de l’ânesse soit racheté, et non celui des autres bêtes, parce que la plaie des premiers-nés était celle des premiers-nés d’Égypte.

והיה לאות על ידכה. ע"ד הפשט תוספת הה"א לרמוז על ה' בתים שבתפילין, של ראש ד' בתים ושל יד בית אחד. ודע כי תפילין של יד נקראת אות שנאמר והיה לך לאות על ידך, ותפילין של ראש נקרא זכרון שנאמר ולזכרון בין עיניך, וידוע כי הדבר הנעשה לאות מזכירים אותו תמיד ואם כן האות הוא סבת הזכרון, וע"כ ארז"ל כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ של ראש ולכך אמר הכתוב והיה לאות על ידכה הקדים תחלה תפילין של יד ואח"כ ולטוטפת בין עינך, וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון, ואין זכרון אלא באות, ומפני כן ראוי להיות תפילין של יד ראשון ואחרון כי כן האות ראשון ואחרון, האות הוא סבת הזכרון אבל הזכרון אינו סבת האות, ומזה אמרו ז"ל כשהוא חולצן חולץ של ראש ואחר כך של יד שנאמר ולטוטפת בין עיניך כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים.

« Et cela sera pour signe sur ta main (yadekha). » Selon le sens simple (peshat), l’addition du hé fait allusion aux cinq compartiments qui se trouvent dans les tefillin : quatre compartiments pour celui de la tête et un compartiment pour celui de la main. Et sache que les tefillin de la main sont appelés « signe » (ot), comme il est dit « et cela sera pour toi un signe sur ta main », et les tefillin de la tête sont appelés « souvenir » (zikkaron), comme il est dit « et pour souvenir entre tes yeux » ; et il est connu que la chose faite comme signe, on s’en souvient toujours, et s’il en est ainsi le signe est la cause du souvenir ; et c’est pourquoi nos Sages de mémoire bénie ont dit : quand il les met, il met celui de la main puis celui de la tête, et c’est pourquoi l’Écriture dit « et cela sera pour signe sur ta main » : elle a mis d’abord les tefillin de la main, et ensuite « et pour totafot entre tes yeux » ; et quand il les ôte, il ôte celui de la tête puis celui de la main, parce que s’il ôtait d’abord les tefillin de la main, comme il les a mis d’abord, comment resteraient les tefillin de la tête, qui sont le souvenir, et il n’y a de souvenir que par le signe ; et c’est pourquoi il convient que les tefillin de la main soient premiers et derniers, car ainsi le signe est premier et dernier ; le signe est la cause du souvenir, mais le souvenir n’est pas la cause du signe ; et de là ils ont dit, de mémoire bénie : quand il les ôte, il ôte celui de la tête puis celui de la main, comme il est dit « et pour totafot entre tes yeux » : tant qu’ils sont entre tes yeux, ils sont deux.

וע"ד המדרש והיה לאות על ידכה, יד כהה זו יד שמאל שאין בה כל כך כח כיד ימין.

Et selon le Midrash : « et cela sera pour signe sur ta main (yadekha) » : « yad kehah », la main faible : c’est la main gauche, qui n’a pas autant de force que la main droite.

וע"ד הקבלה תוספת הה"א היא ה"א אחרונה שבשם והיא מדת הדין של מטה והיא החכמה שנתנה לשלמה ונקראת לב והוא שאמר (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע וגו' ולכך תפילין של יד מצותן כנגד הלב והיא המדה הנקראת כלה ותפילין של יד בית אחד ממה שכתוב (שיר השירים ד׳:ט׳) אחותי כלה, שהיא מתאחדת וכלולה בל"ב נתיבות פליאות חכמה, וכדי לרמוז הה"א הזאת באו בפרשה והיה כי יבאך חמשה ההי"ן מתויגות בתגין כמין זיינין, ד' זיינין על כל אחת, והן ה' של ונתנה לך ושתי ההי"ן של הקשה וה' של ויהרג וה' של ידכה, וכל המלות מורות על מדת הדין ואין זה במשפט ספר תורה אלא במשפט תפילין של יד בלבד, ואח"כ מניח של ראש והם ד' בתים קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, (דברים ו׳:י׳), שמע (שם יא), והיה אם שמוע.

Et selon la voie de la Kabbale, l’addition du hé est le hé final du Nom, qui est l’attribut de rigueur d’en bas, et c’est la sagesse qui fut donnée à Shelomo, appelée « cœur » ; c’est ce qu’il dit (I Rois 3,9) « donne à ton serviteur un cœur qui écoute, etc. » ; et c’est pourquoi le commandement des tefillin de la main est en regard du cœur ; et c’est l’attribut appelé « fiancée » (kalla), et les tefillin de la main sont un seul compartiment, d’après ce qui est écrit (Cantique 4,9) « ma sœur, fiancée », qui est unie et comprise dans les trente-deux sentiers merveilleux de sagesse ; et pour faire allusion à ce hé, il y eut dans la section « et quand l’Éternel t’amènera » cinq hé ornés de couronnes en forme de zayin, quatre zayin sur chacun, et ce sont : le hé de « ve-netanah lakh », les deux hé de « hiqshah », le hé de « va-yaharog », et le hé de « yadekha » ; et tous les mots indiquent l’attribut de rigueur ; et cela n’est pas dans la règle d’un rouleau de la Torah, mais seulement dans la règle des tefillin de la main ; ensuite il met ceux de la tête, qui sont quatre compartiments : « sanctifie-Moi tout premier-né », « et quand l’Éternel t’amènera » (Deutéronome 6,10), « Écoute » (ibid. 11), « et si vous écoutez ».

קדש לי כל בכור כנגד החכמה שהיא ראשית ויורה על זה לשון קדש שהוא מלשון קודש (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש, (שמות ט״ו:י״א) נאדר בקדש שהוא החכמה, וכן לשון זכר.

« Sanctifie-Moi tout premier-né » est en regard de la sagesse, qui est le commencement ; et l’expression « qadesh » l’indique, qui vient de « qodesh » (Psaumes 134,2) « levez vos mains vers le sanctuaire (qodesh) », (Exode 15,11) « redoutable en sainteté (ba-qodesh) », qui est la sagesse ; et de même pour le terme « mâle » (zakhar).

והיה כי יביאך שמדבר ביציאת מצרים כנגד בינה להתבונן ביציאת מצרים כנראה שחסר קצת וכוונתו שמע רומז לגדולה, והיה אם שמוע רומז לגבורה וזהו סוד מצות תפילין, החכמה והבינה הגדולה והגבורה כנגד ד' פרשיות שבתפילין גם שי"ן של ד' ראשים, והתפארת הם התפילין עצמן וזה סוד המאמר שהקב"ה מניח תפילין, והנצח וההוד כי כל הרישי"ן של ג' ראשים והאחרונה הוא קשר של תפילין, וזהו שאמרו (שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי, הראהו קשר של תפילין.

« Et quand l’Éternel t’amènera », qui parle de la sortie d’Égypte, est en regard de l’intelligence (bina), pour réfléchir à la sortie d’Égypte — apparemment il manque un peu ici — et son intention est : « Écoute » fait allusion à la grandeur (gedoula), et « et si vous écoutez » fait allusion à la force (gevoura) ; et c’est le secret du commandement des tefillin : la sagesse, l’intelligence, la grandeur et la force, en regard des quatre sections qui se trouvent dans les tefillin ; aussi le shin à quatre têtes ; et la splendeur (tiferet) est constituée des tefillin eux-mêmes, et c’est le secret de la parole selon laquelle le Saint, béni soit-Il, met les tefillin ; et la victoire (netsa‘h) et la gloire (hod) : car tous les reish sont à trois têtes, et le dernier est le nœud des tefillin ; et c’est ce qu’ils ont dit (Exode 33,23) « et tu verras Mes arrières » : Il lui montra le nœud des tefillin.

והיות הרצועות מקיפות את הראש ירמוז להמשכת השפע עד ה' אחרונה שהוא קשר הכל, והיות הרצועות מגיעות עד הטבור ירמוז להמשכה עד הקו האמצעי ומשם ולמטה, והיותם שחורות מהלכה למשה מסיני ירמוז לעומק השגתם, וטעם הנחתם בראש כי הוא מקומם הראוי ושם כח הנשמה, וכל מה שיש בתפילין של ראש יש בתפילין של יד ביריעה אחת ובבית אחת להורות שה' אחרונה כלן כלולות בה והיא כוללת כל המדות של מעלה והקשר שבו רמז לצדיק, וטעם הנחתן בשמאל להורות על קבלתה מן השמאל.

Et le fait que les lanières entourent la tête fait allusion à la poursuite de l’abondance (shefa‘) jusqu’au hé final, qui est le nœud de tout ; et le fait que les lanières arrivent jusqu’au nombril fait allusion à la poursuite jusqu’à la ligne médiane et de là vers le bas ; et le fait qu’elles soient noires, loi donnée à Moshé au Sinaï, fait allusion à la profondeur de leur perception ; et la raison de leur pose sur la tête est que c’est leur lieu convenable et là est la force de l’âme ; et tout ce qui est dans les tefillin de la tête est dans les tefillin de la main, dans un seul parchemin et un seul compartiment, pour indiquer que dans le hé final toutes sont comprises, et il comprend tous les attributs d’en haut ; et le nœud qui s’y trouve fait allusion au juste (tsaddiq) ; et la raison de les poser à gauche est d’indiquer sa réception de la gauche.

וצריך אתה לדעת כי תפילין של יד ושל ראש שתי מצות ושתיהן מענין אחד והראיה שהן ב' מצות מה שאינם מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג וכן אמרו רז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, הרי לך שהרשות בידך להניח אי זו מהן שיש לו, ולפי ששתיהם רומזות ענין אחד אמרו רז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד שאין לשוח ביניהם והוא שאמר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרים עליה מעורכי המלחמה.

Et il faut que tu saches que les tefillin de la main et ceux de la tête sont deux commandements, et tous deux sont d’un même sujet ; et la preuve que ce sont deux commandements est qu’l’absence de l’un n’empêche pas l’accomplissement de l’autre, contrairement au loulav et à ses espèces avec l’étrog ; et ainsi ont dit nos Sages de mémoire bénie : les tefillin de la tête ne conditionnent pas ceux de la main, et ceux de la main ne conditionnent pas ceux de la tête ; tu as donc la permission de mettre celui des deux qu’il a ; et parce que les deux font allusion à un même sujet, nos Sages de mémoire bénie ont dit : quand il met les deux ensemble, il ne doit pas parler entre eux ; et c’est ce qu’il dit : celui qui parle entre un tefillin et l’autre, c’est une transgression entre ses mains, et on revient à cause d’elle des rangs de la guerre.

ודבר ידוע כי כיון ששתיהן רומזות ענין אחד היה ראוי ששתיהן מעכבות זו את זו כלולב ואתרוג, ומה שאינן מעכבות זו את זו מבואר הוא כמו שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין, ואמרו בספר הבהיר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כלי נאה פעמים נוטלו בראשו פעמים נוטלו בזרועו, ומטעם זה אין תפילין של ראש ותפילין של יד מעכבות זו את זו, ונתבאר לך מזה כי הנחת תפילין בשמאל ירמוז למדת הדין המקבלת מן השמאל וענינו דומה לאתרוג בשמאל.

Et chose connue : puisque les deux font allusion à un même sujet, il aurait convenu que l’absence de l’un empêche l’accomplissement de l’autre, comme pour le loulav et l’étrog ; et que l’absence de l’un n’empêche pas l’accomplissement de l’autre est expliqué, comme ont dit nos Sages de mémoire bénie : d’où (savons-nous) que le Saint, béni soit-Il, met les tefillin ? Et ils ont dit dans le livre Bahir : parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui avait un bel ustensile : parfois il le prend sur sa tête, parfois il le prend à son bras ; et pour cette raison les tefillin de la tête et ceux de la main ne se conditionnent pas mutuellement ; et il t’est ainsi expliqué que la pose des tefillin à gauche fait allusion à l’attribut de rigueur qui reçoit de la gauche, et son sujet ressemble à l’étrog à gauche.

אבל ראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב בחבורו שאין טעם תפילין בשמאל כטעם אתרוג בשמאל כי אתרוג בשמאל הוא ביד הראויה לו ואין כן בתפילין בשמאל אבל הנחת תפילין שבשמאל הוא כנגד הימין שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, והוא מביא ראיה ממה שכתוב (תהלים מה) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ע"כ, ותמצא בתפילין של ראש כ"א פעמים השם המיוחד וכן בתפילין של יד והכל מ"ב.

Mais j’ai vu, chez l’un des sages de la Kabbale, qui écrivit dans son ouvrage, que la raison des tefillin à gauche n’est pas la raison de l’étrog à gauche, car l’étrog à gauche est dans la main qui lui convient, ce qui n’est pas le cas des tefillin à gauche ; mais la pose des tefillin à gauche est en regard de la droite, comme il est dit (Deutéronome 33,2) « de Sa droite, un feu de loi pour eux » ; et il apporte une preuve de ce qui est écrit (Psaumes 45,10) « la reine se tient à ta droite, parée d’or d’Ophir » ; fin ; et tu trouveras dans les tefillin de la tête vingt et une fois le Nom unique, et de même dans ceux de la main, et le tout est quarante-deux.

ויש שסוברין עוד בענין התפילין ואומרים כשם שהשכינה שורה בד' חיות שבמרכבה על שני הכרובים כן המניח תפילין מרכבה לש"י והשכינה שורה עליו בד' פרשיות על שני אברים המיוחדים שבו והם המוח והלב המוח מכאן ולב מכאן. וזהו סוד הכתוב האומר (שמות כ״ה:י״ט) כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ודרשו רז"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר רשב"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) אדני עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני.

Et certains soutiennent encore à propos des tefillin et disent : de même que la Présence (Shekhina) réside dans les quatre créatures vivantes du char sur les deux keroubim, ainsi celui qui met les tefillin est un char pour Dieu, béni soit-Il, et la Présence réside sur lui par les quatre sections sur deux organes particuliers qui sont en lui, et ce sont le cerveau et le cœur, le cerveau d’ici et le cœur d’ici ; et tel est le secret du verset (Exode 25,19) « un kerouv à une extrémité d’ici et un kerouv à l’autre extrémité d’ici » ; et nos Sages de mémoire bénie l’ont interprété : quiconque a des tefillin sur sa tête, des tefillin à son bras et des tsitsit à son vêtement est présumé ne pas pécher, comme il est dit (Ecclésiaste 4,12) « et la corde triple ne se rompt pas vite » ; Rabbi Shim‘on ben Lakish dit : quiconque met les tefillin prolonge ses jours, comme il est dit (Isaïe 38,16) « Seigneur, par ces choses les hommes vivent, et en tout cela est la vie de mon esprit ; guéris-moi et fais-moi vivre ».