Vaéra

ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב)

L’Éternel m’a acquise (qanani), prémices de Sa voie, avant Ses œuvres, depuis toujours (me-az). (Proverbes 8,22)

שלמה המלך ע"ה ידבר בפסוק הזה בשם החכמה, היא החכמה הנעלמת אף ממלאכי השרת כענין שכתוב (איוב כ״ח:כ״א) והחכמה מאין תמצא, וכתיב (שם) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ודרשו רז"ל ומעוף השמים אלו מלאכי השרת.

Shelomo le roi, paix sur lui, parle dans ce verset au nom de la sagesse (‘Hokhma), c’est la sagesse cachée même aux anges serviteurs, comme il est écrit (Job 28,21) « et la sagesse, d’où la trouvera-t-on », et il est écrit (ibid.) « elle est cachée aux yeux de tout vivant et dissimulée à l’oiseau des cieux », et nos Sages de mémoire bénie ont interprété « l’oiseau des cieux » : ce sont les anges serviteurs.

והוא החכמה שקדמה למעשה בראשית כענין שכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו למדך שהשמים והארץ והתהומות וכל אשר בם שהם כלל כל הנמצאים כלם מעלה ומטה כולם נבראו מכח החכמה, וזהו שהזכיר בכאן (משלי ח׳:כ״ד וכו') באין תהומות חוללתי באין מעינות נכבדי מים בטרם הרים הטבעו וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות, ובפנימיות הענין תהומות זה קו ירוק והרים אלו האבות וארץ הסוף, והחכמה הזאת קראה שלמה ראשית לפי שקדמה למעשה בראשית ומזה היה הענין מוכרח והוצרך להתחיל מעשה בראשית במלת בראשית,

Et c’est la sagesse qui précéda l’œuvre de la création (ma‘assé Béréchit), comme il est écrit (Proverbes 3,19-20) « l’Éternel par la sagesse a fondé la terre, a établi les cieux par l’intelligence », et il est écrit (ibid.) « par Sa connaissance les abîmes se sont ouverts » ; tu apprends que les cieux, la terre, les abîmes et tout ce qu’ils contiennent, qui sont l’ensemble de tout ce qui existe, en haut et en bas, tous furent créés par la force de la sagesse ; et c’est ce qu’il mentionne ici (Proverbes 8,24, etc.) « quand il n’y avait pas d’abîmes j’ai été enfantée, quand il n’y avait pas de sources chargées d’eau ; avant que les montagnes soient établies, etc. ; avant qu’Il eût fait la terre et les dehors » ; et dans l’intérieur de la chose, les abîmes (tehomot) sont la ligne verte (qav yarok), les montagnes sont les patriarches (avot) et la terre, la fin (ha-sof) ; et cette sagesse, Shelomo l’a appelée « réshit » (prémices, commencement) parce qu’elle précéda l’œuvre de la création, et de là la chose était nécessaire, et il fallait commencer l’œuvre de la création par le mot « Béréchit »,

ולשון ראשית הוא כולל קדימה בזמן וכולל ג"כ קדימת מעלה מלשון (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו שהוא מבחר השמנים, כי כשם שהשמן עולה למעלה על כל המשקין כן החכמה למעלה על כל הנמצאים, וזהו שאמר ה' קנני ראשית דרכו אומרת החכמה שהוא ראשית ה' קנני כלומר המקור העליון הנסתר המציאני כי הוא הממציא הראשון והוא מקור החכמה אשר החכמה נמצאת ממנו ונמשכה מאתו והוא לבדו המקור, ומלת קנני מלשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, ובאר בכאן כי המקור הוא סבת החכמה שהוא הקן הראשון והחכמה שהיא הקן סבת כל המפעלים כשם שהקן סבת האפרוחים,

et l’expression « réshit » inclut l’antériorité dans le temps et inclut aussi l’antériorité de rang, de l’expression (Amos 6,6) « et des prémices des huiles ils s’oignent », qui est le meilleur des huiles, car de même que l’huile monte au-dessus de tous les liquides, ainsi la sagesse est au-dessus de tout ce qui existe ; et c’est ce qu’il dit « l’Éternel m’a acquise, prémices de Sa voie » : la sagesse, qui est le « réshit », dit : l’Éternel m’a acquise, c’est-à-dire : la Source supérieure cachée m’a fait exister, car Elle est Celle qui fait exister en premier et Elle est la source de la sagesse, de laquelle la sagesse se trouve et découle, et Elle seule est la source ; et le mot « qanani » vient de « qen » (nid), qui est le fondement premier dans l’engendrement des oiseaux, et il explique ici que la Source est la cause de la sagesse, qui est le nid premier, et la sagesse, qui est le nid, est la cause de toutes les œuvres, de même que le nid est la cause des oisillons,

וגלה לך הכתוב הזה כי המפעלים כלם נמצאים בסבת החכמה שהיא ראשית והחכמה נמצאת בסבת המקור העליון ואם כן אין החכמה נבראת מאין ואפס כמו שסוברים קצת מן החכמים אבל היא נמצאת ונמשכת מאין שהוא המקור העליון הנסתר והוא דבר איוב שגלה לנו הענין הזה שאמר (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא והוא דרך הודעה לא דרך שאלה, והנה תורתנו הקדושה נאצלת ונמשכת מן החכמה הזאת ומפני שהיא לקוחה ממנה נקראת לקח טוב ועליה נתקנאו מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש כשאמר הקב"ה ליתן תורה לישראל על הר סיני נתקנאו מלאכי השרת אמרו לפניו רבש"ע חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם בעלי טומאה בעלי יצר הרע הה"ד (תהילים ח׳:ב׳) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים,

et ce verset te révèle que les œuvres existent toutes par la cause de la sagesse, qui est le « réshit », et que la sagesse existe par la cause de la Source supérieure ; et s’il en est ainsi, la sagesse n’est pas créée du néant et du rien (me-ayin ve-efes), comme le pensent certains des sages, mais elle existe et découle de « Ayin », qui est la Source supérieure cachée ; et c’est la parole de Iyov, qui nous a révélé cette chose en disant (Job 28,12) « et la sagesse se trouve issue d’Ayin » : c’est une affirmation, et non une question ; et voici que notre sainte Torah émane et découle de cette sagesse, et parce qu’elle en est prise, elle est appelée « leqa’h tov » (bonne doctrine), et à son propos les anges serviteurs furent jaloux ; et de même ils ont dit dans le Midrash : quand le Saint, béni soit-Il, voulut donner la Torah à Israël sur le mont Sinaï, les anges serviteurs furent jaloux, ils dirent devant Lui : Maître du monde, le trésor précieux (‘hemda guenouza) que Tu as dans les cieux, Tu le donnes à des êtres humains, des êtres d’impureté, des êtres de mauvais penchant ! C’est ce qui est écrit (Psaumes 8,2) « Éternel notre Seigneur, que ton nom est magnifique sur toute la terre, place donc Ta splendeur au-dessus des cieux »,

אל תתן הודך בארץ אלא בשמים, אמר להם הקב"ה תורה שאני נותן לבני אדם כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו וכי יש ביניכם מלאכה כבד את אביך ואת אמך וכי יש לכם אב ואם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכי יש ביניכם יצר הרע, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכי יש ביניכם אכילה ושתיה, ע"כ המדרש הזה.

ne donne pas Ta splendeur sur la terre, mais dans les cieux ! Le Saint, béni soit-Il, leur dit : la Torah que Je donne aux êtres humains, il y est écrit « souviens-toi du jour du shabbat pour le sanctifier » : y a-t-il parmi vous un travail ? « Honore ton père et ta mère » : avez-vous un père et une mère ? « Tu ne tueras pas, tu ne commettras pas d’adultère, tu ne voleras pas » : y a-t-il parmi vous un mauvais penchant ? « Ceci vous mangerez et ceci vous ne mangerez pas » : y a-t-il parmi vous manger et boire ? Fin de ce Midrash.

לפי דעתי בלשון נתקנאו כי המלאכים אין ביניהם קנאה לפי שהקנאה ממדות יצר הרע והמלאכים אין להם יצר הרע, וכן אמר אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא קנאה ולא תחרות ומפני שכלן נסכמים לדעת אחת והיא השגת הבורא יתברך וההשגה הזאת היא מזונם וקיומם של מלאכי השרת וכשם שהאדם נמשך אחר מזון הגוף שהוא קיומו כך המלאכים נמשכים אחר מזונם שהוא השגתו יתברך והוא קיומם וכיון שאין להם אלא רצון אחד ודעת אחת מן הנמנע שתהיה הקנאה מצויה בהם, ומן הידוע עוד כי הקנאה המצויה במין האנושי איננה נמצאת כי אם באותם הקרובים במעלה, כי המלך לא יתקנא בכפרי והכפרי לא יתקנא במלך מפני שהם בתכלית הרחוק זה מזה, וכן אמרו רז"ל אין אדם מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור עשיר בעשיר, וזה ברור כי החכם איננו מתקנא בסכל לפי שאין לו צורך בו גם הסכל איננו מתקנא בחכם כי אין לו דעת כלל כל כך שיכיר ערך עצמו וערך החכם כי שניהם הפכים וא"כ איך יקנא הדבר להפכו ועליון המדרגה איך יקנא למי שהוא שפל המדרגה.

Selon mon avis sur l’expression « furent jaloux » : les anges n’ont pas entre eux de jalousie, car la jalousie fait partie des attributs du mauvais penchant et les anges n’ont pas de mauvais penchant ; et de même il a été dit : en haut il n’y a ni siège, ni station debout, ni jalousie, ni rivalité ; et parce que tous s’accordent en une seule opinion, qui est la saisie du Créateur, béni soit-Il, et que cette saisie est la nourriture et la subsistance des anges serviteurs, et de même que l’homme est entraîné après la nourriture du corps, qui est sa subsistance, ainsi les anges sont entraînés après leur nourriture, qui est la saisie de Lui, béni soit-Il, et c’est leur subsistance ; et puisqu’ils n’ont qu’une volonté et une opinion, il est impossible que la jalousie se trouve en eux ; et il est connu encore que la jalousie qui se trouve chez l’espèce humaine ne se trouve que chez ceux qui sont proches en rang, car le roi n’est pas jaloux du paysan ni le paysan du roi, parce qu’ils sont à l’extrême éloignement l’un de l’autre ; et de même nos Sages de mémoire bénie ont dit : nul n’est jaloux sinon un sage d’un sage, un fort d’un fort, un riche d’un riche ; et il est clair que le sage n’est pas jaloux du sot car il n’a pas besoin de lui, et le sot n’est pas non plus jaloux du sage car il n’a pas du tout assez de connaissance pour reconnaître sa valeur et la valeur du sage, car les deux sont opposés ; et s’il en est ainsi, comment une chose serait-elle jalouse de son contraire, et comment celui de rang supérieur serait-il jaloux de celui qui est de rang bas ?

אבל ענין הקנאה במלאכים משל והכונה כי היה רחוק ונמנע אצל שכלם של מלאכי השרת כי החכמה שהיא נעלמת מהם שהם שכל פשוט ואין יצר הרע להם שיתן הש"י תורה לקוח ממנו לבעלי יצר הרע מזה אמר נתקנאו מלאכי השרת ואמרו חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם כי בודאי יודעים היו שכל הענינים האלו נזכרים בתורה וכי הם מצות גופניות בלתי אפשריות להתקיים רק בבעלי הגוף, וטעם הקנאה הוא ענין המניעה אצלם שתהיה עלוי מדרגה למורכבים בעלי חומר יותר מן השכלים הנפרדים מן החומר גם עלוי מדרגה אשר למשה רבינו ע"ה שישיג הוא החכמה שהיא נעלמת מהם.

Mais l’affaire de la jalousie chez les anges est une parabole (mashal), et l’intention est qu’il était éloigné et impossible, pour l’intellect des anges serviteurs — la sagesse leur étant cachée, eux qui sont un intellect simple et n’ont pas de mauvais penchant — que le Saint, béni soit-Il, donne une Torah prise de cela à des êtres de mauvais penchant ; de là il dit « les anges serviteurs furent jaloux » et dirent « le trésor précieux que Tu as dans les cieux, Tu le donnes à des êtres humains », car assurément ils savaient que toutes ces choses sont mentionnées dans la Torah et que ce sont des commandements corporels impossibles à accomplir sinon par des êtres dotés d’un corps ; et la raison de la jalousie est ce qui leur paraissait impossible : que les êtres composés de matière obtiennent un rang plus élevé que les intellects séparés de la matière, et aussi l’élévation de rang qui est à Moshé notre maître, paix sur lui, qu’il atteigne la sagesse qui leur est cachée.

המעלה הזאת הנקראת ראשית לא השיגה שום נברא כמו משה רבינו, ולזה העיד בו הכתוב (דברים ל״ג:כ״א) וירא ראשית לו, כי שם במעלת ראשית חלקת מחוקק ספון ומשם זכה לקבל התורה, והשגתו זאת לא נודעה לו בנבואה רק מצד הסתכלותו בחכמה וזהו לשון וירא ולא אמר וידע.

Ce rang appelé « réshit », aucune créature ne l’a atteint comme Moshé notre maître, et à ce sujet l’Écriture a témoigné de lui (Deutéronome 33,21) « et il a vu pour lui les prémices (réshit) » : car là, au rang du « réshit », est la portion du législateur, cachée, et de là il mérita de recevoir la Torah, et cette saisie qu’il eut ne lui fut pas connue par prophétie mais du côté de sa contemplation de la sagesse, et c’est l’expression « va-yar » (et il vit) et il n’a pas dit « va-yeda‘ » (et il sut).

אך המעלה שקראוה רז"ל אספקלריא המאירה והיא מדת הרחמים נודע לו בנבואה מה שאין כן באבות העולם ושאר הנביאים כלן שידעו ה' יתברך מתוך גלוי שכינה שנגלית להם בנבואה אבל ה' המיוחד לא נודע להם בנבואה, וזהו שדרשו רז"ל במסכת יבמות בסוף פרק החולץ מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים משה נסתכל באספקלריא המאירה ושאר הנביאים לא נסתכלו באספקלריא המאירה.

Mais le rang que nos Sages de mémoire bénie ont appelé « miroir lumineux » (aspaklaria ha-me’ira), et c’est l’attribut de miséricorde, lui fut connu par prophétie, ce qui n’est pas le cas des patriarches du monde ni de tous les autres prophètes, qui connurent l’Éternel, béni soit-Il, par la révélation de la Présence (Shekhina) qui se révélait à eux en prophétie, mais l’Éternel (YHWH) le Particulier ne leur fut pas connu par prophétie ; et c’est ce qu’ont interprété nos Sages de mémoire bénie dans le traité Yevamot, à la fin du chapitre ha-‘Holets : quelle différence y a-t-il entre la prophétie de Moshé et celle des autres prophètes ? Moshé regarda dans le miroir lumineux, et les autres prophètes ne regardèrent pas dans le miroir lumineux.

קרא המעלה הזאת שמתוכה נתנבא משה אספקלריא המאירה והיא המדה שבה יעשו נסים מפורסמים מחודשים ביצירה, ואספקלריא של אל שדי אשר בה יעשו נסים נסתרים קרא אספקלריא שאינה מאירה והיא השגת האבות, ומלת אספקלריא נוטריקון היא ספק קלריא כלומר שפע אורה והיא מראה זכה מצוחצחת כענין הזכוכית הזך והמבהיק שאדם רואה מחוץ מה שבתוכו, ותרגום (איוב כ״ח:י״ז) לא יערכנה זהב וזכוכית דהבא ואספקלריא.

Il a appelé ce rang, de l’intérieur duquel Moshé prophétisa, « miroir lumineux » ; et c’est l’attribut par lequel s’accomplissent des miracles publics, nouveaux, dans la formation (yetsira) ; et le miroir de El Shaddaï, par lequel s’accomplissent des miracles cachés, il l’a appelé « miroir qui n’éclaire pas », et c’est la saisie des patriarches ; et le mot aspaklaria est un notarikon : « safeq qlaria », c’est-à-dire l’abondance de sa lumière, et c’est un miroir pur et poli, comme le verre pur et brillant à travers lequel on voit ce qu’il y a à l’intérieur, et le targoum de (Job 28,17) « l’or et le verre ne l’égaleront pas » est « dehava ve-aspaqlaria ».

ומה שאמרו שאינה מאירה אין הכונה שלא יהיה שפע האור גדול ועצום שהרי אספקלריא היא אבל הכונה לומר שאינה נותנת אור למסתכל בה כענין מעלת משה שהיתה אספקלריא המאירה שהיא בשפע אורה כפול ומכופל נותנת אור למסתכל בה ולכך קרן עור פניו וע"כ לא תמצא שיזכירו הכתובים השם המיוחד בענין אברהם רק עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, ובמשה לא יזכיר הכתוב שדי רק ה' המיוחד, ושתים השגות אלה השגת האבות והשגת משה שמתוכה התנבא משה הן הן שתי אספקלריאות אלה השם המיוחד ואל שדי הוא ההפרש שיש בין נבואת משה לנבואת האבות, וזהו שכתוב.

Et ce qu’ils ont dit « qui n’éclaire pas » ne signifie pas que l’abondance de lumière ne soit pas grande et puissante, puisque c’est un miroir ; mais l’intention est de dire qu’il ne donne pas de lumière à celui qui le regarde, comme le rang de Moshé, qui était un miroir lumineux, lequel, dans l’abondance de sa lumière redoublée, donne de la lumière à celui qui le regarde, et c’est pourquoi la peau de son visage rayonna (qaran) ; et c’est pourquoi tu ne trouveras pas que les Écritures mentionnent le Nom particulier à propos d’Avraham, sinon avec alef-dalet ou alef-dalet seul, et pour Moshé l’Écriture ne mentionne pas Shaddaï mais seulement le Nom (YHWH) particulier ; et ces deux saisies, la saisie des patriarches et la saisie de Moshé de l’intérieur de laquelle Moshé prophétisa, ce sont ces deux miroirs : le Nom particulier et El Shaddaï est la différence qu’il y a entre la prophétie de Moshé et celle des patriarches ; et c’est ce qui est écrit :

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הזכיר לשון וידבר אלהים ולא אמר ויאמר ה' מפני שלשון דבור לשון קשה כענין שכתוב (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ומצינו בפרשת הסנה ט"ז אמירות למשה מפי הגבורה ובכלן לא הזכיר בהן דבור אבל בכאן על ידי שאמר משה למה הרעותה הזכיר לשון וידבר. ולשון אלהים ג"כ הוא מדת הדין ובא להוכיחו ולדבר אתו משפט על זה.

« Et Je suis apparu à Avraham, à Yitz’haq et à Yaakov en El Shaddaï, et Mon nom YHWH Je ne Me suis pas fait connaître à eux. » Il mentionna l’expression « Et Dieu (Elohim) parla (va-yedabber) » et ne dit pas « et l’Éternel dit (va-yomer) » parce que l’expression de parole (dibbour) est une expression dure, comme il est écrit (Genèse 42,30) « l’homme, le seigneur du pays, a parlé avec nous durement » ; et nous trouvons dans la section du buisson seize paroles-dires (amirot) à Moshé de la bouche de la Puissance (Guevoura), et dans aucune il n’a mentionné de « dibbour », mais ici, du fait que Moshé a dit « pourquoi as-tu fait du mal », il mentionna l’expression « va-yedabber ». Et l’expression Elohim est aussi l’attribut de jugement, et Il vint le réprimander et lui parler en jugement à ce sujet.

ויאמר אליו אני ה' נאמן להפרע, וכשהוא אמור אצל שכר באורו נאמן לשלם שכר וכענין שכתוב (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' נאמן לשלם שכר, וכשהוא אמור אצל עונש כגון (שם) וחללת את שם אלהיך אני ה' באורו נאמן ליפרע, והנה הקב"ה הביא לו ראיה בתוכחה זאת מן האבות שלא הגיעו למעלת הנבואה במדרגה גדולה כמוהו ולא אמרו לו כן ולא הרהרו אחר מדותיו ועל זה אמר וארא שנראיתי אל האבות באל שדי, כלומר באותו הכח שהוא שודד המזלות אבל בשמי המיוחד שבו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בנסים מפורסמים בשנוי הטבע.

« Et Il lui dit : Je suis l’Éternel » : fidèle pour punir ; et lorsque c’est dit à propos de la récompense, son explication est : fidèle pour payer la récompense, comme il est écrit (Lévitique 19,3) « chacun craindra sa mère et son père et Mes shabbats vous garderez, Je suis l’Éternel » : fidèle pour payer la récompense, et lorsque c’est dit à propos de la punition, comme (ibid.) « et tu profanerais le nom de ton Dieu, Je suis l’Éternel », son explication est : fidèle pour punir ; et voici que le Saint, béni soit-Il, lui apporta dans ce reproche une preuve tirée des patriarches, qui n’avaient pas atteint le degré de la prophétie à un rang aussi grand que lui, et ne Lui dirent pas ainsi et ne contestèrent pas Ses attributs ; et à ce sujet Il dit « Je suis apparu » aux patriarches en El Shaddaï, c’est-à-dire par cette force qui est celle qui domine et bouleverse (shoded) les influences astrales (mazalot), mais par Mon Nom particulier, par lequel advient tout ce qui advient, Je ne Me suis pas fait connaître à eux, pour leur créer des nouveautés par des miracles publics, par changement de la nature.

ולפי מה שהתחיל וארא היה לו לומר ושמי ה' לא נראיתי או יאמר ואודע אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל לפי שהיתה נבואת האבות במראות הלילה הוצרך לומר וארא ונבואת משה שהיתה פנים אל פנים הוצרך לומר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך, וממה שהזכיר לשון נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד וכן מצינו (שמות ל״ג:כ״ב) והיה בעבור כבודי ואמר (שם) עד עברי לא אמר עד עבור כבודי אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד.

Et d’après ce qu’il a commencé par « va-éra » (Je suis apparu), il aurait dû dire « et Mon nom YHWH Je n’ai pas été vu », ou bien il dirait « et Je Me suis fait connaître (va-ivvada‘) à Avraham, à Yitz’haq et à Yaakov, et Mon nom YHWH Je ne Me suis pas fait connaître à eux » ; mais comme la prophétie des patriarches fut dans les visions de la nuit, il fallait dire « va-éra », et pour la prophétie de Moshé, qui fut face à face, il fallait dire « Je ne Me suis pas fait connaître à eux comme Je Me suis fait connaître à toi » ; et du fait qu’il mentionna l’expression « nodé‘ti » (Je me suis fait connaître) et ne dit pas « hodé‘ti » (J’ai fait connaître), cela vient enseigner que Lui et Son nom sont un, et de même nous trouvons (Exode 33,22) « et il adviendra, pendant que passera Ma gloire », et il dit (ibid.) « jusqu’à ce que Je passe » ; il n’a pas dit « jusqu’à ce que Ma gloire passe » mais « jusqu’à ce que Je passe » ; de là, Lui et Sa gloire sont un.

וכתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך אמת יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו יאמר אני ה' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי כטעם (במדבר י״ב:ו׳) במראה אליו אתודע, ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה ולכן כשיזכיר אברהם השם יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, והנה הענין שהאבות היה גלוי שכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול כטעם (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכתיב (שם) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת, ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי כי התורה בשמו הגדול נתנה שנאמר אנכי ה' אלהיך והוא שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, וכבר רמזתי פירוש השמים והש"י יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : et selon la voie de vérité, l’Écriture vient selon son sens simple et sa signification : Il dira « Je suis l’Éternel, Je leur suis apparu dans le miroir de El Shaddaï », selon le sens (Nombres 12,6) « dans une vision Je Me fais connaître à lui » ; « et Mon nom YHWH Je ne Me suis pas fait connaître à eux » : ils ne regardèrent pas dans le miroir lumineux pour qu’ils Me connaissent, selon le sens de « que l’Éternel connaissait face à face » ; car les patriarches connurent l’Éternel, le Particulier, mais il ne leur fut pas connu en prophétie, et c’est pourquoi quand Avraham mentionne le Nom, il mentionne le Nom particulier avec alef-dalet ou alef-dalet seul ; et voici que l’affaire est que pour les patriarches il y eut révélation de la Présence, et la parole avec eux par l’attribut de jugement adouci, et Il Se conduisit avec eux par lui, tandis qu’avec Moshé Il Se conduit et Se fait connaître par l’attribut de miséricorde, qui est dans Son grand Nom, selon le sens (Isaïe 63,12) « qui fit marcher à la droite de Moshé le bras de Sa splendeur », et il est écrit (ibid.) « ainsi Tu as conduit Ton peuple pour te faire un nom de splendeur » ; et c’est pourquoi Moshé ne mentionnera plus désormais le nom El Shaddaï, car la Torah fut donnée par Son grand Nom, comme il est dit « Je suis l’Éternel ton Dieu », et c’est ce qui est dit (Deutéronome 4,36) « des cieux Il t’a fait entendre Sa voix pour t’instruire, et sur la terre Il t’a fait voir Son grand feu » ; et j’ai déjà fait allusion à l’explication des cieux, et que le Saint, béni soit-Il, ouvre nos yeux et nous fasse voir des merveilles de Sa Torah.

וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני וגם בשמי הגדול שמעתי עתה את נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי והמשכיל יבין, ע"כ לשון הרב ז"ל.

Et le sens de « et aussi J’ai établi Mon alliance avec eux » et « et aussi J’ai entendu » : c’est-à-dire : Je leur suis apparu en El Shaddaï, et aussi J’ai établi pour eux cette alliance-là devant Moi, et aussi par Mon grand Nom J’ai entendu maintenant le gémissement des enfants d’Israël et Je Me suis souvenu de Mon alliance que J’ai établie pour eux auprès de Moi, et l’intelligent comprendra. Fin des paroles du Rav, de mémoire bénie.

לכן אמור לבני ישראל אני ה'. אחר שהזכיר למעלה ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' וצוה אותו שיודיע לישראל השם המיוחד חזר וצוהו עוד כאן שיודיענו להם פעם אחרת וצוהו שיבטיח אותם בארבע לשונות של גאולה. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ובשר אותם בהם בד' בשורות, האחד שיהיו נפטרים מן השעבוד והם עומדים ברשותם, השני שיהיו נפטרים מהם לגמרי מתחת רשותם, השלישי שהבטיחם בקריעת ים סוף, הרביעי שהבטיחם במתן תורה, שיהיו נפטרים מן השעבוד זהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.

« C’est pourquoi dis aux enfants d’Israël : Je suis l’Éternel. » Après qu’Il a mentionné plus haut « et Dieu dit encore à Moshé : ainsi diras-tu aux enfants d’Israël : l’Éternel, Dieu de vos pères, etc. » et lui a ordonné de faire connaître à Israël le Nom particulier, Il lui ordonna de nouveau ici de le leur faire connaître une autre fois, et lui ordonna de leur promettre les quatre expressions de délivrance : « Je vous ferai sortir », « Je vous sauverai », « Je vous rachèterai », « Je vous prendrai ». Et il leur annonça par elles quatre bonnes nouvelles : la première, qu’ils soient dégagés de l’asservissement tout en restant sous leur autorité ; la seconde, qu’ils soient dégagés d’eux complètement, de sous leur autorité ; la troisième, qu’Il leur promit la division de la mer des Joncs ; la quatrième, qu’Il leur promit le don de la Torah. Pour qu’ils soient dégagés de l’asservissement, c’est ce qu’il dit « et Je vous ferai sortir de sous les charges de l’Égypte ».

והיא הבטחה שיהיו נפטרים מן השעבוד והם תחת רשותם וכן מצינו שעמדו כן ששה חדשים וכמו שארז"ל בר"ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים והיתה הגאולה בסמוך בט"ו בניסן, שיהיו נפטרים מתחת רשותם לגמרי זהו שאמר והצלתי אתכם מעבודתם. והיא הבטחה שיצאו מתחת רשותם ושלא יהיו תחת ממשלתם למס עובד כלל אך יהיו בני חורין גמורים, ענין קריעת ים סוף זהו שאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

Et c’est la promesse qu’ils seraient dégagés de l’asservissement tout en étant sous leur autorité, et de fait nous trouvons qu’ils restèrent ainsi six mois, comme l’ont dit nos Sages de mémoire bénie : à Roch Hachana, le travail cessa pour nos pères en Égypte et la délivrance eut lieu peu après, le quinze nissan ; qu’ils soient dégagés de sous leur autorité complètement, c’est ce qu’il dit « et Je vous sauverai de leur servitude » ; et c’est la promesse qu’ils sortent de sous leur autorité et ne soient pas sous leur gouvernement pour un tribut de travail du tout mais soient des hommes libres complets ; l’affaire de la division de la mer des Joncs, c’est ce qu’il dit « et Je vous rachèterai par un bras étendu et par de grands jugements ».

וזהו רמז לקריעת ים סוף שאז נחשבו גאולים כי העבד היוצא מתחת יד האדון הקשה אשר מרר את חייו בכמה מיני שעבודין והוצרך לשלחו מאתו ולעשותו בן חורין על כרחו עוד העבד ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון וזהו שלא תמצא לשון גאולה ביציאת מצרים רק אחר אבדן המצריים שנאמר (שמות י״ד:כ״ז) וינער ה' את מצרים בתוך הים וסמיך ליה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל כי אז נחשבו גאולים ונושעים ואז היתה התשועה שלמה.

Et c’est une allusion à la division de la mer des Joncs, car alors ils furent considérés comme rachetés, car l’esclave qui sort de sous la main du maître dur qui a rendu sa vie amère par plusieurs sortes d’asservissements, et qui a dû le renvoyer de chez lui et l’affranchir contre son gré, cet esclave craint encore et redoute que son maître ne le poursuive, et la délivrance n’est pas complète chez l’esclave tant qu’elle n’est pas établie par la mort du maître ; et c’est pourquoi tu ne trouveras pas d’expression de rédemption (ge’oulla) dans la sortie d’Égypte sinon après la perte des Égyptiens, comme il est dit (Exode 14,27) « et l’Éternel secoua les Égyptiens au milieu de la mer », et juste après « et l’Éternel sauva en ce jour-là Israël », car alors ils furent considérés comme rachetés et sauvés, et alors le salut fut complet.

ומה שהזכיר בזרוע נטויה על שם שכתוב בקריעת ים סוף (שם) וירא ישראל את היד הגדולה ועליה הזכיר הנביא (ישעיהו נ״א:ט׳) עורי עורי לבשי עוז זרוע ה'. והזכיר בשפטים גדולים על שם שנדונו בים בכמה דינין, וכמו שדרשו רז"ל סוס ורכבו רמה בים הסוס קשור ברוכב והרוכב בסוס ושניהם עולים למרום ויורדים לתהום ואינם נפרדים זה מזה וכענין שכתוב (שמות ט״ו:ה׳) ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש צללו כעופרת.

Et ce qu’il a mentionné « par un bras étendu » est à cause de ce qui est écrit à propos de la division de la mer des Joncs (ibid.) « et Israël vit la grande main », et à ce propos le prophète a mentionné (Isaïe 51,9) « réveille-toi, réveille-toi, revêts-toi de force, bras de l’Éternel ». Et il a mentionné « par de grands jugements » à cause de ce qu’ils furent jugés dans la mer par plusieurs jugements, et comme nos Sages de mémoire bénie l’ont interprété « cheval et son cavalier Il a jeté à la mer » : le cheval est lié au cavalier et le cavalier au cheval, et tous deux montent en haut et descendent à l’abîme sans se séparer l’un de l’autre, et comme il est écrit (Exode 15,5) « ils descendirent dans les profondeurs comme une pierre, il les dévora comme du chaume, ils s’enfoncèrent comme du plomb ».

ענין מתן תורה זהו שכתוב (פסוק ז) ולקחתי אתכם לי לעם, וזאת הבטחה במתן תורה שכתוב בו (דברים כ״ז:ט׳) היום הזה נהיית לעם.והייתי לכם לאלהים תקבלו אלהותי, וידעתם משם ואילך, כי אני ה' אלהיכם, שאני העושה עמכם אותות ומופתים מחודשים ביצירה בעבור שאני אלהיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כלומר אני הוא המוציא כי לפי מערכת הכוכבים היו ראוים עוד לעמוד שם.

L’affaire du don de la Torah, c’est ce qui est écrit (verset 7) « et Je vous prendrai pour Moi comme peuple », et c’est une promesse concernant le don de la Torah, où il est écrit (Deutéronome 27,9) « ce jour-ci tu es devenu un peuple ». « Et Je serai pour vous Dieu » : vous accepterez Ma divinité ; « et vous saurez », à partir de là, « que Je suis l’Éternel votre Dieu », que Je suis Celui qui fait avec vous des signes et des prodiges introduisant du nouveau dans l’ordre créé parce que Je suis votre Dieu, « qui vous fait sortir de sous les charges de l’Égypte », c’est-à-dire : c’est Moi qui fais sortir, car selon la disposition des astres ils auraient dû encore rester là.

והבאתי אתכם אל הארץ, כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים, ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא והוא שאמר הנביא (יחזקאל ל״ד:י״ג) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, וכנגד ד' לשונות אלו תקנו לנו רז"ל ד' כוסות בפסח.

« Et Je vous ferai venir dans le pays. » De même que tout le reste, la sortie d’Égypte, la division de la mer des Joncs et le don de la Torah, se suivirent à un temps proche, il aurait convenu de les faire entrer dans le pays aussitôt, n’eût été la faute des explorateurs (meraglim), et nous trouvons leur équivalent : quatre expressions de délivrance pour l’avenir, et c’est ce que dit le prophète (Ézéchiel 34,13) « et Je les ferai sortir d’entre les peuples et les rassemblerai des pays et les ferai venir sur leur terre et les ferai paître sur les montagnes d’Israël », et en correspondance avec ces quatre expressions nos Sages de mémoire bénie ont institué pour nous quatre coupes à Pessah.

וכן שכר הצדיקים נמשל לכוס הוא שנאמר (תהילים כ״ג:ה׳) כוסי רוויה וכתיב (שם טז) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (שם קטז) כוס ישועות אשא, וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״א) למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכונה בו כוס של תנחומין, וכתיב (ירמיהו ט״ז:ז׳) ולא ישקו אותם כוס תנחומים, ותקנו לנו רז"ל לגמור את ההלל בכוס רביעי ולהתחיל בו שפוך חמתך, והטעם בזה לפי שעתיד הקב"ה להשקות לרשעי העולם ארבע כוסות של פורענות הוא שכתוב (שם כה) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהילים י״א:ו׳) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (תהילים ע״ה:ט׳) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך.

Et de même la récompense des justes est comparée à une coupe, comme il est dit (Psaumes 23,5) « ma coupe est comble », et il est écrit (ibid. 16) « l’Éternel est la part de mon héritage et de ma coupe », et il est écrit (ibid. 116) « je lèverai la coupe des délivrances », et il est écrit (Isaïe 66,11) « afin que vous suciez et soyez rassasiés du sein de ses consolations » et l’intention en est la coupe de consolations, et il est écrit (Jérémie 16,7) « et on ne leur fera pas boire la coupe de consolations », et nos Sages de mémoire bénie ont institué pour nous de terminer le Hallel à la quatrième coupe et d’y commencer par « Verse Ta colère », et la raison en est que le Saint, béni soit-Il, fera boire aux méchants du monde quatre coupes de calamité, c’est ce qui est écrit (ibid. 25) « prends la coupe du vin de cette colère », et il est écrit (ibid. 51) « coupe d’or, Babel, dans la main de l’Éternel », et il est écrit (Psaumes 11,6) « et un vent de tempête sera la part de leur coupe », et il est écrit (Psaumes 75,9) « car il y a une coupe dans la main de l’Éternel, un vin mousseux plein de mélange ».

אשר נשאתי את ידי. דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא, כאדם הנשבע שנושא את ידיו אל השמים, וכן (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי.

« Que J’ai levé Ma main. » La Torah a parlé selon le langage des hommes, et c’est par manière de parabole, comme l’homme qui jure et lève ses mains vers le ciel, et de même (Deutéronome 32,40) « car Je lève vers les cieux Ma main ».

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל שמים להיות בה לעולם החיים, ואין (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם ע"כ.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit, selon la voie de la vérité (la Kabbale) : « J’ai levé Ma main » : que J’ai élevé le bras de Ma force vers Moi pour leur donner le pays ; et de même « car Je lève vers les cieux Ma main » : que Je lève la grande main vers les cieux, afin qu’elle y demeure pour l’éternité, dans la vie ; et (Daniel 12,7) « et il leva sa droite et sa gauche vers les cieux » n’est pas de cette catégorie, car cela est dit de l’ange vêtu de lin, qui jura par Celui qui vit éternellement. Fin.

מורשה ולא ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם ובניהם יכנסו לארץ ולא הם ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה ולא אמר ירושה כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר מורשה שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב (שם ו) ושננתם לבניך, כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז"ל שם היו וכענין שכתוב (שם כט) ואת אשר איננו פה עמנו היום. והנה הבטחה זו סיים בה אני ה' כי כן התחיל בלשון הזה ובא ולמד אני ה' המבטיח אני ה' המקיים.

« Morasha » (héritage transmis) et non « yerousha » : pour faire allusion à ce qu’ils n’en hériteront pas eux-mêmes, parce que ceux qui étaient sortis d’Égypte étaient destinés à mourir dans le désert ; mais ils la transmettront en héritage à leurs fils, et leurs fils entreront dans le pays et non eux, et c’est pourquoi il mentionna l’expression « morasha » ; et de même on peut expliquer dans le verset (Deutéronome 33,4) « la Torah que Moshé nous a prescrite, héritage (morasha) » : il n’a pas dit « yerousha » car on aurait pu comprendre que la Torah ne serait un héritage que pour cette génération qui l’a reçue seulement, et c’est pourquoi il a dit « morasha » : qu’il faut la transmettre en héritage à leurs fils, comme il est écrit (ibid. 6) « et tu les inculqueras à tes fils », car les générations futures aussi sont tenues à l’observance de la Torah comme ceux qui l’ont reçue, et selon l’avis de nos Sages de mémoire bénie, ils étaient là, comme il est écrit (ibid. 29) « et avec celui qui n’est pas ici avec nous aujourd’hui ». Et voici qu’il a terminé cette promesse par « Je suis l’Éternel », car il a commencé ainsi par cette expression, et il vient enseigner : Je suis l’Éternel qui promets, Je suis l’Éternel qui accomplis.

ולא שמעו אל משה. לא מטעם שלא יבטחו בה' ובמשה עבדו רק מקוצר רוח ומעבודה קשה כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס חייו.

« Et ils n’écoutèrent pas Moshé. » Non pas parce qu’ils n’auraient pas eu confiance dans l’Éternel et en Moshé son serviteur, mais à cause de l’angoisse (qotser rouah) et du dur travail, comme un homme qui aspire à mourir en raison de la souffrance qu’il endure et qui prend sa vie en dégoût.

ובמדרש מקוצר רוח רמז להם לקץ הגאולה שהוא חשבון מקצר כענין שכתוב (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה.

Et dans le Midrash : « de qotser rouah » : il leur fit allusion à la fin (qetz) de la délivrance, dont le nombre correspond à la valeur numérique de מקצר (430), comme il est écrit (Exode 12) « et il advint, à la fin de trente ans et quatre cents ans, et il advint en ce jour même ».

ויצום אל בני ישראל. שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם, ואל פרעה מלך מצרים, שיהיו נוהגים כבוד במלך, וכמו שדרשו רז"ל פן יפגעך לא נאמר אלא (שם ה) פן יפגענו חלקו כבוד למלכות, וכן משה רבינו ע"ה נהג עמו כבוד שנאמר (שם יא) וירדו כל עבדיך אלה אלי ולא אמר וירדת.

« Et Il leur donna ordre pour les enfants d’Israël » : qu’ils portent leur peine et leur fardeau, qu’ils ne se mettent pas en colère contre eux et ne les maudissent pas ; « et pour Pharaon roi d’Égypte » : qu’ils se conduisent avec respect envers le roi, et comme l’ont interprété nos Sages de mémoire bénie : « de peur qu’il ne te frappe (yifga‘ekha) » n’est pas dit, mais (ibid. 5) « de peur qu’il ne nous frappe (yifga‘énou) » : ils ont accordé du respect à la royauté ; et de même Moshé notre maître, paix sur lui, se conduisit envers lui avec respect, comme il est dit (ibid. 11) « et tous ces tiens serviteurs descendront vers moi » et il n’a pas dit « et tu descendras ».

ובמדרש ויצום אל בני ישראל הזהירם על ע"ג שהיו ישראל עובדים במצרים, וכן דרשו באדם הראשון ויצו זו ע"ג שנאמר (הושע ה׳:י״א) כי הואיל הלך אחרי צו, וכן מפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדים ע"ג במצרים שנאמר (יחזקאל כ׳:ז׳) ביום בחרי בישראל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.

Et dans le Midrash : « Et Il leur donna ordre pour les enfants d’Israël » : Il les avertit au sujet de l’idolâtrie (‘avoda zara) qu’Israël pratiquait en Égypte, et de même ils ont interprété à propos d’Adam le premier : « Et Il ordonna (va-yetsav) » : c’est l’idolâtrie, comme il est dit (Osée 5,11) « car il a voulu aller après un ordre (tsav) », et de même il est expliqué dans Yehezqel que les Israélites pratiquaient l’idolâtrie en Égypte, comme il est dit (Ézéchiel 20,7) « en ce jour où J’ai choisi Israël, et Je leur dis : que chacun rejette les abominations de ses yeux et ne vous souillez pas par les idoles de l’Égypte ».

אלה ראשי בית אבותם. לפי שהגיע קצן של ישראל להגאל ובאו עתה להבדל מתוך המצריים יחס אותם הכתוב והזכיר בהם אלה כדי לפסול את המצריים. והתחיל בראובן שהיה הבכור וייחס אותם עד לוי, והכונה בזה כדי שיזכיר שני הגואלים משה ואהרן שהם משבט לוי, ואלו התחיל אלה שמות בני לוי היה נראה שיהיה לוי בכור היחס ולכבוד משה עשה כן ולכך התחיל מראובן ומזכיר והולך עד לוי השלישי.

« Voici les chefs de leurs maisons paternelles. » Puisque le terme d’Israël, pour être délivrés, était arrivé, et qu’ils allaient maintenant se séparer d’entre les Égyptiens, l’Écriture établit leur généalogie et mentionna à leur propos « voici », afin de disqualifier les Égyptiens. Et il commença par Réouven, qui était l’aîné, et leur donna la généalogie jusqu’à Lévi, et l’intention en cela est de mentionner les deux rédempteurs, Moshé et Aharon, qui sont de la tribu de Lévi ; et s’il avait commencé par « voici les noms des fils de Lévi », on aurait pu croire que Lévi occupait la première place dans la généalogie et que l’Écriture l’avait ainsi placé en tête pour honorer Moshé, et c’est pourquoi il commença par Réouven, mentionnant et allant jusqu’à Lévi le troisième.

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. הודיענו הכתוב הזה כי התערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות היא אלישבע אחות נחשון הנשיא הגדול שבישראל, והזכיר אמו של פנחס שהוא גם כן כהן שזכה בה בעצמו, וכן דרך הכתובים במלכי הארץ שמזכירם בשמות אמם כענין שכתוב (מלכים א ט״ו:ב׳) ושם אמו מעכה בת אבישלום (דברי הימים ב כ לא) ושם אמו עזובה בת שלחי. ואמר מבנות פוטיאל הוא יתרו או יוסף ולא אמר בת פוטיאל כי היו לפוטיאל בנות רבות ולקח אחת מהן.

« Et Aharon prit Élisheva, fille d’Aminadav, sœur de Na’hshon. » Ce verset nous fait savoir que la famille de la prêtrise s’est mêlée à la famille de la royauté — c’est Élisheva, sœur de Na’hshon, le grand prince en Israël ; et il mentionna la mère de Pin’has, qui fut lui aussi prêtre et obtint lui-même la prêtrise par son mérite ; et c’est aussi la manière des Écritures, à propos des rois du pays, de mentionner leurs mères par leur nom, comme il est écrit (1 Rois 15,2) « et le nom de sa mère était Ma‘akha, fille d’Avishalom » ; (2 Chroniques 20,31) « et le nom de sa mère était ‘Azouba, fille de Shil’hi ». Et il dit « des filles de Poutiël » : c’est Yitro ou Yossef, et il n’a pas dit « fille de Poutiël » car Poutiël avait plusieurs filles et il en prit une d’entre elles.

והנה בפרשה הזאת תמצא ו' נביאים שהם משבט לוי והם אהרן ומשה ופנחס שהוא אליהו ושלשת בני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף שכן מנאום רז"ל בכלל מ"ח נביאים, וששה אלה היו בדור אחד, ואולי ג' אלה בני קרח הם שאמר עליהם הכתוב (במדבר כ״ו:י״א) ובני קרח לא מתו.

Et voici que dans cette section tu trouves six prophètes qui sont de la tribu de Lévi : Aharon, Moshé, Pin’has qui est Éliyahou, et les trois fils de Qora’h, Assir, Elqana et Aviassaf, car ainsi les ont comptés nos Sages de mémoire bénie parmi les quarante-huit prophètes ; et ces six furent dans une même génération, et peut-être que ces trois fils de Qora’h sont ceux dont l’Écriture a dit (Nombres 26,11) « et les fils de Qora’h ne moururent pas ».

הוא אהרן ומשה. הקדים אהרן למשה לפי שהיה גדול ממנו בשנים ואחר כך אמר הוא משה ואהרן הקדים את משה לפי שהוא גדול ממנו בנבואה. וכן מצינו שהקדים יהושע לכלב שהיה גדול ממנו בנבואה, והקדים כלב ליהושע לפי שהיה גדול ממנו ביחס, הוא שכתוב (במדבר י״ד:ל״ח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וכתיב (שם) כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וכן הכתוב הקדים השמים לארץ למעלתם כי הנבראים השכליים נכבדים מן הגופניים מפני שאלו נצחיים ואלו כלים והולכים, והקדים גם כן הארץ לשמים לפי ששם בית המקדש והשכינה שרויה בתוכו ודרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה וזהו שכתוב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ומה שחזר ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים בעבור שהזכיר למעלה הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, והיתה המצוה עליהם לשניהם שיוציאו אותם מארץ מצרים על כן בא ללמדך שהדבור עם משה לבדו.

« C’est Aharon et Moshé. » Il fit précéder Aharon à Moshé parce qu’il était plus âgé que lui, puis il dit « c’est Moshé et Aharon » : il fit précéder Moshé parce qu’il était plus grand que lui en prophétie. Et de même nous trouvons qu’il fit précéder Yehoshoua à Kalev, parce qu’il était plus grand que lui en prophétie, et fit précéder Kalev à Yehoshoua parce qu’il était plus grand que lui en généalogie (yi’hous), c’est ce qui est écrit (Nombres 14,38) « et Yehoshoua fils de Noun et Kalev fils de Yefounné vécurent d’entre ces hommes » et il est écrit (ibid.) « sauf Kalev fils de Yefounné et Yehoshoua fils de Noun » ; et de même l’Écriture fit précéder les cieux à la terre pour leur rang, car les créatures intellectuelles sont plus honorables que les corporelles parce que les unes sont éternelles et les autres périssent et s’en vont ; et elle fit aussi précéder la terre aux cieux parce que là est le Beith Hamikdash et que la Présence (Shekhina) y réside, et nos Sages de mémoire bénie ont interprété : la résidence première de la Présence était ici-bas, et c’est ce qui est écrit (Genèse 2,4) « telle est l’histoire des cieux et de la terre quand ils furent créés, au jour où l’Éternel Dieu fit terre et cieux » ; et ce qu’il a répété « et ce fut le jour où l’Éternel parla à Moshé dans le pays d’Égypte » : parce qu’il avait mentionné plus haut « faites sortir les enfants d’Israël du pays d’Égypte selon leurs armées », et que le commandement était pour eux deux de les faire sortir du pays d’Égypte, il vint t’enseigner que la parole fut à Moshé seul.

הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. למעלה כשבאה מצות הקב"ה לשניהם שתק משה כי חשב שיבא הדבור לאהרן וכאשר חזר עתה ואמר לו לבדו את כל אשר אני דובר אליך חזר לטעון עוד הטענה של ערל שפתים שכבר הזכיר אותה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אינני ראוי לדבר אל העם אף כי אל המלך, והקב"ה השיבו.

« Voici que je suis incirconcis des lèvres, et comment Pharaon m’écoutera-t-il ? » Plus haut, quand le commandement du Saint, béni soit-Il, vint aux deux, Moshé se tut, car il pensait que la parole viendrait à Aharon ; et quand Il revint maintenant et lui dit à lui seul « tout ce que Moi Je te dis », il revint présenter encore l’objection d’« incirconcis des lèvres » qu’il avait déjà mentionnée, et il dit « voici que je suis incirconcis des lèvres », c’est-à-dire : je ne suis pas digne de parler au peuple, a fortiori au roi ; et le Saint, béni soit-Il, lui répondit.

ראה נתתיך אלהים. כלומר אל תחוש שלא תהיה נשמע לפרעה לפי שאני נותן אותך גדול עליו. ומענין הדבור שאמרת אהרן אחיך יהיה נביאך כלומר יהיה המדבר. ולשון נביאך ניב שפתים וכן תרגם אונקלוס מתורגמנך, ודרשו רז"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה פרעה היה עושה עצמו אלוה שנאמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתיני, אמר לו הקב"ה כלפי שהוא עושה עצמו אלוה הודיעהו שאינו כלום הריני עושה אותך אלוה עליו.

« Vois, Je t’ai établi comme un dieu (Elohim). » C’est-à-dire : ne crains pas qu’on ne t’écoute pas devant Pharaon, car Je te place grand au-dessus de lui. Et quant à l’affaire de la parole que tu as dite, « Aharon ton frère sera ton prophète » : c’est-à-dire qu’il sera le porte-parole. Et l’expression « ton prophète (nevi’ékha) » est du « niv sefatayim » (fruit des lèvres), et c’est ainsi que traduisit Onqelos « ton interprète (metourgemanekha) » ; et nos Sages de mémoire bénie ont interprété : « Vois, Je t’ai établi comme un dieu pour Pharaon » : Pharaon se faisait lui-même dieu, comme il est dit (Ézéchiel 29,3) « à moi mon fleuve et c’est moi qui me suis fait » ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : puisqu’il se fait dieu, fais-lui savoir qu’il n’est rien ; Je te fais dieu sur lui.

ואני אקשה את לב פרעה. רבים שואלים בכאן אם הקב"ה היה מקשה את לבו שלא ישלח אותם למה הרבה עליהם המכות הגדולות ההם חנם והנה זה חמס כפי הנראה והש"י צדיק לא יעשה עולה, ואם היה קושי הלב והסרוב לבלתי שלחם ממנו ומאתו איך היה מענישו על קושי לבו בכל המכות ההן, והתשובה בזה כי פרעה היה רשע מצד אחר והיה חוטא כבר ואילו היה חטאו מניעו לשלח את בני ישראל והקב"ה מחזק את לבו באותה מניעה ומענישו עליה היה בזה חמס אבל החטא לפרעה מבואר בכתוב שאמר (שמות א) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וכיון שהיה רשע וכופר מעצמו והזיד עליהם הוא ועמו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה הוא שהיה הקב"ה נותן בלבו שלא ישלחם כי אם היו חוזרין בתשובה אי אפשר להענישם והראיה מאנשי נינוה ועל כן הוצרך למנוע מהם דרכי התשובה ואמר ואני אקשה את לב פרעה כן כתב הרמב"ן ז"ל.

« Et Moi Je durcirai le cœur de Pharaon. » Beaucoup demandent ici : si le Saint, béni soit-Il, durcissait son cœur pour qu’il ne les renvoie pas, pourquoi leur a-t-Il multiplié ces grandes plaies pour rien ? Et voici que c’est, apparemment, une injustice (‘hamas) et que le Saint, béni soit-Il, est juste et ne commet pas d’iniquité ; et si la dureté du cœur et l’entêtement à ne pas les renvoyer venaient de Lui et de Sa part, comment l’aurait-Il puni pour la dureté de son cœur par toutes ces plaies ? Et la réponse à cela est que Pharaon était méchant d’un autre côté et péchait déjà ; et si son péché avait consisté à refuser de laisser partir les enfants d’Israël, et que le Saint, béni soit-Il, fortifiait son cœur dans cet empêchement et le punissait pour cela, il y aurait là injustice ; mais le péché de Pharaon est explicite dans l’Écriture, car il a dit (Exode 1) « voici que le peuple des enfants d’Israël est nombreux et plus puissant que nous, allons, usons de sagesse envers lui » ; et puisqu’il était méchant et négateur de lui-même et agissait avec arrogance envers eux, lui et son peuple, il méritait qu’on lui retire les voies du repentir ; c’est ce qui fait que le Saint, béni soit-Il, mettait dans son cœur de ne pas les renvoyer, car s’ils s’étaient repentis il aurait été impossible de les punir, et la preuve est tirée des gens de Ninive ; et c’est pourquoi il fallait leur retirer les voies du repentir, et Il dit « et Moi Je durcirai le cœur de Pharaon » ; ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

ובמדרש ואני אקשה את לב פרעה אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין אלא אם ללצים. הוא יליץ מתרה בו פעם ראשונה שניה שלישית ואינו חוזר בו הוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמרו לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך.

Et dans le Midrash : « Et Moi Je durcirai le cœur de Pharaon » : Rabbi Yo’hanan dit : de là, une ouverture de bouche pour les minim (hérétiques), pour dire : il ne dépendait pas de lui de faire téchouva (repentir). Rabbi Shim’on ben Laqish dit : que la bouche des minim soit fermée ! Mais « s’il s’agit des railleurs, Lui raille » : on avertit une première, une deuxième, une troisième fois, et s’il ne revient pas, Il lui ferme la porte du repentir afin de lui faire payer ce qu’il a péché ; ainsi Pharaon le méchant : puisque le Saint, béni soit-Il, envoya vers lui cinq fois et qu’il ne prêta pas attention à ses paroles, le Saint, béni soit-Il, lui dit : toi, tu as raidi ta nuque et alourdi ton cœur ; Je vais ajouter impureté à ton impureté.

ולפי המדרש הזה יהיה פירוש ואני אקשה את לב פרעה, באחרונה, כי בחמשה מכות ראשונות לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד פרעה את לבו והנה לא רצה לשלחם לכבוד השם יתברך, אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותן רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, אבל בה' אחרונות נאמר בהן ויחזק ה' את לב פרעה כי הקשה ה' את לבו למען ספר שמו בכל הארץ וכענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי וגו'.

Et selon ce Midrash, l’explication de « et Moi Je durcirai le cœur de Pharaon » sera : à la fin ; car dans les cinq premières plaies, il n’est dit à leur propos que « et le cœur de Pharaon se durcit » et « Pharaon alourdit son cœur » ; et voici qu’il ne voulait pas les laisser partir par respect pour le Nom, béni soit-Il, mais quand les plaies se renforcèrent contre lui et qu’il fut las de les supporter, son cœur s’attendrit et il envisageait de les renvoyer à cause de la lourdeur des plaies, non pour accomplir la volonté de son Créateur ; mais dans les cinq dernières, il est dit à leur propos « et l’Éternel durcit le cœur de Pharaon » : car l’Éternel durcit son cœur afin que Son nom soit proclamé sur toute la terre, et comme il est écrit « et Je Me magnifierai et Me sanctifierai, etc. ».

ודע כי קושי הלב הזה כבר נרמז למשה בתחלת נבואתו בפרשת הסנה הוא שכתוב (שמות ג) וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, המשיל הכתוב רבוי הצרות והמכות באש והמשיל את פרעה הרשע בקוץ שהוא הסנה, ונרמז לו למשה מזה מה שעתיד הקב"ה להקשות לבו של פרעה שלא יכנע מפני המכות כשם שהסנה איננו אכל מפני האש, וזהו שאמר לו מתוך מראה זו של סנה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכמו שכתבתי שם.

Et sache que cette dureté du cœur fut déjà suggérée à Moshé au début de sa prophétie, dans la section du buisson, c’est ce qui est écrit (Exode 3) « et il vit, et voici que le buisson brûlait dans le feu et le buisson n’était pas consumé » ; l’Écriture comparait la multitude des détresses et des plaies au feu et comparait Pharaon le méchant à l’épine, qui est le buisson, et il fut suggéré à Moshé par là que le Saint, béni soit-Il, allait durcir le cœur de Pharaon pour qu’il ne se soumette pas devant les plaies, de même que le buisson n’est pas consumé devant le feu, et c’est ce qu’Il lui dit à partir de cette vision du buisson « et maintenant va, et Je t’enverrai vers Pharaon », et comme je l’ai écrit là.

והוצאתי את צבאותי. קרא הכתוב לישראל צבאותי לפי שהם כנגד צבא הגלגלים י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועוד ירמוז צבאותי אל הצבא העליון, ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה, וזהו שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם ואם שכינה עמדה בגלות ק"ו לשאר העליונים, וזהו שאמרו רז"ל צבאות שם קדש הוא ואינו נמחק לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה וזהו שהזכיר (שמות י״ב:מ״א) יצאו כל צבאות ה' כלומר העליונים והתחתונים.

« Et Je ferai sortir Mes armées. » L’Écriture appelle Israël « Mes armées » parce qu’ils correspondent à l’armée des sphères : douze tribus pour douze constellations (mazalot), et aussi parce qu’ils sont comparés aux étoiles, comme il est dit (Deutéronome 1,10) « et vous voici aujourd’hui comme les étoiles des cieux en nombre », et encore « Mes armées » fait allusion à l’armée d’en haut, et l’explication du verset sera : « et Je ferai sortir Mes armées d’en haut avec Mon peuple, les enfants d’Israël, d’en bas » ; et c’est ce qu’ils ont dit : ils s’exilèrent en Égypte, la Présence (Shekhina) avec eux ; et si la Présence se tint dans l’exil, a fortiori les autres êtres d’en haut ; et c’est ce que nos Sages de mémoire bénie ont dit : « Tseva’ot » est un Nom saint qu’il est interdit d’effacer, parce qu’il n’est appelé « Tseva’ot » qu’au nom des chefs des armées d’en haut ; et c’est ce qu’il mentionna (Exode 12,41) « toutes les armées de l’Éternel sortirent », c’est-à-dire les êtres d’en haut et d’en bas.

כי ידבר אליכם פרעה לאמר. הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו.

« Quand Pharaon vous parlera en disant. » L’Éternel, béni soit-Il, fit savoir à Moshé que Pharaon lui demanderait un prodige (mofet) ; et l’on ne tient pas un homme pour prophète tant qu’il n’a pas donné un signe ou un prodige, ou qu’un prophète dont la qualité prophétique a déjà été établie n’ait témoigné en sa faveur.

ובמדרש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת הצדיקים שואלים מופת ק"ו הרשעים שכן מצינו בנח שאחר שהצילו הש"י מן המבול אמר לו (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, אמר לו נח תן לי אות אמר לו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו'. וכן חזקיה כשחלה שלח הקב"ה לישעיה אמר לו (ישעיהו ל״ח:ח׳) מה אות כי אעלה בית ה' אמר לו הנני משיב את צל המעלות הוי אומר כי ידבר אליכם פרעה.

Et dans le Midrash : « quand Pharaon vous parlera » : donnez-vous un prodige. Les justes demandent un prodige, a fortiori les méchants, car nous trouvons ainsi pour Noa’h qu’après que le Saint, béni soit-Il, l’eut sauvé du déluge, Il lui dit (Genèse 9,15) « et les eaux ne seront plus un déluge pour détruire toute chair » ; Noa’h Lui dit : donne-moi un signe ; Il lui dit : « J’ai placé Mon arc dans la nuée, et il sera pour un signe d’alliance, etc. ». Et de même ‘Hizqiyahou, quand il tomba malade, le Saint, béni soit-Il, envoya Yeshayahou ; il lui dit (Isaïe 38,8) « quel est le signe que je monterai à la maison de l’Éternel ? » ; Il lui dit « voici que Je fais revenir l’ombre des degrés » ; dis donc : « quand Pharaon vous parlera ».

ויהי לתנין. תחלת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון וכן פרעה הרשע חטא בלשון הוא שאמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' ומפני זה היה תחלת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש והוא שכתוב (במדבר כ״א:ו׳) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם.

« Et il devint un serpent (tannin). » Le premier des signes qu’Il fit à Pharaon fut un tannin, qui est un serpent (na’hash), comme le Saint, béni soit-Il, lui dit à propos de la plaie du sang : « et le bâton qui fut changé en serpent ». Et ce qu’il se changea en serpent et non en d’autres bêtes ou animaux, comme un cheval, un bœuf, un lion ou un loup, la raison en est que le serpent a péché et fit pécher Ève par la parole, et de même Pharaon le méchant pécha par la parole, c’est ce qu’il dit (Exode 5,2) « qui est l’Éternel pour que j’écoute sa voix, je ne connais pas l’Éternel » ; et pour cela le premier des signes fut un serpent, pour lui faire allusion qu’il serait puni de son péché comme le serpent fut puni, et nous trouvons que quiconque profère des paroles de défi contre Dieu est jugé par la morsure d’un serpent, et c’est ce qui est écrit (Nombres 21,6) « et le peuple parla contre Dieu et contre Moshé » ; et il est écrit (ibid.) « et l’Éternel envoya contre le peuple les serpents brûlants, et ils mordirent le peuple ».

ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח׳:י״א) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף.

Et encore, de même que le serpent se tord et s’étire et ne se maintient pas en une seule manière, ainsi Pharaon le méchant durcit son cœur et se fortifie dans sa méchanceté, et à cause de la lourdeur des plaies il consentait à renvoyer Israël puis revenait alourdir son cœur, c’est ce qui est écrit (Exode 8,11) « et Pharaon vit qu’il y avait répit, et il alourdit son cœur » ; et ce que l’Écriture l’a exprimé par l’expression « tannin » est parce que Pharaon est appelé « tannim », comme il est dit (Ézéchiel 29,3) « le grand crocodile (ha-tannim) qui est couché au milieu de ses fleuves », et il lui fit allusion par là que, de même que le bâton d’Aharon avala leurs bâtons, ainsi le Saint, béni soit-Il, allait faire engloutir Pharaon et son armée dans la mer des Joncs.

ובמדרש ויהיו לתנינים אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם מכאן יוצאים כשפים לעולם.

Et dans le Midrash : « et ils devinrent en tanninim » : Pharaon dit : telle est la manière de votre Dieu ; c’est d’ici que la sorcellerie se répand dans le monde.

ויקרא גם פרעה. לרבות אשת פרעה שהיא התחילה תחלה לקרא לחכמים ולמכשפים.

« Et Pharaon aussi appela. » Pour inclure l’épouse de Pharaon, qui commença la première à appeler les sages et les sorciers.

גם הם לא קרא תחלה אלא לתינוקות ואחר כך לחכמים ולמכשפים לכך כתוב ויעשו גם הם. אמר רבי שמעון בן פזי מה ראו להקיש דבת נחש למלכות שנאמר (ירמיהו מ״ו:כ״ב) קולה כנחש ילך מה הנחש מתעקם והולך כך מלכות מצרים מעקמת דרכיה, מה נחש מלחש והורג כך מלכות מצרים מלחשת והורגת, תלה המטה כנגד פרעה אמר לו מזה אתה לוקה.

« Eux aussi » : il n’appela d’abord que des enfants, et ensuite des sages et des sorciers ; c’est pourquoi il est écrit « et ils firent, eux aussi ». Rabbi Shim’on ben Pazi dit : pourquoi a-t-on comparé le serpent au pouvoir royal, comme il est dit (Jérémie 46,22) « sa voix est comme celle du serpent qui s’en va » ? De même que le serpent se tord en avançant, ainsi la royauté d’Égypte tord ses voies ; de même que le serpent murmure et tue, ainsi la royauté d’Égypte murmure et tue ; il suspendit le bâton face à Pharaon, il lui dit : de cela tu seras frappé.

בלהטיהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, המלה נגזרת מלשון (תהילים ק״ד:ד׳) אש לוהט, (שם קו) להבה תלהט רשעים, והענין כי הם עושים ע"י לוהטים מלאכי אש מלהט באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שדים, בלטיהם מעשה שדים, ונקראים כן לפי שבאים אל האדם בלט לפי שהם בעלי גופות מאויר שאיננו מורגש, וזהו שאמר לחכמים ולמכשפים כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם זקניהם, וחרטומי מצרים יכלול את שניהם. ומלת חרטומים מלה מורכבת חר טמי, כלומר הנחרים בעצמות כי רוב האומנות הוא בעצמות מתים או בעצמות חיות כן כתב הרמב"ן ז"ל.

« Par leurs enchantements (be-lahatehem). » Œuvre de sorcellerie, et ils s’accomplissent par l’intermédiaire d’anges destructeurs (mal’akhei ‘havala) ; le mot est dérivé de l’expression (Psaumes 104,4) « un feu dévorant (lohet) », (ibid. 106) « la flamme embrasa (te-lahet) les méchants », et le sens est qu’ils agissent par des brûlants (lohatim), anges de feu : « il enflamme (melahet) l’homme et il ne le sait pas, et cela brûle en lui et il n’y prend pas garde » ; et peut-être appellent-ils ainsi les anges qui demeurent dans l’air, dans les sphères des éléments, qu’on appelle les démons (shédim) : « be-latehem » : œuvre de démons, et ils sont appelés ainsi parce qu’ils viennent à l’homme en secret (be-lat) puisqu’ils ont des corps d’air qui n’est pas perceptible ; et c’est ce qu’il dit « les sages et les sorciers », car les sages des conjurations et du rassemblement des démons étaient leurs chefs, leurs anciens, et « les magiciens (‘hartoumei) d’Égypte » inclut les deux. Et le mot ‘hartoumim est un mot composé « ‘har tamei », c’est-à-dire ceux qui fouillent dans les os (ha-naḥarim), car la plupart de l’art est dans les os des morts ou dans les os d’animaux ; ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

ויהיו לתנינים. לא אמר ויהיו תנינים אלא לתנינים בא ללמד שלא היה כח בחרטומים לעשותם תנינים ממש רק שנדמו לתנינים בחכמת הכשפים ואחיזת עינים, והלשון הזה כלשון (יהושע ז) וימס לבב העם ויהי למים, שאין הכונה מים ממש אלא שנתרכך לבם כדבר הנתון במים וכן (שמואל א כה) וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן שאין להבין אבן ממש.

« Et ils devinrent en tanninim (le-tanninim). » Il n’a pas dit « et ils furent tanninim » mais « le-tanninim » : cela vient enseigner que les magiciens n’avaient pas le pouvoir de les faire de véritables tanninim, mais qu’ils ressemblèrent à des tanninim par la science de la sorcellerie et par prestidigitation (a’hizat ‘einayim) ; et cette expression est comme l’expression (Josué 7) « et le cœur du peuple fondit et devint de l’eau », ce qui ne signifie pas de l’eau véritable mais que leur cœur s’amollit comme une chose mise dans l’eau, et de même (1 Samuel 25) « et son cœur mourut en lui et il devint une pierre », où il ne faut pas comprendre une pierre véritable.

ואם אתה אומר והלא במשה נאמר הלשון הזה ויהי לתנין ולא אמר ויהי תנין, יש לפרש כי זה של משה שאמר ויהי לתנין הוא הויה אמתית הוא לשון (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה האמור במעשה ידיו של הקב"ה שהוא הויה אמתית, אבל ויהיו לתנינים האמור בחרטומים דמיון והויה מזויפת, ומפני שהלשון בשניהם אחד ויהי לתנין ויהיו לתנינים, כדי שלא תבין שענין משה דומה לשל החרטומים לכך הוצרך לסמוך לו מיד ויבלע מטה אהרן את מטותם, והנה זה ראיה כי מטה אהרן אחר שהיה תנין ממש בלע את מטותם ולמדך הכתוב בזה כי חזר תנין ממש אבל של חרטומים לא היו תנינים ממש ומזה אמר את מטותם ולא אמר תניניהם,

Et si tu dis : mais pour Moshé aussi cette expression est dite, « et il devint en tannin (le-tannin) » et il n’a pas dit « et il devint un tannin » ; on peut expliquer que celui de Moshé, qui dit « va-yehi le-tannin », est une véritable existence (havaya), c’est l’expression (Genèse 2) « et l’homme devint une âme vivante », dite de l’œuvre des mains du Saint, béni soit-Il, qui est une véritable existence, tandis que « va-yihyou le-tanninim », dit des magiciens, est une ressemblance et une existence falsifiée, et comme l’expression est la même dans les deux, « va-yehi le-tannin » et « va-yihyou le-tanninim », pour que tu ne comprennes pas que l’affaire de Moshé ressemble à celle des magiciens, il lui fallut placer aussitôt après « et le bâton d’Aharon avala leurs bâtons » ; et voici que c’est une preuve que le bâton d’Aharon, après qu’il fut un véritable tannin, avala leurs bâtons, et l’Écriture t’enseigne par là qu’il se transforma réellement en tannin, mais ceux des magiciens n’étaient pas de véritables tanninim, et c’est pourquoi il dit « leurs bâtons » et non « leurs tanninim »,

ועוד שלא הזכיר בחרטומים שיעשו כן לפני פרעה ולפני עבדיו כמו שהזכיר במשה שכל עניניהם זיוף אין בהם אמת, או אם נאמר שהיה כח בחרטומים לעשות תנינים ממש במעשה הכשפים וכמו שדרשו חכמינו ז"ל למה נקרא שמם מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה גם זה יתכן ומה שאמר ויהיו לתנינים יהיה תנינים ממש והוצרך לומר לתנינים בלמ"ד לפי שמלת ויהיו חוזרת למטות כלומר ויהיו המטות לתנינים, וכן במשה ויהי לתנין, ויהי המטה לתנין, וכן דבר הש"י (שמות ז) יהי לתנין, יהי מטך לתנין, ויהיה מעשה החרטומים ומעשה משה הכל שוה בתנינים ממש,

et encore qu’il n’a pas mentionné à propos des magiciens qu’ils firent cela devant Pharaon et devant ses serviteurs comme il l’a mentionné pour Moshé, car toutes leurs affaires sont falsification, il n’y a en elles aucune vérité ; ou si l’on dit que les magiciens avaient le pouvoir de faire de véritables tanninim par l’œuvre de la sorcellerie, et comme l’ont interprété nos Sages de mémoire bénie : pourquoi sont-ils appelés « mekhashefim » ? Parce qu’ils contredisent (makhchishin) la cour céleste (pamalia shel ma‘ala) — cela aussi est possible, et ce qu’il dit « va-yihyou le-tanninim » serait de véritables tanninim, et il fallait dire « le-tanninim » avec lamed parce que le mot « va-yihyou » se rapporte aux bâtons, c’est-à-dire : « et les bâtons devinrent en tanninim », et de même pour Moshé « va-yehi le-tannin », « le bâton devint en tannin », et de même le Saint, béni soit-Il, dit (Exode 7) « yehi le-tannin » : « que ton bâton devienne en tannin » ; et l’œuvre des magiciens et l’œuvre de Moshé seraient tout égales en véritables tanninim,

אבל מלת ויבלע הוא היתרון והתגברות הכח אשר לאהרן על חכמת החרטומים בין שיהיה הבולע בו מטה כמדרש רז"ל בין שיהיה תנין בין שיהיה המעשה שלהם דמיון ממש. וכלל הענין כי מלת בלהטיהם שנאמר בחרטומים מעיד על סתירת חכמתם שאינה אמת רק זיוף ותחבולה ומלת ויבלע מעידה על חכמת משה ואהרן שהיא אמתית וגובר על חכמת החרטומים. ופסוק ויבלע לעד כי הדומם בלע דומם או חי, וכן מצינו בענין קרח שהדומם בלע חי ודומם שנאמר (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם.

mais le mot « va-yivla‘ » (et avala) est la supériorité et la prédominance de la force qu’avait Aharon sur la science des magiciens, que ce qui avalait fût un bâton comme le Midrash de nos Sages de mémoire bénie, soit que ce fût un tannin, soit que leur œuvre fût une pure ressemblance. Et la règle générale de la chose est que le mot « be-lahatehem », dit des magiciens, atteste la réfutation de leur science, qui n’est pas vérité mais falsification et ruse, et le mot « va-yivla‘ » atteste la science de Moshé et d’Aharon, qui est véritable et l’emporte sur la science des magiciens. Et le verset « va-yivla‘ » témoigne que l’inanimé avala l’inanimé ou le vivant, et de même nous trouvons dans l’affaire de Qora’h que l’inanimé avala le vivant et l’inanimé, comme il est dit (Nombres 16) « et la terre ouvrit sa bouche et les avala, eux et leurs maisons ».

בזאת תדע כי אני ה'. אתה אמרת לא ידעתי את ה' ואינך מכירני אני אעשה שתכירני וכן כתוב (שמות י״ד:ד׳) וידעו מצרים כי אני ה'.

« À ceci tu sauras que Je suis l’Éternel. » Toi, tu as dit « je ne connais pas l’Éternel » et tu ne Me reconnais pas ; Moi, Je ferai que tu Me reconnaisses, et de même il est écrit (Exode 14,4) « et les Égyptiens sauront que Je suis l’Éternel ».

עוד בזאת תדע כי אני ה'. ע"ד הפשט במכה הזאת וכיוצא בה ראוי לך שתדע כי אני ה'. ע"ד הקבלה בזאת תדע כי אני ה' יבאר כי השם המיוחד הנעלם נודע על ידי המדה הנקראת זאת והיא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ובה ידעו את השם בסוף, והזכיר בפרעה לאכזריות לבו (שמות ז׳:כ״ג) ולא שת לבו גם לזאת.

« Encore : À ceci tu sauras que Je suis l’Éternel. » Selon le sens simple (peshat) : par cette plaie et les semblables, il convient que tu saches que Je suis l’Éternel. Selon la Kabbale : « à ceci (bi-zot) tu sauras que Je suis l’Éternel » : il explique que le Nom particulier caché est connu par l’intermédiaire de l’attribut appelé « zot », et c’est « la grande main que l’Éternel fit en Égypte », par laquelle ils connurent le Nom à la fin ; et il mentionna à propos de Pharaon, pour la cruauté de son cœur (Exode 7,23) « et il ne mit pas son cœur à ceci non plus (la-zot) ».

הנה אנכי מכה במטה אשר בידי. הנה אנכי בגזרתי למדך שנהפכו המים לדם במראה, בטעם, ובריח. במראה שנאמר ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו כי ראו כן בעיניהם, בטעם שנאמר והדגה אשר ביאור מתה הדגים חיים בקרירות המים וכיון שנהפכו לדם שתו הדגים ממנו וחיותם אינו אלא במים צוננים וכיון שנהפך הצונן לחמימות מתו מיד, ובריח שנאמר (שמות ז) ויבאש היאור.

« Voici que Je frappe avec le bâton qui est dans Ma main. » « Voici que Moi », dans Mon décret, il t’a enseigné que les eaux se changèrent en sang quant à leur aspect, leur goût et leur odeur. Quant à leur aspect, comme il est dit « et il frappa les eaux qui étaient dans le fleuve sous les yeux de Pharaon et sous les yeux de ses serviteurs », car ils le virent de leurs yeux ; en goût, comme il est dit « et les poissons qui étaient dans le fleuve moururent » : les poissons vivent dans la fraîcheur de l’eau, et dès qu’elle fut changée en sang, les poissons en burent, et leur vie n’est qu’en eaux froides, et dès que le froid se changea en chaleur ils moururent aussitôt ; et en odeur, comme il est dit (Exode 7) « et le fleuve devint puant ».

ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. אחר שלקו המים על ידי משה ואהרן מאין מצאו החרטומים מים להפוך אותם לדם, והתשובה בזה כי לא נתהפכו כל המים לדם בגזרת משה ואהרן רק המים אשר ביאור שנאמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם וכתיב וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, לא אמר כל מימי מצרים אלא כל המים אשר ביאור וכן כתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ואם כן היו להם עוד מים מן הנהרות ומן האגמים.

« Et les magiciens d’Égypte firent de même par leurs enchantements. » Après que les eaux eurent été frappées par Moshé et Aharon, d’où les magiciens trouvèrent-ils de l’eau pour la changer en sang ? Et la réponse à cela est que toutes les eaux ne se changèrent pas en sang par le décret de Moshé et d’Aharon, mais seulement les eaux du fleuve, comme il est dit « voici que Je frappe avec le bâton qui est dans Ma main sur les eaux qui sont dans le fleuve » et elles se changèrent en sang, et il est écrit « et il leva le bâton et frappa les eaux qui étaient dans le fleuve sous les yeux de Pharaon et sous les yeux de ses serviteurs, et toutes les eaux qui étaient dans le fleuve se changèrent en sang » : il n’a pas dit « toutes les eaux d’Égypte » mais « toutes les eaux qui étaient dans le fleuve », et de même il est écrit « et les Égyptiens ne purent boire de l’eau du fleuve », et s’il en est ainsi, ils avaient encore de l’eau des cours d’eau et des marais.

וזה אי אפשר לומר שהרי בפירוש אמר הכתוב על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם, וכתיב ויעשו כן משה ואהרן, ומה שאמר ויך את המים אשר ביאור ולא אמר כל מימי מצרים כדבר הש"י מפני שהיאור היה ראש לכלן וכל שאר הנהרות והאגמים נמשכים ממנו וכאשר הכה היאור ונהפכו מימיו לדם כל שאר המימות הנמשכים ממנו נהפכו לדם גם כן ואם כן מאין מצאו החרטומים מים שיתהפכו לדם והתשובה בזה כי היו חופרין בקרקע ומוציאים מים ומהפכים אותן לדם כי הגזרה של משה ואהרן לא היתה כי אם במקומות ששם נקוים המים בגלוי ולא היתה הגזרה במים שתחת הקרקע.

Et cela est impossible à dire, car l’Écriture a dit expressément « sur les eaux d’Égypte, sur leurs cours d’eau, sur leurs canaux et sur leurs marais », et il est écrit « et Moshé et Aharon firent ainsi » ; et ce qu’il dit « et il frappa les eaux qui étaient dans le fleuve » et n’a pas dit « toutes les eaux d’Égypte » selon la parole du Saint, béni soit-Il, c’est parce que le fleuve était la tête de tous et que tous les autres cours d’eau et marais en découlent, et quand il frappa le fleuve et que ses eaux furent changées en sang, toutes les autres eaux qui en découlent furent changées en sang aussi ; et s’il en est ainsi, d’où les magiciens trouvèrent-ils de l’eau qui se changerait en sang ? Et la réponse à cela est qu’ils creusaient dans le sol, en tiraient de l’eau et la changeaient en sang, car le décret de Moshé et d’Aharon n’était que dans les lieux où les eaux sont rassemblées visiblement, et le décret ne portait pas sur les eaux sous le sol.

או אולי מה שיאמר ויעשו כן הכל עשיה מזוייפת כי כיון ששמעו החרטמים ההתראה למשה ואהרן שהתרו כן מתחלה לפרעה הקדימו במקומות שעדיין לא נהפך שם המים לדם והראו את עצמם עושים כן בלטיהם והיו אומרים כי נעשה כן מכחם ובודאי שלא על פיהם היו נהפכים כי אם בגזרת משה ואהרן ז"ש ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם כלומר עשייה מזוייפת ולכך תמצא שהזכיר בשל משה ואהרן לעיני פרעה ולעיני עבדיו ולא אמר כן בשל חרטומים.

Ou peut-être que ce qu’il dit « et ils firent ainsi », c’est tout une œuvre falsifiée, car dès que les magiciens entendirent l’avertissement de Moshé et d’Aharon, adressé auparavant à Pharaon, ils se rendirent à l’avance dans les endroits où l’eau n’avait pas encore été changée en sang et se montrèrent faisant ainsi par leurs enchantements, et ils disaient que cela se faisait par leur force, alors qu’assurément cela ne se changeait pas sur leur parole mais par le décret de Moshé et d’Aharon ; c’est ce qu’il dit « et les magiciens d’Égypte firent de même par leurs enchantements », c’est-à-dire une œuvre falsifiée, et c’est pourquoi tu trouves qu’il a mentionné pour Moshé et Aharon « sous les yeux de Pharaon et sous les yeux de ses serviteurs » et n’a pas dit cela pour les magiciens.

או יתכן לפרש לפי פסוקי הפרשה שהקב"ה צוה שני ענינים, האחד הכאת היאור במטה כדי שיתהפכו מימיו לדם והשנית נטיית היד במטה בלתי הכאה על שאר מימי מצרים על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים ויהיו דם.

Ou bien on peut expliquer, selon les versets de la section, que le Saint, béni soit-Il, a ordonné deux choses : l’une, frapper le fleuve avec le bâton afin que ses eaux se changent en sang ; la seconde, étendre la main avec le bâton, sans frapper, sur les autres eaux d’Égypte, sur les rivières, sur les fleuves et sur les marais, et elles seraient sang.

ומה שאמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי הכונה על אהרן כי אין משה מכה את היאור לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, ואמר ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' לבאר כי שניהם השלימו מצותו כי משה התרה לפרעה במכת היאור ואמר לאהרן לנטות ידו על מימי מצרים וכן עשה אהרן נטה ידו על מימי מצרים כמו שאמר הש"י למשה, וזהו שכתוב וירם במטה, שהרים אהרן את ידו במטה ונטה ידו לד' רוחות העולם על מימי מצרים כי כן צוה השם יתברך למשה.

Et ce qu’il dit « voici que Je frappe avec le bâton qui est dans Ma main » : l’intention porte sur Aharon, car Moshé ne frappe pas le fleuve, ni dans la plaie du sang ni dans la plaie des grenouilles ; et il dit « et Moshé et Aharon firent ainsi comme l’Éternel l’avait ordonné », pour expliquer que tous deux accomplirent Son commandement, car Moshé avertit Pharaon à propos de la plaie du fleuve et dit à Aharon d’étendre sa main sur les eaux d’Égypte, et Aharon fit ainsi : il étendit sa main sur les eaux d’Égypte comme le Saint, béni soit-Il, l’avait dit à Moshé ; et c’est ce qui est écrit « et il leva le bâton » : Aharon leva sa main avec le bâton et étendit sa main vers les quatre directions du monde sur les eaux d’Égypte, car ainsi le Nom, béni soit-Il, l’avait ordonné à Moshé.

נטה את ידך והך במטה את המים אשר ביאור ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, וע"כ חזר והזכיר בסוף ויהי הדם בכל ארץ מצרים, כלומר בכח נטיית היד, ובא להורות כי מימי היאור נהפכו לדם מכח ההכאה במטה ויהי הדם בשאר המימות בכח נטיית היד.

« Étends ta main et frappe avec le bâton les eaux qui sont dans le fleuve, et toutes les eaux qui sont dans le fleuve se changeront en sang » ; et c’est pourquoi il revint et mentionna à la fin « et il y eut du sang dans tout le pays d’Égypte », c’est-à-dire par la force de l’extension de la main, et il vient indiquer que les eaux du fleuve se changèrent en sang par la force de la frappe avec le bâton, et que le sang dans les autres eaux vint par la force de l’extension de la main.

מים לשתות. המובן מזה שלא שתו כי לא אמר וישתו ואם לא שתו היאך יכולים לשהות ז' ימים בלא מים.

« De l’eau à boire. » Ce qu’on comprend de cela, c’est qu’ils ne burent pas, car il n’a pas dit « et ils burent » ; et s’ils n’ont pas bu, comment pouvaient-ils tenir sept jours sans eau ?

אך יש לפרש ששתו ויהיה לשתות כמו וישתו ויובן הלשון לב' צדדים שלא שתו ושתו ויהיה באורו שלא שתו ממה שחפרו בו כי אפילו מה שחפרו נהפכו לדם אבל אפשר ששתו מן המים המלוחים שאינם ראוים לשתיה וזהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, שהיו מתוקים וראוים לשתיה, כן פי' הגאון רבינו סעדיה ז"ל. ובאר כי יש הפרש בין מימי ובין מי, כי לשון מימי נזכר על המים הראויים לשתות כלשון (במדבר כ) ונתן מימיו (שמות כג) וברך את לחמך ואת מימיך, וכה"א (דברי הימים ב לב) יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון וכן (איכה ה) מימינו בכסף שתינו.

Mais on peut expliquer qu’ils burent, et « lishtot » (à boire) est comme « va-yishtou » (et ils burent), et l’expression se comprend de deux côtés, qu’ils n’ont pas bu et qu’ils ont bu, et l’explication sera qu’ils n’ont pas bu de ce qu’ils avaient creusé, car même ce qu’ils avaient creusé se changea en sang ; mais il est possible qu’ils burent des eaux salées, impropres à la boisson, et c’est ce qu’il dit « car ils ne purent boire des eaux du fleuve », qui étaient douces et propres à la boisson ; ainsi a expliqué le gaon Rabbénou Saadia, de mémoire bénie. Et il expliqua qu’il y a une différence entre « meimei » et « mei » : l’expression « meimei » se dit des eaux propres à la boisson, comme l’expression (Nombres 20) « et il donnera ses eaux (meimav) », (Exode 23) « et il bénira ton pain et tes eaux (meimékha) », et comme il est dit (2 Chroniques 32) « Hizqiyahou boucha la sortie des eaux (meimei) de Guihon », et de même (Lamentations 5) « nos eaux (meiménou) nous les avons bues contre argent ».

ולשון מי נזכר על שאינם ראוים לשתות, כלשון האמור במבול (בראשית ז) מפני מי המבול, (ישעיה נד) מעבור מי נח, וכן בים כתיב (שמות טו) וישב ה' עליהם את מי הים, (דברים יא) אשר הציף את מי ים סוף על פניהם, וכן (ירמיה ב) מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר כי היו נהרות שאינם ראוים לשתיה, ומצינו בירדן שהזכיר הכתוב את שניהם מימי ומי לפי שהירדן היו קצת מימיו ראוים לשתיה וקצת שלא היו ראוים.

Et l’expression « mei » se dit de celles qui ne sont pas propres à la boisson, comme l’expression dite pour le déluge (Genèse 7) « à cause des eaux (mei) du déluge », (Isaïe 54) « que les eaux (mei) de Noa’h ne passent plus », et de même pour la mer il est écrit (Exode 15) « et l’Éternel fit revenir sur eux les eaux (mei) de la mer », (Deutéronome 11) « qui fit déborder les eaux (mei) de la mer des Joncs sur leur face », et de même (Jérémie 2) « et maintenant qu’as-tu à faire sur le chemin d’Égypte pour boire les eaux (mei) du Shi’hor, et qu’as-tu à faire sur le chemin d’Assyrie pour boire les eaux (mei) du fleuve », car il y avait des fleuves impropres à la boisson ; et nous trouvons pour le Jourdain que l’Écriture a mentionné les deux, « meimei » et « mei », parce que dans le Jourdain une partie de ses eaux étaient propres à la boisson et une partie ne l’étaient pas.

וימלא שבעת ימים. פירש הכתוב במכה הראשונה של דם שעמדה המכה ז' ימים כטומאת הנדה, מה טומאת הנדה ז' ימים אף מכת הדם במצרים ז' ימים, וגלה הכתוב במכת הדם שהיא ראשונה והוא הדין לכל השאר שעמדה כל אחת ואחת ז' ימים וימי הרוחה כ"א יום הרי חדש ימים בין עמידת המכה והרוחה וכן מצינו שיסד רבי אליעזר הקליר בפיוטו ואמר ירח ימים הוקצב לכל מכה שלשה חלקים ויעד וחכה, ורביעית שמשה המכה.

« Et sept jours furent remplis. » L’Écriture a expliqué, pour la première plaie, celle du sang, que la plaie dura sept jours, comme l’impureté de la niddah : de même que l’impureté de la niddah dure sept jours, de même la plaie du sang en Égypte dura sept jours ; et l’Écriture révéla, dans la plaie du sang qui est la première, et il en est de même pour toutes les autres, que chacune dura sept jours, et les jours de répit sont vingt et un jours, ce qui fait un mois de jours entre la durée de la plaie et le répit ; et de même nous trouvons que Rabbi Eli’ézer ha-Qalir a composé dans son piyyout en disant « un mois fut assigné à chaque plaie : durant trois parts, Il avertit et attendit ; durant le dernier quart, la plaie sévit ».

את כל גבולך. ולא גבול חם, ובכאן שהמכות היו מודיעות תחומי הארץ. וכן אמרו במדרש בני חם ובני מצרים היו חלוקים בתחומין הכושיים אומרים ע"כ תחומנו והמצריים אומרים ע"כ תחומנו כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם הגבול שלא היו צפרדעים בו היו יודעים שאינו של מצרים שנאמר את כל גבולך ולא של אחרים.

« Tout ton territoire. » Et non le territoire de ‘Ham, cela montre ici que les plaies faisaient connaître les limites du pays. Et de même ils ont dit dans le Midrash : les fils de ‘Ham et les fils de Mitsraïm se disputaient les frontières ; les Koushites disaient : jusqu’ici notre frontière, et les Égyptiens disaient : jusqu’ici notre frontière ; quand les grenouilles vinrent, ils firent la paix entre eux : la frontière où il n’y avait pas de grenouilles, ils savaient qu’elle n’était pas à l’Égypte, comme il est dit « tout ton territoire » et non celui d’autres.

ובכה ובעמך. תוספת הה"א ללמדך כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של חמש מכות.

« Et sur toi et sur ton peuple. » L’ajout du hé t’enseigne que chaque plaie que le Saint, béni soit-Il, amena sur les Égyptiens en Égypte était de cinq plaies.

למתי אעתיר לך. פירש"י ז"ל אלו נאמר מתי אעתיר לך היה משמע מתי אתפלל עכשו שאמר למתי אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי אמור לי לאיזה יום תרצה שיכרתו ע"כ, והנה משה בצאתו מעם פרעה היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר, וכן תמצא במכת הערוב שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר, וכתיב ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה', כי בצאתו היה מתפלל מיד שתסור המכה למחר, וזה סיוע לפירוש רש"י ז"ל.

« Pour quand (le-matai) prierai-je pour toi ? » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : s’il avait été dit « matai (quand) ‘atir lekha », cela aurait signifié « à quel moment prierai-je ? » ; à présent qu’il dit « le-matai » : pour quand, c’est-à-dire aujourd’hui je prierai pour toi pour qu’elles soient retranchées au moment que tu fixeras pour moi : dis-moi pour quel jour tu veux qu’elles soient retranchées. Fin. Et voici que Moshé, en sortant d’auprès de Pharaon, priait aussitôt pour que la plaie s’en aille le lendemain, et ainsi tu trouves dans la plaie de l’‘arov qu’il dit « voici que je sors d’auprès de toi et je prierai l’Éternel, et l’‘arov s’éloignera de Pharaon, de ses serviteurs et de son peuple demain », et il est écrit « et il sortit d’auprès de Pharaon et pria l’Éternel », car en sortant il priait aussitôt pour que la plaie s’en aille le lendemain, et c’est un appui à l’explication de Rachi, de mémoire bénie.

והתימה על הרמב"ן ז"ל שאמר שלא התפלל עד למחר, ואמר כי למ"ד למתי נוספת וכמוהו (דברים ט׳:ז׳) למן היום אשר יצאת מארץ מצרים שאילו התפלל בו ביום כאשר סרה המכה למחר היה ראוי לומר ויעש ה' כדבר משה ממחרת, וכיון שלא אמר כן נראה כי בשעת תפלתו היתה המכה מסתלקת מיד וכיון שאין הסתלקות המכה עד למחר לא התפלל עד למחר.

Et l’étonnant est le Ramban, de mémoire bénie, qui a dit qu’il ne pria que le lendemain, et a dit que le lamed de « le-matai » est ajouté, et semblable à lui (Deutéronome 9,7) « depuis (le-min) le jour où tu es sorti du pays d’Égypte », car s’il avait prié le jour même, puisque la plaie s’en alla le lendemain, il eût convenu de dire « et l’Éternel fit selon la parole de Moshé dès le lendemain », et puisqu’il n’a pas dit ainsi, il semble qu’à l’heure de sa prière la plaie se retirait aussitôt, et puisque le retrait de la plaie n’eut lieu que le lendemain, il ne pria que le lendemain.

והנה הכתוב מוכיח כדברי רש"י שאמר הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' ולא אמר והעתרתי אל ה' מחר, למדך בזה שתכף שיצא מיד התפלל שתסור מכת הערוב מעבדיו ומעמו מחר כי כיון שהתחיל פרעה במכה זו של צפרדעים להזכיר מחר ולהאריך הזמן עד למחר גם משה הסכים בשאר המכות להאריך זמנם עד למחר לא שיסורו מיד, ומזה תמצא כתוב במכת הערוב למחר יהיה האות הזה ובמכת הברד כתיב (שמות ט׳:י״ח) הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד, ובמכת הדבר כתיב (שם) מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, ובמכת הארבה כתיב (שם י) הנני מביא מחר.

Et voici que l’Écriture prouve les paroles de Rachi, car il dit « voici que je sors d’auprès de toi et je prierai l’Éternel » et n’a pas dit « et je prierai l’Éternel demain » : par là elle t’enseigne qu’aussitôt qu’il sortit, il pria pour que la plaie de l’‘arov s’éloigne de ses serviteurs et de son peuple demain ; car dès que Pharaon commença, dans cette plaie des grenouilles, à mentionner « demain » et à allonger le délai jusqu’au lendemain, Moshé aussi consentit, dans les autres plaies, à allonger leur délai jusqu’au lendemain, non pas qu’elles s’en aillent aussitôt ; et de là tu trouves écrit dans la plaie de l’‘arov « demain sera ce signe » et dans la plaie de la grêle il est écrit (Exode 9,18) « voici que Je ferai pleuvoir demain à cette heure une grêle très lourde », et dans la plaie de la peste il est écrit (ibid.) « demain l’Éternel fera cette chose dans le pays », et dans la plaie des sauterelles il est écrit (ibid. 10) « voici que Je ferai venir demain ».

ומה שהאריך פרעה המכה הראשונה עד למחר חשב כי הגיע עת סור המכה בעת ההיא מדרך מערכת הכוכבים ומשה היודע העת היה מבקש שיאמר לו פרעה להסירם מיד, על כן רצה לסכול דעתו להבחין את משה בחכמתו והאריך הזמן עד למחר והשיב לו משה רבינו ואמר כדברך שלא יסורו היום עד מחר ומזה תוכל להבין כי אין המכה בכח המערכת רק בכח הש"י זהו למען תדע כי אין כה' אלהינו.

Si Pharaon prolongea jusqu’au lendemain cette première plaie pour laquelle il fixait un délai, c’est qu’il pensait que l’heure du retrait de la plaie était arrivée à ce moment-là par la voie de la disposition des astres, et Moshé, qui connaissait le moment, demandait que Pharaon lui dise de les retirer aussitôt ; c’est pourquoi il voulut déjouer sa connaissance pour mettre à l’épreuve Moshé en sa sagesse, et il allongea le délai jusqu’au lendemain, et Moshé notre maître lui répondit et dit : selon ta parole, qu’elles ne s’en aillent pas aujourd’hui, mais demain ; et de là tu peux comprendre que la plaie n’est pas par la force de la disposition des astres, mais par la force du Saint, béni soit-Il ; c’est « afin que tu saches qu’il n’y a nul comme l’Éternel notre Dieu ».

ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים. לא תמצא בשאר המכות שיחזור להזכיר המכה עם התפלה אבל יאמר סתם ויעתר אל ה' ויפרוש כפיו אל ה'.

« Et Moshé cria vers l’Éternel au sujet des grenouilles. » Tu ne trouves pas dans les autres plaies qu’il revienne mentionner la plaie avec la prière, mais il dira simplement « et il pria l’Éternel » et « il étendit ses paumes vers l’Éternel ».

אבל יתכן לפרש כי הוצרך בכאן לומר על דבר הצפרדעים לפי שהקב"ה הזכיר למשה לשון עליה הוא שאמר ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך וכן אמר משה לאהרן והעל את הצפרדעים, וכן כתוב למעלה במעשה, ותעל הצפרדע, וכדי שלא תבין בלשון עליה זה שהזכיר בכל פעם שבאו הצפרדעים בדרך הטבע והמקרה מצד התחבולה והחכמה כחכמת החרטומים ולא מאת ה' היתה זאת לכך אמר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה לבאר כי אדון הכל יתברך שם המכה הזאת לפרעה ולא כח הטבע.

Mais on peut expliquer qu’il fallait dire ici « au sujet des grenouilles » parce que le Saint, béni soit-Il, avait mentionné à Moshé l’expression de montée : c’est ce qu’il dit « et le fleuve grouillera de grenouilles, et elles monteront et viendront dans ta maison », et de même Moshé dit à Aharon « et fais monter les grenouilles », et de même il est écrit plus haut dans l’exécution « et la grenouille monta » ; et afin que tu ne comprennes pas, dans cette expression de montée qu’il mentionna chaque fois, que les grenouilles étaient venues par la voie de la nature et du hasard, du côté de la ruse et de la sagesse comme la sagesse des magiciens, et que ce n’était pas de la part de l’Éternel, c’est pourquoi il dit « au sujet des grenouilles qu’Il avait placées sur Pharaon » pour expliquer que le Maître de tout, béni soit-Il, plaça cette plaie sur Pharaon et non la force de la nature.

ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים. הזכיר ויעשו כן כי כן הכו הארץ ואמרו השבעת השדים כמנהגן בשאר המכות וזה כדי להוציא את הכנים ולא יכולו וזהו יורה כי מה שהזכיר למעלה ויעשו כן החרטומים באות התנין ובמכת הדם שהכל עשייה מזוייפת והכל דמיון, ואין להבין ויעשו כן שעשו, והכתוב הזה מעיד עליהם כן, שהרי אומר ולא יכלו.

« Et les magiciens firent de même par leurs enchantements pour faire sortir les poux. » Il mentionna « et ils firent ainsi » parce qu’ils frappèrent la terre ainsi et dirent la conjuration des démons comme leur habitude dans les autres plaies, et cela pour faire sortir les poux, et ils ne purent pas ; et cela indique que ce qu’il avait mentionné plus haut, « et les magiciens firent de même » à propos du signe du tannin et de la plaie du sang, tout cela était une œuvre falsifiée et tout était ressemblance, et il ne faut pas comprendre « et ils firent ainsi » comme « qu’ils firent » réellement, et ce verset témoigne d’eux ainsi, car il dit « et ils ne purent pas ».

ומה שהזכירם למעלה בשם חרטומי מצרים ויזכירם עתה בשם חרטומים סתם, יתכן לפרש כי לפי שהיו החרטומים חכמים גדולים בעיני מצרים הזכירם הכתוב למעלה שני פעמים בשם הידיעה באות התנין ובמכת הדם הוא שכתוב באות התנין, חרטומי מצרים בלהטיהם, ובמכת הדם.

Et ce qu’il les mentionna plus haut sous le nom de « magiciens d’Égypte » et les mentionne maintenant sous le nom de « magiciens » simplement, on peut expliquer que, comme les magiciens étaient de grands sages aux yeux des Égyptiens, l’Écriture les mentionna plus haut deux fois avec le nom de notoriété (shem ha-yedi‘a), dans le signe du tannin et dans la plaie du sang, c’est ce qui est écrit dans le signe du tannin « les magiciens d’Égypte, par leurs enchantements », et dans la plaie du sang :

חרטומי מצרים בלטיהם, והגיד בזה חכמתם שהיא חכמת הכשפים וחכמת השדים ולכך הזכירם כן ב' פעמים בשם הידיעה והכבוד כי היו ידועים ואנשי השם בחכמות ההם, ואחר כך במכת הצפרדעים נתמעטה חכמתם ומעלתם אצל מצרים ואבדו השם ההוא וקראם הכתוב חרטומים סתם לא חרטומי מצרים כבתחלה וזהו שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים, ואחר כן במכת הכנים בטלה חכמתם ונתמעטה מעלתם יותר ויותר כשהוצרכו להודות על כרחם אצבע אלהים היא אמרו כי היא מכה מאת ה' יתעלה הזכירם בחסרון השם ובחסרון היכולת הוא שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו, החרטמים כתיב, וממכת הכנים ואילך נאבדו מן הכתוב ולא נזכרו בשם חרטומי מצרים ולא חרטומים סתם (בחסרון השם וחסרון היכולת) הוא שכתוב במכת השחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי נתביישו ולא יכלו להציל את עצמם.

« les magiciens d’Égypte, par leurs enchantements (be-latehem) », et il rapporta par là leur sagesse, qui est la sagesse de la sorcellerie et la sagesse des démons, et c’est pourquoi il les mentionna ainsi deux fois avec le nom de notoriété et d’honneur, car ils étaient connus et hommes de renom dans ces sciences ; et ensuite, dans la plaie des grenouilles, leur sagesse et leur rang diminuèrent chez les Égyptiens, et ils perdirent ce nom, et l’Écriture les appela « magiciens » simplement et non « magiciens d’Égypte » comme au début, c’est ce qu’il dit « et les magiciens firent de même par leurs enchantements et firent monter les grenouilles » ; et ensuite, dans la plaie des poux, leur sagesse fut annulée et leur rang diminua de plus en plus quand ils durent reconnaître malgré eux « c’est le doigt de Dieu », ils dirent que c’est une plaie de la part de l’Éternel, élevé soit-Il ; il les mentionna avec un manque de nom et un manque de capacité, c’est ce qu’il dit « et les magiciens firent de même par leurs enchantements pour faire sortir les poux, et ils ne purent pas » ; le mot est écrit החרטמים, sans vav ; et à partir de la plaie des poux, leur désignation disparaît de l’Écriture : ils ne sont plus appelés « magiciens d’Égypte », ni simplement « magiciens » (amoindrissement du nom et de leur pouvoir), c’est ce qui est écrit dans la plaie des ulcères « et les magiciens ne purent se tenir devant Moshé » car ils eurent honte et ne purent se sauver eux-mêmes.

ויאמרו החרטמם אל פרעה. עד עתה הזכיר החרטמים מלא ביו"ד אבל במכה זו של כנים שהזכיר בה ולא יכלו הזכיר החרטמם חסר יו"ד כי בכאן חסרה חכמתם וכשל כחם והודו על כרחם, ועוד יורה חסרון היו"ד על מה שדרשו רבותינו ז"ל י' קבין מכשפות ירדו לעולם ט' נטלו מצרים ואחת כל העולם כלו.

« Et les magiciens (ha-‘hartumim) dirent à Pharaon. » Jusqu’à présent il mentionnait החרטמים, avec un yod, mais dans cette plaie des poux, où il a mentionné « et ils ne purent pas », il a mentionné החרטמם, sans yod, car ici leur sagesse manquait et leur force échoua et ils reconnurent malgré eux ; et encore, le manque du yod indique ce que nos maîtres de mémoire bénie ont interprété : dix qabbim de sorcellerie descendirent dans le monde, neuf furent prises par l’Égypte et une par le monde entier.

אצבע אלהים היא. כאשר ראו החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, וכדי להמעיט את הענין אמרו אצבע אלהים כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו אצבע ה' כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה כי הוא יזכירנו להם כן פי' הרמב"ן ז"ל.

« C’est le doigt de Dieu. » Quand les magiciens virent qu’ils ne pouvaient pas faire sortir les poux, ils reconnurent que l’œuvre d’Aharon était de la part de Dieu (Elohim) ; et c’est pourquoi Pharaon ne les appela plus à partir de ce moment ; et pour minimiser la chose, ils dirent « le doigt de Dieu », c’est-à-dire une petite plaie de sa part, et ils n’ont pas dit « le doigt de l’Éternel » car Pharaon et ses serviteurs ne mentionnent le Nom particulier que lorsqu’ils parlent avec Moshé, car lui le leur mentionne ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie.

אבל החכם ראב"ע ז"ל כתב כי מה שאמרו אצבע אלהים היא אין זה הודאה שיודו במעשה אהרן רק אמרו כי מכה זו לא באה מכח משה ואהרן בשביל ישראל רק מכח הכוכבים והמזלות היתה מכה זו ראויה לבא על ארץ מצרים ומזה הזכירו שם אלהים ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלהי ישראל ועוד ראיה אחרת שהתרה לו במכת הדם ובמכת צפרדע ולא התרה במכת הכנים, ועל כן אמרו לו שלא באה מכח משה מאת ה' יתברך רק כפי מערכת הכוכבים על הארץ ומשה לא ידע כן ועל כן לא התרה.

Mais le sage Ibn Ezra, de mémoire bénie, a écrit que ce qu’ils dirent « c’est le doigt de Dieu » n’est pas une reconnaissance qu’ils reconnaîtraient l’œuvre d’Aharon, mais ils dirent que cette plaie ne venait pas de la force de Moshé et d’Aharon pour Israël, mais que par la force des astres et des constellations cette plaie devait venir sur le pays d’Égypte, et à cause de cela ils mentionnèrent le nom Elohim et ne dirent pas « le doigt de l’Éternel » qui est le Dieu d’Israël ; et encore une autre preuve : il l’avait averti dans la plaie du sang et dans la plaie de la grenouille, et il n’avertit pas dans la plaie des poux ; et c’est pourquoi ils lui dirent qu’elle ne venait pas de la force de Moshé de la part de l’Éternel, béni soit-Il, mais selon la disposition des astres sur la terre, et Moshé ne le savait pas, et c’est pourquoi il n’avertit pas.

ודע כי בשתי מכות ראשונות והם הדם והצפרדע לא היתה בהן בריאה חדשה כי מכת הדם הפוך תולדות המים לדם גם הצפרדעים מן היאור עלו וזה שאמר הכתוב ותעל הצפרדע כי נאספו ועלו ולא אמר ויהיו הצפרדעים.

Et sache que dans les deux premières plaies, qui sont le sang et la grenouille, il n’y eut pas de création nouvelle, car la plaie du sang fut un changement de la nature (toledot) de l’eau en sang, et les grenouilles aussi montèrent du fleuve, et c’est ce que dit l’Écriture « et la grenouille monta » parce qu’elles se rassemblèrent et montèrent, et il n’a pas dit « et les grenouilles devinrent ».

אבל הכנים היתה בהם בריאה חדשה וע"כ אמר והיה לכנים, והזכיר ג"כ להוציא את הכנים כענין (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה ויהי כן, ואין הכח ביצירת שום בריה ביצירה בלתי לה' לבדו, ולכך הזכיר בו לשון אצבע שבאורו פלא כלשון האמור בגלגלים (תהילים ח׳:ד׳) מעשה אצבעותיך, כי בריאת הגלגל אצל כחו יתברך נקלה כבריאת היתוש, וכן כתב רבי סעדיה גאון מצינו לשון אצבע בשלשה דברים, בגלגלים, ובלוחות, ובמכת הכנים.

Mais les poux eurent une création nouvelle, et c’est pourquoi il dit « et ils devinrent poux » ; et il mentionna aussi « pour faire sortir les poux » comme (Genèse 1,24) « que la terre produise des êtres vivants, et il en fut ainsi » ; et il n’y a pas de force pour former une quelconque créature dans la formation sinon à l’Éternel seul, et c’est pourquoi il mentionna ici l’expression « doigt », dont l’explication est merveille, comme l’expression dite des sphères (Psaumes 8,4) « l’œuvre de tes doigts », car la création de la sphère, devant Sa force, béni soit-Il, est insignifiante comme la création du moustique ; et ainsi a écrit Rabbi Saadia Gaon : nous trouvons l’expression « doigt » dans trois choses : dans les sphères, dans les Tables, et dans la plaie des poux.

הגלגל בתכלית הגודל שאין גוף למעלה ממנו, והלוחות למטה מהם בגוף ולמעלה מהם בזוהר, והכנים בתכלית הקטנות והגריעות, ואע"פ כן הזכיר בשלשתם לשון אחד להורות כי הכל אחד ושוה אצל יכלתו יתברך, ודעת רז"ל במדרש במה שאמר ולא יכולו שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה. וא"כ אין צריך לומר שלא היה להם כח לברא אותם אלא אפילו לאסוף אותם ולהביאם ממקומם אין להם כח לפי שהם פחותין מכעדשה.

La sphère est à l’extrême de la grandeur, il n’y a pas de corps au-dessus d’elle ; et les Tables lui sont inférieures par la taille et supérieures par l’éclat ; et les poux sont à l’extrême de la petitesse et de l’infériorité ; et malgré cela il mentionna dans les trois une seule expression pour indiquer que tout est un et égal devant Sa capacité, béni soit-Il ; et l’avis de nos Sages de mémoire bénie dans le Midrash, sur ce qu’il dit « et ils ne purent pas » : le démon ne domine pas sur une créature plus petite qu’une lentille. Et s’il en est ainsi, il n’y a pas besoin de dire qu’ils n’avaient pas le pouvoir de les créer, mais même de les rassembler et de les amener de leur lieu ils n’ont pas de force, parce qu’ils sont plus petits qu’une lentille.

הנני משליח בך וגו' את הערוב. לא תמצא באחת המכות שיזכיר הכתוב את המכה בה"א הידיעה והיה ראוי שיאמר הכתוב הנני משליח בך ערוב, אבל הערוב הזה לא היה יצירה חדשה רק שהיתה מכה משולחת להשליח בהם את הערוב שבמדבר כענין שכתוב בפורענות והשלחתי בכם את חית השדה, ומה שהזכיר למעלה את כל גבולך בצפרדעים, לא היה יצירה חדשה ג"כ, כי מן המים עלו והשריצו מן היאור זה מזה.

« Voici que J’envoie contre toi, etc., l’‘arov. » Tu ne trouves dans aucune des plaies que l’Écriture mentionne la plaie avec le hé de détermination, et il aurait convenu que l’Écriture dise « voici que J’envoie contre toi ‘arov », mais cet ‘arov n’était pas une formation nouvelle, mais c’était une plaie envoyée pour envoyer contre eux l’‘arov du désert, comme il est écrit à propos du châtiment (Lévitique 26,22) « et J’enverrai contre vous la bête des champs » ; et ce qu’il a mentionné plus haut « tout ton territoire » pour les grenouilles n’était pas non plus une formation nouvelle, car elles montèrent des eaux et pullulèrent du fleuve l’une de l’autre.

ובמדרש הנני משליח בך את הערוב בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו מביאה עליו פתאום כדי שלא ירגיש בו אבל הקב"ה אינו כן מתרה בו בכל פעם ופעם על כל מכה ומכה שנאמר הנני משליח בך, הנה יד ה' הויה במקנך, הנני נוגף, הנני ממטיר, הנני מביא מחר, וכן בכל המכות וזהו שאמר הכתוב (איוב ל״ו:כ״ב) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, תשובה לרשעים קודם אבדן ואם אינם שבים מאבדן מן העולם, שנאמר (שם) אם ישמעו ויעבדו יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים ואם לא ישמעו בשלח יעבורו.

Et dans le Midrash : « Voici que J’envoie contre toi l’‘arov » : selon l’usage du monde, un être de chair et de sang qui veut amener un mal sur son ennemi l’amène sur lui soudainement afin qu’il ne le pressente pas ; mais le Saint, béni soit-Il, n’est pas ainsi : Il l’avertit chaque fois pour chaque plaie, comme il est dit « voici que J’envoie contre toi », « voici que la main de l’Éternel est sur ton bétail », « voici que Je frappe », « voici que Je ferai pleuvoir », « voici que Je ferai venir demain », et de même dans toutes les plaies ; et c’est ce que dit l’Écriture (Job 36,22) « voici que Dieu est élevé par sa force, qui est comme lui un enseignant ? » : Il enseigne le repentir aux méchants avant de les faire périr ; et s’ils ne se repentent pas, Il les fait disparaître du monde ; comme il est dit (ibid.) « s’ils écoutent et servent, ils achèvent leurs jours dans le bien et leurs années dans les délices, et s’ils n’écoutent pas, ils périront par l’arme (ba-shelaḥ) ».

והפליתי ביום ההוא. המכות הראשונות היו עומדות אין מן הפלא כל כך אם היו בארץ מצרים ולא בארץ גשן, אבל מכת הערוב מכה משולחת וכאשר יבא מן המדבר בגזרת האל לעקור את הכל היה ראוי אף בדרך הטבע שיבואו גם בארץ גושן כי היא מכלל ארץ מצרים אלא שהקב"ה הפלה ביניהם בדרך הנס והפלא בשביל ישראל, ומזה אמר אשר עמי עומד עליה. כלומר בשביל שעמי עומד עליה.

« Et Je séparerai en ce jour-là. » Les premières plaies se tenaient en place ; il n’est pas si merveilleux qu’elles aient été dans le pays d’Égypte et non dans le pays de Goshen ; mais la plaie de l’‘arov est une plaie envoyée, et quand elle viendra du désert par décret de Dieu pour tout déraciner, il aurait convenu, même par la voie de la nature, qu’ils viennent aussi dans le pays de Goshen, car il fait partie du pays d’Égypte, mais le Saint, béni soit-Il, fit une séparation entre eux par voie de miracle et de prodige pour Israël, et de là il dit « sur lequel mon peuple se tient », c’est-à-dire : parce que mon peuple se tient sur lui.

למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. שליט ומשגיח בקרב הארץ להשחית את המורדים ולהציל את הבוטחים בו, ואמר כן כנגד פרעה הרשע שהיה כופר בהשגחה והיה מן הכת האומרים (איוב כב) עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך.

« Afin que tu saches que Je suis l’Éternel au sein du pays. » Il règne et exerce Sa providence au sein du pays pour détruire les rebelles et sauver ceux qui se confient en Lui ; et il dit ainsi à l’encontre de Pharaon le méchant, qui niait la providence et était de la secte de ceux qui disent (Job 22) « les nuées sont un voile pour lui et il ne voit pas, et il se promène sur le cercle des cieux ».

וכתב הרמב"ן ז"ל כי אני ה' בקרב הארץ יתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו והוא סוד נשגב ונעלם ע"כ.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « que Je suis l’Éternel au sein du pays » : il est possible que ce soit comme « car Mon nom est en lui (be-qirbo) », et c’est un secret élevé et caché. Fin.

ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. כבר הזכיר שיפליא בין ארץ גושן ובין ארץ מצרים, אבל הפדות הזה הוא שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו שם החיות שום יהודי לא ירעו ולא ישחיתו בו ויאכלו אנשי מצרים, וכן אמר דוד (תהילים ע״ח:מ״ה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות כענין שכתוב (ישעיהו מ״ג:ג׳) נתתי כפרך מצרים, ותמצא מלת פדת חסר וא"ו מפני שגאולת מצרים גאולה שאחריה שעבוד, אבל גאולה העתידה אין שעבוד אחריה כי אם תשועת עולמים ועל כן תמצא בגאולה העתידה פדות מלא בוא"ו, הוא שכתוב (תהילים קי״א:ט׳) פדות שלח לעמו.

« Et Je mettrai une rédemption (pedout) entre Mon peuple et ton peuple. » Il a déjà mentionné qu’Il ferait une distinction entre le pays de Goshen et le pays d’Égypte, mais cette rédemption est que même dans le pays d’Égypte, si les bêtes y trouvent un Juif, elles ne lui feront aucun mal et ne l’attaqueront pas, mais mangeront des gens d’Égypte, et ainsi dit David (Psaumes 78,45) « Il envoya contre eux l’‘arov et il les dévora » ; et c’est l’expression « pedout », comme il est écrit (Isaïe 43,3) « J’ai donné l’Égypte pour ta rançon (kofrékha) » ; et tu trouves que le mot « pedt » est écrit défectif, sans vav, parce que la délivrance d’Égypte est une délivrance après laquelle il y eut asservissement, mais la délivrance future n’aura pas d’asservissement après elle mais un salut éternel, et c’est pourquoi tu trouves dans la délivrance future « pedout » plein, avec vav, c’est ce qui est écrit (Psaumes 111,9) « Il envoya une rédemption (pedout) à son peuple ».

וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. יאמר משה לפרעה כדי שלא תחשוב עלי שהמעשים שאני עושה הם בתחבולה וחכמה בחכמת השעות ותחשוב שאני יודע השעה והעת שהמכה ראויה להסתלק ועתה הגיע אותה העת לפיכך אני מאריך לך עת הסרת המכה עד למחר כמו שאמרת לי במכת הצפרדעים וע"כ קבע לו משה זמן בשאר המכות במלת מחר בין בהסרת המכה בין בהבאתה.

« Et l’‘arov s’éloignera de Pharaon, de ses serviteurs et de son peuple demain. » Moshé dit à Pharaon, afin que tu ne penses pas de moi que les actes que je fais sont par ruse et sagesse, dans la science des heures, et que tu ne penses pas que je connais l’heure et le moment où la plaie doit se retirer, et que maintenant ce moment est arrivé, c’est pourquoi je te prolonge le moment du retrait de la plaie jusqu’à demain comme tu m’as dit dans la plaie des grenouilles ; et c’est pourquoi Moshé lui fixa un délai dans les autres plaies par le mot « demain », tant pour le retrait de la plaie que pour son arrivée.

ויסר הערוב. לא אמר וימת הערוב כמו שאמר בצפרדעים וימותו הצפרדעים, כי כוונת הש"י במכות הוא לצער אותם ולמרר את חייהם לא שיגיע להם מהם שום תועלת ועל כן הוצרך להמית הצפרדעים ביניהם להיות להם לצער וכן אמר משה בדבריו שאמר להכרית הצפרדעים והכרת הוא המיתה ואע"פ שאמר וסרו הצפרדעים, ר"ל כי בהכרתם ומותם תסור המכה מהם. והוצרך הערוב שישובו למקומותם במעונותם כאשר באו משם לא להכרית ולהמית אותן ביניהם כי תגיע להם תועלת בזה ואדון הכל יתברך לא לכך נתכוון.

« Et il éloigna l’‘arov. » Il n’a pas dit « et l’‘arov mourut » comme il a dit pour les grenouilles « et les grenouilles moururent », car l’intention du Saint, béni soit-Il, dans les plaies est de les affliger et de rendre leur vie amère, non qu’il leur en vienne un quelconque profit, et c’est pourquoi il fallait faire mourir les grenouilles parmi eux pour qu’elles leur soient une affliction, et ainsi dit Moshé dans ses paroles où il dit « pour exterminer (le-hakhrit) les grenouilles », et l’extermination (hakhrit) est la mort ; et bien qu’il ait dit « et les grenouilles s’éloigneront (ve-saru) », c’est-à-dire que par leur extermination et leur mort la plaie s’éloignera d’eux. Et il fallait que l’‘arov retourne à leurs lieux, dans leurs demeures, d’où ils étaient venus, non qu’on les exterminât et fît mourir parmi eux, car un profit leur en viendrait, et le Maître de tout, béni soit-Il, n’avait pas cette intention.

גם בפעם הזאת. במכות הקודמות שהיו דצ"ך באו החרטומים לפני פרעה בכל פעם והיו מחזיקים את לבו ועתה במכת הערוב לא באו לפניו כבתחלה כי כבר ראו במכת הכנים את מעשה ה' כי נורא הוא וכבר הודו ואמרו אצבע אלהים היא ולפי שמצא עצמו יחידי עתה אין מחזיק בידו לכך הזכיר גם בפעם הזאת.

« Cette fois aussi. » Dans les plaies précédentes, qui étaient « Dtsakh », les magiciens vinrent chaque fois devant Pharaon et lui fortifiaient le cœur, et maintenant, dans la plaie de l’‘arov, ils ne vinrent pas devant lui comme au début, car ils avaient déjà vu dans la plaie des poux l’œuvre de l’Éternel, car elle est redoutable, et ils avaient déjà reconnu et dit « c’est le doigt de Dieu » ; et comme il se trouvait seul maintenant, personne ne le soutenait, c’est pourquoi il mentionna « cette fois aussi ».

הנה יד ה' הויה. הזכיר במכה זו חמישית יד ה' הויה שהוא ה"א אחרונה שבשם, והזכיר לשון הויה והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י"ב בתים כנרמז בכתוב זה שמי לעולם והזכיר ג"כ ה' מינין מן המקנה, והבן זה.

« Voici que la main de l’Éternel est (hovya) [sur ton bétail]. » Il mentionna dans cette plaie, la cinquième, « la main de l’Éternel est (hovya) », qui est le hé final du Nom, et il mentionna la forme הויה (hovya), qui est la dernière des douze permutations du Nom particulier, comme suggéré dans ce verset « c’est Mon nom pour toujours » (zé shemi le-‘olam) ; et il mentionna aussi cinq espèces de bétail, et comprends cela.

במקנך אשר בשדה. התרה אותם בהוה כי רוב המקנה בשדה כלשון (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שאף טרפה שבבית אסורה אלא דבר הכתוב בהוה, וכן בכאן כי הדבר היה אף במקנה שבבית כענין שכתוב (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים.

« Dans ton bétail qui est aux champs. » Il les avertit selon le cas courant (ba-hoveh), car la plus grande partie du bétail est aux champs, comme l’expression (Exode 22,30) « et une chair déchirée aux champs vous ne mangerez pas », alors que même la chair déchirée (terefa) qui est à la maison est interdite, mais l’Écriture parle du cas courant (ba-hoveh) ; et de même ici : car la peste fut même dans le bétail de la maison, comme il est écrit (verset 6) « et tout le bétail d’Égypte mourut ».

אבל כתב הרמב"ן ז"ל כי הזכיר אשר בשדה מפני שכל המקנה שלהם היה בשדה לא היו מאספין אותו אל הבתים כלל לפי שתועבת מצרים כל רועה צאן ומפני כן היו מרחיקים אותו מן הערים. והנה המקנה היה רחוק מארץ מצרים בשדה גבול ארץ גשן והיה הכל מעורב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, או מפני שמכת הדבר הוא משנוי האויר והאויר כלו היה שוה במקום אחד ובזמן אחד והיה ראוי שיתפשט קלקול האויר גם במקנה ישראל רק שעשה הקב"ה עמהם נס.

Mais le Ramban, de mémoire bénie, a écrit qu’il mentionna « qui est aux champs » parce que tout leur bétail était aux champs, ils ne le rassemblaient pas du tout dans les maisons, car « tout berger de petit bétail est une abomination pour l’Égypte » et pour cela ils l’éloignaient des villes. Et voici que le bétail était éloigné du pays d’Égypte, aux champs de la frontière du pays de Goshen, et tout était mêlé dans le lieu de pâturage, bétail d’Égypte et bétail d’Israël, et c’est pourquoi il fallait dire « et l’Éternel fera une distinction entre le bétail d’Israël et le bétail d’Égypte », ou bien parce que la plaie de la peste (dever) vient d’une altération de l’air, et que tout l’air était égal en un seul lieu et en un seul temps, et il aurait convenu que la corruption de l’air s’étende aussi au bétail d’Israël, mais le Saint, béni soit-Il, fit pour eux un miracle.

וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה'. היה לו לומר מחר אעשה או שיאמר מחר יהיה הדבר הזה בארץ. וע"ד הפשט יאמר כי השי"ת שם מועד למשה לאמר לישראל מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ.

« Et l’Éternel fixa un terme, disant : demain l’Éternel fera. » Il aurait dû dire « demain je ferai » ou dire « demain cette chose sera dans le pays ». Et selon le sens simple (peshat), il dira que le Saint, béni soit-Il, fixa un moment et chargea Moshé de dire à Israël : demain l’Éternel fera cette chose dans le pays.

וע"ד הקבלה וישם ה', יעשה ה', הכונה הוא ובית דינו וכבר הזכיר למעלה בית דינו במה שהזכיר הנה יד ה' הויה, והוא השם המיוחד המיעד, ומצינו כיוצא בו (שמות ט״ז:כ״ח) ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם וגו' ראו כי ה' נתן לכם השבת והיה ראוי לומר אנכי נותן וכן רבים.

Et selon la Kabbale : « va-yasem Adonaï » (et l’Éternel fixa), « ya‘ase Adonaï » (l’Éternel fera) : l’intention est : Lui et son tribunal (beit dino) ; et il a déjà mentionné plus haut son tribunal par ce qu’il a mentionné « voici que la main de l’Éternel est (hovya) », et c’est le Nom particulier qui fixe le rendez-vous (ha-mi‘ad) ; et nous trouvons de même (Exode 16,28) « et l’Éternel dit à Moshé : jusqu’à quand refuserez-vous, etc. », « voyez que l’Éternel vous a donné le shabbat », et il aurait fallu dire « Moi Je vous donne », et il y en a beaucoup de semblables.

וזרקו משה השמימה. ידוע כי כל מכה ומכה מעשר מכות כוללת נסים רבים, וכאן הזכיר מלא חפניכם ואמר וזרקו משה הגיד כי מלא חפני שניהם החזיק משה בחופן אחד ולכך אמר וזרקו משה כי הדבר הנזרק בכח אינו כי אם ביד אחת, ועוד נס אחר כי כל ארץ מצרים נתמלא אבק מן הפיח המועט ההוא זהו שאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים, ונס שלישי המכה בעצמה שהיה הפיח ההוא לשחין פורח על האדם ועל הבהמה.

« Et Moshé la jettera vers le ciel. » On sait que chaque plaie des dix plaies comprend de nombreux miracles, et ici il mentionna « le plein de vos deux mains (ḥofnékhem) » et dit « et Moshé la jettera » : il rapporta que Moshé tint dans un seul creux de la main tout ce que contenaient leurs quatre mains, et c’est pourquoi il dit « et Moshé la jettera » car la chose jetée avec force ne l’est que d’une seule main ; et encore un autre miracle : tout le pays d’Égypte se remplit de poussière à partir de cette petite suie, c’est ce qu’il dit « et elle deviendra poussière sur tout le pays d’Égypte » ; et un troisième miracle : la plaie elle-même, que cette suie devînt des ulcères faisant éruption sur l’homme et sur la bête.

ויחזק ה' את לב פרעה. זו מכה ששית נאמר בה ויחזק ה' כי בחמש מכות ראשונות לא נאמר בהן כן כי אין החזוק מאתו יתברך כי אם מתוך כובד לבו של פרעה ומתוך שהיו החרטומים מחזקים את לבו ומתפארים בחכמתם אצלו, אבל עתה במכת השחין לא באו בהיכל מלך פנימה ולא נראו לפני משה כלל כי נתביישו בהיותם מוכי שחין ואין מחזיק ביד פרעה ואין מדבר על לבו ואולי היה נמלך לשלחם אלא שהיתה סבה מאת השי"ת מכאן ואילך.

« Et l’Éternel durcit le cœur de Pharaon. » C’est la sixième plaie où il est dit « et l’Éternel durcit », car dans les cinq premières plaies, il n’est pas dit ainsi, car le durcissement ne vient pas de Lui, béni soit-Il, mais de la lourdeur du cœur de Pharaon et du fait que les magiciens lui fortifiaient le cœur et se glorifiaient de leur sagesse auprès de lui ; mais maintenant, dans la plaie des ulcères, ils ne vinrent pas à l’intérieur du palais du roi et ne parurent pas du tout devant Moshé, car ils eurent honte d’être frappés d’ulcères, et personne ne soutenait Pharaon et ne le réconfortait, et peut-être aurait-il envisagé de les renvoyer, mais il y eut une cause de la part du Saint, béni soit-Il, à partir de là.

את כל מגפותי. על דרך הפשט קרא למכת הברד כל מגפותי מפני שבמכת הברד נכללות מגפות הרבה על האדם ועל הבהמה, וזהו מאדם ועד בהמה ושבירת כל האילנות ואין צריך לומר אבוד התבואה והפירות וכל טוב הארץ מרוב הפלגת קרירות הברד, וכן אמר דוד המע"ה (תהילים ע״ח:מ״ז) ושקמותם בחנמל הוא מין ממיני הברד והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומיבש הלחות. ואמרו רז"ל למה נקרא שמו חנמל שהיה בא ונח על השקמים ומל וכל שכן הברד הזה שהיה האש מתלקחת בתוכו.

« Toutes mes plaies (maggefotai). » Selon le sens simple, il appela la plaie de la grêle « toutes mes plaies » parce que la plaie de la grêle comprend de nombreuses plaies sur l’homme et sur la bête, c’est « de l’homme jusqu’à la bête », et le bris de tous les arbres, et il n’y a pas besoin de dire la perte du blé et des fruits et de tout le bien du pays, du fait de l’extrême froid de la grêle ; et ainsi dit David, paix sur lui (Psaumes 78,47) « et leurs sycomores par le ‘hanamal » : c’est une espèce parmi les espèces de grêle, et c’est la glace forte qui brise les fleurs des arbres et dessèche l’humidité. Et nos Sages de mémoire bénie ont dit : pourquoi est-il appelé ‘hanamal ? Parce qu’il venait, se posait sur les sycomores et les coupait (mal) ; et a fortiori cette grêle, en laquelle le feu s’embrasait.

וע"ד המדרש את כל מגפותי היה הברד מכה ומשבר האילנות והאש שורפת את השרשים ולא היתה צנת הברד מתשת כח האש ולא כח האש מכלה צנת הברד משל למה הדבר דומה למלך ב"ו שיש לו שני דוכסים והם שונאים זה את זה לימים יצא המלך למלחמה ונצטרך להם והשלים ביניהם, כך כתיב (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל מיכאל מן המים גבריאל מן האש והקב"ה עושה שלום ביניהם.

Et selon le Midrash : « toutes mes plaies » : la grêle frappait et brisait les arbres et le feu brûlait les racines, et le froid de la grêle n’épuisait pas la force du feu, et la force du feu ne consumait pas le froid de la grêle. Parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi de chair et de sang qui a deux ducs qui se haïssent l’un l’autre ; un jour le roi partit à la guerre et eut besoin d’eux et fit la paix entre eux ; ainsi il est écrit (Job 25,2) « domination et crainte sont avec lui, il fait la paix dans ses hauteurs » : « domination (mashal) », c’est Mikhaël, et « crainte (pa’had) », c’est Gavriël ; Mikhaël est de l’eau, Gavriël est du feu, et le Saint, béni soit-Il, fait la paix entre eux.

וכן מצינו בענין המרכבה שראה יחזקאל דכתיב (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש, וכתיב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', דרך המים לרדת למטה ודרך האש לעלות למעלה והקב"ה נתן האש למטה והרקיע של מים למעלה.

Et de même nous trouvons dans l’affaire du char (merkava) qu’a vu Yehezqel, car il est écrit (Ézéchiel 1,13) « et la ressemblance des vivants, leur aspect est comme des braises de feu », et il est écrit (ibid.) « et la ressemblance au-dessus des têtes des vivants était une voûte (raqia), etc. » : le propre de l’eau est de descendre en bas et le propre du feu est de monter en haut, et le Saint, béni soit-Il, a mis le feu en bas et la voûte d’eau en haut.

ותמצא בפרשה זו י"ד פעמים ברד והטעם בזה לפי שהוא מכח המים וידוע כי גלגל הירח מניע יסוד המים כשם שמניע גלגל חמה יסוד האש, ומזה נמצא תוספת הנחלים והנהרות בתוספת הלבנה וחסרונם בחסרונה, והנה הלבנה מתוספת והולכת עד י"ד ימים מכאן ואילך מתחסרת והולכת ומתמעטת.

Et tu trouves dans cette section quatorze fois « grêle (barad) », et la raison en est que c’est de la force de l’eau, et l’on sait que la sphère de la lune meut l’élément eau comme la sphère du soleil meut l’élément feu, et de là on trouve l’augmentation des torrents et des fleuves avec l’augmentation de la lune et leur diminution avec sa diminution ; et voici que la lune augmente jusqu’à quatorze jours, à partir de là elle diminue et décroît.

ועל דרך הקבלה את כל מגפותי כמו ולא יעיר כל חמתו שבאורו כל שהיא חמתו וכן בכאן כל מגפותי חסר וא"ו מגפתי כל שהיא מגפתי. ואמר אל לבך כנגד לבך כלומר חוזק לבך הקשה והודיע אותו כי יכניע את לבו החזק במדת כל שהיא מגפתו והוצרך משה רבינו ע"ה במכה זו להתפלל בנשיאת כפים מה שאין כן בכל השאר מטעם שהיו בני אדם מתים בה לפחד הקולות ולמכת הברד שהיתה בהסכמת הוא ובית דינו כענין שכתוב (שמות ט׳:כ״ג) וה' נתן קולות וברד, ולכך הוצרך בבטולם לישא את כפיו כדי שיתקדשו כל העשר ושיכוין בהם לרום השמים שהודה בו פרעה עתה שכונתו נשיאת כפים אליו לבעבור ימשיך מלמעלה וישפיע למטה להפסיק הפורענות ולרחם על הארץ, וזהו שאמר משה אפרוש כפי אל ה' כלומר אפרוש כפי כנגד העשר ויתקדשו ואכוין בהם אל ה' ומיד הקולות יחדלון.

Et selon la Kabbale : « toutes mes plaies » comme « et il n’éveillera pas toute sa colère » (Psaumes 78,38), dont l’explication est : « Kol », l’attribut qui constitue Sa colère ; et de même ici « kol maggefotai » (écrit sans vav : maggefti, c’est-à-dire « Kol », l’attribut qui constitue Ma plaie). Et il dit « à ton cœur (el libbekha) » pour : en face de ton cœur (neged libbekha), c’est-à-dire la dureté de ton cœur dur, et il lui fit savoir qu’Il soumettrait son cœur fort par l’attribut « Kol », qui constitue Sa plaie. Et Moshé notre maître, paix sur lui, eut besoin dans cette plaie de prier en levant les paumes (nessiat kappayim), ce qui n’est pas le cas dans toutes les autres, pour la raison que des hommes y mouraient de crainte des tonnerres, et la plaie de la grêle fut du consentement de Lui et de son tribunal, comme il est écrit (Exode 9,23) « et l’Éternel donna des voix et de la grêle » ; et c’est pourquoi il lui fallut, pour les annuler, lever ses paumes, afin que les dix doigts soient sanctifiés et qu’il dirige sur eux l’intention vers l’élévation des cieux, qu’a reconnue Pharaon maintenant, que son intention est la levée des paumes vers Lui afin qu’il attire d’en haut et répande en bas pour arrêter le fléau et avoir pitié du pays ; et c’est ce que dit Moshé « j’étendrai mes paumes vers l’Éternel », c’est-à-dire : j’étendrai mes paumes en correspondance avec les dix, et les doigts seront sanctifiés, et j’y dirigerai l’intention vers l’Éternel, et aussitôt les voix cesseront.

בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. הודיעו בכלל דבריו ענין מציאות הש"י וההשגחה והיכולת, כי הוא יתברך נמצא ומשגיח ויכול. נמצא, הוא שהזכיר במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה' כלומר אין מציאות אחר בנמצאים כמציאותו. משגיח, הוא שאמר במכת הערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כלומר משגיח כמלך בתוך המדינה להיותו קרוב אל הקצוות. יכול, הוא שהזכיר כאן במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר שאין בעל יכולת כמוני. והזכיר משה כן לפרעה לפי שהיה פרעה כופר בשלשתן במציאותו והשגחתו ויכלתו.

« Afin que tu saches que nul n’est comme moi sur toute la terre. » Il lui fit connaître, dans l’ensemble de ses paroles, le sujet de l’existence du Saint, béni soit-Il, de la providence et de la puissance, car Lui, béni soit-Il, existe, exerce la providence et possède la puissance d’agir. Existe : c’est ce qu’il mentionna dans la plaie des grenouilles « afin que tu saches qu’il n’y a nul comme l’Éternel », c’est-à-dire qu’il n’y a pas d’autre existence parmi les existants comme Son existence. Providence : c’est ce qu’il dit dans la plaie de l’‘arov « afin que tu saches que Je suis l’Éternel au sein du pays », c’est-à-dire qu’il exerce la providence comme un roi au milieu de la province, étant proche des extrémités. Puissance : c’est ce qu’il mentionna ici dans la plaie de la grêle « afin que tu saches que nul n’est comme moi sur toute la terre », c’est-à-dire qu’il n’y a pas d’être aussi puissant que Moi. Et Moshé le mentionna ainsi à Pharaon parce que Pharaon niait les trois : Son existence, Sa providence et Sa puissance.

ובמדרש בעבור תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה' לפיכך מזכיר לו בכל פעם למען תדע בעבור תדע על כל דבר ודבר מזכיר חטאתו הה"ד (משלי כז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי וגו' מתוך שהוא מתרפה ממנו בהגבהת העלי מן המכתש הוא שוכח המכות כך פרעה הרשע בין הריפות של מכות בין זמן לזמן היה מחזק את לבו.

Et dans le Midrash : « afin que tu saches » : toi, tu as dit « je ne connais pas l’Éternel » ; c’est pourquoi Il lui rappelle chaque fois « afin que tu saches » ; « afin que tu saches » pour chaque chose, Il lui rappelle sa faute, comme il est dit (Proverbes 27) « si tu pilais le sot dans un mortier, parmi les grains pilés au pilon (ba-‘eli), etc. » : dès qu’on lui laisse un répit en levant le pilon hors du mortier, il oublie les coups ; ainsi Pharaon le méchant, entre les relâchements des plaies, entre un moment et un autre, durcissait son cœur.

בעבור הראותך את כחי. ולא הזכיר גבורתו כי לא הראה במצרים גדולות גבורותיו אבל לעתיד יהיו גבורותיו גדולות. והזכיר יחזקאל בצורת הבית הראותכה בתוספת ה"א הוא שאמר (יחזקאל מ׳:ד׳) למען הראותכה הובאתה הנה וגו', והטעם לפי שבמצרים הראה מקצת כחו וגבורותיו, ולעתיד לבא יראה יותר ויותר, או תרמוז הה"א לחזרת השכינה.

« Afin de te faire voir Ma force. » Et il n’a pas mentionné Sa puissance (gevoura), car Il ne montra pas en Égypte toute la grandeur de Ses actes de puissance ; dans l’avenir, Ses actes de puissance seront grands. Et Yehezqel mentionna à propos de la forme de la Maison הראותכה (hare’otkha), avec un hé final supplémentaire, c’est ce qu’il dit (Ézéchiel 40,4) « afin de te faire voir (hare’otkha) tu as été amené ici, etc. », et la raison en est qu’en Égypte Il montra une partie de Sa force et de Ses puissances, et dans l’avenir Il montrera de plus en plus, ou bien le hé fait allusion au retour de la Présence (Shekhina).

אשר לא היה כמוהו במצרים. לא אמר אשר לא היה במצרים כמוהו אלא אשר לא היה כמוהו במצרים, ופירוש הכתוב כי לא היה בכל העולם כמוהו ולא במצרים והוסיף במצרים להגדיל להפליא לפי שאין הגשמים יורדים במצרים תמיד ולא הברד וע"כ היה הפלא גדול יותר.

« Telle qu’il n’y en eut pas de semblable en Égypte. » Il n’a pas dit « telle qu’il n’y en eut pas en Égypte de semblable » mais « telle qu’il n’y en eut pas de semblable en Égypte », et l’explication du verset est qu’il n’y en eut pas de semblable dans le monde entier, ni en Égypte, et il ajouta « en Égypte » pour agrandir le prodige, parce que les pluies ne tombent pas toujours en Égypte, ni la grêle, et c’est pourquoi le prodige était plus grand.

שלח העז את מקנך. והלא כבר מתו במכת הדבר והכתוב מעיד שם כן וימת כל מקנה מצרים, ואולי המקנה הזה הביאו אותו משאר הארצות ואנשי מצרים קנאוהו מהם ועליו צוה משה עתה שיאספוהו הבית. או יהיה פירוש וימת כל מקנה מצרים רוב המקנה כי רובו ככולו, או יתכן שנאמר וימת כל מקנה מצרים כל שאין לישראל בו שותפות אבל אותו המשותף עם ישראל הוא שנצל ממכת הדבר.

« Envoie, mets en sûreté ton bétail. » Mais n’était-il pas déjà mort dans la plaie de la peste, et l’Écriture en témoigne là « et tout le bétail d’Égypte mourut » ? Et peut-être que ce bétail, ils l’avaient amené des autres pays et les gens d’Égypte l’avaient acheté d’eux, et c’est à son propos que Moshé ordonne maintenant qu’on le rassemble à la maison. Ou bien l’explication de « et tout le bétail d’Égypte mourut » sera : la plus grande partie du bétail, car la plus grande partie est comme le tout, ou bien il est possible qu’on dise « et tout le bétail d’Égypte mourut » : tout le bétail dans lequel aucun Israélite ne détenait de part ; mais le bétail possédé en commun avec un Israélite fut sauvé de la plaie de la peste.

קולות וברד ותהלך אש ארצה. ידוע כי בזמן הברד האויר משתנה והחלאים באים על כל המורכבים מד' יסודות וסבת החולי בהם שנוי האויר וקלקולו והתהפכות ארבע יסודות כי כל זמן שהם מזוגים יחדו ועומדים על מתכונתם בשוה הגופות בריאים וחזקים ובהתהפכותם בא החולי.

« Des voix et de la grêle, et le feu marcha sur la terre. » On sait qu’au temps de la grêle l’air change, et les maladies viennent sur tous les composés des quatre éléments (yesodot), et la cause de la maladie en eux est le changement de l’air et sa corruption et le renversement des quatre éléments ; car tout le temps qu’ils sont mélangés ensemble et se tiennent dans leur composition égale, les corps sont sains et forts, et par leur renversement vient la maladie.

וע"כ יתכן לפרש כי הזכיר הכתוב בכאן ד' יסודות, קולות וברד הם הרוח והמים, ותהלך אש ארצה האש והעפר, והזכירם מהופכים להורות כי בבא הברד ישתנה האויר ויתהפכו היסודות מלמעלה למטה והקב"ה עושה כרצונו עד שטבע האש שהוא עליון וזך מכלם חוזר לטבע העפר שהוא השפל והכבד שבכלם זהו שאמר ותהלך אש ארצה.

Et c’est pourquoi on peut expliquer que l’Écriture a mentionné ici quatre éléments : « des voix et de la grêle » sont l’air et l’eau, « et le feu marcha sur la terre » le feu et la terre ; et il les a mentionnés renversés pour indiquer que, lors de la venue de la grêle, l’air change et les éléments se renversent de haut en bas, et le Saint, béni soit-Il, fait selon Sa volonté, au point que la nature du feu, qui est supérieur et plus pur que tous, revient à la nature de la terre, qui est la plus basse et la plus lourde de toutes, c’est ce qu’il dit « et le feu marcha sur la terre ».

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. יאמר ה' שאתה בא אלי בשליחותו הוא הצדיק במשפטו וכענין שכתוב (תהילים קי״ט:קל״ז) צדיק אתה ה' וישר משפטיך, ואני ועמי הרשעים המסרבים מצותו ושאמרנו מתחלה (שמות א׳:י׳) הבה נתחכמה לו, ומפני שכבר כפר למעלה בשם המיוחד באמרו מי ה' אשר אשמע בקולו על כן התודה עתה והודה בו והזכירו בוידוי בפירוש גם ברמז בראשי התיבות והיה ראוי לומר ואני הרשע אבל פחד לנפשו פן ילכד הוא בעון העם כיון שהיה מלך והיה בידו למחות ולא מחה ולפיכך התודה על עונם.

« L’Éternel est le juste, et moi et mon peuple sommes les méchants. » Il dira : l’Éternel, par la mission de qui tu viens à moi, c’est Lui le juste dans Son jugement, comme il est écrit (Psaumes 119,137) « Tu es juste, Éternel, et droits sont Tes jugements », et moi et mon peuple, nous sommes les méchants qui refusent Son commandement et qui avons dit dès le début (Exode 1,10) « allons, usons de sagesse envers lui » ; et puisqu’il avait déjà nié plus haut le Nom particulier en disant « qui est l’Éternel pour que j’écoute sa voix », il se confessa maintenant et le reconnut et le mentionna dans la confession explicitement, ainsi que par allusion dans les initiales (be-rashei tevot) ; et il aurait dû dire « et moi, le méchant », mais il craignait pour sa vie, de peur d’être pris dans la faute du peuple, puisqu’il était roi et qu’il avait le pouvoir de protester et n’avait pas protesté, et c’est pourquoi il se confessa sur leur faute.

ורב מהיות קולות אלהים וברד. ורב, להושיע הוא. וכן תרגם אונקלוס וסגי קדמוהי רווחא. ובאור הכתוב העתירו אל ה' כי רב להושיע הוא שלא יהיו הקולות והברד, וייחס הקולות לשם אלהים לפי שהקולות ההן הם רעמים משברים את הלב ומרעישים את הגוף ובאים בגבורה גדולה, וכן אמרו רבותינו ז"ל למה נבראו רעמים כדי לשבר עקמימות שבלב.

« Et Il est puissant pour faire cesser les tonnerres de Dieu et la grêle. » « Rav » : Il est puissant pour sauver (rav le-hoshia‘). Et ainsi traduisit Onqelos « et abondant devant Lui est le secours (revaha) ». Et l’explication du verset : « priez l’Éternel », car Il est grand pour sauver, pour qu’il n’y ait plus de voix ni de grêle ; et il attribua les voix au nom Elohim parce que ces voix sont des tonnerres qui brisent le cœur et font trembler le corps et viennent avec une grande puissance, et de même nos maîtres de mémoire bénie ont dit : pourquoi les tonnerres furent-ils créés ? Pour briser la perversité du cœur.

והקדים קולות לברד כי כן הזכיר למעלה וה' נתן קולות וברד כי הרעמים באו תחלה והיו מרעישים את לבם ומטרידים את דעתם ואחר כך יפול הברד עליהם ומתו, וכן תמצא בתפלתו של משה ויחדלו הקולות והברד, כי הפורענות שבא תחלה נסתלק תחלה, ולפי זה היה ראוי שיאמר הכתוב וירא פרעה כי חדלו הקולות והברד והמטר ויוסף לחטוא, ומה שהזכירן בהפך כדי שיסמוך ויוסף לחטוא אל הקולות וזה להורות על כובד לבו של פרעה כי לא הודה לשלחם רק מפחד הקולות וכמו שאמר ורב מהיות קולות אלהים, והעד כי כאשר נסתלקו הקולות ויוסף לחטוא מיד.

Et il fit précéder les voix à la grêle, car ainsi il l’avait mentionné plus haut, « et l’Éternel donna des voix et de la grêle », car les tonnerres vinrent d’abord et ébranlaient leur cœur et troublaient leur esprit, puis la grêle tomba sur eux et ils moururent ; et de même tu trouves dans la prière de Moshé « et les voix et la grêle cesseront », car le fléau qui vint d’abord se retira d’abord ; et selon cela l’Écriture aurait dû dire « et Pharaon vit que les voix et la grêle et la pluie avaient cessé, et il continua de pécher » ; et ce qu’il les a mentionnés en sens inverse, c’est pour rattacher « et il continua de pécher » aux voix, et cela pour indiquer la lourdeur du cœur de Pharaon : il n’avait consenti à les renvoyer que par peur des voix, comme il dit « et Il est puissant pour faire cesser les tonnerres de Dieu » ; et la preuve est que lorsque les voix cessèrent, « et il continua de pécher » aussitôt.

ידעתי כי טרם תיראון, והפשתה והשעורה נכתה. קשור הכתובים כי טרם שתיראון מפני ה' אלהים וקודם שתתודה ותאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים כבר לקתה הפשתה והשעורה שהם כבדים ואין תקנה להם אבל החטה והכסמת שהם מזון האדם לא נכו עדיין והוא הנשאר לכם אם לא תוסיפו לחטוא, כן פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל. והפשתה גבעול. גבו על כלומר נכנס בו הזרע כבר ונתגדל ולכן נשתבר.

« Je sais qu’avant que vous craigniez ; et le lin et l’orge furent frappés. » L’enchaînement des versets : car avant que vous craigniez devant l’Éternel Dieu et avant que tu te confesses et dises « l’Éternel est le juste, et moi et mon peuple sommes les méchants », le lin et l’orge avaient déjà été frappés, qui sont devenus lourds et ne peuvent plus être sauvés, mais le blé et l’épeautre, qui sont la nourriture de l’homme, n’ont pas encore été frappés, et c’est ce qui vous reste si vous ne continuez pas à pécher ; ainsi a expliqué Rabbénou Saadia Gaon, de mémoire bénie. « Et le lin était en tige (givol) » : gavo ‘al, c’est-à-dire que la graine s’y était déjà formée et développée, et c’est pourquoi il se brisa.

כי אפילות הנה. מצד שהם אפילות ולא גדלו עדיין ועל כן לא לקו.

« Car elles sont tardives (afilot). » Du fait qu’elles étaient tardives, elles n’avaient pas encore grandi, et c’est pourquoi elles ne furent pas frappées.

ובמדרש כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשו בהן, ובאור זה כי לא נצולו מן הלקות בעבור שהיו אפילות כי לכובד מכת הברד ולחוזק צנתו היה ראוי שימותו שרשי התבואה מתחת הקרקע או שישרפו לחוזק כח האש המתלקחת, אלא שהיה בדרך הנס ונעשו בהם פלאות וזהו לשון כי אפילות הנה קרי ביה כי פלאות הנה.

Et dans le Midrash : « car elles sont tardives (afilot) » : des merveilles de merveilles furent faites en elles ; et l’explication de cela est qu’elles n’ont pas été sauvées de la frappe parce qu’elles étaient tardives, car vu la lourdeur de la plaie de la grêle et la force de son froid, il aurait convenu que les racines des céréales meurent sous le sol ou qu’elles brûlent par la force du feu embrasé ; mais c’était par la voie du miracle, et des merveilles furent faites en elles, et c’est l’expression « ki afilot hena » : lis-y « ki pela’ot hena » (car ce sont des merveilles).

ומטר לא נתך ארצה. לא אמר לא ירד אלא לא נתך ללמד שאחר שירד מן השמים עמד בין השמים לארץ וכן דרשו רז"ל שעמדו בין השמים ובין הארץ מ"א שנה עד זמן יהושע, זהו שנאמר (יהושע י׳:י״א) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וגו', ויחזקאל הנביא אמר להם ליפול שנאמר (יחזקאל י״ג:י״א) ואתנה אבני אלגביש תפלנה ונקראו אבני אלגביש לפי שעמדו על גב איש זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה ולא הגיעו בארץ עד אחר זמן ולפי שאבני הברד מזהירים כמרגליות לכך נקראו כן שכן תמצא במרגליות (איוב כ״ח:י״ח) ראמות וגביש לא יזכר, והקולות ג"כ היו תלוים ואימתי ירדו בימי אלישע שנאמר (מלכים ב ז׳:ו׳) וה' השמיע אל מחנה ארם קול רכב וקול סוס קול חיל גדול.

« Et la pluie ne se déversa pas (lo nitkha) sur la terre. » Il n’a pas dit « ne descendit pas » mais « ne se déversa pas », pour enseigner qu’après être descendue du ciel, elle s’arrêta entre le ciel et la terre ; et de même nos Sages de mémoire bénie ont interprété qu’elles restèrent entre le ciel et la terre quarante et un ans jusqu’au temps de Yehoshoua, c’est ce qui est dit (Josué 10,11) « et l’Éternel jeta sur eux de grandes pierres du ciel, etc. », et Yehezqel le prophète leur dit de tomber, comme il est dit (Ézéchiel 13,11) « et vous, pierres de grêle, tombez ! » ; et elles furent appelées « pierres d’algavish » parce qu’elles furent retenues grâce à un homme (al gav ish), c’est Moshé, comme il est dit (Nombres 12,3) « et l’homme Moshé », et elles n’atteignirent pas la terre avant le temps (de Yehoshoua) ; et parce que les pierres de grêle brillent comme des perles, c’est pourquoi elles furent ainsi appelées, car tu trouves pour les perles (Job 28,18) « ramot et gavish ne seront pas mentionnés » ; et les voix aussi restèrent suspendues, et quand descendirent-elles ? Aux jours d’Élisha, comme il est dit (2 Rois 7,6) « et l’Éternel fit entendre dans le camp d’Aram un bruit de char, un bruit de cheval, un bruit de grande armée ».

ויוסף לחטא. הרשעים כשיש להם צרה נכנעים וכשעברה מיד מתגאים, וכן אתה מוצא בפרעה כשבאה עליו הצרה נכנע והתודה ואמר ה' הצדיק אחר שעברה ויוסף לחטוא. ומצינו שגאותן של רשעים סבת השפלתן שמתוך שנתגאה פרעה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', באתה לו השפלה בים סוף. מתוך שנתגאה נבוכדנצר ואמר (דניאל ד׳:כ״ז) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי באת לו השפלה, שנאמר (שם) ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדורך עשבא כתורין לך יטעמון ושבעה עדנין יחלפון עלך. הרי לך מתוך גאוה השפלה, אבל הצדיקים אינם מתגאים אלא משפילים עצמן ומתוך שפלותם באים לידי מעלה וכבוד שכן אמר שלמה המע"ה (משלי כ״ט:כ״ג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד.

« Et il continua de pécher. » Les méchants, quand ils ont une détresse, se soumettent, et quand elle est passée, aussitôt ils s’enorgueillissent, et ainsi tu trouves chez Pharaon : quand la détresse vint sur lui, il se soumit et se confessa et dit « l’Éternel est le juste », et après qu’elle fut passée, « il continua de pécher ». Et nous trouvons que l’orgueil des méchants est la cause de leur abaissement, car du fait que Pharaon s’enorgueillit et dit « qui est l’Éternel pour que j’écoute sa voix, etc. », l’abaissement lui vint à la mer des Joncs. Du fait que Nebucadnetsar s’enorgueillit et dit (Daniel 4,27) « n’est-ce pas ici la grande Babel que j’ai bâtie comme maison royale par la force de ma puissance et pour la gloire de ma splendeur », l’abaissement lui vint, comme il est dit (ibid.) « et on te chassera d’entre les hommes, et ta demeure sera avec les bêtes des champs, on te nourrira d’herbe comme les bœufs, et sept temps passeront sur toi ». Voilà qu’à cause de l’orgueil vient l’abaissement, mais les justes ne s’enorgueillissent pas, ils s’abaissent eux-mêmes, et à cause de leur abaissement ils viennent à la hauteur et à l’honneur, car ainsi a dit Shelomo, paix sur lui (Proverbes 29,23) « l’orgueil de l’homme l’abaissera, et l’humble d’esprit obtiendra l’honneur ».