Ḥayé Sarah

אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי טו, כד)

« Le chemin de la vie monte pour l’homme intelligent, afin de se détourner du séjour des morts en bas. » (Michlé 15:24)

שלמה ע"ה הודיענו בכאן (משלי טו) כי המשכיל המכיר תכונת העולם הזה שהוא עולם ההפסד, הוא יודע אורח חיים למעלה בעולם העליון הנצחי, ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העולם הזה ולא יעשה ממנו קבע, זהו למען סור משאול מטה.

Salomon, que la paix soit sur lui, enseigne ici (Michlé 15) que l’homme intelligent, connaissant la condition de ce monde soumis à la corruption, sait qu’il existe en haut un chemin de vie dans le monde supérieur éternel. Il s’écarte donc des désirs de ce monde sans en faire une demeure permanente : « afin de se détourner du séjour des morts en bas ».

והמשל בזה למי שדר בעיר אחת ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת עראי כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע, אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים ולא כלים וחפצי בית, שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם, כן המשכיל היודע שיש אורח חיים למעלה אינו משתדל בענין הגוף כלל בעולם הזה כי אם במוכרחים, ובאותם שהם הכנה לעבודת הש"י שאי אפשר לו לעמוד זולתם.

Cela ressemble à un homme qui habite une ville en sachant qu’il n’y demeure que provisoirement : sa volonté et sa pensée sont d’aller dans une autre ville pour y résider durablement. Il ne cherchera donc pas à acquérir ici champs, vignes, ustensiles et mobilier, puisqu’il n’entend pas s’y établir. De même, l’homme intelligent, sachant qu’il existe en haut un chemin de vie, ne s’occupe du corps en ce monde que pour les nécessités et ce qui prépare au service de l’Éternel, sans quoi il ne peut subsister.

לפי שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע והעולם הזה אינו אלא דירת עראי, ולפי שהעולם הזה הבל וריק ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עקר כי אם ביראת ה' יתברך, לכך התחיל שלמה ע"ה את ספרו (קהלת א׳:ב׳) הבל הבלים, וחתם במדת היראה.

Il sait que le monde supérieur est une demeure permanente et ce monde une demeure provisoire. Puisque ce monde est vanité et vide, et qu’il ne convient pas à l’homme intelligent d’en faire l’essentiel, mais de s’attacher à la crainte de l’Éternel, Salomon commence son livre par « Vanité des vanités » (Qohélet 1:2) et le conclut par la crainte.

או יהיה פי' הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל, שידבר עם המשכיל, ואומר לו אתה המשכיל דע שיש לך אורח חיים למעלה ולמען זה סור משאול מטה, כלומר יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה.

Ou bien le verset s’adresse à l’homme intelligent : toi qui comprends, sache que tu as un chemin de vie en haut ; pour cela, détourne-toi du séjour des morts en bas. Autrement dit, écarte-toi des désirs corporels pour mériter le chemin de vie supérieur.

ולפי פי' זה תהיה מלת "סור" צווי, לא מקור, ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל, שאם ירצה לזכות אל החיים הנצחיים שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה.

Selon cette explication, sour, « détourne-toi », est un impératif, non un infinitif. Le verset avertit et commande à l’homme intelligent : s’il veut mériter la vie éternelle, qu’il se détourne des plaisirs corporels, du séjour des morts en bas.

ומה שהזכיר לשון אורח ולא דרך, לפי שהוא מלשון אורח, לפי שהאדם בעוה"ז כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום מחר ודירתו שם מעט והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו, כן המשכיל חושב עצמו גר ואורח בעה"ז ויודע ומשיג שיש למעלה אורח חיים ונפשו נכספה לשוב לשרשה שהוא מקור החיים,

S’il dit ora‘h plutôt que dérekh, « chemin », c’est selon oréa‘h, « hôte » : l’homme est en ce monde un étranger sur la terre, un voyageur venu passer la nuit. L’hôte qui entre dans une auberge sait qu’il partira le lendemain, qu’il y restera peu et désire retourner chez lui, dans son pays natal. De même, l’homme intelligent se considère comme un étranger et un hôte en ce monde ; il sait qu’il existe en haut un chemin de vie, et son âme aspire à retourner à sa racine, la source de la vie.

וע"כ נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע. וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה במקרה והמקרה, הוא החטא, והגוף מת בטבע חי במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף.

C’est pourquoi l’âme est appelée vivante : elle est vivante par nature. Les savants de l’investigation disent de même que l’âme est vivante par nature et morte par accident ; cet accident est la faute. Le corps est mort par nature et vivant par accident : sa vie vient de l’union de l’âme et du corps ; leur séparation est la mort du corps.

וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש. על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז׳:א׳) ויום המות מיום הולדו. שבח יום המיתה מיום הלידה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. לעולם הבא הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף,

Il est connu que la mort du corps est cause de vie pour l’âme. C’est pourquoi Salomon dit : « Le jour de la mort plutôt que le jour de sa naissance » (Qohélet 7:1). Il loue le jour de la mort plus que celui de la naissance, pour ce monde comme pour le monde à venir. Dans le monde à venir, l’âme ne peut atteindre le degré de l’Homme supérieur que par la mort du corps.

ובעולם הזה לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה.

Dans ce monde, les qualités et bonnes actions d’un homme ne sont reconnues et manifestes qu’au jour de sa mort. À sa naissance, on ne sait qui il sera ; à sa mort, tous le connaissent et rappellent ses bonnes actions et ses actes de justice.

וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו כל זמן ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה. ועוד שמתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל אחרי שהאריכה ימים, הוא שכתוב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. וכתיב אחריו ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען.

Nos maîtres enseignent ainsi de Sarah notre mère : tant qu’elle vivait, une lampe demeurait allumée chez elle d’une veille de Chabbat à l’autre, une bénédiction se trouvait dans la pâte et une nuée était attachée à la tente. À sa mort, ces choses cessèrent et son mérite fut connu. Elle mourut en terre d’Israël et y fut enterrée après une longue vie : « La vie de Sarah fut de cent ans, vingt ans et sept ans, années de la vie de Sarah. » Puis : « Sarah mourut à Qiryat Arba, qui est ‘Hevron, au pays de Canaan. »

ראויה היתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה, כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה.

Cette section aurait dû être jointe et placée immédiatement après celle de la Ligature, car c’est en apprenant la Ligature que Sarah mourut et que son âme s’envola.

ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו, אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חדוש העולם או בסוד היצירה כענין פרשה זו. או בחכמת הטבע כסמיכות פרשת נגעים לפרשת אשה כי תזריע, וכן בשאר חכמות.

Il est connu que toutes les sections de la Torah, dans leur ordre et leur voisinage, ont une grande raison d’être juxtaposées : elles ne le sont pas en vain. De leur rapprochement ressort parfois une sagesse remarquable sur l’avènement du monde ou le secret de la formation, comme ici ; ou sur la science de la nature, comme la juxtaposition des affections cutanées à « lorsqu’une femme émet une semence », et de même dans les autres sagesses.

ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמת שרה.

Si la section de Na‘hor s’interpose, c’est pour dire qu’au temps de la Ligature, immédiatement après ces engendrements, naquit Rivqa, compagne destinée à Yitz‘haq. Lorsque Rivqa naquit, Sarah était déjà morte ; c’est pourquoi « Sarah mourut » vient immédiatement après.

ומעתה נתבאר לנו סמיכות רבקה במשפט בין לפרשת העקדה שלפניה ובין לפרשת מיתת שרה שלאחריה. ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאלו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהיתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והנה היא שרה אמו, והוא המדרש שהזכרתי.

Nous comprenons donc la juste place de Rivqa entre la Ligature qui précède et la mort de Sarah qui suit. Lorsque le Midrash explique pourquoi la mort de Sarah est juxtaposée à la Ligature, il considère Rivqa et Sarah comme une seule : Rivqa ne naquit qu’à la mort de Sarah, elle prit sa place et lui ressemblait par ses bonnes actions. Comme ils ont interprété « Sarah sa mère » : voici qu’elle est Sarah sa mère. C’est le Midrash que j’ai mentionné.

(א) מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. היה הכתוב ראוי לומר מאה ועשרים ושבע שנים.

(a) « Cent ans, vingt ans et sept ans. » L’Écriture aurait dû dire : cent vingt-sept ans.

אבל ע"ד הפשט מנהג הכתוב להזכיר שנה בכל פרט ופרט, והטעם כדי לחלק בין חלקי המספר שהם ג'. אחדים עשרות מאות. וכן תמצא באברהם (בראשית כ״ה:ז׳) מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים, גם בישמעאל הזכיר (שם) מאה שנה ושלשים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה, כולם היו שוים בזכות.

Selon le sens simple, l’Écriture a coutume de répéter “année” pour chaque partie, afin de distinguer les trois catégories du nombre : unités, dizaines et centaines. Tu trouves de même chez Avraham : « Cent ans, soixante-dix ans et cinq ans » (Genèse 25,7), et chez Yichmaël : « Cent ans, trente ans et sept ans ». « Les années de la vie de Sara » : toutes étaient égales en mérite.

וע"ד המדרש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ובאורו שהיה יפיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע שהוא זמן התוספת, בשכבר ידעת כי זמנו של אדם ג' חלקים, נערות, ובחרות, וזקנה. הנערות הוא זמן התוספת והעלוי, הבחרות הוא זמן העמידה בתכונה אחת, הזקנה הוא זמן החסרון והירידה.

Selon la voie du Midrash : « Cent ans, vingt ans et sept ans » : à cent ans, elle était comme à vingt ans quant à la faute ; à vingt ans, comme à sept ans quant à la beauté. Cela signifie que sa beauté continuait de croître à vingt ans, âge de la stabilité, comme à sept ans, âge de la croissance. Tu sais que la vie humaine comporte trois parties : enfance, jeunesse et vieillesse. L’enfance est le temps de la croissance et de l’élévation ; la jeunesse, celui de la stabilité dans une même condition ; la vieillesse, celui de la diminution et du déclin.

ועוד ע"ד המדרש שני חיי שרה כמנין ויהי"ו ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו, עקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עקר החיים שלה כמספר ויהי"ו. אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה קכ"ז שנה היו.

Encore selon le Midrash : les années de la vie de Sara correspondent à la valeur de vayyihyou, trente-sept. De la naissance d’Its’hak au jour de la ligature s’écoulèrent trente-sept ans, qui furent l’essentiel de la vie de Sara. Avant cela, elle n’avait pas de fils ; or celui qui n’a pas d’enfants est considéré comme mort. C’est pourquoi “et furent les vies de Sara” indique que l’essentiel de sa vie correspond au nombre de vayyihyou. Mais “les années de la vie de Sara”, toutes ses années, étaient cent vingt-sept.

כיוצא בו (בראשית מ״ז:כ״ח) ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה כשפירש יוסף ממנו, וי"ז שנה במצרים, הרי שלשים וארבע, מנין ויח"י, כי הם היו עקר חייו של יעקב וכל מה שבינתים היו חיי צער.

De même : « Yaakov vécut au pays d’Égypte dix-sept ans » (Genèse 47,28) : dix-sept ans lorsque Yossef se sépara de lui, puis dix-sept ans en Égypte, soit trente-quatre, valeur de vayé’hi. Ce furent les années essentielles de la vie de Yaakov ; tout l’intervalle fut une vie de souffrance.

ואפשר עוד לומר ויהיו חיי שרה על חיי העוה"ב נאמר, ויהיה זה למה שתמצא בסמיכות הפרשה שמועת העקדה ופרחה נשמתה, ולכך הזכיר ויהיו שהוא לשון קיום ולא הזכיר שני, כי החיים ההם אינם נופלים תחת הזמן ואינם מחוברים משנים. שני חיי שרה הוא חיי העוה"ז ולכך הזכיר במספר ואמר בו שני כי הוא המספר המחובר משנים.

On peut encore dire que « Et furent les vies de Sara » concerne la vie du monde à venir. Cela se rattache à la proximité des passages : apprenant la ligature, son âme s’envola. Le texte emploie donc vayyihyou, qui exprime la permanence, sans mentionner d’années : cette vie n’est pas soumise au temps ni composée d’années. « Les années de la vie de Sara » concerne ce monde ; il indique donc un nombre et mentionne les années, dont ce nombre se compose.

ותמת שרה בקרית ארבע, הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בא"י ונקברה בא"י, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען. ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה ואחר כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' היא חברון בארץ כנען. ובא ולמד על זכותה הגדול כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלהים, ושם שער השמים.

« Sara mourut à Qiryat Arba. » L’Écriture nous apprend que cette juste mourut et fut enterrée en terre d’Israël. Pour sa mort : « C’est ‘Hevron, au pays de Canaan » ; pour sa sépulture, à la fin du passage : « Après cela, Avraham enterra Sara sa femme, etc., c’est ‘Hevron, au pays de Canaan. » Cela enseigne son grand mérite : sa mort et sa sépulture eurent lieu là où doit être la Maison de Dieu et la porte des cieux.

ויקרא הכתוב לחברון קרית ארבע על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. או על ד' הגבורים, אחימן ששי ותלמי ואביהם שהיו דרים שם. או על שם שהיתה מחלק שבטו של יהודה שהיה הבן הרביעי.

Le texte appelle ‘Hevron Qiryat Arba à cause des quatre couples qui y furent enterrés : Adam et ‘Hava, Avraham et Sara, Its’hak et Rivqa, Yaakov et Léa. Ou à cause des quatre héros qui y habitaient : A’himane, Chéchaï, Talmaï et leur père. Ou parce qu’elle appartenait à la tribu de Yehouda, quatrième fils.

ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ד' מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן שהוא כסא הכבוד וזהו קרית ארבע היא חברון.

On peut encore expliquer le nom “Qiryat Arba, c’est ‘Hevron” : elle est appelée ‘Hevron parce que l’âme de quiconque y est enterré s’unit en haut, dans la Cité de Dieu, aux quatre camps de la Présence divine. Ce n’est pas sans raison que les pères du monde la désirèrent : de là, les âmes méritent de s’unir à leur racine, le Trône de gloire. Tel est le sens de “Qiryat Arba, c’est ‘Hevron”.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. אם היתה הכוונה שבא ממקום אחר היה מפרש הכתוב ואומר ויבא ממקום פלוני, אבל פירושו שנתעורר בהספדה של שרה, כי כל המתעורר באיזו מלאכה שתהיה יקראנו הכתוב בא אליה, וזה לשון רז"ל במשנה במסכת תמיד בענין הפשט ונתוח של עולה, אמר בא לדופן השמאלית, בא לו לגרה והניח בו שתי צלעות, בא לו לעוקץ, אני לא באתי לידי מדה זו. ומה שיחזק לך כי הזכיר לשון ביאה בלמ"ד, כי לא אמר ויבא אברהם ויספוד את שרה.

« Avraham vint pour faire l’éloge funèbre de Sara et la pleurer. » S’il s’agissait d’une venue d’un autre lieu, l’Écriture aurait précisé lequel. Le sens est qu’il se mit à prononcer l’éloge de Sara : celui qui entreprend une tâche est dit “venir” à elle. Ainsi nos Sages dans la Michna, traité Tamid, à propos du dépouillement et du découpage de l’holocauste : “Il vint au flanc gauche”, “il vint au cou et y laissa deux côtes”, “il vint à la queue” ; de même : “Je n’en suis pas venu à cette mesure.” Le lamed qui suit le verbe le confirme : le texte ne dit pas “Avraham vint et fit l’éloge de Sara”.

ומה שאמר לספוד לשרה כיון שהזכירה כבר בשמה ותמת שרה, היה ראוי לומר לספדה ולבכותה, אבל דרך הסופדים להזכיר שם המת בהספדן. כענין דוד (שמואל ב א כג) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים. והיה ראוי לומר עוד ולבכותה ולקברה, כי הקבורה עקר גמילות החסד וגמר ההספד והבכי, ועקר הדברים שהתעורר אברהם להם היא הקבורה שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא רב חסד, אבל אילו אמר כן היה נראה שהיו כל הדברים תכופים זה אחר זה, מספד ובכי וקבורה, ולא כן הדבר אבל המספד והבכי היו תכופים ואין כן הקבורה כי הוצרך תחלה לבקש מקום.

Puisqu’il a déjà dit “Sara mourut”, il aurait pu poursuivre “pour faire son éloge et la pleurer”. Mais les orateurs funèbres ont coutume de nommer le défunt, comme David : « Chaoul et Yehonatan, aimés et agréables » (II Samuel 1,23). Il aurait aussi fallu ajouter “et l’enterrer”, car la sépulture est l’essentiel de la bienfaisance et l’achèvement de l’éloge et des pleurs. C’était surtout pour elle qu’Avraham s’activait : elle relève des attributs du Saint, béni soit-Il, abondant en bonté. Mais cette formulation aurait laissé penser que l’éloge, les pleurs et la sépulture se succédaient immédiatement. Or seuls l’éloge et les pleurs furent immédiats ; pour la sépulture, il fallait d’abord chercher un lieu.

ונ"ל עוד כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו.

Il me semble encore que l’Écriture aurait dû dire : “Avraham et Its’hak vinrent pour faire l’éloge de Sara et la pleurer.” Il convenait assurément qu’Its’hak fasse l’éloge de sa mère juste et la pleure : son obligation était bien plus grande encore que celle d’Avraham. De plus, elle l’aimait d’un amour exceptionnel, l’ayant enfanté miraculeusement, et son âme était liée à la sienne.

אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה (בראשית כ״ב:י״ט) וישב אברהם אל נעריו, והיה ראוי שיאמר וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק.

Il est possible qu’Its’hak ne sût pas alors que sa mère était morte. Puisqu’elle était morte à cause de lui, à la nouvelle de la ligature, on lui cacha sa mort sans la lui annoncer. C’est pourquoi le texte ne mentionne Its’hak ni à sa mort ni à sa sépulture. Nous ne le voyons d’ailleurs plus depuis sa ligature sur l’autel : après leur départ au mont Moria, le retour dit « Avraham revint vers ses jeunes gens » (Genèse 22,19). Il aurait dû dire “ils revinrent”, mais ne mentionne pas le retour d’Its’hak.

ויתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה, ומפני זה לא נזכר שובו עד שהביא לו העבד את רבקה, ואז הזכירו, הכתוב הוא שאמר (בראשית כ״ד:ס״ב) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי.

Il est possible qu’il soit resté trois ans sur le mont Moria, jusqu’à ses quarante ans et son mariage avec Rivqa. C’est pourquoi son retour n’est mentionné que lorsque le serviteur lui amena Rivqa : « Its’hak venait du chemin de Beer La’haï Roï » (Genèse 24,62).

ובמדרש ויבא אברהם, מהר המוריה בא שמעה בעקדה ופרחה נשמתה ולכך נסמכה מיתתה לפרשה העקדה.

Dans le Midrash : « Avraham vint » — il venait du mont Moria. Elle avait appris la ligature et son âme s’était envolée ; c’est pourquoi sa mort est placée après le passage de la ligature.

ויקם אברהם וגו' וידבר אל בני חת. אנשי המקום היו בני חת, וכן כתיב (בראשית י׳:ט״ו) וכנען ילד את צידן בכורו ואת חת, וכולם בני כנען הם, ולמדנו הכתוב דרך ארץ כי המדבר ברבים צריך לעמוד, וכן חזר למטה, ויקם אברהם וידבר אתם לאמר.

« Avraham se leva, etc., et parla aux fils de ‘Het. » Les gens du lieu étaient les fils de ‘Het : « Canaan engendra Tsidon son premier-né et ‘Het » (Genèse 10,15). Tous étaient descendants de Canaan. L’Écriture nous enseigne une règle de convenance : celui qui parle devant une assemblée doit se lever. Elle répète donc plus bas : « Avraham se leva et leur parla, disant. »

ונראה כי המנהג היה כשידבר היחיד בפני רבים מדבר מעומד ובכלותו לדבר ישב במקומו, וכן עשה אברהם דבר מעומד, ואמר גר ותושב אנכי עמכם, ואח"כ ישב במקומו וענו בני חת שמענו אדוני נשיא אלהים אתה, וכאשר רצה לדבר שנית עמד ודבר, וע"כ הוצרך לחזור שנית ויקם אברהם.

Il semble que l’usage était de se tenir debout pour parler seul devant une assemblée, puis de se rasseoir à sa place. Avraham parla ainsi debout : « Je suis parmi vous étranger et résident. » Il se rassit ensuite, et les fils de ‘Het répondirent : « Écoute-nous, mon seigneur, tu es un prince de Dieu. » Lorsqu’il voulut parler une deuxième fois, il se leva de nouveau ; c’est pourquoi le texte répète “Avraham se leva”.

ומה שאמר מעל פני מתו והיא היתה נקבה, מפני שהגוף לשון זכר, ומה שימות מן האדם הוא הגוף לא הנפש כי היא קיימת נצחית.

S’il dit « de devant son mort », au masculin, alors qu’il s’agissait d’une femme, c’est parce que le corps est masculin. Ce qui meurt de l’homme est le corps, non l’âme, qui demeure éternellement.

תנו לי אחוזת קבר עמכם. היה המנהג להיות לכל משפחה ומשפחה שדה בית הקברות בפני עצמו, והיה להם שדה אחד יקברו שם הגרים,. וע"כ אמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם, כלומר גר אנכי מארץ אחרת שבאתי להתישב עמכם ואין לי בית הקברות שיהיה לי נחלת אבות, ואתם תנו לי אחזת קבר עמכם, שאהיה כאחד מכם אע"פ שאני גר, מאחר שאני רוצה להתישב עמכם.

« Donnez-moi parmi vous une possession funéraire. » L’usage était que chaque famille possédât son propre champ de sépulture ; un autre champ servait aux étrangers. Avraham dit donc : « Je suis parmi vous étranger et résident » : venu d’un autre pays pour m’établir parmi vous, je ne possède pas de cimetière hérité de mes pères. Donnez-moi une possession funéraire parmi vous, afin que je sois comme l’un de vous malgré mon origine étrangère, puisque je veux m’établir ici.

והשיבו לו שמענו אדוני. אמר שמענו בלשון רבים, ואמר אדוני בלשון יחיד, כי היה יחיד מדבר עם אברהם בעד כולם ומפני כבודם לא רצה לאמר אדוננו ואמר אדני דרך מוסר. ואמר נשיא אלהים אתה בתוכנו, כלומר אינך נחשב בעינינו כגר אבל אתה בתוכנו נשיא אלהים, כי הגר הבא מן החוץ הוא נבזה ואתה בתוכנו נכבד ונשיא כמלך, ואנחנו ואדמתנו עבדים לך, וע"כ בחר לך איזה שדה בית הקברות שתרצה, ושם קבור מתך כי איש ממנו לא ימנע ממך אפילו קברו המיוחד לו. והוא השיב להם אם יש את נפשכם, כלומר אין חפצי לקבור מתי בשדה קבר אחר אבל אם תרצו להיטיב לי פגעו בעפרון בן צחר, כך פירש הרמב"ן.

Ils répondirent : « Écoute-nous, mon seigneur. » “Écoute-nous” est au pluriel, “mon seigneur” au singulier : un seul parlait pour tous. Par respect pour eux, il ne voulut pas dire “notre seigneur”, mais “mon seigneur”, par convenance. « Tu es parmi nous un prince de Dieu » : nous ne te considérons pas comme un étranger. L’étranger venu du dehors est méprisé ; toi, tu es honoré parmi nous, prince comme un roi ; nous et notre terre sommes tes serviteurs. Choisis donc le champ funéraire que tu voudras pour y enterrer ton mort : personne ne te refusera même le tombeau réservé pour lui-même. Avraham répondit : « Si c’est votre volonté » : je ne désire pas enterrer mon mort dans le champ funéraire d’un autre ; si vous voulez me faire du bien, intercédez auprès d’Éfron fils de Tso’har. Ainsi l’explique Ramban.

ויתן לי את מערת המכפלה, נקרא מכפלה על שם שכפל שם הקב"ה קומתו של אדם הראשון, והיה נקרא כן מעולם ובני חת לא היו יודעים הטעם למה, גם עפרון לא היה מוכר על דעת שיש שם קבר.

« Qu’il me donne la grotte de Makhpéla. » Elle est appelée ainsi parce que le Saint, béni soit-Il, y plia en deux la taille d’Adam le premier homme. Elle portait ce nom depuis toujours, mais les fils de ‘Het n’en connaissaient pas la raison ; Éfron ne vendait pas non plus en sachant qu’un tombeau s’y trouvait.

ומה שאמר ויתן לי, ואמר יתננה לי, כלומר אני אחשוב שיתננה לי מתנה אבל בכסף מלא יתננה לי, כי אברהם לא היה שואל מתנה כי אם מכירה, גם לא היה שואל השדה רק המערה אשר בקצה השדה כי די לו בזה לקבורה, ועפרון השיב לו דרך מוסר, השדה נתתי לך והמערה אשר בו, כי נכבד כמוך לא יתכן לך שתהיה המערה שלך והשדה לאחר, אבל הכל אני נותן לך מתנה השדה והמערה. ולשון נתתי ירצה בו הרי הוא כאלו נתתי, וכן השיב אברהם לו נתתי כסף השדה. כלומר איני רוצה מתנת חנם רק שתמכרנה לי, וענין הפרעון הרי כאלו נתתי.

« Qu’il me donne », puis « qu’il me la donne » signifie : je considérerai cela comme un don, mais qu’il me la cède contre son prix intégral. Avraham ne demandait pas un cadeau, mais une vente ; il ne demandait pas le champ, seulement la grotte à son extrémité, suffisante pour sa sépulture. Éfron répondit par courtoisie : « Je t’ai donné le champ et la grotte qui s’y trouve. » Pour un homme aussi honoré, il ne conviendrait pas que la grotte soit à toi et le champ à un autre ; je te donne donc tout. “J’ai donné” signifie : c’est comme déjà donné. De même, Avraham répondit “J’ai donné l’argent du champ” : je ne veux pas de cadeau, mais une vente ; quant au paiement, considère-le comme déjà remis.

ארץ ארבע מאות שקל כסף. כתרגומו ארץ שהיא שוה כן. או יאמר כי עפרון קנה אותה או אבותיו הקדמונים בסך הזה. ודעת רז"ל שלא היתה שוה כל כך אבל עפרון קצב הדמים ביוקר גדול ואברהם מתוך נדיבותו הודה בדבר.

« Une terre de quatre cents sicles d’argent. » Comme le Targoum : une terre valant cette somme. Ou Éfron l’avait achetée, lui ou ses ancêtres, à ce prix. Selon nos Sages, de mémoire bénie, elle ne valait pas autant : Éfron fixa un prix excessif, et Avraham accepta par générosité.

ובמדרש ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, מנין מאברהם שאמר (בראשית י״ח:ו׳) ואקחה פת לחם, וכתיב מהרי שלש סאים קמח סלת, וכתיב ואל הבקר רץ אברהם. אבל הרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. מנין מעפרון שאמר לאברהם ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו', ולבסוף כתיב וישקול אברהם לעפרון עובר לסוחר. עפרון רשע היה והיתה עינו צרה, עפרן כתיב בגימטריא ר"ע עי"ן.

Dans le Midrash : « Une terre de quatre cents sicles d’argent, qu’est-ce entre moi et toi ? » Les justes disent peu et font beaucoup. D’où l’apprend-on ? D’Avraham : « Je prendrai un morceau de pain » (Genèse 18,6), puis « Hâte-toi, trois séa de fleur de farine », et « Avraham courut vers le bétail ». Les méchants, au contraire, disent beaucoup et ne font même pas peu. Éfron dit “Une terre de quatre cents sicles d’argent”, et finalement “Avraham pesa à Éfron” de l’argent ayant cours chez le marchand. Éfron était méchant et avare ; son nom écrit sans vav a la valeur numérique de “mauvais œil”.

והנה אברהם שונא מתנות היה ולא רצה לקבל מתנה ממנו כי אם בכסף מלא וכן דרכן של צדיקים. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שקנה הגרן ולא רצה לקבל מן ארונה שהיה נותן לו במתנה. וזהו שכתוב (שמואל ב כ״ד:כ״ב) ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים. והשיב לו דוד, לא כי קנה אקנה מאתך במחיר ולא אעלה לה' אלהי עולות חנם וכתיב ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ויבן שם דוד מזבח לה'.

Avraham détestait les cadeaux et ne voulut rien accepter gratuitement, mais seulement contre le prix intégral : telle est la voie des justes. David aussi acheta l’aire et refusa le cadeau d’Aravna : « Aravna dit à David : Que mon seigneur le roi prenne et offre ce qui lui plaît ; voici les bœufs pour l’holocauste, les traîneaux à battre et les instruments des bœufs pour le bois » (II Samuel 24,22). David répondit : « Non, je l’achèterai de toi à son prix ; je n’offrirai pas à l’Éternel mon Dieu des holocaustes gratuits. » Il est écrit : « David acheta l’aire et les bœufs pour cinquante sicles d’argent, et y bâtit un autel à l’Éternel. »

ויקם השדה והמערה אשר בו. והלא כבר אמר למעלה ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' לאברהם למקנה. אבל הראשון ויקם שדה עפרון היה אחרי הפרעון וקודם הקבורה לומר כי קם שדה עפרון לאברהם למקנה, ואחרי הקבורה הזכיר ויקם השדה, והזכיר לשון אחוזה כי כאשר קבר את מתו שם אז היה מוחזק בקרקע והיה אחוזתו.

« Le champ et la grotte qui s’y trouve furent établis. » Le texte avait déjà dit : « Le champ d’Éfron, à Makhpéla, etc., fut acquis à Avraham. » La première mention vient après le paiement, avant l’enterrement : le champ fut acquis à Avraham. Après l’enterrement, “le champ fut établi” et le mot de possession est employé : en y enterrant son mort, il prit possession du terrain, devenu son bien.

ואמר מאת בני חת והיה ראוי לומר מאת עפרון, אבל בא הכתוב הא' לומר כי מאת עפרון היה לאברהם למקנה, ולכן הזכיר שדה עפרון ולא השדה, ובכאן אמר ויקם השדה לומר כי קם השדה לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת שלא ערערו בו מעולם.

Il dit « de la part des fils de ‘Het », alors qu’il aurait dû dire d’Éfron. Le premier verset précisait l’acquisition auprès d’Éfron ; il disait donc “le champ d’Éfron”, non simplement “le champ”. Ici, “le champ fut établi” signifie qu’il devint pour Avraham une possession funéraire reconnue par les fils de ‘Het, qui ne la contestèrent jamais.

ויש בפרשה זו ח' פעמים בני חת, ואחד בסוף הסדרה (בראשית כ״ה:י׳) השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, ואחד בסוף הספר בענין יעקב (בראשית מ״ט:ל״ב) מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, הרי י'.

Ce passage mentionne huit fois les fils de ‘Het. Une autre fois à la fin de la section : « Le champ qu’Avraham acheta des fils de ‘Het » (Genèse 25,10), et une autre à la fin du livre, à propos de Yaakov : « L’acquisition du champ et de la grotte auprès des fils de ‘Het » (Genèse 49,32). Cela fait dix.

ונראה כי זכות גדול לבני חת שהודו למקום הקבורה שיהיו נזכרים בתורה עשרה פעמים בקבורת כל האבות.

Il semble que les fils de ‘Het aient reçu un grand mérite pour avoir consenti à ce lieu de sépulture : ils sont mentionnés dix fois dans la Torah à propos de l’enterrement de tous les patriarches.

ואמרו במדרש כמה דיואות משתפכין וכמה קולמוסין משתברין לכתוב י' פעמים בתורה בני חת, כנגד י' הדברות. וללמדך שכל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות וכן מצינו בדברי הימים כשקנה דוד את הגרן מארונה היבוסי עשר פעמים ארנן.

Le Midrash dit : combien d’encre répandue et de plumes brisées pour écrire dix fois dans la Torah “les fils de ‘Het”, en regard des Dix Commandements ! Cela enseigne que quiconque confirme l’acquisition d’un juste est comme s’il accomplissait les Dix Commandements. De même, dans les Chroniques, lorsque David acheta l’aire d’Aravna le Jébuséen, Ornane est mentionné dix fois.

ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו אין לו בו אלא קברו של ד' אמות, שהרי אברהם כל הארץ נתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא

Ce passage indique que, si grande que soit la dignité d’un homme, même si le monde entier lui appartient, il n’y possède que sa tombe de quatre coudées. Toute la terre fut donnée à Avraham, mais son premier achat fut la grotte de Makhpéla, à Qiryat Arba, ‘Hevron. Bien qu’Israël ait pris la majeure partie du pays par l’épée, trois lieux, supérieurs aux autres, lui vinrent par achat : ‘Hevron, les monts Guerizim et Éval, et le mont Moria.

חברון. ואף על פי שישראל בכניסתן לארץ לקחו רובה לפי חרב, מצינו שלשה מקומות שהיו מעולים מכל שאר המקומות, אשר באו לידם על ידי קניית כסף, ואלו הן, חברון, והר גריזים, והר עיבל, והר המוריה. חברון הוא שכתוב כאן לאברהם למקנה, וכתיב השדה אשר קנה אברהם וגו'. הר גריזים והר עיבל ששם כרתנו ברית וקבלנו עלינו התורה באלה, וכתיב עליו (בראשית ל״ג:י״ט) ויקן את חלקת השדה. הר המוריה, הוא שכתוב (שמואל ב כ״ד:כ״ד) ויקן דוד את הגרן וגו'.

Pour ‘Hevron : “acquis à Avraham”, et “le champ qu’Avraham acheta”. Pour Guerizim et Éval, où nous avons conclu alliance et accepté la Torah sous serment : « Il acheta la parcelle du champ » (Genèse 33,19). Pour le mont Moria : « David acheta l’aire, etc. » (II Samuel 24,24).

ואברהם זקן בא בימים. באר הכתוב כי מצד שהיה זקן פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק, ולא רצה לשלוח שם העבד בלתי שבועה פן ימות טרם שיחזור מן השליחות, וע"כ השביע את עבדו כי ידע ביצחק שישמע לעצתו ולא יעבור על דברי פיו. ומה שלא השביע בזה ליצחק לפי שאילו השביעו היה העבד מרמה אותו בטענותיו ותחבולותיו, כי כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳) ולחזק הענין יותר השביע את העבד.

« Avraham était vieux, avancé en jours. » L’Écriture explique que sa vieillesse lui faisait craindre de mourir avant d’avoir marié Its’hak. Il ne voulut pas envoyer le serviteur sans serment, de peur de mourir avant son retour. Il lui fit donc prêter serment, sachant qu’Its’hak suivrait son conseil sans désobéir à sa parole. Il ne fit pas jurer Its’hak lui-même : le serviteur aurait pu le tromper par ses arguments et ses ruses, car “Canaan tient dans sa main des balances trompeuses” (Osée 12,8). Pour affermir davantage l’affaire, il fit jurer le serviteur.

ובמדרש מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם. מפני היראה, מפני כעס הבנים מפני אשה רעה, מפני מלחמות, מפני היראה מנין שנאמר (דברי הימים א כ״א:ל׳) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. וכתיב (מלכים א) והמלך דוד זקן בא בימים. מפני כעס בנים, שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו. מפני המלחמות, אחרי המלחמות אשר עשה יהושע כתיב (יהושע י״ג:א׳) ויהושע זקן בא בימים. מפני אשה רעה, שנאמר (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אבל אברהם אשתו מכבדתו שנאמר ואדוני זקן.

Dans le Midrash : quatre choses font fondre la vieillesse sur l’homme : la peur, le chagrin causé par les enfants, une mauvaise épouse et les guerres. La peur : « David ne pouvait aller devant lui consulter Dieu, car il était terrifié par l’épée de l’ange de l’Éternel » (I Chroniques 21,30), puis « Le roi David était vieux, avancé en jours » (I Rois). Le chagrin des enfants : « Éli était très vieux et apprit tout ce que faisaient ses fils » (I Samuel 2,22). Les guerres : après celles de Yehochoua, « Yehochoua était vieux, avancé en jours » (Josué 13,1). La mauvaise épouse : « Au temps de la vieillesse de Salomon, ses femmes détournèrent son cœur » (I Rois 11,4). Mais l’épouse d’Avraham l’honorait : « Mon seigneur est vieux. »

וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה.

« L’Éternel avait béni Avraham en tout. » Selon le sens simple : en toute chose. Il était accompli en tout : richesse, biens, honneur et longue vie. Rien ne lui manquait de ce qu’il pouvait désirer, sinon voir les enfants de ses enfants. C’est ce désir qui lui fit jurer à son serviteur d’accomplir cette mission.

וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה.

Selon la voie du Midrash : « L’Éternel avait béni Avraham en tout. » Rabbi Méïr dit : il n’avait pas de fille. Rabbi Yehouda dit : il avait une fille. D’autres disent : il avait une fille nommée Bakol. Pour Rabbi Méïr, la bénédiction était de ne pas avoir de fille : il n’aurait pu la marier qu’aux descendants de Canaan, la lignée maudite. Même en l’alliant aux gens de son pays natal, elle aurait pratiqué l’idolâtrie parmi eux, puisque la femme est sous l’autorité de son mari.

וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש.

Rabbi Yehouda veut dire qu’il avait une fille : le Miséricordieux ne le priva même pas d’une fille. C’est la bénédiction “en tout” : il avait tout ce que la nature humaine désire, fils et filles. Les autres, en disant qu’il avait une fille nommée Bakol, révèlent un grand secret : cette bénédiction ne concerne ni la présence ni l’absence d’une fille, ni les affaires du corps, mais celles de l’âme.

וע"ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון (מלכים א ז׳:כ״ו) אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי.

Selon la voie de la Kabbale, Avraham mérita d’atteindre l’attribut nommé Kol, “Tout”, par lequel quiconque est béni l’est dans les cieux et sur la terre. “Il avait une fille” signifie donc qu’il possédait un attribut, bat évoquant une mesure, comme dans « Il contenait deux mille bat » (I Rois 7,26). “Bakol était son nom” : elle est à l’intérieur de l’attribut du Tout, émanée de l’attribut nommé Kol. Cette émanation est appelée Fille et constitue le tribunal du Saint, béni soit-Il. C’est pourquoi il dit “et l’Éternel avait béni”, non “l’Éternel bénit”. Comprends ce principe, car le sujet est caché. Ramban, de mémoire bénie, l’a révélé dans son commentaire et en a étendu l’explication plus qu’il ne convenait.

שים נא ידך תחת ירכי. ע"ד הפשט שאל ממנו ב' דברים, האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון אומנג"י בלע"ז, והשני שישבע לו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.

« Place donc ta main sous ma cuisse. » Selon le sens simple, il lui demanda deux choses : conclure alliance pour se soumettre à lui comme un serviteur à son maître, ce qu’on appelle hommage dans la langue étrangère ; et lui prêter serment par l’Éternel, Dieu des cieux et Dieu de la terre.

ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר"א ז"ל שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו.

Sache que la coutume de ces jours était de placer sa main sous la cuisse de celui sous l’autorité duquel on se trouvait. Rabbi Avraham explique ainsi : le maître était assis, sa cuisse sur la main du serviteur, comme pour dire “ma main est sous ton autorité pour accomplir ta volonté”. Cet usage existe encore aujourd’hui dans le pays de l’Inde.

וע"ד המדרש שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו', הכל דבר אחד שכך אמרו רז"ל, השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר בה' אלהי השמים, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה.

Selon la voie du Midrash, “place ta main sous ma cuisse” et “je te ferai jurer” constituent une seule chose. Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit qu’il le fit jurer par le commandement de la circoncision, nouvellement reçu. Il mentionne “par l’Éternel, Dieu des cieux”, car la Torah entière est constituée des Noms du Saint, béni soit-Il ; un commandement en est une partie. Comprends-le.

ואלהי הארץ. אל תתמה אם הזכיר אברהם אלהי הארץ, לפי שבארץ כנען היה כשהשביע את העבד, והכתובים מיחסים האלהות תמיד על אומה מיוחדת ועל ארץ מיוחדת, והוא שכתוב אלהי ישראל, אלהי ירושלים, זהו (דה"ב לב) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ, ולא מצינו בכל הכתובים שיתיחס השם יתברך בשאר האומות ולא בשאר הארצות, לפי שהארץ הקדושה היא נחלת ה' ביחוד,

« Et Dieu de la terre. » Ne t’étonne pas de cette expression chez Avraham : il était au pays de Canaan lorsqu’il fit jurer le serviteur. Les versets rattachent toujours la divinité à une nation particulière et à une terre particulière : “Dieu d’Israël”, “Dieu de Jérusalem”, comme « Ils parlèrent du Dieu de Jérusalem comme des dieux des peuples du pays » (II Chroniques 32). Nous ne trouvons pas dans l’Écriture que l’Éternel soit ainsi rattaché aux autres nations ou aux autres pays : la terre sainte est spécialement Son héritage.

וע"כ הזכיר אברהם שם אלהי הארץ כי שם היה ואלו היה חוצה לארץ לא היה מזכיר זה, וע"כ אמר בסמוך ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ולא הזכיר אלהי הארץ, מפני שהזכיר בית אביו וארץ מולדתו שהם בחוצה לארץ והיו עובדי ע"ז, וע"כ לא הזכיר כן, כי לא רצה אברהם לשום דברתו כי אם לאלהים עליון לא לאלהי חוצה לארץ, וזה מאמרם ז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.

Avraham dit donc “Dieu de la terre” parce qu’il s’y trouvait ; hors du pays, il ne l’aurait pas dit. C’est pourquoi il dit ensuite : « L’Éternel, Dieu des cieux, qui m’a pris de la maison de mon père », sans ajouter “Dieu de la terre”. La maison paternelle et le pays natal évoqués étaient hors du pays, et leurs habitants idolâtres. Avraham ne voulut adresser sa parole qu’au Dieu Très-Haut, non aux dieux de l’extérieur. Nos Sages, de mémoire bénie, ont ainsi dit : quiconque habite hors du pays ressemble à quelqu’un qui n’a pas de Dieu, puisqu’il est dit : « Ils m’ont chassé aujourd’hui de l’attachement à l’héritage de l’Éternel, en disant : Va servir d’autres dieux » (I Samuel 26).

ובאור המאמר הזה דומה כמי שאינו מן האומה המיוחדת ואין לו אותו אלוה המיוחד עליה שהוא אדון הכל יתברך.

Le sens de cet enseignement est qu’il ressemble à quelqu’un qui n’appartient pas à la nation particulière et n’a pas le Dieu qui lui est spécialement attaché, le Maître de tout, béni soit-Il.

והחכם ר"א פי' כי מה שהזכיר הארץ לפי שכל נשואים בארץ מן השמים הם, וכענין שאמרו רז"ל בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

Le sage Rabbi Avraham explique que la terre est mentionnée parce que tous les mariages sur terre viennent des cieux. Nos Sages, de mémoire bénie, ont ainsi dit : la fille d’untel pour untel, même au-delà de la mer.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א י״א:ד׳) נשיו הטו את לבבו,

« Tu ne prendras pas de femme pour mon fils parmi les filles du Cananéen. » Il lui interdit sous serment de prendre une femme de Canaan, la lignée maudite : la femme, exposée au malheur, peut entraîner l’homme de son côté, comme le fit la mère de tous les vivants. On connaît aussi les femmes étrangères de Salomon, Ammonites, Moabites, Sidoniennes et Hittites : « Ses femmes détournèrent son cœur » (I Rois 11,4).

ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי ל״א:ל׳) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו.

C’est pourquoi Israël a établi l’usage de lire ce passage au marié le jour des noces, pour rappeler la prudence dans le mariage. Qu’il ne prenne pas femme pour la beauté : « La grâce est mensonge et la beauté vanité » (Proverbes 31,30) ; ni pour l’argent, qui se fait des ailes et s’envole comme l’aigle vers les cieux ; ni pour le pouvoir des parents et des familles dont il espérerait l’aide et l’autorité. Chacune de ces trois intentions le fait trébucher et lui vaut un châtiment. Son intention doit viser le Ciel et l’union à une famille digne : les enfants suivent naturellement, dans leurs traits, la famille de leur mère, comme le vin prend le goût du récipient où il a séjourné.

ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. וכן עמרם שכתוב בו (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה.

Ce passage invite encore l’homme à prendre femme dans sa famille et à s’attacher à ses proches. Avraham le fit : « Tu iras vers mon pays et mon lieu natal et prendras une femme pour mon fils Its’hak. » De même Amram : « Un homme de la maison de Lévi alla et prit la fille de Lévi » (Exode 2,1). Lorsque chacun s’unit à son semblable, la paix se maintient et grandit dans le monde. S’il épouse au-dessous de son rang, il la méprisera et en retirera du déshonneur ; au-dessus de son rang, elle s’enorgueillira contre lui et ils vivront dans la querelle.

וכבר המשילו רז"ל המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב (תהילים קכ״ה:ד׳) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, והמטים עקלקלותם עם פועלי האון, אז יהיה שלום על ישראל.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont comparé les familles de rang égal qui s’unissent aux raisins de la vigne joints à ceux de la vigne : chose belle et agréable. Une famille digne unie à une autre qui ne l’est pas ressemble aux raisins de la vigne joints aux fruits du buisson : chose laide et déplaisante. Il convient donc de se marier pour le Ciel : les bons s’attachent aux bons ; les mauvais ne peuvent s’attacher qu’aux mauvais, chacun suivant son espèce et son semblable. Les bons rejettent les mauvais ; leur union produit donc la dispute. La paix ne subsiste que dans l’union de semblables. « Fais du bien, Éternel, aux bons et à ceux dont le cœur est droit » (Psaumes 125,4) : l’Écriture appelle bons et droits ceux qui s’unissent pour le Ciel. Lorsque les bons s’attachent aux droits, et ceux qui détournent leurs voies aux fauteurs de mal, alors il y aura paix sur Israël.

פן תשוב את בני שמה. באורו פן תוליך את בני שמה, כי לא היה אברהם חפץ שיצא יצחק מן הארץ הקדושה לחוצה לארץ לפי שהיה עולה תמימה ואין קודש נעשה חול:

« Garde-toi de ramener mon fils là-bas. » C’est-à-dire de l’y conduire. Avraham ne voulait pas qu’Its’hak quitte la terre sainte pour l’extérieur : il était un holocauste parfait, et ce qui est saint ne devient pas profane.

וכל טוב אדוניו בידו. היה הכ' ראוי לומר ומטוב אדוניו כמ"ש מגמלי אדוניו כי עשר גמלים לא יכילו כל טוב אדוניו, אבל ע"ד הפשט יעיד הכתוב על מעלת העבד ועל אמונתו ויגיד כי כל כבוד עשרו ונכסיו של אברהם הכל היה ברשותו, כי כבר הוחזק אצלו איש אמונים ונתן הכל בידו כלו' ברשותו כמו (במדבר כ״א:כ״ו) ויקח את כל ארצו מידו:

« Tous les biens de son maître étaient dans sa main. » Il aurait fallu dire “une partie des biens”, comme “des chameaux de son maître” : dix chameaux ne pouvaient contenir tous ses biens. Mais, selon le sens simple, l’Écriture témoigne du rang et de la fidélité du serviteur : tout l’honneur de la richesse et des propriétés d’Avraham était sous son autorité. Reconnu comme un homme fidèle, tout lui avait été confié “dans sa main”, c’est-à-dire sous son autorité, comme « Il prit tout son pays de sa main » (Nombres 21,26).

וע"ד המדרש וכל טוב אדוניו בידו זו דייתיקי, פי' שטר מתנה שכתב ליצחק מכל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, ומלת בידו מוכיח וכן מלת וילך כלומר שהלך עם כל טוב אדוניו אשר בידו והוא שטר המתנה, ולכך חזר שנית ויקם וילך והוא ששם לדרך פעמיו, והנה לדעה זו מה שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק הכונה בזה שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו עליו בני קטורה וכענין שכתוב (בראשית כ״ה:ו׳) וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו':

Selon le Midrash, “tous les biens de son maître dans sa main” désigne un acte de donation de tous ses biens à Its’hak, pour qu’ils s’empressent de lui envoyer leur fille. “Dans sa main” le confirme, ainsi que “il partit” : il partit avec tous les biens de son maître, c’est-à-dire cet acte. Le texte répète ensuite “il se leva et partit”, pour le départ effectif. Selon cette opinion, “Avraham donna tout ce qu’il possédait à Its’hak” signifie qu’il confirma sa possession à l’heure de sa mort, pour prévenir les contestations des fils de Qetoura : « Il les éloigna d’Its’hak son fils de son vivant, etc. » (Genèse 25,6).

ועשה חסד. פתח העבד בתפלתו בחסד וחתם אותה בחסד שאמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדני, ואין ספק כי כיון שנתגדל בבית אברהם היה חכם גדול בתורה ובחכמה וידע כי זו מדתו של אברהם ועל כן התפלל בה:

« Fais bonté. » Le serviteur ouvrit sa prière par la bonté et la termina de même : « Par elle je saurai que Tu as fait bonté à mon maître. » Élevé dans la maison d’Avraham, il était assurément un grand sage en Torah et en sagesse. Il savait que la bonté était l’attribut d’Avraham et pria donc par elle.

הנה אנכי נצב על עין המים. יש להתעורר בענין פרשה זו שהיא כפולה, ודרז"ל יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כפולה והרבה גופי תורה נתונים ברמיזה, ואין ספק כי זה מופת ועדות גדולה על מעלת האבות שהם הם המרכבה ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים צריכים מוכרחים כאשר אפרש בפרשה, והתעורר ופקח עיני שכלך כי כל המעשים האלה בהצלחת השליחות על העין היו, והזכיר זה ג' פעמים במלות שונות ז"ש עין המים, ואמר ואבא היום אל העין, ואמר עוד ותרד העינה, ויש לך להתבונן בג' מלות האלה, עין העין העינה:

« Me voici debout près de la source d’eau. » Il faut considérer la répétition de ce passage. Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit que la conversation des serviteurs des patriarches est plus précieuse devant le Saint, béni soit-Il, que la Torah de leurs fils : le récit d’Éliézer est répété, tandis que beaucoup de principes de Torah sont seulement indiqués par allusion. C’est une grande preuve du rang des patriarches, qui sont le Char. La répétition n’est certainement pas vaine, mais répond à des sujets ; la répétition n’est certainement pas vaine, mais répond à des sujets nécessaires et indispensables, comme je l’expliquerai. Éveille et ouvre les yeux de ton intellect : tous les événements qui firent réussir la mission eurent lieu à la source. Elle est mentionnée trois fois, sous des formes différentes : “source d’eau”, “je suis venu aujourd’hui à la source”, “elle descendit vers la source”. Considère ces trois mots : ‘ayin, ha‘ayin, ha‘ayna.

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך. דרז"ל ג' שאלו שלא כהוגן לשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם ו

« Que la jeune fille à qui je dirai : Penche donc ta cruche… » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : trois formulèrent une demande inconvenante ; deux reçurent une réponse convenable, le troisième une réponse inconvenante. Ce sont Éliézer serviteur d’Avraham, Chaoul fils de Qich et Yifta’h de Guil‘ad. Éliézer : “La jeune fille à qui je dirai…” pouvait être boiteuse ou aveugle ; le Saint, béni soit-Il, lui procura Rivqa.

שאול בן קיש ויפתח הגלעדי, אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' יכול אפי' חגרת אפי' סומא זמן לו הקב"ה רבקה, שאול בן קיש דכ' (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (שופטים י״א:ל״א) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי החוצה והעליתיהו עולה, יכול אפי' דבר טמא זמן לו הקב"ה בתו, והיינו דקאמר להו נביא לישראל (ירמיהו ח׳:כ״ב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, וכ' (שם י"ט) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי:

Chaoul : « L’homme qui le frappera, le roi l’enrichira grandement et lui donnera sa fille » (I Samuel 17,25) pouvait être esclave ou issu d’une union interdite ; Il lui procura David. Yifta’h de Guil‘ad, dont il est écrit : « L’homme qui le frappera, le roi l’enrichira grandement et lui donnera sa fille » (I Samuel 17,25), pouvait être esclave ou issu d’une union interdite ; Il lui procura David. Yifta’h de Guil‘ad : « Celui qui sortira des portes de ma maison, je l’offrirai en holocauste » (Juges 11,31) pouvait être une chose impure ; Il lui procura sa fille. C’est ce que le prophète dit à Israël : « N’y a-t-il pas de baume en Guil‘ad, pas de médecin là-bas ? » (Jérémie 8,22), et « Ce que Je n’ai pas ordonné, dont Je n’ai pas parlé et qui ne M’est pas monté au cœur » (Jérémie 19).

אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה להכנס בביתו של אברהם:

« C’est elle que Tu as désignée pour Ton serviteur Its’hak. » Elle lui convient, car elle pratique la bienfaisance et mérite d’entrer dans la maison d’Avraham.

ובה אדע לשון תחנה הודיעני נא שעשית חסד עם אדני:

« Par elle je saurai » exprime une supplication : fais-moi donc savoir que Tu as fait bonté à mon maître.

ויהי הוא טרם כלה לדבר. יש להתבונן בתוספת מלת הוא כי היה הכתוב ראוי לומר ויהי ככלותו לדבר, אבל מלת הוא שמו של הקב"ה, וכן (תהילים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא, נרמז בלשון הוא כי היה עמו סיוע אלהים בשליחות ההוא ע"י המלאך שהתפלל עליו אברהם הוא ישלח מלאכו לפניך, ורמז לך הכ' כי המלאך קדם לפניו ועד שלא הספיק לגמור את הדבר כבר היה שם המלאך על עין המים להזמין לו את רבקה, הוא שאמר והנה רבקה יוצאת כי מלת והנה לשון זמון הוא ומיד וירץ העבד לקראתה ממה שראה שעלו המים לקראתה כמו שדרשו רז"ל, ואז התבונן העבד ממה שדבר לו אברהם כי מלאך הש"י עמו.

« Et il advint, lui, avant qu’il eût achevé de parler. » Considère l’ajout de hou, “lui” : le texte aurait pu dire “lorsqu’il eut achevé de parler”. Hou est un Nom du Saint, béni soit-Il, comme « C’est Lui qui nous a faits, et non nous » (Psaumes 100,3), et « Le Lévite servira, lui » (Nombres 18,23). Ce mot indique l’aide divine dans cette mission, par l’ange qu’Avraham avait demandé pour lui : « Il enverra Son ange devant toi. » L’ange l’avait précédé : avant la fin de sa parole, il était déjà à la source pour lui procurer Rivqa. « Et voici, Rivqa sortait » : hinné exprime ce qui se présente. Le serviteur courut à sa rencontre parce qu’il vit les eaux monter vers elle, selon nos Sages. Il comprit alors, d’après les paroles d’Avraham, que l’ange de l’Éternel était avec lui.

וכן ספר הוא לבני הבית שאמר לו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, מפני זה תמצא כי מן העת הזאת שהוברר לו כי המלאך עמו הוא נקרא בפרשה איש. כי עד עתה קראו בשם עבד. וישם העבד. ויקח העבד. וירץ העבד. מכאן ואילך נקרא איש על שם המלאך שהיה עמו שנקרא איש. וכענין שכתוב (דניאל ט׳:כ״א) והאיש גבריאל. (בראשית לו) ויאמר האיש נסעו מזה על דעת רז"ל, וע"כ יקראנו על שם המלאך ההולך עמו, והתחיל לומר והאיש משתאה כלומר מתעכב ושוהא בשבילה כי היה מתכוון ומתבונן בענין המלאך שהובטח עליו מתוך שהיה רואה הצלחת המעשים. ומזה יזכירנו הכתוב בשם האיש, ויקח האיש, ויקוד האיש, כה דבר אלי האיש. ויבא האיש הביתה.

Il raconta aussi à la famille qu’Avraham lui avait dit : « Il enverra Son ange avec toi et fera réussir ton chemin. » À partir du moment où la présence de l’ange lui devint certaine, le passage l’appelle “homme”. Jusque-là : “le serviteur plaça”, “le serviteur prit”, “le serviteur courut”. Désormais, “homme”, du nom de l’ange qui l’accompagnait et est appelé homme : « L’homme Gavriel » (Daniel 9,21), et « L’homme dit : Ils sont partis d’ici » (Genèse 36), selon nos Sages. “L’homme demeurait étonné devant elle” signifie qu’il s’attardait et attendait pour elle, réfléchissant à l’ange promis en voyant la réussite des événements. Le texte dit donc : “l’homme prit”, “l’homme s’inclina”, “ainsi m’a parlé l’homme”, “l’homme entra dans la maison”.

וכאשר הרשו אותו לבן ובתואל לקחת את רבקה ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, שהוא גמר השליחות וחתימת הצלחת הדרך חזר העבד לקדמותו, והזכירו הכתוב בלשון עבד כמבראשונה. הוא שאמר ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב. ויקח העבד את רבקה וילך. ותאמר אל העבד. ויאמר העבד. ויספר העבד ליצחק. ואין להקשות מן התלכי עם האיש הזה. כי אינו דברי התורה רק דברי אחיה ואמה, ולא יתכן להם לומר התלכי עם העבד הזה, שאינו דרך מוסר ואין כבודה בכך. ומה שכתוב ותלכנה אחרי האיש והם דברי תורה, זה היה לכבוד רבקה שאין לומר ותלכנה אחרי העבד כי התורה חששה לכבוד רבקה ונערותיה.

Lorsque Lavan et Betouel lui permirent de prendre Rivqa : “Voici Rivqa devant toi, prends-la et pars”, fin de la mission et aboutissement de sa réussite, le serviteur retrouva sa désignation première : “le serviteur sortit des objets d’argent et d’or”, “le serviteur prit Rivqa et partit”, “elle dit au serviteur”, “le serviteur dit”, “le serviteur raconta à Its’hak”. “Iras-tu avec cet homme ?” ne constitue pas une objection : ce sont les paroles du frère et de la mère, non celles de la Torah. Dire “avec ce serviteur” aurait manqué de convenance et d’honneur pour elle. “Elles suivirent l’homme”, paroles de la Torah, honore Rivqa et ses jeunes filles : elle évite “elles suivirent le serviteur”.

או אפשר עוד לומר כי האיש משתאה לה רמז למלאך שהיה מתעכב ושוהה על עין המים בשבילה, ומשם ואילך קרא העבד בשם האיש. ומה שיחזק לך הענין הוא אמרו בסוף הפרשה ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך. באר כי האיש והעבד ענינים חלוקים זה מזה.

On peut encore dire que “l’homme demeurait étonné devant elle” désigne l’ange qui s’attardait à la source pour elle ; dès lors, le serviteur est appelé du nom de l’homme. La fin du passage le confirme : “Elles suivirent l’homme ; le serviteur prit Rivqa et partit.” Elle indique que l’homme et le serviteur sont deux réalités distinctes.

ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ולא אמר ותשאב כשם שאמר בפע שנית ותשאב לכל גמליו. ומכאן דרשו רז"ל ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים עלו לקראתה. אמר לה הקב"ה את סימן לבניך. וזהו שכתוב מיד וירץ העבד לקראתה שעלו המים לקראתה.

« Elle descendit vers la source, remplit sa cruche et remonta. » Il ne dit pas “elle puisa”, comme la deuxième fois : “elle puisa pour tous ses chameaux”. Nos Sages en ont déduit que les autres femmes descendaient puiser à la source, tandis qu’à sa vue les eaux montèrent vers elle. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : tu es un signe pour tes fils. C’est pourquoi il est aussitôt écrit “le serviteur courut à sa rencontre” : les eaux étaient montées vers elle.

ויש לך להשכיל כי נרשמה בכאן המלה הזאת הראשונה של שם בן ע"ב הפועל במים הנמשך מכ"ו, ומכח זה עלו המים לקראתה והיה סימן לבניה להקרע להם הים ושיעלה הבאר לקראתם מכחו, כי קריעת הים ומים מן הצור, ע"י מטה משה היה שבו היה חקוק שם ע"ב אותיות.

Il faut comprendre qu’est inscrite ici la première expression du Nom de soixante-douze, qui agit sur les eaux et procède de vingt-six. Par sa puissance, les eaux montèrent vers elle : signe pour ses fils, pour lesquels la mer se fendrait et le puits monterait à leur rencontre par cette puissance. La séparation de la mer et l’eau du rocher se produisirent par le bâton de Moché, où était gravé le Nom de soixante-douze lettres.

ותאמר גם לגמליך אשאב. הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלהי, וכ"ש לפי דעת המדרש שהיתה בת ג' שנים. אבל היה הענין מכלל ההצלחה שהבטיחו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, וע"כ תמצא שנרמז בכתוב הזה השם הגדול הוא שם הגבורה. ובאר עוד כי משפט הגימ"ל להיות דגושה, ואל"ף רשומה במלת ותאמר. והבן זה.

« Elle dit : Je puiserai aussi pour tes chameaux. » Cette force de Rivqa, puisant pour tous ses chameaux, dépassait le possible sans aide divine, à plus forte raison selon le Midrash qui lui donne trois ans. Cela faisait partie de la réussite promise par Avraham : “Il enverra Son ange avec toi et fera réussir ton chemin.” C’est pourquoi ce verset indique le grand Nom, celui de la Puissance. Il précise encore que le guimel doit porter un daguèch et qu’un aleph est inscrit dans vattomer. Comprends-le.

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים. מה היה צריך להודיענו המשקל. אבל רמז לך במתנות האלה שעתיד לצאת ממנה עם מקבלי התורה שיביאו שקלים שכתוב בהם בקע לגולגלת, ושיקבלו שני לוחות הברית שהם עשרת הדברות, ויש בכללם קע"ב תיבות, וזהו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ועוד כי לשון שקל הוא נוטריקון אש קול, רמז למתן תורה שכתוב שם (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.

« L’homme prit un anneau d’or pesant un béqa et deux bracelets. » Pourquoi préciser le poids ? Ces dons indiquent qu’une nation recevant la Torah sortirait d’elle : elle apporterait les sicles dont il est écrit “un béqa par tête” et recevrait les deux tables de l’alliance portant les Dix Commandements, qui comprennent cent soixante-douze mots. D’où “deux bracelets à ses mains, pesant dix unités d’or”. Chéqel évoque encore par abréviation ech-qol, “feu-voix”, allusion au don de la Torah : « Des cieux Il t’a fait entendre Sa voix pour t’instruire, et sur la terre Il t’a montré Son grand feu » (Deutéronome 4,36).

ומזה יש לך להתבונן בדבר המן הרשע שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה, כי כוונתו הרעה להשמיד שונאי ישראל ולבטל בעשרה שלו העשרה שנתנו ע"י האש והקול. וזהו שרמז כאן בתפלה אנכי בדרך נחני ה' כי זכות התורה שהיא אנכי שעתידין בניה לקבל היתה עמו בהצלחת הדרך.

Cela éclaire les paroles de Haman le méchant : “Je pèserai dix mille talents d’argent aux mains des préposés au travail.” Son intention mauvaise était d’anéantir les “ennemis d’Israël” et d’annuler par ses dix les Dix donnés par le feu et la voix. C’est ce qu’indique la prière “Moi, l’Éternel m’a guidé sur le chemin” : le mérite de la Torah, qui commence par “Je suis”, et que ses enfants recevraient, l’accompagnait dans la réussite du chemin.

והנה כל המאורעות האלה לרבקה הכל סימן לבניה. והמקרים שאירעו לעבד בהצלחת הדרך דוגמת המקרים שאירעו לבניה בדרך המדבר. כשם שהיה מלאך עמו בדרך מכח תפלתו של אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך. כך מצינו בניה בדרך המדבר, (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ולפי שהיה המלאך המיוחד שבנפרדים לכך אמר מלאכו כלומר המיוחד לו והוא השר האחד הנאצל ממדתו של אברהם. וזהו (שם) כי ילך מלאכי, אברהם קראו בכאן מלאכו והקב"ה קראו מלאכי. וכשם שעלו המים לקראתה כן בבניה בדרך המדבר (במדבר כ״א:י״ז) עלי באר ענו לה.

Tous ces événements de Rivqa sont des signes pour ses fils. La réussite du serviteur en chemin représente ce qui leur arriva dans le désert. Un ange l’accompagnait grâce à la prière d’Avraham “Il enverra Son ange devant toi” ; de même, pour ses fils : « Voici, J’envoie un ange devant toi » (Exode 23,20). C’était l’ange particulier parmi les êtres séparés ; il dit donc “Son ange”, celui qui Lui est propre, l’unique prince émané de l’attribut d’Avraham. « Car Mon ange ira » : Avraham dit “Son ange”, et le Saint, béni soit-Il, “Mon ange”. Les eaux montèrent vers elle ; de même pour ses fils : « Monte, puits, répondez-lui » (Nombres 21,17).

והעבד שנתן לה המתנות האלה רמז לה בהן, כי כשם שקבלה היא המתנות האלה על ידי עבד, כן בניה עתידים לקבל התורה ע"י משה עבד השם שהוא היה העבד הנאמן אשר כל טוב אדוניו בידו, ממה שכתוב (שמות ל״ג:י״ט) אני אעביר כל טובי.

Par les dons qu’il lui remit, le serviteur lui indiqua que, comme elle les recevait d’un serviteur, ses fils recevraient la Torah par Moché, serviteur de l’Éternel, le serviteur fidèle dont tous les biens du maître sont dans la main : « Je ferai passer toute Ma bonté » (Exode 33,19). Il lui donna des présents en chemin, puis à la maison : en chemin, l’anneau d’un béqa et les deux bracelets de dix unités d’or. De même, ses fils apportèrent les sicles au désert et reçurent les deux tables portant les Dix Commandements.

וכשם שנתן לה מתנות רבות מקצתן בדרך ומקצתן בבית, ואותן שבדרך היו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. כן בניה במדבר הביאו שקלים וקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות. וכשם שנתן לה מתנות בבית ג"כ מלבד אותן שנתן לה בדרך, הוא שכתוב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב, כן בניה בארץ מואב סמוך לביאתן לארץ נתנו להם מצות רבות, וכענין שכתוב (דברים כ״ח:ס״ט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

Il lui donna aussi d’autres présents à la maison : “Le serviteur sortit des objets d’argent et d’or”. De même, ses fils reçurent de nombreux commandements au pays de Moab, près de l’entrée dans la terre : « Voici les paroles de l’alliance que l’Éternel ordonna à Moché de conclure avec les enfants d’Israël au pays de Moab, outre l’alliance conclue avec eux à ‘Horev » (Deutéronome 28,69).

ומזה דרז"ל תורה מגלה מגלה נתנה. וכשם שנכפלה הפרשה זו בענין העבד ב' פעמים וחזר העבד לספר כל הדברים שאירעו לו בדרך, כן בניה קבלו התורה לוחות ראשונות ולוחות שניות, ומשה עבד ה' במשנה תורה חזר לספר בעבר הירדן כל הדברים שאירעו להם בלוחות ראשונות. והענינים האלה שנרמזו בנשואי יצחק ורבקה שהולידו ליעקב ובניו אשר יצאו מהם עם מקבלי התורה, נרמז כל זה בשליחות העבד למעלת האבות.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont ainsi enseigné que la Torah fut donnée rouleau par rouleau. Comme le récit du serviteur est répété et qu’il raconte tous les événements de son voyage, ses fils reçurent les premières puis les secondes tables ; Moché, serviteur de l’Éternel, raconta de nouveau, dans la répétition de la Torah, au-delà du Jourdain, tout ce qui leur était arrivé lors des premières tables. Toutes ces allusions au mariage d’Its’hak et de Rivqa, parents de Yaakov et de ses fils dont sortit le peuple recevant la Torah, figurent dans la mission du serviteur en raison de la grandeur des patriarches.

ויאמר בת מי את באורו וכבר אמר, כי בודאי לא נתן לה הנזם והצמידים עד ששאל לה. וכן תמצא בספור העבד כי השאלה קודמת למתנות, הוא שאמר ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ ואשים הנזם על אפה. וכמוה ויברכם וירד, שפירושו וכבר ירדו מעשות החטאת והעולה.

« Il dit : De qui es-tu la fille ? » Cela signifie : il l’avait déjà dit. Il ne lui donna assurément l’anneau et les bracelets qu’après l’avoir interrogée. Dans son récit, la question précède les dons : “Je lui demandai : De qui es-tu la fille ?”, puis “je mis l’anneau à son nez”. De même “il les bénit et descendit” signifie qu’il était déjà descendu après avoir offert le sacrifice expiatoire et l’holocauste.

ללין שם דבר ומשמעותו לינה אחת. וכן פירשו רז"ל, ורבקה שנתה הלשון ואמרה ללון, שהוא מקור שהוא משמש בכל הזמנים כולם, והיה דעתה נראה על לינות הרבה.

Lalin est un substantif signifiant une seule nuitée, selon nos Sages. Rivqa changea le mot en laloun, infinitif qui peut s’appliquer à tous les temps : elle semblait donc proposer plusieurs nuits.

והנכון לפרש ללין שהוא לשון יוצא ומשפטו להלין. ויאמר הכתוב היש בית אביך מקום שתלינו אותנו ונסתופף בצלכם כמנהג האורח עם אדון הבית. ורבקה השיבה גם מקום ללון, לא תצטרך שנהיה אנחנו מלינין אותך אבל אתה בעצמך תבחר מקום לינה אתנו באיזה מקום שתרצה כמנהג אדון הבית לא כמנהג האורח, ומזה שינתה הלשון ואמרה ללון שהוא לשון עומד.

L’explication correcte est que lalin est transitif, pour lehalin : y a-t-il chez ton père une place pour que vous nous hébergiez sous votre protection, comme un invité auprès du maître de maison ? Rivqa répondit : “Aussi une place pour loger.” Tu n’auras pas besoin que nous t’hébergions : tu choisiras toi-même où demeurer chez nous, en maître de maison plutôt qu’en invité. Elle emploie donc laloun, intransitif.

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני. יתכן לפרש כי הכתוב הזה ירמוז שקפצה לו הארץ, כדעת רז"ל כמו שאמר אני הייתי הולך בדרך הגדול הזה, הוא שאמר אנכי בדרך נחני ה' ואני בתחלת הדרך ומצאתי עצמי בית אחי אדני, וזהו שדרשו רז"ל ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי.

« Moi, sur le chemin, l’Éternel m’a guidé à la maison des frères de mon maître. » Ce verset pourrait indiquer que la terre se contracta pour lui, selon nos Sages : je marchais sur ce grand chemin ; au début même de la route, je me trouvai dans la maison des frères de mon maître. Ainsi ont-ils interprété : “Je suis venu aujourd’hui à la source” — aujourd’hui je suis parti et aujourd’hui je suis arrivé.

ויפתח הגמלים. פירש רש"י ז"ל התיר זממם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים וכן דרשו רז"ל בב"ר התיר זממיהן. ר' ירמיה שאיל לר' חייא בר אבא לא היו גמליו של אברהם דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר.

« Il délia les chameaux. » Rachi explique qu’il retira leurs muselières, qui fermaient leur bouche pour empêcher qu’ils paissent dans les champs d’autrui. Beréchit Rabba dit : il retira leurs muselières. Rabbi Yirmeya demanda à Rabbi ‘Hiya bar Abba : les chameaux d’Avraham n’étaient-ils pas semblables à l’âne de Rabbi Pin’has ben Yaïr ?

ופי' הרמב"ן ז"ל כי הכונה במדרש הזה לומר אי אפשר שתהיה החסידות גדול בביתו של ר' פנחס בן יאיר יותר מביתו של אברהם, וכשם שחמורו של ר' פנחס לא היה צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכיל, כ"ש הגמלים של בית אברהם ואין צריך לזממן. וע"כ פירש הוא ז"ל כי לשון ויפתח הגמלים שפתח מוסרי צוארם, כי היה מנהגם להוליכם קשורים מלשון (ישעיהו נ״ב:ב׳) התפתחי מוסרי צוארך. ומלת ויפתח חוזר אל לבן כי הוא המפתח והנותן תבן ומספוא ומים לרחוץ רגלי האנשים ע"כ.

Ramban explique : ce Midrash veut dire que la piété de la maison de Rabbi Pin’has ne pouvait dépasser celle de la maison d’Avraham. Puisque son âne n’avait pas besoin d’être gardé des aliments que son maître ne pouvait lui donner, à plus forte raison les chameaux d’Avraham n’avaient-ils pas besoin de muselière. Il explique donc qu’il dénoua les liens de leur cou, car on les conduisait attachés, comme “Dénoue les liens de ton cou” (Isaïe 52,2). Le verbe se rapporte à Lavan, qui délia, donna paille et fourrage, et apporta l’eau pour laver les pieds des hommes. Fin de la citation.

ויושם לפניו לאכול. ויושם קרי ויישם כתיב בשני יודי"ן. ודרשו רז"ל סם המות הטיל לו בקערה כדי שימות ויטלו כל ממונו ולא עלתה בידם, כי נתחלפה לו בשל בתואל. ולכך כתיב ויישם כי אות הוא"ו ושני היודי"ן כמספר השם. ורמז לך הכתוב שהיה אוכל הסם לולא ה' שהיה לו והצילו בזכות אברהם ולא אכל עד שדבר כל דבריו.

« On plaça devant lui de quoi manger. » On lit vayoussam, mais on écrit vayyissem avec deux yod. Nos Sages ont enseigné qu’on mit du poison mortel dans son plat pour le tuer et prendre tous ses biens. Leur projet échoua : son plat fut échangé avec celui de Betouel. Le vav et les deux yod ont ensemble la valeur du Nom. Le texte indique qu’il aurait mangé le poison si l’Éternel n’avait été avec lui pour le sauver par le mérite d’Avraham. Il ne mangea qu’après avoir exposé toutes ses paroles.

והזכיר בסוף הדברים ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. להוציא בני הבית שלא אכלו כי היו מתאבלים על בתואל שמת ע"י הסם, כי העבד נצל בזכותו של אברהם ויבא רשע תחתיו, וזהו שכתוב ויאמר אחיה ואמה ולא הזכיר אביה.

Le texte dit à la fin : “Ils mangèrent et burent, lui et les hommes qui étaient avec lui”, excluant les gens de la maison : ils ne mangèrent pas, car ils pleuraient Betouel, mort du poison. Le serviteur fut sauvé par le mérite d’Avraham, et un méchant prit sa place. C’est pourquoi il est écrit “son frère et sa mère dirent”, sans mentionner son père.

ותאמר שתה. זהו ספורו של אליעזר שהיה מספר לבני הבית, והיה לו לומר ותאמר שתה אדני, כי כן היה האמת, וכן אמרה לו בראש דבריה, אבל בבית אביה לא רצה להודיע זה דרך מוסר.

« Elle dit : Bois. » Éliézer racontait cela à la famille. Il aurait dû dire “Bois, mon seigneur”, comme elle l’avait réellement dit au début. Mais, par convenance, il ne voulut pas le rapporter dans la maison du père de Rivqa.

ויען לבן ובתואל. רשע היה שהקדים לדבר קודם אביו. ועוד יעידו דבריו על תכונתו הרעה שהקדים רע לטוב ממה שאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב.

« Lavan et Betouel répondirent. » Il était méchant, puisqu’il parla avant son père. Ses paroles témoignent encore de sa mauvaise disposition : il fit passer le mal avant le bien, en disant “Nous ne pouvons te dire ni mal ni bien”.

מה' יצא הדבר. כלומר המעשים שאירעו לך מוכיחים. ומכאן למדנו שענין הזווג הוא נגזר מן השמים ענין שאמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וזהו שהזכיר שלמה ע"ה (משלי יט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. באר הכתוב מה שהאבות מנחילים לבנים והוא הבתים והממון, אבל אשה משכלת אין כח בידם להנחיל אותה להם כי מאת ה' תבא. והודיענו בזה כי אשה משכלת יקרה היא מבית והון, וכענין שכתוב (משלי לא) אשת חיל מי ימצא.

« La chose vient de l’Éternel. » Les événements qui te sont arrivés le prouvent. Nous apprenons de là que l’union conjugale est décrétée des cieux. Nos Sages ont dit : quarante jours avant la formation de l’enfant, une voix céleste proclame “la fille d’untel pour untel”, même au-delà de la mer. Salomon dit : « Maison et richesse sont un héritage des pères, mais une femme intelligente vient de l’Éternel » (Proverbes 19). Les pères transmettent les maisons et les biens, mais ne peuvent transmettre une épouse intelligente : elle vient de l’Éternel. Elle est donc plus précieuse que maison et richesse, comme “Une femme de valeur, qui la trouvera ?” (Proverbes 31).

ובמדרש תהלים בא ורא כמה קשה כח הזיווג, שהרי מצינו שהקב"ה יחד שמו על הזווג בג' מקומות בתורה בנביאים בכתובים. בתורה שנאמר מה' יצא הדבר. בנביאים שנאמר (שופטים יד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים שנאמר (משלי יט) ומה' אשה משכלת. וכתיב (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ועוד דרשו במקום אחר שהנשואין נגזרין משעת יצירה שנאמר (ישעיה מו) העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. וזהו בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

Le Midrash des Psaumes dit : vois combien est puissante l’union conjugale ! Le Saint, béni soit-Il, y attacha spécialement Son Nom dans la Torah, les Prophètes et les Écrits. Dans la Torah : “La chose vient de l’Éternel”. Dans les Prophètes : “Son père et sa mère ne savaient pas que cela venait de l’Éternel” (Juges 14). Dans les Écrits : “Une femme intelligente vient de l’Éternel” (Proverbes 19), et “Qui trouve une femme trouve le bien et obtient la faveur de l’Éternel” (Proverbes 18). Ailleurs, ils enseignent que les mariages sont décrétés dès la formation : “Portés depuis le ventre, soutenus depuis la matrice” (Isaïe 46). C’est “la fille d’untel pour untel”, même au-delà de la mer.

וע"ד הקבלה בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים. בת היא היו"ד, פלוני הוא הוי"ו לפלוני הוא האל"ף שהוא מעבר לים החכמה והכל דבק ומיוחד. ולכך לא אמרו פלוני ישא פלונית או פלונית תנשא לפלוני כי רצו להקדים הנקבה ולהזכיר אביה ובעלה. וזה לשון גן בעדן מקדם, ונטיעה זאת קודם יצירת העולם היתה, והמשכיל יבין.

Selon la voie de la Kabbale : “La fille d’untel pour untel, même au-delà de la mer.” La fille est le yod ; le premier “untel” est le vav ; le second est l’aleph, au-delà de la mer de la Sagesse. Tout est lié et unifié. Ils n’ont donc pas dit “untel épousera unetelle” ou “unetelle épousera untel” : ils voulaient placer la féminité d’abord, puis nommer son père et son époux. C’est le sens de “un jardin en Éden, d’antan”. Cette plantation précéda la création du monde. Celui qui possède le discernement comprendra.

ויצחק בא מבוא. פשט הכתוב הוא מה שדרשו רז"ל להיכן הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים ראה בעלבוני.

« Its’hak venait de venir. » Le sens simple est celui de l’enseignement de nos Sages : où était-il allé ? Chercher Hagar, qui s’était assise près du puits et avait dit au Vivant des mondes : vois mon humiliation.

ויתכן לומר כי ירמוז למדה הנקראת כנסת ישראל המכוון כנגד הר המוריה, יאמר ויצחק בא מבוא כלומר מכנסת ישראל, הוא הבאר האמור לחי עולמים שיראה אותו, כלומר שישפיע בו. ורמז הכתוב כי בעוד שהיה יצחק יושב בארץ הנגב היתה מחשבתו משוטטת בכנסת ישראל ומושכ' ממדתו ובא משם וזהו לשון עם באר לחי ראי ולא אמר בבאר.

On peut aussi y voir une allusion à l’attribut nommé Assemblée d’Israël, correspondant au mont Moria. “Its’hak venait de venir” signifie de l’Assemblée d’Israël, le Puits dont il est dit au Vivant des mondes qu’Il le regarde, c’est-à-dire qu’Il y répande l’influx. Tandis qu’Its’hak demeurait dans le pays du Midi, sa pensée parcourait l’Assemblée d’Israël et puisait de son attribut ; il venait de là. D’où “auprès de Beer La’haï Roï”, et non “dans le puits”.

לשוח בשדה. להלך בין השיחים כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום, זהו לשון הפשט.

« Pour se promener dans le champ. » Marcher parmi les buissons, se distraire et se promener parmi les arbres à la brise du jour : tel est le sens simple.

וע"ד המדרש לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהילים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ומכאן ארז"ל יצחק תקן תפלת מנחה.

Selon le Midrash, si’ha désigne la prière : « Prière du pauvre lorsqu’il défaille et répand sa plainte devant l’Éternel » (Psaumes 102,1). Nos Sages en ont déduit qu’Its’hak institua la prière de Min’ha.

וע"ד הקבלה לשוח בשדה המתפלל לשם המיוחד הוא מזכיר הכנוי ומתוך הכנוי מוצאו. וזהו לשון לשוח בשדה וכן (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, כי השיחה בשדה הפגיעה במקום וזהו לשון (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואל תפגע בי. (איוב כ״א:ט״ו) ומה נועיל כי נפגע בו. וכל הפעולות מיוחסות אל הכינוי ומוציא אל הפועל בכח השם המיוחד. וז"ש ירמיה (ירמיהו ח׳:י״ד) כי ה' אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', לו לא נאמר אלא לה', והבן זה.

Selon la Kabbale : “pour prier dans le Champ”. Celui qui prie le Nom particulier mentionne l’Appellation et, par elle, Le trouve. Tel est le sens de cette expression et de « Il rencontra le Lieu » (Genèse 28,11) : la prière dans le Champ, la rencontre dans le Lieu. De même : « N’intercède pas auprès de Moi » (Jérémie 7,16), et « Que gagnerions-nous à Le supplier ? » (Job 21,15). Toutes les actions se rapportent à l’Appellation, qui les réalise par la puissance du Nom particulier. Jérémie dit : « L’Éternel notre Dieu nous a réduits au silence et nous a fait boire une eau empoisonnée, car nous avons péché envers l’Éternel » (Jérémie 8,14). Il ne dit pas “envers Lui”, mais “envers l’Éternel”. Comprends-le.

ותפול מעל הגמל אין הכונה שנפלה אלא לשון הטיה שהטתה את עצמה מעט לצד אחד אבל נשארה על הגמל. וכן יורה לשון מעל כי אילו נפלה היה אומר ותפול מהגמל. וע"כ תרגם אונקלוס ואתרכינת, הטיל בו תרגום הטי נא כדך שהוא ארכיני. וכן הזכיר הכתוב בנעמן (מלכים ב ה׳:כ״א) ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום. שאין הכונה בו אלא שהטה את עצמו מעט במרכבה נגד הרץ הבא. ומזה אמר לו אלישע (שם) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. והחכם ראב"ע פירש ותפל מעל הגמל ברצונה כמו ויפל על פניו. ותאמר אל העבד פי' וכבר אמרה.

« Elle s’inclina de dessus le chameau. » Il ne s’agit pas d’une chute : elle se pencha légèrement de côté, tout en restant sur le chameau. Méal, “de dessus”, le montre ; pour une chute, il aurait dit “du chameau”. Onkelos traduit donc “elle s’inclina”, comme il traduit “penche ta cruche”. De même, Naaman : « Il le vit courir derrière lui et s’inclina de dessus le char à sa rencontre, disant : Est-ce la paix ? » (II Rois 5,21). Il se pencha légèrement dans son char vers le coureur. Élicha lui dit donc : « Lorsque cet homme se tourna de dessus son char à ta rencontre. » Rabbi Avraham ibn Ezra explique qu’elle descendit volontairement, comme “il tomba sur son visage”. “Elle dit au serviteur” signifie qu’elle l’avait déjà dit.

את כל הדברים אשר עשה. יכלול ענין הנחוש אשר עשה באמרו הקרה נא לפני היום וגו' והיה הנערה וגו' והקשוטים שנתן לרבקה בדרך והמנות שנתן לה ולאחיה ולאמה בבית. גם יכלול עוד ענין קפיצת הדרך שנעשה לו הכל הגיד לו.

« Toutes les choses qu’il avait faites. » Cela inclut le signe divinatoire qu’il avait formulé : “Fais donc survenir devant moi aujourd’hui… Que la jeune fille…”, les bijoux remis à Rivqa en chemin et les présents donnés dans la maison à elle, à son frère et à sa mère. Cela inclut aussi la contraction du chemin accomplie pour lui : il lui raconta tout.

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הזכיר תחילה בכינוי כשאמר ויביאה ואח"כ הזכיר את שמה כשאמר ויקח את רבקה. והיה הכתוב ראוי שיאמר ויקח יצחק את רבקה ויביאה האהלה שרה אמו, אבל יתכן לפרש בסוד הענין כי כוון הכתוב להקדים שרה לרבקה כמשפט לפי שקדמה לה, ולא נולדה רבקה עד שמתה שרה. ולזה אמר הכתוב (בראשית כ״ב:כ״ב-כ״ג) ובתואל ילד את רבקה וסמיך ליה מיד ותמת שרה ופירושו שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה א"כ בת שלש שנים היתה כשלקחה.

« Its’hak la fit entrer dans la tente de Sara sa mère. » Il emploie d’abord un pronom, “la fit entrer”, puis son nom : “il prit Rivqa”. Il aurait dû dire “Its’hak prit Rivqa et la fit entrer dans la tente de Sara sa mère”. Mais, selon le secret du sujet, il a peut-être voulu placer Sara avant Rivqa, comme il convient, puisqu’elle la précéda : Rivqa ne naquit qu’à la mort de Sara. “Betouel engendra Rivqa” (Genèse 22,22-23) est immédiatement suivi de “Sara mourut”, c’est-à-dire qu’elle était déjà morte lors de la ligature. Nos Sages donnent trente-sept ans à Its’hak à la ligature ; Sara mourut en l’apprenant. Its’hak ayant quarante ans lors de son mariage, Rivqa avait donc trois ans.

ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר ויביאה בכינו, ויאמר הכתוב ויבאיה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה וע"כ אמר ויביאה כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש שם שאמרו שרה אמו, והרי היא שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה שרה פסקו ומשבאת רבקה חזרו.

Le verset s’éclaire ainsi par le pronom : “Its’hak la fit entrer dans la tente de Sara sa mère et prit Rivqa”. En prenant Rivqa, il fit entrer Sara sa mère dans la tente : il réveilla l’amour ancien. Comprends bien l’allusion de nos Sages : “Sara sa mère” — la voici Sara sa mère ! Tant que Sara vivait, une lampe brûlait d’une veille de Chabbat à l’autre, une bénédiction reposait dans la pâte et une nuée était attachée à la tente. À sa mort, ces choses cessèrent ; à l’arrivée de Rivqa, elles revinrent.

וינחם יצחק אחרי אמו. יגיד הכתוב מעלת יצחק שלא היה מקבל תנחומין על אמו עד שבאת רבקה והתנחם בה.

« Its’hak fut consolé après sa mère. » Le texte enseigne sa grandeur : il n’acceptait pas de consolation pour la perte de sa mère jusqu’à l’arrivée de Rivqa, en qui il trouva consolation.

ובמדרש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. מכאן אתה למד שאם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים ממנה שלא ישא אחרת עד שישיא את בניו תחלה ואח"כ ישא אשה לעצמו שנאמר ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה.

Dans le Midrash : “Its’hak la fit entrer dans la tente de Sara sa mère”. Si la femme d’un homme meurt en lui laissant des fils, cela enseigne qu’il ne doit se remarier qu’après avoir marié ses fils : “Its’hak la fit entrer dans la tente”, puis “Avraham prit encore une femme”.

ולבני הפילגשים אשר לאברהם. דרשו רז"ל פלגשם כתיב והיא קטורה שהזכיר למעלה. ונקראת פילגש לפי שהיא ממשפחת עבדים ונקראת אשה לפי שכתב לה כתובה. וכן ארז"ל נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה, וכן כתוב בדברי הימים ובני קטורה פילגש אברהם.

« Aux fils des concubines d’Avraham. » Nos Sages ont enseigné que le mot est écrit sous une forme déficiente : il s’agit de Qetoura, mentionnée plus haut. Elle est appelée concubine parce qu’elle vient d’une famille d’esclaves, et femme parce qu’il lui écrivit un contrat de mariage. Nos Sages disent : les épouses ont un contrat de mariage, les concubines n’en ont pas. Les Chroniques disent : “Les fils de Qetoura, concubine d’Avraham”.

ומה שלא פירש הכתוב בת מי היא, יש שפירש לפי שהיתה כנענית וע"כ קצר ביחוסה כי אילו היתה פלשתית או מצרית או מאומה אחרת היה מפרש הכתוב יחוסה כמו שמצינו בעשו (בראשית כ״ח:ט׳) ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם. ומפני שהיתה מן הזרע המקולל ע"כ קצר הכתוב וסתם ולא פירש.

Si l’Écriture ne précise pas de qui elle était fille, certains expliquent qu’elle était cananéenne ; il abrège donc son ascendance. Si elle avait été philistine, égyptienne ou d’une autre nation, il l’aurait précisé, comme pour Éssav : « Il prit Ma’halat, fille de Yichmaël fils d’Avraham » (Genèse 28,9). Parce qu’elle était de la lignée maudite, le texte abrège et laisse son origine sans précision.

ואל יקשה בעיניך לאמר איך היה לוקח לעצמו אשה כנענית והוא המזהיר והמשביע את עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען, והטעם כי אין ההקפדה רק על יצחק שהיה עקר הזרע וכענין שכתוב (בראשית כ״א:י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע. וכיון שנשלמה הכונה ביצחק אין להקפיד באברהם אם ישא כנענית.

Ne sois pas troublé : comment pouvait-il prendre lui-même une Cananéenne, alors qu’il avait interdit sous serment à son serviteur d’en prendre une pour son fils ? L’exigence ne portait que sur Its’hak, la descendance principale : « C’est par Its’hak qu’une descendance portera ton nom » (Genèse 21,12). Le but étant accompli en Its’hak, il n’y a pas à s’opposer à ce qu’Avraham épouse une Cananéenne.

ובמדרש קטורה זו הגר ולמה נקראת שמה קטורה לפי שהיו מעשיה נאים כקטורת. ולפי המדרש הזה יבא על נכון ויוסף אברהם לפי שהיתה שפחתו כבר בחיי שרה והוליד ממנה ישמעאל ועתה כשהחזירה אמר בה ויוסף כלשון ויוסף לדעתה.

Dans le Midrash, Qetoura est Hagar. Elle est appelée Qetoura parce que ses actes étaient beaux comme l’encens. “Avraham prit encore” s’explique alors : elle avait déjà été sa servante du vivant de Sara et lui avait donné Yichmaël ; lorsqu’il la reprit, le texte dit “encore”, comme dans “il la connut encore”.

זקן ושבע. לפי שנתברך אברהם בכל דבר והיה שלם בכל מיני העושר והכבוד הגיד עתה שיצא מן העוה"ז זקן ושבע מכל טוב. ולזה לא אמר ושבע ימים כי היה במשמע שהיה חסר משאר הדברים ולא שבע מהם כי אם החיים. וע"כ הגיד לנו הכתוב מדותיו הטובות שיצא שבע מן העולם מכל דבר כי לא היה מתאוה למותרות. כענין שכתוב בדוד ע"ה (תהילים כ״א:ג׳) תאות לבו נתתה לו. ולא כשאר בני העולם שכתוב (קהלת ה׳:ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן דרשו רז"ל אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה לעשות ד' מאות. שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף.

« Vieux et rassasié. » Avraham avait été béni en tout, comblé de toutes sortes de richesse et d’honneur. Le texte dit donc qu’il quitta ce monde vieux et rassasié de tout bien. Il ne dit pas “rassasié de jours”, ce qui aurait pu signifier qu’il manquait des autres biens et n’était rassasié que de vie. Il nous enseigne ses bonnes dispositions : il quitta le monde rassasié de tout, sans désirer le superflu. Comme pour David : « Tu lui as donné le désir de son cœur » (Psaumes 21,3). Il n’était pas comme les autres humains : « Celui qui aime l’argent ne sera pas rassasié d’argent » (Ecclésiaste 5,9). Nos Sages disent : nul ne quitte le monde avec la moitié de ses désirs satisfaite. Qui possède cent désire deux cents ; qui possède deux cents désire quatre cents. Comme il est dit : « Celui qui aime l’argent ne sera pas rassasié d’argent. »

ויאסף אל עמיו. מפני שהמיתה היא פירוד ההרכבה, ובהפרדה כבוד הנפש נאסף אל עמיו ע"כ אמר ויאסף והוא חוזר אל הכבוד כי הנפש נקראת כבוד לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד. ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד. וזהו (תהילים ל׳:י״ג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וזהו (ישעיהו נ״ח:ח׳) כבוד ה' יאספך, כי כבוד השם נאסף שם.

« Il fut recueilli auprès des siens. » La mort est la séparation de ce qui était composé ; lors de cette séparation, la gloire de l’âme est recueillie auprès des siens. “Il fut recueilli” se rapporte donc à cette gloire : l’âme est appelée gloire parce qu’elle est taillée du Trône de gloire, sa racine où elle retournera. Ainsi : « Afin que la gloire Te chante sans se taire » (Psaumes 30,13), et « La gloire de l’Éternel te recueillera » (Isaïe 58,8), car la gloire divine y est recueillie. “Les siens” se dit de l’âme, comme “du milieu des siens” (Exode 31,14) : les autres âmes qui n’ont pas fauté sont son peuple et sa famille.

והזכיר לשון עמיו כלשון האמור בנפש. (שמות לא יד) מקרב עמיה. כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, וכן בכאן. והזכיר בו לשון גויעה ואין גויעה אלא בצדיקים. והקשו בגמרא והא דור המבול נאמר בו גויעה דכתיב (בראשית ז׳:כ״א) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ. וכתיב כל אשר בארץ יגוע, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן.

Le texte emploie aussi guevi‘a, terme réservé aux justes. La Guemara objecte : il est pourtant employé pour la génération du Déluge, “Toute chair qui se mouvait sur la terre expira” (Genèse 7,21), et “Tout ce qui est sur la terre expirera”. Elle répond : nous parlons de l’association des termes “expirer” et “être recueilli”.

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. היה לו להקדים ישמעאל כי הוא הבכור, אלא מכאן למדו רז"ל שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם לפי שהיה ישמעאל רגיל להנהיג ליצחק לפניו וכיון שישמעאל הבכור היה רגיל בכך להנהיגו ליצחק בראש זה מעיד על מעלתו ושעשה תשובה בחיי אברהם. וזהו שאמרו בבבא בתרא מדכתיב ביצחק (בראשית ל״ה:כ״ט) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, לא אדבריה עשו ליעקב מקמיה, ואדבריה ישמעאל ליצחק מקמיה, שמע מינה שעשה ישמעאל תשובה בימיו.

« Its’hak et Yichmaël ses fils l’enterrèrent. » Il aurait dû placer Yichmaël d’abord, puisqu’il était l’aîné. Nos Sages en ont appris qu’il revint au repentir du vivant d’Avraham : il avait coutume de laisser Its’hak marcher devant lui. L’aîné faisant ainsi passer Its’hak en tête, cela témoigne de sa grandeur et de son repentir. Bava Batra dit : chez Its’hak, “Éssav et Yaakov ses fils l’enterrèrent” (Genèse 35,29) ; Éssav ne fit pas passer Yaakov devant lui, tandis que Yichmaël le fit pour Its’hak. On en déduit son repentir du vivant d’Avraham.

ודע כי לשון מיתה בבני אדם נחלקת לששה חלקים. שלשה בכתות הרשעים ושלשה בכתות הצדיקים. שלשה בכתות הרשעים. מחייה,

Sache que le langage de la mort humaine comporte six catégories : trois pour les méchants et trois pour les justes. Pour les méchants : effacement, perte et retranchement. L’effacement est le plus grave : il concerne ceux qui n’ont ni Torah ni sagesse et ne connaissent ni ne reconnaissent les œuvres et les merveilles du Saint, béni soit-Il. Ils meurent comme les animaux, et leur âme se perd avec leur corps. « La lampe des méchants s’éteindra » (Proverbes 13,9) : leur âme est comparée à une lampe, dépendante du corps comme la lumière de l’huile ; l’huile épuisée, elle s’éteint. Cette catégorie n’a jamais ni récompense ni châtiment, telle la génération du Déluge, effacée de ce monde et du monde à venir : “Il effaça tout ce qui subsistait” dans ce monde, et “ils furent effacés” dans le monde à venir (Genèse 7,23).

אבדן, כרת. מחייה חמורה מכולן, והיא מיתת הרשעים שאין להם לא תורה ולא חכמה ואינן יודעים ומכירין מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו והם מתים כמיתת הבהמות והחיות ונשמתן אובדת באבדן גופם. ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי י״ג:ט׳) ונר רשעים ידעך. כי המשיל נפש הרשע לנר, ובאר שהיא תלויה בגופו כשם שאור הנר תלוי בשמן ובכלות השמן ידעך. והכת הזאת אין לה שכר ועונש לעולם, כגון דור המבול שנמוחו מן העוה"ז ומן העוה"ב. שכן דרשו רז"ל (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום בעוה"ז, וימחו לעוה"ב. אבדן היא מיתת הרשעים כגון פושעי ישראל שמתו בלא תשובה והם נדונים בגיהנם. הוא שכתוב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא, והיא מיתה חמורה מכרת. כרת היא מיתת הרשעים שיש להם עברות שנתחייבו עליהם כרת ואחר שנדונו בכרת וקבלו דינם הרי הם זוכים לגן עדן.

La perte concerne les méchants tels que les pécheurs d’Israël morts sans repentir, jugés au Guéhinam : « Je ferai périr cette âme » (Lévitique 23,30). Elle est plus grave que le retranchement. Celui-ci concerne les méchants dont les transgressions entraînent le retranchement : après avoir subi ce jugement, ils méritent le jardin d’Éden.

שלשה בכתות הצדיקים, האחת גויעה ואסיפה וביאה ששלשתם אחת, שכולן אמורים באברהם ויגוע ויאסף, וכתיב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ולשונות הללו נאמרים על הצדיקים היורדין לגן עדן מיד בלא שום עונש. וכן נאמר בישמעאל (בראשית כ״ה:י״ז) ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ומזה ארז"ל שעשה ישמעאל תשובה.

Pour les justes, premièrement : expiration, rassemblement et venue, qui ne font qu’un. Tous sont dits d’Avraham : “il expira”, “il fut recueilli”, et “tu rejoindras tes pères en paix”. Ces expressions concernent les justes qui entrent immédiatement au jardin d’Éden, sans châtiment. Yichmaël aussi “expira, mourut et fut recueilli auprès des siens” (Genèse 25,17) ; nos Sages en ont déduit son repentir.

השנית לקיחה, ולשון זה נאמר על הצדיקים הנכנסים לגן עדן חיים ולא טעמו טעם מיתה כענין חנוך שכתוב בו (בראשית ה׳:כ״ד) ואיננו כי לקח אותו אלהים. וכן באליהו כתוב (מלכים ב ב׳:י׳) אם תראה אותי לוקח מאתך. הג' מנוחה, ולשון זה נאמר על הצדיקים ובהבטחת תחית המתים, לפי שבאותו זמן יהי שבת ומנוחה הוא שנאמר (דניאל י״ב:י״ג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.

Deuxièmement, la prise : les justes qui entrent vivants au jardin d’Éden sans goûter la mort. Ainsi ‘Hanokh : « Il n’était plus, car Dieu l’avait pris » (Genèse 5,24), et Éliyahou : « Si tu me vois être pris d’auprès de toi » (II Rois 2,10). Troisièmement, le repos : il concerne les justes avec la promesse de résurrection, car ce temps sera Chabbat et repos : « Toi, va vers le terme ; tu te reposeras et te lèveras pour ton lot à la fin des jours » (Daniel 12,13).