Toldot

עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז, ו)

« La couronne des anciens, ce sont leurs petits-enfants ; et la gloire des fils, leurs pères. » (Michlé 17:6)

שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי יז) לפי פשוטו שהבנים הם עטרה וכבוד לאבות, שמצינו באברהם שנתעטר בו תרח אביו, זהו עטרת זקנים בני בנים, אבל האבות הם תפארת לבנים, כי כשהאבות צדיקים והבנים מתפארים באבותם זה להם לכבוד ולתפארת,

Salomon, que la paix soit sur lui, enseigne dans le sens simple de ce verset (Michlé 17) que les fils sont une couronne et un honneur pour leurs pères : Téra‘h fut couronné en Avraham son fils. C’est « la couronne des anciens, ce sont leurs petits-enfants ». Les pères sont, eux, la gloire des fils : quand les pères sont justes et que les fils se glorifient d’eux, cela leur apporte honneur et gloire.

ועל זה אמר תפארת ולא אמר עטרת שהרי עטרה גדולה מתפארת לפי הפשט ושבח גדול יותר, ואימתי האבות תפארת לבנים כשהבנים עושים מעשה אבותיהם אותה שעה הם להם לתפארת, אבל אם אין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אין הדבר להם לתפארת כי אם לבושת וגם לחרפה וחסרון גדול, כענף המכחש את השורש.

C’est pourquoi il dit « gloire », non « couronne » : selon le sens simple, une couronne est supérieure à la gloire et constitue une louange plus grande. Quand les pères sont-ils la gloire des fils ? Lorsque ceux-ci accomplissent les actes de leurs pères. Sinon, leurs pères ne leur sont pas gloire, mais honte, opprobre et grand manque, comme une branche qui renie la racine.

ובמדרש עטרת זקנים בני בנים, הצדיקים מתעטרים בבניהם זה אברהם שנתעטר בזכות יעקב בן בנו כשהשליכו נמרוד לכבשן האש והצילו הקב"ה בזכות יעקב בן בנו , הדא הוא דכתיב (ישעיהו כ״ט:כ״ב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, פדאו מן הכבשן, הרי האבות שנתעטרו בבניהם,

Dans le Midrash : « La couronne des anciens, ce sont leurs petits-enfants. » Les justes sont couronnés par leurs fils : Avraham fut couronné par le mérite de Ya‘aqov son petit-fils. Lorsque Nimrod le jeta dans la fournaise, le Saint, béni soit-Il, le sauva par le mérite de Ya‘aqov : « Ainsi dit l’Éternel à la maison de Ya‘aqov, qui a racheté Avraham » (Yechayahou 29:22), le rachetant de la fournaise. Voilà les pères couronnés par les fils.

הבנים מתעטרים באבותם בשעה שיצא יעקב מאצל לבן, רדף אחריו, נגלה עליו הקב"ה בדרך אמר השמר לך מדבר עם יעקב וגו', כיון שבאו להתוכח בהר א"ל (בראשית ל״א:מ״ב) לולי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, הרי שנתעטרו הבנים בזכות האבות, שלא נשלמה כוונת לבן הרשע להרשיע ליעקב.

Les fils sont couronnés par leurs pères : lorsque Ya‘aqov quitta Lavan, celui-ci le poursuivit. Le Saint, béni soit-Il, lui apparut en chemin : « Garde-toi de parler à Ya‘aqov… » Quand ils vinrent débattre sur la montagne, Ya‘aqov dit : « Sans le Dieu d’Avraham et la Crainte d’Yitz‘haq qui étaient pour moi… » (Béréchit 31:42). Les fils furent donc couronnés par le mérite des pères : l’intention du méchant Lavan de nuire à Ya‘aqov ne s’accomplit pas.

וכן בזכות האבות לא נשלמה גזרת פרעה שגזר כל הבן הילוד היאורה וגו' ונהפך עליו (שמות ט״ו:ד׳) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכן בזכות האבות לא נשלמה כוונת המן שבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והקב"ה הפך את עצתו ונתהפך עליו שנאמר (אסתר ט) ונהפוך הוא, וכן בלעם בקש לקלל את כל ישראל ונהפך עליו שכתוב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה,

De même, par le mérite des pères, le décret de Pharaon, « Tout fils qui naîtra, vous le jetterez au fleuve… », ne s’accomplit pas et se retourna contre lui : « Les chars de Pharaon et son armée, Il les a jetés à la mer » (Shemot 15:4). Par le mérite des pères, l’intention de Haman d’exterminer, tuer et détruire tous les Juifs ne s’accomplit pas ; le Saint, béni soit-Il, renversa son dessein contre lui : « Et ce fut le contraire » (Esther 9). Bil‘am voulut aussi maudire tout Israël : « L’Éternel ton Dieu changea pour toi la malédiction en bénédiction. »

וזהו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ד:י״ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכן דרשו רז"ל אמר לו אדריאנוס קיסר לרבי יהושע בן לוי גדולה כחה של כבשה שעומדת בין שבעים זאבים אמר לו גדול הרועה שמצילה מידם ומשברם לפניה שנאמר כל כלי יוצר עליך וגו',

C’est ce que dit le prophète : « Tout instrument formé contre toi ne réussira pas » (Yechayahou 54:17). Nos maîtres ont enseigné qu’Hadrien César dit à Rabbi Yehochoua ben Lévi : grande est la force d’une brebis qui se tient parmi soixante-dix loups ! Il répondit : grand est le berger qui la sauve de leurs mains et les brise devant elle, selon « Tout instrument formé contre toi… ».

ובאור הדבר על העכו"ם שיאבדו מן העולם, וכענין שכתוב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה', וכן מצינו בכל אותן שבאו להרע לישראל שלא הצליחו ונאבדו בסוף, כגון פרעה ועמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וכיוצא בהן,

Cela s’explique à propos des nations idolâtres qui disparaîtront du monde : « Israël est saint pour l’Éternel, prémices de Sa récolte ; tous ceux qui le dévorent seront coupables, le mal viendra sur eux, dit l’Éternel » (Yirmeyahou 2:3). Ceux qui vinrent nuire à Israël ne réussirent pas et périrent à la fin : Pharaon, ‘Amaleq, Sisera, San‘hériv, Nevoukhadnetsar, Titus, Hadrien et les autres semblables.

ולכך המשיל ישראל לקדש שהיא התרומה כי כשם שהתרומה נקראת קדש ואם אכל ממנה זר חייב מיתה, כן הזרים האוכלים את ישראל עתידים שיכלו מן העולם זהו כל אכליו יאשמו,

Il compare donc Israël à une chose sainte, la terouma : de même qu’elle est appelée sainte et que l’étranger qui en mange est passible de mort, les étrangers qui dévorent Israël doivent disparaître du monde : « Tous ceux qui le dévorent seront coupables. »

וכן מצינו באברהם שנתעטר ביצחק בנו ויצחק נתעטר באברהם אביו, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה ויצחק בן אבימלך הוא לכך הוצרכה תורה להעיד שאברהם הוליד את יצחק. וזהו שאמר.

Nous trouvons de même qu’Avraham fut couronné par Yitz‘haq son fils, et Yitz‘haq par Avraham son père. Les railleurs de la génération disaient que Sarah avait conçu d’Avimélekh et qu’Yitz‘haq était son fils ; la Torah dut donc attester qu’Avraham avait engendré Yitz‘haq. C’est ce qu’elle dit :

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. דרשו רז"ל כשם שאתה מוצא באברהם וביצחק כך אתה מוצא בדוד ובכלאב שכשהלכו שלוחי דוד אצל נבל השיב נבל (שמואל א כ״ה:י׳) מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים וגו' ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, מיד זיין דוד את עצמו ואת אנשיו לעלות עליהם,

« Voici les générations d’Its’hak fils d’Avraham ; Avraham engendra Its’hak. » Nos Sages enseignent que ce que tu trouves chez Avraham et Its’hak se retrouve chez David et Kilav. Les envoyés de David reçurent de Naval cette réponse : « Qui est David, qui est le fils de Yichaï ? Aujourd’hui, nombreux sont les serviteurs qui s’échappent… Prendrais-je mon pain, mon eau et la viande abattue pour mes tondeurs pour les donner à des hommes dont j’ignore l’origine ? » (I Samuel 25,10). David s’arma aussitôt avec ses hommes pour monter contre eux.

מה עשתה אביגיל התקינה דורון דכתיב ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ותאמר לנעריה עברו לפני, וכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף השם את נבל וימת, מיד וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה, כיון שבאה מיד פירש דוד ממנה ג' חדשים, אחר ג' חדשים בא עליה ונתעברה ממנו והיו ליצני הדור אומרים מנבל היא מעוברת מה עשה הקדוש ברוך הוא צר קלסתר פניו כדמות דוד, הדא הוא דכתיב ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי מאי כלאב כולו אב.

Avigaïl prépara un présent : “Avigaïl se hâta et prit deux cents pains”, puis dit à ses jeunes gens “Passez devant moi”. Dix jours après, l’Éternel frappa Naval, qui mourut. David fit aussitôt demander Avigaïl en mariage. À son arrivée, il se sépara d’elle trois mois, puis s’unit à elle et elle conçut. Les moqueurs disaient qu’elle était enceinte de Naval. Le Saint, béni soit-Il, façonna le visage de l’enfant à l’image de David : “Son deuxième, Kilav, d’Avigaïl, femme de Naval le Carmélite”. Kilav signifie “tout entier père”.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא הכתוב היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואח"כ ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שא"כ הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים,

« Its’hak implora l’Éternel en face de sa femme, car elle était stérile. » Le texte aurait dû dire d’abord que Rivqa était stérile, puis qu’Its’hak priait pour cela. En plaçant la prière d’abord, il place peut-être l’essentiel : la stérilité n’est pas la cause de la prière, ce qui ferait de celle-ci un élément secondaire ; la prière est la cause de la stérilité. Elle ne devint stérile que pour qu’ils prient tous deux. La prière est donc le principe premier en raison duquel la stérilité survint. Nos Sages ont ainsi demandé pourquoi les matriarches étaient stériles : parce que le Saint, béni soit-Il, désire la prière des justes.

ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע, ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה (דף י"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, באורו מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה ואח"כ מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפלתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה, ואח"כ ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה, וכן פירשוהו עוד מלשון רבוי תפלה מענין (יחזקאל ח׳:י״א) ועתר ענן הקטרת עולה, ועוד מלשון מחתרת וכענין שדרשו במנשה.

On apprend encore la grande puissance de la prière, capable de changer la nature. C’est pourquoi il emploie vayyé‘tar plutôt que les autres verbes de prière ou de cri : le mot évoque la fourche, ‘éter. Soukka (14) dit : pourquoi comparer la prière des justes à une fourche ? Comme elle retourne le grain d’un endroit à l’autre, la prière change la disposition du Saint, béni soit-Il, de cruauté en miséricorde. La fourche soulève le grain puis le laisse retomber ; de même, la pensée du juste monte dans sa prière, puis attire et fait descendre l’influx. Ils l’expliquent aussi par l’abondance de prière, comme “un épais nuage d’encens montait” (Ézéchiel 8,11), et par le tunnel creusé, comme dans leur enseignement sur Manassé.

ודע כי ארבע האמהות שלש מהן היו עקרות, שרה הוא שכתוב (בראשית י״א:ל׳) ותהי שרי עקרה, רבקה דכתיב בה כי עקרה היא, רחל שנאמר (בראשית כט) ורחל עקרה.

Sache que trois des quatre matriarches furent stériles : Sara, “Saraï était stérile” (Genèse 11,30) ; Rivqa, “car elle était stérile” ; et Ra’hel, “Ra’hel était stérile” (Genèse 29).

וע"ד הפשט יש לתת טעם לעקרות האמהות, שרה היתה עקרה לשתי סבות, האחת כדי שיצא ישמעאל מאברהם שנאמר (בראשית ט״ז:ב׳) הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי, השנית כדי לשנות שמה, ולמה הוצרך שנוי שמה, כדי להורות אמונה נאמנה כי כשנברא העולם בה"א כך בטל כח המזל בה"א, ולמדנו שהאדון שסדר מערכת הכוכבים הוא המנצחה והמבטלה ברצונו ואין זולתו.

Selon le sens simple, on peut expliquer leur stérilité. Sara fut stérile pour deux raisons : afin que Yichmaël naisse d’Avraham — “L’Éternel m’a empêchée d’enfanter, viens donc vers ma servante” (Genèse 16,2) — et pour que son nom soit changé. Pourquoi ce changement ? Pour enseigner avec certitude que, comme le monde fut créé par le hé, la puissance du destin astral fut annulée par le hé. Le Maître qui ordonna le système des étoiles le domine et l’annule à Sa volonté, et nul autre.

ורבקה ג"כ ידוע כי יצחק בן מ' שנה היה כשלקחה, וכשהוליד ליעקב ועשו היה בן ס' שנה, וא"כ כ' שנה שהתה עמו שלא ילדה, וזה טעם עקרותה כדי שלא יצא עשו לתרבות רעה בחיי אברהם, שכבר הבטיחו הקב"ה וא"ל (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום ועשה ישמעאל תשובה בימיו, וביום שנפטר אברהם בו ביום יצא עשו לתרבות רעה, וזה הנזיד שעשה יעקב, והטעם ברחל כדי שתהא סבה לבלהה ולזלפה שיצאו מהן דן ונפתלי גד ואשר.

Its’hak avait quarante ans lorsqu’il épousa Rivqa et soixante à la naissance de Yaakov et d’Éssav : elle resta donc vingt ans sans enfanter. C’était afin qu’Éssav ne se corrompe pas du vivant d’Avraham, auquel Dieu avait promis “Tu rejoindras tes pères en paix” (Genèse 15,15). Yichmaël revint au repentir de son vivant ; Éssav se corrompit le jour même de la mort d’Avraham. C’est l’occasion du plat préparé par Yaakov. Pour Ra’hel, c’était afin de faire intervenir Bilha et Zilpa, dont naîtraient Dan, Naftali, Gad et Acher.

ויתרוצצו הבנים בקרבה. ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה, וממה שהיו מתרוצצין ומתגרין בבטן בתחלת היצירה היה זה רמז וסימן למה שעתידין להיות זה כנגד זה שונאים נלחמים, זהו שאמר לה הקב"ה על ידי שם שני גוים בבטנך, פירוש אל תפחדי מזה כי הרצוץ הזה הוא בסבת שני בנים שיש בבטנך שעתידין לצאת מהם שתי אומות זו כנגד זו.

« Les enfants se heurtaient en elle. » Cette grossesse était extraordinaire et différente des autres : les jumeaux n’ont pas coutume de se heurter et de se quereller dans le ventre ; ceux-ci le faisaient et la faisaient beaucoup souffrir. Dès le commencement de leur formation, leur lutte indiquait qu’ils seraient ennemis et se combattraient. Dieu lui dit par Chem : “Deux nations sont dans ton ventre” ; ne crains pas ces heurts, causés par les deux fils dont sortiront deux nations opposées.

ובמדרש שני גוים בבטנך אל תקרי גוים, אלא גיים זה רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שלחנם לא חזרת ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואע"פ שמצינו שאמר רבי בשעת פטירתו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, האמת היה שנצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כי אם במוכרחות ביותר, אבל סדר המאכלים והעדונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו, אנטונינוס היה מלך גדול מזרע עשו, והיה למד תורה בסתר לפני רבינו הקדוש והיה מתירא פן ירגישו בו עבדיו ואנשי מלכותו,

Dans le Midrash : “Deux nations dans ton ventre” — ne lis pas goyim, mais guéïm : Rabbi et Antonin, dont les tables ne manquaient ni de laitue ni de radis, été comme hiver. Rabbi dit pourtant à sa mort : “Je n’ai pas joui même de mon petit doigt.” Il avait réellement mortifié son corps, ne jouissant des désirs du monde que pour le strict nécessaire ; les mets délicats étaient pour ses gens et ceux de sa table. Antonin, grand roi descendant d’Éssav, étudiait secrètement la Torah devant Rabbi, craignant que ses serviteurs et les gens du royaume ne le découvrent.

ודרשו ז"ל במסכת ע"ז (דף י ב) הות ליה ההיא מערתא דהות תותי ארעא דהוה אתי בה מביתיה לבית רבי, כל יומא הוה מייתא תרי עבדי בהדיה, חד קטיל אבבא דביתיה וחד קטיל אבבא דרבי, א"ל בעדנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא קמיה א"ל לאו אמינא לך דלא אשכח אינש קמך, א"ל לית דין בר אינש, א"ל אי הכי ליזיל ולשדר לי ההיא גברא דגאני אבבא קאים וליתי,

Avoda Zara (10b) rapporte qu’un passage souterrain reliait sa maison à celle de Rabbi. Chaque jour, il amenait deux serviteurs : il en tuait un à la porte de sa maison, l’autre à celle de Rabbi. Il lui demanda de ne trouver personne auprès de lui lors de ses visites. Un jour, il y trouva Rabbi ‘Hanina bar ‘Hama. “Ne t’ai-je pas dit de ne trouver personne ?” Rabbi répondit : “Celui-ci n’est pas un être humain ordinaire.” Antonin dit : “Alors qu’il aille réveiller l’homme couché à la porte et me l’envoie.”

אזל רבי חנינא אשכחיה דקטיל אמר היכי אעביד, אימור ליה דקטיל אין משיבין על הקלקלה, אשבקיה ואיזיל קא מזלזלינא במלכותא, בעי רחמי עליה ואחייה ושדריה, א"ל ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מיתי מיהו בעידנא דאתינא לא אשכח אינש קמך, כל יומא הוה משמש ליה מאכיל ליה משקה ליה, כי הוה בעי רבי למיסק לפורייה גחין קמי פורייה אמר סק עלאי לפורייך, א"ל לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי, א"ל מי יתנני מצע תחתך לעוה"ב,

Rabbi ‘Hanina le trouva mort. Que faire ? Annoncer qu’il était mort : on n’apporte pas de mauvaise nouvelle. Le laisser et partir : ce serait manquer de respect à la royauté. Il pria pour lui, le ressuscita et l’envoya. Antonin dit : “Je sais que même les plus petits d’entre vous ressuscitent les morts ; mais ne me laisse trouver personne lors de mes visites.” Chaque jour, il servait Rabbi, lui donnait à manger et à boire. Lorsque Rabbi voulait monter sur son lit, il s’agenouillait devant lui : “Monte sur moi jusqu’à ton lit.” Rabbi répondit : “Il ne convient pas d’abaisser ainsi la royauté.” Il dit : “Puissé-je être ta couche dans le monde à venir !”

א"ל אתינא לעלמא דאתי, א"ל אין, א"ל והכתיב (עובדיה יח) ולא יהיה שריד לבית עשו, א"ל בעושה מעשה עשו, אמר ליה והכתיב (יחזקאל ל״ב:כ״ט) שמה אדום מלכיה ושריה, א"ל מלכיה ולא כל מלכיה, שריה ולא כל שריה, פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, ופרט לקטיעא בר שלום.

Il demanda : “Entrerai-je dans le monde à venir ?” — “Oui.” — “N’est-il pas écrit qu’aucun survivant ne restera à la maison d’Éssav ?” (Abdias 18). — “Cela concerne ceux qui accomplissent les actes d’Éssav.” — “Et ‘Là sont Édom, ses rois et ses princes’ ?” (Ézéchiel 32,29). — “‘Ses rois’, non tous ; ‘ses princes’, non tous : cela exclut Antonin fils d’Assévérus et Qeti‘a bar Chalom.”

והנה תומים בבטנה. תומים חסר לפי שהאחד מהם רשע, אבל תאומים שבפרץ וזרח מלא ששניהם צדיקים.

« Et voici, des jumeaux dans son ventre. » Tomim est écrit de manière déficiente parce que l’un était méchant. Pour Pérets et Zéra’h, le mot est plein, car tous deux étaient justes.

ויצא הראשון אדמוני. אמרו במדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון. אני נגלה לכם ראשון שנאמר (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון, ופורע לכם מראשון זה עשו הרשע שנאמר ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש שנאמר (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח שנאמר (ישעיהו מ״א:כ״ז) ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.

« Le premier sortit, roux. » Le Midrash dit : par le mérite de “Vous prendrez pour vous le premier jour”, Je Me révélerai à vous comme Premier, vous vengerai du premier, vous bâtirai le premier et vous amènerai le premier. Je Me révélerai : “Je suis le Premier et Je suis le Dernier” (Isaïe 44,6). Je vous vengerai du premier : Éssav le méchant, “Le premier sortit, roux”. Je vous bâtirai le premier : le Temple, “Trône de gloire élevé dès le commencement” (Jérémie 17,12). Je vous amènerai le premier : le Roi Messie, “Premier pour Sion : les voici ! À Jérusalem Je donne un annonciateur” (Isaïe 41,27).

כלו כאדרת שער. פירוש כלו שער כאדרת כי כן נולד, ועל כן נקרא איש שעיר שהוא כולל השער גם השעירים שהם בחלק הכח שלו, וכן אמרו במדרש שהכח שלו יש לו שער כנגד לבו, ובזמן הגאולה יפול אותו שער בתקיעת שופר שנאמר (זכריה ט׳:י״ד) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.

« Tout entier comme un manteau de poil. » Il naquit tout couvert de poils comme un manteau. Il est donc appelé homme velu, sé‘ir : le terme comprend le poil et les démons velus relevant de sa puissance. Le Midrash dit que sa puissance possède un poil en face du cœur ; lors de la délivrance, ce poil tombera au son du chofar : « Le Seigneur Éternel sonnera du chofar et marchera dans les tempêtes du Midi » (Zacharie 9,14).

ויגדלו הנערים. זה הלך לבתי כנסיות ובתי מדרשות, וזה לבתי עבודה זרה, וכן ארז"ל היתה עוברת רבקה על בתי כנסיות ובתי מדרשות ויעקב מפרכס לצאת, שנאמר (ירמיהו א׳:ה׳) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, עוברת על פתחי ע"ז ועשו מפרכס לצאת שנאמר (תהילים נ״ח:ד׳) זורו רשעים מרחם.

« Les garçons grandirent. » L’un allait aux synagogues et aux maisons d’étude, l’autre aux temples idolâtres. Nos Sages disent que, lorsque Rivqa passait devant les synagogues et maisons d’étude, Yaakov s’agitait pour sortir : “Avant de te former dans le ventre, Je te connaissais” (Jérémie 1,5). Devant les lieux idolâtres, Éssav s’agitait : “Les méchants s’égarent dès la matrice” (Psaumes 58,4).

ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. כוון הכתוב לומר כי אע"פ שהיו האחים האלה תאומים נוצרו בבטן בזמן אחד אין מעשיהם דומים זה לזה, אבל הם שני הפכים וכל מדותיהם חלוקות זו מזו, כי עשו נמשך אחר תענוגי הגוף ויעקב נמשך אחר עצת הנפש, ועל כן אמר ויהי עשו איש יודע ציד, והוא אומנותו של אדם בטל ומי שרודף אחר תאוות העולם, איש שדה כאלו אמר איש האדמה, ומזה נקרא שמו אדום נגזר מן אדום ומן אדמה, כלומר שהיה עפריי.

« Éssav devint un homme sachant chasser, un homme des champs ; Yaakov, un homme intègre, demeurant dans les tentes. » Bien que jumeaux formés ensemble, leurs actes ne se ressemblaient pas : ils étaient opposés, toutes leurs dispositions différentes. Éssav suivait les plaisirs du corps, Yaakov le conseil de l’âme. “Sachant chasser” est le métier de l’oisif qui poursuit les désirs du monde. “Homme des champs”, c’est comme “homme de la terre” ; son nom Édom dérive donc de rouge, adom, et de terre, adama : il était terrestre.

ודבר ידוע כי השתדלותו של אדם במאכל ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת ויראתו לעשותם טפל ותענוגי הגוף עקר, וזאת היתה מדתו של עשו, הוא שאמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה, ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב לסוף, הוא שאמר עשו ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ואם יטעם נופת וצוף בתענוגים אינו אלא לפי שעה, והוא עתיד שידאג ויתנחם באחריתו ויצטער מאד על זה, הוא שכתוב ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכן הזכיר שלמה ע"ה בענין רדיפת התענוגים (משלי ה׳:ד׳) נופת תטופנה שפתי זרה וגו' ואחריתה מרה כלענה,

On sait que rechercher nourriture et boisson, se divertir par la chasse et les plaisirs corporels de ce monde conduit à mépriser le service et la crainte de l’Éternel, à les rendre secondaires et les plaisirs essentiels. Telle était la disposition d’Éssav : “Il mangea, but, se leva, partit et méprisa le droit d’aînesse.” Qui agit ainsi se trouve finalement supplanté : “Il m’a supplanté deux fois, il a pris mon droit d’aînesse et maintenant ma bénédiction.” La douceur du miel des plaisirs ne dure qu’un instant ; à la fin viennent inquiétude, regret et profonde douleur : “Il poussa un grand cri amer.” Salomon dit de la poursuite des plaisirs : « Les lèvres de l’étrangère distillent le miel… mais sa fin est amère comme l’absinthe » (Proverbes 5,4).

זה דרכו של עשו וכל התומכים אשוריו, אבל דרכו ומדתו של יעקב בהפך זה, כי איש תם הפך יודע ציד ויושב אהלים הפך איש שדה, ועוד כי מה שרצה עשו לקנות רצה יעקב למכור, והוא רדיפת התאוות ובקשת תענוגי העולם שהמשילם לנזיד עדשים, לפי שטוב העולם ושלותו וכבודו אינו אלא גלגל כעדשה שהיא עגולה, וע"כ רצה למכור ולהחליף חיי שעה בחיי העולם, היא עבודת הש"י שהיתה בבכורות.

Telle est la voie d’Éssav et de ceux qui suivent ses pas. Celle de Yaakov est l’opposé : l’homme intègre s’oppose au chasseur, l’habitant des tentes à l’homme des champs. Ce qu’Éssav voulait acheter, Yaakov voulait le vendre : la poursuite des désirs et des plaisirs du monde, représentée par le plat de lentilles. Le bien, la tranquillité et l’honneur du monde sont une roue, comme la lentille ronde. Il voulut donc les vendre et échanger la vie passagère contre la vie éternelle : le service de l’Éternel, qui appartenait aux premiers-nés.

ודע כי ממה שהזכיר הכתוב בכל אחד ואחד מהם איש, למדנו שאין כל אחד למטה מי"ג שנה, אך לפי חשבון שנותיו של אברהם תמצא כי בזמן שמכר לו הבכורה היה כל אחד בן ט"ו שנה, שהרי אברהם היה בן מאה שנה כשנולד יצחק והיה בן ק"מ כשנשא יצחק את רבקה, ועשרים שנה של עקרות הרי שהיו לו לאברהם מאה וששים שנה, וכל שניו היו קע"ה שנה, א"כ ביום שנפטר אברהם היו יעקב ועשו בני ט"ו שנה.

Puisque le texte appelle chacun “homme”, aucun n’avait moins de treize ans. Mais le calcul des années d’Avraham donne quinze ans à chacun lors de la vente du droit d’aînesse. Avraham avait cent ans à la naissance d’Its’hak, cent quarante à son mariage avec Rivqa ; les vingt ans de stérilité portent son âge à cent soixante. Il vécut cent soixante-quinze ans : le jour de sa mort, Yaakov et Éssav avaient donc quinze ans.

ועוד תרמוז לנו הפרשה כי גיהנם מזומן לכת של עשו וגן עדן מזומן לכת יעקב ובניו, והוא שדרשו רז"ל כי כשבאו שני האחים האלה לפני אביהם ליטול הברכות שנכנס עם אחד גן עדן ועם האחד גיהנם, גן עדן נכנס עם יעקב וגיהנם נכנס עם עשו, כאשר יתבאר בכל אחד במקומו, וכן דרשו רז"ל היא העולה זו אומה אדומית שהיא מעלה את עצמה שנאמר (עובדיה ד) אם תגביה כנשר וגו', על מוקדה זה גיהנם לעתיד לבא, ובעולם הזה ויהיבת ליקידת אשא.

Ce passage indique encore que le Guéhinam est préparé pour le groupe d’Éssav, et le jardin d’Éden pour Yaakov et ses fils. Nos Sages disent que, lorsque les deux frères vinrent recevoir les bénédictions, le jardin d’Éden entra avec l’un, le Guéhinam avec l’autre : le jardin avec Yaakov, le Guéhinam avec Éssav, comme cela sera expliqué à sa place. Ils ont aussi interprété “c’est l’holocauste” comme la nation édomite qui s’élève : “Si tu t’élèves comme l’aigle…” (Abdias 4). “Sur son brasier” désigne le Guéhinam à venir ; dans ce monde : “elle fut livrée au feu pour être brûlée”.

ויעקב איש תם. היה ראוי לומר ויעקב היה איש תם כמו שאמר ויהי עשו, וכן אמר הכתוב (בראשית ד׳:ב׳) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, אבל הזכיר הויה בעשו כי כן היה שמו תמיד מיום הולדו לא נשתנה כלל, אבל שמו של יעקב נשתנה אחר כך בשם ישראל, ומזה לא הזכיר בו לשון הויה שאין עקר ההויה בשם יעקב כי אם בשם ישראל וכענין שאמר לו ה' יתברך (בראשית ל״ה:י׳) כי אם ישראל יהיה שמך.

« Et Yaakov, un homme intègre. » Il aurait fallu dire “Yaakov était un homme intègre”, comme “Éssav devint”, ou “Hével fut berger et Caïn était cultivateur” (Genèse 4,2). Mais le verbe d’existence est employé pour Éssav parce que son nom resta toujours le même depuis sa naissance. Celui de Yaakov devint Israël : son existence essentielle n’est donc pas dans le nom Yaakov, mais dans Israël, comme l’Éternel lui dit : « Israël sera ton nom » (Genèse 35,10).

ועוד יש להתבונן שהיה ראוי לומר יעקב איש אמת כיון שמדתו אמת, ממה שאמר הנביא (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב, אבל הוסיף באור במלת תם שהיא רומזת על מדת אמת, ורומזת עוד שהוא המכריע, מלשון תיומת שהוא אמצעית בין העלין לימין ולשמאל, וכבר ידעת כי מספר יעקב עם ד' אותיות עולה קו"ף, וא"ר עקיבא קו"ף זה הקב"ה והבן זה.

Il aurait encore fallu dire “un homme de vérité”, puisque son attribut est la vérité : « Tu donneras la vérité à Yaakov » (Michée 7,20). Tam, “intègre”, précise davantage : il indique la Vérité, mais aussi celui qui équilibre, comme la tiyomèt au centre entre les feuilles de droite et de gauche. Tu sais que la valeur de Yaakov, augmentée de ses quatre lettres, donne qouf. Rabbi Akiva dit : qouf, c’est le Saint, béni soit-Il. Comprends-le.

יושב אהלים. ע"ד הפשט של שם ועבר, ועל זה נאמר יושב אהלים.

« Demeurant dans les tentes. » Selon le sens simple : celles de Chem et d’Éver. C’est à ce propos qu’il est dit : « Demeurant dans les tentes. »

וע"ד הקבלה יושב אהלים אהל של מעלה ואהל של מטה, שכבר ידעת שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והנה זה כאלו אמר יושב כסא.

Selon la Kabbale : la tente d’en haut et celle d’en bas. Tu sais que la forme de Yaakov est gravée sur le Trône de gloire ; c’est donc comme s’il disait “siégeant sur le Trône”.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. יבאר הכתוב כי לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו וזהו כי ציד בפיו.

« Its’hak aimait Éssav, car il avait du gibier dans sa bouche. » Il ne l’aimait pas pour son droit d’aînesse, mais parce qu’il lui procurait du plaisir par sa chasse. Éssav le méchant chassait de deux manières : les animaux des déserts et des champs, d’où “homme des champs”, et l’esprit de son père, en lui procurant des plaisirs par la ruse de ses paroles. Tel est le sens de “la chasse était dans sa bouche”.

ואמרו רז"ל במדרש עשו הרשע אומר לאביו המלח חייב במעשר והיה יצחק תמה ואמר כמה בני מדקדק במצות, היה אומר לו בני היכן היית היום, אמר לו בבית המדרש ולמדנו הלכה פלונית וענין פלוני, ורוח הקודש צווחת ואומרת כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, ועוד דרשו היה צד ומאכיל לאביו ונותן לו שוחד כדי שיטול הברכה, וזהו שכתוב (דברים ט״ז:י״ט) כי השוחד יעור וגו', וכתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות ע"כ.

Le Midrash rapporte qu’Éssav demandait à son père si le sel était soumis à la dîme. Its’hak s’étonnait : comme mon fils est minutieux dans les commandements ! À la question “Où étais-tu aujourd’hui ?”, il répondait : à la maison d’étude, où nous avons appris telle loi et tel sujet. L’esprit saint criait : “Quand il adoucit sa voix, ne le crois pas, car sept abominations sont dans son cœur.” Ils ont encore enseigné qu’il chassait et nourrissait son père, lui donnant un présent corrupteur pour recevoir la bénédiction. « Le présent corrupteur aveugle… » (Deutéronome 16,19), et chez Its’hak : “Ses yeux s’affaiblirent et ne voyaient plus”. Fin de la citation.

ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קח) מתרפס ברצי כסף, והם מושכים כח מן השר שלהם שהוא מקבל שוחד ביה"כ, וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה, וכבר ידעת כי ממנו קבל הנחש כח להחטיא ולשפוך דם, והיה הוא אב ושרש לכל בוחרי הדם והאוכלים אותו, והוא העוזר לזרע עשו האדמוני לשפוך דם, והוא המקטרג של ישראל הנמולים והמתרחקים מלאכול דם,

Comme Éssav était homme de corruption, nous voyons ses descendants accepter les présents corrupteurs et aimer se gaver, comme “Fais-moi donc avaler”. David dit d’eux : “Qui se prosterne pour des pièces d’argent” (Psaumes 108). Ils puisent leur force de leur prince, qui reçoit un présent à Yom Kippour ; chaque nation tire ainsi sa puissance de son prince. Tu sais que le serpent reçut de lui la force de faire fauter et de répandre le sang : il fut le père et la racine de ceux qui choisissent le sang et le mangent. Il aide la descendance d’Éssav le Roux à répandre le sang et accuse Israël, circoncis et s’abstenant d’en manger.

ואליו כוון המקטרג הערום אשר בטל ברית מילה והתיר הדם מפני שעלה בחלקו וע"כ מחזיקים בו, וזהו שאמר הנביא לזרע עשו (יחזקאל ל״ה:ו׳) אם לא דם שנאת ודם יהדפך, יתנבא עליו אבדן מפני שנאתו דם מילה, וזהו שאמר הכתוב (ירמיהו מ״ח:י׳) וארור מונע חרבו מדם, זה דם המילה.

C’est lui que visait l’accusateur rusé qui abolit l’alliance de la circoncision et permit le sang, parce qu’il échut à sa part ; c’est pourquoi ils s’attachent à lui. Le prophète dit à la descendance d’Éssav : « Puisque tu as haï le sang, le sang te poursuivra » (Ézéchiel 35,6), annonçant sa perte à cause de sa haine du sang de la circoncision. De même : « Maudit soit celui qui retient son épée du sang » (Jérémie 48,10) : le sang de la circoncision.

ויזד יעקב נזיד. היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, וזכותו של אברהם היה שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה,

« Yaakov fit cuire un plat. » On aurait attendu Its’hak, qui portait le deuil d’Avraham. Mais l’endeuillé ne peut manger de ce qui lui appartient : Yaakov prépara donc le repas. C’étaient des lentilles, habituelles dans la maison de deuil : fermées et rondes comme une roue, elles rappellent la roue qui tourne dans le monde. Sans bouche, elles rappellent que l’endeuillé ne peut parler. Ce jour-là, Avraham quitta le monde ; son mérite fut de ne pas voir Éssav se corrompre.

וכן דרשו רז"ל חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעקר, ושט את הבכורה, בא על נערה המאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם (דברים כ״ב:כ״ז) כי בשדה מצאה, הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיהו ד׳:ל״א) כי עיפה נפשי להורגים, כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז׳:ט׳) כלה ענן וילך, כפר בעקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה.

Nos Sages disent que ce méchant commit cinq transgressions ce jour-là : il eut des relations avec une jeune fiancée, tua une personne, nia la résurrection, renia le principe divin et méprisa l’aînesse. Pour la fiancée : “Éssav revint du champ”, et ailleurs “Il l’avait trouvée dans le champ” (Deutéronome 22,27). Pour le meurtre : “Il était épuisé”, et “Mon âme est épuisée devant les meurtriers” (Jérémie 4,31). Pour la résurrection : “Voici que je m’en vais”, et “Le nuage se dissipe et s’en va” (Job 7,9). Pour le principe divin : “À quoi me sert ceci ?”, et “Voici mon Dieu, je Le glorifierai” (Exode 15,2). Pour l’aînesse : “Éssav méprisa le droit d’aînesse”.

הלעיטני נא. דבר בכסילות בלשון הזה והוא מלשון מלעיטין את הגמל, ועל זה דרשו רז"ל (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, אליעזר עבד אברהם אמר הגמיאיני נא מעט מים, ועשו אמר הלעיטני נא, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר, ובטן רשעים תחסר זה עשו.

« Fais-moi donc avaler. » Il parla sottement, employant le verbe utilisé pour gaver le chameau. Nos Sages ont interprété : « Le juste mange pour rassasier son âme, mais le ventre des méchants manque » (Proverbes 13,25). Éliézer disait “Fais-moi donc boire un peu d’eau”, Éssav “Fais-moi avaler”. Le juste est Éliézer ; le ventre des méchants, Éssav.

מן האדום האדום הזה. היו העדשים אדומות או היו מרוקחות במרקחות אדומות ועשו לא היה יודע איזה תבשיל היה וקראו האדום הזה, ועל כן קראו הכל את שמו אדום דרך לעג מפני שמכר בכורה נכבדת במעט תבשיל זה.

« De ce rouge, de ce rouge-là. » Les lentilles étaient rouges ou assaisonnées d’ingrédients rouges. Éssav ignorait quel était le plat et l’appela ce rouge-là. Tous le surnommèrent donc Édom par dérision : il vendit une dignité d’aînesse contre un peu de ce plat.

ויתכן לפרש מן האדום האדום הזה שירמוז ענין הכפל למה שידוע בחכמת הכוכבים שכוכב מאדים כחו על הדם ועל החרב ועל המלחמות, גם הפירות האדומים שבמין הצומח מושכים מכחו, גם האבנים היקרות שבמין הדומם האדומות כגון גירגנ"ץ ורובי"ן וכיוצא בהם הם בחלקו, ועל כן אמר הלעיטני נא מן האדום הזה כלומר מן התבשיל האדום הזה המושך כח מן האדום, הוא כוכב מאדים ששמו אדום אשר בו נולד, והוא היה כוכב שלו ומזלו ועל כן היה שופך דמים, ונתנה לו ברכת החרב.

La répétition de “rouge” peut renvoyer à la science des astres : Mars gouverne le sang, l’épée et les guerres ; les fruits rouges tirent aussi sa puissance, ainsi que les pierres rouges, grenat, rubis et semblables. “Fais-moi avaler de ce rouge” signifie donc ce plat rouge tirant sa puissance du Rouge, Mars, sous lequel il naquit : c’était son astre et son destin. C’est pourquoi il répandait le sang et reçut la bénédiction de l’épée.

ובמדרש מן האדום האדום הזה, ריש לקיש אמר הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה , גבוריו אדומים, לבושיהם אדומים, פורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום ויצא הראשון אדמוני, תבשילו אדום מן האדום האדום הזה, ארצו אדומה (בראשית ל״ב:ד׳) ארצה שעיר שדה אדום, גבוריו אדומים (נחום ב׳:ד׳) מגן גבוריהו מאדם, לבושיהם אדומים (שם) ואנשי חיל מתולעים, פורע ממנו אדום (שיר השירים ה׳:י׳) דודי צח ואדום, בלבוש אדום (ישעיהו ס״ג:ב׳) מדוע אדום ללבושך.

Dans le Midrash, Rech Laqich dit : il est rouge, son plat rouge, sa terre rouge, ses héros rouges, leurs vêtements rouges ; le Rouge le châtie en vêtement rouge. Lui : “Le premier sortit roux”. Son plat : “De ce rouge”. Sa terre : “Au pays de Séïr, aux champs d’Édom” (Genèse 32,4). Ses héros : “Le bouclier de ses héros est rouge” (Nahum 2,4). Leurs vêtements : “Les hommes de guerre sont vêtus d’écarlate”. Celui qui le châtie : “Mon bien-aimé est blanc et rouge” (Cantique 5,10). Son vêtement : “Pourquoi ton vêtement est-il rouge ?” (Isaïe 63,2).

מכרה כיום את בכורתך לי. אין מעלת הבכורה שבאותו זמן להיות לו פי שנים בנכסי אביו כמו שנצטוינו בתורה אחר כן, אלא מעלת שררה וכבוד אחרי האב שיהיה הוא במקום האב לנהוג שררה על יתר אחיו והם יכבדוהו כאביהם, וגם בנכסים היה לו יתרון ומעלה עליהם, וזה דבר עשו למה זה לי בכורה, ואומנתי שהוא הציד קרוב שאמות בו בחיי אבי בלכתי לצוד החיות בשדות ובמדברות, וא"כ מה התועלת המגיע לי מן הבכורה, וזהו שאמר ויאכל וישת ויקם וילך, להורות כי אחר שאכל ושתה חזר לאומנותו והלך אל השדה לצידו, וזה היה דרכו ומשפטו כל הימים לאכול ולשתות ולצוד ולהמשך אחר התאוות וזה לו סבת בזוי הבכורה.

« Vends-moi aujourd’hui ton droit d’aînesse. » Alors, cette dignité ne donnait pas la double part prescrite ensuite par la Torah : elle était autorité et honneur après le père. L’aîné le remplaçait pour diriger ses frères, qui l’honoraient comme leur père ; il avait aussi un avantage dans les biens. Éssav dit donc : à quoi me sert ce droit ? Mon métier de chasseur risque de me faire mourir du vivant de mon père, dans les champs et les déserts ; quel profit en aurais-je ? “Il mangea, but, se leva et partit” indique qu’il reprit son métier et alla chasser. Telle était sa conduite : manger, boire, chasser et suivre les désirs ; de là son mépris de l’aînesse.

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כאן גלה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים, ויותר נכון היה שיפרש זה למעלה ושיאמר ויזד יעקב נזיד עדשים ושיאמר אחרי כך ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד, אבל יתכן לומר כי נתכוון הכתוב להורות על גאותו וגאונו של עשו ועל פחיתותו, ומזה לא רצה להזכיר קודם המכירה איזה תבשיל היה, שהשומע יהיה סבור שהיה תבשיל חשוב ונכבד כיון שמכר בכורתו בשבילו, על כן איחר הכתוב להזכיר שם התבשיל עד אחר המכירה, כמי שאומר הבכורה שמכר על הנזיד שהזכיר למעלה לא היה אלא נזיד עדשים וזה לאות על תכונת נפשו הרעה שהיה מבזה את הבכורה.

« Yaakov donna à Éssav du pain et un plat de lentilles. » Ici seulement, l’Écriture révèle la nature du plat préparé plus haut. Il aurait été plus naturel de préciser les lentilles dès le début, puis de dire simplement “du pain et un plat”. Mais elle veut peut-être montrer l’orgueil et la bassesse d’Éssav. Avant la vente, l’auditeur pouvait croire à un mets précieux, puisqu’il avait motivé la vente de l’aînesse. Elle n’en donne le nom qu’après : cette dignité fut vendue contre rien de plus qu’un plat de lentilles, signe de sa mauvaise disposition et de son mépris de l’aînesse.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. כתב הרמב"ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז"ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה', אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה.

« Il y eut une famine dans le pays, outre la première. » Ramban écrit qu’il n’y eut peut-être pas de famine au monde avant Avraham. C’est étonnant : nos Sages en comptent dix, dont une sous Adam — “Maudite soit la terre à cause de toi” (Genèse 3,17) — et une sous Lémekh — “de la terre que l’Éternel a maudite”. “Première” doit donc signifier antérieure à celle-ci, non première au monde. Le maître l’explique lui-même : on se rappelait cette famine et racontait qu’elle avait contraint Avraham à descendre en Égypte. Its’hak voulut suivre ses pères, jusqu’à ce que Dieu lui dise de ne pas descendre en Égypte.

וכתב הרב ז"ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו' ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים.

Le maître écrit que tout le récit d’Its’hak avec Avimélekh représente l’exil de Babel. La descente d’Avraham en Égypte pour la famine annonçait celle de ses fils. Sa venue à Guérar auprès d’Avimélekh n’était pas un exil : il partit volontairement, “Avraham voyagea vers le Midi… et séjourna à Guérar”. Mais Its’hak y fut déplacé malgré lui vers un autre pays : cela annonce l’exil. Il alla au pays des Philistins, lieu des séjours de son père, comme l’exil à Babel, pays où nos pères avaient séjourné, à Our des Chaldéens.

ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א ג) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח"כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח"כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו׳:י׳) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי.

Cet exil est figuré chez Its’hak : sa femme ne fut pas prise ; il ne connut que l’exil et la peur. D’abord : “Qui touchera cet homme ou sa femme sera mis à mort.” Puis : “Va-t’en de chez nous.” Enfin, ils revinrent conclure alliance avec lui. De même à Babel, ils partirent à cause des fureurs de la famine ; là-bas ils ne furent ni asservis ni opprimés, mais devinrent de grands dignitaires du royaume. Puis : “Quiconque parmi vous appartient à Son peuple, que son Dieu soit avec lui et qu’il monte” (Ezra 1,3). Les gouverneurs d’au-delà du Fleuve reçurent des instructions en leur faveur ; ensuite, la construction fut interrompue un temps, puis autorisée de nouveau : « Qu’ils offrent des sacrifices agréables au Dieu des cieux et prient pour la vie du roi et de ses fils » (Ezra 6,10).

הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ"כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע"כ.

Lors de cette famine, Its’hak alla chez Avimélekh, celui qui avait conclu alliance avec son père, espérant son aide pendant la sécheresse pour éviter l’Égypte. En raison de l’alliance d’Avraham, Avimélekh ne toucha ni à lui ni à sa maison. Les gens du lieu l’interrogèrent sur sa femme : “Les hommes du lieu questionnèrent au sujet de sa femme”, sans la toucher, se souvenant de l’alliance. “Peu s’en est fallu qu’un homme du peuple couche avec ta femme” signifie : moi, je m’en suis gardé, mais un habitant aurait pu fauter, et tu aurais fait venir sur nous la culpabilité comme au temps de ton père. Fin de la citation.

גור בארץ הזאת. צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו"ם.

« Séjourne dans cette terre. » Il lui ordonna de ne pas sortir du pays : sanctifié sur le mont Moria, il était un holocauste parfait. Il lui interdit donc de quitter jamais la terre sainte et de se rendre impur dans la terre des nations idolâtres.

ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז"ל (בראשית כ״ז:ל״ג) ויחרד יצחק חרדה וגו' שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.

Après “demeure”, Il emploie gour, “séjourne”, pour indiquer le lionceau, gour arié, la Crainte d’Its’hak. Il n’est pas étonnant qu’Its’hak ait eu peur lors de la ligature, ayant vu une forme de lion sur l’autel. Nos Sages disent de “Its’hak fut saisi d’une grande frayeur” (Genèse 27,33) qu’il eut deux frayeurs : sur l’autel et ici.

עקב אשר שמע אברהם בקולי. מכאן הוכיחו רז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו לפי שהוא חי קע"ה שנה ושמע בקולו מנין עק"ב שנים אם כן בן שלש שנים הכירו.

« Parce qu’Avraham a écouté Ma voix. » Nos Sages en ont déduit qu’Avraham reconnut son Créateur à trois ans : il vécut cent soixante-quinze ans et écouta Sa voix pendant cent soixante-douze ans, valeur d’éqev. Il Le reconnut donc à trois ans.

וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. ע"ד הפשט יאמר זה על מצות שנצטוו בני נח, כי מצותי הם גזל ושפיכות דמים, וחקותי אבר מן החי וכלאים של בהמה והרכבת האילן, ותורותי דינין וע"ז, שאלו כולן נצטוו בהם בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן, וכמו שאמרו רז"ל מסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פרקי הוה, ומשמרתי שהזכיר תחלה יאמר על שניות לעריות של בני נח.

« Il garda Ma garde, Mes commandements, Mes lois et Mes enseignements. » Selon le sens simple, il s’agit des commandements des descendants de Noa’h. “Mes commandements” : vol et effusion de sang ; “Mes lois” : membre prélevé sur le vivant, croisements d’animaux et greffes d’arbres ; “Mes enseignements” : justice et idolâtrie. Avraham gardait la volonté de son Créateur jusque dans les précisions et rigueurs de ces commandements. Nos Sages disent que son traité sur l’idolâtrie comportait quatre cents chapitres. “Ma garde”, mentionnée d’abord, désigne les unions interdites supplémentaires pour les descendants de Noa’h.

אבל דעת רז"ל ששמר כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים תרי"ג מצות בשכל, וזהו שאמר מצותי חוקותי ותורותי כי לג' חלקים יתחלקו תרי"ג מצות, והם מצות קלות מקובלות הנקראות עדות, והמצות שהן גזרת המלך ואין לנו בהם טעם והם נקראים חקים, והמצות המושכלות הנקראות משפטים, וזהו לשון הכתוב (דברים ו׳:כ׳) מה העדות והחקים והמשפטים, גם לשון הכתוב בכאן מצותי חקותי ותורתי כי המשפטים נקראים תורה, ועוד יכללו תורותי תורה שבכתב ושבעל פה.

Mais selon nos Sages, il garda toute la Torah avant son don et accomplit les six cent treize commandements par son intelligence. Ils se répartissent en trois catégories : commandements aisés reçus par tradition, appelés témoignages ; décrets du Roi dont la raison nous échappe, appelés lois ; commandements rationnels, appelés jugements. « Quels sont les témoignages, les lois et les jugements ? » (Deutéronome 6,20). Ici : “Mes commandements, Mes lois et Mes enseignements”, car les jugements sont appelés Torah. “Mes enseignements” inclut aussi Torah écrite et orale.

וכן דרז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין, וכן אמרו בפסוק (בראשית מ״ה:כ״א) ויתן להם יוסף עגלות, שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה, ויהיה פירוש משמרתי שבות לשבת.

Nos Sages ont ainsi enseigné qu’Avraham accomplissait même l’érouv des mets et celui des limites. Sur « Yossef leur donna des chariots » (Genèse 45,21), ils disent qu’il avait quitté son père alors qu’il étudiait avec lui le passage de la génisse à la nuque brisée. “Ma garde” désignerait alors les restrictions de repos du Chabbat.

ולדעה זו של רז"ל יש לתמוה כיון שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה היאך נשא יעקב שתי אחיות בחייהן, והקים מצבה, ועמרם נשא דודתו, ומשה רבינו ע"ה הקים י"ב מצבות, וכתב הרמב"ן ז"ל כי עקר עשיית המצות בארץ, והאבות שהיו מקיימי אותן עד שלא נתנה התורה בארץ היה אבל לא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם נשא דודתו חוצה לארץ, כי המצות משפט אלהי הארץ הם, והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, ומה שהיה יוסף שומר שבת במצרים והיה חוצה לארץ לפי שהשבת שקולה ככל המצות והיא מעידה על חידוש העולם.

Selon cette opinion, comment Yaakov put-il épouser deux sœurs vivantes et dresser une stèle, Amram épouser sa tante, et Moché dresser douze stèles ? Ramban explique que l’accomplissement des commandements concerne principalement la terre d’Israël. Les patriarches les gardaient avant le don de la Torah dans le pays, non à l’extérieur : Yaakov y épousa les deux sœurs, Amram sa tante. Les commandements sont les règles du Dieu de cette terre. Quant à la stèle, son interdiction fut introduite à une époque déterminée. Yossef gardait le Chabbat en Égypte parce qu’il équivaut à tous les commandements et témoigne de la création du monde.

ויזרע יצחק בארץ ההוא. ארץ קשה היתה והשנה ההיא שנת בצורת היתה ואעפ"כ וימצא מאה שערים, והמקום הזה שזרע שם גרר היה ושם אירעו לו נסים גדולים ונסתרים בענין הזריעה במצאו מאה שערים בארץ יבשה וצמאון אשר אין שם מים עד שהיה בעיניהם חדוש גדול כשהיו אומרים מצאנו מים.

« Its’hak sema dans cette terre. » La terre était difficile et l’année de sécheresse ; pourtant, il récolta au centuple. C’était à Guérar. De grands miracles cachés s’y produisirent : récolter au centuple dans une terre sèche et assoiffée, sans eau, au point que “nous avons trouvé de l’eau” leur paraissait une grande nouveauté.

מאה שערים. דרשו רז"ל בסוף מס' כתובות בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, בישובה של צוען בית סאה עושה שבעים כורין, דתניא אמר ר"מ אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים שנאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ה' כארץ מצרים, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים כצוען דהוו מרבי בה מלכי שנאמר (ישעיה ל ד) כי היו בצוען שריו, ואין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכיבי ואפילו הכי מבונה חברון אחד על ז' בצוען שנאמר (במדבר י״ג:כ״ב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו',

« Cent mesures. » À la fin de Ketoubot, nos Sages disent que, dans la bénédiction de la terre d’Israël, une surface d’un séa produit cinquante mille kor ; dans la région cultivée de Tsoan, elle en produit soixante-dix. Rabbi Méïr témoigne avoir vu dans la vallée de Beth Chéan une telle surface produire soixante-dix kor. L’Égypte est la meilleure des terres : “Comme le jardin de l’Éternel, comme le pays d’Égypte” (Genèse 13,10). Tsoan est la meilleure partie d’Égypte, où l’on élevait les rois : “Ses princes étaient à Tsoan” (Isaïe 30,4). ‘Hevron est la plus pierreuse des terres d’Israël, où l’on enterrait les morts ; pourtant, elle était sept fois mieux pourvue que Tsoan : “’Hevron avait été bâtie sept ans…” (Nombres 13,22).

ובאור הדבר כי ז' פעמים ע' כורין הם ת"צ כורין, והני מילי במקום שיש טרשין כחברון שאין בית סאה עושה אלא ת"צ כורין אבל במקום שאין טרשין כחברון יש להוסיף עד ת"ק, ומסיים בגמרא שמבונה אחד משבעה בצוען בלא ברכותיה אבל בברכותיה כתיב ויזרע יצחק וימצא ק' שערים, כלומר בברכותיה על אחד שבשאר השנים נתברך למאה, ק' פעמים ת"ק הרי חמשת רבוא.

Sept fois soixante-dix font quatre cent quatre-vingt-dix kor : rendement d’un séa de terre pierreuse comme ‘Hevron. Une terre non pierreuse atteint cinq cents. La Guemara conclut que le rapport de sept à un avec Tsoan concerne la terre sans ses bénédictions. Avec elles : “Its’hak sema et récolta au centuple”, soit cent pour une des autres années. Cent fois cinq cents font cinquante mille.

וכל הבארות אשר חפרו. יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח"כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק"ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק"ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז"ל.

« Tous les puits qu’ils avaient creusés. » Par jalousie, les Philistins bouchèrent ceux du temps d’Avraham, empêchant Its’hak d’en profiter pour ses cultures et ses troupeaux. Its’hak reprit le dessus, les recreusa et leur rendit les noms donnés par son père, pour l’honorer. Le récit en fait apparemment un mérite et enseigne à plus forte raison de ne pas changer la voie de ses pères : Its’hak ne changea même pas les noms des puits, combien moins leurs voies, coutumes et enseignements ! Peut-être son propre nom resta-t-il inchangé pour cela, mesure pour mesure, explique le Gaon.

ויש שפי' כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח"כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו', כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיהו ס״ה:ט״ו) ולעבדיו יקרא שם אחר.

Certains voient dans ces puits les convertis du temps d’Avraham, disposés à recevoir la foi comme les puits reçoivent l’eau. Ouvrir un cœur fermé à la foi est appelé creuser. Par jalousie, les Philistins les “bouchèrent” : ils fermèrent leurs cœurs et les ramenèrent à leur faute. Ils les “remplirent de terre” : à la sagesse et à la connaissance de l’Unité reçues d’Avraham, ils substituèrent leur mauvaise croyance. La mauvaise croyance ou le mauvais conseil est appelé poussière, comme “de la poussière dans sa bouche”. Its’hak les ramena ensuite au bien : “Its’hak recreusa les puits d’eau qui avaient été creusés du temps d’Avraham son père et que les Philistins avaient bouchés après la mort d’Avraham ; il leur donna des noms comme les noms…”. Telle est la voie des convertis : « Il appellera Ses serviteurs d’un autre nom » (Isaïe 65,15).

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. פירש הרמב"ן ז"ל מה שהאריכה התורה בספור הבארות הללו אין התועלת מגעת אלינו כל כך מזה ולא לכבוד גדול ליצחק, אבל טעם הספור לפי שהם רמז על העתיד, כי באר מים חיים רמז לבית המקדש שכתוב (ירמיהו י״ז:י״ג) מקור מים חיים את ה', והבאר הראשון קרא שמו עשק רמז לבית ראשון שנתעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו, ויקרא שם השני שטנה שם קשה מן הראשון, רמז לבית שני שכתוב בו (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכו אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה.

« Les serviteurs d’Its’hak creusèrent dans le torrent et y trouvèrent un puits d’eau vive. » Ramban explique : ce long récit ne nous apporte pas en lui-même une grande utilité ni un grand honneur à Its’hak. Il annonce l’avenir : le puits d’eau vive représente le Temple, “l’Éternel, source d’eau vive” (Jérémie 17,13). Le premier, Éseq, évoque le premier Temple : ils contestèrent avec nous, multiplièrent querelles et guerres jusqu’à sa destruction. Le deuxième, Sitna, porte un nom plus dur : le deuxième Temple, à propos duquel “au commencement du règne d’Assuérus, ils écrivirent une accusation contre les habitants de Yehouda et de Jérusalem” (Ezra 4,6). Ils furent constamment nos adversaires jusqu’à sa destruction et notre exil funeste.

ויש לך להתעורר בשם הבאר הזה כי שם נמצא השטן שהוא שרו של עשו המשטין עלינו תמיד, וקרא שם הבאר הג' שיבנה במהרה בימינו רחובות. והזכיר ויעתק משם ובאורו ויעתק שכלו מן הבית השני והשתכל בבנין הבית השלישי, זהו ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא את שמה רחובות, על שם שכתוב בבית שלישי העתיד (יחזקאל מ״א:ז׳) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, והוא יעשה בלא ריב ומצה והקב"ה ירחיב את גבולנו שנאמר (דברים י״ב:כ׳) ואם ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך שהוא מדבר לעתיד ע"כ.

Considère le nom de ce puits : on y trouve Satan, prince d’Éssav, notre accusateur constant. Le troisième, qui sera bientôt bâti de nos jours, est Re’hovot. “Il se déplaça de là” signifie qu’il détourna son intellect du deuxième Temple pour contempler le troisième : “Il creusa un autre puits, pour lequel ils ne se querellèrent pas, et l’appela Re’hovot”, comme “Il s’élargissait et tournait de plus en plus vers le haut” (Ézéchiel 41,7). Il sera édifié sans querelle et Dieu élargira nos frontières : “Si l’Éternel élargit ton territoire comme Il te l’a dit” (Deutéronome 12,20), qui parle de l’avenir. Fin de la citation.

ומה שהזכיר את ה' בבאר השלישי, ולא עשה כן בשתים הראשונות יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשר ודם ע"י שלמה וכורש אבל השלישי יהיה מעשה ה' ובנין שמים ולא ישלוט בו חרבן לכך הזכיר בו הש"י.

L’Éternel est mentionné pour le troisième puits, non pour les deux premiers : ceux-ci furent peut-être des constructions humaines, par Salomon et Cyrus ; le troisième sera œuvre de l’Éternel, construction céleste que la destruction ne dominera pas. C’est pourquoi le Nom y est mentionné.

ומצאתי מדרש סיוע לזה שכן דרשו רז"ל (שמואל ב ה׳:ז׳) וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, מפני מה נקראת על שמו של בשר ודם אלא לפי שהיה גלוי וידוע לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שבשר ודם בונין אותה ובשר ודם מחריבים אותה לכך נקרא על שמו של בשר ודם, אבל לעתיד לבא היא נקראת על שמו יתברך שנאמר (ישעיהו ס׳:י״ד) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו וגו' וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל.

J’ai trouvé un Midrash à l’appui : “David prit la forteresse de Sion, c’est la ville de David” (II Samuel 5,7). Pourquoi porte-t-elle le nom d’un mortel ? Le Roi des rois savait que des mortels la bâtiraient et la détruiraient. Mais dans l’avenir, elle portera Son Nom : « Les fils de tes oppresseurs viendront courbés vers toi, se prosterneront… et t’appelleront Ville de l’Éternel, Sion du Saint d’Israël » (Isaïe 60,14).

ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב"ר.

« Avimélekh vint vers lui de Guérar. » Meguérar évoque megourar : des excroissances lui étaient venues, c’est-à-dire plaies et blessures. Ainsi l’enseigne Beréchit Rabba.

מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הזכיר להם ג' ענינים, האחד מדוע באתם אלי מגרר לבאר שבע שאני בו עתה, השני ואתם שנאתם אותי להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי, הג' ותשלחוני מאתכם כלומר מגרר שהייתי מתישב שם שאמרתם לי לך מעמנו.

« Pourquoi êtes-vous venus vers moi, alors que vous m’avez haï et renvoyé de chez vous ? » Il formule trois points : pourquoi venir de Guérar à Beer Chéva, où je suis maintenant ? Vous m’avez haï pour ma réussite et mes nombreux troupeaux ; vous m’avez chassé de Guérar où je m’étais établi, en disant “Va-t’en de chez nous”.

השיבו על שלשתם, אתה אומר מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה' עמך, כלומר ראה בזריעה ראנו בבארות בכל פעולותיך ראינו הצלחתך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, התרגום מפרש מומתא דהות ביה אבהתנא תתקיים, אבל ר"י פירש המלות בענין אחר וז"ל תהי נא אלה בינותינו שלא נזיק זה לזה וזה הדבר יהיה נעלם בינינו ובינך שלא ידעו העולם שהמלך משביע לאיש אחד שלא יזיקנו ונפל פחדו עליו,

Ils répondirent aux trois. Pourquoi venir ? “Nous avons bien vu que l’Éternel était avec toi” : dans les semailles, les puits et toutes tes actions, nous avons vu ta réussite. “Qu’il y ait donc un serment entre nous, entre nous et toi.” Le Targoum explique : que le serment de nos pères subsiste. Mais R. Y. interprète autrement : qu’un engagement nous empêche de nous nuire, et que cela reste secret entre nous et toi, pour que le monde ignore que le roi, saisi de crainte devant un particulier, le fait jurer de ne pas lui nuire.

ומה שאתה אומר ואתם שנאתם אותי, ח"ו אם תעשה עמנו רעה וגו'. ומה שאתה אומר ותשלחוני מאתכם, ונשלחך בשלום ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו, א"ת שמא בארץ גרר היית מצליח ולא כן בשאר ארצות ובשאר מקומות אתה עתה ברוך ה', הלא אתה בבאר שבע ברוך ה' ובכל מקום ההצלחה תבא לקראתך.

Tu dis que nous t’avons haï : à Dieu ne plaise, “si tu nous faisais du mal, etc.” Tu dis que nous t’avons chassé : “Nous t’avons renvoyé en paix” ; quel grief as-tu donc ? Ne pense pas que ta réussite ne concernait que Guérar et non les autres lieux : “Tu es maintenant béni de l’Éternel”, ici à Beer Chéva aussi ; partout la réussite viendra à ta rencontre.

ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת. דרשו רז"ל כל ארבעים שנה היה עשו צד נשי אנשים ומענה אותן וכיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני בן ארבעים, ועל אומתו הזכיר אסף (תהילים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער, ודרשו רז"ל מה חזיר מראה טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך בני עשו גוזלין וחומסין ומראין עצמן כאלו הם עובדי הש"י,

« Éssav eut quarante ans et prit pour femmes Yehoudit fille de Beéri le Hittite, et Bassemat. » Nos Sages disent que pendant quarante ans il capturait les femmes d’autrui et les violentait. À quarante ans, il voulut imiter son père : mon père se maria à quarante ans, moi aussi. Assaf dit de sa nation : “Le sanglier de la forêt la ravage” (Psaumes 80,14). Comme le porc montre ses sabots en disant “Voyez, je suis pur”, les descendants d’Éssav volent et spolient en se présentant comme serviteurs de l’Éternel.

והיו נשי עשו חתיות והחתי משבעה עממין שנצטוו ישראל להחרימם שנאמר (דברים כ׳:י״ז) כי החרם תחרימם החתי האמורי וגו', והגיד הכתוב כי עשו הרשע לקח נשיו מזרע הרשעים וזהו שכתוב (תהילים קכ״ה:ה׳) והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון, כלומר מתחברים הם לפועלי האון ואז שלום על ישראל שלא יתערב זרע פסול בזרעם, והנה עשו הלך אחר מינו, ואמרו רז"ל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדין מחיקת שמא.

Ses femmes étaient hittites, des sept peuples qu’Israël devait vouer à la destruction : “Tu les voueras à la destruction, le Hittite, l’Amorréen…” (Deutéronome 20,17). Éssav prit donc ses femmes parmi les méchants : “Ceux qui détournent leurs voies, l’Éternel les conduira avec les fauteurs de mal” (Psaumes 125,5). Ils s’unissent à eux ; alors la paix est sur Israël, sans mélange de lignée indigne avec la sienne. Éssav suivit son espèce : “Ce n’est pas sans raison que l’étourneau alla près du corbeau : c’est son espèce.” Que celui dont le nom est effacé vienne épouser celle dont le nom est effacé.

ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם.

« Elles furent une amertume d’esprit pour Its’hak et Rivqa. » Notre langue appelle roua’h la volonté et la pensée, comme les Sages disent : savoir se conduire selon l’esprit de chacun. Chacune résistait à leur esprit, les irritait et agissait à l’encontre de leur volonté.

ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב' דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית י״ג:י״ד) אחרי הפרד לוט מעמו, ואמרו רז"ל ז"ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע"ז, ויצחק ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע"ז לפיכך ליצחק תחילה.

Dans le Midrash, morat roua’h évoque “faire monter l’esprit” : elles éloignaient l’esprit saint d’Its’hak et Rivqa. Il se retire pour deux raisons : les contrariétés et événements qui attristent l’homme — il ne réside pas dans la tristesse mais dans la joie — et la mauvaise compagnie, comme pour Avraham “après que Lot se fut séparé de lui” (Genèse 13,14). Nos Sages disent que Rivqa, fille de prêtres idolâtres, ne s’irritait pas de la souillure de l’idolâtrie ; Its’hak, fils de saints, y était sensible. Il est donc nommé en premier.

ותכהין עיניו מראות. ע"ד הפשט כהוי העינים מנהג הזקנה והכל נמשך על ויקרא. וכן מצינו ביעקב (בראשית מ״ח:י׳) ועיני ישראל כבדו מזוקן, גם באחיה השילוני (מלכים א י״ד:ד׳) כי קמו עיניו משיבו, ומה שכתוב במשה רבינו ע"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה היה זה נס.

« Ses yeux s’affaiblirent et ne virent plus. » Selon le sens simple, l’affaiblissement des yeux est habituel dans la vieillesse ; tout le passage conduit à « il appela ». On trouve de même chez Yaakov : « Les yeux d’Israël s’étaient alourdis de vieillesse » (Genèse 48,10), et chez A’hiya de Chilo : « Ses yeux étaient fixes à cause de sa vieillesse » (I Rois 14,4). Quant à ce qui est écrit de Moché notre maître, que la paix soit sur lui : « Son œil ne s’était pas affaibli et sa vigueur ne l’avait pas quitté », cela était un miracle.

וע"ד המדרש ותכהין עיניו מראות, אמרו בב"ר ע"י שנטל שחד מעשו כהו עיניו דכתיב (דברים ט״ז:י״ט) כי השחד יעור וגו', וזהו אזהרה לדיינין, א"ר יצחק ומה מי שנטל ממי שהוא חייב לו כהו עיניו הלוקח שחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה, וע"ז אמר הכתוב (שמות כ״ג:ח׳) ושחד לא תקח וגו',

Selon le Midrash, « ses yeux s’affaiblirent et ne virent plus ». Beréchit Rabba dit : parce qu’il avait reçu un présent corrupteur d’Éssav, ses yeux s’affaiblirent, ainsi qu’il est écrit : « Car le présent corrupteur aveugle… » (Deutéronome 16,19). C’est un avertissement aux juges. Rabbi Its’hak dit : si les yeux de celui qui reçut d’une personne qui lui devait quelque chose s’affaiblirent, combien plus en sera-t-il de celui qui reçoit d’une personne qui ne lui doit rien ! C’est à ce propos qu’il est écrit : « Tu ne recevras pas de présent corrupteur… » (Exode 23,8).

ד"א כדי שיטול יעקב את הברכות, ד"א מפני עשן ע"ז שהיו מקטרות נשי עשו לע"ז, ד"א כדי שלא יהא יוצא לחוץ ויאמרו עליו זה אביו של רשע, אמר הקב"ה אני מכהה את עיניו והוא יושב בבית, וזה שכתוב (משלי כ״ח:כ״ח) בקום רשעים יסתר אדם, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק דכתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, תלמיד רשע מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם וכתיב (מלכים א י״ד:ד׳) ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו,

Autre explication : afin que Yaakov reçoive les bénédictions. Autre explication : à cause de la fumée de l’idolâtrie, car les femmes d’Éssav brûlaient de l’encens aux idoles. Autre explication : pour qu’il ne sorte pas et qu’on ne dise pas : voici le père d’un méchant. Le Saint, béni soit-Il, dit : J’affaiblirai ses yeux et il restera chez lui. C’est ce qui est écrit : « Quand les méchants se lèvent, l’homme se cache » (Proverbes 28,28). De là, les Sages disent que quiconque élève un fils méchant ou forme un disciple méchant voit ses yeux s’affaiblir. Pour le fils méchant, on le déduit d’Its’hak : « Lorsque Its’hak fut vieux, ses yeux s’affaiblirent et ne virent plus. » Pour le disciple méchant, d’A’hiya de Chilo, qui forma Yérovam : « A’hiya ne pouvait voir, car ses yeux étaient fixes à cause de sa vieillesse » (I Rois 14,4).

ד"א ותכהין עיניו מראות בשכינה שהרי בשעה שנעקד ע"ג המזבח והציץ בשכינה ונגזר עליו אותה שעה שיכהו עיניו ולא רצה הקב"ה להענישו מיד שלא היתה דעתו אלא לנסות את אברהם, וזהו שאמר מראות ולא אמר מלראות מלשון מראות אלהים, ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטרין שלו תלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו מן החלון, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו אני מכריע את אוהבי אלא גוזר אני שיסתמו כל החלונות, כך כשהביט יצחק בשכינה בשעת העקדה אמר הקב"ה אם אני הורגו עכשיו אכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, זהו שאמר הכתוב (ישעיהו ה׳:כ״ג) מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו, ע"י שהיה יצחק מצדיק לעשו הרשע בשביל כי ציד בפיו לכך יסירו ממנו צדקת צדיקים, זה משה שכתוב בו (דברים ל״ד:ז׳) לא כהתה עינו ולא נס לחה וגו'.

Autre explication : ses yeux s’affaiblirent pour avoir contemplé la Présence divine. Lorsqu’il fut lié sur l’autel, il jeta un regard sur elle ; il fut alors décrété que ses yeux s’affaibliraient. Le Saint, béni soit-Il, ne voulut pas le punir immédiatement, car Son intention était seulement de mettre Avraham à l’épreuve. C’est pourquoi il est dit méreot, et non milreot, terme rapproché des « visions de Dieu ». Les Sages donnent cette parabole : un roi se promenait à l’entrée de son palais. Levant les yeux, il vit le fils de son ami qui l’observait par la fenêtre. Le roi dit : si je le tue maintenant, j’accablerai mon ami ; je décrète donc que toutes les fenêtres seront bouchées. De même, lorsque Its’hak contempla la Présence divine lors de la ligature, le Saint, béni soit-Il, dit : si Je le tue maintenant, J’accablerai Avraham Mon ami ; Je décrète donc que ses yeux s’affaibliront. C’est ce que dit l’Écriture : « Ils justifient le méchant pour un présent corrupteur et retirent au juste sa justice » (Isaïe 5,23). Parce qu’Its’hak justifiait Éssav le méchant, car il avait du gibier dans sa bouche, on lui retire la justice des justes : celle de Moché, dont il est écrit : « Son œil ne s’était pas affaibli et sa vigueur ne l’avait pas quitté… » (Deutéronome 34,7).

ויקרא את עשו בנו הגדול. אביו קרא גדול ואמו קראתו גדול הוא שכתוב ותקח את בגדי עשו בנה הגדול והקב"ה קראו קטן שנאמר (עובדיה ב) הנה קטן נתתיך בגוים, לקבל תורא טבחא, עשו גדול טבח גדול שנאמר (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום, ויעקב שנקרא קטן שנאמר (בראשית כז) ותקרא ליעקב בנה הקטן הקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול.

« Il appela Éssav, son fils aîné. » Son père le nomma grand, et sa mère aussi : « Elle prit les vêtements d’Éssav, son fils aîné. » Mais le Saint, béni soit-Il, le nomma petit : « Voici, Je t’ai rendu petit parmi les nations » (Ovadia 2). À la mesure du bœuf, l’abatteur : Éssav est grand, grand sera l’abattage, ainsi qu’il est écrit : « Car l’Éternel a un sacrifice à Botsra, un grand abattage au pays d’Édom » (Isaïe 34,6). Yaakov, appelé petit — « elle appela Yaakov, son fils cadet » (Genèse 27) —, le Saint, béni soit-Il, le nomma grand : « Quelle est la grande nation… » (Deutéronome 4,8).

ועתה שא נא כליך. פרט בכאן החרב והקשת כי כך דרך היוצא השדה שיחגור חרבו וקשתו שיצוד בו העופות זהו פשוטו, וירמוז ג"כ לזרעו שיהיו כלי הזיין שלהם.

« Maintenant, prends donc tes instruments. » Il précise ici l’épée et l’arc, car celui qui part aux champs ceint habituellement son épée et son arc, avec lequel il chasse les oiseaux. Tel est le sens simple. Il fait aussi allusion à sa descendance : ce seront leurs armes.

ובמדרש שא נא כליך זה מלכות בבל שנאמר (דניאל א׳:ב׳) ואת הכלים הביא בבלה, תליך זה מדי שנאמר (אסתר ז׳:י׳) ויתלו את המן, וקשתך זה יון שנאמר (זכריה ט׳:י״ג) כי דרכתי לי יהודה קשת וגו', וצא השדה זה אדום שנאמר (בראשית ל״ב:ד׳) ארצה שעיר שדה אדום.

Dans le Midrash : « Prends donc tes instruments » désigne le royaume de Babylone : « Il emporta les objets à Babylone » (Daniel 1,2). « Ton carquois », télyekha, désigne la Médie : « Ils pendirent Haman », vayitlou (Esther 7,10). « Ton arc » désigne la Grèce : « Car J’ai bandé pour Moi Juda comme un arc… » (Zacharie 9,13). « Sors aux champs » désigne Édom : « Au pays de Séïr, dans la campagne d’Édom » (Genèse 32,4).

וצודה לי ציד. צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה.

« Chasse pour moi du gibier. » Le mot est écrit tséda, avec un hé : il lui prescrivit l’abattage rituel et le mit en garde contre les cinq choses qui l’invalident.

ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי. אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז"ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי. ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע"כ רצה שתהיה סבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו.

« Prépare-moi des mets savoureux… afin que mon âme te bénisse. » En demandant ces mets, Its’hak ne visait pas le plaisir du corps et du goût, mais la joie et le délice de son âme. Lorsque les forces corporelles se renforcent, celles de l’âme s’éveillent ; grâce à la joie de l’âme, l’esprit saint repose sur lui. Les Sages disent ainsi : la Présence divine ne repose ni dans la paresse ni dans la tristesse, mais dans la joie, ainsi qu’il est écrit : « Lorsque le musicien jouait, la main de l’Éternel fut sur lui » (II Rois 3,15). C’est pourquoi il mentionne chaque fois l’âme avec la bénédiction : « Afin que mon âme te bénisse », « afin que ton âme me bénisse », « pour que mon âme te bénisse ». Il demanda des mets pour réjouir son âme, et non une harpe dont on jouerait selon l’usage des prophètes, parce qu’il allait lui accorder des bénédictions matérielles : la rosée du ciel, les terres grasses, beaucoup de blé et de vin. Il voulut donc que la cause de sa joie soit une nourriture appartenant au domaine même sur lequel porterait sa bénédiction.

והנה זה דוגמת מה שדרשו רז"ל מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן, והכל מדה כנגד מדה שתחול הברכה באותו מין עצמו בשכר ההבאה והנסוך,

Cela ressemble à l’enseignement de nos Sages : pourquoi la Torah dit-elle de verser devant Moi de l’eau à la fête ? Afin que les pluies de l’année soient bénies pour vous. Apportez devant Moi l’omer à Pessa’h, afin que les céréales des champs soient bénies pour vous ; apportez devant Moi les deux pains à Chavouot, afin que les fruits des arbres soient bénis pour vous. Tout répond à la mesure pour mesure : la bénédiction repose sur l’espèce même, en récompense de l’offrande et de la libation.

ואין כוונת רז"ל במאמר הזה שיהיה זה שכר עשיית המצות הללו ח"ו, שהרי אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלומר עקר השכר אינו בעוה"ז, אבל השכר הוא פירות המצוה שאדם אוכל בעוה"ז במין המצוה בעצמה והקרן קיימת לעוה"ב, וכענין שארז"ל כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכיוצא בהן, שאין עיקר השכר משתלם לו בעוה"ז אלא פירות המצוה במינה.

Nos Sages ne veulent pas dire que cela serait la récompense de l’accomplissement de ces commandements, à Dieu ne plaise ! Ils disent en effet : « La récompense d’un commandement n’existe pas en ce monde », c’est-à-dire que la récompense essentielle n’est pas en ce monde. Cette récompense-ci constitue les fruits du commandement que l’homme mange ici-bas, dans le domaine du commandement même, tandis que le capital subsiste pour le monde à venir. Ainsi disent-ils : quiconque veille aux tsitsit mérite un beau vêtement ; quiconque veille à la mezouza mérite une belle demeure ; celui qui veille à la sanctification du jour mérite de remplir des jarres de vin, et ainsi de suite. La récompense essentielle ne lui est pas versée ici-bas, mais seulement les fruits du commandement, dans son espèce même.

שני גדיי עזים טובים. לא צותה עליו בשני גדיי עזים דרך מקרה אלא בכונה ידועה וז"ש במדרש שני גדיי עזים טובים וכי מאכלו של יצחק שני גדיים היו, א"ר ברכיה שני גדיי עזים טובים, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידם תטול הברכות, טובים לבניך שעל ידם יתכפרו ביום הכפורים, אמר טובים לך שע"י אלו זכה יעקב ונתגבר על עשו שהיה שעיר, שנא' הן עשו אחי איש שעיר, טובים לבניך אלו שעירי יום הכפורים שמתכפרים ישראל מן החטא על ידם ונצולים משרו של עשו שלא יקטרג, וזשארז"ל (ויקרא ט"ו) ונשא השעיר זה עשו, את כל עונותיו עונות תם,

« Deux bons chevreaux. » Elle ne lui prescrivit pas deux chevreaux par hasard, mais avec une intention déterminée. Le Midrash dit : « Deux bons chevreaux » : Its’hak mangeait-il donc deux chevreaux ? Rabbi Bérakhia dit : « Deux bons chevreaux », bons pour toi et bons pour tes fils. Bons pour toi, car par eux tu prendras les bénédictions ; bons pour tes fils, car par eux ils obtiendront l’expiation au jour de Kippour. « Bons pour toi » : grâce à eux Yaakov mérita de l’emporter sur Éssav, qui était velu : « Voici, mon frère Éssav est un homme velu. » « Bons pour tes fils » : ce sont les boucs du jour de Kippour, par lesquels Israël obtient l’expiation du péché et échappe à l’accusation du prince d’Éssav. Les Sages disent ainsi : « Le bouc portera », c’est Éssav ; « toutes ses fautes », les fautes de l’homme intègre.

והמטעמים שצותה בהן רבקה ליעקב לא היו מן החיות השוכנות בשדה כי אם מן הדברים השוכנים בישוב, והוא שאמרה לו לך נא אל הצאן לפי שיעקב הי' איש תם יושב אהלים ומואס בחרב כי לא כאלה חלק יעקב, גם זרעו מקבלי התורה לא נאמר להם להקריב מן החיה כי אם מן הבהמה שנא' (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו':

Les mets que Rivqa prescrivit à Yaakov ne provenaient pas des bêtes sauvages vivant dans les champs, mais des animaux vivant dans les lieux habités. C’est pourquoi elle lui dit : « Va donc au troupeau », car Yaakov était un homme intègre demeurant sous les tentes, qui rejetait l’épée : « La part de Yaakov n’est pas comme celles-là. » De même, sa descendance, qui reçut la Torah, ne fut pas invitée à offrir des bêtes sauvages, mais des animaux domestiques : « Lorsqu’un homme parmi vous offrira un sacrifice à l’Éternel, parmi les animaux domestiques… » (Lévitique 1).

אנכי עשו בכורך. וכן אתה זה בני עשו ויאמר אני, אין ספק שכל דבריו של יעקב אין בהם כי אם אמת, וכן הנביא מעיד עליו (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב, והוא שאמר (בראשית כ״ח:כ״ב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והיו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה שאמר עליהם כראובן ושמעון יהיו לי נמצא שהם י"ד, הוצא מהן ארבעה בכורות לד' אמהות שאין קדש מוציא קדש נשארו עשרה ושבט לוי הוא העשירי שהבדילו הקב"ה לשרתו ולברך בשמו הרי שנתאמתו דבריו,

« Je suis Éssav ton premier-né. » De même : « Es-tu bien mon fils Éssav ? Il dit : Je le suis. » Il ne fait aucun doute que toutes les paroles de Yaakov ne contiennent que vérité. Le prophète en témoigne : « Tu donneras la vérité à Yaakov » (Michée 7,20). Il avait dit : « De tout ce que Tu me donneras, je T’en donnerai la dîme » (Genèse 28,22). Il eut douze fils, auxquels s’ajoutent Éphraïm et Menaché, dont il dit : « Ils seront à moi comme Réouven et Chim’on » : cela fait quatorze. Retranches-en les quatre premiers-nés des quatre mères, car ce qui est saint n’acquitte pas ce qui est saint : il en reste dix. La tribu de Lévi est la dixième, que le Saint, béni soit-Il, sépara pour Le servir et bénir en Son Nom. Ses paroles se sont donc vérifiées.

גם בכאן כשאמר אנכי עשו בכורך רצה בו אנכי במקום עשו ובכורך כלו' לבכורה ובשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו, וע"כ היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה, והוא מכחו בא לבכורה ולכל הראוי לה והבא מכחו של חברו הרי הוא כמוהו ועומד במקומו, שהרי המלאך כשהיה מדבר עם הנביא היה אומר אני ה', וכן הנביא כשהיה מדבר עם ישראל, ומפורש מצינו שאמר המלאך ליעקב אנכי האל בית אל כי ידבר בלשון שולחו ומזה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, שאילו היה אומר אנכי עשו ושותק היה דבורו בלתי אמתי, ומפני זה הזכיר בכורך כי בסבת הבכורה הוא בא במקום עשו, וכ"א אתה זה בני עשו, כלו' שיש לי לברך, ויאמר אני לא אמר אני עשו אלא אני, כלו' אני הוא שאתה ראוי לברך.

Ici encore, en disant « Je suis Éssav ton premier-né », il voulait dire : je suis à la place d’Éssav, et « ton premier-né » signifie pour le droit d’aînesse. C’est en raison de ce droit qu’Its’hak voulait bénir Éssav. Les bénédictions revenaient donc à Yaakov à sa place, puisqu’il lui avait déjà acheté le droit d’aînesse. Il venait en vertu de son droit pour l’aînesse et tout ce qui lui revient. Celui qui vient en vertu du droit de son prochain est comme lui et tient sa place. Ainsi, l’ange parlant au prophète disait : « Je suis l’Éternel », et de même le prophète parlant à Israël. Nous trouvons explicitement que l’ange dit à Yaakov : « Je suis le Dieu de Beth-El », car il parle dans le langage de Celui qui l’envoie. C’est en ce sens que Yaakov dit : « Je suis Éssav ton premier-né ». S’il avait dit « Je suis Éssav » puis s’était tu, sa parole n’aurait pas été vraie. Il ajouta donc « ton premier-né », car c’était à cause de l’aînesse qu’il venait à la place d’Éssav. De même : « Es-tu bien mon fils Éssav ? », c’est-à-dire celui que je dois bénir ; il répondit « Je le suis », sans dire « Je suis Éssav », mais : je suis celui que tu dois bénir.

ומש"א עשיתי כאשר דברת אלי והוא לא דבר כי אם לעשו, מלת אלי כמו בשבילי ולטובתי כי לולא שיצוה לעשו לא שמעה רבקה ולא צותה ליעקב, ומה שאמר ואכלה מצידי והוא לא צד כלל, מלת מצידי ממזוני שאני מביא לך לידה כמנין שכ' (יהושע ט׳:י״ד) ויקחו האנשים מצידם שפירושו ממזונם:

Quant à « J’ai fait comme tu m’as dit », alors qu’il n’avait parlé qu’à Éssav, le mot élaï signifie : pour moi et pour mon bien. S’il n’avait pas donné d’ordre à Éssav, Rivqa ne l’aurait pas entendu et n’aurait pas donné d’ordre à Yaakov. Quant à « mange de mon gibier », alors qu’il n’avait rien chassé, mitsédi signifie : de la nourriture que je t’apporte, comme dans « Les hommes prirent de leurs provisions » (Josué 9,14), qui signifie de leur nourriture.

קום נא שבה. ועשו אמר יקום אבי, אמרו במדרש יעקב דבר בלשון כבוד בלשון תחנה קום נא שבה, נתן לו הקב"ה שכרו באותו לשון, שכן משה שהוא מזרעו אמר (במדבר י') קומה ה', שובה ה', אבל עשו אמר בלשון גסות הרוח יקום אבי ויאכל והקב"ה נתן לו עונשו באותו לשון עצמו שנא' (תהילים ס״ח:ב׳) יקום אלהים יפוצו אויביו:

« Lève-toi donc, assieds-toi. » Éssav dit, lui : « Que mon père se lève. » Le Midrash enseigne : Yaakov parla avec respect, sur le ton de la supplication : « Lève-toi donc, assieds-toi. » Le Saint, béni soit-Il, lui accorda sa récompense dans les mêmes termes : Moché, son descendant, dit ainsi : « Lève-Toi, Éternel », « Reviens, Éternel » (Nombres 10). Mais Éssav parla avec arrogance : « Que mon père se lève et mange. » Le Saint, béni soit-Il, lui infligea sa punition dans ces mêmes termes : « Que Dieu se lève, que Ses ennemis se dispersent » (Psaumes 68,2).

הקול קול יעקב. אמרו במדרש אין יעקב שליט אלא בקולו שנא' הקול קול יעקב, ואין עשו שליט אלא בידיו שנא' והידים ידי עשו, וכ"כ (תהלים כ') אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר וכן אמר משה למלך אדום (במדבר כ') ונצעק אל ה' וישמע קולנו,

« La voix est la voix de Yaakov. » Le Midrash enseigne : Yaakov ne domine que par sa voix, ainsi qu’il est dit : « La voix est la voix de Yaakov » ; Éssav ne domine que par ses mains : « Les mains sont les mains d’Éssav. » Il est aussi écrit : « Ceux-ci invoquent les chars, ceux-là les chevaux ; nous, nous invoquons le Nom de l’Éternel notre Dieu » (Psaumes 20). Moché dit de même au roi d’Édom : « Nous avons crié vers l’Éternel et Il a entendu notre voix » (Nombres 20).

א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו כל אומות העולם אצלו א"ל תאמין שאנו יכולין להזדווג לאומה זו, א"ל לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם אתם מוצאים תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם ואם לאו אתם יכולים להם שכך הבטיחם אביהם הקול קול יעקב בזמן שיעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו:

Rabbi Abba bar Kahana dit : il ne s’est pas levé dans le monde de philosophes comparables à Bil’am fils de Béor et à Avnimos le tisserand. Toutes les nations du monde se rendirent auprès de ce dernier et lui dirent : crois-tu que nous puissions affronter cette nation ? Il leur répondit : allez parcourir leurs synagogues et leurs maisons d’étude. Si vous y trouvez des enfants faisant entendre leur voix, vous ne pourrez rien contre eux ; sinon, vous le pourrez. Car leur père leur a donné cette assurance : « La voix est la voix de Yaakov » : lorsque Yaakov fréquente les synagogues et les maisons d’étude, les mains ne sont pas les mains d’Éssav.

גם ברוך יהיה. מכל, ואמר כן להורות כי המתברך בארץ מפי האבות כמתברך מפי אלהי אמן (ישעיה סה, טז).

« Aussi sera-t-il béni. » De tous. Il parla ainsi pour enseigner que celui qui reçoit sur terre une bénédiction de la bouche des patriarches est comme celui qui est béni par la bouche du Dieu de vérité (Isaïe 65,16).

ובמדרש ויחרד יצחק חרדה, שתי חרדות חרד יצחק אחת ע"ג המזבח ואחת כאן, והזכיר עד מאד לומר שחרדה זו גדולה מאותה חרדה שחרד ע"ג המזבח.

Dans le Midrash : « Its’hak fut saisi d’un tremblement. » Its’hak éprouva deux tremblements : l’un sur l’autel, l’autre ici. L’expression « extrêmement » indique que ce tremblement-ci fut plus grand que celui qu’il éprouva sur l’autel.

ובב"ר אפשר מי שיש לו שני בנים אחד נכנס ואחד יוצא והוא חרד אתמהא אלא בשעה שנכנס עשו נכנס עמו גיהנם, ר' נתן בשם ר' אחא התחילו כותלי הבית מרתיעין, הוא שאמר מי איפוא מי הוא שעתיד לאפות כאן אני ובני, אמר לו הקב"ה לא אתה ולא בנך אלא הוא הצד ציד הוא הלך לצוד ונצוד, ע"כ.

Dans Beréchit Rabba : est-il possible qu’un homme ayant deux fils tremble parce que l’un entre et l’autre sort ? C’est étonnant ! Mais lorsque Éssav entra, la Géhenne entra avec lui. Rabbi Nathan, au nom de Rabbi A’ha, dit : les murs de la maison commencèrent à trembler. C’est pourquoi il dit : « Qui donc ? », mi éfo : qui sera donc rôti ici, moi et mon fils ? Le Saint, béni soit-Il, lui répondit : ni toi ni ton fils, mais celui qui a chassé du gibier. Il partit chasser et fut pris lui-même. Fin de la citation.

ולכה אפוא מה אעשה בני. הכתוב הזה יורה שיעקב נתברך בפסוק "ויתן לך" ברכה שלמה כוללת הגוף והנפש, כי דגן ותירוש ומשמני הארץ הם בפשטן בברכת הגוף והם רומזים ג"כ בברכת הנפש, שאילו היתה הכונה בדגן תירוש של שבעת עממין בלבד מדוע יאמר ולכה אפוא מה אעשה בני, כי בודאי גם לעשו ברך בטל השמים ומשמני הארץ, אלא הכונה שברכו ברכה כפולה בברכת הגוף והנפש ולא נשאר לעשו שלום.

« Et pour toi, que ferai-je donc, mon fils ? » Ce verset enseigne que Yaakov reçut, dans le verset « Qu’Il te donne », une bénédiction complète englobant le corps et l’âme. Le blé, le vin et les terres grasses sont, selon leur sens simple, une bénédiction corporelle, et ils font aussi allusion à la bénédiction de l’âme. Si le blé et le vin désignaient seulement ceux des sept peuples, pourquoi dirait-il : « Et pour toi, que ferai-je donc, mon fils ? » Car il bénit assurément Éssav lui aussi par la rosée du ciel et les terres grasses. Il lui accorda donc une double bénédiction, du corps et de l’âme, et il ne resta pas de paix pour Éssav.

ומה שנכתב ולכה בתוספת ה"א לרמוז על חמשה בנים שהיו לעשו, אליפז רעואל יעוש יעלם קרח, וע"כ אמר ולכה כלומר ולחמשה בנים שלך מה אעשה כבר נתתי אתכם לו לעבדים.

Le mot oulekha est écrit avec un hé supplémentaire pour faire allusion aux cinq fils d’Éssav : Éliphaz, Réouel, Yeouch, Ya’lam et Qora’h. Il dit donc oulekha, c’est-à-dire : pour tes cinq fils, que puis-je faire ? Je vous ai déjà donnés à lui comme serviteurs.

הנה משמני הארץ. לא תמצא בברכת עשו זכרון הש"י, אבל בברכת יעקב הזכיר ויתן לך האלהים, וזה יורה כי נתן לעשו משמנים וטל ולא במתת אלהים כמו ביעקב אלא בדרך מסלות הכוכבים ומזלות אשר זרעו של עשו מסורין להם, ונתנם לו לזמן, וזהו לשון מושבך כלומר בעוד שתשב בארץ, כלשון האמור בבני הקיני (במדבר כ״ד:כ״א) איתן מושבך, ירמוז בשניהם כליון בסופם, והזכיר בו לשון הנה שהוא לשון הזמנה, וכן מצינו בישמעאל (בראשית י״ז:כ׳) הנה ברכתי אותו, וזה מורה שאין ברכתם אלא בעניני העוה"ז,

« Voici, des terres grasses… » Tu ne trouveras aucune mention du Nom divin dans la bénédiction d’Éssav, tandis que dans celle de Yaakov il dit : « Que Dieu te donne. » Cela enseigne qu’il donna à Éssav les terres grasses et la rosée, mais sans que ce soit un don de Dieu comme pour Yaakov : ce fut par les cours des étoiles et des constellations, auxquels la descendance d’Éssav est soumise. Il les lui donna pour un temps. Tel est le sens de « ta demeure » : tant que tu demeureras sur terre, comme ce qui est dit des fils du Qéni : « Solide est ta demeure » (Nombres 24,21). Dans les deux cas, il fait allusion à leur anéantissement final. Il emploie à son sujet hinné, « voici », terme de mise à disposition. Nous trouvons de même à propos d’Ichmaël : « Voici, Je l’ai béni » (Genèse 17,20). Cela montre que leur bénédiction ne concerne que les affaires de ce monde.

ועוד שאין ברכתו של עשו אלא כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, כי הברכות היו על תנאי ככל יעודי התורה שהם על תנאי, ועל זה נאמר ויתן לך האלהים, בדין אם אתה ראוי יתן ואם אינך ראוי לא יתן אלא יהיו של עשו, זהו שאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, ואם כן אין הברכות לעשו מזומנות בעוה"ז אלא כשאין ישראל ראוים.

De plus, la bénédiction d’Éssav ne s’applique que lorsque Israël n’accomplit pas la volonté du Maître du monde. Les bénédictions étaient conditionnelles, comme toutes les promesses de la Torah. C’est pourquoi il est dit : « Que Dieu te donne » : selon le jugement, si tu en es digne, Il donnera ; sinon, Il ne donnera pas, et elles appartiendront à Éssav. Tel est le sens de : « Lorsque tu t’affranchiras, tu briseras son joug de dessus ton cou. » Ainsi, les bénédictions ne sont à la disposition d’Éssav en ce monde que lorsque Israël n’en est pas digne.

ועל חרבך תחיה. לפי אומנותו שהיה איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כחו גדול על החורבן והחרב וע"כ זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא הכח הממית מיוחסת לו החרב מן העולם.

« Tu vivras par ton épée. » En raison de son métier, puisqu’il était un homme des champs qui chassait dans les déserts et les lieux de ruine et de désolation, il convenait qu’il reçoive la bénédiction de l’épée. Mars, qui appartient aux verseurs de sang, exerce une grande puissance sur la ruine et l’épée ; c’est pourquoi la descendance d’Éssav hérite de l’épée. À son prince, qui est la puissance donnant la mort, l’épée est attribuée depuis toujours.

ומן הטעם הזה מנעה התורה החרב והברזל במשכן ובמקדש, במשכן כתיב (שמות כ״ה:ג׳) זהב וכסף ונחשת ולא היה שם ברזל כלל, ובבהמ"ק כתיב (מלכים א ו׳:ז׳) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובהמ"ק קיום העולם.

Pour cette raison, la Torah exclut l’épée et le fer du Tabernacle et du Temple. Pour le Tabernacle, il est écrit : « Or, argent et cuivre » (Exode 25,3), et il n’y avait là aucun fer. Pour le Temple, il est écrit : « Ni marteaux, ni hache, aucun outil de fer ne fut entendu dans la Maison pendant sa construction » (I Rois 6,7). Car le fer est l’épée, qui détruit le monde, tandis que le Temple maintient le monde.

ואת אחיך תעבוד. כשיעקב ראוי, והיה כאשר תריד. כשאינו ראוי, ופרקת עולו מעל צוארך. וזה כוונת אונקלוס שתרגם כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא.

« Tu serviras ton frère » : lorsque Yaakov en est digne. « Lorsque tu t’affranchiras » : lorsqu’il n’en est pas digne. « Tu briseras son joug de dessus ton cou. » Telle est l’intention d’Onqelos, qui traduit : lorsque ses fils transgresseront les paroles de la Torah.

ויאמר עשו בלבו. דרז"ל הרשעים ברשות לבם, (תהילים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א י״ב:כ״ו) ויאמר ירבעם בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם (ש"א א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א׳:ח׳) וישם דניאל על לבו, דומים לבוראם (בראשית ח׳:כ״א) ויאמר ה' אל לבו.

« Éssav dit en son cœur. » Nos Sages enseignent : les méchants sont au pouvoir de leur cœur : « L’insensé dit en son cœur » (Psaumes 14,1), « Éssav dit en son cœur » (Genèse 27), « Yérovam dit en son cœur » (I Rois 12,26). Mais les justes ont leur cœur en leur pouvoir : « Hanna parlait à son cœur » (I Samuel 1), « David dit à son cœur » (ibid., 27), « Daniel plaça sur son cœur » (Daniel 1,8). Ils ressemblent à leur Créateur : « L’Éternel dit à Son cœur » (Genèse 8,21).

יקרבו ימי אבל אבי. ולא רצה להרגו בחיי אביו כי פחד בנפשו פן יקלל אותו ותהפך לו הברכה לקללה, ולפי שנתחבא יעקב מפחד עשו והלך מחוץ לעיר ע"כ הוצרכה רבקה לשלוח בעדו אל המקום אשר הוא שם

« Que les jours du deuil de mon père approchent. » Il ne voulut pas le tuer du vivant de son père, car il craignait pour lui-même que celui-ci ne le maudisse et que sa bénédiction ne se change en malédiction. Comme Yaakov s’était caché par crainte d’Éssav et était parti hors de la ville, Rivqa dut envoyer le chercher à l’endroit où il se trouvait.

עד אשר תשוב חמת אחיך. על הבכורה.

« Jusqu’à ce que la fureur de ton frère s’apaise » : au sujet du droit d’aînesse.

עד שוב אף אחיך. על הברכה, וע"כ הזכיר הכ' ב' חמות:

« Jusqu’à ce que la colère de ton frère se détourne » : au sujet de la bénédiction. C’est pourquoi l’Écriture mentionne deux colères.

קצתי בחיי מפני בנות חת. תמצא ק' של קצתי זעירי במסורה, וטעם הדבר מפני שראתה רבקה ברוה"ק שעתיד הבית וההיכל ליחרב שהיה מאה אמה מפני עון שיתחתנו ישראל בבנות הארץ,

« J’ai pris ma vie en dégoût à cause des filles de Heth. » Tu trouveras dans la Massora que le qof de qatsti est petit. La raison en est que Rivqa vit par l’esprit saint que la Maison et le Sanctuaire, dont la dimension était de cent coudées, seraient détruits à cause du péché d’Israël qui s’allierait par mariage aux filles du pays.

וכנגדה מצינו בספר תהילים ק' רבתי הוא שכ' (תהלים פ"ד) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה לפי שדוד המלך הכין כסף וזהב לרוב לבנין בית המקדש והיה מתפלל על בנין הבית וההיכל שיהיה מאה אמה שכבר היה יודע השעור הזה ברוח הקודש עם שאר שעורי כל הכלים, הוא שאמר (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית:

En regard, nous trouvons dans le livre des Psaumes un grand qof : « Même l’oiseau a trouvé une maison, et l’hirondelle un nid pour elle » (Psaumes 84). Car le roi David avait préparé beaucoup d’argent et d’or pour la construction du Temple, et il priait pour la construction de la Maison et du Sanctuaire qui mesurerait cent coudées. Il connaissait déjà cette mesure par l’esprit saint, avec toutes les autres dimensions des ustensiles, comme il dit : « Tout cela, par écrit, de la main de l’Éternel sur moi : Il m’a donné l’intelligence de tout l’ouvrage du modèle » (I Chroniques 28,19).

וישלח יצחק את יעקב. יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ"ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ"ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא"כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן:

« Its’hak envoya Yaakov. » Il faut demander : puisqu’il partit à leur demande et qu’ils l’avaient dispensé de ses obligations envers eux, pourquoi fut-il puni pour le commandement d’honorer père et mère lorsqu’il s’attarda vingt-deux ans, Yossef étant séparé de lui pendant vingt-deux années correspondantes ? On peut répondre qu’ils avaient l’intention qu’il épouse Léa et revienne aussitôt qu’on l’enverrait chercher. Mais il porta ses regards sur Ra’hel, la plus jeune, en raison de sa beauté, et dit : « Je te servirai sept ans pour Ra’hel » (Genèse 28). Tout le temps qu’il s’attarda fut donc de son plein gré, et c’est pourquoi il fut puni par une durée correspondante.

וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת מבנותיו של לבן ומפני זה אמר אל לבן כי כן צוה לו אביו קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ומ"ש אחי רבקה אם יעקב ועשו וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה ורבקה אם יעקב ועשו.

« Il alla à Paddan-Aram, chez Lavan fils de Betouel l’Araméen. » En s’y rendant, son intention était d’épouser l’une des filles de Lavan ; c’est pourquoi il dit « chez Lavan ». Son père lui avait en effet ordonné : « Lève-toi, va à Paddan-Aram, dans la maison de Betouel, père de ta mère, et prends-y une femme parmi les filles de Lavan, frère de ta mère. » Quant aux mots « frère de Rivqa, mère de Yaakov et d’Éssav », ne savions-nous donc pas que Lavan était le frère de Rivqa et que Rivqa était la mère de Yaakov et d’Éssav ?

אבל ע"ד הפשט כוון הכ' בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע ז"ש אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה כי אחי רבקה הוא אחי הצדיקה וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן,

Selon le sens simple, l’Écriture vise ici à honorer Yaakov. S’il alla s’allier par mariage à un méchant fils de méchant, comme le disent les mots « chez Lavan fils de Betouel l’Araméen », ne t’en étonne pas : il est le frère de Rivqa, le frère de la juste, et ses filles peuvent ressembler à la sœur de leur père.

אח"כ הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואעפ"כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כ"א על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכ' (בראשית כ״ה:כ״ח) ורבקה אוהבת את יעקב.

Ensuite, elle ajoute à la louange de Rivqa qu’elle était la mère de Yaakov et d’Éssav. Elle aurait dû les aimer également, car ils étaient les fils qu’elle avait enfantés. Elle aurait même dû aimer Éssav davantage que Yaakov, car telle est l’habitude des mères envers le premier-né. Pourtant, Rivqa plaça principalement son amour sur Yaakov, parce qu’elle voyait la beauté de ses qualités, comme il est écrit : « Rivqa aimait Yaakov » (Genèse 25,28).

ומפי הרב מורי שמעתי כי מה שהוסיף אם יעקב ועשו כוון הכ' לומר כי מה ששלחתו רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינו רוצה שיגיע זל"ז כי אם יעקב ועשו היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכש"כ שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו:

J’ai entendu de la bouche de mon maître que, par l’ajout « mère de Yaakov et d’Éssav », l’Écriture veut dire que Rivqa envoya intentionnellement Yaakov chez son frère Lavan : c’était un lieu où la parenté était égale pour tous deux, et elle ne voulait pas que l’un porte atteinte à l’autre, puisqu’elle était la mère de Yaakov et d’Éssav. Lavan non plus ne consentirait pas à ce que Yaakov nuise à Éssav si Yaakov s’y rendait ; à plus forte raison ne consentirait-il pas à ce qu’Éssav nuise à Yaakov, venu chez lui sous son toit.

וע"ד חכמת הטבע אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כאו"א, אבל יעקב ועשו הי' הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת ומטעם זה היה הרצון בבטן כענין שכ' (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו לומר סובלנית זו מי היתה:

Du point de vue de la science naturelle, « mère de Yaakov et d’Éssav » : il est connu que lorsque deux enfants naissent jumeaux, chacun se forme séparément, dans sa propre enveloppe fœtale. Mais pour Yaakov et Éssav, le grand prodige fut que tous deux se formèrent dans une seule enveloppe fœtale. C’est pour cette raison qu’eut lieu dans le ventre le heurt évoqué par : « Les enfants se heurtaient en son sein » (Genèse 25,22). Il fallut donc dire : « frère de Rivqa, mère de Yaakov et d’Éssav », pour faire connaître qui était cette femme capable de supporter cela.

בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען. מעשה אבות יעשו בנים וע"כ צוה שלא יקח מבנות כנען כי אם ממשפחתו ומבית אביו כמו שצוה עליו אברהם אביו:

« Lorsqu’il le bénit, il lui ordonna : tu ne prendras pas de femme parmi les filles de Canaan. » Les fils accompliront les actes des pères. C’est pourquoi il lui prescrivit de prendre une femme de sa famille et de la maison de son père, plutôt que des filles de Canaan, comme son père Avraham le lui avait prescrit.

ומה שחזר וברכו עוד הוא שאמר ויברך אותו ויצוהו וחזר הברכה כמה פעמים שאמר כי ברך יצחק את יעקב ואמר עוד בברכו אותו, כדי לקיים לחתום הענין משלם שלא תאמר שנתברך תחלה שלא מדעת לכך חזר כאן וברכו ברצונו, וז"ש בב"ר לפי שהיו הברכות מפוקפקות והיכן נתאוששו בידו כאן, ויברך אותו, אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר שאילולא שרמה יעקב את אביו לא נטל הברכות ת"ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ע"כ.

Il le bénit encore une fois, comme il est dit : « Il le bénit et lui donna un ordre. » L’Écriture répète plusieurs fois la bénédiction : « Its’hak avait béni Yaakov », puis encore « lorsqu’il le bénit », afin de confirmer et de sceller entièrement la chose. Pour que tu ne dises pas qu’il avait été béni d’abord à son insu, il le bénit ici de nouveau, de son plein gré. Beréchit Rabba dit ainsi : puisque les bénédictions étaient incertaines, où furent-elles affermies en sa possession ? Ici : « Il le bénit. » La validité de l’acte dépend de ses signataires. Pour que tu ne dises pas que Yaakov n’aurait pas reçu les bénédictions s’il n’avait trompé son père, le texte dit : « Its’hak appela Yaakov et le bénit. » Fin de la citation.

והנה בכאן חתם ברכתו שברך אותו תחלה ומצינו שהברכה משתלשלת מדור לדור מבריאת העולם, באדם הראשון כתיב (בראשית א׳:כ״ב) ויברך אותם אלהים, נתקלל העולם בדור המבול והוצרך לברכה וברך לנח שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, חטאו בדור הפלגה ובא אברהם ומסר הברכות בידו, אמר לו והיה ברכה אתה מקור הברכה תברך לכל מי שתרצה,

Ici, il scella donc la bénédiction qu’il lui avait donnée d’abord. Nous trouvons que la bénédiction se transmet de génération en génération depuis la création du monde. À propos du premier homme, il est écrit : « Dieu les bénit » (Genèse 1,22). Le monde fut maudit à la génération du Déluge et eut besoin d’une bénédiction ; Il bénit Noa’h : « Dieu bénit Noa’h et ses fils » (ibid., 9). Ils péchèrent à la génération de la Dispersion ; Avraham vint, et Il remit les bénédictions entre ses mains. Il lui dit : « Sois une bénédiction » : tu es la source de la bénédiction, tu béniras qui tu voudras.

והיה אברהם ראוי לברך את ישמעאל כי הוא הבכור והיה המנהג בראשונים כי הבכור היה בידו הברכה והיה האב מברך אותו, ואברהם לא ברך לישמעאל מפני שעיקר זרעו היה יצחק שנאמר (בראשית כ״א:י״ב-י״ג) כי ביצחק יקרא לך זרע, גם לא ברך ליצחק שלא להטיל קנאה ביניהם, וכיון שנסתלק מברכת שניהם בא הקדוש ב"ה וברכו שנאמר (שם כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו,

Avraham aurait dû bénir Ichmaël, puisqu’il était le premier-né. Chez les anciens, la coutume voulait que la bénédiction soit entre les mains du premier-né et que le père le bénisse. Avraham ne bénit pas Ichmaël parce que sa descendance essentielle était Its’hak : « C’est par Its’hak qu’une descendance portera ton nom » (Genèse 21,12-13). Il ne bénit pas non plus Its’hak pour ne pas susciter de jalousie entre eux. Puisqu’il s’abstint de les bénir tous deux, le Saint, béni soit-Il, vint le bénir : « Après la mort d’Avraham, Dieu bénit Its’hak son fils » (ibid., 25).

ויצחק היה ראוי לברך את עשו כי הוא הבכור, ועשה יעקב המעשה ההוא כדי ליטול הברכות ואבד עשו את הבכורה והברכה ונתרוקן משניהם, יעקב כשהעמיד י"ב שבטים היו הברכות ראויות לראובן שהיה הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, וכשנתקיימו הברכות ליעקב שהוא השלישי לאבות יש לנו בזה הבטחה גדולה בגלותנו השלישי שיתקיימו בנו בזמן הגאולה.

Its’hak aurait dû bénir Éssav, qui était le premier-né. Yaakov accomplit cet acte pour obtenir les bénédictions ; Éssav perdit le droit d’aînesse et la bénédiction et se trouva dépouillé des deux. Quand Yaakov établit les douze tribus, les bénédictions revenaient à Réouven, le premier-né. Mais, parce qu’il profana la couche de son père, son droit d’aînesse fut donné à Yossef. L’affermissement des bénédictions pour Yaakov, troisième des patriarches, constitue pour nous une grande assurance dans notre troisième exil : elles se réaliseront en nous au temps de la délivrance.

וכשם שמצינו ששרו של עשו הסכים על הברכות שנאמר (בראשית ל״ב:ל׳) ויברך אותו שם, כן בזמן הגאולה עתידים מלכי הגוים שיסכימו בברכותינו, הוא שהבטיחנו הנביא (ישעיהו מ״ט:כ״ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קוי.

De même que nous trouvons que le prince d’Éssav consentit aux bénédictions — « Il le bénit là » (Genèse 32,30) —, de même, au temps de la délivrance, les rois des nations consentiront à nos bénédictions. Le prophète nous l’a promis : « Des rois seront tes nourriciers et leurs princesses tes nourrices ; ils se prosterneront devant toi, le visage contre terre, et lécheront la poussière de tes pieds. Tu sauras que Je suis l’Éternel, et que ceux qui espèrent en Moi ne seront pas confondus » (Isaïe 49,23).