Dévarim

מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג)

« Celui qui reprend un homme trouvera ensuite grâce, plus que celui qui flatte de la langue » (Proverbes 28,23).

שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש.

Le roi Chelomo, que la paix soit sur lui, reprenait tous les hommes du monde, et il avertissait quiconque est apte à reprendre de reprendre après lui et de remplir sa place ; qu’ils prennent exemple sur lui et fassent de même. Et parce que celui qui est repris s’est laissé entraîner par sa nature terrestre (adama) lorsqu’il a fait une chose qui a rendu la réprimande nécessaire, c’est pourquoi il a dit « mokhiah adam » (celui qui reprend un homme) et n’a pas dit « mokhiah ich ».

וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך.

Il est connu que la plupart des réprimandes s’adressent à la masse du peuple, et les opinions de la masse du peuple varient ; si leurs opinions convergeaient, étaient identiques et s’accordaient, on les appellerait des individus et non une masse. Mais parce que leurs opinions varient et diffèrent les unes des autres, ils n’acceptent pas la réprimande, car ce qui est cher à l’un est haï de l’autre, et ce qui plaît à l’un porte tort à l’autre. C’est ainsi que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : Rabbi Tarfon a dit : Je m’étonne qu’il y ait dans cette génération quelqu’un qui accepte la réprimande. Si on lui dit : « Ôte la paille d’entre tes dents », il lui dit : « Ôte la poutre d’entre tes yeux » ; et chacun dit à celui qui le reprend : Mon vêtement est plus pur que le tien.

ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא.

C’est pourquoi celui qui reprend n’est pas accueilli ni agréé de tous : certains le haïssent parce qu’il leur fait connaître la vérité sur leurs actes, tandis que celui qui les flatte par ses paroles est accueilli et agréé auprès d’eux et trouve grâce à leurs yeux, comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : « Ce disciple de sages que les gens de la ville aiment, c’est parce qu’il ne les reprend pas sur les choses du Ciel. »

ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו.

C’est pourquoi Chelomo, que la paix soit sur lui, a dit ici : « Celui qui reprend un homme trouvera ensuite grâce, plus que celui qui flatte de la langue. » Il veut dire : celui qui reprend, qui vient après moi et suit mes voies, lorsqu’il parle durement en reprenant, même s’il ne trouve pas grâce aux yeux de celui qui est repris, la personne reprise trouvera grâce aux yeux de Dieu, exalté soit-Il, lorsqu’elle acceptera la réprimande. Car les paroles de réprimande, lorsqu’elles sont dures, sont celles qui amènent l’homme à la réussite de l’âme, c’est-à-dire au fait de trouver grâce aux yeux du Nom, qu’Il soit exalté, lorsqu’il accepte la réprimande. Mais si celui qui reprend flatte de la langue celui qui est repris et approuve ses paroles et ses mauvaises actions, voici qu’il fortifie ses mains, et celui qui est repris ne trouve pas grâce par là, car il perd son âme.

וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו.

Ainsi trouvons-nous chez Israël qu’ils étaient repris de la bouche de Moché notre maître, que la paix soit sur lui, et qu’ils faisaient monter la grâce devant le Saint, béni soit-Il, grâce à la multitude des réprimandes de Moché, qui les reprenait continuellement par des paroles dures, comme nous le trouvons aux eaux de Mériba-Qadech, où il leur dit (Nombres 20) : « Écoutez donc, rebelles », et de même à propos de la manne, où il leur dit (Exode 16) : « Et nous, que sommes-nous, pour que vous murmuriez contre nous ? »

ובמדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוכיחן להביאם אחריו, לפיכך חן ימצא, שנאמר (שמות לג) כי מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בלשונו לישראל בברכות שהרבה להם וגבה לבם ונפלו בשטים כ"ד אלף, ועל זה נאמר (משלי כז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו.

Dans le Midrash : « Celui qui reprend un homme trouvera ensuite grâce, plus que celui qui flatte de la langue » : « celui qui reprend », c’est Moché ; « un homme » (adam), ce sont les Israélites, comme il est dit (Ézéchiel 34) : « Vous, mes brebis, les brebis de mon pâturage, vous êtes des hommes (adam) ». Il les a repris pour les amener derrière lui ; c’est pourquoi « il trouvera grâce », comme il est dit (Exode 33) : « Car tu as trouvé grâce à mes yeux » ; « plus que celui qui flatte de la langue », c’est Bilam, qui a flatté Israël de sa langue par les bénédictions dont il les a comblés : leur cœur s’est enflé et vingt-quatre mille sont tombés à Chittim. À ce sujet il est dit (Proverbes 27) : « Fidèles sont les blessures de l’ami, et abondants les baisers de l’ennemi ». Car chaque fois qu’Israël péchait davantage, Moché les reprenait davantage et priait pour eux, jusqu’à ce qu’ils retrouvent la faveur du Saint, béni soit-Il, et trouvent grâce à Ses yeux.

וכן מצינו עוד שהוכיחם בעבר הירדן ודבר אתם קשות והיה מגלגל להם בתוך דבריו קצת עבירות שעשאום כבר, והיה מזכיר להם בשמם המקומות שחטאו בהם להקב"ה, והם ערבות מואב בשטים ובים סוף ובמדבר פארן ומעשה העגל וכיוצא בהן, וזהו שכתוב.

Nous trouvons encore qu’il les a repris au-delà du Jourdain et leur a parlé durement, entremêlant dans ses paroles quelques fautes qu’ils avaient déjà commises ; il leur rappelait nommément les lieux où ils avaient péché envers le Saint, béni soit-Il : les plaines de Moab à Chittim, la mer des Joncs, le désert de Paran, l’affaire du Veau et autres semblables. Et c’est cela qui est écrit.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. במדבר, הוכיחן על מה שעשו במדבר שנאמר (תהילים ע״ח:מ׳) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בערבה, פירש רש"י בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מים סוף שנאמר (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. בין פארן, על מה שעשו בפארן על ידי המרגלים.

« Voici les paroles que Moché adressa à tout Israël au-delà du Jourdain, dans le désert, dans la Araba, vis-à-vis de Souf, entre Paran et Tofel, Lavan, Hatserot et Di-Zahav » (Deutéronome 1,1). « Dans le désert » : il les a repris pour ce qu’ils avaient fait dans le désert, comme il est dit (Psaumes 78,40) : « Combien de fois l’ont-ils irrité dans le désert, l’ont-ils attristé dans la solitude ! » « Dans la Araba » : Rachi a expliqué : à cause de la Araba, car ils avaient péché avec Baal-Peor à Chittim, dans les plaines de Moab. « Vis-à-vis de Souf » : à cause de ce qu’ils avaient dit à la mer des Joncs (Exode 14,11) : « Est-ce parce qu’il n’y avait pas de tombeaux en Égypte ? », et de même quand ils partirent de la mer des Joncs, comme il est dit (Psaumes 106,7) : « Ils se rebellèrent près de la mer, à la mer des Joncs ». « Entre Paran » : à cause de ce qu’ils firent à Paran par l’intermédiaire des explorateurs.

ובין תפל ולבן, הוכיחן על דברי תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן שאמרו (במדבר כ״א:ה׳) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וחצרות, זהו מחלקותו של קרח ודבתה של מרים. ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו להם בשביל די זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב׳:י׳-י״א) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, עד כאן.

« Entre Tofel et Lavan » : il les a repris pour les paroles insipides (tefelot) qu’ils avaient proférées à propos de la manne, qui était blanche (lavan), lorsqu’ils dirent (Nombres 21,5) : « Et notre âme est dégoûtée de ce pain misérable ». « Hatserot » : c’est la dispute de Qorah et la médisance de Miriam. « Di-Zahav » : il les a repris pour le Veau qu’ils se sont fait à cause de l’abondance (di) d’or qu’ils avaient, comme il est dit (Osée 2,10-11) : « J’ai multiplié pour eux l’argent, et l’or, ils l’ont fait pour Baal » ; fin de la citation.

ובאלה הדברים רבה דרשו ודי זהב, מהו ודי זהב, אמרו יכול הוא לברוא עולם בששה ימים ולפרוש אותו לארבע רוחותיו וליתן לנו עשרת הדברות, זהו וד"י זהב, עד כאן. הנה המלות הללו כלן תוכחותיו של משה בחטאות של ישראל כי אינם מקומות המדבר, כי כבר יצאו מן המדבר ונכנסו בערבות מואב, גם לא מצינו תפל ולבן ודי זהב בכלל המסעות, וא"כ הכל נאמר על עניני עבירות והכעסות שהכעיסוהו ישראל במדבר לשעבר, וזהו דעת אונקלוס שפירש ענין המלות כן, כי משה סתם דבריו ולכבודן של ישראל הזכירן ברמז.

Dans Eleh haDevarim Rabba, ils ont expliqué « Di-Zahav » : que signifie « Di-Zahav » ? Ils ont dit : Il est capable de créer un monde en six jours, de l’étendre vers ses quatre côtés et de nous donner les dix paroles ; c’est cela « Vedey zahav ». Fin de la citation. Voici donc que tous ces mots sont des réprimandes de Moché sur les fautes d’Israël, car ce ne sont pas des lieux du désert : ils étaient déjà sortis du désert et entrés dans les plaines de Moab ; nous ne trouvons pas non plus Tofel, Lavan et Di-Zahav parmi l’ensemble des étapes. Il s’ensuit que tout cela est dit à propos de fautes et de provocations par lesquelles Israël L’a irrité dans le désert autrefois. C’est l’avis d’Onkelos, qui a expliqué ainsi le sens de ces mots, car Moché a parlé de manière voilée et, par respect pour Israël, les a mentionnés par allusion.

ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה למה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה, ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד, ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר, ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם.

Et parce que ce livre est le cinquième et le dernier de tous les livres de la Torah, c’est pourquoi j’ai voulu te faire comprendre ici l’ordonnancement des cinq livres de la Torah : pourquoi ils se distinguent l’un après l’autre dans cet ordre selon lequel ils sont disposés dans la Torah. Il est connu que, bien que les livres soient cinq pour un propos précis et allusif dans le livre de Béréchit, tout est un seul lien et un seul édifice. Si le livre de Béréchit a commencé en premier, c’est parce que la création du monde (hidouch) est la racine de la foi, et de la foi en la création se clarifie la Providence, et de la Providence se clarifient le châtiment et la récompense ; et parce que ces sujets sont les fondements de la Torah, le livre de Béréchit est consacré à la création du monde et à la Providence sur l’homme, à qui furent confiés des commandements positifs et négatifs ; et, pour ce qui est de la récompense, lorsqu’on l’a placé dans le jardin d’Éden, et pour ce qui est du châtiment, lorsqu’on l’en a chassé. De même le récit du Déluge est une grande preuve et un témoignage clair de la création, de la Providence, du châtiment et de la récompense, car Noé le juste et ses fils furent sauvés par leur mérite, tandis que les gens de la génération périrent par leur châtiment.

ואחר ספר בראשית נתיחד ואלה שמות, שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד בראשית ואלה שמות, כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד. ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה.

Après le livre de Béréchit, Ve-Eleh Chemot est distingué ; il contient le récit des Patriarches Avraham, Yits’haq et Yaaqov, qui ont tenu fermement la foi et furent la racine de l’Unité. C’est pourquoi Béréchit et Ve-Eleh Chemot ont été placés côte à côte, car la foi en la création amène l’homme à la foi en l’Unité. Après lui vient le livre de Vayiqra, qui est le récit des sacrifices ; or il est connu que le principe de l’Unité réside dans les sacrifices, qui rapprochent les forces les unes des autres jusqu’à la Cause première, qu’Il soit exalté, car le juste, par le sacrifice, unifie pour Celui qui renouvelle [le monde], qu’Il soit exalté.

ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ ולולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה.

Après le livre de Vayiqra, le livre de Bamidbar Sinaï est distingué ; il contient le récit concernant la terre d’Israël, et ces livres ont été placés côte à côte pour expliquer qu’il n’y a de sacrifices qu’en terre d’Israël, car dès qu’Israël reçut la Torah au Sinaï, ils étaient aptes à entrer dans le pays, n’eût été la faute des explorateurs, qui les retint dans le désert quarante ans.

ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות.

Après le livre de Bamidbar Sinaï, ce livre est distingué, qui est « Eleh haDevarim ». Et puisque la véritable installation d’Israël en terre d’Israël ne fut pas dans les deux Temples passés mais seulement dans la dernière Délivrance, après laquelle il n’y a plus d’exil, il a voulu conclure par ce livre, qui parle, à sa fin, de la dernière Délivrance, qui est du genre de la création du monde et qui est le but de la création du monde, à l’image du livre de Béréchit par lequel il a commencé, selon la voie « leur fin est enfoncée dans leur commencement », dans le lien des cinq livres de la Torah l’un après l’autre : car la création est la cause de l’Unité, l’Unité vient par les sacrifices, les sacrifices n’ont leur fondement qu’en terre d’Israël, et Israël n’a de perfection, en tous les temps, que dans la dernière Délivrance, après laquelle il n’y a plus d’exil.

ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה, לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות, ועל כן הזכיר להם מהעבירות שבע ואלו הן, תלונות המדבר, וחטא פעור, והמרתם על ים סוף, וחטא המרגלים, ודבת המן, ומחלקותו של קרח, ועון העגל.

Tu dois encore considérer pourquoi ce livre a commencé par le mot « Eleh » et n’a pas dit « Ve-Eleh haDevarim », puisque tout est lié en un seul par le vav. Mais cela indique que ce cinquième livre, bien qu’il soit uni aux quatre premiers et que tout soit un seul lien et un seul édifice, est pourtant un sujet à part, à l’instar de l’etrog, qui est uni à ses espèces — sa mitsva ne s’accomplit qu’avec elles — mais qui est à part, car on ne le lie pas dans leur faisceau. De même le deuxième hé du Nom, qui est l’attribut de rigueur atténuée, qui châtie Israël pour sept fautes ; c’est pourquoi ce cinquième livre est appelé Michné Torah. C’est pourquoi Moché a commencé par des paroles de réprimande, parlant à Israël durement et entremêlant dans ses paroles des douceurs ; et c’est pourquoi il leur a rappelé sept fautes, qui sont : les murmures du désert, la faute de Peor, la rébellion à la mer des Joncs, la faute des explorateurs, la médisance contre la manne, la dispute de Qorah et la faute du Veau.

והנה תפל ולבן דבר אחד הם, ועל כן הם שבעה, על שם שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלהינו ה' אלהיך מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואמר אש אוכלה, כלומר ממה שראית בראש ההר, והבן זה.

Et voici que Tofel et Lavan sont une seule chose, et c’est pourquoi elles sont sept, d’après ce qui est écrit (Lévitique 26) : « Je continuerai à vous châtier sept fois pour vos fautes ». Et pour cette raison Moché s’attache toujours, dans ce livre, à mentionner « l’Éternel notre Dieu » et « l’Éternel ton Dieu », ce que tu ne trouves pas dans les autres livres précédents ; l’intention porte sur l’attribut de rigueur, et le passage fondamental pour toutes ces mentions est (Deutéronome 4) : « Car l’Éternel ton Dieu est un feu dévorant ». Il a dit « feu dévorant », c’est-à-dire d’après ce que tu as vu au sommet de la montagne. Comprends cela.

אחד עשר יום מחורב. גם זה מן התוכחות, ואמר יש מחורב עד קדש ברנע אחד עשר יום ואתם הלכתם אותם בשלשה ימים, ומכאן יש לכם להבין כי עונותיכם גרמו להתעכב במדבר ארבעים שנה, שאילו לא כן היה הדרך מתקצר לכם ובעונותיכם נתארך. וכיצד הלכו אותו בשלשה ימים, מצינו שבעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, ובכ"ט בסיון שלחו מרגלים מקדש ברנע, ואם תוציא למפרע מכ"ט בסיון עד כ' באייר שלשים יום ששהו בקברות התאוה באכילת הבשר ושבעה ימים בחצרות להסגרה של מרים, נמצא שבשלשה ימים הלכו כל הדרך.

« Onze jours depuis Horeb. » Cela aussi fait partie des réprimandes : il a dit qu’il y a de Horeb à Qadech-Barnéa onze jours, et vous les avez parcourus en trois jours. Vous devez comprendre par là que vos fautes ont causé le retard dans le désert pendant quarante ans, car sinon le chemin se serait raccourci pour vous, et c’est par vos fautes qu’il s’est allongé. Et comment l’ont-ils parcouru en trois jours ? Nous trouvons que le vingt Iyar ils partirent de Horeb, comme il est dit (Nombres 10,11) : « Il arriva, la deuxième année, au deuxième mois, le vingtième jour du mois, que la nuée s’éleva » ; et le 29 Sivan ils envoyèrent des explorateurs depuis Qadech-Barnéa. Si tu comptes à rebours du 29 Sivan jusqu’au 20 Iyar, [tu déduis] trente jours qu’ils séjournèrent à Qivrot-Hataava pour la consommation de la viande, et sept jours à Hatserot pour l’isolement de Miriam : on trouve qu’en trois jours ils ont parcouru tout le chemin.

ובמדרש אלה הדברים רבה אחד עשר יום מחורב אחד עשר יום היו ישראל מושלמים להקב"ה, כלומר מארבעים יום שהיה משה בהר היו ישראל אחד עשר יום ולא יותר בשלום עמו, וכ"ט יום לתשלום ארבעים יום חשבו לעשות העגל. וחד אמר שני ימים היו מושלמין בחורב לא יותר, שנאמר (ישעיה כח) ואותי יום יום ידרושון, וחד אמר יום אחד שנאמר (דברים ד׳:י׳) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, וחד אמר אפילו יום אחד לא היו מושלמין אלא בו ביום עשו עבודה זרה, שנאמר (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי. דבר אחר אחד עשר יום מחורב, אחד שבעשרת הדברות הכעסתם אותו מחורב.

Dans le Midrash Eleh haDevarim Rabba : « Onze jours depuis Horeb » : onze jours Israël fut en paix avec le Saint, béni soit-Il ; c’est-à-dire que, des quarante jours où Moché était sur la montagne, Israël ne fut que onze jours, et pas plus, en paix avec Lui, et pendant les vingt-neuf jours restants qui complétaient les quarante, ils projetèrent de faire le Veau. Un autre dit : ils ne furent en paix à Horeb que deux jours, pas plus, comme il est dit (Isaïe 28) : « Ils me cherchent jour après jour ». Un autre dit : un seul jour, comme il est dit (Deutéronome 4,10) : « Le jour où tu te tins devant l’Éternel ton Dieu à Horeb ». Un autre dit : pas même un seul jour ils ne furent en paix, mais le jour même ils firent de l’idolâtrie, comme il est dit (Isaïe 17,11) : « Le jour où tu plantes, tu fais croître ». Une autre explication : « onze jours depuis Horeb » : Celui qui a donné les dix commandements, vous L’avez irrité dès Horeb.

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש. סמוך למיתתו הוכיחן, וכן דרך הצדיקים להוכיח סמוך למיתתן, וכן מצינו ביעקב וכן מצינו ביהושע שלא הוכיח לישראל אלא סמוך למיתתו וכן שמואל ע"ה אמר (שמואל א י״ב:ג׳) הנני ענו בי, וכן מצינו בדוד ע"ה לשלמה בנו.

« Il arriva, la quarantième année, au onzième mois. » Il les a repris près de sa mort, et c’est la manière des justes de reprendre près de leur mort : nous le trouvons chez Yaaqov, et nous trouvons chez Yehochoua qu’il n’a repris Israël que près de sa mort ; de même Chemouel, que la paix soit sur lui, a dit (1 Samuel 12,3) : « Me voici, témoignez contre moi », et nous trouvons de même chez David, que la paix soit sur lui, à l’égard de Chelomo son fils.

אחרי הכותו. אחר שהיטיב הקב"ה לישראל כל הטובה הזאת שעל ידו הכה לפניהם סיחון ועוג והורישם את ארצם, אחר כן בא להוכיחם.

« Après qu’il l’eut frappé. » Après que le Saint, béni soit-Il, eut fait à Israël tout ce bien, à savoir que par son intermédiaire Il frappa devant eux Sihon et Og et leur fit hériter leur pays, ce n’est qu’ensuite qu’il vint les reprendre.

אשר יושב בעשתרות באדרעי. מצינו שלשה דברים נקראים בכתובים עשתרות, ואלו הן, ההרים והצאן ועבודה זרה. ההרים הוא שהזכיר כאן אשר יושב בעשתרות, כי כשם שהיה עוג מלך הבשן גבור גדול וחסון הוא כאלונים כן היה מקום שבתו חזק בהרים הגבוהים, והוא עשתרות קרנים שהזכיר הכתוב (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ונקרא עשתרות קרנים על שם שעולין שם באותן ההרים הצאן אשר להם קרנים, כגון היעלים והעזים והכבשים.

« Qui habitait à Achtarot, à Edréï. » Nous trouvons trois choses appelées « Achtarot » dans les Écritures, à savoir : les montagnes, le petit bétail et l’idolâtrie. Les montagnes : c’est ce qu’il mentionne ici, « qui habitait à Achtarot ». De même que Og, roi du Bachan, était un grand guerrier, robuste comme les chênes, de même le lieu de sa résidence était fort, dans les hautes montagnes ; c’est « Achtarot Qarnayim » que l’Écriture mentionne (Genèse 14,5) : « Ils frappèrent les Rephaïm à Achtarot Qarnayim ». On l’appelle Achtarot Qarnayim parce que montent sur ces montagnes des bêtes du petit bétail qui ont des cornes (qarnayim), tels les bouquetins, les chèvres et les moutons.

הצאן הוא מה שכתוב (דברים ז׳:י״ג) עשתרות צאנך, כי עדרי הצאן נקראין עשתרות על שם שמעשרות בעליהן בצמר וחלב ובולדות, ואמרו במסכת חולין לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים שנאמר (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) ומחיר שדה עתודים, וכתיב (שם) ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. עבודה זרה, הוא שכתוב (שופטים י׳:ו׳) ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, כי היתה ע"ז עשויה בצורת צאן.

Le petit bétail : c’est ce qui est écrit (Deutéronome 7,13) : « les Achtarot de ton petit bétail », car les troupeaux de petit bétail sont appelés Achtarot parce qu’ils enrichissent (me‘achérot) leurs propriétaires par la laine, le lait et les petits. Ils ont dit au traité Houlin : que l’homme vende toujours un champ pour acheter des boucs, comme il est dit (Proverbes 27,26-27) : « Et le prix du champ, ce sont des boucs », et il est écrit (ibid.) : « Et assez de lait de chèvres pour ton pain, pour le pain de ta maison et pour la vie de tes servantes ». L’idolâtrie : c’est ce qui est écrit (Juges 10,6) : « Ils servirent les Baalim et les Achtarot », car l’idole était faite en forme de petit bétail.

באדרעי. שם המדינה אשר שם הבירה למלך, בנו אותה בסוף ההר במישור ושם קבץ כל מחנהו, כענין שכתוב (במדבר כ״א:ל״ג) ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי.

« À Edréï. » C’est le nom de la ville où se trouvait la citadelle du roi ; ils l’ont bâtie à l’extrémité de la montagne, dans la plaine, et c’est là qu’il rassembla tout son camp, comme il est écrit (Nombres 21,33) : « Og, roi du Bachan, sortit à leur rencontre, lui et tout son peuple, pour la guerre, à Edréï ».

הואיל משה באר את התורה הזאת. ע"ד הפשט רצה משה לבאר להם עתה בשנת הארבעים כל המצות ועיקר התורה הזאת שהיא עשרת הדברות, ולפי שהאבות שמעו אותן מפי הקב"ה חזר משה והשמיעם לבנים ושמעו אותן מפיו, ואע"פ שכבר ידעו זה מפי אבותיהם והאמינו בהם הנה נבואת משה מבוררת אצלם ומוחזקת בעיניהם, ומה שישמעו מפיו כאלו שמעו מפי עליון.

« Moché entreprit d’expliquer cette Torah. » Selon le sens simple, Moché voulut leur expliquer maintenant, la quarantième année, tous les commandements et le fondement de cette Torah, à savoir les dix paroles ; et puisque les pères les avaient entendues de la bouche du Saint, béni soit-Il, Moché les répéta et les fit entendre aux fils, et ils les entendirent de sa bouche. Bien qu’ils l’eussent déjà su de leurs pères et y eussent cru, la prophétie de Moché est établie chez eux et solidement ancrée à leurs yeux, et ce qu’ils entendent de sa bouche est comme s’ils l’avaient entendu de la bouche du Très-Haut.

וע"ד המדרש בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמנין מואב, וכה"א (שיר השירים ה׳:י׳) דוד"י צ"ח ואדום, כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ואדום, וזהו שכתוב (משלי ב׳:ד׳) וכמטמונים תחפשנה, מ"ט מונים, מלשון (בראשית לא) עשרת מונים.

Selon le Midrash : « Au pays de Moav, Moché entreprit d’expliquer cette Torah, en disant ». La Torah est interprétée selon quarante-neuf aspects concluant à la pureté et quarante-neuf aspects concluant à l’impureté, selon la valeur numérique de « Moav », et comme il est dit (Cantique des Cantiques 5,10) : « Mon bien-aimé est blanc et rouge » ; c’est-à-dire que les vingt-quatre livres sont expliqués de quarante-neuf façons à droite et à gauche : c’est cela « mon bien-aimé est blanc et rouge ». Et c’est ce qui est écrit (Proverbes 2,4) : « Et comme des trésors tu la chercheras » : quarante-neuf fois — mat monim —, selon le terme (Genèse 31) « dix fois ».

ה' אלהינו דבר אלינו. צריך שתשכיל כי בכל הספר הזה שהוא משנה תורה ינהג משה להזכיר תמיד ה' אלהינו ה' אלהיך, וכבר הזכרתי זה למעלה. בחורב, זה סיני.

« L’Éternel notre Dieu nous a parlé. » Il faut que tu comprennes que, dans tout ce livre, qui est Michné Torah, Moché a coutume de mentionner constamment « l’Éternel notre Dieu », « l’Éternel ton Dieu », et je l’ai déjà mentionné plus haut. « À Horeb » : c’est le Sinaï.

ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר. ובחוף הים, זו ארץ אשקלון ועזה וקסרי וחברותיהם.

« Et à tous ses voisins. » Ammon, Moav et le mont Séïr. « Et sur le rivage de la mer » : c’est le pays d’Achqelon, de Gaza, de Césarée et de leurs voisines.

לתת להם ולזרעם אחריהם. דרשו רז"ל לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח, כן דרשו באלה הדברים רבה. ונראה שהוצרכו לדרוש כן ממה שמצינו שלשה פסוקים ובכל אחד ואחד מוסיף והולך, והוא שכתוב (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ובסוף והיה עקב (שם) כתיב לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ זבת חלב ודבש, וכאן הזכיר לתת להם ולזרעם אחריהם, ולכך דרשו שלשה ירושות.

« Pour leur donner, à eux et à leur descendance après eux. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « pour leur donner », ce sont ceux qui sont montés d’Égypte ; « et à leur descendance », ceux qui sont montés de Babylone ; « après eux », aux jours du Machiah. Ainsi l’ont-ils expliqué dans Eleh haDevarim Rabba. Il semble qu’ils aient été amenés à l’expliquer ainsi à partir de ce que nous trouvons trois versets, dont chacun ajoute et progresse. C’est ce qui est écrit (Deutéronome 11,21) : « Afin que vos jours et les jours de vos fils se multiplient sur la terre que l’Éternel a jurée à vos pères de leur donner, comme les jours des cieux sur la terre » ; et à la fin de Vehaya Ekev (ibid.) il est écrit : « de leur donner, à eux et à leur descendance après eux, un pays ruisselant de lait et de miel » ; et ici il mentionne : « pour leur donner, à eux et à leur descendance après eux ». C’est pourquoi ils ont expliqué trois héritages.

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. ע"י יתרו שאמר לי והקב"ה הסכים על ידו כענין שכתוב (שמות י״ח:כ״ג) וצוך אלהים ויכלת עמוד.

« Et je vous dis, en ce temps-là, en disant. » C’est par l’intermédiaire de Yitro, qui me l’a dit, et le Saint, béni soit-Il, approuva son avis, comme il est écrit (Exode 18,23) : « Et Dieu te l’ordonnera, et tu pourras tenir bon ».

ה' אלהיכם הרבה אתכם. במצרים, שירדתם שם שבעים נפש ועליתם שש מאות אלף רגלי, והנכם היום שאין לכם מספר. או יאמר הרבה אתכם הגדיל אתכם, מלשון (ירמיה לט) רבי המלך שפירש גדולי המלך.

« L’Éternel votre Dieu vous a multipliés. » En Égypte, où vous êtes descendus soixante-dix âmes et d’où vous êtes montés six cent mille hommes à pied ; et vous voici aujourd’hui, sans nombre. Ou bien on peut dire : « Il vous a multipliés » veut dire qu’Il vous a élevés en dignité, du terme (Jérémie 39) « les chefs du roi », que l’on a expliqué comme « les grands du roi ».

והנכם היום ככוכבי השמים. המשילם לכוכבים לענין הרבוי, וזהו שאמר לרוב.

« Et vous voici aujourd’hui comme les étoiles des cieux. » Il les a comparés aux étoiles quant à la multitude ; et c’est ce qu’il a dit : « pour la multitude ».

ובמדרש אלה הדברים רבה, והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים, כשם שהראה הקב"ה לאברהם שהראהו כל המזלות מקיפין השכינה, כך דגל מחנה ישראל שלשה לכל רוח ורוח וכבודו באמצע, אמר לו הקב"ה כשם שהמזלות מקיפין אותי וכבודי באמצע כך בניך עתידין להתרבות וחונין דגלים דגלים ושכינתי באמצע, שנאמר (במדבר ב׳:ט״ז-י״ז) ונסע אהל מועד וגו', הוי אומר והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים עד כאן.

Dans le Midrash Eleh haDevarim Rabba : « Et vous voici aujourd’hui comme les étoiles des cieux » ; et « votre campement aujourd’hui comme les étoiles des cieux ». De même que le Saint, béni soit-Il, a montré à Avraham — Il lui a montré toutes les constellations entourant la Chekhina —, ainsi l’étendard du camp d’Israël : trois [tribus] de chaque côté, et Sa gloire au milieu. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : De même que les constellations M’entourent, avec Ma gloire au milieu, de même tes fils sont destinés à se multiplier et à camper par étendards, avec Ma Chekhina au milieu, comme il est dit (Nombres 2,16-17) : « Et la tente d’assignation partira, etc. » Dis donc : « Et vous voici aujourd’hui comme les étoiles des cieux », « et votre campement aujourd’hui comme les étoiles des cieux » ; fin de la citation.

ככם אלף פעמים. אמרו במדרש רבה, אמר להם משה ברכה זו קצובה משלי, שתהיו אלף פעמים ששים רבוא, אבל הקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ.

« Mille fois comme vous. » Ils ont dit dans le Midrash Rabba : Moché leur dit : Cette bénédiction est mesurée, elle vient de moi : que vous soyez mille fois six cent mille. Mais le Saint, béni soit-Il, vous bénira comme Il vous l’a dit (Genèse 28) : « Ta descendance sera comme la poussière de la terre ».

איכה אשא לבדי טרחכם. הטורח שיש לי שאשכיל המצות לפתאים. ודרשו רז"ל מלמד שהיו ישראל טרחנין הרבה, אחד מהם רואה בעל דינו נוצח בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה להביא מוספני עליכם דיינין.

« Comment porterai-je seul votre fardeau ? » C’est la peine que j’ai à instruire les simples dans les commandements. Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : cela enseigne qu’Israël était très tracassier. L’un d’eux voyait son adversaire gagner le procès et disait : J’ai des témoins à apporter, j’ai une preuve à apporter ; j’ajoute des juges à votre collège.

ומשאכם. כשבקשו הבשר והמים, שכן כתיב (במדבר י״א:י״א) לשום את משא כל העם הזה עלי.

« Et votre fardeau. » Lorsqu’ils réclamèrent la viande et l’eau, car il est écrit (Nombres 11,11) : « Pour mettre sur moi le fardeau de tout ce peuple ».

וריבכם. למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.

« Et votre querelle. » Cela t’enseigne qu’ils étaient querelleurs et batailleurs les uns avec les autres.

ואשימם בראשיכם. שיהיו ראשים ומכובדים עליכם שתנהגו בהם יראה וכבוד, ודרשו רז"ל ואשימם בראשיכם, ואשמם כתיב, כלומר שאשמותיהם של ישראל תלוין בראשי השופטים שלהם שלא מחו בידם, אע"פ שבספרים שלנו כתוב ביו"ד.

« Et je les placerai à votre tête. » Pour qu’ils soient vos chefs et que vous les honoriez, de sorte que vous vous comportiez envers eux avec crainte et respect. Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « Et je les placerai à votre tête » ; il est écrit « ve-ashmem » (sans yod), c’est-à-dire que la responsabilité des fautes (ashmot) d’Israël retombe sur leurs chefs, leurs juges, qui ne les ont pas empêchées, bien que dans nos livres ce soit écrit avec un yod.

אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי בהן.

« Des hommes sages et connus. » Mais des hommes intelligents (nevonim), je n’en ai pas trouvé parmi eux.

שרי אלפים. שר אחד היה ממונה על כל אלף ואלף מישראל ושר היה ממונה על כל מאה ושר על כל חמשים ושר על כל עשרה.

« Chefs de mille. » Un chef était préposé sur chaque millier d’Israël, un chef sur chaque centaine, un chef sur chaque cinquantaine et un chef sur chaque dizaine.

ושטרים. אלו שכופתין ומכין ברצועה על פי השופטים.

« Et des officiers (chotrim). » Ce sont ceux qui lient et frappent avec la lanière, sur ordre des juges.

ואצוה את שפטיכם. זרזתי אותם שיהיו מתונים שאע"פ שכבר בא דין זה לפניהם פעמים רבות שלא יקלו בו למהר ולחתכו עד שיהיו נושאין ונותנין בדבר.

« Et j’ai ordonné à vos juges. » Je les ai exhortés à être posés : même si cette affaire s’était déjà présentée à eux plusieurs fois, qu’ils ne la traitent pas à la légère en se hâtant de la trancher, jusqu’à ce qu’ils aient pesé et débattu la chose.

שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. זו פשרה שהוא משפט הבא מצדק.

« Écoutez entre vos frères, et jugez avec justice. » C’est le compromis, qui est un jugement issu de la justice.

ובין גרו. דרשו רז"ל אפילו על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים.

« Et entre son étranger. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : même pour des affaires de logement, lors du partage entre frères, même pour départager un four et un foyer de cuisson.

לא תכירו פנים במשפט. אזהרה לדיין שלא יהא קשה לזה ורך לזה.

« Vous ne ferez pas acception de personnes en jugement. » Avertissement au juge : qu’il ne soit pas dur envers l’un et tendre envers l’autre.

כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.

« Vous écouterez le petit comme le grand. » Que l’affaire d’une pérouta te soit aussi chère que celle de cent mines.

לא תגורו מפני איש. ואפילו הוא אלם. כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתם דנין לבני אדם אין המשפט לאדם, שאם אתם מחייבין לאדם שלא כדין הרי הקב"ה ישלם לו מצד אחר, ונמצא שאתם חוטאין, שאין משפט זה לאותו שחייבתם כי אם לאלהים שעתיד לשלם לו מה שהפסדתם ממנו, וכן אמר יהושפט (דברי הימים ב י״ט:ו׳) כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט.

« Vous n’aurez peur de personne. » Même s’il est un homme violent. « Car le jugement appartient à Dieu. » Ce que vous jugez entre les hommes, le jugement n’appartient pas à l’homme : si vous condamnez quelqu’un contrairement au droit, voici que le Saint, béni soit-Il, le dédommagera par une autre voie, et il se trouve que vous êtes fautifs, car ce jugement porte en définitive sur Dieu, et non sur celui que vous avez condamné, qui devra lui restituer ce que vous lui avez fait perdre. Ainsi a dit Yehoshafat (2 Chroniques 19,6) : « Car ce n’est pas pour l’homme que vous jugez, mais pour l’Éternel, et il est avec vous dans l’affaire du jugement ».

וע"ד הקבלה כי המשפט לאלהים הוא בודאי כי הוא שופט העולם, שנאמר (תהילים ע״ה:ח׳) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, מקבל ממדת הגבורה שהוא קו הדין, וכן לשון משפט הוא הדין הנחתך, ולכך נקרא שופט העולם ברחמים בשם אלהים ממדת הגבורה של מעלה, ומפני שאלהים נצב בעדת אל נקראו אפילו בני האדם בשם משותף אלהים, שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) עד האלהים יבא דבר שניהם, אין צריך לומר המלאכים שנקראו אלהים גם כן בשם משותף כי הם השופטים להנהיג ולדון כל אחד ואחד אומתו שהוא ממונה עליהם, כי כלם מקבלים ממדת הגבורה.

Et selon la voie de la Kabbale : « le jugement appartient à Dieu (Elohim) », certainement, car Il est le juge du monde, comme il est dit (Psaumes 75,8) : « Car Dieu est juge : celui-ci, Il l’abaisse, et celui-là, Il l’élève ». Il reçoit de l’attribut de puissance (guevoura), qui est la ligne du jugement (kav ha-din) ; de même le mot mishpat désigne le jugement tranché. C’est pourquoi on L’appelle juge du monde dans la miséricorde par le nom Elohim, à partir de l’attribut de puissance d’en haut. Et parce que « Elohim se tient dans l’assemblée de Dieu » (Psaumes 82,1), même les hommes sont appelés du nom commun Elohim, comme il est dit (Exode 22,8) : « La cause des deux parties viendra jusqu’à Elohim » ; il va sans dire des anges, qui sont aussi appelés Elohim d’un nom commun, car ce sont eux les juges pour conduire et juger, chacun la nation à laquelle il est préposé, car tous reçoivent de l’attribut de puissance.

ויש לך להשכיל כי מפני שהגבורה מן השמאל כענין שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל, על כן נקראו סנהדרי גדולה בלשון (שיר ז) שררך, וכן בית הועד שלהם ששם היו חותכים הדין נקרא לשכת הגזית שהוא לשון חתוך, וזה מבואר. ומה שאמר תקריבון אלי ושמעתיו. דרשו רז"ל שזה הדבור נחשב לו למשה לעונש ועליו נתעלם ממנו דין בנות צלפחד וכמו שהזכרתי שם.

Tu dois comprendre que, parce que la puissance vient de la gauche, comme il est écrit (Ézéchiel 1,10) : « Et la face du taureau à gauche », c’est pourquoi le grand Sanhédrin est appelé, dans le langage du Cantique (chapitre 7), « ton nombril » (shorrekh) ; et de même leur lieu d’assemblée, où ils tranchaient le jugement, est appelé la salle de pierre taillée (lichkat ha-gazit), expression de coupure (hitoukh), et cela est clair. Quant à ce qu’il a dit : « Approchez-la de moi, et je l’entendrai », nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que cette parole fut comptée à Moché comme une faute, et à cause d’elle la règle des filles de Tselofhad lui fut cachée, comme je l’ai rappelé à cet endroit.

ויש לתמוה מה חטא בדבור זה משה להקב"ה ומה ראה על ככה להענישו, או מה יהורא יש בלשון תקריבון אלי, ואי אפשר לו לדבר אלא כך.

Il y a lieu de s’étonner : en quoi Moché a-t-il péché envers le Saint, béni soit-Il, par cette parole, et pour quelle raison Dieu jugea-t-Il bon de le punir ainsi ? Ou quelle arrogance y a-t-il dans l’expression « Approchez-la de moi », alors qu’il lui était impossible de parler autrement ?

אבל נראה לומר כי מפני שהזכיר משה כבר כי המשפט לאלהים הוא, וחזר ואמר תקריבון אלי כאלו לא דקדק משה בלשונו וכמעט שהשוה עצמו לקונו, ומפני זה חשבוהו רז"ל לעונש.

Mais il semble qu’il faille dire : puisque Moché avait déjà mentionné que « le jugement appartient à Dieu », et qu’il a ensuite dit « Approchez-la de moi », c’est comme si Moché n’avait pas été exact dans son langage, et il s’était presque placé sur le même plan que son Créateur ; et c’est pour cela que nos Sages, de mémoire bénie, l’ont compté comme une faute.

ונלך את כל המדבר הגדול. זהו אחד עשר יום. והנורא ההוא. שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות.

« Nous avons marché à travers tout ce grand désert. » Ce sont les onze jours. « Et redoutable » : parce qu’il s’y trouvait des serpents comme des poutres et des scorpions comme des arcs.

ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש. היה לומר הנה נתן ה' אלהיך לך את הארץ, אבל ירמוז לשר שלהם, כי מאחר שנתן לפניהם השר שלהם למעלה בודאי הארץ תהיה שלהם למטה, וזהו שאמר עלה רש, כלומר על השר, כי מצד שהוא ה' אלהיך עליון מתגבר על השר נתן לפניך את הארץ, ועל כן אמר ראה שהוא לשון הסתכלות וראיית הלב.

« Vois, l’Éternel ton Dieu a placé le pays devant toi ; monte, prends possession (rash). » Il aurait dû dire : « Voici que l’Éternel ton Dieu t’a donné le pays », mais il fait allusion à leur prince (sar), car, puisqu’Il a livré devant eux leur prince d’en haut, certainement le pays sera à eux en bas. C’est ce qu’il a dit : « aleh rash », c’est-à-dire « al ha-sar » (sur le prince) ; car, parce que c’est l’Éternel ton Dieu, le Très-Haut, qui l’emporte sur le prince, Il a placé le pays devant toi. C’est pourquoi il a dit « vois » (re’eh), qui est une expression de contemplation et de vision du cœur.

ומזה אמרו במדרש ראה נתן ה' אלהיך לפניך, וכי לפניהם היתה, אלא שהפיל שרה תחלה. וכן הזכיר למעלה ראה נתתי לפניכם את הארץ וחזר ואמר בואו ורשו את הארץ, והיה ראוי שיאמר ורשו אותה, אבל יאמר ראה נתתי לפניכם למעלה שר הארץ ומעתה בואו ורשו את הארץ שאין מערער בדבר. וכן יזכיר עוד בדבר הש"י (דברים ה) ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו יאמר אני החילותי תת לפניך למעלה את סיחון ואת ארצו, ומעתה עשה אתה את שלך, החל רש לרשת את ארצו למטה.

De là, ils ont dit dans le Midrash : « Vois, l’Éternel ton Dieu a placé devant toi » : mais était-ce devant eux ? C’est qu’Il a d’abord fait tomber son prince. De même il mentionne plus haut : « Vois, j’ai placé devant vous le pays », et il redit : « Venez et prenez possession du pays ». Il aurait fallu dire : « et prenez-la en possession » ; mais il dit : « Vois, j’ai placé devant vous », en haut, le prince du pays, et maintenant « venez et prenez possession du pays », car il n’y a pas de contestataire en la matière. Et il mentionnera encore dans la parole de Dieu, béni soit-Il (Deutéronome 5) : « Vois, j’ai commencé à livrer devant toi Sihon et son pays ; commence à prendre possession de son pays ». Il dira : J’ai commencé à livrer devant toi, en haut, Sihon et son pays, et désormais fais ta part : « commence à prendre possession de son pays », en bas.

ומה שאמר לשון החל היה לו לומר לשון גמור כי כיון שהקב"ה התחיל בזה יש עליכם לגמור הדבר, אבל אמר החל רש להורות כי תיכף שיתחילו ישראל יהיה הענין נגמר ויירשו את ארצו, כיון שהקב"ה התחיל במה שהוא עיקר. וכן דרשו רז"ל בנבוכדנצר בשעה שנפרע הקב"ה ממנו נפרע משרו תחלה, שנאמר (דניאל ד׳:כ״ח) עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל, מהו קל אמר ר' יהושע שרו של נבוכדנצר קל היה שם והפילו הקב"ה מן השמים, שנאמר קל מן שמיא נפל, ואחר כך נפרע מנבוכדנצר שנאמר (שם) לך אמרין נבוכדנצר מלכותא עדת מינך.

Quant à ce qu’il a employé l’expression « hachel » (commencer), il aurait dû employer une expression d’achèvement, car puisque le Saint, béni soit-Il, a commencé cela, il vous incombe d’achever la chose. Mais il a dit « commence à prendre possession » pour indiquer que dès qu’Israël aura commencé, l’affaire sera achevée et ils hériteront de son pays, puisque le Saint, béni soit-Il, a commencé par ce qui est l’essentiel. Ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué à propos de Nabuchodonosor : à l’heure où le Saint, béni soit-Il, a exercé le châtiment sur lui, Il l’a exercé d’abord sur son prince, comme il est dit (Daniel 4,28) : « La parole était encore dans la bouche du roi qu’une voix tomba du ciel ». Qu’est-ce que « qol » (voix) ? Rabbi Yehochoua a dit : le prince de Nabuchodonosor, Qol, était là, et le Saint, béni soit-Il, l’a fait tomber du ciel, comme il est dit : « une voix (qol) tomba du ciel » ; et ensuite Il a exercé le châtiment sur Nabuchodonosor, comme il est dit (ibid.) : « On te dit, Nabuchodonosor : le royaume s’est retiré de toi ».

ותקרבון אלי כלכם. היו באין בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים והזקנים דוחפים את הראשים.

« Et vous vous approchâtes de moi, vous tous. » Ils venaient en désordre, les enfants poussant les vieillards et les vieillards poussant les chefs.

ויחפרו לנו את הארץ. יכנו הכתובים הרגול בלשון חפירה, כי החופר יחפש מה שבסתר.

« Qu’ils fouillent pour nous le pays. » L’Écriture désigne l’espionnage par le terme de fouille (hafira), car celui qui creuse cherche ce qui est caché.

וייטב בעיני הדבר. לפי שכלכם הסכמתם על זה. ויובן ממנו עוד בעיני ולא בעיני המקום, שכך אמר לו (במדבר יג) שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך.

« La chose me parut bonne. » Parce que vous tous avez été d’accord là-dessus. Et l’on comprend encore par là : « à mes yeux », et non aux yeux de Dieu, car c’est ainsi qu’Il lui a dit (Nombres 13) : « Envoie pour toi » (shelah lekha), selon ton jugement ; Moi, Je ne te le prescris pas.

הארץ אשר דרך בה. היא חברון שנאמר (במדבר יג,כב) ויבא עד חברון. והזכיר כלב תחלה כי הש"י יזכירנו כן לעולם ואחריו יהושע.

« La terre où il a marché. » C’est Hébron, comme il est dit (Nombres 13,22) : « Il vint jusqu’à Hébron ». Il a mentionné Calev en premier parce que le Nom, qu’Il soit béni, le mentionnera ainsi toujours, et après lui Yehochoua.

ואתם פנו לכם. לאחוריכם לצד ים סוף.

« Et vous, tournez-vous. » Vers l’arrière, du côté de la mer des Joncs.

ותהינו. מלשון הן, כלומר אמרתם הננו ועלינו. והתרגום אמר ושריתון למיסק לטורא, כי המזמין עצמו לדבר לומר הנני הוא המתחיל בו, וכן (תהילים פ״ח:ט״ז) נשאתי אימך אפונה, מלשון פן, כלומר נשאתי אימך פן אענש.

« Vataheinou. » De l’expression « hen » (voici), c’est-à-dire : vous avez dit « Nous voici, et nous monterons ». Le Targoum a dit : « et vous avez commencé à monter sur la montagne », car celui qui se présente pour une chose en disant « me voici » est celui qui la commence ; de même (Psaumes 88,16) : « J’ai porté tes terreurs, afunah », de l’expression « pen » (de peur que), c’est-à-dire : j’ai porté tes terreurs de peur d’être puni.

כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם.

« Comme le font les abeilles. » Car leur habitude est de poursuivre celui qui touche à leurs ruches, et celui-ci est mis en danger par elles.

ויש ברמז הכתוב עוד כי היו מן הרודפים מתים ברדיפתם, כי כן מנהג הדבורים יזילו ארס וימותו מיד.

Il y a aussi, dans l’allusion du verset, que certains parmi les poursuivants mouraient dans leur poursuite, car telle est la coutume des abeilles : elles laissent s’écouler leur venin et meurent aussitôt.

ותשבו בקדש ימים רבים. תשע עשרה שנה, ותשבו שם כימים אשר ישבתם בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה. וכן הזכיר למטה והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה, וכן אמרו בסדר עולם י"ט שנה עשו בקדש וי"ט שנה חוזרין ומטולטלין במדבר.

« Vous demeurâtes à Qadech de nombreux jours. » Dix-neuf ans ; « et vous y demeurâtes comme les jours que vous demeurâtes dans les autres étapes », Le tout représentait trente-huit ans. De même il mentionne plus bas (Deutéronome 2,14) : « Les jours que nous avons marché depuis Qadech-Barnéa jusqu’à ce que nous ayons traversé le torrent de Zéred : trente-huit ans ». Et ainsi ont-ils dit dans Séder Olam : dix-neuf ans ils firent à Qadech, et dix-neuf ans ils revenaient et erraient dans le désert.

רב לכם סב את ההר הזה. מנעם מלהתגרות בבני עשו מפני שכבד את אביו ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וכדי שלא יהא לו פתחון פה לעולם הבא שכבר נטל שכרו בעולם הזה.

« Assez pour vous de tourner autour de cette montagne. » Il les empêcha de provoquer les fils d’Essav parce qu’il avait honoré son père, et le Saint, béni soit-Il, ne prive de salaire aucune créature ; et afin qu’il n’ait pas, pour le monde à venir, de prétexte à se plaindre, puisqu’il a déjà reçu sa récompense en ce monde.

פנו לכם צפונה. אמרו במדרש רבה, אם באתה שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר פנו לכם צפונה. דבר אחר פנו לכם צפונה, אמר הקב"ה מזבח אחד יש לי והוא עתיד לפגרו. דבר אחר פנו לכם צפונה, צפון אחד היה לי ביניכם זה בית המקדש שהייתי נצפן עמכם בו, והוא עתיד להחריבו שנאמר (יחזקאל ז׳:כ״ב) והסבותי פני מהם וחללו את צפוני.

« Tournez-vous vers le nord. » Ils ont dit dans le Midrash Rabba : Si l’heure d’Essav arrive, dérobez-vous à sa vue (hatsfinou), comme il est dit : « Tournez-vous vers le nord (tsafona) ». Une autre explication : « Tournez-vous vers le nord » : le Saint, béni soit-Il, a dit : J’ai un seul autel, et il est destiné à le détruire (lefagro). Une autre explication : « Tournez-vous vers le nord » : j’avais un seul trésor caché (tsafon) parmi vous, c’est le Temple, où j’étais caché (nitsfan) avec vous, et il est destiné à le détruire, comme il est dit (Ézéchiel 7,22) : « Je détournerai d’eux ma face, et ils profaneront ce que j’ai caché (tsefuni) ».

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. אע"פ שהם בני עשו, אחיכם הם. בגבול, מעלתו גבול יש לה ובאין הכל ומזדווגין לו שנאמר (עובדיה ז) עד הגבול שלחוך, מכאן ואילך השיאוך יכלו לך.

« Vous allez passer la frontière de vos frères, les fils d’Essav. » Bien qu’ils soient fils d’Essav, ils sont vos frères. « Dans la frontière » : sa grandeur a une limite ; tous viennent alors l’affronter, comme il est dit (Abdias 1,7) : « Jusqu’à la frontière ils t’ont renvoyé » ; à partir de là, « ils t’ont trompé, ils ont eu le dessus sur toi ».

וייראו מכם ונשמרתם מאד. ומה היא השמירה, אל תתגרו בם.

« Ils auront peur de vous, et gardez-vous bien. » En quoi consiste cette précaution ? Ne les provoquez pas.

ובמדרש רבה וייראו מכם ונשמרתם מאד, אמר ר' אלעזר אוי לאזנים שכך שומעות, ומה אם בשעה שייראו מכם אמר ונשמרתם מאד, כשאנו יראים מהם על אחת כמה וכמה. ר' יהושע בשם ר' לוי אמר וייראו מכם ונשמרתם מאד, מבקשים אתם שייראו מכם, עסקו בתורה, כמה דתימר (דברים ד׳:י״ד-ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

Dans le Midrash Rabba : « Ils auront peur de vous, et gardez-vous bien. » Rabbi Èl’azar a dit : Malheur aux oreilles qui entendent cela ! Si, à l’heure où ils auront peur de vous, il dit « gardez-vous bien », à plus forte raison quand nous avons peur d’eux ! Rabbi Yehochoua, au nom de Rabbi Lévi, a dit : « Ils auront peur de vous, et gardez-vous bien » : vous voulez qu’ils aient peur de vous ? Occupez-vous de la Torah, comme il est dit (Deutéronome 4,14-15) : « Et vous vous garderez bien pour vos âmes ».

עד מדרך כף רגל. אפילו דריכת הרגל בה איני נותן לכם רשות שלא ברצונם,

« Jusqu’à l’empreinte de la plante du pied. » Même le fait d’y poser le pied, je ne vous en donne pas la permission sans leur accord,

ובמדרש עד מדרך כף רגלם עד שיבא יום דריכת הרגל על הר הזיתים, שנאמר (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ובמקום אחר דרשו, עד מדרך כף רגל עד (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי.

Dans le Midrash : « Jusqu’à l’empreinte de la plante de leur pied » : jusqu’à ce que vienne le jour où le pied se posera sur le mont des Oliviers, comme il est dit (Zacharie 14) : « Et ses pieds se tiendront en ce jour-là sur le mont des Oliviers ». Et ailleurs ils ont expliqué : « jusqu’à l’empreinte de la plante du pied » : jusqu’à (Isaïe 63) « J’ai foulé seul la cuve ».

כי ירושה לעשו. מאברהם, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה שלכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן של עמון ומואב ושעיר, נתתי אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט.

« Car c’est un héritage pour Essav. » D’Avraham : dix peuples, je les ai donnés à Avraham ; sept sont à vous, et le Qeni, le Qenizzi et le Qadmoni correspondent aux territoires d’Ammon, de Moav et de Séïr ; j’en ai donné un à Essav et deux aux fils de Lot.

אכל תשברו מאתם. בתמיה, וכי צריכין אתם לקנות אוכל ומים מאתם והלא אינכם חסרים כלום, ולכך סמך לו כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך זה ארבעים שנה לא חסרת דבר.

« Vous achèterez de la nourriture auprès d’eux. » Sur le ton de l’étonnement : avez-vous besoin d’acheter auprès d’eux nourriture et eau, alors qu’il ne vous manque rien ? C’est pourquoi il y a joint : « Car l’Éternel ton Dieu t’a béni dans toute l’œuvre de tes mains ; depuis quarante ans, tu n’as manqué de rien ».

ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר. עברנו מדרכים הערבים שבתורה ועל איילותיה של תורה, ומעציון גבר מה דעציון לגברא דעלמא דאמרי נעשה ונשמע ולא עבדין כן. כן אמרו במדרש רבה.

« Et nous passâmes loin de nos frères, les fils d’Essav, qui habitent à Séïr, par le chemin de la Araba, depuis Eilat et depuis Étsyon-Guéver. » Nous sommes passés loin des chemins agréables (areivim) qui sont dans la Torah, et sur ses biches (ayalot) ; « et depuis Étsyon-Guéver » : que veut dire « de-Étsyon » pour les hommes du monde, qui disaient « nous ferons et nous entendrons » et n’ont pas agi ainsi ? Ainsi ont-ils dit dans le Midrash Rabba.

רפאים יחשבו אף הם כענקים. פירש רש"י ז"ל סבורין אתם שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל אינה זו, כי אותן רפאים הורשתי לבני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אימים על שם שאימתן מוטלת על הבריות. וכן ובשעיר ישבו החורים הם בני שעיר החורי ונתתיה לבני עשו.

« Rephaïm sont-ils aussi comptés, comme les Anaqim. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : Vous pensez que c’est le pays des Rephaïm que j’ai donné à Avraham, parce que les Émim, qui sont des Rephaïm, y habitaient autrefois ; mais ce n’est pas celui-là, car ces Rephaïm, je les ai dépossédés au profit des fils de Lot et je les ai installés à leur place. Ces Émim étaient considérés comme Rephaïm, comme les Anaqim qu’on appelle Rephaïm, parce que quiconque les voit, ses mains s’affaiblissent (mitrapot). Émim, parce que leur terreur (eimatan) pèse sur les créatures. Et de même : « Et à Séïr habitaient les Horites » (Deutéronome 2,12) : ce sont les fils de Séïr le Horite, « et je l’ai donné aux fils d’Essav ».

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר. ע"ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז"ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל"ח שנה והיום שנודע להם זה ט"ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור.

« Et lorsque tous les hommes de guerre eurent pris fin, etc., l’Éternel me parla, en disant » (Deutéronome 2,16-17). Selon le sens simple : lorsqu’Israël eut appris avec certitude que tous les hommes de guerre avaient péri, de vingt ans et au-dessus, alors la parole me fut adressée en particulier, et le Saint, béni soit-Il, nous ordonna de franchir la frontière de Moav. L’avis de nos Sages, de mémoire bénie, est que la parole ne fut pas adressée en particulier à Moché tant que la génération condamnée à mourir dans le désert n’avait pas disparu, car le rang de Moché lui était accordé pour Israël. Israël fut tenu à l’écart pendant tous ces trente-huit ans ; le jour où ils l’apprirent fut le quinze Av, lorsque la lune fut pleine, comme il est dit au traité Taanit. Ce jour fut grand pour Israël, d’une grande joie, car ils y connurent l’annulation du décret ; il fut aussi très grand pour l’homme Moché, par le retour de la prophétie vers lui, car la parole lui fut alors adressée en particulier.

ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט' עד ט"ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט"ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה.

Quant au fait que la parole ne lui fut pas adressée en particulier dès que le décret prit fin, le dix, c’est parce que Moché portait le deuil du décret pendant sept jours, du neuf au quinze ; or la prophétie ne repose pas à partir de la tristesse mais à partir de la joie. Pour cette raison elle ne lui fut pas adressée avant le quinze ; et dès lors tous seraient joyeux ensemble, Moché et les enfants d’Israël. C’est pourquoi nous ne trouvons pas, depuis que Moché envoya les explorateurs jusqu’ici, l’expression « vayedabber » (il parla) mais l’expression « vayomer » (il dit), parce qu’il ne prophétisait pas à partir du miroir lumineux (aspaqlaria ha-me’ira). Et ici les sages de la vérité nous ont dévoilé l’élévation de l’expression « vayedabber » sur l’expression « vayomer » ; de là ils ont dit : « L’Éternel me parla (vayedabber) » : c’est à moi que fut adressée la parole, c’est-à-dire maintenant en parole (dibbour), et non auparavant, mais seulement selon le mode de la parole dite (amira).

ומזה תבין דבר ירמיה שאמר (ירמיהו א׳:ו׳-ז׳) ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה' אלי.

Et de là tu comprends la parole de Yirmeyahou, qui dit (Jérémie 1,6-7) : « Et je dis : Ah, Éternel Dieu, voici que je ne sais pas parler, car je ne suis qu’un jeune garçon ». Il veut dire qu’il n’avait pas atteint l’élévation de la parole (dibbour), qui est le miroir lumineux, mais le miroir qui n’est pas lumineux. C’est pourquoi il a mentionné ensuite le nom aleph-dalet, avec yod-hé après lui, qui est le miroir qui n’est pas lumineux, l’attribut de rigueur dans lequel est la miséricorde, et c’est la perception de tous les prophètes. C’est pourquoi le verset enchaîne aussitôt (ibid., verset 7) : « Et l’Éternel me dit ».

החל רש. מלשון ירושה. ודרשו רז"ל החל רש, עשיתי ארצו חולין לפניך. והכוונה בזה כי עמון ומואב טיהרו בסיחון, ומעתה מותר להם לכבוש הארץ כי היא של סיחון.

« Commence à posséder (hachel rash). » De l’expression d’héritage. Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué « hachel rash » : j’ai rendu son pays profane (hullin) devant toi. L’intention est que les territoires d’Ammon et de Moav sont devenus permis à la conquête par l’intermédiaire de Si’hon, et désormais il leur est permis de conquérir le pays, car il est celui de Sihon.

אחל תת פחדך. כאן רמז שעמדה לו חמה למשה במלחמת עוג כשם שעמדה ליהושע, וכן דרשו במסכת תענית שלשה נקדה להם חמה, משה יהושע נקדימון בן גוריון. נקדימון גמרא, יהושע דכתיב (יהושע י׳:י״ג) שמש בגבעון דום, וכתיב (שם) ויעמוד השמש בחצי השמים, משה מנלן אמר ר' אלעזר אתיא אחל אחל, כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב ביהושע (שם ג) אחל גדלך, רבי יוחנן אמר אתיא תת תת, כתיב הכא תת פחדך וכתיב התם (שם י) ביום תת ה' את האמורי, ר' שמואל בר נחמני אמר אתיא מגופיה דקרא, דכתיב אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אמתי רגזו וחלו מפניך כל העמים אשר תחת כל השמים בזמן שעמדה לי חמה למשה, כלומר שנודע הדבר בכל הכיפה, ולכך הזכיר היום הזה, ואיך יתכן שינתן פחדו ויראתו על פני העמים שתחת כל השמים כי אם בעמידת חמה.

« Je commencerai à placer ta crainte. » Ici est une allusion à ce que le soleil s’est arrêté pour Moché dans la guerre contre Og, comme il s’était arrêté pour Yehochoua. C’est ce qu’ils ont expliqué au traité Taanit : pour trois, le soleil s’est arrêté (niqda) : Moché, Yehochoua et Nicodème ben Gorion. Nicodème : c’est dans la Guemara ; Yehochoua, comme il est écrit (Josué 10,13) : « Soleil, à Guibéon, tais-toi (dom) », et il est écrit (ibid.) : « Et le soleil s’arrêta au milieu du ciel ». Moché, d’où le savons-nous ? Rabbi Èl’azar a dit : on le déduit de « hachel » – « hachel » : il est écrit ici « Je commencerai à placer ta crainte », et il est écrit à propos de Yehochoua (Josué 3) : « Je commencerai à te grandir ». Rabbi Yohanan a dit : on le déduit de « tet » – « tet » : il est écrit ici « tet pachdekha » (placer ta crainte), et il est écrit là-bas (Josué 10) : « Le jour où l’Éternel livra (tet) l’Amorite ». Rabbi Chemouel bar Na’hmani a dit : on le déduit du verset lui-même, car il est écrit : « Je commencerai à placer ta crainte et ta frayeur sur les peuples sous tous les cieux, qui entendront ta renommée, trembleront et seront saisis de douleur devant toi » : quand tous les peuples qui sont sous tous les cieux ont-ils tremblé et ont-ils été saisis de douleur devant toi ? Au moment où le soleil s’est arrêté pour Moché, c’est-à-dire que la chose fut connue sous toute la voûte du ciel ; c’est pourquoi il a mentionné « aujourd’hui ». Et comment serait-il possible que sa crainte et sa frayeur soient placées sur les peuples sous tous les cieux, sinon par l’arrêt du soleil ?

והנה זה נס גדול ופלא עצום בחדוש בריאת העולם, מפני שקיום העולם בתנועת הגלגל וסבובו, ואם יעמוד אפילו רגע יחרב העולם, וכאן עמד הגלגל מלסבב ונתקיים העולם, ולא כן היה הענין בחזקיה כי שם לא עמדה חמה אלא שחזרה לאחוריה כלפי השחר, ולא עמד הגלגל מלסבב או לפנים או לאחור ולא היה הנס גדול כל כך, ועל כן אמר שלשה ולא מנה חזקיהו עמהם, וכן יורה לשון נקדה שהוא מלשון נקודה, וכאלו אמר שלשה עמדה להן חמה בנקודתה שעמד הגלגל מלסבב כדרכו.

Et voici que c’est un grand miracle et un prodige immense dans le renouvellement de la création du monde, car la subsistance du monde dépend du mouvement de la sphère et de sa rotation, et si elle s’arrêtait ne serait-ce qu’un instant, le monde serait détruit ; et ici la sphère a cessé de tourner et le monde a subsisté. Il n’en fut pas ainsi dans le cas de Hizqiyahou, car là le soleil ne s’est pas arrêté mais est revenu en arrière, vers l’aube, et la sphère n’a pas cessé de tourner, que ce soit en avant ou en arrière, et le miracle n’était pas si grand ; c’est pourquoi il a dit « trois » et n’a pas compté Hizqiyahou parmi eux. L’expression « niqda » l’indique aussi, qui vient de l’expression « nequda » (point), comme s’il avait dit : pour trois, le soleil s’est arrêté en son point, la sphère ayant cessé de tourner à sa manière.

ואמרו במדרש כי מה שאמר לו יהושע דום ולא אמר עמוד, לפי שהשמש בהלוכו מקלס להקב"ה, ואם שתק אינו יכול להלוך, שנאמר (תהילים קי״ג:ג׳) ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', משעה שהוא זורח עד שעה שהוא שוקע מהלל שם ה', ולכך צוהו שישתוק כדי שיעמד ויתעכב בנקודתו. ודרשו עוד, אמר לו השמש ליהושע י׳:י״גש קטן אומר לגדול דום, ואני נבראתי ברביעי ואתה בששי, אמר לו יהושע בן חורין קטן אינו אומר לעבד גדול שתוק, מיד וידום השמש, ומששתק עמד, שנאמר (יהושע י) ויעמד השמש בחצי השמים.

Ils ont dit dans le Midrash que si Yehochoua lui a dit « dom » (tais-toi) et n’a pas dit « amod » (arrête-toi), c’est parce que le soleil, dans sa marche, loue le Saint, béni soit-Il, et s’il se taisait il ne pourrait pas marcher, comme il est dit (Psaumes 113,3) : « Du lever du soleil jusqu’à son coucher, le nom de l’Éternel est loué » : dès l’heure où il se lève jusqu’à l’heure où il se couche, il loue le Nom de l’Éternel. C’est pourquoi il lui a ordonné de se taire, afin qu’il s’arrête et reste sur son point. Ils ont encore expliqué : le soleil dit à Yehochoua : un petit dit-il à un grand : tais-toi ? Or j’ai été créé le quatrième jour, et toi le sixième. Yehochoua lui dit : Un homme libre, même jeune, ne dit-il pas à un esclave plus âgé : tais-toi ? Aussitôt « le soleil se tut », et dès qu’il se tut il s’arrêta, comme il est dit (Josué 10) : « Et le soleil s’arrêta au milieu du ciel ».

אכל בכסף תשברני ואכלתי. אם הוצרכתי. וכן אם רציתי מים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי, בצבאותי. ומכאן אתה למד (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שכתוב בהקב"ה, שפירושו צבאותיו וחיילותיו.

« Tu me vendras de la nourriture contre argent, et je mangerai. » Si j’en ai besoin. Et de même, si je voulais de l’eau : « tu me la donneras contre argent, et je boirai », « seulement je passerai de mes pieds », avec mes armées. Et de là tu apprends que (Zacharie 14,4) : « Et ses pieds se tiendront en ce jour-là sur le mont des Oliviers », ce qui est écrit à propos du Saint, béni soit-Il, signifie Ses armées et Ses troupes.

כאשר עשו לי בני עשו. אי אפשר לפרש שיחזור לאוכל בכסף תשבירני הסמוך לו, שהרי הוא אומר והמואבים היושבים בער, וידוע כי המואבים לא עשו כן שהרי כתיב (דברים כ״ג:ד׳-ה׳) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, אבל יחזור אל בדרך, יאמר כאשר עשו לי בני עשו שנתנו לי דרך לעבור שסבבנו הר שעיר בדרך, כענין שכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו', כי בני עשו רצו בדבר זה שיעברו דרך ארצם, גם המלך שלהם מלך אדום היה רוצה בכך אבל לא הניחם לעבור דרך מדינתו שהוא היה הדרך הקרוב לא"י, וזהו לשון המלך שאמר (במדבר כ׳:י״ח) לא תעבור בי, כלומר בדרך מדינתי, אבל בדרך ארצם לא היתה מניעה לא מצד המלך ולא מצד העם, ושם כתבתיו.

« Comme l’ont fait pour moi les fils d’Essav. » Il est impossible d’expliquer que cela se rapporte à « tu me vendras de la nourriture contre argent », qui est proche, car il dit : « et les Moavites qui habitent à Ar », et il est connu que les Moavites n’ont pas fait ainsi, puisqu’il est écrit (Deutéronome 23,4-5) : « Parce qu’ils ne sont pas venus au-devant de vous avec du pain et de l’eau ». Mais cela se rapporte à « en chemin » : il veut dire, comme l’ont fait pour moi les fils d’Essav, qui m’ont donné un chemin pour passer, puisque nous avons contourné le mont Séïr en chemin, comme il est écrit : « Vous allez passer la frontière de vos frères, les fils d’Essav, etc. ». Les fils d’Essav voulaient en effet que nous passions par leur pays, et leur roi, le roi d’Édom, le voulait aussi, mais il ne les laissa pas passer par sa ville, qui était le chemin le plus court vers la terre d’Israël ; et c’est le langage du roi qui dit (Nombres 20,18) : « Tu ne passeras pas par moi », c’est-à-dire par le chemin de ma ville. Mais sur le chemin de leur pays il n’y avait pas d’empêchement, ni de la part du roi ni de la part du peuple, et je l’ai écrit à cet endroit.

כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ואתה הסבות את לבם אחורנית.

« Car l’Éternel ton Dieu avait endurci son esprit et rendu obstiné son cœur. » Cette expression n’est dite du Saint, béni soit-Il, qu’à propos des méchants accomplis comme Pharaon et Sihon, qui avaient déjà mérité, par leur méchanceté, que les voies du repentir leur soient retirées ; et puisqu’ils s’opposent au Nom, béni soit-Il, et se révoltent contre Lui, le Saint, béni soit-Il, fortifie leur cœur, de sorte que même s’ils voulaient revenir sur leur position, on ne leur en donne pas la possibilité. Nous ne trouvons pas dans la Torah « Et l’Éternel endurcit le cœur de Pharaon » avant qu’il ait mentionné quatre fois : « Et le cœur de Pharaon s’endurcit », « et son cœur s’alourdit », « et son cœur s’alourdit », « et le cœur de Pharaon s’alourdit ». Et de façon semblable nous trouvons chez Éliyahou, qui a dit (1 Rois 18,37) : « Et toi, tu as fait revenir leur cœur en arrière ».

כל חבל ארגוב. שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.

« Toute la région d’Argov. » C’est le nom de la province. Certains l’expliquent comme le nom d’un homme qui a hérité de son père cette région. Onkelos a traduit « beit pelakh Trakhona », ce qui signifie « maisons de palais ».

לבד מערי הפרזי שהן פרוזות ופתוחות מאין חומה, וכן (זכריה ב) פרזות תשב ירושלים, שלא תצטרך לחומה.

« À part les villes sans murailles » : elles sont ouvertes (perouzot) et sans muraille ; de même (Zacharie 2) : « Jérusalem sera habitée comme des villes ouvertes », sans avoir besoin de muraille.

צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר. הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א"י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א"י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.

« Les Sidoniens appellent l’Hermon Siryon, et les Amorites l’appellent Senir. » Voilà trois noms, et il est écrit (Deutéronome 4,48) : « Et jusqu’au mont Siyon, qui est l’Hermon » ; voilà qu’on l’a appelé de quatre noms : Hermon, Siryon, Senir, Siyon. Et pourquoi a-t-il fallu les écrire ? Pour dire la louange de la terre d’Israël : chacun des rois des nations donnait à son propre lieu le nom de la terre d’Israël, comme celle dont quatre royaumes se glorifient ; celui-ci dit : Elle est appelée de mon nom, et celui-là dit : Elle est appelée de mon nom.

כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז"ל זה עוג.

« Car seul Og, roi du Bachan, restait du reste des Rephaïm. » Ceux que Amrafel et ses compagnons avaient tués, comme il est dit (Genèse 14,5) : « Ils frappèrent les Rephaïm à Achtarot Qarnayim » ; et il avait échappé à la guerre, comme il est dit (ibid.) : « Et le rescapé vint ». Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que c’est Og.

באמת איש. באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.

« Selon la coudée d’un homme (be-ammat ich). » Selon la coudée de tout homme. Onkelos a traduit « be-ammat melekh » (selon la coudée de roi), voulant dire selon sa propre coudée. S’il l’a appelé roi, c’est pour faire allusion à son origine première, car il est de la famille appelée « fils de Dieu » (bnei ha-Elohim), issue de Caïn ; il a voulu mentionner le mot de façon défective et n’a pas dit « malka ». Tu sais déjà que toute la descendance de Caïn fut effacée par le Déluge et qu’il n’en resta que cet Og.

ההוא יקרא ארץ רפאים. אותה שנתתי לאברהם.

« Celle-là est appelée pays des Rephaïm. » C’est celle que j’ai donnée à Avraham.

ואצו אתכם בעת ההיא. עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים ל״א:כ״ז) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.

« Et je vous ai ordonné en ce temps-là. » Il parle avec les fils de Gad et les fils de Reouven, et comme ils faisaient partie d’Israël, il a dit « etkhem » (vous), alors qu’il aurait dû dire « otam » (eux). De même nous trouvons à la fin de la Torah (Deutéronome 31,27) : « Moché ordonna aux Lévites : Prenez le livre de la Torah, car moi, je connais ta rébellion » ; or cette parole ne s’adresse pas aux seuls Lévites mais à tout Israël, mais il leur a parlé parce que les Lévites étaient inclus dans l’ensemble.

עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות. חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה' לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע"י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.

« Tes yeux ont vu tout ce que l’Éternel votre Dieu a fait à ces deux rois ; ainsi fera l’Éternel à tous les royaumes. » Il a fortifié leur cœur par ce qu’ils ont vu chez ces deux rois, Sihon et Og, afin qu’ils croient que l’Éternel fera de même à ces trente et un rois qui seront vaincus devant Israël par l’intermédiaire de Yehochoua ; et il a ainsi fortifié le cœur de Yehochoua, qui est destiné à entrer dans le pays et à voir cela, ce que lui-même n’a pas mérité.

ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע"ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהילים קל״ו:י״ז-י״ח) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

Ils ont dit dans le Midrash : Sihon et Og étaient des adversaires plus redoutables que Pharaon et ses armées, et de même qu’on a dit un cantique à son sujet, ainsi il aurait convenu d’en dire à propos de ceux-ci ; mais David, que la paix soit sur lui, est venu et a dit un cantique à leur sujet, comme il est dit (Psaumes 136,17-18) : « À Celui qui frappa de grands rois, car Sa bonté est éternelle ; et tua des rois puissants, car Sa bonté est éternelle ; Sihon, roi des Amorites, car Sa bonté est éternelle ; et Og, roi du Bachan, car Sa bonté est éternelle ».