Massé

ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה (משלי ד, ז)

« Le commencement de la sagesse : acquiers la sagesse, et de toute ton acquisition acquiers l’intelligence. » (Proverbes 4,7)

שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו' ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי.

Le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, enseigne la connaissance au peuple par ce verset (Proverbes 4) : qu’ils acquièrent la sagesse de la Torah avant les autres sagesses, et il dit : avant les autres sagesses, acquiers la sagesse de la Torah ; c’est ce qu’il dit « le commencement de la sagesse, etc., et de toute ton acquisition acquiers l’intelligence » : après que l’homme a acquis cette sagesse, il lui faudra encore acquérir la bina, afin de comprendre une chose à partir d’une chose, car la perfection de la ’hokhma n’est pas sans la bina ; et puisque la bina est la perfection des sagesses, c’est pourquoi il dit qu’il doit donner toute la fortune de sa maison pour la bina, c’est « et de toute ton acquisition acquiers l’intelligence », c’est-à-dire : même si tu donnes pour elle tout ton argent, acquiers-la, car elle est la véritable richesse.

וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף.

Et de même la sagesse crie et dit (ibid. 8) « richesse et honneur sont avec moi, fortune durable et justice » ; et le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, a dû nous faire savoir ici que l’homme doit faire précéder pour son âme toute la sagesse de la Torah avant les autres sagesses, parce que s’il s’occupait d’abord des autres sagesses, elles détourneraient son cœur du chemin de la sagesse et engendreraient en lui des opinions corrompues ; mais quand il s’occupe d’abord de la sagesse de la Torah, il fait d’elle son principe et le commencement de son fondement, alors il lui est permis de bâtir sur ce fondement la construction des autres sagesses, qui n’ont désormais pas la force de corrompre son esprit ni de brouiller sa pensée, car la sagesse de la Torah est comparée à de l’argent affiné.

וכן אמר דוד ע"ה (תהילים י״ב:ז׳) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל.

Et de même David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 12,7) « les paroles de l’Éternel sont des paroles pures, argent affiné dans un creuset de terre, épuré sept fois » ; explication : toutes les autres sagesses sont de l’argent, mais ce n’est pas de l’argent affiné, car il y a en elles des scories et un mélange, et il est possible qu’elles amènent l’homme à la perte de la foi ; mais notre Torah est sans scories, comme l’argent affiné du maître du pays, dont il fait un ustensile pour sa nourriture ou sa boisson, sans scories ni mélange du tout.

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס,

Et à ce sujet le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit ici « le commencement de la sagesse : acquiers la sagesse », car s’il n’a pas étudié d’abord la sagesse de la Torah et n’a pas vu dans la Torah l’explication des signes, des prodiges et des grands miracles publics, il est proche de suivre la nature et de croire à l’éternité du monde ; car c’est pourquoi la nature est appelée de ce nom : parce que l’homme s’y enfonce dans la boue de sa profondeur et descend dans la fosse de la perdition s’il ne s’en garde pas, comme celui qui vient dans les profondeurs de la mer et ne sait pas nager et se noie ; ainsi l’homme est proche de douter, du fait de la science de la nature, des signes et des prodiges accomplis pour Israël par l’intermédiaire de Moché notre maître, que la paix soit sur lui, et de ne croire que les choses naturelles perceptibles à l’œil, et il errera dans la voie de la foi en disant, à propos des miracles du désert, que c’étaient des affaires naturelles qui n’avaient rien de miraculeux,

ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב,

et dira que le désert où Israël se tint quarante ans est comme les autres déserts proches de l’habitation, comme ces déserts où demeurent les Arabes, où il est possible à l’homme de labourer et de semer et d’être nourri du fruit des arbres et des herbes qui s’y trouvent, comme l’a écrit le Rambam, de mémoire bénie, dans le Guide ; ou il doutera, disant : peut-être y avait-il là des puits d’eau très nombreux ; et pour déraciner la racine de cette opinion corrompue et fixer dans le cœur la foi en ces grands prodiges, la sagesse de la Torah est venue, que l’homme est tenu de faire précéder aux autres sagesses, et elle a éclairé nos yeux et nous a fait savoir que ce désert n’était pas comme les autres déserts, et c’est ce qui est écrit (Deutéronome 8,15) « qui te fait marcher dans le désert grand et redoutable, serpent brûlant et scorpion »,

ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב(דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ׳:ה׳) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם.

et il n’était pas proche de l’habitation de façon à recevoir labour, semailles et action de croissance, c’est ce qui est écrit (Nombres 20,5) « ce n’est pas un lieu de semence, ni de figuier, ni de vigne, ni de grenadier », et il n’y avait là aucune eau, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 8,15) « et soif, où il n’y a pas d’eau », (Nombres 20,5) « et il n’y a pas d’eau à boire », et de plus il n’était pas dans la nature de l’homme de vivre là même un jour, à plus forte raison pour une telle multitude d’hommes, de femmes et d’enfants qui y restèrent quarante ans, et de cela l’Écriture dit (Jérémie 2,6) « une terre où nul homme n’a passé et où nul homme n’a habité », c’est-à-dire qu’il n’est pas dans la nature de l’homme de vivre là.

וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.

Et pour renforcer cette foi dans les cœurs, la Torah est venue et a longuement raconté les étapes qu’ils firent, qui furent en tout quarante-deux étapes, et elle a voulu les mentionner par leurs noms, car dans leur récit il y a de nombreuses utilités pour l’heure et pour les générations, afin que soit publié le grand prodige pour l’heure parmi les peuples de cette génération, qui avaient entendu la renommée d’Égypte et connaissaient quelque peu les lieux où il n’est pas dans la nature de l’homme de vivre, et de plus afin qu’il soit aussi publié pour les générations à venir qui n’ont pas vu l’affaire, et que leur foi soit fermement enracinée dans le témoignage des générations qui ont vu, et qu’ils le racontent à leurs fils, et leurs fils à leurs fils, et leurs fils à la génération dernière : comment Israël se tint là non par la voie de la nature mais par la voie du miracle ; et de même tous leurs actes furent par la voie du miracle, selon la parole et par l’intermédiaire des deux rédempteurs, Moché et Aharon. Et c’est ce qui est écrit.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

« Voici les étapes des fils d’Israël, qui sortirent du pays d’Égypte selon leurs armées, par la main de Moché et Aharon. »

למסעיהם על פי ה'. יבאר כי היו המסעות על פי ה'. גם יכלול עוד כי משה כתב כל המסעות כלן על פי ה', והיה חפץ השי"ת בספור זה לתועלת שהזכרתי, ועוד תועלת אחרת להזכיר חסדי השם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר אל תחשוב שהיו נעים ומטולטולים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי לא היה להם במדבר בכל ארבעים שנה אלא שנים וארבעים מסעות שכלן היו בין שנה ראשונה ושנה אחרונה היא שנת ארבעים, שהרי בשנה ראשונה הלכו ארבע עשרה מסעות מרעמסס עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר י״ב:ט״ז) ואחר נסעו העם חצרות וכתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, והוא מדבר פארן שמשם נשתלחו המרגלים, ומשם נאמר למשה שלח לך, ונקרא רתמה על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.

« Selon leurs étapes, sur ordre de l’Éternel. » Il explique que les étapes étaient sur ordre de l’Éternel. Il inclut aussi que Moché écrivit toutes les étapes sur ordre de l’Éternel, et le Nom, qu’Il soit béni, voulait ce récit pour l’utilité que j’ai mentionnée, et encore une autre utilité : mentionner les bontés du Nom, car bien qu’Il leur ait décrété de les ballotter et de les faire mouvoir dans le désert, ne pense pas qu’ils furent mus et ballottés d’étape en étape pendant les quarante ans sans avoir de repos, car il n’y eut pour eux dans le désert, en quarante ans, que quarante-deux étapes, qui furent toutes entre la première année et la dernière année, qui est la quarantième année ; car dans la première année ils firent quatorze étapes de Ra’amsès à Ritma, d’où furent envoyés les explorateurs, car il est dit (Nombres 12,16) « et après, le peuple partit de Hatserot », et il est écrit « et ils partirent de Hatserot et campèrent à Ritma », qui est le désert de Paran d’où furent envoyés les explorateurs, et de là il fut dit à Moché « envoie pour toi » ; et il fut appelé Ritma à cause de la médisance des explorateurs, car il est dit (Psaumes 120,3-4) « que te donnera, que t’ajoutera la langue trompeuse ? Les flèches du vaillant aiguisées, avec des charbons de genêts ».

ושמונה מסעות שהלכו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת ארבעים הרי שנים ועשרים מסעות, נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, ושמנה ושלשים שנה אלו חצים היה להם מנוחה בקדש, הוא שכתוב (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים, ואמרו בסדר עולם תשע עשרה שנה עמדו בקדש, וזהו (שם) ימים רבים כימים אשר ישבתם, בין שאר המסעות שהיו תשע עשרה שנה אחרים, נמצאת למד שכל טלטולם שבמדבר לא היה אלא י"ט שנה ועשו בהם תשע עשרה מסעות.

Et huit étapes qu’ils firent après la mort d’Aharon, de Hor Hahar jusqu’aux plaines de Moav, dans la quarantième année : voici vingt-deux étapes ; il se trouve que pendant les trente-huit années, ils n’ont voyagé que vingt étapes, et la moitié de ces trente-huit années, ils avaient du repos à Qadesh, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 1,46) « et vous demeurâtes à Qadesh de nombreux jours », et ils ont dit dans Seder ’Olam : dix-neuf ans ils restèrent à Qadesh, et c’est (ibid.) « de nombreux jours selon les jours que vous y avez demeuré », parmi les autres étapes qui furent dix-neuf autres années ; tu apprends donc que tout leur ballottement dans le désert ne fut que dix-neuf années, et ils firent en elles dix-neuf étapes.

והנה הלוכן היה בלתי מסודר כשהיו עומדים במקום אחד תשע עשרה שנה ובמקום אחר יום או לילה בלבד, אבל הכל היה בשעור אלהיי ולפי העלות הענן, וכדי להודיע שלא היו הולכים במדבר כתועים ונבוכים אבל היו מתענגים בו והיה להם די ספוקם יותר מן השוכנים בישוב לכך משלו רז"ל בספור התורה המסעות האלה, משל למה הדבר דומה למלך שהיה בנו חולה והיה מוליכו למקום רחוק לרפאותו שם, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה המסעות כלן ואומר לו כאן ישבנו כאן הוקרנו כאן חששת בראשך.

Et voici que leur marche n’était pas ordonnée, car ils se tenaient dix-neuf ans en un lieu, et en un autre lieu un jour ou une nuit seulement, mais tout était en mesure divine et selon l’élévation de la nuée ; et pour faire savoir qu’ils n’allaient pas dans le désert comme des égarés et des perdus, mais qu’ils s’y délectaient et avaient assez pour leurs besoins, plus que ceux qui demeurent dans l’habitation, c’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit une parabole pour le récit de la Torah de ces étapes : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi dont le fils était malade et qui le menait en un lieu lointain pour l’y guérir ; quand ils revinrent, son père se mit à compter toutes les étapes et à lui dire : ici nous avons logé, ici nous avons eu froid, ici tu as eu mal à la tête.

ועוד יש בזה תועלת אחרת להודיענו כי הכל לפי הכונה, ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בהקב"ה, כשהיו זכאים ועושים רצון השם והיו נוסעים במחשבתם באותן המסעות ממחשבה רעה לטובה היתה מדת רחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדם להענישם, ולכך ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה, ועל זה אמרו בירושלמי כשהיו מתלוננים ישראל במסעות היו השומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, בארו לנו בזה כי כשהיו מתלוננים במסעות ומסיעים מחשבתם ומשנים אותה היו המדות ההולכות עמהם יומם ולילה פועלות בהם הן לטוב הן לרע הכל כפי מחשבתם, וזהו שאמר (שיר השירים ג׳:ח׳) מפחד בלילות, כלומר שהיו ישראל מתפחדים ממדת הדין.

Et il y a encore à cela une autre utilité : nous faire savoir que tout est selon l’intention, et pour cette raison les étapes ont été comptées par leurs noms, pour enseigner que tout dépend de la pensée d’Israël envers le Saint, béni soit-Il : quand ils étaient méritants et faisaient la volonté du Nom et voyageaient dans leur pensée en ces étapes d’une mauvaise pensée à une bonne, l’attribut de miséricorde qui était sur eux avait pitié d’eux et les protégeait, et c’est pourquoi « et ils campèrent à Har Shefer », « et ils campèrent à Mitqa » ; et quand ils péchaient et voyageaient d’une bonne pensée à une mauvaise, l’attribut de rigueur qui était avec eux était tendu contre eux pour les punir, et c’est pourquoi « et ils campèrent à Harada », « et ils campèrent à Dofqa », « et ils campèrent à Mara » ; et sur cela ils ont dit dans le Yerushalmi : quand Israël se plaignait dans les étapes, les gardiens entouraient le camp à cause de la frayeur nocturne ; ils nous ont expliqué par là que, quand ils se plaignaient dans les étapes, et déplaçaient leur pensée et la changeaient, les attributs qui allaient avec eux jour et nuit agissaient sur eux, soit pour le bien soit pour le mal, tout selon leur pensée ; et c’est ce qu’il dit (Cantique 3,8) « à cause de la frayeur nocturne » : c’est-à-dire qu’Israël craignait l’attribut de rigueur.

ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳:ל״ה) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה.

Et le récit des étapes comprend encore une autre utilité : il fait allusion à l’avenir, car les paroles des prophètes prouvent toutes que la dernière rédemption est à l’image de la première, et de même qu’Israël sortit dans la première rédemption d’Égypte vers le désert, ainsi dans la dernière rédemption beaucoup d’Israël sortiront vers le désert et passeront par ces lieux, et le Saint, béni soit-Il, les soutiendra et les conduira là comme Il fit pour Israël dans le désert, et c’est ce que dit le prophète (Ézéchiel 20,35) « et Je les ferai sortir dans le désert des peuples », et ce verset parle de l’avenir, dans la dernière rédemption.

והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר אלה מסעי על המסעות לשעבר על כן אמר ואלה מסעיהם לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה' שנית ידו וגו', והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו.

Et l’Écriture fait allusion à cela par ce qu’elle a mentionné ici deux fois l’expression « motsa’ehem » : « et Moché écrivit leurs sorties (motsa’ehem) », et il a repris et dit « et voici leurs étapes selon leurs sorties », car l’une est la sortie d’Israël d’Égypte et la seconde notre sortie de cet exil présent ; et parce qu’il avait déjà commencé à mentionner « voici les étapes » pour les étapes passées, c’est pourquoi il dit « et voici leurs étapes » pour l’avenir, dans la seconde sortie, comme il est écrit (Isaïe 11,11) « l’Éternel ajoutera une seconde fois sa main, etc. » ; et le Saint, béni soit-Il, dans Ses miséricordes, hâtera, accélérera Son œuvre, l’œuvre de la rédemption, bientôt, et nous nous réjouirons et nous nous égayerons en elle.

ובמדרש מפני מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן להם שכר שנאמר (שם לה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו. ומה מדבר על ידי שקבל את ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה.

Et dans le Midrash : pour quelle raison ont-elles mérité d’être écrites dans la Torah, toutes ces étapes ? Parce qu’elles ont accueilli Israël, et le Saint, béni soit-Il, leur donnera un salaire à l’avenir, car il est dit (Isaïe 35) « le désert et la terre aride se réjouiront, et la plaine exultera et fleurira comme le lis ; elle fleurira abondamment, exultera, oui avec joie et chant ; la gloire du Liban lui est donnée, la splendeur du Carmel et du Sharon ; ils verront la gloire de l’Éternel, la splendeur de notre Dieu ». Et si le désert, parce qu’il a accueilli Israël, reçoit cela, celui qui accueille des disciples de sages dans sa maison, a fortiori.

אתה מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה, המדבר ישוב שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ח) אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר, ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר (שם) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו'. עכשו אין דרך במדבר, שכולו חול, והשיירא אינה מהלכת שם אלא בלילה לאור המזל, ועתיד להיות שם דרך שנאמר (שם מג) אשים במדבר דרך וגו', וכתיב (שם לה) והיה שם מסלול ודרך, עד כאן במדרש תנחומא.

Tu trouves que le désert sera un jour habité et l’habité sera désert, car il est dit (Malachie 1,3) « et Essav j’ai haï, et j’ai fait de ses montagnes une désolation » ; le désert sera habité, car il est dit (Isaïe 41,18) « je ferai du désert un étang d’eau » ; tu trouves que maintenant il n’y a pas d’arbres dans le désert, et à l’avenir il y aura là des arbres, car il est dit (ibid.) « je donnerai dans le désert le cèdre, l’acacia, le myrte et l’arbre à huile, etc. » ; maintenant il n’y a pas de chemin dans le désert, car tout est sable et la caravane n’y marche que de nuit, à la lumière de la constellation, et à l’avenir il y aura là un chemin, car il est dit (ibid. 43) « je mettrai dans le désert un chemin, etc. », et il est écrit (ibid. 35) « et il y aura là une chaussée et un chemin ». Jusqu’ici dans le Midrash Tan’houma.

ממחרת הפסח. ממחרת שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח בין הערבים בארבעה עשר ולמחרת בחמשה עשר יצאו ממצרים.

« Le lendemain de la Pâque. » Le lendemain de l’immolation de la Pâque, car l’immolation de la Pâque est entre les deux soirs, le quatorze, et le lendemain, le quinze, ils sortirent d’Égypte.

ובאלהיהם עשה ה' שפטים. קיים מה שאמר (שמות י״ב:י״ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', והשפטים היו אם של כסף וזהב נמסית ואם של עץ נרקבת ואם של אבן מתפוצצת. ועוד יכלול שפטים כענין שכתוב (שמואל א ה׳:ד׳) והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן.

« Et sur leurs dieux l’Éternel exerça des jugements. » Il accomplit ce qu’Il a dit (Exode 12,12) « et sur tous les dieux d’Égypte j’exercerai des jugements, Moi l’Éternel », et les jugements étaient : si le dieu était d’argent et d’or, il fondait ; s’il était de bois, il pourrissait ; s’il était de pierre, il éclatait. Et de plus « jugements » inclut ce qui est écrit (I Samuel 5,4) « et voici que Dagon était tombé devant lui à terre, devant l’arche de l’Éternel, et la tête de Dagon et les deux paumes de ses mains étaient coupées sur le seuil ».

וישב על פי החירות. כמו וישובו. או ירמוז לענן.

« Et il revint (vayashav) vers Pi-Ha’hirot. » Le singulier a ici le sens du pluriel « ils revinrent » (vayashouvou) ; ou il fait allusion à la nuée.

ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה , וחזר ואמר ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף, להורות שחזרו לאותו צד הים שעברו בו.

« Et ils partirent de Pi-Ha’hirot et passèrent au milieu de la mer vers le désert », et il a repris et dit « et ils partirent d’Elim et campèrent près de la mer des Joncs », pour enseigner qu’ils revinrent du même côté de la mer par lequel ils avaient passé.

ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין. אינו סיני, שהרי חזר ואמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל מדבר סין הוא מקום בין אילים ובין סיני כמו שכתוב בסדר בשלח (שמות טז).

« Et ils partirent de la mer des Joncs et campèrent dans le désert de Sin. » Ce n’est pas Sinaï, car il a repris et dit « et ils partirent de Refidim et campèrent dans le désert de Sinaï », mais le désert de Sin est un lieu entre Elim et Sinaï, comme il est écrit dans la section Beshalah (Exode 16).

ויחנו בקברות התאוה. בקדש ברנע היה.

« Et ils campèrent à Qivrot-Hata’ava. » C’était à Qadesh-Barnéa.

ויחנו בחר הגדגד. וכן ויסעו מחר הגדגד (פסוק לג) בחי"ת כתיב.

« Et ils campèrent à ’Hor Hagidgad. » Et de même « et ils partirent de ’Hor Hagidgad » (verset 33) est écrit avec ’het.

ויסעו מקדש. שם עיר.

« Et ils partirent de Qadesh. » Nom d’une ville.

בחדש החמישי באחד לחדש. זה ראש חדש שבו נפטר אהרן, ובתשעה בו נשרף בית המקדש והתורה עמו, ובשבעה באדר לשנה הבאה אחר זו נפטר משה רבינו ע"ה, שכן כתוב בספר יהושע (ד) שעברו ישראל הירדן בעשור לחדש הראשון, צא מהם למפרע שלשה ימים של הכנת צדה ושלשים יום לבכי אבלו של משה ע"ה, נמצאו כלים בשבעה באדר.

« Au cinquième mois, au premier du mois. » C’est le Rosh ’Hodesh où Aharon décéda, et le neuf de ce mois fut brûlé le Beth Hamiqdash, et la Torah avec lui ; et le sept Adar de l’année suivante après celle-ci, Moché notre maître, que la paix soit sur lui, décéda, car il est écrit dans le livre de Josué (4) qu’Israël traversa le Jourdain le dix du premier mois ; retranche en remontant trois jours de préparation des provisions et trente jours de pleurs pour le deuil de Moché, que la paix soit sur lui : on arrive ainsi au sept Adar.

וישמע הכנעני מלך ערד. סמך פרשה וישמע הכנעני למיתת אהרן, והוא שדרשו מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכיון שנסתלקו חשב שנתנה רשות להלחם בהם.

« Et le Cananéen, roi d’Arad, entendit. » Il a rattaché la section « et le Cananéen entendit » à la mort d’Aharon, et c’est ce qu’ils ont interprété : quelle nouvelle a-t-il entendue ? Il a entendu qu’Aharon était mort et que les nuées de gloire s’étaient retirées, et dès qu’elles se retirèrent, il pensa que l’autorisation de les combattre avait été donnée.

ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב. זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום. ואז צוה הקב"ה להזהיר לישראל להוריש את יושבי הארץ כי הם קרובים לעבור.

« Et ils campèrent sur le Jourdain, depuis Beth-Hayeshimot jusqu’à Avel-Hashitim, dans les plaines de Moav. » C’est la mesure de leur campement, douze mil, comme l’a attesté Rabba bar bar ’Hanna sur ce lieu. Et alors le Saint, béni soit-Il, ordonna d’avertir Israël de déposséder les habitants du pays, car ils étaient proches de traverser.

והורשתם את הארץ. כלומר מיושביה, ואחר כך וישבתם בה, שאם לא כן לא תוכלו להתקיים בה.

« Et vous déposséderez le pays. » C’est-à-dire de ses habitants, et ensuite « vous y demeurerez », car sinon vous ne pourrez pas y subsister.

כי אתם באים אל הארץ כנען. כמו (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) והנבואה עודד הנביא.

« Car vous venez au pays de Canaan. » Comme (II Chroniques 15,8) « et la prophétie de ’Oded le prophète ».

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה. נקראת חלוקת הארץ נפילה על שנחלקה בגורל, שנאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק את הארץ, וזה שהזכיר נפילה לשון הפלת גורל.

« Voici le pays qui vous échoira en héritage, le pays de Canaan selon ses frontières. » Le partage du pays est appelé « chute » parce qu’il fut partagé par le sort, car il est dit (Nombres 26,55) « mais c’est par le sort que le pays sera partagé », et c’est pourquoi il a mentionné « chute » : l’expression de jeter le sort.

ובמדרש אשר תפול לכם, מלמד שהפיל הקב"ה שריהם של שבעה אומות מן השמים וכפתם לפני משה ואמר לו ראה שאין בהם עוד כח.

Et dans le Midrash : « qui vous échoira » : cela enseigne que le Saint, béni soit-Il, fit tomber du ciel les princes des sept nations et les lia devant Moché, et lui dit : vois qu’ils n’ont plus de force.

והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום. אצל אדום, כמו (שם יג) ועל יד הירדן, שענינו אצל הירדן. והנה בכאן יפרש להם גבול נחלתם שהם חייבים להוריש משם האויבים. וכתב רש"י ז"ל שהרבה מצות נוהגות בארץ שאין נוהגות בחוצה לארץ לכך הוצרך לבאר מצרני גבולי הרוחות סביב להודיע שמן המצרים האלו ולפנים המצות נהוגות, עד כאן.

« Et le côté du sud sera pour vous depuis le désert de Tsin, le long d’Édom. » À côté d’Édom, comme (ibid. 13) « et le long du Jourdain », dont le sens est à côté du Jourdain. Et ici il leur précise la frontière de leur héritage, d’où ils sont tenus de déposséder les ennemis. Et Rachi, de mémoire bénie, a écrit que beaucoup de commandements s’appliquent dans le pays qui ne s’appliquent pas hors du pays, c’est pourquoi il a fallu expliquer les limites du territoire dans toutes les directions pour faire savoir que, de ces limites vers l’intérieur, les commandements sont en vigueur. Jusqu’ici.

נחלה מצרים. כלומר אל נחל מצרים, ואיננו היאור. והוא מלעיל, וכן (תהילים קכ״ד:ד׳) נחלה עבר, מלעיל.

« Nahala Mitsrayim. » C’est-à-dire « vers le torrent d’Égypte », et ce n’est pas le Nil. Et c’est accentué sur l’avant-dernière syllabe, et de même (Psaumes 124,4) « nahla ’avar », accentué sur l’avant-dernière syllabe.

הים הגדול. הספרדי. וגבול, כלומר מערב נחלתכם יהיה הים הגדול והוא הגבול בעצמו.

« La grande mer. » La mer d’Espagne. « Et frontière » : c’est-à-dire que l’occident de votre héritage sera la grande mer, et elle est la frontière elle-même.

והתאויתם. כמו והתויתם, מלשון (יחזקאל ט׳:ד׳) והתוית תו. ושלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו, קצת ארץ מצרים וכל ארץ אדום וכל ארץ מואב, וכן כתוב בפירוש רש"י ז"ל.

« Et vous tracerez la limite (vehitva’item). » Comme « vehitvitem », de l’expression (Ézéchiel 9,4) « et tu marqueras un signe (tav) ». Et trois pays sont situés au sud de la terre d’Israël, l’un à côté de l’autre : une partie du pays d’Égypte, tout le pays d’Édom et tout le pays de Moav ; et ainsi c’est écrit dans le commentaire de Rachi, de mémoire bénie.

ומחה על כתף ים כנרת. מלשון (תהלים צח) ימחאו כף.

« Et il frappera sur l’épaule de la mer de Kinneret. » De l’expression (Psaumes 98,8) « ils frapperont des mains ».

שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן קדמה מזרחה. הזכיר ענין זה שנית לבאר מקום נחלתם.

« Les deux tribus et la demi-tribu ont pris leur héritage au-delà du Jourdain, vers l’orient, à l’est. » Il a mentionné ce sujet une seconde fois pour préciser l’emplacement de leur héritage.

אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ. פירש רש"י ז"ל ינחלו לכם בשבילכם, שכל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו, ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק יפה, ומה שהם עושים יהא עשוי כאלו עשאוהו שלוחיהם. והזכיר תחלה אלעזר כי יהושע יצא על פיו. והזכיר עשרה שבטים ונשיא עם כל אחד ואחד, ולא הזכיר ראובן וגד כי כבר לקחו חלקם מעבר לירדן מזרחה. והתחיל בנשיאים מיהודה כמו שיצא הגורל תחלה. ואמר ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי.

« Voici les noms des hommes qui vous partageront le pays en héritage. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : « qui vous donneront en héritage », c’est-à-dire pour vous, car chaque prince est le tuteur de sa tribu, il répartit l’héritage de la tribu entre les familles et les individus, et choisit pour chacun une belle part ; et ce qu’ils font sera tenu comme si leurs mandataires l’avaient accompli. Et il a mentionné d’abord Elazar, parce que Yehochoua sortait sur sa parole. Et il a mentionné dix tribus, avec un prince pour chacune, mais il n’a mentionné ni Réouven ni Gad, car ils avaient déjà pris leur part au-delà du Jourdain, à l’orient. Et il a commencé par les princes à partir de Yehouda, selon que le sort était sorti en premier. Et il a dit : « et pour la tribu des fils de Dan, un prince, Bouqi fils de Yogli. »

ויש לשאול כיון שהיו כולם נשיאים נשיא אחד נשיא אחד ממטה ומטה, למה לא הזכיר עד עתה נשיא אלא מדן ואילך. ואפשר לומר כי לא הוצרך להזכיר הנשיא בכלב כי היה מפורסם מן המרגלים שכתוב שם (במדבר י״ג:ב׳) כל נשיא בהם, ובשמעון לפי שזמרי בן סלוא היה נשיאם לכך לא זכה שבט שמעון להקרא עליו נשיא אפילו אחרי מות זמרי, ובבנימין לא הזכיר גם כן מפני פלגש בגבעה. ואמרו במדרש תנחומא בסדר בהעלותך אלידד בן כסלון זה אלדד חבירו של מידד שהיו נביאים וכיון שהיה נביא לא הוצרך הכתוב לקראו נשיא.

Et il y a lieu de demander : puisque tous étaient des princes, un prince par tribu, pourquoi n’a-t-il mentionné jusqu’ici le titre de prince qu’à partir de Dan ? Et on peut dire qu’il n’était pas nécessaire de mentionner le prince pour Kalev, car il était connu par les explorateurs, où il est écrit là (Nombres 13,2) « chacun un prince parmi eux » ; et pour Shim’on, parce que Zimri fils de Salou était leur prince, la tribu de Shim’on n’a pas mérité que le titre de prince soit mentionné à son propos, même après la mort de Zimri ; et pour Binyamin, il ne l’a pas mentionné non plus à cause de la concubine à Guiv’a. Et ils ont dit dans le Midrash Tan’houma, à la section Beha’alotekha : Elidad fils de Kislon, c’est Eldad, le compagnon de Médad, qui étaient prophètes, et puisqu’il était prophète, il n’était pas nécessaire que l’Écriture l’appelle prince.

צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. לשון מגרש ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר מקיר העיר ולחוץ אלף אמה סביב, ואינם רשאים לבנות שם בית ולנטוע שם כרם ולזרוע זריעה אלא שיהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם.

« Ordonne aux enfants d’Israël, et ils donneront aux Lévites, de l’héritage de leur possession, des villes pour y habiter, et un espace dégagé (migrash) pour les villes, autour d’elles. » L’expression migrash désigne un espace libre, un lieu vide à l’extérieur de la ville, tout autour, pour l’embellissement de la ville, à partir du mur de la ville vers l’extérieur, mille coudées à la ronde ; et il ne leur est pas permis d’y bâtir une maison, d’y planter une vigne ni d’y semer une semence, mais cela sera pour leurs bêtes, pour leurs biens et pour tous leurs animaux.

ומדותם וגו' אלפים באמה. כלומר אלפים אמה תתנו להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצוניים לשדות ולכרמים.

« Et vous mesurerez, etc., deux mille coudées. » C’est-à-dire : vous leur donnerez deux mille coudées à la ronde, dont les mille intérieures pour l’espace dégagé et les extérieures pour les champs et les vignes.

ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. כלומר על ערי מקלט שהזכיר מהן שש, ובין כולן מ"ח עיר. ואותן שש ערי מקלט השלש מעבר הירדן בנחלת בני גד ובני ראובן והשלש בארץ כנען.

« Et en plus de celles-ci vous donnerez quarante-deux villes. » C’est-à-dire en plus des villes de refuge, dont il a mentionné six, et entre toutes il y a quarante-huit villes. Et ces six villes de refuge : trois au-delà du Jourdain, dans l’héritage des fils de Gad et des fils de Réouven, et trois dans le pays de Canaan.

והקריתם לכם ערים. מלשון קריה.

« Et vous vous désignerez des villes. » De l’expression qirya (ville).

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:מ״ח) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים.

« Et y fuira le meurtrier qui a frappé une personne par inadvertance. » Mais il n’est pas passible de mort, puisqu’il ne l’a pas tué volontairement. Et cette loi enseigne que le cœur est le principe de l’homme et le principe de tous les commandements et de toutes les fautes ; c’est pourquoi il est puni par l’exil et non par la mort, parce que son cœur n’était pas d’accord avec le meurtre, et l’obligation d’une peine de mort n’existe que lorsque le corps et le cœur sont associés à ce meurtre, le corps par son mouvement et le cœur par son intention ; et puisque les deux n’y ont pas consenti, il est exilé et n’est pas mis à mort. Et de même pour les commandements, tout dépend du cœur : si quelqu’un accomplit un commandement sans avoir l’intention dans son cœur de l’accomplir pour le Nom du Ciel, il n’en reçoit aucune récompense, car l’homme doit avoir l’intention, dans les commandements, de les accomplir pour le Nom du Ciel. Et ainsi a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 119,48) « et je lèverai mes paumes vers tes commandements que j’ai aimés » ; et l’élévation des paumes est l’intention, comme il est écrit (Lamentations 3,41) « élevons notre cœur vers les paumes ».

ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון, שאם הרג בזדון ואמר בשגגה הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם והורגין אותו, שנאמר (שמות כ״א:י״ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו ביואב שנאמר בו (מלכים א ב׳:כ״ח) ויחזק בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו.

Et ils ont dit dans le Midrash : « qui frappe une personne par inadvertance » : précisément par inadvertance et non volontairement, car s’il a tué volontairement et dit : « j’ai tué par inadvertance », on ne l’accueille pas ; et même s’il s’est réfugié auprès de l’autel, on l’en fait sortir et on le met à mort, comme il est dit (Exode 21,14) « et si un homme agit avec préméditation contre son prochain pour le tuer par ruse, de mon autel tu le prendras pour qu’il meure » ; car nous trouvons pour Yoav, dont il est dit (I Rois 2,28) « et il saisit les cornes de l’autel », que de là on le prit et que Benayahou le tua.

ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב (תהילים כ״ה:ו׳) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג׳:כ״ד) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב (שם) ויגרש את האדם, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה.

Et la loi de la Torah est que le meurtrier par inadvertance soit exilé, car nous le trouvons chez le premier homme, c’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 25,6) « souviens-toi de tes miséricordes, Éternel, et de tes bontés, car elles sont de toujours ». David a dit : Maître du monde, tes miséricordes et tes bontés sont sur le meurtrier, pour qui tu as préparé des villes de refuge où il s’exile, puisqu’il n’a pas tué volontairement et n’est pas digne de mort ; et ces miséricordes sont de toujours, car tu as fait ainsi pour le premier homme, qui a apporté la mort à toutes les générations, et tu as eu pitié de lui en le faisant exilé, comme il est dit (Genèse 3,23) « et l’Éternel Dieu l’envoya hors du jardin d’Éden », et il est écrit (ibid. 24) « et il chassa l’homme » ; c’est pourquoi il est dit « souviens-toi de tes miséricordes, Éternel, et de tes bontés, car elles sont de toujours ».

למקלט מגואל, כלומר מגואל הדם הקרוב לנרצח.

« Pour refuge contre le vengeur. » C’est-à-dire contre le vengeur du sang, proche parent de la victime.

שש ערי מקלט תהיינה לכם. מלמד שאף על פי שהבדיל משה שלש ערים בחייו לא היו קולטות עד שהובדלו שלש בארץ כנען, ואף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וחצי וכאן אינם אלא שנים וחצי השוה מנין ערי מקלט שלהם, שהרי בגלעד מצויין רוצחים, שנאמר (הושע ו׳:ח׳) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם. זה שאמר הכתוב (תהילים כ״ה:ח׳) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אם לרצחנים נותן שביל ודרך שיברחו וימלטו, לצדיקים על אחת כמה וכמה.

« Les villes de refuge seront au nombre de six pour vous. » Cela enseigne que, bien que Moché ait mis à part trois villes de son vivant, elles ne protégeaient pas tant que trois autres n’avaient pas été mises à part dans le pays de Canaan ; et bien que dans le pays de Canaan il y ait neuf tribus et demie, et ici seulement deux et demie, le nombre de leurs villes de refuge est égal, car en Guil’ad on trouve des meurtriers, comme il est dit (Osée 6,8) « Guil’ad, ville d’artisans d’iniquité, marquée de sang ». C’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 25,8) « l’Éternel est bon et droit, c’est pourquoi il enseigne aux pécheurs le chemin » : s’il donne aux meurtriers un sentier et un chemin pour fuir et échapper, a fortiori aux justes.

והרמב"ן ז"ל נתן בזה שני טעמים במה שהרבה הכתוב ערי מקלט בעבר הירדן כמו בכל ארץ כנען, הראשון לכבוד משה שהבדילן, והשני מפני שארץ סיחון ועוג שהיתה בעבר הירדן היתה גדולה עד מאד כי היו מלכיה אדירים, וארץ כנען אע"פ שהיו בה ל"א מלכים לא היו מלכי ארצות כי אם מקומות וערים קרובות זו לזו מהלך חצי יום ביניהם קצת מהם, וכענין שדרשו רז"ל על מעלת הארץ שכל המלכים היו רוצים להיות להם נחלה בארץ ונקרא שמם עליהם, ועל כן היתה ראויה עבר הירדן לשלש ערי מקלט ככל ארץ כנען.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a donné deux raisons à ce que l’Écriture ait multiplié les villes de refuge au-delà du Jourdain autant que dans tout le pays de Canaan : la première, par honneur pour Moché qui les a mises à part ; et la seconde, parce que le pays de Si’hon et d’Og, qui était au-delà du Jourdain, était très grand, car ses rois étaient puissants, alors que le pays de Canaan, bien qu’il y ait eu trente et un rois, ce n’étaient pas des rois de pays mais de lieux et de villes proches les unes des autres, certaines à une demi-journée de marche entre elles ; et selon ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné sur la valeur du pays, tous les rois voulaient avoir un héritage dans le pays et que leur nom y soit attaché. C’est pourquoi l’au-delà du Jourdain méritait trois villes de refuge, comme tout le pays de Canaan.

ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא. דין תורה הוא שהמכה חברו באבן או בעץ והרגו שאומדים אותו דבר שהרגו בו אם היה כדי להמית, שנאמר ואם באבן יד אשר ימות בה או בכלי עץ יד אשר ימות בו, מכאן שאומדים הדבר שהכה בו אם ראוי להמית, ואומדין גם כן כח ההכאה לפי כח המכה שיצא האבן או העץ מידו. אבל כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור ולא הזכיר בו יד ולא הזכיר בו גם כן לשון אשר ימות בה, לפי שהברזל ממית בכל שהוא ואפילו במחט.

« Et s’il l’a frappé avec un instrument de fer et qu’il meure, c’est un meurtrier. » C’est une loi de la Torah que celui qui frappe son prochain avec une pierre ou avec du bois et le tue, on évalue l’objet avec lequel il l’a tué, s’il pouvait donner la mort, car il est dit « et s’il l’a frappé avec une pierre à la main dont on puisse mourir, ou avec un instrument de bois à la main dont on puisse mourir » ; de là, on évalue l’objet avec lequel il a frappé, s’il était apte à donner la mort, et on évalue aussi la force du coup selon la force de celui qui frappe, dont la pierre ou le bois est sorti de la main. Mais pour un instrument de fer, la Torah n’a donné aucune mesure, elle n’y a pas mentionné « la main », ni non plus l’expression « dont on puisse mourir », parce que le fer donne la mort quelle qu’en soit la taille, même avec une aiguille.

ואם הרגו בדחיפה שדחפו מראש הגג ומת לכך נאמר ואם בשנאה יהדפנו, וכן אומדין עוד גובה המקום שיהא לכל הפחות עשרה טפחים שאם אין בגבהו עשרה טפחים אין בו כדי להמית. ואם השליך עליו קיר נטוי או כלי שמת בו, לכך נאמר או השליך עליו כל כלי. ואם הכהו בידו או ברגלו והרגו אומדין גם כן ההכאה שצריך שתהיה באיבה, ולכך נאמר בו או באיבה הכהו בידו.

Et s’il l’a tué en le poussant, l’ayant poussé du haut d’un toit, et qu’il est mort, c’est pourquoi il est dit « et s’il le pousse par haine » ; et de même on évalue encore la hauteur du lieu, qui doit être au moins de dix paumes, car si sa hauteur n’est pas de dix paumes, elle n’est pas suffisante pour donner la mort. Et s’il a fait tomber sur lui un mur penché ou un objet dont il est mort, c’est pourquoi il est dit « ou qu’il jette sur lui un objet quelconque ». Et s’il l’a frappé de sa main ou de son pied et l’a tué, on évalue aussi le coup, qui doit être porté avec inimitié, et c’est pourquoi il est dit à son sujet « ou par inimitié l’a frappé de sa main ».

ואם בפתע בלא איבה. פתאם באונס, כלומר שהיה סמוך לו ולא היה לו שהות להרהר עליו.

« Et s’il est soudain, sans inimitié. » Soudainement, par contrainte ; c’est-à-dire qu’il était à côté de lui et qu’il n’avait pas le temps d’y réfléchir.

ויפל עליו. מכאן אמרו שההורג בשוגג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה.

« Et il le fit tomber sur lui. » De là ils ont dit que celui qui tue par inadvertance en descendant est exilé, mais en montant il n’est pas exilé.

וישב בה עד מות הכהן הגדול. דרשו רז"ל תלה הכתוב כפרתו של רוצח בשוגג במיתתו של כהן גדול, מפני שהוא מכפר על כל ישראל והיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, והרי עון הרציחה שאירע בימיו. ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך. ועוד דרשו בו לפי שהכהן הגדול הוא סבה להשרות שכינה בישראל להאריך ימיהם והרוצח סבה לסלק השכינה מישראל ולקצר את ימיהם ואינו כדאי שיעמוד לפני הכהן גדול.

« Et il demeurera en elle jusqu’à la mort du grand prêtre. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : l’Écriture a suspendu l’expiation du meurtrier par inadvertance à la mort du grand prêtre, parce qu’il expie pour tout Israël, et qu’il aurait dû demander miséricorde pour les gens de sa génération et ne l’a pas fait, et voici que la faute du meurtre est survenue de son temps. Et encore, la mort d’un grand prêtre est une consolation pour le proche de la victime, afin que son cœur ne s’échauffe plus et que ses proches ne s’affligent plus autant à son sujet. Et ils ont encore enseigné à son sujet que le grand prêtre est la cause de la résidence de la Présence en Israël et de la prolongation de leurs jours, tandis que le meurtrier est cause du retrait de la Présence d’Israël et du raccourcissement de leurs jours, et il n’est pas convenable qu’il se tienne devant le grand prêtre.

אשר משח אותו. המושח, ורבים כן חסרי הפועל. ודרשו רז"ל במסכת מכות, אשר משח אותו מלמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כה"ג ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אותו וכי הוא משחו לכהן גדול או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שהוא מחזירו במיתתו.

« Qu’il a oint (mashah oto). » Celui qui oint (hamoshea’h), et nombreux sont ceux-là, où le sujet du verbe n’est pas exprimé. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans le traité Makkot : « qu’il a oint » enseigne que si, avant que son jugement soit achevé, le grand prêtre est mort et qu’on en a désigné un autre à sa place, et qu’ensuite son jugement a été achevé, il retourne à la mort du second, car il est dit « qu’il a oint » : est-ce lui qui l’a oint comme grand prêtre, ou est-ce le prêtre qui l’a oint ? Mais c’est pour inclure celui qui a été oint de son temps, qui le fait revenir à sa mort.

והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. ללמד שתהא סנהדרין בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ, כן פירש רש"י ז"ל, מה שאין כן עכשיו בזמן החורבן שאינה נוהגת לא בארץ ולא בחוצה לארץ. וביאור הכתוב כפשוטו, והיו אלה לכם לחקת משפט שיהיה לנו עדה שופטת אפילו בזמן הזה בדיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון וחיוב מלקות, ומטעם זה אמר לדורותיכם בכל מושבותיכם, אבל המשפט בדיני נפשות אין לנו שכן כתוב בפרק ארבע מיתות, (דברים יז) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. וכן שנו במכילתא מניין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר (שמות כא) מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש בית אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית.

« Et ces choses seront pour vous un statut de jugement pour vos générations, dans toutes vos demeures. » Pour enseigner qu’il y aura un Sanhédrin hors du pays aussi longtemps qu’il fonctionne dans le pays ; ainsi l’a expliqué Rachi, de mémoire bénie, ce qui n’est pas le cas maintenant, au temps de la destruction, où il ne fonctionne ni dans le pays ni hors du pays. Et l’explication du verset selon son sens simple : « et ces choses seront pour vous un statut de jugement », c’est-à-dire que nous aurons une assemblée qui juge, même de nos jours, dans les jugements d’amendes, de vols, de blessures et de toute affaire d’argent, ainsi que pour l’obligation de la flagellation ; et c’est pour cette raison qu’il a dit « pour vos générations, dans toutes vos demeures ». Mais le jugement dans les affaires capitales, nous n’en avons pas, car il est écrit dans le chapitre « Quatre morts » (Deutéronome 17,9) « et tu viendras vers les prêtres, les Lévites, et vers le juge » : tant qu’il y a un prêtre, il y a jugement ; quand il n’y a pas de prêtre, il n’y a pas de jugement. Et ainsi ils ont enseigné dans la Mékhilta : d’où savons-nous qu’on ne met à mort qu’en présence du Temple ? Parce qu’il est dit (Exode 21) « de mon autel tu le prendras pour qu’il meure » : s’il y a un Temple, tu mets à mort ; sinon, tu ne mets pas à mort.

ולא תקחו כופר לנפש רוצח. יגיד הכתוב שלא יפטר בשום ממון בעולם לפי שעון הרציחה אין כמוהו בכל העבירות מעבירות שבין אדם לחברו, והכתוב אומר (משלי כ״ח:י״ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. צא ולמד מאחאב שהרי נאמר (מלכים א כב) רק לא היה כאחאב, וכשנמדדו עונותיו וזכיותיו לפני הקב"ה לא נמצא בו עון לחייבו כליה ולקטרג עליו תחלה כי אם נבות, הוא שכתוב (מלכים א כב) ותצא הרוח מלפני ה', ודרשו רז"ל זה רוח נבות, וכתיב (שם) ויאמר לו תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, ואותו רשע לא הרגו בידיו אלא שסבב הריגתו, ק"ו למי שהורג בידו.

« Et vous ne prendrez pas de rançon pour la vie d’un meurtrier. » L’Écriture déclare qu’il ne sera acquitté par aucun argent au monde, parce que la faute du meurtre n’a pas son égale parmi toutes les fautes entre l’homme et son prochain, et l’Écriture dit (Proverbes 28,17) « l’homme chargé du sang d’une vie fuira jusqu’à la fosse ; qu’on ne le soutienne pas ». Va et apprends d’Akhav, car il est dit (I Rois 22) « seulement il n’y en eut pas comme Akhav », et lorsque ses fautes et ses mérites furent pesés devant le Saint, béni soit-Il, on ne trouva en lui aucune faute qui le condamne à l’anéantissement et qui l’accuse d’abord, sinon Navot ; c’est ce qui est écrit (I Rois 22) « et l’esprit sortit de devant l’Éternel », et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : c’est l’esprit de Navot ; et il est écrit (ibid.) « et il lui dit : tu le séduiras et tu en viendras à bout, sors et fais ainsi ». Et ce scélérat ne l’a pas tué de ses mains, mais il a causé sa mise à mort : a fortiori celui qui tue de sa main.

ולא תחניפו את הארץ. העושה רע בסתר יקרא חנף.

« Et vous ne profanerez pas le pays. » Celui qui fait le mal en secret est appelé hypocrite (’hanef).

ולא תטמא את הארץ. כלומר ולא תטמא החנופה שהזכיר את הארץ. או יהיה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, בעבור שאני שוכן בתוכה, ולא לכבוד הארץ רק לכבוד ישראל ולכבודי, לכך אמר אשר אני שוכן בתוכה, ואמר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל.

« Et vous ne souillerez pas le pays. » C’est-à-dire : que l’hypocrisie mentionnée ne souille pas le pays. Ou bien ce sera un avertissement pour chacun d’Israël, « parce que Je demeure en lui », non par honneur pour le pays mais par honneur pour Israël et pour Mon honneur ; c’est pourquoi il a dit « dans lequel Je demeure », et il a dit « car Moi, l’Éternel, Je demeure au milieu des enfants d’Israël ».

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה. גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים. וראשי אבות הם הנשיאים.

« Et les chefs de famille de la famille des fils de Guil’ad, fils de Makhir, fils de Menashé, s’approchèrent. » Cette section aussi se rattache à « comme Moché l’a ordonné de donner, de l’héritage d’Israël, des villes aux Lévites ». Et les chefs de famille sont les princes.

ואם יהיה היובל לבני ישראל. כלומר ואפילו שיהיה היובל לא נקוה שתשוב הנחלה אלינו אבל תהיה נוספת תמיד על נחלת המטה, לפי שאין זו מכירה שתהיה חוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת ביובל, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם.

« Et si le jubilé vient pour les enfants d’Israël. » C’est-à-dire : même s’il y a un jubilé, nous n’espérons pas que l’héritage nous revienne, mais il s’ajoutera toujours à l’héritage de la tribu, car ce n’est pas une vente qui revienne au jubilé, puisque l’héritage par succession ne revient pas au jubilé ; et il se trouve qu’il s’est ajouté à l’héritage de la tribu à laquelle elles appartiendront.

ולא תסב נחלה וגו' ממטה אל מטה אחר. מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו י"ב שבטים למטה כנגד י"ב שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואילו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר השבטים היה בזה ערבוב הכחות, אבל בארץ ישראל שהוא כלל כל הכחות לא הקפיד.

« Et l’héritage ne passera pas, etc., d’une tribu à une autre. » C’est un commandement de circonstance, valable avant qu’Israël prenne possession du pays. Et il y avait douze tribus en bas, correspondant aux douze tribus d’en haut, chaque tribu à part ; et si une tribu vendait son héritage à l’une des autres tribus, il y aurait par là un mélange des forces ; mais dans la terre d’Israël, qui est l’ensemble de toutes les forces, il n’a pas été exigeant.

וכל בת יורשת נחלה. שלא היה בן לאביה אחר שינחלו את הארץ, על כן אמר הכתוב פעם שנית ולא תסוב נחלה. ומטעם זה היה המנהג בישראל בבת יורשת כשתעבור על זה ותרצה להנשא לשבט אחר שהיו קורין אותה זונה והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב (שופטים י״א:א׳) ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה, כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש ח"ו, וכן תרגם יונתן. ואפשר לומר כי ולא תסוב נחלה ידבר בנפשות, ולכך הזכיר פעם שניה ולא תסוב נחלה, וכן מלת ידבקו, כי האחד דבקות הגוף והשני דבקות הנפשות.

« Et toute fille qui hérite d’un héritage. » Qui n’avait pas de frère après qu’ils eurent pris possession du pays ; c’est pourquoi l’Écriture a dit une seconde fois « et l’héritage ne passera pas ». Et pour cette raison, la coutume en Israël, pour une fille héritière qui transgressait cela et voulait se marier dans une autre tribu, était qu’on l’appelait prostituée, et elle faisait perdre l’héritage de la maison de son père ; et c’est ce qui est écrit (Juges 11,1) « et Yiftah le Guil’adite était un vaillant guerrier, et il était fils d’une femme prostituée » : la mère de Yiftah était une fille héritière d’un héritage et elle s’était mariée dans une autre tribu, car l’intention n’est pas une prostituée véritable, à Dieu ne plaise ; et ainsi a traduit Yonatan. Et on peut dire que « et l’héritage ne passera pas » parle des âmes, et c’est pourquoi il l’a mentionné une seconde fois, « et l’héritage ne passera pas » ; et de même le mot « s’attacheront », car l’un est l’attachement du corps et le second l’attachement des âmes.

מחלה תרצה. הזכירן הכתוב תחלה כסדר שנולדו, ועתה הזכירן כסדר שנשאו לאנשים. ואמר לבני דודיהן לנשים, בני דודיהם לא היו כלן אחים.

« Mahla, Tirtsa. » L’Écriture les a mentionnées d’abord selon l’ordre de leur naissance, et maintenant elle les mentionne selon l’ordre dans lequel elles se sont mariées. Et il a dit « aux fils de leurs oncles paternels, pour femmes » : les fils de leurs oncles n’étaient pas tous frères.

אלה המצות והמשפטים. הספר השלישי הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים נחתם בפסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה, והספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלה המצות ג"כ, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים.

« Voici les commandements et les jugements. » Le troisième livre, qui est le livre du Lévitique, appelé Torat Kohanim, se termine par le verset « voici les commandements que l’Éternel a ordonnés à Moché », et ce quatrième livre se termine aussi par le verset « voici les commandements », et il a ajouté « les jugements » parce qu’il a mentionné les jugements de l’héritage et les jugements des meurtriers.

ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה' וביניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהלה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. סליק ספר במדבר.

Et tu as à réfléchir : pourquoi y a-t-il mentionné Moché sans mentionner « par la main de Moché », alors qu’ici il a mentionné « par la main de Moché » ? Et l’explication est que la première alliance, celle de Horev, ils l’ont reçue, jusqu’à ce que, le roi étant à sa table, ils l’annulèrent, et ils échangèrent leur gloire contre la forme d’un taureau, et leur splendeur se changea en ruine ; ils n’y réussirent pas et leur entreprise n’aboutit pas, et le messager fidèle, voyant les lettres s’envoler, jeta les tables de ses mains. Mais ici, dans les plaines de Moav, dans la seconde alliance, l’alliance fut établie entre l’Éternel et eux : « les montagnes bougeront et tout rocher se déplacera de sa place », mais cette alliance ne sera pas rompue et le lien de l’amour ne sera pas rompu ; dans les liens de Son alliance Il nous a amenés au renom et à la louange, et les paroles de l’alliance, nous les avons acceptées sur nous par serment et imprécation, et de là tu trouves à la fin de la Torah un verset agréable : « voici les paroles de l’alliance que l’Éternel ordonna à Moché de conclure avec les enfants d’Israël au pays de Moav, outre l’alliance qu’Il avait conclue avec eux à Horev. » Fin du livre de Bamidbar.