Ékev

בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כ)

« Mon fils, sois attentif à mes paroles, tends l’oreille à mes discours ; qu’ils ne s’éloignent pas de tes yeux, garde-les au milieu de ton cœur ; car ils sont la vie pour ceux qui les trouvent et la guérison pour toute leur chair » (Proverbes 4,20-22).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי ד) שיקשיב האדם לדברי תורה ושיטה אזנו מלשמוע שאר הדברים זולתם, זה לשון הט אזנך, וכן הזכיר במקום אחר (שם ב) תטה לבך לתבונה, יזהיר עליו שיטה לבבו ויפנה מחשבתו משאר עסקים לצורך התבונה, כלומר להתבונן בתבונה, וקרא המצות דברים ו׳:כ״ד אמרים, והזהיר על שכחת המקרה ועל שכחת העיקר, אל יליזו מעיניך זהו שכחת המקרה, יאמר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, והכוונה שנשים לב עליהם ונזכרם תמיד כענין (שמות י״ג:ט׳) ולזכרון בין עיניך, כדי שלא נשכחם בסבת שום מקרה שיגיע לנו,

Le roi Chelomo, que la paix soit sur lui, nous fait connaître ici (Proverbes 4) que l’homme doit prêter attention aux paroles de Torah et détourner son oreille d’entendre les autres choses en dehors d’elles : c’est l’expression « tends ton oreille » ; et de même il a mentionné ailleurs (ibid. 2,2) : « tu inclineras ton cœur vers l’intelligence » ; il avertit à son sujet qu’il incline son cœur et détourne sa pensée des autres occupations pour le besoin de l’intelligence, c’est-à-dire pour s’appliquer à comprendre ; et il a appelé les commandements (Deutéronome 6,24) « discours » (amarim), et il a averti de l’oubli dû aux circonstances et de l’oubli du principe même. « Qu’ils ne s’éloignent pas de tes yeux » : c’est l’oubli dû aux circonstances ; il dit : que ces occupations et ces soucis ne les éloignent pas de tes yeux ; et l’intention est que nous y portions attention et nous en souvenions toujours, comme (Exode 13,9) : « et comme mémorial entre tes yeux », afin que nous ne les oubliions pas à cause d’aucun accident qui nous arriverait,

שמרם בתוך לבבך זהו שכחת העיקר, כי הדבר הצפון בתוך לבו של אדם והוא שומרו תמיד לא ישכחנו לעולם, כן יתחייב האדם שישמור בתוך לבבו המצות כלן שלא תתפשט מדת השכחה בעיקר שום מצוה עד שיחשוב שלא נתנה מעולם, ונתן טעם למה, כי חיים הם למוצאיהם, כי התורה והמצוה הם חיים לנפש ורפואה לגוף, כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה (משלי ג׳:כ״ב) ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, ובאור לגרגרותיך כשאתה מקיים הדברים שתוציא מפיך אז יעלה לך חן, כענין שאמרו נאה דורש ונאה מקיים, ואמר עוד (שם ד) נצרה כי היא חייך.

« Garde-les au milieu de ton cœur » : c’est l’oubli du principe même, car la chose cachée au milieu du cœur de l’homme et qu’il garde toujours, il ne l’oubliera jamais ; ainsi l’homme est tenu de garder au milieu de son cœur tous les commandements, afin que l’attribut de l’oubli ne s’étende pas sur le principal d’aucun commandement au point qu’il pense qu’il n’a jamais été donné ; et il en a donné la raison : « car ils sont la vie pour ceux qui les trouvent », car la Torah et le commandement sont la vie pour l’âme et la guérison pour le corps ; « car ils sont la vie pour ceux qui les trouvent » : c’est la vie de l’âme ; et de même il a mentionné plus haut (Proverbes 3,22) : « et ils seront la vie de ton âme et une grâce pour ton cou » ; et l’explication de « pour ton cou » (ligargerotekha) : lorsque tu accomplis les choses que tu fais sortir de ta bouche, alors tu trouves grâce, comme ils ont dit : il enseigne avec justesse et met fidèlement en pratique ; et il a dit encore (ibid. 4,13) : « Garde-la, car elle est ta vie ».

ולפי שהתורה שלנו פירות החכמה העליונה שכתוב בה (קהלת ז׳:י״ב) החכמה תחיה בעליה, לכך הזכיר בה כי חיים הם הענף נמשך מן השרש והמעין מן המקור הנקרא מקור מים חיים, כמו שאמר הנביא בתוכחתו (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים, וכתיב (שם י) הוא אלהים חיים, והדבקים בו נקראים חיים כענין שכתוב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

Et parce que notre Torah est le fruit de la Sagesse suprême, dont il est écrit (Ecclésiaste 7,12) : « La sagesse fait vivre ceux qui la possèdent », il a mentionné à son sujet « car ils sont la vie » : la branche procède de la racine, et la source de son origine appelée « source d’eaux vives », comme le prophète l’a dit dans sa remontrance (Jérémie 2,13) : « Ils M’ont abandonné, source d’eaux vives », et il est écrit (ibid. 10,10) : « Lui est le Dieu vivant » ; et ceux qui s’attachent à Lui sont appelés « vivants », comme il est écrit (Deutéronome 4,4) : « Et vous qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu, vous êtes tous vivants aujourd’hui ».

והוסיף לבאר למוצאיהם, כלומר למי הם חיים לאותם המוצאים אותם, ובא לרמוז בלשון זה שאין הכל מוצאין אותן, ולמה אין מוצאין אותן לפי שאינם מחפשין אחריהם, ואלו היו מחפשים הן מוצאין כענין שכתוב (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וגו'. ודרשו רז"ל, למוצאיהם למוציאיהם בפה. כי מלבד שיתחייב האדם שידע הדברים בלבו עוד יתחייב שיהיו שגורים בפיו ושירגילם בלשונו, ועל שתיהן אמר שלמה ע"ה (שם כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחד על שפתיך.

Et il a ajouté d’expliquer « pour ceux qui les trouvent » (lemotseihem) : c’est-à-dire pour qui ils sont vie : pour ceux qui les trouvent ; et il vient faire allusion par cette expression que tous ne les trouvent pas ; et pourquoi ne les trouvent-ils pas ? Parce qu’ils ne les recherchent pas ; et s’ils les recherchaient, ils les trouveraient, comme il est écrit (Proverbes 2,4-5) : « Si tu la cherches comme l’argent et la poursuis comme des trésors cachés, alors tu comprendras la crainte de l’Éternel, etc. » Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « lemotseihem » : pour ceux qui les font sortir (lemotsi’eihem) par la bouche. Car outre que l’homme est tenu de connaître les paroles dans son cœur, il est tenu aussi de les avoir courantes dans sa bouche et de les habituer sur sa langue ; et sur les deux Chelomo, que la paix soit sur lui, a dit (ibid. 22,18) : « Car c’est agréable si tu les gardes dans ton ventre, qu’ensemble elles soient prêtes sur tes lèvres ».

ולכל בשרו מרפא, דרך הרופא הנותן לחולה מין אחד מן הסמים והמסעדים לאכול או אחד מן המשקים לשתות שיועיל לאותו אבר שהחולי בו ושהוא פועל בשבילו ויזיק לאבר אחר, ונמצא שהרפואה אינו שוה ולא שלמה בכל אברי הגוף, ועל כן באר כי יש יתרון גדול לתורה שיהא רפואה שוה בכל הבשר ותועלת לכל האברים כלם מבלי שום נזק לאחד מהם. ולמדך שלמה בכתוב הזה כי יש במעשה המצות תועלת הגוף והנפש. וכן באר לנו משה ע"ה (דברים ו) לטוב לנו כל הימים הוא העוה"ב, לחיותנו כהיום הזה הוא העוה"ז.

« Et la guérison pour toute sa chair » : la manière du médecin est de donner au malade une espèce de drogue ou de remède à manger, ou l’une des boissons à boire, qui sert à l’organe où est la maladie et qui agit pour lui, mais nuit à un autre organe ; et il se trouve que le remède n’est pas égal ni parfait pour tous les organes du corps ; c’est pourquoi il a expliqué qu’il y a un grand avantage à la Torah, qu’elle soit un remède égal pour toute la chair et une utilité pour tous les organes, sans aucun dommage pour aucun d’eux. Et Chelomo t’enseigne dans ce verset que dans l’accomplissement des commandements il y a utilité pour le corps et pour l’âme. Et de même Moché, que la paix soit sur lui, nous a expliqué (Deutéronome 6,24) : « pour notre bien tous les jours » : c’est le monde à venir ; « pour nous conserver en vie comme en ce jour » : c’est ce monde-ci.

ועל כן באו מצות התורה קצתם מקובלות וקצתם מושכלות, מקובלות כנגד תועלת הנפש מושכלות כנגד תועלת הגוף, כי יש במעשה המצות תועלת ושכר בסוף, והוא שאמר דוד ע"ה על כלל המצות (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולשון עקב מלשון עָקֵב כי העקב סוף הגוף, וכן השכר והגמול בא בסוף, כי השכר סוף המעשה.

Et c’est pourquoi les commandements de la Torah sont venus, les uns traditionnels et les autres rationnels : les traditionnels en correspondance avec l’utilité de l’âme, les rationnels en correspondance avec l’utilité du corps, car dans l’accomplissement des commandements il y a utilité et récompense à la fin ; et c’est ce que David, sur lui la paix, a dit de l’ensemble des commandements (Psaumes 19,12) : « Aussi Ton serviteur est instruit par eux ; en les gardant il y a grande récompense (‘eqev rav) » ; et l’expression ‘eqev vient de ‘aqev (talon), car le talon est la fin du corps, et de même le salaire et la rétribution viennent à la fin, car le salaire est la fin de l’action.

ולשון עקב זה מצאנוהו בין במצות המקובלות הנקראות חקים בין במושכלות הנקראות משפטים, במקובלות הנקראות חקים הוא שאמר דוד ע"ה (שם קיט) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, ועוד אמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב, כלומר אצור המדה ההיא לפי שיש לה עקב, והשכר הזה הוא רב טוב הצפון כענין שכתוב (שם לא) מה רב טובך, וזהו לשון עקב רב. במצות המושכלות הנקראות משפטים, זהו שכתוב.

Et cette expression ‘eqev, nous l’avons trouvée aussi bien dans les commandements traditionnels, appelés statuts (houqqim), que dans les rationnels, appelés jugements (mishpatim) : dans les traditionnels appelés statuts, c’est ce que David, sur lui la paix, a dit (Psaumes 119,112) : « J’ai incliné mon cœur à accomplir Tes statuts à jamais, jusqu’à la fin (‘eqev) » ; et il a dit encore (ibid. 119,33) : « Enseigne-moi, Éternel, la voie de Tes statuts, et je la garderai jusqu’à la fin (‘eqev) », c’est-à-dire : je garderai cet attribut parce qu’il a une fin (‘eqev) ; et cette récompense est un grand bien caché, comme il est écrit (ibid. 31,20) : « Que Ton bien est grand ! » ; et c’est l’expression « ‘eqev rav ». Dans les commandements rationnels appelés jugements, c’est ce qui est écrit :

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה"ז שהם הכנה לחיי העוה"ב.

« Et ce sera, parce que (‘eqev) vous écouterez ces jugements, que vous les garderez et les ferez, l’Éternel ton Dieu gardera pour toi l’alliance et la bonté qu’Il a jurées à tes pères. » Toutes les promesses de cette section sont des promesses corporelles, pour l’utilité du corps en ce monde, qui sont une préparation à la vie du monde à venir.

ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה.

Et une autre utilité est incluse dans le mot ‘eqev, car ces promesses corporelles sont la récompense de moindre rang qu’a l’homme, de même que le talon est la partie la plus basse du corps ; tandis que la récompense grande et puissante, qui est l’éclat de la Présence divine, est incluse dans le mot « véhaya » (et ce sera), qui comprend le Nom unique ; et c’est pourquoi la section précédente s’est terminée par « aujourd’hui pour les accomplir » et lui a juxtaposé « véhaya ‘eqev », pour faire allusion que, par leur accomplissement en ce jour-ci, sa récompense sera l’éclat de la Présence divine ; mais la Torah a voulu expliquer le sensible et s’y étendre, et faire allusion à l’intelligible et s’y abréger, car telle est la coutume dans toute la Torah.

ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué à propos de l’expression ‘eqev que c’est un avertissement à l’homme au sujet des commandements que l’homme foule aux talons, qu’il ne les prenne pas à la légère ; car il y a des hommes qui ne s’inquiètent pas de certains commandements qui sont légers à leurs yeux et les foulent du talon ; et nos Sages, de mémoire bénie, nous ont déjà révélé que le châtiment des commandements dont l’homme fait peu de cas et qu’il foule de ses talons en ce monde l’entoure au jour du jugement, comme il est dit (Psaumes 49,6) : « L’iniquité de mes talons m’entoure ».

ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע י״א:י׳) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני.

Et « l’iniquité de mes talons m’entoure » comprend encore ceci : il vient avertir sur les commandements dans lesquels il est tenu de faire des pas, et ce sont des pas de commandement, comme aller au Beith Haknesset et à la maison d’étude, visiter les malades, accompagner les morts et consoler les endeuillés ; tous ceux-ci sont des commandements de pas et leur récompense est grande, et nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà dit que même le sabbat il lui est permis de courir au Beith Haknesset, comme il est dit (Osée 11,10) : « Ils marcheront après l’Éternel, Il rugira comme un lion » ; et s’il n’accomplit pas les commandements de pas, cette iniquité l’entoure au jour du jugement : c’est « l’iniquité de mes talons m’entoure ».

וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר' חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון.

Et de même, s’il fait un pas pour une transgression, cette iniquité l’entoure aussi au jour du jugement ; car nous trouvons chez la fille de Rabbi Ḥanina ben Teradyon qu’il fut décrété contre elle de demeurer dans une maison de prostitution, pour la faute d’avoir soigné sa démarche devant les grands de Rome, et elle reconnut la justice du jugement prononcé contre elle et dit (Jérémie 32,19) : « Grand en conseil et puissant en œuvre, dont les yeux sont ouverts sur toutes les voies des fils d’homme » : c’est-à-dire même dans la minutie des pas. Tu as donc appris que l’homme reçoit un salaire pour ses pas selon la voie dans laquelle il marche ; c’est : « Et ce sera, parce que vous écouterez ».

ובמדרש והיה עקב תשמעון אין שכרן של צדיקים אלא בסוף, אבל שכרן של רשעים הוא מיד בעוה"ז שנאמר (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו, שכרן לפניו, אבל צדיקים שכרן לאחריו שנאמר (תהילים צ״ד:ט״ו) ואחריו כל ישרי לב, הוי אומר והיה עקב תשמעון.

Et dans le Midrash : « Et ce sera, parce que vous écouterez » (‘eqev tishme’oun) : la récompense des justes n’est qu’à la fin (‘eqev), tandis que la récompense des méchants est immédiate en ce monde, comme il est dit (Deutéronome 7,10) : « et Il rétribue ceux qui le haïssent en face de lui » : leur récompense est devant eux ; mais pour les justes, leur récompense est derrière eux, comme il est dit (Psaumes 94,15) : « et après lui, tous les cœurs droits » ; c’est ce qu’on dit : « Et ce sera, parce que vous écouterez ».

ברוך תהיה מכל העמים. יותר מכל העמים, כענין שכתוב (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי כשם שהמברך שהזכיר בו וברכך הוא גדול מכל האלהים כן אתה המתברך ממנו תהיה ברוך מכל העמים. או יאמר מכל העמים, מפי כל העמים שכלם יברכוך ויודו על מעלתך.

« Tu seras béni plus que tous les peuples. » Plus que tous les peuples, comme il est écrit (Deutéronome 28,1) : « et l’Éternel ton Dieu te placera au-dessus de toutes les nations de la terre », car de même que Celui qui bénit et dont il est dit « et Il te bénira » est plus grand que tous les dieux, ainsi toi qui es béni par Lui, tu seras béni plus que tous les peuples. Ou bien il dira « parmi tous les peuples » : de la bouche de tous les peuples, car tous te béniront et reconnaîtront ton élévation.

והסיר ה' ממך כל חולי. שהוא במנהגו של עולם. וכל מדוי מצרים, שהיו חוץ ממנהגו של עולם.

« Et l’Éternel éloignera de toi toute maladie » : celle qui est selon le cours du monde. « Et toutes les maladies d’Égypte » : celles qui étaient hors du cours du monde.

או יאמר, כל חולי הוא הבא מחוץ לגוף מצד השתנות האויר וקלקולו, וכל מדוי מצרים הוא הבא מבפנים מתוך הגוף, וזהו לא ישימם בך.

Ou bien il dira : toute maladie est celle qui vient de l’extérieur du corps du fait du changement de l’air et de sa corruption, et toutes les maladies d’Égypte sont celles qui viennent de l’intérieur, du corps même ; c’est : « Il ne les mettra pas sur toi ».

ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם.

« Et tu dévoreras (ve-akhalta) tous les peuples. » Tu les anéantiras et tu les mangeras comme du pain, selon l’expression (Nombres 14,9) : « car ils sont notre pain (laḥmenou) ».

אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כ״ה:נ׳) וחשב עם קונהו.

« Que l’Éternel ton Dieu te livre. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : tant qu’ils sont livrés entre tes mains. De là nous avons appris que le vol d’un non-Juif est interdit à notre époque, et les Sages, de mémoire bénie, ont dit qu’il est plus grave que le vol d’un Israélite, à cause de la profanation du Nom ; et je l’ai déjà expliqué à propos du verset (Lévitique 25,50) : « et il comptera avec son acquéreur ».

וגם את הצרעה. דע כי הנסים שני חלקים, נסים נסתרים ונסים מפורסמים, והזכיר המפורסמים בפסוק של מעלה, הוא שאמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים, ועתה יזכיר מכת הצרעה שהוא מן הנסים הנסתרים שנראה לעיני רואיהם שהיא באה בדרך הטבע כענין הגשמים, לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי, וזהו לשון וגם כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך הש"י כנגד אויביך, ולכך לא תערוץ מפניהם, כלומר שאין לירא מהאומות אלא מהשם השוכן בקרבך.

« Et même le frelon (ha-tsir’a). » Sache que les miracles sont de deux sortes, miracles cachés et miracles publics ; et il a mentionné les publics dans le verset précédent, c’est ce qu’il a dit « les grandes épreuves que tes yeux ont vues, les signes et les prodiges » ; et maintenant il mentionne la plaie du frelon, qui est des miracles cachés, car elle paraissait aux yeux de ceux qui la voyaient venir par la voie de la nature, comme les pluies, parce qu’il n’y a dans aucun des deux de changement de la nature du monde, mais ce sont des affaires naturelles ; et c’est l’expression « et même » (gam), c’est-à-dire : même par la voie de la nature le Nom, béni soit-Il, te sauvera de tes ennemis ; c’est pourquoi tu ne t’effraieras pas d’eux, c’est-à-dire qu’il ne faut pas craindre les nations, mais le Nom qui demeure au milieu de toi.

ויש לך להתעורר בלשון ה' אלהיך ובלשון בקרבך. והזכיר בהקב"ה שני שבחים והם גדול ונורא כנגד שני חלקי הנסים, יאמר כי הוא יתעלה בעל הכח והיכולת, גדול בנסים הנסתרים ונורא בנסים המפורסמים, כענין שאמר בנס הים (שמות ט״ו:י״א) נורא תהלות עושה פלא, ולכך הזכיר בסמוך את הגדולות ואת הנוראות האלה, הגדולות על הנסים הנסתרים הנוראות על הנסים המפורסמים. וצרעה הוא מין זבוב ומטיל ארס, ואמרו רז"ל שתי צרעות היו, אחת בימי משה ואחת בימי יהושע, והיתה מכה בפניהם ומסמא עיניהם ולא היו יכולין להלחם ובאין ישראל והורגין אותם.

Et tu dois t’éveiller à l’expression « l’Éternel ton Dieu » et à l’expression « au milieu de toi ». Et il a mentionné du Saint, béni soit-Il, deux louanges, « grand et redoutable », en correspondance avec les deux sortes de miracles : il dit qu’Il, élevé soit-Il, est maître de la force et du pouvoir, grand dans les miracles cachés et redoutable dans les miracles publics, comme il a dit à propos du miracle de la mer (Exode 15,11) : « redoutable en louanges, faisant des merveilles » ; c’est pourquoi il a mentionné juste après « ces choses grandes et redoutables », les grandes pour les miracles cachés, les redoutables pour les miracles publics. Et le tsir’a est une espèce de mouche qui projette du venin, et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit qu’il y eut deux frelons, l’un aux jours de Moché et l’autre aux jours de Yehochoua ; il les frappait au visage et aveuglait leurs yeux, ils ne pouvaient pas combattre, et Israël venait et les tuait.

ובמקום אחר דרשו, היתה הצרעה מסמאה עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה, הוא שאמר הנביא (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. וכן תרגם אונקלוס צרעה ערעיתא, ודרשו רז"ל למה נקרא שמה ערעיתא שעומדת לקראת אדם. תרגום (דברים כה) אשר קרך, דערעך.

Et ailleurs ils ont expliqué : le frelon les aveuglait d’en haut et les châtrait d’en bas, c’est ce qu’a dit le prophète (Amos 2,9) : « Et moi, J’ai détruit l’Amorréen devant eux… et J’ai détruit son fruit en haut et ses racines en bas ». Et ainsi Onkelos a traduit tsir’a par « ‘ar’ita », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : pourquoi est-elle appelée ‘ar’ita ? Parce qu’elle se tient à la rencontre de l’homme. La traduction de (Deutéronome 25,18) « qui t’a rencontré (qarkha) » est « de-‘arakh ».

פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אמרו רז"ל במסכת ע"ז, פסלו לאלוה לא תחמד, פסלו מאלוה ולקחת לך. והענין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות, האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש והאחד לשון בטול מלשון פסלות, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעיות אחד לאיסור ואחד להתר, אחד לאיסור זהו לא תחמד, ואחד להתר זהו ולקחת לך, שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.

« Vous brûlerez au feu les idoles de leurs dieux ; tu ne convoiteras pas l’argent et l’or qui sont sur elles pour les prendre pour toi. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Avoda Zara : « Il l’a sculpté pour en faire un dieu : tu ne convoiteras pas ; il l’a invalidé comme dieu : tu prendras pour toi ». Et le sens est que, dans l’expression « pesilim », il y a deux significations : l’une, l’expression de sculpture (pessel) et d’idolâtrie proprement dite, et l’autre, l’expression d’annulation, au sens d’invalidation (pessoul) ; et ainsi a expliqué Rachi, de mémoire bénie, dans ses commentaires. Et de même, il y a dans l’expression de l’Écriture deux significations, l’une pour l’interdit et l’autre pour le permis : l’une pour l’interdit, c’est « tu ne convoiteras pas » ; et l’autre pour le permis, c’est « et tu prendras pour toi » ; car l’idolâtrie que le non-Juif a annulée est permise.

ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.

« Et tu n’introduiras pas d’abomination dans ta maison. » De là nos Sages, de mémoire bénie, ont appris, par voie d’appui (asmakhta), qu’il est interdit de louer sa maison à un non-Juif pour y habiter, parce que le non-Juif y introduit de l’idolâtrie et que cet Israélite qui loue transgresse, car la location ne transfère pas au locataire la propriété du sol, et le sol n’est pas celui du non-Juif mais celui de l’Israélite ; c’est pourquoi il transgresse. Mais nous trouvons certains Gueonim, de mémoire bénie, qui ont écrit que cela ne vaut que pour la terre d’Israël, parce que c’est là l’essentiel de l’idolâtrie, et il en paraît ainsi dans le Yerouchalmi ; et tel est l’avis de Rabbénou Ḥananel, de mémoire bénie ; et c’est ainsi que nous avons pour usage de le permettre maintenant. Mais le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : celui qui est scrupuleux dans sa conduite doit s’abstenir de louer, même dans le pays des Ismaélites.

שקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא.

« Tu l’auras certainement en abomination. » L’Écriture t’enseigne que l’homme est tenu d’avoir l’idolâtrie en abomination, en la mentionnant en termes de mépris : si son nom est Beit Galya, qui est l’expression de hauteur, on l’appelle Beit Karya, qui est l’expression de profondeur et d’abaissement. Et ils ont dit encore : toute raillerie est interdite sauf la raillerie de l’idolâtrie, qui est permise, comme il est dit (Isaïe 46,1) : « Bel s’est affaissé, Nebo s’est courbé » ; et il est écrit (ibid. 46,2) : « Ils se sont courbés, ils se sont affaissés ensemble, ils n’ont pu sauver le fardeau ».

וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.

Et de même, pour le nom de Merqoulis, son nom chez ses adorateurs était Qolos, qui est une expression de louange et d’honneur, et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont changé en Merqoulis, et mar est une expression de substitution et d’échange ; et de même est le langage de nos Sages, de mémoire bénie, dans « mar de-che’houta », c’est-à-dire en échange de la bête abattue ; et de même ils ont échangé Qolos en Qoulis, qui est une expression de moquerie et d’ignominie, de l’expression (Psaumes 79,4) « raillerie et moquerie (la’ag va-qeles) » ; ainsi a expliqué Rabbénou Tam, de mémoire bénie. Et ils ont encore dit : « l’intérieur du Qalqalon est interdit », et Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : les rideaux qu’on fait pour l’idole et à l’intérieur desquels on présente des offrandes, et on les fait pour la pudeur et l’honneur. Et nous lisons « à l’intérieur du Qalqalon, c’est interdit », afin de la mentionner sous le nom d’ignominie (qalon), « et leur gloire, Je l’échangerai en ignominie » (Osée 4,7). Et il y en a qui lisent « Merqolos », c’est-à-dire en échange de Qolos, qui est la moquerie ; et s’il en est ainsi, le verset « tu l’auras certainement en abomination » comprend l’acte et la mention de leur nom.

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. סמך כל המצוה לענין ע"ז שהזכיר. כי חרם הוא, ללמדך שכל המשקץ ע"ז כאילו קיים כל המצות. ודרשו רז"ל כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כלה וכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה.

« Tout le commandement que je t’ordonne aujourd’hui. » Il a juxtaposé « tout le commandement » à l’affaire de l’idolâtrie qu’il a mentionnée : « car il est anathème », pour t’enseigner que quiconque a l’idolâtrie en abomination, c’est comme s’il avait accompli tous les commandements. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : quiconque renie l’idolâtrie, c’est comme s’il reconnaissait toute la Torah entière, et quiconque reconnaît l’idolâtrie, c’est comme s’il reniait toute la Torah entière.

ובמדרש אלה הדברים רבה, כל המצוה כלה מצוה, עד שתכלה כל המצוה. ובאור זה שאם התחיל במצוה שיגמור אותה. ועוד דרשו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כ״ד:ל״ב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם שנאמר (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרה ישראל נקראת על שמם.

Et dans le Midrash Eleh haDevarim Rabba : « tout le commandement » : kol hamitsva : « achève le commandement », jusqu’à ce que tu l’aies accompli tout entier. Et l’explication en est que s’il a commencé un commandement, il l’achèvera. Et ils ont encore expliqué : « tout le commandement que je t’ordonne aujourd’hui » : si tu as commencé un commandement, achève-le, car il n’est appelé que du nom de celui qui l’achève, comme il est dit (Josué 24,32) : « Et les ossements de Yossef, que les enfants d’Israël avaient fait monter d’Égypte, ils les enterrèrent à Sichem » ; or n’est-ce pas Moché seul qui s’en est occupé, comme il est dit (Exode 13,19) : « Et Moché prit les ossements de Yossef avec lui » ? Mais comme il n’eut pas le temps de l’achever, et qu’Israël l’acheva, il est appelé de leur nom.

לדעת את אשר בלבבך. להודיע, וכן (שם לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם האמור במצות השבת, והכוונה בשניהם להודיע לאומות, וכדי שיתפרסם כי העבודה עיקר בריאת העולם.

« Pour savoir ce qui est dans ton cœur. » Pour faire connaître ; et de même (ibid. 31,13) : « pour que vous sachiez que Je suis l’Éternel qui vous sanctifie », dit à propos du commandement du sabbat ; et l’intention dans les deux est de faire connaître aux nations, et afin que soit rendu public que le service divin est la finalité essentielle de la création du monde.

ויתכן לומר במלת וירעיבך שבא ללמד על תכלית המן ומעלתו, שכל האוכלו מבין במושכלות על השלמות ואי אפשר זה אלא אחר הפסק זוהמת המזון הגופני, וכענין שדרשו במשה רבינו ע"ה בפרק קמא דיומא, (שם כד) ויכסהו הענן ששת ימים למה ששת ימים כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו. וכן בכאן וירעיבך כדי שתכלה מהם זוהמת המזון הגופני, והיה המזון חררה שהוציאו ממצרים, ואז יתחדשו גופותם במזון המן שהוא תולדת האור ויהיו ראוים לקבל המושכלות ולהדבק בשכינה.

Et il est possible de dire que, dans le mot « va-yar’ivekha » (et Il t’a fait avoir faim), il vient enseigner le but de la manne et son degré : quiconque la mange comprend les intelligibles dans leur perfection, et cela n’est possible qu’après la cessation de la souillure de la nourriture corporelle, comme ils ont expliqué à propos de Moché notre maître, la paix soit sur lui, dans le premier chapitre de Yoma (Exode 24,16) : « Et la nuée le couvrit six jours » : pourquoi six jours ? Afin de purifier la nourriture et la boisson qui étaient dans ses entrailles. Ainsi ici : « et Il t’a fait avoir faim » afin que cesse en eux la souillure de la nourriture corporelle ; et la nourriture était la galette qu’ils avaient sortie d’Égypte ; et alors leurs corps se renouvelèrent par la nourriture de la manne, qui est engendrée de la lumière, et ils furent dignes de recevoir les intelligibles et de s’attacher à la Présence divine.

ויענך וירעיבך. ויענך בדרך, כענין שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ד) ענה בדרך כחי, וירעיבך ממזונות גופניים ששאר האומות אוכלין.

« Et Il t’a affligé et Il t’a fait avoir faim. » « Et Il t’a affligé » en chemin, comme il est écrit (Psaumes 102,24) : « Il a affligé en chemin ma force » ; et « Il t’a fait avoir faim » des nourritures corporelles que mangent les autres nations.

ויאכילך את המן. שהוא לחם שמים לא גופני.

« Et Il t’a nourri de la manne » : qui est un pain du ciel, non corporel.

ולא ידעון אבותיך. יתכן לפרש על האבות ממש אברהם יצחק ויעקב, ויאמר הכתוב זכית אתה שנעשו לך נסים מפורסמים מה שלא זכו האבות להן, כי לא היתה השגתם בכח השם המיוחד ממש שבו נעשו נסים מפורסמים ומחודשים ביצירה אלא בכח אל שדי שבו נעשו הנסים הנסתרים שנראה לאדם שהם באין בדרך הטבע, ואמר זה לפי שהמן מן הנסים המפורסמים היה.

« Que tes pères ne connaissaient pas. » On peut l’expliquer des pères proprement dits, Avraham, Yits’haq et Yaaqov, et l’Écriture dit : tu as eu le mérite que se fassent pour toi des miracles publics, ce dont les pères n’ont pas eu le mérite, car leur perception n’était pas par la force du Nom unique proprement dit, par lequel se font des miracles publics et nouveaux dans la création, mais par la force de El Shadday, par lequel se font les miracles cachés qui paraissent à l’homme venir par la voie de la nature ; et il a dit cela parce que la manne faisait partie des miracles publics.

לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו,

« Non de pain seul. » La vie de l’homme ne dépend pas du seul pain auquel il est habitué, indépendamment de la puissance qui le fait croître, qui est son astre et sa force ; et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : il n’est pas un brin d’herbe en bas qui n’ait un astre en haut qui le frappe et lui dise « pousse », comme il est dit (Job 38,33) : « Connais-tu les lois des cieux ? Établiras-tu leur autorité sur la terre ? » ; et cette force qui fait croître a une autre force préposée, et cette autre force a une force de puissance qui la domine, qui la maintient et la fait subsister ; et ainsi de force en force jusqu’à la Cause suprême, qui est la force de toutes les forces, élevée au-dessus de tout ce qui est élevé, et source de vie et de la vitalité de tout vivant ; car Israël, pendant les quarante ans dans le désert, ne mangea pas de pain et vécut,

זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז׳:ח׳) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז"ל (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו,

c’est : « de tout ce qui sort de la bouche de l’Éternel l’homme vivra » : c’est-à-dire de la force décrétée par la bouche du Très-Haut, selon l’expression (Esther 7,8) : « la parole sortit de la bouche du roi », ce qui signifie décréta. Et toutes ces forces intermédiaires, l’Écriture les a appelées « ce qui sort de la bouche de l’Éternel », c’est-à-dire qu’elles sont toutes décrétées et sortent de Sa force. Et ce verset vient faire savoir que le principe de la vie n’est pas dans la nourriture qui vient de cause en cause, comme le pain que nous mangeons, où les intermédiaires sont nombreux, mais que le principe de la vie dans la nourriture est la force qui s’approche de la Cause suprême, car plus on s’approche de Sa force, béni soit-Il, et plus les intermédiaires diminuent, plus c’est le principe de la vie ; et c’est ce qu’ont dit nos Sages, de mémoire bénie (Exode 24,11) : « Ils virent Dieu, et ils mangèrent et burent »,

ר' יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה' כי אע"פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה' הם וזהו שאמר כל, מ"מ המן היה מוצא פי ה' ממש, ממה שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה.

Rabbi Yoḥanan dit : c’est une nourriture certaine, comme il est dit (Proverbes 16,15) : « Dans la lumière de la face du roi est la vie ». Rabbi Yoḥanan a voulu dire que la lumière suprême, qui est la vie de l’âme, sa nourriture et ses délices, est la nourriture certaine, tandis que la nourriture du corps, qui vient de cause en cause, n’est pas une nourriture certaine. Il me semble que l’Écriture a appelé la manne « ce qui sort de la bouche de l’Éternel » parce que, bien que tous les intermédiaires soient « ce qui sort de la bouche de l’Éternel » (et c’est ce qu’il a dit « tout »), cependant la manne était proprement ce qui sort de la bouche de l’Éternel, d’après ce qui est écrit (Exode 16,4) : « Voici, Je vais faire pleuvoir pour vous du pain du ciel » ; comprends cela.

ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה' שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה' שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה' ממש, וכאשר רמזתי.

Et l’explication du verset sera : car de tout ce qui sort de la bouche de l’Éternel, qui sont tous les intermédiaires, l’homme vivra ; inutile de le dire de ce qui sort de la bouche de l’Éternel qui est la manne, où il n’y a pas multiplicité d’intermédiaires, et qui est proprement ce qui sort de la bouche de l’Éternel, comme je l’ai indiqué par allusion.

שמלתך לא בלתה מעליך. הנה זה היה נס גדול בשנוי טבעו של עולם, כי הבגדים הם בלין בהתמדת הלבישה בדרך הטבע, וכאן באנשי המדבר נשארו בחדושם תמיד ואין הזמן והזיעה שולטין עליהם לכלותם.

« Ton vêtement ne s’est pas usé sur toi. » Ce fut un grand miracle, par un changement de la nature du monde, car les vêtements s’usent par le port continuel selon la nature ; et ici, chez les gens du désert, ils restèrent toujours neufs, et ni le temps ni la sueur n’avaient prise sur eux pour les détruire.

ובמדרש שאל רבי אליעזר את רבי שמעון מהיכן היו ישראל לבושין כל ארבעים שנה, אמר לו ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר (יחזקאל ט״ז:י׳) ואלבישך רקמה, מהו רקמה, רבי סימאי אומר פורפירא, אמר לו ולא היו בלין, אמר ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך, אמר לו והיו הקטנים גדלים עמהם, אמר צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו, אמר לו ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומגהצן, אמר לו ולא היו נשרפין, אמר לו צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצין אלא באור, ולא היו עושין מאכולת, אמר לו במיתתן לא עשו בחייהם לא כל שכן, אמר לו ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם, אמר לו הבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהן שנאמר (תהילים כ״ג:ב׳) בנאות דשא ירביצני וגו', בא שלמה ע"ה ופירש (שיר השירים ד׳:י״א) וריח שלמותיך כריח לבנון, עד כאן במדרש תהלים במזמור ה' רועי לא אחסר. ופירוש סיטין בגדים, והבגד שיעור זרת נקרא סיט.

Et dans le Midrash : Rabbi Éliézer demanda à Rabbi Shimon : d’où venaient les vêtements d’Israël pendant les quarante ans ? Il lui dit : de ce que les anges serviteurs les vêtirent, comme il est dit (Ézéchiel 16,10) : « Et Je te vêtis de broderie » ; qu’est-ce que la broderie ? Rabbi Simaï dit : de la pourpre. Il lui dit : et ils ne s’usaient pas ? Il dit : n’as-tu jamais lu « ton vêtement ne s’est pas usé sur toi » ? Il lui dit : et les vêtements grandissaient-ils avec les enfants ? Il dit : va apprendre du limaçon, dont la coquille grandit avec lui. Il lui dit : et ils n’avaient pas besoin d’être lavés ? Il lui dit : la nuée les frottait et les repassait. Il lui dit : et ils ne brûlaient pas ? Il lui dit : va apprendre de ces sitin qui ne se repassent que par le feu. Et ne produisaient-ils pas de poux ? Il lui dit : à leur mort ils n’en firent pas ; de leur vivant, à plus forte raison. Il lui dit : et ils ne puaient pas de l’odeur de la sueur, quand ils ne changeaient pas de vêtements ? Il lui dit : le puits leur faisait monter des espèces d’herbes dont le parfum se répandait d’un bout du monde à l’autre, et ils les agitaient, comme il est dit (Psaumes 23,2) : « Il me fait reposer dans de verts pâturages, etc. » ; Chelomo, que la paix soit sur lui, vint et expliqua (Cantique des Cantiques 4,11) : « et le parfum de tes vêtements est comme le parfum du Liban ». Fin de la citation du Midrash Tehillim, au psaume « L’Éternel est mon berger, je ne manquerai de rien ». Et l’explication de « sitin » : vêtements ; et le vêtement de la mesure d’un empan est appelé « sit ».

ובפרקי ר' אליעזר סיט כפול, ופירושו זרת. ובשם של ע"ב כשהוא רוצה להראות אלהותו ותקפו מושיט ידו בעכו"ם ומעבירם מן העולם, והבן זה.

Et dans les Pirqé Rabbi Éliézer : « un sit double », c’est-à-dire un empan. Et par le Nom de soixante-douze, lorsqu’Il veut montrer Sa divinité et Sa puissance, Il étend Sa main sur les idolâtres et les fait disparaître du monde ; comprends cela.

ורגלך לא בצקה לא נפחה, מלשון בצק, כי כן המנהג בהולכי דרכים שיתנפחו רגליהם.

« Et ton pied ne s’est pas gonflé (batseqa) » : ne s’est pas enflé, de l’expression de pâte (batsèq), car telle est la coutume chez ceux qui voyagent, que leurs pieds enflent.

או יאמר זה כלפי הלוים שהיו נושאין הארון במדבר על כתפיהם יחפים, ואע"פ שמשפט הכהנים לשאת את הארון והוא דבר מסור להם ולא ללוים, היו הכהנים עכשיו במדבר מועטין עד שנתרבו ונטלו את שלהם.

Ou bien il dira cela à l’égard des Lévites qui portaient l’arche dans le désert sur leurs épaules, pieds nus ; et bien que la règle soit que ce sont les Cohanim qui portent l’arche, et que cette charge leur soit confiée et non aux Lévites, les Cohanim étaient alors peu nombreux dans le désert, jusqu’à ce qu’ils se soient multipliés et aient repris la charge qui leur revenait.

ודעת אונקלוס בזה שלא נתקלקלו המנעלים שברגליהם.

Et l’avis d’Onkelos sur ce point est que les chaussures qu’ils avaient aux pieds ne s’abîmèrent pas.

ה' אלהיך מיסרך. במה שענך והרעיבך, כדי שתראה ותקח מוסר ותגדל נפשך במדת הבטחון שהוא עיקר המצות כלן.

« L’Éternel ton Dieu t’éduque (meyasserekha). » Par ce qu’Il t’a affligé et fait avoir faim, afin que tu voies, que tu reçoives l’enseignement (moussar) et que ton âme grandisse dans l’attribut de la confiance (bitaḥon), qui est le principe de tous les commandements.

כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים. בהפך מקום המדבר, וכן ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, שהם פירות מולידים הדם, ודבש, דבש תמרים. והזכיר בכאן עיקר המזונות כלן, ובשלשה פסוקים אלו הזכיר ששה פעמים ארץ, שני פעמים בפסוק ראשון כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, וכן בפסוק שני ארץ חטה ושעורה ארץ זית שמן ודבש, וכן בפסוק שלישי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ארץ אשר אבניה ברזל וגו', הרי ששה פעמים ארץ בשלשת הפסוקים, ובפסוק רביעי הזכיר הארץ, הוא שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, והיה הענין להזכיר ששה פעמים ארץ כנגד ששה אקלימין המתפשטין ממנה והשותים מתמציתה, ועל האקלים השביעי הזכיר ארץ הטובה בלשון ידיעה, וכן דרשו רז"ל שבעה ארצות הן, והכונה להן שבעה אקלימין שהעולם השפל נחלק בהן, ואקלים השביעי הזה שבחו דוד ע"ה ואמר (תהילים מ״ח:ג׳) יפה נוף משוש כל הארץ, כלומר אקלים יפה, כי פירוש נוף אקלים, מלשון הכתוב ביהושע בענין חלוק הארץ (יהושע י״ז:י״א) שלשת הנפת, ותרגם יונתן תלתא פלכין.

« Car l’Éternel ton Dieu te fait entrer dans un bon pays, un pays de cours d’eau. » À l’inverse du lieu du désert ; et de même « un pays de froment et d’orge, de vigne, de figuier et de grenadier », qui sont des fruits qui engendrent le sang, « et de miel », miel de dattes. Et il a mentionné ici le principe de toutes les nourritures, et dans ces trois versets il a mentionné six fois « pays » : deux fois dans le premier verset, « Car l’Éternel ton Dieu te fait entrer dans un bon pays, un pays de cours d’eau », et de même dans le second verset, « un pays de froment et d’orge, un pays d’huile d’olive et de miel », et de même dans le troisième verset, « un pays où tu mangeras du pain sans pénurie, un pays dont les pierres sont de fer, etc. » ; voilà donc six fois « pays » dans les trois versets ; et dans le quatrième verset il a mentionné « le pays », c’est ce qu’il a dit : « Tu mangeras, tu seras rassasié, et tu béniras l’Éternel ton Dieu pour le bon pays qu’Il t’a donné » ; et le sens de mentionner six fois « pays » est en correspondance avec les six zones climatiques qui en procèdent et s’abreuvent de son essence, et pour le septième climat il a mentionné « le bon pays » avec l’article ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : il y a sept pays, et l’intention est les sept climats entre lesquels le monde inférieur est divisé ; et ce septième climat, David, sur lui la paix, l’a loué en disant (Psaumes 48,3) : « Beau site (nof), joie de toute la terre », c’est-à-dire climat beau, car l’explication de nof est climat, de l’expression de l’Écriture dans Josué, à propos de la division du pays (Josué 17,11) : « les trois nafot » (hanafet), que Yonatan a traduit « trois districts ».

ומה שהוא בלשון הגרי אקלים הוא בלשון הקדש נוף, ובכל נוף ונוף יש בו שנוי אויר לפי מזגו ולפי קרבתו לשמש, ומי שנולד בנוף זה ויצא משם ונכנס בנוף אחר יחלה, אבל ירושלים נוף מזוג וטוב וכל הנכנס שם מן הנפת היה חזק ובריא ולא יחלה לעולם, ולכן נקרא משוש כל הארץ.

Et ce qui est en langue arabe « iqlim », zone climatique est en langue sainte « nof » ; et dans chaque nof il y a un changement d’air selon son tempérament et selon sa proximité du soleil ; et celui qui est né dans ce nof et le quitte pour entrer dans un autre nof tombera malade ; mais Jérusalem est un nof tempéré et bon, et quiconque y entre venant des nafot était fort et sain et ne tombait jamais malade ; c’est pourquoi elle est appelée « joie de toute la terre ».

ארץ חטה ושעורה. לפי שהארץ מכוונת כנגד העשירית לכך נשתבחה בעשרה דברים, כי התבואה חמשה מינים, ולקח מהם השנים שהם עיקר, והניח שבולת שועל ושיפון וכוסמין שהן בכלל חטה ושעורה, הרי חמשה, וגפן ותאנה ורמון זית ודבש הרי עשרה, וכן נשתבחה בארץ זבת חלב ודבש, כלומר הרצון המשפיע הרחמים והדין, כלשון (בראשית ל״ו:ל״ט) בת מי זהב, והמשכיל יבין.

« Un pays de froment et d’orge. » Parce que la terre correspond au dixième attribut, il a été loué par dix choses : car les céréales sont de cinq espèces, et il en a pris les deux qui sont l’essentiel, et laissé l’avoine, le seigle et l’épeautre, qui sont inclus dans le froment et l’orge : voilà cinq ; et la vigne, le figuier, le grenadier, l’olive et le miel : voilà dix. Et de même il a été loué comme pays où coulent le lait et le miel, c’est-à-dire la volonté qui répand la miséricorde et la rigueur, selon l’expression (Genèse 36,39) « fille de Mé-Zahav » ; et l’homme intelligent comprendra.

ארץ אשר לא במסכנות. הארץ שהיא מלאה כל טוב כגן ה' כארץ מצרים והיא חסרה ממקצת הדברים הנמצאים במקומות זולתם, הנה יושביה אוכלים לחם במסכנות, ולכך ישבח הכתוב הארץ הקדושה שאין בה חסרון שום דבר בעולם, כי לא ימצא שום דבר למאכלו של אדם בשאר ארצות שלא ימצא בארץ, ויש שימצא בארץ ולא ימצא בשאר ארצות, זהו לא תחסר כל בה.

« Un pays où, sans pénurie, tu mangeras du pain. » Le pays qui est plein de tout bien comme le jardin de l’Éternel, comme le pays d’Égypte, et qui manque de certaines choses qui se trouvent en d’autres lieux, ses habitants mangent du pain dans la pénurie ; c’est pourquoi l’Écriture loue le pays saint, où ne manque aucune chose au monde, car il ne se trouve rien pour la nourriture de l’homme dans les autres pays qui ne se trouve dans ce pays, et il y a ce qui se trouve dans ce pays et ne se trouve pas dans les autres pays : c’est « tu n’y manqueras de rien ».

ואפשר שיכלול עוד ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שלענין התורה והחכמה דבר הכתוב, שכן היא נמשלת ללחם, שנאמר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי, ולפי שהתורה והחכמה אי אפשר לאדם להשיגם על השלמות אלא עם ההכנות הראויות הצריכות לו ומלבד ההכנות יצטרך שיהיה אויר הארץ זך וטוב כי יועיל הרבה בלמוד, וטוב ההכנות האויר הטוב אשר בארץ על כן יאמר, החכמים שבה לא יאכלו במסכנות לחמה של תורה כי יהיה לבם כפתחו של אולם לטוב ההכנות ורחבה מיני ים לטוב האויר, וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ב׳:י״א-י״ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ואמרו אוירא דארץ ישראל מחכים, מה שאין כן בחכמים שבחוצה לארץ שהם חסרי ההכנות והאויר הטוב והם בודאי אוכלי לחם העצבים, אוכלי לחמה של תורה במסכנות, וזהו שאמר במעלות הארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם כיון שתורתן שלמה הוא העושר הקיים והאמתי שנתברכו בו, וברכת ה' היא תעשיר, ולכך אמר לא תחסר כל בה, כי הברכה היא בכל.

Et il est possible qu’il inclue encore, dans « un pays où, sans pénurie, tu mangeras du pain », que l’Écriture parle de la Torah et de la sagesse, car elle est comparée au pain, comme il est dit (Proverbes 9,5) : « Venez, mangez de mon pain » ; et parce que la Torah et la sagesse, il est impossible à l’homme de les atteindre dans leur perfection sans les préparations convenables dont il a besoin ; et outre les préparations, il lui faut que l’air du pays soit pur et bon, car il aide beaucoup à l’étude, et le bon air du pays est la bonne préparation ; c’est pourquoi il dit : les sages qui s’y trouvent ne mangeront pas dans la pénurie le pain de la Torah, car leur cœur sera comme l’ouverture du vestibule pour la bonté des préparations, et large comme la mer pour la bonté de l’air ; et comme l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie (Genèse 2,12) : « Et l’or de ce pays est bon » : il n’y a pas de Torah comme la Torah de la terre d’Israël, ni de sagesse comme la sagesse de la terre d’Israël ; et ils ont dit : l’air de la terre d’Israël rend sage ; il n’en est pas ainsi des sages de l’extérieur du pays, qui manquent de préparations et de bon air et qui mangent certainement le pain des peines, qui mangent dans la pénurie le pain de la Torah. Et c’est ce qu’il a dit à propos des degrés du pays : « un pays où, sans pénurie, tu mangeras du pain » : puisque leur Torah est parfaite, c’est la richesse durable et véritable dont ils ont été bénis, « la bénédiction de l’Éternel enrichit » ; et c’est pourquoi il a dit « tu n’y manqueras de rien », car la bénédiction est en tout.

וטעם אשר אבניה ברזל במקום שתחשוב ששם אבנים שם תמצא הברזל, וכן ההרים שם תמצא הנחשת, וזהו לא תחסר כל בה לפי פשוטו כי העדר הברזל והנחשת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ, ועל כן שבח הארץ במה שהוא עיקר התשמיש והם הברזל והנחשת שיהיה העדרם חסרון גדול בארץ ולא שבח אותה בכסף וזהב, וכן הזכיר משה בוזאת הברכה בברכת אשר (דברים ל״ג:כ״ה) ברזל ונחשת מנעלך. ודרשו רז"ל ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים. כוונו החכמים ז"ל בזה לענין האמונה, ולקחו הפסוק הזה לאסמכתא.

Et la raison de « dont les pierres sont de fer » : à l’endroit où tu penses qu’il y a des pierres, tu trouveras du fer, et de même les montagnes : là tu trouveras du cuivre ; et c’est : « tu n’y manqueras de rien », selon son sens simple, car l’absence de fer et de cuivre est un grand manque dans un pays, parce qu’ils servent à l’usage des outils que l’on emploie en abondance ; tandis que l’argent et l’or ne sont pas un grand manque dans un pays ; et c’est pourquoi il a loué le pays par ce qui est l’usage principal, à savoir le fer et le cuivre, dont l’absence serait un grand manque dans le pays, et il ne l’a pas loué par l’argent et l’or ; et de même Moché l’a mentionné dans Vezot haberakha, dans la bénédiction d’Asher (Deutéronome 33,25) : « Ton verrou sera de fer et de cuivre ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « un pays dont les pierres sont de fer » : ne lis pas « avanéha » (ses pierres) mais « bonéha » (ses bâtisseurs) : ce sont les disciples des sages. Les Sages, de mémoire bénie, ont visé par là la question de la foi, et ont pris ce verset comme appui (asmakhta).

וברכת את ה' אלהיך. על דרך הפשט כשתזכור ימי הרעה שעברו עליך בגלות מצרים והיותכם שם בשעבוד גדול ותזכור ג"כ ענוי המדבר עתה, בבואך בארץ ותאכל ותשבע מפריה ומטובה תברך על זה לשמו של הקב"ה.

« Et tu béniras l’Éternel ton Dieu. » Selon le sens simple : lorsque tu te souviendras des jours de malheur qui ont passé sur toi dans l’exil d’Égypte, et de ce que vous y étiez dans une grande servitude, et que tu te souviendras aussi de l’affliction du désert maintenant, quand tu viens dans le pays, que tu y manges et es rassasié de ses fruits et de son bien, tu béniras pour cela le nom du Saint, béni soit-Il.

ועל דעת רז"ל, וברכת את ה' אלהיך הוא מצות עשה לברך ברכת המזון, והוא כמו (שם כב) ועשית מעקה לגגך, (שם טז) ועשית פסח לה' אלהיך, ובאור על הארץ ועל הארץ.

Et selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, « et tu béniras l’Éternel ton Dieu » est un commandement positif de dire la bénédiction après le repas, et c’est comme (Deutéronome 22,8) : « et tu feras un parapet à ton toit », (ibid. 16,1) : « et tu feras la Pâque pour l’Éternel ton Dieu » ; et « pour le pays » doit se comprendre : « et pour le pays ».

ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) ואברכה שמך, ואמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו, ורבים כן.

Et tu dois t’éveiller ici : il y a dans ce verset une ouverture pour comprendre le secret des bénédictions, et tu ne trouveras nulle part dans toute la Torah que le Saint, béni soit-Il, ait ordonné que nous bénissions Son nom, si ce n’est à cet endroit ; et de là David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 145,2) : « et je bénirai Ton nom », et il a dit (ibid. 100,4) : « Rendez-Lui grâce, bénissez Son nom », et beaucoup d’autres.

וע"ד הפשט אומר תחלה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו, וא"כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמר כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו, כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעון זה מתמעטין לישראל בסבתו, שהרי כל העולם כולו נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו.

Et selon le sens simple, je dis d’abord que les bénédictions ne répondent pas à un besoin divin, mais à un besoin humain ; car puisqu’Il est, béni soit-Il, la source de la bénédiction, et que toutes les bénédictions en découlent, tous les existants qui Le bénissent, toutes leurs bénédictions ne sont pas à Sa mesure, car Il est l’Existant antérieur qui a fait exister tous les existants, et leur existence n’est que Son existence, et Son existence suffit en elle-même, Il n’a pas besoin d’autre ; et s’il en est ainsi, s’ils Le bénissaient tout le jour et toute la nuit, qu’y gagnerait-Il, ou que Lui donneraient-ils, ou que prendrait-Il de leur main ? L’utilité et l’accroissement ne sont que pour nous, car quiconque bénit pour ce dont il jouit témoigne de la providence, qu’Il, élevé soit-Il, est Celui qui fournit la nourriture aux êtres inférieurs afin qu’ils vivent, et que par leur mérite le blé et les fruits sont bénis et se multiplient ; tandis que celui qui jouit sans bénir Lui dérobe la providence et livre la conduite des êtres inférieurs aux étoiles et aux constellations ; et c’est ce qu’ont dit nos Sages : quiconque jouit de ce monde sans bénédiction, c’est comme s’il volait le Saint, béni soit-Il, et la communauté d’Israël, comme il est dit (Proverbes 28,24) : « Celui qui vole son père et sa mère » : c’est-à-dire qu’il vole au Saint, béni soit-Il, la providence, et à la communauté d’Israël les fruits, car par cette faute les fruits diminuent pour Israël à cause d’elle, puisque le monde entier est jugé selon sa majorité et chaque individu est jugé selon sa majorité ; c’est pourquoi il doit se considérer comme si le monde entier dépendait de lui.

וע"ד קבלה וברכת את ה', אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך.

Et selon la Kabbale : « et tu béniras l’Éternel » : la bénédiction n’est pas seulement un besoin humain, et n’est pas non plus seulement une reconnaissance, mais c’est une expression d’accroissement et de multiplication, de l’expression (Exode 23,25) : « et Il bénira ton pain et ton eau ».

ויש לך להשכיל מאמר רז"ל שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל בסופו בענין בעל חוב, (דברים כ״ד:י״ג) ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשה שם בגמרא, ולא, והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכה.

Et tu dois comprendre la parole de nos Sages, de mémoire bénie, dans Bava Metsia, chapitre « Ha-meqabbel », à la fin, à propos du débiteur (Deutéronome 24,13) : « et il dormira dans son vêtement et te bénira » : celui qui a besoin de bénédiction, c’est-à-dire un homme ordinaire ; le Hékdèch, qui n’a pas besoin de bénédiction, est exclu ; et la Guemara objecte là : mais non ! N’est-il pas écrit « tu mangeras, tu seras rassasié, et tu béniras l’Éternel ton Dieu » ? Mais « et à toi ce sera une justice (tsedaqah) » : le Hékdèch, qui n’a pas besoin de charité, est exclu, car toutes les charités sont à lui. Les Sages, de mémoire bénie, ont expliqué clairement que le Hékdèch a besoin de bénédiction mais n’a pas besoin de charité ; et il est dit expressément dans Berakhot : il lui dit : Ismaël, mon fils, bénis-moi ; et de même dans le traité Shabbat, le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : tu aurais dû m’aider ; et c’est le sujet de la bénédiction.

והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים והלא ברב עם הדרת מלך, אבל לשון וברכת ענין תוספת ורבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא.

Et ainsi, lorsque nous bénissons le Saint, béni soit-Il, il y a en cela un surcroît d’esprit saint, et notre bénédiction est cause que toutes Ses créatures soient bénies par Lui ; et ils ont dit encore que le Saint, béni soit-Il, désire la prière des justes ; et si la bénédiction et la prière n’étaient qu’une reconnaissance, pourquoi désirerait-Il la prière des justes, qui sont moins nombreux que les autres peuples nombreux ? « Dans la multitude du peuple est la gloire du roi » ! Mais l’expression « et tu béniras » a le sens d’accroissement et de multiplication, et elle vient de l’expression de bénédiction qui jaillit de la source ; et c’est pourquoi nous mentionnons dans notre prière « sois béni, sois élevé », et de même dans le langage du Qaddich : « qu’Il soit béni, loué, glorifié, élevé et exalté ».

ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו, וכן מצינו בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא, שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לי תכרע כל ברך, מי שכל ברך כורע לו.

Et encore, du sens de fléchissement (berikha) et de génuflexion (kerī‘a) : Celui devant qui tout genou (berekh) fléchit ; et ainsi nous trouvons dans le Sefer ha-Bahir : d’où vient que cette « bénédiction » (berakha) est de la langue de « berikh hou » ? Il est dit (Isaïe 45,23) : « car devant Moi tout genou fléchira » : Celui devant qui tout genou fléchit.

השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקותיו. כבר ידעת כי משה יזכיר בכל משנה תורה ה' אלהיך והוא העולם אשר קדשנו במצותיו בסוד הברכה, והבן זה.

« Garde-toi de peur que tu n’oublies l’Éternel ton Dieu en ne gardant pas Ses commandements, Ses jugements et Ses statuts. » Tu sais déjà que Moché mentionne dans tout le Deutéronome « l’Éternel ton Dieu », et c’est le Monde qui nous a sanctifiés par Ses commandements, dans le secret de la bénédiction ; comprends cela.

ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. הגאוה סבה להשכיח העיקר, כי מתוך השפע ורבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר וחפצי שמים טפלים, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (קהלת י׳:ד׳) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, קרא מושל לכח גלגל מאדים שהוא נפש הגלגל לפי שהוא ראש ממשלת כל הצרות והמקרים החולפים בעולם, ויצה"ר הנמשך ממנו קראו רוח כי הוא רוח הטומאה, ויאמר הכתוב כי אם ישיאך היצר הזה ויחפוץ להתגבר עליך לא תאבה לו ולא תשמע אליו להניח חפציו של הקב"ה שהוא מקומו של עולם, זהו מקומך אל תנח.

« Et ton cœur s’enorgueillira, et tu oublieras l’Éternel ton Dieu. » L’orgueil est cause d’oublier le principal, car du fait de l’abondance et de la multiplication de la tranquillité, le cœur de l’homme s’enorgueillit et le mauvais penchant le provoque et fait de ses propres désirs l’essentiel et de la volonté du Ciel l’accessoire ; et à ce sujet Chelomo, que la paix soit sur lui, a mentionné (Ecclésiaste 10,4) : « Si l’esprit du dominateur s’élève contre toi, ne quitte pas ta place » ; il a appelé « dominateur » la force de la sphère de Mars, qui est l’âme de la sphère, parce qu’elle est la tête de la domination de tous les malheurs et accidents qui passent dans le monde ; et le mauvais penchant qui en découle, il l’a appelé « esprit », car c’est l’esprit d’impureté ; et l’Écriture dit : si ce penchant te séduit et veut prendre le dessus sur toi, tu ne consentiras pas à lui et tu ne l’écouteras pas pour abandonner les désirs du Saint, béni soit-Il, qui est le lieu (Maqom) du monde ; c’est : « ne quitte pas ta place (meqomekha) ».

למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהילים כ״ה:ה׳) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיהו ב׳:כ״ד) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י׳:י״א) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים י״ד:כ״ג) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע.

« Afin de t’affliger et de t’éprouver, pour te faire du bien à ta fin. » Toute l’affliction du désert, la grande peine qu’Israël y eut, n’était que pour les amener à l’épreuve, pour habituer leur nature à l’attribut de la confiance et faire entrer dans leur cœur la foi en l’Éternel, béni soit-Il, jusqu’à ce que le service devienne pour eux une habitude naturelle, comme il est écrit (Psaumes 25,5) : « Conduis-moi dans Ta vérité et enseigne-moi » (we-lammedeni), de l’expression (Jérémie 2,24) « un âne sauvage habitué (lamud) au désert », et de même (Osée 10,11) « une génisse dressée (melummadah) » ; car David, que la paix soit sur lui, a demandé que le Nom, béni soit-Il, le conduise dans Sa vérité jusqu’à ce que l’acte de Son service devienne pour lui nature complète ; et c’est l’expression de la Torah (Deutéronome 14,23) : « afin que tu apprennes à craindre l’Éternel ton Dieu », c’est-à-dire que tu sois instruit et que tu habitues ta nature au service du Nom, béni soit-Il, au point de ne pas avoir besoin de t’en donner de la peine, et que l’acte de crainte soit pour toi une chose naturelle à faire, comme les autres choses naturelles que tu fais par nature.

ומה שקרא הכתוב אכילת המן ענוי ואמר למען ענותך בא ללמד שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה ענוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו, וכן כל מי שאינו רואה מה שאוכל אינו שבע, מכאן לסומין שאוכלין ואינן שבעין, והביאו לראיה (קהלת ו׳:ט׳) טוב מראה עינים מהלך נפש, ולפי שלא היו רואין המזון בעיניהם קרא לאותה אכילה ענוי.

Et ce que l’Écriture a appelé le fait de manger la manne une « affliction » et a dit « afin de t’affliger » vient enseigner que quiconque n’a pas de nourriture devant lui pour longtemps mais seulement la nourriture du jour au jour, ce repas est pour lui une affliction, puisqu’il ne voit pas la nourriture devant lui ; et de même quiconque ne voit pas ce qu’il mange n’est pas rassasié ; de là, pour les aveugles qui mangent et ne sont pas rassasiés ; et ils en ont apporté la preuve (Ecclésiaste 6,9) : « Mieux vaut ce que voient les yeux que le va-et-vient de l’âme » ; et parce qu’ils ne voyaient pas la nourriture de leurs yeux, il a appelé ce repas « affliction ».

ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי. יאמר אולי יגבה לבך כשתראה שפע הטובה הבאה אליך ותאמר כי זה מצד המזל, ואמרת בלבבך כחי כח מזלי למעלה שתחשוב שיש מזל לישראל ועוצם ידי למטה עשה לי את החיל הזה.

« Et tu diras dans ton cœur : ma force et la puissance de ma main. » Il dit : peut-être ton cœur s’enorgueillira-t-il quand tu verras l’abondance du bien qui vient à toi, et tu diras que cela vient du côté de l’astre ; « et tu diras dans ton cœur : ma force » : la force de mon astre en haut, car tu penseras qu’il y a un astre pour Israël ; « et la puissance de ma main » : en bas, « m’a procuré cette richesse ».

וזכרת את ה'. שממנו לבדו יגיע אליך כל הטוב כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, כלומר הוא מסר בידך כח המזלות שברא לעשות חיל למטה, והוא השליטך עליהם ואין למזלות ממשלה ושלטון עליך, וכמו שאמרו רז"ל אין מזל לישראל, וזהו שאמר למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך, כי כן הבטיח לאברהם שיהיה כל זרעו למעלה מן המזלות, והוא שדרשו רז"ל (בראשית ט״ו:ה׳) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה, אין אומר הבט אלא מלמעלה למטה, מלמד שהגביהו למעלה מן המזלות ואמר לו כה יהיה זרעך.

« Et tu te souviendras de l’Éternel » : que de Lui seul te vient tout le bien, car c’est Lui qui te donne la force de faire fortune, c’est-à-dire qu’Il a remis entre tes mains la force des astres qu’Il a créés pour faire fortune en bas, et c’est Lui qui t’a donné autorité sur eux, et les astres n’ont ni domination ni autorité sur toi, et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : il n’y a pas d’astre pour Israël ; et c’est ce qu’il a dit : « afin d’établir Son alliance qu’Il a jurée à tes pères », car ainsi Il a promis à Avraham que toute sa descendance serait au-dessus des astres ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué (Genèse 15,5) : « Et Il le fit sortir dehors et dit : Regarde donc vers le ciel » : on ne dit « regarde » (habet) que de haut en bas ; cela enseigne qu’Il l’éleva au-dessus des astres et lui dit : « Ainsi sera ta descendance ».

ולפי זה יהיה ענין הפרשה מדבר בכלל ישראל אע"פ שבא הלשון בלשון יחיד כי כן מנהג הכתובים, וכן התחילה הפרשה בלשון יחיד ולשון רבים, כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות.

Et selon cela, le sujet de la section parle de l’ensemble d’Israël, bien que le langage vienne au singulier, car telle est la manière des Écritures ; et de même la section a commencé au singulier et au pluriel : « Tout le commandement que je t’ordonne aujourd’hui, vous veillerez à l’accomplir ».

ואם נאמר שהוא מדבר בפרט לכל אחד ואחד מישראל הן לשעה הן לדורות הבאים, ולזה בא הלשון בלשון יחיד, ויהיה באור הכתוב ואמרת בלבבך כי העושר נגזר מן השמים לכל יחיד ויחיד מישראל, שהרי כשאמרו אין מזל לישראל על הכלל אמרו אבל הפרט לכל יחיד ויחיד יש מזל, וכן אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, כחי כח מזל שבגלגל, ועוצם ידי למטה שאני נושא ונותן ומתעסק עשה לי את החיל הזה כי בצרוף שתים אלה יהיה העושר, אל תדמה בנפשך לומר כן אלא וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל,

Et si nous disons qu’il parle de chacun en particulier parmi Israël, que ce soit pour l’heure présente ou pour les générations à venir, et c’est pourquoi le langage vient au singulier, l’explication du verset sera : « et tu diras dans ton cœur » : que la richesse est décrétée du ciel pour chaque individu d’Israël ; car lorsqu’ils ont dit « il n’y a pas d’astre pour Israël », ils l’ont dit de la collectivité, mais pour l’individu, chacun a un astre ; et de même ils ont dit : enfants, vie et subsistance ne dépendent pas du mérite mais de l’astre ; « ma force » : la force de l’astre dans la sphère, « et la puissance de ma main » en bas, par laquelle je mène mes transactions et mes affaires, « m’a procuré cette richesse » : car c’est de la conjonction de ces deux que viendra la richesse ; ne t’imagine pas en toi-même de dire ainsi, mais « tu te souviendras de l’Éternel ton Dieu, car c’est Lui qui te donne la force de faire fortune »,

כי אותו הכח העליון שיש לך הוא נתנו לך ובו אתה עושה חיל למטה, כי אלמלא כחו יתעלה לא היה בכח המזל ממש כי הוא עליון על כל הכחות כלן, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי כ״ב:ב׳) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה', באר לך כי העושר והריש מקרה ופגישה בסבת חזרת הגלגל, ואין העושר לעשיר בשכלו ועוצם ידו, גם אין העוני לעני בחסרון שכלו וכדי שלא תאמר אם כן שהעושר והריש מקרה ופגישה הנה הכל גזרת הכחות עליונים ואין בזה גזרת השם כלל לא בעשרו של עשיר ולא בעניו של עני, אם כן הענין נמסר לכחות ולמקרים, לכך אמר עושה כלם ה', לבאר כי הכל בגזרת עליון עליהם יבא העושר והעוני הרעות והטוב.

car cette force suprême que tu as, c’est Lui qui te l’a donnée, et c’est par elle que tu fais fortune en bas ; car si ce n’était Sa force, élevé soit-Il, l’astre n’aurait pas de force réelle, car Il est au-dessus de toutes les forces ; et c’est ce que Chelomo, que la paix soit sur lui, a dit (Proverbes 22,2) : « Le riche et le pauvre se rencontrent, l’Éternel les a faits tous » ; il t’a expliqué que la richesse et la pauvreté sont un hasard et une rencontre par la cause du retour de la sphère, et que la richesse n’est pas au riche par son intelligence et la puissance de sa main, et que la pauvreté n’est pas au pauvre par le manque de son intelligence ; et pour que tu ne dises pas : s’il en est ainsi, que la richesse et la pauvreté sont un hasard et une rencontre, voici que tout est décret des forces supérieures et qu’il n’y a en cela aucun décret du Nom, ni dans la richesse du riche ni dans la pauvreté du pauvre, et que l’affaire est livrée aux forces et aux accidents, c’est pourquoi il a dit « l’Éternel les a faits tous », pour expliquer que tout est par décret du Très-Haut, et que par eux viennent la richesse et la pauvreté, les maux et le bien.

אש אוכלה. כאש אוכלה, כי ממנהג האש שתכלה הכל במהירות, ולכך אמר והורשתם והאבדתם מהר.

« Un feu dévorant » : comme un feu dévorant, car c’est la nature du feu de tout consumer avec rapidité ; et c’est pourquoi il a dit : « tu les déposséderas et tu les détruiras promptement ».

לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים האלה. נראה כי אילו היו צדיקים לא היו מגורשים משם וא"כ מה יהיה בשבועת האבות, אבל הענין כי הגוים הרשעים ראויים שיתגרשו משם ואף אם היו צדיקים לא ישארו בארץ, כי הארץ פקדון בידם מזמן הבטחת האבות, והקב"ה יוכל להיטיב עמהם לתת להם ארץ אחרת כי לה' הארץ ומלואה, אבל זאת אי אפשר להם שישארו שם למען הקים את הדבר.

« Ce n’est pas à cause de ta justice et de la droiture de ton cœur, etc., car c’est à cause de la méchanceté de ces nations. » Il paraît que, s’ils avaient été justes, ils n’auraient pas été chassés de là ; et s’il en est ainsi, qu’en serait-il du serment des pères ? Mais le sens est que les nations méchantes méritent d’être chassées de là, et même si elles avaient été justes, elles ne seraient pas restées dans le pays, car le pays est un dépôt entre leurs mains depuis le temps de la promesse faite aux pères, et le Saint, béni soit-Il, pourrait leur faire du bien en leur donnant un autre pays, car « à l’Éternel est la terre et ce qui la remplit » ; mais il leur est impossible de rester là, afin d’accomplir la parole.

ויהי מקץ ארבעים יום וגו' נתן ה' אלי. מכאן למדו שביום שנתנו הלוחות בו ביום נעשה העגל, כי כשהזכיר למעלה ויתן ה' אלי לא פירש באיזה יום, על כן חזר ופירש כאן מקץ ארבעים יום. וזהו שאמר ישעיה ע"ה (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי, מלשון סיגים, והוא עון העגל, וכן תרגם יונתן באתר דאתקדשתון למהוי עם תמן קלקלתון עובדיכון.

« Il arriva, au bout de quarante jours, etc., l’Éternel me donna. » De là ils ont appris que le jour où les tables furent données, le même jour le veau fut fait ; car lorsqu’il a mentionné plus haut « et l’Éternel me donna », il n’a pas précisé en quel jour ; c’est pourquoi il revient ici et précise : « au bout de quarante jours ». Et c’est ce qu’a dit Isaïe, la paix soit sur lui (Isaïe 17,11) : « Le jour où tu plantes, tu le fais croître (teshagsheg’i) » : de l’expression de scories (sigim), et c’est la faute du veau ; et de même Yonatan a traduit : « là où vous avez été sanctifiés pour être un peuple, là vous avez corrompu vos actes ».

ואתפוש בשני הלחות ואשליכם מעל שתי ידי. כתב הרמב"ן לפרש שירמוז לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבר לוחות האלהים לטובתם, כמו שאמרו רז"ל מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש.

« Je saisis les deux tables et je les jetai de mes deux mains. » Le Ramban a écrit en expliquant que cela fait allusion au bien qu’il fit pour eux, car il risqua sa vie en brisant les tables de Dieu pour leur bien, comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : mieux vaut que tu sois jugée comme une femme non mariée et non comme une femme mariée.

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. טעם ואתנפל שהיה נופל לפניו ארצה, כי בכאן הוציאו רז"ל תכסיס התפלה שתקנו לנו בשלשה ענינים, והם ישיבה עמידה נפילה, שכן מצאנום שלשתן בתפלתו של משה בהר סיני, ישיבה הוא שכתוב ואשב בהר וגו', עמידה הוא שכתוב ואנכי עמדתי בהר, נפילה הוא שכתוב ואתנפל לפני ה'.

« Et je me prosternai devant l’Éternel comme la première fois, quarante jours. » La raison de « je me prosternai » (va-etnappal) est qu’il tombait devant Lui à terre ; car ici nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré l’ordre de la prière qu’ils nous ont instituée en trois sortes, qui sont s’asseoir, se tenir debout et se prosterner ; car nous les avons trouvées toutes trois dans la prière de Moché sur le mont Sinaï : s’asseoir, c’est ce qui est écrit « je demeurai sur la montagne, etc. » ; se tenir debout, c’est ce qui est écrit « et moi, je me tenais sur la montagne » ; se prosterner, c’est ce qui est écrit « et je me prosternai devant l’Éternel ».

ובמדרש תהלים בפסוק (תהילים צ׳:א׳) תפלה למשה, רבי ברכיה אומר לא הניח משה זוית ברקיע שלא התפלל עליו, שנאמר ואתנפל לפני ה'.

Et dans le Midrash Tehillim, sur le verset (Psaumes 90,1) « Prière de Moché », Rabbi Berekhia dit : Moché n’a laissé aucun coin du firmament pour lequel il n’ait prié, comme il est dit : « et je me prosternai devant l’Éternel ».

וע"ד הקבלה ואתנפל לפני ה', שתי תפלות היו, יאמר כי התפלל לשם המיוחד ארבעים יום וארבעים לילה ולא הזכיר התפלה מה היתה, והלשון שיזכיר על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, יבאר כי מה שעשו העגל וקצצו בו הכעיסו בזה לשם המיוחד, וכשיאמר בסמוך ואתפלל אל ה' ואומר אדני אלהים אל תשחת, התפלל למדת הדין והזכיר התפלה מה היתה, והיא היא אותה תפלה שהזכיר בכי תשא (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך.

Selon la Kabbale : « et je me prosternai devant l’Éternel » : il y eut deux prières. Il dit qu’il pria le Nom unique quarante jours et quarante nuits, et il n’a pas mentionné ce qu’était la prière ; et le langage qu’il mentionne : « à cause de tous vos péchés que vous avez commis en faisant ce qui est mal aux yeux de l’Éternel pour L’irriter » explique que, en fabriquant le veau et en opérant par lui une séparation dans l’unité divine, ils irritèrent par cela le Nom unique ; et lorsqu’il dira juste après « Je priai l’Éternel et je dis : Seigneur Éternel, ne détruis pas », il pria l’attribut de rigueur et mentionna ce qu’était la prière, et c’est cette même prière qu’il a mentionnée dans Ki Tissa (Exode 32,11) : « Pourquoi, Éternel, Ta colère s’enflammerait-elle contre Ton peuple ? »

ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ידוע מה שדרשו רז"ל בפסוק זה, השמדה זו כלוי בנים שנאמר (עמוס ב׳:ט׳) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה. ומכל מקום פסוק זה הנכתב בתורה לאות ולמופת שאהרן חטא בעגל חטא גדול עד שנענש עליו בכלוי בנים, ובודאי יש לתמוה כי אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת הש"י, והנה הכתוב אמר (שמות ל״ב:כ״א) אשר עשה אהרן, לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, וא"כ למה התאנף בו השם.

« Et contre Aharon l’Éternel s’irrita fort, voulant le détruire. » On connaît ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué sur ce verset : cette destruction, c’est la perte des fils, comme il est dit (Amos 2,9) : « Et J’ai détruit son fruit en haut et ses racines en bas » ; et lorsque Moché pria, il fit que sa prière fût à moitié exaucée. Et de toute façon, ce verset est écrit dans la Torah comme témoignage manifeste qu’Aharon a commis une grande faute dans le veau, au point d’être puni pour cela par la perte de fils ; et certes il y a lieu de s’étonner, car Aharon avait en vue le Ciel et sa pensée était pure dans le service du Nom, béni soit-Il ; or l’Écriture a dit (Exode 32,21) : « ce qu’a fait Aharon », elle ne lui reproche que l’acte, et non l’intention ; et s’il en est ainsi, pourquoi le Nom s’est-il irrité contre lui ?

והתשובה בזה כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, וכן דרשו רז"ל ממה שכתוב (תהילים נ׳:ג׳) וסביביו נשערה מאד, ואע"פ שכוונתו היתה לשמים מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול השם, ואע"פ שהוא לא חטא בו הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל, וכן הזכיר לו משה (שמות לב) כי הבאת עליו חטאה גדולה. וראיה גדולה שהוא לא חטא בו כלל ממה שהזכיר משה בתוכחותיו ואמר (דברים ל״ג:ח׳) תריבהו על מי מריבה, וקראו חסיד (שם) שלא נמצא בו חטא אחר, ושם אכתוב בעה"י.

Et la réponse à cela est que le Saint, béni soit-Il, est exigeant avec les justes jusqu’à l’épaisseur d’un cheveu, et ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie, à partir de ce qui est écrit (Psaumes 50,3) : « et autour de Lui la tempête est forte » (nis’arah me’od) ; et bien que son intention fût pour le Ciel, de toute façon l’acte pour Aharon, de ses mains, fut une profanation du Nom ; et bien qu’il n’ait pas péché par cela, il a fait pécher Israël sans le vouloir, car par lui ils se sont trompés à sa suite et beaucoup d’Israël sont tombés, et ainsi Moché lui a mentionné (Exode 32,21) : « que tu aies fait venir sur lui un si grand péché ». Et la grande preuve qu’il n’a pas péché par cela du tout est ce que Moché a mentionné dans ses remontrances en disant (Deutéronome 33,8) : « que tu fis quereller aux eaux de Mériva », et il l’a appelé « pieux » (ḥasid) (ibid.), car il ne se trouva en lui aucun autre péché ; et là j’écrirai, avec l’aide de Dieu.

ולא האמנתם לו. במצות הלב. ולא שמעתם בקולו. במצות המעשה.

« Et vous ne L’avez pas cru (ve-lo he’emantem lo). » Dans le commandement du cœur. « Et vous n’avez pas écouté Sa voix » : dans le commandement de l’action.

ויתכן שירמוז ולא האמנתם לו אל השם המיוחד, ומטעם זה לא אמר בו כמנהג הכתובים בלשון אמונה שהוא נופל בב' כלשון (במדבר כ) יען לא האמנתם בי, וכן (שמות יד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכן (דברים א) ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, ורבים כן, כי אילו אמר בו, לא היה צריך לכתוב ולא שמעתם בקולו, כי באור מלת בו בשמו, וקולו הוא שמו, ולכך הוצרך לומר לו כדי שיזכיר הכתוב שמו הגדול וזכרו. ויהיה שעור הכתוב ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו, הוא ה' אלהיכם, ולא שמעתם בקולו הוא פי ה' אלהיכם, והבן זה.

Et il est possible que « ve-lo he’emantem lo » fasse allusion au Nom unique ; et pour cette raison il n’a pas dit « bo » (en Lui) selon l’usage des Écritures pour le verbe croire, qui se construit avec la préposition beit, comme l’expression (Nombres 20,12) « parce que vous n’avez pas cru en moi », et de même (Exode 14,31) « et ils crurent en l’Éternel et en Moché son serviteur », et de même (Deutéronome 1,32) « et dans cette affaire vous ne croyez pas en l’Éternel votre Dieu », et beaucoup d’autres ; car s’il avait dit « bo », il n’aurait pas eu besoin d’écrire « et vous n’avez pas écouté Sa voix », puisque l’explication du mot « bo » est « en Son nom », et Sa voix est Son nom ; c’est pourquoi il a dû dire « lo » afin que l’Écriture mentionne Son grand Nom et Son souvenir. Et la portée du verset sera : « vous vous êtes révoltés contre l’ordre de l’Éternel votre Dieu et vous ne L’avez pas cru » : Lui, c’est l’Éternel votre Dieu ; « et vous n’avez pas écouté Sa voix » : c’est l’ordre (pi) de l’Éternel votre Dieu ; comprends cela.

אדני ה' אל תשחת עמך ונחלתך. השם הזה אל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו כי הוצרך משה בתחנתו למדת הדין, וכן בואתחנן אמר (דברים ג׳:כ״ד) אתה החלות, וכבר הזכרתי ענינם בפסוק (שמות כ א) וידבר ומשם תבין.

« Seigneur Éternel (Adonay Hachem), ne détruis pas Ton peuple et Ton héritage. » Ce Nom est aleph-dalet, puis yod-hé après lui, car Moché eut besoin, dans sa supplication, de l’attribut de rigueur ; et de même dans Vaetḥanan il a dit (Deutéronome 3,24) : « Tu as commencé » ; et j’ai déjà mentionné leur sujet à propos du verset (Exode 20,1) « Et Il parla », et de là tu comprendras.

והם עמך ונחלתך. שהוצאתם בשתי מדות אלה, ואילו לא תסלח להם יאמרו המצריים מבלתי יכולת ה', ויסתפקו בנסים שנעשו למפרע ויתחלל שמך הגדול.

« Et ils sont Ton peuple et Ton héritage. » Que Tu as fait sortir par ces deux attributs ; et si Tu ne leur pardonnes pas, les Égyptiens diront : par défaut de pouvoir de l’Éternel ; et ils mettront en doute les miracles accomplis auparavant, et Ton grand Nom sera profané.

בעת ההיא. בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך.

« En ce temps-là » : à la fin des quarante jours qu’il a mentionnés, Il fut apaisé à son égard et dit : « Taille-toi ».

ועשית לך ארון עץ. ואעש ארון תחלה ואח"כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז"ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן.

« Et tu te feras une arche de bois. » « Et je fis une arche d’abord, puis je taillai deux tables de pierre », afin d’avoir un lieu prêt où les déposer quand je descendrais avec les tables ; car si je ne faisais pas d’abord l’arche, où les déposerais-je ? Et nos Sages, de mémoire bénie, ont reçu au sujet de cette arche que c’est l’arche que fit Moché, et non l’arche que fit Betsalel dans l’œuvre du Tabernacle.

הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד׳:ח׳) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום.

Cette arche que fit Moché était provisoire, afin d’être prête à recevoir les tables aussitôt qu’il descendrait de la montagne, jusqu’à ce que soit faite l’arche de Betsalel, destinée à durer au fil des générations ; celle de Moché sortait avec eux à la guerre, alors que celle de Betsalel, on ne la faisait pas sortir du tout, sauf aux jours de Yehochoua seul, où on la fit sortir sur ordre ; et lorsqu’ils la sortirent d’eux-mêmes aux jours d’Éli à la rencontre des Philistins, ils furent punis à son sujet et elle fut capturée, et les Philistins tremblèrent à son sujet et dirent (1 Samuel 4,8) : « Qui nous sauvera de la main de ces dieux puissants ? », car il n’y avait rien eu de pareil hier ni avant-hier.

בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו', אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ"ק, שהרי בביהמ"ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל.

Dans cette arche de Moché étaient déposées les tables et les débris des tables, jusqu’à ce que fût faite l’arche de Betsalel, dans laquelle il ne mit que les dernières tables ; c’est ce qui est écrit (Exode 25,16) : « Et tu mettras dans l’arche le témoignage que Je te donnerai » ; et ce qu’ils ont dit dans Bava Batra, chapitre premier : « il n’y avait dans l’arche que les deux tables, etc. », il n’y a pas de restriction après une restriction, sinon pour inclure les débris des tables qui sont déposés dans l’arche : cela fut après que le Temple fut bâti, car dans le Temple, les tables et les débris des tables étaient déposés dans l’arche que fit Betsalel.

וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו.

Et j’ai déjà écrit dans la section Vayehi Bechalah que cette arche que fit Betsalel fut cachée là dans le Temple avec la fiole de manne et les autres objets, et le roi Yoshiya ordonna de les cacher sous les galeries du Temple. Et la cause pour laquelle Yoshiyahou a caché l’arche plus que le reste des ustensiles sacrés est double : l’une, pour l’élévation de sa sainteté, car il n’y a rien de plus sacré et de plus élevé parmi tous les ustensiles que l’arche ; et de même qu’elle les précède tous dans la fabrication, de même elle est plus sainte que tous, car elle est l’image du trône de gloire et la demeure de la Présence divine, et la Présence divine s’est toujours attachée à l’arche ; et c’est pourquoi dans le second Temple il n’y avait pas d’arche, et quand l’arche manqua, la Présence divine manqua ; et parce que Yoshiyahou savait que le Temple était destiné à être détruit par Nabuchodonosor, et que les prophètes de son temps prophétisaient et criaient ainsi, et que c’était une chose claire pour lui que tous les ustensiles seraient exilés à Babylone, il voulut donc préserver l’honneur de l’arche à cause de son élévation et voulut la cacher.

והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך.

La seconde : il vit dans l’arche le signe du départ ; et c’est que les barres qui avaient été allongées aux jours de Chelomo se raccourcirent à ses jours et revinrent à la mesure qu’elles avaient aux jours de Moché ; et lorsqu’Israël entrait dans le Sanctuaire et voyait le voile, les deux barres de l’arche avaient leurs extrémités visibles à l’extérieur du voile, comme les deux seins d’une femme qu’on voit sous ses vêtements, et sur ces deux barres Chelomo, que la paix soit sur lui, a mentionné (Cantique des Cantiques 4,5) : « Tes deux seins sont comme deux faons, etc. » ; et lorsqu’elles se raccourcirent alors aux jours de Yoshiyahou et revinrent vers l’intérieur, Israël entrait et ne les voyait plus sortir et saillir du voile comme d’habitude, parce qu’elles étaient revenues à la mesure qu’elles avaient aux jours de Moché, et Yoshiyahou reconnut par là que l’arche était prête pour le départ et qu’elle se retirait peu à peu.

ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו.

Et il vit encore que lorsque Ḥilqiya le Cohen entra pour accomplir le service dans le Temple, il y trouva un rouleau de la Torah, qui se trouvait à côté de l’arche de l’alliance de l’Éternel et en était sorti jusque dans le Sanctuaire, et il reconnut par là que c’était un signe d’exil et de destruction du Temple. Et c’est ce que Yonatan a traduit (Ézéchiel 1,1) : « Il arriva en la trentième année » : « il arriva la trentième année depuis que Ḥilqiya le grand prêtre trouva le livre de la Torah dans le Temple, dans le parvis, sous le vestibule, à minuit, après le lever de la lune, aux jours de Yoshiyahou fils d’Amon ». Et du fait qu’il vit ces signes, il vit qu’il fallait la cacher.

והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.

Et tu as donc appris que l’essentiel de la sainteté appartenait à cette arche de Betsalel, et non à l’arche provisoire que fit Moché ; et sur cette arche de Betsalel nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le traité Eruvin, chapitre « Ha-dar » : tant que l’arche et la Présence divine ne sont pas à leur place, les rapports conjugaux sont interdits à Israël. Car si tu disais que c’est à propos de l’arche que fit Moché, qui sortait avec eux dans leurs guerres, comment est-il possible de dire cela, puisque durant les sept mois où l’arche resta dans le champ des Philistins, Israël aurait été interdit aux rapports conjugaux et se serait abstenu d’accomplir le commandement de procréation ; et de même David qui dit à Ouriya (2 Samuel 11,8) : « Descends dans ta maison » ; mais c’est à propos de l’arche de Betsalel qu’ils ont dit cela, car elle est l’essentiel de la sainteté, ce qui n’est pas le cas pour l’arche de Moché, dont la sainteté n’est pas à ce point.

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. דרשו רז"ל וכי מבארות בני יעקב נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ועוד מה שאמר עוד שם מת אהרן ויקבר שם, וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, ומצינו שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אבל באור הכתוב שם מת אהרן ויקבר שם, במוסרה עשו ישראל אבל גדול כאלו שם מת אהרן ונקבר שם, וגם זה מן התוכחת, אמר להם לסוף ארבעים שנה כשמת אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת הכנעני ואמרתם נתנה ראש וגו', וחזרו כלפי מצרים שמונה מסעות, ודרשו רז"ל כי בני לוי נלחמו בהם באותה שעה שאמרו כן והרגו מהן הרבה, ומזה עשו במוסרה אבל גדול.

« Et les enfants d’Israël partirent de Beérot-Bené-Yaaqan à Moséra. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : est-ce de Beérot-Bené-Yaaqov qu’ils partirent pour Moséra ? N’est-ce pas de Moséra qu’ils vinrent à Bené-Yaaqan, comme il est dit (Nombres 33,31) : « Ils partirent de Moséroth et campèrent à Bené-Yaaqan » ? Et en outre, ce qu’il dit encore : « Là mourut Aharon et là il fut enterré » : Aharon est-il mort à Moséra ? N’est-il pas mort à Hor-ha-Har ? Et nous trouvons huit étapes de Moséra à Hor-ha-Har. Mais l’explication du verset « là mourut Aharon et là il fut enterré » est qu’à Moséra, Israël fit un grand deuil, comme si Aharon était mort là et y avait été enterré ; et cela aussi fait partie de la remontrance : il leur dit : à la fin des quarante ans, quand Aharon mourut à Hor-ha-Har et que les nuées de gloire se retirèrent, vous avez craint la guerre du Cananéen et vous avez dit : « Donnons-nous un chef, etc. », et vous êtes retournés vers l’Égypte de huit étapes ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que les fils de Lévi les combattirent à l’heure où ils dirent ainsi et en tuèrent beaucoup, et pour cela ils firent à Moséra un grand deuil.

ומה שנסמכה תוכחה זו לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות. וכן דרשו רז"ל (ישעיה כט) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו', קשה סילוקן של חכמי ישראל כפלים מחרבן ביהמ"ק, שבכל הקללות שבמשנה תורה לא נאמר בהן אלא הפלאה אחת, שנאמר (דברים כח) והפלא ה' את מכותך, ובכאן שתי הפלאות, שנאמר (ישעיה כט) הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו'.

Et ce que cette remontrance soit juxtaposée à la brisure des tables vient t’enseigner que la mort des justes est aussi dure que la brisure des tables. Et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué (Isaïe 29,14) : « Voici que Je continuerai à faire des merveilles avec ce peuple, merveille sur merveille, et la sagesse de ses sages périra, etc. » : le départ des sages d’Israël est doublement plus dur que la destruction du Temple, car dans toutes les malédictions du Deutéronome il n’est dit qu’une seule merveille, comme il est dit (Deutéronome 28,59) : « et l’Éternel fera des merveilles de tes plaies », tandis qu’ici il y a deux merveilles, comme il est dit (Isaïe 29,14) : « merveille sur merveille, et la sagesse de ses sages périra, etc. »

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. יאמר בעת שעבדו ישראל את העגל הבדיל הקב"ה בני לוי שלא חטאו בו. וכן הזכיר למעלה (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ודרשו רז"ל כי נסמך פסוק זה לחזרת בני יעקן ללמדך שאף בזו עמדו בני לוי באמונתם ולא טעו לחזור כמו ישראל.

« En ce temps-là l’Éternel sépara la tribu de Lévi. » Il dit : à l’heure où Israël servit le veau, le Saint, béni soit-Il, sépara les fils de Lévi, qui n’avaient pas péché par lui. Et de même il a mentionné plus haut (Deutéronome 9,20) : « et je priai aussi pour Aharon en ce temps-là ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que ce verset est juxtaposé au retour de Bené-Yaaqan pour t’enseigner que même en cela les fils de Lévi se tinrent dans leur foi et ne s’égarèrent pas en rebroussant chemin comme les autres Israélites.

לשאת את ארון ברית ה'. אלו הלוים. לעמוד לפני ה' לשרתו. אלו הכהנים. וזהו ולברך בשמו, שהכהנים היו מברכים לישראל בשמו, כי כן כתיב (במדבר ו) ושמו את שמי.

« Pour porter l’arche de l’alliance de l’Éternel » : ce sont les Lévites. « Pour se tenir devant l’Éternel pour Le servir » : ce sont les Cohanim. Et c’est : « et pour bénir en Son nom », car les Cohanim bénissaient Israël en Son nom, comme il est écrit (Nombres 6,27) : « Ils mettront mon nom ».

עד היום הזה. כי היה אלעזר נושא את כפיו במקום אביו, כי כן הזכיר למעלה ויכהן אלעזר בנו תחתיו, והיה ממלא מקומו לכל דבר שבכהונה.

« Jusqu’à ce jour. » Car Élazar levait ses mains à la place de son père, comme il l’a mentionné plus haut : « et Élazar son fils exerça la prêtrise à sa place » ; et il le remplaçait en toute chose de la prêtrise.

ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום. השוה הכתוב ארבעים יום אחרונים אלו לראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, מכלל שהאמצעיים בכעס, והוא דבר העגל שהוצרך משה להתפלל בכל אותן ארבעים יום.

« Et moi, je me tins sur la montagne comme les premiers jours, quarante jours. » L’Écriture a rendu ces quarante derniers jours égaux aux premiers : de même que les premiers étaient dans la faveur, ainsi les derniers dans la faveur, d’où il résulte que ceux du milieu étaient dans la colère ; et c’est l’affaire du veau, pour laquelle Moché dut prier durant tous ces quarante jours.

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יאמר אע"פ שהכעסתם אותו פעמים רבות בחורב ובמדבר, הרי הוא מוחל לכם את הכל ובלבד שתיראו מלפניו מכאן ואילך.

« Et maintenant, Israël, qu’est-ce que l’Éternel ton Dieu te demande, sinon de craindre l’Éternel ton Dieu, de marcher dans toutes Ses voies, de L’aimer et de servir l’Éternel ton Dieu de tout ton cœur et de toute ton âme ? » Il dit : bien que vous L’ayez irrité de nombreuses fois à Horeb et dans le désert, voici qu’Il vous pardonne tout, pourvu que vous Le craigniez désormais.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי פסוק זה כלו נמשך עד לטוב לך, יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו ולא לצרכך, כטעם (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך, ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, וכלם נותנין כבוד לשמו, אינו צריך לך, רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם בכם, שאתם מבחר זרעם לא בישמעאל ועשו. וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם עד כאן.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que ce verset tout entier se poursuit jusqu’à « pour ton bien » : il dit qu’Il ne demande de toi aucune chose qui serait pour Son besoin et non pour ton besoin, selon le sens de (Job 35,7) « si tu es juste, que Lui donnes-tu ? », mais tout est pour ton bien ; et il a dit la raison : « Car à l’Éternel ton Dieu sont les cieux et les cieux des cieux, la terre et tout ce qu’elle contient », et tous rendent gloire à Son nom, Il n’a pas besoin de toi ; seulement « l’Éternel s’est attaché à tes pères et a choisi leur descendance, vous, parmi tous les peuples » : car vous êtes l’élite de leur descendance, et non Ismaël ni Essav. Et le sens de « comme en ce jour » est qu’il en sera ainsi pour toute leur descendance. Fin de la citation.

וידוע מה שדרשו רז"ל מן הכתוב הזה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה, כלומר מאה ה' אלהיך שואל מעמך.

Et il est connu ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué à partir de ce verset : que l’homme est tenu de dire cent bénédictions chaque jour, comme il est dit « Que demande de toi l’Éternel ton Dieu (mah) ? » ; ne lis pas « mah » mais « me’ah » (cent) : c’est-à-dire : cent, l’Éternel ton Dieu le demande de toi.

ויש בפסוק זה צ"ט אותיות ועם אל"ף שתשים במלת מ"ה ישלמו למאה אותיות ותחזור המלה מאה, כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכן יש אסמכתא לזה מפסוק (תהילים קכ״ח:ד׳) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כי ירא ה' יש לו לברך מנין כ"י כ"ן. עוד (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם הגבר הוקם על, קיים ע"ל ברכות. ואמרו כי דוד ע"ה יסד מאה ברכות, ואח"כ שכחום וחזרו אנשי כנסת הגדולה ויסדום.

Et dans ce verset il y a quatre-vingt-dix-neuf lettres, et avec l’aleph que tu mettras dans le mot « mah », elles complètent cent lettres, et le mot redevient « me’ah », pour faire allusion, par voie d’appui (asmakhta), que l’homme est tenu de dire chaque jour cent bénédictions. Et de même, il y a un appui pour cela dans le verset (Psaumes 128,4) : « Voici, c’est ainsi que sera béni l’homme qui craint l’Éternel » ; car « celui qui craint l’Éternel » a à bénir, selon le nombre de « ki ken » (khaf-yod, khaf-noun). Encore (2 Samuel 23,1) : « Parole de l’homme qui fut élevé haut (‘al) » : il a accompli ‘al bénédictions, c’est-à-dire cent bénédictions. Et ils ont dit que David, que la paix soit sur lui, a institué cent bénédictions, que l’on oublia ensuite, et que les hommes de la Grande Assemblée les rétablirent et les instituèrent.

הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. נראה לי בכאן כי אילו רצה הכתוב להגדיל ישראל על כל שאר האומות היה מספיק שיאמר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק, ולא היה צורך להזכיר השמים ושמי השמים.

« Voici, à l’Éternel ton Dieu sont les cieux et les cieux des cieux, la terre et tout ce qu’elle contient. » Il me semble ici que si l’Écriture avait voulu magnifier Israël au-dessus de toutes les autres nations, il aurait suffi de dire : « Voici, à l’Éternel ton Dieu la terre et tout ce qu’elle contient ; seulement, l’Éternel s’est attaché à tes pères » ; et il n’aurait pas été nécessaire de mentionner les cieux et les cieux des cieux.

אבל יתכן לומר שבא לרמוז שהעולם השפל הזה עיקר המציאות כלו, ופסוק מלא הוא (בראשית א׳:ט״ו) יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, באר כי הגלגלים עם היותם נבראים עצומים הכוונה בהם לצרכי המין הזה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרין זה, אנו אין לנו אלא דרך תורתנו וקבלת רז"ל שאמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.

Mais il est possible de dire qu’il vient faire allusion à ce que ce monde inférieur est le principe de toute l’existence, et c’est un verset complet (Genèse 1,15) : « Qu’il y ait des luminaires dans le firmament du ciel pour éclairer sur la terre » : il a expliqué que les sphères, malgré leur puissante création, ont pour but les besoins de cette espèce ; et bien que les sages de la recherche contredisent cela, nous n’avons que la voie de notre Torah et la tradition de nos Sages, de mémoire bénie, qui ont dit : les justes sont plus grands que les anges serviteurs.

וכן מצינו שהזכיר דוד ע"ה (תהילים קמ״ח:י״ג-י״ד) הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, יאמר כי הקב"ה הרים קרן ישראל על הנבראים כלם שבשמים ובארץ, ואמר עוד (שם קג) ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו, הזכיר העולמות השלשה ממעלה למטה, ועל העולם השפל הזכיר כל מעשיו, כלומר כי הוא כלל כל מעשיו. ואמרו במדרש (יואל ב׳:י״א) כי רב מאד מחנהו, אלו מלאכי השרת, וכי עצום עושי דברו, אלו ישראל.

Et de même nous trouvons que David, que la paix soit sur lui, a mentionné (Psaumes 148,13-14) : « Sa majesté est sur la terre et les cieux, et Il a élevé la corne de Son peuple » ; il dit que le Saint, béni soit-Il, a élevé la corne d’Israël au-dessus de toutes les créatures du ciel et de la terre ; et il a dit encore (ibid. 103,20-22) : « Bénissez l’Éternel, vous Ses anges, etc., bénissez l’Éternel, toutes Ses armées, etc., bénissez l’Éternel, toutes Ses œuvres » ; il a mentionné les trois mondes de haut en bas, et pour le monde inférieur il a mentionné « toutes Ses œuvres », c’est-à-dire qu’il comprend toutes Ses œuvres. Et ils ont dit dans le Midrash (Joël 2,11) : « Car très grand est Son camp » : ce sont les anges serviteurs ; « car puissant est l’exécuteur de Sa parole » : ce sont les Israélites.

ועוד יש לנו ראיות ממה ששאלו הפילוסופים, הגלגל למה הוא סובב תמיד באותו סבוב, השיג או לא השיג, אם השיג כבר לשוא סובב, אם לא השיג מה תועלת בסבובו, שאין לומר שיוסיף בהשגתו בכל יום ויום שאם כן היה לו לחדש ולהוסיף בטובות העוה"ז שהוא מתקיים בתנועתו. והשיבו סבת סבובו כדי לקיים העולם השפל, לפי שבתנועתו מצטרפין ארבע יסודות שהם למטה בארץ שאין העולם יכול להתקיים זולתם. הרי שזאת ראיה כי חכמי המחקר מודים שמציאות הגלגלים בשביל האדם, והם האומרים שאין צורך לגלגלים כי אם להנהיג טבע המציאות.

Et nous avons encore des preuves par ce que les philosophes ont demandé : la sphère, pourquoi tourne-t-elle toujours de la même rotation ? A-t-elle atteint ce qu’elle vise ou non ? Si elle l’a atteint, elle tourne déjà en vain ; si elle n’a pas atteint, à quoi sert sa rotation ? Car on ne peut dire qu’elle ajoute à sa perception chaque jour, puisque, s’il en était ainsi, elle aurait dû renouveler et ajouter aux biens de ce monde, qui subsiste par son mouvement. Et ils ont répondu que la cause de sa rotation est de maintenir le monde inférieur, parce que par son mouvement se combinent les quatre éléments qui sont en bas sur la terre, sans lesquels le monde ne pourrait subsister. Voici donc une preuve que les sages de la recherche reconnaissent que l’existence des sphères est pour l’homme, eux qui disent qu’il n’y a besoin des sphères que pour conduire la nature de l’existence.

ואם אתה אומר זה אפשר בשבעה כוכבי לכת שהם מנהיגים העולם הזה והם הם שנבראו לכך, אבל שמיני ותשיעי הם עליונים זכים בעצמם, לא נבראו לתשמישו של העוה"ז. תשובתך, כי כל התשע נבראו בשביל העולם הזה וכלן צריכין זה לזה, ותנועת האחד בסבת חברו מן התחתון עד העליון, שהרי כלן זה בתוך זה כגלדי בצלים, וכבר נתבאר בספרי החכמה שהמציאות כלו אחד מהגלגל העליון עד הנקודה הנקראת מרכז העולם או עמוד העולם.

Et si tu dis que cela est possible pour les sept planètes qui conduisent ce monde et qui ont été créées pour cela, mais que la huitième et la neuvième sont supérieures, pures en elles-mêmes, et n’ont pas été créées pour l’usage de ce monde, ta réponse est que les neuf ont toutes été créées pour ce monde, qu’elles ont toutes besoin les unes des autres, et que le mouvement de l’une est causé par sa compagne, de la plus basse à la plus haute, car elles sont toutes l’une dans l’autre comme les pelures d’oignons ; et il a déjà été expliqué dans les livres de la sagesse que toute l’existence est une, de la sphère supérieure jusqu’au point appelé centre du monde ou pilier du monde.

וקבלנו מופת לזה במלת אחד, כי אות אל"ף רומז אל הגלגל העליון המקיף הנקרא ערבות שהוא מיוחד מכל הגלגלים כמלך עליהם, אות ח' רמז לשמונה גלגלים שהם מוקפין בתוכו, אות ד' רמז על ד' יסודות שתחתיהם, והכל אחד, וכשם שהוא אחד כן מנהיגו יתברך אחד, והנה תשעה גלגלים וארבעה יסודות הם י"ג כמספר אחד.

Et nous avons reçu une preuve de cela dans le mot « èkhad » : la lettre aleph fait allusion à la sphère supérieure qui enveloppe, appelée ‘Aravot, qui est distincte de toutes les sphères comme un roi sur elles ; la lettre het fait allusion aux huit sphères qui sont enveloppées en elle ; la lettre dalet fait allusion aux quatre éléments qui sont sous elles ; et le tout est un ; et de même qu’il est un, ainsi Celui qui le conduit, béni soit-Il, est un ; et voici que neuf sphères et quatre éléments font treize, comme la valeur de « èkhad ».

ומה שאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, השמים הן הגלגלים ושמי השמים הן היסודות שהם בכח השמים למטה מהם, כענין הארץ וכל אשר בה, וכן אמר במזמור (תהילים קמ״ח:א׳) הללו את ה' מן השמים, והזכיר מלאכיו וצבאיו וכוכבי אור, ואח"כ הללוהו שמי השמים. זה דעת הרמב"ן ז"ל בלשון השמים שפירושו הגלגלים והיסודות שתחתיהם.

Et ce qu’il a dit « à l’Éternel ton Dieu sont les cieux et les cieux des cieux » : les cieux sont les sphères et les cieux des cieux sont les éléments, qui sont dans la force des cieux, en dessous d’eux, selon « la terre et tout ce qu’elle contient » ; et de même il a dit dans le psaume (Psaumes 148,1) : « Louez l’Éternel depuis les cieux », et il a mentionné Ses anges, Ses armées et les étoiles de lumière, puis « louez-Le, cieux des cieux ». Tel est l’avis du Ramban, de mémoire bénie, sur l’expression « les cieux », dont l’explication est les sphères et les éléments qui sont en dessous.

אבל הרמב"ם ז"ל פירש כי שמי השמים על תשעה הגלגלים, ואמר כי השמים הוא הגלגל המקיף ושמי השמים שהם בתוכו שבהם הכוכבים, ולפי שכל הגלגלים נכללים בשני חלקים אלו, חלק אחד שאין בו כוכבים כלל וחלק שני עם כוכבים, על כן עשה הכתוב בכאן שני חלקים ואמר שמי השמים. וכן במסכת חגיגה חלקים רז"ל לשני חלקום הוא שהזכירו רז"ל שם אמר ריש לקיש שני רקיעין הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. זה דעת הרב ז"ל בספר המורה בלשון השמים ושמי השמים.

Mais le Rambam, de mémoire bénie, a expliqué que « les cieux des cieux » désignent les neuf sphères, et il a dit que « les cieux » est la sphère qui enveloppe, et « les cieux des cieux », qui sont en elle, ceux où sont les étoiles ; et parce que toutes les sphères sont comprises dans ces deux parties, une partie qui n’a pas d’étoiles du tout et une deuxième partie avec étoiles, c’est pourquoi l’Écriture a fait ici deux parties et a dit « les cieux des cieux ». Et de même dans le traité Haguiga, nos Sages, de mémoire bénie, les ont divisés en deux parties, ce qu’ils ont mentionné là : Resh Laqish a dit : il y a deux firmaments, comme il est dit « Voici, à l’Éternel ton Dieu sont les cieux et les cieux des cieux ». Tel est l’avis du Rav, de mémoire bénie, dans le Guide des égarés, sur l’expression « les cieux et les cieux des cieux ».

ויש לך להתבונן בדבר ר"י האומר שני רקיעין הן, כי כנגדן היו שני גזרי עצים שבמערכה, והוא שאמרו במסכת יומא פרק אמר להם הממונה, מערכה ראשונה קודמת למערכה שניה, שניה קודמת לשני גזרי עצים, שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי. מערכה ראשונה ירמוז לכל הבנין, מערכה שניה למציאות המלאכים, שני גזרי עצים ירמוז לכל הגלגלים הנחלקים לשני חלקים אלו שמשם באות הגזרות לעולם השפל, ודשון מזבח הפנימי ירמוז לעולם השפל. ומי יתן והיינו יודעין שאר הענינים שהזכיר בברייתא ההיא איך היה הסדר בהם ומה ענינם ועל מה ירמוז כל אחד ואחד, כי אין לך עבודה קלה בכל העבודות כלן הנעשות בבית המקדש שלא יהיה לה עיקר גדול ושלא יהיה בה רמז וציור לענינים של מעלה ודוגמא להם.

Et tu dois contempler la parole de Rav Yehouda, qui dit « il y a deux firmaments », car en correspondance avec eux il y avait les deux bûches de la rangée de bois, ce qu’ils ont dit dans le traité Yoma, chapitre « Amar lahem ha-memouné » : la première rangée précède la seconde rangée, la seconde précède les deux bûches de bois, les deux bûches de bois précèdent le nettoyage des cendres de l’autel intérieur. La première rangée fait allusion à tout l’édifice, la seconde rangée à l’existence des anges, les deux bûches de bois à toutes les sphères qui se divisent en ces deux parties, d’où viennent les décrets sur le monde inférieur, et le nettoyage de l’autel intérieur fait allusion au monde inférieur. Et si seulement nous connaissions les autres matières mentionnées dans cette baraïta : comment en était l’ordre et quel en était le sujet, et à quoi chacune fait allusion ; car il n’y a pas de service léger parmi tous les services accomplis dans le Temple qui n’ait un grand principe et ne comporte une allusion et une figuration des choses d’en haut et une image de celles-ci.

וע"ד הקבלה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים רק באבותיך חשק ה', ירמוז לנפשות האבות שהן נאצלות מהאבות, ולכך היו מרכבה במותם כאלו הם והם דבר אחד, ומטעם זה הוא החשק והקשור והבחירה בזרעם, וזה מבואר.

Et selon la Kabbale : « Voici, à l’Éternel ton Dieu sont les cieux et les cieux des cieux, seulement l’Éternel s’est attaché à tes pères » : cela fait allusion aux âmes des Patriarches, qui sont émanées des Patriarches ; et c’est pourquoi ils furent un char (merkava) à leur mort, comme s’ils étaient une seule chose ; et pour cette raison il y a l’attachement, le lien et le choix en leur descendance ; et cela est clair.

ומלתם את ערלת לבבכם. פחיתות המדות והיצירה מגדר השוייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת.

« Et vous circoncirez le prépuce de votre cœur. » La dégradation des dispositions morales et de la constitution naturelle hors de leur juste équilibre est appelée prépuce (orlah), car tout prépuce est un ajout qui constitue un défaut ; et quiconque est incirconcis de cœur n’a pas la force de recevoir les intelligibles et de comprendre la voie de la vérité.

וערפכם לא תקשו עוד. כמו שהקשיתם עד עתה, שהרי אמר להם (שמות ל״ג:ג׳) כי עם קשה עורף אתה.

« Et vous ne raidirez plus votre nuque. » Comme vous l’avez raidie jusqu’à maintenant, car Il leur a dit (Exode 33,3) : « car tu es un peuple à la nuque raide ».

כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים. המלאכים. ואדוני האדונים, הגלגלים שהם אדונים לכל גשם. האל, הוא הבורא, והוא הגדול, בחסד, הגבור, בדין, והנורא, ברחמים. ואלה כלל המדות העליונות הנקראות אבות, שעליהן נאמר האבות הן הן המרכבה. וכבר הזכרתי בכי תשא כי משה רבינו ע"ה כלל בשלשה שבחים אלו י"ג מדות שנאמרו לו בסיני.

« Car l’Éternel votre Dieu est le Dieu des dieux » : les anges ; « et le Seigneur des seigneurs » : les sphères, qui sont seigneurs de tout corps ; « le Dieu » : c’est le Créateur ; « et le grand » : par la bonté ; « le puissant » : par la rigueur ; « et le redoutable » : par la miséricorde. Et ceux-ci comprennent les attributs supérieurs appelés Patriarches, dont il est dit : « les Patriarches, ce sont eux le Char ». Et j’ai déjà mentionné dans Ki Tissa que Moché notre maître, la paix soit sur lui, a inclus dans ces trois louanges les treize attributs qui lui furent dits au Sinaï.

אשר לא ישא פנים. לצדיק הגמור לרוב צדקותיו שלא יענישנו אפילו על עבירה קלה.

« Qui ne fait pas acception de personne. » Même envers le juste parfait, Il ne fait pas preuve de favoritisme en raison de ses nombreux mérites au point de le dispenser du châtiment pour une faute, même légère.

ולא יקח שחד. עבירה בשביל מצוה, שאינו אומר הרי שעשה אלף מצות ועשה עבירה אחת אחסר לו מצוה אחת מפני עבירה שעשה וילך המצוה כנגד העבירה, אלא הוא מענישו על אותה עבירה יחידית ונותן לו שכר על רבוי המצות כלן.

« Et ne prend pas de pot-de-vin. » Il ne compense pas une faute par un commandement accompli ; car Il ne dit pas : voilà quelqu’un qui a accompli mille commandements et commis une seule faute, je lui retrancherai un commandement à cause de la faute qu’il a commise, et ce commandement compensera la faute ; mais Il le punit pour cette faute isolée et lui donne la récompense pour la multitude de tous les commandements.

עושה משפט יתום ואלמנה. אע"פ שהוא נשגב כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא, הוא עושה משפט יתום ואלמנה, והוא שאמרו רז"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ס״ח:ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו נ״ז:ט״ו) שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.

« Il fait justice à l’orphelin et à la veuve. » Bien qu’Il soit sublime, comme il est dit « le Dieu grand, puissant et redoutable », Il fait justice à l’orphelin et à la veuve ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : cette chose est écrite dans la Torah, répétée dans les Prophètes et triplée dans les Hagiographes : partout où tu trouves la grandeur du Saint, béni soit-Il, là tu trouves Son humilité. Et ainsi a dit David, la paix soit sur lui (Psaumes 68,5) : « Exaltez Celui qui chevauche les nuées, Yah est Son nom », et juste après : « père des orphelins et juge des veuves ». Et ainsi a dit Isaïe, la paix soit sur lui (Isaïe 57,15) : « Celui qui demeure éternellement et dont le nom est saint : Je demeure dans les hauteurs et dans la sainteté, et avec l’homme contrit et humble d’esprit ».

ואוהב גר. וכיון שכן ואהבתם את הגר, וכן כתוב במקום אחר (ויקרא יט) ואהבת לו כמוך.

« Et il aime l’étranger. » Et puisqu’il en est ainsi : « vous aimerez l’étranger » ; et de même il est écrit ailleurs (Lévitique 19,34) : « et tu l’aimeras comme toi-même ».

את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. תירא שלא יעבור על מצות לא תעשה, אותו תעבוד במצות עשה, ובו תדבק שלא תפריד מחשבתך ממנו.

« L’Éternel ton Dieu, tu Le craindras, Lui tu serviras, à Lui tu t’attacheras et par Son nom tu jureras. » « Tu craindras » : de ne pas transgresser un commandement négatif ; « Lui tu serviras » : dans un commandement positif ; « à Lui tu t’attacheras » : de ne pas séparer ta pensée de Lui.

וכתב הרמב"ן ז"ל, יתכן באנשי המעלה הזאת אשר להם מעלת הדבקות שתהיה נפשם גם בחייהם בצרור החיים צרורה כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי עד כאן.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : il est possible que, chez les hommes de ce degré, qui ont le degré de l’attachement, leur âme soit, même de leur vivant, liée dans le faisceau de la vie, car ils sont eux-mêmes une demeure pour la Présence divine, comme l’a indiqué par allusion l’auteur du Sefer ha-Kouzari. Fin de la citation.

ודרשו רז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והמאמר הזה אמרו ר"ע וראוי היה לו לאמרו לפי שהוא מן הנכנסים לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום, ועליו נאמר (שיר השירים א׳:ד׳) משכני אחריך נרוצה.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « l’Éternel ton Dieu, tu craindras » : pour inclure les disciples des sages ; et cette parole, Rabbi Aqiva l’a dite, et il convenait qu’il la dise, parce qu’il fut de ceux qui entrèrent au Pardès, entra en paix et sortit en paix, et de lui il est dit (Cantique des Cantiques 1,4) : « Entraîne-moi après toi, nous courrons ».

וע"ד הקבלה כוון בזה החכם על החכמה, דכתיב (איוב כ״ח:כ״ח) (הן) יראת אדני היא חכמה, ולכבוד החכמה ההיא הנעלמת שהחכמים שבארץ מבינים אותה דרש כן, ודבר גדול היה דורש כל אתין שבתורה כי יש בהם סודות נשגבים ורזים עצומים מורים על נפלאות תמים דעים, וכענין שדרשו (במדבר ז׳:א׳) להקים את המשכן, לרבות משכן אחר שהוקם עמו, (בראשית כ״א:א׳) וה' פקד את שרה, לרבות שאר עקרות, מלמד שכל העקרות נפקדו עמה, וכן כיוצא באלו בכל אתין שבתורה שיש בכל אחד מהם ענין מפואר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם.

Et selon la Kabbale : le sage a visé par là la Sagesse, comme il est écrit (Job 28,28) : « (Voici) la crainte du Seigneur, c’est la sagesse » ; et c’est pour l’honneur de cette Sagesse cachée, que les sages de la terre comprennent, qu’il a expliqué ainsi ; et c’était une chose grande qu’il expliquât chaque particule hébraïque את (et) de la Torah, car il y a en eux des secrets sublimes et des mystères puissants qui indiquent les merveilles de Celui qui est parfait en connaissance, comme ils ont expliqué (Nombres 7,1) : « pour dresser le Tabernacle » (et ha-mishkan) : pour inclure un autre Tabernacle qui fut dressé avec lui ; (Genèse 21,1) : « Et l’Éternel visita Sara » (et Sara) : pour inclure les autres stériles : cela enseigne que toutes les stériles furent visitées avec elle ; et ainsi pour toutes les semblables, pour chaque particule את de la Torah, il y a en chacun d’eux un sujet glorieux ; « qui est sage pour comprendre cela, intelligent pour le connaître ? »

ובשמו תשבע. לאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז תוכל להשבע בשמו. או יהיה ובשמו תשבע מצות עשה לעתים וזמנים ידועים שיהיה בזה קדוש השם, כענין שמצינו באליהו וחוני המעגל.

« Et par Son nom tu jureras. » Après que tous ces attributs seront en toi, alors tu pourras jurer par Son nom. Ou bien « et par Son nom tu jureras » sera un commandement positif en certains temps et moments connus, où il y aura sanctification du Nom, comme nous le trouvons chez Éliyahou et Honi le traceur de cercles.

וע"ד הקבלה את ה' אלהיך תירא, היא היראה מה שאין המחשבה משגת, ואותו תעבוד היא החכמה. וכן מצינו בירושלמי, ואותו תעבוד אותו ואת תורתו. היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. ובו תדבק, הבינה, כי שם תשובת הנשמות, ובשמו תשבע לשון שבעה.

Selon la Kabbale : « l’Éternel ton Dieu, tu craindras » : c’est la crainte, ce que la pensée n’atteint pas ; « et Lui tu serviras » : c’est la Sagesse. Et ainsi nous trouvons dans le Yerouchalmi : « et Lui tu serviras » : Lui et Sa Torah, c’est la Torah qui précéda le monde de deux mille ans. « Et à Lui tu t’attacheras » : l’Intelligence, car c’est là le retour des âmes ; « et par Son nom tu jureras » : expression de sept (sheva).

והנה הכל רמוז בפסוק זה (קהלת ז׳:י״ט) מעשרה שליטים אשר היו בעיר, וכן רמוזים בפסוק (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה, באור כי כל בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים ה׳:ט״ושירים ה׳:ט״ושירים בפסוק (שיר ה) שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו, שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר.

Et voici que tout est évoqué dans ce verset (Ecclésiaste 7,19) : « plus que dix gouverneurs qui étaient dans la ville » ; et de même ils sont évoqués dans le verset (1 Chroniques 29,11) : « À Toi, Éternel, la grandeur, la force, la splendeur, l’éternité et la majesté, car tout ce qui est dans les cieux et sur la terre est à Toi ; à Toi, Éternel, la royauté », dont l’explication est que « tout » est entre les cieux et la terre, car c’est la paix qui assure la médiation ; et de même ils sont tous évoqués dans le Cantique des Cantiques, dans le verset (Cantique 5,15) : « Ses jambes sont des colonnes de marbre posées sur des socles d’or fin », dont l’explication est que ses jambes sont des colonnes pour six, et voici qu’elles sont huit, le Fondement et Aleph-Daleth ; voici donc que tout est évoqué dans ce verset ; et de même dans la section (Proverbes 8,22) : « L’Éternel m’a acquise, prémices de Sa voie », où il a dit « quand il n’y avait pas d’abîmes, de montagnes ni de terre » ; et cela est clair.

הוא תהלתך. ע"ד הפשט הוא ראוי שיהיה תהלתך, שלא תהלל לשום כח כי אם לו לבדו יתעלה. או יאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלהיך, הוא תהלתך שיהיה אלהיך.

« Il est ta louange. » Selon le sens simple : Il est digne d’être ta louange, afin que tu ne loues aucune force sinon Lui seul, élevé soit-Il. Ou bien l’Écriture dit : « Il est ta louange et Il est ton Dieu » : Ta gloire est qu’Il soit ton Dieu.

וע"ד הקבלה הוא תהלתך אלהי ישראל, והוא אלהיך השם המיוחד. וכן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת, לתהלה שהוא השם, ולתפארת השם המיוחד, והכוונה לומר כי התהלה שהוא השם בו התפארת, מדת רחמים במדת הדין, וכענין שכתוב (תהלים פט) כי תפארת עוזמו אתה.

Et selon la Kabbale : « Il est ta louange » : le Dieu d’Israël ; « et Il est ton Dieu » : le Nom unique. Et ainsi l’Écriture te révèle qu’Israël est livré à ces deux attributs : c’est ce qu’il dit (Deutéronome 26,19) : « et pour te placer très haut en louange, en renom et en gloire » ; « en louange », qui est le Nom (Shem), et « en gloire », le Nom unique ; et l’intention est de dire que la louange, qui est le Nom (Shem), contient la gloire (tif’eret), l’attribut de miséricorde dans l’attribut de rigueur, comme il est écrit (Psaumes 89,18) : « car Tu es la gloire de leur force ».

והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ח:ט׳) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיהו מ״ח:י׳-י״א) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.

Et contemple la parole du prophète qui dit (Isaïe 48,9) : « À cause de Mon nom Je retiendrai Ma colère, et pour Ma louange Je mettrai un frein (eḥtam) pour toi, afin de ne pas te retrancher » ; l’explication du verset : Je te montrerai la narine (ḥotem), qui est le signe de la faveur, et c’est comme s’il disait : je recevrai l’odeur des sacrifices, et comme il est dit (Deutéronome 33,10) : « Ils mettront l’encens à Ton nez » ; car l’encens appartient à l’attribut de rigueur appelé « louange » ; et il a mentionné cette expression à l’opposé de celui qui est incommodé par une odeur et se bouche le nez de la main, ce qui est le signe de l’éloignement, comme (Lévitique 26,31) : « et Je ne sentirai pas l’odeur agréable de vos parfums ». Et il est écrit ensuite (Isaïe 48,10-11) : « À cause de Moi, à cause de Moi Je le ferai, car comment serait-il profané ? », c’est-à-dire : si Je te retranche, Mon nom sera profané ; et c’est comme ce que dit Yehochoua (Josué 7,9) : « et ils retrancheront notre nom de la terre ; et que feras-Tu pour Ton grand nom ? »

בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. יאמר מן הגדולות והנוראות שעשה עמך שתתחייב מזה לאהבה אותו כי יורדי מצרים לא היו רק שבעים ועתה אתם ככוכבי השמים, ולכך סמך לו ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו. ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מ״ו:כ״ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ׳:י״ט) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל.

« Tes pères sont descendus en Égypte au nombre de soixante-dix âmes. » Il dit : par les grandes et redoutables choses qu’Il a faites pour toi, tu es tenu de L’aimer, car ceux qui descendirent en Égypte n’étaient que soixante-dix, et maintenant vous êtes comme les étoiles du ciel ; c’est pourquoi il a juxtaposé : « Tu aimeras l’Éternel ton Dieu et tu garderas Sa charge ». Et ce qu’il a mentionné ici « soixante-dix », et de même à l’endroit où il les a comptés (Genèse 46,27) : « Toutes les âmes de la maison de Yaaqov qui vinrent en Égypte : soixante-dix » ; or nous ne trouvons que soixante-neuf : nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà expliqué : c’est Yokhéved, qui naquit entre les murs ; et d’autres disent : c’est Sérah fille d’Asher, qui compléta leur nombre, comme il est dit (2 Samuel 20,19) : « Moi, je suis des paisibles fidèles d’Israël » : moi j’ai complété le nombre d’Israël.

אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב"ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות י״ב:ל״ז) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב"ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב"ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.

Mais j’ai vu dans la Pesiqta : c’est le Saint, béni soit-Il, qui compléta leur nombre, comme il est dit (Genèse 46,4) : « Moi, je descendrai avec toi en Égypte » : le Saint, béni soit-Il, entra avec eux dans Sa gloire. Quelle en est la raison ? Il est écrit : « Il est ta louange et Il est ton Dieu », et juste après : « soixante-dix âmes », pour t’enseigner que le Saint, béni soit-Il, entra dans le compte des soixante-dix. Et d’après ce qu’ils ont expliqué sur le verset (Exode 12,37) : « environ six cent mille hommes à pied », qu’il en manquait un, le Saint, béni soit-Il, entra avec eux et les compléta à soixante myriades. Et s’il en est ainsi, nous trouvons que le Saint, béni soit-Il, compléta leur nombre aussi bien à la montée qu’à la descente : à la descente, à soixante-dix ; à la montée, à soixante myriades ; et c’est ce qui fut dit à Yaaqov (Genèse 46,4) : « Moi, je descendrai avec toi en Égypte, et Moi aussi Je te ferai remonter ».

וידעתם היום כל לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'. יאמר הכתוב הנוראות האלה שאני מספר אותן אינן לעתיד שיראום בניכם, כי אתם בעצמכם ראיתם אותם בעיניכם, והנה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלומר אתם עדים בדבר זה. והזכיר להם הנסים המפורסמים שהם נסי מצרים, הוא שאמר ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה וגו', וענין קריעת ים סוף הוא שאמרו אשר הציף את מי ים סוף וגו', וענין המן הוא שאמר ואשר עשה לכם במדבר. ומה שלא הזכיר ירידת המן בפירוש, כדי שיכלול בזה נסי השלו והבאר.

« Et vous saurez aujourd’hui que ce n’est pas avec vos fils qui n’ont pas su, etc. » L’Écriture dit : ces choses redoutables que je raconte, ce n’est pas pour l’avenir que vos fils les verront, car vous-mêmes les avez vues de vos yeux ; et voici que tout se rattache au verset « car vos yeux voient », c’est-à-dire : vous êtes témoins de cela. Et il leur a mentionné les miracles publics, qui sont les miracles d’Égypte : c’est ce qu’il a dit « et Ses signes et Ses œuvres qu’Il fit au milieu de l’Égypte, à Pharaon, etc. » ; et l’affaire de la division de la mer des Joncs, c’est ce qu’il a dit « qui fit déborder les eaux de la mer des Joncs, etc. » ; et l’affaire de la manne, c’est ce qu’il a dit « et ce qu’Il fit pour vous dans le désert ». Et ce qu’il n’a pas mentionné explicitement la descente de la manne, c’est pour y inclure les miracles de la caille et du puits.

והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת, אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעיזו פניהם יותר מכלן ויצאו נצבים והיו מחרפים ומגדפים, כמו שהזכירו ז"ל.

Et il a mentionné l’ouverture de la terre, c’est ce qu’il a dit « et ce qu’Il fit à Datan et Aviram », alors qu’il aurait dû dire « et ce qu’Il fit à Qorah », car il était le chef de la querelle ; mais Moché ne l’a pas mentionné par humilité, parce qu’il eut honte de la faute de cet homme qui lui était proche ; ou bien il a voulu mentionner ceux-ci parce qu’ils s’étaient montrés plus effrontés que tous, étaient sortis dressés et injuriaient et blasphémaient, comme l’ont mentionné nos Sages, de mémoire bénie.

וכבר ידעת כי הנסים הנסתרים הם מכח אל שדי שהיא השגת האבות, הוא השם הנכבד שכתוב בו (דברים כ״ח:נ״ח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, והמפורסמים הם מכח השם המיוחד השם הגדול, הוא השגת משה ע"ה, ועל כן תמצא בראש הפרשה ביעודי הגוף שכלם נסים נסתרים שהזכיר שם ה' אלהיך כמשפטו בכל משנה תורה, הוא שאמר (שם ז) ושמר ה' אלהיך לך וגו', אבל כאן שהזכיר הנסים המפורסמים והזכיר השם הגדול הוא שאמר כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, והבן זה.

Et tu sais déjà que les miracles cachés viennent de la force de El Shadday, qui est la perception des Patriarches, le Nom honoré dont il est écrit (Deutéronome 28,58) : « craindre ce Nom honoré et redoutable, l’Éternel ton Dieu » ; tandis que les publics viennent de la force du Nom unique, le grand Nom, qui est la perception de Moché, la paix soit sur lui ; et c’est pourquoi tu trouves au début de la section, dans les promesses corporelles, qui sont toutes des miracles cachés, qu’il a mentionné le nom « l’Éternel ton Dieu » comme il convient dans tout le Deutéronome, c’est ce qu’il a dit (ibid. 7,12) : « et l’Éternel ton Dieu gardera pour toi, etc. » ; mais ici, où il a mentionné les miracles publics, il a mentionné le grand Nom, c’est ce qu’il a dit : « car vos yeux voient toute la grande œuvre de l’Éternel qu’Il a faite » ; comprends cela.

את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. ידוע לכל משכיל שאין לשון יד וזרוע נופלים בהקב"ה אבל הם ענינים למעלה נמשלים ביד וזרוע ואותן ענינים הם כחות ומדות, ולא תבין שיהיו שניהם נאמרים על כח אחד, אלא כל אחד ואחד כח בפני עצמו, כי כן הן באדם, אין היד והזרוע נאמרים על אבר אחד לבדו כי כל אחד אבר בפני עצמו, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה חמש אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקראת יד, ומשם ואילך עד העציל שהוא נקרא מרפק ובלעז קובדי"ר נקרא קנה כי הוא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן העציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפילין שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועל זה אמרו במסכת מנחות חביבין ישראל לפני המקום יתברך שנתן להם תפילין בזרועותיהן ותפילין בראשיהן.

« Sa grandeur, sa main forte et son bras étendu. » Il est connu de tout homme intelligent que les expressions « main » et « bras » ne conviennent pas au Saint, béni soit-Il, mais ce sont des sujets d’en haut comparés à la main et au bras, et ces sujets sont des forces et des attributs ; et tu ne dois pas comprendre que les deux se disent d’une seule force, mais chacun est une force en soi, car il en est ainsi chez l’homme : la main et le bras ne se disent pas d’un seul membre, car chacun est un membre en soi ; car ce qu’on appelle « main » est la paume de la main, où sont les cinq doigts, jusqu’à la troisième articulation où s’achève la paume, qu’on appelle main ; et de là jusqu’à l’‘atsil, qui s’appelle coude, et en langue vernaculaire « coubdir », cette partie s’appelle qaneh, l’avant-bras, car elle est reliée à la main ; et de l’‘atsil vers le haut s’appelle zeroa (bras), et c’est l’endroit où l’on pose les tefilin, qui est la hauteur de la main et qui est en face du cœur ; et à ce sujet ils ont dit dans le traité Menahot : chers sont les Israélites devant le Lieu, béni soit-Il, qui leur a donné des tefilin sur leurs bras et des tefilin sur leurs têtes.

וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר העציל, הוא מה שאמר איוב (איוב ל״א:כ״ב) כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במסכת אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף. וזו ראיה שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון עציל נקרא בלשון ברייתא ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון מקרא שכן כתוב (יחזקאל י״ג:י״ח) על כל אצילי ידי, ותרגם יונתן על כל מרפקי ידוי.

Et la preuve que ce qui est après l’‘atsil s’appelle zeroa est ce qu’a dit Iyov (Job 31,22) : « que mon épaule tombe de son omoplate, et que mon bras (azro‘i) soit brisé de son os (qaneh) » ; il a commencé par l’épaule, qui est en haut, puis le bras, et il a dit « de son qaneh », qui est lié à la paume de la main ; et ainsi nous avons enseigné dans le traité Ohalot, où il compte les deux cent quarante-huit membres de l’homme, et dit là : trente dans la paume de la main, six dans chaque doigt, deux dans le qaneh, deux dans le coude, un dans le bras, et quatre dans l’épaule. Et c’est la preuve que ce qui est lié à la paume de la main s’appelle qaneh ; et le mot ‘atsil est dans la langue de la baraïta, et le mot « marpeq » dans la langue de la Michna, et « atsil » dans la langue de l’Écriture, car il est écrit (Ézéchiel 13,18) : « sur tous les ‘atsilei de mes mains », et Yonatan a traduit : « sur tous les coudes de ses mains ».

ובמסכת סופרים אמרו, לא יתן אדם ספר תורה על ארכובתיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון. ואחר שנתבאר ההפרש הזה שיש בין יד לזרוע נאמר כי דבר ידוע הוא שהזרוע גדול מן היד ואין כח היד אלא בכח הזרוע.

Et dans le traité Soferim ils ont dit : que l’homme ne mette pas un rouleau de la Torah sur ses genoux en posant ses deux coudes dessus, car il agit à son égard par mépris. Et après que cette différence entre la main et le bras a été expliquée, nous dirons que c’est une chose connue que le bras est plus grand que la main, et que la force de la main n’est que dans la force du bras.

ומעתה יתבאר לך כל מקום שנאמר בתורה יד וזרוע בהקב"ה שהכל נאמר על מדת הדין, אבל יש ויש בחלקי הדין דין חמור מחברו ודין קל מחברו זה למעלה מזה וזה למטה מזה, כשם שיש בגווני היין או הדם מראה אדום זה למעלה מזה וזה למטה מזה, וכן בכאן, כי היד מדת הדין רפה ואין הכח הרפה אלא מכח הקשה וכמו שרמזתי בשתי ההי"ן של (שמות ט״ו:י״א) מי כמוכה, וזהו (ישעיהו נ״ג:א׳) וזרוע ה' על מי נגלתה, וזהו (תהילים מ״ד:ד׳) כי ימינך וזרועך, וכבר רמזתי מזה בפסוק (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה.

Et désormais te sera expliqué que partout où il est dit dans la Torah « main » et « bras » à propos du Saint, béni soit-Il, tout se dit de l’attribut de rigueur ; mais il y a des degrés dans les parties de la rigueur : une rigueur plus sévère que sa compagne et une rigueur plus légère que sa compagne, celle-ci au-dessus de celle-là et celle-là en dessous de celle-ci, de même qu’il y a dans les couleurs du vin ou du sang un aspect rouge, celui-ci au-dessus de celui-là et celui-là en dessous de celui-ci ; ainsi ici : la main est l’attribut de rigueur atténuée, et la puissance atténuée ne procède que de la puissance plus sévère, comme je l’ai indiqué par allusion à propos des deux hé de (Exode 15,11) « Qui est comme Toi » ; et c’est (Isaïe 53,1) : « et le bras de l’Éternel, à qui a-t-il été révélé ? » ; et c’est (Psaumes 44,4) : « car Ta droite et Ton bras » ; et j’y ai déjà fait allusion à propos du verset (Exode 14,31) : « Israël vit la main grande ».

מה שהזכיר כאן את גדלו ואחר כך אמר את ידו החזקה וזרועו הנטויה, הוא כמו (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כי ידו החזקה וזרועו הנטויה הוא כבודו שהיא מדת הדין רפה מקבלת מן הזרוע, נרשם בו השם המיוחד להורות כי הרחמים בו, כענין שכתוב (ישעיה כו) כי ביה ה'. וכן תמצא בתפלתו של שלמה ע"ה שאמר (מלכים א ח׳:מ״ב) כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, הזכיר תחלה מדת רחמים ואחר כך מדת הדין שבה הרחמים, וזה מבואר.

Ce qu’il a mentionné ici « Sa grandeur », puis « Sa main forte et Son bras étendu », est comme (Deutéronome 5,21) : « Voici que l’Éternel notre Dieu nous a montré Sa gloire et Sa grandeur » ; car Sa main forte et Son bras étendu sont Sa gloire, qui est l’attribut de rigueur atténuée, qui reçoit du bras ; le Nom unique y est inscrit pour indiquer que la miséricorde est en lui, comme il est écrit (Isaïe 26,4) : « car en Yah, l’Éternel ». Et de même tu trouves dans la prière de Chelomo, que la paix soit sur lui, qui a dit (1 Rois 8,42) : « car ils entendront parler de Ton grand nom, de Ta main forte et de Ton bras étendu » : il a mentionné d’abord l’attribut de miséricorde, puis l’attribut de rigueur dans lequel est la miséricorde ; et cela est clair.

לא כארץ מצרים היא. שהיא תלויה בהשקאה כמו שאמר והשקית ברגליך כגן הירק, אין הארץ בענין זה תלויה בעמל האדם, אלא למטר השמים תשתה מים, ועל כן תצטרכו לקיום התורה, שאם אתם מקיימין התורה והמצות השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה, ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כמו שאומר בפרשה הסמוכה לזו. ואע"פ שאילו היתה ארץ משקה כארץ מצרים היה נקל אצל הש"י להוביש להם המים ולהחריב הנהרות אם לא היו מקיימין התורה, כבר כתב בזה הרמב"ן ז"ל כי הפרשה הזאת תזהיר כמנהגו של עולם, והארץ מצד שהיא הרים ובקעות תאבד מהרה יותר משאר ארצות כשלא ישלח שם מטרות עזו, כי החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו יותר מן הבריא שלא יבוא עליו החולי.

« Il n’est pas comme le pays d’Égypte. » Qui dépend de l’irrigation, comme il a dit « et tu arrosais avec ton pied comme un jardin potager » ; le pays, en cela, ne dépend pas du labeur de l’homme, mais « il boit l’eau de la pluie du ciel » ; et c’est pourquoi vous aurez besoin de l’accomplissement de la Torah, car si vous accomplissez la Torah et les commandements, les cieux donneront leur rosée et la terre donnera son produit ; sinon « Il fermera les cieux, il n’y aura pas de pluie et la terre ne donnera pas son produit », comme il le dit dans la section voisine de celle-ci. Et bien que si c’était un pays irrigué comme le pays d’Égypte, il eût été facile pour le Nom, béni soit-Il, d’assécher pour eux les eaux et de tarir les fleuves s’ils n’accomplissaient pas la Torah, le Ramban, de mémoire bénie, a déjà écrit à ce sujet que cette section avertit selon la conduite du monde, et que le pays, du fait qu’il est fait de montagnes et de vallées, périt plus vite que les autres pays quand des pluies abondantes n’y sont pas envoyées, car le malade a besoin de mérite et de prière pour qu’Il le guérisse, plus que le bien portant, pour que la maladie ne vienne pas sur lui.

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ע"ד הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע"ה על ארץ ישראל (תהילים פ״ז:ז׳) כל מעיני בך, באורו עקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם.

« Un pays que l’Éternel ton Dieu recherche (doresh) toujours. » Selon le sens simple, l’essentiel de Sa providence est dans ce pays ; car Il recherche certainement tous les pays, mais le sujet est que l’essentiel de la recherche et de la providence est là, et de là elle s’étend aux autres pays, comme le cœur chez l’homme, qui est placé au milieu du corps, est le principe de la vie, et de là la vie s’étend aux autres membres. Et l’Écriture vient nous enseigner que la terre d’Israël n’est pas placée sous la domination des étoiles et des constellations comme les autres pays, et qu’elle n’est pas confiée à la surveillance d’une puissance céleste comme les autres climats, mais que le Saint, béni soit-Il, en Personne et dans Sa gloire, la recherche toujours : Il n’a assigné sur elle, parmi les autres forces, ni officier ni gouverneur ; et c’est ce que David, que la paix soit sur lui, a dit de la terre d’Israël (Psaumes 87,7) : « toutes mes sources sont en toi » ; son explication : l’essentiel de ma providence et de mon regard n’est qu’en toi, car de là il s’étendra au reste du monde.

וע"ד הקבלה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד זו ביהמ"ק של מעלה שעליו אמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) והארץ הדום רגלי, כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה' אלהיך, ומזה נקרא ביהמ"ק של מטה (שם סד) בית קדשנו ותפארתנו, כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי קדשנו הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (תהילים צ״ו:ו׳) עוז ותפארת במקדשו.

Et selon la Kabbale : « un pays que l’Éternel ton Dieu recherche toujours » : c’est le Temple d’en haut, dont l’Écriture dit (Isaïe 66,1) : « et la terre est l’escabeau de Mes pieds », car les pieds de l’homme en sont la fin ; et c’est pourquoi il y a mentionné « l’Éternel ton Dieu » ; et de là le Temple d’en bas est appelé (ibid. 64,10) « notre maison sainte et notre gloire », c’est-à-dire la maison de notre sainteté et de notre gloire, car notre sainteté est la Gloire (Kavod) ; et c’est le secret du verset (Psaumes 96,6) : « la force et la beauté sont dans Son sanctuaire ».

ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה והארץ אשר אתם עוברים שמה היא הארץ הגופנית שבה ביהמ"ק של מטה, וזהו שהזכיר בה הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון תמי"ד, כלומר מדת יו"ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל הארץ הנזכרת בפרשת בראשית.

Et tu dois comprendre ce qu’il a mentionné dans le verset précédent : « et le pays où vous passez là » : c’est le pays corporel où est le Temple d’en bas ; et c’est pourquoi il y a mentionné « montagnes et collines » ; « il boit l’eau de la pluie du ciel » : il t’a expliqué que ce pays boit l’eau de la pluie du ciel, mais celle-ci est dans les cieux, et c’est la dixième ; et c’est l’expression « tamid » (toujours) : c’est-à-dire l’attribut du yod ; et de là ce pays a été loué par dix choses (Deutéronome 8,8) : « un pays de froment et d’orge, de vigne, de figuier et de grenadier, un pays d’huile d’olive et de miel », qui sont les sept espèces, plus l’avoine, le seigle et l’épeautre : voilà dix ; et tout fait allusion au pays mentionné dans la section Béréchit.

מרשית השנה. חסר אל"ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז"ל, מראש השנה נדון מה יהא בסופה.

« Du commencement (mi-reshit) de l’année. » Il manque le aleph [de mi-reshit], et l’allusion sera au mois de Tishri, qui est le début de l’année pour la création du monde ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : dès le début de l’année il est jugé sur ce qui sera à sa fin.

ולעבדו בכל לבבכם. דרשו רבותינו ז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז"ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו׳:י״ז) אלהך די אנת פלח ליה וגו', וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהילים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום.

« Et Le servir de tout votre cœur. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : quel est le service qui est dans le cœur ? Dis : c’est la prière ; et de même ont dit nos Sages, de mémoire bénie, dans Berakhot : « service » est la prière, car il est dit dans Daniel (Daniel 6,17) : « ton Dieu que tu sers, etc. » ; or y a-t-il service à Babylone sinon parce qu’il priait ? Comme il est dit (ibid. 6,11) : « et des fenêtres ouvertes pour lui » ; et de même David, la paix soit sur lui, dit (Psaumes 141,2) : « Que ma prière soit établie comme l’encens devant Toi ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : les prières ont été instituées en correspondance avec les sacrifices perpétuels.

וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע.

Et il faut que tu saches que la force de la prière est grande, même pour changer la nature, pour être sauvé du danger et pour annuler le décret. Pour changer la nature : par Yits’haq, comme il est dit (Genèse 25,21) : « Yits’haq pria l’Éternel en face de sa femme » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : pourquoi les Matriarches furent-elles stériles ? Parce que le Saint, béni soit-Il, désire la prière des justes ; ils nous ont expliqué ici que la stérilité n’est venue aux Matriarches qu’à cause de la prière, et lorsqu’elles prièrent pour cela, la nature fut changée pour elles.

להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ה-כ״ו) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר.

Pour être sauvé du danger : de ce qui est écrit (Psaumes 107,23-26) : « Ceux qui descendent sur la mer dans des navires, etc., Il dit et fit lever un vent de tempête qui souleva ses vagues, ils montent aux cieux, descendent aux abîmes, leur âme se fond dans le malheur », et « ils crièrent vers l’Éternel dans leur détresse », et il est écrit ensuite (ibid. 107,29) : « Il changea la tempête en calme et leurs vagues se turent » ; de là, la prière protège du danger. Pour annuler le décret : par Ézéchias, auquel le Saint, béni soit-Il, ajouta quinze ans par la force de la prière, comme il est dit (Isaïe 38,5) : « J’ai entendu ta prière, j’ai vu tes larmes ; voici que J’ajoute à tes jours quinze ans » ; et le mot « J’ajoute » (yosif) montre que son temps était fixé et décrété, et que sa prière lui servit à annuler le décret.

ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים.

Et même ce que le Nom, béni soit-Il, a décrété contre lui peut être annulé par la force de la prière ; car ainsi Ézéchias dit à Isaïe fils d’Amoc : achève ta prophétie et sors ; ainsi je l’ai reçu de la maison de mon aïeul : même si une épée est posée sur le cou de l’homme, qu’il ne renonce pas à implorer la miséricorde, comme il est dit (Job 13,15) : « Même s’Il me tue, j’espérerai en Lui ». Il nous a fait savoir ici que la prière est au-dessus de la prophétie, c’est-à-dire de l’endroit d’où procèdent les émanations de la prophétie pour les prophètes.

וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים.

Et de même tu dois savoir que, depuis les jours de Moché jusqu’aux hommes de la Grande Assemblée, la prière en Israël n’était pas ordonnée dans une institution égale pour tous, mais chacun priait et formulait sa propre prière selon sa connaissance et sa sagesse, jusqu’à ce que viennent les hommes de la Grande Assemblée, qui instituèrent cette prière de dix-huit bénédictions afin qu’elle soit ordonnée dans la bouche de tous ; et c’est pourquoi ils l’ont instituée en langage simple et compréhensible, afin que les pensées ne soient pas troublées dans la compréhension de la langue, et que tout Israël soit égal en elle, tant les sages que les simples.

אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך.

Mais ils l’ont instituée avec une intention profonde et un soin extrême, en ce qu’elle est ordonnée en trois bénédictions de louange avant la prière, qui sont Avot, Guevourot et la sainteté du Nom, et trois après, qui sont l’Avoda, la Hodaa et la bénédiction des Cohanim ; et ils nous ont ordonné au milieu douze bénédictions qui comprennent tous les besoins de l’homme ; et tout cela n’a pas été par hasard mais avec une grande réflexion nécessaire et impérieuse.

ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה.

Et si tu considères le grand Nom unique qui se divise en douze permutations, et dont le signe est « zeh shemi le-‘olam » (c’est là Mon nom pour toujours), tu trouveras les trois premiers noms en correspondance avec Avot, Guevourot et la sainteté du Nom, les trois derniers noms en correspondance avec l’Avoda, la Hodaa et la bénédiction des Cohanim, et les six noms du milieu en correspondance avec six bénédictions, qui sont : « Tu accordes (atta ḥonen) », « Fais-nous revenir », « Pardonne-nous », la rédemption, la guérison et la subsistance. Et tu dois ajouter, en avant et en arrière, aux six qui restent, qui sont le rassemblement des exilés, le jugement, « sur les justes », la reconstruction, la royauté, la prière.

וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהילים כ״ט:א׳) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.

Et la bénédiction des hérétiques (birkat ha-minim) n’a pas dans ce Nom de correspondance, car elle est en correspondance avec l’attribut de rigueur, et la formule « le Dieu de gloire fait tonner », qui figure dans le psaume (Psaumes 29,1) : « Rendez à l’Éternel, fils de Dieu », s’ajoute aux dix-huit mentions qui s’y trouvent ; et ils l’ont instituée afin que l’attribut de rigueur soit tendu contre elle et contre les ennemis ; et cela comprend encore la soumission du mauvais penchant qui est dans l’homme, qui fait partie des ennemis et qui est une partie de l’attribut de rigueur.

ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד׳:ז׳) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.

Et toi, comprends cela un peu, et vois comment nos Sages, de mémoire bénie, ont fait avec intention six bénédictions pour les besoins des hommes et six pour le retour de la couronne à son ancienne place et de la royauté de la maison de David à son lieu, et avec la bénédiction des hérétiques cela fait treize, et cela en correspondance avec les treize attributs, pour faire allusion que tout le bien du monde et sa plénitude, aussi bien dans les besoins des hommes que dans la réparation du monde dans la royauté de Shadday, tout découle des attributs ; et il t’incombe de prier la Cause des causes, béni soit-Il, qui répand Sa force dans les attributs, comme il est écrit (Deutéronome 4,7) : « qui a Dieu proche de lui » ; il dit qu’il n’y a aucun peuple dont les attributs soient proches de lui comme lui ; et quand ? « Chaque fois que nous L’invoquons » : vers la Cause des causes, élevée soit-Elle ; et il a dit « vers Lui » pour exclure les attributs comme destinataires de la prière ; et je l’ai déjà mentionné.

ונתתי מטר ארצכם בעתו. בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח, וכן דרשו רז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית, בזמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות. דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בימי רבי שמעון בן שטח היו יורדין בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשין חטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצרו מהן חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמיהו ה׳:כ״ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, שכך מצינו בימי הורדוס שבזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אין הגשמים יורדין להם אלא בלילות, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והיו משכימים ויוצאים למלאכתם, להודיע שמלאכת שמים בידיהם.

« Et je donnerai la pluie de votre pays en son temps. » Aux heures convenables pour semer et où vous trouverez de la satisfaction ; et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « et Je donnerai vos pluies en leur temps » : une terre ni gorgée d’eau ni assoiffée, mais dans un état intermédiaire : quand les pluies sont trop abondantes, elles détrempent la terre et elle ne fait pas de fruits. Autre explication : « en leur temps » : dans les nuits de mercredi et les nuits de sabbat ; aux jours de Rabbi Shimon ben Shétaḥ, elles tombaient dans les nuits de mercredi et les nuits de sabbat, au point que le blé devenait comme des reins, l’orge comme des noyaux d’olive, et les lentilles comme des dinars d’or ; et les Sages en conservèrent un échantillon pour les générations, pour faire savoir combien la faute en est cause, comme il est dit (Jérémie 5,25) : « Vos iniquités ont détourné ces choses et vos péchés ont retenu de vous le bien » ; car nous trouvons qu’aux jours d’Hérode, quand ils étaient occupés à la construction du Temple, les pluies ne tombaient pour eux que la nuit ; le lendemain le vent soufflait, les nuages se dispersaient, le soleil brillait, et ils se levaient de bonne heure et sortaient à leur travail, pour faire savoir que le travail du Ciel était entre leurs mains.

יורה ומלקוש. יורה הוא המטר היורד לאחר הזריעה ברביעה ראשונה שמרוה את הארץ ואת הזרעים, או הוא מלשון הוראה שמורה את הבריות לאסוף פירותיהן ולהטיח גגותיהן, או על שם שהוא מורה על שנה טובה. ומלקוש הוא המטר היורד באחרונה סמוך לקציר, ונקרא מלקוש על שם שיורד על המלילות ועל הקשין, והוא המטר המאוחר, וכן תרגום (בראשית ל׳:מ״ב) העטופים, לקשיא, או נקרא כן על שם שהוא מל קשיותן של ישראל כך דרשו רז"ל, והענין, כשמתאחר מתפללין עליו וחוזרין בתשובה.

« La pluie d’automne et la pluie de printemps (yoreh u-malqosh). » Yoreh est la pluie qui tombe après les semailles, à la première averse, qui abreuve la terre et les semences ; ou bien c’est de l’expression d’enseignement (horaah), car elle enseigne aux créatures à rassembler leurs fruits et à enduire leurs toits ; ou bien parce qu’elle indique (moreh) une bonne année. Et malqosh est la pluie qui tombe en dernier, près de la moisson, et elle est appelée malqosh parce qu’elle tombe sur les épis (melilot) et sur la paille (qash), et c’est la pluie tardive, et de même la traduction (Genèse 30,42) de « les tardifs » (ha-‘atufim) est « lequshya » ; ou bien elle est appelée ainsi parce qu’elle coupe (mal) la dureté (qeshiyyut) d’Israël, ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie ; et le sens est que, quand elle tarde, on prie pour elle et on revient en téchouva.

ואספת דגנך ותירושך. דרשו רז"ל והלא כתיב (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אלא נהוג בהם מנהג דרך ארץ, עתים לזה ועתים לזה, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

« Et tu recueilleras ton blé et ton vin nouveau. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : n’est-il pas écrit (Josué 1,8) : « Ce livre de la Torah ne s’éloignera pas de ta bouche » ? Mais associe à l’étude les occupations ordinaires : réserve du temps à l’une et du temps aux autres ; « il est bon que tu t’attaches à ceci, sans non plus retirer ta main de cela ».

ונתתי עשב בשדך. יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י׳:א׳) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה.

« Et je donnerai de l’herbe dans ton champ. » Il attribue le don de l’herbe à Lui-même, élevé soit-Il, contre les opinions de ceux qui pensent que le monde est livré aux êtres d’en haut et aux forces qui font croître ; et c’est pourquoi la Torah est venue guérir la maladie de leur foi, pour faire savoir que c’est Lui, élevé soit-Il, qui fait croître et qui donne l’herbe, comme il est dit (Psaumes 104,14) : « Il fait croître l’herbe pour le bétail » ; et c’est pourquoi il a dit « et je donnerai de l’herbe », dans les mêmes termes qu’il a dit « et je donnerai la pluie de votre pays », car de même qu’Il fait pleuvoir, ainsi Il donne l’herbe, et un seul verset a compris les deux, c’est ce qui est écrit (Zacharie 10,1) : « Il leur donnera la pluie, à chacun l’herbe du champ ».

ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.

« Et tu mangeras et tu seras rassasié. » Cela se rapporte à « ton blé, ton vin nouveau et ton huile ». Ou bien son explication est : « et je donnerai de l’herbe dans ton champ pour ton bétail, et tu mangeras et tu seras rassasié » : quand l’herbe sera abondante dans le champ et le pâturage bon, alors « tu mangeras et tu seras rassasié », car c’est le signe de l’abondance dans la nourriture des hommes. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « et je donnerai de l’herbe dans ton champ pour ton bétail » et ensuite « tu mangeras » : de là, il lui est interdit de manger avant d’avoir donné de la nourriture à son bétail.

השמרו לכם פן יפתה לבבכם. מתוך השלוה והעושר שיהיה לכם בארץ, שלא תסורו מן הדרך ותדבקו בעבודה זרה ח"ו וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והזכיר זה מפני שעובדי עבודה זרה יחשבו כי בעבודתם יבא המטר ויצליחו כל גדולי הארץ, על כן הודיע בכאן כי השמים יהיו נעצרים בעבדם עבודה זרה ולא יהיה מטר כלל. וכן הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיהו ל׳:כ״ב) וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וסמיך ליה ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וגו' והיה דשן ושמן וגו', בא לבאר שאין שאר הכחות העליונים ממטירים ולא יש בהבלי הגוים מגשימים, כי אם ה' אלהינו לבדו הוא הממטיר ונקוה לו.

« Gardez-vous de peur que votre cœur ne se laisse séduire. » Du fait de la tranquillité et de la richesse que vous aurez dans le pays, de peur que vous ne vous écartiez du chemin et ne vous attachiez à l’idolâtrie, à Dieu ne plaise, « et la colère de l’Éternel s’enflammera contre vous, Il fermera les cieux et il n’y aura pas de pluie ». Et il l’a mentionné parce que les adorateurs d’idoles penseront que c’est par leur culte que la pluie viendra et que toutes les productions de la terre prospéreront ; c’est pourquoi il a fait savoir ici que les cieux seront fermés quand ils serviront l’idolâtrie et qu’il n’y aura pas de pluie du tout. Et de même Isaïe, la paix soit sur lui, a mentionné (Isaïe 30,22) : « Vous souillerez le revêtement de vos idoles d’argent et le placage de vos images d’or ; tu les jetteras comme une chose impure, tu lui diras : Sors ! », et juste après : « Et Il donnera la pluie pour ta semence que tu sèmes dans la terre, etc., et le produit de la terre sera gras et riche, etc. » ; il vient expliquer que les autres forces d’en haut ne font pas pleuvoir, et qu’il n’y a pas dans les vanités des nations de quoi faire tomber la pluie, mais que seul l’Éternel notre Dieu est Celui qui fait pleuvoir, et nous espérons en Lui.

ועצר את השמים ולא יהיה מטר. זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, כי לכך לא נתן לך ארץ משקה כארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך והייו תמיד עיניך נשואות אליו למפתח גשמים שבידו.

« Il fermera les cieux et il n’y aura pas de pluie. » C’est ce qu’il a mentionné plus haut : « il boit l’eau de la pluie du ciel » ; car c’est pourquoi Il ne t’a pas donné un pays irrigué comme le pays d’Égypte : afin que l’irrigation ne soit pas entre tes mains, et que tes yeux soient toujours tournés vers Lui, vers la clé des pluies qui est entre Ses mains.

ודע כי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת תענית פרק קמא המטר מאין בא, ר"א אומר כל העולם כולו ממי אוקיאנוס הוא שותה, שנאמר (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה, רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים. וכל אחד ואחד יש לו ראיות חזקות, ר"א יש לו ראיה ממה שכתוב (תהילים ל״ג:ז׳) כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות, מי גרם לאוצרות שימלאו, תהומות, וזו ראיה שהמטר ממי אוקיאנוס, ומה שמי אוקיאנוס מלוחין ומי המטר מתוקין, מתמתקין בעבים.

Et sache que Rabbi Éliézer et Rabbi Yehoshoua ont divergé dans le traité Taanit, chapitre premier, sur l’origine de la pluie : Rabbi Éliézer dit : le monde entier boit des eaux de l’océan, comme il est dit (Genèse 2,6) : « et une vapeur montait de la terre et abreuvait » ; Rabbi Yehoshoua dit : il boit des eaux d’en haut, comme il est dit « il boit l’eau de la pluie du ciel ». Et chacun a de fortes preuves : Rabbi Éliézer a une preuve de ce qui est écrit (Psaumes 33,7) : « Il rassemble comme un monceau les eaux de la mer, Il met les abîmes dans des réservoirs » : qui a fait que les réservoirs se remplissent ? Les abîmes ; et c’est la preuve que la pluie vient des eaux de l’océan ; et quant au fait que les eaux de l’océan sont salées et les eaux de la pluie douces, elles se sont adoucies dans les nuages.

ור' יהושע יש לו ראיה ממה שכתוב (שם קד) משקה הרים מעליותיו, ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה, דתניא מים העליונים במאמר הן תלוין ופירותיהן מי גשמים שנאמר (שם) מפרי מעשיך וגו'.

Et Rabbi Yehoshoua a une preuve de ce qui est écrit (ibid. 104,13) : « Il abreuve les montagnes depuis Ses chambres hautes » ; et Rabbi Yoḥanan a dit : de Ses chambres hautes d’en haut, comme il a été enseigné : les eaux d’en haut sont suspendues à la parole, et leurs fruits sont les eaux de pluie, comme il est dit : « du fruit de Tes œuvres, etc. »

דברי החכמים האלה דברי אלהים חיים הן, ואפשר להיות כי נאמנו דברי שניהם, כי לפעמים המטר יורד מן השמים כלומר ממים העליונים, ולפעמים ממי אוקיאנוס שהן מים תחתונים, ואותו שהוא ממי אוקיאנוס אינו נקרא מטר אלא גשם, מלשון גשמות ודבר גופני, ואותו שהוא ממים העליונים נקרא בשם שניהם בלשון מטר ובלשון גשם, נקרא בלשון גשם (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ונקרא בלשון מטר, למטר השמים תשתה מים, (דברים כ״ח:י״ב) את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו', ועצר את השמים ולא יהיה מטר.

Les paroles de ces sages sont les paroles du Dieu vivant, et il est possible que les paroles des deux soient vraies, car parfois la pluie descend du ciel, c’est-à-dire des eaux d’en haut, et parfois des eaux de l’océan, qui sont des eaux d’en bas ; et celle qui vient des eaux de l’océan n’est pas appelée matar mais geshem, de l’expression de corporéité (gashmut) et de chose corporelle, tandis que celle qui vient des eaux d’en haut est appelée des deux noms, matar et geshem : elle est appelée geshem (Isaïe 55,10) : « Car comme la pluie (ha-geshem) et la neige descendent du ciel » ; et elle est appelée matar : « il boit l’eau de la pluie (matar) du ciel », (Deutéronome 28,12) : « L’Éternel t’ouvrira Son bon trésor, le ciel, pour donner la pluie (matar) de ton pays en son temps, etc. », et « Il fermera les cieux et il n’y aura pas de pluie (matar) ».

ומצינו בפרשת המבול שתי לשונות, מטר וגשם, שנאמר (בראשית ז׳:ד׳) אנכי ממטיר על הארץ, וכתיב (שם) ויהי הגשם על הארץ, לפי ששם נבקעו כל מעינות תהום רבה, תהום עליון ותהום תחתון.

Et nous trouvons dans la section du déluge deux expressions, matar et geshem, comme il est dit (Genèse 7,4) : « Moi, Je fais pleuvoir (mamtir) sur la terre », et il est écrit (ibid. 7,12) : « Et la pluie (ha-geshem) fut sur la terre », parce que là toutes les sources du grand abîme se fendirent, l’abîme supérieur et l’abîme inférieur.

ומצאתי בפרקי רבי אליעזר פרק ה' סיוע לדברי אלה, הוא שאמר שם העבים שואבין מן התהומות שנאמר (תהילים קל״ה:ז׳) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ובכל מקום שמפקיד להם המלך הם מגשימים, ומיד הארץ היא מעוברת וצומחת כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקב"ה לברך צמח האדמה המטר בא מן השמים שהם מים זכרים, ומיד הארץ מעוברת ומצמחת זרע של ברכה. שנאמר (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, עד כאן.

Et j’ai trouvé dans les Pirqé de Rabbi Éliézer, chapitre 5, un appui à ces paroles : c’est ce qu’il dit là, que les nuages puisent aux abîmes, comme il est dit (Psaumes 135,7) : « Il fait monter les nuées du bout de la terre » ; et partout où le Roi leur en donne mission, ils font pleuvoir, et aussitôt la terre devient grosse et fait croître, comme une femme veuve qui devient grosse de prostitution ; mais quand le Saint, béni soit-Il, veut bénir la croissance de la terre, la pluie vient du ciel, qui sont des eaux mâles, et aussitôt la terre devient grosse et fait croître une semence de bénédiction, comme il est dit (Deutéronome 28,12) : « L’Éternel t’ouvrira Son bon trésor, le ciel ». Fin de la citation.

ויש לך להתעורר בשם מטר שהוא מיוחס לשמים ברוב המקומות שבתורה, כי יש הפרש גדול בין המלות ויש בחלוקי הלשונות ידיעה מופלאה וחכמה מפוארה, ותן אל לבך מהו, (איוב ל״ז:ו׳) וגשם מטר, כי לשלג שתחת כסא הכבוד אמר שיחזור ארץ, ולגשם שהוא הגוף שיחזור מטר, וכבר אמרו רז"ל הפך בשרו ללפידי אש, וזהו (תהילים קל״ה:ז׳) ברקים למטר עשה, כי לפי פשוטו של כתוב יתחייב שיהיו ברקים נראין עם המטר לעולם, ואינו כן.

Et tu dois t’éveiller au nom matar (pluie), qui est attribué aux cieux dans la plupart des endroits de la Torah, car il y a une grande différence entre les mots, et dans les distinctions de vocabulaire il y a une connaissance merveilleuse et une sagesse glorieuse ; et mets-toi dans le cœur ce que c’est (Job 37,6) : « et geshem matar » (la pluie de la pluie) : car il a dit à la neige qui est sous le trône de gloire qu’elle devienne terre, et au gueshem, entendu ici comme corps, qu’elle devienne matar ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà dit : Il a transformé sa chair en flammes de feu ; et c’est (Psaumes 135,7) : « Il a fait les éclairs pour la pluie » ; car selon le sens simple de l’Écriture, il faudrait que les éclairs soient toujours visibles avec la pluie, et il n’en est pas ainsi.

ואבדתם מהרה. אם ח"ו תעבדו עבודה זרה תהיו גולין מעל הארץ הטובה לפי שהארץ אינה סובלת עוברי עבירה, וכן אמר הכתוב (ישעיהו י״ג:ט׳) וחטאיה ישמיד ממנה. ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא מוליך בנו לבית המשתה והיה מזהירו שלא יאכל יותר מדאי כדי שיבא נקי לביתו, לא השגיח הבן ואכל ושתה יותר מדאי, הקיא וטנף כל בני המשתה, מה עשו בני המשתה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחרי פלטרין.

« Et vous périrez promptement. » Si, à Dieu ne plaise, vous servez l’idolâtrie, vous serez exilés de dessus le bon pays, parce que le pays ne supporte pas ceux qui transgressent, et ainsi l’Écriture dit (Isaïe 13,9) : « et il en exterminera les pécheurs ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont proposé une parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un homme qui conduit son fils à un banquet et l’avertit de ne pas manger plus qu’il ne faut afin d’arriver propre chez lui ; le fils n’y prit pas garde, mangea et but plus qu’il ne faut, vomit et salit tous les invités du banquet ; que firent les invités ? Ils le prirent par les mains et les pieds et le jetèrent derrière le palais.

ושמתם את דברי אלה. דרשו רז"ל אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. הכונה בזה לומר כי אע"פ שאנו עושין המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עקר עשייתן אלא בארץ הקדושה.

« Et vous placerez ces paroles-ci. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : même après que vous serez exilés, distinguez-vous par les commandements : mettez les tefilin, faites des mezouzot, afin qu’ils ne soient pas nouveaux pour vous quand vous reviendrez, et ainsi il est dit (Jérémie 31,21) : « Dresse-toi des repères (tsiyyounim) ». L’intention est de dire que, bien que nous accomplissions les commandements hors du pays et que ce soit une obligations personnelles de les accomplir en tout lieu, nos Sages, de mémoire bénie, nous ont enseigné que leur accomplissement essentiel n’est que dans le pays saint.

ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה או פסוק של שמע.

« Et vous les enseignerez à vos fils en en parlant. » Dès l’heure où le fils sait parler, son père lui enseigne : « La Torah que Moché nous a prescrite » ou le verset « Écoute ».

לתת להם כימי השמים על הארץ. למדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם, ואם יגלו ממנה עתידין לחזור לתוכה, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקין בה כי אם ישראל.

« Pour leur donner, aussi longtemps que les jours des cieux sur la terre. » L’Écriture t’enseigne que la terre d’Israël est donnée à Israël pour toujours, comme les jours des cieux sur la terre, qui sont éternels ; et s’ils en sont exilés, ils sont destinés à y retourner, car aucune nation ni langue ne s’y établit ni ne s’y maintient, sinon Israël.

ויתכן עוד לומר שיהיה הבטחה לעתיד לבא כי בזכות התורה יאריכו ימים ויחיו חיים ארוכים ארבע מאות וחמש מאות שנה, זהו שאמר כימי השמים על הארץ, שהרי ת"ק שנה מן השמים לארץ, וכן התנבא ישעיה ע"ה לעתיד ואמר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כימי העץ ימי עמי, כאותו זמן של אדם הראשון שאכל מן העץ והיו ימי האדם וחייהם ארוכין, כן יהיו ימי עמי לעתיד, וזה יהיה כשתחזור השכינה שהיא ה"א אחרונה שבשם, לפי שבעוה"ז אין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שנה, ולעתיד כשתחזור הה"א לא יהיו מענישים עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים, שכן כתוב (ישעיהו ס״ה:כ׳) כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל, וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים אין ספק כי הצדיק המתברך והזוכה יחיה למעוט חמשה פעמים מאה שהוא ת"ק, וזהו שאמר ישעיה ע"ה כימי העץ ימי עמי, והוא עץ החיים שדרשו בו רז"ל עץ החיים מהלך ת"ק שנה, וזהו שאמר משה בכאן כימי השמים על הארץ, כמדת השמים על הארץ, וזה וזה אחד אלא שהרב רמז והתלמיד פירש.

Et il est encore possible de dire que c’est une promesse pour l’avenir : par le mérite de la Torah ils prolongeront leurs jours et vivront de longues vies, quatre cents et cinq cents ans ; c’est ce qu’il a dit « comme les jours des cieux sur la terre », car il y a cinq cents ans du ciel à la terre ; et de même Isaïe, la paix soit sur lui, a prophétisé pour l’avenir et dit (Isaïe 65,22) : « Comme les jours de l’arbre seront les jours de mon peuple » : comme ce temps d’Adam, le premier homme, qui mangea de l’arbre et les jours de l’homme et sa vie étaient longs, ainsi seront les jours de mon peuple à l’avenir ; et cela sera lorsque la Présence divine reviendra, qui est le dernier hé du Nom, parce qu’en ce monde, le tribunal d’en haut ne punit pas avant vingt ans, et à l’avenir, quand le hé reviendra, on ne punira pas avant cent ans, qui sont cinq fois vingt ; car il est écrit (Isaïe 65,20) : « Car le jeune homme mourra à cent ans, et le pécheur de cent ans sera maudit » ; et puisqu’on prolongera pour le méchant et qu’il ne sera pas puni avant cent ans, qui sont cinq fois vingt, il n’y a pas de doute que le juste béni et méritant vivra au moins cinq fois cent ans, qui est cinq cents ; et c’est ce qu’a dit Isaïe, la paix soit sur lui : « comme les jours de l’arbre seront les jours de mon peuple », et c’est l’arbre de vie, dont nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : l’arbre de vie, c’est un chemin de cinq cents ans ; et c’est ce que Moché a dit ici : « comme les jours des cieux sur la terre », selon la mesure des cieux sur la terre ; et l’un et l’autre ne font qu’un, sauf que le maître a fait allusion et que le disciple a expliqué.

ויש לפרש עוד כי הכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כלן ת"ק שנה, שהרי אברהם חיה קע"ה שנה ויצחק ק"פ שנה ויעקב קמ"ז שנה, הרי תק"ב שנה שחיו האבות, השנים הנשארים כנגד שמים וארץ, ות"ק הוא שעור שבין שמים לארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי שהוא ת"ק, וכשנתרחב העולם ונמתח כשעור הזה ת"ק אז אמר לעולמו די, וזהו שאמר אשר נשבע ה' לאבותיכם, שחיו ת"ק שנה, כימי השמים על הארץ שהם ת"ק, כי הכל בזכות האבות. עוד אפשר לומר כימי השמים על הארץ, כי הם השמים והארץ שבבראשית והוא זמן יובל העולם, והבן זה.

Et on peut encore expliquer que l’Écriture fait allusion aux années de vie des patriarches, car ils vécurent entre tous cinq cents ans : en effet Avraham vécut cent soixante-quinze ans, Yits’haq cent quatre-vingts ans, Yaaqov cent quarante-sept ans : voilà cinq cent deux ans que vécurent les Patriarches ; les deux années restantes correspondent au ciel et à la terre, et cinq cents est la mesure entre le ciel et la terre. Et de même tu trouves le Nom caché de Shadday, qui est cinq cents, et lorsque le monde s’élargit et s’étendit à cette mesure de cinq cents, alors Il dit à Son monde « assez » (dai) ; et c’est ce qu’il a dit « que l’Éternel a juré à vos pères », qui vécurent cinq cents ans, « comme les jours des cieux sur la terre », qui sont cinq cents, car tout vient du mérite des Patriarches. On peut encore dire « comme les jours des cieux sur la terre » : ce sont les cieux et la terre de Béréchit, et c’est le temps du jubilé du monde ; comprends cela.

כי אם שמור תשמרון. אם תשמרו מצות התורה הקב"ה יגרש האויבים מפניכם, שהרי על מנת כן אתם נכנסים לארץ.

« Car si vous gardez soigneusement. » Si vous gardez les commandements de la Torah, le Saint, béni soit-Il, chassera les ennemis devant vous, car c’est à cette condition que vous entrez dans le pays.

ובמדרש אם שמור תשמרון אם שמור מצות התורה תִשָמְרוּן כלומר תהיו נשמרים מכל אויב ומכל מזיק, וכן התחיל בפרשה של מעלה והיה אם שמוע תשמעו, כלומר אם שמוע לדברי התורה תִשָמְעוּ כלומר תהיו נשמעים, ומכלל הן אתה שומע לאו, וכענין שכתוב (משלי כ״א:י״ג) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה.

Et dans le Midrash : « si vous gardez soigneusement » (shamor tishmerun) : si vous gardez les commandements de la Torah, vous serez gardés (tishshamerun), c’est-à-dire que vous serez préservés de tout ennemi et de tout nuisible ; et de même il a commencé la section précédente « Et ce sera, si vous écoutez attentivement » (shamoa’ tishme‘u) : c’est-à-dire : si vous écoutez attentivement les paroles de la Torah, vous serez écoutés (tishshame‘un), c’est-à-dire exaucés ; et de la proposition affirmative on déduit la négative, comme il est écrit (Proverbes 21,13) : « Celui qui bouche son oreille au cri du faible, lui aussi appellera et ne sera pas exaucé ».

והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם. הקרובים, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, והם הרחוקים. ולכך אמרו רז"ל על דוד ע"ה שעשה שלא כסדר ולא כמצות התורה, כי בתחלה כבש הרחוקים והם ארם צובה וארם נהרים שהם רחוקים מן הארץ, ואח"כ כבש הקרובים, ומפני זה אמרו כבוש יחיד לא שמיה כבוש, קראוהו כבוש יחיד לפי שלא היו שם ששים רבוא, ואמרו לא שמיה כבוש לענין קדושת הארץ במעשרות ובשמטת קרקעות מן התורה אלא מדרבנן, וארם צובה היינו סוריא, כך דרשו רז"ל בספרי.

« Et l’Éternel chassera toutes ces nations devant vous » : les proches ; et ensuite « tout lieu que foulera la plante de vos pieds », qui sont les lointaines. Et c’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit à propos de David, la paix soit sur lui, qu’il agit en dehors de l’ordre et du commandement de la Torah : car au début il conquit les lointaines, qui sont Aram-Tsova et Aram-Naharayim, qui sont loin du pays, et ensuite il conquit les proches ; et pour cela ils ont dit : « conquête d’un individu n’est pas appelée conquête » ; ils l’ont appelée conquête d’un individu parce qu’il n’y avait pas là soixante myriades ; et ils ont dit « n’est pas appelée conquête » quant à la sainteté du pays, pour les dîmes et le repos des terres durant l’année sabbatique, de la part de la Torah, mais seulement de la part des Sages ; et Aram-Tsova, c’est la Syrie ; ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie, dans le Sifré.

לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. יש בפסוק הזה ע"ב אותיות כנגד שם בן ע"ב יוצא, ממנו שם ידוע נדרש למבוקשיו יודעי כחו הגדול לפחד הדרך. ומה שאמר כאשר דבר לכם, כי כן הבטיחם הש"י (שמות כג) את אימתי אשלח לפניך, וכן התפלל משה רבינו ע"ה (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד, שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד האויבים לשעה גם לעתיד.

« Nul ne tiendra devant vous ; l’Éternel votre Dieu mettra la crainte et la terreur que vous inspirerez sur toute la terre que vous foulerez, comme Il vous l’a dit. » Il y a dans ce verset soixante-douze lettres, en correspondance avec le Nom de soixante-douze qui en sort, d’où un nom connu est recherché par ceux qui connaissent sa grande force, contre la crainte du chemin. Et ce qu’il a dit « comme Il vous l’a dit », car ainsi le Nom, béni soit-Il, les avait assurés (Exode 23,27) : « J’enverrai Ma terreur devant toi », et ainsi Moché notre maître, la paix soit sur lui, a prié (Exode 15,16) : « La terreur et l’effroi tomberont sur eux », afin que l’attribut de rigueur soit tendu contre les ennemis pour le moment, et aussi pour l’avenir.

וכן דרכו של הקב"ה עם הצדיקים, כענין שכתוב (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, והוא חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים האומרת הך באויבים, והבן זה, כי חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים נלמד הוא בפסוק (ויקרא כו) והבאתי עליכם חרב, וכן עוד (ישעיה כז) בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, וכן (בראשית ג) ואת להט החרב המתהפכת, וכבר כתבתי שם.

Et telle est la voie du Saint, béni soit-Il, avec les justes, comme il est écrit (Psaumes 91,11) : « Car Il donnera ordre à Ses anges à ton sujet pour te garder », et c’est l’épée du Saint, béni soit-Il, qui a seize faces et qui dit : frappe les ennemis ; comprends cela, car l’épée du Saint, béni soit-Il, qui a seize faces, nous l’apprenons du verset (Lévitique 26,25) : « et Je ferai venir sur vous l’épée », et de même encore (Isaïe 27,1) : « de Son épée dure, grande et forte », et de même (Genèse 3,24) : « et la flamme de l’épée qui tournoyait », et j’ai déjà écrit à cet endroit.

וענין הפרשה הזאת לבאר כי אם נשמור את כל המצוה הזאת והוא קיום התורה שימסור הקב"ה ביד ישראל העמים החזקים ההם ושיירשו את מורשיהם, ולכך תצוה הפרשה שנירא מהשם יתעלה, הוא שאמר (דברים ו') את ה' אלהיך תירא, ושלא נירא מן העכו"ם הוא שאמר (שם ז) לא תירא מהם וגו' לא תערוץ מפניהם, לפי שיראת בשר ודם הוא פחיתות הנפש וחסרון גדול בחק יראת השם יתברך, והירא וחרד מבשר ודם הוא מסבב מוקש ומכשול לנפשו ומביא עליו צרה אף על פי שלא היתה ראויה לבוא עליו, ומי האיש הירא ושם ה' מבטחו ינצל מן הצרה אף על פי שהיתה ראויה לבא עליו, וכן שלמה ע"ה מזהיר את האדם על מדת הבטחון (משלי כט) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב.

Et le sujet de cette section est d’expliquer que si nous gardons tout ce commandement, qui est l’accomplissement de la Torah, le Saint, béni soit-Il, livrera entre les mains d’Israël ces peuples forts et ils hériteront de leurs possessions ; c’est pourquoi la section ordonne que nous craignions le Nom, élevé soit-Il, c’est ce qu’il a dit (Deutéronome 6,13) : « L’Éternel ton Dieu, tu craindras », et que nous ne craignions pas les idolâtres, c’est ce qu’il a dit (ibid. 7,18) : « Ne les crains pas, etc. », « tu n’auras pas peur d’eux » ; car la crainte d’un être de chair et de sang est une bassesse de l’âme et un grand manque dans la crainte du Nom, béni soit-Il, et celui qui craint et tremble devant un être de chair et de sang cause un piège et un obstacle à son âme et fait venir sur lui un malheur, bien qu’il ne méritât pas de lui arriver ; et quant à l’homme qui craint et qui a le nom de l’Éternel pour confiance, il sera sauvé du malheur, même s’il méritait de lui arriver ; et de même Chelomo, la paix soit sur lui, avertit l’homme sur l’attribut de la confiance (Proverbes 29,25) : « La crainte de l’homme tend un piège, mais celui qui se confie en l’Éternel est placé en sécurité ».