Haazinou

פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת (משלי י, לא)

« La bouche du juste fait germer la sagesse, et la langue perverse sera retranchée » (Proverbes 10,31)

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י׳:ז׳) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהילים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א׳:י״א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיהו כ״ז:ו׳) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד׳:ט׳) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן.

Salomon le roi, que la paix soit sur lui, nous a fait connaître dans ce verset (Proverbes 10,7) que le juste et le méchant sont deux contraires, et que la parole du juste est fruit de sagesse et que la parole du méchant est le contraire de celle-ci. Le juste est comparé à un arbre, c’est ce qui est écrit (Psaumes 1,3) « il sera comme un arbre planté près de cours d’eau, qui donne son fruit en son temps et dont la feuille ne se flétrit pas », et l’arbre produit feuille et fruit, et cette chose en lui est naturelle, car ainsi il a été façonné au troisième jour par la parole (Genèse 1,11) « que la terre fasse germer ». La feuille a une utilité, car elle protège le fruit de son ombre contre la chaleur du soleil, et le fruit est l’essentiel ; ainsi le juste a feuille et fruit : sa feuille est sa parole dans les choses profanes touchant les affaires de ce monde, dans ses enseignements moraux et le récit de ses propos, et il y a en elles une grande utilité, comme il y a utilité dans la feuille qui protège de son ombre, et c’est ce qu’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : « et sa feuille ne se flétrit pas » : même la conversation des disciples des sages requiert étude ; son fruit est sa parole dans la Torah et la sagesse, qui est l’essentiel, comme le fruit est l’essentiel dans l’arbre. Et c’est pourquoi Salomon a mentionné ici « la bouche du juste fait germer la sagesse », ce qui veut dire que la parole du juste est fruit de sagesse, et c’est ce qu’ils ont dit : « yanuv » est de l’expression (Isaïe 27,6) « et ils rempliront la face du monde de produit (tenouva) », (Lamentations 4,9) « des produits (tenouvot) des champs », et de ce sujet (Isaïe 57,19) « Je crée le fruit (niv) des lèvres », car la parole est le fruit des lèvres ; et il vient dire que le juste s’habitue tellement à dire la sagesse que la sagesse devient en lui naturelle, comme ce fruit qui est l’essentiel de l’arbre.

ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.

« Et la langue perverse sera retranchée » : il a appelé le méchant « langue de perversités », car il est le contraire du juste, car son attribut dans toutes les paroles de sa bouche est l’opposé de l’attribut du juste dont la bouche fait germer la sagesse ; et à cause de la grande laideur de cet attribut du méchant, il y a mentionné une malédiction et il a dit « sera retranchée », car telle est la voie de la Torah d’attacher la bénédiction au souvenir des justes et la malédiction au souvenir des méchants, c’est ce qu’il a dit (Proverbes 10) « la mémoire du juste est en bénédiction, et le nom des méchants pourrit ».

וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיהו י״א:א׳) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהילים קכ״ג:ד׳) הלעג השאננים הבוז לגאיונים.

Et il est connu que l’attribut d’humilité est dans le domaine de la sagesse, et le méchant, qu’il a appelé « langue de perversités », a en lui l’attribut d’orgueil, car il est son contraire en toute chose, et de même que la sagesse est le fruit du juste, ainsi l’orgueil est le fruit du méchant, et c’est ce qu’a dit Salomon (ibid. 14) « dans la bouche de l’insensé est une verge d’orgueil, mais les lèvres des sages les gardent » : la racine de l’orgueil est dans le cœur de l’insensé et la branche est dans sa bouche, comme (Isaïe 11,1) « et un rameau sortira du tronc de Jessé » ; et il n’est pas possible qu’une branche ne porte pas de fruit, et le fruit est les paroles d’orgueil et de mépris, comme (Psaumes 123,4) « la moquerie des insouciants, le mépris des orgueilleux ».

ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה.

Et il vient dire que l’insensé s’habitue tellement à l’attribut d’orgueil dans sa bouche et dans son cœur que l’orgueil devient en lui naturel, car, puisque la branche d’orgueil est dans sa bouche, il est certain qu’elle fera du fruit, car l’insensé ne peut s’en garder, tandis que les sages, leurs lèvres les en gardent.

ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.

Et nous avons appris de tout cela que l’attribut du méchant est entièrement le contraire de l’attribut du juste dans tous les détails de ses affaires, et la raison de tout cela est que le juste est attiré par les affaires de l’âme, qui est éternelle, et le méchant par les affaires du corps, qui est périssable ; et il est connu que le corps vient de la terre et l’âme du ciel, et voici que tant que l’homme est en ce monde, vivant, il a une parenté dans le ciel et dans la terre, dans le ciel du côté de l’âme et dans la terre du côté du corps, et c’est pourquoi, lorsque Moché a averti Israël d’observer la Torah et les commandements, il a pris à témoin contre eux le ciel et la terre, qui sont les proches de l’homme, comme un homme qui avertit son prochain et prend contre lui des témoins en présence de ses proches. Et c’est ce qu’il a dit.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד.

« Prêtez l’oreille, cieux, et je parlerai, et que la terre entende les paroles de ma bouche. » Moché parla avec les cieux à la deuxième personne et avec la terre à la troisième, et la raison en est qu’il se rapprochait des cieux et s’éloignait de la terre, car c’était le jour de sa mort ; et ainsi dans toutes les paroles depuis le début de « Vous vous tenez », où il rassembla tout Israël et leur dit « vous vous tenez aujourd’hui », ainsi que la section Vayélekh où il mentionna « cent vingt ans, je suis aujourd’hui », ainsi que cette section où il est écrit « en ce jour même, monte au mont des Avarim », ainsi que la section Vezot haberakha où il est écrit « avant sa mort » : tout fut en un seul jour, qui est le jour de sa mort ; et toutes les sections sont attachées à de nombreux sujets grands et merveilleux, qui mériteraient d’être traités en de nombreux jours, et furent toutes faites par voie de miracle en un seul jour.

ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם.

Et sache que l’ensemble de cette section est que Moché reprenait Israël et leur annonçait dès le commencement la fin et tous les événements qui leur arriveraient à l’avenir, et il commença par la création du monde et acheva par le sujet des jours du Messie ; c’est ce qu’il a dit « souviens-toi des jours d’autrefois, etc. », « quand le Très-Haut donna en héritage aux nations », c’est-à-dire que le Très-Haut donna en héritage les nations et les sépara selon leurs langues, et qu’Il n’en choisit pour Sa part aucune sinon Israël, c’est « car la part de l’Éternel est Son peuple » ; car Il les a trouvés sur le chemin du désert, lieu de désolation, cri du tannin et des fils de l’autruche ; « Il l’entoura, l’instruisit, le garda comme la prunelle de Son œil » : tous ces bienfaits, Il les fit avec eux, et eux L’oublièrent et L’irritèrent, c’est ce qu’il a dit « le Rocher qui t’a engendré, tu l’as négligé », « ils L’ont rendu jaloux par des étrangers, par des abominations ils L’ont irrité » ; et ils furent ingrats, se montrant étrangers envers Lui à cause de l’abondance du bien et de la tranquillité, et selon ce qui est écrit « Yeshouroun s’engraissa et rua » ; ils laissaient le service du Maître bienfaiteur et servaient celui qui ne leur avait fait aucun bien et dont ils ne connaissaient pas la force divine, c’est ce qui est écrit « des dieux qu’ils n’avaient pas connus » ; et à cause de cela ils furent châtiés d’un châtiment d’exil plus que toute nation et furent astreints à servir leurs ennemis.

ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר.

Et si Il n’a pas fait cesser leur souvenir du monde, comme ils le méritaient selon l’attribut de rigueur, c’est de peur que les ennemis se glorifient en disant que la divinité qu’ils vénèrent est victorieuse et l’emporte, c’est ce qui est écrit « de peur que leurs adversaires ne se méprennent », car ils ne sont pas doués d’intelligence pour penser comment un seul d’entre eux poursuivrait mille, et comment deux feraient fuir dix mille d’Israël, si leur Rocher ne les avait vendus, les livrant aux mains des nations pour avoir abandonné Sa Torah. Mais Il est destiné à se venger des méchants pour avoir asservi Israël et à leur rendre selon leurs actes, c’est « à Moi la vengeance et la rétribution » ; et le Saint, béni soit-Il, est destiné à tirer d’eux jugement pour Son peuple, c’est « car l’Éternel jugera Son peuple », et Il Se souviendra pour eux de l’attribut de miséricorde ; et de là il les a appelés Son peuple et Ses serviteurs, car jusqu’à maintenant ils étaient les serviteurs d’Ismaël et de Qedar.

ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.

Et il a dit « voyez maintenant que Moi, Moi, Je suis Lui », car jusque-là c’étaient les paroles de Moché, et maintenant le Nom, béni soit-Il, parlera et promettra Lui-même la promesse de la délivrance future, et jurera à son sujet, c’est « car Je lève Ma main vers les cieux, si J’ai aiguisé l’éclair de Mon épée », c’est-à-dire que J’aiguiserai l’éclair de Mon épée, et c’est un passé à la place d’un futur, selon la règle des prophéties. Et il a dit « Nations, réjouissez-vous avec Son peuple », car toutes les nations nous proclameront heureux et nous loueront et voudront s’attacher à notre foi après qu’elles auront vu la vengeance qu’Il rendra à Ses adversaires ; et il a dit « et Il expiera pour Sa terre, Son peuple », c’est-à-dire qu’Il fera expiation pour le pays et pour Son peuple qui y demeure.

ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק"ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה.

Et dans le Midrash « Prêtez l’oreille, cieux » : le Saint, béni soit-Il, dit à Moché : dis-leur, à Israël : observez les cieux que J’ai créés pour vous servir, ont-ils changé leur règle ? Ou la sphère du soleil a-t-elle dit : je ne monte pas de l’orient pour éclairer le monde entier, comme il est écrit (Ecclésiaste 1,5) « et le soleil se lève et le soleil se couche » ? Observez la terre, a-t-elle changé sa règle ? Vous y avez semé et elle n’a pas germé, vous avez semé du blé et elle a fait monter de l’orge ? Ou la vache a-t-elle dit : je ne laboure pas et je ne foule pas aujourd’hui, et l’âne : je ne porte pas et je ne marche pas ? N’est-ce pas un raisonnement a fortiori : si ceux-ci, qui s’ils méritent ne reçoivent pas de récompense et s’ils fautent ne reçoivent pas de châtiment, n’ont pas changé leur règle, vous qui, si vous méritez, recevrez une récompense et, si vous fautez, recevrez un châtiment, à plus forte raison !

באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק"ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה.

Explication de ce midrash : toutes les choses naturelles ne changent pas de leur cours et ne sortent pas de la ligne qui leur est propre et fixée ; et s’il a mentionné les cieux et la terre, c’est parce qu’ils gardent leur ligne, leur règle et leur nature, comme la mer, qui garde sa ligne et ne sort pas de sa règle, car si elle sortait de la ligne du sable, qui est sa limite, elle détruirait le monde ; et de même la vache et l’âne, qui sont des êtres vivants, leur action selon leur nature ne change pas du tout ; et puisque les choses naturelles ne changent pas leur règle et leur nature, à plus forte raison les êtres humains, doués d’intelligence, de récompense et de châtiment, n’ont pas à changer leur règle ni à sortir de la ligne du service, de la Torah et du commandement.

וע"ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.

Et selon la voie de la Kabbale, « Prêtez l’oreille, cieux, et que la terre entende » : la Beauté et la Gloire, dans le secret du premier verset, car avec ces cieux et cette terre nous entrons en alliance, et c’est pourquoi Moché dit qu’ils entendent les conditions qui sont entre nous. Et il a mentionné l’expression de parole (dibbour) pour les cieux et l’expression de dire (amira) pour la terre, pour expliquer que toute parole vient des cieux et tout dire de la terre ; et s’il a parlé à la terre à la troisième personne, c’est par crainte de la royauté, et cela est clair.

יערוף כמטר לקחי. לשון הזלה וירידה, כמו (דברים ל״ג:כ״ח) יערפו טל, כלומר ירד כמטר למודו. יתפלל משה בכאן שיהיו דבריו נשמעים ונקבעים בלב השומעים. וענין לקחי מה שלקחתי וקבלתי מלמעלה, יתחנן בהן שיעשו דבריו פעולה בהם כפעולת המטר הפועל בארץ והמועיל בה והולידה והצמיחה. ולשון כשעירים רוחות, מענין רוח סערה, בחלוף סמ"ך בשי"ן, כלשון (דניאל יא) וישתער עליו, וזהו דעת אונקלוס שתרגם כרוחי מטרא מנשבין על דתאה, כי הרוחות יחזקו הדשאים.

« Que ma doctrine s’écoule comme la pluie. » Expression d’écoulement et de descente, comme (Deutéronome 33,28) « ses cieux distilleront la rosée », c’est-à-dire que son enseignement descende comme la pluie. Moché prie ici pour que ses paroles soient entendues et fixées dans le cœur des auditeurs. Et le sens de « likhi » (ma doctrine) est ce que j’ai pris et reçu d’en haut ; il demande avec supplication que ses paroles opèrent en eux l’action de la pluie, qui agit sur la terre, lui est utile, la fait enfanter et germer. Et l’expression « kis‘irim, vents » vient du sujet de vent de tempête, par permutation du samekh en shin, comme dans l’expression (Daniel 11) « et il se précipitera (veyishta‘er) sur lui » ; et c’est l’avis d’Onkelos, qui a traduit « comme les vents de pluie qui soufflent sur l’herbe », car les vents fortifient les herbages.

או יש לפרש כשעירים המטר הדק, עלי דשא, הוא המתחיל לצמוח. וכרביבים, הוא המטר הגדול, עלי עשב הם העשבים שצמיחתן גדולה, ויהיה כשעירים כאלו הוא בצד"י, מלשון צעיר, וכמוהו (דברים ל״ג:י״ט) ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וצפוני בצד"י.

Ou bien on peut expliquer « kis‘irim » comme la pluie fine, « sur l’herbe », qui commence à germer. Et « kirvivim » est la grande pluie, « sur la verdure », ce sont les herbes dont la croissance est grande ; et « kis‘irim » serait comme s’il s’écrivait avec tsadé, de l’expression « tsa‘ir » (petit), et comme lui (Deutéronome 33,19) « shefouné temouné ḥol », qui est comme « tsefouné » avec tsadé.

ובמדרש יערוף כמטר תזל כטל, מה המטר חיים לעולם אף דברי תורה כן, ומה טל הכל שמחים בו אף דברי תורה כן.

Et dans le Midrash « Que ma doctrine s’écoule comme la pluie, que ma parole distille comme la rosée » : de même que la pluie est vie pour le monde, ainsi les paroles de Torah ; et de même que la rosée, tous s’en réjouissent, ainsi les paroles de Torah.

הבו גודל לאלהינו. ידבר עם השמים והארץ, או עם ישראל שיודו להקב"ה על נפלאותיו וחסדיו שעשה עמהם.

« Rendez grandeur à notre Dieu. » Il parle aux cieux et à la terre, ou à Israël, afin qu’ils rendent grâce au Saint, béni soit-Il, pour Ses merveilles et Ses bontés qu’Il a faites avec eux.

הצור תמים פעלו. ע"ד הפשט נקרא הקב"ה צור מלשון תוקף וכן (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חוצבתם, כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב"ה יסוד העולם. ומשה יתחיל עתה לדבר אל העדים ויאמר, אדון זה שאני רוצה לדבר עליו הוא צור ותקיף שאין כמוהו, אבל תמים הוא, אינו בא בתוקף עם בריותיו אלא תמים פעלו, בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו, ובלשון הזה שבח דוד ע"ה (שמואל ב כ״ב:ל״א) האל תמים דרכו, כלומר אע"פ שהוא אל תקיף מדתו עם בריותיו שיתנהג עמהם בתמימות, וזהו כענין שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כלומר אע"פ שהוא שדי והוא שגיא כח לא מצאנוהו אנחנו שגיא כח אלא תמים ומרבה לסלוח.

« Le Rocher, son œuvre est parfaite. » Selon le sens simple, le Saint, béni soit-Il, est appelé Rocher de l’expression de force, et de même (Isaïe 51,1) « regardez vers le rocher dont vous avez été taillés », car de même que le rocher est solide et est le fondement de la terre, ainsi le Saint, béni soit-Il, est le fondement du monde. Et Moché commence maintenant à parler aux témoins et dit : ce Maître dont je veux parler est un Rocher et puissant, sans pareil, mais Il est parfait, Il ne vient pas avec force avec Ses créatures, mais « parfaite est Son œuvre » : en perfection et en humilité Il se conduit avec Ses créatures ; et dans cette langue David, que la paix soit sur lui, L’a loué (2 Samuel 22,31) « Dieu, parfaite est Sa voie », c’est-à-dire : bien qu’Il soit un Dieu puissant, Son attribut est de se conduire avec Ses créatures en perfection ; et c’est dans le sens de ce qui est écrit (Job 37,23) « Shaddai, nous ne L’avons pas trouvé grand de force », c’est-à-dire : bien qu’Il soit Shaddai et grand de force, nous ne L’avons pas trouvé grand de force, mais parfait et abondant en pardon.

וכן דרשו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, ודבר זה נזכר בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים. אמר תמים פעלו שאינו כשאר הכחות שפעולתן חסרה לפי שיצטרכו לקבל כח ממי שלמעלה מהם, ואותו כח צריך לכח אחר וכן מכח לכח עד הכח העליון שהוא אדון הכל יתברך שאינו צריך לאחר אלא כל הכחות מקבלין ממנו, ולפיכך תמים פעלו כל פעולותיו שלמות.

Et ainsi ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : partout où tu trouves la puissance du Saint, béni soit-Il, tu trouves Son humilité, et cette chose est mentionnée dans la Torah, répétée dans les Prophètes et triplée dans les Hagiographes. Il a dit « parfaite est Son œuvre » : Il n’est pas comme les autres forces, dont l’action est déficiente parce qu’elles ont besoin de recevoir la force de celui qui est au-dessus d’elles, et cette force a besoin d’une autre force, et ainsi de force en force jusqu’à la force suprême, qui est le Maître de tout, béni soit-Il, qui n’a besoin d’aucun autre, mais toutes les forces reçoivent de Lui ; et c’est pourquoi « parfaite est Son œuvre » : toutes Ses actions sont complètes.

ושמעתי מפי מורי הר"ש נר"ו שאין צורך לומר בברכת הלבנה פועל אמת שפעולתה אמת, לפי שפעולת מי שצריך לשל מעלה ממנו אינו אמת, כלומר אינה תמימה ואינה על השלמות, ואין שום פעל על השלמות כי אם פעולתו יתעלה, ועל כן אומר כי ראוי לברך כן פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש, ויחזור על הבורא יתעלה שהוא פועל אמת ופעולתו אמת כדרך שאמר בכאן תמים פעלו.

Et j’ai entendu de la bouche de mon maître, le Rav R. Sh., que sa lumière brille, qu’il n’est pas nécessaire de dire dans la bénédiction de la lune « Artisan véritable, dont l’œuvre à elle est véritable », parce que l’action de celui qui a besoin de ce qui est au-dessus de lui n’est pas vérité, c’est-à-dire n’est pas parfaite ni complète, et il n’y a aucune action parfaite sinon Son action, qu’Il soit exalté ; et c’est pourquoi il dit qu’il convient de bénir ainsi : « Artisan véritable, dont Son œuvre est véritable », et pour la lune, il a dit qu’elle se renouvelle, et cela se rapporte au Créateur, qu’Il soit exalté, qui est Artisan véritable et dont l’œuvre est véritable, de la manière dont il est dit ici « parfaite est Son œuvre ».

ונראה לי לפרש הצור תמים פעלו, כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו, והענין מפני שהיה הוא סבה שנגזרה מיתה על כל תולדותיו, ולכך הוצרך משה להזכיר כן ביום מותו, ומה שקראו הצור על שם שהוא צר כל הצורות כלן, וכמו שדרשו רז"ל (שמואל א ב׳:ב׳) אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, וכן (ישעיהו כ״ו:ד׳) צור עולמים, צר שני עולמים, וכתיב באדם הראשון (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלהים את האדם.

Et il me semble qu’on peut expliquer « Le Rocher, son œuvre est parfaite » ainsi : Moché fait ici allusion à la formation du premier homme, à sa faute et à son châtiment, et le sujet est qu’il fut cause que la mort fut décrétée sur tous ses descendants, et c’est pourquoi Moché devait le mentionner le jour de sa mort ; et s’il l’a appelé « le Rocher » (tsour), c’est parce qu’Il a formé (tsar) toutes les formes, et comme l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie (1 Samuel 2,2) « il n’y a de rocher (tsour) comme notre Dieu » : il n’y a de formateur (tsayyar) comme notre Dieu, et de même (Isaïe 26,4) « Rocher des mondes » : Il a formé (tsar) deux mondes, et il est écrit du premier homme (Genèse 2,7) « et l’Éternel Dieu forma (vayyitser) l’homme ».

וענין הכתוב כי הצור כשיצר אדם הראשון שהיה פעלו ומעשה ידיו היתה כוונתו בו להיותו תמים עובד השם בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה, וזה במשפט, זהו כי כל דרכיו משפט, כי הוא אל אמונה, כלומר הדורות חולפים והוא קיים ואין עול במשפטו כי צדיק וישר הוא, והכתוב שאחריו מפרש ומבאר חטאו, הוא שאמר שחת לו ולא אמר להם, והכוונה שחת אדם הראשון לו לאביו שבשמים, וההשחתה הזו הוא מה שידעת שקצץ בנטיעות, והוא חטא עושי העגל שהזכיר בהן הלשון הזה בעצמו (שמות ל״ב:ז׳) שחת עמך, אע"פ שהחטא חלוק ולא היה קצוץ האב והבנים במקום אחד, ובאר עוד הכתוב במה היה החטא וההשחתה הזו לאדם הראשון, וזהו שאמר לא, כלומר במלת לא, והוא שעבר על לא תעשה באמרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זהו שאמר שחת לו לא. ואמר בניו מומם, כי בניו קין והבל השחיתו, וכבר ידעת כי זה נהרג וזה נכרת, וההשחתה שעשו היה מומם, מום גדול להם.

Et le sens de l’Écriture est que le Rocher, lorsqu’Il forma le premier homme, qui était Son œuvre et l’ouvrage de Ses mains, avait pour intention à son égard qu’il soit parfait, servant le Nom sur la terre comme un ange dans les cieux, et parce qu’il fauta, Il le châtia par la mort, et cela en jugement, c’est « car toutes Ses voies sont jugement, Dieu de fidélité », c’est-à-dire que les générations passent et Lui subsiste, et il n’y a pas d’injustice dans Son jugement, car Il est juste et droit. Et le verset suivant explique et éclaircit sa faute, c’est ce qu’il a dit « il s’est corrompu à Lui » et n’a pas dit « à eux », et l’intention est que le premier homme s’est corrompu envers Lui, son Père dans les cieux, et cette corruption est ce que tu sais : qu’il a coupé dans les plantations ; et c’est la faute de ceux qui firent le veau, au sujet de laquelle cette même expression est employée (Exode 32,7) « ton peuple s’est corrompu », bien que la faute soit différente, et qu’il n’y ait pas eu coupure du père et des fils en un même lieu ; et l’Écriture explique encore en quoi consista cette faute et cette corruption pour le premier homme, et c’est ce qu’il a dit « lo », c’est-à-dire par le mot « lo », car il transgressa un « lo ta‘ase » (interdit) quand il fut dit (Genèse 2,17) « mais de l’arbre de la connaissance du bien et du mal, tu n’en mangeras pas (lo tokhal) », c’est ce qu’il a dit « il s’est corrompu à Lui – lo ». Et il a dit « ses fils – leur tare », car ses fils, Caïn et Abel, se corrompirent, et tu sais déjà que l’un fut tué et l’autre retranché, et la corruption qu’ils firent fut leur tare, une grande tare pour eux.

דור עקש ופתלתל. מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה' תגמלו זאת, אע"פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע"פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה' תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים ל״א:כ״ז) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה.

« Génération tortueuse et perverse. » Il parle maintenant d’Israël, et cela est attaché à « Est-ce à l’Éternel que vous rendez cela ? », bien que l’Écriture interrompe entre eux à la fin d’un verset ; il dit : bien que vous soyez une génération tortueuse et perverse, voulez-vous vous corrompre comme eux ? « Est-ce à l’Éternel que vous rendez cela ? » Et parce qu’il avait déjà mentionné plus haut (Deutéronome 31,27) « car après ma mort vous vous corromprez certainement », et leur avait fait savoir par sa prophétie qu’ils étaient destinés à se corrompre et à servir l’idolâtrie après la mort de Yehochoua, il les met donc en garde à ce sujet et les avertit.

הלה' תגמלו זאת. שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי"ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה"ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כ״ו:כ״ג) וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פט) ועד בשחק נאמן סלה.

« Est-ce à l’Éternel que vous rendez cela ? » Que vous vous corrompiez envers votre Père dans les cieux, alors qu’Il vous a fait tant de bontés, comme il va le raconter. Il me semble encore qu’on peut expliquer le verset « Le Rocher » ainsi : puisque c’était le jour de sa mort, il justifiait contre lui-même le jugement et dit « car toutes Ses voies sont jugement » : toutes les voies du Nom, béni soit-Il, et même la mort, il n’y a en elles ni tortuosité ni perversité ; « Dieu de fidélité », c’est-à-dire : puisque la mort en ce monde est un jugement de fidélité, c’est-à-dire qu’Il est fidèle pour lui payer une récompense dans le monde des âmes pour ses justices qu’il a faites, selon ce qui est écrit (1 Samuel 26,23) « et l’Éternel rendra à chacun sa justice et sa fidélité », et il est écrit (Psaumes 89) « et le témoin dans le ciel est fidèle, sélah ».

ואין עול, כלומר נאמן ג"כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה"ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה"ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה"ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה"ב, כן דרשוהו רז"ל.

« Et sans injustice » : c’est-à-dire qu’Il est fidèle aussi pour lui faire payer et le châtier de sa faute, c’est ce qu’il a dit « et sans injustice », c’est-à-dire que s’Il le châtiait dans le monde des âmes, il n’y aurait pas d’injustice dans Son jugement. « Il est juste et droit » : juste dans le monde de la résurrection et droit pour le monde à venir qui suit la résurrection ; et il nous a fait allusion ici à quatre mondes : ce monde, le monde des âmes, le monde de la résurrection et le monde à venir qui le suit, et tu sais déjà qu’ils sont indiqués dans un seul verset, c’est ce qui est écrit (Proverbes 6,22) « quand tu marcheras, elle te guidera ; quand tu te coucheras, elle veillera sur toi ; et quand tu t’éveilleras, elle te parlera » : « quand tu marcheras, elle te guidera » dans ce monde-ci, « quand tu te coucheras, elle veillera sur toi » dans le monde des âmes, « et quand tu t’éveilleras » pour la résurrection des morts, « elle te parlera » pour le monde à venir ; ainsi l’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie.

גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין.

Ici aussi, dans le verset « Le Rocher », ces quatre mondes sont indiqués, auxquels l’âme du juste est destinée ; et selon cette explication, combien est agréable et convenable la coutume de ce verset, qui est fixé pour la justification du jugement qu’on dit sur le mort, car c’est ainsi que le Maître de tous les prophètes l’a dit le jour de sa mort et a justifié contre lui le jugement.

ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם טו) עזי וזמרת יה, (שם יז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז"ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם טו) אז ישיר משה.

Et on peut dire encore qu’il a justifié le jugement contre lui avec l’expression « le Rocher » parce qu’il avait fauté à son sujet et lui avait désobéi, selon ce qui est écrit (Exode 17,6) « Me voici debout devant toi là, sur le rocher » ; et il n’est pas dans la manière de Moché de mentionner dans toute la Torah les noms de force et de seigneurie, mais seulement le nom de miséricorde, sauf en deux endroits de la Torah où il a mentionné Yah : (ibid. 15) « ma force et mon chant, Yah », (ibid. 17) « car la main est sur le trône de Yah » ; mais il a mentionné maintenant l’expression du Rocher parce qu’il a voulu Le louer pour ce en quoi il avait fauté, et selon ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : Moché dit : avec « az » j’ai fauté (ibid. 5) « et depuis (um‘az) que je suis venu vers Pharaon » ; avec « az » je Le loue, car il est dit (ibid. 15) « alors (az) Moché chantera ».

ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד.

Et si tu étudies encore ce verset, tu y trouveras une allusion aux sept sefirot de sagesse : « parfaite est Son œuvre » est l’attribut de bonté (ḥesed) ; « car toutes Ses voies sont jugement » est l’attribut de puissance (gevoura) ; « Dieu de fidélité » est la Vérité, qui est la ligne médiane ; « et sans injustice » est la Victoire (netsaḥ), selon ce qui est dit (1 Samuel 15,29) « et aussi la Victoire d’Israël ne ment pas et ne se repent pas » ; « juste » est le fondement du monde ; et « droit » est la Royauté ; et il a dit « Lui » pour relier et unifier le tout ensemble sans séparation.

שחת לו לא בניו מומם. כתב הרמב"ן ז"ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש"י, כענין (ישעיהו מ״ב:כ״ד) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל.

« Il s’est corrompu à Lui – lo – ses fils, leur tare. » Le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « il s’est corrompu à Lui » : à soi-même, car la tare est appelée corruption, selon ce qui est écrit (Lévitique 22,25) « car leur corruption est en eux, une tare est en eux » ; et Il les a appelés « lo banav » (non ses fils) comme Il les appelait, au temps de faveur, « ses fils » ; et puisque le Père est juste et droit et que les fils sont l’inverse, étant une génération tortueuse et perverse, c’est pourquoi « non ses fils » ; et cela est juste. Cependant, puisque le mot « lo » porte la cantillation tarḥa et que le mot « banav » est attaché à « moumam », il est possible d’expliquer « il s’est corrompu à Lui – lo » ainsi : ce qu’Israël a corrompu pour soi-même, c’est en désobéissant à la parole du Nom, béni soit-Il, selon (Isaïe 42,24) « et ils n’ont pas voulu marcher dans Ses voies » ; car tout ce que Moché les conduisait et les guidait dans la voie droite, ils disaient « nous ne le ferons pas (lo na‘ase) », et c’est « il s’est corrompu à Lui – lo » : Israël s’est corrompu par le mot « lo » ; et puisqu’Il les a appelés Ses fils (Deutéronome 14,1) « vous êtes des fils pour l’Éternel votre Dieu », voici que ce refus et cette corruption sont une grande tare pour eux, d’être une génération tortueuse et perverse.

הלה' תגמלו זאת עם נבל. שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות יח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה.

« Est-ce à l’Éternel que vous rendez cela, peuple insensé (naval) ? » Parce qu’ils se sont fatigués eux-mêmes dans la réception de la Torah, et ainsi le Targoum (Exode 18) « tu t’épuiseras », traduit par « tu te fatigueras grandement » (malé tela’i). Et c’est l’avis d’Onkelos, qui a dit « un peuple qui a reçu la Torah et n’a pas été sage ». Et s’il en est ainsi, l’expression n’est pas un opprobre mais une qualité supérieure.

והרמב"ן ז"ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיה לב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי"ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit à propos du mot « naval » que c’est l’homme qui se montre étranger à l’égard de la bonté que lui a faite son prochain, et il a dit que celui qui fait du bien gratuitement est appelé noble (nadiv), et celui qui rend le mal à celui qui lui a fait du bien est appelé « naval » ; et c’est ce qui est écrit (Isaïe 32) « on n’appellera plus noble l’insensé (naval) », car il en est le contraire ; et c’est pourquoi l’Écriture a dit de Naval le Carmélite (1 Samuel 25) « comme son nom, ainsi il est ; Naval est son nom et la folie (nevala) est avec lui », car David lui avait fait un grand bien et avait gardé tout ce qui était à lui, et lui ne voulut pas lui rendre la pareille et le méprisa, lui et ses messagers ; et tel est le sens de l’Écriture à propos des compagnons de Job (Job 42) « pour ne pas faire avec vous de folie (nevala) », car ils plaidaient en faveur des actes du Nom, béni soit-Il, qu’ils sont en jugement, et s’Il leur faisait du mal, cela apparaîtrait comme de l’ingratitude. Jusqu’ici.

ואמר הלוא הוא אביך, כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו וכן (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב"ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

« Ne l’est-Il pas, ton Père ? » C’est-à-dire qu’Il a fait de toi une acquisition, car Il t’a fait sortir du néant à l’être, et tout être est acquisition, et c’est (Proverbes 8,22) « l’Éternel m’a acquis, prémices de Sa voie », et de même (Genèse 14,19) « acquéreur des cieux et de la terre », c’est-à-dire qu’Il a créé les cieux et la terre et les a fait sortir de l’inexistence à l’être. Mais dans Bereshit Rabba on a expliqué le mot « acquéreur » selon son sens, qu’Il les a acquis d’un autre, et c’est la matière première, et j’ai déjà mentionné cela dans la section Lekh lekha et j’y ai apporté ce midrash. Et le Saint, béni soit-Il, est appelé notre Père pour l’âme, car Il l’a engendrée et l’a insufflée dans nos narines, comme celui qui engendre est appelé père pour le corps qu’il a engendré, et Lui, qu’Il soit exalté, est le Père essentiel, permanent et éternel, et ainsi a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 27,10) « car mon père et ma mère m’ont abandonné et l’Éternel me recueillera », et ainsi a dit Isaïe (Isaïe 63,16) « car Tu es notre Père, car Avraham ne nous connaît pas et Israël ne nous reconnaît pas ; Toi, Éternel, notre Père, notre Rédempteur de toujours est Ton nom ».

ודע כי מלת הלה' הה"א נכתבת לבדה והיא בפת"ח, ותחת הלמ"ד שו"א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ"ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי"ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו"א הלמ"ד כדי שיהיה השו"א של היו"ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ"ד בחיר"ק כלמ"ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו"ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן.

Et sache que dans le mot « hal-Adonaï », la lettre hé s’écrit seule et porte un patah, et sous le lamed un chewa au repos. Et il aurait fallu qu’il soit mobile, comme le lamed de « leYa‘aqov », mais il n’est pas possible à l’homme de prononcer deux chewa l’un après l’autre, et c’est pourquoi nous avons dû laisser le chewa du lamed (au repos) pour que le chewa du yod soit mobile et que la vocalisation du Nom du Maître ne soit pas cachée. Et le mot est étrange, sans pareil dans toute l’Écriture. Et de même il n’est pas possible que le lamed soit avec ḥiriq, comme le lamed de « leYehouda », car la vocalisation du yod du Nom serait aussi cachée, comme elle est cachée dans le nom de Yehouda, et c’est pourquoi il a fallu vocaliser le mot ainsi.

ויש לך להשכיל עוד כי הה"א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ"ב אותיות גדולות שיש במקרא.

Et tu dois méditer encore que ce hé, qui est écrit seul, est un hé grand, l’une des vingt-deux lettres grandes qui sont dans l’Écriture.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה"א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע"ה ה"א זעירי בתחלת התורה וה"א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה"א זעירי ברא בכח ה"א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה' תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה"א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה"א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה"א אחרונה עשך כלשון (תהילים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון.

Et selon la voie de la Kabbale, on peut dire qu’il fait allusion au premier hé qui est dans le Nom. Et ouvre les yeux de ton intelligence, et vois comment Moché notre maître, que la paix soit sur lui, a mentionné un petit hé au début de la Torah et un grand hé à la fin de la Torah, pour faire allusion par là que le petit hé a créé par la force du grand hé, où se trouve le retour des âmes, et c’est à cela que Moché a fait allusion le jour de sa mort ; et il est connu de tout homme intelligent que lorsque Israël est méritant, ils ajoutent force et abondance dans la Présence, et lorsqu’ils sont coupables, cette force est interrompue, et alors la Présence refuse d’être consolée au sujet de ses fils, car cette abondance n’est plus ; et c’est pourquoi il dira « Est-ce à l’Éternel que vous rendez cela ? » : voulez-vous séparer l’attribut appelé « zot » du premier hé qui est dans le Nom, afin qu’elle ne reçoive pas d’abondance de lui ? Et de là il lui a dit « s’ils étaient sages, ils comprendraient cela (zot) », c’est-à-dire qu’ils feraient couler depuis la source de la sagesse et de l’intelligence vers l’attribut « zot » ; et c’est « ils discerneraient leur fin » : ils feraient couler la Bina vers la fin et ne la sépareraient pas ; « n’est-Il pas ton père qui t’a acquis (qanekha) ? » : n’est-ce pas le premier hé, qui est le nid (qen) du monde, « ton père, ton nid », dans le secret du commandement du renvoi du nid ; et l’expression « qen », qui est le premier fondement dans l’existence des oiseaux ; et « le dernier hé t’a fait (‘asekha) », selon l’expression (Psaumes 100,3) « c’est Lui qui nous a faits, et non nous » ; et le mot « vayekhonenekha » : Il t’a préparé à recevoir la réparation.

וע"ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.

Et selon le Midrash « vayekhonenekha » : une cité où tout se trouve ; de lui viennent ses cohanim, de lui ses prophètes, de lui ses sages, de lui ses scribes, et ainsi il dit (Zacharie 10,4) « de lui l’angle, de lui le piquet ». Car Pharaon ne trouva, parmi tous les sages de son royaume, personne pour interpréter son rêve sinon Yossef, et de même Nabuchodonosor ne trouva, parmi tous les sages de Babylone, que Daniel.

זכור ימות עולם. יאמר תנו לב לזכור מזמן הבריאה הטובה שעשה עמכם בעת היצירה, זהו שאמר בהנחל עליון גוים.

« Souviens-toi des jours d’autrefois. » Il dit : portez attention à vous souvenir, depuis le temps de la création, du bien qu’Il a fait avec vous au temps de la formation, c’est ce qu’il a dit « quand le Très-Haut donna en héritage aux nations ».

בינו שנות דור ודור. כלומר שיבינו מה שנעשה בדורות משעה ששרתה שכינה בהם, זהו שאמר ימצאהו בארץ מדבר. ומלת יצב מקור, כמו להציב, וכן (ירמיה א) לא ידעתי דבר, ויהיה באור הכתוב, כשהקב"ה הנחיל את האומות וכשהפריד אותם ללשונותם, כענין שכתוב בתולדות שיצאו מנח (בראשית י׳:ל״ב) ומאלה נפרדו הגוים, ותמצא באותה פרשה בתולדות ההם שבעים איש לרמוז על שבעים אומות שעתידין לצאת מהם, ועל כן יבאר הכתוב כי כשהפריד הקב"ה הלשונות להציב גבולות העמים שהן שבעים, למספר בני ישראל יורדי מצרים שהיו שבעים נפש לא בחר מכולן אלא ישראל שהבדילו לחלקו, זהו כי חלק ה' עמו.

« Comprenez les années de génération en génération. » C’est-à-dire qu’ils comprennent ce qui s’est fait dans les générations depuis l’heure où la Présence a reposé sur eux, c’est ce qu’il a dit « Il le trouva dans le pays du désert ». Et le mot « yatsev » est un infinitif, comme « lehatsiv », et de même (Jérémie 1) « je ne sais pas parler » ; et l’explication de l’Écriture sera : quand le Saint, béni soit-Il, donna en héritage les nations et quand Il les sépara selon leurs langues, comme il est écrit dans les généalogies issues de Noé (Genèse 10,32) « et de ceux-ci se séparèrent les nations », et tu trouveras dans cette section, dans ces généalogies, soixante-dix hommes, pour faire allusion aux soixante-dix nations qui sortiraient d’eux ; et c’est pourquoi l’Écriture explique que lorsque le Saint, béni soit-Il, sépara les langues pour fixer les frontières des peuples, qui sont soixante-dix, selon le nombre des fils d’Israël qui descendirent en Égypte, qui étaient soixante-dix âmes, Il n’en choisit aucune d’entre elles, sauf Israël, qu’Il mit à part pour Sa part, c’est « car la part de l’Éternel est Son peuple ».

ויש שפירשו גבולות עמים, הם אלכסוני העולם שהם י"ב, ממונים עליהם י"ב מזלות למספר בני ישראל, כלומר י"ב שבטי ישראל, וסמך לו מיד כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות. ובפסוק זה מפורש כי אין ישראל תחת ממשלת הכוכבים והמזלות אבל הם למעלה מהם, והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה ולא עשה כן לכל גוי.

Et il en est qui ont expliqué « frontières de peuples » comme les diagonales du monde, qui sont douze, sur lesquelles sont préposées douze constellations, selon le nombre des fils d’Israël, c’est-à-dire des douze tribus d’Israël ; et il a rattaché aussitôt « car la part de l’Éternel est Son peuple », non la part des étoiles et des constellations. Et dans ce verset il est expliqué qu’Israël n’est pas sous la domination des étoiles et des constellations, mais qu’ils sont au-dessus d’elles, et ce degré, aucune nation n’y a eu accès, « et Il n’a pas fait ainsi pour aucune nation ».

ימצאהו בארץ מדבר. נראה לי כי מה שאמר בארץ מדבר ולא אמר במדבר על שם שהכבוד התחיל ליכנס עמהם במדבר איתם שהוא בקצה המדבר, וזהו בארץ מדבר בארץ הסמוכה למדבר. וכן תמצא בסדר ויהי בשלח (שמות י״ג:כ׳-כ״א) ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ולשון ימצאהו כולל שתי לשונות, לשון מציאה ולשון ספוק, כדעת התרגום, ירצה לומר כי הכבוד מצאם בארץ מדבר וספק צרכיהם.

« Il le trouva dans le pays du désert. » Il me semble que s’il a dit « dans le pays du désert » et non « dans le désert », c’est parce que la Gloire commença à entrer avec eux dans le désert d’Étham, qui est à l’extrémité du désert, et c’est « dans le pays du désert » : dans le pays contigu au désert. Et ainsi tu trouves dans la section Vayehi Beshalaḥ (Exode 13,20-21) « et ils partirent de Soukkot et campèrent à Étham, à l’extrémité du désert, et l’Éternel allait devant eux le jour, etc. ». Et l’expression « yimtsa’ehou » inclut deux sens, le sens de trouvaille et le sens de pourvoi, selon l’avis du Targoum, ce qui veut dire que la Gloire les trouva dans le pays du désert et pourvut à leurs besoins.

ובתהו ילל ישמון. כלומר כאשר נתרחקו מן הישוב ובאו במקום תהו ילל ישימון נשלמה להם החררה בהוציאו ממצרים.

« Et dans la désolation, hurlement du désert. » C’est-à-dire : lorsqu’ils se furent éloignés du lieu habité et vinrent dans un lieu de désolation, hurlement du désert, la galette qu’ils avaient emportée à leur sortie d’Égypte fut épuisée.

יסובבנהו. הקיפן בענני כבוד. ולפי התרגום שאמר אשרינון סחור סחור לשכנתיה, בא לבאר שהיו ישראל בסיני כמחול והכבוד ביניהם, וזהו שכתוב (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים, אותו מחול של שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה של מלאכי השרת שירדו שם עמהם, וזהו כענין שאמרו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם. ואמר יבוננהו, בתורה, יצרנהו, ששמרן מעמלק הבא להלחם עמהם ומשאר האומות, כאישון עינו, בת העין נקראת אישון על שם שיש בה צורת איש, ולשון אישון על שם קטנות הצורה, וכן (ויקרא ט״ז:ל״א) שבת שבתון, כי שבת נאמר על עיקר היום ושבתון נאמר על התוספת, והוא לשון הקטנה, וכן לשון אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) האמינון.

« Il l’entoura. » Il les entoura de nuées de gloire. Et selon le Targoum, qui dit « Il les fit habiter tout autour, autour de Sa Présence », il vient expliquer qu’Israël était au Sinaï comme une danse en chœur, avec la Gloire au milieu d’eux, et c’est ce qui est écrit (Cantique des cantiques 7,1) « comme la danse de Mahanayim » : cette danse de deux camps, le camp d’Israël et le camp des anges serviteurs qui descendirent là avec eux ; et c’est dans le sens de ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : le Saint, béni soit-Il, est destiné à faire une danse pour les justes dans le jardin d’Éden, avec Sa gloire parmi eux. Et il a dit « Il l’instruisit » : dans la Torah ; « Il le garda » : Il les garda d’Amaleq, qui vint leur faire la guerre, et des autres nations ; « comme la prunelle (ishon) de Son œil » : la pupille de l’œil est appelée « ishon » parce qu’il y a en elle la forme d’un homme (ish), et l’expression « ishon » est à cause de la petitesse de la forme, et de même (Lévitique 16,31) « shabbat shabbaton », car « shabbat » est dit de l’essentiel du jour et « shabbaton » est dit de l’ajout, et c’est une expression de diminutif ; et de même l’expression d’Amnon (2 Samuel 13,15) « ha-aminon ».

כנשר יעיר קנו. המשיל הכבוד לנשר שהוא מלך על כל העופות, כן הכבוד מלך על השכלים הנפרדים הנרמזים בפסוק (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד, וכשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה' בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר מכל הנפרדים שרי מעלה, וכענין שכתוב (תהילים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים, אלא אתה, לא מלאך ושרף ולא כוכב ומזל, ועמך לא חפצתי אחר בארץ. ועוד כשם שהנשר מתחדש מזמן לזמן וכענין שכתוב (ישעיהו מ׳:ל״א) יעלו אבר כנשרים, (תהילים ק״ג:ה׳) תתחדש כנשר נעוריכי, כן הכבוד מתחדש בבוא השפע אליו מלמעלה אחר שנפסק ממנו בחטאת ישראל.

« Comme l’aigle qui éveille son nid. » Il a comparé la Gloire à l’aigle, qui est roi sur tous les oiseaux ; ainsi la Gloire est roi sur les intellects séparés indiqués dans le verset (Genèse 2,10) « et de là il se sépare » ; et de même que l’aigle prend ses petits, les porte sur son aile et les conduit de lieu en lieu, ainsi « l’Éternel seul les conduisit », c’est-à-dire Israël seul, et il n’y a avec Lui aucun associé, aucun dieu étranger parmi tous les séparés, princes d’en haut, et selon ce qui est écrit (Psaumes 73,25) « Qui ai-je dans les cieux ? Si ce n’est Toi » : ni ange ni séraphin, ni étoile ni constellation, « et avec Toi je ne désire rien sur la terre ». Et encore : de même que l’aigle se renouvelle de temps en temps, et selon ce qui est écrit (Isaïe 40,31) « ils s’élèveront avec des ailes comme les aigles », (Psaumes 103,5) « ta jeunesse se renouvelle comme l’aigle », ainsi la Gloire se renouvelle à l’arrivée de l’abondance d’en haut, après qu’elle fut interrompue par la faute d’Israël.

ירכיבהו על במתי ארץ. השליטו על ארץ מעולה שהיא אמצעות הישוב וגבוהה מכל הארצות. וענין פסוקים אלו כי השפיע להם טובה ושלוה והם בעטו בו. וענין חלב כליות חטה, הוא שומן חטים, ואמר כליות לפי שגרגרי החטה דומין לכליות. ודרשו רז"ל שהיו חטים ככליות של שור הגדול בדורו של שמעון בן שטח.

« Il le fit monter sur les hauteurs de la terre. » Il lui fit dominer une terre excellente, qui est le milieu du monde habité et plus haute que tous les pays. Et le sujet de ces versets est qu’Il leur a prodigué le bien et la tranquillité, et qu’ils ont rué contre Lui. Et le sens de « ḥélev kilyot ḥita » est la graisse du blé, et il a dit « kilyot » (reins) parce que les grains de blé ressemblent à des reins. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué qu’il y avait des blés comme les reins d’un grand taureau, dans la génération de Shim‘on ben Shétaḥ.

ודם ענב תשתה חמר. קרא המשקה היוצא מן הענבים דם להיותו אדום כמוהו. ועוד בסוד הלשון נקרא דם על שם שגרם מיתה והביא דם לעולם וזהו לדעת האומר סחטה ענבים והביאה לו. ולשון ענב הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב.

« Et le sang du raisin tu bois, vin. » Il a appelé la boisson issue des raisins « sang » parce qu’elle est rouge comme lui. Et encore, dans le secret du langage, il est appelé « sang » parce qu’il causa la mort et amena le sang dans le monde, et c’est selon l’avis de celui qui dit qu’elle pressa des raisins et les lui apporta. Et l’expression « ‘enav » est le grain, et cela exprime la profusion et l’abondance de la bénédiction dans le pays, car d’un seul grain sort beaucoup de boisson.

וידוע כי הגרגרים נקראו ענבים, ואשר נתלים בהם עמהם כאחד יקרא אשכול בלשון התורה ובלשון רז"ל פרכיל, וכן אמרו בפ"ק דסוכה פרכיל ענבים ובהם ענבים, כי כן הענבים התלוים בגפן יקראו אשכולות, ואשר נתלים בהם האשכולות תקרא גפן אם הוא במחובר, ותקרא זמורה בתלוש, וזהו (במדבר י״ג:כ״ג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, יעיד הכתוב על שפע ברכת הארץ ועל גודל פריה, כי באותה זמורה הנכרתת לא היה אלא אשכול ענבים אחד, ולכך הוסיף אחד, כי כל אחד מהם נטל דבר יחידי נפרד, זה אשכול וזה רמון וזה תאנה.

Et il est connu que les grains sont appelés « ‘anavim », et le support auquel ils sont suspendus, avec eux tous, est appelé dans la langue de la Torah « eshkol » et dans la langue de nos Sages, de mémoire bénie, « parkil » ; et ainsi ont-ils dit dans le premier chapitre de Soucca : « parkil » de raisins, et en eux des raisins ; car ainsi les raisins suspendus à la vigne sont appelés « eshkolot », et ce à quoi les grappes sont suspendues est appelé « vigne » s’il est attaché, et est appelé « zemora » (sarment) s’il est détaché, et c’est (Nombres 13,23) « et ils coupèrent de là un sarment avec une grappe de raisins unique » : l’Écriture témoigne de l’abondance de la bénédiction du pays et de la grandeur de son fruit, car dans ce sarment coupé il n’y avait qu’une seule grappe de raisins, et c’est pourquoi il a ajouté « unique », car chacun d’eux prit une chose unique et séparée, celui-ci une grappe, celui-là une grenade, et cet autre une figue.

וישמן ישרון ויבעט. לא נקראו ישרון עד עתה שקראם משה רבינו ע"ה בשם הזה. ויתכן לפרש כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן (במדבר כד) אשורנו, על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר יסובבנהו יבוננהו הזכירן מיד בשם ישרון, וכן למטה אחר שהזכיר (דברים ל״ג:ה׳) תורה צוה לנו, הזכיר מיד ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר (שם) אין כאל ישרון, כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו.

« Yeshouroun s’engraissa et rua. » Ils n’avaient pas été appelés Yeshouroun jusqu’à maintenant, quand Moché notre maître, que la paix soit sur lui, les a appelés de ce nom. Et on peut expliquer qu’il les a appelés ainsi à cause de leur manque, pour les reprendre et les couvrir de honte, parce que ce nom est un nom d’élévation et d’honneur et dérive de (Nombres 24) « je le verrai (ashourenou) », à cause de la vision qu’ils eurent de la gloire de la Présence, œil à œil, au don de la Torah, comme il est écrit (Exode 24,17) « et l’aspect de la gloire de l’Éternel était comme un feu dévorant au sommet de la montagne » ; et c’est pourquoi, après qu’il eut mentionné le don de la Torah en disant « Il l’entoura, l’instruisit », il les mentionna aussitôt sous le nom de Yeshouroun ; et de même plus bas, après qu’il eut mentionné (Deutéronome 33,5) « la Torah que Moché nous a prescrite », il mentionna aussitôt « et il fut roi en Yeshouroun », et aussi à la clôture de sa bénédiction il dit (ibid.) « nul n’est comme le Dieu de Yeshouroun », c’est-à-dire : de ce que tu as vu au Sinaï, vous pouvez témoigner de Lui que nul n’est comme Lui.

וכל זה מכלל דברי השירה הזאת שהם דברי ויכוח ומוסר שהיה מתוכח עמהם והודיע להם העתידות במה שהן עתידין לחטוא, ושימרו את פי ה' וישכחו חסדיו הרבים שעשה עמהם, ולכך קראן ביום ההוא שלשה פעמים בשם הנכבד הזה, כי הפרשיות דבקות, והכל היה ביום מותו כאשר הזכרתי.

Et tout cela fait partie des paroles de ce cantique, qui sont des paroles de remontrance et de morale par lesquelles il les reprenait, et il leur fit connaître les choses à venir, ce en quoi ils étaient destinés à fauter : qu’ils se rebelleraient contre la parole de l’Éternel et oublieraient les nombreuses bontés qu’Il avait faites avec eux ; et c’est pourquoi il les a appelés ce jour-là trois fois de ce nom honoré, car les sections sont attachées, et tout se fit le jour de sa mort, comme je l’ai mentionné.

ויאמר עתה וישמן ישרון ויבעט, לרמוז להם כי עם כמותו הנקרא ישרון שראו כבוד השכינה בעט בו ויטש וינבל, ודומה לזה אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו א׳:ד׳) הוי גוי חוטא עם כבד עון, ודרשו רז"ל גוי שנקרא (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול, שיהיה חוטא, עם שנקרא (שם יד) כי עם קדוש אתה, שיהיה כבד עון, זרע שכתוב בהם (ישעיהו ס״א:ט׳) זרע ברך ה', שיהיו מרעים, בנים שנקראו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, שיהיו משחיתים.

Et il dit maintenant « Yeshouroun s’engraissa et rua », pour leur faire allusion qu’un peuple tel que lui, appelé Yeshouroun, qui avait vu la gloire de la Présence, a rué contre Lui, a abandonné et méprisé ; et semblable à cela a dit Isaïe, que la paix soit sur lui (Isaïe 1,4) « Malheur à la nation pécheresse, au peuple chargé d’iniquité », et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : une nation (goy) qui est appelée (Deutéronome 4,8) « et quelle est la grande nation (goy) », qu’elle soit pécheresse ; un peuple qui est appelé (ibid. 14) « car tu es un peuple saint », qu’il soit chargé d’iniquité ; une semence dont il est écrit (Isaïe 61,9) « semence bénie de l’Éternel », qu’ils soient malfaisants ; des fils qui sont appelés (Deutéronome 14,1) « vous êtes des fils pour l’Éternel votre Dieu », qu’ils soient corrupteurs.

ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. רמז הכתוב שתי המדות שבהן יצאנו ממצרים, ולא אמר ויטוש אל אלא אלוה כדי לכלול ההתפארת והכבוד, ולכך הוסיף וא"ו ה"א, וזה (איוב ל״ה:י׳) איה אלוה עושי, וצור ישועתו, שעל ידו היתה ישועת הים.

« Et il abandonna Éloah qui l’avait fait, et méprisa le Rocher de son salut. » L’Écriture fait allusion aux deux attributs par lesquels nous sommes sortis d’Égypte ; et il n’a pas dit « et il abandonna El » mais « Éloah », pour inclure la Beauté et la Gloire, et c’est pourquoi il a ajouté vav et hé ; et c’est (Job 35,10) « où est Éloah mon créateur » ; et « le Rocher de son salut » : par lequel fut le salut de la mer.

יקניאוהו בזרים. יקניאו אותו אלוה שהוא אל קנא באלהים זרים, ויכעיסוהו לאותו צור במעשה האלילים.

« Ils L’ont rendu jaloux par des étrangers. » Ils ont rendu jaloux Éloah, qui est un Dieu jaloux, à propos de dieux étrangers, et ils ont irrité ce Rocher par l’œuvre des idoles.

יזבחו לשדים לא אלוה. אין בהם שום תועלת וכח אלהות, ולא ידעום באלהים כמלאכי מעלה השכלים הנפרדים שנבראו מקדם מששת ימי בראשית או ביום שני או ביום חמישי, אינם אלא חדשים מקרוב באו, כלומר נבראים חדשים הם נולדו מקרוב, ואמר זה לפי שמתים כבני אדם ופרין ורבין כבני אדם, לא שערום, לא השתערו ולא פחדו מהם. או יאמר חדשים מקרוב באו, שלמדנו חכמה זה מחדש מן המצריים שהיו בקיאין ורגילין בה.

« Ils sacrifient à des démons, non-dieu. » Il n’y a en eux aucune utilité ni force divine ; « et ils ne les ont pas connus » comme dieux, comme les anges d’en haut, les intellects séparés qui furent créés dès les six jours de la création, ou au deuxième jour, ou au cinquième jour ; « ils ne sont que nouveaux, venus depuis peu », c’est-à-dire que ce sont de nouvelles créatures, nées depuis peu ; et il a dit cela parce qu’ils meurent comme les êtres humains et sont féconds et se multiplient comme les êtres humains ; « vos pères ne les ont pas redoutés » : ils ne s’en sont pas émus et n’en ont pas eu peur. Ou bien il dit « nouveaux, venus depuis peu » parce que nous avons appris cette science récemment des Égyptiens, qui y étaient versés et familiers.

ועוד יש לפרש יזבחו לשדים, לפי שמיני עבודה זרה הם שלשה, האחד עבודת השכלים שעליו הוזהרנו (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך, והשני עבודת הפסילים להוריד בהם רוחניות מהכוכבים וממזלות שעליו הוזהרנו (שם) לא תעשה לך, והשלישי עבודת השדים שעליה הוזהרנו (שם) ואשר במים מתחת לארץ, שהם השדים שבתהום, לכך יזהיר עתה בכאן במין השלישי הזה ואמר יזבחו לשדים, ואמר לא אלוה שאין בהם כח אלהות ושולטנות כעין הכוכבים והמזלות שהם למעלה מהם, ואמר אלהים לא ידעום כלומר אין צריך לומר שאין בהם כח אלהים שהוא הכח הראשון, שהרי לא ידעום ולא עלתה השגתם לכך, אך הם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, והם תרח ונחור שהיו עובדי הפסילים להמשיך ולהוריד בהם רוחניות הכוכבים והמזלות לא השתדלו לעבוד עבודה זו כי לא היתה חכמתם שפלה כל כך, וכל זה להרחיק העבודה הזאת מהם שהיו נמשכים אחריה.

Et on peut encore expliquer « ils sacrifient à des démons » ainsi : parce que les espèces d’idolâtrie sont au nombre de trois : la première, le service des intellects, au sujet de laquelle nous avons été avertis (Exode 20,3) « tu n’auras pas » ; la deuxième, le service des idoles, pour faire descendre en elles des spiritualités depuis les étoiles et les constellations, au sujet de laquelle nous avons été avertis (ibid.) « tu ne te feras pas » ; et la troisième, le service des démons, au sujet de laquelle nous avons été avertis (ibid.) « et ce qui est dans les eaux sous la terre », qui sont les démons de l’abîme ; c’est pourquoi il avertit ici de cette troisième espèce et dit « ils sacrifient à des démons » ; et il a dit « non-dieu » parce qu’il n’y a pas en eux de force divine ni de domination, comme en possèdent les étoiles et les constellations, qui sont au-dessus d’eux ; et il a dit « des dieux qu’ils n’ont pas connus », c’est-à-dire : il n’est pas nécessaire de dire qu’il n’y a pas en eux la force « Élohim », qui est la première force, car ils ne les ont pas connus et leur compréhension n’y est pas montée ; mais « ils sont nouveaux, venus depuis peu, vos pères ne les ont pas redoutés » : ce sont Téraḥ et Naḥor, qui étaient adorateurs des idoles pour attirer et faire descendre en elles les spiritualités des étoiles et des constellations ; ils ne se sont pas efforcés de servir ce service, car leur sagesse n’était pas si basse ; et tout cela pour éloigner d’eux ce service, qui les attirait.

מכעס בניו ובנותיו. ירמוז על בית ראשון שעבדו שם ע"ז האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיהו מ״ד:ט׳) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות נשיכם, וכתיב עוד (יחזקאל ח׳:י״ד) ויבא אותי אל פתח בית ה', והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז, וזה טעם בניו ובנותיו.

« De l’irritation de ses fils et de ses filles. » Il fait allusion au Premier Temple, où les hommes et les femmes servirent l’idolâtrie, c’est ce qui est écrit (Jérémie 44,9) « avez-vous oublié les méchancetés de vos pères et les méchancetés de vos femmes », et il est écrit encore (Ézéchiel 8,14) « et il me fit venir à l’entrée de la maison de l’Éternel, et voici que les femmes y étaient assises, pleurant Tammouz », et tel est le sens de « ses fils et ses filles ».

ויאמר אסתירה פני מהם. כבר הזכרתי בסדר בראשית כי האמירה בהש"י ענינו רצון או מחשבה ולשון אסתירה פני אסתיר ה"א שהיא פני, וזה מבואר.

« Et il dit : Je cacherai Ma face d’eux. » J’ai déjà mentionné dans la section Bereshit que le dire à propos du Nom, béni soit-Il, a le sens de volonté ou de pensée ; et l’expression « astirah fanai » : Je cacherai le hé qui est « Ma face », et cela est clair.

בנים לא אמון בם. ע"ד הפשט אמון שם התאר, והענין לומר אין בהם איש אמונים.

« Fils en qui il n’y a pas de fidélité. » Selon le sens simple, « emoun » est un adjectif, et le sens est de dire : il n’y a en eux aucun homme de fidélité.

וע"ד המדרש בנים לא אמון בם, כלומר שאינן עונין אמן, והוא חסר וא"ו, ומכאן רמז לגודל כח העונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך.

Et selon le Midrash « banim lo emoun bam » : c’est-à-dire qu’ils ne répondent pas « amen », où le mot est défectif d’un vav ; et de là une allusion à la grandeur de la force de celui qui répond « amen », qui est plus grande que celle de celui qui bénit.

וע"ד הקבלה בנים לא אמון בם, אין להם אומן ומגדל, כי הכח הנקרא פנים הוא האומן והמגדל של בנים, וכיון שהם בהסתר הפנים הנה האומן חלף הלך לו איננו בקרבם, והאומן הזה הוא הה"א האחרונה שבשם, וזהו אסתירה פני מהם, וכבר הזכרתיו.

Et selon la Kabbale « banim lo emoun bam » : ils n’ont pas de nourricier ni d’éducateur, car la force appelée « Face » est le nourricier et l’éducateur des fils, et puisqu’ils sont dans le voilement de la face, voici que le nourricier est parti, s’en est allé, il n’est plus au milieu d’eux ; et ce nourricier est le dernier hé qui est dans le Nom, et c’est « Je cacherai Ma face d’eux », et je l’ai déjà mentionné.

הם קנאוני בלא אל. במי שאין בו כח להציל, וכן מפורש ביחזקאל (ח) סמל הקנאה המקנא, שפירושו המקניא, כי הסמל היה מקניא להקב"ה שהוא אל קנא.

« Ils M’ont rendu jaloux par un non-dieu. » Par quelqu’un qui n’a pas la force de sauver, et ainsi il est expliqué en Ézéchiel (8) « l’idole de la jalousie, qui rend jaloux (hamaqné) », dont l’explication est « qui provoque la jalousie », car l’idole provoquait la jalousie du Saint, béni soit-Il, qui est un Dieu jaloux.

ואני אקניאם בלא עם. זהו גלות בבל, שנאמר (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור וגו'. בגוי נבל אכעיסם. זה גלות אדום וקראו הכתוב לאדום נבל כי התנכר את אחיו ועמד לו מנגד ביום החורבן, והוא שהזכיר עובדיה ע"ה (יא) ביום עמד מנגד ביום שבות זרים חילו וגו'. וכן תמצא שקראו דוד ע"ה בשם הזה במזמור (תהילים ע״ד:י״ח) זכר זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך, ואמר עוד (שם) קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום, וסמך לא אל תתן לחית נפש תורך, לבאר כי מה שהזכיר עם נבל היא החיה הרביעית שהזכיר עליהם במקום אחר (שם סח) גער חית קנה.

« Et Moi, Je les rendrai jaloux par un non-peuple. » C’est l’exil de Babylone, car il est dit (Isaïe 23,13) « voici le pays des Chaldéens : ce peuple n’existait pas, Assur, etc. ». « Par une nation insensée Je les irriterai. » C’est l’exil d’Édom, et l’Écriture a appelé Édom « insensé » (naval) parce qu’il s’est montré étranger envers son frère et s’est tenu à l’écart le jour de la destruction, et c’est ce que mentionna Abdias, que la paix soit sur lui (11) « le jour où tu te tenais à l’écart, le jour où des étrangers emmenaient son armée captive, etc. ». Et ainsi tu trouves que David, que la paix soit sur lui, l’a appelé de ce nom dans le psaume (Psaumes 74,18) « souviens-Toi de ceci : l’ennemi a outragé l’Éternel, et un peuple insensé a méprisé Ton nom », et il dit encore (ibid.) « lève-Toi, ô Dieu, plaide Ta cause, souviens-Toi de l’outrage que t’adresse l’insensé tout le jour », et il a rattaché « ne livre pas à la bête l’âme de Ta tourterelle », pour expliquer que ce qu’il a mentionné, « un peuple insensé », est la quatrième bête qu’il a mentionnée à leur sujet ailleurs (ibid. 68) « tance la bête des roseaux ».

מזי רעב. שרופי רעב, מן (דניאל ב) למזא לאתונא. כי מצד הרעב החום הטבעי שבקרבם ישרפם כיון שהם בריאים ואין להם מה לאכול והם אכולי חולי השחפת.

« Épuisés par la faim. » Brûlés de faim, de (Daniel 2) « pour chauffer (lemeza) la fournaise ». Car, sous l’effet de la faim, la chaleur naturelle qui est en eux les brûlera, puisqu’ils sont en bonne santé et n’ont rien à manger, et ils sont dévorés par la maladie de la consomption.

וקטב מרירי. הוא כריתת מרירות האויר, כלשון (איוב ג׳:ה׳) יבעתוהו כמרירי יום, וזהו (תהילים צ״א:ו׳) ומקטב ישוד צהרים, וזהו הדבר. והזכיר בכאן ארבעה שפטים, רעב ודבר וחיה וחרב.

« Et le fléau amer. » C’est la destruction causée par l’amertume de l’air, selon l’expression (Job 3,5) « que les amertumes du jour le terrifient », et c’est (Psaumes 91,6) « ni la ruine qui dévaste à midi », et c’est la peste. Et il a mentionné ici quatre jugements : famine, peste, bête et épée.

אמרתי אפאיהם. אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב"ן ז"ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר י״א:ל״א) ויגז שלוים, (תהילים ע״א:ו׳) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו"ן מוליו"ן חוריו"ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז"ל.

« J’ai dit : Je les disperserai. » Je les disperserai à tous les coins. Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « J’ai dit » : Ma volonté était qu’ils demeurent ainsi pour toujours, dispersés dans tous les coins et que leur souvenir soit oublié des hommes, n’eût été l’irritation de l’ennemi. Et cela fait allusion à l’exil des dix tribus qui furent exilées vers le fleuve Gozan, que les sages appellent le fleuve Sabbation ; et il est appelé Gozan de l’expression (Nombres 11,31) « et il emporta (vayyaguz) des cailles », (Psaumes 71,6) « Tu es celui qui m’a tiré », car ceux qui se tiennent derrière lui sont retranchés des hommes ; et on l’appelle Sabbation parce que son repos a lieu le Chabbat, car le jour du Chabbat est dans cette langue « sabt », aussi en arabe, et l’usage dans leur langue est d’ajouter aux qualificatifs « youn », comme azoubyoun, moulyoun, ḥouryoun, et ainsi de beaucoup d’autres. Jusqu’ici les paroles du Rav, de mémoire bénie.

ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז"ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות. ובמדרש שיר השירים (שיר השירים א׳:ט״ז) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון.

Et bien que la Torah ait parlé de cela par allusion et d’une manière brève, nous avons une explication dans les paroles de nos Sages, de mémoire bénie, en des lieux dispersés, et c’est ce qui est dit dans Bereshit Rabba, section Vayetsé Yaaqov : Rabbi Yehouda fils de Rabbi Simon dit : ce n’est pas au lieu où furent exilées les dix tribus que furent exilés Yehouda et Binyamin, car les dix tribus furent exilées au-delà du fleuve Sabbation, et Yehouda et Binyamin sont dispersés dans tous les pays. Et dans le Midrash du Cantique des cantiques (1,16) « aussi notre couche est verdoyante » : ce sont les dix tribus qui furent exilées au-delà du fleuve Sabbation.

ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כ״ג:ל״א) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיהו מ״ט:ט׳) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.

Et dans le Yerouchalmi, Sanhédrin, chapitre Ḥélek : Israël a été exilé en trois exils : l’un au-delà du fleuve Sabbation, l’un à Daphné d’Antioche, et l’un où une nuée descendit et les couvrit ; et de même qu’ils furent exilés en trois exils, ainsi la tribu de Reouven, de Gad et la demi-tribu de Menashé furent exilées en trois exils ; quelle en est la raison ? (Ézéchiel 23,31) « dans la voie de ta sœur elle a marché, et tu as mis sa coupe dans ta main ». Et lorsqu’ils reviennent, ils reviennent de trois exils, car il est dit (Isaïe 49,9) « pour dire aux prisonniers : sortez » : ce sont ceux qui furent exilés au-delà du fleuve Sabbation ; « à ceux qui sont dans les ténèbres : révélez-vous » : ce sont ceux sur qui descendit la nuée et qui les couvrit ; « sur les chemins ils paîtront » : ce sont ceux qui furent exilés à Daphné d’Antioche.

ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע וגו' והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כ״ו:ל״ח) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.

Et dans la Tosefta de Sanhédrin : Rabbi dit : les dix tribus ont part au monde à venir, car il est dit (ibid. 27) « et il arrivera en ce jour-là qu’on sonnera, etc., et ceux qui étaient dispersés dans le pays d’Égypte » : ce sont les dix tribus. Et dans la Torat Kohanim il dit (Lévitique 26,38) « et vous périrez parmi les nations » : Rabbi Akiva dit : ce sont les dix tribus qui furent exilées en Médie.

לולי כעס אויב אגור. כלומר לולי שאני מפחד מכעס אויב, מלשון (דברים א) לא תגורו מפני איש. ובאור פעל כל זאת, על השפטים.

« N’était la crainte de l’irritation de l’ennemi. » C’est-à-dire : n’eût été que je redoute l’irritation de l’ennemi, de l’expression (Deutéronome 1) « vous ne craindrez aucun homme ». Et « Il a fait tout cela » se rapporte aux châtiments.

כי גוי אובד. הן האומות.

« Car c’est une nation qui périt. » Ce sont les nations.

לו חכמו, ישראל. ישכילו זאת. כי השם יתעלה פעל להם כל זאת בעונם, ולו חכמו ג"כ ישכילו איכה ירדוף אחד מן האויבים אלף מישראל, אם לא כי צורם מכרם והסגירם בידם.

« Si seulement ils étaient sages, Israël ! Ils comprendraient cela. » Car le Nom, qu’Il soit exalté, a fait tout cela contre eux à cause de leur iniquité, et s’ils étaient sages, ils comprendraient aussi comment un seul des ennemis poursuivrait mille d’Israël, si leur Rocher ne les avait vendus et livrés entre leurs mains.

כי לא כצורנו צורם. של גוי אובד עצות שהזכיר, ולא אויבינו ראוין להיות דיינין. או יאמר ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים ידמה כי לא כצורנו צורם, ויש בדבר חלול השם.

« Car leur rocher n’est pas comme notre Rocher. » Celui de la nation perdue de conseils qu’il a mentionnée ; et nos ennemis ne sont pas dignes d’être juges. Ou bien il dit « et nos ennemis sont juges » : quand nos ennemis sont juges, il semblera que leur rocher n’est pas comme notre Rocher, et il y a là une profanation du Nom.

כי מגפן סדום גפנם ומשדמות. כפל לשון, כי שדמות גפנים הם, הוא שכתוב (ישעיה טז) כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, וכן (חבקוק ג) ושדמות לא עשה אוכל. ואמר זה על האומות כי שרשם רע ומר ואיך ימתקו הענבים, כי כיון שהגפן גפן סדום הלא הענבים, יהיו ענבי רוש וגם היין חמת תנינים.

« Car leur vigne est de la vigne de Sodome, et des champs (shedemot). » Il a doublé l’expression, car « shedemot » sont des vignes, et c’est ce qui est écrit (Isaïe 16) « car les champs de Heshbon languissent, la vigne de Sivma », et de même (Habacuc 3) « et les champs ne donnent pas de nourriture ». Et il a dit cela des nations, car leur racine est mauvaise et amère, et comment les raisins seraient-ils doux ? Car puisque la vigne est la vigne de Sodome, les raisins seront certainement des raisins de fiel, et le vin aussi, venin de dragons.

הלא הוא כמוס עמדי. היין שלהם שמור אצלי עד שישתוהו, וכיצד הוא כמוס וחתום, לי נקם ושלם, כלומר הנקמה שאנקם מהם היא שמורה אצלי, זהו לי נקם ולי שלם, כלומר לי הנקמה ולי השלומים, כענין (תהילים צ״א:ח׳) ושלומת רשעים תראה. לעת תמוט רגלם, כשתמלא סאתם, כענין (בראשית ט״ו:ט״ז) כי לא שלם עון האמורי.

« N’est-ce pas caché auprès de Moi ? » Leur vin est gardé auprès de Moi jusqu’à ce qu’ils le boivent, et comment est-il caché et scellé ? « À Moi la vengeance et la rétribution », c’est-à-dire que la vengeance que Je tirerai d’eux est gardée auprès de Moi, c’est « à Moi la vengeance et à Moi la rétribution », c’est-à-dire à Moi la vengeance et à Moi les rétributions, selon (Psaumes 91,8) « et tu verras la rétribution des méchants ». « Au temps où leur pied chancellera » : quand leur mesure sera comble, selon (Genèse 15,16) « car l’iniquité de l’Amorite n’est pas encore complète ».

ויתכן לפרש הלא הוא כמוס עמדי שיחזור למלת לאחריתם שהזכיר, יאמר כי אחרית הרשעים המשעבדים אותנו כמוס עם הש"י וחתום באוצרותיו, וכן מצינו בדניאל ששאל (דניאל י״ב:ט׳) מה אחרית אלה, ואמר לו הש"י כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, והוא העת שתמוט רגלם. כי קרוב יום אידם, בזמן שיחשבו שהוא רחוק יתקרב להם וחש כל אחת מהעתידות לבא להם.

Et on peut expliquer « n’est-ce pas caché auprès de Moi » ainsi : il se rapporte au mot « leaḥaritam » (à leur fin) qu’il a mentionné ; il dit que la fin des méchants qui nous asservissent est cachée auprès du Nom, béni soit-Il, et scellée dans Ses trésors, et ainsi nous trouvons chez Daniel, qui demanda (Daniel 12,9) « quelle sera la fin de ces choses ? », et le Nom, béni soit-Il, lui dit que « ces paroles sont closes et scellées jusqu’au temps de la fin », et c’est le temps où leur pied chancellera. « Car proche est le jour de leur calamité » : au temps où ils penseront qu’il est lointain, il se rapprochera d’eux ; « et se hâtera chacune des choses destinées à leur arriver ».

ויש במלת למו סימן ורמז לגאולה, כי אז ידין ה' עמו, והקב"ה בעבור שמו הגדול ימהר יחישה ועל אותו זמן הזכיר למעלה (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך.

Et il y a dans le mot « lamo » (pour eux) un signe et une allusion à la rédemption, car alors « l’Éternel jugera Son peuple », et le Saint, béni soit-Il, à cause de Son grand Nom, Se hâtera, accélérera ; et de ce temps il a mentionné plus haut (Deutéronome 30,6) « et l’Éternel ton Dieu circoncira ton cœur ».

כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.

« Car l’Éternel jugera Son peuple. » Il fera justice à Son peuple contre les méchants quand Il verra que leur force s’en est allée, et que ceux-ci sont enfermés et ceux-là abandonnés en captivité, et que presque tout est perdu, c’est « et il n’y a plus ni enfermé ni abandonné ».

ואמר אי אלהימו. ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך.

« Et il dira : Où sont leurs dieux ? » Et l’ennemi dira : où sont leurs dieux ? Et ainsi dit Titus le méchant lorsqu’il entailla le rideau, et c’est ce qui est écrit (Michée 7) « et mon ennemie le verra et la honte la couvrira, celle qui me dit : où est l’Éternel ton Dieu ? ».

אשר חלב זבחימו יאכלו. דברי האויבים, כלומר אותן האלהות שלכם שמקבלין הקרבנות יקומו ויעזרכם, כי כן אמונתם שאינם מאמינים בה', ואמר יהי עליכם סתרה ולא אמר יהיו, כלומר אם תאמרו שהוא אחד יסתיר אתכם מן הצרות העתידות לבא. או יאמר, שאמר הקב"ה אי אלהימו של האומות אותן שהיו מקריבין להם זבחים ומנסכים להם יין כך פירש רש"י ז"ל, ומכאן למדו רז"ל יין נסך אסור בהנאה מהיקשא דיין נסכם.

« Qui mangeaient la graisse de leurs sacrifices. » Ce sont les paroles des ennemis, c’est-à-dire : ces divinités à vous qui reçoivent les sacrifices, qu’elles se lèvent et vous aident ; car telle est leur croyance, ils ne croient pas en l’Éternel ; et il a dit « qu’il soit sur vous une protection » et n’a pas dit « qu’elles soient », c’est-à-dire : si vous dites qu’Il est un, qu’Il vous cache des détresses destinées à venir. Ou bien il dit que le Saint, béni soit-Il, a dit « où sont leurs dieux » des nations, ceux à qui elles offraient des sacrifices et faisaient des libations de vin ; ainsi a expliqué Rachi, de mémoire bénie, et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont appris que il est interdit de tirer profit du vin de libation, par rapprochement avec « le vin de leurs libations ».

ראו עתה כי אני אני. מלת אני מורה על נמצא כמו אתה, וכן מלת הוא מורה על נמצא ג"כ, כלומר הוא קיים לעולם, והנה שניהם שמות, כלשון (סוכה פרק ד) אני והו הושיעה נא, וכבר בארתי לך בסדר ויהי בשלח (שמות ט״ו:ב׳) בפסוק זה אלי ואנוהו כי פעולת השמות האלה לאהבה ולקבץ פזורים, ורצה משה לחתום השירה הזו בהבטחת הגאולה העתידה בקבוץ פזורי ישראל ועל כן יאמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר אני השם היודע בקבוץ הפזורים, ואחר כך אמר אני אמית ואחיה רמז לתחיית המתים הסמוך לגאולה, ואחר אמר חי אנכי לעולם לרמוז אל העוה"ב שלאחר התחיה,

« Voyez maintenant que Moi, Moi. » Le mot « ani » indique l’existant, comme « atah », et de même le mot « hou » indique aussi l’existant, c’est-à-dire qu’Il existe à jamais, et voici que les deux sont des noms, selon l’expression (Soucca, chapitre 4) « Ani vaHou, sauve-nous » ; et je t’ai déjà expliqué dans la section Vayehi Beshalaḥ (Exode 15,2), dans le verset « Celui-ci est mon Dieu, je Le glorifierai », que l’action de ces noms est pour l’amour et pour rassembler les dispersés, et Moché a voulu sceller ce cantique par la promesse de la délivrance future, dans le rassemblement des dispersés d’Israël, et c’est pourquoi il dit « voyez maintenant que Moi, Moi, Je suis Lui », c’est-à-dire : Moi, le Nom qui sait rassembler les dispersés ; et ensuite il dit « Je fais mourir et Je fais vivre », faisant allusion à la résurrection des morts, qui est voisine de la délivrance ; et ensuite il dit « Je vis éternellement », pour faire allusion au monde à venir qui suit la résurrection,

שהרי בני התחיה יחיו לעוה"ב ולא ימותו, וכמו שאמרו רז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, אלא יהיו נעתקים מן העוה"ז של תחיה אל העוה"ב בגוף ובנפש, ועל העוה"ב של אחר התחיה אומרים רז"ל תמיד מזומן הוא לחיי העוה"ב, והוא רב טוב הצפון, תכלית השכר והעונג לבית ישראל, ועליו אמר הנביא ע"ה (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך, ואמר כן לרוב העלמתו, ומזה נכתב לעלם חסר וא"ו בפסוק (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעלם, שדרשו בו רז"ל לעלם כתיב.

car ceux qui auront été ressuscités vivront dans le monde à venir et ne mourront pas, et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : les morts que le Saint, béni soit-Il, est destiné à ressusciter ne retournent plus à leur poussière, mais seront transférés de ce monde-ci de la résurrection au monde à venir, en corps et en âme ; et sur le monde à venir qui est après la résurrection, nos Sages, de mémoire bénie, disent toujours « destiné à la vie du monde à venir » ; et c’est le grand bien caché, le terme de la récompense et du délice pour la maison d’Israël, et sur lui a dit le prophète, que la paix soit sur lui (Isaïe 64,3) « œil n’a vu, ô Dieu, hors Toi » ; et il l’a dit en raison de son caractère profondément caché, et de là « le-‘olam » est écrit défectif d’un vav dans le verset (Exode 3,15) « tel est mon nom pour toujours », sur lequel nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « le-‘alem » (« cacher ») est écrit.

ולפי שעד כאן דברי משה שמתוכח עם ישראל ומודיעם העתידות בא הכתוב עתה לדבר בלשון הקב"ה ולבשר אותם בעצמו בהבטחת הגאולה בקבוץ פזורי ישראל, ובענין תחיית המתים ובעולם הבא, ואז ירנינו אותן האומות.

Et parce que jusqu’ici ce sont les paroles de Moché qui reprend Israël et leur fait connaître les choses à venir, l’Écriture vient maintenant parler en langage du Saint, béni soit-Il, et leur annoncer Lui-même la promesse de la délivrance, dans le rassemblement des dispersés d’Israël, et à propos de la résurrection des morts et du monde à venir, et alors ces nations pousseront des cris de joie.

כי אשא אל שמים ידי. הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהילים י׳:י״ב) קומה ה' אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו׳:ו׳) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיהו ל׳:י״ח) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם.

« Car Je lève Ma main vers les cieux. » Cette promesse de délivrance future est par serment, car quiconque jure lève sa main et touche l’objet par lequel il jure, et c’est à la manière de ce qui est écrit chez Daniel à propos de la promesse de cette délivrance (Daniel 12,7) « et il leva sa droite et sa gauche vers les cieux et jura par Celui qui vit éternellement, etc. » ; et ainsi dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 10,12) « lève-Toi, Éternel, ô Dieu, lève Ta main » ; et ainsi nous trouvons que la promesse de la délivrance d’Égypte fut par serment, car là il est écrit (Exode 6,6) « que J’ai levé Ma main », et il est écrit (ibid.) « c’est pourquoi dis aux fils d’Israël : Je suis l’Éternel », et « c’est pourquoi » est une expression de serment, comme (1 Samuel 3,14) « c’est pourquoi J’ai juré à la maison d’Éli » ; et de même il est écrit pour la délivrance future (Isaïe 30,18) « et c’est pourquoi l’Éternel attendra pour vous faire grâce, et c’est pourquoi Il s’élèvera pour avoir pitié de vous ».

וכתב הרמב"ן ז"ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ"ל ז"ל.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : « car Je lève Ma main vers les cieux » selon la voie de la vérité : parce qu’au temps de l’exil Il a jeté du ciel à la terre la Beauté d’Israël, il dit qu’Il la lèvera maintenant en temps de faveur vers les cieux d’en haut, et c’est la grande main qui combat pour Israël ; et tel est le sens de « et J’ai dit : Je vis éternellement », car Je fais vivre Ma main forte quand J’aiguise l’éclair de Mon épée et l’appuie pour saisir le jugement d’Israël et rendre la vengeance à Mes adversaires, car alors le Nom sera entier et le Trône entier, et l’intelligent comprendra. Fin de ses paroles, de mémoire bénie.

אם שנותי. עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ופירוש אם אשנן אשיב נקם, ואינו לשון מסופק כי אם הבטחה ולשון ודאי. ושעור הכתוב שאשנן חרבי בשמים למעלה, ותאחז במשפט ידי למטה, והוא דברי הנביא (שם לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד.

« Si J’ai aiguisé. » Un passé à la place d’un futur, à la manière des prophéties, et l’explication est : si J’aiguise, Je rendrai la vengeance ; et ce n’est pas une expression de doute mais une promesse et une expression de certitude. Et la portée du verset est que J’aiguiserai Mon épée aux cieux, en haut, et Ma main saisira le jugement en bas ; et ce sont les paroles du prophète (ibid. 34) « car Mon épée s’est enivrée dans les cieux, voici qu’elle descend sur Édom ».

ובמדרש אם שנותי ברק חרבי, אמר הקב"ה אם אשנן אני את חרבי ברק חרבי אני מחריב עולם, ומה אעשה, ותאחז במשפט ידי, עד כאן. וכבר ידעת כי חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו (שם סו) ובחרבו את כל בשר, (תהילים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי, וכיוצא בהם, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב י״ט:כ״ט) גורו לכם מפני חרב, באורו אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב של מעלה, כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה.

Et dans le Midrash « si J’ai aiguisé l’éclair de Mon épée » : le Saint, béni soit-Il, dit : si J’aiguise Moi-même Mon épée, l’éclair de Mon épée, Je détruis le monde, et que ferai-Je ? « Et Ma main saisit le jugement ». Jusqu’ici. Et tu sais déjà que l’épée du Saint, béni soit-Il, mentionnée en tout lieu, est Son attribut de rigueur : (ibid. 66) « et par Son épée contre toute chair », (Psaumes 22,21) « délivre mon âme de l’épée », et semblables ; et il convient à l’homme d’en avoir peur et de reculer devant elle, et un verset entier s’écrie (Job 19,29) « craignez pour vous l’épée » ; son explication : vous, hommes, avez à redouter l’épée d’en haut, car les fautes causent la colère et l’épée en bas, et c’est pourquoi vous devez savoir qu’il y a un jugement et que le monde n’est pas hasard.

וכבר כתבתי בפסוק (בראשית ג׳:כ״ד) להט החרב, ובפסוק (דברים ז׳:כ״ד) לא יתיצב איש, כי חרבו הקשה של הקב"ה יש לו י"ו פנים, ומה שהזכיר כאן חרבי וסמוך לו מיד ותאחז לרמוז חרב י"ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד (תהילים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י"ו פיות, וזה מבואר.

Et j’ai déjà écrit sur le verset (Genèse 3,24) « la flamme de l’épée » et sur le verset (Deutéronome 7,24) « nul ne tiendra devant toi » que l’épée dure du Saint, béni soit-Il, a seize faces ; et le fait qu’il a mentionné ici « Mon épée » et aussitôt après « saisit » fait allusion à l’épée de seize ; et les méchants sont jugés par elle et les justes en ont peur, mais elle est livrée entre leurs mains, et c’est ce que tu trouves dans le chant nouveau pour l’avenir (Psaumes 149,6) « les louanges de Dieu dans leur gorge et une épée à deux tranchants dans leur main » ; lis-le : « seize bouches » ; et cela est clair.

והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל, הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם.

Et voici que ce cantique est une grande consolation et une promesse explicite au sujet de la délivrance, de la perte des adorateurs d’idoles, de la vengeance d’Israël sur ses ennemis et de l’expiation d’Israël de ses fautes. Et peut-être est-ce pour cela que vint le signe des pauses de nos maîtres, de mémoire bénie, « ha-ziv lakh », de l’institution d’Ezra le scribe, le cohen, le prophète, qui vit par l’esprit saint que son institution dans la lecture du rouleau de la Torah en public serait une institution durable dans chaque génération, qui ne serait annulée à aucun moment, et il institua ce signe dans les pauses de cette section reçue chez nous pour expliquer que reviendront la splendeur, l’éclat, l’honneur et la beauté à Israël comme au commencement, et « les fils reviendront à leur frontière ».

אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל, והקב"ה קראם צריו, ולמעלה הזכיר פן ינכרו צרימו ולישראל יחזור הכנוי, ולמדך הכתוב כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה.

« Je rendrai la vengeance à Mes adversaires. » C’est-à-dire : Je leur rendrai la pareille comme ils ont fait à Israël ; et le Saint, béni soit-Il, les a appelés Ses adversaires, alors que plus haut il a mentionné « de peur que leurs adversaires ne se méprennent », et le suffixe possessif renvoie à Israël ; et l’Écriture t’enseigne que les adversaires d’Israël sont les adversaires du Saint, béni soit-Il.

וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים (שמות ט״ו:ז׳) תהרוס קמיך, והיה ראוי לומר קמינו, אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם צפוניך על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה, כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל רק היא צפונה אצלו ותחת ידו, או קראם צפונים על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון.

Et ainsi tu trouves dans l’exil d’Égypte, dans le Cantique de la mer (Exode 15,7) « Tu renverses ceux qui se lèvent contre Toi », et il aurait fallu dire « ceux qui se lèvent contre nous », mais l’Écriture indique que ceux qui se lèvent contre nous sont comme se levant contre Lui, qu’Il soit exalté, et c’est ce qu’a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 83,3-4) « car voici que Tes ennemis grondent, et ceux qui Te haïssent lèvent la tête ; contre Ton peuple ils complotent en secret et se concertent contre Tes protégés » ; il a appelé les nations Ses ennemis et ceux qui Le haïssent, béni soit-Il, quand elles complotent en secret et se concertent contre Israël, qu’il a appelé « tsefunekha » parce qu’ils sont cachés auprès de Lui et sous Sa main, selon (Exode 19,5) « et vous serez pour Moi un trésor », car sur le trésor le roi ne nomme ni préposé ni gouverneur, mais il est caché auprès de lui et sous sa main ; ou bien il les a appelés « tsefunim » parce qu’ils sont seuls héritiers du jardin d’Éden et du grand bien caché.

הרנינו גוים עמו. כי האומות ישבחו לישראל ויפצחו עליהם רנה כאשר החזיקו באמונתם הטובה ולא סרו מהדרך בזמן הגלות. או יהיה הרנינו מלשון הכרזה שיכריזו האומות עליהם בכל מקום שהן, כלשון (מלכים א כב) ויעבור הרנה.

« Nations, réjouissez-vous avec Son peuple. » Car les nations loueront Israël et éclateront à leur sujet en cris de joie, parce qu’ils sont restés attachés à leur foi juste et ne se sont pas écartés du chemin au temps de l’exil. Ou bien « harninou » sera de l’expression de proclamation, que les nations proclameront à leur sujet partout où elles sont, selon l’expression (1 Rois 22) « et la proclamation passa ».

כי דם עבדיו יקום. התנבא משה בכאן על הצרות והמקרים העתידים לעבור עלינו בגלותנו זה בשפיכות דמם של ישראל שיהרגום האומות, ובאבוד ממונם בגזל ובחמס שיעשו להן, וכענין שכתוב בזרעו של עשו (עובדיה) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם, ועל זה אמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

« Car Il vengera le sang de Ses serviteurs. » Moché prophétisa ici sur les détresses et les événements destinés à passer sur nous dans notre exil que voici : dans l’effusion du sang d’Israël, que les nations tueront, et dans la perte de leur argent par la spoliation et la violence qu’elles leur feront, et comme il est écrit au sujet de la descendance d’Ésaü (Abdias) « à cause de la violence faite à ton frère Jacob, la honte te couvrira et tu seras retranché pour toujours » ; et sur cela il a dit « car Il vengera le sang de Ses serviteurs et rendra la vengeance à Ses adversaires ».

וכפר אדמתו עמו. פירוש אדמתו ועמו. ובמדרש וכפר אדמתו על עמו. ובסוף כתובות דרשו רז"ל וכפר אדמתו עמו, כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתיב התם (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי. וזה היה מסוד יצירת האדם שבראו יתברך ממקום כפרתו, שכן כתיב בו (בראשית ב׳:ז׳) עפר מן האדמה, וזהו מעלת הארץ שהיא פלטין של מלך ונקראת ארץ ה' ונחלת ה', וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב תוצאות ואהלי רשע, ובלשון רז"ל ארץ העמים, והנה היא טמאה ומטמאת מצד עפרה ואוירה, וכן אמרו בפרק קמא דגטין, ארץ העמים גזרו בה טומאה על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (דברים ל״א:ט״ז) אלהי נכר הארץ.

« Et Il expiera pour Sa terre, Son peuple. » L’explication : Sa terre et Son peuple. Et dans le Midrash : « Sa terre fera expiation pour Son peuple ». Et à la fin de Ketoubot nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué « et Il expiera Sa terre, Son peuple » : quiconque est enterré en terre d’Israël est comme enterré sous l’autel ; il est écrit ici « et Il expiera Sa terre (admato) » et il est écrit là (Exode 20,21) « un autel de terre (adama) tu Me feras ». Et cela fut du secret de la formation de l’homme, que le Saint, béni soit-Il, créa du lieu de son expiation, car il est écrit à son sujet (Genèse 2,7) « poussière du sol (adama) » ; et telle est la supériorité du pays, qui est le palais du Roi et est appelé pays de l’Éternel et héritage de l’Éternel, et tout ce qui est en dehors est appelé dans la langue de l’Écriture « totsa’ot » et « tentes du méchant », et dans la langue de nos Sages, de mémoire bénie, « pays des nations » ; et voici qu’il est impur et rend impur du côté de sa poussière et de son air, et ainsi ont-ils dit dans le premier chapitre de Guittin : sur le pays des nations ils décrétèrent l’impureté pour sa terre et pour son air, mais la Syrie, ils décrétèrent pour sa terre, pour son air ils ne décrétèrent pas ; et j’ai déjà mentionné cela sur le verset (Deutéronome 31,16) « les dieux étrangers du pays ».

וכפר אדמתו עמו. כלומר שתהיה הארץ מטוהרת מחללי האויבים, ולשון וכפר כמו וטהר, וכן כתיב (יחזקאל מג) וחטאת אותו וכפרתהו, וכתיב ביחזקאל (שם לט) וטהרו הארץ, ואמר זה על ישראל שהם יטהרו את הארץ בסוף המלחמות. ואמר ואין אלהים עמדי, כלומר אני אחד ואין אחר עמי, ואמר זה כנגד מה שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם, בלשון רבים, ולכך הוצרך לומר כי הוא יתברך אחד ואין אחר עמו.

« Et Il expiera pour Sa terre, Son peuple. » C’est-à-dire que le pays sera purifié des cadavres des ennemis, et l’expression « vekhipper » est comme « vetaher », et ainsi il est écrit (Ézéchiel 43) « et tu le purifieras du péché et l’expieras », et il est écrit en Ézéchiel (ibid. 39) « et ils purifieront le pays » ; et il a dit cela d’Israël, qu’ils purifieront le pays à la fin des guerres. Et il a dit « et il n’y a pas de dieux avec Moi », c’est-à-dire : Je suis un et il n’y a pas d’autre avec Moi ; et il a dit cela face à ce que dirent les ennemis, « qu’ils se lèvent et vous aident », au pluriel, et c’est pourquoi il a dû dire que Lui, béni soit-Il, est un et qu’il n’y a pas d’autre avec Lui.

וממה שאמר אני אמית ואחיה אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם, מכאן דרשו רז"ל ענין תחיית המתים, וכן אמרו מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה ותחיה באחד, והוא כענין שכתוב (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והכונה לרז"ל שאמרו מה מחיצה ורפואה באחד לפי שלא אמר הכתוב אמחץ ואני ארפא שהיה במשמע אמחץ לראובן וארפא לשמעון ומתוך ששנה ואמר מחצתי ירצה לומר אותו בעצמו שאמית אני אחייהו.

Et de ce qu’il a dit « Je fais mourir et Je fais vivre » : c’est Moi qui ai fait mourir Israël et c’est Moi qui les ferai vivre ; de là nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré le sujet de la résurrection des morts, et ainsi ont-ils dit : de même que blessure et guérison concernent le même individu, ainsi mort et vie concernent le même individu ; et c’est comme ce qui est écrit (1 Samuel 2) « l’Éternel fait mourir et fait vivre, fait descendre au Cheol et en fait remonter ». Et l’intention de nos Sages, de mémoire bénie, qui ont dit « de même que blessure et guérison concernent le même individu », est que l’Écriture n’a pas dit « Je blesse et Je guéris », car on aurait compris : Je blesse Reouven et Je guéris Shim‘on ; mais puisqu’il a répété et dit « J’ai blessé », cela veut dire : celui-là même que Je fais mourir, Je le ferai vivre.

ודע כי רבים יתמהו וישאלו למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש כיון שהוא עקר גדול ופנה גדולה בתורה, וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עקר גדול לרמז מועט, ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה, כי כן תמצא במעשה בראשית שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים, וכן תמצא בדוד ע"ה שאחז הדרך הזה ודבר מן האור בקצרה, הוא שאמר (תהילים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה.

Et sache que beaucoup s’étonnent et demandent pourquoi le sujet de la résurrection des morts n’est pas mentionné explicitement dans la Torah, puisque c’est un grand fondement et une grande pierre angulaire de la Torah, alors que l’Écriture s’étend sur nombre de sections de la Torah et les répète sans que cela soit si nécessaire ; et s’il en est ainsi, pourquoi l’Écriture est-elle brève sur ce sujet et livre-t-elle un si grand fondement à une petite allusion ? Et la réponse à la chose est ce que je t’ai écrit plusieurs fois : que la voie de la Torah est d’abréger dans les sujets cachés, et plus une chose est cachée, plus l’Écriture y est brève, et il n’y est parlé que par allusion et brièvement ; car ainsi tu trouves dans l’œuvre de la création qu’elle a abrégé sur la lumière première et s’est étendue au troisième jour sur la création des arbres et des plantes ; et ainsi tu trouves chez David, que la paix soit sur lui, qui a suivi cette voie et a parlé brièvement de la lumière, c’est ce qu’il a dit (Psaumes 104,2) « Il s’enveloppe de lumière comme d’un vêtement ».

וקצר גם כן במים העליונים והאריך במים התחתונים, קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) המקרה במים עליותיו, כי עליותיו שהם העולמות שברא קרה אותן בתוך המים, והאריך במים התחתונים, הוא שאמר (שם) תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים מן גערתך ינוסון וגו' יעלו הרים וגו' גבול שמת בל יעבורון וגו' המשלח מעינים בנחלים וגו'.

Et il a abrégé aussi sur les eaux supérieures et s’est étendu sur les eaux inférieures : il a abrégé sur les eaux supérieures, c’est ce qu’il a dit (ibid.) « Il construit dans les eaux Ses chambres hautes », car Ses chambres hautes, qui sont les mondes qu’Il a créés, Il les a charpentées au milieu des eaux ; et il s’est étendu sur les eaux inférieures, c’est ce qu’il a dit (ibid.) « l’abîme, comme un vêtement Tu l’avais couverte ; les eaux se tenaient sur les montagnes ; à Ta menace elles s’enfuirent, etc. Les montagnes montèrent, etc. Tu as posé une limite qu’elles ne franchiront pas, etc. Il envoie des sources dans les torrents, etc. ».

זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב כדי לקבוע בלב אמתת נבואתו של משה ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים ולכך קצר בהם מתוך העלמתן, זה טעם העלמת ענין תחיית המתים. גם ענין העוה"ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון, ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים, וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק, יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו.

Ceci encore, et une autre chose : que toutes les promesses de la Torah dites par Moché ne sont que des promesses corporelles dont les hommes peuvent témoigner à bref délai, afin de fixer dans le cœur la vérité de la prophétie de Moché, et par ces promesses corporelles se vérifieront chez eux les sujets intellectuels cachés, et c’est pourquoi il a été bref à leur sujet à cause de leur caractère caché ; telle est la raison de l’occultation du sujet de la résurrection des morts. De même, le sujet du monde à venir, qui n’est pas mentionné explicitement dans la Torah, est dû à son caractère caché, car la Torah a été donnée à la foule, et l’esprit de la foule ne contiendrait pas les sujets intellectuels, et c’est pourquoi la Torah les livre à une petite et subtile allusion, que la foule passe sans la voir et que l’individu intelligent perçoit.

ואם תשכיל במלת סתר"ה רא"ו עת"ה כ"י, תמצא בו השם המיוחד רשום למפרע, ובא לרמוז על מדת הדין המתוחה על האומות בזמן הגאולה, והוא שהזכיר מיד ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי, ואמר אשכיר חצי מדם וחרבי וגו'.

Et si tu étudies les mots « sitra ra’ou ‘ata ki », tu y trouveras le Nom unique inscrit à rebours ; et cela vient faire allusion à l’attribut de rigueur étendu sur les nations au temps de la délivrance, et c’est ce qu’il a mentionné aussitôt : « et Ma main saisit le jugement, Je rendrai la vengeance à Mes adversaires », et il dit : « J’enivrerai Mes flèches de sang, et Mon épée, etc. ».

ותמצא בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שמונה עשר שמות בין בסדר בראשי תיבות ובסופן בין למפרע בראשי תיבות ובסופן. ומפני שזה הוא אחרון לכלן ראיתי לסדר כלן בכאן ולהעיר אותך עליהם, כי השמונה הם כסדר ארבעה בראשי תיבות וארבעה בסופי תיבות, ואלו הן (בראשית ב׳:א׳) יום הששי ויכלו השמים, (שם לח) יהודה הוציאוה ותשרף היא, (שמות ד׳:י״ד) ידבר הוא וגם הנה (דברים י״א:ב׳-ג׳) ידו החזקה וזרועו הנטויה, (בראשית י״ט:י״ג) את פני יהוה וישלחנו יהוה, (שמות ג׳:י״ג) לי מה שמו מה (דברים כ״ד:ה׳) נקי יהיה לביתו שנה , (שם ל) מי יעלה לנו השמימה .

Et tu trouves dans la Torah, de Bereshit jusqu’à « aux yeux de tout Israël », dix-huit noms, tant dans l’ordre, en initiales et en finales, qu’à rebours, en initiales et en finales. Et puisque celui-ci est le dernier de tous, j’ai vu bon de les ordonner tous ici et de te les signaler ; car les huit sont dans l’ordre, quatre en initiales de mots et quatre en finales de mots, et les voici : (Genèse 2,1) « le jour, le sixième ; furent achevés les cieux », (ibid. 38) « Juda : faites-la sortir et qu’elle soit brûlée ; elle… », (Exode 4,14) « il parlera, lui ; et aussi, voici », (Deutéronome 11,2-3) « Sa main forte et Son bras étendu », (Genèse 19,13) « devant l’Éternel, et l’Éternel nous a envoyés », (Exode 3,13) « à moi : quel est Son nom ? Que… », (Deutéronome 24,5) « exempt il sera pour sa maison, une année », (ibid. 30) « qui montera pour nous aux cieux ? ».

והעשרה הם למפרע, ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין, ואלו הן (בראשית י״א:ט׳) הארץ ומשם הפיצם יהוה, כי נמתחה עליהם מדת הדין לפי שחטאו בקצוץ נטיעות, וכן (שם מד) ה מה וחמוריהם הם יצאו, כי נמתחה עליהם בחטא המכירה, וכן (שמות ד׳:ט״ז) העם והיה הוא יהיה, כי נמתחה על משה על הסרוב, וכן כתיב (שם) ויחר אף ה' במשה, וכן (שם) ארצה וישליכהו ארצה ויהי , כי אות המטה שנהפך לנחש היה בהפוך אותיות השם הגדול, וכן (שם טז) יהוה ונחנו מה כי , כי נמתחה כנגדם על שאלת הבשר,

Et les dix sont à rebours, et partout où le Nom unique est mentionné à rebours, c’est l’attribut de rigueur, et les voici : (Genèse 11,9) « la terre ; et de là l’Éternel les dispersa », car l’attribut de rigueur fut étendu sur eux parce qu’ils avaient fauté en coupant les plantations ; et de même (ibid. 44) « … et leurs ânes ; ils sortirent », car elle fut étendue sur eux par la faute de la vente ; et de même (Exode 4,16) « le peuple ; et il sera, lui, il sera », car elle fut étendue sur Moché à cause du refus, et ainsi il est écrit (ibid.) « et la colère de l’Éternel s’enflamma contre Moché » ; et de même (ibid.) « à terre ; il le jeta à terre et il devint », car le signe du bâton qui devint serpent fut par inversion des lettres du Grand Nom ; et de même (ibid. 16) « l’Éternel ; et nous, que sommes-nous, pour que… », car elle fut étendue contre eux pour la demande de viande,

וכן התחיל הכתוב במדת הדין (שם) ובקר וראיתם את כבוד ה', וכן (שם כו) ה אחד ולירכתי המשכן ימה, כי השכינה שהיא מדת הדין היה במערב, וכן (במדבר א׳:נ״א) הלוים ובחנות המשכן יקימו, (שם) הלוים והזר הקרב יומת, נמתחה כנגדם שהיה הארון מכלה בהם, וכן (שם ה) היא וביד הכהן יהיו, נמתחה כנגד הסוטה אם נטמאה, וכן (שם יד) שמה וזרעו יורישנה והעמלקי , נמתחו כנגד ישראל בעון מרגלים והוצרכו לחזור לאחור דרך ים סוף, והוא שאמר (שם) כי על כן שבתם מאחרי ה', וכן בכאן סתרה ראו עתה כי ,

et ainsi l’Écriture a commencé avec l’attribut de rigueur (ibid.) « et au matin vous verrez la gloire de l’Éternel » ; et de même (ibid. 26) « … un ; et pour l’arrière du Tabernacle, vers l’ouest », car la Présence, qui est l’attribut de rigueur, était à l’ouest ; et de même (Nombres 1,51) « les Lévites ; et lorsque le Tabernacle campera, ils le dresseront », (ibid.) « les Lévites ; et l’étranger qui s’approche sera mis à mort » : elle fut étendue contre eux, car l’arche les détruisait ; et de même (ibid. 5) « elle ; et dans la main du prêtre seront… » : elle fut étendue contre la femme soupçonnée d’adultère si elle s’était rendue impure ; et de même (ibid. 14) « là-bas ; et sa descendance en héritera ; et l’Amalécite… » : elles furent étendues contre Israël pour la faute des explorateurs, et ils durent retourner en arrière par la route de la mer des Roseaux, et c’est ce qu’il a dit (ibid.) « car pour cela vous vous êtes détournés de derrière l’Éternel » ; et de même ici : « une protection ; voyez maintenant que… »,

על שם שעתיד שתמתח מדת הדין כנגד האומות, והוא שהזכיר מיד אשכיר חצי מדם. השמונה שהם כסדר ויש בהם רמז למדת הרחמים והעשר שהם למפרע כלן מורים על מדת הדין, והנה הם בין כולן י"ח, והסימן בהם ח"י ה', וזה מבואר.

à cause de ce qui est destiné : l’attribut de rigueur sera étendu contre les nations, et c’est ce qu’il a mentionné aussitôt : « J’enivrerai Mes flèches de sang ». Les huit qui sont dans l’ordre contiennent une allusion à l’attribut de miséricorde, et les dix qui sont à rebours indiquent tous l’attribut de rigueur ; et voici qu’ils sont en tout dix-huit, et le signe en est « vivant est l’Éternel », et cela est clair.

הוא והושע בן נון. הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ"כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.

« Lui et Hoshéa fils de Noun. » L’Écriture le mentionne maintenant sous le nom qu’il avait au début, car il est dit (Nombres 13) « et Moché appela Hoshéa fils de Noun », pour t’enseigner que, bien qu’il ait été nommé à la place de Moché, il ne s’est pas enorgueilli du tout, mais s’abaissait comme au début, et c’est pourquoi l’Écriture l’appelle maintenant de ce nom même par lequel il était appelé au début, pour indiquer sa grandeur.

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם. אין זה לשון עדות אלא לשון התראה, כלשון (שמות י״ט:כ״א) רד העד בעם, וכן (שם) כי אתה העדות בנו. ויזהיר משה בכאן שישים האדם כל מחשבתו בתורה, וזהו שאמר לבבכם ולא אמר שימו לבבם כדי שיעבדו להקב"ה בשני יצרים, ביצר טוב וביצר רע, וכן דרשו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

« Appliquez votre cœur à toutes les paroles que j’atteste contre vous. » Ce n’est pas un langage de témoignage mais un langage d’avertissement, comme (Exode 19,21) « descends, avertis le peuple », et de même (ibid.) « car tu nous as avertis ». Et Moché avertit ici que l’homme doit mettre toute sa pensée dans la Torah, et c’est ce qu’il a dit « levavkhem » (votre cœur) et n’a pas dit « levavam », afin qu’ils servent le Saint, béni soit-Il, avec les deux penchants, avec le bon penchant et avec le mauvais penchant, et ainsi ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : J’ai créé le mauvais penchant, J’ai créé pour lui la Torah comme épice.

כי לא דבר רק הוא מכם. ע"ד הפשט לא צוה הקב"ה דבר בתורה לבטלה. ויתכן לפרש כי הוא דבק עם כי הוא חייכם, יאמר מה שאני מצוה אתכם לא דבר רק הוא, ואפילו אותו דבר שתחשבו בו שהוא רק, הוא חייכם, או בעוה"ז או בעוה"ב.

« Car ce n’est pas une parole sans valeur pour vous. » Selon le sens simple, le Saint, béni soit-Il, n’a rien ordonné de vain dans la Torah. Et on peut expliquer qu’il est attaché à « car c’est votre vie » : il dit : ce que Je vous ordonne n’est pas une chose vide, et même ce que vous pensez être sans valeur, elle est votre vie, dans ce monde ou dans le monde à venir.

ובמדרש כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, כלומר שאם לא נודע לכם טעם הדבר אין החסרון אלא מצד השכל שבכם שלא הגעתם לאותה מדרגה שתבינהו.

Et dans le Midrash « car ce n’est pas une parole vide de votre part » : et si elle est vide, c’est de votre part ; c’est-à-dire que si la raison de la chose ne vous est pas connue, le défaut ne vient que de l’intelligence qui est en vous, parce que vous n’êtes pas parvenus à ce degré où vous la comprendriez.

אל הר העברים הזה הר נבו. נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים, וכבר הזכרתי זה בסדר (במדבר יג) זאת חקת התורה.

« Vers cette montagne des Avarim, le mont Nebo. » Elle est appelée mont des Avarim parce que cette montagne était ouverte sur deux côtés, vers la route de Qadesh et vers la montagne de Hor (Hor ha-Har), où se trouvent les tombes des frères ; et j’ai déjà mentionné cela dans la section (Nombres 13) Zot ḥouqat hatorah.

אשר על פני ירחו. מצינו בתורה ירחו בציר"י בלא יו"ד, וביהושע כתיב יריחו ביו"ד. ויתכן לומר בטעם הדבר כי מלת ירחו בציר"י הוא מלשון ירח, והוא מלה כוללת התפארת והכבוד, כי משה השיג הירח עם הוא"ו, אבל ביהושע שנבואתו מן היו"ד כשאר הנביאים כולן הזכיר יריחו ביו"ד לבאר כי הגיע לו ריח ומשך מן היו"ד המושכת מן הוי"ו, וזה מבואר.

« Qui est en face de Jéricho. » Nous trouvons dans la Torah « Yerèḥo » avec tséré, sans yod, et dans Josué il est écrit « Yeriḥo » avec yod. On peut dire, quant à la raison de la chose, que le mot « Yerèḥo » avec tséré vient de « yeraḥ » (lune), et c’est un mot qui inclut la Beauté et la Gloire, car Moché atteignit la lune avec le vav ; mais en Josué, dont la prophétie vient du yod comme celle de tous les autres prophètes, il a mentionné « Yeriḥo » avec yod pour expliquer qu’un parfum et une influence lui sont parvenus du yod, lequel reçoit son influence du vav, et cela est clair.

ומות בהר. פירש החכם רבי אברהם ז"ל לשון ומות שיתקן עצמו בכך, כי הוא קבר את עצמו. ויתכן לפרש ענין ומות שאני גוזר עליך שתמות מיד, כי המיתה איננה ביד האדם, ולכך לא תמצא בסוד לשון הקדש מלה בלשון צווי בדבר שאין יכולת ביד האדם לעשותו מיד, כגון השינה והמיתה, כי המדבר עם חברו אין לו לומר לו ישן ולא מות, שהרי אי אפשר לו לישן ולא למות מיד, וכשהזכיר בכאן ומות דבר ה' הוא והוא יתעלה הגוזר ולו השלטון והיכולת.

« Et meurs sur la montagne. » Le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a expliqué l’expression « oumot » : qu’il s’y prépare lui-même, car lui-même s’ensevelit. Et on peut expliquer le sens de « oumot » : que Je décrète sur toi que tu mourras aussitôt, car la mort n’est pas dans la main de l’homme, et c’est pourquoi tu ne trouveras, dans le secret de la langue sainte, aucun mot à l’impératif pour une chose qu’il n’est pas au pouvoir de l’homme de faire aussitôt, comme le sommeil et la mort, car celui qui parle à son prochain n’a pas à lui dire « dors » ni « meurs », puisqu’il lui est impossible de dormir ni de mourir aussitôt ; et lorsqu’il a mentionné ici « oumot », c’est la parole de l’Éternel, et c’est Lui, qu’Il soit exalté, qui décrète, et à Lui appartiennent la domination et le pouvoir.

על אשר מעלתם בי וגו' על אשר לא קדשתם אותי. חטאו של משה בענין הצור מבואר הוא ממה שהזכיר במקום אחר (במדבר כ׳:כ״ד) על אשר מריתם את פי, ויזכיר בכאן מעלתם כי לא קדשתם אותי, שהוא מלשון אות, ולכך הוא מלא בוי"ו, לית כותיה בחומשי התורה, וכבר הזכרתי סוד הדבר במקומו.

« Parce que vous avez été infidèles envers Moi, etc., parce que vous ne M’avez pas sanctifié. » La faute de Moché dans l’affaire du rocher est claire d’après ce qu’il a mentionné ailleurs (Nombres 20,24) « parce que vous avez été rebelles à Ma parole », et il mentionne ici « vous avez été infidèles », car le mot « oti » (« Moi »), dans « vous ne M’avez pas sanctifié », se rattache au mot « ot » (signe) ; c’est pourquoi il s’écrit ici avec un vav ; il n’y a pas son pareil dans les Houmashim de la Torah, et j’ai déjà mentionné le secret de la chose à sa place.

כי מנגד תראה את הארץ. לא אמר את ארץ כנען כמו שהזכיר למעלה וראה את ארץ כנען, כי מלת הארץ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכן מלת תראה כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען.

« Car de loin tu verras le pays. » Il n’a pas dit « le pays de Canaan », comme il l’avait mentionné plus haut « et vois le pays de Canaan », car le mot « ha’arets » inclut la terre d’Israël, la terre des vivants, la Jérusalem d’en bas et la Jérusalem d’en haut, et de même le mot « tire’eh » inclut la vision par le sens de l’œil et la vision par l’œil de l’intelligence, car Il lui montra par l’œil de l’intelligence le pays qui est « en face », c’est-à-dire qui correspond au pays de Canaan.

ועל כן נראה לי לפרש כי על כן הוצרך לחזור ולומר אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, ולא הספיק לו במה שאמר ושמה לא תבא, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל לא מארץ החיים, וכן בסדר פנחס הזכיר בו הכתוב שתי ראיות, שאמר (במדבר כ״ז:י״ב) וראה את הארץ וחזר ואמר וראיתה אותה, כלומר מצויירת למעלה, ושם הזכרתי. והארץ הזאת היא מעלת הצדיקים, שכן אמר דוד ע"ה (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן אמר חזקיה (ישעיהו ל״ח:י״א) אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים.

Et c’est pourquoi il me semble qu’il lui fallut répéter et dire « vers le pays que Je donne aux fils d’Israël », et il ne lui suffisait pas de ce qu’il avait dit « et là tu n’entreras pas », pour indiquer qu’Il ne lui avait interdit l’accès qu’à la terre d’Israël, et non à la terre des vivants ; et ainsi dans la section Pinḥas l’Écriture mentionna deux visions, car il est dit (Nombres 27,12) « et vois le pays », et il répéta et dit « et tu le verras », c’est-à-dire dessiné en haut, et j’y ai mentionné cela. Et ce pays est le degré des justes, car ainsi a dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 116,9) « je marcherai devant l’Éternel dans les pays des vivants », et ainsi a dit Ézéchias (Isaïe 38,11) « j’ai dit : je ne verrai pas Yah, Yah dans le pays des vivants ».

ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, הכונה על חיי הגוף בעוה"ז אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד ארצות החיים, המזומנים לכל ישראל, הוא שדרשו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן הוא אומר (שם נז) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי.

Et ce que nous disons à Roch Hachana et à Yom Kippour « souviens-Toi de nous pour la vie et inscris-nous dans le livre de la vie » : l’intention est la vie du corps dans ce monde-ci, où l’homme mérite la vie de l’âme, que David a appelée « pays des vivants », destinée à tout Israël ; et c’est ce qu’ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : tout Israël a part au monde à venir, car il est dit (Isaïe 60,21) « et ton peuple, tous justes, ils hériteront du pays pour toujours », et ainsi il dit (ibid. 57) « et celui qui se réfugie en Moi héritera le pays et possédera Ma montagne sainte ».