Ki Tavo

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג, ט)

« Honore l’Éternel de ta fortune et des prémices de tout ton revenu, et tes greniers seront remplis d’abondance et tes cuves déborderont de vin nouveau » (Proverbes 3,9)

שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן (משלי ג) על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים, אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו, ואין לו לחשוב שבסבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה (שם כח) נותן לרש אין מחסור, אך יש לו להאמין באמת כי ה' יתעלה יוסיף עליו, כי כן אמר (שם יא) יש מפזר ונוסף עוד, ועוד אמר (שם י) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות.

Salomon le roi, que la paix soit sur lui, nous avertit ici (Proverbes 3) sur l’attribut de la confiance, et vient faire savoir que l’homme honore de sa fortune le Saint, béni soit-Il, et que son œil ne soit pas mauvais à son égard, car il dispersera et donnera aux pauvres, mais qu’il ait confiance dans le Nom, béni soit-Il, car à cause de cette chose Il le bénira dans toute l’œuvre de ses mains, et il n’a pas à penser que par cette dispersion sa fortune diminuera, car ainsi a dit Salomon (ibid. 28) « celui qui donne au pauvre n’a pas de manque », mais il doit croire en vérité que l’Éternel, élevé soit-Il, lui ajoutera, car ainsi il a dit (ibid. 11) « tel disperse et s’accroît encore », et il a dit encore (ibid. 10) « les trésors de la méchanceté ne servent à rien, mais la tsedaka délivre de la mort ».

יאמר כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות, וזהו שאמרו ז"ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד. וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסר מממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות, ובפרט במצות הצדקה, כי הנותן צדקה לעני להקב"ה נותנה, וכן הנותן להקב"ה משלו הוא נותן לו, וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ה' מהונך.

Il dit que l’avantage de la fortune amassée par le vol et la violence ne sert à rien, et que la diminution qu’il fait pour la tsedaka lui servira car elle le délivrera de la mort, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « le sel de l’argent est la diminution (ḥaser) », et d’autres disent « la bonté (ḥessed) ». Et puisqu’il en est ainsi, il convient à l’homme de diminuer de son argent pour toute chose de commandement et pour acquérir les vertus, et en particulier pour le commandement de la tsedaka, car celui qui donne la tsedaka au pauvre la donne au Saint, béni soit-Il, et celui qui donne au Saint, béni soit-Il, Lui donne ce qui Lui appartient, et ainsi a dit David, que la paix soit sur lui (1 Chroniques 29,14) « car de Toi vient tout, et de Ta main nous T’avons donné », et c’est pourquoi Salomon a dit ici « honore l’Éternel de ta fortune ».

ולשון הון כולל כל מיני הספוק שאוצרים באוצרות, והוא מלשון (תהילים קי״ט:י״ד) כעל כל הון, (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, כי לא תשבע האש מלשרוף כל זמן שתמצא גוף מקבל השרפה, או לפי המדרש על אשה של גיהנם, והכוונה שאין ליסורי הרשעים בגיהנם סוף ותכלית. ונראה ששני כתובים אלו ענינם נסיון, יזהיר שנכבד ה' מהוננו כדי שימלאו אסמינו שבע, ולכך סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו', אמר וימלאו כנגד כבד, ואמר ותירוש יקביך יפרוצו כנגד ומראשית כל תבואתך, וכן כתוב (דברים כ״ב:ט׳) ותבואת הכרם.

Et l’expression « hon » comprend toutes sortes de suffisance que l’on entrepose dans des entrepôts, et elle vient de (Psaumes 119,14) « comme sur toute fortune (hon) », (Proverbes 30,16) « et le feu ne dit pas : assez (hon) », car le feu ne se rassasie pas de brûler tant qu’il trouve un corps recevant la brûlure, ou bien, selon le Midrash, sur le feu de la Géhenne, et l’intention est que les souffrances des méchants dans la Géhenne n’ont ni fin ni terme. Et il paraît que ces deux versets ont pour sujet l’épreuve ; il avertit que nous honorions l’Éternel de notre fortune afin que nos greniers soient remplis d’abondance, et c’est pourquoi il a juxtaposé aussitôt « et tes greniers seront remplis d’abondance, etc. » ; il a dit « et ils seront remplis » correspondant à « honore », et il a dit « et tes cuves déborderont de vin nouveau » correspondant à « et des prémices de tout ton revenu », et de même il est écrit (Deutéronome 22,9) « et le revenu de la vigne ».

וכן כתוב בענין המעשר (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת. ואע"פ שהנסיון אסור מדין התורה שאין לומר אעשה מצוה פלונית כדי שאצליח בנכסים שכן אמר הכתוב (דברים ו) לא תנסו, כבר אמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר וגו', שהנסיון בו מותר. וכן בשני כתובים אלו שהם נסיון ולא תנאי, שלא אמר אם תכבד את ה' מהונך וימלאו וגו', הא למדת שהנסיון אע"פ שהוא אסור מדין התורה, בענין הצדקה והמעשר הוא מותר.

Et de même il est écrit à propos de la dîme (Malachie 3,10) « et mettez-Moi à l’épreuve en cela ». Et bien que l’épreuve soit interdite selon la loi de la Torah — on ne dit pas : je ferai tel commandement afin de réussir dans les biens — car l’Écriture a dit (Deutéronome 6) « vous ne mettrez pas à l’épreuve », nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà dit : sauf en cela, car il est dit (Malachie 3,10) « apportez toute la dîme, etc. », où l’épreuve est permise. Et de même dans ces deux versets, qui sont une épreuve et non une condition, car il n’a pas dit « si tu honores l’Éternel de ta fortune, alors seront remplis, etc. », tu as donc appris que l’épreuve, bien qu’elle soit interdite selon la loi de la Torah, en matière de tsedaka et de dîme est permise.

ובמדרש כבד את ה' מהונך ממה דהנייך, כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב ראוי לו לכבד בו את הש"י שינגן ויתפלל לפניו ונשמע קולו בבאו אל הקדש, ובלבד שיכוין בקולו לכבוד הש"י לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם, שאם עשה לכבוד הש"י עליו הכתוב אומר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמיעני את קולך, ואם לכבוד עצמו עליו הכתוב אומר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.

Et dans le Midrash « honore l’Éternel de ta fortune » : de ce qui t’a profité (mimma dehanayakh), c’est-à-dire de tout ce qui te profite et te donne un avantage sur les autres hommes, tu as à rendre grâce devant Lui et à donner de la gloire à Son Nom ; par exemple celui qui voit qu’il a une voix agréable, il lui convient d’honorer par elle le Nom, béni soit-Il, en chantant et priant devant Lui et que sa voix soit entendue quand il vient au sanctuaire, pourvu qu’il vise par sa voix l’honneur du Nom, béni soit-Il, et non son propre honneur, que les gens le louent ; car s’il a agi pour l’honneur du Nom, béni soit-Il, l’Écriture dit de lui (Cantique des Cantiques 2,14) « fais-moi entendre ta voix », et si c’est pour son propre honneur, l’Écriture dit de lui (Jérémie 12,8) « elle a élevé contre Moi sa voix, c’est pourquoi je l’ai haïe ».

וכן אם היה סופר ראוי לו שיכתוב ספרים לכבוד הש"י, ואם זכה לכתוב ספר תורה בידו הנה שכרו עד שמים יגיע, שכבר אמרו רז"ל כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. וכן אם היה יודע לאמן את ידו במצות מילה ראוי לו שיתמיד במצוה הנכבדת הזו שנכרתו עליה (י"ו) [שלש עשרה] בריתות, וכן בכיוצא באלה שכלן הן פעולות נבחרות ולכבוד הש"י, חן ותפארת לעושיהן.

Et de même s’il était scribe, il lui convient d’écrire des livres pour l’honneur du Nom, béni soit-Il, et s’il a le mérite d’écrire un rouleau de Torah de sa main, voici que sa récompense atteindra le ciel, car nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà dit : celui qui l’écrit, l’Écriture le tient pour comme s’il l’avait reçue du mont Sinaï. Et de même s’il savait exercer sa main au commandement de la circoncision, il lui convient de persévérer dans ce commandement honorable pour lequel (seize) [treize] alliances ont été conclues, et de même pour ce qui est semblable à ceux-ci, car tous sont des actions choisies et pour l’honneur du Nom, béni soit-Il, grâce et gloire pour ceux qui les accomplissent.

ומראשית כל תבואתך, נקראו ישראל ראשית, שנאמר (שם ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, וראויין הם להכיר ולדעת את הש"י שהוא ראשית כל ראשית, ולכבדו מראשית כל תבואותיהם, וזאת כוונת התורה במצות הבכורים שהם ראשית שהתורה חייבה לישראל שנקראו ראשית ללכת אל המקום שהוא ראשית שכלולו של עולם שנאמר (תהילים נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל יפיו של עולם, ולתת אל הכהן שהוא ראשית העבודה, ראשון למשרתי הקדש, ולהביא אליו בכורים מראשית כל פרי האדמה. וזהו שכתוב

« Et des prémices de tout ton revenu » : Israël est appelé prémices, car il est dit (ibid. 2) « Israël est saint pour l’Éternel, prémices de Son revenu », et ils sont dignes de reconnaître et de connaître le Nom, béni soit-Il, qui est la prémices de toutes les prémices, et de L’honorer des prémices de tous leurs revenus, et telle est l’intention de la Torah dans le commandement des bikourim, qui sont prémices, que la Torah a imposé à Israël, appelé prémices, d’aller vers le Lieu qui est le commencement de la perfection du monde, car il est dit (Psaumes 50,2) « de Sion, perfection de beauté », de Sion la beauté du monde a été parachevée, et de donner au cohen, qui est le commencement du service, le premier des serviteurs du sanctuaire, et de lui apporter des bikourim des prémices de tout fruit de la terre. Et c’est ce qui est écrit :

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה. מצות הבכורים אין החיוב שלה בכל הפירות אלא בשבעת המינין בלבד, כך קבלו רז"ל, כתיב הכא אשר תביא מארצך, וכתיב התם (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ולכך אין חיוב המצוה אלא בשבעת המינין, מן החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים, שבהן נשתבחה ארץ ישראל והם עיקרי הפרנסה והמזון, ואינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומה שאמר וירשתה וישבת בה, זהו לאחר כבוש וחלוק.

« Et quand tu entreras dans le pays que l’Éternel ton Dieu te donne en héritage, que tu le posséderas et y habiteras, tu prendras des prémices de tout fruit de la terre. » Le commandement des bikourim n’a pas son obligation sur tous les fruits mais sur les sept espèces seulement, ainsi l’ont reçu nos Sages, de mémoire bénie : il est écrit ici « que tu apporteras de ton pays », et il est écrit là (Deutéronome 8,8) « pays de blé et d’orge, de vigne, de figuier et de grenadier, pays d’olivier à huile et de miel ». Et c’est pourquoi l’obligation du commandement n’est que pour les sept espèces : les blés, les orges, les raisins, les figues, les grenades, les olives et les dattes, par lesquels la terre d’Israël a été louée et qui sont l’essentiel de la subsistance et de la nourriture, et il n’est en vigueur qu’au temps où le Temple est debout. Et ce qu’il a dit « que tu posséderas et y habiteras », c’est après la conquête et le partage.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה. דרשו רז"ל, כיצד הפרשת בכורים, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, כורך עליהם גמי ואומר הרי זה בכורים, וכיון שקרא להם שם נתקדשו במחובר אע"פ שלא נתבשלו עדיין כל צרכן, וכשיגמרו ויתלוש אותן מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרוא להן שם. ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדהו, זהו לשון מראשית מן המובחר, כמו (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו, וכן בכל דבר מצוה או כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב"ה צריך שיהיה מן המובחר, וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר (בראשית ד׳:ד׳) מבכורות צאנו ומחלביהן, ועל זה אמר מראשית כל פרי האדמה, מן המובחר שבפירות אדמתו.

« Tu prendras des prémices de tout fruit de la terre. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré : comment se fait la mise à part des bikourim ? L’homme descend dans son champ, voit une figue parvenue la première à maturité ou une grappe de raisin qui a produit ses premiers fruits, il les entoure de jonc et dit : voici des bikourim ; et dès qu’il leur a donné ce nom, ils sont sanctifiés tant qu’ils sont attachés, bien qu’ils ne soient pas encore mûrs de tout ce qu’il faut, et quand ils seront achevés et qu’il les arrachera du sol, il n’a pas besoin de leur donner de nouveau un nom. Et il n’apporte que du meilleur de son champ, c’est l’expression « des prémices » : du meilleur, comme (Amos 6,6) « et des prémices des huiles ils s’oignent », et de même pour toute chose de commandement ou toute chose que l’homme consacre et offre au Saint, béni soit-Il, il faut qu’elle soit du meilleur, et ainsi nous trouvons chez Abel le juste qui apporta un sacrifice du meilleur (Genèse 4,4) « des premiers-nés de son troupeau et de leur graisse » ; et sur cela il a dit « des prémices de tout fruit de la terre » : du meilleur des fruits de sa terre.

אשר תביא. הפריש בכוריו ואחר כך נגנבו או נאבדו חייב באחריותן דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, למדך שחייב באחריותן. תביא, הוא בעצמו ולא על ידי שליח אא"כ התנה בשעת לקיטה. הקרובים לירושלים מביאין תאנים וענבים לחים, והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקים. אין מביאין בכורים קודם עצרת דכתיב (שם) וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד עצרת ויקרא עליהן מה שכתוב בפרשה. ועל זה אמר הכתוב ושמחת בכל הטוב, וזמן שמחה הוא מעצרת עד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא.

« Que tu apporteras. » S’il a mis à part ses bikourim et qu’ensuite ils ont été volés ou perdus, il en est responsable, car il est écrit (Exode 23,19) « les prémices des premiers fruits de ta terre tu apporteras à la maison de l’Éternel ton Dieu », cela t’enseigne qu’il en est responsable. « Tu apporteras » : lui-même et non par un envoyé, sauf s’il l’a stipulé au moment de la cueillette. Ceux qui sont proches de Jérusalem apportent des figues et des raisins frais, et ceux qui sont éloignés les apportent en figues sèches et raisins secs. On n’apporte pas de bikourim avant Atséret, car il est écrit (ibid.) « et la fête de la moisson, premiers fruits de tes travaux », et s’il en a apporté, on ne les reçoit pas de lui mais il les laisse là jusqu’à Atséret et récite sur eux ce qui est écrit dans la section. Et sur cela l’Écriture a dit « et tu te réjouiras de tout le bien », et le temps de la joie est d’Atséret jusqu’à la fête, où l’homme ramasse ses grains et ses fruits, mais de la fête en avant, il apporte et ne récite pas.

מארצך. דרשו רז"ל בספרי אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך שלא כלו לחית השדה, ומכאן שאין מביאין בכורים אחר חנוכה, שהפירות שבכרו אחר חנוכה הרי הן חשובין מהשנה הבאה ויניח אותן עד עצרת.

« De ton pays. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré dans le Sifré « que tu apporteras de ton pays » : tant qu’ils se trouvent sur la face de ton pays, tant qu’ils n’ont pas cessé pour les bêtes des champs ; et de là qu’on n’apporte pas de bikourim après Hanoucca, car les fruits qui ont produit leurs premiers fruits après Hanoucca sont comptés comme de l’année suivante, et il les laissera jusqu’à Atséret.

ושמת בטנא. ע"ד הפשט היו הבכורים מעלה לכהן וכבוד להקב"ה ותועלת גדולה לישראל, מעלה לכהן להטריח עצמו בכל הדרך להאכילו מראשית פירותיו והמובחר שבהם, וכבוד הקב"ה להתפלל לפניו בבית הגדול והקדוש שישפיע ברכותיו אליו ולהודות לפניו כי הברכה אינה אלא מאתו יתברך, ותועלת גדולה לישראל כי בזכות המצות הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכין. ולשון טנא הוא סל, והוא כלי לקבל הפירות, ומכאן שהבכורים טעונין כלי. וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה.

« Et tu les mettras dans une corbeille (tene). » Selon le sens simple, les bikourim étaient une élévation pour le cohen, un honneur pour le Saint, béni soit-Il, et un grand profit pour Israël : un honneur pour le cohen, puisque l’apporteur se donne la peine de faire tout le chemin pour lui donner à manger des prémices de ses fruits et du meilleur d’entre eux ; un honneur pour le Saint, béni soit-Il, de prier devant Lui dans la grande et sainte Maison pour qu’Il fasse affluer Ses bénédictions sur lui et de Lui rendre grâce, car la bénédiction ne vient que de Lui, béni soit-Il ; et un grand profit pour Israël, car par le mérite de ce commandement les fruits se multipliaient et les subsistances du monde étaient bénies. Et l’expression « tene » est un panier (sal), et c’est un récipient pour recevoir les fruits, et de là que les bikourim requièrent un récipient. Et c’est l’une des sept choses que requièrent les bikourim, et les voici : l’apport au lieu, le récipient, la récitation, le sacrifice, le chant, l’agitation (tenoufa), la nuitée.

הבאת מקום, הוא שיצטרך שיביאנו למקום מיוחד, הוא בהמ"ק, וזהו שכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר וגו'. כלי, שנאמר ושמת בטנא. ומצוה מן המובחר היא להביא כל מין ומין בפני עצמו בכלי, ואם הביאן בכלי אחד יצא, ולא יביאם מעורבין, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל, ויהיה שום דבר מפסיק בין כל מין ומין כגון הוצין ועלין, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ.

L’apport au lieu : c’est qu’il lui faut les apporter à un lieu particulier, qui est le Temple, et c’est ce qui est écrit « et tu iras au lieu que l’Éternel choisira, etc. ». Le récipient : car il est dit « et tu les mettras dans une corbeille ». Et c’est un commandement de choix d’apporter chaque espèce à part dans un récipient, et s’il les a apportées dans un seul récipient, il s’est acquitté, mais il ne les apportera pas mélangées, mais les orges en bas, et les blés par-dessus, et les dattes par-dessus, et les grenades par-dessus, et les figues au-dessus de tout, et qu’il y ait quelque chose qui sépare entre chaque espèce, comme des houtsin et des feuilles, et il entoure les figues de grappes de raisin à l’extérieur.

ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים, אותן שבסלים היו מקריבין עולות ואותן שבידיהם היו נותנין לכהנים של אותו משמר עם הבכורים והם מחלקין אותו ביניהם כשאר קדשים. קריאה, שנאמר וענית ואמרת, והוא שיקרא הפרשה מארמי אובד אבי עד האדמה אשר נתתה לי ה', ועניה זו היא התהלה בהרמת קול ובלשון הקדש, ממה שכתוב (דברים ל״א:כ״א) וענתה השירה הזאת, וכתיב וענית ואמרת, וכן (שם כא) וענו ואמרו ידינו לא שפכו, בלשון הקדש.

Et ils apportent en leurs mains des tourterelles et des jeunes pigeons, car il est dit « et tu te réjouiras de tout le bien », et il n’y a de joie que dans la viande, et on suspendait sur les côtés des paniers des tourterelles et des jeunes pigeons pour orner les bikourim ; ceux qui étaient dans les paniers étaient offerts en holocaustes, et ceux qui étaient dans leurs mains étaient donnés aux cohanim de ce tour de service avec les bikourim et ils les partageaient entre eux comme les autres choses saintes. La récitation : car il est dit « tu répondras et diras », c’est-à-dire qu’il lira la section depuis « un Araméen perdait mon père » jusqu’à « la terre que Tu m’as donnée, Éternel », et cette « réponse » est une louange à voix haute et en langue sainte, de ce qui est écrit (Deutéronome 31,21) « et ce chant répondra », et il est écrit « tu répondras et diras », et de même (ibid. 21) « et ils répondront et diront : nos mains n’ont pas versé », en langue sainte.

קרבן, שלמים. שיר, שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא שיר שנאמר (תהילים ל״ג:ג׳) הטיבו נגן בתרועה, שכן היו הלוים קורים בשיר משהיו מביאים בכורים שמגיעים לעזרה. תנופה, שנאמר והנחתו, הא כיצד כהן היה מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, וזהו ולקח הכהן הטנא מידך כלומר להניף אותו. לינה, שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז"ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר.

Le sacrifice : des sacrifices de paix. Le chant : car il est dit « et tu te réjouiras de tout le bien », et « bien » n’est que chant, car il est dit (Psaumes 33,3) « jouez bien avec acclamation », car les Lévites chantaient dès qu’on apportait les bikourim et qu’on arrivait au Parvis. L’agitation : car il est dit « et tu le déposeras », comment ? Le cohen mettait sa main sous la main du propriétaire et agitait, et c’est « et le cohen prendra la corbeille de ta main », c’est-à-dire pour l’agiter. La nuitée : car bien qu’il ait apporté ses bikourim et offert ses sacrifices de paix et accompli son obligation le jour même, il n’a pas le droit de partir le jour même de Jérusalem mais il y passera la nuit, car il est dit (Deutéronome 16,7) « et tu te tourneras le matin et tu iras à tes tentes », et nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré : tout départ du Sanctuaire, après y être venu, ne doit avoir lieu qu’au matin.

הבכורים אסורים לזרים לפי שהוקשו לתרומה, שנאמר (שם יב) ותרומת ידך, ודרשו רז"ל אלו בכורים, כתיב הכא הטנא מידך וכתיב התם (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך. וכיון שהוקשו לתרומה, כשם שהזר אסור לאכול תרומה שנאמר (ויקרא כ״ב:י׳) וכל זר לא יאכל קדש, כן הוא אסור לאכול בכורים. וכן כהן אונן אסור בבכורים, שנאמר ושמחת בכל הטוב, למדך הכתוב שאסור לאכלן באנינות אלא בשמחה.

Les bikourim sont interdits à ceux qui ne sont pas cohanim parce qu’ils sont assimilés à la teroumah, car il est dit (ibid. 12) « et la teroumah de ta main », et nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré : ce sont les bikourim ; il est écrit ici « la corbeille de ta main » et il est écrit là (ibid.) « tu ne pourras pas manger dans tes portes la dîme de ton grain, etc., et la teroumah de ta main ». Et puisqu’ils sont assimilés à la teroumah, de même que celui qui n’est pas cohen n’a pas le droit de manger la teroumah, car il est dit (Lévitique 22,10) « et tout étranger ne mangera pas de chose sainte », de même il est interdit de manger des bikourim. Et de même le cohen onen est interdit des bikourim, car il est dit « et tu te réjouiras de tout le bien », l’Écriture t’enseigne qu’il est interdit de les manger en état d’aninout mais dans la joie.

המביא בכורים רשאי הוא ליתנן בכל הדרך לעבדו ולקרובו עד שמגיע להר הבית, כשמגיע להר הבית נוטל את הסל ומניחו על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך ישראל, עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד שהסל על כתפו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו', ארמי אובד אבי וכל הפרשה עד האדמה אשר נתתה לי ה', ומוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, שנאמר והניחו והנחתו. מי שאין לו קרקע אלא שקנה אילן לפירותיו מביא ואינו מתודה, לפי שאינו יכול לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'.

Celui qui apporte les bikourim a le droit de les donner à son serviteur et à son proche tout le long du chemin, jusqu’à ce qu’il arrive au mont du Temple ; arrivé au mont du Temple, il prend la corbeille et la met lui-même sur son épaule, même s’il était roi d’Israël, jusqu’à ce qu’il arrive au Parvis et lise, tandis que la corbeille est sur son épaule : « J’ai déclaré aujourd’hui à l’Éternel ton Dieu que je suis venu dans le pays, etc. », « un Araméen perdait mon père » et toute la section jusqu’à « la terre que Tu m’as donnée, Éternel » ; il descend la corbeille de son épaule et la tient par son bord, et le cohen met sa main dessous et agite, car il est dit « et il le déposera » et « et tu le déposeras ». Celui qui n’a pas de terre mais a acheté un arbre pour ses fruits apporte et ne se confesse pas, car il ne peut dire « Voici que j’ai apporté les prémices du fruit de la terre que Tu m’as donnée, Éternel ».

וגר שיש לו קרקע מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אבל יש בגמרא מי שסובר מביא וקורא לפי שאברהם אביהם של גרים שנאמר (בראשית י״ז:ה׳) כי אב המון גוים נתתיך, והרי הוא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה ויכול הוא לומר לאבותינו. ואפשר לומר שיש בזה רמז בכתוב ממה שאמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך, הקישו הכתוב ללוי ולישראל. כהנים ולוים שנטעו בתוך ערי מקלט שלהם מביאין וקורין, שנאמר אתה והלוי.

Et un converti qui a de la terre apporte et ne lit pas, car il ne peut dire « à nos pères » ; mais il y a dans la Guemara quelqu’un qui estime qu’il apporte et lit, parce qu’Avraham est le père des convertis, car il est dit (Genèse 17,5) « car père d’une multitude de nations Je t’ai établi », et il est le père de tous ceux qui entrent sous les ailes de la Présence, et il peut dire « à nos pères ». Et on peut dire qu’il y a dans l’Écriture une allusion à cela, dans ce qu’il a dit « toi, et le Lévite, et l’étranger qui est au milieu de toi » : l’Écriture l’a assimilé au Lévite et à Israël. Des cohanim et des Lévites qui ont planté à l’intérieur de leurs villes de refuge apportent et lisent, car il est dit « toi et le Lévite ».

בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שלא היה יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו אלו שאינן יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יתביישו, התקינו שיהיו מקרין את שיודע כמי שאינו יודע, וכענין שאנו נוהגין עכשיו בס"ת ששליח ציבור קורא על הכל בין ליודע בין לשאינו יודע.

Au début, quiconque savait lire lisait, et quiconque ne savait pas lire, on le lui faisait réciter ; ceux qui ne savaient pas lire s’abstinrent d’apporter, pour ne pas être humiliés ; ils décrétèrent donc qu’on fasse réciter celui qui sait comme celui qui ne sait pas, et c’est comme ce que nous pratiquons maintenant pour le rouleau de Torah, où l’officiant lit pour tous, tant pour celui qui sait que pour celui qui ne sait pas.

כתב הרמב"ם ז"ל, כיצד מעלין את הבכורים לירושלים, מתכנסין אנשי מעמד שבעירות עמהם כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך, ולנין ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר אומר הממונה קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו, והשור של שלמים הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, להודיע שהבכורים משבעת המינין, והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלים, והם הולכים בכל הדרך וקורין (תהילים קכ״ב:א׳-ב׳) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך,

Le Rambam, de mémoire bénie, a écrit : comment fait-on monter les bikourim à Jérusalem ? Les hommes du ma’amad des villes se rassemblent avec eux afin qu’ils ne montent pas individuellement, car il est dit (Proverbes 14,28) « dans la multitude du peuple est la gloire du roi » ; ils passent la nuit sur la place de la ville et n’entrent pas dans les maisons à cause du risque d’impureté sous un même toit ; et à l’aube, le préposé dit : « Levez-vous et montons à Sion, vers l’Éternel notre Dieu » ; le bœuf des sacrifices de paix marche devant eux, ses cornes recouvertes d’or et une couronne d’olivier sur la tête, pour faire savoir que les bikourim viennent des sept espèces ; la flûte joue devant eux jusqu’à ce qu’ils approchent de Jérusalem, et tout le long du chemin ils lisent (Psaumes 122,1-2) « Je me suis réjoui quand on m’a dit : à la maison de l’Éternel nous irons »,

ולא היו מהלכין כל היום אלא שתי ידות ביום, הגיעו לקרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ומעטרין את בכוריהם ומפרכסין אותן, ואם היה בהן לח ויבש מניחין את הלח מלמעלה, והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם מירושלים, לפי הבאין הן יוצאין, אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתם רבים ואם מעט מעט, וכשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום,

et ils ne marchaient pas toute la journée mais seulement les deux tiers de la journée. Arrivés près de Jérusalem, ils envoyaient devant eux des messagers pour informer les gens de Jérusalem, et ils ornent de couronnes leurs bikourim et les parent ; et s’il y avait parmi eux du frais et du sec, on met le frais par-dessus ; et les gouverneurs, les préfets et les trésoriers sortent à leur rencontre depuis Jérusalem ; selon le nombre de ceux qui arrivent, ils sortent : si beaucoup d’hommes sont venus, beaucoup sortent à leur rencontre, et si peu, peu ; et quand tous entreront dans les portes de Jérusalem, ils commenceront à lire (ibid.) « Nos pieds se tenaient dans tes portes, Jérusalem » ; et tous les artisans de Jérusalem se lèvent devant eux et s’enquièrent de leur paix : nos frères, hommes de tel lieu, que votre venue soit en paix,

והן מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית נטל כל אחד סלו על כתפו ואומר (שם קנ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר (שם ל) ארוממך ה' כי דליתני, עד כאן.

et ils marchent à l’intérieur de Jérusalem, la flûte jouant devant eux, jusqu’à ce qu’ils arrivent au mont du Temple. Arrivés au mont du Temple, chacun prit sa corbeille sur son épaule et dit (ibid. 150) « Alléluia ! Louez Dieu dans Son sanctuaire » jusqu’à « que tout ce qui respire loue Yah, Alléluia », jusqu’à ce qu’ils arrivent au Parvis. Arrivés au Parvis, les Lévites parlèrent en chant (ibid. 30) « Je T’exalterai, Éternel, car Tu m’as relevé », jusqu’ici.

וע"ד המדרש ושמת בטנא, עשירים היו מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים, שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. וצריך שתתעורר במלת הטנא שהוא במספר הכנוי של אל"ף דל"ת, לענין שארמוז תצטרך אליו. ודרשו עוד בוא וראה כמה פתחון פה יש לעושי מצות יותר ממי שיש לו עסק מלכות, מי שיש לו עסק מלכות פעמים נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק אינו עושה, אבל הקב"ה אינו כן, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה אשכול שבכר מניחו בסל ובא ועומד באמצע העזרה ואומר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשו צרכי היום הזה, הוא שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות.

Et selon le midrash « et tu les mettras dans une corbeille » : les riches apportaient les bikourim dans des qaltot d’argent et d’or, et les pauvres dans des paniers de rameaux de saule pelé, et les paniers et les bikourim étaient donnés aux cohanim, car il est dit « et le cohen prendra la corbeille de ta main ». Et il faut que tu t’éveilles au mot « ha-tene », qui est, en nombre, l’appellation (kinouy) de aleph-dalet, pour la matière que j’indiquerai par allusion : tu en auras besoin. Et ils ont encore expliqué : viens et vois combien d’ouverture de bouche ont ceux qui accomplissent les commandements, plus que celui qui a une affaire auprès du pouvoir royal : celui qui a une affaire auprès du pouvoir royal donne parfois beaucoup d’argent jusqu’à ce qu’on le fasse arriver auprès du roi, et il est douteux que sa requête soit faite ou non ; mais le Saint, béni soit-Il, n’est pas ainsi : l’homme descend dans son champ, voit une figue parvenue la première à maturité, une grappe qui a donné des premiers fruits, la met dans une corbeille, vient et se tient au milieu du Parvis et dit « regarde de Ta demeure sainte, etc. » ; et bien plus, il disait : je ne bouge pas d’ici jusqu’à ce que Vous pourvoyiez à mes besoins en ce jour, c’est ce qui est écrit après lui « ce jour, l’Éternel ton Dieu te commande de faire ».

וע"ד הקבלה ושמת בטנא הטנא, הוא רמז לה"א אחרונה שבשם, כי הבכורים נקראו ראשית, והן שלש אותיות של שם שהן ראשית הכל, וסימנך (ירמיהו כ״ו:א׳) בראשית ממלכות יהויקים, כי בהם שהם ראשית הקים העולם כלו מעלה ומטה, והנה הם משפיעים כח בה"א אחרונה שהיא הרביעית ובית קבול להן, והיא מכללם, כענין ארץ היסודית שהיא רביעית ובית קבול לשלש יסודות ראשונים והיא מכללם ומתעלה מהם ומכחם, וכן הטנא כלי ובית קבול להביא שם הבכורים, ומכלל המצוה היא כי היה נתן לכהן עם הבכורים וזהו לשון הטנא, וזהו ולקח הכהן הטנא כי הוא המנהיג את העולם והנותן כח ותנועה בגלגל, והעולם מתקיים בתנועתו, כי לזה ירמוז ענין התנופה שהיה הכהן מניף את הטנא, ועוד להורות כי הוא המשגיח בכללי העולם ופרטיו כי כן מי שהוא עומד בתוך הטנא הוא מציץ מן החרכים, כן משגיח מחלוני הרקיע הנטוי על ראשי החיות להאציל שפע ברכה וקיום לכל צבאות מעלה ומטה, והבן זה.

Et selon la voie de la Kabbale « et tu les mettras dans une corbeille » : le tene fait allusion au hé final du Nom, car les bikourim sont appelés prémices (reshit), et ce sont les trois lettres du Nom qui sont le commencement de tout, et ton signe (Jérémie 26,1) « au commencement (bereshit) du règne de Yehoyaqim », car par elles, qui sont le commencement, il a établi tout le monde, en haut et en bas, et voici qu’elles font affluer la force vers le hé final, qui est la quatrième et un réceptacle pour elles, et elle est de leur ensemble, comme la terre élémentaire, qui est la quatrième et un réceptacle pour les trois éléments premiers, et elle est de leur ensemble et s’élève d’eux et de leur force ; et de même le tene est un récipient et un réceptacle pour y apporter les bikourim, et c’est de l’ensemble du commandement qu’il était donné au cohen avec les bikourim, et c’est le sens de l’expression « ha-tene » ; et c’est « et le cohen prendra le tene », car il est celui qui conduit le monde et donne force et mouvement à la sphère, et le monde subsiste par son mouvement, car c’est à cela que fait allusion le sujet de l’agitation, que le cohen agitait le tene, et encore pour enseigner qu’Il est Celui qui veille sur les généralités du monde et ses particularités, car de même que celui qui se tient à l’intérieur du tene regarde par les treillis, ainsi Il veille depuis les fenêtres du firmament étendu sur la tête des Ḥayyot, pour faire affluer l’abondance de bénédiction et de subsistance à toutes les armées d’en haut et d’en bas, et comprends cela.

הגדתי היום לה' אלהיך. היה ראוי שיאמר לה' אלהינו ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת האלהות, אבל אילו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ה', ומי הוא שמקבל עליו אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן (הגדול) שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל וידע אותו, כשהוא אומר לה' אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטובה, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו שבשבילו בא אל הארץ.

« Je déclare aujourd’hui à l’Éternel ton Dieu. » Il aurait fallu qu’il dise « à l’Éternel notre Dieu » et qu’il ne se retire pas lui-même de l’ensemble de la foi en la divinité ; mais s’il avait dit ainsi, sa foi ne serait pas éclaircie pour nous et nous ne saurions pas à qui il fait référence en disant Éternel, ni qui est celui dont il reçoit sur lui la divinité ; mais maintenant, en venant devant le cohen (le grand) qui est dédié au service du Dieu d’Israël et le connaît, quand il dit « à l’Éternel ton Dieu » le doute est ôté de chez nous et sa bonne foi est éclaircie, car il témoigne sur lui-même que le Dieu du cohen est son Dieu, pour lequel il est venu dans le pays.

ויתכן שיהיה לשון הגדתי מענין המשכה, מלשון (תהילים נ״א:י״ז-י״ח) ופי יגיד תהלתך, כי המתפלל ממשיך הכח, וכתיב (דברים י׳:כ״א) הוא תהלתך והוא אלהיך, והבא אל הארץ הקדושה הוא ממשיך הכח שכנגדה אין צריך לומר הכהן על ידי הקרבנות שמקריב שם, ולכך הזכיר שם לה' אלהיך כמנהג משנה תורה.

Et il se peut que l’expression « higgadti » soit de l’ordre du fait de tirer, de l’expression (Psaumes 51,17-18) « et ma bouche proclamera Ta louange », car celui qui prie tire la force, et il est écrit (Deutéronome 10,21) « Il est ta louange et Il est ton Dieu » ; et celui qui vient dans la terre sainte tire la force qui lui correspond, sans parler du cohen, par les sacrifices qu’il y offre ; et c’est pourquoi il a mentionné là « à l’Éternel ton Dieu », selon l’usage de Mishné Torah.

ארמי אובד אבי. קרא ליעקב ארמי, ושעור הכתוב ארמי היה אבי, ובאור אובד עני, זה דעת הראב"ע ז"ל ולא כדעת רז"ל. ויאמר כאשר היה אבי בארם אובד היה, כלומר עני היה בלא ממון, וכן (משלי ל״א:ו׳) תנו שכר לאובד, כי כן מצינו שהיה לו צער גדול בעבודתו של לבן, כמו שאמר (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב וגו'.

« Mon père était un Araméen démuni. » Il a appelé Yaaqov Araméen, et la teneur du verset est « un Araméen était mon père », et l’explication de « oved » est pauvre ; c’est l’avis de Ibn Ezra, de mémoire bénie, et non l’avis de nos Sages, de mémoire bénie. Et il dit : quand mon père était en Aram, il était perdu, c’est-à-dire pauvre, sans argent, et de même (Proverbes 31,6) « donnez du shekhar à celui qui périt », car ainsi nous trouvons qu’il eut une grande peine dans le service de Laban, comme il a dit (Genèse 31,40) « j’étais le jour dévoré par la chaleur, etc. ».

וירד מצרימה. כלומר אובד היה כשירד למצרים כי לא ירשתי ממנו כלום, וגם היה שם גר ובמתי מעט, ואח"כ חזר שם לגוי גדול. וכן היו הבנים כלל ישראל, אתה ה' הוצאתנו מעבדות קשה וגאלתנו באותות ובמופתים ונתת לנו ארץ זבת חלב ודבש. והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת (קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, באורו ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו.

« Et il descendit en Égypte. » C’est-à-dire : il était perdu quand il descendit en Égypte, car je n’ai rien hérité de lui, et il y fut aussi étranger et en petit nombre, et ensuite il y est devenu une grande nation. Et ainsi furent les fils, la communauté d’Israël : Toi, Éternel, nous as fait sortir d’une dure servitude et nous as rachetés par des signes et des prodiges et nous as donné une terre ruisselant de lait et de miel. Et l’intention dans le langage de cette section est que l’homme est tenu de mettre à cœur, au temps de sa grandeur et de sa quiétude, le temps de la descente et de l’abaissement qu’il a eu, et ainsi dit Qohélet (Ecclésiaste 7,14) « au jour du bien, sois dans le bien, et au jour du mal, vois » ; son explication est : au jour du bien, vois le jour du mal, et cela afin qu’il considère l’avantage qu’il a et alors qu’il en rende grâce au Nom, élevé soit-Il, le Bon et Celui qui fait du bien envers lui.

ודעת אונקלוס במלת אובד שתחזור ללבן, כי לבן בקש להאביד יעקב אבינו לולא שבא אליו דבר ה' ואמר לו (בראשית ל״א:כ״ט) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ואע"פ שלא האבידו כיון שבקש להאבידו העלה עליו הכתוב כאלו האבידו, והוא שדרשו רז"ל, חשב עכו"ם לעשות עברה אע"פ שלא עשאה הקב"ה חושבה כאלו עשאה, שנאמר ארמי אובד אבי, וכי היכן אבד לבן ליעקב, אלא ע"י שחשב לעשות העלה עליו הכתוב כאלו עשה.

Et l’avis d’Onkelos concernant le mot « oved » est qu’il se rapporte à Laban, car Laban chercha à faire périr Yaaqov notre père, n’eût été que la parole de l’Éternel vint à lui et lui dit (Genèse 31,29) « garde-toi de parler à Yaaqov du bien au mal » ; et bien qu’il ne l’ait pas fait périr, puisqu’il chercha à le faire périr, l’Écriture lui impute comme s’il l’avait fait périr, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : un idolâtre qui a pensé faire une faute, bien qu’il ne l’ait pas faite, le Saint, béni soit-Il, la lui compte comme s’il l’avait faite, car il est dit « un Araméen perdait mon père » ; et où Laban a-t-il fait périr Yaaqov ? mais comme il a pensé faire, l’Écriture lui impute comme s’il avait fait.

ואם חשב עכו"ם לעשות מצוה ולא עשאה אינה נכתבת עד שיעשנה, שנאמר (דניאל ו׳:ט״ו) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, ולא חשב לו הקב"ה עד שעשאה. אבל ישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשאה אין הקב"ה כותב עד שיעשנה, דכתיב (מיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אמר דוד (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'.

Et si un idolâtre a pensé accomplir un commandement et ne l’a pas accompli, cela n’est pas écrit tant qu’il ne l’a pas accompli, car il est dit (Daniel 6,15) « et jusqu’au coucher du soleil il s’efforçait de le délivrer », et le Saint, béni soit-Il, ne le lui compta pas jusqu’à ce qu’il l’ait accompli. Mais un Israélite qui a pensé faire une faute et ne l’a pas faite, le Saint, béni soit-Il, ne l’écrit pas tant qu’il ne l’a pas accomplie, car il est écrit (Michée 2,1) « malheur à ceux qui méditent l’iniquité et qui font le mal sur leurs couches » ; David a dit (Psaumes 66,18) « si j’ai vu l’iniquité dans mon cœur, l’Éternel n’entendra pas ».

ואם חשב לעשות מצוה אע"פ שלא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ואע"פ שלא בנאו נכתב על שמו דכתיב (שם ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, כן דרשו במדרש תהלים במזמור שיר חנכת הבית.

Et s’il a pensé faire un commandement, bien qu’il ne l’ait pas fait, l’Écriture lui impute comme s’il l’avait fait, car David pensa bâtir la Maison du Sanctuaire et bien qu’il ne l’ait pas bâtie, cela fut écrit à son nom, car il est écrit (ibid. 30) « psaume, chant de l’inauguration de la Maison, de David » ; de Salomon il n’est pas dit, mais de David ; ainsi ont-ils expliqué dans le Midrash Tehillim sur le psaume « chant de l’inauguration de la Maison ».

בערתי הקדש. זו תרומה גדולה שהיא קדש, והיא אחד מחמשים, תרי ממאה. מן הבית. זו חלה הנתנת לכהנים. וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון, וגם לרבות מעשר שני שהיה מפריש לעצמו. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני.

« J’ai ôté le saint. » C’est la teroumah gedolah, qui est sainte, et elle est un cinquantième : deux sur cent. « De la maison. » C’est la ḥallah donnée aux cohanim. « Et je l’ai aussi donné au Lévite. » C’est le premier maasser, et aussi pour inclure le deuxième maasser qu’il mettait à part pour lui-même. « À l’étranger, à l’orphelin et à la veuve. » C’est le maasser du pauvre.

וזה סדר המתנות, תחלה היה מפריש תרומה גדולה לכהן ונקראת ראשית דכתיב (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך, ואח"כ היה מפריש מעשר ראשון ללוי דכתיב (במדבר י״ח:כ״א) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, והלוי היה מפריש ונותן לכהן מעשר מן המעשר, ואח"כ היה ישראל מפריש לעצמו מעשר שני והיה עולה לירושלים ואוכלו שם, הוא שכתוב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו', ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר, עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני.

Et voici l’ordre des dons : d’abord il mettait à part la teroumah gedolah pour le cohen, et elle est appelée prémices (reshit), car il est écrit (Deutéronome 18,4) « les prémices de ton blé » ; ensuite il mettait à part le premier maasser pour le Lévite, car il est écrit (Nombres 18,21) « et aux fils de Lévi, voici, J’ai donné toute dîme en Israël », et le Lévite mettait à part et donnait au cohen la dîme de la dîme ; ensuite Israël mettait à part pour lui-même le deuxième maasser, et il montait à Jérusalem et l’y mangeait, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 14,22) « tu prélèveras la dîme de tout le produit de ta semence, etc., et tu mangeras devant l’Éternel ton Dieu la dîme » ; « tu prélèveras la dîme » : l’Écriture parle de deux dîmes, le premier maasser et le deuxième maasser.

ואח"כ היה מפריש בשנה שלישית של שמטה מעשר עני והיה נותן לעניים, זהו שאמר לגר ליתום ולאלמנה, ועל זה אמר בכאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, למדך הכתוב שבשנה השלישית של שמטה יש לו לקבץ כל מעשרותיו מן השנים שעברו ושיתן אותן וישלים עתה מה שחסר, וכן אמר הכתוב (שם יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והיא שנה השלישית שבה מפרישין מעשר עני, וכן הזכיר כאן בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שמפרישין בה מעשר מחדש, זהו מעשר עני, שהרי אין בה מעשר שני כשאר השנים, שהרי מעשר עני זה במקום מעשר שני, ולכך יאמר הכתוב כי אחר שהפריש מתנותיו התרומה והמעשרות כראוי וכסדר, שיתודה ויאמר בערתי הקדש, ושיתפלל לשם יתברך שיברך את הארץ בפירותיה ובגשם מטרות עזו.

Et ensuite il mettait à part, en la troisième année du cycle sabbatique, le maasser du pauvre et le donnait aux pauvres ; c’est ce qu’il a dit « à l’étranger, à l’orphelin et à la veuve », et sur cela il dit ici : « quand tu auras achevé de prélever toute la dîme de ton produit la troisième année, l’année de la dîme » ; l’Écriture t’enseigne qu’en la troisième année du cycle sabbatique il doit rassembler toutes ses dîmes des années passées et les donner, et compléter maintenant ce qui manquait, et ainsi dit l’Écriture (ibid. 14) « au bout de trois ans tu sortiras toute la dîme de ton produit en cette année-là », et c’est la troisième année où l’on met à part le maasser du pauvre, et de même il a mentionné ici « la troisième année, l’année de la dîme », l’année où l’on met à part la dîme à nouveau, c’est le maasser du pauvre, car il n’y a pas en elle de deuxième maasser comme dans les autres années, car ce maasser du pauvre est à la place du deuxième maasser ; et c’est pourquoi l’Écriture dit que, après avoir mis à part ses dons, la teroumah et les dîmes, comme il convient et dans l’ordre, il se confessera et dira « j’ai ôté le saint », et qu’il priera le Nom, béni soit-Il, qu’Il bénisse la terre par ses fruits et par la pluie, de fortes averses.

ולא היה מתודה עד שלא ישאר אצלו שום דבר מחקי המתנות הראויות לו לתת לכהנים וללוים ולעניים. ואימתי מתודה, ביום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית, שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלין בו, שהרבה אילנות נלקטין אחר הסכות, נמצאו של שלישית כלין בפסח של שנה רביעית. וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית, וזהו שאמרו במסכת אבות ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ובערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודה במנחה.

Et il ne faisait cette déclaration que lorsqu’il ne lui restait plus rien des droits des dons qu’il devait donner aux cohanim, aux Lévites et aux pauvres. Et quand se confesse-t-il ? Le dernier jour de fête de Pessah de la quatrième année et de la septième, car il est dit « quand tu auras achevé de prélever la dîme », à la fête où toutes les dîmes s’achèvent, car les fruits de nombreux arbres sont cueillis après Soukkot ; il se trouve que celles de la troisième s’achèvent à Pessah de la quatrième année. Et quiconque a retardé ses dîmes, l’Écriture lui a imposé de les ôter de la maison, et c’est ce qu’ils ont dit dans le traité Avot : à la quatrième à cause du maasser du pauvre de la troisième, et à la septième à cause du maasser du pauvre de la sixième. Et la veille du dernier jour de fête avait lieu l’élimination et le lendemain il se confesse à minḥa.

ככל מצותך אשר צויתני. שהפרשתי מתנות כסדר. ודרשו רז"ל לא שניתי סדר הפרשתן, שאין להקדים מעשר ראשון לתרומה ולא מעשר שני לראשון, שנאמר (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר.לא עברתי ממצותיך, שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי, מלהזכיר שמך ומלכותך עליו בשעת הפרשה. וכן המשפט להזכיר בהם השם והמלכות, וכבר אמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה.

« Selon tout ton commandement que Tu m’as ordonné. » Que j’ai mis à part les dons dans l’ordre. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : je n’ai pas changé l’ordre de leur prélèvement, car on ne doit pas avancer le premier maasser avant la teroumah ni le deuxième avant le premier, car il est dit (Exode 22,28) « ta plénitude et ton jus tu ne retarderas pas ». « Je n’ai pas transgressé tes commandements » : que je n’ai pas prélevé d’une espèce pour ce qui n’est pas son espèce, ni du détaché pour l’attaché, ni de l’attaché pour le détaché, ni du nouveau pour l’ancien, ni de l’ancien pour le nouveau. « Et je n’ai pas oublié » : de mentionner Ton Nom et Ta royauté sur lui au moment du prélèvement. Et telle est la règle de mentionner sur eux le Nom et la royauté, et ils ont déjà dit : toute bénédiction qui ne contient pas Nom et royauté n’est pas une bénédiction.

לא אכלתי באוני ממנו. שאונן אסור בקדשים. ולא בערתי ממנו בטמא. שלא הפרשתיו בטומאה. ולא נתתי ממנו למת, שלא קניתי ממנו ארון ותכריכין. והענין כי אין צריך לומר לדבר הרשות אלא אפילו לדבר מצוה שיש בו כבוד החיים והמתים לא נתתי ממנו, כלומר שלא יהא כפורע את חובו בדבר מצוה, וכל שכן שלא הוצאתי ממנו לצרכי חיים, אלא לאכול ולשתות בלבד. שמעתי בקול ה' אלהי. כשהבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר צויתני, ששמחתי ושמחתי אחרים, שנאמר ושמחת בכל הטוב.

« Je n’en ai pas mangé dans mon deuil (be’oni). » Car l’onen est interdit des choses saintes. « Et je n’en ai pas ôté dans l’impureté » : que je ne l’ai pas mis à part en état d’impureté. « Et je n’en ai pas donné pour un mort » : que je n’ai pas acheté avec lui cercueil et linceuls. Et l’idée est qu’il n’est pas nécessaire de dire pour une chose facultative, mais même pour une chose de commandement qui comporte l’honneur des vivants et des morts je n’en ai pas donné, c’est-à-dire pour qu’il ne soit pas comme celui qui paie sa dette par une chose de commandement, et à plus forte raison je n’en ai pas sorti pour les besoins des vivants, mais seulement pour manger et boire. « J’ai écouté la voix de l’Éternel mon Dieu. » Quand je l’ai amené à la Maison choisie. « J’ai fait selon tout ce que Tu m’as ordonné » : que je me suis réjoui et j’ai réjoui d’autres, car il est dit « et tu te réjouiras de tout le bien ».

השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו. וברך את עמך. בבנים ובנות. ואת האדמה אשר נתתה לנו. בגשמי רצון ברכה ונדבה. כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. שתתן טעם בפירות. ובמקום אחר דרשו השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שמוטל עלינו לעשות עשה אתה מה שמוטל עליך. ומה שהזכיר מעון קדשך ולא אמר מכון כמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א ח׳:ל״ט) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, מפני שהתודה ששמח בהשלים חקו בהפרשת תרומותיו ומעשרותיו, והשמחה הוא במעונו כלומר באותו רקיע ששמו מעון, על כן הזכיר מעון קדשך.

« Regarde de Ta demeure sainte. » Nous avons fait ce que Tu as décrété sur nous ; fais Toi ce que Tu nous as promis. « Et bénis Ton peuple » : en fils et en filles. « Et la terre que Tu nous as donnée » : par des pluies de faveur, de bénédiction et de générosité. « Comme Tu as juré à nos pères, une terre ruisselant de lait et de miel » : que Tu donnes du goût aux fruits. Et dans un autre endroit ils ont expliqué « regarde de Ta demeure sainte » : nous avons fait ce qu’il nous incombait de faire, fais Toi ce qui T’incombe. Et ce qu’il a mentionné « me’on qodshekha » et n’a pas dit « makhon », comme l’a dit Salomon dans sa prière (1 Rois 8,39) « et Toi, entends des cieux, makhon de Ta résidence », c’est parce qu’il a confessé qu’il s’est réjoui en achevant son devoir par le prélèvement de ses teroumot et de ses maassrot, et la joie est dans Sa demeure (me’ono), c’est-à-dire dans ce firmament dont le nom est Ma’on ; c’est pourquoi il a mentionné « me’on qodshekha ».

ומה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר לעולם בשום מקום אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכן דרשו רז"ל אמר ר' חנינא בר פפא בוא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים, שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לברכה.

Et ce qu’il a mentionné l’expression « hachqifa », alors qu’elle n’est jamais mentionnée nulle part sinon dans le malheur, c’est pour enseigner combien grande est la récompense des commandements lorsqu’ils sont accomplis dans la joie, car elle renverse l’attribut de rigueur en attribut de miséricorde. Et ainsi ont expliqué nos Sages, de mémoire bénie : Rabbi Ḥanina fils de Papa a dit : viens et vois combien grande est la force des dons aux pauvres, car tous les « hachqifa » de la Torah sont pour le mal, et ici pour la bénédiction.

ואם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת ראשית תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התורה היא אחת מחמשים, זהו שאמרו תרומה, תרי ממאה, ומעשר ראשון הנתן ללוי שהיה עשירי בבנים כנגד העשירית, וכן מעשר שני כמו כן כנגד העשירית, כי נקרא מעשר ראשון לפי שהוא ראשון לנו ונקרא כמו כן מעשר שני כי הוא עשירי לראשון העליון, ומעשר עני שהיה מפריש בשנה השלישית וששית כנגד היסוד שהוא מכריע, וכלול מן השבעה, כן היה הפרשת מעשר עני באמצע שש שנים, שלש מכאן ושלש מכאן,

Et si tu considères le sujet de ces dons dans leur secret, tu trouveras que la teroumah, appelée prémices (reshit), fait allusion à la sagesse qui inclut la Bina dans cinquante portes, et c’est pourquoi la Torah est un cinquantième ; c’est ce qu’ils ont dit : teroumah, deux sur cent ; et le premier maasser donné au Lévite, qui était le dixième des fils, correspond à la dixième, et de même le deuxième maasser, de même correspond à la dixième, car il est appelé premier maasser parce qu’il est le premier pour nous, et il est appelé de même deuxième maasser parce qu’il est le dixième du premier supérieur ; et le maasser du pauvre, qu’on mettait à part en la troisième année et la sixième, correspond au fondement, qui tranche (makhria‘) et est inclus dans les sept : de même la mise à part du maasser du pauvre se faisait au milieu des six années, trois d’un côté et trois de l’autre,

ועם מעשר זה נשלמו כל המעשרות בין למעלה בין למטה, וזהו שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, אמר כי תכלה כי מעשר עני זה תכלית וסוף כל המעשרות, ולכך אמר הכתוב בסדר ראה בפרשת עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, כי כשם שצוה הקב"ה שנקבץ את כל המעשרות של השנים שעברו במקום אחד בשערינו, כן הרמז בזה שנקבץ ושניחד הכל בלי פרוד במקום שהוא כולל את הכל, זהו שאמר והנחת בשעריך, הוא שער התפלה הוא שער לה' הכולל את הכל,

et avec ce maasser s’achevèrent toutes les dîmes, tant en haut qu’en bas, et c’est ce qu’il a dit « quand tu auras achevé de prélever toute la dîme de ton produit la troisième année » ; il a dit « quand tu auras achevé », car ce maasser du pauvre est le terme et la fin de toutes les dîmes, et c’est pourquoi l’Écriture a dit dans le seder Re’eh, dans la section « asser te’asser » (Deutéronome 14,28) « au bout de trois ans tu sortiras toute la dîme de ton produit en cette année-là et tu la déposeras dans tes portes », car de même que le Saint, béni soit-Il, a ordonné que nous rassemblions toutes les dîmes des années passées en un seul lieu dans nos portes, de même l’allusion en cela est que nous rassemblions et unissions tout, sans séparation, en un lieu qui inclut tout ; c’est ce qu’il a dit « et tu la déposeras dans tes portes » : c’est la porte de la prière, c’est une porte pour l’Éternel, qui inclut tout,

ולכך היה מתפלל בלשון הקדש, והיה מתודה בקול רם שהשלים חיובו במעשרותיו של הקב"ה והפריש אותן בסדר ובכוונה הראויה ולא שינה הסדר ח"ו, זהו ככל מצותך אשר צויתני אלא שסדר הכל במחשבתו ויחד את הכל יחוד שלם. לא עברתי שלא קצצתי בנטיעות, ולא שכחתי מלברך השם והמלכות כי הוא היחוד השלם.

et c’est pourquoi il priait en langue sainte, et se confessait à voix haute qu’il avait achevé son obligation avec les dîmes du Saint, béni soit-Il, et les avait mises à part dans l’ordre et avec l’intention requise, et n’avait pas changé l’ordre, à Dieu ne plaise : c’est « selon tout ton commandement que Tu m’as ordonné » ; mais il avait ordonné tout dans sa pensée et unifié tout d’une unification complète. « Je n’ai pas transgressé » : que je n’ai pas coupé les plantations ; « et je n’ai pas oublié » de bénir le Nom et la royauté, car c’est l’unification complète.

ומתודה עוד ואומר לא אכלתי באוני ממנו שלא הפרישו לשום כח מכחות המלאכים שהם עשר מדרגות שהם הקרובים אליו, ולא לשום כח מכחות הגלגלים, ולא בערתי ממנו בטמא אין צריך לומר שלא הפריש ממנו לשום כח מכחות הטומא הרוחניים השוכנים למטה באויר שבין הגלגלים והיסודות, ולא נתתי ממנו למת אין צריך לומר שלא הפריש לשום אחד מארבע יסודות שהם גופים מתים ולא רוחניים, אך שמעתי בקול ה' השם המיוחד לבדו שהוא עליון על כלן, ועשיתי ככל אשר צויתני.

Et il se confesse encore et dit « je n’en ai pas mangé dans mon deuil » : qu’il ne l’a mis à part pour aucune des forces des anges, qui sont dix degrés, qui sont les plus proches de Lui, ni pour aucune des forces des sphères ; « et je n’en ai pas ôté dans l’impureté » : sans parler du fait qu’il ne l’a mis à part pour aucune des forces d’impureté spirituelles qui résident en bas dans l’air entre les sphères et les éléments ; « et je n’en ai pas donné pour un mort » : sans parler du fait qu’il ne l’a mis à part pour aucun des quatre éléments, qui sont des corps morts et non spirituels ; mais « j’ai écouté la voix de l’Éternel », le Nom unique seul, qui est supérieur à eux tous, « et j’ai fait selon tout ce que Tu m’as ordonné ».

השקיפה ממעון קדשך, התפלה הזאת לשם הנכבד, שכן אמר ואמרת לפני ה' אלהיך, ואליו אומר השקיפה, ואמר ממעון כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, יאמר השקיפה עלינו ממעון קדשך ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים, כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים. או יאמר השמיע תפלתנו אל השמים וברך את עמך את ישראל, השפיע להם הברכה שקבלת, וזהו לשון חכמינו ז"ל עשינו מה שמוטל עלינו עשה אתה מה שמוטל עליך.

« Regarde de Ta demeure sainte » : cette prière est pour le Nom honoré, car il a dit « et tu diras devant l’Éternel ton Dieu », et c’est à Lui qu’il dit « regarde » ; et il a dit « de me’on », car majesté et splendeur sont devant Lui, et des fleuves d’allégresse et des fleuves de joie, et la joie est dans Sa demeure ; c’est « regarde de Ta demeure sainte » ; il dira : regarde sur nous de Ta demeure sainte et déverse sur nous ce que Tu as reçu des cieux, comme (1 Rois 8,32) « et Toi, entends des cieux ». Ou bien il dira : fais entendre notre prière aux cieux, « et bénis Ton peuple Israël » : fais affluer sur eux la bénédiction que Tu as reçue ; et c’est le langage de nos Sages, de mémoire bénie : nous avons fait ce qui nous incombait, fais Toi ce qui T’incombe.

ואת האדמה שכנגדה הארץ של מעלה שהיא ארץ זבת חלב ודבש שהיא הרצון המשפיע רחמים ודין, זהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכבר הזכרתי זה, והכל אמת בין למעלה בין למטה, וזה מבואר.

« Et la terre » : en face d’elle, la terre d’en haut, qui est la terre ruisselant de lait et de miel, qui est la volonté qui fait affluer miséricorde et rigueur ; c’est l’expression « terre ruisselant de lait et de miel », et je l’ai déjà mentionné, et tout est vérité, tant en haut qu’en bas, et cela est clair.

היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני.

« Ce jour, l’Éternel ton Dieu te commande de faire. » En la quarantième année il se tenait et disait « ce jour » ; or il y a quarante ans qu’ils ont reçu la Torah ; mais nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : qu’ils te soient chers comme si ce jour-là tu les avais reçus du Sinaï.

ובפרשת שמע (דברים ו׳:ו׳) בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד.

Et dans la section Chema (Deutéronome 6,6), au verset « que je te commande aujourd’hui », ils ont expliqué : qu’ils soient à tes yeux nouveaux comme si aujourd’hui tu les avais reçus du Sinaï. Tant dans l’expression « chers » que dans l’expression « nouveaux », il leur a fallu expliquer ainsi parce que les générations passent et que le cœur de l’homme suit ses yeux dans la chose visible, car lorsqu’elle se tient entre ses yeux il s’en souvient, et lorsqu’elle est cachée à ses yeux il l’oublie, et les signes et les prodiges ne subsistent pas toujours ; c’est pourquoi ils avertiront que la foi soit fixée dans le cœur, subsistant à jamais au temps de la dissimulation comme elle l’était au temps de la révélation (ha-galot), et que les paroles de la Torah nous soient chères pour que nous ne les transgressions pas, et qu’elles soient aussi nouvelles pour ce qui est du souvenir des signes et des prodiges, pour que nous ne les oubliions pas de notre cœur lorsqu’ils se dérobent à nos yeux, mais que l’assemblée du mont Sinaï avec ses merveilles soit toujours chez nous dans sa nouveauté.

ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה.

Et il se peut que ce verset ait commencé par « ce jour » et ait fini par « et de toute ton âme », pour enseigner que l’homme est tenu de livrer son âme pour les commandements en tous les temps comme au jour du don de la Torah, car de même qu’il livrait son âme pour le Nom ce jour-là même du don de la Torah, en voyant les signes et les prodiges et le feu dévorant au sommet de la montagne, de même il lui convient de livrer son âme pour Lui en tous les temps ; et c’est ce qu’il a dit « ce jour » et a fini par « ton âme », pour expliquer que tu livres ton âme pour Lui en tous les temps comme ce jour.

את ה' האמרת היום. לשון מעלה וגובה, מלשון (ישעיהו י״ז:ו׳) בראש אמיר, שהוא הענף הגבוה, וכן תרגם אונקלוס חטבת, מלשון (משלי ז׳:ט״ז) חטובות אטון מצרים, משובחות. ואמרו בשם ר' יהודה הלוי ז"ל שהיא מלשון ויאמר כלומר עשית הישר בעיניו שקבלת תורתו עד שסבבת שאמר שהוא יהיה ה' אלהיך.

« Tu as fait dire (he’emarta) à l’Éternel aujourd’hui. » Expression d’élévation et de hauteur, de l’expression (Isaïe 17,6) « au sommet de la cime (amir) », qui est la branche haute, et ainsi Onkelos a traduit « ḥatavta », de l’expression (Proverbes 7,16) « ḥatuvot, ’atoun d’Égypte », c’est-à-dire excellentes. Et ils ont dit au nom de Rabbi Yehouda Halévi, de mémoire bénie, que c’est de l’expression « et il dit (vayomer) », c’est-à-dire tu as fait ce qui est droit à Ses yeux en acceptant Sa Torah au point que tu as été cause qu’Il a dit qu’Il sera ton Dieu.

וה' האמירך. כלומר גם הוא עשה לך כל כך נסים ונפלאות שראית בעיניך עד שסבב שאמרת שתהיה לו לעם סגולה כאשר דבר לך, כלומר בסיני, הוא שאמר (שמות יט) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. ולשמור את כל מצותיו, ובלבד שתשמור מצותיו, כי אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצות.

« Et l’Éternel t’a fait dire (He’emirkha). » C’est-à-dire : Lui aussi t’a fait tant de miracles et de prodiges que tu as vus de tes yeux, au point que cela a été cause que tu as dit que tu serais pour Lui un peuple de prédilection (segoula), comme Il te l’a dit, c’est-à-dire au Sinaï ; c’est ce qu’Il a dit (Exode 19) « si vous écoutez attentivement Ma voix et gardez Mon alliance, vous serez pour Moi un trésor (segoula) d’entre tous les peuples ». « Et pour garder tous Ses commandements » : pourvu que tu gardes Ses commandements, car la grandeur d’Israël d’être appelé du nom de segoula n’est que dans la garde des commandements.

על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת. שעור הכתוב כן, ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת על כל הגוים אשר עשה, כי העובדי אלילים אשר עשה אינם נתונים לתהלה ולשם ולתפארת אבל הם נתונים לחלק הכוכבים והמזלות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, זהו שאמר לתהלה ולשם, כי ישראל הם נתונים לתהלה ולשמו הגדול, לתהלה כענין שכתוב (דברים י) הוא תהלתך, ולשמו הגדול, והוא אלהיך.

« Au-dessus de toutes les nations qu’Il a faites, pour la louange, le nom et la gloire. » La teneur du verset est ainsi : et pour te placer en haut, pour la louange, pour le nom et pour la gloire, au-dessus de toutes les nations qu’Il a faites, car les idolâtres qu’Il a faits ne sont pas donnés pour la louange, le nom et la gloire, mais ils sont donnés au lot des étoiles et des constellations ; « tel n’est pas le lot de Yaaqov, car Il est le formateur de tout » ; c’est ce qu’il a dit « pour la louange et pour le nom », car Israël est donné pour la louange et pour Son grand nom : pour la louange, selon ce qui est écrit (Deutéronome 10) « Il est ta louange », et pour Son grand nom, « et Il est ton Dieu ».

שמור את כל המצוה. היא מצות הקמת האבנים שמזכיר והולך והקמות לך אבנים גדולות, כלומר מתוך הירדן, ואבנים אלו היו לאות ולזכרון לנס הירדן. וצוה לכתוב עליהן כל התורה, והיו שתים עשרה כי כן כתוב בספר יהושע (יהושע ד׳:ד׳-ה׳) איש אחד משבט, וכתיב (שם) ויאמר להם יהושע עברו לפני ארון ה' אלהיכם אל תוך הירדן והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל, ועשה זה לאות ולזכרון שנכרתו מימי הירדן מפני הארון בעברו בירדן, ושתים עשרה אבנים אלו שלקחו מתוך הירדן העבירום עמהם במלון שהוא הגלגל אשר שם הקימם יהושע, וכתיב (שם) כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה'.

« Garde tout le commandement. » C’est le commandement d’ériger les pierres, qu’il mentionne et poursuit : « et tu t’érigeras de grandes pierres », c’est-à-dire depuis le Jourdain, et ces pierres étaient un signe et un souvenir du miracle du Jourdain. Et il a ordonné d’écrire sur elles toute la Torah, et elles étaient douze, car ainsi est-il écrit dans le livre de Yehochoua (Josué 4,4-5) « un homme d’une tribu », et il est écrit (ibid.) « et Yehochoua leur dit : passez devant l’arche de l’Éternel votre Dieu au milieu du Jourdain, et soulevez chacun une pierre sur son épaule, selon le nombre des tribus des fils d’Israël », et il fit cela comme signe et souvenir que les eaux du Jourdain furent coupées devant l’arche lors de son passage dans le Jourdain, et ces douze pierres qu’ils prirent du milieu du Jourdain, ils les firent passer avec eux jusqu’au lieu de campement, qui est Guilgal, où Yehochoua les érigea, et il est écrit (ibid.) « quand vos fils demanderont demain : que sont pour vous ces pierres ? Vous leur direz : que les eaux du Jourdain furent coupées devant l’arche de l’alliance de l’Éternel ».

והוצרך לומר גדולות כדי שיכילו כל התורה כולה. ומלבד שתים עשרה אבנים אלו שהוציאו מתוך הירדן ושהעבירום הגלגל מצינו שתים עשרה אבנים אחרות שהקימו בתוך הירדן, שנאמר (שם ד) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים וגו' ויהיו שם עד היום הזה. ועוד מצינו אבנים אחרות שבנו שם מזבח בהר עיבל, וזהו שכתב רש"י ז"ל בפירוש החומש שלו, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, עד כאן.

Et il fallait dire « grandes » afin qu’elles contiennent toute la Torah entière. Et outre ces douze pierres qu’ils sortirent du milieu du Jourdain et firent passer à Guilgal, nous trouvons douze autres pierres qu’ils érigèrent au milieu du Jourdain, car il est dit (ibid. 4) « et Yehochoua érigea douze pierres au milieu du Jourdain, à la place où s’étaient tenus les pieds des cohanim, etc., et elles sont là jusqu’à ce jour ». Et nous trouvons encore d’autres pierres avec lesquelles ils bâtirent là un autel au mont Eval, et c’est ce qu’a écrit Rachi, de mémoire bénie, dans son commentaire du Houmach : tu trouves que c’étaient trois sortes de pierres, jusqu’ici.

ואמר כן ממה שאמרו במסכת סוטה, שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בעבר הירדן שנאמר (דברים א׳:ה׳) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו', אתיא גזירה שוה באר באר, כתיב הכא באר היטב, וכאן (שם) הואיל משה באר, מה להלן בשבעים לשון אף כאן בשבעים לשון, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהוציא מתוך הירדן והעבירום בגלגל.

Et il a dit cela d’après ce qu’ils ont dit dans le traité Sota : il y avait trois sortes de pierres : l’une que Moché érigea de l’autre côté du Jourdain, car il est dit (Deutéronome 1,5) « de l’autre côté du Jourdain, dans le pays de Moab, Moché entreprit, etc. » ; vient une guezéra chava : be’er, be’er ; il est écrit ici « be’er heitev », et là (ibid.) « Moché entreprit d’expliquer (be’er) » : de même que là c’est en soixante-dix langues, de même ici en soixante-dix langues ; et l’une qu’érigea Yehochoua au milieu du Jourdain ; et l’une qu’il sortit du milieu du Jourdain et qu’ils firent passer à Guilgal.

ונראה לפי פשטי הכתובים כי האבנים כלן היו עשרים וארבע, שתים עשרה אבנים שהוציאו מתוך הירדן ושתים עשרה שהקים יהושע בירדן, אותן שהקים יהושע בירדן שם עמדו עד היום הזה, ומה שהקימן שם כדי שיהיה מקום לכהנים נושאי הארון ויעמדו עליהם ולא יטבעו רגליהם בטיט, ואותן שהוציאו מתוך הירדן בנה בהם תחלה מזבח בהר עיבל וכתבו כל התורה בהם ואח"כ העבירום הגלגל. וא"כ יהיה שעור הכתוב בכאן והקמות לך אבנים גדולות הם שתים עשרה שהוציאו מתוך הירדן, והנה זה כלל ואח"כ פרט.

Et il paraît, d’après le sens simple des versets, que toutes les pierres étaient vingt-quatre : douze pierres qu’ils sortirent du milieu du Jourdain et douze qu’érigea Yehochoua dans le Jourdain ; celles qu’érigea Yehochoua dans le Jourdain, elles y sont restées jusqu’à ce jour, et ce qu’il les y érigea était afin qu’il y ait un lieu pour les cohanim porteurs de l’arche, qu’ils se tiennent dessus et que leurs pieds ne s’enfoncent pas dans la boue ; et celles qu’ils sortirent du milieu du Jourdain, il en bâtit d’abord un autel au mont Eval et ils écrivirent toute la Torah sur elles, et ensuite ils les firent passer à Guilgal. Et s’il en est ainsi, la teneur du verset ici sera : « et tu t’érigeras de grandes pierres », ce sont les douze qu’ils sortirent du milieu du Jourdain, et voici que c’est un général puis un particulier.

ואמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה, השתים עשרה שהזכרתי, תקימו אותם בהר עיבל, ושדת אותם אחר שתבנה שם מזבח, ואז וכתבת על האבנים הנזכרים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. שאם לא נפרש כן שתהיה הפרשה כלל ופרט, ערבוב פרשיות אני רואה כאן, כי מה יאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב והלא כבר אמר תחלה וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, ועוד איך יאמר תחלה וכתבת עליהן ואחר כך ובנית שם מזבח, והלא המזבח בנו תחלה ואחר כך כתבו התורה כלה.

Et il a dit « et quand vous aurez passé le Jourdain, vous érigerez ces pierres », les douze que j’ai mentionnées, vous les érigerez au mont Eval, « et tu les enduiras » après que tu y auras bâti un autel, et alors « et tu écriras sur les pierres mentionnées toutes les paroles de cette Torah, bien expliquées ». Car si nous n’expliquons pas ainsi, de sorte que la section soit un général et un particulier, je vois ici un mélange de sections ; car que dira-t-il : « et tu écriras sur les pierres toutes les paroles de cette Torah, bien expliquées », alors qu’il a déjà dit d’abord « et tu écriras sur elles toutes les paroles de cette Torah, quand tu passeras » ; et encore, comment dira-t-il d’abord « et tu écriras sur elles » et ensuite « et tu bâtiras là un autel » ? Or l’autel, ils l’ont bâti d’abord, et ensuite ils ont écrit toute la Torah.

ועל כן ראיתי לומר כי הפרשה כלל ופרט, וכן מפורש שם במסכת סוטה שאחר שבנו מהם קפלו את המזבח ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.

Et c’est pourquoi j’ai vu à dire que la section est un général et un particulier, et ainsi est-il expliqué là dans le traité Sota, qu’après qu’ils eurent bâti avec elles, ils démontèrent l’autel, prirent les pierres, vinrent et passèrent la nuit à leur place.

ושדת אותם בשיד. לא אמר בגיר כענין (ישעיהו כ״ז:ט׳) כאבני גיר מנופצות, אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים מה שאין כן בגיר הנמוח, ולכן אמר בשיד למען יעמדו ימים רבים.

« Et tu les enduiras de chaux (sid). » Il n’a pas dit « de gir », comme (Isaïe 27,9) « comme des pierres de gir pulvérisées », bien que le gir soit plus fort que le sid, mais il a dit sid parce qu’il protège davantage de la pluie, ce qui n’est pas le cas du gir qui se dissout ; et c’est pourquoi il a dit « de sid », « afin qu’elles subsistent de nombreux jours ».

וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. זה יורה שכל התורה כולה כתובה עליהן, וכן כתב הרמב"ן כי מצינו בספר תאגי שכל התורה היתה כתובה בהן בראשית עד לעיני כל ישראל בתגיה וזיוניה ומשם נעתקו, עד כאן.

« Et tu écriras sur elles toutes les paroles de cette Torah. » Cela indique que toute la Torah entière était écrite sur elles, et ainsi a écrit le Ramban : car nous trouvons dans le livre Taggi que toute la Torah était écrite sur elles, de Bereshit jusqu’à « aux yeux de tout Israël », avec ses couronnes et ses ornements, et de là elles furent transcrites, jusqu’ici.

אבל רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות.

Mais notre maître Saadia Gaon, de mémoire bénie, a écrit que la liste des commandements y était écrite tel qu’ils sont écrits dans les Halakhot Guedolot, à la manière des azharot.

למען אשר תבא אל הארץ. למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצות הקמת האבנים כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומטעם זה תקנו רז"ל להזכיר תורה בברכת הארץ. ואפשר לפרש למען אשר תבא אל הארץ, למען אשר תוכל לבא, כלומר מה שאני מצוה לך לכתוב עליהן כל התורה למען שיהיה לך כח לבא אל הארץ כי כח התורה יכרית האויבים אשר בארץ וינחילנה לנו.

« Afin que tu entres dans le pays. » C’est à cause de cette Torah que tu entres dans le pays ; il a donné une raison au commandement d’ériger les pierres, car nous n’avons mérité l’héritage du pays que par le mérite de la Torah ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie. Et pour cette raison nos Sages, de mémoire bénie, ont institué de mentionner la Torah dans la bénédiction du pays. Et on peut expliquer « afin que tu entres dans le pays » : afin que tu puisses entrer, c’est-à-dire ce que je t’ordonne d’écrire sur elles toute la Torah, c’est afin que tu aies la force d’entrer dans le pays, car la force de la Torah exterminera les ennemis qui sont dans le pays et nous le fera hériter.

אלה יעמדו לברך. דרשו רז"ל הברכה היתה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, הקללה כמו שכתוב, והיו על הברכה ששה מבני הגבירות ועל הקללה היו בני השפחות, ולפי שלא היו אלא דן ונפתלי גד ואשר הוצרך ליטול מבני לאה שתים, ראובן הבכור וזבולן הקטן כדי שישלימו לששה.

« Ceux-ci se tiendront pour bénir. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : la bénédiction était « béni soit l’homme qui ne fera pas d’idole sculptée ou de fonte », la malédiction comme il est écrit ; et ceux sur la bénédiction étaient six des fils des maîtresses, et sur la malédiction les fils des servantes ; et comme il n’y avait que Dan, Nephtali, Gad et Asher, il fallut prendre des fils de Léa deux, Réouven l’aîné et Zevouloun le petit, afin de compléter à six.

ומה שמונה שמעון על הברכה, מפני שנכתבו בכאן י"א ארורים ולא רצה לקללו ולומר כנגדו ארור, ומשה שקבע ברכה בפרשת וזאת הברכה לכל השבטים ולא קבע לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי, וכיון שלא היה בלבו לברכו כי לא היה ראוי לברכה לא רצה לקללו בכאן לומר ארור כנגדו, שאם כן לא היתה לו תקנה. וכבר דרשו רז"ל שאע"פ שלא ברכו בפירוש רמזו בברכת יהודה, שנאמר (דברים ל״ג:ז׳) שמע ה' קול יהודה, שכן היתה נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה.

Et ce que Shimon est compté sur la bénédiction, c’est parce que onze maudits sont écrits ici et il ne voulait pas le maudire en disant contre lui « maudit » ; et Moché, qui a fixé une bénédiction dans la section « Vezot haberakha » pour toutes les tribus, n’en fixa pas à Shimon parce qu’il n’était pas digne de bénédiction à cause du péché de Zimri ; et puisqu’il n’avait pas dans son cœur de le bénir, car il n’était pas digne de bénédiction, il ne voulut pas le maudire ici en disant « maudit » contre lui, car alors il n’y aurait pas de réparation pour lui. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà expliqué que bien qu’il ne l’ait pas béni explicitement, ils l’ont évoqué dans la bénédiction de Yehouda, car il est dit (Deutéronome 33,7) « Écoute, Éternel, la voix de Yehouda », car l’héritage des fils de Shimon était à l’intérieur de l’héritage des fils de Yehouda.

ומה שנמנה ראובן על הקללה אין זה לחיובו, אלא נראה לי שהוא התנצלות גמור במעשה בלהה ולומר שלא חטא באשת אב, שהרי הוא קורא ארור שוכב עם אשת אביו, ומזה אמרו במדרש (בראשית מ״ט:ד׳) יצועי עלה, אמר לו יעקב אביו, בני אין לך תקנה עד שיבא אותו שכתוב בו (שמות י״ט:ג׳) עלה, כיון שבא משה והעמיד לכהנים הלוים בהר גרזים ובהר עיבל והעמיד ראובן על הקללה ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה.

Et que Réouven soit compté sur la malédiction, ce n’est pas pour sa condamnation, mais il me semble que c’est une justification complète dans l’affaire de Bilha, et pour dire qu’il n’a pas péché avec l’épouse d’un père, puisque c’est lui qui proclame « maudit celui qui couche avec la femme de son père » ; et de cela ils ont dit dans le Midrash (Genèse 49,4) « ma couche, il est monté » : Yaaqov son père lui dit : mon fils, tu n’as pas de réparation jusqu’à ce que vienne celui dont il est écrit (Exode 19,3) « il monta » ; lorsque Moché vint et fit tenir les cohanim, les Lévites, sur le mont Guerizim et le mont Eval, et fit tenir Réouven sur la malédiction, tout Israël sut que Réouven était innocent. Et ainsi ont dit nos Sages, de mémoire bénie : quiconque dit que Réouven a péché ne fait que se tromper.

וכיצד היו עומדין אלו על הברכה ואלו על הקללה, כך שנו רז"ל במסכת סוטה, ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וישראלים מזה ומזה, שנאמר (יהושע ח׳:ל״ג) וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים, הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, אלו ואלו עונין אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ארור האיש אשר יעשה וגו', אלו ואלו עונין אמן עד שגומרין ברכות וקללות, ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח ושדוהו בשיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר באר היטב, ונטלו האבנים ובאו ולנו במקומן, עד כאן במשנה.

Et comment se tenaient ceux-ci pour la bénédiction et ceux-là pour la malédiction ? Ainsi ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie, dans le traité Sota : six tribus montèrent au sommet du mont Guerizim et six tribus montèrent au sommet du mont Eval, et les cohanim et les Lévites se tenaient en bas au milieu, les cohanim entourant l’arche et les Lévites les cohanim, et les Israélites de part et d’autre, car il est dit (Josué 8,33) « et tout Israël, et ses anciens, ses officiers et ses juges, se tenaient de part et d’autre de l’arche, face aux cohanim les Lévites » ; ils tournèrent leurs visages vers le mont Guerizim et ouvrirent par la bénédiction : « béni soit l’homme qui ne fera pas d’idole sculptée ou de fonte », ceux-ci et ceux-là répondent amen ; ils tournèrent leurs visages vers le mont Eval et ouvrirent par la malédiction : « maudit l’homme qui fera, etc. », ceux-ci et ceux-là répondent amen, jusqu’à ce qu’ils eurent achevé bénédictions et malédictions ; et ensuite ils apportèrent les pierres et bâtirent l’autel et l’enduisirent de sid et écrivirent sur elles toutes les paroles de cette Torah en soixante-dix langues, car il est dit « bien expliquées » ; et ils prirent les pierres et vinrent passer la nuit à leur place, jusqu’ici dans la Michna.

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. דרשו רז"ל ארור משעת עשיה, וכן כתיב (דברים ט׳:כ״א) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, משעת עשיה קם ליה בחטא.

« Maudit l’homme qui fera une idole sculptée ou de fonte. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : maudit dès l’heure de la fabrication, et ainsi est-il écrit (Deutéronome 9,21) « et votre péché que vous aviez fait, le veau » : dès l’heure de la fabrication, il est établi dans le péché.

ושם בסתר. עד שיעשה לה דברים שבסתר, מכאן אמרו רז"ל עבודה זרה של ישראל אינה אסורה אלא משתעבד ושל נכרי אסורה מיד, שנאמר (דברים ז) פסילי אלהיהם, משעה שפסלו נעשה אלוה ואע"פ שעדיין לא עבדו. וי"א עברות אלו הזכיר בתחלתן ענין עבודה זרה, לפי ששקולה כנגד כל התורה כלה. ואחריו מקלה אביו ואמו, לפי ששלשתן שותפין ביצירה, ולכך הזהיר בכבוד שלשתן. ומה שיחד הכתוב י"א עברות הללו לפי שהן המחייבות עונש גלות, ולכך פרט אותן להן עכשיו בכניסתן לארץ.

« Et le place en secret. » Jusqu’à ce qu’il fasse pour elle des choses en secret ; de là ils ont dit : l’idolâtrie d’un Israélite n’est interdite qu’une fois qu’elle a été servie, et celle d’un non-Juif est interdite immédiatement, car il est dit (Deutéronome 7) « les idoles sculptées de leurs dieux » : dès l’heure où ils l’ont sculptée, elle devient un dieu, même s’ils ne l’ont pas encore servie. Et dans ces onze fautes, il a mentionné au début le sujet de l’idolâtrie, parce qu’elle équivaut à toute la Torah entière. Et après elle « celui qui méprise son père et sa mère », parce que tous trois sont partenaires dans la formation, et c’est pourquoi il a averti de l’honneur de tous les trois. Et ce que l’Écriture a regroupé ces onze fautes, c’est parce qu’elles sont celles qui entraînent la peine d’exil, et c’est pourquoi il les a détaillées maintenant, à leur entrée dans le pays.

וע"ד הפשט הזכיר בכאן י"א עברות בעבור שיוכל האדם לעשותן בסתר, והחל מן העיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקלה אותם, וכן מסיג גבול דבר נסתר, וכן משגה עור כי לא יוכל לפרסם מי הטעהו, וכן מטה משפט גר יתום ואלמנה שאין להם עוזר, והנה זה נסתר, כי אם יטה משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, ובשוכב עם אשת אב ואחותו וחותנתו, אינו נחשד להיות עמם, ולכך הוא דבר נסתר ואיננו כן שאר העברות, ושוכב עם בהמה כי אין לה פה שתצעק כמו הזכור, על כן לא הזכירו, וכן לוקח שחד בין הדיין ובין העד להעיד שקר, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.

Et selon le sens simple, il a mentionné ici onze fautes parce que l’homme peut les commettre en secret, et il a commencé par l’essentiel, qui est entre lui et son Créateur, et ensuite entre lui et ses pères, car qui sait s’il les méprisera, et de même « celui qui déplace une borne » est une chose cachée, et de même « celui qui égare un aveugle » car il ne pourra pas faire connaître qui l’a égaré, et de même « celui qui fait fléchir le droit de l’étranger, de l’orphelin et de la veuve » qui n’ont pas de secours, et voici que c’est caché, car s’il faisait fléchir le droit d’autres, on réclamerait contre lui et on le ferait connaître ; et pour « celui qui couche avec la femme de son père, sa sœur et sa belle-mère », on ne le soupçonne pas d’être avec elles, et c’est pourquoi c’est une chose cachée, ce qui n’est pas le cas des autres fautes ; et « celui qui couche avec une bête », car elle n’a pas de bouche pour crier comme le mâle, c’est pourquoi l’union avec un homme n’a pas été mentionnée ; et de même celui qui prend un pot-de-vin, qu’il s’agisse du juge ou du témoin, pour témoigner faussement ; ainsi a expliqué le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie.

וע"ד המדרש י"א עברות הללו כנגד י"א דברים שאמר דוד ע"ה במזמור (תהלים טו) מי יגור באהלך, שכל הדר בחוצה לארץ יתחייב לעשותן, והנה הם הפך י"א עברות הללו. הולך תמים כענין שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וגו'. ופועל צדק, שלא יגזול ושלא יקח כלום משל חברו, וכמו שאמרו רז"ל צדק משלך ותן לו, וזה הפך מסיג גבול, ודובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, הפך משגה עור. לא רגל על לשונו הפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו רעה, הפך מטה משפט.

Et selon le midrash, ces onze fautes correspondent aux onze choses qu’a dites David, que la paix soit sur lui, dans le psaume (Psaumes 15) « Éternel, qui séjournera dans Ta tente ? » ; car quiconque demeure à l’extérieur du pays est tenu de les accomplir, et voici qu’elles sont le contraire de ces onze fautes. « Celui qui marche intègrement » : comme il est dit (Deutéronome 18) « tu seras intègre avec l’Éternel ton Dieu, etc. ». « Et pratique la justice » : qu’il ne vole pas et ne prenne rien de ce qui est à son prochain, et comme ont dit nos Sages, de mémoire bénie : agis avec équité : prends sur tes propres biens et donne-lui ; et c’est le contraire de « celui qui déplace une borne ». « Et dit la vérité dans son cœur » : que sa bouche et son cœur soient égaux, contraire de « celui qui égare un aveugle ». « Il n’a pas médit de sa langue » : contraire de « celui qui frappe son prochain en secret », qui est celui qui va colporter. « Il n’a pas fait de mal à son prochain » : contraire de « celui qui fait fléchir le droit ».

וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישא עליו חטא, הפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, הפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו והנקל והנבזה בעיניו יכבד יראי ה', כספו לא נתן בנשך שאינו חומד ממון אחרים. ושחד על נקי, הפך שפיכות דמים. עושה אלה לא ימוט לעולם.

« Et il n’a pas porté d’opprobre sur son proche » : c’est-à-dire qu’il ne fasse pas avec lui une chose pour laquelle il porte une faute sur lui, contraire de la découverte des turpitudes. « À ses yeux le vil est méprisé » : contraire de « celui qui méprise », car la cause du mépris est qu’il est sage et honoré à ses propres yeux, tandis que celui qui se tient lui-même pour peu de chose et méprisable honore ceux qui craignent l’Éternel. « Il n’a pas donné son argent à intérêt » : qu’il ne désire pas l’argent des autres. « Et n’a pas pris de présent contre l’innocent » : contraire de l’effusion de sang. « Celui qui fait cela ne chancellera jamais. »

וענו כל העם. הזכיר כן בעבודה זרה, ובכל השאר הזכיר ואמר כל העם, ממה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולכך וענו כל העם.

« Et tout le peuple répondra. » Il l’a mentionné ainsi à propos de l’idolâtrie, et à propos de tout le reste il a employé « et tout le peuple dira », d’après ce qu’ils ont dit : « Anokhi » et « Lo yihyeh lekha », nous les avons entendus de la bouche de la Puissance ; et c’est pourquoi « et tout le peuple répondra ».

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. זה כלל לכל המצות שבתורה, ובאור הכתוב אשר לא יקים המצות בלבו, כלומר שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת, אחת מהנה לא נעדרה, שאין בה תועלת הגוף והנפש, ושאין בכלן מצוה אחת לבטלה, זהו אשר לא יקים לעשות אותם, שיקיים בלבו אמונה חזקה שראוי לעשותם, כי כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת (משלי ח,ט). ודרשו רז"ל אשר לא יקים — שאינו מגביה ספר תורה להראות כתיבתו לעם.

« Maudit celui qui ne maintiendra pas les paroles de cette Torah. » Ceci est un général pour tous les commandements de la Torah, et l’explication du verset est : « qui ne maintiendra pas les commandements dans son cœur », c’est-à-dire qu’il les reconnaisse et croie qu’ils sont tous vrais, « pas une d’elles ne manque », qu’il n’y en a pas qui n’aient pas d’utilité pour le corps et l’âme, et que parmi tous il n’y a pas un commandement en vain ; c’est « qui ne les maintiendra pas pour les accomplir » : qu’il maintienne dans son cœur une foi forte qu’il convient de les accomplir, car « tous sont droits pour celui qui comprend et justes pour ceux qui ont trouvé la connaissance » (Proverbes 8,9). Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué « qui ne maintiendra pas » : qui ne soulève pas le rouleau de Torah pour montrer son écriture au peuple.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. כלומר שלא תצטרך לרדוף אחר הברכה, שהיא עצמה תבא אחריך ותשיג אותך.

« Et toutes ces bénédictions viendront sur toi et t’atteindront. » C’est-à-dire que tu n’auras pas besoin de poursuivre la bénédiction, car elle-même viendra après toi et t’atteindra.

ברוך פרי בטנך. הקדים כאן בברכות ברכת הגוף לברכת המזון, שאמר אחריו ברוך טנאך, אבל בקללות הקדים טנאך ואחר כך פרי בטנך, ללמדך שיענש תחלה בממונו ואם יחזור בו מוטב ואם לאו יענש בגופו. וכן אמרו במדרש אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה.

« Béni soit le fruit de ton ventre. » Il a placé ici, dans les bénédictions, la bénédiction du corps avant la bénédiction de la nourriture, car il a dit après « béni soit ton panier », mais dans les malédictions il a placé d’abord ton panier et ensuite le fruit de ton ventre, pour t’enseigner qu’il sera puni d’abord dans son argent, et s’il revient, tant mieux, sinon il sera puni dans son corps. Et ainsi ont-ils dit dans le Midrash : le Maître de la miséricorde ne punit pas d’abord les personnes.

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. מי שהוא עבד לשר אחד משרי המלך אין מעלתו גדולה כל כך כאלו היה עבדו של מלך, כי עבדו של מלך אפילו השרים והסגנים אשר למלך יראים מפניו לאימת המלך, מאחר שהעבד ההוא נקרא בשם המלך אדוניהם, וזה ענין הכתוב הזה ובאורו, יאמר וראו כל עמי הארץ שהם חלק הכוכבים והמזלות, כי שם ה' שהוא האדון עליהם ועל השרים שלהם, נקרא על ישראל, ושישראל הם מיוחדים לחלק האדון, אז ויראו ממך, בודאי ייראו ממוראן של ישראל. ודרשו רז"ל כי שם ה' נקרא, רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש.

« Et tous les peuples de la terre verront que le Nom de l’Éternel est invoqué sur toi, et ils te craindront. » Celui qui est serviteur d’un des princes du roi n’a pas une grandeur aussi grande que s’il était serviteur du roi, car le serviteur du roi, même les princes et les préfets du roi le craignent par crainte du roi, puisque ce serviteur est appelé du nom du roi leur maître ; et tel est le sujet de ce verset et son explication : il dit « et tous les peuples de la terre verront », qui sont le lot des étoiles et des constellations, « que le Nom de l’Éternel », qui est le Maître sur eux et sur leurs princes, « est invoqué sur Israël », et qu’Israël est dédié au lot du Maître, alors « ils te craindront » : certainement ils éprouveront de la crainte devant Israël. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué « le Nom de l’Éternel est invoqué » : Rabbi Eliézer le Grand dit : ce sont les téfilin de la tête.

ויש לך להתעורר בכאן כי נרשם בכאן אות שי"ן שהיא הלכה למשה מסיני, והוא כאלו אמר וראו כל עמי הארץ כי שי"ן עליך ויראו ממך. ועוד חלוף השם הגדול בא"ת ב"ש עולה במספר שי"ן, והוא שי"ן רבתי של שיר השירים. ועוד כי שלש מאות ימים של הנחת תפלין הם בשנה, יצאו שבתות וימים טובים שהן ס"ה ימים.

Et tu dois t’éveiller ici : car est inscrite ici la lettre shin, qui est une halakha donnée à Moché au Sinaï, et c’est comme s’il disait « et tous les peuples de la terre verront que shin est sur toi et ils te craindront ». Et encore, la permutation du Grand Nom en at-bash équivaut en nombre à shin, et c’est le shin majuscule (rabbati) du Cantique des Cantiques. Et encore, car trois cents jours de port des téfilin sont dans l’année, les chabbats et les jours de fête, qui sont soixante-cinq jours, étant exclus.

ואם תשכיל עוד בטעם שי"ן של תפלין תמצא השי"ן רמז לשכינה ולנשמת האדם, ושי"ן של ארבע בתים ירמוז לשכינה המקפת והממלאת לכל העולם וחוץ לעולם ומשפעת כח בארבע חיות המרכבה, והרצועה שיש בה כמין דל"ת רמז לארבע רוחות העולם המתנהגים על ידי השכינה, ומעלה ומטה גם כן, ועל כן הרצועות מחוברות ומתפשטות והולכות למטה, ונתבאר בזה כי כל השפע בא לעליונים ולתחתונים מאת השכינה, ומאין בא השפע אל השכינה, מן החכמה והבינה, צא ולמד שהוא כן מתוך יצירת האדם שנוצר בחכמה מופלאה כי אות שי"ן רשום באפיו אשר שני הנקבים מכוונים כנגד המוח שהוא מקום החכמה והבינה,

Et si tu considères encore la raison du shin des téfilin, tu trouveras que le shin fait allusion à la Présence et à l’âme de l’homme, et que le shin des quatre compartiments fait allusion à la Présence qui entoure et remplit tout le monde et hors du monde, et fait affluer la force aux quatre Ḥayyot du Char, et la courroie, qui a en elle une forme de dalet, fait allusion aux quatre directions du monde qui sont conduits par la Présence, et à en haut et en bas aussi, et c’est pourquoi les courroies sont jointes et s’étendent et vont vers le bas, et il est expliqué par là que toute l’abondance vient aux supérieurs et aux inférieurs de la part de la Présence, et d’où vient l’abondance à la Présence ? De la sagesse et de la Bina ; va et apprends qu’il en est ainsi de la formation de l’homme, qui a été formé avec une sagesse merveilleuse, car la lettre shin est marquée dans son nez, dont les deux narines sont orientées vers le cerveau, qui est le lieu de la sagesse et de la Bina,

וענין האבר הזה החתום באות שי"ן שהוא בית קבול ילמד דעת את העם כי כן השכינה מקבלת שפע, וכן תמצא הנשמה שהיא מקפת את כל הגוף שהיא בתוכו וחוצה לו, וכחה ואורה מתפשטים בארבעה חללים שבמוח, שני חללים ראשונים יש בהם כח הציור, חלל אמצעי יש בו כח המחשבה, חלל אחרון יש בו כח השמירה והזכרון, והשגנו מכל זה כי שי"ן שבארבעה בתים הוא רמז לשכינה וד' חיות הקדש, ורמז גם כן לנשמה וארבעה חללים שבמוח, והבן זה.

et le sujet de cet organe marqué de la lettre shin, qui est un réceptacle, « enseignera la connaissance au peuple », car ainsi la Présence reçoit l’abondance, et ainsi tu trouveras que l’âme entoure tout le corps, qu’elle est en lui et hors de lui, et que sa force et sa lumière se répandent dans les quatre cavités du cerveau, les deux premières cavités contiennent la force de la représentation, la cavité du milieu contient la force de la pensée, la dernière cavité contient la force de la garde et du souvenir ; et nous avons compris de tout cela que le shin des quatre compartiments fait allusion à la Présence et aux quatre Ḥayyot de sainteté, et fait aussi allusion à l’âme et aux quatre cavités du cerveau, et comprends cela.

והשיגוך. מלא בוא"ו ולא נכתב בברכות מלא, ומה שנכתב כאן מלא על שם שנאמר (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה, וכן הוא רשום בפסוק זה באחרית התיבות. ומפני שהתורה מפחידתם בקללות, באה לרמוז שלא יאבדו בהם, כי השם הנעלם שוכן בקרבו הווה בצרתם ושומר אותם.

« Et elles t’atteindront. » Plein, avec un vav, et dans les bénédictions il n’est pas écrit plein ; et que ce soit écrit plein ici, c’est à cause de ce qui est dit (Psaumes 91,15) « Je suis avec lui dans la détresse », et ainsi est-il marqué dans ce verset aux fins des mots. Et comme la Torah les épouvante par les malédictions, elle vient faire allusion à ce qu’ils ne périront pas en elles, car le Nom caché demeure en son sein, se trouvant dans leur détresse et les gardant.

ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו. מלת כלותו תחזור לדבר והוא מדת הדין, כלשון (חבקוק ג׳:ה׳) לפניו ילך דבר. עד כלותו, כלתו כתיב.

« L’Éternel fera s’attacher à toi la peste jusqu’à son achèvement. » Le mot « kaloto » se rapporte à la peste, qui est l’attribut de rigueur, selon (Habacuc 3,5) « devant lui marche la peste ». « Jusqu’à son achèvement » : « kalto » est écrit.

יככה ה' בשחפת. הזכיר השם המיוחד ולא אמר יככה אלהים, והנה הוא מדת הדין במקום זה, וכמוהו (בראשית ו׳:ז׳) ויאמר ה' אמחה, (שמות י״ד:י״ד) ה' ילחם לכם, שהוא מדת הדין, כי כן מצינו שם אלהים מדת הרחמים במקומות רבים, כמו (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח, (שם כ) וירפא אלהים את אבימלך, כי כל אחת מן המדות זו כלולה בזו, ומפני זה הזכיר יככה בתוספת ה"א להורות על מדת הדין המיסרת את האדם, והוא שכתוב (ויקרא כ״ו:י״ח) ויספתי ליסרה אתכם שבע, בתוספת ה"א הנקראת שבע ומיסרת בשבע פורעניות, וכן הזכיר כאן שבע חליים בשחפת ובקדחת וכל השאר.

« L’Éternel te frappera de consomption (shaḥefet). » Il a mentionné le Nom unique et n’a pas dit « Elohim te frappera », et voici que c’est l’attribut de rigueur à cet endroit, et comme lui (Genèse 6,7) « et l’Éternel dit : J’effacerai », (Exode 14,14) « l’Éternel combattra pour vous », qui est l’attribut de rigueur ; car nous trouvons ainsi le Nom Elohim comme attribut de miséricorde en de nombreux endroits, comme (Genèse 8,1) « et Dieu se souvint de Noé », (ibid. 20) « et Dieu guérit Avimélekh », car chacun de ces attributs est inclus dans l’autre ; et pour cette raison il a mentionné « yakkekha » avec l’adjonction d’un hé, pour indiquer l’attribut de rigueur qui châtie l’homme, et c’est ce qui est écrit (Lévitique 26,18) « et Je continuerai à vous châtier sept fois », avec l’adjonction d’un hé, qui est appelé « sept » et qui châtie de sept calamités, et de même il a mentionné ici sept maladies : « consomption, fièvre » et tout le reste.

בגרב ובחרס. לשון חרס, מין גרב יבש שיצטרך לחרס, וכן כתוב בשחין איוב (איוב ב׳:ח׳) ויקח לו חרש להתגרד בו, כן פירשו המפרשים. אבל יתכן לפרש ובחרס מלשון שמש, כי יפחידם במכת השמש, ושלשה שמות יש לו, שמש חמה חרס. שמש על שם שהוא עבד משמש אצל קונו, ומתוך מעלת העבד תתפרסם מעלת האדון, חמה על שם החמימות, חרס על שם שנברא להאיר על הארץ. ועוד יש בשלשתן רמז על ההקף הרביעי הגדול שהוא שס"ה ימים, ועל שמות שני מנהיגיו. וכן בענין שלשה שמות אשר ללבנה, והן סהר ירח לבנה, ואין כאן מקום להאריך בזה.

« De gale et de ḥeres. » Expression de ḥeres : une sorte de gale sèche qui a besoin d’un tesson (ḥeres), et ainsi est-il écrit à propos de l’ulcère de Job (Job 2,8) « et il prit un tesson pour se gratter avec », ainsi ont expliqué les commentateurs. Mais il se peut qu’on explique « ubeḥeres » de l’expression « soleil », car Il les épouvantera par le coup du soleil, et il a trois noms : shemesh, ḥamma, ḥeres. Shemesh, parce qu’il est un serviteur qui sert auprès de son Créateur, et par la grandeur du serviteur se fait connaître la grandeur du Maître ; ḥamma, à cause de la chaleur ; ḥeres, parce qu’il a été créé pour éclairer sur la terre. Et encore, il y a dans les trois une allusion au quatrième grand cycle, qui est de trois cent soixante-cinq jours, et aux noms de ses deux conducteurs. Et de même pour les trois noms de la lune : sahar, yareaḥ, levana ; et ce n’est pas ici le lieu de s’étendre sur cela.

אבל יזהיר הכתוב שאם לא ישמעו בקול השי"ת שיכה אותם במכת השמש שהוא קלקול האויר והיסודות, וזהו ובחרס מלשון (שם ט) האומר לחרס ולא יזרח, וכן (שופטים י״ד:י״ח) בטרם יבא החרסה. והנה זה הפך ממה שהזכיר דוד ע"ה בברכה (תהילים קכ״א:ו׳) יומם השמש לא יככה וירח בלילה, כנגד זה אמר בכאן יככה כי החליים בסבת המאכלים ושנוי האויר בארצות, והכל בתנועת השמש.

Mais l’Écriture avertit que s’ils n’écoutent pas la voix du Nom, béni soit-Il, Il les frappera du coup du soleil, qui est la corruption de l’air et des éléments, et c’est « ubeḥeres », de l’expression (ibid. 9) « qui dit au ḥeres et il ne se lève pas », et ainsi (Juges 14,18) « avant que le ḥarsa vienne ». Et voici que c’est le contraire de ce qu’a mentionné David, que la paix soit sur lui, dans la bénédiction (Psaumes 121,6) « le jour le soleil ne te frappera pas, ni la lune la nuit » ; en regard de cela il a dit ici « Il te frappera », car les maladies viennent à cause des aliments et du changement de l’air dans les pays, et tout cela par le mouvement du soleil.

והיית אך עשוק וגזול כל הימים. וכן אמר עוד והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים, ואכין ורקין מעוטין הן, למעט שאר האומות שלא תהיה בהן אחת בשפלות כישראל. וכנגדו הזכיר בברכות והיית רק למעלה, למעט שאר האומות שלא תהיה להן מעלה וגדולה כישראל.

« Et tu ne seras qu’opprimé et spolié tous les jours. » Et de même il a dit encore « et tu ne seras qu’opprimé et écrasé tous les jours » ; « akh » et « raq » sont des restrictions, pour restreindre les autres nations, qu’aucune ne soit dans l’abaissement comme Israël. Et en regard de cela il a mentionné dans les bénédictions « et tu seras seulement en haut », pour restreindre les autres nations, qu’il n’y ait pas chez elles élévation et grandeur comme chez Israël.

יירש הצלצל. לשון (דברים ד׳:ל״ח) להוריש גוים וכן תרגומו יתרך. ורש"י ז"ל פירש מלשון רש, כלומר יעשנו רש מן הפרי. והצלצל מין ארבה ונקרא צלצל על שם הרעש שעושים בבאם מקובצים, מלשון (תהילים ק״נ:ה׳) בצלצלי תרועה. ותרגומו סקאה, מלשון רז"ל ונטלוה מסיקין, כלומר גזלנין, על שם שגוזלין הפירות ומכלין אותן.

« Le tselatsal en prendra possession (yireish). » Expression de (Deutéronome 4,38) « pour déposséder (lehorish) des nations », et ainsi sa traduction « yitrakh ». Et Rachi, de mémoire bénie, a expliqué de l’expression « rash » (pauvre), c’est-à-dire qu’il le rendra pauvre de fruit. Et le tselatsal est une sorte de sauterelle, et il est appelé tselatsal à cause du bruit qu’elles font quand elles viennent en groupe, de l’expression (Psaumes 150,5) « avec les cymbales retentissantes (tseltselei) ». Et sa traduction est « saqa’a », de l’expression de nos Sages, de mémoire bénie, « et les mesikin l’ont prise », c’est-à-dire des voleurs, parce qu’ils pillent les fruits et les consument.

תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל״ז:כ״א) וישמע ראובן ויצלהו מידם, בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד׳:י״ד) וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב׳:י״ד) ותאכל ותשבע ותותר, עגלים פטומים היה מאכילה.

« Parce que tu n’as pas servi l’Éternel ton Dieu dans la joie. » L’Écriture le déclare coupable de ce qu’il a servi le Nom, béni soit-Il, et que le service n’a pas été dans la joie, car l’homme est obligé à la joie dans son occupation avec les commandements, et la joie dans l’action du commandement est un commandement en soi : outre la récompense qu’il a pour le commandement, il a une récompense pour la joie, et c’est pourquoi il punit ici celui qui sert du service du commandement quand il ne l’a pas fait dans la joie ; et c’est pourquoi il faut que l’homme accomplisse les commandements avec joie et avec une intention complète, et ainsi ont-ils dit dans le Midrash Ruth : si Réouven avait su que le Saint, béni soit-Il, ferait écrire de lui (Genèse 37,21) « et Réouven entendit et le délivra de leurs mains », il l’aurait porté sur son épaule à son père ; et si Aharon avait su que le Saint, béni soit-Il, ferait écrire de lui (Exode 4,14) « et il te verra et se réjouira dans son cœur », il serait sorti à sa rencontre avec des tambourins et des danses ; et si Boaz avait su que le Saint, béni soit-Il, ferait écrire de lui (Ruth 2,14) « et elle mangea et fut rassasiée et laissa », il lui aurait fait manger des veaux gras.

מרב כל, ועבדת את אויביך בחוסר כל. זה ממדותיו של הקב"ה, שהן מדה כנגד מדה, הם לא עבדו להקב"ה מרב כל לפיכך יעבדו את האויבים בחוסר כל, ומזה דרשו רז"ל בפרק קמא דחגיגה (ישעיהו מ״ח:י׳) הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא להן לישראל תקנה אלא עניות, אמר שמואל היינו דאמרי אינשי יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא.

« De l’abondance de tout, et tu serviras tes ennemis dans le manque de tout. » Cela fait partie des attributs du Saint, béni soit-Il, qui sont mesure pour mesure : ils n’ont pas servi le Saint, béni soit-Il, dans l’abondance de tout, c’est pourquoi ils serviront les ennemis dans le manque de tout ; et de là nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué au premier chapitre du traité Haguiga (Isaïe 48,10) « voici, Je t’ai épuré, mais non comme de l’argent, Je t’ai choisi dans le creuset de la pauvreté », cela enseigne que le Saint, béni soit-Il, a passé en revue toutes les bonnes qualités et n’a pas trouvé pour Israël de réparation sinon la pauvreté ; Shemouel a dit : c’est ce que disent les gens : la pauvreté sied à Israël comme une kourda rouge à un cheval blanc.

כאשר ידאה הנשר. זה אספסיאנוס וטיטוס שהיו מלכים ממלכי אדום והחריבו בית שני, וכך דרשו רז"ל על אספסיאנוס דחשיב למיתי בעשרה יומי ואתא בחמשה ושמע לינוקי דקא אמרי ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר שמא אנא הוא נשרא. וכן כל התוכחות האלו בבית שני היו, ושם נתקיימו כלן.

« Comme plane l’aigle (yid’eh). » C’est Vespasien et Titus, qui étaient rois, des rois d’Édom, et ils détruisirent le Second Temple, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué à propos de Vespasien : qui pensait arriver en dix jours et arriva en cinq, et entendit des enfants qui disaient « l’Éternel fera venir contre toi une nation de loin, du bout de la terre, comme plane l’aigle » ; il dit : peut-être est-ce moi l’aigle. Et de même toutes ces réprimandes furent au Second Temple, et c’est là qu’elles se sont toutes accomplies.

והצר לך בכל שעריך. כלומר בכל מקום. ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בפרשה ארבע פעמים שעריך, האחד כולל, והשני שערי המדינות, והשלישי שערי הבתים של היחידים, והרביעי מלשון שעור, כלומר שיציק לו האויב בכל מה שהוא מחשב, וכן יזדמן לו צער ונזק ותשיגהו בהלה בכל מה שהוא משער לעשות, והנה הוא בהפך מהמצליח שישכיל בכל אשר יפנה ויצליח בכל מה שיחשוב וכל דבריו ומחשבותיו יצאו לו על הנכונה כענין הנזכר ברשע (תהלים י) יחילו דרכיו בכל עת.

« Et il t’assiégera dans toutes tes portes (she’arekha). » C’est-à-dire en tout lieu. Et il se peut qu’on explique que ce qu’il a mentionné dans la section quatre fois « she’arekha » : le premier est général, le deuxième les portes des provinces, le troisième les portes des maisons des particuliers, et le quatrième de l’expression « shi’our » (mesure), c’est-à-dire que l’ennemi le tourmentera en tout ce qu’il estime, et ainsi lui arriveront peine et dommage et la frayeur l’atteindra en tout ce qu’il estime faire, et voici que c’est le contraire de celui qui réussit, qui sera intelligent en tout ce vers quoi il se tourne et réussira en tout ce qu’il pensera, et toutes ses paroles et pensées sortiront pour lui comme il faut, selon le sujet mentionné à propos du méchant (Psaumes 10) « ses voies réussissent en tout temps ».

אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה. באר בכתוב הזה כי הכוונה בכל המצות שבתורה תכלית אחת, והיא היראה, וכן באר משה במעמד הקדוש כי אין תכלית הכונה בנתינת התורה אלא היראה, הוא שאמר (שמות כ׳:י״ז) לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם. ממנו ראה המלך שלמה וכן עשה שחתם ספרו בה. וכן אמרו עוד (ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה' היא אוצרו, אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא. פשוטו של מקרא יראת ה' היא מונחת באוצרו העליון והחביב אצלו בתת עליה שכר.

« Si tu ne prends pas garde à accomplir toutes les paroles de cette Torah, écrites dans ce livre, en craignant ce Nom honoré et redoutable. » Il explique dans ce verset que l’intention de tous les commandements de la Torah a un seul but, qui est la crainte, et ainsi Moché l’a expliqué lors de la sainte assemblée, que le but de l’intention dans le don de la Torah n’est que la crainte, c’est ce qu’il a dit (Exode 20,17) « car c’est pour vous éprouver que Dieu est venu, et pour que Sa crainte soit sur vos faces ». Le roi Salomon prit exemple sur lui et conclut lui aussi son livre par la crainte. Et ainsi ont-ils dit encore (Isaïe 33,6) « la crainte de l’Éternel est Son trésor » : s’il y a crainte de l’Éternel, oui ; sinon, non. Le sens simple de l’Écriture : la crainte de l’Éternel est déposée dans Son trésor suprême, le plus cher à Ses yeux, en donnant pour elle une récompense.

או יאמר יראת ה' שהיא אצל היראים היא אוצרו שגונז אותה להם. וטעם שהזכיר ביראה לשון אוצר, כי אין ביד המלך לעשות אוצר אם לא יקבץ ממון מאחרים, ומה שהוא מקבץ וגונז ביחוד ההוא יקרא אוצר, וכן היראה אינה בידי שמים ולכך יקראנה אוצר.

Ou bien il dira : la crainte de l’Éternel, qui est chez ceux qui craignent, est Son trésor, qu’Il met en réserve pour eux. Et la raison pour laquelle il a mentionné à propos de la crainte l’expression « trésor » : le roi n’a pas la possibilité de faire un trésor s’il ne rassemble de l’argent des autres, et ce qu’il rassemble et met en réserve à part s’appelle trésor ; ainsi la crainte n’est pas entre les mains du Ciel, et c’est pourquoi il l’appelle trésor.

והא למדת שהיראה עיקר הכל וגדולה היא משאר המדות והיא העולה על כל המצות, ששאר המצות כתפילין וציצית וכיוצא בהן יש להן זמן בזמן עשיתן, וכיון שגמר מלעשותן הרי הוא בטל ממנה, ולא כן מצות היראה, כי אין לה זמן אבל היא קיימת לעולם בכל עת ובכל שעה, וזהו שכתוב (תהילים י״ט:י׳) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מה שאין כן בשאר המצות שבזמן קצוב נגמרות אחר עשיתן. והיראה אין לה שלמות כי אם המעשים, זהו שאמר אם לא תשמור לעשות, ליזהר בלא תעשה, ויקיים מצות עשה.

Et voici que tu as appris que la crainte est l’essentiel de tout, qu’elle est plus grande que les autres qualités et qu’elle s’élève au-dessus de tous les commandements, car les autres commandements, comme les téfilin, les tsitsit et semblables, ont un temps au moment de leur accomplissement, et dès qu’il a fini de les accomplir, il en est libéré ; mais il n’en est pas ainsi du commandement de la crainte, car il n’a pas de temps mais il subsiste à jamais en tout temps et à toute heure, et c’est ce qui est écrit (Psaumes 19,10) « la crainte de l’Éternel est pure, elle subsiste à jamais », ce qui n’est pas le cas des autres commandements qui, à un temps déterminé, s’achèvent après leur accomplissement. Et la crainte n’a de perfection que par les actes, c’est ce qu’il a dit « si tu ne prends pas garde à accomplir » : se garder des interdits, et il accomplira les commandements positifs.

והתמכרתם שם. תבקשו להיות נמכרים. ואין קונה, זו מדה טובה.

« Et vous vous vendrez là-bas. » Vous chercherez à être vendus. « Et il n’y aura pas d’acheteur » : c’est une mesure favorable.

ואזנים לשמוע עד היום הזה. מכאן דרשו רז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכן אמרו במסכת אבות בן ארבעים לבינה.

« Et des oreilles pour entendre, jusqu’à ce jour. » De là nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré qu’un homme ne saisit pleinement la pensée de son maître avant quarante ans, et ainsi ont-ils dit dans le traité Avot : à quarante ans, pour la compréhension.

ותבאו אל המקום הזה. הכניס משה שני פסוקים אלו באמצע דבריו כי רצה לחזק את לבם בנחלת הארץ, וכשם שנחלו ארץ סיחון ועוג שהיו מכלל שבעה עממין והכה אותן והחזיק בארצם כבר והיתה לנחלה לשני שבטים וחצי כן עתידין שינחלו השאר מעבר לירדן תשעת המטות וחצי המטה.

« Et vous êtes arrivés en ce lieu. » Moché a inséré ces deux versets au milieu de ses paroles car il voulait fortifier leur cœur sur l’héritage du pays, et de même qu’ils ont hérité le pays de Sihon et de Og, qui faisaient partie des sept nations, et qu’il les a frappés et s’est déjà emparé de leur pays, et il est devenu un héritage pour deux tribus et demie, de même ils sont destinés à hériter le reste au-delà du Jourdain, les neuf tribus et demie.

ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז"ל קללות שבתורת כהנים הקב"ה אמרן ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו מפי עצמו שהסכימה דעתו לדעתו של הקב"ה. וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב"ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבתורת כהנים נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עכו"ם, וכן הזכיר בהן (ויקרא כ״ו:ל׳) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה, אבל אלו נתקיימו כלן בבית שני, ובבית שני נסתלקה שכינה, ולכך בא הלשון בכאן בלשון משה ולא בלשון שכינה, וכבר הזכרתי זה בסדר אם בחקותי.

Et sache que les réprimandes de cette section ont été dites dans la langue de Moché, non que Moché les ait dites de lui-même, car nous avons la tradition que toute la Torah entière, de Bereshit jusqu’à « aux yeux de tout Israël », Moché a tout écrit de la bouche de la Puissance ; et ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué, que les malédictions du Lévitique, le Saint, béni soit-Il, les a dites, et que celles de Mishné Torah il les a dites de lui-même, l’intention est de dire que dans celles-ci, de lui-même, son avis s’est accordé à l’avis du Saint, béni soit-Il. Et la raison de la chose : les malédictions du Lévitique sont dites dans la langue du Saint, béni soit-Il, et celles de Mishné Torah dans la langue de Moché, parce que ces malédictions du Lévitique se sont accomplies au Premier Temple, où il y avait des idolâtres, et ainsi il a mentionné en elles (Lévitique 26,30) « et Je détruirai vos hauts lieux et J’abattrai vos autels à encens », car au Premier Temple la Présence résidait, mais celles-ci se sont toutes accomplies au Second Temple, et au Second Temple la Présence s’est retirée, et c’est pourquoi la formule ici vient dans la langue de Moché et non dans la langue de la Présence, et je l’ai déjà mentionné dans le seder Im bechoukotai.

וצריך אתה לדעת כי מפני ששרתה שכינה בבית ראשון לכך הזכיר דוד ע"ה על בית ראשון (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, כלומר מלך של הכבוד, אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף, שכן התנבא חגי הנביא על בית שני (חגי א׳:א׳) וארצה בו ואכדה אמר ה', כלומר כבוד השכינה שהיא הה"א היה שם חופף, ואמר גם כן (שם ב) ומלאתי את הבית הזה כבוד. ולעתיד לבא יחזור הכל לקדמותו כמו שהיה בבית ראשון, וביתרון מעלה והשגה יותר ממה שהיה, וישוב התפארת והכבוד בירושלים, והוא שאמר ישעיה ע"ה על הבית השלישי (ישעיהו ס׳:א׳-ב׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.

Et il te faut savoir que parce que la Présence résidait au Premier Temple, David, que la paix soit sur lui, a mentionné à propos du Premier Temple (Psaumes 24,7) « Portes, levez vos têtes, et soyez élevées, portes d’éternité, afin que vienne le roi de gloire », c’est-à-dire « le roi de la gloire » ; mais au Second Temple la Présence ne résidait pas aussi constamment mais planait, car ainsi a prophétisé Aggée le prophète sur le Second Temple (Aggée 1,1) « et J’y prendrai plaisir et Je serai glorifié, dit l’Éternel », c’est-à-dire que la gloire de la Présence, qui est le hé, planait là, et il a dit aussi (ibid. 2) « et Je remplirai cette maison de gloire ». Et dans le futur tout reviendra à son état antérieur tel qu’il était au Premier Temple, avec un surcroît de degré et de compréhension plus grand que ce qu’il avait été, et la splendeur et la gloire reviendront à Jérusalem, et c’est ce qu’a dit Isaïe, que la paix soit sur lui, à propos du Troisième Temple (Isaïe 60,1-2) « Lève-toi, brille, car ta lumière est venue et la gloire de l’Éternel s’est levée sur toi, car voici que les ténèbres couvriront la terre et l’obscurité les peuples, mais sur toi l’Éternel se lèvera et Sa gloire sera vue sur toi ».