Ki Tissa

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז)

« La crainte de l’Éternel ajoute des jours, mais les années des méchants seront abrégées » (Proverbes 10,27).

שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי י) כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר, ועל זה אמר שלמה יראת ה' תוסיף ימים לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו והנה זה נס נסתר.

Shelomo le roi, paix sur lui, nous enseigna par ce verset (Proverbes 10) que les années de l’homme s’allongent ou se raccourcissent selon le mérite et la peine, et cela par voie de miracle caché ; et il est connu que les miracles se divisent tous en deux parts : il y a les miracles publics et il y a les miracles cachés. Les publics sont les signes et les grands prodiges qui furent accomplis aux yeux des peuples, comme les signes d’Égypte, avec les dix plaies, et la fente de la mer des Joncs, et la descente de la manne et des cailles, et la sortie de l’eau du rocher, qui changent la nature et le cours habituel du monde. Les cachés sont les actes et les événements qui arrivèrent aux pères, Avraham, Yitshaq et Yaakov, comme la guerre d’Avraham avec ces rois et sa victoire et sa supériorité sur eux ; car bien que cela apparaisse selon le cours habituel du monde, tout était un miracle caché ; et ainsi l’augmentation des jours des justes et l’abrègement des jours des méchants, tout est un miracle caché. Et à ce propos Shelomo dit : « la crainte de l’Éternel ajoute des jours », parce que le souci et la crainte affaiblissent la force de l’homme naturellement et rapprochent les jours de sa mort ; et Shelomo dit que celui qui a en lui la crainte de l’Éternel et qui s’inquiète pour ses fautes, ses jours seront prolongés ; et voici que c’est un miracle caché.

ושנות רשעים תקצרנה לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצרנה שנותיו וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש וכענין שדרשו רז"ל כי בבית ראשון לא שמשו אלא י"ח כהנים גדולים ובבית שני שמשו שלש מאות כהנים גדולים והיה זה לפי שהכהנים בבית ראשון היו צדיקים גמורים והאריכו ימים והכהנים שבבית שני קלקלו מעשיהם ולא האריכו ימים ועל כן היו מרובים כל כך.

« Et les années des méchants seront abrégées », parce que les plaisirs dilatent le cœur de l’homme naturellement et attirent et prolongent ses jours ; c’est pourquoi on dira : le méchant qui jouit et se laisse entraîner par les plaisirs du corps, ses plaisirs ne lui serviront à rien, car ses années seront abrégées ; et cela aussi est un miracle caché. Et ce verset t’enseigne que la longueur des jours et leur brièveté ne dépendent que du mérite et de la peine, selon ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété : que dans le premier Temple ne servirent que dix-huit grands prêtres, et dans le second Temple trois cents grands prêtres ont servi ; et cela parce que les prêtres du premier Temple étaient entièrement justes et vécurent longtemps, tandis que les prêtres du second Temple corrompirent leurs actes et ne vécurent pas longtemps, et c’est pourquoi ils furent si nombreux.

והנה הכתוב הזה אינו דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעלות הש"י ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק כמו שהאריך לחזקיה ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם.

Or ce verset n’est pas un jugement tranché disant que le juste verra ses jours prolongés et le méchant ses jours abrégés, car nous voyons des méchants vivre longtemps et des justes mourir en peu de jours ; mais ce verset explique les actions du Saint, béni soit-Il, et Sa volonté à certains moments : Il prolonge les jours du juste, comme Il en fit pour Hizqiya, et abrège les jours du méchant, comme Il fit pour Ben-Hadad, roi d’Aram.

ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא כדי להאדיר השכר לצדיק ולהגדיל העונש לרשע, ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו, והענין הזה הוא יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים נסתרים אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו ובעשותו העברה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו.

Et s’Il ne prolonge pas les jours de tout juste et n’abrège pas les jours de tout méchant, nous pouvons dire qu’il n’est pas un juste complet ni un méchant complet ; et si peut-être c’est ainsi, alors c’est pour leur donner leur rétribution selon l’œuvre de leurs mains dans le monde à venir, afin de magnifier la récompense du juste et d’agrandir la peine du méchant ; et de toute façon, l’augmentation et l’abrègement ne sont qu’un miracle complet, car l’abrègement des jours avant ce qui était décrété, et l’augmentation des jours au-delà de ce qui était décrété, ce n’est qu’un miracle complet, qui est caché aux yeux des créatures, qui n’y voient que le cours habituel du monde et sa nature. Et cette affaire est le fondement de toute la Torah : l’homme n’a aucune part dans la Torah de Moshé notre maître, paix sur lui, tant qu’il ne croit pas que toutes nos affaires et tous les événements qui nous surviennent sont des miracles cachés, qu’ils n’ont ni nature ni cours habituel du monde, ni pour les individus ni pour le grand nombre ; mais quand il accomplit le commandement, sa récompense le fera réussir, et quand il commet la transgression, sa peine le retranchera. Et c’est le sens de la promesse de la Torah dans les bénédictions et les malédictions : il n’y a aucun individu en Israël à qui des miracles cachés n’arrivent chaque jour sans qu’il le sache ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : celui qui bénéficie d’un miracle ne reconnaît pas son propre miracle.

וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד הוא שאמרו הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים, וזהו שכתוב.

Et pour montrer que les miracles cachés sont avec l’homme chaque jour, nos Sages, de mémoire bénie, nous expliquèrent un dit, qui est ce qu’ils dirent : celui qui entre pour mesurer son tas de grain dit : « Que ce soit Ta volonté, Éternel mon Dieu et Dieu de mes pères, d’envoyer une bénédiction dans ce tas » ; et s’il a mesuré et ensuite béni, voilà une prière vaine, car la bénédiction ne se trouve ni dans une chose mesurée, ni dans une chose comptée, ni dans une chose pesée, mais dans une chose cachée à l’œil, comme il est dit (Deutéronome 28,8) « l’Éternel ordonnera avec toi la bénédiction dans tes greniers » : dans une chose cachée à l’œil. Les Sages ont voulu dire par là que les miracles cachés sont chaque jour, et qu’ils sont dans ce qui n’est ni compté ni mesuré ; car si la bénédiction reposait sur ce qui est compté, ce ne serait pas un miracle caché mais public, et tout homme ne mérite pas un miracle public. Et selon cette intention, il dit : s’il a mesuré et ensuite béni, c’est une prière vaine, car dès qu’il a été mesuré, il n’est pas possible d’y avoir un miracle caché, et le mauvais œil domine sur l’essence de la chose mesurée, et de même sur l’essence de la chose pesée et comptée. Et pour cette raison la Torah ordonna qu’Israël ne soit pas dénombré par têtes, mais par les sicles, afin que la bénédiction repose sur eux dans la multiplication de leur descendance par un miracle caché, et que ne domine pas sur eux le mauvais œil, qui domine sur l’essence de la chose comptée ; et du fait que chacun d’Israël donne la rançon de son âme, un demi-sicle, on connaît leur nombre par le compte des demi-sicles. Et c’est ce qui est écrit :

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

« Quand tu relèveras la tête des enfants d’Israël selon leurs dénombrés, ils donneront chacun la rançon de son âme à l’Éternel quand on les dénombrera, et il n’y aura pas de plaie parmi eux quand on les dénombrera » (Exode 30,12).

וע"ד הפשט אמר כי תשא ולא הזכיר בו זה דרך צווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא למדך שימנה עתה לשעה זו וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם, ומפני זה שבא הלשון סתום בכאן ולא נתפרש אם המנין היה לשעה או מצוה לדורות ג"כ ע"כ טעה דוד המלך ומנאן בלא שקלים הוא שצוה ליואב ואמר לו (שמואל ב כ״ד:ב׳) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם, וכתיב ואמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, וכתיב ויחזק דבר המלך אל יואב וכתיב ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי.

Et selon le sens simple (peshat), il dit « quand tu relèveras » (ki tissa) et n’a pas mentionné cela par voie d’ordre, afin que cela s’applique et englobe l’heure présente et les générations ; car ce que l’Écriture mentionna de la langue « ki tissa » t’enseigne qu’il les dénombrera maintenant pour cette heure, et englobe aussi que, lorsqu’il les dénombrera pour les générations, il les dénombrera ainsi et ne les dénombrera pas par têtes. Et du fait que la langue vint ici de façon fermée et ne fut pas précisée si le dénombrement était pour l’heure ou aussi un commandement pour les générations, c’est pourquoi le roi David se trompa et les dénombra sans sicles ; c’est ce qu’il ordonna à Yoav, en lui disant (2 Samuel 24,2) « parcours donc toutes les tribus d’Israël, de Dan jusqu’à Beer-Shéva, et dénombrez le peuple, et je connaîtrai le nombre du peuple » ; et il est écrit (2 Samuel 24,3) « et Yoav dit au roi : que l’Éternel ton Dieu ajoute au peuple, autant et autant, cent fois, et les yeux de mon seigneur le roi le voient ; et pourquoi mon seigneur le roi désire-t-il cette chose ? » ; et il est écrit (2 Samuel 24,4) « mais la parole du roi l’emporta sur Yoav » ; et il est écrit (2 Samuel 24,10) « et le cœur de David le frappa après qu’il eut dénombré le peuple, et David dit à l’Éternel : J’ai grandement péché dans ce que j’ai fait ».

ובמדרש כי תשא אמר לו הקב"ה למשה במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא שנאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת רבי יהושע אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל שנאמר (שמואל ב ז׳:כ״ג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאמים חטאת כל צדקה וחסד שעו"ג עושים אינם עושים אלא כדי שתמשך גדולתם שנאמר (דניאל ד׳:כ״ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטייך בצדקה פרוק ועויתך במחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך.

Et dans le Midrash : « Quand tu relèveras » : le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé : par quoi élèveras-Tu la corne d’Israël ? par « ki tissa », comme il est dit (Proverbes 14,34) « la justice élève une nation, et la bonté des peuples est un péché ». Rabbi Yehoshoua dit : « la justice élève une nation » : ce sont les Israélites, comme il est dit (2 Samuel 7,23) « et qui est comme ton peuple Israël, une nation unique sur la terre » ; « et la bonté des peuples est un péché » : toute justice et toute bonté que font les nations du monde, ils ne les font que pour que leur grandeur se prolonge, comme il est dit (Daniel 4,24) « c’est pourquoi, ô roi, que mon conseil te plaise ; rachète tes péchés par la justice, et tes iniquités par la compassion envers les pauvres ; peut-être ta tranquillité sera-t-elle prolongée ».

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם. במדבר. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לדורות, לכך הזכיר פעם שנית בפקוד אותם. או יהיה הראשון לשון מנין והשני לשון השגחה מלשון (ירמיהו י׳:ט״ו) בעת פקדתם יאבדו, ושעור הכתוב כן ונתנו איש כפר נפשו לה' במנות אותם כדי שלא יהיה בהם נגף בהשגיחו אותם.

« Et ils donneront chacun la rançon de son âme à l’Éternel quand on les dénombrera » : dans le désert. « Et il n’y aura pas de plaie parmi eux quand on les dénombrera » : pour les générations ; c’est pourquoi il mentionna une seconde fois « quand on les dénombrera ». Ou bien le premier est de la langue du dénombrement, et le second de la langue de la surveillance (hashgaha), de la langue de (Jérémie 10,15) « au temps de leur visite (pequddatam) ils périront » ; et la mesure du verset est ainsi : « et ils donneront chacun la rançon de son âme à l’Éternel quand on les comptera, afin qu’il n’y ait pas de plaie parmi eux quand Il les surveillera ».

וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב ד׳:י״ג) בתוך עמי וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם) ויהי היום ראש השנה היה.

Et l’Écriture te révéla que le peuple détaillé dans son dénombrement, chacun par têtes, voilà qu’il est surveillé par le Maître de la surveillance, élevé soit-Il, et que tous ses actes sont détaillés devant Lui, et alors la plaie s’abat ; ce qui n’est pas le cas au début, où son affaire se rattachait à l’ensemble du grand nombre ; mais maintenant, chaque individu étant détaillé et tous ses actes étant détaillés, il est impossible qu’il n’y ait pas de peine ; et c’est dans le sens de la réponse de la Shounamite à Elisha (2 Rois 4,13) « je demeure au milieu de mon peuple, etc. », c’est-à-dire : je ne veux pas que tu pries en mon nom devant le roi ou devant le chef de l’armée ; mieux vaut pour moi que mon affaire soit comprise dans l’ensemble du grand nombre et non détaillée, de peur que je ne sois punie. Et il est connu que ce jour dont il est écrit là (2 Rois 4,8) « et il arriva un jour », c’était Roch Hachana.

ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן תמצא בספר רות (רות א׳:א׳) וילך איש מבית לחם יהודה הזכירו הכתוב סתם וכשנפרט אחר כן ונזכר ושם האיש אלימלך מה כתיב שם וימת אלימלך.

Et de là, il convient que ce jour où tous les habitants du monde passent devant Lui comme des brebis (bnei maron) soit un jour de jugement et de visite de la peine pour le monde, et qu’on y craigne et s’y inquiète, puisque chaque individu est détaillé et tous ses actes sont détaillés, à chacun selon ses voies et selon le fruit de ses actes. Et ainsi tu trouves dans le livre de Ruth (Ruth 1,1) « et un homme alla de Bethléem de Juda » : l’Écriture le mentionna d’une manière indéterminée ; et quand il fut ensuite précisé et mentionné « et le nom de l’homme était Elimélekh », qu’est-il écrit là ? « et Elimélekh mourut ».

מחצית השקל בשקל הקדש. ע"ד הפשט לפי שהיה משה מלך ישראל כענין שכתוב ויהי בישרון מלך על כן קבע לו מטבע של כסף וקראו שקל מפני שהיה המטבע כלו במשקל שלם כי היה הכסף מזוקק בלא סיגים וקראו קדש מפני שכל המצות הם עיקר הקדושה ויש בקצת המצות צורך למטבע ההוא כמצות פדיון הבן שהמצוה חמשת שקלים, גם מצות הערכין שהם נקראים קדש צריכה לשקלים.

« Un demi-sicle selon le sicle du sanctuaire » (Exode 30,13). Selon le sens simple (peshat) : puisque Moshé était roi d’Israël, selon ce qui est écrit « et il fut roi en Yeshouroun », il fixa pour lui une monnaie d’argent et l’appela « sicle » (shekel) parce que la monnaie était tout entière de poids complet, l’argent étant raffiné sans scories ; et il l’appela « sanctuaire » (qodesh) parce que tous les commandements sont le fondement de la sainteté, et que dans certains commandements il y a besoin de cette monnaie, comme le commandement du rachat du fils, qui est de cinq sicles, et aussi le commandement des évaluations (arakhin), qui sont appelés « sanctuaire », qui requiert des sicles.

ומן הטעם הזה אנחנו קורין לשון תורתנו לשון הקדש מפני שהוא לשון של קדושה כולל כמה מיני קדושות וכל עניני קדושה ישתמשו בו כי הוא הלשון שבו הקב"ה דבר עם בני ישראל עשרת הדברות ובו מדבר עם הנביאים ועם המלאכים, ושבעים שמות יש לו כלם הם לשון הקדש גם שמות המלאכים נקראים בלשון הקדש, שהרי גבריאל נקרא על שם הגבורה ורפאל מלשון רפואה, ויש מהם רבים חתומים בשם אל לומר לך ששמו משותף בהם וזהו שכתוב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם, וכן כלם, והוא הלשון שבו נברא העולם וכמו שדרשו רז"ל העולם נברא בלשון הקדש שנאמר (בראשית ב) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, והראיה מקריאת השמות אדם חוה קין הבל שכלן לשון הקודש וכן כל שאר השמות והוא הלשון שכל האומות וכל הלשונות עתידים לחזור אליו שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד.

Et pour cette raison nous appelons la langue de notre Torah « langue sainte » (lashon ha-qodesh), parce que c’est une langue de sainteté, qui comprend plusieurs espèces de saintetés, et que toutes les affaires de sainteté l’utilisent ; car c’est la langue dans laquelle le Saint, béni soit-Il, parla aux enfants d’Israël les dix paroles, et dans laquelle Il parle avec les prophètes et avec les anges ; et Il possède soixante-dix noms, tous en langue sainte ; et même les noms des anges sont appelés en langue sainte, car Gabriel est appelé d’après la force (gevoura) et Raphaël de la langue de la guérison (refoua) ; et beaucoup d’entre eux sont scellés par le nom « El », pour te dire que Son nom leur est commun ; et c’est ce qui est écrit (Psaumes 68,18) « les chars de Dieu sont des myriades, des milliers redoublés, l’Éternel est parmi eux », et ainsi de tous. Et c’est la langue dans laquelle le monde fut créé, comme nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : le monde fut créé en langue sainte, comme il est dit (Genèse 2,23) « celle-ci sera appelée femme (isha), car elle a été prise de l’homme (ish) » ; et la preuve vient de l’appel des noms : Adam, Hava, Qayin, Hevel, qui sont tous de langue sainte, et ainsi tous les autres noms. Et c’est la langue vers laquelle toutes les nations et toutes les langues sont destinées à retourner, comme il est dit (Tsefania 3,9) « car alors Je changerai pour les peuples une lèvre pure, afin que tous invoquent le nom de l’Éternel pour Le servir d’une seule épaule ».

ומה שהיה מחצית השקל מפני שישראל עברו במעשה העגל על עשרת הדברות ומחצית השקל הוא עשר גרות שהרי שקל שלם עשרים גרה הוא ולפיכך היה מביא כל אחד ואחד מישראל עשר גרה להיות להם לכפרה על שעברו על עשרת הדברות. ולא היה מביא אלא מבן עשרים שנה ומעלה לפי שאין בית דין של מעלה מענישים בפחות משל עשרים, וכן מחצית השקל היה אחד מעשרה מפדיון הבכור שהוא חמש שקלים שנאמר (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'.

Et ce qu’il y eut un demi-sicle, c’est parce qu’Israël transgressa dans l’affaire du veau les dix paroles ; et le demi-sicle est de dix guéra, puisqu’un sicle complet est de vingt guéra ; c’est pourquoi chacun d’Israël apportait dix guéra, pour que cela leur serve d’expiation de ce qu’ils avaient transgressé les dix paroles. Et il n’apportait que depuis vingt ans et au-delà, parce que le tribunal d’en haut ne punit pas avant vingt ans ; et ainsi, le demi-sicle était un dixième du rachat du premier-né, qui est de cinq sicles, comme il est dit (Nombres 18,15-16) « et son rachat, dès l’âge d’un mois, tu le rachèteras, selon ton évaluation, cinq sicles d’argent, etc. ».

וע"ד המדרש מחצית השקל לפי שחטאו במחצית היום לפיכך יתנו מחצית השקל הדא הוא דכתיב (שמות לב) כי בשש משה בא שש.

Et selon le Midrash : « un demi-sicle », parce qu’ils péchèrent à la moitié du jour, c’est pourquoi ils donneront un demi-sicle ; c’est ce qui est écrit (Exode 32,1) « car Moshé avait tardé (boshesh) » : lis « ba shesh » (la sixième heure est venue).

וע"ד השכל היה מחצית השקל והיה יכול להיות שקל שלם מן עשר גרות אבל בא לרמוז שראוי לכל משכיל שישקול מעשיו בשוה ושיסכים בעצמו לתת לגופו ולנפשו לכל אחד מהם חלקו וחוקו במשקל השלם, והנכון והראוי שימשיך את גופו אל עבודת השם יתעלה וילך בה אחר נפשו שהוא העקר ולעתים גם כן שימשוך נפשו אחר גופו בענינים ההכרחיים כגון אכילה והשתיה והמלבוש שאי אפשר לו שיחיה זולתם וכמו שאמרו רז"ל בענין יום טוב כתיב (דברים טז) עצרת לה' אלהיך וכתיב (במדבר כט) עצרת תהיה לכם רבי יהשע אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם.

Et selon la raison (derekh ha-sekhel), le demi-sicle : il aurait pu être un sicle complet de dix guéra, mais l’Écriture veut faire allusion à ce qu’il convient à tout homme avisé de peser ses actes de manière égale, et de consentir de lui-même à donner à son corps et à son âme, à chacun d’eux, sa part et sa loi dans la pesée complète ; et le juste et le convenable est qu’il entraîne son corps vers le service du Nom, élevé soit-Il, et le fasse aller après son âme, qui est l’essentiel ; et parfois aussi qu’il entraîne son âme après son corps dans les affaires nécessaires, comme le manger, le boire et le vêtement, sans lesquels il ne peut vivre ; et comme nos Sages, de mémoire bénie, dirent à propos du jour de fête : il est écrit (Deutéronome 16,8) « une assemblée (atseret) pour l’Éternel ton Dieu », et il est écrit (Nombres 29,35) « une assemblée (atseret) sera pour vous » ; Rabbi Yehoshoua dit : partage-le, la moitié pour l’Éternel et la moitié pour vous.

וראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבא מזה לתועלת הנפש שכן מצינו ביעקב אבינו שהשתדל בעסקי הנפש ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר והשתדל בעסקי הגוף בעבודת החומר ארבע עשרה שנה גם כן בשתי בנותיו של לבן ותכלית כוונתו בעבודת החומר היתה לתועלת הנפש השכלית שהיא מחצית השקל ראוי שיהיה לשם ה' כי ישקל מעשיו ופעולותיו כלם ויחלקם בדרך השויה לכל אחד מה שראוי לו. והזכיר בשקל הקדש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל קדש ויעלה מזה למדרגות הפרושיות והקדושה.

Et il convient que son intention dans son effort pour les besoins de son corps soit que cela l’amène à l’utilité de l’âme ; car nous trouvons chez Yaakov notre père qu’il s’efforça aux affaires de l’âme quatorze ans qu’il servit dans la maison de Ever, et s’efforça aux affaires du corps, dans le travail de la matière, quatorze ans aussi, pour les deux filles de Lavan ; et la fin de son intention dans le travail de la matière était pour l’utilité de l’âme intellectuelle, qui est le demi-sicle ; il convient que cela soit au nom de l’Éternel, car il pèsera tous ses actes et ses œuvres et les partagera de manière égale, à chacun ce qui lui convient. Et il mentionna « selon le sicle du sanctuaire », car alors tous les sicles de ses actes et de sa conduite seront pesés au sicle du sanctuaire, et il montera de là aux degrés de la séparation (perishout) et de la sainteté.

וע"ד הקבלה מחצית השקל לפי מה שהרהרו במחשבתם לתת קצוץ וחציצה בין האש והקול שבהר סיני על כן הוצרכו להביא מחצית השקל להיות כפרה על חטאם, ולפי שהקצוץ באחת מן העשר יקרא קצוץ לכך הוצרכו להביא עשר גרה במחצית השקל ולא בשקל, שלם ולפי שמבקעים ביחוד לכך נקרא כסף זה בקע ולפי שעשו ראש מן הסוף ועליון מן התהום הרובצת תחת לכך נעשו מכסף זה האדנים הנתונים במשכן להיות המשכן נתון עליהם כדי שיתבאר מזה הפך מחשבתם. וכאשר נשקלו במשקל השם הגדול שהוא שקל הקדש השלם נמצאו חסרים וכענין שכתוב (דניאל ה) תקל תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר, ומפני שהוא החטא הגדול ועונשם נגע עד נפש לכך נתחייבו לתת מחצית השקל זה תרומה לה' והוא כופר לנפש.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : un demi-sicle, d’après ce qu’ils méditèrent dans leur pensée : mettre une coupure et une séparation entre le feu et la voix qui étaient sur le mont Sinaï ; c’est pourquoi ils eurent besoin d’apporter un demi-sicle pour expiation de leur faute ; et du fait que la coupure en un des dix s’appelle « coupure », c’est pourquoi ils eurent besoin d’apporter dix guéra dans le demi-sicle et non dans un sicle complet ; et du fait qu’on fend dans l’unité, c’est pourquoi cet argent est appelé « beqa » (fente) ; et du fait qu’ils firent une tête de la fin et un supérieur de l’abîme qui gît en bas, c’est pourquoi on fit de cet argent les socles placés dans le Tabernacle, afin que le Tabernacle soit posé sur eux, pour que soit expliqué par là le contraire de leur pensée. Et lorsqu’ils furent pesés au poids du grand Nom, qui est le sicle complet du sanctuaire, ils se trouvèrent déficients, selon ce qui est écrit (Daniel 5,27) « tequel : tu as été pesé dans la balance et trouvé en défaut » ; et parce que c’est la grande faute et que leur peine toucha jusqu’à l’âme, c’est pourquoi ils furent tenus de donner ce demi-sicle en prélèvement (terouma) pour l’Éternel, qui est une rançon pour l’âme.

תרומה לה'. יש בפרשה זו שלשה פעמים תרומה לבאר כי התרומות הן שלש, תרומת המשכן ותרומת השקלים ותרומת המזבח, וכבר הזכרתי זה בסדר ויקחו לי תרומה ושם הרחבתי באור.

« Prélèvement (terouma) pour l’Éternel » (Exode 30,13). Il y a dans cette section trois fois « terouma », pour expliquer que les prélèvements sont trois : le prélèvement du Tabernacle, le prélèvement des sicles et le prélèvement de l’autel ; et j’ai déjà mentionné cela dans le seder « Et ils Me prendront un prélèvement » (Exode 25,2), et là j’ai étendu l’explication.

ותרומת שקלים המפורש כאן ממנה נעשו האדנים שהרי כסף זה עלה למאת הככר שכן כתוב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר ונכנס כלו באדנים שבמשכן ואדני המשכן היו ק' והיה ככר אחד בכל אדן ואדן כענין שכתוב (שמות ל״ח:כ״ז) ככר לאדן וכיצד היו האדנים מאה הרי שהיו הקרשים עשרים לפאת צפון ועשרים לפאת דרום וכתיב (שם כו) והיו שמונה קרשים והיו לצד מערב הרי לך מ"ח קרשים ולצד מזרח לא היו קרשים כלל תן שני אדנים לכל קרש וקרש כענין שכתוב שני אדנים תחת הקרש הרי לך תשעים וששה אדנים והיו לצד מזרח ארבעה אדנים שעליהם היה תלוי הפרוכת, הרי מאת אדנים שהיו במשכן, והם הם שנעשו מתרומת השקלים זו.

Et du prélèvement des sicles, qui est expliqué ici, furent faits les socles, car cet argent s’éleva à cent kikar, ainsi qu’il est écrit dans « Voici les comptes » (Exode 38,25) « et l’argent des dénombrés de l’assemblée fut cent kikar », et tout entra dans les socles du Tabernacle ; et les socles du Tabernacle étaient cent, et il y avait un kikar dans chaque socle, selon ce qui est écrit (Exode 38,27) « un kikar par socle ». Et comment les socles étaient-ils cent ? Voici : les planches étaient vingt du côté nord et vingt du côté sud, et il est écrit (Exode 26,25) « et il y aura huit planches » du côté ouest ; voilà donc quarante-huit planches ; et du côté est il n’y avait pas de planches du tout. Mets deux socles à chaque planche, selon ce qui est écrit « deux socles sous une planche » : cela te donne quatre-vingt-seize socles ; et du côté est il y avait quatre socles, sur lesquels était suspendu le voile ; voilà cent socles qui étaient dans le Tabernacle, et ce sont eux qui furent faits de ce prélèvement des sicles.

ונתת אותו על עבודת אהל מועד. כבר הזכרתי כי מפני שבעון העגל קצצו בנטיעות וחטאו בעשותם מן הסוף ראש על כן צוה שיהיו השקלים כי הם כופר הנפש לצורך עבודת אהל מועד והם האדנים שהם יסוד המשכן ותחתיתו כי המשכן השקול כנגד בריאת העוה"ז היה נשען עליהם ומפני זה אמר והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, יגיד כי יעשו בבנין דבר מיוחד ומסויים מכסף השקלים והיה הדבר ההוא לבני ישראל לזכרון כי יזכירו חטאם תמיד ויתנחמו בו כטעם (תהילים נ״א:ה׳) וחטאתי נגדי תמיד, ויהיה לפני ה' לכפר כי יתרצה להם בהיות האדנים יסודות של משכן ואז יפנו למעלה ראש ולכך קרא לכסף זה כסף הכפורים.

« Et tu le donneras pour le service de la Tente de réunion » (Exode 30,16). J’ai déjà mentionné que, puisque par la faute du veau ils avaient coupé dans les plantations et avaient péché en faisant de la fin une tête, il ordonna que ce soit des sicles, car ils sont la rançon de l’âme, pour le besoin du service de la Tente de réunion, et ce sont les socles, qui sont le fondement du Tabernacle et son dessous, car le Tabernacle, qui est pesé en regard de la création de ce monde, s’appuyait sur eux ; et pour cela il dit « et ce sera pour les enfants d’Israël un mémorial devant l’Éternel, pour faire expiation pour vos âmes ». Il indique qu’ils feraient dans la construction une chose particulière et déterminée avec l’argent des sicles, et que cette chose serait pour les enfants d’Israël un mémorial, car ils rappelleraient toujours leur faute et s’en repentiraient, dans le sens de (Psaumes 51,5) « et ma faute est toujours devant moi » ; et « devant l’Éternel pour faire expiation » : car Il se réconcilierait avec eux, les socles étant les fondements du Tabernacle, et alors ils tourneraient la tête vers le haut ; et c’est pourquoi il appela cet argent « argent des expiations ».

ומה שנסמכה פרשת כיור לפרשת שקלים מפני שהיו מי הכיור מרבים הגשמים והשקלים היו צדקה ובזכות הצדקה הגשמים מתרבים ובבטולה נעצרים, וכן דרשו רז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר (משלי כ״ה:י״ד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.

Et ce que la section du bassin (kiyor) fut placée après la section des sicles, c’est parce que les eaux du bassin multipliaient les pluies, et que les sicles étaient une aumône (tsedaqa), et que par le mérite de l’aumône les pluies se multiplient, et par son abolition elles sont retenues ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : les pluies ne sont retenues qu’à cause de ceux qui font des promesses d’aumône en public et ne les donnent pas, comme il est dit (Proverbes 25,14) « des nuages et du vent, et pas de pluie : tel est l’homme qui se vante d’un don mensonger ».

ובין המזבח. כתב רש"י ז"ל הוא מזבח העולה שהוא לפני פתח אוהל מועד והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתים משום שנאמר (שמות מ׳:ו׳) ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד, מזבח לפני אהל מועד ואין הכיור לפני אהל מועד הא כיצד משוך קמעא כלפי דרום כך שנויה בזבחים, ע"כ. וכיור זה היה כמין דוד גדולה שיש בה י"ב דדין שיוצקין בהם מים כנגד י"ב כהנים העוסקים בתמיד שמקדשין כאחד, ואע"פ שהכהנים העוסקים בתמיד היו י"ג, וי"ג עבודות נשנו במשנה, אין השחיטה צריכה כהן לפי שכשרה בזר ואינה צריכה קדוש ידים ורגלים אפי' בכהן.

« Et entre l’autel » (Exode 30,18). Rachi, de mémoire bénie, écrivit : c’est l’autel de l’holocauste, qui est devant l’entrée de la Tente de réunion ; et le bassin était tiré un peu et se tenait en face de l’espace qui est entre l’autel et le Tabernacle, et il ne faisait nullement séparation entre eux, parce qu’il est dit (Exode 40,6) « et tu placeras l’autel de l’holocauste devant l’entrée du Tabernacle de la Tente de réunion » : l’autel devant la Tente de réunion, et le bassin n’est pas devant la Tente de réunion ; comment cela ? il était tiré un peu vers le sud ; ainsi est-il enseigné dans Zevahim ; jusqu’ici (les mots de Rachi). Et ce bassin était comme une grande marmite, qui avait douze robinets par lesquels on versait de l’eau, en regard des douze prêtres qui s’occupaient du sacrifice perpétuel (tamid), qui se sanctifiaient ensemble ; et bien que les prêtres qui s’occupaient du sacrifice perpétuel fussent treize, et que treize services fussent enseignés dans la Mishna, l’égorgement n’a pas besoin d’un prêtre, car il est valide par un non-prêtre et n’a pas besoin de la sanctification des mains et des pieds, même pour un prêtre.

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. היה מקדש רגליו וידיו בבת אחת, ושנינו בזבחים כיצד קדוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש.

« Et Aharon et ses fils laveront de lui leurs mains et leurs pieds » (Exode 30,19). Il sanctifiait ses pieds et ses mains en une seule fois, et nous avons enseigné dans Zevahim : comment se fait la sanctification ? il pose sa main droite sur son pied droit et sa main gauche sur son pied gauche, et il sanctifie.

וע"ד הפשט טעם רחיצת הידים מטכסיסי המלכות כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שלחן המלך לרחוץ ידיהם תחלה מפני שהידים עסקניות הן, ורחיצת הרגלים לפי שהיו משרתים יחפים.

Et selon le sens simple (peshat), la raison du lavage des mains relève des usages de la royauté, car telle est la manière des serviteurs qui s’approchent de la table du roi : ils lavent d’abord leurs mains, parce que les mains touchent constamment toutes sortes de choses ; et le lavage des pieds, parce qu’ils servaient pieds nus.

וע"ד הקבלה טעם רחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות שכן ראשית האדם עשרה בהגביהו ידיו למעלה וסופו עשרה, והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וזהו (שם קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי וגו'. ולכך תרגם אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה שאמר ויקדשון ולא תרגם ויסחון כמשפטו בשאר המקומות לרמוז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת י' ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתים.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala), la raison du lavage des mains et des pieds est pour faire allusion aux dix sefirot, car le commencement de l’homme est dix lorsqu’il élève ses mains vers le haut, et sa fin est dix ; et c’est la raison pour laquelle nos Sages, de mémoire bénie, instituèrent pour nous l’ablution des mains (netilat yadayim) dans la prière ; et le mot « netila » fait allusion à cela, car c’est la langue de l’élévation, comme (Psaumes 134,2) « élevez vos mains vers le sanctuaire », et c’est ce qui est écrit (Psaumes 119,48) « et j’élèverai mes paumes vers Tes commandements que j’ai aimés, etc. ». Et c’est pourquoi Onqelos traduisit le mot « ve-rahatsou » par un terme de sainteté, disant « ve-yeqadeshoun », et ne traduisit pas « ve-yeshounn » (ils laveront) selon son habitude dans les autres lieux, pour faire allusion à ce que le prêtre officiant se revêt et se sanctifie de la sainteté des dix sefirot ; et il y a dans la forme de l’homme un modèle de celles-ci : les dix doigts des mains, avec l’alliance de la bouche entre eux, et de même les dix orteils des pieds, avec l’alliance de la circoncision entre eux.

ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. צוה בפרשה זו במעשה השמן בחמשה מינין והם מר וקנמון וקנה וקדה ושמן זית, ונצטוה בזה למשוח בו הכהנים אהרן ובניו והמשכן וכל כליו ואסר לעשות דוגמתו וקראו קדש, הוא שאמר שמן משחת קדש, והסכימו המפרשים והרמב"ם כי מר דרור אלמוש"ק, וכן דעת רבינו סעדיה גאון ז"ל.

« Et toi, prends-toi des aromates : de la myrrhe pure (mor deror) » (Exode 30,23). Il ordonna dans cette section, dans la préparation de l’huile, cinq espèces, qui sont : la myrrhe (mor), le cinnamome, le roseau (qane), la casse (qidda) et l’huile d’olive ; et il fut ordonné par là d’en oindre les prêtres, Aharon et ses fils, et le Tabernacle et tous ses ustensiles ; et il interdit d’en faire de semblable, et la qualifia de « sainte », ce qui est ce qu’il dit « huile d’onction sainte » ; et les commentateurs et le Rambam s’accordèrent que « mor deror » est l’« almoushq » (musc), et tel est aussi l’avis de Rabbénou Saadia Gaon, de mémoire bénie.

וידוע כי המוס"ק הוא דם נצרר בגרון החיה ידוע בארץ הודו הדומה לצבי ובזמן הקיץ בזמן החמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו בני אדם מבין העשבים וכן הזכיר בו הכתוב לשון לקיטה (שיר השירים ה׳:א׳) אריתי מורי, ואמר דרור לומר שהוא נקי וחפשי מן התערובות והזיוף.

Et il est connu que le musc est du sang amassé dans la gorge de l’animal, connu au pays de Hodou (l’Inde), semblable à une gazelle ; et dans la saison de l’été, à la période de grande chaleur, quand elle marche entre les arbres, elle se frotte à cette enflure et le sang sort amassé, et les hommes le ramassent d’entre les herbes ; et c’est ainsi que l’Écriture a mentionné à son sujet une langue de ramassage (Cantique des Cantiques 5,1) « j’ai cueilli ma myrrhe » ; et il dit « deror » pour dire qu’il est pur et libre de mélanges et de falsification.

אבל הרמב"ן כתב בפירושיו כי מלת דרור אינה חוזרת למור אלא לאותה חיה הדומה לצבי כלומר שיוקח ממנה המור בהיותה מתהלכת חפשית בין ערוגות הבשמים והיא מתענגת כרצונה כי אם תלכד ותעמוד ברשות אדם לא תעשה ממנו כי אם מעט וגם איננו מבושם, והנה זה לפי דעת המפרשים כי הוא אלמוס"ק.

Mais le Ramban écrivit dans ses commentaires que le mot « deror » ne se rapporte pas à la myrrhe mais à cette bête semblable à une gazelle, c’est-à-dire que la myrrhe en est prise lorsqu’elle se promène librement entre les plates-bandes d’aromates et jouit à sa guise ; car si elle est prise au piège et reste en la possession d’un homme, elle n’en produit qu’un peu et même n’est pas parfumée. Et voici que cela est selon l’avis des commentateurs que c’est l’« almousq ».

אבל אי אפשר לפרש כן שיהיה מור אלמוס"ק ממה שאמרו במדרש צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש כל מיני בשמים כך אברהם ראש כל הצדיקים מה המור הזה אינו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודע שמו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם היה ממרק ומסגף עצמו ביסורים.

Mais il n’est pas possible d’expliquer ainsi que « mor » soit l’almoushq (musc), d’après ce qu’ils dirent dans le Midrash : « un bouquet de myrrhe est mon bien-aimé pour moi » (Cantique des Cantiques 1,13) : c’est Avraham. De même que cette myrrhe est la tête de toutes les espèces d’aromates, ainsi Avraham est la tête de tous les justes ; de même que cette myrrhe ne répand son parfum que par le feu, ainsi le nom d’Avraham ne fut connu que lorsqu’il fut jeté dans la fournaise de feu ; de même que cette myrrhe, quiconque la cueille, ses mains deviennent amères, ainsi Avraham se purifiait et s’affligeait lui-même par les souffrances.

והנה זה ראיה שאין המור מוס"ק כי המוס"ק הוא מפיח בלתי אור ולכך פירש הוא ז"ל שהמור אינו מוס"ק אבל הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר ובלשון רומי מיר"א ובלשון פרסי אמרנו"ן, והנה כל הלשונות שוות בו, וזהו שאומר במדרש כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה.

Et voici une preuve que la myrrhe n’est pas le musc, car le musc répand son parfum sans feu ; c’est pourquoi il (le Ramban), de mémoire bénie, expliqua que la myrrhe n’est pas le musc, mais le parfum appelé en langue arabe « lamar », en langue romane « mira », et en langue persane « amarnoun » ; et voici que toutes les langues s’accordent sur lui ; et c’est ce qu’il dit dans le Midrash « quiconque la cueille, ses mains deviennent amères », car il est amer comme l’absinthe.

ומה שאמרו שהוא ראש כל מיני בשמים כלומר הזכרתו בראשם ואין לומר שהוא ראש כלם במעלה, ואמר דרור לפי שמזייפין אותו תמיד ואמרו רז"ל דברים שאי אפשר לדעתם כגון המערב מים ביין קומוס במור, קומוס הוא צמ"ג בערבי והוא דומה למיר"א ועל כן אמר שהוא נקי מן הזיוף והתערובות, ומה שהזכיר זה ראשון לבשמים שהוא בהקטרה משובח מכלם וענן תמרות עשנו עולה, ומזה אנו אומרים במגלת אסתר ששה חדשים בשמן המור כי ממנו מוציאין שמן כמו שמוציאין מן המצטכ"י וזולתו מן הצמחים ע"כ.

Et ce qu’ils dirent qu’il est la tête de toutes les espèces d’aromates, c’est-à-dire qu’il est mentionné en premier parmi eux, et il ne faut pas dire qu’il est la tête de tous en excellence ; et il dit « deror » parce qu’on le falsifie toujours, et nos Sages, de mémoire bénie, dirent des choses qu’il est impossible de connaître, comme celui qui mêle de l’eau au vin, du « qomos » à la myrrhe ; le « qomos » est le « tsamag » en arabe, et il ressemble à la « mira » ; c’est pourquoi il dit qu’il est pur de falsification et de mélange. Et ce qu’il le mentionna en premier parmi les aromates, c’est qu’en fumigation il est meilleur que tous, et la colonne de sa fumée monte ; et de là nous disons dans le rouleau d’Esther (Esther 2,12) « six mois avec l’huile de myrrhe », car on en extrait de l’huile comme on extrait du mastic (mitstaki) et d’autres plantes ; jusqu’ici (les mots du Ramban).

ומן הנראה שאין זה הכרח כי מור שבכאן אפשר שיהיה המוס"ק כדעת הגאונים, וצרור המור שבמקרא יהיה אותו הנקרא מיר"א ויהיה זה וזה ראש לכל מיני בשמים, זה ראש לכל מיני בשמים להקטרות ולעלות על גבי האור, וזה ג"כ ראש לכל שאר הבשמים להיות מפיח בלא אור, וכן כתוב (תהילים מ״ה:ט׳) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך.

Et il paraît que ce n’est pas une nécessité, car la myrrhe d’ici peut être le musc, selon l’avis des Gaonim, et le « bouquet de myrrhe » du verset peut être celui qu’on appelle « mira » ; et l’un et l’autre seraient la tête de toutes les espèces d’aromates : celui-ci, la tête de toutes les espèces d’aromates pour les fumigations et pour monter sur le feu ; et celui-là, la tête aussi de tous les autres aromates en ce qu’il répand son parfum sans feu ; et ainsi il est écrit (Psaumes 45,9) « myrrhe et aloès, casse sont tous tes vêtements ».

מחציתו חמשים ומאתים. ידוע כי מחצית ת"ק הוא נ"ר ולמה האריך לומר חמשים ומאתים, אבל רז"ל קבלו כי משקל הקנמון ת"ק כמר דרור אבל מר דרור היה שוקלו ת"ק בבת אחת אבל הקנמון גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם כדי להכריע בו שתי הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך היא שנויה בכריתות.

« Sa moitié, deux cent cinquante » (Exode 30,23). Il est connu que la moitié de cinq cents est deux cent cinquante ; pourquoi s’étendre à dire « deux cent cinquante » ? mais nos Sages, de mémoire bénie, reçurent que le poids du cinnamome était de cinq cents, comme la myrrhe pure ; mais la myrrhe pure, on la pesait cinq cents en une seule fois, alors que le cinnamome, c’est un décret de l’Écriture qu’on le pèse deux fois deux cent cinquante, chaque fois, afin de faire pencher deux fois la balance, car on ne pèse pas à égalité exacte ; et ainsi est-il enseigné dans Keritot.

שמן משחת קדש יהיה זה לי. פירש הרמב"ן ז"ל היה ראוי שיאמר יהיה לאהרן ולבניו ואמר יהיה זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם, כדי שלא תבין הכתוב אומר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת שיהיה זר כל מי שאינו מזרע אהרן הכהן ואם כן מלכי ישראל שלא היו כהנים איך נמשחו בשמן המשחה ולפיכך בא הכתוב הזה יהיה זה לי להכניס בכלל הכהנים המלכים כי שניהם משיחי השם וזהו שהזכיר בדוד (שמואל א ט״ז:י״ב) קום משחהו כי זה הוא, ואמר הכתוב ג"כ (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, כלומר בשמן שהוא משחת קדש לי, ועל כן אמר בכאן על בשר אדם לא ייסך ויש להבין מלשון אדם הדיוט ולא מלך.

« Huile d’onction sainte, celle-ci sera pour Moi » (Exode 30,31). Le Ramban, de mémoire bénie, expliqua : il aurait fallu dire « elle sera pour Aharon et ses fils » ; et il dit « celle-ci sera pour Moi », pour qu’on en oigne Mon oint sacré que Je choisirai au fil de vos générations, afin que tu ne comprennes pas que l’Écriture qui dit « et qui en donnera à un étranger sera retranché » vise comme étranger quiconque n’est pas de la semence d’Aharon le prêtre ; et si c’était ainsi, les rois d’Israël qui n’étaient pas prêtres, comment furent-ils oints de l’huile d’onction ? C’est pourquoi vint ce verset « celle-ci sera pour Moi », pour inclure les rois dans la catégorie des prêtres, car tous deux sont les oints du Nom ; et c’est ce qu’il mentionna pour David (1 Samuel 16,12) « lève-toi, oins-le, car c’est lui », et l’Écriture dit aussi (Psaumes 89,21) « J’ai trouvé David mon serviteur, de Mon huile sainte Je l’ai oint », c’est-à-dire : de l’huile qui est huile d’onction sainte pour Moi ; et c’est pourquoi il dit ici « sur la chair d’un homme il ne sera pas répandu », et il faut comprendre dans le sens d’un homme du commun et non d’un roi.

וצריך שתשכיל כי מה שהקדים הכתוב פרשת השמן בראשונה ופרשת הקטרת באחרונה מפני שהם כנגד הראש והסוף כי השמן היו מושחין אותו כמין כ"ף והוא העליון על כל המשקין וממנו בודאי משחת קדש כענין שאו ידיכם קדש וזהו לשון שמן משחת קדש וכתיב ויעש את שמן המשחה קדש, והקטרת לה"א אחרונה שבשם הוא שכתוב (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך. ומטעם זה היו בשמן המשחה חמשה מינין כנגד חמש ראשונות ובקטורת ט' מינין כי כן היא כלולה מכלם ובאה פרשת הקטורת בלשון ויאמר והבן זה.

Et il faut que tu comprennes que ce que l’Écriture a fait passer en premier la section de l’huile et en dernier la section de l’encens, c’est parce qu’elles sont en regard de la tête et de la fin ; car l’huile, on en oignait en forme de kaf, et elle est supérieure à tous les liquides, et d’elle est assurément l’huile d’onction sainte, selon (Psaumes 134,2) « élevez vos mains vers le sanctuaire » ; et c’est la langue de « huile d’onction sainte » ; et il est écrit (Exode 37,29) « et il fit l’huile d’onction sainte » ; et l’encens est pour le dernier hé du Nom, ce qui est écrit (Deutéronome 33,10) « ils mettront l’encens à ta narine ». Et pour cette raison, il y avait dans l’huile d’onction cinq espèces, en regard des cinq premières, et dans l’encens neuf espèces, car il est ainsi composé de toutes ; et la section de l’encens vint avec la langue « et Il dit » ; et comprends cela.

ובמדרש שמן משחת קדש יהיה זה לי, תנא רבי יהודה ב"ר אלעאי שמן המשחה שעשה משה במדבר נסי נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף שמתחלה לא היה בו אלא י"ב לוג שנאמר ושמן זית הין אם לסוך בו העקרים לא היה מספיק על אחת כמה וכמה שהאור בולע והיורה רותחת והסממנים בולעין וממנו נמשך המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח והכיור וכנו וממנו נמשחו אהרן ובניו שבעת ימי המלואים וממנו נמשחו כהנים גדולים וכלו קיים לעתיד לבא, שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, ז"ה בגימטריא תריסר לוגי, וכן דרשו רז"ל. י"א סמנים נאמרו לו למשה בסיני סמים תרי נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה סמים לרבות עוד כמו אלו הא י' ולבונה זכה הא י"א.

Et dans le Midrash : « huile d’onction sainte, celle-ci sera pour Moi » : il fut enseigné : Rabbi Yehouda fils de Rabbi Ilai dit : l’huile d’onction que fit Moshé dans le désert, des miracles de miracles furent accomplis en elle du début à la fin ; car au début il n’y en avait que douze logs, comme il est dit (Exode 30,24) « et une hin d’huile d’olive » ; même pour en enduire les racines aromatiques, cela n’aurait pas suffi, et à plus forte raison que le feu absorbe, que la marmite bout et que les aromates absorbent ; et de cette huile furent oints le Tabernacle et tous ses ustensiles, et tous les ustensiles de l’autel, et le bassin et son socle, et d’elle furent oints Aharon et ses fils pendant les sept jours de l’investiture, et d’elle furent oints les grands prêtres, et elle demeure tout entière pour l’avenir, comme il est dit : « huile d’onction sainte, celle-ci sera pour Moi » ; « zé » (celle-ci) a pour valeur numérique douze logs (« tresar logué »), et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent. Onze aromates furent dits à Moshé au Sinaï : « des aromates (sammim) » : deux, « stacté (nataf), onycha (sheheleth), galbanum (helbena) » : cela fait cinq aromates ; la seconde mention de « sammim » inclut encore autant d’aromates : cela fait dix ; et « encens pur » : cela fait onze.

בד בבד יהיה. לא פירש משקל כל אחד כמו שפירש בשמן המשחה אלא באר שיהיו כלם בהשויה אחת זה כמו זה, ומה שלא הזכיר מן הי"א כי אם ארבעה אלה לפי שאין הכתוב מקפיד אלא בד' אלו שתמרות עשנן עולה הרבה ושאר הסמים אין בהם קפידא.

« Part pour part il y aura » (Exode 30,34). Il n’a pas précisé le poids de chacun comme il l’a précisé pour l’huile d’onction, mais il a expliqué qu’ils soient tous à égalité, l’un comme l’autre ; et ce qu’il n’a mentionné, des onze, que ces quatre-là, c’est que l’Écriture n’est exigeante que sur ces quatre-ci, dont la colonne de fumée monte beaucoup, et que pour les autres aromates il n’y a pas d’exigence.

והרמב"ן פירש כי מה שאמר קח לך סמים באורו סמים הנזכרים והוא חוזר לבשמים שבשמן המשחה כי סמים ובשמים הכל אחד וכל הבשמים שבמעשה השמן היו נכנסים בקטרת, והנה היו במעשה הקטורת ט' אלה המפורשים בכתוב ה' בשמן המשחה וארבע בקטורת והוסיף לכתוב שנית סמים להוסיף על התשעה הנזכרים סמים אחרים והם שבולת נרד וכרכם, וקרא הכתוב מעשה הקטורת טהור וקדש.

Et le Ramban expliqua que ce qu’il dit « prends-toi des aromates (sammim) », son explication est : les aromates mentionnés, et cela se rapporte aux parfums de l’huile d’onction, car « sammim » et « besamim » sont tout un, et tous les parfums de la préparation de l’huile entraient dans l’encens ; et voici qu’il y avait dans la préparation de l’encens ces neuf qui sont expliqués dans l’Écriture : cinq dans l’huile d’onction et quatre dans l’encens ; et il ajouta à l’Écriture « sammim » une seconde fois, pour ajouter aux neuf mentionnés d’autres aromates, qui sont le nard (shibbolet nerd) et le safran (karkom) ; et l’Écriture appela la préparation de l’encens « pure et sainte ».

נטף ושחלת וחלבנה. נטף הוא צרי ופירש רש"י ז"ל צרי טריאק"א. והרמב"ן ז"ל כתב כי זה אינו אמת לפי שהנטף הוא בושם אחד לבד בדמיון שחלת וחלבנה ולבונה, והטריאק"א היא הרכבה שמרכיבים ענינים רבים זה עם זה ונותנים בו שאור ודבש ואבק של עקרבים שרופים ובשר האפעה וח"ו שיתנו בקטורת שקראו הכתוב טהור קדש בשר שקצים ורמשים גם לא שאור ודבש שאומר הכתוב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש וגו', אבל הנטף שהוא צרי הוא בשם אחד מיוחד והוא שרף מעצי הקטף האילן נקרא קטף לפי שכשקוטפין הענף השרף זב שהוא כעין שמן זב ממנו ממקום קטיפה, וזהו שאמרו רז"ל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף,

« Stacté (nataf), onycha (sheheleth) et galbanum (helbena) » (Exode 30,34). Le « nataf » est le « tseri », et Rachi, de mémoire bénie, expliqua : « tseri », la thériaque (triaqa). Et le Ramban, de mémoire bénie, écrivit que ce n’est pas vrai, car le « nataf » est un parfum unique, de même nature que l’onycha, le galbanum et l’encens, tandis que la thériaque est une composition où l’on combine plusieurs choses les unes avec les autres, et l’on y met du levain, du miel, de la poussière de scorpions brûlés et de la chair de vipère ; et à Dieu ne plaise qu’on mette dans l’encens, que l’Écriture appela pur et saint, de la chair de bêtes immondes et rampantes ! ni non plus du levain et du miel, dont l’Écriture dit (Lévitique 2,11) « car tout levain et tout miel, etc. » ; mais le « nataf », qui est le « tseri », est un parfum unique et particulier, et c’est une résine tirée des arbres du « qataf » ; l’arbre est appelé « qataf » parce que lorsqu’on cueille (qotefin) le rameau, la résine coule, comme une sorte d’huile qui coule de lui à l’endroit de la cueillette ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, dirent : Rabban Shimon ben Gamliel dit : le « tseri » n’est que la résine qui sort des arbres du « qataf ».

והוא בשם חשוב מאד שכן אסרו רז"ל בפרק במה מדליקין להדליק ממנו ואמרו אין מדליקין בצרי והטעם למעלתו וחשיבותו גזרה שמא יסתפק ממנו, וחלבנה ריחה רע ואעפ"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתנו וכמו שאמרו רז"ל כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, ובאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות שהרי כל ישראל ערבים זה לזה.

Et c’est un parfum très estimé, car nos Sages, de mémoire bénie, interdirent dans le chapitre « Bamé madliqin » d’en allumer, et dirent : on n’allume pas avec du « tseri » ; et la raison, à cause de sa valeur et de son importance : décret, de peur qu’on n’y puise. Et le galbanum a mauvaise odeur, et malgré cela l’Écriture l’a inclus parmi les parfums estimés ; et elle vint faire allusion à ce que nous ne devons pas mépriser les méchants, les transgresseurs d’Israël, au point de les exclure de nos jeûnes et de notre prière, et comme nos Sages, de mémoire bénie, dirent : tout groupement (agouda) où il n’y a pas des transgresseurs d’Israël n’est pas un groupement. Et l’explication de cela est que le Nom du Ciel est élevé et sanctifié au moment où les méchants font retour et sont comptés parmi les justes ; car s’il n’en était pas ainsi, les justes sont saisis pour eux à cause de la garantie mutuelle, puisque tout Israël est garant l’un pour l’autre.

ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב שיש בו אוכל וההדס שיש בו ריח ואנו מרצים להקב"ה בכלם כאחד.

Et pour cette raison, il nous fut ordonné, dans le commandement du loulav, de prendre quatre espèces dans un seul faisceau, et de mettre le saule (arava), qui n’a ni goût ni odeur, allusion aux méchants d’Israël qui n’ont ni Torah ni commandements, dans l’ensemble de l’etrog, qui a goût et odeur, et dans l’ensemble du loulav, qui a de quoi manger, et du myrte, qui a de l’odeur ; et nous nous rendons agréables au Saint, béni soit-Il, par tous comme par un seul.

ממולח היו נותנין בקטרת מלח והוא שאמרו רז"ל מלח סדומית רובע. ואפשר לפרש ממולח מעורב כתרגומו שיערבנו יפה כדי שלא יהיו הסמנין נכרין, ולכך נקראים אנשי הים מלחים על שמערבים המים במשוטות, והוא מלשון (יחזקאל כ״ז:ט׳) מלחיך וחובליך.

« Salé (mem’mouleh) » (Exode 30,35). On mettait du sel dans l’encens, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, dirent : un quart (de qav) de sel de Sodome. Et il est possible d’expliquer « mem’mouleh » comme « mélangé », selon sa traduction (araméenne), qu’il le mélange bien afin que les aromates ne soient pas reconnaissables ; et c’est pourquoi les hommes de la mer sont appelés « mallahim » (marins), parce qu’ils mélangent l’eau avec les rames ; et c’est de la langue de (Ézéchiel 27,9) « tes marins (mallahayikh) et tes pilotes (hovlayikh) ».

ראה קראתי בשם בצלאל. וכן הזכיר משה לישראל (שמות ל״ה:ל׳) ראו קרא ה' בשם, והענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך ומלומדים בחומר ובלבנים ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד ולא אחד בהם שאמן את ידיו בזה, ואילו היה בהם חכם ובקי במלאכה אחת היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה, וכאשר יהיה בהם אחד חכם שלם ובקי באומנות אחת דקה ויפה,

« Vois, J’ai appelé par nom Betsalel » (Exode 31,2). Et ainsi Moshé le mentionna à Israël (Exode 35,30) « voyez, l’Éternel a appelé par nom ». Et l’affaire est qu’il n’était pas possible, naturellement, qu’il se trouve en Israël un homme expert et accompli dans un quelconque art au monde, car Israël était asservi en Égypte au travail d’écrasement, et exercé au mortier et aux briques ; il n’était pas concevable qu’il se trouve parmi eux quelqu’un d’expert dans un quelconque travail délicat, car ils ne l’avaient pas vu et ne l’avaient pas appris d’un maître, et pas un d’entre eux n’avait exercé ses mains à cela ; et s’il y avait eu parmi eux un sage expert dans un travail, il aurait fallu qu’il l’oublie en s’occupant du travail du mortier et de la brique ; or lorsqu’il y aura parmi eux un sage accompli et expert dans un art délicat et beau,

וכ"ש אם היה בקי ושלם בכל האומניות כלם בכסף ובזהב ובנחשת ובחרושת אבן ובחרושת עץ וחושב ורוקם ואורג הנה זה פלא גדול, ועוד שיהיה שלם בחכמה ובתבונה ובדעת כל זה נמצא בבצלאל, ודרשו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ועל כן אמר ראה קראתי בשם, כלומר ראה זה הפלא הגדול שאני קורא הדורות מראש, וקראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור להבין סוד המשכן וכליו ולהתעסק במלאכתו,

et à plus forte raison s’il était expert et accompli dans tous les arts, tous, dans l’argent, l’or et le cuivre, la taille de la pierre et la taille du bois, le brodeur, le tisseur et le tisserand habile : voilà qui est une grande merveille ; et de plus, qu’il soit accompli en sagesse, en intelligence et en connaissance : tout cela se trouva en Betsalel. Et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : Betsalel savait combiner les lettres par lesquelles furent créés les cieux et la terre ; il est écrit ici (Exode 31,3) « et Je l’ai rempli de l’esprit de Dieu, de sagesse, d’intelligence et de connaissance », et il est écrit là (Proverbes 3,19-20) « l’Éternel par sagesse a fondé la terre, a établi les cieux par intelligence, par Sa connaissance les abîmes se sont fendus » ; et c’est pourquoi il dit « vois, J’ai appelé par nom », c’est-à-dire : vois cette grande merveille, que J’appelle les générations dès le commencement (Isaïe 41,4), et J’ai appelé par nom Betsalel fils d’Ouri fils de Hour pour comprendre le secret du Tabernacle et de ses ustensiles et s’occuper de son travail ;

ויהיה טעם בשם בצלאל לפי פשוטו בשמו של בצלאל, אבל רמז זה יש בשם שהוא השם יתעלה כמו (שמות ל״ג:י״ז) ואדעך בשם, ויבא לרמוז כי בצלאל וה"ה לשאר הנביאים כלם שנאצלו בשם הגדול.

et le sens de « be-shem Betsalel » selon son sens simple est dans le nom de Betsalel ; mais il y a dans « be-shem » cette allusion : que c’est le Nom, élevé soit-Il, comme (Exode 33,17) « et Je te connais par nom » ; et il vient faire allusion à ce que Betsalel, et il en va de même de tous les autres prophètes, furent émanés du grand Nom.

ולזה רמזו במדרש שאמרו הראה לו הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתיו שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל בא לרמוז כי בצלאל היה בשם כלומר מאותה שעה שנאצלו הדורות והנבראים כלם מן החכמה, וכן יורה המלות בשם בצלאל בין בהקב"ה בין במשה, וזהו מבואר כי על כן נקרא בצלאל לפי שמתחלה היה נשמתו רשומה וחקוקה בכח אצילות אל, ואחרי כן יצא וזכה וישב בצלו של אל לעשות הארון שהיה צל של תורה שבכתב, והכפורת עם כרוביו הסוככים בכנפיהם שהיו צל לארון ומששת ימי בראשית היה מתוקן לו.

Et c’est ce à quoi ils firent allusion dans le Midrash, où ils dirent : le Saint, béni soit-Il, montra à Moshé le livre d’Adam le premier homme ; et « Betsalel aussi, dès cette heure Je l’ai préparé », comme il est dit « vois, J’ai appelé par nom Betsalel » : il vient faire allusion à ce que Betsalel était dans le Nom, c’est-à-dire dès l’heure où furent émanés les générations et tous les êtres de la Sagesse ; et ainsi l’indiquent les mots « be-shem Betsalel », aussi bien pour le Saint, béni soit-Il, que pour Moshé ; et il est manifeste qu’il fut appelé Betsalel parce qu’au commencement son âme était inscrite et gravée dans la force d’émanation de El (atsilout El), et que par la suite il sortit, mérita et s’assit à l’ombre de El (be-tsel El), pour faire l’arche, qui était l’ombre de la Torah écrite, et le propitiatoire avec ses chérubins qui couvraient de leurs ailes, qui étaient l’ombre de l’arche ; et dès les six jours de la création il lui avait été préparé.

ועוד במדרש ראה קראתי בשם ומשה אמר ראו, ראה בעליונים ראו בתחתונים הלא הוא דכתיב (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כך דרשו בתנחומא.

Et encore dans le Midrash : « Vois, J’ai appelé par nom » et Moshé dit « voyez » : « vois » dans les mondes d’en haut, « voyez » dans les mondes d’en bas ; n’est-ce pas ce qui est écrit (Proverbes 3,4) « et tu trouveras grâce et bon sens aux yeux de Dieu et des hommes » ; ainsi interprétèrent-ils dans le Tanhouma.

ודע כי בצלאל במעשה המשכן היה בן י"ג שנה, וכן דרשו רז"ל בסנהדרין פרק בן סורר ומורה כתיב הכא ובצלאל בן אורי בן חור וכתיב (דברי הימים א ב׳:י״ט) ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכי עבד בצלאל משכן בר תליסר שנין הוה דכתיב (שמות ל״ו:ד׳) איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ותניא שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים וכתיב (יהושע י״ד:ו׳-ז׳) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע, כמה הוי ארבעים, דל ארבסר דהוה בצלאל, פשו להו עשרין ושית דל תרתי דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

Et sache que Betsalel, lors de l’œuvre du Tabernacle, avait treize ans, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans Sanhédrin, au chapitre « Ben sorer oumoré » : il est écrit ici (Exode 31,2) « et Betsalel fils d’Ouri fils de Hour », et il est écrit (1 Chroniques 2,19) « et Azouva mourut, et Kalev prit pour lui Efrat, et elle lui enfanta Hour » ; et quand Betsalel fit le Tabernacle, il avait treize ans (bar tlita‘sar shenin hava), car il est écrit (Exode 36,4) « chacun de son travail qu’ils faisaient » ; et il a été enseigné : la première année, Moshé fit le Tabernacle ; la seconde, il le dressa et envoya des explorateurs ; et il est écrit (Josué 14,7) « j’avais quarante ans quand Moshé serviteur de l’Éternel m’envoya de Qadesh-Barnéa » : combien cela fait-il ? quarante ; retire quatorze, ce qu’avait Betsalel : il reste vingt-six ; retire deux années pour les trois gestations (‘iboureï) : il se trouve que chacun a engendré à huit ans.

ובמדרש ראה קראתי בשם בצלאל, הראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה ואף בצלאל מאותה שעה התקנתיו שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל.

Et dans le Midrash : « Vois, J’ai appelé par nom Betsalel » : le Saint, béni soit-Il, montra à Moshé le livre d’Adam le premier homme, et lui dit : chacun d’eux, Je l’ai préparé dès cette heure ; et Betsalel aussi, dès cette heure Je l’ai préparé, comme il est dit : « Vois, J’ai appelé par nom Betsalel ».

ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן. אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות, אמר הקב"ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ב׳:י״ג) בן אשה מן בנות דן.

« Et moi, voici que J’ai mis avec lui Oholiav fils d’Ahisamakh, de la tribu de Dan » (Exode 31,6). Rabbi Hanina dit : il n’y a pas plus grand que la tribu de Juda, et il n’y a pas plus petit que la tribu de Dan, qui était des « lehinot » ; le Saint, béni soit-Il, dit : qu’il vienne s’apparier avec lui, afin que son esprit ne s’enorgueillisse pas ; car le grand et le petit sont égaux devant le Saint, béni soit-Il ; le Tabernacle fut fait par les deux, celui-ci de la tribu de Juda et celui-là de la tribu de Dan ; et même le Temple, par ces deux tribus : Shelomo de la tribu de Juda et Hiram de la tribu de Dan du côté de sa mère, comme il est écrit dans les Chroniques (2 Chroniques 2,13) « fils d’une femme d’entre les filles de Dan ».

ואת בגדי השרד. טעמו כתרגומו לבושי שמושא והיו מכסין בהם כלי המשכן והיה שם בגד תכלת שהיו מכסין בו הארון ובגד ארגמן שהיו מכסים בו המזבח ובגד שני שהיו מכסין בו את השלחן, והיה ראוי לומר תחלה ועשית בגד כליל תכלת לכסות הארון ובגד ארגמן לכסות את השלחן.

« Et les vêtements de service (bigdei ha-serad) » (Exode 31,10). Son sens est comme sa traduction (araméenne) : « vêtements de service », avec lesquels on couvrait les ustensiles du Tabernacle ; et il y avait là un vêtement de bleu (tekhelet) dont on couvrait l’arche, un vêtement de pourpre dont on couvrait l’autel, et un vêtement d’écarlate dont on couvrait la table ; et il aurait fallu dire d’abord : « et tu feras un vêtement entièrement de bleu pour couvrir l’arche, et un vêtement de pourpre pour couvrir la table ».

והנה בגדי קדש שקראם בשם הידיעה כבר הזכירם למעלה ואלה הבגדים וגו', אבל בגדי השרד אלו מאן דכר שמייהו שיקראם עתה בשם הידיעה והם לא הוזכרו בשום מקום.

Et voici que les vêtements sacrés, qu’il appela par le nom de la détermination (avec l’article), il les a déjà mentionnés plus haut : « et voici les vêtements, etc. » ; mais les vêtements de service, qui a mentionné leur nom pour qu’il les appelle maintenant par le nom de la détermination, alors qu’ils n’ont été mentionnés nulle part ?

וכתב הרמב"ן ז"ל בזה לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות בגדי השרד כאשר עשה במלאכת המשכן ובגדי אהרן ובניו ע"כ, ומי זה שיבא אחרי המלך, אבל במחילה ממנו אומר כי נראה לי על דרך הפשט שכבר נרמז בגדי השרד בפרשת הבגדים בראש סדר ואתה תצוה, אמר תחלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואח"כ אמר ועשו את בגדי אהרן בלשון ידיעה כלומר הנזכרים, ואלה הבגדים בלשון ידיעה גם כן, וחזר ואמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו ולא אמר את בגדי הקדש כמו שאמר את בגדי אהרן, ומכאן נראה שהזהיר בכאן על בגדי קדש אחרים הם בגדי השרד שיעשום עם אותם של אהרן ובניו שכלם נקראים בגדי קדש ולכך חזר פעם אחרת ועשו בגדי קדש והוא תחלת צואה אחרת כמו שהזכיר בבגדי אהרן בתחלת צואה ועשו בגדי קדש.

Et le Ramban, de mémoire bénie, écrivit à ce sujet : je ne sais pas pourquoi il n’a pas ordonné d’abord de faire les vêtements de service, comme il l’a fait pour le travail du Tabernacle et pour les vêtements d’Aharon et de ses fils ; jusqu’ici (les mots du Ramban). « Et qui est celui qui viendra après le roi ? » (Ecclésiaste 2,12) ; mais, avec son pardon, je dis qu’il me semble, selon le sens simple (peshat), que les vêtements de service ont déjà été indiqués dans la section des vêtements, au début du seder « Et toi, tu ordonneras » : il dit d’abord (Exode 28,2) « et tu feras des vêtements sacrés pour Aharon ton frère, pour gloire et pour splendeur », puis il dit (Exode 28,3) « et ils feront les vêtements d’Aharon » dans la langue de la détermination, c’est-à-dire ceux qui ont été mentionnés, et (Exode 28,4) « et voici les vêtements » dans la langue de la détermination aussi ; puis il revint et dit « et ils feront des vêtements sacrés pour Aharon ton frère et pour ses fils » et ne dit pas « les vêtements sacrés » comme il dit « les vêtements d’Aharon » ; et de là il paraît qu’il a averti ici sur d’autres vêtements sacrés, qui sont les vêtements de service, qu’on les fasse avec ceux d’Aharon et de ses fils, car tous sont appelés vêtements sacrés ; et c’est pourquoi il revint une autre fois « et ils feront des vêtements sacrés », qui est le commencement d’un autre ordre, comme il avait mentionné pour les vêtements d’Aharon, au début de l’ordre, « et ils feront des vêtements sacrés ».

ומה שקרא בגדי השרד בגדי קדש מפני שהם משרתי כלי הקדש ומחופפין עליהם, ומפני זה קראם עתה בלשון ידיעה מפני שכבר נזכרו בכלל בגדי אהרן. וכתבו רז"ל בגדי השרד היו עשוים כמין קלעים דמתרגמינן סרדין ועל כן נקראו בגדי שרד.

Et ce qu’il a appelé les vêtements de service « vêtements sacrés », c’est parce qu’ils servent les ustensiles sacrés et les enveloppent ; et c’est pourquoi il les appela maintenant dans la langue de la détermination, parce qu’ils ont déjà été mentionnés d’une manière générale dans l’ensemble des vêtements d’Aharon. Et nos Sages, de mémoire bénie, écrivirent : les vêtements de service étaient faits comme des tentures (qela‘im), que nous traduisons « sardin », et c’est pourquoi ils furent appelés « bigdei serad ».

וע"ד המדרש ואת בגדי השרד אלמלא הם לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק בא לו מעשה בימי אלכסנדרוס מוקדון שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה ויצא לקראתו, וכיון שראהו המלך ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו מנצח לפני בעת מלחמתי, והוא המלאך שהיה כהן מתדמה לו, ועוד שם בגדי השרד בגדים שהיו גורדין אותם ומשרדים אותם מהם כלומר מטוה שאינו ארוג ומחטטין אותו במחט, ותרגום ירושלמי מעשה אורג עובד גרדי.

Et selon le Midrash : « et les vêtements de service » : sans eux, il ne serait resté d’Israël ni survivant (sarid) ni rescapé ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans le traité Yoma, au chapitre « Ba lo » : un épisode eut lieu aux jours d’Alexandre de Macédoine : Shimon le Juste, grand prêtre, s’enveloppa des vêtements du sacerdoce et sortit à sa rencontre ; et dès que le roi le vit, il descendit de son char et se prosterna devant lui ; ses serviteurs lui dirent : un roi comme toi se prosterne devant ce Juif ? il leur dit : la forme de son image remporte la victoire devant moi au temps de ma guerre ; et c’est l’ange auquel le prêtre était assimilé. Et encore : le nom « bigdei ha-serad » : des vêtements qu’on cardait (gordin) et dont on tirait des fils (meserdim), c’est-à-dire du fil qui n’est pas tissé, et qu’on pique avec une aiguille ; et le Targum Yerushalmi : « œuvre de tisserand, travail de cardeur ».

וע"ד הקבלה את בגדי השרד יתכן כי הה"א שבמלת השרד תרמוז לה"א אחרונה שבשם, ובדין הוא שירמזנה הכתוב בבגדי השרד לפי שהם כסוי כלי הקדש וכלי הקדש מכוסים ונעלמים בתוכם ועל ידם מתגלים, וכן ה"א אחרונה שבשם כסוי לשם הנעלם ומתגלה על ידה והמשכיל יבין.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « et les vêtements de service (ha-serad) » : il se peut que le hé du mot « ha-serad » fasse allusion au dernier hé du Nom ; et il est juste que l’Écriture y fasse allusion dans les vêtements de service, car ils sont la couverture des ustensiles sacrés, et les ustensiles sacrés sont couverts et cachés au milieu d’eux, et par eux se révèlent ; et ainsi le dernier hé du Nom est la couverture du Nom caché, et il se révèle par elle ; et que l’homme avisé comprenne.

אך את שבתותי תשמרו. למדך הכתוב שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, וזהו שאמר אך את שבתותי תשמרו יאמר אע"פ שאתם עוסקים במלאכת המשכן אל תדחה שבת מפניה, וכן דרשו רז"ל יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת לכך נאמר (ויקרא י״ט:ל׳) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. לפי זה תהיה מלת אך כמו אכן, יאמר הנה צויתי לכם במלאכת המשכן אמנם את שבתותי תשמרו ולא תדחו את השבת מפני מלאכת המשכן.

« Seulement, vous garderez Mes shabbats » (Exode 31,13). L’Écriture t’enseigna que le travail du Tabernacle ne repousse pas le Shabbat ; et c’est ce qu’il dit : « seulement, vous garderez Mes shabbats » ; il dit : bien que vous vous occupiez du travail du Tabernacle, ne repoussez pas le Shabbat pour lui ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : je pourrais penser que la construction du Temple repousse le Shabbat ; c’est pourquoi il est dit (Lévitique 19,30) « vous garderez Mes shabbats et vous craindrez Mon sanctuaire ». Selon cela, le mot « akh » (seulement) serait comme « akhen » (mais certes) : il dit : voici que Je vous ai ordonné le travail du Tabernacle ; mais Mes shabbats vous garderez, et vous ne repousserez pas le Shabbat devant le travail du Tabernacle.

ומפני שלשון אך מעוט, וכמו שדרשו רז"ל אכין ורקין מעוטין נראה לי לפרש שבא למעט שמירת שבת בענין הקרבנות שהיו דוחים את השבת, וכמו שדרשו רז"ל במועדו ואפילו בשבת, וכדרך שדרשו (שם כג) באך בעשור לחדש כו' יום הכפורים הוא שהוא ג"כ מעוט, ובא לדרוש למעט כפרה לשאינם שבים. והוא הטעם בעצמו בכאן אך את שבתותי תשמרו לענין מלאכת המשכן, ומלת אך למעט השמירה בענין הקרבנות. ודעת רז"ל שבא למעט שמירת שבת בפקוח נפש, שכן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק יום הכפורים אך את שבתותי כו' יכול לכל כלומר אפילו לפקוח נפש ת"ל אך חלק.

Et puisque la langue « akh » (seulement) est restrictive, et comme nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent que « akhin » et « raqin » sont restrictifs, il me semble qu’il faut expliquer qu’il vient restreindre la garde du Shabbat dans l’affaire des sacrifices qui repoussaient le Shabbat, et comme nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent « en son temps », même un Shabbat ; et selon la manière dont ils interprétèrent (Lévitique 23,27) « seulement (akh), le dixième jour du mois, etc. », c’est le jour des Expiations, qui est aussi une restriction, et il vient enseigner à restreindre l’expiation pour ceux qui ne se repentent pas. Et c’est la même raison ici : « seulement, vous garderez Mes shabbats » au sujet du travail du Tabernacle, et le mot « akh » restreint la garde dans l’affaire des sacrifices. Et l’avis de nos Sages est qu’il vient restreindre la garde du Shabbat dans le cas du danger de mort, car nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent ainsi dans le traité Yoma, à la fin du chapitre « Yom ha-Kippourim » : « seulement, Mes shabbats, etc. » : je pourrais penser (que cela vaut) pour tout, c’est-à-dire même pour le danger de mort ; l’Écriture dit « akh » : cela divise.

ודע כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר (יחזקאל כ״ב:כ״ו) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר (ירמיהו י״ז:כ״ז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי.

Et sache que le commandement du Shabbat est le premier commandement qui fut donné à Israël avant le don de la Torah, et qu’il est le fondement de la foi, et qu’il est pesé en regard de tous les commandements ensemble ; et avec le commandement du Shabbat l’homme croit à la nouveauté du monde, qu’il fut créé en six jours et que le septième jour il se reposa ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : Jérusalem ne fut détruite qu’à cause de la profanation du Shabbat, comme il est dit (Ézéchiel 22,26) « et de Mes shabbats ils ont détourné leurs yeux, et Je suis profané au milieu d’eux » ; et ainsi nous trouvons que Yirmeyahou avertissait Israël au sujet de la garde du Shabbat et disait que par la garde du Shabbat Jérusalem et la royauté de la maison de David se maintiendraient, et il leur prophétisait que s’ils ne gardaient pas le Shabbat, la ville serait détruite ; c’est ce qu’il dit (Jérémie 17,27) « mais si vous ne m’écoutez pas pour sanctifier le jour du Shabbat et ne pas porter de fardeau, en entrant par les portes de Jérusalem le jour du Shabbat, J’allumerai un feu dans ses portes, et il dévorera les palais de Jérusalem, et il ne s’éteindra pas » ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : si Israël gardait même deux shabbats, ils seraient aussitôt délivrés, comme il est dit (Isaïe 56,4-7) « qui garderont Mes shabbats », et il est écrit après : « et Je les amènerai à Ma montagne sainte ».

ואמרו עוד כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (שם) אשרי אנוש יעשה זאת כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה.

Et ils dirent encore : quiconque garde le Shabbat selon sa loi, même s’il sert l’idolâtrie comme la génération d’Enosh, on lui pardonne, comme il est dit (Isaïe 56,2) « heureux l’homme (enosh) qui fait cela, etc. gardant le Shabbat de le profaner » : ne lis pas « mehallelo » (de le profaner), mais « mahoul lo » (il lui est pardonné). Et ce qu’il a mentionné « mes shabbats » au pluriel, selon le sens simple, c’est parce qu’il y en a beaucoup dans l’année.

וע"ד הקבלה את שבתותי תשמרו, זכור ושמור. ותן לאל לבך איך הזכיר בשניהם אות היא ולא אמר אות הם ובאר בזה כי השבת שהיא כנסת ישראל היא אות על השבת הגדול, ולכך אמר כי השבת היא אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה', וזה כטעם (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה שהיא כנסת ישראל והוא האות, ואמר וייראו העם את ה' כי מתוך שהשיגו היד הגדולה יראו העם את ה' וכאלו אמר כי זה אות על זה, וכבר הארכתי בסוד מצות שבת בפסוק זכור את יום השבת, ושם תמצא סוד הענין מבואר.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « vous garderez Mes shabbats » : « souviens-toi » et « garde ». Et applique ton cœur à Dieu : comment il a mentionné dans les deux « ot hi » (c’est un signe, au féminin singulier), et n’a pas dit « ot hem » (ce sont des signes) ; et il explique par là que le Shabbat, qui est Keneset Israël, est le signe du grand Shabbat ; c’est pourquoi il dit « car le Shabbat est un signe entre Moi et vous, pour que vous sachiez que Je suis l’Éternel » ; et c’est comme (Exode 14,31) « et Israël vit la grande main » qui est Keneset Israël, et elle est le signe ; et il dit « et le peuple craignit l’Éternel », car du fait qu’ils ont atteint la grande main, le peuple craignit l’Éternel, comme s’il avait dit : celle-ci est un signe de celui-là ; et j’ai déjà étendu mon propos sur le secret du commandement du Shabbat au verset « Souviens-toi du jour du Shabbat » ; et là tu trouveras le secret de l’affaire expliqué.

ושמרתם את השבת אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת ושמירה קודם השבת שמירה קודם השבת מבעוד יום ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש, וכן דרשו רז"ל לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מגיד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכן עמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא ישקע זה עולה זה, וכן דרשו רז"ל מערב עד ערב תשבתו שבתכם אין לי אלא יום הכפורים, וזהו מערב עד ערב, ימים טובים מנין ת"ל תשבתו, אין לי אלא יו"ט, שבת בראשית מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף עליה בין מלפניה בין מלאחריה.

« Et vous garderez le Shabbat » (Exode 31,14). Après avoir mentionné « vous garderez Mes shabbats », il revint dire « et vous garderez le Shabbat », pour faire allusion à une garde après le Shabbat et à une garde avant le Shabbat : une garde avant le Shabbat, de jour (c’est-à-dire en avançant le début) ; et une garde après le Shabbat, par laquelle il ajoute du profane au sacré ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : « la colonne de nuée ne s’écartait pas le jour, ni la colonne de feu la nuit » (Exode 13,22) : cela enseigne que la colonne de nuée complète la colonne de feu, et de même la colonne de feu complète la colonne de nuée, de sorte qu’avant que celle-ci ne se couche, celle-là monte ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : « du soir au soir vous chômerez votre repos » (Lévitique 23,32) : je n’ai que le jour des Expiations, car c’est « du soir au soir » ; les jours de fête, d’où ? l’Écriture dit « vous chômerez » ; je n’ai que la fête, le Shabbat de la création, d’où ? l’Écriture dit « votre repos » (shabbatkhem) : tout repos que tu observes, tu y ajoutes, aussi bien avant qu’après.

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה. באר הכתוב מחלליה מות יומת בסקילה אם יש עדים והתראה, ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה הנפש ההיא.

« Ceux qui le profanent seront punis de mort, car quiconque y fait un travail sera retranché » (Exode 31,14). L’Écriture expliqua : « ceux qui le profanent seront punis de mort » par lapidation, s’il y a des témoins et un avertissement ; et s’il n’y a pas de témoins, par exemple s’il l’a fait en secret : « et cette âme sera retranchée ».

לעשות את השבת. ע"ד הפשט לתקן לצרכי שבת (בראשית י״ח:ח׳) מלשון וימהר לעשות אותו, וכן (שם יח) ובן הבקר אשר עשה הכל לשון תקון, ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת וכמו שארז"ל מחד שביך לשבתיך, וזה שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג מלשון קרואים כלומר שתזמין אותו ותתענג בו כאדם המזמין את אושפיזו.

« Pour faire le Shabbat » (Exode 31,16). Selon le sens simple (peshat) : pour arranger les besoins du Shabbat, de la langue de (Genèse 18,7) « et il se hâta de le faire (la‘assot) », et de même (Genèse 18,8) « et le veau qu’il avait apprêté (‘asa) » : langue d’apprêt ; et l’explication de l’Écriture est que l’homme doit être attentif à l’honneur du Shabbat, pour se garder de tout travail, et s’efforcer de préparer pour le besoin du Shabbat, afin d’avoir une belle portion pour le Shabbat, comme nos Sages, de mémoire bénie, dirent : « dès le premier jour de ta semaine, prépare pour ton Shabbat » ; et c’est ce que dit le prophète (Isaïe 58,13) « et tu appelleras le Shabbat un délice » ; de la langue de « invités » (qeru’im) ; c’est-à-dire : tu l’inviteras et tu t’y délecteras, comme un homme qui invite son hôte.

ובמדרש לעשות השבת כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה למעלה, ובאור זה כי המקיים מצות שבת למטה הנה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועקרה החקוק למעלה והמבטל אותה כאלו מבטל של מעלה ומזה הזכיר לעשות,

Et dans le Midrash : « pour faire le Shabbat » : quiconque garde le Shabbat en bas, c’est comme s’il l’avait fait en haut ; et l’explication de cela est que celui qui accomplit le commandement du Shabbat en bas, voici que c’est un témoignage qu’il reconnaît et croit à sa racine et à son fondement gravé en haut ; et celui qui l’abolit, c’est comme s’il abolissait celui d’en haut ; et à partir de là il mentionna « pour faire »,

והנה הכתוב היה ראוי שיאמר לשמור את השבת, אלא כוון להמשילה לשבת של מעלה שהזכיר בה הלשון הזה בעצמו לעשות את השבת.

et voici que l’Écriture aurait dû dire « pour garder le Shabbat » ; mais elle a voulu le comparer au Shabbat d’en haut, à propos duquel elle a mentionné cette même langue : « pour faire le Shabbat ».

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.

« Entre Moi et les enfants d’Israël c’est un signe pour toujours » (Exode 31,17). On peut expliquer que le mot « pour toujours » (le-olam) est une explication : que le Shabbat est un signe et un témoin de la création du monde dans le temps ; et c’est pourquoi il ajouta pour expliquer comment il est un signe de la création du monde dans le temps : « car en six jours l’Éternel fit les cieux et la terre ».

ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב, ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב אמר רבי שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

Et la langue « entre Moi et les enfants d’Israël » indique une chose cachée, transmise en secret, et fait allusion à l’affaire cachée qu’il y a dans le commandement du Shabbat ; car le roi qui ordonne à son fils ou à son serviteur fidèle : souviens-toi des paroles qui sont entre moi et toi, voici qu’elles sont cachées, elles ne sont dites que de bouche à bouche et ne furent pas données à être écrites ; et de là nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans le traité Yom Tov (Beitsa) : Rabbi Shimon bar Yohai dit : tous les commandements que le Saint, béni soit-Il, donna à Israël, Il les leur donna publiquement, sauf le Shabbat, qu’Il leur donna en secret, comme il est dit : « entre Moi et les enfants d’Israël c’est un signe pour toujours ».

ואיך נתנה מצות השבת בצינעא והלא בפרהסיא נתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי, וכן דוד ע"ה אמר (תהילים קל״ח:ד׳) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אבל כוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת כי הוא הנתן בצינעא, ולכך הזכיר לשון ביני וביניכם.

Et comment le commandement du Shabbat fut-il donné en secret, alors qu’il fut donné publiquement, puisqu’il fait partie des dix paroles que toutes les nations entendirent ? et ainsi l’Écriture dit (Isaïe 48,16) « dès le commencement, ce n’est pas en secret que J’ai parlé », et de même David, paix sur lui, dit (Psaumes 138,4) « tous les rois de la terre Te loueront, Éternel, car ils ont entendu les paroles de Ta bouche » ; mais les Sages visèrent l’affaire cachée dans le commandement du Shabbat, car c’est elle qui fut donnée en secret ; et c’est pourquoi il mentionna la langue « entre Moi et vous ».

ויתן אל משה. שעורו ויתן אלהים אל משה והוא נמשך אל השם הנזכר בסוף הפסוק באצבע אלהים כי הדבור בסיני גם מעשה הלוחות גם המכתב הכל היה בשם אלהים והיא ה"א אחרונה שבשם וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר.

« Et Il donna à Moshé » (Exode 31,18). Sa mesure est : « et Elohim donna à Moshé » ; et il se rattache au Nom mentionné à la fin du verset, « par le doigt de Dieu (Elohim) » ; car la parole au Sinaï, aussi bien la fabrication des tables que l’écriture, tout fut dans le nom Elohim ; et c’est le dernier hé du Nom ; et j’ai déjà mentionné cela au verset « Et Il parla ».

וכבר ידעת כי כל שם אלהים הנזכר במעשה בראשית היא התשובה, ומה שהזכיר אחרי כן (בראשית ב) בהבראם בה' בראם היא הה"א האחרונה הזאת כי הה"א ברא בכח התשובה, וכדי שלא תחשוב שהיא העיקר והסבה שאין למעלה ממנה על כן היא זעירא, ולפיכך סמך מיד ביום עשות ה' אלהים סמך העשיה לשם המיוחד שהוא העקר וכן הזכיר דוד ע"ה (תהילים קמ״ה:ט׳) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, אמר זה על השם המיוחד ולכך דבר בנסתר ואח"כ הזכיר יודוך ה' כל מעשיך אמר כן על מדת הדין ולכך דבר לנכח וזה טעם וחסידיך יברכוכה מלא בה"א וסמיך ליה כבוד מלכותך כי שם י"ה הוא מדת הדין כלשון (שמות ט״ו:ב׳) עזי וזמרת יה וכמו שהזכרתי שם.

Et tu sais déjà que tout nom « Elohim » mentionné dans l’œuvre de la création est le repentir (teshouva) ; et ce qu’il mentionna ensuite (Genèse 2,4) « be-hibbare’am » : « be-hé bera’am » (par le hé Il les créa) est ce dernier hé, car le hé créa par la force du repentir ; et pour que tu ne penses pas qu’il est le fondement et la cause au-dessus de laquelle il n’y a rien, c’est pourquoi il est petit (zeira) ; et c’est pourquoi il rattacha aussitôt « au jour où l’Éternel Dieu fit » : il rattacha l’action au Nom unique, qui est le fondement ; et de même David, paix sur lui, mentionna (Psaumes 145,9) « l’Éternel est bon pour tous, et Ses compassions sont sur toutes Ses œuvres » : il dit cela du Nom unique, et c’est pourquoi il parla à la troisième personne ; puis il mentionna (Psaumes 145,10) « toutes Tes œuvres Te loueront, Éternel » : il dit cela de l’attribut du jugement (middat ha-din), et c’est pourquoi il parla à la deuxième personne ; et c’est la raison de « et Tes fidèles Te béniront » écrit plein avec hé, et il rattache à cela « la gloire de Ta royauté » ; car le nom « Yah » est l’attribut du jugement, dans la langue de (Exode 15,2) « ma force et mon chant, Yah », et comme je l’ai mentionné là.

ככלותו ככלתו כתיב שנמסרה לו תורה במתנה לכלה זו הנמסרה לחתן שאם לא כן לא היה יכול ללמוד התורה במ' יום.

« Ke-khalloto » (Exode 31,18) : « ke-khalato » est écrit (défectif), car la Torah lui fut remise en don, comme cette fiancée (kala) qui est remise au marié, car s’il n’en était pas ainsi, il n’aurait pas pu étudier la Torah en quarante jours.

ובמדרש וכי כל התורה כלה למד משה במ' יום והלא כתיב (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אלא כללים למדו הקב"ה, אמר ריש לקיש כל מי שמוציא דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שהיא ערבה על בעלה נוח לו שלא אמרם, שבשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל היתה חביבה על ישראל ככלה זו שהיא חביבה על בעלה. אמר רבי שמעון מה כלה זו צריכה כ"ד מיני קשוטין שנאמר (בראשית ב׳:כ״ב) ויבאה על האדם מנין ויבא"ה ללמד שקשטה הקב"ה לחוה בכ"ד מיני קשוטים והם אמורים בישעיה, כך תלמיד חכם צריך שיהיה בקי ומקושט בכ"ד ספרים.

Et dans le Midrash : Moshé apprit-il toute la Torah entière en quarante jours ? n’est-il pas écrit (Job 11,9) « plus longue que la terre est sa mesure, et plus large que la mer » ? mais le Saint, béni soit-Il, lui enseigna des principes généraux (kelalim). Resh Lakish dit : quiconque énonce des paroles de Torah qui ne sont pas agréables à ceux qui l’écoutent, comme cette fiancée qui est agréable à son mari, il vaut mieux pour lui ne pas les avoir dites ; car à l’heure où le Saint, béni soit-Il, donna la Torah à Israël, elle fut chère à Israël comme cette fiancée est chère à son mari. Rabbi Shimon dit : de même que cette fiancée a besoin de vingt-quatre sortes de parures, comme il est dit (Genèse 2,22) « et il l’amena (va-yevi’ehah) vers l’homme » ; selon la valeur numérique de ויבאה, vingt-quatre, ce qui vient enseigner que le Saint, béni soit-Il, para Hava de vingt-quatre sortes de parures, et elles sont mentionnées dans Isaïe ; ainsi le disciple de sages doit être expert et orné des vingt-quatre livres.

וכן השבת שהיא נקראת כלה מצינו שחבר רב אשי במסכת שבת כ"ד פרקים, ומה שנקראת שבת כלה לפי שהשבת סוף ששת ימי בראשית ותכלית מעשה שמים וארץ כי כן השבת של מעלה סוף האצילות, וכן מנהגו של עולם הגופני הזה שמבקשים הכלה באחרונה, וכן צוה שלמה ע"ה (משלי כ״ד:כ״ז) ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, ומלת אחר צווי כמו (תהלים נה) פלג לשונם.

Et de même le Shabbat, qui est appelé « fiancée » ; nous trouvons que Rav Ashi composa vingt-quatre chapitres dans le traité Shabbat ; et ce que le Shabbat est appelé « fiancée », c’est parce que le Shabbat est la fin des six jours de la création et le but de l’œuvre des cieux et de la terre, car de même le Shabbat d’en haut est la fin de l’émanation (atsilout) ; et ainsi est le cours habituel de ce monde corporel, où l’on demande la fiancée en dernier ; et ainsi Shelomo, paix sur lui, ordonna (Proverbes 24,27) « prépare dehors ton ouvrage, dispose-le dans les champs, diffère (a’her), puis bâtis ta maison » ; et le mot « a’her » (« diffère ») est un impératif, comme (Psaumes 55,10) « partage (pallag) leur langue ».

שני לוחות העדות. עדות היו לישראל שהשכינה שורה בתוכם כמי שמביא בידו חותמו של מלך. וע"ד הפשט מה שלא היה לוח אחד שיכתבו עליו עשרת הדברות והיו שנים לפי שנקראים לוחות העדות ואין עדות אלא בשנים, ועוד לוחות העדות האבן מן הארץ, והכתב מן השמים, וכענין שכתוב (דברים ל״א:כ״ח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ.

« Les deux tables du témoignage » (Exode 31,18). Elles étaient un témoignage pour Israël que la Shekhina demeure parmi eux, comme celui qui porte dans sa main le sceau du roi. Et selon le sens simple (peshat) : si ce n’était pas une seule table sur laquelle on écrirait les dix paroles et qu’il y en eut deux, c’est parce qu’elles sont appelées « tables du témoignage », et il n’y a de témoignage que par deux ; et aussi : « tables du témoignage » : la pierre est de la terre, et l’écriture est des cieux, comme il est écrit (Deutéronome 31,28) « et je ferai témoigner contre eux les cieux et la terre ».

וע"ד המדרש שני לוחות העדות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד שני עולמים, אמר רבי חנינא לחת כתיב לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ולמה של אבן שרובם של עונשים בסקילה, ד"א לוחות אבן שנתנו בזכותו של יעקב אבינו שנקרא אבן שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, ד"א בזכות בית המקדש שנאמר (ישעיהו כ״ח:ט״ז) הנני יסד בציון אבן.ע"כ

Et selon le Midrash : « les deux tables du témoignage » : en regard du ciel et de la terre, en regard du marié et de la fiancée, en regard des deux garçons d’honneur (shoshbinin), en regard des deux mondes. Rabbi Hanina dit : « louhot » est écrit (défectif, « luhot ») : ni celle-ci n’est plus grande que celle-là, ni celle-là plus grande que celle-ci. Et pourquoi de pierre ? parce que la plupart des peines sont par lapidation. Autre explication : les tables de pierre furent données par le mérite de Yaakov notre père, qui est appelé « pierre », comme il est dit (Genèse 49,24) « de là le berger, la pierre d’Israël » ; autre explication : par le mérite du Temple, comme il est dit (Isaïe 28,16) « voici que Je fonde en Sion une pierre » ; jusqu’ici.

וע"ד הקבלה מה שהיו הלוחות שנים כבר כתבנו בפסוק וידבר. ומלת שני תורה שהיו שוין כלשון שני כבשים שני השעירים. וצריך שתתבונן כי אע"פ שהיו שוים בעצם גופם האחד היה גדול במכתב וכן ראוי כי כן מדת הדין מקבלת שפע והמשכה ממדת רחמים, ותמצא בלוח ראשון השם המיוחד בכל דבור ודבור ולא תמצאנו כלל בלוח השני, אבל נרשמו בו מנין שם המיוחד כ"ו תיבות וזה מבואר.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : ce que les tables étaient deux, nous l’avons déjà écrit au verset « Et Il parla ». Et le mot « shenei » (deux, d’un nombre) enseigne qu’elles étaient égales, dans la langue de « deux agneaux » (shenei kevasim), « les deux boucs » (shenei ha-se‘irim). Et il faut que tu réfléchisses : bien que dans leur matière même elles fussent égales, l’une était plus grande dans l’écriture, et il convient qu’il en soit ainsi, car ainsi l’attribut du jugement reçoit l’abondance et l’écoulement de l’attribut de la compassion ; et tu trouves dans la première table le Nom unique dans chaque parole, et tu ne le trouves pas du tout dans la seconde table, mais est inscrit en elle le nombre du Nom unique, vingt-six mots ; et cela est manifeste.

ודע כי הלוחות היו מרובעות ששה טפחים באורך וששה טפחים ברוחב, וכן דרשו רז"ל בבבא בתרא פרק השותפין הלוחות ארכם ששה ורחבם ששה ועבים שלשה, וכבר נתבאר אצלך כי עם החשבון הזה היו חתומות הלוחות בחותמו של מלך בהיות בהם עשרת הדברות חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה, והבן זה.

Et sache que les tables étaient carrées, de six palmes (tefahim) de long et six palmes de large, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans Bava Batra, au chapitre « Ha-shoutafin » : les tables, leur longueur six, leur largeur six, et leur épaisseur trois ; et il t’est déjà expliqué que, par ce calcul, les tables étaient scellées du sceau du roi, car elles contenaient les dix paroles, cinq sur cette table et cinq sur cette table ; et comprends cela.

ואם תשכיל עוד במדת הלוחות בין אורך ורוחב ועובי תמצא כי היה בכל לוח ולוח ק"ח טפחים והסימן בזה (שמות ט״ו:כ״ה) שם שם לו ח"ק ומשפט, ובשני הלוחות יר"ו טפחים, והיה זה כנגד יר"ו אותיות שבע"ב שמות הנמשכות מצרוף השם המיוחד והסימן (שם לד) ויעבור ה' על פניו, כי הכל נתפרש אל משה בסיני, והשגנו מזה כי כשהיו הלוחות נתונות בארון היה שם המיוחד עם כל אותיות צרופות.

Et si tu réfléchis encore à la mesure des tables, longueur, largeur et épaisseur, tu trouveras qu’il y avait dans chaque table cent huit palmes cubes, et le signe en est (Exode 15,25) « là Il lui fixa une loi (hoq) et une ordonnance » : « hoq » (huit et cent) a la valeur de cent huit ; et dans les deux tables deux cent seize palmes cubes, et cela correspond aux deux cent seize lettres qui sont dans les soixante-douze noms tirés de la combinaison du Nom unique ; et le signe en est (Exode 34,6) « et l’Éternel passa devant lui », car tout fut expliqué à Moshé au Sinaï ; et nous en avons compris que, lorsque les tables étaient placées dans l’arche, le Nom unique s’y trouvait avec toutes ses lettres combinées.

וידוע כי הלוחות היו של סנפירינון ולוקחו מכסא הכבוד וכן מצינו בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא, ומלת לחת בא"ת ב"ש כסא, ולכך שכינה שורה עליהם כמו על כסא, ומפני שהלוחות לוקחו מכסא הכבוד נקראת התורה כבוד שנאמר (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו, וכן הנפש השכלית שרשה בכסא הכבוד, ונקראת כבוד שנאמר (תהילים ל׳:י״ג) למען יזמרך כבוד, ונפשו של אדם המתעסק בתורה זוכה לשוב לשרשה שנאמר (שם יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש.

Et il est connu que les tables étaient de sapphirinon (sanpirinon) et qu’elles furent prises du Trône de gloire ; et ainsi nous trouvons dans le Trône de gloire « comme l’aspect d’une pierre de saphir, la forme d’un trône » ; et le mot « louhot » en atbash est « kissé » (trône) ; c’est pourquoi la Shekhina réside sur elles comme sur un trône ; et du fait que les tables furent prises du Trône de gloire, la Torah est appelée « gloire » (kavod), comme il est dit (Proverbes 3,35) « les sages hériteront la gloire » ; et de même l’âme intellectuelle a sa racine dans le Trône de gloire, et est appelée « gloire », comme il est dit (Psaumes 30,13) « afin que ma gloire Te chante » ; et l’âme de l’homme qui s’occupe de la Torah mérite de retourner à sa racine, comme il est dit (Psaumes 19,8) « la Torah de l’Éternel est parfaite, elle restaure l’âme ».

וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. זה היה בט"ז בתמוז, כיצד הרי שנתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי נתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבא.

« Et le peuple vit que Moshé tardait à descendre de la montagne » (Exode 32,1). Cela eut lieu le seize de Tammouz. Comment ? Voici : la Torah fut donnée le six de Sivan, et pendant tous les six jours la nuée couvrit la montagne, c’est ce qui est écrit (Exode 24,16) « et la nuée le couvrit six jours » ; et le jour même, le sixième, la Torah fut donnée, et le lendemain il monta, comme il est dit (là) « et Il appela Moshé le septième jour », et il resta là quarante jours, c’est ce qui est écrit ensuite « et Moshé fut dans la montagne quarante jours et quarante nuits ». Quand s’achèvent-ils ? le dix-sept de Tammouz, car Moshé leur avait dit : à la fin de quarante jours je viens, à la sixième heure du jour, et ils se trompèrent dans le compte et comptèrent le septième jour où il monta dans le compte, et ils s’achèvent le seizième jour de Tammouz ; et c’est « et le peuple vit que Moshé tardait » : ils virent que six heures du jour étaient venues et que Moshé n’était pas venu, et ils pensèrent qu’il s’était attardé là et qu’il ne reviendrait plus.

ואמרו במדרש כי השטן הביא חשך וערבוביא לעולם, והראה להם לישראל דמות מטתו, ולכך אמרו קום עשה לנו אלהים ומשה אמר להם ארבעים יום שלמים ויום השביעי שעלה בו אינו מן המנין ואז היו כלים בי"ז בתמוז, וזהו שכתוב וישכימו ממחרת הוא ממחרת ט"ז שהוא י"ז בתמוז שבו הקריבו קרבנות העגל ובו ביום לשש שעות בא משה ושבר הלוחות, והוא שקבלו רז"ל בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות למחרתו בי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את עובדיו וצוה לבני לוי להרגם, למחרתו בי"ט עלה אל האלהים וישב שם ארבעים יום בתפלה מתחנן ומתפלל לכפר עליהם על מעשה העגל, הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט׳:כ״ה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, אימתי היו כלים בראש חודש אלול, ובראש חדש אלול עלה להר שכן נאמר לו (שמות ל״ד:ב׳) ועלית בבקר אל הר סיני, וישב שם ארבעים יום אחרים לקבל לוחות שניות, ואימתי היו כלים ביום הכפורים, בו נתכפר לו אותו עון והוריד בידו לוחות שניות והיה יום סליחה וכפרה, למחרתו של יום הכפורים התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

Et ils dirent dans le Midrash que Satan apporta au monde ténèbres et confusion, et montra à Israël l’image de son lit (de mort) ; c’est pourquoi ils dirent « lève-toi, fais-nous des dieux » ; et Moshé leur avait dit quarante jours pleins, et le septième jour où il monta n’était pas compté, et alors ils s’achevaient le dix-sept de Tammouz ; et c’est ce qui est écrit « et ils se levèrent de bon matin le lendemain » (Exode 32,6) : c’est le lendemain du seize, qui est le dix-sept de Tammouz, où ils offrirent les sacrifices du veau ; et le même jour, à la sixième heure, Moshé vint et brisa les tables ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, reçurent : le dix-sept de Tammouz les tables furent brisées ; le lendemain, dix-huit de Tammouz, il brûla le veau, jugea ses adorateurs et ordonna aux fils de Lévi de les tuer ; le lendemain, dix-neuf, il monta vers Dieu et demeura là quarante jours en prière, suppliant et priant pour obtenir l’expiation de l’affaire du veau ; c’est ce qui est écrit dans le Deutéronome (Deutéronome 9,25) « les quarante jours et les quarante nuits où je me suis prosterné » ; quand s’achevaient-ils ? à Roch Hodesh Elloul ; et à Roch Hodesh Elloul il monta sur la montagne, car il lui fut dit (Exode 34,2) « et tu monteras le matin sur le mont Sinaï » ; et il demeura là quarante autres jours pour recevoir les secondes tables ; et quand s’achevaient-ils ? au jour des Expiations ; en ce jour la faute lui fut expiée, et il descendit dans sa main les secondes tables, et ce fut un jour de pardon et d’expiation ; le lendemain du jour des Expiations on commença le don pour le Tabernacle, et il fut dressé le premier de Nissan.

הא למדת מזה כי עון העגל היה קודם פרשת כי תשא, וכפי מדרש רז"ל ונתנו איש כופר נפשו שבא לכפר על מעשה העגל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

Voilà ce que tu as appris : que la faute du veau fut avant la section « Ki Tissa » ; et selon le Midrash de nos Sages, de mémoire bénie, « et ils donneront chacun la rançon de son âme », qui vint pour expier l’affaire du veau, « il n’y a pas d’antérieur et de postérieur dans la Torah ».

ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם.

« Et il en fit un veau de métal fondu » (Exode 32,4). Le Ramban écrivit : ce qu’ils firent, la forme d’un veau, c’est Aharon qui produisit cette forme ; car ceux qui demandaient dirent seulement « lève-toi, fais-nous des dieux » ; ils ne dévoilèrent pas leur pensée en lui disant ce qu’il ferait : taureau, agneau ou chèvre ; et l’intention d’Aharon fut ainsi parce qu’Israël était dans un désert aride, désolé et dévasté, et la ruine et la désolation viennent toujours du nord, comme il est dit (Jérémie 1,14) « du nord éclatera le malheur sur tous les habitants du pays » ; car ce n’est pas seulement le roi de Babel qui est visé, comme il paraît manifestement d’après l’Écriture, mais c’est que de la gauche viendra toujours l’attribut du jugement (middat ha-din), pour rendre à tous les habitants du pays selon leur mal.

והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה.

Et voici que dans l’œuvre du char (merkava), « et la face de taureau à gauche pour les quatre » ; c’est pourquoi Aharon pensa que le destructeur indique la ruine, car là est sa grande force, et quand ils adoreraient là le Dieu, « un esprit d’en haut serait répandu », comme il fut émané sur Moshé ; et c’est ce qu’il dit « fête pour l’Éternel demain », que le service et les sacrifices soient pour le Nom unique, pour obtenir de Lui la faveur envers le maître de la forme, car lorsqu’elle serait devant eux, ils dirigeraient leur intention vers son objet.

ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ.

Et nos Sages, de mémoire bénie, nous enseignèrent cette affaire, et ce sont eux qui dévoilèrent son secret : ils dirent (Exode 3,7) « j’ai vu, j’ai vu l’affliction de mon peuple » : le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé : toi, tu vois une vue, et Moi, Je vois deux ; toi, tu les vois venir au Sinaï et recevoir Ma Torah, et Moi, Je vois comment ils Me considèrent lorsque Je sors dans Mes chars (qaronin) pour leur donner la Torah, comme il est dit (Psaumes 68,18) « le char de Dieu, des myriades, etc. » ; et ils retirent l’un de Mes quatre-mulets (tetramoulin), comme il est écrit (Ézéchiel 1,10) « et la face de taureau à gauche pour les quatre », et Me provoquent par lui. « Tetra » : l’explication est « quatre » ; « moulin » : mulets (pirdot), comme les mules (moulaot) de la maison de Rabbi ; et « tetramoulin » est une image des quatre animaux qui portent le char ; jusqu’ici.

והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ.

Et le sage R. Abraham (Ibn Ezra), de mémoire bénie, dit que « Elohim » en ce lieu, où il dit « lève-toi, fais-nous des dieux », est une gloire (kavod) qui réside dans une forme corporelle, et que « si tu appliques ton cœur au premier voyage, tu le comprendras » ; jusqu’ici ; et le premier voyage est ce qui est écrit « et l’ange de Dieu se déplaça, etc. » (Exode 14,19) ; et sur cette formulation « une gloire qui réside dans une forme corporelle », le Ramban l’attaqua et dit : cela ne me paraît pas juste, car il ne fut pas fabriqué par les procédés de la science des astres pour que la Gloire ou la Parole réside dans sa forme ; jusqu’ici.

והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה.

Et la vérité est que l’œuvre du veau n’est pas comme l’œuvre des images pour recevoir la spiritualité d’une étoile ou d’une constellation afin de l’attirer là, car l’intention était au-dessus des étoiles et des constellations ; et c’est qu’Aharon visa à faire dans le veau un corps qui reçoive une force d’un des quatre-mulets du Saint, béni soit-Il, et c’est le taureau qui est dans le char, qui est de la gauche, l’attribut du jugement, afin qu’il leur indique la voie, car le destructeur indique la voie de la ruine ; et Israël était dans le désert, lieu de ruine, qui est le lot de l’étoile Mars (Ma’adim), et toutes ses forces sont répandues et tirent leur subsistance de l’attribut du jugement. Telle fut l’intention d’Aharon en faisant le veau : que leur voyage se fasse selon sa bouche, du côté de l’attribut du jugement, comme il se faisait selon la bouche de Moshé, du côté de l’attribut du jugement, comme il est écrit (Nombres 9,23) « sur l’ordre de l’Éternel, par la main de Moshé ».

ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.

Et après avoir achevé sa fabrication, il bâtit un autel devant lui, et il y avait en cela une coupure dans les plantations (qitsouts ba-netiot), mais son intention dans les sacrifices était pour le Nom unique ; c’est ce qu’il dit « fête pour l’Éternel demain », et il ne dit pas « pour Elohim » ni « pour le veau » ; car si son intention avait été pour l’attribut du jugement seul, il y aurait eu en cela une coupure.

ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות י״ד:י״ט) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהילים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש,

Et tu dois savoir que ce qu’ils dirent « voici tes dieux, Israël » : s’ils avaient dit cela avec une bonne intention, il n’y aurait pas eu là d’idolâtrie, car certes l’attribut du jugement les avait aidés dans cette montée, selon ce qui est écrit (Exode 14,19) « et l’ange de Dieu se déplaça » ; mais le péché fut dans ce qui est écrit « et ils se prosternèrent devant lui et lui sacrifièrent » ; car l’intention d’Aharon, qui était dans le veau pour l’attribut du jugement et pour ne pas les sortir de la domination du Nom unique, Israël la renversa dans le corps même du veau, lorsqu’ils l’adoraient ; et c’est (Psaumes 106,20) « et ils échangèrent leur gloire contre la forme d’un taureau, etc. ». Et c’est la langue d’Aharon, qui leur dit (Exode 32,24) « qui a de l’or, qu’ils s’en dépouillent, etc. » et « je l’ai jeté au feu » : il dit : je leur ai dit « qui a de l’or », et je l’ai jeté au feu,

לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב.

parce que mon intention était l’attribut du jugement ; et ce veau que tu vois devant toi est sorti ; car c’est vers lui qu’ils dirigeaient leur intention, se prosternaient et sacrifiaient ; et voici qu’il est le contraire de mon intention, car moi j’avais fait en sorte que leur voyage soit du côté de l’attribut du jugement, et que l’intention soit pour le Nom unique seul, et que nous lui offririons l’holocauste et les sacrifices ; et eux ont péché par lui et ont coupé (qitsetsou). Et puisqu’Aharon avait produit cette forme dans l’intention que leur voyage fût du côté de cet attribut, non pour faire un modèle d’elle, à Dieu ne plaise, tu n’as pas à demander pourquoi il choisit l’or et dit « arrachez les anneaux d’or » et ne choisit pas l’argent ; car tu sais déjà que l’or est dans l’attribut du jugement et que son aspect est comme l’aspect du feu ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent (2 Chroniques 3,6) « l’or de Parvayim » : qu’il ressemble au sang de taureaux (parim) ; et la maison des sacrifices était toute d’or, ainsi que l’autel de l’encens et les chérubins ; et ils interprétèrent à propos des chérubins : que s’il les avait faits d’argent, ce seraient comme des « dieux d’argent » et des « dieux d’or ».

ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין.

Et dans le Midrash : « et il en fit un veau de métal fondu » : dès qu’il jeta l’or dans le creuset, les sorciers de la multitude mêlée (erev rav) qui étaient montés avec eux d’Égypte vinrent et le firent par sorcellerie ; et il y en a qui disent : Mikha était là, qui était sorti du milieu d’une assise de maçonnerie où il avait été écrasé en Égypte, et il avait dans sa main un nom que Moshé avait écrit : « monte, taureau ; monte, taureau », pour faire monter le cercueil de Yossef du milieu du Nil, et il le jeta dans le creuset, et le veau sortit en mugissant, tandis qu’il accusait ; ils commencèrent à dire « voici tes dieux, Israël » ; c’est pourquoi il fut appelé Mikha, du nom de ce qu’il avait été écrasé (nitma‘ekh) dans la construction.

וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים.

Et j’ai vu dans les « Pirqé de Rabbi Eliezer » : Aharon trouva parmi les anneaux une lame d’or sur laquelle était écrit le nom sacré et gravée la forme d’un veau, et il jeta celle-là seule dans le creuset de feu, comme il est dit « ils me donnèrent » (Exode 32,24) ; il n’est pas écrit ici « et je les jetai (va-ashlikhem) dans le creuset » mais « et je le jetai (va-ashlikhehou) au feu » ; et le veau sortit en mugissant, et tout Israël le vit et s’égara après lui. Rabbi Yehouda dit : Samael entra en lui et mugissait pour égarer Israël, comme il est dit (Isaïe 1,3) « le bœuf connaît son possesseur » ; jusqu’ici, dans le chapitre quarante-cinq des chapitres.

אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.

« Voici tes dieux, Israël » (Exode 32,4). Nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : cela enseigne qu’ils convoitaient plusieurs divinités ; et ils le déduisirent de la langue « elleh » (voici ceux-ci), qui est un pluriel, car sans cela il aurait dû dire « zé Elohékha Israël » (voici ton dieu, Israël), comme la langue qu’a dite Ezra (Néhémie 9,18) « même quand ils se firent un veau de métal fondu et dirent : voici ton dieu qui t’a fait monter d’Égypte ».

וירא אהרן. ראיות הרבה ראה, ודרשו רז"ל מה ראה ראה חור בנה של מרים שהרגוהו כבר. ויבן מזבח לפניו. התבונן מן הזבוח לפניו. ואולם היה אהרן חושש שאם ימסור עצמו להריגה יתחייבו ישראל כלם כליה כענין שנאמר (איכה ב׳:כ׳-כ״א) אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ורצה שיתלה בו החטא ולא בהם, ועוד ראה אם הם בונין המזבח זה מביא אבן וזה מביא צרור ונעשה הכל כאחד, ומתוך שאני בונה אתעצל בו ויבא משה בינתים, ועוד נוכל לומר שראה שאין העשיה בכלל יהרג ולא יעבור אלא בלאו של לא תעשה לך פסל ולכך לא מסר עצמו עליה.

« Et Aharon vit » (Exode 32,5). Il vit beaucoup de choses, et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : que vit-il ? il vit Hour, le fils de Miriam, qu’ils avaient déjà tué. « Et il bâtit un autel devant lui » : il comprit à partir de ce qui avait été égorgé devant lui. Or Aharon craignait que, s’il se livrait à la mort, tout Israël ne fût condamné à l’extermination, selon ce qui est dit (Lamentations 2,20-21) « sera-t-il tué dans le sanctuaire de l’Éternel, prêtre et prophète ? » ; et il voulut que la faute lui fût imputée et non à eux ; et il vit encore : s’ils bâtissent l’autel, celui-ci apporte une pierre et celui-là un caillou et tout sera achevé d’un seul coup ; et, du fait que je le bâtis, je serai lent à cela, et Moshé viendra entre-temps ; et nous pouvons dire encore qu’il vit que la fabrication n’entre pas dans (le cas de) « qu’il soit tué plutôt que de transgresser », mais seulement dans l’interdiction de « tu ne te feras pas d’idole » ; c’est pourquoi il ne se livra pas pour elle.

לך רד כי שחת עמך. היה לו לומר נשחת, אבל טעמו שחת למעלה ולמטה במחשבה ובמעשה. וענין השחתה הריסת הבנין והוא מה שקורין לו רז"ל קצץ בנטיעות, ואין ספק כי היה זה כמעשה האב הראשון שחטא בעץ הדעת במעשה ובמחשבה ומעשה אבות עשו בנים, ואל זה רמזו רז"ל באמרם עליו שהקריב שור כי רצה להתכפר במה שחטא, והבן זה.

« Va, descends, car ton peuple a corrompu (shi’het) » (Exode 32,7). Il aurait dû dire « nish’hat » (« s’est corrompu ») ; mais son sens est : « shihhet » en haut et en bas, en pensée et en acte. Et l’affaire de la corruption est la démolition de la construction, et c’est ce que nos Sages appellent « il coupa dans les plantations » ; et il n’y a aucun doute que cela fut comme l’acte du premier père, qui pécha avec l’arbre de la connaissance, en acte et en pensée ; et les actes des pères, les fils les font ; et c’est à cela que nos Sages, de mémoire bénie, firent allusion en disant de lui (Adam) qu’il offrit un taureau, car il voulut obtenir l’expiation de ce qu’il avait péché ; et comprends cela.

ובמדרש לך רד כי שחת עמך כבר גרמו לי הבריות לירד ולראות בקלקולם שנאמר (בראשית י״א:ה׳) וירד ה' לראות וגו' אף אתה רד מגדולתך דיו לעבד להיות כרבו.

Et dans le Midrash : « Va, descends, car ton peuple s’est corrompu » : les créatures m’ont déjà fait descendre pour voir leur corruption, comme il est dit (Genèse 11,5) « et l’Éternel descendit pour voir, etc. » ; toi aussi, descends de ta grandeur : il suffit au serviteur d’être comme son maître.

סרו מהר. טעם מהר לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו ע"ז בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד (תהילים ק״ו:י״ג) מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו, שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיה כה) עצות מרחוק וגו'.

« Ils se sont vite écartés » (Exode 32,8). La raison de « vite » est qu’ils oublièrent ces merveilles que leurs yeux virent à la Révélation sainte, et servirent l’idolâtrie alors que la Shekhina était sur le mont Sinaï, selon ce qui est écrit (Cantique des Cantiques 1,12) « tandis que le roi est à sa table, mon nard donne son parfum » ; et c’est la langue que dit David (Psaumes 106,13) « ils ont vite oublié ses œuvres, ils n’ont pas attendu son conseil » : ils n’attendirent pas Son conseil jusqu’au lendemain, c’est-à-dire la Torah, qui est appelée « conseil », comme il est dit (Isaïe 25,1) « des conseils de loin, etc. ».

ובמדרש סרו מהר מן הדרך עלובה כלה שזנתה תוך חופתה, וכן הוא אומר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בעוד שמלך מלכי המלכים במסבו נרדי נתן ריחו הבאיש ריחו במעשה העגל.

Et dans le Midrash : « ils se sont vite écartés de la voie » : pauvre fiancée qui s’est livrée à la débauche sous son dais nuptial ; et ainsi il dit « tandis que le roi est à sa table, mon nard donne son parfum » : tandis que le Roi des rois des rois est à Sa table, mon nard donna son parfum, il fit puer son parfum par l’œuvre du veau.

עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו. יש לתמוה בפרשה הזאת כמה תמיהות, האחת ישראל שהיו כמלאכי השרת ושמעו בסיני עשרת הדברות מפי אלהים איך היו מבקשים מאהרן לעשות להם עבודה זרה, ועוד היאך אפשר שהיו פתאים גמורים שהיו חושבים שכלי הזהב שהיו באזניהם הוא אשר העלם ממצרים שאמרו עליו אלה אלהיך ישראל וגו', ועוד אהרן שהיה בחיר ה' אין בכל ישראל גדול כמוהו אחר משה רבינו איך לקח הענין בדרך תמות ולא מסר עצמו למיתה והלא בענין ע"ג יהרג ואל יעבור, ועוד תמה באהרן איך השיב אהרן אל משה אל יחר אף אדוני ובמה ראוי אדם לכעוס ולשפוך חמת אפו כי אם על עברה חמורה כזו.

« Ils se sont fait un veau de métal fondu et se sont prosternés devant lui » (Exode 32,8). Il y a lieu de s’étonner dans cette section de plusieurs étonnements : un, Israël, qui étaient comme les anges de service et avaient entendu au Sinaï les dix paroles de la bouche de Dieu, comment demandaient-ils à Aharon de leur faire une idolâtrie ? et encore, comment est-il possible qu’ils fussent entièrement simples d’esprit au point de penser que les objets d’or qui étaient à leurs oreilles étaient ce qui les avait fait monter d’Égypte, eux dont ils dirent « voici tes dieux, Israël, etc. » ? et encore, Aharon, l’élu de l’Éternel, parmi tout Israël il n’y a pas plus grand que lui après Moshé notre maître, comment aborda-t-il cette affaire avec une telle ingénuité et ne se livra-t-il pas à la mort, alors que dans l’affaire de l’idolâtrie « qu’on soit tué plutôt que de transgresser » ? et encore, un étonnement sur Aharon : comment Aharon répondit-il à Moshé « que la colère de mon seigneur ne s’enflamme pas » ? et pour quoi un homme aurait-il lieu de se mettre en colère et répandre sa fureur, sinon pour une faute grave comme celle-ci ?

והתשובה בזה שלא היתה כוונת ישראל בענין העגל שיעשוהו ע"ג ח"ו שהם לא בקשוהו לאלוה כי אם למנהיג זהו אמרם אשר ילכו לפנינו שיהיה מנהיגנו, ויורה לנו דרך המדבר לפי שאבד מהם משה שהיו המסעות על פיו היו מבקשים משה אחר שיורה להם הדרך, וזה שבאר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' נתן טעם לשאלתם כי משה שהיה מנהיגם אבד מהם ולא ידעו מה היה לו, ודבר ברור שישראל לא חשבו במשה שיהיה אלהים לישראל שיאמרו עשה לנו אלהים שאבד ממנו אלהים שלנו, אבל כשם שהיה משה מנהיג כן היו מבקשים מנהיג אחר במקום משה שאבד מהם, ומה שהתעסק אהרן במעשהו כוונתו היתה כדי שיתאחר בו ובין כך ובין כך יבא משה ויבטל הענין ולא רצה למסור עצמו למיתה שלא נתחייב לעשות כל כך כיון שלא שאלוהו לשם ע"ג, ומה שיתאמת זה שלא היתה הכוונה ע"ג וכ"ש כוונת אהרן.

Et la réponse à cela est que l’intention d’Israël dans l’affaire du veau n’était pas qu’ils en fissent une idolâtrie, à Dieu ne plaise ; car ils ne le demandèrent pas pour en faire un dieu mais pour un guide : c’est leur parole « qui marcheront devant nous », qui soit notre guide et nous indique la voie du désert, parce que Moshé leur avait été perdu, lui sur la parole duquel se faisaient les voyages ; ils demandaient un autre Moshé qui leur indique la route. Et c’est ce qu’ils expliquèrent : « car ce Moshé, l’homme qui nous a fait monter, etc. » : ils donnèrent la raison de leur demande, car Moshé, qui était leur guide, leur était perdu et ils ne savaient pas ce qu’il était devenu. Et c’est une chose claire que Israël ne pensa pas de Moshé qu’il serait un dieu pour Israël, au point de dire « fais-nous des dieux » parce que notre dieu nous serait perdu ; mais de même que Moshé était un guide, ils demandaient un autre guide à la place de Moshé, qui leur était perdu. Et ce dont Aharon s’occupa dans son œuvre, son intention était de tarder en cela, pour que, dans l’intervalle, Moshé vienne et annule l’affaire ; et il ne voulut pas se livrer à la mort, car il n’était pas tenu de faire tant, puisqu’ils ne lui avaient pas demandé cela à des fins idolâtres ; et ce qui prouve que l’intention n’était pas l’idolâtrie, et à plus forte raison l’intention d’Aharon.

מה שהשיב אהרן למשה שאמר לו אל יחר אף אדוני כלומר אל תכעוס כל כך כי הם לא בקשו ממני ע"ג אבל בקשו מנהיג במקומך, וזהו שהוסיף לומר ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כלומר לפי שאתה אדוני היית מתאחר לדעתם בקשו ממני לעשות להם מנהיג שיורה להם הדרך ואם אתה אדוני היית בא בינתים מיד יניחוהו וילכו אחריך כבתחלה, וזהו שלא תמצא בפרשה שיזכיר קום עשה לנו אלהים אלא אם כן יזכיר מיד כי זה משה האיש באר טעם לשאלה כלומר בקשת אלהים זה אינו אלא בחסרון משה זה, והרי לך מכאן שלא היתה כוונתם לע"ז, על אחת כמה וכמה בכונת אהרן, וזהו שאמר חג לה' מחר ודרשו רז"ל חג לעגל אין כתיב כאן אלא חג לה' לומר כי לא היתה כוונתו רק לשם המיוחד, והראיה הגדולה שלא בקשוהו לשם ע"ג כי כשירד משה מן ההר ושרף את העגל הניחוהו לשרפו ואלו היתה כוונתם כששאלוהו לע"ג איך יניחוהו לשרוף הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

C’est ce qu’Aharon répondit à Moshé en lui disant « que la colère de mon seigneur ne s’enflamme pas », c’est-à-dire : ne te mets pas tant en colère, car ils ne m’ont pas demandé l’idolâtrie, mais ils ont demandé un guide à ta place ; et c’est ce qu’il ajouta de dire « et ils me dirent : fais-nous des dieux qui marcheront devant nous, car ce Moshé l’homme », c’est-à-dire : puisque toi, mon seigneur, tu tardais à leur avis, ils me demandèrent de leur faire un guide qui leur indique la voie ; et si toi, mon seigneur, tu étais venu entre-temps, aussitôt ils l’auraient laissé et seraient allés derrière toi comme au début. Et c’est pourquoi tu ne trouves pas dans la section qu’il mentionne « lève-toi, fais-nous des dieux » sans qu’il mentionne aussitôt « car ce Moshé l’homme » : il expliqua la raison de la demande, c’est-à-dire : la demande de dieux ne vient que du manque de ce Moshé ; et voici que tu as de là que leur intention n’était pas l’idolâtrie, et à plus forte raison l’intention d’Aharon. Et c’est ce qu’il dit « fête pour l’Éternel demain », et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : il n’est pas écrit ici « fête pour le veau » mais « fête pour l’Éternel », pour dire que son intention n’était que pour le Nom unique. Et la grande preuve qu’ils ne le demandèrent pas pour l’idolâtrie, c’est que lorsque Moshé descendit de la montagne et brûla le veau, ils le laissèrent le brûler ; et si leur intention avait été l’idolâtrie quand ils le demandèrent, comment l’auraient-ils laissé le brûler ? Voici qu’il brûlera leurs abominations devant leurs yeux, et ils ne le lapideraient pas ! Ainsi expliqua le Ramban, de mémoire bénie.

ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע"ג בבקשת העגל למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו', ומגפה ע"י הקב"ה שנאמר ויגוף ה' את העם. והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד והוא שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו והיו ישראל בזה נחלקים לכתות יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב ויעלו עולות ויגישו שלמים כי לא אמר ויעלו לו ויגישו לו, ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו.

Et il y a lieu de demander ici : puisque leur intention n’était pour aucune idolâtrie en demandant le veau, pourquoi furent-ils punis si fort par la mort, par la main des fils de Lévi, comme il est dit (Exode 32,27) « que chacun mette son épée sur sa cuisse, etc. », et par une plaie de la main du Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Exode 32,35) « et l’Éternel frappa le peuple » ? Et la réponse à cela est que l’affaire du veau fut, à son début, involontaire (shogeg) et, à sa fin, volontaire (mezid), et c’est ce qui est écrit « et ils se prosternèrent devant lui et lui sacrifièrent » ; et Israël, en cela, se divisèrent en groupes : il y en avait dont l’intention était bonne, d’après ce qui est écrit « et ils offrirent des holocaustes et apportèrent des sacrifices de paix » (Exode 32,6) car il n’est pas dit « ils offrirent pour lui et lui apportèrent » ; et il y en avait dont l’intention était mauvaise, d’après ce qui est écrit « et ils se prosternèrent devant lui et lui sacrifièrent ».

ומפורש אמרו במדרש כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו והכתוב מוכיח שאמר אלה אלהיך ישראל והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר אלה אלהינו ישראל אשר העלונו, וזהו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש שאמר לו הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך עמך ולא עמי הם ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.

Et il est expliqué dans le Midrash que la multitude mêlée (erev rav) qui était sortie avec eux d’Égypte le fit, et l’Écriture le prouve, qui dit « voici tes dieux, Israël », et ce sont les paroles de la multitude mêlée, qui dirent à Israël « voici tes dieux, Israël » ; car si Israël l’avaient fait, il aurait dû dire « voici nos dieux, Israël, qui nous ont fait monter » ; et c’est « les convertis sont durs pour Israël comme une affection cutanée dans la chair vive ». Et encore ils dirent dans le Midrash que le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé : « Va, descends, car ton peuple s’est corrompu » : « ton peuple » et non « Mon peuple » ; Ne t’ai-Je pas dit, lors de la sortie d’Égypte, « et tu feras sortir Mes armées, Mon peuple » (Exode 7,4) ? Et toi tu as accueilli la multitude mêlée et voulu accueillir les convertis avec toi : ils sont ton peuple et non le Mien. Et de toute façon, bien que la multitude mêlée fût, au début, les principaux auteurs de l’acte mauvais, nous trouvons que Israël se trompa après elle, et tous furent punis.

ויחל משה את פני ה' אלהיו. התחנן משה למדת הדין, כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון (ויקרא כ׳:ה׳) ושמתי אני את פני, (תהילים ל״ד:י״ז) פני ה' בעושי רע והוא סוד על פני, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר ושם נתבאר. ומלת ויחל מלשון (מלאכי א׳:ט׳) חלו נא פני אל, או יהיה מלשון תחלה כלומר שהמשיך ההתחלה אל הסוף הבינה אל הדעת. ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב"ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו, והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו.

« Et Moshé implora la face de l’Éternel son Dieu » (Exode 32,11). Moshé supplia l’attribut du jugement (middat ha-din), car le mot « face » (pené) est l’attribut du jugement, dans la langue de (Lévitique 20,5) « et Je mettrai Ma face », (Psaumes 34,17) « la face de l’Éternel est contre ceux qui font le mal » ; et c’est le secret de « sur Ma face » (Exode 20,3), et j’ai déjà mentionné cela au verset « Et Il parla » et là c’est expliqué. Et le mot « va-yehal » est de la langue de (Malachie 1,9) « implorez donc la face de Dieu » ; ou bien il sera de la langue de « commencement » (te’hilla), c’est-à-dire qu’il tira le début vers la fin : la Binah vers la Daat. Et ce qu’il mentionna « son Dieu », et nous ne trouvons rien de tel dans toute la Torah, que l’Écriture rattache la divinité à Moshé, ni explicitement en disant « Dieu de Moshé », comme chez les pères et David, ni par un suffixe, sauf en ce lieu, ce qui me paraît en être la raison : que cette désignation est restrictive ; et la Torah nous fit allusion à ce que le Saint, béni soit-Il, n’est pas Dieu pour Israël dans cette faute ; et de même Lui, élevé soit-Il, mentionna « ton peuple », et fit allusion à ce qu’ils ne sont pas Son peuple ; et l’affaire est qu’ils étaient excommuniés du ciel et avaient renié maintenant Sa divinité.

למה ה' יחרה אפך בעמך. תפלה זו שבכאן הוא שבאר שם במשנה תורה ואמר (דברים ט׳:כ״ו) אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא כך אמר משה רבש"ע מהיכן הוצאת אותם לא מארץ מצרים שהרי כלם עובדי ע"ז עובדי טלאים אף הם עשו את העגל לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם.

« Pourquoi, Éternel, ta colère s’enflammerait-elle contre ton peuple ? » (Exode 32,11). Cette prière d’ici est ce qui est expliqué là dans le Deutéronome, où il dit (Deutéronome 9,26) « Seigneur Éternel, ne détruis pas ton peuple et ton héritage » ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : pourquoi vint-il mentionner ici la sortie d’Égypte ? mais Moshé dit ainsi : Maître du monde, d’où les as-Tu fait sortir ? n’est-ce pas du pays d’Égypte, où tous sont des adorateurs d’idoles, des adorateurs d’agneaux ? eux aussi firent le veau ; c’est pourquoi il dit « que Tu as fait sortir du pays d’Égypte » : sache d’où Tu les as fait sortir.

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אם משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרך להזכיר בתפלתו זכות האבות, קל וחומר אנו שיש לנו להזכיר בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולכוון בזה כי בזה הוא יתברך חפץ להיותו נזכר בכל דור ודור.

« Souviens-Toi d’Avraham, de Yitshaq et d’Israël, Tes serviteurs » (Exode 32,13). Si Moshé notre maître, le seigneur de tous les prophètes, eut besoin de mentionner dans sa prière le mérite des pères, à plus forte raison nous, qui avons à mentionner dans la prière « Dieu d’Avraham, Dieu de Yitshaq et Dieu de Yaakov » ; et avoir l’intention par là que c’est cela que Lui, béni soit-Il, désire : être mentionné dans chaque génération.

ובמדרש זכור לאברהם ליצחק ולישראל לא נענה משה עד שהזכיר את המתים, וזהו שנמשלו ישראל לגפן שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזה היא חיה ונשענת על עצים מתים והם העצים שמגביהין אותם עליהם, כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים אלו האבות.

Et dans le Midrash : « Souviens-Toi d’Avraham, de Yitshaq et d’Israël » : Moshé ne fut pas exaucé jusqu’à ce qu’il eût mentionné les morts ; et c’est pourquoi Israël fut comparé à une vigne, comme il est dit (Psaumes 80,9) « une vigne d’Égypte Tu as fait partir » ; de même que cette vigne est vivante et s’appuie sur des bois morts, qui sont les bois sur lesquels on l’élève, ainsi Israël est vivant et subsiste et s’appuie sur les morts, qui sont les pères.

וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד אש מן השמים, והוא שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני, ולא נענה עד שהזכיר את המתים, שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי יש אלהים בישראל מיד ותפול אש ה' ותאכל את העולה, אף משה עמד בהר ארבעים יום לבקש רחמים על ישראל על עון העגל ולא נענה עד שהזכיר את המתים ואמר זכור לאברהם, מיד וינחם ה' על הרעה, זהו שאמר הכתוב (קהלת ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו אפילו מצדיקים חיים שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, דבר אחר ושבח אני את המתים הראשונים מן החיים של עכשיו, תדע לך שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזרותיהן של מלכים עכשיו שהרי משה תקן כמה תקנות, וכאותה שאמרו רז"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל משה תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בענינו של יום, וכן מצינו עזרא תיקן כמה תקנות שהם נוהגות היום, הוי אומר ושבח אני את המתים.

Et ainsi tu trouves combien de prières Eliyahou fit au mont Carmel pour que descende du feu du ciel, et c’est ce qu’il dit (1 Rois 18,37) « réponds-moi, Éternel, réponds-moi » ; et il ne fut pas exaucé jusqu’à ce qu’il eût mentionné les morts, comme il est dit (1 Rois 18,36) « Éternel, Dieu d’Avraham, de Yitshaq et d’Israël, qu’on sache aujourd’hui qu’il y a un Dieu en Israël », aussitôt « le feu de l’Éternel tomba et consuma l’holocauste » ; de même Moshé se tint sur la montagne quarante jours pour demander la compassion sur Israël pour la faute du veau et ne fut pas exaucé jusqu’à ce qu’il eût mentionné les morts et dit « souviens-Toi d’Avraham » ; aussitôt « et l’Éternel se repentit du mal » ; c’est ce que dit l’Écriture (Ecclésiaste 4,2) « et je loue les morts qui sont déjà morts plus que les vivants », même plus que les justes vivants, car les justes sont plus grands dans leur mort que dans leur vie ; autre explication : « et je loue les morts », les premiers plus que les vivants de maintenant ; sache que les décrets de Moshé sont maintenus alors que les décrets des rois d’aujourd’hui ne sont pas maintenus ; car Moshé institua plusieurs ordonnances, et comme ce que nos Sages, de mémoire bénie, dirent (Lévitique 23,44) « et Moshé dit les fêtes de l’Éternel aux enfants d’Israël » : Moshé institua pour Israël qu’ils posent des questions et enseignent au sujet de la fête du jour ; et de même nous trouvons qu’Ezra institua plusieurs ordonnances qui sont pratiquées aujourd’hui ; c’est pourquoi il est dit : « et je loue les morts ».

ונחלו לעולם. שינחלוה לדורות ואע"פ שיגלו ממנה לא תהיה נחלה לעם אחר כי אם להם לבדם, כענין שכתוב בהבטחת אברהם (בראשית י״ז:ח׳) לאחזת עולם, ועוד יכלול ונחלו לעולם שינחלו אותו עולם שהוא מכוון כנגדה, וא"כ יש בכתוב הבטחה בעוה"ז ובעוה"ב.

« Et ils hériteront pour toujours » (Exode 32,13). Qu’ils en héritent pour les générations, et bien qu’ils en soient exilés, elle ne sera pas un héritage pour un autre peuple, mais pour eux seuls, comme il est écrit dans la promesse faite à Avraham (Genèse 17,8) « en possession perpétuelle » ; et encore le mot « pour toujours » (le-olam) englobera qu’ils hériteront un monde (olam) qui est orienté en face d’elle ; et ainsi il y a dans l’Écriture une promesse pour ce monde et pour le monde à venir.

ויפן וירד משה מן ההר. כתב רבינו חננאל מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן וירד בדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן, וכן היה כהן גדול ביום הכפורים יוצא מבית קדש הקדשים דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו כן דרשו בו (ויקרא ט״ז:כ״ד) ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו, וכן כתוב בשלמה (דברי הימים ב א׳:י״ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, ואע"פ שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר ל״א:כ״א) הבאים למלחמה ובאורו הבאים מן המלחמה, אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יציאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהילים ט״ז:ח׳) שויתי ה' לנגדי תמיד, ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר שנאמר (דברים ט׳:ט״ו) ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי.

« Et Moshé se tourna et descendit de la montagne » (Exode 32,15). Rabbénou Hananel écrivit : cela enseigne que Moshé avait la face vers la nuée et qu’il descendit par le chemin par lequel il était monté ; de même qu’à sa montée sa face était vers la nuée qui était sur la montagne, ainsi en sa descente ; et ainsi le grand prêtre, le jour des Expiations, sortait du Saint des Saints, comme nous l’avons enseigné : « il sortait et s’en allait par le chemin de son entrée » ; ainsi l’interprétèrent-ils (Lévitique 16,24) « et il sortira et fera son holocauste et l’holocauste du peuple » : comme il est entré, ainsi il sortira et fera son holocauste ; et de même il est écrit de Shelomo (2 Chroniques 1,13) « et Shelomo vint au haut lieu qui est à Gabaon, à Jérusalem » ; et bien qu’on puisse dire que ce qui est écrit « au haut lieu » (la-bama) veut dire « du haut lieu » (min ha-bama), ainsi qu’il est écrit (Nombres 31,21) « ceux qui viennent à la guerre », dont l’explication est « ceux qui viennent de la guerre » ; mais voici comment était l’acte : au moment de sa sortie, il lui donnait sa face comme il y était venu, comme il est dit (Psaumes 16,8) « j’ai placé l’Éternel devant moi continuellement » ; et d’où (sait-on) que la Shekhina était sur la montagne à l’heure de la descente de Moshé de la montagne ? comme il est dit (Deutéronome 9,15) « et je me tournai et descendis de la montagne, et la montagne brûlait de feu, et les deux tables de l’alliance étaient sur mes deux mains ».

וכן התלמיד חייב כשיפטר מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות ע"כ.

Et de même le disciple doit, lorsqu’il prend congé de son maître, marcher à reculons, sa face vers son maître, jusqu’à ce qu’il soit caché de lui ; et ainsi est la coutume de tout Israël jusqu’à maintenant : quand ils achèvent leur prière, ils se retirent en arrière de trois pas ; jusqu’ici (les mots de Rabbénou Hananel).

ותמצא בפסוק זה עם הפסוק שאחריו ק"ח תיבות כנגד ק"ח טפחים שהיו בלוח אחד, ובשניהם יר"ו טפחים כנגד יר"ו אותיות שבע"ב מלות היוצאות מן השם הגדול שהרי הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, א"כ שלשה פעמים ל"ו הרי ק"ח טפחים בכל לוח ולוח, וכשהיו הלוחות מונחות בתוך הארון זה באור מפורש כי השם היה בארון עם כל צרופו. וכן תמצא מן ויפסול עד ויקרא ק"ח אותיות גם כן ואח"כ הזכיר בשם ה' ויעבור ה' על פניו והוא באור גמור כי השם המיוחד שממנו ע"ב שמות יש בהם יר"ו אותיות כי כל זה נתבאר למשה בפירוש בסיני.

Et tu trouveras dans ce verset avec le verset suivant cent huit mots, en regard des cent huit palmes cubes qui étaient dans une table, et dans les deux, deux cent seize palmes cubes, en regard des deux cent seize lettres des soixante-douze mots sortant du grand Nom ; car les tables, leur longueur six, leur largeur six, et leur épaisseur trois ; ainsi trois fois trente-six font cent huit palmes cubes dans chaque table ; et quand les tables étaient posées dans l’arche, voici un éclaircissement manifeste que le Nom était dans l’arche avec toute sa combinaison. Et de même tu trouveras de « Et il tailla » jusqu’à « Et il appela » cent huit lettres aussi ; puis il mentionna dans le Nom « l’Éternel, et l’Éternel passa devant lui » ; et c’est un éclaircissement complet que le Nom unique, d’où viennent soixante-douze noms, contient deux cent seize lettres, car tout cela fut expliqué à Moshé en toutes lettres au Sinaï.

לחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור.

« Tables écrites de leurs deux côtés ; de ce côté et de ce côté elles étaient écrites » (Exode 32,15). C’était une grande merveille que l’écriture pût se lire dans son ordre des deux côtés, ce qui n’est pas le cas de notre écriture, car par devant elle est dans son ordre et par derrière elle est inversée ; et il dit « de ce côté et de ce côté » des deux côtés, qui sont avant et arrière.

ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה ע"ה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתיב (איוב י״א:ו׳) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

Et on peut expliquer « de leurs deux côtés » : il vient faire allusion à ce que, pour la signification des paroles de la Torah, il y a deux côtés, le révélé et le caché, selon ce que dit Shelomo, paix sur lui (Proverbes 25,11) « des pommes d’or dans des ciselures d’argent », et il est écrit (Job 11,6) « car il y a doublement de la sagesse » ; il explique que la Torah est double, et qu’outre le sens simple (peshat) de la Torah il y a en elle encore des mystères de sagesse ; et à ce propos l’Écriture dit (Psaumes 62,12) « Dieu a parlé une fois, deux choses j’ai entendues ».

והלחת מעשה אלהים המה. אין הכוונה פעולה מלאכותית אלא מעשה אלהים בדברו שנאמר (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו, וכתיב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

« Et les tables étaient l’œuvre de Dieu » (Exode 32,16). L’intention n’est pas une action artisanale, mais l’œuvre de Dieu par Sa parole, comme il est dit (Psaumes 33,6) « par la parole de l’Éternel les cieux furent faits », et il est écrit (Genèse 2,4) « au jour où l’Éternel Dieu fit la terre et les cieux ».

והמכתב מכתב אלהים הוא. כתב הרמב"ן כי הכתוב שבא בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה בכאן לשבור הלוחות רצה להזכיר הכתוב שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע משה מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, כן פירש הרב ז"ל.

« Et l’écriture était l’écriture de Dieu » (Exode 32,16). Le Ramban écrivit : le verset qui vient louer les tables aurait dû être plus haut, à côté du verset « et Il donna à Moshé » ; mais l’affaire est que, lorsque Moshé vint ici pour briser les tables, l’Écriture voulut mentionner leur louange et leur excellence pour faire connaître que, malgré tout cela, Moshé ne s’abstint pas de les briser en voyant cet acte mauvais ; ainsi expliqua le Rav, de mémoire bénie.

ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב"ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו, אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתוב בכאן נסתלק חותמו של מלך.

Et de toute façon, il y a lieu de s’étonner de Moshé, serviteur de l’Éternel, fidèle dans toute sa maison : comment son cœur se laissa-t-il aller à briser les tables, qui étaient l’écriture de Dieu ? et si Israël avait péché et n’était pas digne de la Torah, il aurait dû rendre la Torah à son logis et demander au Saint, béni soit-Il, ce qu’il fallait en faire. Si un roi de chair et de sang envoie son écrit scellé par la main de son serviteur fidèle de sa maison aux princes du royaume et qu’ils ne veulent pas le recevoir, il convient que le serviteur fidèle le rende au roi, et non qu’il le traite avec mépris et le déchire. Mais la brisure des tables, pour Moshé notre maître, fut parce qu’il vit que l’écriture s’était envolée des tables lorsqu’il s’approcha de la limite du veau, lieu de l’impureté et de la faute ; et tout le respect que le peuple observe envers l’écrit du roi n’est qu’à cause du sceau, et dès que l’écriture s’est envolée ici, le sceau du roi s’est retiré.

וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר.

Et il est connu que l’écriture dans les tables était à l’image de l’âme dans le corps, et lorsque l’écriture se retira, les tables demeurèrent un corps sans âme ; et un corps sans âme, il convient de l’enterrer sous le sol ; et c’est pourquoi son avis fut de les briser au pied de la montagne.

וראיה לזה שפרח הכתב מעל הלוחות מה שדרשו רז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דא"ר אמי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כלומר שברי לוחות שפרח מהן הכתב, ועל כן מביא ראיה מזקן שפרחה ממנו התורה והיה תיק התורה כבר, וזהו שדרשו רז"ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחלה כתיב ושני לוחות העדות בידו כלומר בידו אחת, וכשראה העגל ומחולות אמר וישלך מידיו את הלוחות שאף בשתי ידיו לא היה יכול לסבלן.

Et la preuve que l’écriture s’était envolée des tables, ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : « soyez attentifs à l’égard du vieillard qui a oublié son étude pour une cause indépendante de sa volonté », car Rabbi Ami dit : « les tables et les débris de tables sont déposés dans l’arche », c’est-à-dire les débris de tables d’où l’écriture s’était envolée ; et c’est pourquoi il apporte une preuve d’un vieillard dont la Torah s’est envolée et qui était déjà l’étui de la Torah ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : que les tables tombèrent de sa main à cause de leur poids, qui était lourd ; car au début il est écrit « et les deux tables du témoignage étaient dans sa main » (Exode 32,15), c’est-à-dire dans une seule main, et lorsqu’il vit le veau et les danses, il est dit « et il jeta de ses mains les tables » (Exode 32,19) : car même avec ses deux mains il ne pouvait pas les supporter.

וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז"ל החי נושא את עצמו ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה.

Et de même l’homme, tant que l’âme est en lui et qu’il est en vie, son poids n’est pas aussi lourd qu’après sa mort, quand l’âme est sortie de lui ; et de même un morceau de fer, quand il sort du feu et qu’il est incandescent, est léger à cause du feu, qui est l’âme qui est en lui et le porte ; et comme nos Sages, de mémoire bénie, dirent : « le vivant se porte lui-même » ; et par la suite, lorsqu’il refroidit et que le feu sort de lui, avec la sortie de son âme, car il est mort, voici qu’il est lourd comme au début.

את קול העם ברעה. כתיב בה"א כי היו מריעין לפני העגל בה' קולות כשם שהיו עושין לצלם הזהב שעשה נבוכדנצר שכתוב בו (דניאל ג ז) קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פסנתרין. ועוד תכלול מלת ברעה כי היו מושכין כח מן הכוכב שהוא מאדים ששמו רעה, ולכך הזכיר מחול שהוא כלי זמר כנגד כוכב מאדים, ולכך הזכיר לו אהרן אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא כי הרע נמשך מן הכח הנקרא רעה.

« La voix du peuple dans son cri (be-re‘o) » (Exode 32,17). Il est écrit avec hé (be-re‘oh) parce qu’ils faisaient entendre devant le veau cinq voix, comme ils faisaient pour l’image d’or que fit Nabuchodonosor, dont il est écrit (Daniel 3,7) « la voix de la corne, de la flûte, de la cithare, de la sambuque, du psaltérion ». Et encore le mot « be-re‘ah » comprendra qu’ils tiraient de la force de l’étoile Mars, dont le nom est « Ra‘a » ; et c’est pourquoi il mentionna le ma’hol, qui est ici un instrument de musique, en regard de l’étoile Mars ; et c’est pourquoi Aharon lui dit (Exode 32,22) « tu connais ce peuple, qu’il est dans le mal (be-ra‘) », car le mal (ra‘) provient de la force appelée « ra‘a ».

והנה יהושע לא עלה עם משה להר גם לא היה עם ישראל כי מלת וישמע תורה כן, אך היה בתחתית ההר מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו, וכן דרשו רז"ל ביומא ריש פרק יום הכפורים (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא אכל איש וכתיב התם (במדבר כ״ז:י״ח) איש אשר רוח בו, ואימא משה דכתיב (שם יב) והאיש משה ענו דנין איש מאיש ואין דנין איש מהאיש.

Or Yehoshoua ne monta pas avec Moshé sur la montagne, et il n’était pas non plus avec Israël, car le mot « va-yishma » (il entendit) l’indique ainsi ; mais il était au pied de la montagne, attendant Moshé jusqu’à sa descente, et là la manne descendait pour lui seul ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans Yoma, au début du chapitre « Yom ha-Kippourim » (Psaumes 78,25) « l’homme mangea le pain des puissants » : c’est Yehoshoua, pour qui la manne descendit à l’égal de tout Israël ; il est écrit ici « l’homme mangea » et il est écrit là (Nombres 27,18) « un homme en qui il y a l’esprit » ; mais dis-moi que c’est Moshé, car il est écrit (Nombres 12,3) « et l’homme Moshé était fort humble » ? on déduit « ish » de « ish », et on ne déduit pas « ish » de « ha-ish ».

וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה.

« Et il vit le veau et les danses » (Exode 32,19). De tous les instruments de musique qui étaient là, il ne mentionna que le ma’hol ; et la raison : tu trouves dans l’Écriture sept espèces de musique, qui sont en regard des sept astres errants (kokhavei lekhet), dont le signe est « Shatsam Hanakhal » : la harpe en regard de Shabbetai (Saturne) ; le tambourin en regard de Tsedeq (Jupiter) ; le ma’hol en regard de Ma’adim (Mars) ; les « minim » en regard de Hama (le soleil) ; l’orgue en regard de Noga (Vénus) ; les cymbales de résonance en regard de Kokhav (Mercure) ; la sonnerie (terou‘a) en regard de Levana (la lune) ; c’est ce qui est écrit (Psaumes 150,3-5) « louez-Le au son du shofar, louez-Le avec la harpe et la lyre ; louez-Le avec le tambourin et la danse ; louez-Le avec les cordes et l’orgue ; louez-Le avec les cymbales sonores, louez-Le avec les cymbales retentissantes ».

והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות ט״ו:כ׳) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני.

Et voici qu’ils sont, en tout, neuf espèces de musique, en regard de neuf sphères, et les maîtres de la science de la musique (mouzika) savent faire correspondre chaque espèce de ces musiques à chaque sphère ; et le shofar et la harpe (nevel), qui restent dans l’Écriture : le shofar en regard de la neuvième sphère, qui enveloppe, et la harpe en regard de la huitième sphère, où se trouvent les étoiles ; et c’est pourquoi il mentionna dans l’affaire du veau le ma’hol plus que tous les autres instruments qui étaient là, car le ma’hol est en regard de l’étoile Mars, parce qu’ils étaient dans le désert, lieu aride et désolé, et cette étoile domine sur lui ; et c’est ce que tu trouves à la mer (Exode 15,20) « et toutes les femmes sortirent derrière elle avec des tambourins et des danses » : il y avait là des femmes dont l’intention n’était pas pour le ciel ; et le tambourin est en regard de l’étoile Tsedeq, et c’est ce qui est écrit (Exode 15,20) « et Miriam la prophétesse, sœur d’Aharon, prit le tambourin dans sa main » : il mentionna Aharon et lui rattacha le tambourin, parce qu’Aharon était tout entier justice (tsedeq), selon ce qui est écrit (Job 29,14) « j’ai revêtu la justice, et elle m’a revêtu ».

אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז"ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו' המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע"ג (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה,

Mais les Sages firent dans leur Midrash de « mehoulot » (danses) une langue de « mehila » (pardon) ; et l’explication de l’affaire est que, de toutes les musiques qu’ils avaient en main, il n’arriva à Moshé de voir parmi elles que des danses, et c’est un signe et un indice du pardon que le Saint, béni soit-Il, devait leur accorder pour cette faute ; et comme nos Sages, de mémoire bénie, dirent : « un signe est une chose » ; et dès que Moshé vit un signe, il se hâta dans l’affaire : « et il prit le veau qu’ils avaient fait et le brûla au feu ; et il le répandit sur la surface de l’eau et en fit boire, etc. » (Exode 32,20) ; l’eau où il l’avait répandu, il les en fit boire par mépris, afin qu’ils l’évacuent par les orifices, et comme il est écrit à propos de l’idolâtrie (Isaïe 30,22) « tu les rejetteras comme une chose impure : sors ! lui diras-tu » ; et encore Moshé visa à les éprouver comme les femmes soupçonnées d’adultère (sotot), afin que leurs visages jaunissent et que soit rendu public parmi eux celui qui s’était réjoui dans son cœur de cette faute ; car ceux qui avaient péché et fait l’acte, qui sont ceux qui se prosternaient, sacrifiaient et faisaient fumer parmi eux, il les jugeait sur témoignage et les condamnait à mort ;

אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע"י המים, והוא שדרשו רז"ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.

mais celui qui se réjouissait dans son cœur, ils ne le connaissaient pas, et il leur fallait l’éprouver par l’eau ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : celui qui a sacrifié et fait fumer : par l’épée ; celui qui a embrassé et baisé : par la mort ; celui qui s’est réjoui dans son cœur : par l’hydropisie. Et il y en a qui disent : ceux contre lesquels il y avait témoins et avertissement : par l’épée ; témoins sans avertissement : par la mort, qui est la mort par plaie ; ni témoins ni avertissement : par l’hydropisie ; ainsi l’interprétèrent-ils dans Yoma, au chapitre « Shenei se‘irim » ; et si le miracle de l’hydropisie avait eu lieu devant eux sans le breuvage, il y aurait eu une ouverture de bouche chez quelques-uns pour dire que cette peine venait d’une autre faute ; mais dès qu’ils eurent bu, l’affaire fut pour eux que la peine était pour cette faute ; et il dit « et il le moulut (va-yitahan) » pour que cela redevienne de la cendre, comme la poussière du sol du Tabernacle que le prêtre mettait dans l’eau pour faire boire la femme soupçonnée.

ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. כל מה שהזכיר עד עתה בענין העגל קורין רבותינו ז"ל עגל ראשון, והספור הזה אשר לאהרן קורין עגל השני, והוא שאמרו מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם והשני נקרא ולא מתרגם מאי טעמא משום יקרא דאהרן, כך דרשו רז"ל בסוף מגילה.

« Et je l’ai jeté au feu, et ce veau est sorti » (Exode 32,24). Tout ce qu’il mentionna jusqu’ici de l’affaire du veau, nos maîtres, de mémoire bénie, l’appellent « le premier veau », et ce récit qui est celui d’Aharon, ils l’appellent « le second veau » ; et c’est ce qu’ils dirent : l’épisode du premier veau se lit et se traduit (en araméen), et le second se lit et ne se traduit pas ; quelle en est la raison ? à cause de l’honneur d’Aharon ; ainsi l’interprétèrent nos Sages, de mémoire bénie, à la fin de Megilla.

ובאור הענין כי אע"פ שנזכר למעלה שני פעמים אחד בספור התורה ויעשהו עגל מסכה ואחד בספור ה' למשה עשו להם עגל מסכה הכל נחשב ענין אחד והכל נקרא ומתרגם, אבל כאן בספור אהרן שהוא עצמו יספר בחטאו בפיו אלו היה מתרגם לא היה כבודו, ועוד שהזכיר בו לשון ויצא כלומר יצא מעצמו והיה בזה לבעל הדין לחלוק ולומר כיון שיצא מעצמו היה בו ממש.

Et l’explication de l’affaire est que, bien qu’il soit mentionné plus haut deux fois, l’une dans le récit de la Torah « et il en fit un veau de métal fondu », l’autre dans le récit de l’Éternel à Moshé « ils se sont fait un veau de métal fondu », tout cela est compté comme une seule affaire, et tout se lit et se traduit ; mais ici, dans le récit d’Aharon, où lui-même raconte sa faute de sa bouche, s’il était traduit, ce ne serait pas son honneur ; et de plus, il y mentionna la langue « et il sortit », c’est-à-dire qu’il sortit de lui-même, et il y avait en cela, pour la partie adverse, de quoi contester et dire : puisqu’il est sorti de lui-même, il possédait une puissance réelle.

לשמצה בקמיהם. פי' רש"י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז"ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע"ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים.

« Pour une honte (le-shimtsa) parmi leurs adversaires » (Exode 32,25). Rachi et tous les commentateurs expliquèrent de la langue de « mise en circulation d’un bruit » (dibba), de la langue de nos Sages, de mémoire bénie, « shemets pasoul » (soupçon d’indignité) ; et Moshé dira qu’Aharon fut la cause que les générations suivantes mettraient en circulation un bruit contre Israël, en disant que leur intention à tous avait été l’idolâtrie, au point que ce bruit se répandrait parmi leurs adversaires et serait pour eux un opprobre et une dérision parmi les nations.

והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד׳:י״ב) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ט״ו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיהו י׳:כ״ד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.

Et le juste, c’est ce qu’expliqua le Ramban, de mémoire bénie : que le mot « le-shimtsa » est une langue de diminution, de (Job 4,12) « et mon oreille en perçut un souffle (shemets) », et il est écrit (Job 26,14) « et quel souffle (shemets) de parole nous en avons entendu ! » ; et Moshé dira qu’il fut la cause de cela, pour affaiblir leur mérite et les diminuer devant les ennemis lorsqu’ils iraient à la guerre, selon ce qui est écrit (Ézéchiel 29,15) « et Je les diminuerai pour qu’ils ne dominent plus sur les nations » ; et il est écrit (Jérémie 10,24) « corrige-moi, Éternel, mais avec justice, non dans Ta colère, de peur que Tu ne me diminues ».

כה אמר ה' אלהי ישראל. לא מצינו בזה דבור להקב"ה, אע"פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר ט״ז:ט׳) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי' הרמב"ן ז"ל. כי ע"י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה' הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.

« Ainsi dit l’Éternel, Dieu d’Israël » (Exode 32,27). Nous n’avons pas trouvé là de parole du Saint, béni soit-Il ; bien que cela ne soit pas écrit, Lui, élevé soit-Il, lui avait ordonné ainsi ; et il mentionna « Dieu d’Israël » à propos de la pensée de ceux qui avaient fait le veau, qui pensaient sacrifier au Dieu d’Israël ; et voici que l’attribut du jugement (middat ha-din) les atteint, car ils ont coupé dans les plantations, car « le jugement appartient à Dieu » ; et c’est ce qui est écrit à propos des Lévites (Nombres 16,9) « car le Dieu d’Israël vous a séparés de l’assemblée d’Israël », car le service est pour le Dieu d’Israël ; ainsi expliqua le Ramban, de mémoire bénie. Car par les fils de Lévi le Nom fut sanctifié en public, comme Israël l’avait profané en public ; et c’est ce qui est écrit (Lévitique 22,32) « et vous ne profanerez pas Mon saint nom, et Je serai sanctifié » : il t’enseigna que la faute de la profanation du Nom est expiée par son contraire, qui est la sanctification du Nom.

אנא חטא העם הזה. מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה' חטאתי, וכן דרשו במסכת יומא נאמרה כפרה בחורב (שמות לב) אולי אכפרה ונאמר כפרה ביום הכפורים מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, אתיא כפרה כפרה מעגלה ערופה מה להלן בשם דכתיב (דברים כא) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בשם.

« De grâce, ce peuple a péché » (Exode 32,31). De là le grand prêtre, le jour des Expiations, mentionnait la langue « anna » (de grâce), et de Moshé il prend la formule de la langue, pour dire « anna Adonaï, hatati » (de grâce, Éternel, j’ai péché) ; et ainsi l’interprétèrent-ils dans le traité Yoma : l’expiation fut dite à Horeb (Exode 32,30) « peut-être obtiendrai-je l’expiation » et l’expiation fut dite le jour des Expiations : de même que là c’est par « anna », ainsi ici c’est par « anna » ; et d’où (sait-on) que c’est par le Nom ? on déduit « expiation » de « expiation » de la génisse à la nuque brisée : de même que là c’est par le Nom, comme il est écrit (Deutéronome 21,8) « pardonne à Ton peuple Israël que Tu as racheté, Éternel », ainsi ici c’est par le Nom.

ודע כי דרך המתפללים באנא להזכיר השם כענין (תהלים קיח) אנא ה' הושיעה נא, וכן כהן גדול ביום הכפורים אנא השם, וכן בשמשון (שופטים טז) אדני ה' זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, ומה שלא הזכיר משה כן אפשר לומר שנתבייש מהזכיר השם המיוחד שבו נתנה התורה כיון שישראל חטאו בו ובאו כנגד התורה. ואע"פ שלא הזכירו רמזו במלת אנא שהוא לשון בקשה והוא כולל שתי השמות שבי"ג מדות.

Et sache que la manière de ceux qui prient avec « anna » est de mentionner le Nom, comme (Psaumes 118,25) « De grâce, Éternel, sauve donc » ; et de même le grand prêtre, le jour des Expiations : « anna ha-Shem » ; et de même chez Shimshon (Juges 16,28) « Seigneur Éternel, souviens-Toi donc de moi et fortifie-moi donc, seulement cette fois » ; et ce que Moshé ne mentionna pas ainsi, on peut dire qu’il eut honte de mentionner le Nom unique, par lequel la Torah fut donnée, puisque Israël avait péché contre lui et était allé contre la Torah. Et bien qu’il ne l’ait pas mentionné, il y fit allusion par le mot « anna », qui est une langue de demande, et qui comprend les deux noms qui sont dans les treize attributs.

או אפשר עוד לומר לפי שהיה צריך לפרוט החטא ולהזכיר ויעשו להם אלהי זהב על כן לא רצה להזכיר השם שאין יחוד במקום פרוד, וכענין שדרשו מה למלך בבית המטבחים מה לכהן בבית הקברות, וכן מצינו כיון שעשו אלהי זהב נסתלקה מהם שכינה ולא היתה שורה ביניהם אלא מחוץ למחנה שנאמר (שמות ל״ג:ז׳) והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה.

Ou bien on peut encore dire que, comme il lui fallait détailler la faute et mentionner « ils se sont fait un dieu d’or », il ne voulut pas mentionner le Nom, car il n’y a pas d’unité à l’endroit de la séparation, comme ils l’interprétèrent : « qu’a à faire un roi dans la maison des abattoirs ? qu’a à faire un prêtre dans la maison des tombeaux ? » ; et ainsi nous trouvons qu’aussitôt qu’ils firent un dieu d’or, la Shekhina se retira d’eux et ne résidait plus parmi eux mais en dehors du camp, comme il est dit (Exode 33,7) « et il arrivera que quiconque cherchera l’Éternel sortira vers la Tente de réunion qui est en dehors du camp ».

מחני נא מספרך. ע"ד הפשט הוא ספר התורה ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו. וע"ד המדרש מספרך קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן ממשה שאמר מחני, ואע"פ שנתכפר להם עון העגל נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל.

« Efface-moi donc de ton livre » (Exode 32,32). Selon le sens simple (peshat), c’est le livre de la Torah, et il voulut dire qu’il ne soit pas mentionné dans la Torah et qu’elle ne soit pas donnée par sa main. Et selon le Midrash : « de ton livre » : la malédiction d’un sage, même conditionnelle, s’accomplit ; d’où le savons-nous ? de Moshé, qui dit « efface-moi » ; et bien que la faute du veau leur ait été expiée, son nom fut effacé de la section « Et toi, tu ordonneras », où le nom de Moshé n’est pas mentionné du tout.

וע"ד השכל מספרך קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב"ה שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כחות בעניני האדם ובמספר ימי חייהם בעוה"ז הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו.

Et selon la raison (derekh ha-sekhel) : « de ton livre » : il appela la disposition des étoiles le livre du Saint, béni soit-Il ; car de même que le livre est gravure et dessin de lettres dans les affaires des sciences, ainsi dans la disposition des étoiles il y a gravure et dessins de forces dans les affaires de l’homme et dans le nombre des jours de leur vie en ce monde, qui y sont mentionnés et gravés comme la chose gravée et écrite dans un livre ; et ainsi dit David (Psaumes 139,16) « Tes yeux ont vu mon embryon, et sur Ton livre tous seront écrits ».

והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחות הכח ובטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחנה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם שימחה כחו ממערכת הכוכבים כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר (במדבר י״א:ט״ו) הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו (מלכים א י״ט:ד׳) קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכן יונה בן אמתי אמר (יונה ד׳:ג׳) קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי.

Et voici que la force de l’homme qui est en haut est le fondement de sa subsistance et de son maintien en bas, et l’effacement de la force et son abolition est sa mort ; et c’est pourquoi Moshé demanda en supplication, de Lui, béni soit-Il, que, s’Il ne pardonnait pas leur faute, la force de Moshé soit effacée de la disposition des étoiles, c’est-à-dire qu’Il le tue, car il ne pouvait pas voir leur mal ; et c’est ce qui est écrit à un autre endroit (Nombres 11,15) « tue-moi donc, si j’ai trouvé grâce à tes yeux » ; et c’est la langue des justes qui souffrent et s’inquiètent pour leur vie ; et ainsi dit Eliyahou (1 Rois 19,4) « prends mon âme, car je ne vaux pas mieux que mes pères » ; et ainsi Yona fils d’Amittay dit (Jonas 4,3) « prends donc mon âme de moi, car mieux vaut ma mort que ma vie ».

ומה שהוסיף אשר כתבת הכוונה אשר חדשת כי המחודש יעיד על המחדש כשם שהכתיבה תעיד על כותב, וכוון משה לאמר בזה כי כיון שהוא יתברך חדש הכחות ההם בידו לבטלם והשיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, לגודל קצפו עליהם הזכירם בדרך סתם ולא רצה להזכירם בשמם ואמר למשה אתה אינך ראוי לעונש זה כי אתה לא חטאת בזה כלל, אבל מי אשר חטא לי הוא הראוי שאמחנו מספרי כלומר שאבטל כחם מן המערכה ומזה יתבטלו מן העולם, וכענין שהזכיר למעלה ויחר אפי בהם ואכלם.

Et ce qu’il ajouta « que tu as écrit », l’intention est « que Tu as créé » (hiddashta), car ce qui vient à l’existence témoigne de son Créateur, comme l’écriture témoigne de celui qui écrit ; et Moshé visait à dire par là que, puisqu’Il, béni soit-Il, a créé ces forces, Il a le pouvoir de les abolir ; et le Saint, béni soit-Il, lui répondit « celui qui a péché contre Moi, Je l’effacerai de Mon livre » ; à cause de la grandeur de Sa colère contre eux, Il les mentionna de manière indéterminée et ne voulut pas les mentionner par leur nom, et dit à Moshé : toi, tu ne mérites pas cette peine, car tu n’as pas péché en cela du tout ; mais celui qui a péché contre Moi est digne que Je l’efface de Mon livre, c’est-à-dire que J’abolisse leur force de la disposition (des étoiles), et par là ils seront abolis du monde, selon ce qu’Il avait mentionné plus haut : « et Ma colère s’enflammera contre eux et Je les consumerai ».

וע"ד הקבלה מספרך מן הספירות, והוא כאלו אמר משש קצוות של מעלה שהם ששה ספירות כי הם ראשית כל מפעל והם נקראים מלאכת שמים וארץ, וזה סוד הכתוב (תהילים ס״ט:כ״ט) ימחו מספר חיים מלשון ספירות ג"כ וכאלו אמר מצרור החיים.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « de ton livre (mi-siferkha) » : des sefirot ; c’est comme s’il avait dit : des six extrémités d’en haut, qui sont six sefirot, car elles sont le commencement de toute action, et elles sont appelées « œuvre des cieux et de la terre » ; et c’est le secret de l’Écriture (Psaumes 69,29) « qu’ils soient effacés du livre de vie » : de la langue des sefirot aussi, comme s’il avait dit : du faisceau de la vie.

ומכאן יש לך להבין מאמר חכמי האמת, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. והכוונה כי שלשה ספרים שהם חסד דין ורחמים, צדיקים גמורים סבתם החסד, ורשעים גמורים סבתם הדין, בינונים סבתם הרחמים שהוא מכריע בינתים, והמלך שאנו מזכירין בראש השנה פועל בשלשתן.

Et de là tu dois comprendre le dit des sages de la vérité : trois livres sont ouverts à Roch Hachana : l’un des justes complets, l’un des méchants complets, et l’un des intermédiaires. Et l’intention est que ces trois livres sont Hessed, Din et Rahamim ; les justes complets ont pour cause le Hessed ; les méchants complets ont pour cause le Din ; les intermédiaires ont pour cause les Rahamim, qui est ce qui fait pencher entre eux ; et le Roi que nous mentionnons à Roch Hachana agit sur les trois.

וישמע העם את הדבר הרע הזה. נראה לי כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם, ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה, ולכך ויתאבלו. ומה שאמר ולא שתו, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (הושע ב׳:ה׳) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה הוא כיום הולדה, וכן תרגם יונתן דלמא אסלק שכינתי מינה ואעדי יקרה ואשוינא רטישא כיומא קדמאה עד לא אתקרבת לפולחני.

« Et le peuple entendit cette mauvaise parole » (Exode 33,4). Il me semble qu’Israël reçut sur eux des espèces de peine mesure pour mesure ; car au début leurs couronnes étaient sur leurs têtes et une joie éternelle sur leur tête, et maintenant, quand ils entendirent le retrait de la Shekhina, la joie se retira, et c’est pourquoi « ils prirent le deuil ». Et ce qu’il dit « et personne ne mit ses parures », c’est que, puisqu’ils étaient dépouillés de la gloire de la Shekhina qui les couvrait, ils se dépouillèrent eux-mêmes de leurs parures ; car nous trouvons que l’Écriture a comparé le retrait de la Shekhina au dépouillement d’un vêtement, c’est ce que dit Hoshéa (Osée 2,5) « de peur que Je ne la dépouille toute nue et ne la mette comme au jour de sa naissance » ; il dit : de peur que Je ne dépouille Israël de la gloire de Ma Shekhina dont ils étaient revêtus, et qu’ils restent nus d’elle comme ils étaient avant que la Torah fût donnée : c’est le jour de sa naissance ; et ainsi traduisit Yonatan : « de peur que Je ne retire Ma Shekhina d’elle, ne lui ôte sa gloire et ne la rende dénudée comme au premier jour, avant qu’elle ne s’approchât de Mon service ».

ועתה הורד עדיך מעליך. הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית, והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן על קבלת בריתו של הקב"ה. וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים, והוא דעת רבינו חננאל ז"ל וכיון שכפרו עתה במעשה העגל בברית ההוא צוה עליהם שיפשיטום, וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים, יגיד כי עשו כדבר הש"י והפשיטו בגדיהם. ומה שהזכיר למעלה ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו לומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה כשנצטוו מפי הש"י הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם.

« Et maintenant, ôte tes parures de dessus toi » (Exode 33,5). Ce sont leurs vêtements sur lesquels fut aspergé le sang de l’alliance, qui est le sang des sacrifices que les premiers-nés offrirent au Sinaï, et ils furent appelés parure d’Israël, splendeur et grande gloire, car ce sang était sur eux un signe et un indice de l’acceptation de l’alliance du Saint, béni soit-Il. Et j’ai déjà mentionné cela dans le seder « Et voici les ordonnances » (Exode 24,8), et c’est l’avis de Rabbénou Hananel, de mémoire bénie ; et puisqu’ils renièrent maintenant cette alliance par l’affaire du veau, Il leur ordonna de s’en dépouiller ; et c’est « et les enfants d’Israël se dépouillèrent de leurs parures » (Exode 33,6) : il dit qu’ils firent selon la parole du Nom, béni soit-Il, et ôtèrent leurs vêtements. Et ce qu’il mentionna plus haut « et personne ne mit ses parures sur lui », comme s’il avait dit « toutes ses parures », pour dire que c’est d’eux-mêmes qu’ils s’abstinrent : ils ne mirent pas chacun sur lui toutes ses parures, mais une partie de ses parures ; mais maintenant, quand ils furent ordonnés de la bouche du Nom, béni soit-Il, « ôte tes parures », ils retirèrent toutes les parures entièrement et s’en dépouillèrent.

ולפי מה שדרשו ז"ל שהעדי הזה שם המפורש היה, באור הכתובים ולא שתו איש עדיו, בגדיהם ממש, הורד עדיך, הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר הפשט עדיך אלא לשון הורד ולשון מעליך כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלחות חירות ממלאך המות כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה, ולזה רמז אונקלוס שתרגם תיקון זיניהון וזהו לשון ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אותו עדי שהיה בידם מהר חורב, ולכך תרגם אונקלוס הורד אעדי לשון הסרת כח וכן ויתנצלו ואעדיאו, והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם, וזהו שהסמיך לו ומשה יקח את האהל מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו, וכן (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך, וכאשר אבאר שם בעזרת הש"י.

Et selon ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : que cette parure était le Nom explicite (shem ha-meforash), l’explication des versets est : « et personne ne mit ses parures » : leurs vêtements proprement dits ; « ôte tes parures » : c’est la parure du Nom explicite ; et c’est pourquoi il ne fut pas dit « dépouille (hafshet) ta parure » mais la langue de « ôte (horèd) » et la langue de « de dessus toi » (me-alekha), car ils descendirent de cette élévation et cette élévation se retira de dessus eux ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : « Il leur ceignit des armes » (zeyanot), qui est l’arme du Nom explicite qu’ils avaient en main depuis le mont Horeb ; et comme ils interprétèrent (Exode 32,16) « gravé (harout) sur les tables » : « herout » (liberté) de l’ange de la mort, car ils avaient en main les noms du Saint, béni soit-Il, et il n’était pas convenable que la mort dominât sur eux ; et c’est à cela qu’Onqelos fit allusion en traduisant « tiqqoun zeyneyhon » (l’arrangement de leurs armes) ; et c’est la langue de « et les enfants d’Israël se dépouillèrent de leurs parures, du mont Horeb » : cette parure qu’ils avaient en main depuis le mont Horeb ; et c’est pourquoi Onqelos traduisit « ôte (horèd) » par « a‘adi » (retire) : expression du retrait d’une puissance ; et de même « et ils se dépouillèrent » (va-yitnatselou) par « va‘adiou » ; et l’intention est de dire que ces élévations et ces lumières qu’ils avaient, chacun comme les anges de service, depuis le mont Horeb, se retirèrent et se perdirent d’eux, et Moshé les prit ; et c’est ce qu’il lui rattacha : « et Moshé prit la tente » : de la langue de (Job 29,3) « quand sa lampe brillait (be-hillo nero) », et de même (Nombres 24,5) « que tes tentes sont belles (mah tovou ohalekha) » ; et comme je l’expliquerai là, avec l’aide du Nom, béni soit-Il.

וכבר בארתי בסדר ואלה המשפטים מה טעם הזכירה התורה המעלה הגדולה בעדי הזה כשאבד מהם עתה ולא הזכירתו במתן תורה כשזכו בו.

Et j’ai déjà expliqué dans le seder « Et voici les ordonnances » pourquoi la Torah mentionna la grande élévation de cette parure, lorsqu’elle leur fut perdue maintenant, et ne la mentionna pas lors du don de la Torah, quand ils l’avaient méritée.

ומשה יקח את האהל. זה לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד, ואמר הרחק מן המחנה כי היה מתרחק ממחנה ישראל לפי שהיו כמנודין לשמים בעון העגל והיה דורש מנודה לרב מנודה לתלמיד.

« Et Moshé prenait la tente » (Exode 33,7). C’est une langue du présent (habituel), car il agissait ainsi toujours ; et il dit « loin du camp », car il s’éloignait du camp d’Israël parce qu’ils étaient comme excommuniés du ciel à cause de la faute du veau ; et il s’appliquait (la règle) : excommunié pour le maître, excommunié pour le disciple.

והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. למדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה. והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה, אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אלהי ישראל כאשר פירשתי שם, וכן מצינו בשם הצדיק שנקרא בשם המיוחד, הוא שכתוב (שם כה) ותלך לדרוש את ה' וכתיב (שם) ויאמר ה' לה, ודרשו רז"ל על ידי שם כי השם המיוחד לא דבר עמה כלל, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמיהו כ״ג:ו׳-ז׳) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, וכן ירושלים (יחזקאל מ״ח:ל״ה) ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה, וטעם הדבר בכלם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח, ומזה מצינו שהמלאכים נקראים בשם המיוחד במקומות מן הכתובים, וכענין שכתוב (בראשית י״ח:י״ג) ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה שהוא מלאך ונקרא בשם המיוחד וכמו שבארתי שם, וכן (שם יט) וה' המטיר שהוא גבריאל לדעת רז"ל מאת ה' מאת הקב"ה.

« Et il arrivera que quiconque cherchera l’Éternel sortira vers la Tente de réunion qui est en dehors du camp » (Exode 33,7). Cela t’enseigne que la Shekhina ne résidait pas au milieu du camp. Et l’Écriture aurait dû dire « quiconque cherchera Moshé » ; mais de là, Moshé est appelé du Nom unique ; et ainsi nous trouvons que Yaakov est appelé du nom de El, comme il est dit (Genèse 33,20) « et il l’appela El, Dieu d’Israël », comme je l’ai expliqué là ; et ainsi nous trouvons que Shem le juste est appelé du Nom unique, c’est ce qui est écrit (Genèse 25,22) « et elle alla consulter l’Éternel » et il est écrit (Genèse 25,23) « et l’Éternel lui dit », et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : par l’intermédiaire de Shem, car le Nom unique ne lui parla pas du tout ; et ainsi nous trouvons que le roi messie est appelé du Nom unique, comme il est dit (Jérémie 23,6) « et voici son nom par lequel on l’appellera : l’Éternel notre justice » ; et ainsi Jérusalem (Ézéchiel 48,35) « et le nom de la ville, dès ce jour : l’Éternel est là (Adonaï shamma) » ; « ne lis pas shamma (là) mais shemah (son nom) ». Et la raison de la chose dans tous ces cas est que celui qui est attaché à une chose est appelé du nom de cette chose à laquelle il est attaché, et l’envoyé est appelé du nom de celui qui l’envoie ; et de là nous trouvons que les anges sont appelés du Nom unique en certains endroits de l’Écriture, comme il est écrit (Genèse 18,13) « et l’Éternel dit à Avraham : pourquoi Sara a-t-elle ri ? », où c’est un ange qui est appelé du Nom unique, comme je l’ai expliqué là ; et de même (Genèse 19,24) « et l’Éternel fit pleuvoir », qui est Gabriel selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, « de la part de l’Éternel » : de la part du Saint, béni soit-Il.

ובמדרש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק וגו', הרחק זה כמטחוי קשת ושעורו מיל, כענין שכתוב (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה. והיה כל מבקש ה', כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא כל מבקש ה' מכאן אמרו כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה שנאמר והיה כל מבקש ה' אפי' המלאכים והשרפים מבקשים אותו אומרים אלו לאלו הרי הוא נתון באהלו של משה, חמה ולבנה מבקשים אותו אומרים הרי הוא נתון באהלו של משה.

Et dans le Midrash : « et Moshé prenait la tente et la plantait pour lui hors du camp, loin, etc. » : « loin » : c’est comme une portée d’arc, et sa mesure est un mil, selon ce qui est écrit (Josué 3,4) « seulement, il y aura une distance entre vous et lui, d’environ deux mille coudées en mesure ». « Et il arrivera que quiconque cherchera l’Éternel » : il n’est pas écrit ici « quiconque cherchera Moshé » mais « quiconque cherchera l’Éternel » : de là ils dirent : celui qui reçoit la face d’un ancien, c’est comme s’il recevait la face de la Shekhina, comme il est dit « quiconque cherchera l’Éternel » ; même les anges et les séraphins le cherchent, se disant les uns aux autres : voici, Il est dans la tente de Moshé ; le soleil et la lune le cherchent, disant : voici, Il est dans la tente de Moshé.

והשתחוו איש פתח אהלו. לא היו עומדים ומשתחוים מפני עמוד הענן אלא מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם.

« Et ils se prosternaient chacun à l’entrée de sa tente » (Exode 33,10). Ils ne se tenaient pas debout et ne se prosternaient pas à cause de la colonne de nuée, mais à cause de la gloire qui demeurait en elle, comme pour un rouleau de la Torah, devant lequel nous nous tenons debout et nous prosternons, non à cause de l’enveloppe, de l’étui, des ornements en forme de pommes et des parchemins, mais à cause de la Torah qui y est écrite.

פנים אל פנים. ע"ד הפשט יתכן לפרש שהוא נמשך למטה והוא דבוק עם כאשר ידבר איש אל רעהו, ושעור הכתוב כן, ודבר ה' אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים שאין אמצעי ביניהם כן היה דבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, ובאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים.

« Face à face » (Exode 33,11). Selon le sens simple (peshat), on peut expliquer qu’il se rattache à ce qui suit et est lié à « comme un homme parle à son compagnon » ; et la mesure du verset est ainsi : « et l’Éternel parla à Moshé, comme un homme parle à son compagnon, face à face », sans intermédiaire entre eux ; ainsi fut la parole de Dieu, élevé soit-Il, avec Moshé, sans intermédiaire ; et l’Écriture expliqua cette élévation de la prophétie de Moshé, qui fut sans intermédiaire, ce qui n’est pas le cas des autres prophètes.

וע"ד המדרש פנים אל פנים לשון כעס אמר הקב"ה למשה משה לא אמרתי לך כשאני עליהם בכעס אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס אני ברצון, אבל עכשו אני בכעס ואתה בכעס שוב אל המחנה אל תקרי ושב אל המחנה אלא ושוב אל המחנה אם שנינו בכעס מי יקרב את ישראל. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, א"ר יהושע בן לוי אין אנו יודעים אם השפל הגביה את עצמו או הגבוה השפיל, אלא כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר (שמות ל״ד:ה׳) וירד ה' בענן.

Et selon le Midrash : « face à face » (panim el panim) est une langue de colère. Le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé : Moshé, ne t’ai-Je pas dit : quand Je suis contre eux avec colère, toi sois avec bienveillance ; et quand toi tu es contre eux avec colère, Je suis avec bienveillance ? Mais maintenant Je suis en colère et toi tu es en colère : « et retourne au camp » : ne lis pas « ve-shav el ha-mahane » (et il retourna au camp) mais « ve-shouv el ha-mahane » (retourne au camp) ; si nous sommes tous deux en colère, qui rapprochera Israël ? « Et l’Éternel parla à Moshé face à face » : Rabbi Yehoshoua ben Lévi dit : nous ne savons pas si l’humble s’est élevé lui-même ou si l’Élevé s’est abaissé ; mais, pour ainsi dire, la hauteur du monde s’est inclinée, comme il est dit (Exode 34,5) « et l’Éternel descendit dans la nuée ».

ועוד דרשו בברכות בפרק הרואה ושב אל המחנה אמר לו הקב"ה השב האהל אל המחנה ואם לאו הרי יהושע משרתך נער לא ימיש מתוך האהל מתוכם וישמש תחתיך ואע"פ כן לא יצא הדבר לבטלה.

Et ils interprétèrent encore dans Berakhot, au chapitre « Ha-ro’eh » : « et il retourna au camp » : le Saint, béni soit-Il, lui dit : ramène la tente au camp, sinon voici Yehoshoua, ton serviteur, jeune homme, qui ne s’écarte pas de la tente, du milieu d’eux, et exercera le service à ta place ; et malgré cela la parole ne sortit pas en vain.

וע"ד הקבלה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כמו (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו ואיננו כמו (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי זה בהשגתם של ישראל שהיתה מראה בתוך מראה כענין שכתוב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה ה', וזה מבואר.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « et l’Éternel parlait à Moshé face à face » est comme (Nombres 12,8) « bouche à bouche Je parle avec lui » et n’est pas comme (Deutéronome 5,4) « face à face l’Éternel a parlé avec vous » ; car celui-ci se rapporte à la perception des Israélites, qui était une vision à l’intérieur d’une vision, selon ce qui est écrit (Nombres 14,14) « Toi, Éternel, tu es vu œil à œil » ; et cela est manifeste.

ומשרתו יהושע בן נון נער. כל ימותיו של יהושע היו ק"י שנים, מ' שנה שהלכו במדבר, וי"ד שנה בארץ ז' שנים שכבשו ושבע שחלקו, א"כ בן נ"ו שנה היה ואיך יקראנו הכתוב נער אבל ענין נער משרת כי האדון נקרא איש והמשרת יקרא נער וכן יבאר הכתוב (אסתר ב׳:ב׳) נערי המלך משרתיו כי מלת משרתיו באור לנערים.

« Et son serviteur, Yehoshoua fils de Noun, un jeune homme » (Exode 33,11). Tous les jours de Yehoshoua furent cent dix ans : quarante ans qu’ils marchèrent dans le désert, et quatorze ans dans le pays : sept ans qu’ils conquirent et sept ans qu’ils partagèrent ; ainsi il avait cinquante-six ans ; et comment l’Écriture l’appelle-t-elle « jeune homme » ? mais le sens de « jeune homme » est « serviteur », car le maître est appelé « homme » et le serviteur est appelé « jeune homme » ; et ainsi l’Écriture l’explique (Esther 2,2) « les jeunes gens du roi, ses serviteurs », car le mot « ses serviteurs » est une explication de « jeunes gens ».

הודיעני נא את דרכך. ע"ד הפשט דרכיך מדותיך כי דרכי הש"י הם מדותיו, וכן באר דוד ע"ה (תהלים קנ) יודיע דרכיו למשה, והזכיר המדות מיד רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. והנה משה בקש הודעת השי"ת מתוך דרכיו ומדותיו כלומר מתוך דרכי פעולותיו, והשיב לו הש"י על זאת אני אעביר כל טובי על פניך, ומשה בקש שתי שאלות האחד אפשרית והיא הודיעני נא את דרכך והשנית נמנעת והיא הראני נא את כבודך, ועל שאלת הראני נא השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני.

« Fais-moi donc connaître Tes voies » (Exode 33,13). Selon le sens simple (peshat) : « Tes voies » : Tes attributs (middot) ; car les voies du Nom, béni soit-Il, sont Ses attributs ; et ainsi David, paix sur lui, l’expliqua (Psaumes 103,7) « Il fit connaître Ses voies à Moshé », et il mentionna aussitôt les attributs : « miséricordieux et compatissant est l’Éternel, lent à la colère et abondant en bonté ». Et voici que Moshé demanda la connaissance du Nom, béni soit-Il, à partir de Ses voies et de Ses attributs, c’est-à-dire à partir des voies de Ses actions ; et le Nom, béni soit-Il, lui répondit à ce sujet : « Je ferai passer toute Ma bonté devant toi » ; et Moshé demanda deux demandes : l’une possible, qui est « fais-moi donc connaître Tes voies », et la seconde impossible, qui est « fais-moi donc voir Ta gloire » ; et à la demande « fais-moi voir », le Saint, béni soit-Il, lui répondit : « tu ne pourras pas voir Ma face ».

ועל שתים אלה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי כ״ה:ב׳) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר באר כי ידיעת הש"י על שני חלקים החלק האחד נמנע וזהו שאמר כבוד אלהים הסתר דבר, והחלק השני אפשר ויכול אדם לחקור עליו וזהו וכבוד מלכים חקור דבר, כלומר חקירת מלכותו מצד פעולותיו וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיהו ט׳:כ״ג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מדותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו' שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו.

Et sur ces deux-là, Shelomo mentionna dans sa sagesse (Proverbes 25,2) « la gloire de Dieu est de cacher une chose, et la gloire des rois est de sonder une chose » ; il explique que la connaissance du Nom, béni soit-Il, est en deux parties : l’une partie est impossible, et c’est ce qu’il dit « la gloire de Dieu est de cacher une chose » ; et l’autre partie est possible et l’homme peut la sonder, et c’est « et la gloire des rois est de sonder une chose », c’est-à-dire l’investigation de Sa royauté à partir de Ses actions ; et ainsi dit le prophète, paix sur lui (Jérémie 9,23) « mais que celui qui se glorifie se glorifie en ceci : avoir l’intelligence et me connaître, que Je suis l’Éternel, qui fais la bonté, le jugement et la justice sur la terre » ; il explique que la connaissance du Nom, béni soit-Il, est la connaissance de Ses attributs, que l’homme reconnaisse Sa sagesse, comment Il conduit par eux Son monde ; c’est ce que dit l’Écriture « que Je suis l’Éternel qui fais la bonté, le jugement et la justice sur la terre, etc. », car il n’y a aucun moyen au monde de Le connaître, élevé soit-Il, à partir de l’essence de Sa gloire, mais seulement à partir de Ses actions, parce qu’Il est éloigné de tout éloigné du côté de l’essence de Sa gloire et Il est proche de tout proche du côté de Ses voies et de Ses actions.

והמשל בזה מהשמש כי אם יבקש להשיגו מצד פעולותיו כלומר זריחתו ואורו המאיר לארץ ולדרים עליה אז יעמוד על מציאותו וישתמש לאורו ויגיע אל הענין המבוקש ממנו ואם יטרח שישיגנו מצד עגולו ושיכוין להביט בעיניו אל עין השמש תכהינה עיניו ולא יהנה מהשמש, כן יקרה בהשגת הש"י מצד פעולותיו כלומר מצד חכמתו ומצד יכלתו בכל ברואיו נשכיל ונבין ענינו ואז יאיר שכלנו, אבל כאשר נטריח בעצם כבודו שנמשיל אותו ונדמהו במחשבתנו הלא אנו מעורים עיני שכלנו מהשיג בו שום דבר ועל זה נאמר כבוד אלהים הסתר דבר.

Et l’exemple en est le soleil : si l’on cherche à l’atteindre à partir de ses actions, c’est-à-dire de son lever et de sa lumière qui éclaire la terre et ceux qui l’habitent, alors on reconnaît son existence, on use de sa lumière et on atteint la chose demandée de lui ; mais si l’on s’efforce de l’atteindre à partir de son disque et que l’on vise à fixer de ses yeux le soleil lui-même, ses yeux s’obscurcissent et l’on ne profite pas du soleil ; ainsi arrive-t-il dans la perception du Nom, béni soit-Il, à partir de Ses actions, c’est-à-dire à partir de Sa sagesse et de Sa puissance dans toutes Ses créatures : nous comprendrons et saisirons ce qui Le concerne, et alors notre intelligence s’éclairera ; mais lorsque nous nous efforçons dans l’essence de Sa gloire, de sorte que nous le comparons et le figurons dans notre pensée, n’aveuglons-nous pas les yeux de notre intelligence de saisir quoi que ce soit en Lui ? et sur cela il est dit : « la gloire de Dieu est de cacher une chose ».

וע"ד השכל הודיעני נא את דרכך תאריך כלומר פעולותיך והם הנמצאות שבבראשית שהוא יתברך מתואר בהם כי בהם ידענו האדם וזהו שאמר ואדעך והיודע אותו יתעלה הוא המוצא החן זהו שאמר למען אמצא חן בעיניך, ובכלל תאריו שהם פעולותיו הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בעולם והם המדות שהזכיר לו הבורא יתעלה, ולכך אמר וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר שאני צריך להנהיגם בפעולות אלו בהם בדרך פעולותיך והשיב לו פני ילכו מלשון כעס כענין (שמואל א א׳:י״ח) ופניה לא היו לה עוד.

Et selon la raison (derekh ha-sekhel) : « fais-moi donc connaître Tes voies » : Tes attributs (te’arékha), c’est-à-dire Tes actions, et ce sont les êtres qui se trouvent dans la création, par lesquels Il, béni soit-Il, est décrit (mitoar), car par eux nous connaissons l’homme ; et c’est ce qu’il dit « et que je Te connaisse » ; et celui qui Le connaît, élevé soit-Il, est celui qui trouve grâce ; c’est ce qu’il dit « afin que je trouve grâce à tes yeux » ; et parmi Ses attributs (te’arav), qui sont Ses actions, sont les actions qui viennent de Lui, élevé soit-Il, dans le monde, et ce sont les attributs (middot) que le Créateur, élevé soit-Il, lui mentionna ; et c’est pourquoi il dit « et vois que cette nation est ton peuple », c’est-à-dire : j’ai besoin de les conduire par ces actions-ci, par elles, selon le chemin de Tes actions ; et Il lui répondit : « Ma face ira » (panai yelekhou), de la langue de colère, dans le sens de (1 Samuel 1,18) « et son visage ne fut plus à elle ».

והנה משה בקש השגה אפשרית והיא ידיעת התארים, ובקש גם כן השגה נמנעת כשאמר הראני שהיא בקשת עצמו ואמתתו יתברך והשיב לו הבורא יתעלה על שאלת הודיעני נא שהיא ידיעת תאריו שהם פעולותיו אני אעביר כל טובי והטוב הזה הוא שהורה לו שיראהו פעולותיו שהן הנמצאות כלן שכתוב בהם (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר שישיג טבעם והתקשרם קצתם בקצתם וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט.

Et voici que Moshé demanda une perception possible, qui est la connaissance des descriptions (te’arim), et il demanda aussi une perception impossible, quand il dit « fais-moi voir », qui est la demande de Son essence et de Sa vérité, béni soit-Il ; et le Créateur, élevé soit-Il, lui répondit à la demande « fais-moi donc connaître », qui est la connaissance de Ses descriptions, qui sont Ses actions : « Je ferai passer toute Ma bonté » ; et cette bonté est ce qu’Il lui indiqua en lui faisant voir Ses actions, qui sont tous les êtres, à propos desquels il est écrit (Genèse 1,31) « et Dieu vit tout ce qu’Il avait fait, et voici : très bon », c’est-à-dire qu’il atteigne leur nature et leur liaison les uns aux autres et connaisse Sa conduite à leur égard, comment elle est, dans le général et dans le particulier.

ועל שאלת הראני נא השיב לו לא תוכל לראות פני כלומר אמתת עצמי כי לא יראני האדם וחי אבל הנה מקום אתי כלומר יש מקום עיון שתשיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם להשיגו. ומה שאמר וראית את אחורי הם הנמצאים כלם, ומה שקראם אחורי כמי שמשליך הדבר אחריו, ונשא המשל הזה לומר שמציאותם רחוקה ממציאותו יתעלה, ומזה תרגם אונקלוס ית דבתראי כלומר כל הנמצאות כלם שהם אחרי וטפלים אלי. ומה שאמר ופני לא יראו הוא אמתת עצמותו כמו שהוא לא יושג בשום פנים.

Et à la demande « fais-moi donc voir », Il lui répondit : « tu ne pourras pas voir Ma face », c’est-à-dire la vérité de Mon essence, « car l’homme ne Me verra pas et vivra » ; « mais voici un lieu auprès de Moi », c’est-à-dire : il y a un lieu de contemplation par lequel tu atteindras le terme de ce qu’il est possible à l’homme d’atteindre. Et ce qu’il dit « et tu verras Mon arrière », ce sont tous les êtres existants ; et ce qu’il les appela « arrière », c’est comme celui qui jette une chose derrière lui, et il employa cette image pour dire que leur existence est éloignée de Son existence, élevé soit-Il ; et c’est pourquoi Onqelos traduisit « yat dabetrai » (ce qui est derrière Moi), c’est-à-dire tous les êtres existants, qui sont derrière Moi et accessoires à Moi. Et ce qu’il dit « et Ma face ne sera pas vue », c’est la vérité de Son essence, de sorte qu’elle ne peut être atteinte d’aucune façon.

ולפי תרגום אונקלוס ודי קדמאי ירמוז שיש נבראות עצומות אי אפשר להשיגם בשום פנים כפי מה שהם והם הדעות הנפרדות (ר"ל המלאכים) ויחס אותם לבורא יתברך לומר שהם לפניו ובין ידיו תדיר לחוזק ההשגחה בהם תמיד.

Et selon la traduction d’Onqelos « ve-di qadmai » (et ce qui est devant Moi), il fera allusion à ce qu’il y a des créatures puissantes qu’il est impossible d’atteindre d’aucune façon telles qu’elles sont, et ce sont les intelligences séparées (c’est-à-dire les anges) ; et il les rapporta au Créateur, béni soit-Il, pour dire qu’elles sont devant Lui et entre Ses mains continuellement, par la force de la providence sur elles toujours.

והנה מנע ממנו השגה זו המכונה בפנים וייעדו בהשגה למטה ממנה והיא המכונה באחור, וכדי לבאר שההשגה הזאת נמנעת אמר ויעבור ה' על פניו, ומלת העברה במקום הזה כלשון (שמואל א כ׳:ל״ו) והוא ירה החצי להעבירו שהוא מלשון מושאל למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת, ומלת על פניו כנוי לבורא יתעלה ענין הכתוב כי הבורא יתעלה העלים ממנו ההשגחה ההיא המכונה בפנים ששאל עליה באמרו הראני נא את כבודך כי מתוך התשובה שהושב ופני לא יראו יתבאר כי השגת הפנים בקש ממנו, ועל כן אמר ויעבור ה' על פניו שהעלים ממנו והעביר מדעתו ההשגה ההיא המכונה בפנים והעבירה לענין אחר והוא ידיעת התארים שהודיעו הפעולות הבאות ממנו יתברך והם י"ג מדות שהזכיר והיא השאלה שבקש תחלה הודיעני נא את דרכך.

Et voici qu’Il lui refusa cette perception qui est appelée « face », et le destina à une perception au-dessous d’elle, qui est appelée « arrière ». Et pour expliquer que cette perception est impossible, il dit « et l’Éternel passa devant lui » ; et le mot « passage » (ha‘avara) en ce lieu est dans la langue de (1 Samuel 20,36) « et il tira la flèche pour la faire passer (le-ha‘aviro) », qui est une langue empruntée pour celui qui manque une visée et vise une autre visée et un autre but ; et le mot « sur sa face » est un suffixe pour le Créateur, élevé soit-Il ; le sens de l’Écriture est que le Créateur, élevé soit-Il, lui cacha cette providence (ha-hashgaha) appelée « face », sur laquelle il avait demandé en disant « fais-moi donc voir Ta gloire », car de la réponse qui lui fut faite « et Ma face ne sera pas vue », il ressort que c’est la perception de la face qu’il demanda de Lui ; et c’est pourquoi il dit « et l’Éternel passa devant lui » : Il lui cacha et fit passer de son esprit cette perception appelée « face », et la fit passer vers une autre affaire, qui est la connaissance des descriptions, qui lui fit connaître les actions venant de Lui, béni soit-Il, et ce sont les treize attributs qu’Il mentionna ; et c’est la demande qu’il avait faite d’abord : « fais-moi donc connaître Tes voies ».

ולפי דעת אונקלוס שתרגם ואעבר ה' שכנתיה יהיה הדבר שעבר כבוד נברא בלא ספק והיא השכינה שהוא כבוד נברא, ופסוק והיה בעבור כבודי מחזק דעתו ועל פניו יחזור למשה והוא כמו לפניו כמו (בראשית ל״ב:כ״ב) ותעבור המנחה על פניו. או יהיה ויעבור ה' על פניו כאלו אמר ויעבור קול ה' על פניו כי מצינו לשון העברה בקול (שמות ל״ו:ו׳) ויעבירו קול במחנה ומלת ויקרא תחזור לקול, וכפל ה' ה' כמו (בראשית כ״ב:י״א) אברהם אברהם משה משה.

Et selon l’avis d’Onqelos, qui traduisit « ve-a‘ver Adonaï shekhinteh » (et l’Éternel fit passer Sa Shekhina), l’être qui passa fut sans doute une gloire créée, qui est la Shekhina, qui est une gloire créée ; et le verset « et il arrivera, quand passera Ma gloire » (Exode 33,22) renforce son avis ; et « sur sa face » se rapporte à Moshé, et c’est comme « devant lui », comme (Genèse 32,22) « et l’offrande passa devant lui ». Ou bien « et l’Éternel passa devant lui » sera comme s’il avait dit « et la voix de l’Éternel passa devant lui », car nous trouvons la langue de passage à propos de la voix (Exode 36,6) « et ils firent passer une voix dans le camp », et le mot « va-yiqra » (et il appela) se rapporte à la voix ; et le doublement « Adonaï, Adonaï » est comme (Genèse 22,11) « Avraham, Avraham » et « Moshé, Moshé ».

זה דעת הרמב"ם במורה ספרו הנכבד, וזה לשונו, עליך לבחור איזו מן האמונות שתרצה אם שהיה המעמד הגדול הזה כלו מראה הנבואה בלא ספק וההשתכלות כלו השגות אשר בקש או אשר נמנע ממנו ואשר השיגה הכל שכלי אין חוש בו כמו שפירש שם או יהיה שם עם השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראיתו יגיע שלמות ההשגה השכלית כמו שכתב אונקלוס זה אם לא היתה השגת המראה ההיא גם כן במראה הנבואה כמו שבא לאברהם (בראשית ט״ו:י״ז) והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, או שהיה עם השגת חוש האזן גם כן, ויהיה הקול ההוא אשר עבר על פניו אשר הוא הבורא גם כן בלא ספק.

Telle est l’opinion du Rambam dans le « Guide », son livre vénérable, et voici ses mots : « Il t’incombe de choisir laquelle des croyances tu veux : soit que toute cette grande station fut sans doute une vision de prophétie, et toute la contemplation des perceptions, ce qu’il demanda ou ce qui lui fut refusé et ce qu’il atteignit, tout cela par l’intelligence, sans intervention des sens, comme il l’explique là ; soit qu’il y eût aussi une perception par le sens de la vue, portant toutefois sur une chose créée dont la vision conduirait à la perfection de la perception intellectuelle, comme l’écrivit Onqelos — cela si cette perception visuelle n’était pas elle aussi dans une vision de prophétie, comme il advint à Avraham (Genèse 15,17) « et voici un four fumant et une torche de feu qui passa entre les morceaux » — ou qu’il y eût aussi la perception du sens de l’ouïe, et que cette voix qui passa devant lui, qui est, selon la leçon fournie, elle aussi le Créateur, sans aucun doute. »

בחר איזו מן הדעות שתרצה כי הכוונה כלה שלא תאמין אמר ויעבור כמו (שמות י״ז:ה׳) עבור לפני העם כי ה' יתעלה אינו גוף ולא תכשר עליו התנועה ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון, ע"כ לשונו ז"ל בחלק ראשון מספרו בפרק כ"א.

« Choisis laquelle des opinions tu veux, car l’intention tout entière est que tu ne croies pas : il dit « et il passa », comme (Exode 17,5) « passe devant le peuple » ; car l’Éternel, élevé soit-Il, n’est pas un corps, le mouvement ne Lui convient pas, et il n’est pas possible de dire qu’Il passa, au sens premier du terme » ; jusqu’ici ses mots, de mémoire bénie, dans la première partie de son livre, au chapitre vingt et un.

וענין המדות האלה שהן מיוחסות לאל יתעלה לא שהוא יתעלה יתפעל בהם כרחמי האדם על חברו או רחמי האב על הבן, כי אי אפשר שיבאו אלא אחר ההתפעלות והמיית רחמים והתועלת הזאת במדת הרחמנות תבא מאתו יתברך מבלי התפעלות ושנוי, ולזה נקרא רחום וחנון כי כשהאדם נותן למי שאין לו חוק עליו יקרא על כן חנון כמו (איוב י״ט:כ״א) חנוני חנוני אתם רעי, כן הבורא יתעלה בהיותו ממציא למי שאין לו חוק עליו יקרא חנון והוא הדין לשאר המדות שהם כלם מדות רחמים. הדעת הזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל ואורך לשונו.

Et l’affaire de ces attributs qui sont attribués à Dieu, élevé soit-Il, n’est pas qu’Il, élevé soit-Il, soit affecté par eux comme la pitié de l’homme pour son prochain ou la pitié du père pour le fils, car il n’est pas possible qu’elles viennent sinon après l’affection et l’émotion de pitié ; et cette utilité dans l’attribut de la miséricorde vient de Lui, béni soit-Il, sans affection ni changement ; et c’est pourquoi Il est appelé « miséricordieux et compatissant » (rahoum ve-hanoun) : car lorsque l’homme donne à celui qui n’a pas de droit sur lui, on l’appelle pour cela « hanoun », comme (Job 19,21) « ayez pitié de moi (honnouni), ayez pitié de moi, vous mes amis » ; de même le Créateur, élevé soit-Il, en pourvoyant aux besoins de celui qui n’a pas de droit sur Lui, est appelé « hanoun », et il en est de même des autres attributs, qui sont tous des attributs de compassion. Cette opinion est l’opinion du Rambam, de mémoire bénie, et tel est le développement de son propos.

והגאון רבינו סעדיה פירש כי לא תוכל לראות פני ראשית האור, וראית את אחורי אחרית האור אבל ראשיתו לא תוכל לראות, ואפשר כי על זה אמר (יחזקאל א׳:כ״ז) וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה זהו הראשית, וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש זהו האחרית ועל זה אמר הכתוב לפי דרך זה (חבקוק ג׳:ה׳) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, באורו כי לפניו והוא הראשית ילך דבר כלומר כי לא יראני האדם וחי, אבל רגליו והוא האחרית הוא יוצא כמו רשף כמו שאמר יחזקאל ראיתי כמראה אש כי הוא אפשר וכן נאמר למשה וראית את אחורי. וזהו שכתוב (תהילים נ׳:ג׳) אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, כלומר לפניו אש תאכל אבל סביביו אפשרי שיקרה לו לאדם סער.

Et le Gaon Rabbénou Saadia expliqua : « tu ne pourras pas voir Ma face » : le commencement de la lumière ; « et tu verras Mon arrière » : la fin de la lumière ; mais son commencement, tu ne pourras pas le voir. Et il se peut que ce soit à ce propos qu’il dit (Ézéchiel 1,27) « et je vis comme l’éclat de l’électrum, comme l’aspect d’un feu, avec un entourage tout autour, de l’aspect de ses reins vers le haut », c’est le commencement ; « et de l’aspect de ses reins vers le bas, je vis comme l’aspect d’un feu » : c’est la fin ; et à ce propos l’Écriture dit, selon cette voie (Habaqouq 3,5) « devant lui marche la peste, et la flamme sort à ses pieds » ; son explication : « devant lui », qui est le commencement, « marche la peste » (dever), c’est-à-dire « l’homme ne Me verra pas et vivra » ; mais ses pieds, qui sont la fin, « elle sort comme une flamme », comme dit Yehezqel « je vis comme l’aspect d’un feu », car cela est possible, et ainsi fut-il dit à Moshé « et tu verras Mon arrière ». Et c’est ce qui est écrit (Psaumes 50,3) « devant lui un feu dévore, et autour de lui une grande tempête » ; c’est-à-dire : devant lui un feu dévore, mais autour de lui il est possible qu’une tempête arrive à l’homme.

וע"ד הקבלה הודיעני נא את דרכך נתיבות טובה שאתה מנהיג עולמך בו ואשר בו אתה נודע והם הם דרכי הצדיק יסוד עולם שכתוב בו (תהילים קמ״ה:י״ז) צדיק ה' בכל דרכיו, והדרכים האלה שבקש משה הם הם שהזכיר שלמה המלך ע"ה שהיו נפלאים ממנו, הוא שאמר (משלי ל׳:י״ח-י״ט) שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה, וכוון שלמה כי פעולת צדיק יסוד עולם בעולם הגופני הזה נפלאת ממנו, ועל כן הזכיר האויר והמים והאדם כי זה כלל כל העולם השפל שהעופות מצויים לפרוח באויר ובעלי חיים לדרוך בעפר ויורדי הים לרכוב באניות ומין האדם שהוא זכר ונקבה זהו דרך גבר בעלמה ויגיד כי כל זה דרך העולם ומנהגו,

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « fais-moi donc connaître Tes voies » : les sentiers de bonté par lesquels Tu conduis Ton monde et par lesquels Tu es connu ; et ce sont les voies du Juste, fondement du monde, dont il est écrit (Psaumes 145,17) « l’Éternel est juste dans toutes Ses voies » ; et ces voies que Moshé demanda sont celles que Shelomo le roi, paix sur lui, mentionna comme lui étant merveilleuses, c’est ce qu’il dit (Proverbes 30,18-19) « trois choses sont trop merveilleuses pour moi, et quatre que je ne connais pas : la voie de l’aigle dans les cieux, la voie du serpent sur le rocher, la voie du navire au cœur de la mer, et la voie de l’homme chez la jeune femme » ; et Shelomo visa que l’action du Juste, fondement du monde, dans ce monde corporel, lui était merveilleuse ; et c’est pourquoi il mentionna l’air, l’eau et l’homme, car cela est l’ensemble de tout le monde inférieur : les oiseaux sont aptes à voler dans l’air, les animaux à marcher sur la poussière, ceux qui descendent à la mer à naviguer sur les navires, et l’espèce humaine, qui est mâle et femelle : c’est « la voie de l’homme chez la jeune femme » ; et il dit que tout cela est la voie du monde et sa coutume ;

אבל מה שנפלא ממנו ההנהגה באיזה ענין הוא ומהות פעולת הצדיק מה היא, וזה הענין הנפלא משלמה, הוא שבקש משה עתה ואמר ואדעך, ואדע ליחד אותך, למען אמצא חן בעיניך, ולמדך כאן שהיודע ליחד את ה' יתברך הוא המוצא חן בעיניו, וראה כי עמך הגוי הזה שאני מנהיג אותם ועל כן אצטרך שתודיעני זה, השיב לו הש"י פני ילכו הוא השליח מטטרון שבו אני נודע בעולם על המעשים הנוראים והנפלאות הגדולות באותות ומופתים שיעשו על ידו שמתוכם ידעו אותי הבריות ויראוני, כענין שכתוב (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה'.

mais ce qui lui était merveilleux, c’est la conduite : dans quelle affaire elle est, et ce qu’est l’action du Juste ; et cette affaire, merveilleuse pour Shelomo, est ce que Moshé demanda maintenant en disant « et que je Te connaisse » : que je sache T’unifier ; « afin que je trouve grâce à tes yeux » : et il t’enseigna ici que celui qui sait unifier l’Éternel, béni soit-Il, est celui qui trouve grâce à Ses yeux ; « et vois que cette nation est ton peuple », que je conduis ; et c’est pourquoi j’aurai besoin que Tu me le fasses connaître. Le Nom, béni soit-Il, lui répondit : « Ma face ira » : c’est l’envoyé Metatron, par lequel Je suis connu dans le monde pour les actes redoutables et les grandes merveilles, avec les signes et les prodiges qui seront faits par sa main, au milieu desquels les créatures Me connaîtront et Me craindront, comme il est écrit (Exode 14,31) « et Israël vit la grande main que l’Éternel avait faite en Égypte, et le peuple craignit l’Éternel et crut en l’Éternel ».

והנחותי לך מלשון נחת רוח כלומר אניח אותו לך שלא יתנהג עמך במדת הדין קשה אלא במדת הדין רפה כלולה מן הרחמים, והשליח הזה הוא הכבוד הנקרא שכינה ולכך תרגם אונקלוס שכינתי תהך, ומשה לא נתרצה בו מפני שהוא מדת הדין, ולכך השיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אם אין פניך בעצמך ובכבודך זהו מדת התפארת והכבוד אל תעלנו מזה כי בשתי מדות האלה הוצאת אותם ממצרים שנאמר בכח גדול וביד חזקה לא ביד חזקה בלבד, וכן דרשו רז"ל בגאולת מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח שהוא מטטרון אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו כלומר התפארת והכבוד, והקב"ה הודה לו בכך גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ומלת גם תורה שהוא כאילו אמר את הדבר אשר דברתי לך פני ילכו גם את הדבר אשר דברת אותו אעשה.

« Et Je te ferai reposer » (va-hanihoti lakh) : de la langue de « repos » (nahat rouah) : c’est-à-dire : Je le ferai reposer pour toi, afin qu’il ne se conduise pas avec toi par l’attribut du jugement dur, mais par l’attribut du jugement adouci, mêlé de compassion ; et cet envoyé est la gloire (kavod) appelée Shekhina ; et c’est pourquoi Onqelos traduisit « shekhinti tehakh » (Ma Shekhina ira). Et Moshé n’y consentit pas, parce qu’elle est l’attribut du jugement ; et c’est pourquoi il répondit : « si Ta face ne va pas, ne nous fais pas monter d’ici » : si Ta face n’est pas Toi-même et Ta gloire, qui est l’attribut de la Tiferet et de la gloire (kavod), ne nous fais pas monter d’ici ; car par ces deux attributs Tu les as fait sortir d’Égypte, comme il est dit « avec une grande force et une main forte » (Exode 32,11) : non par la main forte seule ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent à propos de la délivrance d’Égypte : ni par un ange, ni par un séraphin, ni par un envoyé, qui est Metatron, mais le Saint, béni soit-Il, Lui-même et dans Sa gloire, c’est-à-dire la Tiferet et le Kavod. Et le Saint, béni soit-Il, lui accorda cela : « cette chose aussi que tu as dite, Je la ferai » (Exode 33,17) ; et le mot « aussi » (gam) enseigne que c’est comme s’Il avait dit : la chose que Je t’ai dite, « Ma face ira », « aussi cette chose dont tu as parlé, Je la ferai ».

כיון שהודה לו בזה ומצא עת רצון בקש למעלה מזה ואמר הראני נא את כבודך והוא הכתר ולא נענה בזה והשיב לו לא תוכל לראות את פני, ותרגם אונקלוס אפי שכינתי כי מפני שהשכינה ברושים ביתה בסוף האצילות לכך קרא תחלת האצילות פנים, כי תחילת כל דבר ועליונו יקרא פניו, ועל כן השיב לו לא תוכל לראות את פני כלומר הפנים העליונים פני האצילות, אבל הנה מקום אתי, וראית את אחורי הוא אחרית האצילות והוא מה שהודה לו כבר אני אעביר כל טובי, ולשון אחורי מלשון אחור שהוא מערב, כלשון (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני וידוע כי השכינה במערב ופני לא יראו ראשית האצילות,

Dès qu’Il lui eut accordé cela et qu’il eut trouvé un temps de faveur, il demanda plus haut que cela et dit « fais-moi donc voir Ta gloire », qui est la Couronne (Keter), et il ne fut pas exaucé en cela, et Il lui répondit : « tu ne pourras pas voir Ma face » ; et Onqelos traduisit « appai shekhinti » (la face de Ma Shekhina), car du fait que la Shekhina est « beroshim bétah » (une maison de cyprès) à la fin de l’émanation (atsilout), c’est pourquoi il appela le commencement de l’émanation « faces », car le commencement de toute chose et son plus haut est appelé sa face ; et c’est pourquoi Il lui répondit : « tu ne pourras pas voir Ma face », c’est-à-dire les faces supérieures, les faces de l’émanation ; « mais voici un lieu auprès de Moi, et tu verras Mon arrière » : c’est la fin de l’émanation, et c’est ce qu’Il lui avait déjà accordé : « Je ferai passer toute Ma bonté » ; et la langue « ahorai » (Mon arrière) est de la langue de « ahor » (arrière), qui est l’ouest, comme (Psaumes 139,5) « derrière et devant Tu m’as enserré » ; et il est connu que la Shekhina est à l’ouest ; « et Ma face ne sera pas vue » : le commencement de l’émanation.

ומפני שהשיג משה כבר הכבוד והתפארת יאמר הכתוב, והוא הנכון יותר בקשור הענין, הנה מקום אתי, הריני נותן לך מקום השגה עליונה שתשיג הספירה הנקראת חכמה זהו וראית את אחורי ותהיה האל"ף נוספת, ומלשון חיור שכן החכמה נקראת לבנון, והתוספת לא לחנם אבל להורות שהיא ראשונה לענין השגתנו, ועל זה רמזו חכמי האמת באמרם הראה לו קשר של תפילין כלומר תפלין של ראש שהוא כמין דל"ת, וידוע כי ד' יסודה חכמה כי כן נאמר בספר יצירה בענין בג"ד כפר"ת, ועליה רמז שלמה (שיר השירים ז׳:ו׳) ודלת ראשך כארגמן אבל הכתר לא יושג זהו ופני לא יראו,

Et du fait que Moshé avait déjà atteint la Gloire et la Tiferet, l’Écriture dira — et c’est le plus juste pour la liaison du propos — « voici un lieu auprès de Moi » : voici que Je te donne un lieu de perception supérieure, afin que tu atteignes la sefira appelée Hokhma : c’est « et tu verras Mon arrière (ahorai) », le aleph étant ajouté, et de la langue de « hiwwer » (blancheur), car la Hokhma est appelée Levanon ; et cet ajout n’est pas en vain, mais pour indiquer qu’elle est la première pour ce qui est de notre perception ; et à cela firent allusion les sages de la vérité en disant : « Il lui montra le nœud des tefillin », c’est-à-dire les tefillin de la tête, qui est en forme de dalet ; et il est connu que le fondement du dalet est Hokhma, car ainsi est-il dit dans le Sefer Yetsira à propos de « Begad Kefarat » ; et à elle Shelomo fit allusion (Cantique des Cantiques 7,6) « et les boucles de ta tête sont comme la pourpre » (dalat roshekh) ; mais la Couronne (Keter) ne sera pas atteinte : c’est « et Ma face ne sera pas vue ».

ואז וירד ה' בענן ולשון ירידה בכאן השגה כלשון יורדי המרכבה, ובאור הכתוב כי משה השיג השם המיוחד מתוך הכבוד הבא בענן. ויתיצב עמו שם מי נתיצב עמו שם הכבוד שנקרא שם כלשון (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד כי משם ולמטה עולם הנפרדים, ונקרא גם כן שם (שמואל ב ו׳:ב׳) להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם, וכן הזכיר משה למעלה ואתה אמרת ידעתיך בשם ואמר ויקרא בשם ה' באורו ויקרא הכבוד בשם ה', ומלת בשם היא סמוכה לשם המיוחד וכן תרגם אונקלוס בשמא דה'. ויעבור ה' הוא הכבוד וכדי לקיים לו אני אעביר כל טובי.

Et alors « l’Éternel descendit dans la nuée » (Exode 34,5) ; et la langue de descente est ici perception, de la langue de « ceux qui descendent au Char » (yordei ha-merkava) ; et l’explication de l’Écriture est que Moshé atteignit le Nom unique à travers la Gloire qui vient dans la nuée. « Et il se tint avec lui là (sham) » : qui se tint avec lui ? la Gloire, qui est appelée « Sham » (Là), de la langue de (Genèse 2,10) « et de là (misham) il se partage », car de là et en bas est le monde des séparés ; et elle est aussi appelée « Sham », comme (2 Samuel 6,2) « pour faire monter de là l’arche de Dieu, qui est appelée Nom (Shem) » ; et de même Moshé mentionna plus haut (Exode 33,12) « et toi, tu as dit : je te connais par nom » ; et il dit « et il appela du nom de l’Éternel » : son explication est : « et la Gloire appela du nom de l’Éternel », et le mot « be-shem » est joint au Nom unique ; et ainsi Onqelos traduisit « be-shema de-Adonaï ». « Et l’Éternel passa » : c’est la Gloire, pour accomplir pour lui « Je ferai passer toute Ma bonté ».

ומה שאמר על פניו הכוונה על פניו של משה, ולפי שהכבוד הזה שעבר היא השכינה לכך תרגם אונקלוס ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי, ומלת ויקרא חוזרת לכבוד כי הוא הקורא י"ג מדות שהן במדת התפארת הוא ה' המיוחד מדת הרחמים שכן תמצא כל י"ג מדות רחמניות, ולכך קורין אותם החכמים מכילן דרחמי יחס את כלן למדת התפארת היא הרחמים.

Et ce qu’il dit « sur sa face », l’intention est sur la face de Moshé ; et du fait que cette Gloire qui passa est la Shekhina, c’est pourquoi Onqelos traduisit « ve-a‘ver Adonaï shekhinteh ‘al appohi » ; et le mot « va-yiqra » (et il appela) se rapporte à la Gloire, car c’est elle qui appelle les treize attributs, qui sont dans l’attribut de la Tiferet, qui est l’Éternel unique, l’attribut de la compassion, car tu trouves que les treize attributs sont tous de compassion ; et c’est pourquoi les Sages les appellent « mekhilin de-rahamé » (mesures de compassion) ; il les rapporta tous à l’attribut de la Tiferet, qui est la compassion.

והנה משה רבינו אחר שלמד סדרי תפלה ותחנונים השתחוה אל העובר על פניו ובקש מלפניו שילך תמיד בקרבם, הוא שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך במדת הדין ילך נא אדני הוא השכינה וכן תרגם אונקלוס תהך כען שכינתא דה' ביננא, והתפלה הזאת למשה הוא שבקש שיהיה הענין כן תמיד מכאן ואילך שתלך השכינה בקרבם בכל מקום שיהיו, לפי שהם עם קשה עורף ויצטרכו לכך כי טוב להם בשכינה שהיא מדת הדין רפה יותר ממלאך שהזכיר לו למעלה ושלחתי לפניך מלאך שהכוונה בו על מלאך מן הנפרדים, והנה הקב"ה הודה לו בזה והבטיחו בשתי המדות שישכין שכינה בקרב העם ושיהיה תפארתו עם משה, שישכין שכינה בקרב העם הוא שאמר לו הנה אנכי כורת ברית הוא מלאך הברית והוא השכינה, ואמר נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו, ושיהיה תפארתו עם משה הוא שאמר את מעשה ה' כי נורא הוא, והיה ראוי שיאמר את מעשי ה' כי נוראים הם, אבל הכוונה אל התפארת שהוא הרחמים ולכך אמר את מעשה ה'.

Et voici que Moshé notre maître, après avoir appris l’ordre de la prière et des supplications, se prosterna devant Celui qui passait devant lui et demanda de devant Lui qu’Il marche toujours au milieu d’eux ; c’est ce qui est dit « si j’ai trouvé grâce à tes yeux » (par l’attribut du jugement), « que mon Seigneur marche donc » : c’est la Shekhina, et ainsi Onqelos traduisit « tehakh ken shekhinta de-Adonaï beinan » (que la Shekhina de l’Éternel aille donc parmi nous) ; et cette prière de Moshé est qu’il demanda qu’il en soit ainsi toujours, désormais, que la Shekhina marche au milieu d’eux en tout lieu où ils seront, parce qu’ils sont un peuple à la nuque raide et en auront besoin ; car il leur est meilleur d’avoir la Shekhina, qui est l’attribut du jugement adouci, que l’ange dont Il lui avait parlé plus haut : « et J’enverrai devant toi un ange » (Exode 33,2), où l’intention est un ange des séparés ; et voici que le Saint, béni soit-Il, lui accorda cela et lui promit, par les deux attributs, qu’Il ferait résider la Shekhina au milieu du peuple et que Sa Tiferet serait avec Moshé : qu’Il ferait résider la Shekhina au milieu du peuple, c’est ce qu’Il lui dit (Exode 34,10) « voici que Je conclus une alliance », c’est l’ange de l’alliance, qui est la Shekhina, et Il dit « devant tout ton peuple Je ferai des merveilles qui n’ont pas été créées sur toute la terre et chez toutes les nations ; et tout le peuple au milieu duquel tu es verra » ; et que Sa Tiferet serait avec Moshé, c’est ce qu’Il dit « l’œuvre (et ma‘aseh) de l’Éternel, car elle est redoutable » ; et il aurait dû dire « les œuvres de l’Éternel, car elles sont redoutables » ; mais l’intention vise la Tiferet, qui est la compassion ; et c’est pourquoi il dit « l’œuvre de l’Éternel ».

ואמר אשר אני עושה עמך, היא הבטחה שיהיה עמו במדת רחמים, ומעתה משה ובני ישראל מובטחים בפרשה זו במדת התפארת והכבוד כי כן שאל ממנו יתעלה ונפלינו אני ועמך אני במדת התפארת ועמך בשכינה, והנה כל הפרשה כלה מבוארת. וכבר הזכרתי בסדר וישמע יתרו בפסוק וידבר אלהים כי משה ע"ה השיג שבע ספירות והם שבע קולות שנרמזו שם בפרשה ושם בארתי הכל, וכאשר בקש הראני נא את כבודך, למעלה מן השבעה בקש שהוא פני האצילות ולא נתן לו וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני, וכן דעת הרמב"ן ז"ל בקבלתו.

Et il dit « que Je fais avec toi » : c’est la promesse qu’Il serait avec lui par l’attribut de compassion ; et désormais Moshé et les enfants d’Israël sont assurés dans cette section de l’attribut de la Tiferet et de la Gloire (Kavod), car c’est ce qu’il demanda de Lui, élevé soit-Il : « et nous serons distingués, moi et ton peuple » (Exode 33,16) : moi dans l’attribut de la Tiferet, et ton peuple dans la Shekhina ; et voici que toute la section est entièrement expliquée. Et j’ai déjà mentionné dans le seder « Et Yitro entendit », au verset « Et Dieu parla » (Exode 20,1), que Moshé, paix sur lui, atteignit sept sefirot, qui sont sept voix auxquelles il y est fait allusion dans la section, et là j’ai tout expliqué ; et lorsqu’il demanda « fais-moi donc voir Ta gloire », il demanda plus haut que les sept, qui sont les faces de l’émanation, et cela ne lui fut pas donné, et c’est ce qui est écrit « tu ne pourras pas voir Ma face » ; et tel est l’avis du Ramban, de mémoire bénie, dans sa Kabbale.

אבל דעת החכם ר' אברהם ז"ל פני ילכו המלאך הזה הוא מטטרון פנים של זעם. אם אין פניך פנים של רחמים הוא התפארת שימחול ויסלח לפשעים והודה לו בזה גם את הדבר אשר דברת אעשה, כיון שהודה לו חזר ובקש למעלה מזה הראני נא את כבודך והם הכתרים החסד והתפארת, וכל זה כדי שלא יחזור ריקם בתפלתו שאילו לא יענה על יד האחד שיענה על יד מי שלמעלה ממנו, ואז הושב לא תוכל לראות את פני, ובאור זה תחלת המדות. ולפי דעתו זאת לא השיג משה רבינו ע"ה מן התפארת ולמעלה ולא השיג כי אם חמש ספירות לבד, וזה דעת החכם ז"ל, אבל העקר הוא מה שקבלנו הוא דעת הרב ז"ל וכבר הזכרתיו כמבואר בפסוק וידבר.

Mais l’avis du sage Rabbi Abraham (Ibn Ezra), de mémoire bénie : « Ma face ira » : cet ange est Metatron, face de courroux ; « si Ta face n’est pas » une face de compassion, qui est la Tiferet, qui remet et pardonne les transgressions ; et Il lui accorda cela : « aussi cette chose que tu as dite, Je la ferai » ; dès qu’Il lui eut accordé cela, il revint demander plus haut que cela : « fais-moi donc voir Ta gloire » ; et ce sont les couronnes, Hessed et Tiferet ; et tout cela afin qu’il ne revienne pas vide de sa prière, car s’il n’était pas exaucé par l’un, il le serait par celui qui est au-dessus de lui ; et alors fut répondu « tu ne pourras pas voir Ma face » ; et l’explication de cela est : le début des attributs. Et selon son avis, Moshé notre maître, paix sur lui, n’atteignit rien de la Tiferet vers le haut et n’atteignit que cinq sefirot seulement ; et tel est l’avis du sage, de mémoire bénie ; mais l’essentiel est ce que nous avons reçu : c’est l’avis du Rav, de mémoire bénie, et je l’ai déjà mentionné comme expliqué au verset « Et Il parla ».

הראני נא את כבודך. יש כבוד למעלה מכבוד ומה שהשיג משה במתן תורה שבע ספירות לכך בקש עתה למעלה מהם, והכבוד הנזכר בכאן הוא הכבוד הגדול העליון הנקרא כתר אספקלריא המאירה יהו"ה, ועל כן תמצא המלה חסרה וא"ו כבדך, ובמלת את יתכן לומר כי היא לרבות החכמה כמו שכוונו רבותינו ז"ל במה שדרשו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, או יאמר כבודך על כבוד אחרון ואמר הראני כי בקש לראות בחוש העין.

« Fais-moi donc voir Ta gloire » (Exode 33,18). Il y a une gloire au-dessus d’une gloire, et ce que Moshé avait atteint lors du don de la Torah, sept sefirot ; c’est pourquoi il demanda maintenant au-dessus d’elles ; et la gloire mentionnée ici est la grande gloire supérieure, appelée Keter, miroir qui éclaire, Yod-Hé-Vav-Hé ; et c’est pourquoi tu trouves le mot « kevodekha » écrit défectif du vav. Et dans le mot « et » (et kevodekha), on peut dire qu’il vient inclure la Hokhma, comme l’avaient en vue nos Sages, de mémoire bénie, dans leur interprétation (Deutéronome 6,13) « l’Éternel ton Dieu tu craindras » (et Adonaï Elohékha tira) : pour inclure les disciples des sages ; ou bien il dira « Ta gloire » à propos de la gloire dernière, et il dit « fais-moi voir » parce qu’il demanda à voir par le sens de l’œil.

ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבוד בעודו בחומר איך חשב להשיגו, אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו בארבעים יום שהתענה חשב בעצמו שלא יפסיד חומרו השגתו אלא שיהיה כמי שאינו ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר, והשיב לו ה' יתברך כי לא יראני האדם וחי כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר ששיג זה בעודו בחומר אלא אחר ההפרד וכענין שכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני.

Et il y a lieu d’examiner : s’il était impossible que l’homme voie la Gloire tant qu’il est dans la matière, comment pensa-t-il l’atteindre ? mais Moshé, grand en prophétie, parce que sa matière s’était déjà affaiblie et amenuisée par les quarante jours où il jeûna, pensa en lui-même que sa matière ne ferait pas perdre sa perception, mais que sa matière serait comme inexistante, et qu’il atteindrait maintenant ce qu’il atteindrait après sa séparation de la matière ; et le Nom, béni soit-Il, lui répondit : « car l’homme ne Me verra pas et vivra », c’est-à-dire : un homme qui est composé de corps et d’âme ne peut atteindre cela tant qu’il est dans la matière, mais seulement après la séparation, comme il est écrit (Psaumes 73,24) « et après, tu me prendras dans la gloire ».

אני אעביר כל טובי על פניך. היה לו לומר לפניך כמו שאמר וקראתי בשם ה' לפניך. וע"ד הפשט נראה לי לומר שבא לרמוז מה שדרשו רז"ל שהוקשה לו למשה בי"ג מדות מה שהזכיר ארך אפים ולא הזכיר ארך אף, אמר לו הקב"ה לצדיקים ולרשעים אמר לו משה רבש"ע רשעים יאבדו, אמר לו חייך שתצטרך לדבר זה כשאירע חטא מרגלים התחיל (במדבר י״ד:י״ז-י״ח) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים, כלומר זכור אותו דבור שאמרת לי בין לצדיקים בין לרשעים ומזה הוצרך לומר על פניך לרמוז על דבור זה שהוא עתיד להשמיע לו שלא ברצונו.

« Je ferai passer toute Ma bonté devant ta face » (Exode 33,19). Il aurait dû dire « devant toi » (le-fanekha), comme il dit « et J’appellerai du nom de l’Éternel devant toi » (le-fanekha). Et selon le sens simple (peshat), il me semble qu’il vient faire allusion à ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : que Moshé fut embarrassé, dans les treize attributs, de ce qu’il mentionna « lent aux colères » (erekh appayim, au pluriel) et non « lent à la colère » (erekh af, au singulier) ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : pour les justes et pour les méchants ; Moshé lui dit : Maître du monde, que les méchants périssent ! Il lui dit : par ta vie, tu auras besoin de cette parole quand arrivera la faute des explorateurs ; il commença (Nombres 14,17-18) « et maintenant, que la force de l’Éternel soit grande, comme Tu l’as dit en disant : l’Éternel est long à la colère », c’est-à-dire : souviens-Toi de cette parole que Tu m’as dite, pour les justes comme pour les méchants ; et de là il fut besoin de dire « devant ta face » (‘al panekha), pour faire allusion à cette parole qu’Il devait lui faire entendre contre son gré.

או נוכל לומר עוד שהזכיר על פניך כלומר אני אעביר כל טובי על פניך וממנו תתעלה שיחול האור על פניך והוא מעלת קרון פנים שזכה אליה מנקרת הצור וכמו שדרשו רז"ל.

Ou bien nous pouvons dire encore qu’il mentionna « devant ta face », c’est-à-dire : « Je ferai passer toute Ma bonté devant ta face », et de lui tu seras élevé de sorte que la lumière reposera sur ta face ; et c’est l’élévation du rayonnement du visage (qeren panim) qu’il mérita dans la fente du rocher, comme l’interprétèrent nos Sages, de mémoire bénie.

וע"ד המדרש אני אעביר כל טובי על פניך, טובי וכל טובי מדת הטוב ומדת הפורענות.

Et selon le Midrash : « Je ferai passer toute Ma bonté devant ta face » : « Ma bonté » et « toute Ma bonté » : l’attribut du bien et l’attribut du châtiment.

וחנותי את אשר אחון, באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה כל אוצרות מתן שכרן של צדיקים כל אחד ואחד לפי מעשיו והוא שואל האוצר הזה של מי הוא והוא אומר לו של בעלי התורה, והאוצר זה של מי הוא של מכבדיהם. ואח"כ הראה לו אוצר גדול מזה אמר לו רבש"ע האוצר הגדול הזה של מי הוא א"ל מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו מאוצריו ומי שאין לו בחנם אני עושה ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון.

« Et Je ferai grâce à qui Je ferai grâce » (Exode 33,19). À cette heure, le Saint, béni soit-Il, montra à Moshé tous les trésors du don de la récompense des justes, chacun selon ses actes ; et il demandait : ce trésor-ci, à qui est-il ? et Il lui disait : aux maîtres de la Torah ; et ce trésor-ci, à qui est-il ? à ceux qui les honorent. Et ensuite Il lui montra un trésor plus grand que celui-là ; il Lui dit : Maître du monde, ce grand trésor-ci, à qui est-il ? Il lui dit : celui qui a de bonnes actions, Je lui donne des trésors qui lui reviennent ; et celui qui n’en a pas, J’agis gratuitement envers lui et lui donne de celui-ci, comme il est dit : « et Je ferai grâce à qui Je ferai grâce ».

וע"ד הקבלה אני אעביר כל טובי על פניך הטוב הזה הוא מה שכתוב וראית את אחורי ובאורו כל שהוא טובי וזהו (שמות י״ט:ה׳) כי לי כל הארץ (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ וזהו מבואר.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « Je ferai passer toute Ma bonté devant ta face » : ce bien est ce qui est écrit « et tu verras Mon arrière » ; son explication : « Kol » (« Tout »), qui est Ma bonté ; et c’est (Exode 19,5) « car à Moi est toute la terre », (1 Chroniques 29,11) « car tout ce qui est dans les cieux et sur la terre » ; et cela est manifeste.

כי לא יראני האדם וחי. על דרך הפשט שיחיה, וזהו שהזכיר בענין מנוח (שופטים י״ג:כ״ב) מות נמות כי אלהים ראינו, וכי בראית המלאך יאמר הכתוב כן אף כי בראית הש"י שלא יגיע לראיה כי תפרד נפשו ממנו אבל לאחר מיתתו רואה, וזהו שדרשו רז"ל בחייהם אינם רואים אך בשעת מיתתן רואים, וכן הוא אומר (תהילים כ״ב:ל׳) לפניו יכרעו כל יורדי עפר. וכן מצינו ברבי אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו ואמר כל אלין לאבהו.

« Car l’homme ne Me verra pas et vivra » (Exode 33,20). Selon le sens simple (peshat) : qu’il vive ; et c’est ce qu’il mentionna à propos de Manoah (Juges 13,22) « nous mourrons certainement, car nous avons vu Dieu » ; et si l’Écriture dit cela de la vue d’un ange, à plus forte raison de la vue du Nom, béni soit-Il : qu’il n’atteint pas la vue, car son âme se séparerait de lui ; mais après sa mort il voit ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : pendant leur vie ils ne voient pas, mais à l’heure de leur mort ils voient ; et ainsi il est dit (Psaumes 22,30) « devant lui s’inclineront tous ceux qui descendent dans la poussière ». Et ainsi nous trouvons chez Rabbi Abbahou qu’il vit le don de sa récompense, près de sa mort, et dit : « tout cela est pour Abbahou ».

וע"ד הקבלה כי לא יראני האדם לא אמר כי לא יראה אותי מפני שהמניעה הזאת אינה מאת השם שהרי כתוב בישעיה (ישעיה ו) ואראה את ה' וכן (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל כי לא אמר ויראו אלהי ישראל, אבל הוסיף את וכאשר בארתי שם, והוא שאמר יחזקאל (יחזקאל ב׳:ב׳) ואשמע את מדבר אלי וכן (תהילים קמ״ה:כ׳) ואת כל הרשעים ישמיד, כי מדת רחמים שומר כל אוהביו ומדת הדין תשמיד הרשעים. והזכיר האדם בה"א הידיעה כי לפי הפשט היה הכתוב ראוי לומר כי לא יראה אותי אדם וחי, אבל הכתוב מבאר כי המניעה אינה אלא בעצמותו ומהותו של שם המיוחד ואפילו מן האדם המחוקק בחיות המרכבה,זה באור כי לא יראני האדם וחי.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « car l’homme ne Me verra pas » : il n’a pas dit « car il ne verra pas oti » (Moi, comme complément séparé) ; parce que cet empêchement ne vient pas du Nom, car il est écrit en Isaïe (Isaïe 6,1) « et je vis l’Éternel », et de même (Exode 24,10) « et ils virent le Dieu d’Israël », car il n’a pas dit « et ils virent Dieu d’Israël » mais il ajouta la particule את (et), comme je l’ai expliqué là ; et c’est ce que dit Yehezqel (Ézéchiel 2,2) « et j’entendis celui qui me parlait » ; et de même (Psaumes 145,20) « et tous les méchants, Il les détruira », car l’attribut de la compassion garde tous ceux qui L’aiment et l’attribut du jugement détruit les méchants. Et il mentionna « l’homme » avec le hé de la détermination (ha-adam) car, selon le sens simple, l’Écriture aurait dû dire « car aucun homme ne Me verra et ne vivra » ; mais l’Écriture explique que l’empêchement ne porte que sur l’essence et la nature du Nom unique, et même pour l’homme qui est gravé dans les animaux du Char ; voilà l’explication de « car l’homme ne Me verra pas et vivra ».

וזהו שאמרו במדרש כי לא יראני האדם וחי ר"ע אומר אף חיות הנושאות אינן רואות את הכבוד, אמר ר"ש בן יוחאי אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינם רואים את הכבוד.

Et c’est ce qu’ils dirent dans le Midrash : « car l’homme ne Me verra pas et vivra » : Rabbi Akiva dit : même les animaux qui portent (le Trône) ne voient pas la Gloire ; Rabbi Shimon ben Yohai dit : même les anges de service, dont la vie est une vie éternelle, ne voient pas la Gloire.

פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי. פירוש וכתבתי באצבעי שהרי כתוב (שמות לב) באצבע אלהים, וזהו לשון כראשונים וכתבתי, יאמר הכתיבה תהיה כתיבת אצבע אלהים כלוחות ראשונים.

« Taille-toi deux tables de pierre comme les premières, et J’écrirai » (Exode 34,1). Explication : « et J’écrirai » de Mon doigt, car il est écrit (Exode 31,18) « par le doigt de Dieu » ; et c’est la langue de « comme les premières et J’écrirai » : il dit : l’écriture sera l’écriture du doigt de Dieu, comme les premières tables.

ובמדרש פסל לך שני לוחות אבנים, זהו שאמר הכתוב (קהלת ג) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת להשליך אבנים וישלך מידיו את הלוחות, ועת כנוס אבנים פסל לך שני לוחות אבנים.

Et dans le Midrash : « taille-toi deux tables de pierre » : c’est ce que dit l’Écriture (Ecclésiaste 3,5) « un temps pour jeter des pierres et un temps pour ramasser des pierres » ; « un temps pour jeter des pierres » : « et il jeta de ses mains les tables » ; « et un temps pour ramasser des pierres » : « taille-toi deux tables de pierre ».

זהו שאמר הכתוב (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת משה שאמר לו הקב"ה פסל לך והראה לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסל ממנו ואמר לו הקב"ה פסל לך הפסולת שלך, ומשם נתעשר ונעשה מלך, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה, שכן כתוב (יהושע א) כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.(משלי י כב) ולא יוסיף עצב עמה שלא נצטער לילך במקום אחר אלא מתוך אהלו זימן לו הקב"ה פרנסתו.

C’est ce que dit l’Écriture (Proverbes 10,22) « la bénédiction de l’Éternel, c’est elle qui enrichit » : c’est la bénédiction de Moshé, à qui le Saint, béni soit-Il, dit « taille-toi » ; et Il lui montra une carrière de saphir au milieu de sa tente, et il en tailla ; et le Saint, béni soit-Il, lui dit : « taille-toi » : les déchets (pesoulet) sont à toi ; et de là il s’enrichit et devint roi ; de là tu apprends que quiconque s’occupe de la Torah a sa subsistance de la Torah, car il est écrit (Josué 1,8) « car alors tu feras réussir tes voies et alors tu auras du succès » ; (Proverbes 10,22) « et il n’y ajoutera pas de peine » : il ne se peina pas d’aller à un autre endroit, mais du milieu de sa tente le Saint, béni soit-Il, lui fournit sa subsistance.

ד"א פסל לך משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות ומתוך שהיתה עמהן יצאה עליה שם רע שמע המלך בקש להרגה, שמע שושבינה וקרע כתובתה אמר אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר אלא מן השפחות היה, מיד נתרצה לו, אמר לו שושבינה אדוני המלך כתוב לך כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה, אמר לו אתה קרעת אותה הבא אתה את הנייר משלך ואני כותבה כתב ידי, לכך נאמר פסל לך.

Autre explication : « taille-toi » : parabole d’un roi qui alla au pays d’outre-mer et laissa sa femme avec les servantes ; et du fait qu’elle était avec elles, une mauvaise réputation sortit sur elle ; le roi l’apprit et voulut la tuer ; son garçon d’honneur (shoshbina) l’apprit et déchira son contrat de mariage (ketouba) ; il dit : si le roi dit : telle et telle chose a fait ma femme, je lui dirai : elle n’est pas encore ta femme ; le roi enquêta sur elle et ne trouva en elle aucune inconduite, mais cela venait des servantes ; aussitôt il fut apaisé ; son garçon d’honneur lui dit : mon seigneur le roi, écris-toi un autre contrat de mariage, car le premier fut déchiré ; il lui dit : c’est toi qui l’as déchiré, apporte toi-même le papier de ton propre bien, et moi je l’écrirai de ma main ; c’est pourquoi il est dit « taille-toi ».

והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני. היה ראוי לומר והיה נכון לבקר ועלית אל הר סיני, אבל הכתוב ירמוז למדת הבקר יאמר והיה נכון לבקר לקבל כחו של בקר שהוא מדת הרחמים ועלית בבקר, וזהו ענין שכתוב (תהילים ה׳:ד׳) ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה, התפלל דוד ע"ה למדת רחמים שהוא כח הבקר שישמע קולו בכל בקר שיערוך לו.

« Et sois prêt pour le matin, et monte le matin sur le mont Sinaï » (Exode 34,2). Il aurait dû dire « et sois prêt pour le matin, et monte sur le mont Sinaï » ; mais l’Écriture fait allusion à l’attribut du matin (middat ha-boqer) : il dit « et sois prêt pour le matin » afin de recevoir la force du matin, qui est l’attribut de la compassion, « et monte le matin » ; et c’est l’affaire qui est écrite (Psaumes 5,4) « Éternel, le matin Tu entends ma voix ; le matin je me dispose pour Toi et j’attends » : David, paix sur lui, pria l’attribut de la compassion, qui est la force du matin, d’entendre sa voix chaque matin où il se dispose pour Lui.

ואיש לא יעלה עמך. מכאן דרשו רז"ל שלוחות שניות נתנו בצינעא מה שאין כן בלוחות ראשונות שנתנו בפרהסיא להודיעך כמה גדול עין הרע ואף בדבר שהנס חל עליו ולכך נשתברו ראשונות ושניות לא נשתברו.

« Et que personne ne monte avec toi » (Exode 34,3). De là nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent que les secondes tables furent données en secret (be-tsin‘a), ce qui n’est pas le cas des premières tables, qui furent données en public, pour te faire connaître combien grand est le mauvais œil (‘ayin ha-ra), même dans une chose sur laquelle le miracle repose ; et c’est pourquoi les premières furent brisées et les secondes ne furent pas brisées.

ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. על דרך הפשט המדות האלו מדות המלך אצל העם כי כלם נכללות במדת חסד ואמת, כי יצטרך המלך להנהיג עבדיו ואנשי מלכותו במדת החסד שירחם עליהם ויתנהג עמהם לפנים משורת הדין ויצטרך ג"כ שיעשה משפט ושיתנהג לפעמים במדת הדין, והוא שאמר שלמה (משלי כ׳:כ״ח) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, כי יכון מלכותו במדות אלו ויצרוהו כאשר יקיים אותם, וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה אין תפלתו חוזרת ריקם אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה, והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו ולא מזבח להקריב עליו קרבנות ולא בית המקדש להתפלל בתוכו לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.

« Et l’Éternel passa devant lui, et Il appela : l’Éternel, l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant, lent à la colère, abondant en bonté et en vérité, gardant la bonté pour des milliers, portant la faute, la transgression et le péché, et pardonnant » (Exode 34,6-7). Selon le sens simple (peshat), ces attributs sont les attributs du roi envers le peuple, car ils sont tous compris dans l’attribut de bonté et de vérité (hessed ve-emet) : le roi a besoin de conduire ses serviteurs et les gens de son royaume par l’attribut de bonté, d’avoir compassion d’eux et de se conduire avec eux avec une bonté dépassant la stricte exigence du droit ; et il a besoin aussi de faire jugement et de se conduire parfois par l’attribut du jugement ; et c’est ce que dit Shelomo (Proverbes 20,28) « la bonté et la vérité gardent le roi, et il soutient son trône par la bonté » ; car sa royauté s’établit par ces attributs et ils le gardent quand il les accomplit. Et il faut que tu saches que quiconque comprend les treize attributs et connaît leur explication et leur fondement et prie par eux avec intention, sa prière ne revient pas vide, à moins qu’il n’y ait en sa main des fautes qui y fassent obstacle. Et voici qu’en ce temps où nous sommes plongés dans l’exil, et n’avons pas de grand prêtre pour expier nos fautes, ni autel pour y offrir des sacrifices, ni Temple pour y prier, il ne nous reste devant l’Éternel que notre prière et Ses treize attributs ; et de ces treize attributs nous avons appris l’ordre de la prière et la demande de compassion auprès du Maître de tout, élevé soit-Il.

ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה שכן כתוב (תהילים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני ואפי' על הבהמות שנאמר (שם לו) אדם ובהמה תושיע ה'. אל הוא מדת הסליחה בשאלה וכן הכתוב אומר (שם צט) אל נושא היית להם.

Et sache que le premier Nom désigne l’essence et non un attribut, et que le second Nom est un attribut, et c’est l’attribut de la compassion, sans repentir et sans demande, mais comme un père compatissant qui a pitié de son fils et sait de lui ce dont il a besoin et le lui donne sans qu’il le lui demande ; ainsi Il, élevé soit-Il, a pitié du méchant même sans repentir, car il est écrit (Psaumes 145,9) « et Ses compassions sont sur toutes Ses œuvres », et même sur les idolâtres (akoum) ; car nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : l’œuvre de Mes mains se noie dans la mer, et vous dites un chant devant Moi ! et même sur les bêtes, comme il est dit (Psaumes 36,7) « homme et bête, Tu sauves, Éternel ». « El » est l’attribut du pardon sur demande, et ainsi l’Écriture dit (Psaumes 99,8) « Dieu (El), Tu leur étais pardonnant ».

רחום וחנון הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב (שם עח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ומצינו לשון השחתה ביסורים שנאמר (ישעיהו נ״ב:י״ד) כן משחת מאיש מראהו ופסוק מפורש (איוב ל״ג:כ״ד) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.

« Miséricordieux et compatissant » sont deux attributs du pardon sur demande, avec repentir et souffrances, car nous trouvons que ces langues s’appliquent aux souffrances, c’est ce qui est écrit (Psaumes 78,38) « et Lui, miséricordieux, pardonne la faute et ne détruit pas », ce qui indique que la destruction avait déjà commencé. Et encore nous trouvons (Deutéronome 4,31) « car l’Éternel ton Dieu est un Dieu miséricordieux : Il ne t’abandonnera pas et ne te détruira pas » ; et nous trouvons la langue de destruction dans les souffrances, comme il est dit (Isaïe 52,14) « tant son aspect était défiguré (mishhat) plus que celui d’un homme » ; et un verset explicite (Job 33,24) « et Il lui fait grâce et dit : délivre-le de la descente dans la fosse (shahat) ; j’ai trouvé une rançon ».

ארך אפים מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקב"ה יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה הנה אתה רב חסד ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת אמת והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו הנה אתה נוצר חסד לאלפים ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר תמה זכות אבות עשה למען מדה זו שבך שאתה נושא עון והם הזדונות, ופשע והם המרדים, וחטאה והם השגגות, ונקה והם הנסתרות, והוא שכתוב (תהילים י״ט:י״ג) מנסתרות נקני.

« Lent à la colère » (erekh appayim) est un attribut qui comprend les justes et les méchants ; et ainsi Moshé dit devant le Saint, béni soit-Il : Tu dois agir pour l’amour de cet attribut qui est en Toi, que Tu es lent à la colère pour tous ; et si Tu dis qu’ils sont entièrement méchants et ne méritent pas la longanimité, mais sont voués à l’extermination, voici que Tu es « abondant en bonté », et Tu as fait bonté avec vingt-six générations qui ont existé de la création du monde jusqu’au don de la Torah, qui n’avaient ni Torah ni commandement, et Tu les as nourries et pourvues par l’attribut de la bonté ; et si Tu dis que ces vingt-six générations n’ont pas reçu la Torah et ne l’ont pas transgressée, et ne sont donc pas coupables à ce point comme ceux-ci qui l’ont reçue et transgressée, Tu dois agir pour l’amour de cet attribut qui est en Toi, qui est l’attribut de vérité (emet), qui est une bonté de vérité (hessed shel emet) qui n’attend pas de rétribution ; et si Tu ne leur pardonnes pas pour cet attribut, voici que Tu es « gardant la bonté pour des milliers », et Tu dois leur pardonner par le mérite des pères, car Tu gardes la bonté pour des milliers, et Tu dois garder pour Israël la bonté des pères et leur mérite ; et si Tu dis que le mérite des pères est épuisé, agis pour l’amour de cet attribut qui est en Toi : « portant la faute » (avon), qui sont les péchés volontaires (zedonot) ; « et la transgression » (pesha‘), qui sont les rébellions (merodim) ; « et le péché » (hatta’a), qui sont les fautes involontaires (shegagot) ; « et pardonnant » (naqqeh), qui sont les fautes cachées (nistarot) ; et c’est ce qui est écrit (Psaumes 19,13) « des fautes cachées, purifie-moi ».

והיה ראוי להקדים חטאה לעון ופשע, שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות ולפיכך הקדים זדונות לשגגות, ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון ועל כן נכתבה מלת וחטאה באחרונה.

Et il aurait dû faire précéder « hatta’a » à « avon » et « pesha‘ », car s’Il pardonne les péchés volontaires et les rébellions, il n’est pas besoin de dire les fautes involontaires ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent à ce sujet que Moshé pria pour que les péchés volontaires soient comptés comme involontaires, et c’est pourquoi il fit précéder les volontaires aux involontaires ; et encore, pour une autre raison : la faute du veau fut, à son début, involontaire et, à sa fin, volontaire, comme je l’ai écrit plus haut ; c’est pourquoi Moshé ne voulut pas faire précéder les involontaires, de peur que sa prière ne rappelât la faute ; et c’est pourquoi le mot « ve-hatta’a » fut écrit en dernier.

וע"ד המדרש ויעבור ה' על פניו, למד הקב"ה למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל אמר לפניו רבש"ע אילו לא היה להם זכות היית מאבדם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים לצדיקים ולרשעים, א"ל משה רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך. כשאירע ענין המרגלים אמר משה (במדבר י״ד:י״ז-י״ח) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים.

Et selon le Midrash : « et l’Éternel passa devant lui » : le Saint, béni soit-Il, enseigna à Moshé comment il plaiderait la défense d’Israël. Moshé dit devant Lui : Maître du monde, s’ils n’avaient pas de mérite, Tu les détruirais ; souviens-Toi d’Avraham, de Yitshaq et d’Israël, Tes serviteurs ; c’est dire : « l’Éternel, l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant, lent à la colère » : pour les justes et pour les méchants. Moshé Lui dit : que les méchants périssent ! Le Saint, béni soit-Il, lui dit : par ta vie, tu auras besoin de cela. Quand arriva l’affaire des explorateurs, Moshé dit (Nombres 14,17-18) « et maintenant, que la force de l’Éternel soit grande, comme Tu l’as dit en disant : l’Éternel est lent à la colère », aussi bien pour les justes que pour les méchants.

ויש לך להתעורר במה שתרגם אונקלוס ארך אפים מרחיק רגז כי ירמוז למלאכים הממונים להשחית שהם רחוקים ממחיצתו של הקב"ה.

Et tu dois t’éveiller à ce que traduisit Onqelos : « lent à la colère » : « merahheq regaz » (qui éloigne le courroux) ; car il fait allusion aux anges chargés de détruire, qui sont éloignés de l’enceinte du Saint, béni soit-Il.

וכן תמצא בירושלמי במסכת תענית אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונין קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסין אותי והם באים ומכלים אותן אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני מדינה עד שאני משלח אחריהם בני מדינה מפייסין אותי.

Et ainsi tu trouves dans le Yerushalmi, au traité Taanit : Rabbi Lévi dit : que veut dire « lent à la colère » : « qui éloigne le courroux » ? Parabole d’un roi qui avait deux légions dures : le roi dit : s’ils demeurent avec moi dans la province, maintenant que les gens de la province m’irritent, ils viendront et les anéantiront ; mais voici que je les envoie dans un chemin lointain, de sorte que si les gens de la province m’irritent, avant que je n’envoie après eux, les gens de la province m’apaisent.

כך אמר הקב"ה אף וחמה שני מלאכי חבלה אם דרים הם עמי עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם מכלים אותם אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני ישראל עד שאני משלח אחריהם הם עושים תשובה ואני אקבלם, מה טעם, שנאמר (ישעיהו י״ג:ה׳) באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו. אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנועל לפניהם מה טעם שנאמר (ירמיהו נ׳:כ״ה) פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריף רחמוהי קריבין. תאנא בשם רבי מאיר כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא לו ממדה למדה יוצא לו ממדת הדין ובא לו למדת רחמים, ע"כ בירושלמי.

Ainsi dit le Saint, béni soit-Il : « colère » (af) et « fureur » (hema), deux anges de destruction : s’ils demeurent avec Moi, maintenant qu’Israël M’irrite, ils les anéantiront ; mais voici que Je les envoie dans un chemin lointain, de sorte que si Israël M’irrite, avant que J’envoie après eux, ils font repentir et Je les accueillerai. Quelle en est la raison ? comme il est dit (Isaïe 13,5) « ils viennent d’un pays lointain, de l’extrémité des cieux, l’Éternel et les instruments de Son courroux ». Rabbi Yitshaq dit : et non seulement cela, mais Il ferme devant eux ; quelle en est la raison ? comme il est dit (Jérémie 50,25) « l’Éternel a ouvert Son arsenal et a fait sortir les instruments de Son courroux » : le temps qu’Il ouvre, le temps qu’Il frappe, Sa compassion est toute proche. Il a été enseigné au nom de Rabbi Meir : « car voici que l’Éternel sort de Son lieu » (Isaïe 26,21) : Il sort d’un attribut à un attribut ; Il sort de l’attribut du jugement et vient à l’attribut de la compassion ; jusqu’ici dans le Yerushalmi.

ודרשו רז"ל בספרי ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, ואם רבו עונות הופך מדותיו הוא שכתוב (ישעיהו א׳:ד׳) עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, מאי עזבו את ה' אמר הקב"ה אני קראתי ה' אל רחום וחנון ועתה בשביל עונותיכם נעשיתי אכזרי והפכתם מדותי הדא הוא דכתיב נזורו אחור נזורו המדות אחור.

Et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent dans le Sifrei : une alliance est conclue avec les treize attributs, qu’ils ne reviennent pas vides, comme il est dit « voici que Je conclus une alliance » (Exode 34,10) ; et si les fautes se multiplient, Il retourne Ses attributs, c’est ce qui est écrit (Isaïe 1,4) « ils ont abandonné l’Éternel, ils ont méprisé le Saint d’Israël, ils se sont retirés en arrière (nazorou ahor) » ; que veut dire « ils ont abandonné l’Éternel » ? le Saint, béni soit-Il, dit : J’ai appelé : « l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant », et maintenant, à cause de vos fautes, Je suis devenu cruel, et vous avez retourné Mes attributs ; c’est ce qui est écrit : « nazorou ahor » : les attributs se sont retirés en arrière.

ועל דרך השכל ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל, הרי שלש שמות והשאר מדות והן עשר והמדות נאמרות על השמות, שלש השמות כנגד שלש עולמות עולם המלאכים עולם הגלגלים והעולם השפל, וכנגד שני העולמות שהם קיימים נצחיים בלתי משתנים הזכיר שני שמות שאינם משתנים והם דומים זה לזה כי כן שני העולמות דומים זה לזה בענין הקיום והנצחות, וכמאמר דוד ע"ה (תהילים קמ״ח:ה׳-ו׳) כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, והזכירם למעלה שאמר (שם קמח) הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו, וכנגד עולם השפל הזה שהוא משתנה והוא בעל הויה והפסד הזכיר אל שהוא שם התואר והוא מתהפך ממדת הדין למדת רחמים, וכן הוא אומר (שם כב) אלי אלי למה עזבתני, והג' הוא מדת רחמים במקום הזה שאין אומרין למדת הדין למה עזבתני נשארו עשר מדות שהבורא יתעלה מנהיג בהם את עולמו.

Et selon la raison (derekh ha-sekhel) : « et l’Éternel passa devant lui et Il appela : l’Éternel, l’Éternel, Dieu (El) » : voici trois noms, et le reste sont des attributs, et ils sont dix ; et les attributs sont dits sur les noms ; les trois noms sont en regard de trois mondes : le monde des anges, le monde des sphères et le monde inférieur ; et en regard des deux mondes qui sont durables, éternels et non changeants, il mentionna deux noms qui ne changent pas et qui sont semblables l’un à l’autre, car de même les deux mondes sont semblables l’un à l’autre quant à la durée et à l’éternité, et comme dit David, paix sur lui (Psaumes 148,5-6) « car Il a ordonné et ils ont été créés, et Il les a établis à perpétuité, pour toujours » ; et il les mentionna plus haut en disant « louez-Le dans les hauteurs, louez-Le, tous Ses anges » ; et en regard de ce monde inférieur, qui change et qui est sujet à génération et corruption, il mentionna « El », qui est un nom de description (shem ha-to‘ar), qui se retourne de l’attribut du jugement à l’attribut de la compassion ; et ainsi il dit (Psaumes 22,2) « Mon Dieu, mon Dieu, pourquoi m’as-Tu abandonné ? » ; et le troisième est l’attribut de la compassion en ce lieu, car on ne dit pas à l’attribut du jugement « pourquoi m’as-Tu abandonné » ; il reste dix attributs par lesquels le Créateur, élevé soit-Il, conduit Son monde.

רחום וחנון שתי מדות נאמרו על ההשגחה כללית ופרטית, רחום היא מדה כללית כאמרו (שם קמו) ורחמיו על כל מעשיו, וחנון מדה פרטית ולא תמצא המדה הזאת כי אם בענין האדם הוא שכתוב (איוב ל״ג:כ״ד) ויחננו ויאמר פדעהו וגו' וכתיב (בראשית מ״ג:כ״ט) אלהים יחנך בני, ומפני שהאדם נכבד מכל ברואי עולם השפל לכך ייחד לו בענין ההשגחה מדה בפני עצמה.

« Miséricordieux et compatissant » : deux attributs dits sur la providence générale et particulière : « rahoum » est un attribut général, comme il dit (Psaumes 145,9) « et Ses compassions sont sur toutes Ses œuvres », et « hanoun » un attribut particulier, et tu ne trouves cet attribut que dans l’affaire de l’homme ; c’est ce qui est écrit (Job 33,24) « et Il lui fait grâce et dit : délivre-le, etc. », et il est écrit (Genèse 43,29) « que Dieu te fasse grâce, mon fils » ; et du fait que l’homme est plus honoré que toutes les créatures du monde inférieur, il lui destina, dans l’affaire de la providence, un attribut à part.

ארך אפים היא מדה שהכל צריכין לה בין צדיקים בין רשעים דכתיב (קהלת ז׳:כ׳) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ורשעים אין צריך לומר, ואין מדה זו נמצאת כי אם במין האדם לבדו כי היא על דרך ההשגחה עונש ושכר. נשארו שבע מדות ג' לטובים ארבע לרעים, רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים לטובים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לרעים.

« Lent à la colère » est un attribut dont tous ont besoin, aussi bien les justes que les méchants, comme il est écrit (Ecclésiaste 7,20) « car il n’y a pas d’homme juste sur la terre qui fasse le bien et ne pèche pas », et les méchants, il n’est pas besoin de le dire ; et cet attribut ne se trouve que dans l’espèce humaine seule, car il est selon la voie de la providence, peine et récompense. Il reste sept attributs : trois pour les bons, quatre pour les mauvais : « abondant en bonté et en vérité, gardant la bonté pour des milliers » pour les bons ; « portant la faute, la transgression et le péché, et pardonnant » pour les mauvais.

נושא עון הוא חטא המחשבה, עון הרהור הלב, פשע וחטאה הוא עון המעשה זה מזיד וזה שוגג, ונקה אמרו רז"ל ונקה לשבים כי לא יתכן שהבורא יתעלה ינקה לשאינם שבים כי אין ראוי לסלוח לרשע העומד במרדו שאם כן מצינו חוטא נשכר וגיהנם ועונשיו לא נבראו אלא בשבילו ונמצא העונש והשכר בטל.

« Portant la faute » (avon) est la faute de pensée, la faute de la méditation du cœur ; « la transgression et le péché » est la faute d’action, l’une volontaire, l’autre involontaire ; et « naqqeh » : nos Sages, de mémoire bénie, dirent : « il pardonne à ceux qui reviennent (shavim) » ; car il n’est pas concevable que le Créateur, élevé soit-Il, pardonne à ceux qui ne reviennent pas ; car il ne convient pas de pardonner au méchant qui reste dans sa rébellion, car alors nous trouverions que le pécheur y gagne, alors que la Géhenne et ses peines n’ont été créées que pour lui, et que la peine et la récompense seraient abolies.

וע"ד הקבלה ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר, שהרי לשון מדות כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות, ה' ה' החכמה והבינה, אל רחום הגדולה, וחנון ארך אפים הגבורה, ורב חסד ואמת התפארת, נוצר חסד נושא עון הנצח, ופשע וחטאה ההוד, ונקה היסוד, לכל ספירה שתי מדות חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « et l’Éternel passa devant lui et Il appela : l’Éternel, l’Éternel, Dieu miséricordieux et compatissant, lent à la colère, abondant en bonté et en vérité, gardant la bonté pour des milliers, portant la faute, la transgression et le péché, et pardonnant » : ces treize attributs sont tous tirés de la Couronne (Keter) ; car la langue de « middot » est des vases ou des récepteurs ; et voici l’ordre de l’appel des attributs dans les sefirot : « Adonaï, Adonaï » : la Hokhma et la Bina ; « Dieu miséricordieux » : la Gedula ; « et compatissant, lent à la colère » : la Gevoura ; « et abondant en bonté et en vérité » : la Tiferet ; « gardant la bonté, portant la faute » : le Netsah ; « la transgression et le péché » : le Hod ; « et pardonnant » : le Yesod ; à chaque sefira deux attributs, sauf le Yesod, qui n’a dans les attributs qu’un seul ; et le Nom honoré qui passa devant lui est celui qui appelle ces treize attributs, tirés de la Couronne.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם ואחרי כן עשר מדות. רחום וחנון ארך אפים הם באל עליון לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא רב חסד ואמת נוצר חסד בתפארתו ונושא עון ופשע וחטאה ונקה בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.

Mais l’avis du Ramban, de mémoire bénie, et son intention dans les treize attributs, est que le premier « Adonaï » est le Dieu suprême (El ‘Elyon), et le deuxième et le troisième sont la Tiferet et le Kavod, et ces trois sont l’essence même du Nom, et ensuite dix attributs. « Miséricordieux, compatissant, lent à la colère » sont dans El ‘Elyon, c’est pourquoi il ne mentionna pas « qui a pitié, qui fait grâce, qui est longanime », car c’est une essence agissante pour ces attributs ; et lui, « abondant en bonté et en vérité, gardant la bonté » est dans sa Tiferet, et « portant la faute, la transgression et le péché, et pardonnant » dans son Kavod. Et il est connu qu’entre le premier Nom et le deuxième, il y a une pause entre eux, et quiconque n’a pas fait de pause devra rendre des comptes.

ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים והוא שאמר האל הגדול הגבור והנורא כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה,

Et il y a encore, dans l’affaire des treize attributs, une autre voie chez certains maîtres de la Kabbale : tous les attributs vont par quatre et quatre. C’est qu’après ce premier Nom suprême, dans lequel les attributs s’unifient, et qui n’est pas un attribut, tu trouves douze attributs, qui sont fondés par quatre et quatre : il mentionna d’abord quatre attributs pour l’attribut de la compassion, puis quatre attributs pour les attributs de la bonté (hessed), puis quatre attributs pour l’attribut du jugement (din) ; et voici que cela est selon la voie des trois sefirot, qui sont les trois pères, dont les sages de la vérité dirent : ils sont le Char (merkava). Et de là tu comprendras que Moshé, lorsqu’il loua l’Éternel par trois louanges, ce qui est ce qu’il dit « le Dieu grand, puissant et redoutable », il comprit dans ces trois les treize attributs : car le « Dieu » qu’il mentionna est en regard du premier Nom, qui est une essence et non un attribut ;

וכשהזכיר הגדול כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר הגבור כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר הנורא כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה אני אעביר כל טובי והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של ויעבור ה' על פניו שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה אבל בשני השמות שהם ה' ה' אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות , והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.

et quand il mentionna « le grand », il y comprit quatre attributs de bonté ; et quand il mentionna « le puissant », il y comprit quatre attributs de l’attribut du jugement ; et quand il mentionna « le redoutable », il y comprit quatre attributs de l’attribut de la compassion ; et tu as appris que ces trois louanges de Moshé sont tous les treize attributs qui lui furent dits au Sinaï. Et du fait que Celui qui passa devant Moshé est le Bien qui lui fut promis plus haut : « Je ferai passer toute Ma bonté », et que c’est Lui qui appelle les treize attributs comme je l’ai déjà mentionné, c’est pourquoi tu trouves dans le rouleau de la Torah des couronnes (tagin) sur le Nom de « Et l’Éternel passa devant lui » : deux couronnes sur le premier hé et deux couronnes sur le dernier hé ; mais dans les deux Noms qui sont « Adonaï, Adonaï », il n’y a aucune couronne ; et il est connu que les couronnes, partout où elles sont, sont une allusion à la perception et à la contemplation ; et la perception est possible en la vérité de Celui qui passe et appelle, mais non de Celui auquel nous attribuons les attributs, car en Lui la force de perception fléchit ; et comprends cela.

וכתב רבינו האי גאון ז"ל כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואע"פ שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואע"פ שמצינו שלש עשרה מדות ולא מצינו שלש עשרה ספירות סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם אור קדמון אור מצוחצח אור צח ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים דבוק אמיץ בשורש כל כל השרשים ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.

Et Rabbénou Hai Gaon, de mémoire bénie, écrivit que ces treize attributs sont des branches de générations tirées des dix sefirot, et bien que ceux-ci soient appelés « attributs » (middot) et ceux-là « sefirot », tout jaillit d’une même source ; et bien que nous trouvions treize attributs et que nous ne trouvions pas treize sefirot, le secret de l’affaire est que les trois lumières supérieures, qui sont au-dessus des dix sefirot, n’ont pas de commencement, car elles sont nom et essence de la racine des racines ; et la tradition du Gaon sur leurs noms est : lumière primordiale (or qadmon), lumière éclatante (or metsouhtsah), lumière pure (or tsah) ; et ces trois noms sont tous une seule affaire et une seule essence, attachés d’un attachement puissant à la racine de toutes les racines, et de la racine de toutes les racines furent émanées les dix sefirot ; et c’est à cela que firent allusion les sages de la vérité par « la pointe du yod » ; et j’ai déjà mentionné cela dans le seder « Au commencement » ; et que le Saint, béni soit-Il, nous pardonne et nous fasse voir dans Sa Torah des merveilles.

פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים. הכתוב הזה מצאנוהו בתורה בארבעה מקומות שתים בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות, ושתים במדותיו של הקב"ה האחד בכי תשא, והשני בסדר שלח לך בענין מרגלים, אותם שבעשרת הדברות הם פקודת נקמה להכריתם ולמחות שמם מן העולם שכן כתוב בו לשונאי, אבל השתים שבמדותיו של הקב"ה הם פקודת עונש להוסיף ולהרבות להם יסורים שיהיו כפרת עונותם וכדי להיטיבם באחריתם.

« Châtiant la faute des pères sur les fils, et sur les fils des fils, sur la troisième et sur la quatrième (génération) » (Exode 34,7). Ce passage de l’Écriture, nous l’avons trouvée dans la Torah en quatre endroits : deux dans les dix paroles, les premières et les dernières, et deux dans les attributs du Saint, béni soit-Il : l’un dans « Ki tissa », et l’autre dans le seder « Envoie pour toi », à propos des explorateurs. Celles qui sont dans les dix paroles sont une visite de vengeance pour les exterminer et effacer leur nom du monde, car il y est écrit « pour ceux qui Me haïssent » ; mais les deux qui sont dans les attributs du Saint, béni soit-Il, sont une visite de peine pour ajouter et multiplier leurs souffrances, qui seront l’expiation de leurs fautes et afin de leur faire du bien à la fin.

ואמנם מה שהקב"ה פוקד עון האב על הבנים יש לתמוה כי נראה כי אין זה משפט צדק והלא הקב"ה צוה בתורה (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו.

Mais ce que le Saint, béni soit-Il, châtie la faute du père sur les fils, il y a lieu de s’en étonner, car il paraît que ce n’est pas un jugement juste ; or le Saint, béni soit-Il, n’a-t-il pas ordonné dans la Torah (Deutéronome 24,16) « on ne fera pas mourir les pères pour les fils, ni les fils pour les pères ; chacun pour son péché sera mis à mort » ?

אבל הענין הזה כבר בארוהו לנו רז"ל שהכתוב הזה של פוקד עון אבות מדבר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ויזכיר הכתוב שהפקידה הזאת נמשך ארבעה דורות, והטעם לפי שאפשר שיאריכו ימיו של אדם ויראה ארבעה דורות כענין שכתוב באיוב (איוב מב) ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות, וכן כתוב ביוסף (בראשית נ) וירא יוסף לאפרים בני שלשים מלת בני סמוכה והם רבעים והודיענו הכתוב עד היכן גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבא ולא תוסיף, ועל כן הרשע אשר ראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם אוחז הדרך ההוא ומתחזק ברשע כמותם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם.

Mais cette affaire, nos Sages, de mémoire bénie, nous l’ont déjà expliquée : ce passage de l’Écriture « châtiant la faute des pères » parle du cas où ils tiennent en main l’acte de leurs pères ; et l’Écriture mentionne que cette visite se prolonge quatre générations, et la raison est qu’il est possible que les jours d’un homme se prolongent et qu’il voie quatre générations, comme il est écrit dans Job (Job 42,16) « et il vit ses fils et les fils de ses fils, quatre générations » ; et de même il est écrit de Yossef (Genèse 50,23) « et Yossef vit pour Efraïm des fils de la troisième (génération) » : le mot « bené » est en état construit, et ce sont les quatrièmes (ribbe‘im) ; et l’Écriture nous a fait connaître jusqu’où va la limite de la proximité, car la compassion des pères va jusque-là et ne s’étend pas plus loin ; et c’est pourquoi le méchant qui a vu son père, son grand-père et son arrière-grand-père faisant le mal, et qui voici, lui aussi après eux, suit cette voie et se fortifie dans le mal comme eux, il convient d’amener sur lui des souffrances et de visiter sur lui la faute de tous.

וכאן הבן שואל כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר אם כן מדוע אמר הכתוב (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ודרשו רז"ל אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל וא"כ איך יפקוד הקב"ה בכל דור ודור קצת מאותו עון ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשט אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור פקדי ופקדתי אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום.

Ici se pose une question : puisque l’attribut est tel que cette visite va jusqu’à quatre générations et pas plus, alors pourquoi l’Écriture dit-elle (Exode 32,34) « et le jour de Ma visite, Je visiterai sur eux » ? et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : il n’est aucune génération qui n’ait en elle une once (ounqiya) de la faute du veau ; et dans une autre langue ils mentionnèrent ailleurs : il n’est aucune calamité venue sur Israël qui n’ait en elle un peu de la calamité du veau ; et alors comment le Saint, béni soit-Il, visite-t-Il dans chaque génération un peu de cette faute, alors que la mesure de la visite, même lorsqu’ils tiennent en main l’acte de leurs pères, ne s’étend que jusqu’à quatre générations ? Et la réponse à cela est que ce qui est dit « Ma visite, Je visiterai » n’est pas ici une langue de visite mais une langue de souvenir : le Saint, béni soit-Il, se souvient de la faute du veau lorsque la génération pèche, mais ne la châtie pas ; car, à la destruction du Temple, tout fut visité et la faute fut effacée entièrement ; car sans doute cette destruction et cette immense perte qu’Israël a perdue étaient pour que leurs fautes y soient purifiées et qu’il ne leur reste rien de la faute du veau.

והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב (יחזקאל ט) קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו, ובמלת פקודות רמז מקרא זה וביום פקדי ופקדתי.

Et voici que nous trouvons, dans la destruction du Temple, qu’il est écrit (Ézéchiel 9,1) « approchez, vous qui avez charge de la ville (peqoudot ha-‘ir), chacun avec son arme de destruction à la main » ; et par le mot « peqoudot », ce verset fait allusion à « et le jour de Ma visite, Je visiterai ».

וכן מצאתי במדרש איכה עד היכן חטאו של עגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע ז) כרפאי לישראל ונגלה וגו', ר' שמואל בר נחמני אמר עד חרבן בהמ"ק שנאמר קרבו פקודות העיר הזאת.

Et ainsi j’ai trouvé dans le Midrash Eikha : jusqu’où la faute du veau subsiste-t-elle ? Rabbi Berekhya dit : jusqu’aux veaux de Yarov‘am, comme il est dit (Osée 7,1) « quand Je guérirai Israël, la faute d’Efraïm sera révélée, etc. » ; Rabbi Shemouel bar Nahmani dit : jusqu’à la destruction du Temple, comme il est dit : « approchez, vous qui avez charge de cette ville ».

הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחרבן הבית ואילך ואף על פי שאינו נפקד נזכר הוא שהקב"ה זוכרו, וזהו שדרשו רז"ל בפ' אין דורשין כשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות אותן שמכסות בהן רגליהם שנאמר (יחזקאל א) וכף רגליהם ככף רגל עגל אי לא אתמעיט מנא ידע ליה דילמא דגלאי ואחוי ליה דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט אלא דגלאי וכו', הכי השתא בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי קמי רביה אלא כרעי לאו אורח ארעא לגלויי קמי רביה.

Voilà ce que tu as appris : la faute du veau n’est plus visitée du tout depuis la destruction du Temple ; et bien qu’elle ne soit pas visitée, elle est rappelée, car le Saint, béni soit-Il, s’en souvient ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent, au chapitre « Ein dorshin » : lorsque le Temple fut détruit, les ailes des animaux, celles dont ils couvrent leurs pieds, furent diminuées, comme il est dit (Ézéchiel 1,7) « et la plante de leurs pieds comme la plante du pied d’un veau » ; si cela n’avait pas été diminué, comment le saurait-il (Yehezqel) ? peut-être qu’ils (les pieds) étaient découverts et qu’ils les lui montrèrent ; car si tu ne le dis pas ainsi, « et la ressemblance de leurs faces était une face d’homme » : de même serait-il aussi qu’elle fut diminuée ? mais ils étaient découverts, etc. ; ici, certes, découvrir la face devant son maître est conforme à la bienséance (derekh erets), mais les pieds, il n’est pas conforme à la bienséance de les découvrir devant son maître.

ולכך נתמעטו כנפי הרגלים והטעם כדי להזכיר עון העגל, ועוד אזכיר במצות ציצית מספר הכנפים שנתמעטו, וא"כ הרי העון נזכר שאם לא היה זוכר היה מתנהג עמהם במדת רחמים והזכירה ההיא מונעת הרחמים, אבל לעתיד לבא ישכחנו לגמרי שכן הבטיחנו ע"י נביאו (ישעיה מט) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.

Et c’est pourquoi les ailes des pieds furent diminuées, et la raison est pour rappeler la faute du veau ; et je mentionnerai encore, au commandement des tsitsit, le nombre des ailes qui furent diminuées ; et ainsi voici que la faute est rappelée, car si elle n’était pas rappelée, Il se conduirait avec eux par l’attribut de la compassion, et ce rappel empêche la compassion ; mais pour l’avenir, Il l’oubliera entièrement, car Il nous l’a promis par Son prophète (Isaïe 49,15) « même celles-ci oublieront, mais moi je ne t’oublierai pas ».

וע"ד הקבלה פוקד עון אבות על בנים זהו סוד העבור כי יפקוד על הרשע פעמים שלש עם גבר ועמו הן רבעים, והדין הזה הוא ענין המחשבות שאמרה התקועית לדוד שהקב"ה מחשב (שמואל ב יד) לבלתי ידח ממנו נדח.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « châtiant la faute des pères sur les fils » : c’est le secret de l’ibbour, le retour des âmes ; car Il visite sur le méchant deux fois, trois fois, avec l’homme (Job 33,29), et avec lui voici les quatrièmes ; et ce jugement est l’affaire des pensées dont la femme de Teqoa dit à David que le Saint, béni soit-Il, médite (2 Samuel 14,14) « afin que le banni ne soit pas banni loin de lui ».

ויש לך לקנות לב ולהבין המאמר הנמרץ שבספר הבהיר, א"ר רחומאי האור קודם לבריאת העולם שנאמר (בראשית א) יהי אור ויהי אור אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה, אמר להם משל למה הדבר דומה למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה ומקלסה אמר זה לבני לראשו אמרו לו ויודע הוא שבנו ראוי, אמר להם שתקו, כך עלה במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ע"כ, והוא חסד הש"י לישראל שלא יהיו אובדין מן העולם הבא אלא שיזכו הכל לפניו, ומפורש אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

Et tu dois acquérir un cœur pour comprendre le dit pénétrant du « Sefer ha-Bahir » : Rabbi Rahoumay dit : la lumière précède la création du monde, comme il est dit (Genèse 1,3) « que la lumière soit, et la lumière fut » ; ils lui dirent : avant la formation de ton fils tu lui fais une couronne ? Il leur dit : à quoi cela ressemble-t-il ? à un roi qui désirait un fils et trouva une belle couronne et la loua en disant : ceci est pour mon fils, pour sa tête ; ils lui dirent : et sait-il que son fils sera digne ? Il leur dit : taisez-vous ; ainsi cela monta dans la pensée, monta et fut connu, comme il est dit : « et il médita des pensées afin que le banni ne soit pas banni loin de lui » ; jusqu’ici ; et c’est la bonté du Nom, béni soit-Il, envers Israël, qu’ils ne soient pas perdus du monde à venir mais que tous soient justifiés devant Lui ; et ils dirent expressément : tout Israël a part au monde à venir, comme il est dit (Isaïe 60,21) « et ton peuple, tous justes, hériteront la terre pour toujours ».

ואל הסוד הזה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה וגו' ואמר (שם) דור הולך ודור בא וגו', כי ע"ד הפשט היה ראוי שיאמר דור בא ודור הולך לפי שהנולדים הם באים והמתים הם הולכים, אבל אמר דור הולך ודור בא כי ההולך הוא בא, וזהו לשון דור שהוא מלשון (ישעיה כב) כדור אל ארץ רחבת ידים וזה מבואר.

Et à ce secret fit allusion Shelomo le roi, paix sur lui, en disant (Ecclésiaste 1,9) « ce qui a été est ce qui sera, etc. », et il dit (Ecclésiaste 1,4) « une génération s’en va et une génération vient, etc. » ; car, selon le sens simple, il aurait dû dire « une génération vient et une génération s’en va », puisque les nouveau-nés viennent et les morts s’en vont ; mais il dit « une génération s’en va et une génération vient » parce que celui qui s’en va, c’est lui qui vient ; et c’est la langue de « dor » (génération), de la langue de (Isaïe 22,18) « comme une balle (kaddour) vers un pays large » ; et cela est manifeste.

וימהר משה. על דרך הפשט השתחויה זו הודאה על מדת החנינה והרחמים שהודיעו, וחס ושלום להאמין דבר ריקי מוח שהביא אותם ה"ר אברהם שפירשו כדי שלא יאריך עוד לומר על חמשים כי לא הוה מפסיק דבר השי"ת וחלילה מזה והנה למלך בשר ודם אין עושין כן כאשר השיג עליהם הוא ז"ל.

« Et Moshé se hâta » (Exode 34,8). Selon le sens simple (peshat), cette prosternation est une reconnaissance de l’attribut de grâce et de compassion qu’Il lui avait fait connaître. Et à Dieu ne plaise de croire les propos des esprits creux rapportés par Rabbi Abraham, qui expliquèrent : afin qu’il ne s’étende plus à dire « sur cinquante » (al hamishim), car Moshé n’aurait pas interrompu la parole du Nom, béni soit-Il ; et loin de là ! et voici qu’envers un roi de chair et de sang on n’agit pas ainsi, comme il les a réfutés, de mémoire bénie.

אבל באור הכתוב כי אחר שהשלים הש"י דבריו מהר משה בזריזות גדולה והשתחוה אל הכבוד העובר על פניו כמי שמקבל פרס מבית המלך ומשתחוה ונותן לו הודאה על מה שנתן לו כשיצא מלפניו.

Mais l’explication de l’Écriture est que, après que le Nom, béni soit-Il, eut achevé Ses paroles, Moshé se hâta avec grande diligence et se prosterna devant la Gloire qui passait devant lui, comme celui qui reçoit un présent de la maison du roi et se prosterne et lui rend grâces pour ce qu’il lui a donné lorsqu’il sort de devant lui.

וע"ד המדרש וימהר משה, מה ראה, ר' חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה, רבנן אמרי אמת ראה, כן דרשו במדרש תהלים. ובאור זה כפשוטו כי דעת רבי חנינא שנתן משה הודאה על ארך אפים כי היא מדה שיצטרכו לה כל ישראל בכל הדורות שהקב"ה יאריך אפו להם ולא יכלם בעונם, ודעת רבנן שנתן הודאה על מדת אמת שהיא רבת הסליחה לרחם עליהם לגמרי ושלא יזכור עונם כי ארך אפים מדה קשה קצת מאריך אפיה וגבי דיליה.

Et selon le Midrash : « et Moshé se hâta » : que vit-il ? Rabbi Hanina ben Gamliel dit : il vit « lent à la colère » ; les Sages disent : il vit « vérité » ; ainsi l’interprétèrent-ils dans le Midrash des Psaumes. Et l’explication de cela, selon son sens simple, est que l’avis de Rabbi Hanina est que Moshé rendit grâces pour « lent à la colère », car c’est un attribut dont tout Israël aura besoin dans toutes les générations, que le Saint, béni soit-Il, retarde Sa colère envers eux et ne les anéantisse pas dans leur faute ; et l’avis des Sages est qu’il rendit grâces pour l’attribut de vérité, qui est abondant en pardon, pour avoir pitié d’eux entièrement et ne pas se souvenir de leur faute ; car « lent à la colère » est un attribut un peu dur : « Il retarde Sa colère, puis recouvre ce qui Lui est dû ».

ועל דרך הקבלה ארך אפים ראה אמת ראה רבי חנינא ורבנן נראין כחולקים ואינן חולקין כי ארך אפים הוא הכח הנמשך מן הגבורה והוא המכריע והוא דעת רבנן שאמרו אמת ראה ולא שינו הלשון אלא כדי להודיענו אם המדות נזכרות מלמעלה למטה או ממטה למעלה, רבי חנינא היה מונה ממטה למעלה והיה מסיים ארך אפים כמכריע, ולכך אמר ארך אפים, ורבנן היו מונין מלמעלה למטה והיו מסיימים ואמת כמכריע ולכך אמרו אמת ראה.

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala) : « il vit lent à la colère » (Rabbi Hanina), « il vit vérité » (les Sages) paraissent être en désaccord et ne sont pas en désaccord ; car « lent à la colère » est la force tirée de la Gevoura, et c’est ce qui fait pencher ; et c’est l’avis des Sages, qui dirent « il vit vérité » ; et ils n’ont changé la langue que pour nous faire savoir si les attributs sont mentionnés de haut en bas ou de bas en haut : Rabbi Hanina comptait de bas en haut et terminait par « lent à la colère » comme ce qui fait pencher, et c’est pourquoi il dit « lent à la colère » ; et les Sages comptaient de haut en bas et terminaient par « et vérité » comme ce qui fait pencher, et c’est pourquoi ils dirent « il vit vérité ».

ועוד שם במדרש תהלים על איזו מהם נשתחוה ר' אליעזר בן יעקב אומר על ארך אפים רבנן אמרי על מדת רחמים. והעולה לנו מזה כי הכל אחד והכריעה וההשתחויה אל האמת וזה מבואר.

Et encore, là dans le Midrash des Psaumes : devant lequel d’entre eux se prosterna-t-il ? Rabbi Eliézer ben Yaakov dit : devant « lent à la colère » ; les Sages disent : devant l’attribut de la compassion. Et ce qui nous reste de cela, c’est que tout est un, et que l’inclinaison et la prosternation sont vers la vérité ; et cela est manifeste.

וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. לרוב ענותנותו של משה כלל עצמו עמהם כי היה לו לומר לעונם ולחטאתם, וירמיה שהיה משבטו למד ממנו שאמר (ירמיהו י״ד:ז׳) אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, ולא אמר עונם. ואמר ונחלתנו והיה לו לומר ותנחילנו, אבל באורו שתנחיל אותנו שאנחנו נהיה נחלה שלך וזה דבר הנביא שאמר (איכה ג׳:כ״ד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, אמר הכתוב נפשי אומרת חלקי ה' כלומר אין לי חלק בארץ זולתי עבודת השי"ת שהוא חלקי על כן אוחיל לו שנחלק לחלקו זהו שאמר הכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו.

« Et tu pardonneras notre faute et notre péché, et tu nous prendras pour héritage » (Exode 34,9). Par l’abondance de l’humilité de Moshé, il s’associa avec eux, car il aurait dû dire « leur faute et leur péché » ; et Yirmeyahou, qui était de sa tribu, l’apprit de lui, quand il dit (Jérémie 14,7) « si nos fautes témoignent contre nous, Éternel, agis pour l’amour de Ton nom » ; et il ne dit pas « leurs fautes ». Et il dit « et prends-nous pour héritage » (u-nehaltanou) alors qu’il aurait dû dire « et tu nous feras hériter » (ve-tanhilenou) ; mais l’explication est : que tu nous fasses hériter, que nous soyons un héritage pour Toi ; et c’est la parole du prophète (Lamentations 3,24) « l’Éternel est ma part, dit mon âme, c’est pourquoi je mets mon espoir en Lui » ; l’Écriture dit : mon âme dit : « ma part est l’Éternel », c’est-à-dire : je n’ai de part dans le pays que le service du Nom, béni soit-Il, qui est ma part, c’est pourquoi j’espère en Lui, que nous soyons attribués à Sa part ; c’est ce que dit l’Écriture (Deutéronome 32,9) « car la part de l’Éternel est Son peuple ».

אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. אמר זה על עמידת השמש ליהושע ועל קרון פנים של משה, ולכך אמר אשר אני עושה עמך וכיון שהובטח משה בכאן בנסים ונפלאות שיעשו על ידו ובאותות שיברא הקב"ה שמעולם לא נבראו לכך הוצרך משה לומר בענין קרח (במדבר ט״ז:ל׳) ואם בריאה יברא ה' ושם אזכיר זה בגזרת ה'.

« Qui n’ont pas été créées sur toute la terre et chez toutes les nations » (Exode 34,10). Il dit cela du soleil qui s’arrêta pour Yehoshoua et du rayonnement du visage de Moshé (qeren panim) ; et c’est pourquoi il dit « que Je fais avec toi » ; et puisque Moshé fut assuré ici de miracles et de merveilles qui seraient faits par sa main, et de signes que le Saint, béni soit-Il, créerait, qui n’avaient jamais été créés, c’est pourquoi Moshé eut besoin de dire à propos de Qorah (Nombres 16,30) « et si l’Éternel crée une création » ; et là je mentionnerai cela si l’Éternel le décrète.

אלהי מסכה לא תעשה לך. כמו שעשיתם עד עכשיו שעשו עגל מסכה לפי שטעו והרהרו אחר מדת הדין ולכך סמך לו את חג המצות תשמור כלומר שיזכרו מדת הרחמים שהמצה מדת רחמים היא ולא יהרהרו אחר מדת הדין. ותן אל לבך איך צוה כאן במצה והזהיר על חמץ לא תשחט על חמץ. ונראה לי לומר כי הכתוב ראה לבאר שהמצה והחמץ ירמוז למדות, וכן הבשר והחלב שבו השלימה הפרשה ולכך הזכירם לו הש"י בפרשת י"ג מדות, ומה שתמצאם ג"כ (שמות כ״ב:כ״ד) באם כסף תלוה בסדר הזה בעצמו מפני ששם התחיל ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וידוע כי ששת ימי בראשית עם השבת הם מדות והמצות האלה מכללם ולכך הזכירם גם שם.

« Tu ne te feras pas de dieux de métal fondu » (Exode 34,17). Comme vous avez fait jusqu’à maintenant, vous avez fait un veau de métal fondu, parce que vous vous êtes trompés et avez médité contre l’attribut du jugement (middat ha-din) ; c’est pourquoi il lui rattacha « tu garderas la fête des azymes » ; c’est-à-dire : qu’ils se souviennent de l’attribut de la compassion, car la matsa est l’attribut de la compassion, et qu’ils ne méditent pas contre l’attribut du jugement. Et applique ton cœur à la manière dont il a ordonné ici sur la matsa et mis en garde sur le levain : « tu n’égorgeras pas sur du levain ». Et il me semble que l’Écriture voulut expliquer que la matsa et le levain font allusion aux attributs ; et de même la viande et le lait, par lesquels la section est complétée ; c’est pourquoi le Nom, béni soit-Il, les lui mentionna dans la section des treize attributs ; et ce que tu les trouves aussi à partir de « si tu prêtes de l’argent » (Exode 22,24) dans cet ordre même, c’est parce que là commença « six jours tu feras ton travail et le septième jour tu chômeras » ; et il est connu que les six jours de la création avec le Shabbat sont des attributs, et ces commandements sont de leur ensemble ; c’est pourquoi il les mentionna aussi là.

כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה ולכך קנאה יעקב אבינו ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת הש"י ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות, ואע"פ שאין העבודה בהם יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות, דרשו רז"ל כל דבר שנאמר בו לי הוא בעוה"ז ובעוה"ב ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הלוים שנאמר (במדבר ג׳:מ״ה) והיו לי הלוים, הארץ שנאמר (שמות י״ט:ה׳) כי לי כל הארץ, בכור שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) כי לי כל בכור בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ.

« Tout premier-né de tes fils, tu le rachèteras, et on ne paraîtra pas devant ma face les mains vides » (Exode 34,20). Celui qui a le mérite d’être premier-né, c’est une grande élévation, et c’est une allusion au Saint, béni soit-Il, qui est le premier-né du monde ; et le service des sacrifices fut depuis les jours du monde chez les premiers-nés, et c’est pourquoi Yaakov notre père l’acquit et ‘Esav le méchant la vendit, lui qui méprisa le service du Nom ; et par la suite les premiers-nés furent invalidés par l’affaire du veau, et les Lévites furent mis à part à leur place pour que le service soit en eux et non dans les premiers-nés ; et bien que le service ne soit pas en eux, ils ont une élévation et un avantage sur les autres hommes du fait qu’ils sont premiers-nés. Nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : toute chose dont il est dit « à Moi » est en ce monde et dans le monde à venir : Israël est en ce monde et dans le monde à venir, comme il est dit (Lévitique 20,26) « et Je vous ai séparés des peuples pour être à Moi » ; les Lévites, comme il est dit (Nombres 3,45) « et les Lévites seront à Moi » ; la terre, comme il est dit (Exode 19,5) « car à Moi est toute la terre » ; le premier-né, comme il est dit (Nombres 3,13) « car à Moi est tout premier-né » : en ce monde et dans le monde à venir ; jusqu’ici.

ואין מצות בכור נוהגת בנקבות אלא בזכרים שנאמר (שמות י״ג:י״ג) פטר כל רחם בבני ישראל וכתיב (שם) וכל בכור אדם בבניך תפדה. ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב לא פדאו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו ואם אינו פדוי או מצד אביו או מצד עצמו הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ"ק הא לא נפדו לא יראו.

Et le commandement du premier-né ne s’applique pas aux femelles mais aux mâles, comme il est dit (Exode 13,2) « tout ce qui ouvre la matrice parmi les enfants d’Israël », et il est écrit (Exode 13,13) « et tout premier-né de l’homme parmi tes fils, tu le rachèteras ». Et il faut que le premier-né s’attache à la Torah et à la crainte du Ciel plus que les autres hommes, du fait de l’élévation qui est en lui d’être premier-né ; et que son père s’attache au commandement de son rachat, car c’est un commandement qui incombe au père ; si le père ne l’a pas racheté, lui-même est tenu de se racheter ; et s’il n’est pas racheté, ni par son père ni par lui-même, il est puni, car nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : pourquoi a-t-on rapproché le pèlerinage (‘aliyat ha-regel) du rachat du premier-né ? pour te dire que les premiers-nés qui furent rachetés reçoivent la face de la Shekhina et méritent de voir la construction du Temple ; ceux qui ne furent pas rachetés ne verront pas.

ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. הזכיר מצות שבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות לפי שבכולם זכר למעשה בראשית. ונאמר בחריש ובקציר תשבות כלומר אפילו בזמן חריש וקציר שהם עקר חיי האדם בעבודת האדמה תשבות ביום השבת ולא תעשה בו מלאכה, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

« Six jours tu travailleras, et le septième jour tu chômeras » (Exode 34,21). Il mentionna le commandement du Shabbat au milieu des fêtes, car il le rattacha à la fête des azymes et à la sanctification des premiers-nés, parce que dans tous il y a un souvenir de l’œuvre de la création. Et il est dit « au labour et à la moisson tu chômeras », c’est-à-dire : même à l’époque du labour et de la moisson, qui sont le fond de la vie de l’homme dans le travail de la terre, tu chômeras le jour du Shabbat et tu n’y feras aucun travail ; ainsi expliqua le Ramban, de mémoire bénie.

יראה כל זכורך. ולא הנקבות שהנקבות פטורות מן הראיה וכן הסומים והחגרים וכיוצא בהם. וטעם הדבר בסודה מפני שהכבוד היה נראה בענן לעיני כל ישראל, והענן ההוא היה זך ובהיר מאד כמראה של זכוכית שכל המסתכל בה נראה צורתו מתוכה ומה שבתוך הענן לא היה נראה לחוץ, ומפני שאינו דרך כבוד לשכינה שיהיו נראים אלו מתוכה לכך נפטרו מן הראיה וזהו שאמר בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, ודרשו רז"ל סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה כל זכורך יראה יראה כשם שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עינים אף ליראות בשתי עינים. וכן תמצא שקראו אברהם בשתי לשונות אלו שאמר (בראשית כ״ב:י״ד) ה' יראה בהר ה' יראה.

« Tous tes mâles paraîtront » (Exode 34,23). Et non les femelles, car les femmes sont exemptées de l’obligation de paraître au sanctuaire ; et de même les aveugles, les boiteux et leurs semblables. Et la raison de la chose, dans son secret, est que la Gloire se voyait dans la nuée aux yeux de tout Israël, et cette nuée était très pure et brillante, comme l’aspect d’un verre, de sorte que quiconque la regarde y voit sa propre forme reflétée ; et ce qui était dans la nuée ne se voyait pas à l’extérieur ; et comme il n’est pas conforme à l’honneur de la Shekhina que ceux-ci y soient reflétés, c’est pourquoi ils furent exemptés de l’obligation de paraître au sanctuaire ; et c’est ce qu’il dit « quand tu monteras voir la face de l’Éternel ton Dieu » ; et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : l’aveugle d’un œil est exempté de l’obligation de paraître au sanctuaire, comme il est dit « tous tes mâles paraîtront (yera’eh) » : « yera’eh » (sera vu) / « yir’eh » (verra) : de même qu’il vient pour voir, ainsi il vient pour être vu ; de même que pour voir (c’est) avec deux yeux, ainsi pour être vu (c’est) avec deux yeux. Et ainsi tu trouves qu’Avraham l’appela de ces deux langues, quand il dit (Genèse 22,14) « l’Éternel verra (yir’eh) sur la montagne de l’Éternel, il sera vu (yera’eh) ».

כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. ע"ד הפשט כתב לך הוא שיכתוב התנאים שבין הקב"ה לישראל, והיאך קבלו התורה בנעשה ונשמע כשם שעשו בלוחות ראשונות וצוה למשה שיעשה בזה ספר. ומה שחזר והזכיר כי על פי הדברים האלה פעם שניה והיה יכול לומר על פיהם דרשו רז"ל בזה דברים שמסרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה ודברים שמסרתי לך על פה אין אתה רשאי לכתבם. ויהיה זה פי' הכתוב אם קיימת הדברים האלה מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה על פה כרתי אתך ברית ואם שנית לא כרתי אתך ברית.

« Écris pour toi ces paroles, car conformément à ces paroles j’ai conclu une alliance avec toi » (Exode 34,27). Selon le sens simple (peshat) : « écris pour toi » : qu’il écrive les conditions entre le Saint, béni soit-Il, et Israël, et comment ils reçurent la Torah par « nous ferons et nous entendrons », comme ils firent pour les premières tables ; et Il ordonna à Moshé d’en faire un livre. Et ce qu’il revint et mentionna « car conformément à ces paroles » une seconde fois, alors qu’il pouvait dire « conformément à elles », nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent à ce sujet : les paroles que Je t’ai transmises par écrit, tu n’as pas le droit de les dire de mémoire ; et les paroles que Je t’ai transmises oralement, tu n’as pas le droit de les écrire. Et ce sera l’explication de l’Écriture : si tu as accompli ces paroles, ce qui est écrit par écrit et ce qui est oral oralement, J’ai conclu une alliance avec toi ; et si tu as modifié cela, Je n’ai pas conclu d’alliance avec toi.

ובמדרש אמר רבי יהודה בר שלום בקש משה רבינו ע"ה להיות אף המשנה בכתב, אמר לו הקב"ה למשה אכתוב לך רובי תורתי אבל כמו זר נחשבו, וכל כך למה מפני שהמשנה מסתוריו של הקב"ה ואין הקב"ה מגלה מסתוריו אלא ליראיו שנאמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ע"כ.

Et dans le Midrash : Rabbi Yehouda bar Shalom dit : Moshé notre maître, paix sur lui, voulut que même la Mishna fût par écrit ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : Je t’écrirai la plupart de Ma Torah, mais elle sera considérée comme étrangère (Osée 8,12) ; et pourquoi tout cela ? parce que la Mishna est les secrets (mistorin) du Saint, béni soit-Il, et le Saint, béni soit-Il, ne révèle Ses secrets qu’à ceux qui Le craignent, comme il est dit (Psaumes 25,14) « le secret de l’Éternel est pour ceux qui le craignent » ; jusqu’ici.

ונראה לי באמרו שהמשנה מסתורים שהמשנה מגלה מסתורים ותורה שבכתב היא המסתורים בשכבר ידעת כי המשנה כנגד ה"א שניה שבשם שהיא פירוש השם הנסתר והנעלם ועליה נקרא השם המפורש, וכן המשנה פירוש לתורה שבכתב ותורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידה, ומטעם זה רצה הקב"ה שתהיה כתובה על לוח הלב ולא נתן רשות למשה לכתבה כי יהיה בזה גלוי מסתורים ויהיו שאר האומות שלא קבלו התורה ולא רצו בה שוים עם ישראל, וזהו שאמר כמו זר נחשבו שיהיו הכל שוים בכתיבתה ואין למקבלי התורה יתרון עליהם.

Et il me semble que, par ce qu’il dit que la Mishna est des secrets, la Mishna dévoile des secrets et la Torah écrite est les secrets, car tu sais déjà que la Mishna est en regard du second hé du Nom, qui est l’explication du Nom caché et dissimulé, et c’est d’elle que le Nom est appelé « explicite » ; et de même la Mishna est l’explication de la Torah écrite, et la Torah écrite est dévoilée et expliquée par elle ; et pour cette raison le Saint, béni soit-Il, voulut qu’elle soit écrite sur la tablette du cœur et ne donna pas licence à Moshé de l’écrire, car il y aurait là révélation des secrets, et les autres nations, qui n’ont pas reçu la Torah et n’en ont pas voulu, seraient égales à Israël ; et c’est ce qu’il dit « elle sera considérée comme étrangère » : que tous soient égaux par son écriture, et que ceux qui ont reçu la Torah n’aient pas d’avantage sur eux.

ועוד לטעם אחר כדי שלא יהא לעכו"ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל למה הדבר דומה למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו, מה עשו בני המדינה העתיקו הכתב אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך ואנו מקיימין אותו לזמן בא המלך ליתן שכר באו בני מדינה ועומדין לפניו והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו וכיון שלא ידעו אותם דברים שבעל פה אמר תיפח נפשם.

Et pour une autre raison encore : afin que les idolâtres n’aient pas d’ouverture de bouche au jour du jugement. Et je te dirai une parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? à un roi qui envoya son écrit scellé à ses fils par son serviteur fidèle de sa maison et leur ordonna dans cet écrit comment ils se conduiraient avec lui et avec les gens du monde, et transmit au serviteur des paroles orales pour leur dire le complément des paroles de l’écrit ; et le roi fixa une grande récompense à quiconque viendrait dans son alliance et accomplirait les paroles de son écrit selon son ordre. Que firent les gens de la province ? ils copièrent l’écrit et dirent : nous aussi, nous avons en main l’écrit du roi, et nous l’accomplissons ; à un moment donné le roi vint donner la récompense, les gens de la province vinrent et se tinrent devant lui, et le roi leur demanda s’ils s’étaient occupés des paroles de son écrit pour faire selon son ordre ; et puisqu’ils ne connaissaient pas ces paroles orales, il dit : que leur âme expire.

ולזה רמזו בריש פ"ק דע"ז לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר (ישעיהו מ״ג:ט׳) מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה, מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש.

Et à cela ils firent allusion au début du premier chapitre d’Avoda Zara : dans l’avenir, le Saint, béni soit-Il, apportera un rouleau de la Torah et le posera dans Son sein et dira : y a-t-il parmi vous quelqu’un qui annonce cela ? comme il est dit (Isaïe 43,9) « qui parmi eux annoncera cela ? » ; et « cela » n’est que la Torah, comme il est dit (Deutéronome 4,44) « et ceci est la Torah » ; aussitôt ils sortent de devant Lui accablés (bi-fehi nefesh).

ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר (תהילים קי״ט:קכ״ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה ועל כן קראה משנה לפי שהיא שניה לתורה שבכתב ורובה לשון הקדש צח כתורה שבכתב, ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד ומזה אמרו בתלמוד על המשנה חסורי מחסרא והכי קתני שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום. ומה שאמר אתך כלומר בעבורך כי בזכותו עשה עמהם.

Et notre saint Rabbénou (Rabbi Yehouda ha-Nasi), qui composa la Mishna et leur enseigna en public, et qu’ils l’écrivirent tous de son temps, son intention était que la Torah ne soit pas oubliée d’Israël, car il vit la méchanceté se répandre dans le monde et Israël se disperser dans l’exil ; c’est pourquoi il lui fut permis de faire ainsi, parce qu’il est dit (Psaumes 119,126) « c’est le temps d’agir pour l’Éternel : ils ont enfreint Ta Torah » ; et il écrivit et composa la Mishna, qui est la Torah orale ; et c’est pourquoi on l’appelle « Mishna » : parce qu’elle vient en second après la Torah écrite ; et sa plus grande part est en langue sainte pure comme la Torah écrite ; et par la suite la sagesse diminua et les cœurs se rétrécirent, et se levèrent Ravina et Rav Ashi, qui composèrent le Talmud, qui est l’explication de la Mishna : car, vu la grande sagesse de notre saint Rabbénou et la sagesse de ses contemporains, l’explication de la Torah était pour eux claire et simple à partir de la Mishna, tandis que pour les générations de Ravina et de Rav Ashi elle était profonde et très obscure ; et de là ils dirent dans le Talmud, sur la Mishna : « hasourei mehasra ve-hakhi qatani » (il lui manque et elle enseigne ainsi), ce qui ne veut pas dire que la Mishna soit déficiente, à Dieu ne plaise, mais que le sens est qu’elle est déficiente pour nous, à cause du manque de notre intelligence, parce que nous n’atteignons pas la profondeur de la sagesse d’une génération des sages de la Mishna ; et c’est pourquoi Ravina et Rav Ashi firent une explication de la Mishna, qui est le Talmud, et expliquèrent les doutes de la Mishna et étendirent leur langage sur le langage profond et obscur de la Mishna. Et ce qu’il dit « avec toi » (ittekha), c’est-à-dire « à cause de toi », car c’est par le mérite de Moshé qu’Il conclut l’alliance avec eux.

ויהי שם עם ה'. לשון עם ה' יורה שהוא נזון ממדת החסד ומזיו האור העליון שהרי כתיב (תהלים קל) כי עם ה' החסד וכתיב (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא, וכן צדיקים לעוה"ב חיים ונזונים ממדת החסד ומזיו האור העליון הוא שכתוב (תהילים ל״ו:ח׳-ט׳) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

« Et il fut là avec l’Éternel » (Exode 34,28). La langue « avec l’Éternel » indique qu’il se nourrissait de l’attribut de la bonté (hessed) et de la splendeur de la lumière supérieure, car il est écrit (Psaumes 130,7) « car chez l’Éternel est la bonté (hessed) » et il est écrit (Daniel 2,22) « et la lumière demeure avec Lui » ; et de même les justes dans le monde à venir vivent et sont nourris de l’attribut de la bonté et de la splendeur de la lumière supérieure, c’est ce qui est écrit (Psaumes 36,8-10) « combien précieuse est Ta bonté, ô Dieu ! et les fils des hommes se réfugient à l’ombre de Tes ailes ; ils sont rassasiés de l’abondance de Ta maison, et au torrent de Tes délices Tu les abreuves ; car auprès de Toi est la source de la vie ; par Ta lumière nous voyons la lumière ».

ומה שאמר לחם לא אכל ומים לא שתה, ידוע כי הלחם והמים מזון הגוף ובסבת הגוף תתקיים ותעמוד הנפש בגוף וכיון שכן ראוי מק"ו שיעמוד הגוף ויתקיים בסבת מזון הנפש, וכיון שהיה משה נזון מזיו האור העליון שהוא מזון הנפש אין לתמוה אם נתעכב שם כל הזמן הזה בלא מאכל ומשתה, והאמת כי מזון הגוף בא מסבה אחר סבה ורבו האמצעיים והסבות עד הסבה העליונה יתעלה שהוא מקור חיים וא"כ משה שהיה דבק בסבה העליונה עצמה הוא המזון האמתי, והוא שאמרו רז"ל בפסוק (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים.

Et ce qu’il dit « il ne mangea pas de pain et ne but pas d’eau », il est connu que le pain et l’eau sont la nourriture du corps, et que par la cause du corps l’âme subsiste et se tient dans le corps ; et puisqu’il en est ainsi, il convient, a fortiori, que le corps se tienne et subsiste par la cause de la nourriture de l’âme ; et puisque Moshé se nourrissait de la splendeur de la lumière supérieure, qui est la nourriture de l’âme, il n’y a pas lieu de s’étonner qu’il y soit resté tout ce temps sans nourriture ni boisson. Et la vérité est que la nourriture du corps vient de cause en cause, et que les intermédiaires et les causes se sont multipliés jusqu’à la Cause suprême, élevée soit-Elle, qui est la source de la vie ; ainsi Moshé était attaché à la Cause suprême elle-même, qui est la véritable nourriture ; et c’est ce que dirent nos Sages, de mémoire bénie, sur le verset (Exode 24,11) « et ils virent Dieu, et ils mangèrent et burent » : Rabbi Yohanan dit : une véritable consommation, comme il est dit (Proverbes 16,15) « dans la lumière de la face du roi est la vie ».

ובמדרש ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה שנאמר (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך וגו', ועוד דרשו כשהיה רואה הכוכבים והמזלות כורעים ומשתחוים לפני הקב"ה היה יודע שהוא יום, וכשהיה רואה גלגל חמה כורע ומשתחוה לפני הקב"ה היה יודע שהוא לילה שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים.

Et dans le Midrash : « et il fut là avec l’Éternel quarante jours et quarante nuits » : comment Moshé savait-il quand c’était le jour et quand c’était la nuit ? Quand le Saint, béni soit-Il, lui enseignait la Torah écrite, il savait que c’était le jour ; et quand Il lui enseignait la Torah orale, il savait que c’était la nuit ; car le jour et la nuit sont égaux devant le Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Daniel 2,22) « et la lumière demeure avec Lui », et il est écrit (Psaumes 139,12) « même les ténèbres ne sont pas ténébreuses, etc. ». Ils interprétèrent encore : quand il voyait les étoiles et les constellations s’incliner et se prosterner devant le Saint, béni soit-Il, il savait que c’était le jour ; et quand il voyait le globe du soleil s’incliner et se prosterner devant le Saint, béni soit-Il, il savait que c’était la nuit, comme il est dit (Néhémie 9,6) « et l’armée des cieux se prosterne devant Toi ».

ויכתוב על הלוחות. יחזור אל ה' הנזכר לא למשה ח"ו, ומפורש הוא בכתוב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וכתבתי, זה יורה שגם השניות היו מכתב אלהים. והיה ראוי לומר וכתבתי על הלוחות הדברים, ומה שהוסיף את לרבות למען ייטב לך שבבלוחות אחרונות שהרי בראשונות לא היה בהם אות טי"ת, וכבר הזכרתי זה בסדר וישמע יתרו. ודרשו רז"ל ויהי שם עם ה' ויכתוב על הלוחות כי בעוד שהיה משה עם ה' כתב ה' על הלוחות.

« Et il écrivit sur les tables » (Exode 34,28). Cela se rapporte à l’Éternel mentionné, et non à Moshé, à Dieu ne plaise ; et il est expliqué dans l’Écriture : « taille-toi deux tables de pierre comme les premières. Et J’écrirai ». Cela indique que même les secondes étaient l’écriture de Dieu. Et il aurait dû dire « et J’écrirai sur les tables les paroles » ; et ce qu’il ajouta, la particule את (et), pour inclure « afin que tout aille bien pour toi » (Deutéronome 5,16), qui est dans les dernières tables, car dans les premières il n’y avait pas la lettre tet ; et j’ai déjà mentionné cela dans le seder « Et Yitro entendit ». Et nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent « et il fut là avec l’Éternel, et il écrivit sur les tables » : tant que Moshé était avec l’Éternel, l’Éternel écrivit sur les tables.

והנה ארבעים יום אלה היו ארבעים שלישיים כי כבר עד שם ארבעים יום אמצעיים להתפלל על אותו עון כמו שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי.

Et voici que ces quarante jours furent les « troisièmes » quarante, car il était déjà resté là quarante jours intermédiaires pour prier sur cette faute, comme il est écrit dans le Deutéronome (Deutéronome 9,25) « et je me prosternai devant l’Éternel les quarante jours et les quarante nuits où je me prosternai ».

והנה קרן עור פניו. מיני האור חלוקים, יש אור חכמה, ויש אור שיצא מן החשך, אור חכמה הוא האור שבו נברא הכל, והוא שדרשו בו רבותינו ז"ל כבר היה לפני שקדם למאמר יהי אור והוא שנקרא ראשית והאור הזה השיג משה בלבו ובו נבדל משאר הנביאים ונתעלה על כלם, אור שיצא מן החשך הוא האש היסודי הוא הנקרא אור מורגש והוא אשר חל על משה וקרן עור פניו.

« Et voici que la peau de son visage rayonnait » (Exode 34,30). Les espèces de lumière sont diverses : il y a la lumière de la sagesse (or hokhma), et il y a la lumière qui sortit des ténèbres. La lumière de la sagesse est la lumière par laquelle tout fut créé, et c’est celle dont nos maîtres, de mémoire bénie, interprétèrent qu’elle existait déjà avant, car elle précéda la parole « que la lumière soit », et elle est appelée « commencement » (reshit) ; et cette lumière, Moshé l’atteignit dans son cœur, et par elle il se distingua des autres prophètes et fut élevé au-dessus de tous. La lumière qui sortit des ténèbres est le feu élémentaire, qui est appelé lumière sensible, et c’est elle qui reposa sur Moshé, et la peau de son visage rayonna.

ומעלת הקרון שזכה בה עתה בלוחות שניות מה שלא זכה בלוחות ראשונות כשאמר ויפן וירד משה מן ההר, לפי שכל ישראל היו שם במתן תורה בלוחות ראשונות וכלם עדים בדבר במה שראו בעניהם אבל כאן בלוחות שניות שהוזהר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך נתן לו מעלת הקרון כדי שיהא אות לישראל על מתן תורה. או נאמר כי משה ראוי לקרון עור פנים מן הראשונות גם מוחזק היה בעיני כל ישראל לנביא לה' שלא יצטרך לאות עמהם אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין הראשונות להשתבר לכך אחר לו מעלה זו על השניות הקיימות.

Et l’élévation du rayonnement qu’il mérita maintenant dans les secondes tables, qu’il ne mérita pas dans les premières tables, quand il est dit « et Moshé se tourna et descendit de la montagne », est que tout Israël était là lors du don de la Torah dans les premières tables, et tous étaient témoins de la chose par ce que leurs yeux virent ; mais ici, dans les secondes tables, où il fut averti (Exode 34,3) « et que personne ne monte avec toi », Il lui donna l’élévation du rayonnement afin que ce soit un signe pour Israël du don de la Torah. Ou bien nous dirons que Moshé était digne du rayonnement du visage dès les premières, et aussi qu’il était tenu aux yeux de tout Israël pour un prophète de l’Éternel, de sorte qu’il n’avait pas besoin de signe auprès d’eux ; mais, parce qu’il était manifeste et connu devant Lui, élevé soit-Il, que les premières étaient destinées à être brisées, c’est pourquoi Il lui retarda cette élévation pour les secondes, qui subsistent.

וייראו מגשת אליו. דרשו רז"ל כמה גדול כח העון עד שלא חטאו ישראל היו רואין מתוך הכבוד שבע מחיצות של אש ולא היו מזדעזעין שנאמר (שם כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

« Et ils eurent peur de s’approcher de lui » (Exode 34,30). Nos Sages, de mémoire bénie, interprétèrent : combien grande est la force de la faute ! avant qu’Israël n’eût péché, ils voyaient, à travers la Gloire, sept enceintes de feu et ne tremblaient pas, comme il est dit (Exode 24,17) « et l’aspect de la gloire de l’Éternel était comme un feu dévorant au sommet de la montagne, aux yeux des enfants d’Israël ».

ויש בזה שבע תיבות כמספר המחיצות שהיו לעיני בני ישראל, וכשחטאו אפי' פני הסרסור לא היו יכולין לראות, שנאמר וייראו מגשת אליו.

Et il y a dans cela sept mots, selon le nombre des enceintes qu’il y avait aux yeux des enfants d’Israël, et lorsqu’ils péchèrent, même la face de l’intermédiaire (sarsor) ils ne pouvaient la voir, comme il est dit « et ils eurent peur de s’approcher de lui ».

והנה משה זכה לקרני האור מן המערה ממה שכתוב (שם לג) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור מנקרת צור זכה לקרון עור פניו וכן הוא אומר (חבקוק ג׳:ד׳) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, וכן נרמז בו כי מן הלוחות היה קרון עור פניו כענין שכתוב (קהלת ח׳:א׳) חכמת אדם תאיר פניו.

Et voici que Moshé mérita les rayons de lumière de la caverne, d’après ce qui est écrit (Exode 33,22) « et il arrivera, quand passera Ma gloire, que Je te placerai dans la fente du rocher » ; de la fente du rocher il mérita le rayonnement de la peau de son visage ; et ainsi il est dit (Habaqouq 3,4) « des rayons sortent de sa main, et là est le voile de sa force » ; et ainsi il y est fait allusion : que le rayonnement de la peau de son visage venait des tables, comme il est écrit (Ecclésiaste 8,1) « la sagesse de l’homme éclaire son visage ».

ובמדרש והנה קרן עור פניו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרן אבל הקרן קיים לו לעוה"ב שנאמר קרנים מידו לו ע"כ.

Et dans le Midrash : « et voici que la peau de son visage rayonnait » : toute la splendeur que Moshé reçut en ce monde ne fut que les fruits de la récompense, mais le capital (qeren) lui est conservé pour le monde à venir, comme il est dit « des rayons sortent de sa main » ; jusqu’ici.

ונראה לי בבאור זה כי הקרון בהיות פניו כפני חמה שהם הפירות בעוה"ז היה בדמיון הפרי הנופל מן האילן, אבל לעוה"ב הקרן קיים לו אורה כשל מעלה הוא אספקלריא המאירה וזהו שאמרו נובלת אור של מעלה גלגל חמה. ועשה המדרש מלת קרן כוללת הקרן והפירות.

Et il me semble, dans l’explication de cela, que le rayonnement, dans le fait que son visage fût comme le visage du soleil, qui sont les fruits en ce monde, était à la ressemblance du fruit qui tombe de l’arbre ; mais dans le monde à venir, le capital lui demeure réservé, sa lumière étant comme celle d’en haut, qui est le miroir qui éclaire ; et c’est ce qu’ils dirent : « le fruit tombé de la lumière d’en haut, c’est la sphère du soleil ». Et le Midrash a fait du mot « qeren » un mot qui comprend le capital et les fruits.

ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. למדך הכתוב שכשהיה משה מדבר עם ישראל פירוש המצות היה מדבר עמהם בלא מסוה ובלא מחיצה כלל וכן כשהיה מדבר עם הקב"ה. ומה שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו הוא ספור ענין שהיה נוהג בו תמיד אחר מתן תורה ויודיענו הכתוב כי מאותו יום ואילך כן נהג עם ישראל כל ימיו בבא משה אל אהל מועד יסיר המסוה ובצאתו משם גם כן יצא בלא מסוה ודבר עם בני ישראל את אשר יצוה, אך כשהיה משלים דבורו עם ישראל ישיב את המסוה על פניו כדי שלא יזונו עיניהם מן האור שבפניו שלא בשעת דבורו עמהם.

« Et Moshé cessa de leur parler et mit un voile sur son visage » (Exode 34,33). L’Écriture t’enseigna que lorsque Moshé parlait avec Israël de l’explication des commandements, il leur parlait sans voile et sans séparation du tout, et de même lorsqu’il parlait avec le Saint, béni soit-Il. Et ce qu’il dit « et quand Moshé entrait dans la Tente de réunion pour parler avec Lui » (Exode 34,34) est le récit d’une affaire qu’il pratiquait toujours après le don de la Torah, et l’Écriture nous fait savoir que, de ce jour, il agit ainsi avec Israël tous ses jours : quand Moshé entrait dans la Tente de réunion, il ôtait le voile, et à sa sortie de là, il sortait aussi sans voile et parlait aux enfants d’Israël de ce qui lui était ordonné ; mais lorsqu’il achevait sa parole avec Israël, il remettait le voile sur son visage, afin que leurs yeux ne jouissent pas de la lumière de son visage en dehors du moment de sa parole avec eux.

והנה מעלת האור המורגש הזה בקרון עור פניו מיום שקנה אותה בהר סיני לא זזה ממנו אבל היתה עמו כל ימי חייו ואפי' ביום מותו העיד עליו הכתוב (דברים ל״ד:ז׳) לא כהתה עינו ולא נס לחה.

Et voici que l’élévation de cette lumière sensible dans le rayonnement de la peau de son visage, depuis le jour où il l’acquit au mont Sinaï, ne le quitta pas, mais fut avec lui tous les jours de sa vie ; et même le jour de sa mort l’Écriture en témoigne (Deutéronome 34,7) « son œil n’était pas obscurci, et sa vigueur ne s’était pas enfuie ».

וראו בני ישראל את פני משה. ראוי שתתעורר בכאן למה הזכיר הכתוב משה שלש פעמים והיה אפשר לומר כי קרן עור פניו והשיב את המסוה. וע"ד הפשט אפשר לפרש כי זה כנגד ג' פעמים מ' יום שהיה מעמדו בהר, וידוע שבכל מעמד ומעמד נתוסף בו יתרון השגה ותוספת אורה, ועל כן הזכירה בו הפרשה שלש קרינות כי נאצל עליו הוד והדר בכל ארבעים יום ומהם ראשונים שניים ושלישיים, ובא הרמז כאן בפרשה הזאת בג' קרינות ובכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים מפני שעתה בלוחות שניות נשלמו מ' יום שלישיים, והזכיר הכתוב משה שלש פעמים להורות כי בכל פעם ופעם היה עולה מדרגה שראוי להקרא עליה משה כי מלת משה נגזר מן כי מן המים משיתיהו, ומה שהיה בילדותו משוי מן המים היה רמז למה שעתיד להיות בזקנותו משוי מימי החכמה בהר סיני ועל כן אמרו אין מים אלא תורה, ובשמו ג"כ התעוררות ורמז למה שעתיד לשמוע קול דבור השכינה מבין שני כרובים.

« Et les enfants d’Israël virent le visage de Moshé » (Exode 34,35). Il convient que tu t’éveilles ici : pourquoi l’Écriture mentionna-t-elle Moshé trois fois ? Il aurait été possible de dire « que la peau de son visage rayonnait, et il remit le voile ». Et selon le sens simple (peshat), on peut expliquer que cela est en regard des trois fois quarante jours qu’il resta sur la montagne ; et il est connu qu’à chaque station s’ajoutait en lui un avantage de perception et un surcroît de lumière ; et c’est pourquoi la section y mentionna trois rayonnements, car une splendeur et une majesté furent émanées sur lui à chaque période de quarante jours, parmi lesquelles les premiers, les seconds et les troisièmes ; et l’allusion vint ici dans cette section par trois rayonnements, et dans ce verset trois fois « Moshé » et trois fois « visage », parce que maintenant, dans les secondes tables, furent achevés les troisièmes quarante jours ; et l’Écriture mentionna Moshé trois fois pour indiquer qu’à chaque fois il montait un degré par lequel il convenait d’être appelé « Moshé » ; car le mot « Moshé » est tiré de « car des eaux je l’ai tiré (meshitihou) » ; et ce qui fut dans son enfance « tiré des eaux » fut une allusion à ce qu’il serait dans sa vieillesse « tiré des eaux de la sagesse » au mont Sinaï ; et c’est pourquoi ils dirent : « il n’y a d’eau que la Torah » ; et dans son nom aussi il y a un éveil et une allusion à ce qu’il devait entendre la voix de la parole de la Shekhina d’entre les deux chérubins.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי הטעם שיזכיר הכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים כדי לבאר על מעלת משה בהר כי נתעלה במעמד הקדוש ההוא והוקש כבודו לכבוד הש"י, והוא שאמרו רז"ל אמר הקב"ה למשה כמה כבוד כבדתיך אמרת קומה ה' קומה ה' שובה ה' שובה ה' התורה נקראת על שמי שנאמר (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה, קראתיה על שמך שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, ישראל נקראו על שמי שנאמר (תהלים פא) לו עמי שומע לי, אמרתי יקראו על שמך (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו,

Et selon la Kabbale (derekh ha-Qabbala), on peut dire que la raison pour laquelle ce verset mentionne trois fois « Moshé » et trois fois « visage » est pour expliquer l’élévation de Moshé sur la montagne, car il fut élevé dans cette station sainte et son honneur fut rapproché de l’honneur du Nom, béni soit-Il ; et c’est ce que dirent nos Sages, de mémoire bénie : le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé : combien d’honneur Je t’ai honoré ! tu as dit (Nombres 10,35-36) « lève-Toi, Éternel », « lève-Toi, Éternel », « reviens, Éternel », « reviens, Éternel » ; la Torah est appelée de Mon nom, comme il est dit (Psaumes 19,8) « la Torah de l’Éternel est parfaite » ; Je l’ai appelée de ton nom, comme il est dit (Malachie 3,22) « souvenez-vous de la Torah de Moshé Mon serviteur » ; Israël fut appelé de Mon nom, comme il est dit (Psaumes 81,14) « si Mon peuple m’écoutait » ; J’ai dit : qu’il soit appelé de ton nom (Isaïe 63,11) « et il se souvint des jours d’autrefois, de Moshé, de son peuple » ;

דברתי עמך באמירה ובדבור שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ויאמר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ובאמירה שנאמר (במדבר י״א:י״א) ויאמר משה אל ה' (שמות ו׳:ח׳-ט׳) וידבר משה אל ה', אני אין לפני אכילה ושתיה עשיתיך כמוני שנאמר (שמות לד) לחם לא אכל ומים לא שתה, אני אלהים ואותך נתתי אלהים שנאמר (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, לי נביאים ולך נתתי נביא שנאמר (שם) ואהרן אחיך יהיה נביאך, אני אין כל בריה יכולה להסתכל בי שנאמר (שם לג) כי לא יראני האדם וחי, ואתה כן שנאמר (שם ל) וייראו מגשת אליו, בי כתיב (שם לג) וראית את אחורי, ובך כתיב והביטו אחרי משה ע"כ במדרש.

J’ai parlé avec toi par « dire » (amira) et par « parole » (dibbour), comme il est dit « et l’Éternel parla (va-yedabber) à Moshé en disant (lemor) », « et l’Éternel dit (va-yomer) à Moshé en disant » ; toi aussi, tu as parlé devant Moi par « parole » et par « dire », comme il est dit (Nombres 11,11) « et Moshé dit (va-yomer) à l’Éternel » (Exode 6,12) « et Moshé parla (va-yedabber) devant l’Éternel » ; devant Moi il n’y a ni manger ni boire, et Je t’ai fait comme Moi, comme il est dit (Exode 34,28) « il ne mangea pas de pain et ne but pas d’eau » ; Moi, Je suis Dieu et toi Je t’ai fait Dieu, comme il est dit (Exode 7,1) « vois, Je t’ai fait Dieu pour Pharaon » ; à Moi des prophètes, et à toi J’ai donné un prophète, comme il est dit (Exode 7,1) « et Aharon ton frère sera ton prophète » ; Moi, aucune créature ne peut Me regarder, comme il est dit (Exode 33,20) « car l’homme ne Me verra pas et vivra », et toi de même, comme il est dit (Exode 34,30) « et ils eurent peur de s’approcher de lui » ; de Moi il est écrit (Exode 33,23) « et tu verras Mon arrière », et de toi il est écrit (Exode 33,8) « et ils regardaient derrière Moshé » ; jusqu’ici dans le Midrash.

ונראה לי לומר כי חכמי האמת במדרש זה דברו דרך כלל ודרך קצרה במעלותיו של משה שבהם נתעלה ונתדמה להקב"ה והפרטים רבים נוכל להבין הפרט מתוך הכלל, והוא הדין שהיה אפשר לומר אני יש לי משרת הנקרא נער ואתה יש לך משרת הנקרא נער שנאמר (שם) ומשרתו יהושע בן נון נער, ומזה הענין היה מוכרח להקרא יהושע נער והיה בן נ"ו שנה, וכן אפשר לומר עוד אני יש לי ע' שרים של מעלה שאצילות כחם מכחי ואתה יש לך שבעים זקנים שאצילות כחם מכחך שנאמר (במדבר י״א:כ״ה) ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, וכשם ששבעים שרים של מעלה סביבות כסאי כך כתיב (שם יא) ויעמד אותם סביבות האהל.

Et il me paraît que les sages de la vérité, dans ce Midrash, parlèrent de façon générale et brève des élévations de Moshé par lesquelles il fut élevé et assimilé au Saint, béni soit-Il ; et les détails sont nombreux ; nous pouvons comprendre le détail à partir du général ; et de même il était possible de dire : Moi, J’ai un serviteur appelé « jeune homme » ; et toi, tu as un serviteur appelé « jeune homme », comme il est dit (Exode 33,11) « et son serviteur Yehoshoua fils de Noun, jeune homme » ; et de cette affaire il fallait que Yehoshoua soit appelé « jeune homme », alors qu’il avait cinquante-six ans ; et de même on peut encore dire : Moi, J’ai soixante-dix princes d’en haut dont l’émanation de la force vient de Ma force, et toi, tu as soixante-dix anciens dont l’émanation de la force vient de ta force, comme il est dit (Nombres 11,25) « et Il préleva de l’esprit qui était sur lui et le plaça sur soixante-dix hommes, les anciens » ; et de même que les soixante-dix princes d’en haut sont autour de Mon trône, ainsi il est écrit (Nombres 11,24) « et il les plaça autour de la tente ».

ואחר שנסתכל איך גלה לנו המדרש הזה על כבודו של משה ואיך המשיל פניו לפנים של מעלה מעתה אודיעך ואאלפך חכמה בטעם שהזכיר הכתוב שלש פעמים פנים, ידוע למבין כי עשר מעלות הם נחלקות לשלשה מעלות של שלש שלש כי הראשונה נקראת אין ואין להזכירה והמעלה הראשונה נקראת כבוד עליון והמעלה השנית נקראת כבוד אמצעי והמעלה השלישית נקראת כבוד אחרון וזהו סוד המשנה במצות תקיעת שופר סדר תקיעות של שלש שלש וכל המעלות בכלל נקראות כבוד ופנים, וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני זהו כבוד ראשון, ופני לא יראו זהו כבוד אמצעי, פני ילכו זה כבוד אחרון, ואע"פ שהשיג משה הכבוד האחרון גם האמצעי מ"מ מצינו בו כשם שכתב הקב"ה בעצמו שלש פעמים כך כתב בכתוב הזה שלש פעמים משה ושלש פעמים פנים.

Et après avoir examiné comment ce Midrash nous a dévoilé l’honneur de Moshé et comment il a comparé son visage aux faces d’en haut, désormais je te ferai connaître et t’enseignerai une sagesse sur la raison pour laquelle l’Écriture mentionna trois fois « visage ». Il est connu de l’homme qui comprend que les dix degrés se répartissent en trois groupes de trois, car le tout premier est appelé « Ayin » (rien), et il n’y a pas lieu de le mentionner ; et le premier degré est appelé Gloire supérieure (Kavod ‘Elyon), le deuxième degré est appelé Gloire intermédiaire (Kavod Emtsa‘i), et le troisième degré est appelé Gloire dernière (Kavod Aharon) ; et c’est le secret de la Mishna dans le commandement de la sonnerie du shofar : l’ordre des sonneries est de trois et trois ; et tous les degrés en général sont appelés « Gloire » et « Visage » ; et c’est ce qui est écrit « tu ne pourras pas voir Ma face » : c’est la Gloire première ; « et Ma face ne sera pas vue » : c’est la Gloire intermédiaire ; « Ma face ira » : c’est la Gloire dernière ; et bien que Moshé ait atteint la Gloire dernière et aussi l’intermédiaire, nous trouvons en lui, de même que le Saint, béni soit-Il, a écrit Lui-même trois fois, qu’il écrivit dans ce verset trois fois « Moshé » et trois fois « visage ».

ומעתה הסתכל מעלת הנביא ע"ה שהמשילו הכתוב לבוראו מה שלא זכה שום ילוד אשה אל המדרגה הזאת גם מן הטעם הזה הזכיר שלש פעמים מסוה שניהם מניעה ואחד השגה והבן זה.

Et désormais, examine l’élévation du prophète, paix sur lui, que l’Écriture a comparé à son Créateur, ce que nul né de femme n’a mérité à ce degré ; et pour cette même raison il mentionna trois fois « voile » : deux sont un empêchement et un est une perception ; et comprends cela.

עד באו לדבר אתו. היה לו לומר עד באו לדבר את ה', והנה הכתוב יכפול כמה פעמים שמו של משה ולא יכנהו ומדוע יכנה עתה את השם המיוחד במקום הצריך להזכירו ולא יזכירנו, אבל יתכן לומר כי הכל מעלה וכבוד למשה כדי שתבין גם מזה עד בא ה' לדבר עם משה ולמדך הכתוב כי משה יבא לדבר אל ה' וה' אל משה וכענין שכתוב (שמות ל״ג:י״א) כאשר ידבר איש אל רעהו זה מדבר וזה משיב בלא אמצעי ולא היה נבהל כלל.

« Jusqu’à ce qu’il vînt pour parler avec Lui » (Exode 34,35). Il aurait dû dire « jusqu’à ce qu’il vînt pour parler avec l’Éternel » ; et voici que l’Écriture répète plusieurs fois le nom de Moshé et ne le désigne pas par un suffixe ; et pourquoi désigne-t-elle maintenant le Nom unique par un suffixe à l’endroit où il est nécessaire de le mentionner et ne le mentionne-t-elle pas ? mais on peut dire que tout est élévation et honneur pour Moshé, afin que tu comprennes aussi de là : « jusqu’à ce que l’Éternel vînt parler avec Moshé » ; et l’Écriture t’enseigna que Moshé viendrait parler à l’Éternel et l’Éternel à Moshé, et comme il est écrit (Exode 33,11) « comme un homme parle à son compagnon » : l’un parle et l’autre répond, sans intermédiaire, et il ne s’était pas troublé du tout.

ומעלה זאת אחת מן המעלות אשר למשה בנבואתו אשר בה היה יתר על שאר הנביאים ועמה יתעלה וירום על כלם וגבה ונשא מאד והיא הנקראת ידיעה פנים אל פנים, וכן העיד עליו הכתוב בסוף התורה (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ועל המעלה הזאת הבטיח הנביא ליראי ה' ולחושבי שמו שיזכו בה לעולם שכולו ארוך הוא שאמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים.

Et cette élévation est une des élévations qui sont celles de Moshé dans sa prophétie, par laquelle il surpassait les autres prophètes, et avec elle il fut élevé et exalté au-dessus de tous, et fut haut et très élevé ; et elle est appelée « connaissance face à face » ; et ainsi l’Écriture en témoigna à la fin de la Torah (Deutéronome 34,10) « et il ne s’est plus levé en Israël de prophète comme Moshé, que l’Éternel connaissait face à face » ; et à propos de cette élévation, le prophète promit à ceux qui craignent l’Éternel et à ceux qui pensent à son nom qu’ils la mériteraient pour un monde qui est tout entier long, c’est ce qu’il dit (Isaïe 33,17) « tes yeux verront le roi dans sa beauté, ils verront un pays lointain ».