Vayakhel

אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך, כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת (משלי כד, יג-יד)

« Mange, mon fils, du miel, car il est bon, et un rayon de miel est doux à ton palais ; ainsi connais la sagesse pour ton âme : si tu l’as trouvée, il y a une fin, et ton espérance ne sera pas retranchée » (Proverbes 24,13-14).

שלמה המלך ע"ה המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר ע"י משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע וא"א לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם ע"י משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ארבעה זה למעלה מזה והם הדומם והצומח והחי והמדבר, הדומם הם ההרים והגבעות ואין לחלק זה נפש כלל לא צומחת ולא נפש התנועה אף כי נפש שכלית. למעלה ממנו הצומח יש לו יתרון מעלה על הדומם לפי שיש בו נפש צומחת.

Shelomo le roi, paix sur lui, a comparé la sagesse, qui est un plaisir de l’intellect, au miel, qui est un plaisir corporel ; et ainsi il a coutume de faire toujours dans la plupart de ses paroles dans le livre des Proverbes, de parler par des paraboles, afin d’avertir l’homme de faire en sorte que son intellect réprimande sa nature, parce que l’homme est composé de deux choses, intellect et nature, et il lui est impossible de faire en sorte que son intellect réprimande sa nature sinon par une parabole tirée des choses perceptibles par les sens, dans lesquelles la nature est plongée. Et il est connu que les parties des créatures inférieures sont quatre, l’une au-dessus de l’autre : l’inanimé, le végétal, le vivant et le parlant. L’inanimé, ce sont les montagnes et les collines, et cette partie n’a aucune âme, ni âme végétative ni âme de mouvement, et à plus forte raison pas d’âme intellectuelle. Au-dessus de lui, le végétal a un avantage de degré sur l’inanimé, parce qu’il y a en lui une âme végétative.

למעלה מן הצומח שאר בעלי חיים שיש להם נפש התנועה ונפש הצומחת, למעלה מבעלי חיים שאינם מדברים הוא האדם שהוא כולל את כלם בנפש הצומח ונפש התנועה שבו ויש לו יתרון על כלם בנפש השכלית.

Au-dessus du végétal, les autres êtres vivants, qui ont l’âme de mouvement et l’âme végétative ; au-dessus des vivants qui ne parlent pas, il y a l’homme, qui les comprend tous par l’âme végétative et l’âme de mouvement qui sont en lui, et il a sur eux tous un avantage par l’âme intellectuelle.

וכן תמצא סדר הויתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב (בראשית א׳:ט׳) ותראה היבשה, הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ, החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה, המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם בצלמנו כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע.

Et ainsi tu trouveras l’ordre de leur venue à l’être dans leur création à l’œuvre du commencement : l’inanimé, c’est ce qui est écrit (Genèse 1,9) « et que paraisse le sec » ; le végétal, c’est ce qui est écrit après « que la terre produise de la verdure » ; le vivant, c’est ce qui est écrit au cinquième jour « que les eaux foisonnent d’un foisonnement d’êtres vivants » ; le parlant, c’est ce qui est écrit au sixième jour « faisons l’homme à notre image », car les créatures inférieures, tu trouves que la dernière est la plus louable, à l’inverse des créatures supérieures, où la première est la plus louable : la lumière au premier jour, le firmament au deuxième jour, qui est au-dessous de la lumière, et les luminaires au quatrième, qui sont au-dessous du firmament.

ולפי שהאדם משותף עם הצומח בנפש הצומח ועם הבהמה בנפש התנועה לכך הוצרך להיות לו נפש שכלית להחכימו ולהורות אותו דרך השכל כדי שיתגבר שכלו על טבעו. הא למדת כשם שנתעלה הצומח על הדומם כך נתעלה החי על הצומח והמדבר על החי, ואף ע"פ שזה ברור ומוחש לעינים עוד יורונו הכתובים בזה הוא שכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ועם היתרון הזה שהוא השכל יבחן ערך השכל וערך הטבע כל אחד מהם באיזה מדרגה הוא וכאשר האדם מגביר שכלו על טבעו הנה הוא מלאך ה' צבאות וכאשר יגביר טבעו על שכלו נמשל כבהמות נדמו, ומזה יזהיר דוד המלך ע"ה את האדם שימשך אחר השכל, הוא שאמר (תהילים ל״ב:ח׳) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, ויזהירנו עוד שלא ימשך אחר הטבע הוא שאמר אחריו (שם) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך.

Et parce que l’homme partage avec le végétal l’âme végétative et avec la bête l’âme de mouvement, il lui fallait avoir une âme intellectuelle pour le rendre sage et lui enseigner la voie de l’intellect, afin que son intellect l’emporte sur sa nature. Tu as donc appris que, de même que le végétal s’éleva au-dessus de l’inanimé, ainsi le vivant s’éleva au-dessus du végétal et le parlant au-dessus du vivant ; et bien que cela soit clair et perceptible aux yeux, les Écritures nous l’enseignent encore, c’est ce qui est écrit (Job 35,11) « Il nous instruit plus que les bêtes de la terre, et nous rend sages plus que les oiseaux du ciel » ; et avec cet avantage qui est l’intellect, on discerne la valeur de l’intellect et la valeur de la nature, chacun d’eux à quel degré il est ; et lorsque l’homme fait l’emporter son intellect sur sa nature, le voici ange de l’Éternel des armées ; et lorsqu’il fait l’emporter sa nature sur son intellect, il est assimilé aux bêtes ; et de cela le roi David, paix sur lui, avertit l’homme de suivre l’intellect, c’est ce qu’il dit (Psaumes 32,8) « Je t’instruirai et te montrerai la voie où tu marcheras, Je te conseillerai, Mon œil sur toi » ; et il l’avertit encore de ne pas suivre la nature, c’est ce qu’il dit ensuite (ibid. 32,9) « ne soyez pas comme le cheval, comme le mulet sans intelligence, dont il faut maîtriser la bouche par le mors et le frein, pour qu’ils ne s’approchent pas de toi ».

והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי י״ב:כ״ז) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג׳:כ״ז) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות.

Et voici que Shelomo nous a fait connaître dans le livre des Proverbes les utilités de l’intellect et les dommages de la nature, et c’est que la nature est paresseuse à chercher nourriture, boisson, vêtement et demeure, qui sont des actions nécessaires, et l’intellect la réprimande afin qu’elle se hâte vers le nécessaire et lui montre la fin des choses : car avec la nourriture il sera sauvé de la faim, avec le vêtement il sera sauvé et protégé de rester nu, et avec la demeure il sera sauvé du froid et de la chaleur, car l’intellect connaît et discerne tout cela, et la nature n’en connaît rien. Et à ce propos Shelomo dit (Proverbes 12,27) « la fraude ne rôtira pas sa chasse, mais le bien précieux de l’homme est le diligent » ; son explication : l’homme de fraude, son argent ne subsistera pas dans sa main ; et parce que la manière du chasseur est de brûler les ailes des oiseaux afin qu’ils ne s’enfuient pas, il dit que celui qui vole et dont la chasse réussit n’atteindra pas à la faire rôtir, car l’oiseau s’enfuira de lui avant qu’il rôtisse, et c’est une parabole pour celui qui amasse de l’argent contre le droit, car il ne réussira pas ; et « yahrokh » vient de (Daniel 3,27) « et les cheveux de leur tête ne furent pas roussis (itḥarakh) » ; mais le bien précieux à l’homme et qui subsiste dans sa main, c’est qu’il ait la qualité de la diligence.

הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ׳:י״ז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ.

La nature cherche le vol, le larcin et la tromperie, et ces actions lui sont agréables à faire, et la cause en est qu’elle ressent en elle-même le besoin et la gêne qu’elle a, et l’intellect l’éveille et la réprimande à ce sujet et lui montre la fin, car il lui en viendra honte, défaut et opprobre en ce monde-ci et le châtiment sévère dans le monde à venir ; et à ce propos Shelomo dit (Proverbes 20,17) « le pain du mensonge est doux à l’homme, mais ensuite sa bouche sera remplie de gravier ».

הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים.

La nature cherche la joie, le rire et les rapports sexuels, et la cause en est l’affaire du désir implanté en elle pour la subsistance de l’espèce, et elle trouve une douceur à combler le manque de son désir, et l’intellect la réprimande et lui montre la fin, car la douceur lui reviendra en amertume, et à ce propos Shelomo dit (ibid. 5,3-4) « car les lèvres de l’étrangère distillent du miel, et son palais est plus doux que l’huile ; mais sa fin est amère comme l’absinthe, aiguë comme une épée à deux tranchants » ; il mentionna l’épée à deux tranchants parce que l’homme ne peut échapper au dommage, comme à une épée qui a deux tranchants : il est blessé par l’un ou par l’autre ; ainsi celui qui suit la nature ne peut échapper au dommage de la nature, de sorte qu’il ne soit châtié en ce monde ou dans le monde à venir ; et parce que tout être doué de sens, ainsi les bêtes et les animaux, lorsqu’il voit le feu, s’enfuit de lui dans sa crainte de s’y brûler, fuit aussi les eaux profondes dans sa crainte de s’y noyer, et même s’il entend une voix effrayante il fuit et se cache par crainte, et tout cela est dans la nature, c’est pourquoi l’intellect fait savoir à la nature qu’elle doit ainsi se garder, que si elle voit une action mauvaise elle doit s’en enfuir, ou si elle entend une chose qui n’est pas convenable, elle doit s’enfuir et s’en aller ; et il apporte une preuve de sa conduite et de sa nature, puisqu’elle fuit le feu qui brûle, la fosse et le fleuve profond ; et c’est pourquoi Shelomo avertit toujours sur les affaires intellectuelles et en porte une parabole par des paraboles naturelles.

הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'.

La confiance dans le Saint, béni soit-Il, il la compare à une tour forte, c’est ce qu’il dit (Proverbes 18,10) « le nom de l’Éternel est une tour forte, le juste y court et est en sécurité (nisgav) » ; parce que, selon la voie de la nature, ceux qui craignent l’ennemi se réfugient dans une tour forte et là se pensent en sécurité ; et de même que la nature le sait et le voit toujours, ainsi il lui faut savoir que celui qui se confie en Son Nom, béni soit-Il, habite en sécurité comme celui qui habite dans une tour, et davantage, car « il y court », c’est-à-dire : dans le nom de l’Éternel court le coureur et est mis à l’abri de la détresse, ce qui n’est pas le cas dans la tour, où l’on n’est parfois pas mis à l’abri de la détresse, car il est possible que les ennemis abattent la tour et que ceux qui y demeurent ne soient pas mis à l’abri de leur détresse. Le cœur du roi dans la main du Saint, béni soit-Il, est comparé à des ruisseaux d’eau, c’est ce qu’il dit (ibid. 21,1) « le cœur du roi est dans la main de l’Éternel comme des ruisseaux d’eau », etc.

בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם.

Pour le péché du vol, il apporta la parabole des oiseaux pris au filet par le désir du grain qu’ils voient en lui, et ce désir les amène à la mort quand ils sont pris au filet ; ainsi ce voleur, le désir de l’argent l’amène à la mort ; et c’est pourquoi Shelomo le roi, paix sur lui, dit (ibid. 1,17-19) « car c’est en vain que le filet est tendu sous les yeux de tout oiseau ailé ; et eux, c’est contre leur sang qu’ils dressent des embuscades, ils guettent leurs propres âmes ; telles sont les voies de tout homme avide de gain : le gain prend la vie de son possesseur ». Et pour le péché de l’impudicité il apporta la parabole de la chute dans la fosse profonde, c’est ce qu’il dit (ibid. 23,27) « car la prostituée est une fosse profonde, et l’étrangère un puits étroit », et il est écrit (ibid. 22,14) « la bouche des étrangères est une fosse profonde, celui contre qui l’Éternel est irrité y tombera ».

וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה,

Et le péché de celui qui dévoile un secret, il le compara à une ville qui n’a pas de muraille, c’est ce qu’il dit (ibid. 25,28) « une ville démantelée, sans muraille, tel est l’homme qui n’a pas de maîtrise de son esprit ». Et le péché de la femme mariée, il le compara à celui qui marche sur des braises, car il est impossible qu’il ne soit pas brûlé, et c’est ce qu’il dit (ibid. 6,27-29) « un homme prendra-t-il du feu dans son sein sans que ses vêtements brûlent ? ou marchera-t-on sur des charbons ardents sans que ses pieds soient brûlés ? Ainsi celui qui va vers la femme de son prochain : quiconque la touchera ne sera pas innocent » ; il mentionna la parabole en deux affaires : prendre du feu dans son sein est une parabole pour le toucher d’un seul de ses membres, car bien que son corps ne soit pas brûlé, ses vêtements sont brûlés ; et celui qui marche sur les braises est une parabole pour le rapport lui-même, c’est ce qu’il dit « ainsi celui qui va vers la femme de son prochain, quiconque la touchera ne sera pas innocent », c’est-à-dire : du jugement de la Géhenne ; et nous avons appris explicitement qu’il lui est impossible d’être sans châtiment, soit par la combustion de ses vêtements pour le simple contact, soit par la combustion de son corps dans la Géhenne pour le rapport,

וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב׳:י״ג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים ל״ב:כ״ט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.

et tout cela pour rapprocher la nature du côté de l’intellect, qui sont éloignés l’un de l’autre, et il y a entre eux une grande différence comme la différence qui est entre la lumière et les ténèbres ; c’est ce qu’a dit l’Écriture (Ecclésiaste 2,13) « et j’ai vu que la sagesse a un avantage sur la folie comme l’avantage de la lumière sur les ténèbres » ; la nature ne discerne que ce qui est devant elle, elle ne considère pas et ne regarde pas la fin des choses : car celui qui sème le blé, comme il paraît perdre aux yeux de la nature, car il l’enfouit dans le sol et le détruit, et la nature voulait le manger et non le salir et en cacher la splendeur et la beauté ; mais l’intellect l’instruit et lui enseigne la fin de la connaissance, car avec cela l’homme fait subsister son semblable et ajoute sur une mesure plusieurs mesures, sans quoi la récolte serait retranchée et les créatures mourraient. Et la preuve par l’Écriture que l’intellect considère la fin des choses, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 32,29) « s’ils étaient sages, ils comprendraient cela, ils discerneraient leur fin ».

ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י׳:י״ח) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית,

Et vers ce but, la Torah s’étend dans les récits des générations, pour enseigner la fin des justes qui suivaient l’intellect et la fin des méchants qui suivaient la nature, comme l’affaire du récit de la génération du déluge, qui furent détruits dans le déluge parce qu’ils étaient méchants, et le salut de Noa’h et de ses fils du déluge parce qu’ils étaient justes ; car l’intellect est celui qui veille et comprend la fin de toute chose ; la nature choisit de dire des mensonges et la médisance, aime le repos et la paresse, méprise la charité, craignant de s’appauvrir, et méprise le jeûne, de peur de tomber malade, et méprise la sagesse afin de ne pas se fatiguer ni peiner pour elle ; et l’intellect l’avertit de s’abstenir de l’espèce du repos et de la paresse, et à ce propos Shelomo dit (Ecclésiaste 10,18) « par la paresse le plafond s’affaisse, et par l’inaction des mains la maison fuit »,

וכתיב (משלי כ׳:ד׳) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע,

et il est écrit (Proverbes 20,4) « à cause de l’hiver le paresseux ne laboure pas, il mendiera à la moisson et il n’y aura rien » ; et il l’empêche de dire des mensonges, car il est dit (ibid. 6,19) « un faux témoin qui profère des mensonges » ; et le roi David, paix sur lui, a dit (Psaumes 101,7) « celui qui dit des mensonges ne subsistera pas devant mes yeux » ; et il l’empêche de la médisance, c’est ce qu’il dit (Proverbes 18,21) « la mort et la vie sont au pouvoir de la langue, et ceux qui l’aiment en mangeront les fruits » ; il lui ordonne de s’efforcer à la qualité de la charité, c’est ce qu’il dit (ibid. 11,4) « et la charité délivre de la mort », et il est écrit (ibid. 11,24) « tel répand et augmente encore » ; et il nous a fait connaître qu’à cause du don de la charité son argent ne diminuera pas, c’est ce qu’il dit (ibid. 28,27) « celui qui donne au pauvre n’aura pas de manque » ; il lui ordonne de s’efforcer à l’étude de la sagesse, car c’est lui qui en reconnaît la valeur, non la nature,

וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם.

et il nous a dévoilé qu’avec la sagesse il s’acquiert une récompense dans sa fin en ce monde et dans la fin de son âme dans le monde à venir ; sa fin en ce monde, c’est ce que dit Shelomo (ibid. 19,20) « écoute le conseil et reçois l’instruction, afin que tu sois sage dans ta fin » ; dans la fin de son âme pour le monde à venir, c’est ce que dit Shelomo (ibid. 24,14) « ainsi connais la sagesse pour ton âme : si tu l’as trouvée, il y a une fin » ; Shelomo nous a enseigné que la sagesse que l’homme connaît est pour son âme, car il n’a pas dit « connais, pour toi, la sagesse » mais il a dit « connais la sagesse pour ton âme », c’est-à-dire : car elle est pour ton âme ; « si tu l’as trouvée », c’est-à-dire si tu l’as atteinte ; « et il y a une fin, et ton espérance ne sera pas retranchée » : il explique ici que la rétribution et la récompense sont éternelles, ne se perdent jamais.

וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב,

Et les deux versets sont liés ainsi : de même que manger du miel est bon pour le corps et doux au palais, ainsi connais la sagesse, que tu t’y appliques et la trouves douce, et cette utilité sera pour ton âme. Et quant à ce qu’il a comparé la sagesse au miel et non aux autres saveurs, la raison en est que le sens du goût perçoit la douceur, et le miel est du tempérament du foie, car le foie est chaud et humide et le miel aussi est chaud et humide ; et c’est pourquoi le désir implanté dans le foie s’éveille vers lui plus que vers un autre et l’homme le désire plus que toutes les saveurs, car le tempérament du miel dans sa douceur convient au tempérament du foie ; et c’est pourquoi Shelomo a comparé la sagesse au miel, et il dit : de même que ton corps ressent la douceur du miel, ainsi il convient que ton âme ressente la douceur de la sagesse ; et c’est pourquoi il dit « ainsi connais la sagesse pour ton âme », car l’utilité du miel n’est que pour le corps, et l’utilité de la sagesse est pour l’âme ; « si tu as trouvé la sagesse et qu’il y a une fin » : que la sagesse t’est utile en ce monde-ci et dans le monde à venir,

מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהילים י״ט:י״א) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה,

ce qui n’est pas le cas du miel, dont l’utilité et l’usage ne sont que dans ce monde-ci ; « et ton espérance ne sera pas retranchée » : que la sagesse subsiste à jamais, ce qui n’est pas le cas du miel et des autres saveurs, qui sont retranchées et cessent, mais la sagesse ne cesse jamais, et c’est « et ton espérance ne sera pas retranchée » ; et quant à ce qu’il a comparé la sagesse au miel, c’est parce qu’il n’y a chez nous aucune nourriture plus douce que le miel, mais la sagesse est plus douce, et ainsi David son père dit (Psaumes 19,11) « et plus douces que le miel et que le suc des rayons » ; mais il n’est en notre pouvoir d’apporter une parabole que des choses perceptibles qui se trouvent parmi nous, et l’intention est de dire : de même que le corps jouit du goût du miel, ainsi l’âme jouit de la jouissance de la sagesse,

וכן מצינו במתן תורה (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות,

et ainsi nous trouvons au don de la Torah (Exode 24,11) « et ils virent Dieu, et ils mangèrent et burent » : il compara la jouissance de la vision de la face de la Shekhina, qui est le manger spirituel, à la jouissance de manger et de boire ; et ainsi fut la station de Moshé sur la montagne quarante jours sans manger ni boire, car son âme jouissait du délice dans lequel son corps subsistait, comme l’homme qui mange et boit et dont l’âme subsiste par la nourriture de son corps ; et cette élévation, Moshé la mérita pendant cent vingt jours, du six de Sivan jusqu’au jour des Expiations, où il descendit les secondes tables. Comment ? Le six de Sivan la Torah fut donnée ; le lendemain, le septième jour, il monta à la montagne, y demeura quarante jours, qui s’achèvent le dix-sept de Tamouz, où il descendit à la sixième heure du jour et brisa les tables,

למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה.

le lendemain, le dix-huit, il brûla le veau et jugea ses adorateurs ; le dix-neuf, il monta à la montagne et y demeura quarante jours, deuxièmes, pour prier au sujet de ce péché, qui s’achèvent au premier du mois d’Eloul ; et il lui fut dit (Exode 34,2) « et tu monteras le matin sur le mont Sinaï » ; et il y demeura quarante jours, troisièmes, pour recevoir les secondes tables, qui s’achèvent au jour des Expiations ; et j’ai déjà mentionné cela dans la section Ki Tissa ; ce jour-là il descendit les tables, et ce fut un jour de pardon et d’expiation.

כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב.

Quand il monta au premier d’Eloul, c’était un lundi, et quand il descendit au jour des Expiations, c’était un jeudi, et c’est pourquoi nos maîtres l’établirent comme jour de jugement, car deux fois par semaine les tribunaux sont établis et siègent ; et c’est (Isaïe 55,6) « cherchez l’Éternel pendant qu’Il se trouve » : il convient de chercher le lundi et le jeudi afin qu’Il soit trouvé comme le fit Moshé. Le lendemain du jour des Expiations il fut ordonné au sujet du Tabernacle, et c’est le rassemblement mentionné ici, et c’est ce qui est écrit.

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות ל״ט:ל״ג) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים ישראל בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב (במדבר ח׳:י״ט) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, והכל דרך חבה ומעלה.

« Et Moshé réunit toute l’assemblée des enfants d’Israël et leur dit : voici les choses que l’Éternel a ordonné de faire » (Exode 35,1). Si tu examines ces sections, tu trouves que l’œuvre du Tabernacle et tous ses objets y sont mentionnés plusieurs fois : le Saint, béni soit-Il, les mentionna à Moshé deux fois : d’abord Il les mentionna en détail dans la section « Qu’ils Me prennent » (Terouma), puis les mentionna de nouveau de façon générale dans Ki Tissa, dans la section « Vois, J’ai appelé par nom » ; la troisième fois, c’est ce que Moshé les mentionna maintenant à tout Israël de façon générale, et leur donna l’ordre à ce sujet en disant « et tout sage de cœur parmi vous viendra et fera tout ce que l’Éternel a ordonné : le Tabernacle, sa tente » ; la quatrième fois, c’est le récit de la Torah après l’exécution, c’est ce qui est écrit « et tout sage de cœur parmi ceux qui faisaient l’ouvrage fit », et elle mentionna à propos de chaque chose « et il fit, et il fit » ; la cinquième fois, après que tout l’ouvrage fut achevé, dans la section (Exode 39,33) « et ils amenèrent le Tabernacle à Moshé » ; et le motif de le mentionner cinq fois, c’est tout pour l’élévation du Tabernacle et par manière d’affection, de même que nous trouvons que l’Écriture mentionna cinq fois « Israël » dans un seul verset dans la section Behaalotekha, c’est ce qui est écrit (Nombres 8,19) « et j’ai donné les Lévites en don à Aharon et à ses fils du milieu des enfants d’Israël pour faire le service des enfants d’Israël dans la Tente de réunion et pour expier pour les enfants d’Israël, afin qu’il n’y ait pas de plaie parmi les enfants d’Israël quand les enfants d’Israël s’approcheront du sanctuaire » ; et tout cela par manière d’affection et d’élévation.

ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה.

Et nos maîtres, de mémoire bénie, ont enseigné : à quoi cela ressemble-t-il ? À un roi qui envoya son fils à l’école : quand il vint, il demanda : « Mon fils a-t-il mangé ? Mon fils a-t-il bu ? Mon fils s’est-il couché ? Mon fils est-il allé à l’école ? Mon fils est-il revenu de l’école ? » Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné à propos de ce que la Torah s’étendit dans le récit d’Eliézer, dont toutes les paroles sont doublées : ils dirent : la conversation des serviteurs des patriarches est plus belle devant le Saint, béni soit-Il, que la Torah des fils, car la section d’Eliézer, toutes ses paroles sont doublées et elle est dite en deux ou trois pages, alors que combien de commandements de la Torah dépendent d’une seule lettre et d’un seul mot, et ce sont eux les corps de la Torah.

ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות ל״ב:א׳) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל.

Et dans le Midrash : « Et Moshé réunit » : que vienne le rassemblement (qehillat) de Moshé et expie pour le rassemblement d’Aharon, car il est écrit (Exode 32,1) « et le peuple se rassembla (vayyiqqahel) contre Aharon » ; que vienne la parole de Moshé, car il est écrit « et Moshé leur dit », et expie pour la parole d’Aharon, car il est dit (ibid.) « et ils lui dirent : lève-toi, fais-nous des dieux » ; que viennent « voici les choses » et expient pour « voici tes dieux, Israël » ; que vienne l’or de l’offrande agitée et expie pour l’or du veau.

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ומה שאמר תעשה מלאכה ולא אמר תעשה לנוכח להורות שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו תעשה אתה בעצמך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, וכן במשמע תעשה אתה אפי' לאחרים.

« Voici les choses que l’Éternel a ordonné de faire » (Exode 35,1). Et il est juxtaposé à : « six jours on fera l’ouvrage » (Exode 35,2). Il vint et t’enseigna que « voici les choses » de l’œuvre du Tabernacle, l’Éternel a ordonné de les faire pendant six jours et non le jour du Shabbat, parce que l’œuvre du Tabernacle ne repousse pas le Shabbat. Et quant à ce qu’il dit « on fera l’ouvrage » et non « tu feras », à la deuxième personne, c’est pour enseigner que lorsque Israël fait la volonté du Lieu, leur ouvrage est fait par d’autres, et lorsqu’ils ne font pas Sa volonté, tu le feras toi-même, et non seulement cela, mais l’ouvrage des autres est fait par eux ; et de même il est sous-entendu « tu feras » toi-même même pour d’autres.

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון. לא מצינו שהזהיר משה על השבת בכאן כמו שנצטווה בפרשה של מעלה שיאמר להם ושמרתם את השבת אך את שבתותי תשמורו, ע"כ נראה לי שנרמז לנו בכאן שאין לגלות ענינים נסתרים בהמון ולכן הזכיר למעלה אך את שבתותי תשמרו שהם רמז לזכור ושמור, ואמר ושמרתם את השבת ולא אמר את יום השבת לפי שהוא בשבת העליונה וכן ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כמו שרמזתי שם וענינים נסתרים אלה הנכללין במצות שבת נצטוה משה מפי הקב"ה לגלותם ליחידי ישראל ולכך הזכיר שם דבר אל בני ישראל שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, אבל כאן משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן לא הזכיר מרמזי השבת העליונה ומן הנסתר שבה דבר ולא רצה לדבר להם כי אם בפשט המצוה בנגלה שבת בלבד ובדרך קצרה, והנה משה פתח לנו פתח מתוך דבריו להעלים סתרי התורה.

« Et le septième jour sera pour vous saint, un Shabbat de repos solennel » (Exode 35,2). Nous ne trouvons pas que Moshé ait ici averti sur le Shabbat comme il en reçut l’ordre dans la section précédente, où il devait leur dire (Exode 31,13) « et vous garderez le Shabbat » et « mais vous garderez Mes shabbats » ; c’est pourquoi il me semble qu’il nous est ici fait allusion qu’il ne faut pas dévoiler les choses cachées à la foule, et c’est pourquoi il mentionna plus haut « mais vous garderez Mes shabbats » (au pluriel), qui sont une allusion à « souviens-toi » et « garde » ; et il dit « et vous garderez le Shabbat » et non « le jour du Shabbat », parce qu’il s’agit du Shabbat supérieur, et de même « et les enfants d’Israël garderont le Shabbat, pour faire le Shabbat », comme j’y ai fait allusion là-bas ; et ces choses cachées, comprises dans le commandement du Shabbat, Moshé reçut l’ordre de la bouche du Saint, béni soit-Il, de les dévoiler à l’élite d’Israël, et c’est pourquoi il y est mentionné « parle aux enfants d’Israël », afin de leur faire connaître l’affaire du Shabbat dans le révélé et dans le caché ; mais ici Moshé parle à la foule, à toute l’assemblée des enfants d’Israël, hommes et femmes, et c’est pourquoi il ne mentionna pas les allusions du Shabbat supérieur, et du caché qui s’y trouve il ne parla pas et ne voulut leur parler que du sens simple du commandement, dans le révélé du Shabbat seulement, et de façon brève ; et voici que Moshé nous ouvrit, par ses paroles, une porte pour cacher les secrets de la Torah.

ועוד ראיה ממה שדרשו במסכת מגילה על אונקלוס כשתרגם החומש יצאה בת קול ואמרה מי הוא שגלה סתרי לבני אדם, ואם בתרגום החומש כך ק"ו למי שמרחיב באור יותר בסתרי התורה בפני ההמון שהוא נקרא מגלה סתרים ורכיל מגלה סוד.

Et une autre preuve, de ce qu’ils enseignèrent dans le traité Meguila à propos d’Onkelos, quand il traduisit le Pentateuque : une voix céleste sortit et dit : « Qui est celui qui a dévoilé Mes secrets aux hommes ? » ; et si pour la traduction du Pentateuque il en est ainsi, à plus forte raison pour celui qui élargit davantage l’explication des secrets de la Torah devant la foule : il est appelé « celui qui dévoile les secrets » et « le colporteur dévoile le secret ».

כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור,

« Quiconque y fera un ouvrage sera mis à mort. Vous n’allumerez pas de feu dans toutes vos demeures » (Exode 35,2-3). On peut expliquer que ces versets avertissent au sujet de l’ouvrage et l’interdisent le Shabbat ; il dit d’abord « quiconque y fera un ouvrage sera mis à mort », c’est-à-dire l’ouvrage du Tabernacle, et à ce propos il n’a pas dit « tout ouvrage » comme la règle de la Torah et les versets de l’affaire du Shabbat ; puis il mentionna et avertit pour les générations « vous n’allumerez pas de feu dans toutes vos demeures le jour du Shabbat », et c’est comme s’il avait dit : « vous ne ferez aucun ouvrage dans toutes vos demeures », et il comprit tous les ouvrages dans l’ouvrage du feu, car il est connu que la plupart des ouvrages dont les hommes s’occupent ne sont que par le feu, car le feu en est la cause et la racine ; et c’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont institué, dans le commandement de la Havdala à la sortie du Shabbat, qui est le début de la permission des ouvrages, de bénir sur le feu « qui crée les lumières du feu », parce que le feu est le début des ouvrages dans l’œuvre du commencement, comme il est écrit au premier jour « et la lumière fut »,

והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה.

et voici que les quatre bénédictions de la Havdala y sont inscrites pour tout sage : la bénédiction du vin est évoquée dans le verset Bereshit, dans le mot « la terre » (ha-arets), qui est le jardin, et « une vigne dans le jardin », et c’est le vin conservé dans ses raisins depuis les six jours du commencement ; la bénédiction des essences de baumes est évoquée dans le mot « et l’esprit de Dieu » (ve-ruaḥ Elohim), car l’odeur se fait par le moyen de l’esprit (ruaḥ), qui est l’air que l’homme aspire et fait entrer dans ses narines, et aussi de ce qu’on sait que les vents portent l’odeur ; « les lumières du feu » : il est dit « que la lumière soit » ; « qui sépare entre le saint et le profane » : car il est dit « et Dieu sépara entre la lumière et les ténèbres » ; et comprends cela.

יביאה את תרומה ה', כבר הזכרתיו בסדר ויקחו לי.

« Qu’il l’apporte, l’offrande de l’Éternel » (Exode 35,5) : je l’ai déjà mentionné dans la section « Qu’ils Me prennent » (Terouma).

ויצאו כל עדת בני ישראל וגו' ויבאו. הכתוב הזה יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות והנשים קדמו וזהו לשון הכתוב.

« Et toute l’assemblée des enfants d’Israël sortit, etc., et ils vinrent » (Exode 35,20-21). Ce verset montre la diligence d’Israël, car ils apportèrent l’offrande avec diligence et empressement, et les femmes devancèrent ; et c’est le langage de l’Écriture.

ויבאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחלה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות לב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה (קהלת ז) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ירמוז למה שכתוב (שמות לב) אלה אלהיך.

« Et les hommes vinrent sur les femmes » (Exode 35,22). Car l’expression « sur les femmes » indique que les femmes vinrent là au début, et quand les hommes vinrent, ils trouvèrent déjà là les femmes qui y avaient apporté leur offrande d’abord ; et c’est un grand mérite chez les femmes, car dans l’affaire du veau elles ne voulurent pas donner leurs parures, ainsi il est écrit (Exode 32,2) « et Aharon leur dit : arrachez les anneaux d’or qui sont aux oreilles de vos femmes, de vos fils et de vos filles », et il est écrit (ibid. 32,3) « et tout le peuple s’arracha les anneaux d’or qui étaient à leurs oreilles » ; et il n’a pas dit « aux oreilles de leurs femmes », car les femmes n’y consentirent pas ; et c’est ce à quoi Shelomo a fait allusion (Ecclésiaste 7,28) « un homme sur mille j’ai trouvé, mais une femme parmi toutes celles-là je n’ai pas trouvé » ; il fait allusion à ce qui est écrit (Exode 32,4) « voici tes dieux ».

אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב וקדמו במצוה הזאת לאנשים כי כן יורה לשון על כלשון (ישעיהו ז׳:ב׳) נחה ארם על אפרים כי המלחמה ההיא לאפרים ואפרים היו בתחלה שם.

Mais maintenant, dans l’affaire du commandement relatif à l’offrande du Tabernacle, elles voulurent donner leurs parures d’or avec grand empressement, bien qu’il soit naturel chez les femmes de se divertir et de se réjouir de leurs parures, qui sont leur principale joie et leur convoitise ; et elles apportèrent agrafe, anneau, bague, boucle d’oreille et ornement intime (koumaz), tout objet d’or, et elles devancèrent les hommes dans ce commandement, car ainsi l’indique l’expression « sur » (al), comme dans l’expression (Isaïe 7,2) « Aram s’est posé sur Éphraïm », car cette guerre concernait Éphraïm, et Éphraïm était là au début.

ובפרקי ר' אליעזר נתן הקב"ה לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בר"ח, בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעוה"ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר (תהילים ק״ג:ה׳) המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. ומה שאמר הכתוב כל נדיב לב הביאו חח ונזם והנשים הן המביאות, יראה לי ענין הכתוב שהוא כאלו הוא מסורס ושעורו ויבאו האנשים כל נדיב לב על הנשים שהביאו חם ונזם. ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן, כי לא היה התכלת והארגמן מצוי אצל הכל אלא למקצת אנשים חשובים שבהם. והזכיר עוד וכל אשר נמצא אתו עצי שטים כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים.

Et dans les Pirqé de Rabbi Eliezer : le Saint, béni soit-Il, donna aux femmes leur récompense en ce monde et dans le monde à venir, parce que cela se passait à la néoménie ; en ce monde, car elles observent les néoménies plus que les hommes, et dans le monde à venir, car elles sont destinées à se renouveler comme les néoménies, ainsi il est dit (Psaumes 103,5) « Il rassasie de bien ta vieillesse, ta jeunesse se renouvelle comme celle de l’aigle ». Et quant à ce que dit l’Écriture « tout homme au cœur généreux apporta agrafe et anneau », alors que ce sont les femmes qui les apportent, il me paraît que le sens du verset est comme s’il était transposé, et son arrangement est : « et les hommes vinrent, tout homme au cœur généreux, sur les femmes qui avaient apporté agrafe et anneau ». Et il dit « et tout homme chez qui se trouvait de l’azur et de la pourpre » (Exode 35,23), car l’azur et la pourpre ne se trouvaient pas chez tous, mais chez une partie des hommes importants d’entre eux. Et il mentionna encore « et tout homme chez qui se trouvait du bois d’acacia », car il y en avait moins qui avaient en main du bois d’acacia.

כל מרים תרומת כסף ונחשת. הכסף ואין צריך לומר הנחשת שכל אחד מהם היה מרובה יותר מן הזהב, כי הזהב לא היה מצוי כי אם אצל הנשים בתכשיטיהן והכסף והנחשת מצוי הרבה אצל רוב האנשים בכלים ובמטבע, ועל כן הזכיר בכסף ובנחשת לשון תרומה, והזכיר בזהב לשון תנופה למעלה וחשיבות כי המתנדב הזהב ינופף ידו לעלוי נדבתו גם המקבלים אותה יפרסמוה לפרסם על מעלת המתנדב, ואע"פ שמצינו לשון תנופה בנחשת והוא שכתוב (שמות ל״ח:כ״ט) ונחשת התנופה שבעים ככר, הזכיר בו הכתוב לשון תנופה לחשיבות הנחשת ההוא כי היה נחשת ממורט ומזהיר מאד והנה הוא יקר וחשוב הרבה כי הזהב מצוי יותר ממנו.

« Tout homme qui prélevait un prélèvement d’argent et de bronze » (Exode 35,24). L’argent, et il n’est pas besoin de dire le bronze, car chacun d’eux était plus abondant que l’or, car l’or ne se trouvait que chez les femmes dans leurs parures, tandis que l’argent et le bronze se trouvent en grande quantité chez la plupart des hommes, en ustensiles et en monnaie ; et c’est pourquoi il mentionna pour l’argent et le bronze l’expression « prélèvement » (terouma), et pour l’or il mentionna l’expression « offrande agitée » (tenoufa), en élévation et en valeur, car celui qui offre de l’or agite sa main pour l’élévation de son offrande, et ceux qui la reçoivent la publient pour faire connaître l’élévation de l’offrant ; et bien que nous trouvions l’expression « offrande agitée » pour le bronze, c’est ce qui est écrit (Exode 38,29) « et le bronze de l’offrande agitée, soixante-dix talents », l’Écriture employa pour lui l’expression « offrande agitée » pour la valeur de ce bronze-là, car c’était un bronze poli et très brillant, et le voici précieux et de grande valeur, car l’or se trouve davantage que lui.

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטוה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר (דברים ו׳:ז׳) ושננתם לבניך ולא לבנותיך ואמרו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות.

« Et toute femme sage de cœur filait de ses mains » (Exode 35,25). De là, la sagesse de la femme ne doit être que dans le filage et la diligence pour les besoins de sa maison et l’honneur de son mari ; et c’est pourquoi nos maîtres, de mémoire bénie, ont interdit d’enseigner la Torah aux filles, car il est dit (Deutéronome 6,7) « et tu les enseigneras à tes fils », et non à tes filles, et ils dirent : quiconque enseigne la Torah à sa fille, c’est comme s’il lui enseignait la frivolité licencieuse (tiflout).

וכן דרשו ביומא פרק שעירי יום הכפורים וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אין חכמה לאשה אלא בפלך.

Et ainsi ils l’ont expliqué dans Yoma, au chapitre « Se’irei Yom ha-Kippourim » : « et toute femme sage de cœur filait de ses mains » ; il n’y a de sagesse pour la femme que dans le fuseau.

והנשיאים הביאו את אבני השהם. לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם כענין שכתוב במלך (שם יז) לבלתי רום לבבו מאחיו, לכך הביאו הנשיאים אבנים שיהיו על לב אהרן כדי שיתכפרו על גובה לבם ולכך הזכיר בנדבתם ה"א הידיעה כלומר אבני השהם ואבני המלואים שחסרו ישראל, וכוונת הנשיאים היתה שיתנדבו הכל ראשונה למלאכת המשכן ושישלימו הם אחר כך מה שיחסרו כל ישראל, ואע"פ שהיתה כונתם לטובה נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שהיו סומכין על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן ולכך תמצא והנשיאים חסר והנשאם כתיב, ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון.

« Et les princes apportèrent les pierres de shoham » (Exode 35,27). Parce que la manière du prince est de s’enorgueillir au-dessus du peuple, comme il est écrit du roi (Deutéronome 17,20) « afin que son cœur ne s’élève pas au-dessus de ses frères », c’est pourquoi les princes apportèrent des pierres qui seraient sur le cœur d’Aharon, afin d’obtenir l’expiation de l’orgueil de leur cœur ; et c’est pourquoi il a mentionné à propos de leur offrande le « hé » de détermination, c’est-à-dire « les pierres de shoham » et « les pierres de remplissage » qui manquaient à Israël ; et l’intention des princes était que tous se portent volontaires les premiers pour l’œuvre du Tabernacle et qu’eux complètent ensuite ce qui manquerait à tout Israël ; et bien que leur intention fût bonne, cela leur fut compté comme un péché et un manque, parce qu’ils s’appuyaient sur cela : peut-être Israël apporterait-il les pierres et leur intention ne serait pas accomplie, car ils auraient tout complété et les princes n’auraient pas de part au commandement du Tabernacle ; et c’est pourquoi tu trouves « ve-ha-nesi’im » écrit de manière défective, והנשאם ; et de là une punition pour tous : celui qui peut être parmi les premiers à un commandement et ne s’y empresse pas, à cause de cela son nom est écrit défectif.

ויש שפירש כי אבני השהם ושאר הדברים בדרך נס באו לישראל וכדי שתהיה מלאכת המשכן נשלמת הביאום ענני כבוד לתוך אהלו של משה וזהו לשון והנשיאים הביאו מלשון (תהילים קל״ה:ז׳) מעלה נשיאים מקצה הארץ.

Et il y en a qui expliquèrent que les pierres de shoham et les autres choses vinrent à Israël par voie de miracle, et afin que l’œuvre du Tabernacle fût achevée, les nuées de gloire les apportèrent dans la tente de Moshé ; et c’est le sens de « les princes apportèrent » (nesi’im), de l’expression (Psaumes 135,7) « Il fait monter les nuées (nesi’im) du bout de la terre ».

מלא אותם חכמת לב. נתיבות החכמה הם ל"ב כנגדם נצטוינו במצות ציצית שיש בה ל"ב חוטים ח' לכל כנף וכנף וכאשר אבאר שם במקומו בפרשת ציצית בעזרת השי"ת.

« Il les a remplis de sagesse de cœur » (Exode 35,35). Les sentiers de la sagesse sont trente-deux ; en regard d’eux nous avons été commandés dans le commandement des tsitsit, où il y a trente-deux fils, huit pour chaque coin, comme je l’expliquerai à sa place dans la section des tsitsit, avec l’aide du Nom, béni soit-Il.

וכן נאמר בספר יצירה בל"ב נתיבות פלאות חכמה, ומפני שהחכמה נעלמת מן ההשגה לכך הזכיר בה לשון נתיבות כי לשון דרך הוא רחב אבל נתיב הוא צר עד מאד, ומזה אמר הנביא (ירמיהו ו׳:ט״ז) עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, הזכיר לשון עמידה בדרך שהוא רחב וכן הבטה שאמר וראו אבל בנתיב שהוא צר מזכיר לשון שאלה ואמר ושאלו.

Et ainsi il est dit dans le Séfer Yetsira : « par trente-deux sentiers merveilleux de sagesse » ; et parce que la sagesse est cachée à la perception, il a employé pour elle l’expression « sentiers », car le mot « derekh » (chemin) est large, tandis que « netiv » (sentier) est très étroit ; et de là le prophète dit (Jérémie 6,16) « tenez-vous sur les chemins et regardez, et demandez les sentiers d’autrefois » : il a mentionné le terme « se tenir » pour le chemin, qui est large, et aussi le regard, quand il dit « et regardez » ; mais pour le sentier, qui est étroit, il mentionne le terme de la demande et dit « et demandez ».

והנה מרוב העלמת החכמה אי אפשר להשיג שרשה כי אם ע"י הנתיבות כדמיון חוטי השלהביות שהם נתיבות לגחלים וע"י חוטי השלהביות אדם רואה את הגחלת, וכן בדמיון החוט הנמשך מן הפקעת שע"י החוט ילך אדם למקום הפקעת, וכן בדמיון הסעיפים שבאילן ששורש האילן מחופה תחת הקרקע ולא נודע מקומו וע"י הסעיפים והגידים הנמצאים מתחת מחילות הקרקע ילך האדם אחר השורש וימצאנו, וכשהזכיר כאן חכמת לב הכל להגדיל ולהאדיר מעלת בצלאל ואהליאב כי הוא כאלו אמר מלא אותם חכמת השכינה, כענין שכתוב (בראשית ו׳:ו׳) ויתעצב אל לבו, וכענין שאלת המלך שלמה (מלכים א ג׳:ט׳) ונתתה לעבדך לב שומע, וכן כתיב (שם ה) וה' נתן חכמה לשלמה, ולפי שהיו שניהם גדולי האומנים וראשי החכמים העושים במלאכה לכן המשיל הכתוב חכמתם לחכמת השכינה.

Et voici que, par l’extrême occultation de la sagesse, il est impossible d’atteindre sa racine sinon par les sentiers, à l’image des fils de la flamme, qui sont des sentiers vers les braises, et par les fils de la flamme l’homme voit la braise ; et de même à l’image du fil qui est tiré de la pelote, car par le fil l’homme va vers l’endroit de la pelote ; et de même à l’image des branches de l’arbre : la racine de l’arbre est couverte sous le sol et son emplacement n’est pas connu, et par les ramifications et les filaments racinaires qui se trouvent sous les creux du sol l’homme va vers la racine et la trouve ; et quand il a mentionné ici « sagesse de cœur », tout cela est pour agrandir et rehausser l’élévation de Betsalel et d’Oholiav, car c’est comme s’il disait : « Il les a remplis de la sagesse de la Shekhina », comme dans l’affaire de ce qui est écrit (Genèse 6,6) « et Il s’affligea en Son cœur », et comme la demande du roi Shelomo (1 Rois 3,9) « donne à ton serviteur un cœur qui écoute » ; et ainsi il est écrit (ibid. 5,26) « et l’Éternel donna la sagesse à Shelomo » ; et parce que tous deux étaient de grands artisans et les chefs des sages qui travaillaient à l’ouvrage, c’est pourquoi l’Écriture compara leur sagesse à la sagesse de la Shekhina.

והזכיר מלת בהמה בתוספת ה"א והיה לו לומר בהם, והענין מפני שהמשיל חכמתם כבר לחכמת השכינה והשכינה נרמזת באות ה"א כאשר הזכרתי לך הרבה פעמים, וממנה תבא החכמה והתבונה בהם, או אולי לא הזכיר הלשון בהם לפי שאי אפשר לבשר ודם להשיג תכלית החכמה ונמשל כבהמות נדמו נבער כל אדם מדעת ומהשיג אפי' בקצות דרכי החכמה וכענין שכתוב (תהילים צ״ב:ז׳) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולומר כי אף האיש שהוא גדול בחכמה בער הוא תרגום בהמה בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה.

Et il mentionna le mot « bahema » (en eux) avec un ajout de hé, alors qu’il aurait dû dire « bahem » ; et l’affaire est que, puisqu’il comparait déjà leur sagesse à la sagesse de la Shekhina, et que la Shekhina est évoquée par la lettre hé, comme je te l’ai mentionné plusieurs fois, c’est d’elle que viennent la sagesse et l’intelligence en eux ; ou peut-être n’a-t-il pas employé le mot « bahem » parce qu’il est impossible à un être de chair et de sang d’atteindre le terme de la sagesse, et qu’il est assimilé aux bêtes : tout homme se trouve dénué de savoir lorsqu’il s’agit d’atteindre ne serait-ce que les extrémités des voies de la sagesse, et comme il est écrit (Psaumes 92,7) « l’homme stupide ne sait pas, et l’insensé ne comprend pas cela » ; il mentionna « ish » (homme), qui est une expression d’importance et d’élévation, pour dire que même l’homme qui est grand en sagesse est stupide (ba‘ar), la traduction araméenne de « behema » (« bête ») étant « be‘ira » ; et le voici compté comme une bête auprès de la sagesse de la Shekhina.

ובתנחומא וימלא אותו רוח אלהים לא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, ולא תאמר בבני אדם אלא אפי' בהמה וחיה ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל, ע"כ.

Et dans le Tanhouma : « et Il le remplit de l’esprit de Dieu » (Exode 35,31) : ne dis pas Betsalel seul, mais tous ceux qui s’occupèrent de l’ouvrage du Tabernacle, le Saint, béni soit-Il, mit en eux sagesse, intelligence et connaissance ; et ne dis pas parmi les hommes, mais même la bête et l’animal ; et de tous, seul Betsalel fut rendu public ; jusqu’ici.

מרבים העם להביא. מלת מרבים מורה כי לא היו פוסקים מלהביא והגיד לך הכתוב מעלה גדולה בנדבת כלל ישראל האנשים והנשים כי האנשים התנדבו הכסף והנחשת והתכלת והארגמן ותולעת שני והנשים התנדבו תכשיטי הזהב שלהם, ועקר כל הנדבה הזאת הביאוה ביום א' אצל משה כי כן לשון הפרשה מורה על לשון מהירות כלשון ויצאו כל עדת בני ישראל ויבאו, ועוד מה שאמר הכתוב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר.

« Le peuple en apporte plus » (Exode 36,5). Le mot « marbim » (apportent plus) indique qu’ils ne cessaient pas d’apporter ; et l’Écriture te fait connaître une grande élévation dans l’offrande de toute la communauté d’Israël, hommes et femmes : car les hommes offrirent l’argent, le bronze, l’azur, la pourpre et l’écarlate, et les femmes offrirent leurs parures d’or ; et le principal de toute cette offrande, ils l’apportèrent en un jour auprès de Moshé, car ainsi l’indique le langage de la section : une expression de hâte, comme l’expression « et toute l’assemblée des enfants d’Israël sortit… et ils vinrent » ; et encore ce que dit l’Écriture : « et eux lui apportèrent encore une offrande chaque matin » (Exode 36,3).

והמובן מזה כי אחר שהביאו עקר כל הנדבה ביום ההוא עוד נשארו מהם מעטים שהביאו אליו נדבה בבקר בבקר כלומר למחרתו בהשכמה, וגלה לנו הכתוב על מעלת החכמים העושים המלאכה באמונתם הגדולה כי הגידו זה למשה, והם היו טרודים ומתעסקים במלאכתם והניחו מלאכתם לאמר למשה כי כן יורה לשון איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, וזהו לשון ויאמרו אל משה לאמר פעם אחר פעם וגם מעלת משה המולך עליהם שלא היה בוחר בכספם ובזהבם ועל כן כתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה למנוע הענין.

Et ce qu’il faut comprendre de là, c’est qu’après qu’ils eurent apporté le principal de toute l’offrande ce jour-là, il en restait encore quelques-uns qui lui apportèrent une offrande chaque matin, c’est-à-dire le lendemain de bon matin ; et l’Écriture nous dévoila l’élévation des sages qui faisaient l’ouvrage, dans leur grande fidélité, car ils le dirent à Moshé, alors qu’ils étaient accaparés et occupés à leur ouvrage et laissèrent leur ouvrage pour dire à Moshé, car ainsi l’indique l’expression « chacun de son ouvrage qu’ils faisaient » ; et c’est le sens de « et ils dirent à Moshé en disant » (Exode 36,5), fois après fois ; et aussi l’élévation de Moshé qui régnait sur eux, qui ne convoitait pas leur argent et leur or ; et c’est pourquoi il est écrit (Exode 36,6) « et Moshé ordonna, et ils firent passer une voix dans le camp » pour arrêter l’affaire.

והמלאכה היתה דים. כנגד כל המלאכה שיש להם לעשות אותה ועדיין יותיר ממנה. וע"ד הפשט יאמר המלאכה יש להם די הצורך ממנה. ואני שואל כאן למה הוצרך הכתוב והלא הזכיר זה למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה והותר, ומשם הייתי מבין הספוק והיתרון.

« Et les matériaux disponibles suffisaient » (Exode 36,7) : par rapport à tout l’ouvrage qu’ils avaient à faire, et il en restait encore. Et selon le sens simple (peshat), il dit : ils disposaient des matériaux en quantité suffisante. Et je demande ici : pourquoi l’Écriture en eut-elle besoin ? N’a-t-elle pas mentionné cela plus haut : « le peuple apporte plus que ce qu’il faut pour l’ouvrage que l’Éternel a ordonné de faire, et il y a du surplus » ; et de là je comprenais la suffisance et le surplus.

ואפשר לומר כי הכתוב הזה ירמוז לנו שהמשכן של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה וכן הזכיר המדרש היכל של מטה כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.

Et il est possible de dire que ce verset nous fait allusion que le Tabernacle d’en bas est en regard du Sanctuaire d’en haut, et ainsi le Midrash mentionna : le Hékhal d’en bas est en regard du Hékhal d’en haut, car il est dit (Exode 15,17) « un lieu que Tu as préparé pour Ta demeure, Éternel, un sanctuaire, Seigneur, que Tes mains ont établi ».

וכבר ידעת כי שם ה' הוא בהמ"ק של מעלה ולכך הזכיר המדרש לשון היכל ויהיה שעור הכתוב והמלאכה של מעלה היתה דים והותר לכל המלאכה לעשות אותה כלומר כנגד כל המלאכה של מטה המוטלת עליהם לעשות אותה, וכבר ידעת כי משם יבא הספוק והפרנסה לבהמ"ק של מטה ולכלל העולם העליונים והשפלים ולכך הזכיר הכתוב שני פעמים לשון מלאכה והזכיר בשל מעלה לשון הויה ובשל מטה לשון עשיה והבן זה.

Et tu sais déjà que « le Nom de l’Éternel » est le Sanctuaire d’en haut, et c’est pourquoi le Midrash mentionna l’expression « Hékhal » ; et l’arrangement du verset sera : « et l’ouvrage d’en haut suffisait, et au-delà, pour tout l’ouvrage à faire », c’est-à-dire : par rapport à tout l’ouvrage d’en bas qui leur incombait de faire ; et tu sais déjà que de là vient la suffisance et la subsistance pour le Sanctuaire d’en bas et pour l’ensemble du monde, supérieurs et inférieurs ; et c’est pourquoi l’Écriture mentionna deux fois l’expression « ouvrage », et pour celui d’en haut elle mentionna l’expression « être » (havaya), et pour celui d’en bas l’expression « faire » (‘assiya) ; et comprends cela.

ויעש בצלאל את הארון. ידוע כי הארון היה מקודש שבכל הכלים שהוא משכן התורה ועל כן הזכיר במעשה הארון את בצלאל בשמו שהיה מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ועוד שהיה הארון צריך כוונה שיעשה על כוונתו, ובשאר הכלים שלא הזכיר בהם בצלאל כלל אלא שהזכיר בכל אחד ויעש סתם חזר אל כל חכם לב ולכל אחד מן החכמים העושים במלאכה שהזכיר.

« Et Betsalel fit l’arche » (Exode 37,1). Il est connu que l’arche était la plus sainte de tous les objets, car elle est la demeure de la Torah, et c’est pourquoi, dans la fabrication de l’arche, il mentionna Betsalel par son nom, lui qui était rempli de l’esprit de Dieu, de sagesse, d’intelligence et de connaissance ; et en outre l’arche avait besoin d’intention, qu’elle soit faite selon son intention ; et dans les autres objets, où il ne mentionna pas du tout Betsalel mais mentionna pour chacun simplement « et il fit », cela revient à « tout sage de cœur » et à chacun des sages qui faisaient l’ouvrage qu’il mentionna.

ודע כי פרשיות אלו הסמוכות זו לזו ויעש בצלאל את הארון ואחריה ויעש את השלחן ואחריה ויעש את המנורה ואחריה ויעש את מזבח הקטורת כן היו במשכן ובמקדש כסדר, הארון לפני ולפנים מן הפרכת, והשלחן מחוץ לפרוכת בצפון, והמנורה בדרום, ומזבח הקטרת היה בין שלחן למנורה משוך קמעא כלפי חוץ עד שהכהן נכנס להיטיב את הנרות במזבח פוגע תחלה, ומזה אמרו דשון מזבח הקטורת קודם להטבת חמש נרות לפי שאין מעבירים על המצות.

Et sache que ces sections voisines l’une de l’autre, « et Betsalel fit l’arche », puis « et il fit la table », puis « et il fit le chandelier », puis « et il fit l’autel de l’encens », étaient ainsi dans le Tabernacle et dans le Sanctuaire, dans l’ordre : l’arche en dedans du rideau, au plus intérieur ; la table à l’extérieur du rideau, au nord ; le chandelier au sud ; et l’autel de l’encens était entre la table et le chandelier, tiré un peu vers l’extérieur, de sorte que le cohen qui entrait pour entretenir les lampes rencontrait d’abord l’autel ; et de là ils dirent que l’enlèvement des cendres de l’autel de l’encens précède l’arrangement des cinq lampes, parce qu’on ne laisse pas passer les commandements.

ועוד יש רמז בארבע פרשיות אלו בסמיכתם לארבע אותיות שבשם, כי קומת הארון עם הכפורת כנגד יו"ד שבשם, והשלחן שבצפון הוא סימן למלכות המקבלת שפע מן החמישית שהיא השמאל המקבלת מן הה"א הראשונה כנגד ה"א ראשונה שבשם, ולכן הקדים הכתוב שלחן למנורה, המנורה בששה קנים כנגד וא"ו שבשם, מזבח הקטרת שהיא מצופה זהב כנגד ה"א אחרונה שבשם, כי הקטרת למדת הדין ממ"ש (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך.

Et il y a encore une allusion dans ces quatre sections, par leur juxtaposition aux quatre lettres du Nom : la hauteur de l’arche avec le couvercle correspond au yod du Nom ; et la table, au nord, est le signe de la Royauté qui reçoit l’abondance de la cinquième, qui est la gauche, laquelle reçoit du premier hé, en regard du premier hé du Nom, et c’est pourquoi l’Écriture fit précéder la table au chandelier ; le chandelier, avec ses six branches, correspond au vav du Nom ; l’autel de l’encens, qui est recouvert d’or, correspond au dernier hé du Nom, car l’encens est pour la qualité de rigueur, d’après ce qui est écrit (Deutéronome 33,10) « ils mettront l’encens dans Ta narine ».

ומעתה אל תתמה ממה שאמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כי היו"ד רמז לחכמה והה"א שממנה אצילות, הוא"ו רמז לתבונה, וה"א אחרונה היא הדעת וזהו שאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת.

Et désormais ne t’étonne pas de ce qu’ils dirent : « Betsalel savait combiner les lettres par lesquelles furent créés les cieux et la terre », car le yod est une allusion à la Sagesse, et le hé, d’où vient l’émanation ; le vav est une allusion à l’Intelligence, et le dernier hé est la Connaissance ; et c’est ce que dit l’Écriture : « et Je l’ai rempli de l’esprit de Dieu, de sagesse, d’intelligence et de connaissance » (Exode 31,3).

ובמדרש ויעש בצלאל את הארון, אמר ר' חנינא דצפורי שלש ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ שקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב לתוך של עץ וצפה שפתותיו זהב שנאמר (שמות כ״ה:י״א) מבית ומחוץ תצפנו, אמר לו אע"פ שהעץ נתון באמצע הוי נוהג בו כבוד שהתורה נתונה בתוכו והלוחות שנשתברו הוי נוהג בהן כבוד שנאמר (דברים י׳:ב׳) אשר שברת ושמתם בארון, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, אע"פ שאתה רואה בני תורה עניים נהוג בהם כבוד. והארון היה של עצי שטים לכפר על מעשה שטים.

Et dans le Midrash : « Et Betsalel fit l’arche ». Rabbi ‘Hanina de Tsippori dit : Betsalel fit trois arches, deux en or et une en bois ; celle de bois, il l’enfonça dans celle d’or, et celle d’or dans celle de bois, et il recouvrit ses bords d’or, car il est dit (Exode 25,11) « de dedans et de dehors tu le recouvriras » ; il lui dit : bien que le bois soit placé au milieu, conduis-toi à son égard avec honneur, car la Torah est placée en lui ; et les tables qui furent brisées, conduis-toi à leur égard avec honneur, car il est dit (Deutéronome 10,2) « que tu as brisées, et tu les mettras dans l’arche » ; les tables et les fragments des tables sont déposés dans l’arche ; bien que tu voies des fils de la Torah pauvres, conduis-toi à leur égard avec honneur. Et l’arche était en bois d’acacia pour expier l’affaire de Chittim.

כשאמר הקב"ה למשה לעשות המשכן על כל דבר ודבר אמר לו ועשית ובארון כתיב ועשו שלא יהא פתחון פה לאחד מישראל שיאמר לחברו אין לך חלק בתורה לפיכך צוה שיביאו הכל.

Quand le Saint, béni soit-Il, dit à Moshé de faire le Tabernacle, pour chaque chose Il lui dit « et tu feras », et pour l’arche il est écrit « et ils feront » (Exode 25,10), afin qu’aucun d’Israël n’ait la bouche ouverte pour dire à son compagnon : « tu n’as pas de part à la Torah » ; c’est pourquoi Il ordonna que tous apportent.

נתנה תורה במדבר מה מדבר הפקר לכל אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה, שלא יאמר אדם אני בן תורה והתורה נתנה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא היו בני תורה אלא גרים לכך כתיב (שם לג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב לכל המתקהל ביעקב אפילו עוסקים בתורה והם גרים שקולים הן ככהן גדול שנאמר (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהן ולוי וישראל לא נאמר אלא האדם, ראה מה כתיב בבני יתרו (דברי הימים א ב׳:נ״ה) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים, תרעתים שהם יושבים בשערי בית המדרש, שמעתים ששומעים ולומדים, סוכתים שהיו משימים אזניהם לשמוע בכוון לשון, (דברים כ״ז:ט׳) הסכת ושמע.

La Torah fut donnée dans le désert : de même que le désert est sans maître pour tous, ainsi les paroles de la Torah sont déclarées sans maître pour quiconque veut, afin que personne ne dise : « Je suis fils de la Torah et la Torah m’a été donnée, à moi et à mes pères, mais toi et tes pères n’étiez pas fils de la Torah mais des convertis » ; c’est pourquoi il est écrit (Deutéronome 33,4) « Moshé nous a prescrit une Torah, héritage de l’assemblée de Yaakov » : pour tous ceux qui se rassemblent en Yaakov ; même ceux qui s’occupent de la Torah et sont des convertis sont équivalents au grand prêtre, car il est dit (Lévitique 18,5) « que l’homme fera et vivra par elles » ; on n’a pas dit « cohen, lévi et israël » mais « l’homme ». Vois ce qui est écrit des fils de Yitro (1 Chroniques 2,55) « et les familles de scribes qui habitaient Yaabets : Tirʻatim, Shimʻatim, Sukhatim » : Tirʻatim, car ils siègent aux portes de la maison d’étude ; Shimʻatim, car ils écoutent et apprennent ; Sukhatim, car ils prêtent l’oreille pour écouter avec attention, comme il est dit (Deutéronome 27,9) « fais silence (hasket) et écoute ».

ד"א תרעתים ששמעו תרועה בסיני, שמעתים שאמרו נעשה ונשמע ומי הם הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב והיו בני בניו של יתרו. ובמסכת יומא סוף פרק בא לו שלש ארונות עשה בצלאל פנימי של זהב שמונה אמצעי של עץ תשעה חיצון של זהב עשרה ומשהו, מאי משהו זיר.

Autre explication : Tirʻatim, car ils entendirent la sonnerie (terou‘a) au Sinaï ; Shimʻatim, car ils dirent « nous ferons et nous entendrons » ; et qui sont les Qenim qui viennent de ‘Hamat, père de la maison de Rekhav ? Ce furent les petits-fils de Yitro. Et dans le traité Yoma, à la fin du chapitre « Ba lo » : Betsalel fit trois arches : l’intérieure en or, huit ; la médiane en bois, neuf ; l’extérieure en or, dix et un peu ; qu’est-ce que « un peu » ? Un couronnement.

במראות הצובאות. היו מראות אלה של נחשת קלל מוצהב מאד והיו ראוי שיזכרם למעלה בכלל נדבת הנשים עם חח ונזם וטבעת וכומז, אבל התכשיטים ההם היו של זהב ולא רצה לערב עמהם המראות שהיו נחשת ולכך הזכירם בפני עצמן, ועוד לטעם אחר כי נדבת זהב נתערבה כלה במלאכת המשכן אבל המראות נעשה מהם כלי מיוחד בפני עצמו והוא הכיור, ומן הטעם הזה דרשו רז"ל שהיה משה רבינו מואס במראות מפני שעשויות ליצר הרע אמר לו הקב"ה אלו חביבים לפני מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ולא דרשו כן בכומז כמו שדרשו במראות והיה לו למשה רבינו ע"ה למאוס בו ביותר אבל הענין כי שם נתערבה כל הנדבה וכאן נעשה כלי מיוחד מן המראות ולכך הוקשה לו למשה עד שאמר לו הקב"ה אלו חביבים מן הכל, וכבר ידעת כי הכיור הנעשה מן המראות היה לשום שלום בין איש לאשתו שמשם היו נוטלין מים להשקות לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.

« Les miroirs des femmes qui se rassemblaient en foule » (Exode 38,8). Ces miroirs étaient d’un bronze poli, très brillant, et il aurait dû les mentionner plus haut dans l’ensemble de l’offrande des femmes, avec agrafe, anneau, bague et ornement intime (koumaz) ; mais ces parures étaient d’or, et il ne voulut pas mêler avec elles les miroirs, qui étaient de bronze, et c’est pourquoi il les mentionna à part ; et pour une autre raison encore, car l’offrande d’or fut entièrement mêlée à l’ouvrage du Tabernacle, tandis que des miroirs fut fait un objet particulier à part, qui est le bassin ; et pour cette raison nos maîtres, de mémoire bénie, ont enseigné que Moshé notre maître, paix sur lui, les méprisait, parce qu’ils sont faits pour le mauvais penchant ; le Saint, béni soit-Il, lui dit : ceux-ci sont plus chers devant Moi que tout, car par eux les femmes ont fait lever de nombreuses armées en Égypte ; et ils n’ont pas enseigné ainsi pour le koumaz, comme ils l’ont enseigné pour les miroirs, alors qu’il eût fallu que Moshé notre maître, paix sur lui, le rejetât davantage ; mais l’affaire est que là toute l’offrande fut mêlée, tandis qu’ici un objet particulier fut fait des miroirs, et c’est pourquoi cela fut difficile à Moshé, jusqu’à ce que le Saint, béni soit-Il, lui dise : ceux-ci sont plus chers que tout. Et tu sais déjà que le bassin fait des miroirs servait à mettre la paix entre l’homme et sa femme, car de là on prenait l’eau pour faire boire la femme que son mari avait mise en garde et qui s’était isolée avec un autre homme.

והחכם ר' אברהם ז"ל פירש כי הנשים האלה שהתנדבו המראות היו פרושות וסרות מתאוות העולם והיו עובדות הש"י ונתנו מראותיהן נדבה. ומה שאמר אשר צבאו פתח אהל מועד כי היו בהן צבאות רבות באות בכל יום ויום פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע, וזהו שתרגם אונקלוס דאתיין לצלאה לתרע משכן זמנא. וענין אהל מועד שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל מועד שקראו משה אהל מועד כענין שכתוב (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, expliqua que ces femmes qui offrirent les miroirs étaient séparées et détachées des désirs du monde, et servaient le Nom, béni soit-Il, et donnèrent leurs miroirs en offrande. Et ce qu’il dit « qui se rassemblaient en foule à l’entrée de la Tente de réunion » : c’est qu’il y avait parmi elles de nombreuses troupes qui venaient chaque jour à l’entrée de la Tente de réunion pour prier et pour écouter ; et c’est ce que traduisit Onkelos : « qui venaient prier à la porte du Tabernacle du rendez-vous ». Et l’affaire de la Tente de réunion, où les femmes apportèrent cette offrande : c’est la tente que Moshé appela Tente de réunion, comme il est écrit (Exode 33,7) « et Moshé prit la tente… et l’appela Tente de réunion », car la tente du Tabernacle n’avait pas encore été faite.

ויעש את החצר לפאת נגב תימנה. הקדים רוח דרום הנקרא ימין כי הוא לימין הנכנס בחצר.

« Et il fit le parvis, du côté du midi, vers le sud » (Exode 38,9). Il fit précéder le côté sud, appelé « droite », car il est à droite de celui qui entre dans le parvis.

ויש מחכמי התכונה שאמרו כי הדרום הוא ראש והתחלה לשאר הרוחות, והצפון הוא סוף הרוחות וזנבן, ולכך הושם ראובן שהיה בכור בדרום ודן בסוף הצפון.

Et il y a parmi les astronomes (hokhmé ha-tekhouna) qui dirent que le sud est la tête et le commencement des autres directions, et que le nord est la fin des directions et leur queue ; et c’est pourquoi Reouven, qui était l’aîné, fut placé au sud et Dan à la fin du nord.

ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע"פ שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו הוא שאמרו כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת וכן כלם.

Et sache que le récit de l’affaire du Tabernacle et de ses objets, et l’étude de la configuration de ses formes, de ses entrées, de la mesure de leur longueur, de leur largeur et de leur hauteur, bien que le Sanctuaire ne subsiste pas, est un grand commandement dont la récompense atteint les cieux, et c’est une Torah, et nous avons besoin de l’étudier. Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, le mentionnèrent à propos des sacrifices : quiconque s’occupe de l’étude de ces sections et en pèse les affaires en son cœur, c’est comme s’il avait offert le sacrifice lui-même, c’est ce qu’ils dirent : quiconque s’occupe de la section de l’holocauste, c’est comme s’il avait offert un holocauste ; de la section du sacrifice pour le péché, c’est comme s’il avait offert un sacrifice pour le péché, et ainsi de tous.

הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהילים מ״ח:י״ג-י״ד) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות.

Tu as donc appris de là que, pour le récit par la bouche seule, sa récompense est avec lui et son salaire devant lui, comme s’il avait fait l’acte et offert un sacrifice sur l’autel ; et de même pour le récit des affaires du Tabernacle et du Sanctuaire : nous avons un mérite immense et un grand salaire lorsque nous les méditons et nous efforçons d’en comprendre le sens simple et le révélé, à plus forte raison si nous méritons d’en atteindre l’intérieur, de comprendre une de ses allusions ; et c’est ce que David mentionna à ce sujet, du caché et du révélé (Psaumes 48,13-14) « faites le tour de Sion et entourez-la, comptez ses tours, mettez votre cœur à son rempart, parcourez ses palais, afin que vous le racontiez à la génération suivante » ; et par le mérite du tour et de l’encerclement dans le révélé et dans le caché, Il fera revenir Sa Shekhina en son sein, car il est dit (ibid. 48,15) « car c’est ce Dieu, notre Dieu, pour toujours et à jamais, Lui nous conduira au-delà de la mort ».