Metsora

מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע (משלי יח, כ)

« Du fruit de la bouche de l’homme son ventre se rassasie, du produit de ses lèvres il est rassasié » (Proverbes 18,20).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי יח) גודל כח הלשון הן לטוב הן לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו, ויהיה תחלת הכתוב מפרי פי איש תשבע בטנו על עונש לשון הרע, וסופו כשאומר תבואת שפתיו ישבע על שכר לשון הצדיק המצדיק והמזכה את הרבים בלשונו, והכתוב שאחריו נקשר עמו ובאור אליו, והוא שאמר (שם) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יאמר מאחר שיש מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון והוא החפץ לדבר תמיד ישתדל להרבות אליו שכר וידבר בעניני חכמה ותוכחות חיים והאמת והשלום, ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב, כי חיים ביד לשון וכאשר הוא רגיל לדבר יותר משאר בני אדם כן ירבה שכרו.

Le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, nous a fait connaître dans ce verset (Proverbes 18) la grande force de la langue, tant pour le bien que pour le mal : car s’il utilise sa langue pour les paroles de Torah, et reprend et rend méritant la multitude, voici que sa récompense est avec lui et son salaire devant lui ; et s’il l’utilise pour les paroles de médisance et de mauvaise langue, voici que son châtiment est préparé et prêt, « et son ventre s’en rassasie » ; et le début du verset, « du fruit de la bouche de l’homme son ventre se rassasie », porte sur le châtiment de la mauvaise langue, et sa fin, lorsqu’il dit « du produit de ses lèvres il est rassasié », sur la récompense de la langue du juste qui justifie et rend méritant la multitude par sa langue ; et le verset suivant est lié à lui et l’explique, c’est ce qu’il a dit (ibid.) « la mort et la vie sont au pouvoir de la langue, et ceux qui l’aiment en mangeront le fruit » : il dit que, puisqu’il y a mort et vie au pouvoir de la langue, celui qui aime la langue et désire parler constamment s’efforcera d’augmenter sa récompense et parlera de matières de sagesse, de exhortations qui conduisent à la vie, de vérité et de paix, et mangera le fruit de la langue et sa récompense sera grande, car la vie est au pouvoir de la langue ; et comme il est habitué à parler plus que les autres hommes, ainsi sa récompense augmentera.

ובענין ההפך גם כן אם אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע הלא עונשו גדול ויאכל פרי העונש, ועל כן יש לו להזהר בזה כי מות וחיים ביד לשון. והתורה תודיע אותנו בעונש לשון הרע כי מי שאינו נזהר ממנו הוא נענש ולוקה בצרעת, ומזה נקרא בשם מצורע אשר באורו מוציא שם רע, כי שם העונש מבאר החטא שנענש עליו, ויצריכנו הכתוב קרבן לכפר על חטא הלשון, ואין לו טהרה אלא על ידי כהן, וזהו שכתוב.

Et dans le sens contraire aussi : si l’on aime la langue pour les paroles de colportage et de mauvaise langue, son châtiment est grand et il mangera le fruit du châtiment ; et c’est pourquoi il doit y prendre garde, car la mort et la vie sont au pouvoir de la langue. Et la Torah nous fait connaître le châtiment de la mauvaise langue : celui qui ne s’en garde pas est puni et atteint de tsaraat ; et de là il est appelé du nom de « metsora », dont l’explication est « motsi chem ra » (celui qui répand un mauvais renom), car le nom du châtiment explique la faute pour laquelle il est puni ; et l’Écriture exige de lui un sacrifice pour expier la faute de la langue, et il n’a pas de purification sinon par l’intermédiaire d’un prêtre ; et c’est ce qui est écrit.

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ודרשו רבותינו ז"ל חכמי האמת אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך, ולא תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך בספר נכתבין, בין טוב ובין רע בין שוגג בין מזיד, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים.

« Voici quelle sera la loi de la personne atteinte de tsaraat, le jour de sa purification : il sera amené au prêtre. » Et nos maîtres, de mémoire bénie, sages de la vérité, ont expliqué : les plaies ne viennent que pour la mauvaise langue, comme il est dit (Ecclésiaste 5,5) « ne laisse pas ta bouche faire pécher ta chair » : c’est-à-dire ne donne pas permission de faire sortir une parole de ta bouche pour faire pécher ta chair, pour frapper ton corps ; et ne dis pas devant l’ange préposé sur toi : « J’ai fait sortir la parole de ma bouche par inadvertance », car chaque parole qui sort de ta bouche est écrite dans un livre, que ce soit bien ou mal, par inadvertance ou volontairement ; « pourquoi Dieu s’irriterait-Il de ta voix et détruirait-Il l’œuvre de tes mains » : ce sont les mains et le corps qui sont frappés par les plaies.

דבר אחר אל תתן את פיך, דברה תורה בלשון נקיה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותפגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי, לא הייתי יודע, למה יקצוף וגו' וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אם עשית בזדון תצטרך לכהן שנקרא מלאך, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ואל תאמר לפני הכהן בשגגה חטאתי, לעצמך אתה מטעה, למה יקצוף האלהים וגו' מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בצרעת.

Autre explication : « ne laisse pas ta bouche » : la Torah a parlé en langage pur : si ta femme te dit qu’elle est nidah, ne fais pas pécher ton corps en t’approchant d’elle, et ne dis pas devant l’ange préposé à la forme de l’enfant : « J’étais dans l’inadvertance, je ne savais pas » ; « pourquoi Dieu s’irriterait-Il, etc., et détruirait-Il l’œuvre de tes mains » : ce sont les fils qui sont frappés de plaies. Autre explication : « ne laisse pas ta bouche faire pécher ta chair » : si tu as agi délibérément, tu auras besoin du prêtre, qui est appelé ange, comme il est dit (Malachie 2) « car les lèvres du prêtre gardent la connaissance, et on cherche la Torah de sa bouche, car il est l’ange de l’Éternel des armées » ; et ne dis pas devant le prêtre : « J’ai fauté par inadvertance », tu t’égares toi-même ; « pourquoi Dieu s’irriterait-Il, etc., l’œuvre de tes mains » : ce sont les fils qui sont atteints de tsaraat.

ומה שאמר ביום טהרתו, ביום שירצה להטהר והובא אל הכהן למדך שאין לו טהרה לעולם כי אם על פי כהן, כי אין הענין שיבא המצורע אל הכהן אבל הכהן היה יוצא אליו אל מחוץ למחנה באשר הוא שם, זהו שהזכיר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה.

Et ce qu’il a dit « le jour de sa purification », le jour où il voudra être purifié, « il sera amené au prêtre » : cela t’enseigne qu’il n’a de purification qu’au moyen d’un prêtre ; car l’affaire n’est pas que la personne atteinte de tsaraat vienne au prêtre, mais c’est le prêtre qui sortait vers lui, hors du camp, là où il se trouve ; c’est ce qu’il a mentionné : « et le prêtre sortira hors du camp ».

ואמרו במדרש מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא) הכל תלוי בלשון, זכה לחיים לא זכה למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים והיא התורה שנקראת עץ חיים, שנאמר (שם) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע שנאמר (שם טו) מרפא לשון עץ חיים, עסק בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת אבל המספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו.

Et ils ont dit dans le Midrash : « la mort et la vie sont au pouvoir de la langue » (Proverbes 18,21) : tout dépend de la langue ; s’il le mérite, c’est pour la vie ; s’il ne le mérite pas, c’est pour la mort : si l’homme s’est occupé de la Torah par sa langue, il a mérité la vie, et c’est la Torah qui est appelée arbre de vie, comme il est dit (ibid.) « c’est un arbre de vie pour ceux qui la saisissent », et elle est le remède de la mauvaise langue, comme il est dit (ibid. 15) « la guérison de la langue est un arbre de vie » ; s’il s’est occupé de la mauvaise langue, il est passible de mort dans son âme, car la mauvaise langue est plus grave que l’effusion de sang, car quiconque tue ne tue qu’une seule âme, alors que celui qui rapporte la mauvaise langue tue trois : celui qui la dit, celui qui l’accepte et celui sur qui elle est dite.

האומרו, מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג שנאמר (שמואל א כב) ויאמר שאול מות תמות אחימלך, ונהרג שאול דכתיב (דברי הימים א י) וימת שאול במעליו אשר מעל באלהים, וכן שאול אמר (שמואל ב א) עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין שבץ אל בגדי כהונה שנאמר (שמות כח) ועשית משבצות זהב, ודואג האדומי נשתרש מחיי העוה"ז ומחיי העוה"ב שנאמר (תהלים נב) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה.

Celui qui la dit : on le voit avec Doeg l’Édomite, qui dit une mauvaise langue sur Ahimélekh fils d’Ahitouv, et il fut tué, comme il est dit (I Samuel 22) « et Shaoul dit : tu mourras certainement, Ahimélekh » ; et Shaoul fut tué, comme il est écrit (I Chroniques 10) « et Shaoul mourut pour son infidélité par laquelle il avait été infidèle à Dieu » ; et de même Shaoul dit (II Samuel 1) « tiens-toi donc sur moi et fais-moi mourir, car le vertige (shavets) m’a saisi » : l’accusation de Nov, ville des prêtres ; et « shavets » n’est que les vêtements de la prêtrise, comme il est dit (Exode 28) « et tu feras des montures (mishbetsot) d’or » ; et Doeg l’Édomite fut déraciné de la vie de ce monde et de la vie du monde à venir, comme il est dit (Psaumes 52) « Dieu aussi te détruira pour toujours, Il te saisira et t’arrachera de la tente, et te déracinera de la terre des vivants, sélah ».

מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להמית אלא בקרוב, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק את החץ ומכהו בכל מקום שהוא רואה אותו, ולכך נמשל מספר לשון הרע לחץ שנאמר (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכן הכתוב אומר (תהלים נז) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

Qui est plus dur, celui qui frappe avec l’épée ou celui qui frappe avec la flèche ? Celui qui frappe avec l’épée ne peut tuer que de près, tandis que celui qui frappe avec la flèche n’est pas ainsi : il lance la flèche et le frappe en tout lieu où il le voit ; et c’est pourquoi celui qui rapporte la mauvaise langue est comparé à une flèche, comme il est dit (Jérémie 9) « leur langue est une flèche meurtrière, elle dit la tromperie ; de sa bouche il parle de paix à son prochain, et dans son cœur il lui tend un piège » ; et de même l’Écriture dit (Psaumes 57) « les fils de l’homme, leurs dents sont lance et flèches, et leur langue une épée aiguisée ».

קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה, משפיכות דמים, דכתיב (בראשית ד׳:י״ג) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מעבודה זרה דכתיב (שמות ל״ב:ל״א) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואילו בלשון הרע כתיב (תהילים י״ב:ד׳) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר מות וחיים ביד לשון. במרים (במדבר י״ב:א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה עונשם, צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם וילך, אהרן בכלל.

La mauvaise langue est plus grave que l’effusion de sang, que les unions interdites et que le culte étranger : l’effusion de sang, comme il est écrit (Genèse 4,13) « et Qayin dit à l’Éternel : ma faute est trop grande pour être supportée » ; les unions interdites, comme il est écrit (ibid. 39) « et comment ferais-je ce grand mal ? » ; le culte étranger, comme il est écrit (Exode 32,31) « hélas, ce peuple a commis une grande faute » ; tandis que pour la mauvaise langue il est écrit (Psaumes 12,4) « que l’Éternel retranche toutes les lèvres flatteuses, la langue qui parle avec grandeur » ; c’est pourquoi il est dit « la mort et la vie sont au pouvoir de la langue ». Chez Miriam (Nombres 12,1) « et Miriam et Aharon parlèrent contre Moché » : quel fut leur châtiment ? La tsaraat, comme il est écrit (ibid.) « et Aharon se tourna vers Miriam, et voici qu’elle était atteinte de tsaraat », et il est écrit (ibid.) « et la colère de l’Éternel s’enflamma contre eux, et Il s’en alla » : Aharon aussi y est inclus.

מה כתיב (דברים כ״ד:ט׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, והלא הדברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ושלא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע צרעת. ואף אהרן שהיה כהן נגעה בו ידו של הקב"ה שנאמר ויחר אף ה' בם וילך, בם באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים אחר שבעה ימים שנאמר (במדבר י״ב:ט״ו) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים.

Qu’est-il écrit (Deutéronome 24,9) ? « Souviens-toi de ce que l’Éternel ton Dieu a fait à Miriam en chemin » : or c’est un a fortiori : si Miriam, qui n’avait parlé que de son frère, hors de sa présence, et qui n’avait eu l’intention que de le ramener à sa femme, a été ainsi, celui qui rapporte la mauvaise langue en présence de son prochain, a fortiori. Qu’est-il écrit plus haut dans le sujet ? « Garde-toi de la plaie de la tsaraat ». Et même Aharon, qui était prêtre, la main du Saint, béni soit-Il, le toucha, comme il est dit « et la colère de l’Éternel s’enflamma contre eux, et Il s’en alla » : contre eux, contre Aharon et Miriam ; sauf qu’Aharon fut guéri aussitôt et Miriam après sept jours, comme il est dit (Nombres 12,15) « et Miriam fut enfermée hors du camp sept jours ».

וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שעל שספר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג יד) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, אררו בצרעת דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ב) צרעת ממארת היא, א"ר הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהן על הנחש זוהי צרעתו, ולא עוד אלא שבעלי מומין מתרפאים לעוה"ב והוא אינו מתרפא כבני אדם, שנאמר (ישעיהו ל״ה:ו׳) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכן חיות ובהמות וזאב וטלה ירעו כאחד, אבל נחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם לפי שהוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, שספר לשון הרע.

Et de même tu trouves chez le serpent originel : parce qu’il rapporta la mauvaise langue sur son Créateur, il fut frappé de tsaraat, comme il est dit (Genèse 3,14) « et l’Éternel Dieu dit au serpent : parce que tu as fait cela, maudit sois-tu » : maudit de tsaraat, comme il est écrit (Lévitique 13,52) « c’est une tsaraat rongeuse ». Rabbi Houna dit au nom de Rabbi Yehoshoua ben Lévi : les plaques (« sela’im ») qui sont sur le serpent, c’est sa tsaraat ; et il y a plus : les infirmes seront guéris dans le monde à venir, et lui ne sera pas guéri comme les hommes, comme il est dit (Isaïe 35,6) « alors le boiteux bondira comme un cerf, et la langue du muet chantera », et de même les animaux et les bêtes, « et le loup et l’agneau paîtront ensemble », mais « le serpent, la poussière sera son pain », car il ne sera jamais guéri parce qu’il a fait descendre les créatures vers la poussière ; et qui l’a causé ? Il a rapporté la mauvaise langue.

שתי צפרים חיות טהורות. כל העופות הטהורים נקראים צפור שנאמר (דברים י״ד:י״א) כל צפור טהורה תאכלו, פרט לעופות טמאות פרט לעופות אסורין כגון צפור עיר הנדחת או עוף שהרג את הנפש, ולכך הוצרך טהורות שיהיה עוף טהור ומותר.

« Deux oiseaux vivants, purs. » Tous les oiseaux purs sont appelés « tsippor », comme il est dit (Deutéronome 14,11) « tout oiseau (tsippor) pur, vous le mangerez » : à l’exclusion des oiseaux impurs ; à l’exclusion des oiseaux interdits, par exemple l’oiseau de la ville vouée ou l’oiseau qui a tué une personne ; et c’est pourquoi il fallait « purs », afin que l’oiseau soit pur et permis.

ובמדרש שתי צפרים חיות טהורות אמר הקב"ה יהא קרבנו צפרים שקולן מצפצף יבא הקול ויכפר על הקול.

Et dans le Midrash : « deux oiseaux vivants, purs » : le Saint, béni soit-Il, a dit : que son sacrifice soit des oiseaux dont la voix gazouille : que la voix vienne et fasse l’expiation de la voix.

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. אחז הכתוב הגדול והקטן שבכל מיני הצמחים, וכן הזכיר הכתוב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ג) מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, ודרשו רבותינו ז"ל מה תקנתו של זה שמתגאה וגבה כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתכפר לו.

« Et du bois de cèdre, de l’écarlate et de l’hysope. » L’Écriture a pris le plus grand et le plus petit de toutes les espèces de plantes, et de même l’Écriture mentionne à propos de Shelomo (I Rois 5,13) « depuis le cèdre qui est au Liban jusqu’à l’hysope qui sort du mur » ; et nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : quel est le remède de celui-ci, qui s’enorgueillit et s’élève comme le cèdre ? Qu’il s’abaisse comme l’hysope et il sera pardonné.

על פני השדה. על דרך הפשט לפי שהצרעת הוא חולי דבק על כן יש לשלחה במקום שאין בו ישוב כדי שלא תדבק הצרעת, וזה טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו, ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה.

« Sur la face du champ. » Selon le sens simple : parce que la tsaraat est une maladie contagieuse, il faut l’envoyer dans un lieu sans habitation afin que la tsaraat ne se communique pas ; et telle est la raison de l’impureté de la personne atteinte de tsaraat : à cause de l’esprit d’impureté qui s’est abattu sur lui, des groupes de forces d’impureté émanées du serpent originel, père des pères d’impureté, qui a répandu un mauvais renom sur son Créateur ; et cette personne atteinte de tsaraat est puni pour avoir marché dans sa voie et avoir répandu un mauvais renom, et lui est devenu semblable ; et c’est pourquoi l’Écriture a rapproché la personne atteinte de tsaraat du mort, qui est le père des pères d’impureté.

ועוד ירמוז על פני השדה הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה, ולא היה רשאי לשלחה לא למדבר ולא לים, וזהו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר.

Et encore, « sur la face du champ » fait allusion aux « volatiles du champ » : car l’oiseau vivant, trempé dans le sang de l’oiseau égorgé, il l’envoyait vers les volatiles du champ, qui sont la catégorie des destructeurs, inférieure au degré du prince du désert qui reçoit un présent le jour des Expiations ; et il porte les fautes de la personne atteinte de tsaraat, comme le bouc envoyé à Azazel dans le désert ; et il n’avait pas le droit de l’envoyer ni dans le désert ni dans la mer, et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : « sur la face du champ » : qu’il ne se tienne pas à Yafo et l’envoie vers la mer, ni à Gavat et l’envoie vers le désert.

ובא אשר לו הבית. דרשו רז"ל בפ"ק דיומא מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית.

« Et celui à qui est la maison viendra. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué au premier chapitre de Yoma : celui dont la maison lui est réservée, c’est-à-dire qui ne veut pas prêter d’ustensiles ou qui n’accueille pas d’hôtes dans sa maison, car les plaies viennent à cause de l’avarice ; et c’est ce qu’il a dit : « et celui à qui est la maison viendra, et il le dira au prêtre en disant : comme une plaie m’est apparue dans la maison ».

ובמדרש, ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, והגיד לכהן זה ירמיה, כנגע נראה לי בבית זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל.

Et dans le Midrash : « et celui à qui est la maison viendra » : c’est le Saint, béni soit-Il ; « et il le dira au prêtre » : c’est Yirmeyahou ; « comme une plaie m’est apparue dans la maison » : c’est l’idole que Menashé dressa dans le Temple.

וצוה הכהן ופנו את הבית. התורה חסה על ממונן של ישראל, ואפילו על כלי חרס, שהרי כלים הללו שהזכיר בהן ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית, בכלי חרס הוא מדבר, שאם היו כלי שטף יטבילם והם טהורים, ואם היו שם אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא ודאי אינו מדבר אלא בכלי חרס לפי שאין להן טהרה במקוה.

« Et le prêtre ordonnera, et ils videront la maison. » La Torah a pitié des biens d’Israël, même pour les ustensiles d’argile, car ces ustensiles dont il a dit « et ils videront la maison, afin que tout ce qui est dans la maison ne devienne pas impur » — il parle des ustensiles d’argile ; car s’il s’agissait d’ustensiles qui peuvent être plongés, on les plongerait et ils seraient purs ; et s’il y avait là des aliments et des boissons, on les mangerait pendant les jours de son impureté ; certainement donc il ne parle que d’ustensiles d’argile, parce qu’ils n’ont pas de purification dans un bain rituel.

והנה הנגע בקירות הבית. עד כאן הזכיר עשרה נגעים, ששה בגופו של אדם, והם שאת ספחת בהרת שחין נתק מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר בבגד פשתים בכל כלי עור בקירות הבית.

« Et voici que la plaie est dans les murs de la maison. » Jusqu’ici il a mentionné dix plaies : six dans le corps de l’homme, et ce sont : la tumeur, l’éruption, la tache claire, l’ulcère, la teigne, la chute des cheveux ; quatre en dehors de son corps : dans le vêtement de laine, dans le vêtement de lin, dans tout objet de peau, dans les murs de la maison.

ותמצא הפרשיות מסודרות בסדר הזה והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימין התורה והמצות בארץ היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן.

Et tu trouveras les sections ordonnées dans cet ordre, et les plaies étaient dix en face des dix paroles : au temps où Israël observait la Torah et les commandements dans le pays, ils en étaient préservés, et sinon ils en étaient frappés.

שקערורות. דרשו רז"ל שהיו מראיהן שקועין. ומה שבא לשון הפרשה בלשון רבים וחלצו את האבנים והשליכו ושרפו ולקחו והביאו, לפי שהוא ושכנו שניהם חייבים בהוצאה ושותפים בבנין, כי על זה אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. אבל אחרי כן חזר לדבר בלשון יחיד יקציע את הבית, וכן יקח וטח, לבאר שהוא לבדו מי שהנגע בכותלו חייב בהוצאות ההקצעה שהוא הקלוף, ולקיחת העפר לטיט ובטיחה.

« Des creux (qa’aroroth). » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que leur aspect était enfoncé. Et si le langage de la section est au pluriel, « et ils ôteront les pierres, et ils les jetteront, et ils brûleront, et ils prendront, et ils apporteront », c’est que lui et son voisin sont tous deux tenus aux frais et associés dans la construction, car à ce sujet ils ont dit : « malheur au méchant et malheur à son voisin ». Mais ensuite il est revenu à parler au singulier : « il fera gratter la maison » ; et de même « il prendra et enduira », pour expliquer que c’est lui seul, celui à qui est la plaie dans son mur, qui est tenu aux dépenses du grattage, qui est le décapage, du prélèvement de la terre pour le mortier et de l’enduit.

והבא אל הבית. דרשו רז"ל בית מוסגר אינו מטמא הבא אליו, שנאמר והבא אל הבית, דרך פניו אל הבית, והבא אליו דרך פניו אם שהה בו שעור אכילת חצי פרס הוא טמא ובגדיו וכל מה שעליו, שאף הם בכלל והבא אל הבית, ואם לא שהה שעור זה אינו טמא אלא הוא לבדו.

« Et celui qui entre dans la maison. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : une maison mise en quarantaine ne rend pas impur celui qui y entre, comme il est dit « et celui qui entre dans la maison », en entrant de face dans la maison, « et celui qui y entre » en entrant de face. S’il y demeure le temps de manger une demi-mesure de pain (péras), il est impur, ainsi que ses vêtements et tout ce qu’il porte, car eux aussi sont inclus dans « et celui qui entre dans la maison » ; et s’il n’y demeure pas ce temps, il n’est impur que lui seul.

וכפר על הבית וטהר. פירש הרמב"ן ז"ל כי בעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנראה בגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת, כי די לו בכפרה שיביא המצורע לטהרתו שהן הצפורים ועץ הארז ואזוב.

« Et il fera l’expiation sur la maison, et elle sera purifiée. » Le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué que, parce que le châtiment de la plaie qui apparaît dans la maison de l’homme n’est pas comme le châtiment qui apparaît dans son corps, l’Écriture n’a pas exigé de lui de sacrifice de culpabilité ni d’offrande pour la faute ; car il lui suffit de l’expiation que la personne atteinte de tsaraat apporte pour sa purification, qui sont les oiseaux, le bois de cèdre et l’hysope.

זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם.

« Telle est la loi pour toute plaie de tsaraat et pour la teigne, et pour la tsaraat du vêtement et de la maison, et pour la tumeur, l’éruption et la tache claire. » Bien que la tradition de nos Sages, de mémoire bénie, soit la vérité et soit ce qui témoigne des affaires de la tsaraat — d’abord Il le frappe dans sa maison afin d’humilier son cœur, qu’il examine ses actes et revienne par la repentance ; s’il revient, tant mieux ; sinon, Il le frappe dans son vêtement ; s’il revient, tant mieux ; sinon, Il le frappe dans son corps même — l’arrangement du sujet n’est pas ainsi dans les sections, car la section « plaie de tsaraat quand il y en aura chez l’homme » est la première, et après elle la section « et le vêtement, s’il y a en lui une plaie de tsaraat », et après elle la section « et Je mettrai une plaie de tsaraat dans une maison du pays de votre possession ».

ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות.

Et la Torah a pris cette voie : elle a mentionné d’abord la tsaraat des corps, puis la tsaraat des vêtements, puis la tsaraat des maisons, parce que « toutes ses voies sont des voies agréables et tous ses sentiers sont paix » (Proverbes 3,17), et pour que l’arrangement ne soit pas disposé en un châtiment allant croissant, comme ce fut l’affaire, mais allant en diminuant, comme il nous a été expliqué dans l’ordre des sections.

איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. פירש רש"י ז"ל זובו טמא למד על הטפה שמטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת. ואמר רר בשרו את זובו, לומר שזובו כמו הריר שיוצא צלול. או החתים בשרו, שיוצא עב וסותם פי האמה ונחתם בשרו מחמת זובו. וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים, והצריכו הכתוב קרבן שתי תורין או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, הצריכו חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי, וקרבן עולה כדי לתת הודאה להקב"ה שרפא אותו וטהרו.

« Tout homme, quand il aura un flux de sa chair, son flux est impur. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : « son flux est impur » : cela enseigne que la goutte rend impur ; le flux est semblable à l’eau de la pâte d’orge et semblable au blanc d’un œuf non fécondé (« muzérèt ») ; la semence est visqueuse comme le blanc d’un œuf qui n’est pas « muzérèt ». Et il a dit « rar besaro et zovo », pour dire que son flux est comme la salive qui sort claire. Ou « hehetim besaro » : ce qui sort épais, bouche l’orifice de l’organe et sa chair est scellée par son flux. Et la raison de l’impureté du flux chez l’homme est qu’il s’agit d’une maladie grave parmi les maladies contagieuses, et l’Écriture a exigé un sacrifice de deux tourterelles ou de deux jeunes pigeons, l’un en offrande pour la faute et l’autre en holocauste : elle a exigé l’offrande pour la faute pour faire l’expiation de sa faute, afin qu’elle ne lui cause plus de maladie, et l’holocauste pour rendre grâce au Saint, béni soit-Il, qui l’a guéri et purifié.

וידיו לא שטף במים. כוונת הכתוב טבילת הגוף, והיה ראוי לומר וידיו לא רחץ במים, אבל כנה הטבילה בלשון שטיפה לפי שהטבילה צריכה שלא יהא בה דבר חוצץ אלא שישטוף גופו בידים במים, כלשון (ויקרא ו׳:כ״א) ומורק ושוטף במים, (ירמיהו מ״ז:ב׳) לנחל שוטף. וכתב רש"י ז"ל הוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר גלוי כמו הידים.

« Et il n’a pas rincé ses mains dans l’eau. » L’intention de l’Écriture est l’immersion du corps, et il aurait fallu dire « et il n’a pas lavé ses mains dans l’eau », mais il a désigné l’immersion par l’expression du rinçage, parce que l’immersion exige qu’il n’y ait rien d’interposé, mais qu’il rince son corps avec les mains dans l’eau, selon l’expression (Lévitique 6,21) « et il sera frotté et rincé dans l’eau », (Jérémie 47,2) « un torrent débordant ». Et Rachi, de mémoire bénie, a écrit : l’Écriture a exprimé l’immersion du corps du zav par l’expression du rinçage des mains pour t’enseigner que la partie cachée n’a pas besoin de l’entrée de l’eau, mais seulement un membre visible comme les mains.

ורחץ במים את כל בשרו. לא תמצא בכל שאר הטמאים כל בשרו כי אם בבעל קרי, ואפילו בזב שהיא טומאה חמורה ממנו לא הזכיר בו כל בשרו, והטעם לפי שהאדם מורכב מארבע יסודות ואע"פ שסדור היסודות בגלגליהם ארמ"ע, סדורם בבריאת העולם לא כן, בבריאתם נברא הרוח תחלה ואח"כ המים ואח"כ האש.

« Et il lavera dans l’eau toute sa chair. » Tu ne trouves pas, chez tous les autres impurs, « toute sa chair » sauf chez celui qui a eu une pollution, et même chez le zav, dont l’impureté est plus grave que la sienne, il n’a pas mentionné « toute sa chair » ; et la raison est que l’homme est composé de quatre éléments, et bien que l’ordre des éléments dans leurs sphères soit « armâ » (feu, air, eau, terre), leur ordre dans la création du monde n’est pas ainsi : dans leur création, l’air fut créé d’abord, puis l’eau, puis le feu.

וכן תמצא בספר יצירה, שלש אמות אמ"ש. אבל מה שקראן אמות שהן אמות לכל הנמצאים כלן, והם אויר מים אש, וכך הסדר, מים מרוח, אש ממים, מים מרוח, וזהו שכתוב (בראשית א ב) בהו, וחושך זהו אש ממים, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זהו מים מרוח, כי לכך אנו אומרים בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם. אש ממים שהרי מן המים מוציאין האש, ומן האש עפר והוא הדשן. ונבראו באדם המרה הלבנה כנגד המים, והאדומה כנגד האש, והשחורה כנגד העפר, ויסוד הרוח שבו הוא הראשון והוא מתגבר על שאר היסודות, והוא המוציא כלי למעשהו, כי הוא העקר.

Et de même tu trouves dans le Sefer Yetsira : trois mères, « Alef-Mem-Shin ». Mais ce qu’il les a appelées « mères », c’est qu’elles sont les mères de tous les êtres, et ce sont l’air, l’eau et le feu, et tel est l’ordre : l’eau à partir de l’air, le feu à partir de l’eau, l’eau à partir de l’air ; et c’est ce qui est écrit (Genèse 1,2) « bohou », et l’obscurité : c’est le feu à partir de l’eau ; « et l’esprit de Dieu planait sur la surface des eaux » : c’est l’eau à partir de l’air, car c’est pourquoi nous disons dans la prière « Il fait souffler le vent et descendre la pluie ». Le feu à partir de l’eau, puisque de l’eau on fait sortir le feu, et du feu la terre, qui est la cendre. Et ont été créées dans l’homme la bile blanche en face de l’eau, la rouge en face du feu, et la noire en face de la terre ; et l’élément de l’air qui est en lui est le premier et l’emporte sur les autres éléments ; et il est celui qui fait sortir l’instrument pour son œuvre, car il est l’essentiel.

וידוע כי כל יסוד ויסוד הוא מורכב מארבע יסודות, וכיון שכן כשיתגבר באדם הרוח המתאוה יתעוררו אז כל חלקי הרוח שבשאר היסודות, ואע"פ ששאר היסודות בעת השינה מתים, הנה יסוד הרוח שהמציא אותם הוא ער ולא ינום ולא יישן, והוא הפועל פעולה זו, והוא מעורר כל חלקי הרוח הגנוזים בשאר היסודות בכח, ומפני זה יצריך הכתוב לבעל קרי להביא במים כל בשרו, כי ארבע יסודות שהם מתפשטים בכל חלקי הבשר מלבד יסוד הרוח שהוא ראשון יש בכל אחד ואחד מהשאר חלק הרוח, והטפה הזאת אינה ראויה לזרע ואין לה עקר בכח התולדה, מפני ששאר היסודות לא היו בה בהסכמה אחת כי ישנים ונרדמים היו ואין בזו כי אם כח הרוח בלבד.

Et il est connu que chaque élément est composé des quatre éléments ; et puisqu’il en est ainsi, lorsque l’air désirant s’affermit dans l’homme, toutes les parties de l’air qui sont dans les autres éléments s’éveillent alors ; et bien que les autres éléments soient morts pendant le sommeil, voici que l’élément de l’air, qui les a produits, est éveillé « il ne sommeille pas et ne dort pas », et c’est lui qui fait cet acte et éveille toutes les parties de l’air cachées en puissance dans les autres éléments ; et c’est pourquoi l’Écriture exige du ba’al qéri d’amener dans l’eau toute sa chair : car les quatre éléments, qui se répandent dans toutes les parties de la chair, sauf l’élément de l’air qui est le premier, ont en chacun des autres une partie de l’air ; et cette goutte n’est pas apte à la semence et n’a pas de racine dans la force de l’engendrement, parce que les autres éléments n’étaient pas en elle en un même accord, car ils dormaient et étaient assoupis, et il n’y a en elle que la force de l’air seul.

והזכיר בסמוך ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע כלומר, שהיו ארבע יסודות בהסכמה, הזכיר ורחצו במים ולא אמר כל בשרו לפי שלא היה בה כח הרוח לבדו כמו בבעל קרי.

Et il a mentionné aussitôt après « et une femme avec qui un homme aura couché avec émission de semence », c’est-à-dire que les quatre éléments y étaient en accord ; il a mentionné « et ils se laveront dans l’eau » et n’a pas dit « toute sa chair », parce qu’il n’y avait pas en elle la force de l’air seul comme chez le ba’al qéri.

ועוד יש לומר, כי כשיוצא בכונה הרי הוא מוכן לקבל רוח חיים, מפני שרוב חלקיו הוא הרוח הטבעי שהוא כלי לנפש גוברת עליו הכח האוירי, ואע"פ שהוא ג"כ טמא לא הזכיר כל בשרו, אבל בבעל קרי שיוצא בלא כונה דומה לבשר המת, וזה טעם הטומאה בבעל קרי שהזכיר בו כל בשרו. וענין הכתוב שאמר (דברים כ״ג:י״א) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, והיה לפנות ערב ירחץ במים, ולא הזכיר כל בשרו יהיה פירוש ירחץ במים כמו שנאמר במקום אחר את כל בשרו.

Et on peut dire encore que, lorsqu’il [le liquide] sort avec intention, il est prêt à recevoir l’esprit de vie, puisque la majeure partie de ses parties est l’air naturel, qui est un instrument pour l’âme, et la force aérienne l’emporte sur lui ; et bien qu’il soit aussi impur, il n’a pas mentionné « toute sa chair » ; mais chez le ba’al qéri, qui émet sans intention, il ressemble à la chair du mort, et c’est la raison de l’impureté du ba’al qéri, chez qui il a mentionné « toute sa chair ». Et le sujet de l’Écriture qui dit (Deutéronome 23,11) « s’il y a parmi toi un homme qui ne soit pas pur par un accident de la nuit, … vers le soir il se lavera dans l’eau » et qui n’a pas mentionné « toute sa chair » : l’explication sera « il se lavera dans l’eau » comme il est dit ailleurs « toute sa chair ».

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה. פירוש דם הזוב שלה, ולא לובן כאיש. שבעת ימים תהיה בנדתה, אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת שבעת ימים תהיה בנדתה.

« Et la femme, quand elle aura un flux, son flux sera du sang dans sa chair. » Le sens : le sang de son flux, et non le blanc comme chez l’homme. « Sept jours elle sera dans sa séparation » : même si elle n’a constaté qu’une seule émission de sang, sept jours elle sera dans sa séparation.

והנה פרשה זו מדברת בענין הנדה והמקראות סתומות בענינה, שהרי אין בה זכרון טבילה כלל אלא במי שנוגע במשכבה שהצריכו הכתוב טבילה, הוא שאמר הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים. ונמצא כתוב בתשובת שאלה למר יהודאי גאון, טבילת הנדה מן התורה קל וחומר מנוגע במשכבה, וכל שכן לנוגע בעצמה, וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. וכך קבלו רז"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים, שהרי בימים וטבילה תליא רחמנא.

Et voici que cette section parle de la nidah et que les versets à son sujet sont obscurs, puisqu’il n’y a en elle aucune mention d’immersion, sauf pour celui qui touche son lit, pour qui l’Écriture exige l’immersion, c’est ce qu’elle dit : « celui qui touche son lit lavera ses vêtements et se lavera dans l’eau ». Et il se trouve écrit dans une réponse à une question de Mar Yehoudaï Gaon : l’immersion de la nidah est de la Torah, par un a fortiori de celui qui touche son lit, et a fortiori de celui qui la touche elle-même, et a fortiori de la nidah elle-même, qui reste dans son impureté jusqu’à ce qu’elle entre dans l’eau. Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont reçu : « sept jours elle sera dans sa séparation » : elle sera dans sa séparation jusqu’à ce qu’elle vienne dans l’eau, car le Tout-Miséricordieux l’a suspendue aux jours et à l’immersion.

ויש מהגאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים, זה בנין אב לכל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שיטבלו. ואמרו ז"ל כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס הרגל הוא לעברה, ואם שנתה בו להיכרא מותר, כדאמרינן דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו מיד שמאלה לידו קאמר, שזו אפילו בכלים דעלמא אסור, אלא שמוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאלה להיכרא. דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא, דביתהו דרבא אבי סדיא. הצעת המטה בפניו אסור שלא בפניו מותר.

Et certains parmi les Gaonim ont appris cela du verset « et ils se laveront dans l’eau » : c’est un principe de tous les impurs, qu’ils restent dans leur impureté jusqu’à ce qu’ils s’immergent. Et ils ont dit, de mémoire bénie : tous les travaux que la femme fait pour son mari, la nidah les fait pour son mari, sauf verser la coupe, faire le lit, et lui laver le visage, les mains et les pieds ; verser la coupe : cela favorise la familiarité qui conduit à la faute ; et si elle y a introduit un changement en signe distinctif, c’est permis, comme nous disons : la femme de Shemouel changeait sa manière de faire en employant la main gauche ; et il ne s’agit pas de la lui tendre de la main gauche à sa main, car cela est interdit même pour des objets ordinaires, mais elle verse et pose pour lui sur la table avec la main gauche en signe distinctif. La femme d’Abayé la posait pour lui sur l’orifice de la cruche ; la femme de Rava, sur le bord du coussin. Faire le lit en sa présence est interdit, hors de sa présence permis.

הרחצת פניו ידיו ורגליו, אין צריך לומר בחמין אלא אפילו בצונן אסור, ואין צריך לומר אם היא נוגעת ורוחצת בידיה דהא איכא קרוב בשר ואסור ליגע בה ואפילו באצבע קטנה, אלא אפילו היא מוצקת והוא רוחץ אסור לפי שיש בדבר קרוב הדעת. ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא י״ח:ו׳) לא תקרבו לגלות ערוה, שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה. כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה, ומן הידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עקר היצירה.

Lui laver le visage, les mains et les pieds : il n’est pas nécessaire de dire à l’eau chaude, mais même à l’eau froide c’est interdit ; et il n’est pas nécessaire de dire si elle le touche et le lave avec ses mains, car il y a là un rapprochement de chair et il est interdit de la toucher même du petit doigt ; mais même si elle verse et qu’il lave, c’est interdit, parce qu’il y a dans la chose une intimité affective. Et l’homme doit s’éloigner davantage et se conduire avec rigueur dans le contact de la nidah, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué (Lévitique 18,6) « n’approchez pas pour découvrir la nudité » : tout rapprochement qui mène à la découverte de la nudité. Car parce que dans la femme se trouvent les organes de la formation, l’homme doit se conduire avec elle dans la pureté, afin que la formation soit pure et apte à recevoir l’âme pure ; et il est connu que toutes les qualités de l’âme découlent de la racine essentielle de la formation.

ושנו רז"ל הבא על הנדה חייב כרת, ואפילו שתישן בבגדיה עם בעלה במטה אחת אסור, שנאמר (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שהרי הקב"ה הזהיר את ישראל על הטהרה ועל הקדושה שלא יעשו כמעשה הגויים.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : celui qui cohabite avec une nidah est passible de retranchement (karet) ; et même qu’elle dorme avec ses vêtements avec son mari dans un seul lit est interdit, comme il est dit (ibid.) « et de la femme dans la séparation de son impureté tu ne t’approcheras pas » ; car le Saint, béni soit-Il, a averti Israël sur la pureté et la sainteté, afin qu’ils ne fassent pas comme les actes des nations.

ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייבה בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, ולפיכך הזכיר בה הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה הנה הוא חולי כזוב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב.

Et si tu regardes cette section, tu trouveras que la Torah n’a pas obligé à un sacrifice pour la nidah, et l’a exigé pour la zavah ; et la raison est que la menstruation est une maladie dans la nature de la femme et qu’elle n’a jamais été guérie de cette maladie ; c’est pourquoi elle l’a rendue impure sept jours, qu’elle voie un seul jour ou qu’elle voie pendant tous, car les femmes n’ont par nature pas plus de sept jours sauf lorsqu’il y a en elles un flux excessif de maladie ; mais la zivah n’est pas une maladie dans sa nature, et c’est pourquoi l’Écriture a mentionné à son sujet « et une femme, quand elle aura un flux de son sang de nombreux jours en dehors du temps de sa séparation », c’est-à-dire hors du temps qui lui est connu, ou qu’elle dépasse le temps, avec flux de sang de nombreux jours après les sept : voici que c’est une maladie comme le flux de l’homme, et l’Écriture a exigé d’elle un sacrifice quand elle sera guérie, selon la règle du zav.

ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג׳:ט״ז) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה.

Et sache que cette maladie implantée dans la femme, nous ne l’avons pas trouvée chez les femelles des autres espèces, mais seulement dans l’espèce humaine, qui est la femme ; et ce fut par voie de châtiment, du décret de Hava, à qui il fut dit (Genèse 3,16) « Je multiplierai grandement, etc. » ; et c’est pourquoi cela n’existe pas chez les autres espèces, parce que les animaux n’ont pas d’intellect et que leur condition ne relève pas du châtiment et de la récompense. Et il est possible de dire que, pour la raison que l’esprit d’impureté s’est abattu sur elle depuis lors, la femme nidah a la force de faire apparaître des gouttes de sang dans un miroir ou dans du verre après qu’elle les a regardés d’un regard complet au début de ses règles.

ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו.

Et tu as encore à savoir que, bien que ce soit une maladie dans sa nature, c’est une utilité et un avantage pour l’enfant, car la femme est nettoyée des excédents et les chasse, de sorte que l’enfant est formé du sang pur et choisi, afin d’être prêt à recevoir l’abondance divine, qui est la lumière de l’intellect ; comme le fer dont on ôte la rouille, alors il est apte et prêt à recevoir la lumière du soleil, non auparavant ; et pour cette raison il était convenable que cela se conduise dans l’espèce humaine, et non chez les femelles des autres espèces, dont les mamelles sont placées pour allaiter dans le lieu de la nudité, alors que ce n’est pas ainsi dans l’espèce humaine, qui est la femme, dont elles sont placées dans le lieu de l’intellect, afin d’éveiller chacun sur ce qu’était le but de sa création.

ימים רבים. קבלת רז"ל ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה. וכן אמרו ימים שנים, יכול ימים הרבה, אמר רבי עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול, והלא לא בא לנעול אלא לפתוח, ואם אתה אומר ימים עשרה אינן אלא מאה, אינם אלא מאתים, אינם אלא אלף, אינם אלא רבוא, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר ר' מונא ימים שנים, יכול ימים הרבה, אם מרובים הם והלא כבר נאמר רבים, הא לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים, כמה הם, הוי אומר שנים.

« De nombreux jours. » La tradition de nos Sages, de mémoire bénie : « jours » : deux ; « nombreux » : trois. Et ainsi ont-ils dit : « jours » : deux ; peut-être de nombreux jours ? Rabbi Aqiva a dit : toute expression pouvant se comprendre comme un grand nombre ou un petit nombre : tu as saisi beaucoup, tu n’as pas saisi ; tu as saisi peu, tu as saisi. Rabbi Nehémya a dit : l’Écriture est-elle venue ouvrir ou fermer ? Elle n’est venue que pour ouvrir ; et si tu dis « jours » dix, pourquoi pas cent, pourquoi pas deux cents, pourquoi pas mille, pourquoi pas dix mille ; et quand tu dis « jours » deux, tu as ouvert. Rabbi Mouna a dit : « jours » : deux ; peut-être de nombreux jours ? S’ils sont nombreux, ne l’a-t-il pas déjà dit « nombreux » ? Donc l’Écriture n’a parlé que de peu de jours ; combien ? Dis : deux.

רבים שלש, יכול רבים עשרה, נאמר ימים ונאמר רבים מה ימים מעוט ימים שנים אף רבים מעוט רבים שלשה, יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד רבים הללו יהיו מרובין על השנים, וכמה הן הוי אומר שלשה.

« Nombreux » : trois. Peut-être « nombreux » dix ? Il est dit « jours » et il est dit « nombreux » : de même que « jours » est minimum, deux jours, de même « nombreux » est minimum de « nombreux », trois. Peut-être deux et trois, voici cinq ? Est-il dit « jours et nombreux » ? Il est dit seulement « jours nombreux » ; comment donc ? Ces « nombreux » seront plus nombreux que les deux ; et combien sont-ils ? Dis : trois.

ובמדרש ימים רבים, והלא ימי נדה שבעה הן ולמה קורא אותן ימים רבים, וכן (מלכים א י״ח:א׳) ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר וגו', והלא לא היו שלש שנים אלא חדש אחד מהשנה ראשונה וכל שנה שניה וחדש מהשלישית, אלא לפי שהיו ימי רעה נקראו ימים רבים. כיוצא בו (יהושע י״א:י״ח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. כיוצא בו (דברי הימים ב ט״ו:ג׳) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה, אלא על שעבדו ע"ג קראם רבים, אף כאן אשה פורשת מבעלה והם ימים של צער לפיכך קראם ימים רבים.

Et dans le Midrash : « de nombreux jours » : or les jours de la nidah sont sept ; pourquoi les appelle-t-il « de nombreux jours » ? Et de même (I Rois 18,1) « et il arriva, après de nombreux jours, que la parole de l’Éternel fut adressée à Éliyahou la troisième année : va, montre-toi à Ahav, et Je donnerai de la pluie, etc. » ; or ce ne fut pas trois ans mais un mois de la première année, toute la deuxième année et un mois de la troisième ; mais parce que c’étaient des jours de mal, on les a appelés « de nombreux jours ». De même (Josué 11,18) « de nombreux jours, Yehoshoua fit la guerre à tous ces rois ». De même (II Chroniques 15,3) « et de nombreux jours pour Israël sans Dieu de vérité, sans prêtre enseignant, sans Torah » : parce qu’ils ont servi des idoles, il les a appelés « nombreux » ; ainsi ici : la femme se sépare de son mari, et ce sont des jours de peine, c’est pourquoi il les a appelés « de nombreux jours ».

ואם טהרה מזובה. כלומר כאשר יטהר הזב מזובו, וספרה לה שבעת ימים, כאשר יספור הזב שכתוב בו וספר לו שבעת ימים לטהרתו, ואחר תטהר, כטהרת הזב. והיה נראה מזה שתצטרך טבילה במים חיים כמשפט הזב, שכתוב בו ורחץ בשרו במים חיים וטהר.

« Et si elle est purifiée de son flux. » C’est-à-dire lorsque le zav sera purifié de son flux, « et elle comptera pour elle sept jours », comme le zav comptera, dont il est écrit « et il comptera pour lui sept jours pour sa purification », « et après elle sera pure », comme la purification du zav. Et il semblait de là qu’elle aurait besoin d’une immersion dans l’eau vive selon la règle du zav, dont il est écrit « et il lavera sa chair dans l’eau vive, et il sera pur ».

אבל כוונת רז"ל שבא הכתוב של ואחר תטהר לרבות לה טהרה, לפי שלא היה צריך לכתוב ואחר תטהר שהרי בודאי האשה בכלל האיש היא, ומה שהוצרך לכתוב ואחר תטהר, רבה לה טהרה, כלומר להקל בטהרת הזבה שתטהר במי מקוה כדרך שאר הנטהרים שבתורה ולא תצטרך מים חיים.

Mais l’intention de nos Sages, de mémoire bénie, est que l’Écriture a dit « et après elle sera pure » pour élargir ses possibilités de purification, car il n’était pas nécessaire d’écrire « et après elle sera pure », puisque certainement la femme est incluse dans l’homme ; et ce qu’il a fallu écrire « et après elle sera pure », c’est pour élargir ses possibilités de purification, c’est-à-dire pour alléger la purification de la zavah, qu’elle soit purifiée dans les eaux d’un bain rituel à la manière des autres purifiés de la Torah, sans avoir besoin d’eau vive.

וספרה לה שבעת ימים. אינה חייבת לברך בספירה זו כספירת העומר, לפי שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, וזו אם ראתה בתוך השבעה סותרת מה שספרה למפרע ונמצאת ברכה לבטלה, ומטעם זה אי אפשר לה לברך במצוה זו.

« Et elle comptera pour elle sept jours. » Elle n’est pas tenue de bénir pour ce compte comme pour le compte de l’Omer, parce que tous les commandements sont bénis « avant leur accomplissement » ; et dans celui-ci, si elle voit [du sang] dans les sept jours, elle annule rétroactivement ce qu’elle a compté, et il se trouve que c’est une bénédiction en vain ; et pour cette raison il n’est pas possible de bénir pour ce commandement.

וטעם המצוה הזו שנתנה לאשה, הוא מה שאמרו רז"ל במדרש, היא שפכה דמו של אדם לפיכך ישפך דמה, וכן כתוב (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכן חלה והדלקת הנר, הנה היא טמאה חלתו של עולם וכבתה נרו של עולם, לפיכך תשמור החלה ותדליק את הנר בשבת.

Et la raison de ce commandement donné à la femme est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le Midrash : elle a versé le sang de l’homme (Adam), c’est pourquoi son sang est versé ; et de même il est écrit (Genèse 9) « celui qui verse le sang de l’homme, par l’homme son sang sera versé » ; et de même pour la halla et l’allumage de la lampe : voici qu’elle a rendu impure la pâte (halla) du monde et éteint la lampe du monde ; c’est pourquoi elle observera la halla et allumera la lampe pour le Shabbat.

והזרתם את בני ישראל מטמאתם. אמרו רז"ל מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבינא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. ומפורש במסכת נדה שאם היא רגילה לראות דם בחצי היום או בשעה עשירית או באחד עשר מן היום, חייב לפרוש כל אותו היום אבל לא כל הלילה שלה שמותרת לשמש כל הלילה.

« Et vous séparerez les enfants d’Israël de leur impureté. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : de là un avertissement aux enfants d’Israël de se séparer de leurs femmes près de leur vestah (période habituelle de règles). Et combien ? Ravina a dit : une ’onah. Et combien est une ’onah ? Soit un jour, soit une nuit. Et il est expliqué dans le traité Nidda que si elle a l’habitude de voir du sang à midi, ou à la dixième heure, ou à la onzième heure du jour, il est tenu de se séparer pendant tout ce jour-là, mais non toute sa nuit à elle, car elle est permise aux relations pendant toute la nuit.

אי נמי היתה רגילה לראות בשעה שניה מן היום, אותה שעה אסורה לשמש אבל כל הלילה מותרת לשמש, ואם היא רגילה לראות בלילה אפילו בסוף הלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה אבל כל היום שלפני הלילה מותרת לשמש, ואפילו רגילה לראות בשעה שניה מן הלילה אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא אותה שעה ראשונה מן הלילה לבדה וכל יום שלפניה מותרת.

Ou encore, si elle avait l’habitude de voir à la deuxième heure du jour, cette heure-là est interdite aux relations, mais pendant toute la nuit elle est permise ; et si elle a l’habitude de voir pendant la nuit, même à la fin de la nuit, elle est interdite aux relations toute cette nuit-là, mais tout le jour qui précède la nuit elle est permise ; et même si elle a l’habitude de voir à la deuxième heure de la nuit, elle n’a besoin de se séparer de son mari que durant cette première heure de la nuit seule, et tout le jour qui précède est permis.

וכל מי שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל וגו', וכתיב והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן, כלומר אפילו היה לו קודם לכן בנים חשובים כבני אהרן הן מתים בעון אביהם, שנאמר והזרתם כלומר חייבים אתם להזהיר את בני ישראל שינזרו מנשותיהם סמוך לוסתן כדי שלא יבאו על הנדה, ואם לאו מתים בניהם כמו שמתו בני אהרן בחיי אביהם.

Et quiconque ne se sépare pas de sa femme près de sa vestah, même s’il a des fils comme les fils d’Aharon, ils meurent, comme il est dit « et vous séparerez les enfants d’Israël, etc. », et il est écrit « et celle qui est malade dans sa séparation », et il a rapproché aussitôt « après la mort des deux fils d’Aharon » : c’est-à-dire que même s’il avait auparavant des fils estimés comme les fils d’Aharon, ils meurent pour la faute de leur père ; comme il est dit « et vous séparerez » : c’est-à-dire que vous êtes tenus d’avertir les enfants d’Israël de se séparer de leurs femmes près de leur vestah afin qu’ils ne viennent pas sur la nidah ; sinon leurs fils meurent comme sont morts les fils d’Aharon du vivant de leur père.

והדוה בנדתה. סדור פרשיות של מעלה הוא כן, תחלה מדבר בפרשת הזב, איש איש כי יהיה זב מבשרו, ואחר כן ואשה אשר ישכב איש אותה, כי הכתוב של מעלה בבעל קרי הוא מדבר, ועל כן הזהיר בכאן זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. ואחר כן הזכיר פרשת ואשה כי תהיה זבה, ועליה הזכיר כאן והדוה בנדתה. ואחר כן אמר בסוף הפרשה ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו, ואחר כן הזכיר פרשת ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ועליהם אמר כאן והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה.

« Et celle qui est malade dans sa séparation. » L’ordre des sections d’en haut est ainsi : d’abord il parle de la section du zav, « tout homme, quand il aura un flux de sa chair », puis « et la femme avec qui un homme aura couché » ; car le verset d’en haut parle du ba’al qéri, et c’est pourquoi il a averti ici « voici la loi du zav et de celui d’où sort la semence pour être rendu impur par elle ». Puis il a mentionné la section « et la femme, quand elle aura un flux », et à son sujet il a mentionné ici « et celle qui est malade dans sa séparation ». Puis il a dit à la fin de la section « et si un homme couche avec elle et que sa séparation est sur lui » ; puis il a mentionné la section « et la femme, quand elle aura un flux de son sang de nombreux jours », et à leur sujet il a dit ici « et celui qui a son flux, mâle ou femelle, et l’homme qui couchera avec une impure ».

ולפי סדר הפרשיות היה ראוי שיקדים ויאמר ולאיש אשר ישכב עם טמאה ושתסיים הפרשה לזכר ולנקבה, ושיאמר כך והדוה בנדתה והאיש אשר ישכב עם טמאה והזב את זובו לזכר ולנקבה, כי כן סדור הפרשיות אם תסתכל בהן. אבל לפי דעתי שנה הענין מפני שיהיה סיום הפרשה במלת טמאה כדי להסמיך אותו למיתת בני אהרן, ולרמוז בזה כי מיתתן היתה על שנכנסו למקדש בטומאה, כי זו אחת מן הדעות שבאו לחכמים ז"ל במדרשם בחטאם של נדב ואביהוא, יש אומרים על אש זרה וכן מפורש בכתוב (ויקרא י) ויקריבו לפני ה' אש זרה, וכתיב בתריה ותצא אש מלפני ה'.

Et selon l’ordre des sections, il aurait fallu qu’il dise d’abord « et l’homme qui couchera avec une impure », et que la section se termine par « mâle ou femelle », et qu’il dise ainsi : « et celle qui est malade dans sa séparation, et l’homme qui couchera avec une impure, et celui qui a son flux, mâle ou femelle », car tel est l’ordre des sections si tu les regardes. Mais, selon mon avis, il a changé l’ordre pour que la section se termine par le mot « impure », afin de la rapprocher de la mort des fils d’Aharon, et pour faire allusion par là que leur mort fut parce qu’ils entrèrent dans le Sanctuaire en état d’impureté ; car c’est l’une des opinions qui vinrent à nos Sages, de mémoire bénie, dans leur Midrash sur la faute de Nadav et Avihou : certains disent à cause du feu étranger, et c’est ainsi expliqué dans l’Écriture (Lévitique 10) « et ils offrirent devant l’Éternel un feu étranger », et il est écrit ensuite « et un feu sortit de devant l’Éternel ».

יש אומרים, שתויי יין, דדריש סמוכין שסמך הכתוב לחטאם יין ושכר אל תשת. ויש אומרים הורו הלכה בפני רבן, מדסמיך ליה ולהורות. ויש אומרים על שהיו עומדין בלא נשים שלא היו רוצין להנשא, והרבה היו עגונות שהיו ממתינות להם, והיו גסי הרוח ואומרים אחי אבינו מלך אבינו כהן גדול אחי אמנו נשיא ישראל אנו סגני כהונה, אי זו אשה הגונה לנו, ועל כן נענשו, שנאמר (תהלים עח) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו למה בחוריו אכלה אש על כי בתולותיו לא הוללו.

Certains disent : ivres de vin, puisqu’il tire la leçon des proximités, car l’Écriture a rapproché de leur faute « du vin et de la boisson forte, ne bois pas ». Et certains disent : ils ont enseigné la loi en présence de leur maître, d’après ce qu’il a rapproché « et pour enseigner ». Et certains disent : parce qu’ils se tenaient sans épouses, ne voulant pas se marier, et que beaucoup de femmes restaient dans l’attente, liées par leur espoir de les épouser ; ils étaient orgueilleux et disaient : « Le frère de notre père est roi, notre père est grand prêtre, le frère de notre mère est prince d’Israël, nous sommes vice-prêtres : quelle femme est digne de nous ? » ; et c’est pourquoi ils furent punis, comme il est dit (Psaumes 78) « ses jeunes gens, le feu les a dévorés, et ses vierges n’ont pas été louées » : pourquoi « ses jeunes gens, le feu les a dévorés » ? Parce que « ses vierges n’ont pas été louées ».

ויש אומרים על קריבת הר סיני שהציצו יותר מדאי ובשביל כך מתו, והמתין להם הקב"ה עד עכשו שלא לערבב שמחת התורה, וזהו שכתוב אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', כלומר על קריבת הר סיני, לפי ששם הזהיר משה כבר ואמר להם (שמות יט) והכהנים והעם וגו'. ויש אומרים על שנכנסו למקדש בטומאה, פירוש בלא קדוש ידים ורגלים שהוא במיתה, שנאמר (שם ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. ולפיכך סיימה הפרשה ולאיש אשר ישכב עם טמאה וסמיך ליה אחרי מות. הרי בכאן ששה דעות בחטאם ואפשר שחטאו בכולן.

Et certains disent : à cause de l’approche du mont Sinaï, où ils ont regardé plus qu’il ne convenait, et c’est pour cela qu’ils sont morts, et le Saint, béni soit-Il, les attendit jusqu’à maintenant pour ne pas troubler la joie de la Torah ; et c’est ce qui est écrit « après la mort des deux fils d’Aharon, quand ils s’approchèrent devant l’Éternel », c’est-à-dire pour l’approche du mont Sinaï, car là Moché avait déjà averti et leur avait dit (Exode 19) « et les prêtres et le peuple, etc. ». Et certains disent : parce qu’ils entrèrent dans le Sanctuaire en état d’impureté, c’est-à-dire sans la sanctification des mains et des pieds, ce qui est passible de mort, comme il est dit (ibid. 30) « et ils laveront leurs mains et leurs pieds, afin de ne pas mourir ». Et c’est pourquoi la section s’est terminée par « et l’homme qui couchera avec une impure », et il a rapproché aussitôt « après la mort ». Voici donc ici six opinions sur leur faute, et il est possible qu’ils aient fauté en toutes.

ואולי מה שכתוב ותאכל אותם מלא בוא"ו, ירמוז לזה. מלבד שיש בו רמז למה שהזכירו רז"ל בסוף פרק קמא דיומא, שש אשות הן, וכבר הזכרתים שם.

Et peut-être que ce qui est écrit « et il les consuma » (vattokhal otam), écrit avec un vav y fait allusion. Sans compter qu’il y a là une allusion à ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionné à la fin du premier chapitre de Yoma : il y a six feux, et je les ai déjà mentionnés là.

ובמדרש והדוה בנדתה, המשיל הכתוב טומאתן של ישראל לטומאת הנדה, שהנדה מיטמאת ומיטהרת, שנאמר (יחזקאל לו) כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, לא אמר כטומאת המת אלא כטומאת הנדה, שהמת בעוד שהוא בבית אין הכהן נכנס לשם שהוא מיטמא, אבל המשיל אותה לנדה שהרי הנדה הכהן נכנס עמה ויושב על האצטבא, כך אילו המשיל את ישראל לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהן לעולם, אלא המשילו לנדה שהכהן נכנס עמה בבית ואינו חושש, כן הקב"ה משרה שכינתו על ישראל אף על פי שהן טמאים בין עכו"ם, שנאמר (ויקרא טז) השוכן אתם בתוך טמאותם, אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה אתם טמאים אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית, שנאמר (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.

Et dans le Midrash : « et celle qui est malade dans sa séparation » : l’Écriture a comparé l’impureté d’Israël à l’impureté de la nidah, car la nidah devient impure et devient pure, comme il est dit (Ézéchiel 36,17) « comme l’impureté de la nidah fut leur conduite devant Moi » : il n’a pas dit « comme l’impureté du mort » mais « comme l’impureté de la nidah », car le mort, tant qu’il est dans la maison, le prêtre n’y entre pas, parce qu’il s’y rendrait impur ; mais Il l’a comparée à la nidah, puisque le prêtre entre avec la nidah et s’assoit sur le banc : de même, si Israël avait été comparé à l’impureté du mort, la Présence ne reviendrait jamais sur eux ; mais Il l’a comparé à la nidah, avec laquelle le prêtre entre dans la maison sans crainte ; ainsi le Saint, béni soit-Il, fait résider Sa Présence sur Israël même s’ils sont impurs parmi les nations, comme il est dit (Lévitique 16,16) « qui demeure avec eux au milieu de leurs impuretés ». Le Saint, béni soit-Il, a dit : « En ce monde-ci vous êtes impurs, mais à l’avenir Je vous purifierai d’une purification éternelle, comme il est dit (Ézéchiel 36,25) “Et Je répandrai sur vous des eaux pures, et vous serez purs de toutes vos impuretés, et de toutes vos idoles Je vous purifierai”. »