Tazria

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג)

« C’est une joie pour l’homme que la réponse de sa bouche, et une parole en son temps, combien elle est bonne ! » (Proverbes 15,23).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי טו) כי האיש בדבורו כשהוא מדבר דבריו בחכמה יש לו שמחה על זה, לפי שהדבור הוא מצד השכל בסיבת הנפש השכלית שבאדם אשר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, ועל כן נתיחס הדבור להקב"ה, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, והנביא שבח בו להקב"ה כשם ששבח אותו בבריאת השמים שהם עצמיים שכליים שאמר (שם מב) בורא השמים ונוטיהם.

Le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, nous a fait savoir dans ce verset (Proverbes 15) que l’homme, lorsqu’il dit ses paroles avec sagesse, en a de la joie, car la parole relève de l’intellect, par la cause de l’âme intellectuelle de l’homme, par laquelle il a un avantage sur les autres êtres vivants ; et c’est pourquoi la parole est rapportée au Saint, béni soit-Il, c’est ce qui est écrit (Isaïe 57,19) « créateur du fruit des lèvres » ; et le prophète L’a loué pour cela comme Il l’a loué pour la création des cieux, qui sont des substances intellectuelles, quand il a dit (ibid. 42) « Il crée les cieux et les déploie ».

ואמר כי כאשר יכוין האיש לדבר דברים נכוחים ומתוקנים ומסדר אותן בחכמת השכל ישמח על זה לפי שלא הוציא הדברים בשפתיו עד שסדרם בלבו, וידוע כי סדור הדברים במחשבת האדם הוא ביד האדם, ולא כן הדבור, כי הדבור יבא מאת השם, וכענין שכתוב (משלי ט״ז:א׳) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, וכאשר כוון במענה לשון והוציא דבריו בשפתיו על הנכונה, הנה זה דבר ברור כי הוא בסבת סיוע אלהי ותגיע לו מזה שמחה, זהו שאמר שמחה לאיש במענה פיו.

Et il dit que lorsque l’homme a l’intention de dire des paroles droites et ordonnées et les arrange avec la sagesse de l’intellect, il s’en réjouit, car il n’a pas fait sortir les paroles de ses lèvres avant de les avoir ordonnées dans son cœur ; et il est connu que l’arrangement des paroles dans la pensée de l’homme est entre les mains de l’homme, mais non la parole, car la parole vient du Nom, comme il est écrit (Proverbes 16,1) « à l’homme les dispositions du cœur, et de l’Éternel la réponse de la langue » ; et lorsqu’il a visé la réponse de la langue et a fait sortir ses paroles de ses lèvres de manière juste, il est clair que c’est par une aide divine, et il lui en vient de la joie ; c’est ce qu’il a dit « c’est une joie pour l’homme que la réponse de sa bouche ».

אע"פ שכל דבריו שהוא מדבר כולן מיושרים, אין ראוי לו לדבר רק דבר בעתו, כי מי שהיה מדבר שירים בבית האבל או עניני אבל בבית שמחה מה מאד יהיה ענין בלתי מסודר וראוי, והוא דבר שלא בעתו שהרי אמרו בשעת חדוה חדוה ובשעת אבלא אבלא. ומן הענין הזה הוא מה שאמרו שואלין הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג. ומי שהיה דורש הלכות סכה בפסח או הלכות פסח בסכות גם זה ענין מבולבל מעורב ואין זה דבר בעתו.

Bien que toutes les paroles qu’il dit soient droites, il ne lui convient de dire que « une parole en son temps » ; car celui qui dirait des chants dans la maison du deuil ou des affaires de deuil dans la maison de joie, combien ce serait une chose désordonnée et inconvenante, et c’est une parole qui n’est pas en son temps, puisqu’ils ont dit : « à l’heure de la joie, la joie ; à l’heure du deuil, le deuil ». Et de ce sujet vient ce qu’ils ont dit : on interroge sur les lois de Pessah à Pessah, sur les lois de ’Atsérèt à ’Atsérèt, sur les lois de la fête à la fête. Et celui qui expose les lois de la souka à Pessah ou les lois de Pessah à Soukkot, cela aussi est une affaire confuse et mélangée, et ce n’est pas une parole en son temps.

ועל זה הזכיר שלמה ע"ה בכאן שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, יאמר כי אע"פ שהאדם מדבר נכוחות וענינים שכליים אמתיים, יש לו להגבר על תאותו ולמשול ברוחו שלא ידבר מן הנכוחות ההם רק דבר בעתו. זהו על דרך הפשט.

Et à ce sujet Shelomo, que la paix soit sur lui, a mentionné ici « c’est une joie pour l’homme que la réponse de sa bouche, et une parole en son temps, combien elle est bonne ! » : il dit que, bien que l’homme dise des choses droites et des affaires vraies de l’intellect, il lui appartient de dominer son désir et de maîtriser son esprit, afin de ne pas dire de ces choses droites que « une parole en son temps ». Voilà selon la voie du sens simple.

וע"ד המדרש שמחה לאיש זה הקב"ה שנאמר (שמות ט״ו:ג׳) ה' איש מלחמה. במענה פיו, שנאמר (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ודבר בעתו מה טוב, שנאמר (שם) וירא אלהים את האור כי טוב עד כאן.

Et selon la voie du Midrash : « une joie pour l’homme » : c’est le Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Exode 15,3) « l’Éternel est un homme de guerre ». « Que la réponse de sa bouche » : comme il est dit (Genèse 1,3) « et Dieu dit : que la lumière soit, et la lumière fut ». « Et une parole en son temps, combien elle est bonne ! » : comme il est dit (ibid.) « et Dieu vit que la lumière était bonne », jusqu’ici.

וידוע כי בששת ימי בראשית כל יום ויום מן הששה הזכיר הכתוב כי טוב ומה שנברא בו בכל יום ויום היה דבר בעתו, ואע"פ שכל העולם כלו ומלואו העליונים והשפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת, ועל זה הביאו רז"ל משל לאכר שזרע ששה זרעים בידו אחת ברגע אחד, וכל אחד ואחד הופיע ביומו אע"פ שהזריעה בבת אחת, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו, ואמר בכאן ודבר בעתו מה טוב, כל דבר ודבר שנברא ביומו היה בעתו והיה הכל טוב, מן האור שהיה ראשון בנבראים העליונים עד אדם שהיה אחרון בנבראים השפלים הכל נעשה בעתו הראוי לו, ולא היה אחרון לחסרון כי אם לגדולה ומעלה, שהרי הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן, וכן יום שבת היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן.

Et il est connu que, durant les six jours de la création, pour chacun des six jours l’Écriture a mentionné « que c’était bon », et ce qui fut créé en chaque jour fut « une parole en son temps » ; et bien que le monde entier, avec tout ce qui le remplit, les êtres supérieurs et inférieurs, ait été créé en un instant, tout est vrai ; et à ce sujet nos Sages, de mémoire bénie, ont apporté une parabole : un cultivateur sème six semences d’une seule main en un instant, et chacune d’elles apparaît en son jour, bien que le semis ait eu lieu en une fois ; c’est ce que dit Shelomo, que la paix soit sur lui (Ecclésiaste 3,11) « Il a fait toute chose belle en son temps » ; et il dit ici « une parole en son temps, combien elle est bonne » : chaque chose créée en son jour fut en son temps et tout fut bon, depuis la lumière, qui fut la première parmi les créatures supérieures, jusqu’à Adam, qui fut le dernier parmi les créatures inférieures, tout fut fait en son temps convenable ; et le dernier ne le fut pas par défaut mais par grandeur et élévation, car les choses dernières dans l’acte étaient premières dans la pensée ; et c’est pourquoi tu trouves les choses les plus excellentes en dernier, car l’homme, qui est le but de l’intention dans la création du monde, pour connaître son Créateur et le servir, fut le dernier de toutes les créatures et fut choisi parmi toutes, et de même le jour du Shabbat fut le dernier de tous les jours et le plus sanctifié de tous.

וכן העוה"ב הוא אחרון לעוה"ז, כי העוה"ז קודם לו ואין האדם יכול לקנות חיי העוה"ב כי אם בכשרון המפעלים בעוה"ז. וכן ישראל היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה, הוא שכתוב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לא אמר קדוש או קדושים רק קדש וזה לעלוי ההפלגה במעלתן של ישראל כי הם מושכים מן הקדש, וכענין שכתוב (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קדש תהיון לי, לה', לחלק לה', כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות שהם לחלק האומות.

Et de même le monde à venir est le dernier par rapport à ce monde-ci, car ce monde-ci le précède, et l’homme ne peut acquérir la vie du monde à venir que par la droiture des actes en ce monde-ci. Et de même Israël fut le dernier dans la création et le premier dans la pensée, c’est ce qui est écrit (Jérémie 2,3) « Israël est saint (qodesh) pour l’Éternel, prémices de sa récolte » ; il n’a pas dit « qadosh » ni « qedoshim » mais « qodesh », et c’est pour l’élévation de l’éloge sur le rang d’Israël, car ils sont attirés du sanctuaire, comme il est écrit (Exode 22,30) « et vous serez pour Moi des hommes de sainteté » ; « pour l’Éternel » : portion pour l’Éternel, comme il est écrit (Deutéronome 32,9) « car la portion de l’Éternel est son peuple » : non la portion des étoiles et des constellations, qui est la portion des nations.

ראשית תבואתה, מובחר תבואתה, כמו (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו. התבואה חמשה מינין, חטה ושעורה שבולת שועל שיפון וכוסמין, ולכך תבואתה בה"א, ומבחר התבואה היא החטה, כן ישראל היו מבחר האומות שקבלו חמשה חומשי תורה שהיא מבחר התורות, ועל זה אמרו במדרש משל למלך שקדש אשתו בחמש טבעות, שנאמר (הושע ב׳:כ״א-כ״ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. וזה לשון ראשית שהוא כולל שתי קדימות, קדימת מעלה וקדימה זמנית.

« Prémices de sa récolte » : le choix de sa récolte, comme dans (Amos 6,6) « et des prémices des huiles ils s’oignent ». La récolte comprend cinq espèces : le blé, l’orge, l’avoine, le seigle et l’épeautre, c’est pourquoi « sa récolte » est écrit avec un hé ; et le choix de la récolte est le blé ; ainsi Israël fut le choix des nations, ayant reçu les cinq livres de la Torah, qui est le choix des lois ; et à ce sujet ils ont dit dans le Midrash : parabole d’un roi qui a fiancé sa femme avec cinq bagues, comme il est dit (Osée 2,21-22) « et Je te fiancerai à Moi dans la justice et dans le droit, dans la bonté et dans la miséricorde, et Je te fiancerai à Moi dans la fidélité, et tu connaîtras l’Éternel ». Et c’est l’expression « réchit » (prémices) qui comprend deux antériorités : l’antériorité de rang et l’antériorité de temps.

קדימת מעלה מן (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים, קדימה זמנית מלשון (בראשית י׳:י׳) ותהי ראשית ממלכתו בבל. הא למדת שהם קדומים וראשונים במחשבה ואחרונים בבריאה, שהרי עשו ואלופיו קדמו ליעקב ולכל זרעו שכן כתוב בעשו (שם כה) ויצא הראשון אדמוני , וגם תולדותיו של עשו קדמו לתולדותיו של יעקב כי עשו לקח אשה בן ארבעים שנה, ולא היתה תכלית הכונה בתולדות עשו הקודמות כי אם בתולדותיו של יעקב שבאו באחרונה והם היו תחלת המחשבה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:ו׳) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, וכמו שאמרו חכמי המחקר תחלת המחשבה סוף המעשה.

L’antériorité de rang vient de (Amos 6,6) « et des prémices des huiles » ; l’antériorité de temps vient de l’expression (Genèse 10,10) « et le commencement de son royaume fut Babel ». Tu apprends donc qu’ils sont antérieurs et premiers dans la pensée et derniers dans la création, puisque Ésaü et ses chefs ont précédé Yaaqov et toute sa descendance, comme il est écrit à propos d’Ésaü (ibid. 25) « et le premier sortit roux » ; et aussi les générations d’Ésaü ont précédé celles de Yaaqov, car Ésaü prit une femme à l’âge de quarante ans ; et le but de l’intention n’était pas dans les générations d’Ésaü, qui précédèrent, mais dans les générations de Yaaqov, qui vinrent à la fin, et elles étaient le début de la pensée ; et c’est ce que dit David, que la paix soit sur lui (Psaumes 40,6) « Tes merveilles et Tes pensées sont pour nous » ; et comme l’ont dit les sages de la recherche : le début de la pensée est la fin de l’acte.

והמשל בזה ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחלה יסוד הבית ויגביה הבנין על היסוד ויפרוס גג התקרה על הבנין ואז ילמוד שם, והנה הלמוד באחרונה במעשה והוא היה תחלה במחשבה. וזה דומה למה שדרשו רז"ל (דברים ב׳:י״ט) אל תצורם ואל תתגר בם, למה הזהיר הכתוב כן בעמון ומואב, מפני שתי פרדות טובות שאני עתיד להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית. הא למדת מכל זה שהאחרון הוא המעולה, ומה שנברא אחרון עלה במחשבה ראשון.

La parabole en est : Réouven veut étudier la Torah et n’a pas de maison d’étude ; il lui faudra d’abord bâtir les fondations de la maison, élever la construction sur les fondations, étendre le toit sur la construction, et alors il étudiera là ; et voici que l’étude est dernière dans l’acte, alors qu’elle était première dans la pensée. Et cela est semblable à ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué (Deutéronome 2,19) « ne les attaque pas et ne te querelle pas avec eux » : pourquoi l’Écriture a-t-elle ainsi averti à propos d’Ammon et de Moav ? À cause de deux bonnes descendantes (peradot) que Je vais faire sortir d’eux : Ruth la Moabite et Naama l’Ammonite. Tu apprends de tout cela que le dernier est le plus excellent, et que ce qui fut créé en dernier est monté dans la pensée en premier.

למה הדבר דומה למי שאבדה לו מרגלית בין החול מביא כברה וכובר כל החול עד שמוצא המרגלית. וכן מצינו בצמחים, שאם תקח גרגיר זרע ותזרענו הנה הוא משתרש בקרקע ומשלח שרשים לכאן ולכאן עד שנעשה ממנו אילן גדול שממנו יוצא הפרי שהוא גנוז ומתעלם בתוכו, וידוע כי הפרי שבא באחרונה הוא היה עיקר הכוונה בזריעת הגרגיר וגדול האילן והוא היה תחלת המחשבה.

À quoi cela ressemble-t-il ? À quelqu’un qui a perdu une perle dans le sable : il apporte un crible et crible tout le sable jusqu’à ce qu’il trouve la perle. Et de même nous trouvons chez les plantes : si tu prends un grain de semence et le sèmes, voici qu’il prend racine dans le sol et envoie des racines çà et là jusqu’à ce qu’il en devienne un grand arbre d’où sort le fruit, qui est caché et dissimulé en lui ; et il est connu que le fruit, qui vient en dernier, était le but essentiel du semis du grain et de la grandeur de l’arbre, et il était le début de la pensée.

וכשם שמצינו במעשה בראשית כי הבהמות והחיות והאילנות והצמחים קדמו ליצירת אדם והוא היה ראשון ואחרון, כענין שכתוב (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני, כאלו אמר ראשון ואחרון צרתני, ראשון במעלה ואחרון בבריאה, ותיכף שבראו מסר בידו מצות עשה ומצות לא תעשה, כן מצינו שסדרה התורה שלש פרשיות, אחת בבהמות וחיות שביסוד העפר, והיא זאת החיה אשר תאכלו, שניה בדגים שביסוד המים והיא את זה תאכלו מכל אשר במים, שלישית בעופות שביסוד הרוח, והיא ואת אלה תשקצו מן העוף, ובאחרונה הזכיר יצירת האדם, ומיד הטיל עליו מצוה והיא המילה, להודיע שאין עיקר לידתו של אדם בעוה"ז כי אם למצוה, וכענין שכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד, פירוש לעמל התורה והמצות, ולכך הטילה התורה יצירתו בתוך המצות והקיפתו בהן לפניו ולאחריו.

Et de même que nous trouvons dans l’œuvre de la création que les bêtes, les animaux, les arbres et les plantes précédèrent la formation d’Adam, et que lui fut premier et dernier, comme il est écrit (Psaumes 139,5) « derrière et devant Tu m’as formé », comme s’il disait : « premier et dernier Tu m’as formé » : premier en rang et dernier dans la création ; et dès qu’Il l’eut créé, Il lui confia des commandements positifs et des commandements négatifs ; de même nous trouvons que la Torah a ordonné trois sections : une sur les bêtes et animaux, qui relèvent de l’élément de la terre, et c’est « voici l’animal que vous mangerez » ; la deuxième sur les poissons, qui relèvent de l’élément de l’eau, et c’est « voici ce que vous mangerez de tout ce qui est dans les eaux » ; la troisième sur les oiseaux, qui relèvent de l’élément de l’air, et c’est « et voici ceux que vous tiendrez pour abominables parmi les oiseaux » ; et en dernier lieu, il a mentionné la formation de l’homme, et aussitôt lui a imposé un commandement, qui est la circoncision, pour faire savoir que l’essentiel de la naissance de l’homme en ce monde n’est que pour un commandement, comme il est écrit (Job 5,7) « car l’homme naît pour la peine » : c’est-à-dire pour la peine de la Torah et des commandements ; et c’est pourquoi la Torah a placé sa formation au milieu des commandements et l’a entourée d’eux, devant lui et derrière lui.

לפניו אלו מצות המאכלים, וכן דרשו רז"ל מאי דכתיב אחור וקדם צרתני, אחר שברא כל הבהמות והעופות שקצים ורמשים ברא אותו, כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו אמר הקב"ה אני מצוה אותו את זה תאכל ואת זה לא תאכל, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומשהוא מקבל עליו כל המצות שבתורה אחר כך נולד. לאחריו זו מצות המילה, וזהו שכתוב.

Devant lui, ce sont les commandements des aliments, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : que signifie ce qui est écrit « derrière et devant Tu m’as formé » ? Après avoir créé toutes les bêtes et les oiseaux, les bêtes abominables et les reptiles, Il l’a créé ; ainsi cet enfant, avant même de sortir des entrailles de sa mère, le Saint, béni soit-Il, a dit : « Je lui ordonne : ceci tu mangeras et ceci tu ne mangeras pas », « et voici ce qui est impur pour vous », « ceci vous mangerez et ceci vous ne mangerez pas » ; et dès qu’il a accepté sur lui tous les commandements de la Torah, ensuite il naît. Derrière lui, c’est le commandement de la circoncision, et c’est ce qui est écrit :

אשה כי תזריע וגו'. היה ראוי הכתוב לומר אשה כי תלד זכר, אבל באה מלת תזריע לרבות ילדתו מחוי, כלומר שנוצר בצורת אדם ואח"כ נמוח שאמו טמאה לידה כמו שפירש רש"י ז"ל.

« Quand une femme aura conçu (tazria)… » L’Écriture aurait dû dire « quand une femme enfantera un mâle » ; mais le mot « tazria » vient inclure celle qui l’enfante « mehouy », c’est-à-dire formé en forme d’homme puis dissous, car sa mère est impure de naissance, comme l’a expliqué Rachi, de mémoire bénie.

ומן המלה הזאת דרשו רז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והכוונה בלשון מזרעת על זרע הנקבה שהוא דם הנדות כי האשה אין לה זרע אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה והוא הנקרא אודם, וזרע הזכר הוא הנקרא לובן והאודם והלובן כל אחד מהם נקרא זרע, וכן אמרו רז"ל בסוף פרק המפלת שלשה שותפין יש בו באדם, הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו מוח וגידין ועצמות וצפרנים ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האזן ודבור שפתים והלוך רגלים ודעה ובינה והשכל. ומלת תזריע יוצאת.

Et de ce mot nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : si la femme émet sa semence (mazrèa) la première, elle enfante un mâle ; si l’homme émet sa semence le premier, elle enfante une femelle. Et l’intention de l’expression « mazrèa » concerne la semence de la femelle, qui est le sang des menstrues, car la femme n’a pas de semence mais son sang, qui est dans la matrice, est sa semence et est appelé rougeur, tandis que la semence du mâle est appelée blancheur ; et la rougeur et la blancheur, chacune d’elles est appelée semence ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit à la fin du chapitre « Celle qui fait une fausse couche » : il y a trois associés dans l’homme : le Saint, béni soit-Il, son père et sa mère ; son père émet la blancheur dont viennent le cerveau, les nerfs, les os, les ongles et le blanc de l’œil ; sa mère émet la rougeur dont viennent la peau, la chair, le sang, les cheveux et le noir de l’œil ; et le Saint, béni soit-Il, lui donne l’esprit et l’âme, la forme du visage, la vue de l’œil, l’ouïe de l’oreille, la parole des lèvres, la marche des pieds, la connaissance, l’intelligence et l’intellect. Et le mot « tazria » est transitif.

וע"ד הפשט פירושה תמסור הזרע, כי הוא פקדון אצלה מן הזכר כזרע השדה שהוא פקדון בגוף השדה ויצא בעתו, ומזה אמר הכתוב (שמות כ״א:כ״ב) כאשר ישית עליו בעל האשה,לא כאשר תשית עליו האשה כי הילדים שלו והוא הראוי לתת בהם ערך, וכבר כתבתי שם.

Et selon le sens simple, son explication est « elle remettra la semence », car c’est un dépôt chez elle de la part du mâle, comme la semence du champ est un dépôt dans le corps du champ et sort en son temps ; et de là l’Écriture a dit (Exode 21,22) « selon ce que lui imposera le mari de la femme » et non « ce que lui imposera la femme », car les enfants sont à lui et c’est à lui qu’il convient d’y fixer une valeur ; et je l’ai déjà écrit à cet endroit.

אבל חכמי הטבע אומרים כי כל גוף העובר לאשה ואין בו לאיש רק הכח הנקרא בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי הזרע בהתערבו עם דם האשה נותן בו הצורה והתקון, ומבדיל ממנו המותרים שלא יצליחו בעובר, ומקפיא אותו כענין הקיבה המקפיא החלב. ויש להם ראיות לדעתם, האחת מביצת התרנגולת שהיא מגדלת אפרוח כשהיא באה מן הזכר, וכשהיא מן המתפלשות בעפר אינה מגדלת אפרוח כלל, לפי שהזכר נעדר ממנה שהוא נותן הצורה, וכן דעת רז"ל בפ"ק דמסכת יום טוב יהבו ליה ביעי דספנא מארעא אזל אותבינהו ולא אפריחו.

Mais les sages de la nature disent que tout le corps de l’embryon vient de la femme, et que l’homme n’y a que la force appelée dans leur langue « hyli », qui donne la forme à la matière ; car la semence, en se mélangeant avec le sang de la femme, lui donne la forme et l’arrangement, et en sépare les excédents qui ne réussiraient pas dans l’embryon, et le fait cailler comme la présure fait cailler le lait. Et ils ont des preuves de leur avis : l’une, de l’œuf de poule, qui fait croître un poussin lorsqu’il vient d’un mâle, tandis que lorsqu’il vient de celles qui se roulent dans la poussière, il ne fait pas du tout croître de poussin, parce que le mâle est absent d’elle, lui qui donne la forme ; et tel est aussi l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, dans le premier chapitre du traité Yom Tov : on lui donna des œufs pondus sans fécondation par un coq (safna me-ar‘a), il alla les mettre à couver et ils n’éclorent pas.

והשנית, ממקצת העופות שמולידין בחבוק בלבד ולא נראה בהם פליטת זרע וזה ראיה כי זרע האיש איננו חלק מהעובר. והשלישית, מדג הנקבה שתוליד ביצים בעצמה ואחר כן כשיפיל הזכר זרעו עליהם כל מה שיפול הזרע עליהם יהיה מהם דג וכל הביצים שלא יפול עליהם לא יהיה מהם דג כלל, ואין זה נמצא בבעלי חיים בלבד אלא גם בצמחים, שאם תקח עץ התמר הזכר ותרכיבהו עם התמר שהיא נקבה אז יצליח לעשות פרי, והענין כי הזכר נותן לנקבה חמימות, עמו ישלם בשול התמרים, זה דעת החכם ראש הפילוסופים עם קצת ראיותיו.

La deuxième, de certains oiseaux qui engendrent par la seule étreinte, sans qu’on voie d’émission de semence, et c’est une preuve que la semence de l’homme n’est pas une partie de l’embryon. La troisième, du poisson : la femelle pond d’elle-même des œufs, et ensuite, quand le mâle verse sa semence sur eux, tout ce sur quoi tombe la semence devient un poisson, et tous les œufs sur lesquels elle ne tombe pas ne deviennent pas du tout du poisson ; et cela ne se trouve pas seulement chez les êtres vivants mais aussi chez les plantes, car si tu prends le palmier mâle et le greffes avec le palmier femelle, alors il réussit à produire du fruit ; et l’affaire est que le mâle donne à la femelle la chaleur, et avec lui s’achève la maturation des dattes. C’est l’avis du sage, chef des philosophes, avec quelques-unes de ses preuves.

וטעם הדבר באשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לפי שכשהאשה מזרעת תחלה זרע הזכר שהוא אחרון בא ומתגבר עליו ולפיכך יולדת זכר דעילאה גבר, איש מזריע תחלה טפת הנקבה באה באחרונה ומתגברת עליו ולפיכך יולדת נקבה. והענין כי הטפה הראשונה אשר תהיה מהזכר או מהנקבה הוא כמו השדה שזורעין בו, והטפה האחרונה כדמיון הזרע שזורעין בשדה, ולפי שכשהאשה מזרעת תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטפת הזכר שבאחרונה הוא הזרע, ולפיכך תלד זכר כמותו, וזהו לשון תזריע, ואם הזכר יזריע תחלה הרי הטפה ההיא כשדה וטיפת הנקבה שבאחרונה הוא הזרע ותלד נקבה כמותו.

Et la raison de ce que « si la femme émet sa semence la première, elle enfante un mâle ; si l’homme émet sa semence le premier, elle enfante une femelle » : c’est que lorsque la femme émet sa semence la première, la semence du mâle, qui est la dernière, vient et l’emporte sur elle, et c’est pourquoi elle enfante un mâle, « celui d’en haut l’emporte » ; si l’homme émet sa semence le premier, la goutte de la femelle vient en dernier et l’emporte sur lui, et c’est pourquoi elle enfante une femelle. Et l’affaire est que la première goutte, qu’elle soit du mâle ou de la femelle, est comme le champ dans lequel on sème, et la dernière goutte est à l’image de la semence que l’on sème dans le champ ; et parce que, lorsque la femme émet sa semence la première, cette goutte est comme le champ et la goutte du mâle, qui vient en dernier, est la semence, elle enfante donc un mâle comme lui ; et tel est le sens de « tazria » ; et si le mâle émet sa semence en premier, cette goutte est comme le champ et la goutte de la femelle, qui vient en dernier, est la semence, et elle enfante une femelle comme elle.

וע"ד חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחלה ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה, וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו, שהיה עושה בהן ציורין והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות.

Et selon la sagesse de la nature : si la femme émet sa semence la première, elle enfante un mâle, car lorsque la femme désire son mari et s’échauffe de son désir, tout son vouloir et sa pensée sont sur lui, et elle dessine sa forme dans son cœur ; et de ce désir, elle se hâte d’émettre sa semence la première, et par la force de cette pensée dessinée dans son cœur, elle enfante un mâle, qui est en face de son cœur et de ses yeux. Et tel est le sujet des bâtons de Yaaqov notre père, qui y faisait des dessins, et les brebis, lorsqu’elles s’échauffaient, concevaient à l’image de ces formes qu’elles voyaient au moment de l’union ; les mâles comme les femelles participaient à ce phénomène. Et il en est de même pour l’espèce humaine, et a fortiori, car si dans l’espèce animale la pensée dessinée a une force, à plus forte raison dans l’espèce intellectuelle ; et j’ai déjà mentionné cela à propos des bâtons.

ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחלה קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל בפסוק (תהילים קכ״ז:ג׳) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה ויולדות זכר, וזהו שכר פרי הבטן.

Et celui qui peut maîtriser son penchant et se retient pour que sa femme émette la semence la première reçoit sa récompense, car elle enfante un mâle pour cette raison ; et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué sur le verset (Psaumes 127,3) « voici, l’héritage de l’Éternel, ce sont les fils ; le fruit du ventre est une récompense » : ce sont ceux qui se retiennent sur le ventre pour que leurs femmes émettent leur semence en premier et enfantent des mâles ; et c’est « la récompense du fruit du ventre ».

ויש שפירשו עוד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, מפני שיש בזרע האשה כח גנוז והוא כח הזכר ולכך יולדת זכר, כשם שיש בזכר כח גנוז והוא דם הנקבה, והראיה מאדם הראשון שהיתה חוה בנויה ממנו והיתה גנוזה בכחו, כן כח הזכר גנוז בזרע הנקבה, וכשם שהנקבה נאצלת מן האדם כן היא ראויה שיהיה הזכר נאצל ממנה אם הנקבה מזרעת תחלה יולדת זכר שהוא הכח הגנוז בה, ואם הזכר מזריע תחלה יולדת נקבה הכח הגנוז בו, הרי שבשניהם יש כח להעמיד הבנין השלם.

Et certains ont encore expliqué : « si la femme émet sa semence la première, elle enfante un mâle », parce qu’il y a dans la semence de la femme une force cachée, qui est la force du mâle, et c’est pourquoi elle enfante un mâle, de même qu’il y a dans le mâle une force cachée, qui est le sang de la femelle ; et la preuve vient d’Adam le premier homme, dont Hava fut construite et était cachée dans sa force ; ainsi la force du mâle est cachée dans la semence de la femelle ; et de même que la femelle est émanée de l’homme, il convient que le mâle soit émané d’elle ; si la femelle émet sa semence la première, elle enfante un mâle, qui est la force cachée en elle, et si le mâle émet sa semence le premier, elle enfante une femelle, la force cachée en lui ; et voici qu’en tous deux il y a la force d’établir l’édifice complet.

וכבר ידעת שלא נזכר ה' בשלמותו בכל מעשה בראשית עד שהגיע ליצירת אדם, ודרשו רז"ל על (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלהים את האדם, שם מלא על עולם מלא. ואיך אפשר להם לומר על עולם מלא ועדיין לא נבראת האשה, אלא שכחה גנוז בו והרי היא כאלו נבראה והרי עולם מלא. והראיה כי כל אחד מהם עולם מלא, כי כשם שנקרא שם מלא על יצירת האדם שנאמר וייצר ה' אלהים, כך נקרא שם מלא על האשה שנאמר (שם) ויבן ה' אלהים את הצלע.

Et tu sais déjà que le Nom (YHVH) n’est pas mentionné dans sa plénitude dans toute l’œuvre de la création jusqu’à la formation d’Adam, et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué sur (Genèse 2,7) « et l’Éternel Dieu forma l’homme » : un Nom complet sur un monde complet. Et comment peuvent-ils dire « sur un monde complet » alors que la femme n’avait pas encore été créée ? Mais sa force est cachée en lui, et c’est comme si elle avait été créée, et voici un monde complet. Et la preuve que chacun d’eux est un monde complet : de même qu’un Nom complet est dit à propos de la formation de l’homme, comme il est dit « et l’Éternel Dieu forma », de même un Nom complet est dit à propos de la femme, comme il est dit (ibid.) « et l’Éternel Dieu bâtit la côte ».

וא"כ ראוי כל אחד ואחד להעמיד הבנין השלם הזה כי זה כלול מזה וזה מזה, ומקרא מלא מצינו (שם מו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב ואת דינה בתו, הזכרים ייחס אותם ללאה וייחס הנקבה ליעקב, וזה דבר ברור כי כח הזכר גנוז בנקבה ככח הנקבה בזכר, לא שיהיה הזכר מוליד זכר והנקבה נקבה כי על זה אמרו בירושלמי לית ספר דמספר לגרמיה.

Et s’il en est ainsi, il convient que chacun établisse cet édifice complet, car celui-ci est inclus dans celui-là et celui-là dans celui-ci ; et nous trouvons un verset explicite (ibid. 46) « ce sont les fils de Léa, qu’elle enfanta à Yaaqov, et Dina sa fille » : les mâles, il les a rapportés à Léa, et la femelle, il l’a rapportée à Yaaqov ; et c’est une chose claire que la force du mâle est cachée dans la femelle comme la force de la femelle dans le mâle, non que le mâle engendre un mâle et la femelle une femelle, car à ce sujet ils ont dit dans le Yerushalmi : « aucun barbier ne se coupe lui-même les cheveux ».

וע"ד המדרש אשה כי תזריע וילדה זכר, קדמה האשה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, קדם האיש יולדת נקבה שנאמר ואם נקבה תלד, מעשה נסים עושה הקב"ה עם התינוק הזה, אדם שהוא נתון בבית הסוהר יום אחד נפשו מפרכסת לצאת, והתינוק הזה נתון במעי אמו תשעה חדשים והקב"ה משמרו, א"ר מאיר מעשה נסים עשה הקב"ה עם התינוק הזה, כיצד, עד שלא תלד האשה מושכת דמים וכשהיא יולדת מסתלק לשדים ונעשה חלב והתינוק יונק ממנו.

Et selon le Midrash : « quand une femme aura conçu et enfanté un mâle » : la femme a précédé, elle enfante un mâle, comme il est dit « quand une femme aura conçu et enfanté un mâle » ; l’homme a précédé, elle enfante une femelle, comme il est dit « et si elle enfante une femelle ». Le Saint, béni soit-Il, fait un acte de miracles avec cet enfant : un homme qui est dans la prison, un jour son âme se débat pour sortir, alors que cet enfant est dans les entrailles de sa mère neuf mois et le Saint, béni soit-Il, le garde. Rabbi Méir dit : le Saint, béni soit-Il, fait un acte de miracles avec cet enfant. Comment ? Tant que la femme n’enfante pas, elle attire des sangs ; et quand elle enfante, [le sang] se retire aux seins, devient du lait et l’enfant le tète.

וע"ד השכל שלש עולמות חולפין על האדם, האחד כשהוא במעי אמו והוא הנקרא עולם היצירה, והוא תחלת הויתו ובו יכיר האדם נפלאות הבורא יתעלה וגודל מעשיו, הוא שעליו אמר דוד (תהילים קל״ט:ט״ו) אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, וכבר הזכיר למעלה מזה אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך, כי הוא מדבר בנפלאות החכמה ובנסתרים המתגלים והמתבארים מתוך תכונת היצירה.

Et selon l’intellect, trois mondes passent sur l’homme : le premier, lorsqu’il est dans les entrailles de sa mère, et il est appelé le monde de la formation, c’est le début de son existence, et en lui l’homme reconnaît les merveilles du Créateur, qu’Il soit exalté, et la grandeur de Ses œuvres, et c’est de lui que David a dit (Psaumes 139,15) « quand j’étais façonné dans le secret, brodé dans les profondeurs de la terre » ; et il a déjà mentionné plus haut « je Te rends grâce de ce que je suis fait de façon redoutable et merveilleuse ; merveilleuses sont Tes œuvres » : car il parle des merveilles de la sagesse et des choses cachées qui se révèlent et s’éclaircissent à partir de la composition de la formation.

ומזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתחלת ברכותינו שבכל יום, אשר יצר את האדם בחכמה, וחותם, ומפליא לעשות, ומזה הזכיר קהלת (קהלת י״א:ה׳) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל, יאמר כי כל מעשה האלהים הוא נסתר ונפלא, ויביא ראיה מן המורגש, והוא העובר במעי אמו שנקראו עצמים, והוא דבר נעלם נמשך אחר הנס איך הוא מתקיים בתוכו ומה הסבה שדוחה אותו לצאת משם, והמשיל זה לדרך הרוח לבאר כי הוא דבר נעלם כהעלמת דרך הרוח, וכשם שדרך הרוח והעצמים בבטן המלאה דברים נסתרים נעלמים כן כל מעשה האלהים נסתר ונעלם,

Et de là les hommes de la Grande Assemblée ont institué, au début de nos bénédictions de chaque jour, « qui a formé l’homme avec sagesse », et la conclusion « et fait des merveilles » ; et de là Qohélet a mentionné (Ecclésiaste 11,5) « comme tu ne sais pas quel est le chemin du vent, ni comment sont les os dans le ventre de la femme enceinte, ainsi tu ne connais pas l’œuvre de Dieu qui fait tout » : il dit que toute l’œuvre de Dieu est cachée et merveilleuse, et il apporte une preuve du perceptible, qui est l’embryon dans les entrailles de sa mère, dont les os sont appelés « ’atsamim », chose cachée qui dépend du miracle : comment il subsiste en elle et quelle est la cause qui le pousse à en sortir ; et il l’a comparé au chemin du vent pour expliquer que c’est une chose cachée, comme le chemin du vent est caché ; et de même que le chemin du vent et les os dans le ventre de la femme enceinte sont des choses cachées et dissimulées, ainsi toute l’œuvre de Dieu est cachée et dissimulée,

כשל בו כח ההשגה, ועל עולם זה הזכיר (איוב י׳:י׳) זכר נא כי כחומר עשיתני וגו', הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, והוא העולם שבו האדם עומד זמן קצוב תשעה חדשים והמאוחר יותר, ולפעמים רחוקים שנים עשר חדש, אין לו שם שכל ודעת ולא שום הכרח, ולרצונו היה עומד שם לעולם כי שם מזונותיו מצויים ממזון האם, וכאשר יפרד משם הוא אנוס ומוכרח, והוא מאמר החכמים ז"ל על כרחך אתה נוצר, ועל כן יבכה ויצטער בהולדו להורות כי העולם הזה הוא עולם הצער והמהומה.

la force de perception y défaille ; et pour ce monde il a mentionné (Job 10,9-11) « souviens-toi que Tu m’as fait comme de l’argile, etc. : ne m’as-Tu pas versé comme du lait et fait cailler comme du fromage ? Tu m’as revêtu de peau et de chair, et Tu m’as entrelacé d’os et de nerfs » ; et c’est le monde dans lequel l’homme demeure un temps fixé de neuf mois, ou plus tard, parfois rarement douze mois ; il n’a là ni intellect ni connaissance ni nécessité, et de son plein gré il y resterait toujours, car sa nourriture s’y trouve, de la nourriture de sa mère, et lorsqu’il en est séparé, il est contraint et forcé, et c’est la parole de nos Sages, de mémoire bénie : « malgré toi tu es formé » ; et c’est pourquoi il pleure et s’afflige à sa naissance, pour montrer que ce monde est le monde de la peine et du tumulte.

מאותו עולם היצירה נעתק אל העולם השני והוא העולם הזה, ויש לו בזה יתרון מעלה על העולם שבא ממנו, כי בעוה"ז כשם שגופו גדל כן יגדל שכלו ותרבה חכמתו עד שהוא מתחכם בתורה ובמצות, ועמם ישיג ידיעת ה' יתעלה, ואף בעוה"ז שיש לו יתרון בכל הכבוד הזה והמעלות האלה הוא עומד שם זמן קצוב, שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, וכאשר יפרד מן העוה"ז הוא אנוס ומוכרח, וזה מאמר החכמים ז"ל, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, כי לרצונו היה עומד שם לעד לעולם.

De ce monde de la formation, il est transféré dans le deuxième monde, qui est ce monde-ci, et il a en cela un avantage de degré sur le monde d’où il vient, car dans ce monde, comme son corps grandit, de même son intellect grandira et sa sagesse augmentera, jusqu’à ce qu’il devienne sage dans la Torah et les commandements, et avec eux il atteindra la connaissance de l’Éternel, qu’Il soit exalté ; et même en ce monde, où il a un avantage dans tout cet honneur et ces degrés, il demeure un temps fixé, comme il est dit (Psaumes 90,10) « les jours de nos années sont soixante-dix ans, et si c’est par force, quatre-vingts ans » ; et lorsqu’il est séparé de ce monde, il est contraint et forcé, et c’est la parole de nos Sages, de mémoire bénie : « malgré toi tu vis et malgré toi tu meurs », car de son plein gré il y resterait toujours.

מן העולם הזה הוא נעתק אל העולם השלישי שהוא העולם הבא, שאין לו זמן קצוב ואין לתענוג הזוכה בו סוף ותכלית, בו ישולם לו שכר צדקותיו אשר עשה בעוה"ז.

De ce monde, il est transféré dans le troisième monde, qui est le monde à venir, qui n’a pas de temps fixé, et le plaisir de celui qui le mérite n’a ni fin ni terme ; en lui sera payée la récompense de ses justices qu’il a accomplies en ce monde-ci.

וא"כ מבואר הוא כי האדם הולך מטוב אל טוב ומעלוי לעלוי בשלשה עולמות אלו, הראשון עולם היצירה שהוא חשך ולא אור, העוה"ז השני יש בו חשך ואור כי הוא מתנהג על פי שני המאורות.

Et si c’est ainsi, il est clair que l’homme va de bien en bien et de degré en degré dans ces trois mondes : le premier, le monde de la formation, est obscurité et non lumière ; ce monde-ci, le deuxième, contient obscurité et lumière, car il se conduit selon les deux luminaires.

השלישי עולם הבא שכלו טוב שכלו ארוך שכלו אור אין בו חשך, ושלש עולמות אלה רמזם קהלת ע"ה בפסוק אחד הוא שאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, ובאורו של הפסוק לפי הדרך הזה, טוב האוצר לנפשו למעלה אוצרות זכות לעוה"ב, משמן טוב, כלומר מן האוצר לגופו אוצרות ממון ושמן טוב ושאר קניני העוה"ז, כענין שכתוב (משלי כ״א:כ׳) אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, וטוב יום המות שהוא העוה"ז, מיום הולדו כלומר יותר מעולם היצירה, בא לבאר כי יש יתרון לעוה"ב על העוה"ז כשם שיש יתרון לעוה"ז שהוא יום המות על עולם היצירה כי מתוך המורגש והמוחש לעין נוכל להעיד על מה שאינו מוחש.

Le troisième, le monde à venir, est tout bon, tout long, tout lumière, il n’y a en lui aucune obscurité ; et ces trois mondes, Qohélet, que la paix soit sur lui, les a évoqués dans un seul verset, c’est ce qu’il a dit (Ecclésiaste 7,1) « un bon nom vaut mieux qu’une bonne huile, et le jour de la mort que le jour de la naissance » ; et l’explication du verset selon cette voie : « meilleur » (tov) : celui qui amasse pour son âme, en haut, des trésors de mérites pour le monde à venir ; « que la bonne huile » : c’est-à-dire que celui qui amasse pour son corps des trésors d’argent, la bonne huile et les autres possessions de ce monde-ci, comme il est écrit (Proverbes 21,20) « un trésor désirable et de l’huile dans la demeure du sage » ; « et le jour de la mort » — qui est ce monde-ci — « que le jour de la naissance » : c’est-à-dire plus que le monde de la formation ; il vient expliquer que le monde à venir a un avantage sur ce monde-ci, comme ce monde-ci, qui est le jour de la mort, a un avantage sur le monde de la formation ; car à partir du perceptible et de ce qui est senti par l’œil, nous pouvons témoigner de ce qui n’est pas perçu.

וטמאה שבעת ימים. גזרת הכתוב הוא שהטומאה שבעה והטהרה כמו כן שבעה, כי הימים טהורים במעלה השביעית הם ממטה למעלה, גם השמחה שבעה, והאבלות כמו כן שבעה, והכל דרך אחד להם.

« Et elle sera impure sept jours. » C’est un décret de l’Écriture que l’impureté soit de sept jours et la purification de même sept ; car les jours purs sont au septième degré, de bas en haut ; la joie aussi est de sept jours, et le deuil de même sept, et tout suit la même voie.

כימי נדת דותה תטמא. דותה לשון מדוה הוא, כי הנדות הוא חולי בטבעה של אשה, וכן אמרו רז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה. ואע"פ שהוא נקוי לאשה במותרות, מכל מקום הוא חולי בטבע תולדתה, ולשון נדה מרוחקת, וכן לשון מנודה מרוחק, בדילנא ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דילך, ונקראת נדה מפני שבני אדם מנדין ומרחיקין אותה, גם הנשים מתרחקות ממנה והיא יושבת בדד.

« Elle sera impure comme aux jours de la séparation de son indisposition (nidat davah). » Davah est de l’expression « madveh » (maladie), car la menstruation est une maladie dans la nature de la femme, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont dit : « sa tête et ses membres sont lourds pour elle ». Et bien qu’elle soit un nettoyage pour la femme des excédents, c’est néanmoins une maladie dans la nature de son engendrement ; et le mot « nidah » exprime l’éloignement, et de même « menoudé » (excommunié) exprime l’éloignement : « je suis séparée de toi, de sorte que je ne puisse m’asseoir dans tes quatre coudées » ; et elle est appelée nidah parce que les gens la mettent à l’écart et l’éloignent, que les femmes aussi s’écartent d’elle, et qu’elle demeure seule.

וכן מצינו מימות עולם שהיו האומות מרחיקים אותן רחוק גדול ואף העפר אשר תדרוך הנדה עליו היה טמא בעיניהם, גם דבורה אצלם היה טמא, כמו שמצינו ברחל שאמר ללבן אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, ולא השיב לה כלל, וזה יורה כי היו יושבות בדד באהל מיוחד שהיו נוהגין שלא לדבר עמהן, וגם אינן רשאות להתקרב לאדם כלל מפני שהריח וההבל שלהן מזיקין, שאם לא כן היה ראוי לה לרחל שתקום מפני אביה ולהתקרב אליו ולנשוק את ידיו, וידוע כי אפילו המבט שלה רע ומוליד הזיק.

Et de même nous trouvons dès les temps anciens que les nations les tenaient très éloignées, et même la poussière sur laquelle la nidah avait marché était impure à leurs yeux, et sa parole aussi était impure chez eux, comme nous le trouvons pour Rahel, qui dit à Lavan son père (Genèse 31,35) « que mon seigneur ne s’irrite pas de ce que je ne puis me lever devant toi, car j’ai ce qui est habituel aux femmes », et il ne lui répondit rien du tout ; et cela indique qu’elles demeuraient seules dans une tente à part, qu’on avait coutume de ne pas leur parler, et qu’elles n’avaient pas non plus le droit de s’approcher d’une personne, parce que leur odeur et leur haleine nuisent ; sinon, il aurait fallu que Rahel se lève devant son père, s’approche de lui et lui baise les mains ; et il est connu que même son regard est mauvais et cause du dommage.

וכבר בארו חכמי הטבע מפלאות התולדות שאם תסתכל הנדה בתחלת נדותה בחרב מלוטשת או במראה, שיתראו שמה טיפין של דם, וזה אות ומופת שאפילו המבט שלה מזיק, ואין צריך לומר אם ישכב איש אותה.

Et les sages de la nature ont déjà expliqué, parmi les merveilles des engendrements, que si la nidah regarde, au début de ses règles, une épée polie ou un miroir, des gouttes de sang y apparaissent, et c’est un signe et un exemple que même son regard nuit, et il est inutile de dire si un homme couche avec elle.

וביום השמיני ימול. ביום ואפילו בשבת ודוקא מילה ודאית, כגון שנולד ליל שבת או יום שבת, אבל מילת ספק כגון שנולד ערב שבת בין השמשות בשעה שהוא ספק יום ספק לילה אין מלין אותו אלא עד יום ראשון שהוא עשירי, שכך אמרו רז"ל קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות בשאר ימות השנה לתשעה, נולד בין השמשות ערב שבת נמול לעשרה, יום טוב אחר שבת לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר, היה חולה מאחרין עד שיתרפא.

« Et au huitième jour, il sera circoncis. » De jour, et même le Shabbat, et précisément pour une circoncision certaine, par exemple s’il est né la nuit du Shabbat ou le jour du Shabbat ; mais pour une circoncision douteuse, par exemple s’il est né la veille de Shabbat entre les soleils, à l’heure où c’est douteux jour ou nuit, on ne le circoncit que le dimanche, qui est le dixième ; car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont dit : un enfant est circoncis au huitième, au neuvième, au dixième, au onzième, au douzième jour, ni moins ni plus. Selon sa manière, au huitième ; s’il est né entre les soleils les autres jours de l’année, au neuvième ; s’il est né entre les soleils la veille de Shabbat, il est circoncis au dixième ; si une fête suit le Shabbat, au onzième ; les deux jours de fête de Roch Hachana, il est circoncis au douzième ; s’il est malade, on attend jusqu’à ce qu’il guérisse.

ובמדרש שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם, אמר טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, אמר לו ר' עקיבא לא תאמר לי במה שהוא למעלה שאין בריות שולטין עליו, אלא אמור דברים המצויין בבני אדם, א"ל למה אתם מלין, אמר והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקב"ה, הביא לו שבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם.

Et dans le Midrash : le méchant Tournosroufos demanda à Rabbi Aqiva : « Quelles œuvres sont plus belles, celles du Saint, béni soit-Il, ou celles de la chair et du sang ? » Il lui dit : « Celles de la chair et du sang. » Tournosroufos dit : « Voici les cieux et la terre, un homme peut-il faire des choses semblables ? » Rabbi Aqiva lui dit : « Ne me parle pas de ce qui est en haut, sur quoi les créatures n’ont pas de pouvoir, mais dis des choses qui se trouvent chez les hommes. » Il lui dit : « Pourquoi circoncisez-vous ? » Il dit : « Ne savais-je pas que c’est sur cela que tu m’interrogerais ? C’est pourquoi je t’ai dit d’avance que les œuvres de la chair et du sang sont plus belles que celles du Saint, béni soit-Il. » Il lui apporta des épis et des pains fins et lui dit : « Ceux-ci sont l’œuvre du Saint, béni soit-Il, et ceux-là sont l’œuvre de la chair et du sang. »

אמר לו טורנוסרופוס אם הוא רוצה במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות אלא לצרף בהן את ישראל, שנאמר (משלי ל׳:ה׳) כל אמרת אלוה צרופה.

Tournosroufos lui dit : « S’Il veut la circoncision, pourquoi l’enfant ne sort-il pas circoncis du ventre de sa mère ? » Rabbi Aqiva lui dit : « Et pourquoi son cordon ombilical sort-il avec lui, suspendu à son ventre, et sa mère le coupe-t-elle ? Et ce que tu dis, pourquoi ne sort-il pas circoncis : parce que le Saint, béni soit-Il, n’a donné les commandements que pour purifier Israël par eux, comme il est dit (Proverbes 30,5) “toute parole de Dieu est purifiée” (tserouphah). »

ושלשים יום ושלשת ימים. ע"ד הפשט היו ימי טוהר שלשים ושלשת כדי שיהו עם שבעת ימי הטומאה ארבעים יום כמספר הימים אשר הזכר נגמר בבטן אמו. וע"ד הקבלה נתנו לאשה שלשה ושלשים ימי טוהר כנגד הכלה שבשיר השירים הכלולה מהחכמה שבה שלשים ושתים נתיבות, ועמה יהיה התחברות ועל כן היו שלשים ושלשה ימים ולא שלשים ושנים לרמוז על הכלה המתחברת אל החכמה שהיא נושאת אותן שלשים ושנים ונחשבת עמהן.

« Et trente jours et trois jours. » Selon le sens simple, les jours de pureté étaient trente-trois afin qu’avec les sept jours d’impureté ils fassent quarante jours, selon le nombre des jours où le mâle s’achève dans le ventre de sa mère. Et selon la Kabbale, on a donné à la femme trente-trois jours de pureté en face de la fiancée du Cantique des cantiques, qui est incluse de la sagesse qui comprend trente-deux sentiers, et avec elle aura lieu l’union ; et c’est pourquoi ce furent trente-trois jours et non trente-deux, pour faire allusion à la fiancée qui s’unit à la sagesse, qui porte ces trente-deux et est comptée avec eux.

תשב. פירש רש"י ז"ל אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה כמו (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים. ושעור הכתוב ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש, אע"פ שהם ימי טוהר אצל הבעל, וזה טעם בדמי טהרה, לומר שאע"פ שרואה טהורה.

« Elle restera (tèchev). » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : l’expression « ichiva » n’est qu’une expression de retard, comme (Deutéronome 1,46) « et vous demeurâtes à Qadesh de nombreux jours ». Et l’explication du verset : « et trente jours et trois jours », elle attendra pendant cette période sans toucher aucune chose sainte ni entrer dans le Sanctuaire, bien que ce soient des jours de pureté pour le mari ; et c’est le sens de « dans le sang de pureté » : pour dire que même si elle voit [du sang], elle est pure.

והרמב"ן ז"ל פירש תשב לשון תשמיש, כמו (הושע ג׳:ג׳) ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש, כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו, וכלפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה, שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעת ימים, אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר, אבל לא תגע בקדש ולא תבא המקדש אע"פ שלא תראה, ותשב עם בעלה אע"פ שתראה.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a expliqué « tèchev » comme expression de relation, comme dans (Osée 3,3) « de nombreux jours tu demeureras pour moi : tu ne te prostitueras pas et tu ne seras à aucun homme », car la femme qui couche avec son mari est appelée « celle qui demeure pour lui » ; et comme il a dit pour sept jours « et elle sera impure sept jours comme aux jours de la séparation de son indisposition », qu’elle sera impure pour son mari et pour les choses saintes durant tous les sept jours, il a dit qu’après les sept jours elle demeurera pour son mari trente-trois jours dans le sang de pureté, mais ne touchera pas à une chose sainte et n’entrera pas dans le Sanctuaire même si elle ne voit rien, et elle demeurera avec son mari même si elle voit.

כי רז"ל יש להם קבלה שהיולדת טהורה אחר השבעה לחולין ולבעל בספירות שבעה נקיים, וזהו שאמר בשבעה כימי נדת דותה תטמא, ובימים אלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש לא לחולין ולא לבעל.

Car nos Sages, de mémoire bénie, ont une tradition que la femme qui a accouché est pure après les sept jours pour le profane et pour le mari, à l’aide du compte de sept jours propres, et c’est ce qu’il a dit : « comme aux jours de la séparation de son indisposition elle sera impure » ; et dans ces jours-là, il a dit qu’elle serait impure pour la chose sainte et pour le Sanctuaire, non pour le profane ni pour le mari.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר קדושה פרק י"א וזה לשונו, זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים ז"ל שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה עד סוף שמונים, ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך שבעה, אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן מנהג הצדוקים ולהחזיק דברי חכמים שתספור שבעה נקיים בלבד כמו שבארנו.

Et ainsi a écrit le Rambam, de mémoire bénie, dans le Livre de la Sainteté, chapitre 11, et voici ses termes : « Ce que tu trouves dans certains endroits, et tu trouves des réponses de certains Gaonim, de mémoire bénie, que celle qui enfante un mâle ne cohabite pas avant la fin de quarante jours et celle qui enfante une femelle jusqu’à la fin de quatre-vingts, même si elle n’a vu de sang que dans les sept jours : ce n’est pas un usage mais une erreur dans ces réponses, et une voie d’hérésie dans ces lieux, et c’est des Sadducéens qu’ils ont appris cela ; et c’est un commandement de les en empêcher, pour ôter de leur cœur l’usage des Sadducéens et fortifier les paroles de nos Sages : qu’elle compte seulement sept jours propres, comme nous l’avons expliqué. »

בדמי טהרה. דם שהוא טהור, והוא כנגד דם הנדה, ואינו מטמא.

« Dans le sang de pureté. » Un sang qui est pur, en face du sang de la nidah, et qui ne rend pas impur.

וכתב החכם ר' אברהם ז"ל גזר השם על הזכר כמספר הימים אשר תשלם צורתו בבטן, והנקבה כפלים שנגמרת לשמונים, ולפיכך טומאת הנקבה נמשכת כפלים, גם הטהרה נמשכת כפלים.

Et le sage Rabbi Avraham, de mémoire bénie, a écrit : le Nom a fixé pour le mâle le nombre de jours où sa forme s’achève dans le ventre, et pour la femelle le double, car elle s’achève à quatre-vingts ; et c’est pourquoi l’impureté de la femelle se prolonge du double, et la pureté aussi se prolonge du double.

אבל דעת רז"ל שהצורה נגמרת לארבעים יום בין בזכר בין בנקבה, וטעם הכפל לדעתם מפני שטבע הנקבה קר ולח והיא צריכה נקיון רב לרוב הלחיות המוטבעות בה ועל כן תצטרך להמתין כל הזמן הזה כדי שתהיה מנוקה מלידה ומבבטן ומהריון, כי כן יצטרכו בני אדם שטבעם קר ולח זמן ארוך בנקיונם מאותן שטבעם חם.

Mais l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, est que la forme s’achève à quarante jours, tant chez le mâle que chez la femelle, et la raison du doublement, selon eux, est que la nature de la femelle est froide et humide et qu’elle a besoin de beaucoup de propreté à cause des nombreuses humeurs implantées en elle ; et c’est pourquoi elle doit attendre tout ce temps pour être nettoyée de l’accouchement, du ventre et de la grossesse ; car c’est ainsi que les gens dont la nature est froide et humide ont besoin d’un long temps pour leur propreté, plus que ceux dont la nature est chaude.

וכפר עליה. אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא, ולפיכך קרבן זה של יולדת מחודש כקרבן הנזיר, כי מה חטאה בזמן הלידה שתצריכנה התורה קרבן, ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה ונצלה מהמיתה, היה ראוי לה שתביא תודה, ולמה תביא עולה וחטאת.

« Et il fera l’expiation pour elle. » L’expression d’expiation ne s’applique qu’à la faute ; c’est pourquoi ce sacrifice de l’accouchée constitue une disposition particulière, comme le sacrifice du nazir : quelle faute a-t-elle commise au moment de l’accouchement pour que la Torah exige un sacrifice ? Et si ce sacrifice est pour être entrée en danger et en avoir été sauvée de la mort, il aurait été convenable qu’elle apporte une action de grâce ; et pourquoi apporte-t-elle un holocauste et une offrande pour la faute ?

ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן נדה וחלה והדלקת הנר.

Et il se peut que l’on explique que ce sacrifice n’est pas du côté d’une faute personnelle mais du côté de sa mère, qui fut la mère de tout vivant ; car sans cette faute, l’homme engendrerait avec sa femme non par voie de désir et de passion mais par voie de la nature pure, comme la nature de l’arbre qui produit ses fruits chaque année sans désir ; et cette accouchée est, pour l’acte de la faute, telle mère, telle fille, car les branches sont abîmées de la détérioration de la racine ; et c’est pourquoi l’Écriture lui impose un sacrifice pour faire l’expiation de la faute originelle, car il lui a été ordonné, à cause de cette faute, trois commandements : la nidah, la halla et l’allumage de la lampe.

ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואח"כ במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת, כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן, וזה ששנינו בזבחים אחד לעולה ואחד לחטאת, לא הקדימו הכתוב אלא למקראה, והכוונה שלא הקדים הכתוב עולה לחטאת להיותה קודמת במעשה.

Et parce que cette faute a été d’abord en pensée puis en acte, c’est pourquoi il a mentionné dans le sacrifice de l’accouchée l’un pour l’holocauste et l’autre pour l’offrande pour la faute, en face de la faute de pensée et de la faute d’acte ; et c’est pourquoi il a placé l’holocauste avant l’offrande pour la faute, contrairement aux autres sacrifices où l’offrande pour la faute précède l’holocauste en tous ; et c’est ce que nous avons appris dans Zevahim : « l’un pour l’holocauste et l’autre pour l’offrande pour la faute » : l’Écriture ne l’a placé en premier que pour la lecture ; et l’intention est que l’Écriture n’a pas placé l’holocauste avant l’offrande pour la faute pour qu’il précède dans l’acte.

אבל הענין הקדימה במקראה הוא מטעם זה, לרמוז על חטא המחשבה ההיא שקדם לחטא המעשה, ולדעת רז"ל חטא היולדת הוא שעברה על השבועה, ממה שאמרו בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי, ולפי שהיא נשבעת מתוך הצער ואין השבועה ראויה שתתקיים מפני שהיא משועבדת לבעלה, על כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על חטא המחשבה.

Mais l’affaire est que l’antériorité dans la lecture est pour cette raison : faire allusion à la faute de pensée qui précéda la faute d’acte ; et selon l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, la faute de l’accouchée est d’avoir transgressé le serment, d’après ce qu’ils ont dit : au moment où elle s’accroupit pour enfanter, elle se hâte et jure : « Je ne m’approcherai plus de mon mari » ; et parce qu’elle jure dans la douleur et que le serment ne mérite pas d’être maintenu, puisqu’elle est assujettie à son mari, c’est pourquoi l’Écriture lui impose un sacrifice pour faire l’expiation de la faute de pensée.

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שנינו במשנה ארבע מראות נגעים הן, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. וגוון ארבעתן לבן, והלובן הזה זה למעלה מזה במדרגה, וספחת הוא שם הנגע המצטרף משניהם משאת ובהרת, מלשון (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחת הכהנות, (שם כו) מהסתפח בנחלת ה'.

« Quand un homme aura sur la peau de sa chair une tumeur, une éruption ou une tache claire. » Nous avons appris dans la Michna : il y a quatre apparences de plaies : la tumeur et son dérivé, la tache claire et son dérivé ; la tache claire est éclatante comme la neige, la seconde est comme la chaux du Sanctuaire ; la tumeur est comme la laine blanche, la seconde comme la membrane de l’œuf. Et la couleur des quatre est le blanc, et ce blanc est l’un au-dessus de l’autre par degré ; et « sapahat » est le nom de la plaie composée des deux, de la tumeur et de la tache claire, de l’expression (I Samuel 2,36) « associe-moi, je te prie, à l’une des prêtrises » (sepahéni), (ibid. 26) « de m’associer à l’héritage de l’Éternel ».

ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו וזהו שאמר חכמי הרופאים הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזהו שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים וטמאו הכהן נגע צרעת היא, או יאמר נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו, הכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה, וכן כשהוא אומר וטמא אותו הכהן נגע הוא, באורו שהוא נגע גדול שלא יתרפא ממנו לעולם אבל יגדל כל היום ויפשה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. והנה הפשיון ושער לבן ומחיה ועומק העור הכל סימני טומאה הן.

Et ces apparences de plaies ne sont pas la tsaraat mais il est possible qu’elles en viennent à la tsaraat ; et c’est pourquoi la Torah a écarté cette maladie dès son début, et c’est ce qu’ont dit les sages médecins : les taches claires montrent quelque chose de la tsaraat ; et c’est ce que dit l’Écriture « une plaie de tsaraat », c’est-à-dire une atteinte de tsaraat, qui n’est pas encore la tsaraat pleinement déclarée ; mais après la mise en quarantaine, lorsqu’on trouvera des signes d’impureté parfaits, l’Écriture dira « c’est la tsaraat » : c’est la tsaraat pleinement déclarée ; et c’est pourquoi tu trouves qu’elle dit parfois « et le prêtre le déclarera impur : c’est une plaie de tsaraat », ou « c’est une plaie de tsaraat ; et le prêtre le verra et le déclarera impur » : l’intention est de dire qu’il le déclare impur dès maintenant, car c’est une plaie qui certainement en viendra à la tsaraat, et il convient qu’il soit séparé du peuple dès à présent ; et de même lorsqu’il dit « et le prêtre le déclarera impur : c’est une plaie », son explication est que c’est une grande plaie dont il ne guérira jamais mais qui grandira tout le jour et s’étendra ; ainsi a expliqué le Ramban, de mémoire bénie. Et voici que l’extension, le poil blanc, la chair vive et la profondeur de la peau sont tous des signes d’impureté.

ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״א) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א-כ״ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל.

Et dans le Midrash : « Quand un homme aura sur la peau de sa chair » : pourquoi n’est-il pas dit dans cette section « parle aux enfants d’Israël », comme il est écrit dans les autres sections ? Parce qu’il est dit (Psaumes 5,5) « car Tu n’es pas un Dieu qui désire la méchanceté, le mal ne séjournera pas chez Toi » : pour t’enseigner que le Saint, béni soit-Il, ne désire condamner aucune créature, comme il est dit (Ézéchiel 33,11) « Par Ma vie, dit le Seigneur Éternel, Je ne désire pas la mort du méchant » ; et en quoi désire-t-Il ? À justifier Ses créatures, comme il est dit (Isaïe 42,21) « l’Éternel désire, pour sa justice, rendre la Torah grande et glorieuse » : Il désire justifier Ses créatures et non les condamner ; et c’est pourquoi Il n’a pas dit dans la section des plaies « parle aux enfants d’Israël ».

דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר.

Autre explication : « le mal ne séjournera pas chez Toi » : le nom du Saint, béni soit-Il, n’est pas mentionné pour le mal mais pour le bien. Sache qu’il en est ainsi : à l’heure où le Saint, béni soit-Il, créa la lumière et l’obscurité et leur donna des noms, Il mentionna Son nom pour la lumière et ne mentionna pas Son nom pour l’obscurité, comme il est dit (Genèse 1,5) « et Dieu appela la lumière jour, et l’obscurité Il l’appela nuit » ; et de même tu trouves que lorsqu’Il bénit Adam et Hava, Il mentionna Son nom sur eux, comme il est dit (ibid.) « et Dieu les bénit », mais lorsqu’Il les maudit, Il ne mentionna pas Son nom sur eux mais (ibid. 3) « à la femme Il dit » et « à l’homme Il dit ».

ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו.

Et si tu dis que sur le serpent Il mentionna Son nom dans sa malédiction, comme il est dit (ibid.) « et l’Éternel Dieu dit au serpent : parce que tu as fait cela », nos Sages l’ont ainsi enseigné : pour trois choses Il mentionna Son nom bien qu’elles soient pour le mal : pour l’incitateur, c’est le serpent qui incita la femme et lui dit « car Dieu sait que le jour où vous en mangerez, vos yeux s’ouvriront et vous serez comme Dieu » : vous serez comme Lui ; de même qu’Il crée des mondes, vous aussi vous créerez des mondes, car tout artisan hait ceux de son métier ; et parce qu’il incita et dit des médisances, Il mentionna Son nom sur lui.

ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיהו י״א:ג׳) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט׳:כ״ו) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו׳:י״ז) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו,

Et pour celui qui transgresse les paroles des Sages, qui est passible de mort, comme il est dit (Jérémie 11,3) « ainsi a dit l’Éternel, Dieu d’Israël : maudit soit l’homme qui n’écoute pas les paroles de cette alliance » ; et pour celui qui met sa confiance dans la chair et le sang, comme il est dit (ibid. 17) « ainsi a dit l’Éternel : maudit soit l’homme qui se confie en l’homme et fait de la chair son bras, et dont le cœur se détourne de l’Éternel » : quand est-il maudit ? Lorsque son cœur se détourne de l’Éternel. Et de même tu trouves chez Noa : lorsqu’il bénit Shem, il mentionna l’Éternel et dit (Genèse 9,26) « béni soit l’Éternel, Dieu de Shem », et lorsqu’il maudit Kenaan, il ne Le mentionna pas, comme il est dit « maudit soit Kenaan » ; et de même chez Elisha le prophète, qui mentionna l’Éternel dans sa prière pour le salut, comme il est dit (II Rois 6,17) « Éternel, ouvre donc ses yeux pour qu’il voie » ; et lorsqu’il maudit les Araméens, il dit (ibid.) « frappe donc cette nation d’aveuglement » et il ne mentionna pas l’Éternel dans le châtiment ; et lorsqu’il revint prier pour eux en vue du salut, il mentionna l’Éternel et dit (ibid.) « ouvre les yeux de ceux-ci pour qu’ils voient »,

הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיהו ג׳:ט״ז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת,

dis donc que le nom du Saint, béni soit-Il, n’est pas mentionné pour le mal ; et même à Israël Il a donné de l’honneur et ne les a pas mentionnés pour le mal. Comment ? Lorsqu’Il vient avertir au sujet des sacrifices, que dit-Il ? « Parle aux enfants d’Israël, etc. : quand un homme d’entre vous offrira un sacrifice à l’Éternel » ; mais lorsqu’Il vient avertir au sujet des plaies, Il ne mentionne que « quand un homme aura sur la peau de sa chair ». Pour quoi les plaies viennent-elles ? Pour la débauche. Et de même tu trouves à Jérusalem : parce qu’elles étaient plongées dans la débauche, elles furent frappées de tsaraat ; qu’est-il écrit là (Isaïe 3,16) ? « Et l’Éternel dit : parce que les filles de Sion se sont élevées et marchent le cou tendu » ; que leur fit le Saint, béni soit-Il ? Il les frappa de tsaraat, comme il est dit (ibid.) « et l’Éternel rendra teigneux le crâne des filles de Sion » ; et « sipah » n’est que la tsaraat, comme il est dit « et pour la tumeur, et pour l’éruption, et pour la tache claire »,

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב (חבקוק א׳:ז׳) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר (דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר (שם ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר (תהילים ק״ה:כ׳) מושל עמים ויפתחהו,

« Quand un homme aura sur la peau de sa chair une tumeur » : c’est ce qu’a dit l’Écriture (Habaqouq 1,7) « il est terrible et redoutable ; de lui viennent son jugement et sa grandeur (seito) ». Ce verset parle d’Adam le premier homme, que le Saint, béni soit-Il, créa à Son image, comme il est dit (Genèse 1,27) « et Dieu créa l’homme à Son image » ; et lorsqu’Il le créa, Il le créa d’un bout du monde à l’autre, comme il est dit (Deutéronome 4,32) « car interroge donc les jours anciens qui furent avant toi », et il dominait tout le monde, comme il est dit (Genèse 1,28) « et dominez les poissons de la mer et les oiseaux du ciel » ; « de lui viennent son jugement et sa grandeur » : c’est Hava qui sortit de lui, qui lui causa la mort, comme il est dit (ibid. 3) « et elle en donna aussi à son mari avec elle, et il mangea ». Autre explication : « il est terrible et redoutable » : c’est Pharaon le méchant, qui dominait tout le monde, comme il est dit (Psaumes 105,20) « le dominateur des peuples, et il le délia »,

ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר (שמות ב׳:י׳) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר (שם ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר (דניאל ז׳:ז׳) וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה,

« De lui viennent son jugement et sa grandeur » : c’est Moché, qui grandissait dans sa maison et que Pharaon croyait être l’un des siens, comme il est dit (Exode 2,10) « et l’enfant grandit et elle l’amena à la fille de Pharaon » ; et il se leva et fit venir sur lui dix plaies, comme il est dit (ibid. 3) « et maintenant va, et Je t’enverrai vers Pharaon ». Rabbi Yehouda bar Ami dit : le bâton, d’un poids de quarante se’a, était de saphir, et dix plaies y étaient gravées en abréviation : « Détsakh, Adash, Beahav » ; et Moché regardait le bâton et voyait quelle plaie convenait à venir sur Pharaon et la faisait venir sur lui ; dis donc : « il est terrible et redoutable ». Autre explication : « il est terrible et redoutable » : c’est Édom, comme il est dit (Daniel 7,7) « et voici une quatrième bête, terrible, redoutable et extrêmement forte, avec de grandes dents de fer »,

ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר (ישעיהו י״ד:ד׳) ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה (ירמיהו מ״ו:ט״ו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו,

« de lui viennent son jugement et sa grandeur » : c’est Obadya le prophète, qui était un converti édomite et prophétisa sa perte. « Quand un homme aura sur la peau de sa chair une tumeur, une éruption ou une tache claire, et que ce sera sur la peau de sa chair une plaie de tsaraat » : nos Sages l’ont expliqué ainsi : « tumeur » (seét), c’est Babel, comme il est dit (Isaïe 14,4) « tu élèveras (venasata) ce proverbe sur le roi de Babel » ; « éruption » (sapahat), c’est le royaume de Médie, parce que Haman s’associait (mistapéa’h) à Ahasvérus pour détruire, tuer et exterminer ; « tache claire » (baheret), c’est Yavan, qui éclairait (mevahéret) sur Israël et disait : « Quiconque a un bœuf, qu’il écrive sur la corne du bœuf : je n’ai pas de part dans le Dieu d’Israël », sinon on décrète contre lui la mort ; « et ce sera sur la peau de sa chair une plaie de tsaraat » : c’est le royaume d’Aram, que le Saint, béni soit-Il, frappe de tsaraat, lui et son prince, comme Yirmeyahou, que la paix soit sur lui, l’a prophétisé (Jérémie 46,15) « pourquoi tes forts ont-ils été balayés ? Ils n’ont pas résisté, car l’Éternel les a repoussés ».

ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב, (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב (שמואל א כא ח) ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו,

Et le mot « nisheph » est comme « nispah » de l’expression « sapahat » ; et il a dit « abirékha » avec un yod, parce que son prince comprend tous les forts qui sont sous sa main ; que vienne le Fort de Yaaqov et qu’Il se venge de ce fort. Et il faut que tu sois attentif : nous n’avons pas trouvé le mot « abir » appliqué au Saint, béni soit-Il, avec dagesh, mais seulement sans dagesh, et l’intention est l’attribut de miséricorde ; et c’est (Genèse 49,24) « des mains du Fort de Yaaqov », (Psaumes 132,2) « il fit un vœu au Fort de Yaaqov », et dans la prière « Réponds-nous, Fort de Yaaqov », et c’est la force de Yaaqov ; mais à propos de la force du royaume d’Aram, il a mentionné « abirékha » avec dagesh ; et aussi chez Doeg l’Édomite tu trouves « abir » avec dagesh, c’est ce qui est écrit (I Samuel 21,8) « et son nom était Doeg l’Édomite, le chef des bergers de Shaoul » ; et bien qu’il fût Israélite et du nombre des membres du Sanhédrin, nos Sages ont déjà expliqué qu’il est ainsi appelé d’après sa ville, qui est Édom ; et le Midrash conclut en disant : « Et si Naamân, parce qu’il avait capturé une petite fille, fut frappé de tsaraat, le royaume d’Aram, qui a asservi Israël, a fortiori. »

ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה (זכריה י״ד:י״ב) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש.

Et d’où sait-on que le Saint, béni soit-Il, se venge de lui et de son prince par la tsaraat ? Parce que Zekharya l’a prophétisé (Zacharie 14,12) « et voici la plaie dont l’Éternel frappera tous les peuples qui auront combattu contre Jérusalem : sa chair se desséchera alors qu’il se tient sur ses pieds, etc. » ; jusqu’ici, dans le Midrash.

ונסמכה פרשה זו של נגעים לפ' יולדת ללמדך שכל מי שאינו נשמר מן הנדה יהיה הולד מצורע, ונמצא בספרי חכמת הטבע גם רז"ל דרשו כן כל מי שישמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ואם הוא משמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה, ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה, וכן עד שבעה ימים, ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנה. ומכאן שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עקר גדול וחכמה מפוארה הן בחכמהת הטבע הן בשאר החכמות שהתורה כלולה מכולן.

Et cette section des plaies a été rapprochée de la section de l’accouchée pour t’enseigner que quiconque ne se garde pas de la nidah, l’enfant sera atteint de tsaraat ; et on trouve dans les livres de la sagesse de la nature, et nos Sages, de mémoire bénie, l’ont aussi expliqué : quiconque a des relations avec la femme le premier jour de sa nidah, l’enfant sera atteint de tsaraat à dix ans ; s’il cohabite le deuxième jour de sa nidah, il sera atteint de tsaraat à vingt ans ; au troisième de sa nidah, il sera atteint de tsaraat à trente ans ; et ainsi jusqu’à sept jours ; et le septième jour, il sera atteint de tsaraat à soixante-dix ans. Et de là il y a dans tous les rapprochements des sections dans la Torah un grand principe et une sagesse glorieuse, tant dans la sagesse de la nature que dans les autres sagesses, dont la Torah est composée.

וראה הכהן את הנגע. דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.

« Et le prêtre verra la plaie. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : le prêtre ne voit pas la plaie le dimanche, car il faut la mettre en quarantaine sept jours, et il est écrit « et le prêtre le verra le septième jour », et il n’est pas possible de le voir le Shabbat. Ni le lundi, car s’il devait le mettre en quarantaine deux semaines, le septième jour de la quarantaine de la deuxième semaine tomberait le Shabbat, qui est le treizième [jour] ; et c’est pourquoi ils ont dit : deux semaines, c’est treize jours.

ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. פירש רש"י ז"ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל.

« Et le poil dans la plaie est devenu blanc, et l’aspect de la plaie est plus profond que la peau de sa chair. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : tout aspect blanc est profond, comme l’aspect du soleil est plus profond que l’ombre.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit dans cette explication qu’il y a un blanc qui donne un éclat et un poli aux yeux, comme l’aspect du soleil, et l’œil ne reçoit pas la couleur de ce blanc, c’est pourquoi il lui paraît profond ; car l’aspect du soleil, qui est plus profond que l’ombre, vient de ce que l’œil reçoit la couleur du noir, qu’elle se fixe en lui et qu’il la supporte, tandis que la couleur du blanc, l’œil ne la reçoit pas et la force de la vue s’y disperse et s’en éloigne, c’est pourquoi elle paraît profonde. Et voici que la blancheur de la tache claire, qui est éclatante et forte comme la neige, la vue en est affaiblie comme elle est affaiblie à la place du soleil, pourvu qu’il n’y ait pas de poil noir, car s’il y a du poil noir, la force de la vue s’attache au noir et s’y répand dans tout le lieu de la plaie et ne s’en échappe pas ; et la tumeur est blanche, mais la blancheur n’éclaire pas et n’affaiblit pas la vue : elle s’y accroche, s’en rapproche et paraît proche et surélevée, comme la vue des étoiles, qui paraissent hautes dans le firmament.

והנה הנגע עמד בעיניו. במראיתו, מלשון (במדבר י״א:ז׳) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א׳:כ״ב) כעין הקרח הנורא. אבל בתורת כהנים שנינו, אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני תלמידו מנין, ת"ל ואם בעיניו עמד הנתק. ואם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו ולא שנה את מקומו ולא פשה לפי מראית עיני הכהן, ולשון מורגל הוא בדברי רבותינו ז"ל כך אני בעיניך, וכן בכתוב (מלכים ב א׳:י״ג) תיקר נא נפשי בעיניך, וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט הכהן בפשיון ואינו צריך למדוד את הנגע.

« Et voici que la plaie est restée telle à ses yeux. » Dans son aspect, de l’expression (Nombres 11,7) « et son aspect (ayino) était comme l’aspect du bdellium », (Ézéchiel 1,22) « comme l’aspect de la glace redoutable ». Mais dans la Torat Kohanim nous avons appris : je n’ai que « aux yeux » de lui-même ; « aux yeux » de son élève, d’où l’apprend-on ? L’Écriture dit (Lévitique 13,37) « et si aux yeux (be’éynav) la teigne est restée telle ». Et s’il en est ainsi, son explication est : « et si aux yeux du prêtre mentionné la plaie est restée telle », c’est-à-dire qu’elle est restée en place, n’a pas changé de place et ne s’est pas étendue selon la vue des yeux du prêtre ; et c’est une expression habituelle dans les paroles de nos maîtres, de mémoire bénie : « ainsi suis-je à tes yeux » ; et de même dans l’Écriture (II Rois 1,13) « que mon âme soit précieuse à tes yeux » ; et l’Écriture fait allusion que c’est selon la vue de ses yeux que le prêtre juge de l’extension, et il n’a pas besoin de mesurer la plaie.

והיא הפכה שער לבן. פירוש שתי שערות, וטעם היות שער לבן סימן טומאה, לפי שהשחור הוא טבע התולדה וכיון שהוא לבן ונשתנה טבעה היה זה חולי.

« Et elle a fait devenir le poil blanc. » Le sens : deux poils. Et la raison pour laquelle le poil blanc est un signe d’impureté : parce que le noir est la nature de l’engendrement, et dès lors qu’il est blanc et que sa nature a changé, cela est une maladie.

ומחית בשר חי בשאת. פירוש או מחית בשר חי, כי אינו צריך לשניהם לשער לבן ולמחיה, שהרי בפרשה של מעלה טמא הכתוב בשער לבן לבדו, שכן כתוב ושער בנגע הפך לבן נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, וגם כן המחיה לבדה סימן טומאה, ורבותינו ז"ל דרשו ליתן שעור למחיה שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות.

« Et une marque de chair vive dans la tumeur. » Le sens : ou une marque de chair vive, car il n’a pas besoin des deux, du poil blanc et de la chair vive, puisque dans la section d’en haut l’Écriture a déclaré impur par le poil blanc seul, car il est écrit « et le poil dans la plaie est devenu blanc : c’est une plaie de tsaraat ; et le prêtre le verra et le déclarera impur » ; et la chair vive seule est aussi un signe d’impureté ; et nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué qu’il faut donner une mesure à la chair vive : qu’elle soit capable de recevoir le poil blanc, soit deux poils.

ודע כי בכל המקום שתמצא שער לבן שער שחור אנו הולכים אחר עקר השורש של שער, שאם היה בנגע שער לבן והיה עקרו שחור דנין אותו כשחור, וכן אם היה בו שער שחור ועקר שרשו לבן דנין אותו כשער לבן.

Et sache que partout où tu trouves poil blanc et poil noir, nous suivons la racine essentielle du poil : si le poil de la plaie était blanc et que sa racine était noire, on le juge comme noir ; et de même s’il y avait un poil noir et que sa racine était blanche, on le juge comme poil blanc.

נתק הוא. כך שם הנגע נתק על שם שהשער נתק מאותו מקום, מלשון רבותינו ז"ל לאו שנתק לעשה, וכן בכתוב (יהושע ד׳:י״ח) נתקו כפות, ואחר שנתק משם השער הראשון שהוא טבעי אם נולד שם השער הצהוב הזה הדק הלקוי הנה הוא סימן טומאה. והנה הנתק מטמא בשער צהוב ובפשיון, ושער שחור הוא סימן טהרה כי כן כתוב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן.

« C’est une teigne (netèq). » Ainsi est nommée la plaie, « netèq », parce que le poil est arraché (nitaq) de ce lieu, de l’expression de nos Sages, de mémoire bénie, « un interdit réparé par l’accomplissement d’un commandement positif », et de même dans l’Écriture (Josué 4,18) « les plantes des pieds des prêtres se détachèrent » ; et après que le premier poil, qui est naturel, a été arraché de là, si naît là ce poil jaune, fin et malade, c’est un signe d’impureté. Et voici que la teigne rend impur par le poil jaune et par l’extension, et le poil noir est un signe de pureté, car il est écrit « et que du poil noir a poussé en elle, la teigne est guérie : il est pur, et le prêtre le déclarera pur ».

טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכן הזכיר למעלה טהור הוא וטהרו הכהן, גזרת הכתוב הוא להיות הטומאה והטהרה על פי הכהן, ולמדך אף על פי שהכהן ראה בנגע סימני טהרה או טומאה צריך הוא להוציא מפיו טהור או טמא. ודרשו רבותינו ז"ל זה אחד מהדברים שעליהם עלה הלל מבבל, פירוש עלה לחכמי ארץ ישראל לידע טעם הדבר.

« Il est impur ; le prêtre le déclarera impur. » Et de même il a mentionné plus haut « il est pur, et le prêtre le déclarera pur » : c’est un décret de l’Écriture que l’impureté et la pureté dépendent du prêtre, et il t’enseigne que, même si le prêtre a vu dans la plaie des signes de pureté ou d’impureté, il doit faire sortir de sa bouche « pur » ou « impur ». Et nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : c’est l’une des choses pour lesquelles Hillel monta de Babel, c’est-à-dire monta auprès des sages de la Terre d’Israël pour savoir la raison de la chose.

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודה זרה שמטמאה כנגע, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם, ועל שפם יעטה שבטלו את התורה, וטמא טמא יקרא זה חורבן ראשון וחורבן שני.

« Et le personne atteinte de tsaraat qui a la plaie, ses vêtements seront déchirés, sa tête sera découverte, et il se couvrira la lèvre supérieure. » Ils ont dit dans le Midrash : « et le personne atteinte de tsaraat » : c’est le Temple ; « qui a la plaie » : c’est le culte étranger qui rend impur comme une plaie ; « ses vêtements seront déchirés » : ce sont les vêtements de la prêtrise ; « sa tête sera découverte » : c’est la Présence qui s’est retirée de là ; « et il se couvrira la lèvre supérieure » : parce qu’ils ont annulé la Torah ; « et il criera : impur, impur » : c’est la première destruction et la seconde destruction.

בבגד צמר או בבגד פשתים. דרשו רבותינו ז"ל אין בגדי צמר מטמאין בנגעים אלא צמר בהמה טהורה אבל לא צמר בהמה טמאה. היה הבגד מעורב מצמר בהמה טמאה וצמר בהמה טהורה, אם רובו של בהמה טהורה מטמא בנגעים, ואם רובו של בהמה טמאה אינו מטמא בנגעים.

« Dans un vêtement de laine ou dans un vêtement de lin. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : les vêtements de laine ne deviennent impurs par les plaies que s’il s’agit de laine de bête pure, mais non de laine de bête impure. Si le vêtement est un mélange de laine de bête impure et de laine de bête pure : si sa majorité est de bête pure, il devient impur par les plaies ; si sa majorité est de bête impure, il ne devient pas impur par les plaies.

או בכל כלי עור. דרשו רבותינו ז"ל להוציא את הצבועים, שהרי כבר הזכיר או בעור או בכל מלאכת עור.

« Ou dans tout objet de peau. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : pour exclure les cuirs teints, puisqu’il a déjà mentionné « ou dans la peau ou dans tout ouvrage de peau ».

ושרף את הבגד או את השתי או את הערב. ואמר עוד (נג) והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. ואמר עוד (נו) וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב פירש הרמב"ן כי מה שהזכיר כמה פעמים בכמה פסוקים בבגד או העור והשתי והערב, על דרך הפשט לבאר כי הוא דבר נסיי.

« Et il brûlera le vêtement, ou la chaîne ou la trame. » Et il dit encore (v. 53) « et voici que la plaie ne s’est pas étendue dans le vêtement, ni dans la chaîne ni dans la trame » ; et il dit encore (v. 56) « et il l’arrachera du vêtement, ou de la peau, ou de la chaîne, ou de la trame » ; le Ramban a expliqué que ce qu’il a mentionné plusieurs fois, dans plusieurs versets, le vêtement, ou la peau, la chaîne et la trame, est, selon le sens simple, pour expliquer que c’est une chose miraculeuse.

והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס. הזכיר בכתובים של מעלה כי הבגד שנראה בו הנגע אחר הכבוס ראוי לקרעו מהבגד, ואם יראה עוד שם פורחת היא וראוי לשרפו, ואם יסור אותו נגע בכבוס הבגד יתחייב לעשות לו טבילה ואז יהיה טהור, זהו שאמר וכבס שנית וטהר.

« Et le vêtement, ou la chaîne ou la trame, ou tout objet de peau que tu auras lavé. » Il a mentionné dans les versets d’en haut que la partie du vêtement sur laquelle la plaie apparaît après le lavage doit être arrachée du vêtement, et que s’il apparaît encore là, c’est une éruption qui reprend et il convient de le brûler ; et si cette plaie disparaît par le lavage du vêtement, il est tenu de lui faire une immersion et alors il sera pur ; c’est ce qu’il a dit « et il sera lavé une seconde fois, et il sera pur ».

ודע כי הנגעים היו אות ומופת על החטא, שכן דרשו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה לעבד רע שהיה נמכר, כשבא רבו לקנותו היה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים שאם סרח רודה אותו בהן כיון שסרח הביא אותן כבלים וכבלו, כך הקב"ה היה גלוי וידוע לפניו שהאדם עתיד לחטוא והתקין יסורין הללו שאם חטא יהא רודה אותו בהן.

Et sache que les plaies étaient un signe et un exemple du péché, car nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué par une parabole : à quoi cela ressemble-t-il ? À un mauvais serviteur qui était vendu : quand son maître vint l’acheter, il savait que c’était un mauvais serviteur ; il prit avec lui des entraves pour que, s’il se rebellait, il le soumette par elles ; dès qu’il se rebella, il apporta ces entraves et l’enchaîna. Ainsi le Saint, béni soit-Il : il était révélé et connu devant Lui que l’homme fauterait, et Il prépara ces souffrances, afin que s’il fautait, Il le soumette par elles.

וכך היו הנגעים באים, האבנים היו לוקין תחלה זהו שכתוב (ויקרא י״ד:ל״ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, עשה תשובה מוטב, ואם לאו מלקהו בבגדיו שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נצע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בגופו, וכיצד בגופו, מעט מעט, מתחיל ממריטת ראשו שנאמר (שם) ואיש כי ימרט ראשו ועדיין יש במריטת ראשו ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בשחין שנאמר אדם כי יהיה בו בעורו שחין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בנגעים קשים, שאת וספחת ובהרת.

Et ainsi venaient les plaies : les pierres étaient frappées d’abord, c’est ce qui est écrit (Lévitique 14,34) « et Je mettrai une plaie de tsaraat dans une maison du pays de votre possession » : s’il se repent, tant mieux ; sinon, Il le frappe dans ses vêtements, comme il est dit (ibid. 13) « et le vêtement, s’il y a en lui une plaie de tsaraat » ; s’il revient, tant mieux ; sinon, Il le frappe dans son corps. Et comment dans son corps ? Peu à peu : cela commence par l’chute des cheveux, comme il est dit (ibid.) « et l’homme dont la tête est dépouillée », et il y a encore dans l’chute des cheveux un doute entre rendre impur et rendre pur ; s’il revient, tant mieux ; sinon, Il le frappe d’un ulcère, comme il est dit « un homme qui aura sur sa peau un ulcère » ; s’il revient, tant mieux ; sinon, Il le frappe de plaies dures : la tumeur, l’éruption et la tache claire.

וכך דרשו רבותינו ז"ל במדרש רות, אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, לקה תחלה בממונו ואחר כך בבניו ובני ביתו ואחר כך בגופו. וכן במצרים תחלה בממונם שנאמר (תהילים ק״ה:ל״ג) ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם, ואחר כך (שם עח) ויך כל בכור במצרים.

Et ainsi nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué dans le Midrash de Ruth : le Maître de la miséricorde ne frappe pas d’abord les personnes. De qui l’apprends-tu ? D’Iyov : il fut frappé d’abord dans ses biens, puis dans ses fils et les gens de sa maison, puis dans son corps. Et de même en Égypte, d’abord dans leurs biens, comme il est dit (Psaumes 105,33) « il frappa leur vigne et leur figuier, et il livra leurs bêtes à la grêle », puis (ibid. 78) « Il frappa tout premier-né en Égypte ».

ואף בנגעים כן, תחלה באין על ביתו חזר בו הרי הן טעונין חליצה שנאמר (ויקרא י״ד:מ׳) וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואם לאו טעונין נתיצה שנאמר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ואחר כך באין על בגדיו, חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם יג) וקרע אותו מן הבגד, ואם לאו טעונין שרפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד, ואחר כך באין על גופו חזר בו מוטב ואם לאו (שם) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. עד כאן במדרש.

Et même avec les plaies il en est ainsi : d’abord elles viennent sur sa maison ; s’il revient, elles exigent le déblaiement, comme il est dit (Lévitique 14,40) « et ils retireront les pierres où est la plaie » ; sinon, elles exigent la démolition, comme il est dit (ibid.) « et il démolira la maison, ses pierres et son bois » ; puis elles viennent sur ses vêtements ; s’il revient, tant mieux ; sinon, elles exigent le déchirement, comme il est dit (ibid. 13) « et il l’arrachera du vêtement » ; sinon, elles exigent l’incendie, comme il est dit (ibid.) « et il brûlera le vêtement » ; puis elles viennent sur son corps ; s’il revient, tant mieux ; sinon (ibid.) « il demeurera seul, hors du camp sera sa demeure ». Jusqu’ici, dans le Midrash.

והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועון היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עון, כענין שכתוב (תהלים פט) ובנגעים עונם, וכדי שישוב בתשובה ויטהר ויתלבן מעונו, והוא שרמז על זה גם כן (ויקרא י״ג:י״ג) כלו הפך לבן טהור הוא, כלומר מן הנגע ומן העון, ועל זה אמר הכתוב (שם יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וזהו שכתוב עוד (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, להורות שאין הענין נוהג אלא בנחלת ה', לא בארץ העמים שהיא חול ולא בירושלים שהיא בית ה' מיוחד לשבתו ולא נתחלקה לשבטים, אלא בארץ הנקראת אחזת ה' שנתחלקה לשבטים, היא הארץ הקדושה והנבחרת הנקראת ארץ אחוזה, אשרי מי שיזכה לראותה בבנינה, הקב"ה יזכנו להיות מן היושבים בצלה שהיא מכוונת כנגד בית המקדש של מעלה, שעליה אמר דוד ע"ה (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך.

Et voici que les plaies indiquaient une providence parfaite et n’étaient pas un fait naturel mais un grand miracle, et la chose n’avait pas lieu hors de la Terre mais seulement en Terre d’Israël ; car lorsqu’une faute et un péché atteignaient un Israélite, la plaie apparaissait dans sa maison, ou son vêtement, ou son corps, pour témoigner contre lui qu’il avait un péché en main, comme il est écrit (Psaumes 89,33) « et par des plaies leur faute » ; et afin qu’il revienne par la repentance, soit purifié et blanchi de sa faute ; et c’est ce qu’il a aussi suggéré (Lévitique 13,13) « tout entier devenu blanc : il est pur », c’est-à-dire de la plaie et de la faute ; et à ce sujet l’Écriture dit (ibid. 14) « et Je mettrai une plaie de tsaraat dans une maison du pays de votre possession », et c’est ce qui est écrit encore (ibid.) « quand vous serez venus dans le pays de Kenaan que Je vous donne en possession » : pour enseigner que la chose ne s’applique que dans l’héritage de l’Éternel, non dans la terre des nations qui est profane, ni à Jérusalem qui est la maison de l’Éternel, particulièrement destinée à Sa demeure et qui n’a pas été partagée entre les tribus, mais dans le pays appelé la possession de l’Éternel, qui a été partagé entre les tribus : c’est la Terre sainte et choisie, appelée terre de possession. Heureux celui qui mérite de la voir bâtie ! Que le Saint, béni soit-Il, nous fasse mériter d’être parmi ceux qui habitent à son ombre, qui correspond au Temple d’en haut, dont David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 65,5) « heureux celui que Tu choisis et rapproches : il demeurera dans Tes parvis ; nous serons rassasiés du bien de Ta maison, de ton saint temple ».