Chemini

חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט, א)

« La Sagesse a bâti sa maison, elle a taillé ses sept colonnes, elle a abattu ses bêtes, mêlé son vin, et même dressé sa table ; elle a envoyé ses servantes, elle appelle sur les hauteurs de la ville » (Proverbes 9,1).

שלמה בפסוקי פרשה זו (משלי ט׳:ד׳) בא לדבר על אמונתנו ועל אמונת עובדי אלילים, והמשיל אמונתנו לאשה חכמה, והמשיל אמונת עובדי אלילים לאשת כסילות הומיה. המשיל אמונתנו לאשה חכמה, הוא שאמר חכמות בנתה ביתה, יכנה חכמת תורתנו במלת חכמות על שם שכוללת כל החכמות, ואמר כי חכמת התורה כאשה שבנתה ביתה על עמודים רבים כדי שיהיה חזק לא ימוט לעולם, וחשבון שבעה לאו דוקא, אבל הוא כעין (שם כד) כי שבע יפול צדיק וקם. והנה היא משתדלת לטבוח טבח והכן ולמסוך היין והיא בעצמה עורכת השלחן לא בצווי, וזה טעם אף ערכה.

Shelomo, dans les versets de cette section (Proverbes 9,4), en vient à parler de notre foi et de la foi des adorateurs d’idoles, et il a comparé notre foi à une femme sage, et la foi des adorateurs d’idoles à une femme insensée, bruyante. Il a comparé notre foi à une femme sage, c’est ce qu’il a dit : « La Sagesse a bâti sa maison » : il désigne la sagesse de notre Torah par le mot « hokhmot » (sagesses), parce qu’elle comprend toutes les sagesses ; et il a dit que la sagesse de la Torah est comme une femme qui a bâti sa maison sur de nombreuses colonnes, afin qu’elle soit solide et ne chancelle jamais ; et le chiffre sept n’est pas à prendre strictement, mais comme dans (ibid. 24) « car sept fois le juste tombe et se relève ». Et voici qu’elle s’applique à abattre l’abattage et à préparer, et à mêler le vin, et elle-même dresse la table, sans se contenter d’en donner l’ordre, et tel est le sens de « et même dressé sa table ».

ועוד תקרא לקרואיה והם הנשים אשר כגילה, גם לפתי ולחסר לב. והנה זה משל על חכמת תורתנו שהיא שלמה בכל מיני שלמיות, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) לא תחסר כל בה, והיא המורה דרך היחוד, וכשיתבונן בה האדם היטב שם ימצא תשובה לכל החולקין עליה עד שהתורה היא ערוכה ומסודרת לפני כל מבין כשלחן ערוך המזומן לפני הרעב שיאכל, והתורה הזאת היא הנותנת חכמה בפתאים כענין שכתוב (תהילים י״ט:ח׳) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי.

Et de plus, elle appelle ses invités, qui sont les femmes de sa condition, ainsi que le simple et celui qui manque de cœur. Et voici que c’est une parabole de la sagesse de notre Torah, qui est parfaite en toutes sortes de perfections, comme il est dit (Deutéronome 8,9) « tu n’y manqueras de rien », et elle est celle qui enseigne la voie de l’unité ; et lorsque l’homme l’examine bien, il y trouve la réponse à tous ceux qui la contestent, au point que la Torah est dressée et ordonnée devant tout homme intelligent comme une table dressée préparée devant l’affamé pour qu’il mange ; et cette Torah est celle qui donne la sagesse aux simples, comme il est écrit (Psaumes 19,8) « le témoignage de l’Éternel est fidèle, il rend sage le simple ».

ותזהיר את הבריות שיתעסקו בה ושיעזבו פתיותם, והוא שכתוב (משלי ט) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ומה היא אומרת לפתי ולחסר לב (שם) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה, כי בי ירבו ימיך וגו'. והמשיל אמונת העו"א לאשת כסילות הומיה הנותנת עצה להכשיל הרבים והמחזקת ידי עוברי עבירה והמשבחת פתיות והמעשים הרעים, הוא שכתוב (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת.

Et elle avertit les créatures de s’y appliquer et d’abandonner leur simplicité, et c’est ce qui est écrit (Proverbes 9) « qui est simple, qu’il vienne ici ; à celui qui manque de cœur elle dit » ; et que dit-elle au simple et à celui qui manque de cœur (ibid.) ? « Allez, mangez de mon pain et buvez du vin que j’ai mêlé ; abandonnez la simplicité et vivez, et marchez dans la voie de l’intelligence » ; « car par moi tes jours se multiplieront, etc. ». Et il a comparé la foi des adorateurs d’idoles à la femme insensée, bruyante, qui donne le conseil de faire trébucher la multitude, qui fortifie les mains de ceux qui commettent la faute et loue la simplicité et les mauvaises actions ; c’est ce qui est écrit (ibid.) « la femme insensée est bruyante, simple, et elle ne sait rien ; elle s’assied à l’entrée de sa maison, sur un siège, sur les hauteurs de la ville ».

באר הכתוב כי האשה הזאת הפך הראשונה, כי הראשונה חכמה וזו אשת כסילות, הראשונה בנתה וטבחה ומסכה וערכה והיא שותקת, וזו אינו יודעת לעשות אחת מאלה והיא הומיה, זהו ובל ידעה מה, וכשם שהאשה הראשונה שלמה בכל מיני שלימות וזריזות, כן זאת חסרה מכולן שאינו יודעת לעשות דבר רק שהיא יושבת לפתח הבית, זהו וישבה לפתח, כי זהו במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים, ואיך תכנס ואין שם דבר מתוקן, כן העו"א אינן רוצים להתכסות בצלו של הקב"ה אבל הם יוצאין מתחת רשותו ולא זכו להכנס בפנים, זהו וישבה לפתח ביתה במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים.

L’Écriture a expliqué que cette femme est le contraire de la première, car la première est sage et celle-ci est femme insensée ; la première a bâti, abattu, mêlé et dressé, et elle se tait, tandis que celle-ci ne sait faire aucune de ces choses et elle est bruyante : c’est « et elle ne sait rien » ; et de même que la première femme est parfaite en toutes sortes de perfection et de zèle, de même celle-ci manque de tout, ne sachant rien faire, seulement elle est assise à l’entrée de la maison : c’est « et elle s’assied à l’entrée », car c’est un lieu découvert, elle n’entre pas à l’intérieur ; et comment entrerait-elle, alors qu’il n’y a là rien d’arrangé ? Ainsi les adorateurs d’idoles ne veulent pas se couvrir à l’ombre du Saint, béni soit-Il, mais ils sortent de dessous Sa domination et n’ont pas mérité d’entrer à l’intérieur ; c’est « et elle s’assied à l’entrée de sa maison », dans un lieu découvert, sans entrer à l’intérieur.

וכן השיב ר' יהושע בן חנניה לאנדרינוס, אלוהות שאתם עובדין אם תרצו לעובדם עבדו אותם חוץ מן העולם שברא הקב"ה, בעולם שתעשו לכם, כי אין ראוי שתעבדום ברשות שלו.

Et c’est ainsi que Rabbi Yehoshoua ben Hananya répondit à Hadrien : « Les divinités que vous adorez, si vous voulez les adorer, adorez-les en dehors du monde que le Saint, béni soit-Il, a créé, dans un monde que vous vous ferez, car il n’est pas convenable que vous les serviez dans Son domaine. »

והודיענו הכתוב כי העו"א עם היותם חסרים מכל השלמיות הם מתגאים במעשיהם הרעים, וזהו שאמר על כסא מרומי קרת, כי למעלה הזכיר על גפי וכאן על כסא, וכתיב לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ומה היא אומרת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כי כשם שהראשונה החכמה תוכיח הפתאים לעזוב פתיותם, כן זו שהיא אשת כסילות מלמדת אותם להחזיק בפתיותם, וכשם שהראשונה מלמדת דרך החיים ואומרת (שם) כי בי ירבו ימיך, כן זו מלמדת דרך המות, זהו שכתוב (שם) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, הפך מקרואי הראשונה.

Et l’Écriture nous a fait savoir que les adorateurs d’idoles, bien qu’ils manquent de toute perfection, se glorifient de leurs mauvaises actions ; et c’est ce qu’il a dit « sur un siège, sur les hauteurs de la ville », car plus haut il a mentionné « sur les hauteurs » et ici « sur un siège » ; et il est écrit : « pour appeler les passants qui vont droit leur chemin : qui est simple, qu’il vienne ici ; à celui qui manque de cœur elle dit » ; et que dit-elle ? « Les eaux volées sont douces, et le pain pris en cachette est agréable. » Car de même que la première, la sage, reprend les simples pour qu’ils abandonnent leur simplicité, de même celle-ci, la femme insensée, leur enseigne à s’attacher à leur simplicité ; et de même que la première enseigne la voie de la vie et dit (ibid.) « car par moi tes jours se multiplieront », celle-ci enseigne la voie de la mort, et c’est ce qui est écrit (ibid.) « et il ne sait pas que là sont les ombres, que ses invités sont dans les profondeurs du Cheol » : le contraire des invités de la première.

ובמדרש חכמות בנתה ביתה, זאת התורה שבנתה כל העולמות. חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים, זכה אדם והתעסק בה נוחל שבעה ארצות, ואם לאו מסתלק משבעה ארצות. באור שבעה ארצות העולם הזה שהוא נחלק לשבע אקלימים, וכאלו אמרו נוחל העולם הזה ומסתלק מן העולם הבא.

Et dans le Midrash : « La Sagesse a bâti sa maison » : c’est la Torah, qui a bâti tous les mondes. « Elle a taillé ses sept colonnes » : car elle a été taillée à partir de sept firmaments ; si l’homme est méritant et s’applique à elle, il hérite sept terres, sinon il est éloigné des sept terres. Explication : les sept terres sont ce monde-ci, qui est divisé en sept climats ; et c’est comme s’ils disaient : il hérite ce monde-ci et est éloigné du monde à venir.

והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דוקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית.

Et ce Midrash a fait le compte de sept de manière stricte, parce que c’est le nombre précis qui comprend les êtres supérieurs et inférieurs, et c’est le nombre qu’on trouve dans beaucoup de commandements de la Torah, qui tournent autour du nombre sept, comme le commandement du Shabbat, de la Shemita et du Yovel : car le septième est sanctifié parmi les jours, qui est le Shabbat, parmi les années, qui est la Shemita, et parmi les Shemitot, qui est le Yovel ; les jours de la Pâque sont aussi sept, et les jours de Soukkot sont sept, et les quatre espèces du loulav se ramènent à sept ; les jours du deuil sont aussi sept comme les jours de la joie, et tout est un seul sujet, qui fait allusion aux sept jours de la création.

גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר (במדבר כ״ג:ד׳) את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המלואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד. ומה שלא נתחנך אהרן בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרתו ביום שמיני, לפי שהכהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלת האחד, על כן צוה הכתוב להיות תחלת כהונתו של אהרן הכהן וחנוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב.

Bil’am aussi offrit sur sept autels et dit (Nombres 23,4) « j’ai dressé les sept autels » ; les jours de l’investiture sont aussi sept, car il est ainsi expliqué dans l’Écriture (Lévitique 8,33) « car sept jours Il remplira votre main » ; et toutes ces choses qui tournent autour de sept ont leur racine et leur origine en un seul lieu et leur source d’une seule fontaine. Et si Aharon ne fut pas inauguré dans la grande prêtrise le septième jour même, mais seulement le lendemain, au huitième jour, c’est que le grand prêtre est particulièrement destiné, dans le Temple, au service d’un seul Dieu, et que le compte de huit après sept est au degré de l’un ; c’est pourquoi l’Écriture a ordonné que le début de la prêtrise d’Aharon le prêtre et l’inauguration de son service soient au huitième jour, et c’est ce qui est écrit.

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן, ציץ וחשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטרת היו ג"כ שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקדה, ובקטורת ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה, שני בדי הארון, ושנים לשלחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה.

« Et il arriva au huitième jour que Moché appela Aharon et ses fils et les anciens d’Israël. » L’inauguration de la grande prêtrise au huitième jour comporte encore une autre raison : nous trouvons que la plupart des matières du Tabernacle et du Temple tournent autour du nombre huit. Car les vêtements du grand prêtre étaient huit, et les voici : la plaque, le pectoral, l’éphod, le manteau, la tunique à damiers, le turban, la ceinture et les caleçons de lin. Les aromates de l’huile d’onction et de l’encens étaient aussi huit : dans l’huile d’onction, quatre : la myrrhe, la cannelle, le roseau et la casse ; et dans l’encens, quatre : le stacté, l’ongle aromatique (she’hélet), le galbanum et l’encens pur. Les barres étaient aussi huit : deux barres de l’arche, deux pour la table, deux pour l’autel d’or et deux pour l’autel de l’holocauste.

גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ז) ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (ר"ל שמונה מיני כלי זמר) למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על השושנים, על הגתית, על השמינית.

Les sacrifices qu’on offrait n’étaient aptes à être offerts qu’à partir du huitième jour, c’est ce qui est écrit (Lévitique 22,27) « et dès le huitième jour et au-delà, il sera agréé » ; et le chant que disaient les Lévites sur les sacrifices comportait huit « lahanin » (c’est-à-dire huit sortes d’instruments de musique) : « au chef de chœur sur les neguinot, sur mahalat, sur alamot, sur les nehilot, sur les shoshanim, sur la guitit, sur la sheminit ».

היום השמיני הזה ר"ח ניסן היה שבו הוקם המשכן ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום, היה ראשון לשנת צאתם ממצרים, ראשון לכהונת אהרן שבו נתחנך ובו היה תחלת כהונתו, ראשון לקרבנות, ראשון שנתברכו ישראל ברכת כהנים, ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח הנחשת, ראשון לשעיר ראש חדש, ראשון לשחוטי חוץ שבו נאסרו הקרבנות להקריב אלא אם כן הביאום תחלה אל פתח אהל מועד, ראשון להשראת שכינה, ראשון לקרבנות הנשיאים שבו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו, ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל.

Ce huitième jour, qui était le premier de Nissan, où le Tabernacle fut érigé, reçut dix couronnes, c’est-à-dire que dix sortes d’honneur et de rang se rassemblèrent en ce jour : il fut le premier pour l’année de leur sortie d’Égypte ; le premier pour la prêtrise d’Aharon, qui y fut inauguré et dont ce fut le début ; le premier pour les sacrifices ; le premier où Israël fut béni de la bénédiction des prêtres ; le premier pour la descente du feu du ciel sur l’autel d’airain ; le premier pour le bouc du nouveau mois ; le premier pour l’interdit d’abattre à l’extérieur, car il fut interdit d’offrir des sacrifices à moins de les avoir amenés d’abord à l’entrée de la Tente d’assignation ; le premier pour la résidence de la Présence ; le premier pour les sacrifices des princes, car Nahshon fils d’Aminadav y offrit son sacrifice ; le premier pour l’envoi des impurs hors du camp d’Israël.

וכן לשון תורת כהנים אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל.

Et telle est aussi la formulation de la Torat Kohanim : ce jour-là reçut dix couronnes : premier pour l’œuvre de la création, premier pour les princes, premier pour la prêtrise, premier pour le service, premier pour la descente du feu, premier pour la consommation des choses saintes, premier pour les nouvelles lunes, premier pour la résidence de la Présence en Israël, premier pour la bénédiction d’Israël.

ובמדרש ויהי ביום השמיני זהו שאמר הכתוב (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים (שופטים כ״א:כ״א) לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל.

Et dans le Midrash : « Et il arriva au huitième jour » : c’est ce que dit l’Écriture (Psaumes 75,5) « J’ai dit aux insensés : ne faites pas les insensés, et à ceux qui dansent : ne dansez pas » ; expression de danses (Cantique 7,1) « comme la danse des deux camps », (Juges 21,21) « pour danser en rond » : parce que la joie ne tient pas pour l’homme en ce monde ; ce n’est pas tout homme qui se réjouit aujourd’hui qui se réjouira demain, et ce n’est pas tout homme qui est dans l’angoisse aujourd’hui qui sera dans l’angoisse demain ; c’est ce que dit Shelomo, que la paix soit sur lui (Ecclésiaste 2,2) « du rire j’ai dit : insensé ».

תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנאמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וכתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף (שם ו) וינחם ה' וגו' ויתעצב אל לבו, לכך נאמר (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים.

Sache qu’il en est ainsi, car lors de la création du monde, il y eut une grande joie devant le Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Psaumes 104,31) « que la gloire de l’Éternel soit pour toujours, que l’Éternel se réjouisse de Ses œuvres », et il est écrit (Genèse 1,31) « et Dieu vit tout ce qu’Il avait fait, et voici que c’était très bon » ; et que lit-on à la fin (ibid. 6) ? « Et l’Éternel se repentit, etc., et Il s’affligea dans Son cœur » ; c’est pourquoi il est dit (Psaumes 75,5) « j’ai dit aux insensés : ne faites pas les insensés », j’ai dit à ceux qui dansent.

ומה אם הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך וגו', חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו (שם כו) ראה ראינו כי היה ה' עמך, נצל מן החרב ומאנשי גרר, ולבסוף (שם כז) ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו.

Et si le Saint, béni soit-Il, n’est pas demeuré dans Sa joie, les êtres humains a fortiori. Avraham eut une grande joie : il devint grand et tua plusieurs rois, et le Saint, béni soit-Il, lui donna un fils dans sa vieillesse ; et à la fin Il lui dit (Genèse 22,2) « prends donc ton fils, ton unique, etc. » ; il revint du mont Moriah pour enterrer Sara et chercha un lieu de sépulture et n’en trouva pas jusqu’à ce qu’il l’eût acheté pour quatre cents sicles d’argent. Yits’haq eut une grande joie : ils lui dirent (ibid. 26) « nous avons vu que l’Éternel était avec toi » ; il fut sauvé de l’épée et des hommes de Guérar, et à la fin (ibid. 27) « ses yeux s’affaiblirent ». Et si Yits’haq, qui est l’holocauste du Saint, béni soit-Il, n’est pas demeuré dans sa joie, les êtres humains a fortiori.

יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו.

Yaaqov eut une grande joie : il vit une échelle, et les anges de Dieu y montaient et descendaient, et voici que l’Éternel se tenait au-dessus d’elle ; et à la fin des épreuves lui arrivèrent, l’épreuve de Lavan, l’épreuve d’Ésaü, l’épreuve de Yossef, l’épreuve de Dina ; et si Yaaqov le juste, à qui le Saint, béni soit-Il, a dit (Isaïe 49,3) « Israël, en qui Je me glorifierai », n’est pas demeuré dans sa joie, les êtres humains a fortiori.

יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד ואמרו לו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף (לא) הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה (ל)הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים על אחת כמה וכמה.

Yehoshoua eut une grande joie : il fit hériter la terre à Israël, tua trente et un rois, et tout Israël lui donna de l’honneur et lui dit (Josué 1,18) « tout homme qui sera rebelle à ta bouche et n’écoutera pas tes paroles, en tout ce que tu lui ordonneras, sera mis à mort » ; et à la fin il ne [mérita pas de] vieillir et mourut sans fils ; et si Yehoshoua, qui ne mérita pas de vieillir et mourut sans fils, les justes sont ainsi, les méchants a fortiori.

עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד, שנאמר (שמואל א א׳:ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', ראה מה כתיב (שם ד) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה.

Éli le prêtre eut une grande joie, car il était roi, prêtre et chef du tribunal, comme il est dit (I Samuel 1,9) « et Éli le prêtre était assis sur le siège, près du montant du Temple de l’Éternel » ; vois ce qui est écrit (ibid. 4) « et quand il mentionna l’arche de Dieu, il tomba de son siège en arrière et sa nuque se brisa, et il mourut », et il est écrit « et les deux fils d’Éli moururent, Hofni et Pinhas » ; et si Éli le juste fut ainsi, les méchants a fortiori.

אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

Élishéva fille d’Aminadav : tu ne trouves ni homme ni femme au monde qui ait vu de plus grandes joies qu’elle, car elle vit son mari grand prêtre, Moché, frère de son mari, roi et prophète, ses deux fils vice-prêtres, et son frère Nahshon fils d’Aminadav chef de tous les princes d’Israël ; et elle ne demeura pas dans sa joie : ses deux fils entrèrent pour offrir un sacrifice et sortirent brûlés ; c’est pourquoi il est dit « j’ai dit aux insensés : ne faites pas les insensés ».

קרא משה לאהרן ולבניו. דרשו רז"ל קריאה זו לגדולה, שכך אמר לו משה לאהרן, אחי הקב"ה רוצה למנותך כהן גדול א"ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול אמר לו אע"פ שאתה נעשה כהן גדול שמח אני כאלו נעשיתי אני, שכשם ששמחת בגדולתי כך אני שמח בגדולתך. ואימתי בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמרתי לו שלח נא ביד תשלח, תעביר מעלי השליחות שאחי גדול ממני, אמר לו אעפ"כ, וראך ושמח בלבו.

« Moché appela Aharon et ses fils. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué cet appel comme une marque de grandeur : Moché dit à Aharon : « Mon frère, le Saint, béni soit-Il, veut te nommer grand prêtre. » Il lui dit : « Toi tu as peiné pour le Tabernacle, et moi je deviens grand prêtre ? » Il lui dit : « Bien que tu deviennes grand prêtre, je m’en réjouis comme si je l’étais devenu moi-même ; car de même que tu t’es réjoui de ma grandeur, de même je me réjouis de ta grandeur. » Et quand cela ? À l’heure où le Saint, béni soit-Il, lui dit (Exode 3,10) « et maintenant, va, et Je t’enverrai vers Pharaon », je Lui dis « envoie donc par la main de qui Tu enverras » : ôte de moi la mission, car mon frère est plus grand que moi. Il lui dit : « Malgré tout… », « et il te verra et il se réjouira dans son cœur ».

אמר רבי שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולתו של אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כ״ח:ל׳) ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו, לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה מתעסק במשכן היה זורק את הדם ומקטיר קטרת, אמר הקב"ה משה מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן שישמש בכהונה גדולה, וזהו שכתוב קרא משה לאהרן ולבניו וגו'. למה קרא לזקני ישראל, לגדלו בפניהם. אמר לו הקב"ה קום קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם כדי שלא יאמרו מעצמו נעשה כהן גדול.

Rabbi Shimon bar Yohaï dit : le cœur qui s’est réjoui de la grandeur de son frère revêtira l’Ourim et le Toumim, comme il est dit (Exode 28,30) « et Aharon portera le jugement des enfants d’Israël sur son cœur ». C’est pourquoi, pendant tous les sept jours où Moché officiait au Tabernacle, il répandait le sang et faisait fumer l’encens ; le Saint, béni soit-Il, dit : « Moché, que penses-tu, que tu deviens grand prêtre ? Appelle Aharon, qu’il serve dans la grande prêtrise », et c’est ce qui est écrit « Moché appela Aharon et ses fils, etc. ». Pourquoi appela-t-il les anciens d’Israël ? Pour le grandir devant eux. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Lève-toi, appelle les anciens et nomme-le devant eux, afin qu’ils ne disent pas : c’est de lui-même qu’il est devenu grand prêtre. »

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. לכפר על מעשה העגל שכתוב בו (שם לב) אשר עשה אהרן.

« Et il dit à Aharon : prends-toi un veau, fils de bovin, pour l’offrande pour la faute. » Pour faire l’expiation de l’affaire du veau, dont il est écrit (Exode 32) « que fit Aharon ».

ובמדרש קח לך עגל, למה לא אמר קח לך פר אלא קח לך עגל, לפי שעל ידי עגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתקיימת בידך.

Et dans le Midrash : « prends-toi un veau » : pourquoi n’a-t-il pas dit « prends-toi un taureau », mais « prends-toi un veau » ? Parce que la prêtrise a été mise en doute dans ta main à cause d’un veau, et par un veau elle est maintenant établie dans ta main.

קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. אמרו במדרש מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף, בתחלה (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים, בסוף (שמות ל״ב:ח׳) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

« Prenez un bouc de chèvres pour l’offrande pour la faute, et un veau et un agneau d’un an, sans défaut, pour l’holocauste. » Ils ont dit dans le Midrash : pourquoi Israël devait-il apporter davantage qu’Aharon ? Parce que vous portez une faute du commencement et une faute de la fin : au début (Genèse 37,31) « et ils égorgèrent un bouc de chèvres », à la fin (Exode 32,8) « ils se firent un veau de fonte » ; que vienne un bouc et fasse l’expiation de l’affaire du bouc, que vienne un veau et fasse l’expiation de l’affaire du veau.

ויראה לי כי מה שצוה לאהרן להיות העגל שלו חטאת וצוה בשל ישראל להיותו עולה, כדי שיתבאר מזה זכות לבו של אהרן, שאע"פ שעשה העגל בידו לא חטא בו במחשבתו כלל אבל כוונתו היתה לשמים, וכן יראה לי ממה שהוסיף הכתוב לומר (שם) אשר עשה אהרן, כי בודאי כבר נתפרש זה באמרו (שם) ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ולמה הוצרך אשר עשה אהרן, אבל בא לומר שאין הכתוב תופש עליו אלא המעשה לבד ולא על המחשבה, והוא כאלו אמר בפירוש כי חטא במעשה ולא במחשבה ומפני זה הביאו חטאת לפי שהחטאת באה על החטא במעשה, ובאותו של ישראל צוה להיותו עולה לפי שהעולה באה על הרהור הלב, וידוע כי ישראל חשבו בו מחשבה רעה והנה חטאם בו במחשבה מעשה.

Et il me semble que ce qu’Il a ordonné à Aharon, que son veau soit une offrande pour la faute, et ordonné pour celui d’Israël qu’il soit un holocauste, c’est pour faire apparaître le mérite du cœur d’Aharon : bien qu’il ait fait le veau de sa main, il n’a pas fauté par sa pensée du tout, mais son intention était pour le Ciel. Et de même il me semble, d’après ce que l’Écriture a ajouté en disant (ibid.) « que fit Aharon » — car certes cela était déjà exposé dans ce qu’il a dit (ibid.) « et il le prit de leur main et le façonna au burin et en fit un veau de fonte » : pourquoi fallait-il « que fit Aharon » ? C’est pour dire que l’Écriture ne lui reproche que l’acte seul, et non pour la pensée ; c’est comme si elle avait dit explicitement qu’il a fauté par l’acte et non par la pensée ; et c’est pour cela qu’on a apporté une offrande pour la faute, car l’offrande pour la faute vient pour la faute par l’acte. Et pour celui d’Israël, Il a ordonné qu’il soit un holocauste, car l’holocauste vient pour la pensée du cœur ; et il est connu qu’Israël y a pensé une mauvaise pensée, et voici que leur faute en cela fut dans la pensée et dans l’acte.

ושור ואיל לשלמים. דרשו רבותינו ז"ל בתורת כהנים, למה הקריבו ישראל שנים עגל ושור לפי שנדמה עבודה לשני מינין, שנאמר עשו להם עגל מסכה, ולהלן הוא אומר (תהילים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור, יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עברה שאתם מתיראין ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר לזבוח לפני ה'.

« Et un bœuf et un bélier pour les sacrifices de paix. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : pourquoi Israël a-t-il offert deux, un veau et un bœuf ? Parce que le culte a été comparé à deux espèces, comme il est dit « ils se firent un veau de fonte », et plus loin il dit (Psaumes 106,20) « et ils échangèrent leur gloire contre la ressemblance d’un bœuf » ; que vienne un bœuf et fasse l’expiation de l’affaire du bœuf, que vienne un veau et fasse l’expiation de l’affaire du veau. Sachez que le Lieu a été apaisé pour expier vos fautes : la transgression dont vous avez peur a déjà été sacrifiée devant le Lieu, comme il est dit « pour sacrifier devant l’Éternel ».

כי היום ה' נראה אליכם. היה לו לומר נראה בסגו"ל וכך הלשון נראה לזכר ולנקבה נראה בקמ"ץ. ומזה יתכן לומר לפי דרך הקבלה כי היא כפועל עומד לנקבה, והוא רמז למדת הדין שנראתה באותו יום, הוא שכתוב (ויקרא ט) וירא כבוד ה' אל כל העם, ומפני זה אמר לשון נראה, והוא כלשון (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמר יה, שאינו לנכח כי אם לשון נקבה ונסתר. וכבר ידעת ענין הכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', היה מספיק שיאמר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם, ומלת וירא חוזרת אל ה', אבל הוסיף לומר כבוד ה' כדי לבאר על המצוה יתברך ועל הכבוד הנראה.

« Car aujourd’hui l’Éternel vous apparaît. » Il aurait dû dire « nir’é » avec un ségol, car c’est la forme du masculin ; « nir’a » avec un qamats est pour le féminin. Et de là il est possible de dire, selon la voie de la Kabbale, qu’elle est comme un verbe intransitif au féminin, et c’est une allusion à l’attribut de rigueur, qui est apparu ce jour-là ; c’est ce qui est écrit (Lévitique 9) « et la Gloire de l’Éternel apparut à tout le peuple », et c’est pourquoi il a employé la forme « nir’a » ; et c’est comme dans (Psaumes 130,3) « si Tu gardes les fautes, Yah », qui n’est pas à la deuxième personne mais à la forme du féminin et de l’absent. Et tu connais déjà le sujet de l’Écriture (Exode 24,17) « et l’aspect de la Gloire de l’Éternel était comme un feu dévorant » ; et c’est ce qu’il a dit : « voici la chose que l’Éternel a ordonnée, faites-la, et la Gloire de l’Éternel vous apparaîtra » ; il aurait suffi de dire « que l’Éternel a ordonnée, faites-la, et il vous apparaîtra », et le mot « il apparaîtra » se rapporte à l’Éternel ; mais il a ajouté « la Gloire de l’Éternel » pour expliquer qu’il s’agit de Celui qui a ordonné, qu’Il soit béni, et de la Gloire qui apparaît.

קרב אל המזבח. על דרך הפשט אל צפון המזבח, כי החטאת והעולה שחיטתן היתה בצפון.

« Approche-toi de l’autel. » Selon le sens simple : vers le nord de l’autel, car l’offrande pour la faute et l’holocauste étaient abattus au nord.

ועל דרך המדרש היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא אלא הגס דעתך ובא קרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח.

Et selon la voie du Midrash : Aharon voyait l’autel comme une forme de bœuf et en avait peur ; Moché vint près de lui et lui dit : « Aharon, mon frère, n’aie pas peur de ce dont tu as peur, mais prends courage et approche-toi de lui » ; c’est pourquoi il est dit « approche-toi de l’autel ».

וכתב הרמב"ן ז"ל אין הכוונה במדרש הזה שהיה רואה על המזבח תבנית שור, אבל הענין כי אהרן לא היה בידו עון אחר זולתי עון העגל, והיה העון ההוא קבוע במחשבתו כענין שכתוב (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד, והיה רואה את המזבח כאלו היה שם צורת עגל שיעכב על קרבנותיו שיקריב מכאן ואילך, ועל כן אמר לו משה אין לך להתירא מזה שכבר נמחל לך העון.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit : L’intention de ce Midrash n’est pas qu’il voyait sur l’autel une forme de bœuf ; mais l’affaire est qu’Aharon n’avait d’autre faute que la faute du veau, et que cette faute était fixée dans sa pensée, comme il est écrit (Psaumes 51) « et ma faute est toujours devant moi » ; et il voyait l’autel comme s’il y avait là une figure de veau qui fît obstacle aux sacrifices qu’il offrirait désormais ; et c’est pourquoi Moché lui dit : « Tu n’as pas à avoir peur de cela, car la faute t’a déjà été pardonnée. »

וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם. אמר תחלה וכפר בעדך ואח"כ בעד העם שתעשה קרבן העם. או יש לפרש ובעד העם הכוונה על משפחתו כלומר בית הלוי אח"כ קרבן העם אלו ישראל.

« Et fais l’expiation pour toi et pour le peuple, et fais le sacrifice du peuple. » Il a dit d’abord « et fais l’expiation pour toi », puis « pour le peuple », afin que tu fasses le sacrifice du peuple. Ou bien on peut expliquer « et pour le peuple » comme visant sa famille, c’est-à-dire la maison de Lévi ; ensuite « le sacrifice du peuple » : ce sont les Israélites.

ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. לכפר על נפש האדם שקיומה בדם, כי כן כתיב (ויקרא יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, וכתיב (שם) כי הדם הוא בנפש יכפר, ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטים העם מדרך טובה לדרך רעה, וזהו שאמר ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה, החלב הוא השומן המביא את האדם לידי גסות הרוח, והוא הסבה שטבע של אדם גס ומתגאה, כאמרו (דברים לב) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש וגו', וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו.

« Et le sang, il le versa au pied de l’autel. » Pour faire l’expiation de l’âme de l’homme, dont l’existence est dans le sang, car il est ainsi écrit (Lévitique 17) « car l’âme de toute chair est son sang, dans son âme », et il est écrit (ibid.) « car le sang, c’est par l’âme qu’il expie » ; et c’est pourquoi il faisait fumer ces trois choses, la graisse, les reins et le lobe du foie, parce que tous les trois s’accordent dans la faute et détournent le peuple de la voie du bien vers la voie du mal ; et c’est ce qu’il a dit : « et la graisse, et les reins, et le lobe du foie de l’offrande pour la faute, il les fit fumer sur l’autel ». La graisse (hélev) est le gras qui amène l’homme à l’orgueil, et c’est la cause qui rend le naturel de l’homme grossier et orgueilleux, comme il est dit (Deutéronome 32) « Yeshouroun a engraissé et a rué ; tu t’es engraissé, épaissi, couvert de graisse ; il a abandonné, etc. », et il est écrit (Job 15) « car il a couvert son visage de sa graisse ».

הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו כליות יועצות, (תהלים סו) צרפה כליותי ולבי, (שם טז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם והיא המולידה החמה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה, והכל בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב ומחשבת הלב ומתאות הכבד.

Les reins sont la source du conseil, et c’est ce qu’ils ont dit : « les reins conseillent » ; (Psaumes 66) « éprouve mes reins et mon cœur » ; (ibid. 16) « même la nuit mes reins m’instruisent ». Du foie provient l’âme désirante qui se répand dans l’homme et qui engendre la colère et la fureur, et qui cherche la domination et les plaisirs du corps ; et tout cela, il le faisait fumer vers le nord, car de là s’ouvre le mal ; et tout vient pour faire l’expiation de la faute de l’homme qui provient de la graisse du cœur, de la pensée du cœur et du désir du foie.

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. שעור אל העם, לצורך העם ולתועלתם. וי"א בכאן כי אהרן היה נושא את ידו ומרמז בהן את העם לכאן ולכאן כשם שהם נוהגים על אומתם בתנועת יד ימינם, והביאו ראיה ממאמר רז"ל, ידיו, ידו כתיב, ותשובתנו להם לסכור פיהם הדובר עתק, כי ידיו קרי, ושתי הידים היה מרים, והנה טענתם בטלה בתנועת יד אחת הוא הימין. ומה שאמרו רז"ל ידו כתיב, לפי שהיה הימין יותר נכבד מן השמאל לענין נסתר, נגלה אצל היחידים, וע"כ אמרו מקבלי האמת ידו כתיב, ואז תתקיים המקרא והמסורה ידיו ידו.

« Et Aharon leva ses mains vers le peuple et les bénit. » Explication de « vers le peuple » : pour le besoin du peuple et pour son profit. Et certains disent ici qu’Aharon levait sa main et faisait signe avec elle au peuple, çà et là, comme ils font pour leur nation avec le mouvement de la main droite, et ils en ont apporté la preuve de la parole de nos Sages, de mémoire bénie : « ses mains » — « sa main » est écrit ; et notre réponse à leur égard, pour fermer la bouche de ceux qui parlent avec insolence, c’est que « ses mains » est lu (qeri), et qu’il élevait les deux mains, leur argument fondé sur le mouvement d’une seule main, la droite, est donc annulé. Et ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit « sa main est écrit », c’est que la droite est plus honorée que la gauche, pour une raison cachée, connue des seuls initiés ; et c’est pourquoi ceux qui détiennent la vérité ont dit « sa main est écrit », et alors se maintiennent l’Écriture et la Massora : « ses mains », « sa main ».

וכן תמצא בנשיאת כפים שעשה משה שהזכיר שם הכתוב ידיו וידו, (שמות י״ז:י״א) והיה כאשר ירים משה ידו, ויהי ידיו אמונה, ולא הזכיר השמים, כי אין צריך, שהרי בידוע כי ההרמה לשמים היתה, והוא הדין בלשון וישא.

Et de même tu trouves dans l’élévation des paumes que fit Moché, que l’Écriture y a mentionné « ses mains » et « sa main » : (Exode 17,11) « et il arrivait que lorsque Moché élevait sa main », « et ses mains furent fermes » ; et il n’a pas mentionné le ciel, car cela n’est pas nécessaire, puisqu’il est connu que l’élévation était vers le ciel ; et il en est de même pour l’expression « et il leva ».

ואם היה כדברי בעלי הדין כי אהרן היה פורש את ידיו כלפי העם והיה מברכם, היה ראוי לומר וישלח אהרן את ידיו אל העם, כי כן דרך האב כשרוצה לברך את בנו לשום ידו על ראשו, כדרך שעשה יעקב אל יוסף שכתוב (בראשית מ״ח:י״ד) וישלח ישראל את ימינו, אבל אמר וישא להורות כי היו ידיו זקופות למעלה, כלשון הכתוב הנאמר בשלמה (מלכים א ח׳:נ״ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת וכפיו פרושות השמים, ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, באר הכתוב כי היו ידיו זקופות למעלה וברך את ישראל.

Et si c’était comme le disent les tenants de ce débat, qu’Aharon étendait ses mains vers le peuple et le bénissait, il aurait convenu de dire « et Aharon étendit ses mains vers le peuple », car telle est la voie du père lorsqu’il veut bénir son fils : poser sa main sur sa tête, comme fit Yaaqov pour Yossef, dont il est écrit (Genèse 48,14) « et Israël étendit sa main droite » ; mais il a dit « et il leva » pour enseigner que ses mains étaient dressées en haut, selon l’expression de l’Écriture qui est dite à propos de Shelomo (I Rois 8,54) « et il arriva, quand Shelomo eut fini de prier l’Éternel de toute cette prière et supplication, avec ses paumes étendues vers le ciel, qu’il se leva et bénit toute l’assemblée d’Israël » : l’Écriture a expliqué que ses mains étaient dressées en haut, et qu’il bénit Israël.

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם. נכנסו שניהם שם כדי שילמדנו משה מעשה הקטורת, לפי שאהרן כל שבעת ימי המלואים לא היה רשאי ליכנס לפנים מפתח אהל מועד, הוא שכתוב ופתח אהל מועד תשבו וגו', ועכשיו ביום השמיני הורשה ליכנס שם, ונכנס משה עמו ללמדו מעשה הקטרת, כי משה היה מקריב הקרבנות מתחלה ומקטיר הקטרת, הוא שתמצא בכל העבודות ויקח משה ויזרוק משה ויתן משה ויקטר עליו קטורת סמים, כי עד היום השמיני הזה שנתחנך אהרן בכהונה והתחיל בעבודה משה היה מתעסק בכל העבודות כולן, והוא היה הכהן הראשון, והרי הכתוב קוראו כהן שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו.

« Et Moché et Aharon entrèrent dans la Tente d’assignation, puis ils sortirent et bénirent le peuple. » Tous deux y entrèrent pour que Moché enseigne à Aharon le service de l’encens, car Aharon, durant tous les sept jours de l’investiture, n’avait pas la permission d’entrer à l’intérieur de l’entrée de la Tente d’assignation, c’est ce qui est écrit « et à l’entrée de la Tente d’assignation vous demeurerez, etc. », et maintenant, le huitième jour, il lui fut permis d’y entrer, et Moché entra avec lui pour lui apprendre l’acte de l’encens ; car Moché offrait les sacrifices dès le début et faisait fumer l’encens, c’est ce que tu trouves dans tous les services : « et Moché prit », « et Moché répandit », « et Moché donna », « et il y fit fumer un encens d’aromates » ; car jusqu’à ce huitième jour où Aharon fut inauguré dans la prêtrise et commença le service, Moché s’occupait de tous les services, et il était le premier prêtre, et voici que l’Écriture l’appelle prêtre, comme il est dit (Psaumes 99,6) « Moché et Aharon parmi ses prêtres ».

ואמר ויצאו ויברכו את העם, כלומר סמוך להקטרת הקטרת מיד, שבאותה שעה התפלה מקובלת יותר, וכך מנהגו של כהן גדול ביוה"כ היה נכנס לפני ולפנים להקטיר הקטרת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי העם בספוק מחיותן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר הצרכים. ומזה אמר דוד ע"ה (שם קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך, הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת.

Et il a dit « puis ils sortirent et bénirent le peuple », c’est-à-dire immédiatement après avoir fait fumer l’encens, car à ce moment la prière est mieux agréée ; et telle était la coutume du grand prêtre le jour des Expiations : il entrait dans le Saint des Saints pour faire fumer l’encens, laissait l’encensoir à l’intérieur, sortait et priait pour les besoins du peuple : pour la suffisance de leur vie et de leur nourriture, pour la descente de la pluie et pour les autres besoins. Et à ce sujet David, que la paix soit sur lui, a dit (ibid. 141) « que ma prière soit établie comme l’encens devant Toi » : il a mentionné l’encens plus que les autres sacrifices, parce que c’est le sacrifice le plus choisi et le plus agréé, et aussi la prière à ce moment-là est mieux agréée.

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח. הנה עתה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות הנזכרים המובאים לכפר על מעשה העגל, ירדה אש מן השמים לקבל אותם, והאש הזאת היא שעמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית, כל ימי הבית היתה האש קיימת לא כבתה עד שחרב, ועל זה רמז הכתוב (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך רצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה.

« Et un feu sortit de devant l’Éternel et consuma sur l’autel. » Voici que maintenant, le huitième jour où le Tabernacle fut inauguré par les sacrifices mentionnés, apportés pour faire l’expiation de l’affaire du veau, un feu descendit du ciel pour les recevoir ; et ce feu est celui qui subsista jusqu’à la génération de Shelomo, qui bâtit la Maison ; durant tous les jours de la Maison le feu subsista, il ne s’éteignit pas, jusqu’à sa destruction ; et à cela l’Écriture fait allusion (Lévitique 6,6) « un feu perpétuel brûlera sur l’autel, il ne s’éteindra pas ». Et de même nous trouvons douze feux qui tombèrent du ciel en des générations et des temps différents : six d’entre eux furent pour recevoir les sacrifices, par voie d’agrément et de miséricorde, et les six restants par voie de colère et de vengeance.

האחת היא האש הזאת שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן שכתוב בה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, השנית היא שירדה בימי גדעון כאשר שאל אות מן המלאך, דכתיב (שופטים ו׳:י״ז-י״ח) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, אל נא תמוש מזה עד באי אליך, וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, וכתיב ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור, ומפני שצוהו לעשות חמשה ענינים שאל ממנו אות כדי שיתאמת הדבר בלבו, תחלה אמר לו קח את פר השור אשר לאביך, כלומר קח אותו לעצמך והכוונה שיעקור אותו מן העולם שלא יהיה נעבד, ופר השני שבע שנים, פירוש שני לבטן, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולשון המעוז הוא הר צוק וקשה מלשון עזאזל, ועל זה הוצרך לאות כדי שיעשה ענינים אלו.

Le premier est ce feu-ci, qui descendit pour recevoir ces sacrifices par lesquels le Tabernacle fut inauguré, dont il est écrit « et un feu sortit de devant l’Éternel et consuma sur l’autel l’holocauste et les graisses » ; le deuxième est celui qui descendit aux jours de Gédéon, lorsqu’il demanda un signe à l’ange, comme il est écrit (Juges 6,17-18) « et fais-moi un signe que c’est toi qui parles avec moi ; ne t’éloigne pas d’ici jusqu’à ce que je vienne à toi », et il est écrit « et Gédéon vint et prépara un chevreau », et il est écrit « et il toucha la chair et les pains sans levain, et le feu monta du rocher » ; et parce qu’il lui avait ordonné de faire cinq choses, il lui demanda un signe pour que la chose soit établie dans son cœur : d’abord Il lui dit « prends le taureau de ton père », c’est-à-dire prends-le pour toi, et l’intention est qu’il l’ôte du monde pour qu’il ne soit pas adoré ; « et le second taureau de sept ans », c’est-à-dire « second à la naissance » ; « et tu démoliras l’autel de Baal qui est à ton père, et tu couperas l’achéra qui est dessus » ; « et tu bâtiras un autel à l’Éternel ton Dieu sur le sommet de cette forteresse, avec l’arrangement » ; et l’expression « forteresse » (maoz) désigne une montagne à pic et dure, de l’expression « Azazel » ; et pour cela il eut besoin d’un signe afin d’accomplir ces choses.

והשלישית האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, וכתיב (שם יג) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו', וכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', וכתיב ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה, פירש רבינו סעדיה ז"ל כי תחלה קרא את ההר צור ויעל על הצור, ואחר שנתקבל הקרבן קרא מזבח, והיה האות בזה למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם שבשרם בבן.

Le troisième est le feu qui descendit aux jours de Manoah, lorsque l’ange se révéla à sa femme, et il est écrit (ibid. 13) « si tu me retiens, je ne mangerai pas de ton pain, etc. », et il est écrit « et Manoah prit le chevreau et l’offrande et l’offrit sur le rocher à l’Éternel », et il est écrit « et il arriva, quand la flamme monta de dessus l’autel vers le ciel » ; Rabbénou Saadia, de mémoire bénie, a expliqué : d’abord il a appelé la montagne « rocher » et « il l’offrit sur le rocher », et après que le sacrifice fut agréé, il l’a appelée « autel » ; et le signe en cela était pour Manoah et sa femme, afin que les paroles de l’ange soient établies dans leur cœur, lui qui leur avait annoncé un fils.

והרביעית בימי דוד כשבא הדבר על העם וקנה דוד המקום בגורן ארונה היבוסי, וכתיב (דברי הימים א כ״א:כ״ו) ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והחמישית בימי שלמה כשנשלם בנין בהמ"ק, דכתיב (דברי הימים ב ז׳:א׳) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה.

Le quatrième aux jours de David, lorsque la peste vint sur le peuple et que David acquit le lieu, dans l’aire d’Arauna le Yebousite, et il est écrit (I Chroniques 21,26) « et David y bâtit un autel à l’Éternel et offrit des holocaustes et des sacrifices de paix, et il invoqua l’Éternel, et Il lui répondit par un feu du ciel sur l’autel de l’holocauste ». Et le cinquième aux jours de Shelomo, lorsque l’édifice du Temple fut achevé, comme il est écrit (II Chroniques 7,1) « et lorsque Shelomo eut fini de prier, le feu descendit du ciel et consuma l’holocauste et les sacrifices, et la Gloire de l’Éternel remplit la Maison ». Et si l’on demande pourquoi il fallut ce feu, alors que le feu qui était descendu aux jours de Moché était déjà là :

ותשובת הדברים כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, הוא שכתוב (מלכים א ח׳:ס״ד) ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר, ובאר הסבה למה ואמר, כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר כי יחללוה ומעלין בקדש ולא מורידין, ועל כן הוצרך בהמ"ק לאות זה שתרד אש מן השמים אל תוך החצר.

la réponse est que l’autel d’airain ne pouvait pas contenir les sacrifices des jours de Shelomo, à cause de leur multitude, et que la plupart étaient offerts dans le parvis, c’est ce qui est écrit (I Rois 8,64) « en ce jour-là, le roi sanctifia le milieu du parvis », et il a expliqué la cause, en disant que l’autel d’airain qui est devant l’Éternel était trop petit pour contenir l’holocauste et l’offrande ; et il n’était pas permis d’apporter dans le parvis du feu de l’extérieur, car ce serait un feu étranger, ni de prendre du feu qui est sur l’autel d’airain pour le sortir dans le parvis, car on le profanerait, et l’on fait monter dans la sainteté mais on ne fait pas descendre ; c’est pourquoi le Temple eut besoin de ce signe : qu’un feu descende du ciel dans le parvis.

והששית בימי אליהו, הוא שכתוב (שם יח) ענני ה' ענני, הראשון בירידת האש השני בירידת המטר, לפי שהוא נשבע (שם יז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'. או בא לומר ענני הראשון שתרד אש ותקבל הקרבנות, ענני השני בתוספת ורבוי האש כדי שלא יוכלו המים לכבותה אבל היא תלחוך המים, כענין שכתוב (שם יח) ואת המים אשר בתעלה לחכה.

Et le sixième aux jours d’Éliyahou, c’est ce qui est écrit (ibid. 18) « réponds-moi, Éternel, réponds-moi » : le premier pour la descente du feu, le second pour la descente de la pluie, parce qu’il avait juré (ibid. 17) « s’il y a ces années-ci de la rosée et de la pluie, etc. ». Ou bien il a voulu dire : « réponds-moi » la première fois, pour qu’un feu descende et reçoive les sacrifices ; « réponds-moi » la seconde fois, pour que le feu soit augmenté et multiplié, de sorte que les eaux ne puissent l’éteindre mais qu’il lèche les eaux, comme il est écrit (ibid. 18) « et il lécha l’eau qui était dans le fossé ».

ובברכות פרק קמא, ענני ה' א"ר אמי ענני שתרד אש מן השמים ותאכלם, ענני שתסיח דעתם שלא יאמרו מעשה תהו הם מעשה כשפים הם, והששה שירדו דרך כעס ונקמה, האחד היא האש הזאת בנדב ואביהוא, הוא שכתוב (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' וגו', השני כשנתרעמו העם על משה (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע וכתיב ותבער בם אש ה', השלישי במחלקותו של קרח דכתיב (שם טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, הרביעי בענין איוב שנאמר (איוב א) אש האלהים נפלה מן השמים, החמישי והששי שניהם ע"י אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו, ובפעם שנית ירדה אש ושרפה לשר חמשים השני וחמשיו, הוא שכתוב (מלכים ב א) ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו, ונענשו שניהם על שדברו לאליהו בגאוה ובגודל לבב, הראשון אמר (שם) המלך דבר רדה, והשני אמר (שם) כה אמר המלך מהרה רדה.

Et dans Berakhot, chapitre premier : « réponds-moi, Éternel » : Rabbi Ami dit : « réponds-moi » pour qu’un feu descende du ciel et consume les sacrifices ; « réponds-moi » pour que tu détournes leur cœur, afin qu’ils ne disent pas que c’est une œuvre de néant, que c’est une œuvre de sorcellerie. Et les six qui descendirent par voie de colère et de vengeance : le premier est ce feu-ci, sur Nadav et Avihou, c’est ce qui est écrit (Lévitique 10) « et un feu sortit de devant l’Éternel, etc. » ; le deuxième, lorsque le peuple murmura contre Moché (Nombres 11) « et le peuple fut comme des gens qui se plaignent mal », et il est écrit « et le feu de l’Éternel brûla parmi eux » ; le troisième, lors de la dispute de Qorah, car il est écrit (ibid. 16) « et un feu sortit d’auprès de l’Éternel et consuma les deux cent cinquante hommes » ; le quatrième, dans l’affaire d’Iyov, comme il est dit (Job 1) « le feu de Dieu est tombé du ciel » ; le cinquième et le sixième, tous deux par Éliyahou : un feu descendit du ciel et brûla le chef de cinquante et ses cinquante, et une seconde fois un feu descendit et brûla le second chef de cinquante et ses cinquante, c’est ce qui est écrit (II Rois 1) « et un feu descendit du ciel et le consuma, lui et ses cinquante » ; et tous deux furent punis d’avoir parlé à Éliyahou avec orgueil et grandeur de cœur : le premier dit (ibid.) « le roi a dit : descends », et le second dit (ibid.) « ainsi a dit le roi : descends vite ».

ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן, ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר, כך פירש הראב"ד ז"ל.

« Et ils y mirent du feu et y placèrent de l’encens. » Selon le sens simple, la faute pour laquelle Nadav et Avihou furent punis est d’avoir apporté un feu étranger de l’extérieur, car la règle de l’encens était de prendre du feu de l’autel et d’y faire fumer les aromates, comme il est dit (Lévitique 16,12) « et il prendra plein l’encensoir de braises de feu de dessus l’autel » ; et ils pensèrent que le feu de l’autel était nécessaire à lui-même pour consumer le sacrifice, et c’est pourquoi ils apportèrent du feu de l’extérieur ; et ce fut une transgression de leur part, car cela parut un manque de foi, alors que le feu descend du ciel ; et parce qu’ils affaiblirent la force du miracle dans leur cœur et aux yeux de ceux qui les voyaient, ils furent punis, car il y avait là quelque profanation du Nom ; ainsi a expliqué le Raavad, de mémoire bénie.

וע"ד המדרש שתויי יין נכנסו למקדש, ולכך סמך לו מיד יין ושכר אל תשת וגו', אמר להן הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הקרבתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה, כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה.

Et selon le Midrash : Nadav et Avihou entrèrent ivres de vin dans le Sanctuaire ; et c’est pourquoi l’Écriture a rapproché aussitôt « du vin et de la boisson forte, ne bois pas, etc. ». Le Saint, béni soit-Il, leur dit : « Je vous honorerai plus que vous ne M’avez honoré : vous avez offert devant Moi un feu impur, Je vous brûlerai par un feu pur. » Comment fut leur mort ? Deux fils de feu sortirent du Saint des Saints et se divisèrent en quatre : deux entrèrent dans les narines de celui-ci et deux dans les narines de celui-là.

וע"ד הקבלה תבין חטאם ממה שאמר הכתוב וישימו עליה ולא אמר וישימו עליהם כשם שאמר בענין קרח (במדבר ט״ז:י״ח) ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת, וכן הזכיר עוד (שם) ונתתם עליהם קטרת, כי מלת עליה תרמוז למדת הדין, והכתוב הודיענו מחשבתם בזה, וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום (בראשית לח) ותקשור, וקטרת.

Et selon la voie de la Kabbale, tu comprendras leur faute à partir de ce que dit l’Écriture, « et ils placèrent sur elle » (alèha) et non « et ils placèrent sur eux » (aléhèm), comme il l’a dit à propos de Qorah (Nombres 16,18) « et ils mirent sur eux du feu et placèrent sur eux de l’encens », et il a mentionné encore (ibid.) « et vous mettrez sur eux de l’encens », car le mot « alèha » fait allusion à l’attribut de rigueur, et l’Écriture nous a fait connaître leur pensée en cela ; et il est connu que l’encens relève de l’attribut de rigueur, comme il est dit (Deutéronome 33,10) « ils placeront l’encens dans Ta colère » ; et l’expression qetoret désigne l’attachement de l’esprit aux attributs, Targoum (Genèse 38) « vatiqshor », et qetoret.

ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקטיר למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח לה', ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

Et de cet attachement vient l’abondance de l’influx d’en haut vers l’attribut de rigueur, et de l’attribut de rigueur viendra l’abondance de la bénédiction sur celui qui fait fumer ; et celui qui fait fumer pour l’attribut de rigueur ne doit avoir pour intention que le Nom unique seul. Nadav et Avihou se trompèrent ici à la suite de l’attribut de rigueur et ne dirigèrent pas leur intention vers le Nom unique mais vers l’attribut de rigueur seul ; et c’est pourquoi ce ne fut pas « un sacrifice par le feu d’agréable odeur pour l’Éternel », et l’attribut de rigueur lui-même les frappa, c’est ce qui est écrit « et un feu sortit de devant l’Éternel et les consuma ».

ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטרת זה לפני ולפנים, וראייתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטרת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל.

Et selon l’opinion de la plupart des commentateurs, de mémoire bénie, ils introduisirent cet encens à l’intérieur du Saint des Saints, et leur preuve en est la section Aharé Mot, car là Aharon fut averti de n’entrer à l’intérieur qu’avec l’encens, afin de ne pas mourir comme moururent ses fils ; et telle est l’opinion de Rachi et du sage Rabbi Avraham ibn Ezra, de mémoire bénie.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי לא הכניסו לפני ולפנים אלא באהל מועד, וכן כתב בתחלת פרשת אחרי מות, איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, ולמה יכניסו שם הקטרת שלהם לפנים משלו, כי אהרן לא הקטיר קטרת על מזבח הפנימי אלא באהל מועד, שכן כתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, וביאה זו ללמדו מעשה הקטורת.

Mais l’opinion du Ramban, de mémoire bénie, est qu’ils ne l’introduisirent pas à l’intérieur du Saint des Saints mais dans la Tente d’assignation, et ainsi a-t-il écrit au début de la section Aharé Mot : comment leur serait-il venu à l’esprit d’entrer ce jour-là dans le lieu où leur père n’était pas entré, et pourquoi y introduiraient-ils leur encens à l’intérieur du sien ? Car Aharon ne fit pas fumer l’encens sur l’autel intérieur autrement que dans la Tente d’assignation, comme il est écrit « et Moché et Aharon entrèrent dans la Tente d’assignation », et cette entrée était pour lui apprendre l’acte de l’encens.

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה', היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש, ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן אחי יודע הייתי שיקדש הבית והייתי סבור או בי או בך, עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך. ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעוה"ב, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם שלכך נזכרה מיתתם ביוה"כ בפרשת אחרי מות.

« Et un feu sortit de devant l’Éternel et les consuma, et ils moururent devant l’Éternel. » Ils ont fauté par le feu et ont été frappés par le feu ; et cette mort que l’Écriture a mentionnée, « et ils moururent devant l’Éternel », fut la séparation de l’âme d’avec le corps, car le feu entra dans leur corps par leurs narines, et alors leur âme se sépara de leur corps ; car on ne peut pas dire que leur âme ait été brûlée, à Dieu ne plaise, puisque l’Écriture les a appelés « mes proches » (Lévitique 10,3) « par ceux qui sont proches de Moi Je serai sanctifié » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : Moché dit à Aharon : « Mon frère, je savais que la Maison serait sanctifiée, et je pensais que ce serait par moi ou par toi ; maintenant je sais qu’ils sont plus grands que moi et que toi. » Et il n’y a pas de doute que le rang de leur âme est grand dans le monde à venir, puisque leur mort fut une expiation de leurs fautes, et c’est pourquoi leur mort est mentionnée le jour des Expiations, dans la section Aharé Mot.

וכן מצינו בירושלמי דמסכת יומא (א, א), מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכיפורים ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת. וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד וישאום בכתנותם, כי חק הכהונה להיות להם כתונת כענין שנאמר (שמות כ״ח:מ׳) ולבני אהרן תעשה כתנות, ומיתה זו קראה הכתוב שרפה הוא שכתוב (ויקרא י׳:ו׳) יבכו את השרפה אשר שרף ה'.

Et de même nous trouvons dans le Yerushalmi du traité Yoma (1,1) : pourquoi la mort de Nadav et Avihou est-elle mentionnée au jour des Expiations ? Pour t’enseigner que la mort des justes fait expiation. Et l’on ne peut pas dire que leur corps et leurs vêtements furent brûlés, puisque l’Écriture témoigne « et ils les portèrent dans leurs tuniques », car la règle de la prêtrise est qu’ils aient des tuniques, comme il est dit (Exode 28,40) « et pour les fils d’Aharon tu feras des tuniques » ; et cette mort, l’Écriture l’a appelée incendie, c’est ce qui est écrit (Lévitique 10,6) « ils pleureront l’incendie que l’Éternel a allumé ».

ונראה שמזה למדו רז"ל מיתת שרפה שהיא מכלל ארבע מיתות בית דין, ומיתת השרפה היתה שהיו מתיכין עופרת ופותחין פיו של זה שנתחייב שרפה ומלעיטין אותו לתוך גרונו, והסימנין נשרפים ונשמתו מסתלקת. כי אין דין תורה לשרוף את גופו אלא דוגמת מיתת בני אהרן בידי שמים שלא נשרף גופם כלל. וכן אמרו רז"ל כמין שני חוטי אש נכנסו לתוך שני נקבי חוטמיהן ויצאה נשמתם.

Et il semble que c’est de là que nos Sages, de mémoire bénie, ont appris la mort par incendie, qui fait partie des quatre morts du tribunal ; et la mort par incendie consistait à fondre du plomb, à ouvrir la bouche de celui qui était passible d’incendie et à le lui verser dans la gorge, et les organes sont brûlés et son âme s’en va. Car la loi de la Torah n’est pas de brûler son corps, mais à l’image de la mort des fils d’Aharon par les mains du Ciel, dont le corps ne fut pas brûlé du tout. Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : comme deux fils de feu entrèrent dans les deux narines de leur nez et leur âme sortit.

וכענין זה היתה מיתת חילו של סנחריב שהתנבא עליו ישעיה ע"ה, שנאמר (ישעיהו ט׳:ד׳) כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכולת אש, מלת סאון הפוכה כמו אסון, ובאור הכתוב כל שאר המלחמות ההרוגים הם הנהרגים ברעש וקול המולה ובגדי אנשי המלחמה הם צבועים ומגוללים בדם, אבל מלחמה זו של סנחריב תהיה לשרפה ומאכולת אש ולא כשאר הרוגי מלחמות, וזהו שכתוב (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים.

Et de manière semblable fut la mort de l’armée de Sanhérib, dont Isaïe, que la paix soit sur lui, a prophétisé, comme il est dit (Isaïe 9,4) « car toute chaussure qui foule avec fracas et manteau roulé dans le sang sera pour l’incendie, nourriture du feu » ; le mot « saon » est inversé, comme « ason » ; et l’explication du verset : dans toutes les autres guerres, les tués sont ceux qui sont tués dans le fracas et le tumulte, et les vêtements des hommes de la guerre sont teints et roulés dans le sang ; mais cette guerre de Sanhérib sera pour l’incendie et nourriture du feu, et non comme les tués des autres guerres, et c’est ce qui est écrit (II Rois 19,35) « et l’ange de l’Éternel sortit et frappa dans le camp d’Assur cent quatre-vingt-cinq mille hommes, et ils se levèrent le matin et voici que tous étaient des cadavres morts ».

וכל המגפה הזאת היתה לסנחריב בכח התפלה שהתפלל חזקיהו וישעיה אל השמים ונשמעה תפלתם, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לב) ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיוצאי מעיו שם הפילוהו בחרב.

Et toute cette plaie vint sur Sanhérib par la force de la prière que Hizqiyahou et Isaïe adressèrent au ciel, et leur prière fut entendue, c’est ce qui est écrit dans les Chroniques (II, 32) « et le roi Hizqiyahou et Isaïe fils d’Amots le prophète prièrent à ce sujet et crièrent vers le ciel ; et l’Éternel envoya un ange qui retrancha tout vaillant guerrier, chef et prince dans le camp du roi d’Assur ; et il retourna couvert de honte dans son pays, et il entra dans la maison de son dieu, et ceux qui étaient sortis de ses entrailles l’y firent tomber par l’épée ».

ומפני שמיתתן היתה מיתת שרפה שנשרפה נשמתם מבפנים ונשארו הם ובגדיהם שלמים, לכך אמר הנביא (ישעיהו י׳:ט״ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש כלומר כיקוד אש, של נדב ואביהוא, ואמר ותחת כבודו כאלו אמר ותחת בגדיו וכמו שאמרו רז"ל ר' יוחנן הוה קרי להו למאני מכבדותי, כי בגדיהם היו קיימים כבגדי נדב ואביהוא שהזכיר בהם הכתוב וישאום בכתנותם.

Et parce que leur mort fut une mort par incendie, où leur âme fut brûlée au-dedans et où ils restèrent, eux et leurs vêtements, intacts, c’est pourquoi le prophète a dit (Isaïe 10,16) « et sous sa gloire brûlera un embrasement comme l’embrasement du feu », c’est-à-dire comme l’embrasement du feu de Nadav et Avihou ; et il a dit « sous sa gloire », comme s’il disait « sous ses vêtements », et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : Rabbi Yohanan appelait ses vêtements « ceux qui m’honorent » ; car leurs vêtements restèrent intacts comme les vêtements de Nadav et Avihou, dont l’Écriture a dit « et ils les portèrent dans leurs tuniques ».

ועל זה אמר הנביא (שם) וכבוד יערו וכרמילו, הם חיילותיו המרובים כעצי היער מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס, כלומר והיה כבוד יערו הנזכר כמו סס, הוא תולעת שנוסס בעץ מבפנים ומשייר הקליפה שלמה מבחוץ, כמו שנאמר (שם נא) וכצמר יאכלם סס, והכוונה בזה ששרף נשמתם ושייר גופם ובגדיהם, והחיל הזה היה מבני יפת שהיה להם זכות הבגדים, בשכר שכתוב (בראשית ט׳:כ״ג) ויקח שם ויפת את השמלה, שכסה את ערות אביו, ושם שאנחנו מבניו זכה על זה למצות ציצית.

Et à ce sujet le prophète a dit (ibid.) « et la gloire de sa forêt et de son verger… », ce sont ses armées nombreuses comme les arbres de la forêt, « de l’âme à la chair, il consumera, et ce sera comme un porteur de bannière qui défaille » ; c’est-à-dire : la gloire de sa forêt mentionnée serait comme un « sas », c’est-à-dire un ver qui ronge le bois de l’intérieur et laisse l’écorce intacte à l’extérieur, comme il est dit (ibid. 51) « et comme la laine, le sas les mangera » ; et l’intention en cela est qu’il brûla leur âme et laissa leur corps et leurs vêtements ; et cette armée était des fils de Yefet, qui avaient le mérite des vêtements, en récompense de ce qui est écrit (Genèse 9,23) « et Shem et Yefet prirent le manteau », car il couvrit la nudité de leur père ; et Shem, dont nous sommes les fils, mérita de ce fait le commandement des tsitsit.

ומלת אותם שהוא מלא ירמוז לאש הששי דשכינה, שכן אמרו במסכת יומא שש אשות הן, אש אוכלת ואינה שותה, שותה ואינה אוכלת, אוכלת ושותה, אוכלת לחים ויבשים, אש דוחה אש, אש אוכלת אש. אוכלת ואינה שותה דידן, שותה ואינה אוכלת דחולין, אוכלת ושותה דאליהו, אוכלת לחים ויבשים דמערכה, אש דוחה אש דגבריאל, אש אוכלת אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. ועוד יש בו רמז משש דעות שבאו לרז"ל בחטאם.

Et le mot « otam » (eux), qui est écrit plein, fait allusion au sixième feu, celui de la Présence ; car ils ont dit dans le traité Yoma : il y a six feux : un feu qui mange et ne boit pas, boit et ne mange pas, mange et boit, mange le humide et le sec, un feu qui repousse un feu, un feu qui mange un feu. « Mange et ne boit pas », c’est le nôtre ; « boit et ne mange pas », celui des malades (la fièvre) ; « mange et boit », celui d’Éliyahou ; « mange le humide et le sec », celui de l’arrangement ; « un feu qui repousse un feu », celui de Gavriel ; « un feu qui mange un feu », celui de la Présence, car le Maître a dit : il tendit son doigt entre eux et les brûla. Et il y a encore là une allusion aux six opinions qui sont venues à nos Sages, de mémoire bénie, sur leur faute.

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר, אלא בשני מקומות דבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות י״ט:כ״ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה', ושתי לשונות אלו מצאנום סמוכים ביחד בפסוק (ירמיהו ל׳:כ״א) והקרבתיו ונגש אלי.

« C’est ce que l’Éternel a dit : par ceux qui sont proches de Moi Je serai sanctifié. » Et où l’a-t-Il dit ? Il l’a dit en deux endroits : l’un, au rassemblement du mont Sinaï, où Il avertit les prêtres de ne pas regarder trop, c’est ce qui est écrit (Exode 19,22) « et aussi les prêtres qui s’approchent de l’Éternel se sanctifieront, de peur que l’Éternel ne fasse irruption parmi eux », comme nous l’avons trouvé pour Nadav et Avihou, parmi lesquels Il fit irruption ; et c’est ce qu’il dit ici « par ceux qui sont proches de Moi Je serai sanctifié », et là il a dit « qui s’approchent de l’Éternel » ; et ces deux expressions, nous les avons trouvées ensemble dans le verset (Jérémie 30,21) « et Je le ferai approcher, et il s’avancera vers Moi ».

והשני באהל מועד שאמר (שמות כ״ט:מ״ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וזה רמז גלוי שכינה לבני אהרן באמרו ונקדש בכבודי, הזכיר ונקדש לרמוז בקרובי אקדש, והזכיר בכבודי לרמוז ועל פני כל העם אכבד.

Et l’autre dans la Tente d’assignation, où il a dit (Exode 29,43) « et J’y donnerai rendez-vous aux enfants d’Israël, et elle sera sanctifiée par Ma gloire » ; et c’est une allusion à la révélation de la Présence aux fils d’Aharon par ce qu’il a dit « et elle sera sanctifiée par Ma gloire » : il a mentionné « elle sera sanctifiée » pour faire allusion à « par ceux qui sont proches de Moi Je serai sanctifié », et il a mentionné « par Ma gloire » pour faire allusion à « et devant tout le peuple Je serai glorifié ».

ומלת בקרובי בלשון רבים שהקב"ה מתקדש בקרוביו, כלומר ע"י הדברים הקרובים לו, אבל בספר תורה שאינה נקוד אפשר לקרוא בקרבי לשון יחיד והוא המלאך הקרוב לו, יהיה בקרבי אקדש כמו ונקדש בכבודי, ותמצא המלה חסרה וא"ו, בקרבי כתיב, כענין (הושע י״א:ט׳) בקרבך קדוש, וכן (דברים ל״א:י״ז) על כי אין אלהי בקרבי, וזה לפי שמדת הדין פגעה בהם על שלא כוונו אל הוי"ו, וכמו שהזכיר למעלה.

Et le mot « biqrovai » est au pluriel, car le Saint, béni soit-Il, est sanctifié par ses proches, c’est-à-dire par les choses qui Lui sont proches ; mais dans un rouleau de la Torah, qui n’est pas ponctué, on peut lire « biqrovi » au singulier, et c’est l’ange qui Lui est proche : cela donnera « par mon proche Je serai sanctifié », comme « et elle sera sanctifiée par Ma gloire » ; et tu trouves le mot écrit défectif d’un vav, « biqrovi », comme dans (Osée 11,9) « au milieu de toi, le Saint » (biqirbékha), et de même (Deutéronome 31,17) « parce que mon Dieu n’est pas au milieu de moi » (biqirbi) ; et cela, parce que l’attribut de rigueur les frappa pour n’avoir pas dirigé leur intention vers le vav, comme il l’a mentionné plus haut.

וידום אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה דכתיב (יחזקאל כ״ד:ט״ז) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל, אמור לבית ישראל וגו' הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם וגו', ועשיתם כאשר עשיתי, כי היה מתנבא על חרבן בהמ"ק ועל הגלות שיהיו גולים בארצות אויביהם ואין מספיקין בידם להשלים ולעשות חקי האבלות וכתיב, והיה יחזקאל לכם למופת.

« Et Aharon se tut. » Le silence est l’une des règles du deuil, et elles sont expliquées par Yehezqel, que la paix soit sur lui, comme il est écrit (Ézéchiel 24,16) « fils d’homme, voici que Je te prends le désir de tes yeux par une plaie, et tu ne te lamenteras pas, tu ne pleureras pas, et tes larmes ne viendront pas ; gémis en silence, pas de deuil pour les morts ; ta parure, enroule-la sur toi, et tes sandales, mets-les à tes pieds, et ne te couvre pas la lèvre supérieure, et le pain des hommes, ne le mange pas. Dis à la maison d’Israël, etc. : Voici que Je profane Mon sanctuaire, l’orgueil de votre force, le désir de vos yeux, etc. ; et vous ferez comme j’ai fait » ; car il prophétisait sur la destruction du Temple et sur l’exil, où ils seraient exilés dans les pays de leurs ennemis sans qu’on leur laisse le temps de compléter et d’accomplir les règles du deuil ; et il est écrit : « et Yehezqel sera pour vous un signe ».

ודע כי בכלל "אבל לא תעשה" יכנסו חמשה דברים, רחיצה סיכה תשמיש המטה משא ומתן של סחורה למוד התורה, כי כל אלו נקראים שמחה והשמחה הפך האבלות, ושמחת התורה והסחורה תמצאם בפסוק אחד, הוא שכתוב (תהילים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, למד ששניהם נקראים שמחה, וכתיב (ישעיהו ט׳:ב׳) כאשר יגילו בחלקם שלל.

Et sache que dans l’expression « tu ne pratiqueras pas le deuil » entrent cinq choses : le lavage, l’onction, les relations conjugales, le commerce de marchandises, l’étude de la Torah, car tout cela s’appelle joie, et la joie est le contraire du deuil ; et la joie de la Torah et du commerce, tu les trouves dans un seul verset, c’est ce qui est écrit (Psaumes 119,162) « je me réjouis de Ta parole comme celui qui trouve un grand butin » : il enseigne que les deux sont appelés joie, et il est écrit (Isaïe 9,2) « comme on exulte en partageant le butin ».

בני עזיאל דוד אהרן. פירש רש"י ז"ל עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו׳:י״ח) ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל. ומה בא הרב ז"ל ללמדנו וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה אלא צריך פירוש לפירושו, כי לכך הזכיר דוד אהרן לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה, והקיש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום, ולא הוצרך הרב ז"ל לפרש כי עזיאל אחי עמרם היה אלא בשביל דוד אהרן.

« Les fils d’Ouziel, oncle d’Aharon. » Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : Ouziel était le frère d’Amram, comme il est dit (Exode 6,18) « et les fils de Qehat : Amram, Yits’har, Hevron et Ouziel ». Et que vient nous enseigner le Rav, de mémoire bénie ? Ne savions-nous pas qu’Ouziel était le frère d’Amram ? Mais son explication a besoin d’une explication : c’est pourquoi il a mentionné « oncle d’Aharon » : pour expliquer qu’Ouziel et Aharon se ressemblaient dans leurs actions l’un l’autre ; et il a rapproché Ouziel d’Aharon : de même qu’Aharon aimait la paix et poursuivait la paix, ainsi Ouziel aimait la paix et poursuivait la paix ; et le Rav, de mémoire bénie, n’a eu besoin d’expliquer qu’Ouziel était le frère d’Amram qu’à cause de « oncle d’Aharon ».

ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב׳:א׳) ויאור להם בחברון, שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף.

« Et sur toute l’assemblée Il s’irritera. » Il y aura de la colère : il n’est pas convenable de dire que leur châtiment tombera sur Israël, car le Saint, béni soit-Il, ne punit pas une nation pour la faute d’une autre, et les prêtres sont un peuple à part ; et l’intention n’est pas que le Nom s’irrite contre Israël si les prêtres se découvrent la tête et déchirent leurs vêtements ; mais l’explication est que la colère tombera sur tout Israël lorsqu’ils devront se mettre en deuil et pleurer sur eux, et de même (II Samuel 2,32) « et il leur fit jour à Hevron », dont l’explication est « et il y eut de la lumière » ; et de même ici « Il s’irritera » veut dire « il y aura de la colère ».

וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים ל״ד:ח׳) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, גם באהרן (במדבר כ׳:כ״ט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כן כתב רבינו סעדיה ז"ל.

Et de même que nous trouvons pour Moché notre maître, que la paix soit sur lui (Deutéronome 34,8) « et les enfants d’Israël pleurèrent Moché dans les plaines de Moav », et aussi pour Aharon (Nombres 20,29) « et ils pleurèrent Aharon trente jours, toute la maison d’Israël », de même il a dit ici « et vos frères, toute la maison d’Israël, pleureront l’incendie », car il est connu qu’il n’y avait, dans tout Israël, personne de plus grand par le rang que Nadav et Avihou, qui étaient d’un degré supérieur à tous les anciens après Moché et Aharon, c’est ce qui est écrit (Exode 24,1) « et à Moché Il dit : monte vers l’Éternel, toi et Aharon, Nadav et Avihou, et soixante-dix des anciens d’Israël » ; et ils ajoutèrent et firent plus grand leur pleur sur eux que ce qu’on avait fait pour Moché et Aharon, parce que le commandement leur venait de Moché notre maître, que la paix soit sur lui, comme il l’a dit « et vos frères, toute la maison d’Israël, pleureront l’incendie » ; ainsi a écrit Rabbénou Saadia, de mémoire bénie.

יין ושכר אל תשת. דרשו בספרי, אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים, תלמוד לומר ושכר, אם כן למה נאמר יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה.

« Du vin et de la boisson forte, ne bois pas. » Ils ont expliqué dans le Sifré : je n’ai que le vin ; d’où [inclure] les autres boissons enivrantes ? L’Écriture dit « et de la boisson forte » ; si c’est ainsi, pourquoi dit-il « vin » ? Pour le vin, la mort ; pour les autres boissons enivrantes, un avertissement.

אתה ובניך אתך בבואכם. הזכיר בבואכם, כלומר בזמן שתהיה עבודת משמרתכם, כי הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות וכל משמרה מהן עובדת שבת אחת, ואותה שבת בלבד אסור להן שתיית היין לאותה משמרה, והם מותרים בשאר משמרות בשאר השבתות, וכן בכל משמר ומשמר מותרים בכל המשמרות זולתי באותה שבת בלבד שהם עובדין בה, וזהו ענין בבואכם.

« Toi et tes fils avec toi, quand vous entrerez. » Il a mentionné « quand vous entrerez », c’est-à-dire au temps où ce sera le service de votre tour de garde, car les prêtres étaient répartis en vingt-quatre tours de garde et chaque tour servait une semaine, et seulement cette semaine-là la consommation du vin est interdite à ce tour, tandis qu’ils sont permis durant les autres tours, les autres semaines ; et de même pour chaque tour : ils sont permis dans tous les tours sauf cette seule semaine où ils servent ; et tel est le sens de « quand vous entrerez ».

והוסיף לומר אתך בדומין לך, שיהיו ראוים לכהונה, כי אילו אמר אתה ובניך ולא אמר אתך היה במשמע שיזהיר על שתיית היין לכל בני אהרן, ואין הכתוב מזהיר אלא לאותן הראויין לכהונה כי אפשר שיהיו בני אהרן מזרע אהרן ולא יהיו ראוין לכהונה, כגון שנשאו נשים פסולות, גרושה או חללה, ואז תהיה כהונתם מחוללת, וזהו שאמר הכתוב (ויקרא כ״א:א׳) אמור אל הכהנים בני אהרן, לא אמר בני אהרן בלבד אלא הכהנים שהם ראוים לכהונה. ואמר חקת עולם לדורותיכם שיכניס בכלל הזה כל המשכנות, נוב וגבעון ושילה וירושלים.

Et il a ajouté « avec toi », avec ceux qui te ressemblent, qui sont aptes à la prêtrise ; car s’il avait dit « toi et tes fils » sans dire « avec toi », cela aurait signifié qu’il avertit pour la consommation de vin tous les fils d’Aharon, alors que l’Écriture n’avertit que ceux qui sont aptes à la prêtrise ; car il est possible que des fils d’Aharon soient de la semence d’Aharon et ne soient pas aptes à la prêtrise, par exemple s’ils ont épousé des femmes interdites, une divorcée ou une profanée, et alors leur prêtrise est profanée ; et c’est ce que dit l’Écriture (Lévitique 21,1) « dis aux prêtres, fils d’Aharon » ; elle n’a pas dit « fils d’Aharon » seulement mais « les prêtres », qui sont aptes à la prêtrise. Et il a dit « statut éternel pour vos générations », afin d’inclure dans cet ensemble tous les sanctuaires : Nov, Guivon, Shilo et Jérusalem.

ולפי שאמר הכתוב ולהבדיל ולהורות בוא"ו, רמז לנו הכתוב שיהיה בכלל הדין הזה מי שיצטרך להבדיל בין הקדש ובין החול או יצטרך לעשות הוראה, שהוא אסור ביין.

Et parce que l’Écriture a dit « et pour distinguer » et « et pour enseigner » avec un vav, elle nous a fait allusion que sont inclus dans cette loi celui qui doit distinguer entre le saint et le profane ou doit rendre une décision d’enseignement : il lui est interdit de boire du vin.

וידוע כי היין בטבעו מוליד שלשה דברים, שינה, וגסות הרוח, ובלבול השכל, ושלשתן נרמזו בפרשה זו. מוליד שינה, זה דבר מפורסם כי משתית היין יעלה אל הראש עשן חם ולח, מתילדת השינה ממנו, וזהו בבאכם אל אהל מועד, לרמוז על איסור השינה באהל, זהו שכתוב ביעקב (בראשית כ״ח:ט״ז) וייקץ יעקב משנתו וגו' ואנכי לא ידעתי כלומר שאם ידעתי לא ישנתי גם לא אשכב, וזהו שכתוב (שמואל א ג׳:ג׳) ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה', שעורו טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו, וטעם האתנחתא שבמלת שוכב מורה כן.

Et il est connu que le vin produit par sa nature trois choses : le sommeil, l’orgueil et le trouble de l’esprit ; et les trois sont évoquées dans cette section. Il produit le sommeil : c’est une chose connue, car de la consommation du vin monte à la tête une fumée chaude et humide dont naît le sommeil ; et c’est « quand vous entrerez dans la Tente d’assignation », pour faire allusion à l’interdiction du sommeil dans la Tente ; c’est ce qui est écrit à propos de Yaaqov (Genèse 28,16) « et Yaaqov s’éveilla de son sommeil, etc., et moi je ne le savais pas », c’est-à-dire que si j’avais su, je n’aurais pas dormi, ni ne me serais couché ; et c’est ce qui est écrit (I Samuel 3,3) « et la lampe de Dieu n’était pas encore éteinte, et Shemouel était couché dans le Temple de l’Éternel », dont l’explication est : « la lampe n’était pas encore éteinte dans le Temple de l’Éternel, et Shemouel était couché à sa place » ; et le sens de l’accent atnahta sur le mot « shokhev » (couché) l’indique.

גם לא הישיבה כי אם בעמידה, שנאמר (דברים י״ח:ז׳) ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים, וכתיב (שם) לעמוד לשרת בשם ה'. מוליד גסות הרוח, לפי שהוא מחמם כחות הלב ויגיע לו מזה גסות הלב, וזהו שאמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול, כי עם גובה הלב הכל שוה אצלו לא יבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור.

Et aussi pas la position assise, mais seulement debout, comme il est dit (Deutéronome 18,7) « et il servira au nom de l’Éternel son Dieu, comme tous ses frères les Lévites qui se tiennent là », et il est écrit (ibid.) « pour se tenir debout et servir au nom de l’Éternel ». Il produit l’orgueil, parce qu’il échauffe les forces du cœur et que lui en vient la hauteur du cœur ; et c’est ce qu’il a dit « et pour distinguer entre le saint et le profane », car avec l’orgueil du cœur tout est égal pour lui, il ne distingue pas entre le saint et le profane ni entre l’impur et le pur.

מוליד בלבול השכל, לפי שהעשן העולה למוח הנה הוא מחיצה מבדלת בין השכל ובין שאר כחות הגוף, כענן הנטוי ברקיע שהיא מחיצה מבדלת בין אור השמש והעולם הזה, כן פעולות האדם נחשכות ואינו יכול להבחין ביניהם, וזהו שאמר ולהורות את בני ישראל, לפי שהוראה במצותיה של תורה צריכה שכל זך ודעת צלולה.

Il produit le trouble de l’esprit, parce que la fumée qui monte au cerveau est une cloison séparant entre l’intellect et les autres forces du corps, comme un nuage étendu dans le firmament est une cloison séparant entre la lumière du soleil et ce monde ; ainsi les actes de l’homme s’obscurcissent et il ne peut pas les discerner ; et c’est ce qu’il a dit « et pour enseigner aux enfants d’Israël », car l’enseignement des commandements de la Torah exige un intellect clair et une connaissance limpide.

והנה שלמה ע"ה גנה רבוי השתיה מהיין ואמר (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם, פירשו רז"ל כי יתאדם יתאוה לדם, כי יתן בכוס עינו מלשון (במדבר י״א:ז׳) ועינו כעין הבדולח, בכוס בכיס כתיב, כי כשהוא נמשך אחר הכוס יבא לידי חסרון כיס. יתהלך במישרים, סופו למכור כל כלי ביתו ולא ישאר לו כלום עד שלא יהיה בביתו שום חפץ שיבשל בו, זהו יתהלך במישרים סוף שיהיה ביתו ריקן מן הכל.

Et voici que Shelomo, que la paix soit sur lui, a blâmé l’excès de boisson de vin et a dit (Proverbes 23,31) « ne regarde pas le vin quand il rougit » ; nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : « quand il rougit » : il désire le sang ; « quand il donne à la coupe son œil » — de l’expression (Nombres 11,7) « et son aspect était comme l’aspect du bdellium » — « à la coupe » : « à la bourse » est écrit, car lorsqu’il est attiré vers la coupe, il finit par vider sa bourse. « Il marche droit » : sa fin sera de vendre tous les ustensiles de sa maison, sans qu’il lui reste rien, au point qu’il n’y ait chez lui aucun objet dans lequel cuire ; c’est « il marche droit » : à la fin, sa maison sera vide de tout.

אחריתו כנחש ישך, כשם שהנחש פתה חוה בטעם יופי הפרי שנאמר (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ואחר כך הביאם למיתה כך היין מפתה למי שנמשך ביופי מראהו וטעמו ובסוף יביאהו לידי מיתה. ודרשו רז"ל מה נחש נתקללה אדמה בעבורו שנאמר (שם) ארורה האדמה בעבורך, אף היין נתקלל שליש העולם בעבורו, שנאמר (שם ט) וייקץ נח מיינו, וכתיב ארור כנען.

« Sa fin, comme le serpent il mordra » : de même que le serpent séduisit Hava par le goût de la beauté du fruit, comme il est dit (Genèse 3,6) « que l’arbre était bon à manger et qu’il était un désir pour les yeux et que l’arbre était désirable pour rendre sage », et ensuite les amena à la mort, ainsi le vin séduit celui qui se laisse attirer par la beauté de son aspect et son goût, et à la fin le conduit à la mort. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : de même que, à cause du serpent, la terre fut maudite, comme il est dit (ibid.) « maudite soit la terre à cause de toi », ainsi à cause du vin, un tiers du monde fut maudit, comme il est dit (ibid. 9) « et Noa s’éveilla de son vin », et il est écrit « maudit soit Kenaan ».

וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. וכבר הזכיר למעלה ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, והיה ראוי שיהיו פסוקים אלו סמוכים זה לזה כי הכל דבר משה לאהרן ולשני בניו שלו בשוה, ומה שהפסיק ביניהם בפרשת יין ושכר אל תשת, כדי ללמדך דרך ארץ שחייב אדם לנחם אבלים, כי אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא ובא הקב"ה לנחם אותו, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו, לבקר את החולה, וזהו שתמצא הדבור לאהרן לבדו באמרו וידבר ה' אל אהרן לאמר. וכן דרשו רז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים.

« Et Moché parla à Aharon, à Elazar et à Itamar, ses fils restants. » Or il a déjà mentionné plus haut « et Moché dit à Aharon, à Elazar et à Itamar, ses fils », et il aurait convenu que ces versets fussent proches l’un de l’autre, car tout est parole de Moché à Aharon et à ses deux fils, de manière égale ; et ce qu’il a interrompu entre eux par la section « du vin et de la boisson forte, ne bois pas », c’est pour t’enseigner le bon comportement : que l’homme est tenu de consoler les endeuillés, car Aharon était ici en deuil de ses deux fils Nadav et Avihou, et le Saint, béni soit-Il, vint le consoler, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué à propos du verset (Genèse 18,1) « et Il lui apparut » : pour visiter le malade ; et c’est pourquoi tu trouves la parole adressée à Aharon seul, dans ce qu’il a dit « et l’Éternel parla à Aharon, en disant ». Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « de même qu’Il est miséricordieux, sois toi aussi miséricordieux ; de même qu’Il est compatissant, sois toi aussi compatissant ; de même qu’Il console les endeuillés, console toi aussi les endeuillés ; de même qu’Il visite les malades, visite toi aussi les malades ; de même qu’Il enterre les morts, enterre toi aussi les morts ».

וכן אמרו במדרש קהלת (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, מוטב שילך האדם במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים. אמר הקב"ה למד ממני שהנחתי שמחת בני במשכן ונגליתי לאבל נדב ואביהוא. אבל רז"ל הוכיחו ממקום אחר שהוא יתברך מנחם אבלים ממה שכתוב (בראשית כ״ה:י״א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, וכוונתם בברכה זו תנחומי אבלים היתה.

Et de même ils ont dit dans le Midrash de l’Ecclésiaste (Ecclésiaste 7,2) « il vaut mieux aller à la maison de deuil qu’aller à la maison de festin » : mieux vaut que l’homme aille selon une mesure qui s’applique aux vivants et aux morts, plutôt que selon une mesure qui ne s’applique qu’aux vivants. Le Saint, béni soit-Il, a dit : « Apprends de Moi, Moi qui ai laissé la joie de Mes enfants dans le Tabernacle et Me suis révélé au deuil de Nadav et Avihou. » Mais nos Sages, de mémoire bénie, ont prouvé d’un autre endroit qu’Il, qu’Il soit béni, console les endeuillés, par ce qui est écrit (Genèse 25,11) « et il arriva, après la mort d’Avraham, que Dieu bénit Yits’haq son fils », et leur intention dans cette bénédiction était les consolations des endeuillés.

ואכלוה מצות אצל המזבח. וכתיב ואכלתם אותה במקום קדוש, כדי שלא תבין דוקא אצל המזבח ממש לכך הוסיף ואמר ואכלתם אותה במקום קדוש הרשה להם שיוכלו לאכלם בכל החצר, כי כל חצר אהל מועד נקרא קדוש, ומה שאמר אצל המזבח ללמד כי כל מה שיתקרב לאכלה אצל המזבח יהיה טוב ויותר ראוי.

« Et mangez-la en azymes près de l’autel. » Et il est écrit « et vous la mangerez dans un lieu saint », afin que tu ne comprennes pas strictement « près de l’autel » même ; c’est pourquoi il a ajouté « et vous la mangerez dans un lieu saint » : il leur a permis de la manger dans tout le parvis, car tout le parvis de la Tente d’assignation est appelé saint ; et ce qu’il a dit « près de l’autel » est pour enseigner que plus on se rapproche de l’autel pour la manger, mieux cela vaut et plus cela convient.

תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך. לא אמר במקום קדוש, לפי שהתיר אכילתה לנשים והנשים לא היו רשאות ליכנס לחצר אהל מועד, וכמו שאמרו אשה בעזרה מנין, כי חצר המשכן דוגמת העזרה שבמקדש.

« Vous le mangerez dans un lieu pur, toi, tes fils et tes filles avec toi. » Il n’a pas dit « dans un lieu saint », parce qu’il a permis de la manger aux femmes, et que les femmes n’avaient pas la permission d’entrer dans le parvis de la Tente d’assignation, comme ils ont dit : « que vient faire une femme dans le parvis ? » ; car le parvis du Tabernacle est à l’image du parvis qui est dans le Temple.

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם תסתכל בפרשה הזאת ובפרשיות הסמוכות לה תמצאם מסודרות בסדור גדול ובכונה נכונה על סדר ארבע יסודות ממטה למעלה, בשכבר ידעת כי סדור היסודות ממעלה למטה הוא סימן ארמ"ע, אש רוח מים עפר, וכן סדרם שלמה המע"ה בספר משלי בפסוק (משלי ל׳:ד׳) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, אבל בפרשיות אלו תמצאם מסודרים ממטה למעלה והסימן עמר"א, כי התחיל מיסוד העפר, זהו שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ובאר בפרשה זו הבהמות והחיות המותרות והאסורות שהן מיסוד העפר, ובפרשה שניה הזכיר יסוד המים, ובאר הדגים המותרים והאסורים ואמר את זה תאכלו מכל אשר במים, ובפרשה שלשית באר בריות הרוח שהן העופות האסורים והמותרים ואמר ואת אלה תשקצו מן העוף, ובפרשה רביעית רמז על יסוד האש שהוא היסוד הרביעי והדק מכולן.

« Voici l’animal que vous mangerez parmi toutes les bêtes qui sont sur la terre. » Si tu regardes cette section et les sections qui lui sont proches, tu les trouveras disposées dans un grand ordre et avec une intention juste, selon l’ordre des quatre éléments, de bas en haut ; car tu sais déjà que l’ordre des éléments de haut en bas a pour signe « armâ » (arma’) : feu, air, eau, terre ; et c’est ainsi que Shelomo, que la paix soit sur lui, les a ordonnés dans le livre des Proverbes, au verset (Proverbes 30,4) « qui est monté aux cieux et est descendu ? qui a recueilli le vent dans ses paumes ? qui a serré les eaux dans un manteau ? qui a établi toutes les extrémités de la terre ? » ; mais dans ces sections tu les trouves ordonnés de bas en haut, et le signe est « amra » (amar’a) : car il a commencé par l’élément de la terre, c’est ce qui est écrit « voici l’animal que vous mangerez parmi toutes les bêtes qui sont sur la terre », et il a expliqué dans cette section les bêtes et les animaux permis et interdits, qui relèvent de l’élément de la terre ; et dans la deuxième section il a mentionné l’élément de l’eau et a expliqué les poissons permis et interdits, et a dit « voici ce que vous mangerez de tout ce qui est dans les eaux » ; et dans la troisième section il a expliqué les créatures de l’air, qui sont les oiseaux interdits et permis, et il a dit « et voici ceux que vous tiendrez pour abominables parmi les oiseaux » ; et dans la quatrième section il a fait allusion à l’élément du feu, qui est le quatrième élément et le plus subtil de tous.

ואמרו וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו, הצב שני מינים האחד שמו ערוד והשני שמו סלמנדר"א, ונרמזה סלמנדר"א זו במלת למינהו שהוסיף הכתוב בשבילו, והיא חיה מתילדת באש בתנור שנתחמם שבע שנים רצופים יום ולילה וכל כך גדלה שם שאם תפרד רגע מהאש מיד תמות כדגים שמתים בהפרדם מן המים לפי שהמים גדולן וחיותן כך סלמנדר"א זו עקר חיותה היא האש הגדולה.

Et ils ont dit « et voici ce qui est impur pour vous parmi les reptiles qui rampent sur la terre : la taupe, la souris et le lézard selon son espèce » : le lézard (tsav) est de deux sortes, l’une s’appelle ’aroud et l’autre s’appelle salamandre ; et cette salamandre est évoquée par le mot « selon son espèce », que l’Écriture a ajouté à cause d’elle : c’est un animal qui naît dans le feu, dans un four chauffé sept années de suite jour et nuit, et il y grandit au point que s’il est séparé du feu un instant, il meurt aussitôt, comme les poissons meurent lorsqu’ils sont séparés de l’eau, car l’eau assure leur croissance et leur vie ; ainsi cette salamandre, l’essentiel de sa vie est le grand feu.

ועל זה דרשו רז"ל כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה, שבים אלמלי יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלי נכנסו לים מיד מתות, בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר, שבאש אלמלי יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלי נכנסות באש מיד מתות, הוי אומר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

Et à ce sujet nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : lorsque Rabbi Aqiva arrivait à ce verset « et le lézard selon son espèce », il disait : « Que Tes œuvres sont nombreuses, Éternel ! Tu les as toutes faites avec sagesse. Tu as créé de grandes créatures dans la mer, de grandes créatures sur la terre ferme ; celles de la mer, si elles sortaient sur la terre ferme, mourraient aussitôt, et celles de la terre ferme, si elles entraient dans la mer, mourraient aussitôt ; Tu as créé de grandes créatures dans le feu, de grandes créatures dans l’air ; celles du feu, si elles sortaient dans l’air, mourraient aussitôt, et celles de l’air, si elles entraient dans le feu, mourraient aussitôt » ; dis donc (Psaumes 104,24) « que Tes œuvres sont nombreuses, Éternel ! Tu les as toutes faites avec sagesse ».

ויראה לי מטעם שהזכיר מלת אלה בבריות הרוח הוא שאמר ואת אלה תשקצו מן העוף גם בפרשת בריות האש הזכיר ג"כ מלת אלה באמרו אלה הטמאים לכם, לפי שמלת אלה מלה רוחניית ידועה משם אלהים, שהיו"ד והמ"ם כנוי לרבים ועקר מלת אלה, ובא לרמוז כאן כי שתי היסודות שהם האש והרוח הם יסודות דקים, ומרוב דקותם ייחסם הכתוב בשם אלהים בהרבה מקומות באמרו (בראשית א׳:ב׳-ג׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, (איוב א׳:ט״ז) אש אלהים נפלה. ובשתי הפרשיות הראשונות כשהזכיר יסודות העפר והמים שהם יסודות כבדים גופניים לא תמצא בהן מלת אלה כלל.

Et il me semble, quant à la raison pour laquelle il a mentionné le mot « éléh » (voici) à propos des créatures de l’air, c’est ce qu’il a dit « et voici ceux que vous tiendrez pour abominables parmi les oiseaux » ; et aussi, dans la section des créatures du feu, il a mentionné de même le mot « éléh » en disant « voici ce qui est impur pour vous » ; car le mot « éléh » est un mot spirituel, connu du nom « Elohim », dont le yod et le mem sont la marque du pluriel, la racine du mot étant « éléh » ; et il vient faire allusion ici que les deux éléments qui sont le feu et l’air sont des éléments subtils, et à cause de leur grande subtilité l’Écriture leur applique le nom « Elohim » en plusieurs endroits, quand elle dit (Genèse 1,2-3) « et l’esprit de Dieu planait sur la surface des eaux », (Job 1,16) « le feu de Dieu est tombé ». Et dans les deux premières sections, quand il a mentionné les éléments de la terre et de l’eau, qui sont des éléments lourds et corporels, tu n’y trouves pas du tout le mot « éléh ».

ועוד יש לומר שהזכיר בשתי יסודות הללו לשון אלה כדי לרמוז על עבודה זרה שכתוב בה (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל, וכבר ידעת כי יש מן האומות שהן עובדין הרוח והאש בהיותם יסודות קלים ומשרתים להם כדי שתחול עליהם רבוי הטובה וההצלחה ויתגבר מזלם לפי דעתם.

Et l’on peut dire encore qu’il a mentionné dans ces deux éléments l’expression « éléh » pour faire allusion au culte étranger, dont il est écrit (Exode 32,4) « voici (éléh) tes dieux, Israël » ; et tu sais déjà que certaines nations adorent l’air et le feu parce que ce sont des éléments légers et qu’ils les servent, afin que sur eux descende l’abondance du bien et du succès et que leur destin se renforce selon leur avis.

ובמדרש זאת החיה אשר תאכלו זהו שאמר הכתוב (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, בשעה שבקש הקדוש ב"ה ליתן תורה לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה לישראל במדבר בפרהסיא, לכך כתיב עמד וימודד ארץ, דמם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (ישעיהו ס׳:י״ב) והגוים חרוב יחרבו, נפשם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (דברים כ׳:ט״ז) לא תחיה כל נשמה, ממונם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (שם ז) ואכלת את כל העמים. רבי שמעון בן יוחאי אומר איללן שנאמר (במדבר י״ג:ט״ז) לתור את הארץ.

Et dans le Midrash : « voici l’animal que vous mangerez » : c’est ce que dit l’Écriture (Habaqouq 3,6) « Il s’arrêta et mesura la terre, Il regarda et fit tressaillir les nations » : à l’heure où le Saint, béni soit-Il, voulut donner la Torah à Israël, Il se leva et mesura la terre, et Il donna la Torah à Israël dans le désert, en public ; c’est pourquoi il est écrit « Il s’arrêta et mesura la terre ». Le sang des sept nations, Il le leur a permis, comme il est dit (Isaïe 60,12) « et les nations seront certainement ravagées » ; la vie des sept nations, Il la leur a permise, comme il est dit (Deutéronome 20,16) « tu ne laisseras vivre aucun être qui respire » ; les biens des sept nations, Il les leur a permis, comme il est dit (ibid. 7) « et tu dévoreras tous les peuples ». Rabbi Shimon ben Yohaï dit : Il les examina (illalan), comme il est dit (Nombres 13,16) « pour explorer le pays ».

ר' אחא אומר הקפיצן לגיהנם שנאמר (ויקרא י״א:כ״א) לנתר בהן על הארץ. רב הונא דצפורי אמר התירן כענין שכתוב (איוב י״ב:י״ח) מוסר מלכים פתח, רבי תנחום בר חנילאי אומר התיר להם את האסורין שקצים ורמשים.

Rabbi Aha dit : Il les a fait sauter dans la Géhenne, comme il est dit (Lévitique 11,21) « pour bondir avec elles sur la terre ». Rav Houna de Tsippori dit : Il les leur a permises, comme il est écrit (Job 12,18) « Il délie le lien des rois ». Rabbi Tanhoum bar Hanilaï dit : Il leur a permis les choses interdites, les bêtes abominables et les reptiles.

למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה לו גורן והיה עמו חמור וכלב טען עליהם התבואה, הכלב היה משליך המשוי כי לא נסה, מה עשה בעל הבית התיר מעליו את המשוי, כך הקב"ה כיון שראה את ז' האומות שאין בהן לחלוחית ואינן מקיימין את המצות, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים, אחד יש בו סכנה אמר להן תנו לו כל מה שמבקש לאכול, נכנס לשני אמר להן תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני, לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת, וזה שהתיר לו מקצת ואסר לו מקצת נתרפא, אמרו לו מה זאת, אמר להן זה שראיתי בו סמנים חיים התרתי לו זה ומנעתי ממנו זה, וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו את הכל כך התיר הקב"ה לשבעה אומות שקצים ורמשים וכל העברות לפי שהם מוכנים לגיהנם, אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים, לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

À quoi cela ressemble-t-il ? À un maître de maison qui avait une aire à battre et avec lui un âne et un chien. Il les chargea de grain ; le chien jetait la charge, car il ne pouvait pas la porter. Que fit le maître de maison ? Il retira de dessus lui la charge. Ainsi le Saint, béni soit-Il : dès qu’Il vit les sept nations qui n’ont en elles aucune humidité de vie et qui n’observent pas les commandements… À quoi cela ressemble-t-il ? À un médecin qui alla visiter deux malades : l’un était en danger ; il dit à ses proches : « Donnez-lui tout ce qu’il demande à manger. » Il entra chez l’autre et dit : « Donnez-lui tel aliment et ne lui donnez pas tel aliment. » Quelque temps après, celui à qui l’on avait permis tous les aliments mourut, et celui à qui l’on avait permis une partie et interdit une partie fut guéri. Ils lui dirent : « Qu’est-ce que cela ? » Il leur dit : « Celui chez qui j’ai vu des signes de vie, je lui ai permis ceci et lui ai interdit cela ; et celui chez qui j’ai vu des signes de mort, je lui ai permis tout. » Ainsi le Saint, béni soit-Il, a permis aux sept nations les bêtes abominables, les reptiles et toutes les transgressions, parce qu’elles sont destinées à la Géhenne ; mais à Israël, qui est destiné à la vie, Il a dit : « Ceci vous le mangerez, et cela vous ne le mangerez pas » ; et c’est pourquoi il a dit « cet animal » (zot haḥayyah), qui est une expression de vie, parce qu’Israël est attaché à la vie, comme il est dit (Deutéronome 4,4) « et vous qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu, vous êtes tous vivants aujourd’hui ».

את הגמל וגו', ואת השפן וגו', ואת הארנבת וגו', ואת החזיר וגו'. לא התירה תורה בהמה וחיה אלא בשני סימנים אלו, והם פרסותיו סדוקות ומעלה גרה. ומה שלא הזכיר הסוס והחמור, כי אין בהם אחד מסימנים הללו, ולכך הוצרך לפרוט ארבעה אלו שיש בכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואעפ"כ הם טמאים, כיון שאין בהם שני הסימנים של הכשר אלא אחד בלבד והתורה לא התירה אלא בשנים.

« Le chameau, etc., et le daman, etc., et le lièvre, etc., et le porc, etc. » La Torah n’a permis bête et animal que par ces deux signes, qui sont : avoir le sabot fendu et ruminer. Et si l’Écriture n’a pas mentionné le cheval et l’âne, c’est qu’ils n’ont aucun de ces signes ; c’est pourquoi il fallait détailler ces quatre-ci, qui ont chacun un signe de pureté et qui sont néanmoins impurs, puisqu’ils n’ont pas les deux signes de cacheroute mais un seul, et que la Torah n’a permis qu’avec deux.

וכשהזכיר הכתוב החזיר אף הכלב בכלל, שהרי הוא כמותו שאינו מעלה גרה אבל פרסותיו סדוקות, וכן הנביא המשילם זה לזה הוא שאמר (ישעיהו ס״ו:ג׳) זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, והזכיר שלשה חיות בלשון זכר ובידוע שהנקבות בכלל האסור, לפי שהנקבה בכלל הזכר. וכן הארנבת אלו כתב הארנב היתה הנקבה בכללו ג"כ כמו השאר, אבל הוצרך הכתוב להזכיר הארנבת בלשון נקבה כדי לרמוז שמין הארנבת הם אנדרוגינוס ויש בהם כלים לזכר ולנקבה והם מולידים ויולדים.

Et quand l’Écriture a mentionné le porc, le chien est aussi inclus, puisqu’il est comme lui : il ne rumine pas mais a le sabot fendu ; et de même le prophète les a comparés l’un à l’autre, c’est ce qu’il a dit (Isaïe 66,3) « celui qui égorge le mouton, comme celui qui brise la nuque d’un chien ; celui qui offre une offrande, du sang de porc » ; et il a mentionné trois animaux au masculin, et il est connu que les femelles sont incluses dans l’interdit, car la femelle est comprise dans le mâle. Et de même pour le lièvre (arnevet) : s’il avait écrit « arnev » (au masculin), la femelle y aurait été incluse aussi comme les autres ; mais l’Écriture a eu besoin de mentionner le lièvre au féminin pour faire allusion que l’espèce du lièvre est androgyne, qu’elle a les organes du mâle et de la femelle, et qu’ils engendrent et enfantent.

ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהילים קל״ז:ח׳) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח׳:י״א) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים.

Et dans le Midrash : il a mentionné ici ces quatre animaux dans quatre versets, chaque animal dans un verset à part, pour faire allusion aux quatre royaumes qui ont été en des temps différents, chacun un exil à part. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « le chameau » : c’est le royaume de Babel, comme il est dit (Psaumes 137,8) « fille de Babel, dévastée ! Heureux celui qui te rendra le traitement (gémoul) que tu nous as infligé (gamalt) ». « Le daman » : c’est Yavan, qui a annulé la Torah de la bouche des prophètes, comme il est dit (Amos 8,11) « voici que des jours viennent, dit le Seigneur, l’Éternel, et J’enverrai la faim dans le pays, non la faim de pain ni la soif d’eau, mais d’entendre les paroles de l’Éternel », et il est écrit (ibid.) « et ils errent d’une mer à l’autre ».

ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהילים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער.

« Et le lièvre » : c’est la Médie, qui a livré Israël comme la récolte du coin du champ laissée à tous, sans protection, pour détruire, tuer et exterminer ; et de même le nom de la femme de Ptolémée était Arnevet (lièvre). « Et le porc » : c’est le royaume du quatrième exil, comme il est dit (Psaumes 80,14) « le sanglier de la forêt le dévaste ».

אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים י״ד:ז׳) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם, וכנגד ארבע מלכיות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול.

Mais dans le Deutéronome, dans la section Réé, il les a mentionnés tous trois dans un seul verset, c’est ce qui est écrit (Deutéronome 14,7) « le chameau, le lièvre et le daman, car ils ruminent, etc. », et il a mentionné le quatrième dans un verset à part, c’est ce qui est écrit « et le porc, car il a le sabot fendu mais ne rumine pas » ; et c’était pour faire allusion à ce que les trois exils, bien que leurs temps aient été distincts, étaient comme s’ils étaient joints, car leur temps est court et bref ; mais le quatrième exil, il l’a mentionné à part, aussi bien dans cette section que dans le Deutéronome, pour enseigner qu’il est un long exil à lui seul et qu’il pèse autant que tous les autres ; et à l’image de ces quatre royaumes, le roi David, que la paix soit sur lui, a mentionné quatre fois l’action de grâce dans le psaume appelé le Grand Hallel.

הזכיר תחלה (תהילים קל״ו:א׳) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלהי האלהים, על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדני האדונים, על מלכות מדי. והזכיר שלשה הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר בפסוק אחרון מן המזמור הודו לאל השמים, כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולן, והזכיר בהודאה זו השמים מפני שבגאולה זו ישמחו השמים ותגל הארץ.

Il a mentionné d’abord (Psaumes 136,1) « rendez grâce à l’Éternel, car Il est bon, car Sa bonté est éternelle », pour le royaume de Babel ; et il a mentionné en deuxième lieu « rendez grâce au Dieu des dieux », pour le royaume de Yavan ; et il a mentionné en troisième lieu « rendez grâce au Seigneur des seigneurs », pour le royaume de Médie. Et il a mentionné trois « rendez grâce » de suite, à l’image des trois animaux que Moché a mentionnés ensemble ; et il a mentionné dans le dernier verset du psaume « rendez grâce au Dieu des cieux », à l’image du royaume d’Édom ; et parce qu’il a vu par l’esprit de sainteté le salut et la délivrance d’Israël de tous, il a donné l’action de grâce pour tous, et il a mentionné dans cette action de grâce les cieux parce que dans cette délivrance les cieux se réjouiront et la terre exultera.

ובמדרש תנחומא למה נמשלה מלכות זו לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו ע"י ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה ג"כ מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד׳:ט׳) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו.

Et dans le Midrash Tanhouma : pourquoi ce royaume est-il comparé au porc (hazir) ? Parce que le Saint, béni soit-Il, fera revenir (lehahazir) sur eux l’attribut de rigueur. Et il y a des versions où il est écrit : « Il fera revenir la couronne à son ancien état » ; et le sens est que les deux Temples ont été bâtis par Israël : le premier Temple, Shelomo l’a bâti, lui qui est de la semence de Yehouda ; le second Temple, Zeroubavel l’a bâti, lui aussi de la semence de Yehouda, comme il est dit (Zacharie 4,9) « les mains de Zeroubavel ont posé les fondations, etc. », et cela se fit par Koresh, qui en donna l’autorisation ; mais le troisième Temple, cette nation le bâtira dans l’avenir, et c’est ce qu’ils ont dit : « Il fera revenir la couronne à son ancien état », parce que c’est elle qui l’a détruit.

ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיהו י״א:ט׳) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.

Et il y a des versions où il est écrit : « Le Saint, béni soit-Il, nous le rendra (lehahaziro lanou) », et la foule comprend que le porc deviendra pur pour Israël ; mais l’explication du sujet porte sur sa force, qui est une détresse pour Israël, et à l’avenir elle reviendra avec toutes les autres forces pour aider et soutenir Israël, car la paix se multipliera dans le monde, comme il est dit (Isaïe 11,6) « et le loup séjournera avec l’agneau, etc. », et il est écrit (ibid.) « ils ne nuiront pas et ne détruiront pas dans toute Ma montagne sainte ».

כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו. טעם הסנפיר והקשקשת, לפי שבעליהם שוכנים לעולם בעליוני המים ובצלוליהם ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואסיפת הקור לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי ליחה קרה קרובה להמית והיא ממיתה בקצת המימות באגמים המעופשים, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

« Tout ce qui a nageoires et écailles, vous le mangerez. » Le sens des nageoires et des écailles : parce que leurs possesseurs habitent toujours dans les couches supérieures des eaux et dans leurs parties claires, et reçoivent croissance de l’air qui y entre, c’est pourquoi il y a en eux quelque chaleur qui repousse d’eux l’abondance des humeurs, comme font la laine et le poil, et aussi les ongles chez l’homme et chez la bête ; tandis que celui qui n’a pas de nageoires ni d’écailles habite toujours dans le fond des eaux et dans leurs dépôts, et par l’abondance de l’humidité et l’accumulation du froid rien ne se repousse d’eux, et c’est pourquoi ils sont porteurs d’une humeur froide proche de donner la mort, et elle donne la mort dans certaines eaux, dans les marais putrides ; ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. אחר שאסרם באכילה בא לבאר ואת נבלתם תשקצו לומר שאסור לסחור בהן, זהו ואת נבלתם תשקצו, שכך דרשו רז"ל דגים טמאים לא יעשה בהן סחורה, שנאמר ואת נבלתם תשקצו.

« De leur chair vous ne mangerez pas, et leur cadavre vous tiendrez pour abominable. » Après les avoir interdits à la consommation, il est venu expliquer « et leur cadavre vous tiendrez pour abominable » pour dire qu’il est interdit d’en faire commerce ; c’est « et leur cadavre vous tiendrez pour abominable », car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : des poissons impurs, on ne fait pas commerce, comme il est dit « et leur cadavre vous tiendrez pour abominable ».

והנה הם שמונה דברים שאסור לסחור בהן, ארבעה למעלתן וחשיבותן, וארבעה לפחיתותן. ארבעה למעלתן הוא שאמרו רז"ל אין משתכרין בשל הקדש, לפי שההקדש הוא להקב"ה והקב"ה אין לו צורך בריוח והרחבת ממון, כי הכל שלו, שנאמר (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וגזבר ההקדש אינו רשאי לסחור בו ולא להרויח בו אלא שיהיה מוצנע ברשותו לבדק הבית, וזה בהקדש סתם. אבל הקדש תנאי כגון המקדיש ממון על תנאי שילוו אותו וירויחו בו הרי זו מותר.

Et voici qu’il y a huit choses dont il est interdit de faire commerce : quatre à cause de leur élévation et de leur importance, et quatre à cause de leur bassesse. Quatre à cause de leur élévation : c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « on ne réalise pas de gain avec ce qui est consacré (hekdesh) », parce que le consacré appartient au Saint, béni soit-Il, et que le Saint, béni soit-Il, n’a pas besoin de gain ni d’accroissement d’argent, car tout est à Lui, comme il est dit (Aggée 2) « à Moi l’argent et à Moi l’or, dit l’Éternel des armées » ; et le trésorier du consacré n’a pas le droit d’en faire commerce ni d’en tirer profit, mais il doit le garder en réserve dans sa possession pour la réparation du Temple ; et cela concerne le consacré simple. Mais pour le consacré conditionnel, par exemple celui qui consacre de l’argent à la condition qu’on le prête et qu’on en tire profit, c’est permis.

ולכך נהגו בכל הקהלות שהממונים על ממון ההקדש מלוים אותו ומרויחים בו, שעל תנאי זה הקדישו הבעלים, אבל בהקדש סתם אסור ליגע בו ואין להרויח בו כלל, ועליו אמרו אין משתכרין בשל הקדש, ולא בשל צדקה, לפי שהממונה על הצדקה אסור שיסחור במעות של צדקה ולהוציאן מרשותו כלל כי לפעמים יבא שבוי ויצטרך לפדותו ולא יהיו בידו מעות מזומנים, או יצטרך לזון את העניים ואין בידו וימותו ברעב, או יצטרך לכסות את הערומים, ואין זה ריוח אלא הפסד גדול.

Et c’est pourquoi, dans toutes les communautés, il est d’usage que ceux qui sont préposés à l’argent du consacré le prêtent et en tirent profit, car c’est à cette condition que les propriétaires l’ont consacré ; mais pour le consacré simple, il est interdit d’y toucher et d’en tirer le moindre profit, et c’est de lui qu’ils ont dit : on ne réalise pas de gain avec le consacré, ni avec celui de la tsedaqa, parce qu’il est interdit au préposé à la tsedaqa de faire commerce avec l’argent de la tsedaqa et de le sortir de sa possession, car parfois viendra un captif qu’il faudra racheter et il n’aura pas d’argent comptant en main, ou il devra nourrir les pauvres et n’aura rien et ils mourront de faim, ou il devra vêtir ceux qui sont nus ; et ce n’est pas un gain mais une grande perte.

וגם אין לסחור בבכור ומעשר שנפל בהם מום ואי אפשר לשוחטן במקדש אלא שיאכלם, כענין שכתוב (דברים טו) בשעריך תאכלנו, אבל לא שיסחור בהן, וגם פירות שביעית אסור לסחור בהן שכך דרשו רז"ל לאכלה ולא לסחורה. והארבעה לפחיתותן, ואלו הן, בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים אם ישנן ברשותו מותר למכרן, שכן אמר הכתוב (שם יד) או מכור לנכרי, לומר שהתיר לך הכתוב למכור בהמה שהיתה כשרה וכונתך לאכול אותה לולא סבת המקרה שקרה בה, אבל אין הכתוב מתיר בה שתוכל לסחור בהן כשאר הבהמות הכשרות והטהורות. ושקצים דגים טמאים, הוא שכתוב כאן ואת נבלתם תשקצו, ולכך הוסיף זה להיות האסור בו שוה בין מת בין חי.

Et il ne faut pas non plus faire commerce d’un premier-né ou d’une dîme qui ont un défaut et qu’il n’est pas possible d’abattre au Temple, mais seulement de les manger, comme il est écrit (Deutéronome 15) « dans tes portes tu le mangeras », et non d’en faire commerce ; et il est aussi interdit de faire commerce des fruits de la septième année, car ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont expliqué : « pour manger, et non pour le commerce ». Et les quatre à cause de leur bassesse sont ceux-ci : la chair des bêtes mortes de mort naturelle et des bêtes déchirées, les bêtes abominables et les reptiles. Si on les possède, il est permis de les vendre, car l’Écriture dit (ibid. 14) « ou vends-la à un étranger » : pour dire que l’Écriture t’a permis de vendre une bête qui était cachère, et que tu avais l’intention de manger, n’était la cause de l’accident qui lui est arrivé ; mais l’Écriture ne te permet pas d’en faire commerce comme des autres bêtes cachères et pures. Et « les bêtes abominables » : ce sont les poissons impurs, c’est ce qui est écrit ici « et leur cadavre vous tiendrez pour abominable » ; et c’est pourquoi il a ajouté cela : que l’interdit y est égal, qu’ils soient morts ou vivants.

ואת אלה תשקצו מן העוף. כלומר מן העוף הטהור, ולמדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, כאדם האומר לחברו ברור לך זה מתוך זה, שהדעת נותנת שאותו מין שהוא בורר מתוכו מרובה הוא מן הנברר, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כ׳:כ״ה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים, ולכך פרט לך הכתוב בטמאים ללמדך דרך קצרה.

« Et voici ceux que vous tiendrez pour abominables parmi les oiseaux. » C’est-à-dire parmi l’oiseau pur ; et il t’enseigne que les oiseaux purs sont plus nombreux que les impurs, et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, l’ont mentionné : c’est pourquoi l’Écriture t’a détaillé les impurs ; de là ils ont dit : que l’homme enseigne toujours à son élève une voie brève, comme celui qui dit à son compagnon « choisis pour toi ceci de ceci » ; car la raison donne que l’espèce dont il choisit est plus nombreuse que ce qui est choisi ; et à ce sujet l’Écriture a dit (Lévitique 20,25) « et vous distinguerez entre la bête pure et l’impure, et entre l’oiseau impur et le pur » : il a mis d’abord, pour la bête, la pure avant l’impure, et pour l’oiseau, il a mis d’abord l’impur avant le pur, c’est-à-dire : vous choisirez la bête pure parmi l’impure, et cela indique que les bêtes impures sont plus nombreuses que les pures ; et vous choisirez l’oiseau impur parmi le pur, et cela indique que les oiseaux purs sont plus nombreux que les impurs ; et c’est pourquoi l’Écriture t’a détaillé les impurs, pour t’enseigner une voie brève.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו.

Et le Ramban, de mémoire bénie, a écrit que le signe chez les oiseaux impurs est la rapine (dérisa), car tout oiseau qui saisit est toujours impur ; et comme nos maîtres, de mémoire bénie, l’ont mentionné, la Torah l’a écarté parce que son sang est échauffé par sa cruauté, noir et épais, et engendre la bile noire brûlée et met de la cruauté dans le cœur. Et le sens de la rapine est : celui qui chasse du gibier, qui le poursuit et le saisit vivant, le foule de sa main et le mange, comme fait le grand rapace appelé « astour » (autour) et celui appelé « ashparvier » (épervier). Et la raison de l’interdit des oiseaux est la cruauté de leur engendrement. Et pour les bêtes aussi, il se peut que ce soit pour cette raison, car parmi ceux qui ruminent et dont le sabot est entièrement fendu, aucun ne saisit, et tous les autres déchirent.

והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות.

Et voici qu’on trouve, dans leur engendrement, une différence, ainsi qu’en témoigne ce que nos Sages ont mentionné : que tout le lait des purs se fige, tandis que le lait des impurs ne se fige ni ne caille jamais ; et voici qu’ils sont différents, et il se peut que de là ils nuisent aux organes de la semence, et que la semence qui s’y rassemble, à partir de l’humeur qu’ils portent, soit froide et humide et n’engendre pas du tout, ou n’engendre pas bien et justement ; sans compter qu’il y a dans les permis un bien connu par la voie des remèdes.

וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן. ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות.

Et j’ai vu dans quelques livres de médecine que si un nourrisson tète le lait de la truie, cet enfant devient atteint de tsaraat, et c’est un signe qu’il y a en eux tous des propriétés très mauvaises, jusqu’ici. Et il y a encore une raison à donner de l’interdit des oiseaux : parce que le Saint, béni soit-Il, choisit le bien et aime l’humilité et toutes les autres qualités bonnes, et hait la cruauté et toutes les autres qualités mauvaises, c’est pourquoi Il a choisi pour notre sacrifice des créatures humbles et simples, et de celles-là qu’Il a choisies, qu’Il soit exalté, pour le sacrifice, Il a ordonné à Israël que leur nourriture soit prise parmi elles ; et de même que le Saint, qu’Il soit béni, écarte les oiseaux impurs pour le besoin du sacrifice, ainsi Il les écarte pour le besoin de la nourriture d’Israël ; et tout cela pour nous enseigner que le Saint, qu’Il soit exalté, hait la qualité du mal et de la cruauté, et aime la qualité du bien, de l’humilité et de la simplicité.

ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה.

Et pour cette raison les prophètes comparent les méchants et les êtres d’un naturel cruel aux oiseaux impurs qui saisissent, c’est ce qui est écrit (Jérémie 49) « voici qu’il monte comme l’aigle et plane et étend ses ailes sur Botsra », et il est écrit (Deutéronome 28) « l’Éternel élèvera contre toi une nation lointaine, du bout de la terre, comme plane l’aigle » ; et de même ils les comparent encore aux bêtes et aux animaux qui déchirent, c’est ce qui est écrit (Jérémie 5) « c’est pourquoi le lion de la forêt les frappe, le loup des steppes les dévaste, le léopard veille sur leurs villes » ; et le roi David, que la paix soit sur lui, a mentionné (Psaumes 58) « les mâchoires des lionceaux, l’Éternel les brise », (ibid. 57) « mon âme est au milieu des lions, je me coucherai ».

וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם.

Et ils comparent les justes, aux bonnes qualités, amis de la paix et de la simplicité, aux bêtes simples et aux oiseaux simples, c’est ce qui est écrit (Isaïe 5) « et les agneaux paîtront comme dans leur pâturage », et il est écrit (Malachie 3) « et vous sortirez et vous bondirez comme des veaux d’étable », et il est écrit (Osée 11) « ils trembleront comme un oiseau, de l’Égypte, et comme une colombe, du pays d’Assur », et il est écrit (Isaïe 60) « et comme des colombes vers leurs colombiers ».

ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש.

Et l’on peut dire encore une autre raison de l’interdit des oiseaux : on ne pratique la divination que par les oiseaux impurs, et la Torah a dit (Lévitique 19) « vous ne pratiquerez pas la divination » ; c’est pourquoi elle a interdit tous les oiseaux impurs, du côté de la divination et du côté qu’ils saisissent, car tout oiseau qui a un avantage dans la rapine a un avantage dans la divination, et il convient qu’on se fie à lui davantage, et les sages de la divination le disent ; et la divination de l’oiseau impur est que son acte change et que sa demeure change d’un lieu à un autre, et parfois il s’arrache les plumes, et tous savent et reconnaissent qu’il révèle une chose, sauf que tous ne le comprennent pas, seul le sage, le devin, le comprend.

ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו.

Et la divination de l’oiseau pur n’est pas appelée divination, car ce qu’il révèle aux hommes n’est que par la voix du cri et du gazouillis, et même chez les impurs cela n’est pas appelé divination mais sagesse, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont dit : « la conversation des palmiers, la conversation des oiseaux, la conversation des arbres ». Et à ce sujet Shelomo a dit dans sa sagesse (Ecclésiaste 10) « l’oiseau du ciel portera la voix » ; car ce n’est pas une divination d’acte mais une divination de parole, et elle n’est pas appelée divination mais sagesse, qui est l’une des espèces de la sagesse, et cela ressemble à ce que dit l’Écriture (Isaïe 30) « et tes oreilles entendront une parole derrière toi : voici le chemin, marchez-y ».

הדוכיפת זה תרנגול הבר שהודו כפול וכרבלתו כפולה, והוא הביא שמיר למקדש. וכן אמרו בגיטין פרק מי שאחזו במעשה של אשמדאי, אמר ליה לדידי לא אמסר לי שמירא, לשרא דימא אמסר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולתא ברא דמהימן ליה אשבועתא, ומאי עביד ביה, ממטי ליה לטורא דלית ביה ישוב ומנח ליה אשינא דטורא ופקעי טורא, ומנקיט ומייתי בזרוני דאילני ושדי התם וקדחי, והיינו דמתרגמינן נגר טורא.

« La huppe » : c’est le coq sauvage, dont la crête est double et dont la barbe est double, et c’est lui qui apporta le shamir au Temple. Et ainsi ont-ils dit dans Gittin, chapitre « Celui que saisit l’œuvre d’Ashmedaï » : il lui dit : « À moi le shamir n’a pas été confié ; au prince de la mer il a été confié, et il ne le donne qu’au coq sauvage, qui est digne de confiance par serment. Et que fait-il avec ? Il l’apporte à une montagne où il n’y a pas d’habitation, le pose sur le roc de la montagne, et la montagne se fend ; il prend et apporte des graines d’arbres et les jette là, et elles poussent ; et c’est ce que nous traduisons “nagar toura” (le charpentier de la montagne). »

והחומט והתנשמת. הזכיר שמונה שרצים ואמר בהם אלה הטמאים לכם, והנחש אינו בכללם. ויש לתמוה בזה כי ראוי היה בודאי שיהיה הנחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניסו הכתוב בכלל השרצים הטמאים.

« Et le ’homet et la tinshemet. » Il a mentionné huit reptiles et a dit à leur sujet « voici ce qui est impur pour vous », et le serpent n’est pas parmi eux. Et il y a lieu de s’étonner de cela, car il aurait certainement dû être impur et rendre impur, puisqu’il est la racine de l’impureté et de la souillure, comme on le sait par le serpent originel ; et s’il en est ainsi, pourquoi l’Écriture ne l’a-t-elle pas inclus dans les reptiles impurs ?

אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא. ומזה הזכיר כל הולך על גחון שהוא הנחש, והולך על ארבע שהוא עקרב, ומרבה רגלים והוא ששמו נדל, מפני שהן בריות מזיקות לבני אדם בארס שלהם ויש בהם מחליאות ויש בהם ממיתות, והזכיר בהם לא תאכלום כי שקץ הם, לא אסר כי אם האכילה אבל טהר את המגע, משא"כ בשמונה שרצים שאין להם ארס כלל.

Mais l’affaire est des principes généraux des voies de la Torah, dont tous les sentiers sont paix : elle n’a pas voulu rendre le serpent impur par son contact, car s’il en était ainsi, l’homme s’abstiendrait de le tuer, pour ne pas être rendu impur. Et de là il a mentionné « tout ce qui marche sur le ventre », qui est le serpent, « et tout ce qui marche sur quatre », qui est le scorpion, « et tout ce qui a beaucoup de pattes », qui est celui dont le nom est nadal, parce que ce sont des créatures nuisibles aux hommes par leur venin, et il y en a parmi eux qui rendent malade et d’autres qui font mourir ; et il a dit à leur sujet « vous ne les mangerez pas, car ils sont une abomination » : il n’a interdit que la consommation, mais a déclaré pur le contact ; contrairement aux huit reptiles qui n’ont aucun venin.

וכי יותן מים על זרע וגו'. מכאן דרשו רז"ל שהמים מכשירים לקבל טומאה, וכיון שנפל על הפירות מים לעולם הרי הם מוכשרים לקבל טומאה אע"פ שהפירות יבשין. וטעם הדבר שהליחות הוא מדביק לכלוך הטומאה ואם אנו גוזרים טומאה על הלחים ולא על היבשים נתת דבריך לשעורין, ואין ראוי שנגזור טומאה לחצאין, לפיכך גזרה תורה טומאה על הפירות אע"פ שהם יבשים עכשיו כיון שהיו לחים.

« Et si l’on a mis de l’eau sur une semence, etc. » De là nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué que l’eau rend apte à recevoir l’impureté, et dès que de l’eau est tombée sur des fruits, ils sont à jamais aptes à recevoir l’impureté, même si les fruits sont secs. Et la raison de la chose est que l’humidité fait adhérer la saleté de l’impureté ; et si nous décrétons l’impureté pour les humides et non pour les secs, tu ferais dépendre la règle de degrés variables d’humidité ; et il n’est pas convenable que nous décrétions l’impureté par moitiés ; c’est pourquoi la Torah a décrété l’impureté sur les fruits bien qu’ils soient secs maintenant, dès lors qu’ils ont été humides.

וכי ימות מן הבהמה. היה ראוי שיאמר וכי תמות, אבל אילו אמר כן היה במשמע שאין הנבלה מטמאה במגע אלא כשהיא שלמה כולה, אבל חלק ממנה אינו מטמא, וכשאמר וכי ימות יורה שאף חלק ממנה מטמא במגע, ועל כן הזכיר וכי ימות מן הבהמה בלשון זכר, והנה הוא כלשון וכי יפול מנבלתם, שהרי נבלה לשון נקבה הוא, והזכיר יפול בלשון זכר על החלק ממנה. ודרשו רז"ל הנוגע בנבלתה, והאוכל מנבלתה, להוציא הקרנים והטלפים והעור והשער והעצמות.

« Et si l’une des bêtes meurt. » Il aurait fallu qu’il dise « et si elle meurt (tamout) » ; mais s’il avait dit ainsi, cela aurait signifié que la bête morte de mort naturelle ne rend impur par le contact que lorsqu’elle est entière, tandis qu’une partie d’elle ne rendrait pas impur ; et lorsqu’il dit « et si elle meurt (yamout) », cela indique que même une partie d’elle rend impur par le contact ; c’est pourquoi il a mentionné « et si elle meurt » d’entre la bête au masculin, et c’est comme l’expression « et si l’une de leur dépouille tombe », car « dépouille » (nevéla) est au féminin et il a mentionné « tombe » (yipol) au masculin pour la partie d’elle. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « celui qui touche à son cadavre » et « celui qui mange de son cadavre », pour exclure les cornes, les sabots, la peau, le poil et les os.

וכן מצינו בישראל שהביאו כמה כלים של עור ממחנה מדין והכתוב הכשירם בהזאת מי נדה, ואלו היה עור נבלה מטמא כבשר נבלה עצמה לא היה מספיק להם שום הכשר שהרי נבלה אין לה הכשר. וכן מצינו בשלמה ע"ה שעשה כסא של עצמות, הוא שכתוב (מלכים א י׳:י״ח) ויעש המלך כסא שן גדול, והוא עצם הפיל.

Et de même nous trouvons chez Israël qu’ils apportèrent plusieurs ustensiles de peau du camp de Midian, et que l’Écriture les a rendus aptes par l’aspersion de l’eau de la séparation ; et si la peau d’une bête morte de mort naturelle rendait impur comme la chair même de la bête, aucune purification n’aurait suffi pour eux, puisque la dépouille n’a pas de purification. Et de même nous trouvons chez Shelomo, que la paix soit sur lui, qu’il fit un trône d’os, c’est ce qui est écrit (I Rois 10,18) « et le roi fit un grand trône d’ivoire », qui est l’os de l’éléphant.

והאכל מנבלתה. בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא במגע, ובהמה מטמאה במגע, ועוף טהור אינו מטמא במגע, אבל מטמא בגדים בבית הבליעה, כלומר בגדיו מקבלין טומאה בשעה שבולעו. ולפי זה כשאמר מן הבהמה יכלול גם העוף ואין צריך לומר חיה, שכבר נתבאר כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.

« Et celui qui mange de son cadavre. » L’Écriture parle du cadavre d’un oiseau pur, qui ne rend pas impur par le contact (alors que la bête rend impure par le contact) ; mais [le cadavre d’un oiseau pur] rend impurs les vêtements dans le gosier, c’est-à-dire que ses vêtements reçoivent l’impureté au moment où il l’avale. Et selon cela, lorsqu’il a dit « d’entre la bête », il comprend aussi l’oiseau, et il n’est pas nécessaire de dire « animal sauvage », puisqu’il a déjà été expliqué que l’animal sauvage est inclus dans la bête et la bête dans l’animal sauvage.

ואל תתמה בקבלת רז"ל שדרשו בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר ושהבינו עוף בכלל בהמה, שהרי מצינו (ויקרא כ״ד:כ״א) ומכה בהמה ישלמנה ובודאי גם העוף בכלל, כי כן השכל מחייב לכל מי שמזיק דבר שיתן תשלומין, אבל דרך הפסוקים לדבר ולפרוט במה שהוא יותר מצוי, וכן כתוב (דברים ה׳:י״ד) ושורך וחמורך וכל בהמתך, ובודאי גם העוף בכלל שאסרו לו להפריח יונים שלו בשבת, גם בענין הפקדון מצינו כתוב (שמות כ״ב:ט׳) וכל בהמה לשמור.

Et ne t’étonne pas de la tradition de nos Sages, de mémoire bénie, qui ont expliqué que l’Écriture parle du cadavre d’un oiseau pur et qu’ils ont compris que l’oiseau est inclus dans la bête, car nous trouvons (Lévitique 24,21) « et celui qui frappe une bête la remplacera », et certainement l’oiseau y est aussi inclus, car la raison l’impose à quiconque cause un dommage à quelque chose de payer une compensation ; mais la voie des versets est de parler et de détailler ce qui est le plus fréquent ; et de même il est écrit (Deutéronome 5,14) « et ton bœuf et ton âne et toute ta bête », et certainement l’oiseau y est aussi inclus, car il leur a interdit de faire s’envoler leurs pigeons le Shabbat ; et à propos du dépôt aussi nous trouvons écrit (Exode 22,9) « et toute bête à garder ».

וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. אלו המתילדים בפירות, והם התולעים שבתמרים וגרוגרות וזיזין שבעדשים ושבפולין ושאר הפירות. והזכיר אח"כ לכל השרץ השורץ על הארץ, והם המתילדים מזכר ונקבה, וזהו לשון השורץ מלשון (בראשית ט׳:ז׳) שרצו בארץ ורבו בה (שמות א׳:ז׳) פרו וישרצו, והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש ושלשול ועקרב וחפושית ונדל. וכן דרשו רז"ל כל הולך על גחון זה נחש, כל לרבות שלשול קטן, הולך על ארבע זה עקרב, כל לרבות חפושית והדומה לחפושית, מרבה רגלים זה נדל שיש לה רגלים רבים, כל לרבות דומה לדומה. והזכיר אחר כך בכל השרץ השורץ על הארץ והם המתילדים מהעפוש.

« Et tout reptile qui rampe sur la terre est une abomination, on n’en mangera pas. » Ce sont ceux qui naissent dans les fruits, et ce sont les vers des dattes, des figues sèches et des charançons dans les lentilles, les fèves et les autres fruits. Et il a mentionné ensuite « tout reptile qui rampe sur la terre », et ce sont ceux qui naissent d’un mâle et d’une femelle, et c’est l’expression « qui rampe » de l’expression (Genèse 9,7) « fourmillez sur la terre et multipliez-vous sur elle » (Exode 1,7) « ils furent féconds et pullulèrent » ; et l’homme s’expose à un danger en les mangeant, et ce sont le serpent, le ver de terre, le scorpion, le scarabée et le mille-pattes. Et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « tout ce qui va sur le ventre » : c’est le serpent ; « tout » pour inclure le petit ver de terre ; « qui va sur quatre » : c’est le scorpion ; « tout » pour inclure le scarabée et ce qui ressemble au scarabée ; « qui a beaucoup de pattes » : c’est le mille-pattes, qui a beaucoup de pattes ; « tout » pour inclure le semblable au semblable. Et il a mentionné ensuite « tout reptile qui rampe sur la terre » : ce sont ceux qui naissent de la putréfaction.

בכל השרץ השורץ. לא אמר על הארץ כמו בראשונים, שאלו אמר כן היה במשמע שלא יהיה משקץ נפשו כי אם בשרץ הארץ דוקא, ודבר ידוע כי עכבר שני מינין אחד ביבשה ואחד בים, וכן בשאר השרצים שלא ידענו, ועל כן אמר בכל השרץ השורץ, כלומר אפילו בשרץ הים, כי האוכלו הוא משקץ נפשו ומטמא עצמו, ולכך הזהיר שלא ישקץ נפשו ולא יטמא בהם.

« En tout reptile qui rampe. » Il n’a pas dit « sur la terre » comme dans les premiers cas, car s’il l’avait dit, cela aurait signifié que seule la consommation d’un petit animal terrestre souille la personne ; et il est connu que la souris est de deux espèces, l’une sur la terre ferme et l’autre dans la mer, et il en est de même pour les autres reptiles que nous ne connaissons pas ; c’est pourquoi il a dit « en tout reptile qui rampe », c’est-à-dire même en un reptile de la mer, car celui qui le mange se rend abominable et se rend impur ; et c’est pourquoi il a averti de ne pas se rendre abominable ni impur par eux.

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו.

« Et ne vous rendez pas impurs par eux, et vous deviendriez souillés par eux » (venitmetem). Il dira : ne vous rendez pas impurs par eux en les mangeant dans le corps ; car si vous le faites, « vous serez souillés par eux » dans l’âme ; et le mot est écrit défectif d’un alef, ce qui est l’expression de l’obstruction (timtoum) ; et la raison est que le cœur est obstrué par la consommation des choses interdites, et que l’esprit de sainteté ne demeure pas en lui.

ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא, וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי. והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו, כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים.

Et il se peut que l’on dise que, comme la lettre alef indique l’unité et l’antériorité, l’alef est donc retranché du mot, parce que la Présence se retire du lieu de l’impureté et de la faute, comme il est écrit (Deutéronome 23) « car l’Éternel ton Dieu marche au milieu de ton camp, etc., et qu’Il ne voie en toi aucune chose indécente et ne s’éloigne de toi » ; et c’est le retranchement de l’alef dans l’expression « de pécher contre Moi » (Genèse 20,6). Et cette raison même, nous pouvons la dire pour ce qui est appelé « qadosh » dans notre langue, celui qui est unique et séparé pour le service du Nom, qu’Il soit béni ; et celui qui est réservé à l’acte de prostitution est appelé « qadesh » avec retranchement du vav, car le vav est l’une des lettres du Nom saint, et c’est pourquoi le vav est retranché de son nom, car il n’y a pas de sainteté dans le lieu de l’impureté. Et de là tu peux comprendre la force de notre langue sainte, car de la petite modification de langue qu’il y a entre un mot et un autre dépendent plusieurs montagnes de montagnes.

ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué : « ne vous rendez pas impurs par eux, et vous deviendriez souillés par eux » : l’homme qui se rend impur un peu, on le rend impur beaucoup ; l’homme qui se rend impur en bas, on le rend impur d’en haut ; l’homme qui se rend impur en ce monde, on le rend impur pour le monde à venir ; et c’est pourquoi il a rapproché « sanctifiez-vous et soyez saints, car Je suis saint » : « sanctifiez-vous » dans le corps, « et soyez saints » dans l’âme pour le monde à venir, « car Je suis saint ».

והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות, וידוע כי התאוה חזקה בטבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם, ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים, האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות, ומפני זה נצטוינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה.

« Sanctifiez-vous et soyez saints, car Je suis saint. » Cette sainteté d’Israël, plus que celle des autres nations, n’est que dans la pratique de la Torah et des commandements, car avec la Torah et les commandements se renforce la force de l’intellect et s’affaiblit la force des désirs ; et il est connu que le désir est fort par sa nature, et voici qu’il précède l’intellect chez l’homme, car le désir est implanté en lui dès le début de sa jeunesse, il est attiré par les jouissances corporelles et avec elles il va et grandit, jusqu’à ce qu’il l’emporte sur l’intellect pour lequel l’homme a été créé ; et de plus, le désir est composé des forces des natures et des éléments et il a beaucoup de soutiens et d’aides, qui sont les aliments et les autres désirs corporels, tandis que l’intellect, qui est une substance spirituelle découpée du monde supérieur, est un étranger dans le monde des corps épais et grossiers ; et parce qu’il est étranger, il n’a ni soutien ni aide, mais tout est contre lui, il serait donc naturel que l’intellect s’affaiblisse et que le désir l’emporte sur lui, pour deux raisons : l’une, que le désir précède l’intellect chez l’homme ; l’autre, que le désir a des soutiens, ce qui n’est pas le cas de l’intellect ; et c’est pourquoi l’homme a eu besoin de la Torah et des commandements, pour renforcer la force de l’intellect et affaiblir la force des désirs ; et à cause de cela il nous a été ordonné les commandements des aliments interdits, des unions interdites, de la prière, du jeûne, de la tsedaqa et des actes de bonté, qui tous affaiblissent la force du désir.

וזהו שאמרו רז"ל בספרי, והתקדשתם זו קדושת מצוה, ואחר כך והייתם קדושים. והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם.

Et c’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit dans le Sifré : « sanctifiez-vous » : c’est la sainteté du commandement ; et ensuite « et soyez saints ». Et l’intention de cet énoncé est que, par les commandements, la force des désirs s’affaiblit et la force de l’intellect, pour laquelle l’homme a été créé, se renforce.

ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים, והתקדשתם והייתם קדושים כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.

Et l’on peut expliquer encore « sanctifiez-vous » de l’expression de séparation (perichout), car celui qui se sépare et se tient à l’écart des désirs du monde est appelé saint ; et ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans la Torat Kohanim : « sanctifiez-vous et soyez saints » : de même que Je suis saint, vous aussi soyez saints ; de même que Je suis séparé, vous aussi soyez séparés.

והענין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש, כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר, ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי כענין שכתוב (משלי כ״א:כ״ג) שומר פיו ולשונו וגו', זה כתב הרמב"ן ז"ל.

Et l’affaire est que l’homme se sépare des désirs et ne les utilise que dans la mesure du nécessaire, car si l’homme se laisse attirer par la nourriture, la boisson et les relations plus qu’il ne faut, il détruit son âme et son corps, et il est appelé dans la langue de la Torah sot et insensé ; et quiconque réduit même le nécessaire et se sépare de ce qui est tout à fait permis est appelé saint, car s’il remplit son âme de désirs, même du permis, il sera parmi « les buveurs de vin et les gloutons de viande », il sera un vil personnage et transgresseur de la Torah ; c’est pourquoi ce verset a dû dire « sanctifiez-vous » pour avertir de la séparation, et c’est que l’homme se protège par une clôture et se sépare de l’excès de nourriture, de boisson et de superflu, et se sépare aussi de la parole inconvenante, comme il est écrit (Proverbes 21,23) « celui qui garde sa bouche et sa langue, etc. » ; ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

וכן מצינו שלמה ע"ה שהזהיר על הדבור האסור הוא שאמר (שם טו) לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, וסמיך ליה בכל מקום עיני ה' צופות וגו', באר כי השגחת ה' בכל מקום, והוא משלם גמול על האולת ועל הדבור הנמאס, והוא שאמר הנביא (ישעיהו ט׳:ט״ז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכל פה דובר נבלה, הזכיר הבחורים לפי שדרכם בכך, ודרשו רבותינו ז"ל כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר (משלי כ״ב:י״ד) שוחה עמוקה פי זרה זעום ה' יפל שם.

Et de même nous trouvons que Shelomo, que la paix soit sur lui, a averti contre la parole interdite, c’est ce qu’il a dit (ibid. 15) « la langue des sages rend la connaissance bonne, et la bouche des sots répand la folie » ; et il a placé aussitôt après : « les yeux de l’Éternel sont en tout lieu, etc. » : il a expliqué que la providence de l’Éternel est en tout lieu, et qu’Il rend une rétribution pour la folie et pour la parole dégoûtante ; et c’est ce qu’a dit le prophète (Isaïe 9,16) « c’est pourquoi l’Éternel ne se réjouira pas de ses jeunes gens, et toute bouche dit des vilenies » ; il a mentionné les jeunes gens, parce que telle est leur manière ; et nos maîtres, de mémoire bénie, ont expliqué : celui qui avilit sa bouche, on lui creuse la Géhenne, comme il est dit (Proverbes 22,14) « la bouche de la femme étrangère est une fosse profonde, celui contre qui l’Éternel est irrité y tombera ».

וכן מצינו יחזקאל הנביא שהתנבא עונש ופורענות על הדבור שאינו ראוי והודיענו שהקב"ה משגיח על זה, והוא שאמר בפורענות הרשעים (יחזקאל ל״ה:י׳) יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה, יגיד הכתוב כי הוא יתעלה היה שם משגיח על הדבור לשלם גמול, והזכיר בו עוד לשון וה' שהכוונה בכל מקום הוא ובית דינו.

Et de même nous trouvons que le prophète Yehezqel a prophétisé le châtiment et le malheur sur la parole inconvenante et nous a fait savoir que le Saint, béni soit-Il, veille sur cela, c’est ce qu’il a dit à propos du malheur des méchants (Ézéchiel 35,10) « parce que tu as dit : ces deux nations et ces deux pays seront à moi et nous en hériterons, et l’Éternel était là » : l’Écriture rapporte que Lui, qu’Il soit exalté, était là, veillant sur la parole pour en rendre la rétribution, et il y a mentionné aussi « et l’Éternel », ce qui signifie en tout lieu Lui et son tribunal.

ודעת רז"ל במדרשם בכתוב הזה שהוא אזהרה לאדם שיהיה נקי בגופו ובידיו, כי כל זה בגדר הפרישות, הוא שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה. והכוונה בזה שצריך האדם בעת המאכל והמשתה שהוא סבה להשכיח העקר, שיתקדש בשלש קדושות, השתים לטהרת הגוף והשלישית לעורר כח הנפש בריח טוב, אז תהיה ראויה לברך הש"י, וכן הוא אומר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

Et l’avis de nos Sages, de mémoire bénie, dans leur Midrash sur ce verset, est que c’est un avertissement pour que l’homme soit propre dans son corps et ses mains, car tout cela relève de la séparation ; c’est ce qu’ils ont dit : « sanctifiez-vous » : ce sont les premières eaux ; « et soyez saints » : ce sont les dernières eaux ; « car Je suis saint » : c’est l’huile parfumée ; « Je suis l’Éternel votre Dieu » : c’est la bénédiction. Et l’intention en cela est que l’homme, au moment de la nourriture et de la boisson, qui est une cause d’oubli de l’essentiel, doit se sanctifier par trois sanctifications : les deux pour la pureté du corps, et la troisième pour éveiller la force de l’âme par une bonne odeur ; alors elle sera apte à bénir le Nom, qu’Il soit béni, et ainsi dit-on (Psaumes 134,2) « levez vos mains vers le sanctuaire et bénissez l’Éternel ».