Tsav

הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך (משלי כה, יז)

« Retiens ton pied de la maison de ton prochain, de peur qu’il ne soit rassasié de toi et ne te haïsse. » (Proverbes 25,17)

שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כה) מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם, לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם, וכן אמר שלמה ע"ה (שם יח) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח, יאמר הכתוב כי מי שיש בו מעלה שיודע לקבץ הריעים והחברים ראוי הוא שישבחוהו בני אדם.

Shelomo le roi, que la paix soit sur lui, nous a enseigné par ce verset (Proverbes 25) une règle de morale et de bienséance : que l’homme s’efforce d’acquérir des amis et recherche leur compagnie, et que parfois il cherche leur visage pour aller chez eux, sans que cela soit continuel, car c’est pourquoi il l’empêche de multiplier la persévérance d’entrer toujours dans leur maison toute la journée. Il paraît que son intention est que la voie du milieu en cela est bonne, parce que la compagnie des amis, lorsqu’ils se retrouvent et se réunissent en un seul lieu, a une utilité : avec la compagnie, l’amour augmente, l’alliance se renforce et la paix se maintient entre eux. Et ainsi a dit Shelomo, que la paix soit sur lui (ibid. 18) « l’homme qui rassemble des amis mérite la louange, et il y a un ami plus attaché qu’un frère » : l’Écriture dit que celui qui a la qualité de savoir rassembler les amis et les compagnons, il convient que les gens le louent.

ובאור להתרועע, להשתבח, מלשון (תהילים ק״נ:ה׳) בצלצלי תרועה. כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר, והוא שאמר (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כי מהעוני יבא נזק שיצטרך העני שיירא מן הבריות, ומן העושר יבא נזק והיא מדת הגאוה אשר יעניקנו עשרו, ועל כן הזכיר הכתוב למעלה ממנו שהוא מדבר במדות העוני והעושר, והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כוון שלמה ע"ה בזה לגנות העוני והעושר וכענין שאמר במקום אחר (משלי ל׳:ט׳) ראש ועושר אל תתן לי וגו', ונתן טעם לדבריו פן אשבע וכחשתי ופן אורש וגנבתי.

Et le sens de « pour se lier (lehitroʿéa’) » est « pour être loué », de l’expression (Psaumes 150,5) « avec des cymbales retentissantes (teruʿa) » ; car celui qui est un homme d’amis a sûrement réuni en lui ces deux qualités : la première, l’humilité, car avec l’orgueil il ne les rassemblerait pas mais ils fuiraient devant lui ; et la seconde, qu’il ne craint pas les créatures. Et voici qu’il est sauvé de deux grands dommages qui viennent des attributs de la pauvreté et de la richesse, c’est ce qu’il a dit (Proverbes 18,23) « le pauvre parle en supplications et le riche répond avec rudesse » : car de la pauvreté vient le dommage que le pauvre doit craindre les créatures, et de la richesse vient le dommage qui est l’attribut d’orgueil que lui confère sa richesse. C’est pourquoi l’Écriture a mentionné, au-dessus de lui, qu’elle parle des attributs de la pauvreté et de la richesse, c’est ce qu’elle dit : « le pauvre parle en supplications et le riche répond avec rudesse » ; Shelomo, que la paix soit sur lui, a voulu par là blâmer la pauvreté et la richesse, comme il a dit ailleurs (Proverbes 30,8) « ne me donne ni pauvreté ni richesse, etc. », et il a donné la raison de ses paroles : « de peur que je ne sois rassasié et ne te renie, et de peur que je ne sois appauvri et ne vole ».

וכן אמר החכם רבוי העושר מזיק לנפש כרבוי הדם לגוף. ובאור הכתוב כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות כי רעיו יחזקו דבריו, וכיון שהוא איש רעים אין בידו מדת הגאוה כי עמה לא היה מקבץ הרעים, רק עם השפלות, ואיש כזה ראוי הוא לכל שבח ומעלה שהרי יש בידו התועליות הבאות מן העוני והעושר, ומן הנזקים שיגיעו מהם אין לו חלק בהם, למדנו מכל זה שמחברת האוהבים יגיעו לאדם תועליות גדולות.

Et de même a dit le sage : l’abondance de la richesse nuit à l’âme comme l’abondance du sang au corps. Et l’explication du verset est que le pauvre est contraint de parler en supplications car il craint les créatures, et le riche, sa richesse le mène à l’attribut d’orgueil et à répondre avec rudesse ; et il a placé à côté aussitôt « homme d’amis pour se lier », pour expliquer que l’homme d’amis est sauvé de ces deux dommages : car puisqu’il est homme d’amis, il ne craint pas les créatures, car ses amis fortifieront ses paroles ; et puisqu’il est homme d’amis, il n’a pas en main l’attribut d’orgueil, car avec lui il ne rassemblerait pas les amis, mais seulement avec l’humilité ; et un tel homme est digne de toute louange et de toute qualité, puisqu’il a en main les utilités qui viennent de la pauvreté et de la richesse, et qu’il n’a aucune part aux dommages qui en viennent. Nous avons appris de tout cela que de la compagnie des amis viennent à l’homme de grandes utilités.

אמנם יזהיר שלמה ע"ה בכאן שעם היות חברת האוהבים טובה ותועלתם רבה ראוי לו לאדם שיוקיר רגליו מבית רעהו ושלא יתמיד כל כך לבא לביתו תמיד, כי המעוט יפה וההתמדה והרבוי יזיק, כי יחזור על רעהו למשאוי וטורח כי ישבעהו עד שישנאהו, כענין אכילת הדבש שמעוטו יפה ורבויו מזיק, כן חברת האוהבים להכנס אל ביתם, ועל כן הזהיר בפסוק שלמעלה ממנו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו, כדי להמשיל חברת הרעים לאכילת הדבש, וקשור הכתובים יבא כן, כשם שאכילת הדבש מעוטו יפה שהוא ערב ומתוק לגוף ורבויו מזיק עד שיקיאנו, כן בית רעך מעוט הכנס בו יפה ורבויו מזיק שישבעך עד שישנאך וישליכך מעליו.

Mais Shelomo, que la paix soit sur lui, avertit ici que, bien que la compagnie des amis soit bonne et leur utilité grande, il convient que l’homme retienne ses pieds de la maison de son prochain et qu’il ne persévère pas tellement à venir chez lui toujours, car le peu est bon, tandis que la persévérance et l’abondance nuisent, parce qu’il devient pour son prochain un fardeau et une peine, de sorte que celui-ci sera rassasié de lui jusqu’à le haïr, comme pour la consommation de miel, dont le peu est bon et l’abondance nuisible ; ainsi la compagnie des amis, d’entrer dans leur maison ; et c’est pourquoi il a averti dans le verset qui est au-dessus (Proverbes 25,16) « as-tu trouvé du miel, mange ce qu’il te suffit, de peur que tu n’en sois rassasié et ne le vomisses », pour comparer la compagnie des amis à la consommation du miel ; et le lien des versets est ainsi : de même que la consommation du miel, le peu est bon, car il est agréable et doux au corps, et l’abondance nuit jusqu’à le faire vomir, ainsi la maison de ton prochain : y entrer peu est bon et l’abondance nuit, car il sera lassé de toi jusqu’à te haïr et te rejeter loin de lui.

וכן הרבוי שבכל המדות אין בהם תועלת שהרי המטר חיי העולם ורבויו מזיק. ובאור הכתוב הוקר רגלך מבית רעך, לא אמר מבית הרע, כי אין צריך לומר הפחות או הבינוני, אלא אפילו מאותו החשוב הנכבד שהוא רעך והוא בדוק אצלך ומוחזק באהבה יתרה, יש לך להתרחק ולהוקיר רגלך מהכנס לביתו תמיד בשעות שאינן ראויות כגון בשעת אכילה ושתיה או בשעת השינה ושעת עשית שאר הצרכים, ונתן טעם בזה פן ישבעך ושנאך, כלומר כדי שלא ישבעך, שהרי אם תכביד עליו להכנס לביתו תמיד בשעות הללו בודאי ישבעך וישנאך ואז תתגבר השנאה על האהבה אשר אהבך מתחלה, וכענין שכתוב בענין אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) כי גדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה.

Et de même l’excès dans tous les attributs n’a pas d’utilité, puisque la pluie est la vie du monde et que son excès nuit. Et l’explication du verset « retiens ton pied de la maison de ton prochain » : il n’a pas dit « de la maison de l’ami » (haré’a’), car il n’y a pas besoin de dire le moindre ou le moyen, mais même de celui qui est important et honorable, qui est ton prochain, qui est éprouvé auprès de toi et reconnu pour sa grande affection, tu dois t’éloigner et retenir ton pied d’entrer toujours chez lui à des heures qui ne conviennent pas, par exemple à l’heure de manger et de boire, ou à l’heure du sommeil, ou à l’heure d’accomplir d’autres besoins ; et il a donné la raison : « de peur qu’il ne soit rassasié de toi et ne te haïsse », c’est-à-dire pour qu’il ne soit pas rassasié de toi, car si tu lui pèses d’entrer toujours chez lui à ces heures, certainement il sera rassasié de toi et te haïra, et alors la haine l’emportera sur l’amour dont il t’avait aimé au début, comme il est écrit à propos d’Amnon (II Samuel 13,15) « car la haine dont il la haït était plus grande que l’amour dont il l’avait aimée ».

וע"ד המדרש הוקר רגלך מבית רעך, כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב (תהילים ס״ו:י״ג) אבא ביתך בעולות, לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, כך דרשו רז"ל בפ"ק דחגיגה.

Et selon le Midrash : « retiens ton pied de la maison de ton prochain » ; il est écrit « retiens ton pied de la maison de ton prochain » et il est écrit (Psaumes 66,13) « j’entrerai dans ta maison avec des holocaustes » : il n’y a pas de difficulté : ici pour les offrandes pour la faute et de culpabilité, ici pour les holocaustes et les sacrifices de paix. Ainsi ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie, dans le premier chapitre de Hagiga.

ובאור המדרש הזה קרא בית המקדש בית רעך וכן דרשו רז"ל בישראל שנקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, וכן אמר שלמה ע"ה על הקב"ה (משלי כ״ז:י׳) רעך ורע אביך אל תעזוב, ואמר (שיר השירים ה׳:ט״ז) זה דודי וזה רעי, והכוונה בזה שיזהיר האדם שלא יחטא ושלא יתמיד להכנס לבהמ"ק בחטאות ואשמות, לפי שחטאת ואשם הם קרבנות שבאים על חטא המעשה והקב"ה חפץ באדם יותר שלא יחטא ולא יביא קרבן כלל ממה שיחטא ויביא קרבן, וכן אמר הנביא (שמואל א ט״ו:כ״ב) הנה שמוע מזבח טוב, ועל כן יאמר הוקר רגלך מבית רעך,

Et l’explication de ce Midrash est qu’il a appelé le Temple « la maison de ton prochain », et de même nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que Israël est appelé « les amis » du Lieu, comme il est dit (ibid. 122) « à cause de mes frères et de mes amis », et ainsi Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit du Saint, béni soit-Il (Proverbes 27,10) « ton ami et l’ami de ton père, ne les abandonne pas », et il a dit (Cantique des Cantiques 5,16) « voici mon bien-aimé et voici mon ami ». Et l’intention est d’avertir l’homme de ne pas pécher et de ne pas persévérer à entrer au Temple avec des offrandes pour la faute et de culpabilité, parce que l’offrande pour la faute et le sacrifice de culpabilité sont des sacrifices qui viennent pour la faute d’action, et le Saint, béni soit-Il, désire davantage que l’homme ne fautât pas et n’apportât aucun sacrifice que de le voir pécher et apporter un sacrifice ; et ainsi a dit le prophète (I Samuel 15,22) « voici qu’écouter vaut mieux que le sacrifice » ; c’est pourquoi il dit « retiens ton pied de la maison de ton prochain »,

אל תנהוג קלות ראש בעצמך ותרבה כל היום עונות וחטאות ותלך לבהמ"ק להקריב שם קרבן, פן ישבעך הקב"ה ושנאך כי הוא שונא הקרבנות ההם, כי על זה נאמר (משלי כ״א:כ״ז) זבח רשעים תועבה, כי הרשע בעת שיביא קרבנו כונתו חוזר על החטא ולכך הוא תועבה כי הקב"ה יתעב אותו וישנאנו, אבל בעולות ושלמים על זה אמר דוד (תהילים ס״ו:י״ג) אבא ביתך בעולות, כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה, וזהו שכתוב:

ne te conduis pas avec légèreté, ne multiplie pas tout le jour fautes et péchés pour aller au Temple y offrir un sacrifice, de peur que le Saint, béni soit-Il, ne soit rassasié de toi et ne te haïsse, car Il hait ces sacrifices-là, puisque c’est de cela qu’il est dit (Proverbes 21,27) « le sacrifice des méchants est une abomination » ; car le méchant, au moment où il apporte son sacrifice, son intention revient à la faute, et c’est pourquoi c’est une abomination, car le Saint, béni soit-Il, l’abomine et le hait. Mais pour les holocaustes et les sacrifices de paix, c’est de cela que David a dit (Psaumes 66,13) « j’entrerai dans ta maison avec des holocaustes », car l’holocauste ne vient pas pour la faute d’action mais pour la faute de pensée et de réflexion, dont l’homme n’est pas sauvé ; et il est connu que la réflexion est plus fréquente la nuit que le jour, et c’est pourquoi la Torah a fixé le temps de l’holocauste la nuit, afin que l’expiation ait lieu au temps de la faute ; et c’est ce qui est écrit :

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וע"ד הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ ותכלית, וכמו שאמרו רז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים.

« Ordonne à Aharon et à ses fils, en disant : Voici la loi de l’holocauste : l’holocauste restera sur le foyer, sur l’autel, toute la nuit jusqu’au matin, et le feu de l’autel y brûlera. » Et selon le sens simple, cette section de l’holocauste comprend quatre sujets : le premier vient nous enseigner que le sacrifice d’holocauste est le plus honorable de tous les sacrifices et que le profit de son expiation est immense ; le deuxième vient faire connaître la grandeur de l’obligation de la créature de servir son Créateur ; le troisième, le prodige immense et le grand miracle qui s’accomplit sur cet autel ; le quatrième, la grandeur de la peine des méchants qui ne veulent pas d’expiation, qui sont punis par les tourments de la géhenne, qui n’ont ni fin ni terme, et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : « la géhenne prend fin et eux ne prennent pas fin ».

דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה.

Sache que toutes les espèces de sacrifices sont treize, comme le nombre des treize attributs : cinq d’entre eux viennent de la farine, qui sont l’offrande de fleur de farine, l’offrande de casserole, de poêle, les pains, les galettes, et tous sont appelés « qorban ». Les huit autres sont des êtres vivants, qui sont : l’holocauste, l’offrande pour la faute, le sacrifice de culpabilité, le sacrifice de reconnaissance, les sacrifices de paix, le premier-né, la dîme, la Pâque ; certains sont mangés par les prêtres, comme l’offrande pour la faute, la culpabilité et le premier-né, et certains sont mangés par les propriétaires, comme la dîme, la Pâque et la reconnaissance.

קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיהו ל״ג:י״א) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'.

Le sacrifice de reconnaissance (todah) vient pour un miracle, et c’est une expression de remerciement : si quelqu’un était malade et a guéri, il apporte un sacrifice de reconnaissance, c’est ce qui est écrit (Psaumes 107,22) « qu’ils offrent des sacrifices de reconnaissance et racontent ses œuvres avec des chants de joie » ; ou pour d’autres joies, comme la joie d’un époux et d’une épouse, comme il est dit (Jérémie 33,11) « la voix de l’allégresse et la voix de la joie, etc., apportant la reconnaissance à la maison de l’Éternel ».

ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י׳:ט״ו) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א׳:ה׳) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח.

Et il y en a un qui n’est mangé ni par les prêtres ni par les propriétaires, c’est le sacrifice d’holocauste, dans lequel les hommes n’ont aucune part mais qui est tout entier pour le Saint, béni soit-Il, et c’est le sens de « kalil » (entier) ; et ce sacrifice d’holocauste est le plus honorable de tous les sacrifices, et ainsi l’expression le prouve quand il dit « c’est l’holocauste » : il a ajouté « c’est l’holocauste » pour la valeur du sacrifice et son importance, et de même (Ézéchiel 10,15) « c’est l’être vivant que j’avais vu ». Aussi le fruit de son action est grand, car il expie la réflexion du cœur, comme il est dit dans Job (Job 1,5) « et il offrait des holocaustes selon leur nombre à tous », car Iyov dit : « peut-être mes fils ont-ils péché et ont-ils maudit Dieu dans leur cœur » ; et c’est le sens d’« holocauste » (’olah) : il expie ce qui monte (ha-’olah) dans l’esprit.

והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב׳:א׳) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד.

Et le sacrifice d’holocauste était offert toute la nuit jusqu’au matin, parce que l’homme pense la nuit et pèche le jour, c’est ce que dit le prophète (Michée 2,1) « ceux qui méditent l’iniquité et fabriquent le mal sur leurs couches, à la lumière du matin ils l’accomplissent » ; c’est pourquoi la Torah a ordonné que l’expiation se fasse au temps de la faute. Et parce que le principe de la faute est dans l’esprit, tout était entier consumé dans le feu et retournait à l’esprit, et il n’y avait pas la permission pour une chose corporelle d’en jouir ; c’est le premier sujet.

הענין השני גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, דבר ידוע כי האדם צריך שיהיה נכנע ושפל להקב"ה בעמדו בתפלה לפניו או בעשותו מצוה או אחד מיתר העבודות הקלות או החמורות, שיתהדר בהם לכבוד הש"י, ושלא יחוס על כבוד עצמו, אלא שיכיר בעצמו כי הבשר והדם דל הוא ואין ידו משגת לחובה העצומה, וראוי לו להכנע ולהשפיל עצמו, כענין שכתוב באברהם (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, והמלך דוד ע"ה אמר (תהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס וז"ש בכאן:

Le deuxième sujet : la grandeur de l’obligation de la créature de servir son Créateur. C’est une chose connue que l’homme doit être soumis et humble devant le Saint, béni soit-Il, lorsqu’il se tient en prière devant Lui ou lorsqu’il accomplit un commandement ou l’un des autres services, légers ou graves, qu’il se pare par eux pour l’honneur du Nom, qu’il n’épargne pas son propre honneur, mais qu’il reconnaisse en lui-même que la chair et le sang est pauvre et que sa main ne suffit pas à l’énorme obligation, et il lui convient de se soumettre et de s’abaisser, comme il est écrit à propos d’Avraham (Genèse 18,27) « et moi je suis poussière et cendre », et le roi David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 15,4) « méprisé à ses yeux, rejeté » ; et c’est ce qu’il dit ici :

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. הודיענו בכאן שאף הרמת הדשן שהיא עבודה קלה צריכה בגדי כהונה, כי מדו בד הוא הכתונת, ואמר לשון מדו שתהא כמדתו, על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין הכתונת לבשרו, ולא בין המכנסים לבשרו, וגם אם היו מכנסיו קצרים ולא היו מגיעים עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה. ומה שהזכיר אלה השנים בלבד כתונת ומכנסים, הוא הדין לשאר בגדים, כי כיון שהודיענו שהרמת הדשן צריכה בגדים למדנו בודאי שצריכה ארבעה בגדים בכהן הדיוט ושמונה בכהן גדול, וכן אמר בספרי, ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט.

« Et le prêtre revêtira sa tunique de lin, et il mettra des caleçons de lin sur sa chair, et il enlèvera les cendres. » Il nous a fait connaître ici que même l’enlèvement des cendres, qui est un service léger, requiert les vêtements sacerdotaux, car « sa tunique (middo) de lin » est la tunique, et il a dit l’expression « middo » pour qu’elle soit à sa mesure ; « sur sa chair » : pour qu’il n’y ait rien qui s’interpose entre la tunique et sa chair, ni entre les caleçons et sa chair ; et même si ses caleçons étaient courts et n’arrivaient pas jusqu’à ses pieds et qu’il fit son service avec eux, il est invalide. Et ce qu’il a mentionné ces deux seulement, la tunique et les caleçons, vaut aussi pour les autres vêtements, car puisqu’il nous a fait connaître que l’enlèvement des cendres requiert des vêtements, nous avons appris sûrement qu’il en requiert quatre pour un prêtre ordinaire et huit pour le grand prêtre ; et ainsi il a dit dans le Sifré : « il revêtira » : pour inclure la tiare et la ceinture.

ויש לפרש עוד מדו, בגדיו, כמו (שמואל א י״ז:ל״ט) מעל למדיו, וכן (תהילים קל״ג:ב׳) על פי מדותיו, וא"כ יכלול לכל בגדי כהונה, וזהו שתרגם אונקלוס לבושין. ולמדנו מזה כי גם במצות הרמת הדשן שהיא עבודה קלה צוה הקב"ה שיתהדר בה הכהן לפניו שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן, וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצותיה של תורה שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצות ה' שישפיל כבוד עצמו לכבוד הש"י אפילו בעבודה קלה שבהן.

Et on peut aussi expliquer « middo » comme « ses vêtements », comme (I Samuel 17,39) « par-dessus ses vêtements (middav) », et de même (Psaumes 133,2) « sur le bord de ses vêtements (middotav) » ; et s’il en est ainsi, cela comprend tous les vêtements sacerdotaux, et c’est ce que traduit Onkelos : levoushin. Et nous avons appris de là que même dans le commandement d’enlever les cendres, qui est un service léger, le Saint, béni soit-Il, a ordonné que le prêtre se pare devant Lui, qu’il revête les vêtements sacerdotaux et qu’avec eux il enlève les cendres ; et tout cela est un avertissement et un chemin de vie pour quiconque s’approche du Saint, béni soit-Il, par l’un des services, ou pour quiconque s’occupe d’un des commandements de la Torah : qu’il se pare devant Lui, qu’Il soit béni, en accomplissant l’un de tous les commandements de l’Éternel, qu’il abaisse son propre honneur pour l’honneur du Nom, même dans le service le plus léger d’entre eux.

וכן דוד ע"ה אמר (תהילים נ״ז:ט׳) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, עורה כבודי אין כבודך חשוב כלום אצל כבוד קוני וכתיב (שמואל ב ו׳:י״ד) ודוד מכרכר בכל עז לפני ה', וכתיב (שם) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו'.

Et de même David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 57,9) « réveille-toi, ma gloire, réveille-toi, luth et harpe, j’éveillerai l’aurore » : « réveille-toi, ma gloire » : ton honneur ne compte pour rien auprès de l’honneur de mon Créateur ; et il est écrit (II Samuel 6,14) « et David dansait de toutes ses forces devant l’Éternel », et il est écrit (ibid.) « et je me rendrai encore plus vil que cela, et je serai bas à mes propres yeux, etc. ».

וידוע מדרך חכמת ההגיון כי האדם אינו נקרא עבד עד שיהיה לו אדון, ואין שם האדון ראוי אלא למי שיש לו עבד, והנה הם שני שמות אין אחד מהם קודם לחברו. וכיון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו, לא שיתנהג לפניו במדת אדנות ושררה כי יהיה מבזה כבוד אדוניו, ואמר שלמה ע"ה (משלי כ״ה:ו׳) אל תתהדר לפני מלך, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, לפי שהגאוה היא לבושו, וכענין שכתוב (תהילים צ״ג:א׳) ה' מלך גאות לבש, והעוטה לבוש המלך הרי הוא מבזה את המלך, ומפני זה הכהן העובד המיוחד לעבודת המקדש צוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום שהיא עבודה קלה שבעבודות כדי שישפל ויכנע לפני הש"י.

Et il est connu par la voie de la science de la logique que l’homme n’est pas appelé serviteur tant qu’il n’a pas de maître, et que le nom de maître ne convient qu’à celui qui a un serviteur ; or ce sont deux noms dont aucun ne précède l’autre. Et puisque l’homme est serviteur du Saint, béni soit-Il, et est tenu de Le servir, il est impossible que le service soit complet tant que le serviteur n’a pas pris sur lui tous les attributs de la servitude, qui sont la soumission et l’humilité devant Lui, non qu’il se conduise devant Lui avec l’attribut de maîtrise et de domination, car il mépriserait l’honneur de son Maître ; et Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit (Proverbes 25,6) « ne te pare pas devant le roi », et a fortiori devant le Roi des rois des rois, le Saint, béni soit-Il, parce que l’orgueil est Son vêtement, comme il est écrit (Psaumes 93,1) « l’Éternel règne, il s’est revêtu de majesté », et celui qui se revêt du vêtement du roi méprise le roi. Et pour cette raison, le prêtre qui officie, consacré au service du Sanctuaire, l’Écriture lui a ordonné d’enlever les cendres chaque jour, qui est le service le plus léger des services, afin qu’il s’humilie et se soumette devant le Nom.

וכן מצינו בהלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה מרקד ואומר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן, וגם רבן גמליאל וגדולי החכמים היו מרקדים שם בבהמ"ק והיו נוהגין בעצמן קלות ראש לכבוד שמים.

Et de même nous trouvons chez Hillel l’Ancien, quand il se réjouissait dans la joie de la Simhat Beit HaShoeva, il dansait et disait : « Si je suis ici, tout est ici ; si je ne suis pas ici, qui est ici ? » Et Rabban Gamliel aussi et les grands sages dansaient là, dans le Temple, et se conduisaient avec légèreté pour l’honneur du Ciel.

וכבר ידעת שהקדושים שבבני ישראל היו בני לוי, ומנה אותן הכתוב שילכו אחרי העגלות שהוא מנוי קל אצל בני אדם, הוא שכתוב (במדבר ז׳:ו׳-ז׳) ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים, את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם, ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי, נמצאת למד שחייב אדם למעט כבוד עצמו אצל כבוד שמים, וכן אמרו רז"ל הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל המרבה בכבוד עצמו וממעט בכבוד שמים כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

Et tu sais déjà que les saints parmi les enfants d’Israël étaient les fils de Lévi, et l’Écriture leur a confié la fonction de marcher derrière les chariots, ce qui est un emploi léger aux yeux des hommes, c’est ce qui est écrit (Nombres 7,6-7) « et Moché prit les chariots et les bœufs et les donna aux Lévites : les deux chariots et les quatre bœufs, il les donna aux fils de Guershon selon leur service, et les quatre chariots et les huit bœufs, il les donna aux fils de Merari ». Tu apprends ainsi que l’homme est tenu de diminuer son propre honneur auprès de l’honneur du Ciel, et ainsi ont dit nos Sages, de mémoire bénie : celui qui diminue son honneur et multiplie l’honneur du Ciel, l’honneur du Ciel grandit et son honneur grandit ; et quiconque multiplie son honneur et diminue l’honneur du Ciel, l’honneur du Ciel reste à sa place et son honneur diminue.

ועל ענין זה מצינו שנענש יששכר איש כפר ברקאי שהיה מחלל קדשי שמים ומכבד עצמו, שכך דרשו רז"ל בפסחים בשלהי פרק מקום שנהגו, ארבע צוחות צוחה עזרה: ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שהיה מכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, מה הוה עביד כריך ידיו בשיראי ועביד עבודה, עוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים.

Et à ce sujet nous trouvons qu’a été puni Yissakhar, homme de Kefar Barqaï, qui profanait les choses saintes du Ciel et s’honorait lui-même, car ainsi ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie, dans Pessa’him, à la fin du chapitre « Makom shenahagou » : quatre cris a poussés le parvis : premier : « sortez d’ici, fils d’Éli, qui avez souillé le Temple de l’Éternel » ; autre cri du parvis : « sors d’ici, Yissakhar, homme de Kefar Barqaï, qui s’honorait lui-même et profanait les choses saintes du Ciel ». Que faisait-il ? Il s’enveloppait les mains de soie et faisait le service. Autre cri : « Élevez, portes, vos têtes, et que Yo’hanan ben Narbaï, disciple de Pinqaï, entre et remplisse son ventre des choses saintes du Ciel ! »

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים והיה שותה שלש מאות גרבי יין והיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה, כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש, עוד צוחה הביאו לי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס זיו של כהונה וישמש בכהונה גדולה על גבי המזבח.

On a dit de lui, de Yo’hanan ben Narbaï, qu’il mangeait trois cents veaux, buvait trois cents jarres de vin et mangeait quarante séa de pigeonneaux pour le dessert du repas ; tous les jours de Yo’hanan ben Narbaï, il ne se trouva jamais de reste au Temple. Autre cri : « Faites entrer pour moi Yishma’el ben Pavi, disciple de Pin’has, l’éclat de la prêtrise, et qu’il serve dans la grande prêtrise sur l’autel ! »

ומיד מזכיר שם עונשו של יששכר, זה דאמרי התם מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי, אמרי מאן מוכח, כהן גדול, דקא מסיק בקרבנות כולי יומא, אתיוהו ליששכר אתא אחוי בידי, אמר אי גדיא יאי יסק לתמידא, אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא לפסקוה לידא דימיניה, יהב יששכר שוחדא ופסקו לשמאליה, שמע מלכתא אמר דליהדור ולפסקוה לימיניה, א"ר יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל עונשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא.

Et aussitôt il mentionne là la punition de Yissakhar : c’est ce qu’ils disent là : le roi et la reine étaient assis ; le roi dit : « le chevreau est beau » ; la reine dit : « l’agneau est beau ». Ils dirent : qui tranchera ? Le grand prêtre, qui offre en holocauste tout le jour. On amena Yissakhar ; il vint, fit un geste de la main et dit : « Si le chevreau est beau, qu’il monte pour le tamid ! » Le roi dit : puisqu’il n’a pas eu la crainte de la royauté, qu’on lui coupe la main droite. Yissakhar donna un pot-de-vin et on lui coupa la gauche. La reine l’entendit et dit : qu’on retourne et qu’on lui coupe la droite. Rabbi Yossef dit : Béni soit le Miséricordieux, qui a fait recevoir à Yissakhar son châtiment dans ce monde ; c’est-à-dire qu’il était meilleur pour lui qu’il ait pris sa punition dans ce monde plutôt que d’être puni dans le monde à venir.

וכן מצינו בשבנא אשר על הבית שהיה כהן כפי דעת מקצת רז"ל ממה שכתוב (ישעיהו כ״ב:כ״א) והלבשתיו כתנתך, ולפי שהיה מבזה הקרבנות נענש והרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, והתנבא על פורענותו.

Et de même nous trouvons chez Shevna qui était sur la maison, qui était prêtre selon l’avis de certains de nos Sages, de mémoire bénie, d’après ce qui est écrit (Isaïe 22,21) « et je le revêtirai de ta tunique » ; et parce qu’il méprisait les sacrifices, il fut puni, et Sanhérib, roi d’Assour, le tua, et à son sujet il est dit (ibid.) « la cheville plantée en lieu sûr sera arrachée », et il prophétisa sa punition.

הענין השלישי הנס הגדול הנעשה במזבח, המזבח הזה הוא מזבח העולה היה של עצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם, ולא היה הנחשת נתך ולא העץ נשרף, והיה נס גדול מי"ח נסים שהיו במקדש, ועל זה חזר בו פעם שנית והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שהרי כבר נאמר ואש המזבח תוקד בו, אלא בא לרמוז הנס הזה וכאלו אמר ראה דבר פלא הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים.

Le troisième sujet, le grand miracle qui s’accomplit sur l’autel : cet autel, qui est l’autel de l’holocauste, était en bois de shitim et revêtu de cuivre de l’épaisseur d’un dinar d’or, et le feu sur l’autel était toujours là, ne s’éteignait jamais, et le cuivre ne fondait pas et le bois ne brûlait pas, et c’était un grand miracle parmi les dix-huit miracles qui eurent lieu dans le Sanctuaire ; et à ce sujet il y est revenu une seconde fois : « et le feu sur l’autel y brûlera, il ne s’éteindra pas », alors qu’il avait déjà été dit « et le feu de l’autel y brûlera » ; mais il est venu faire allusion à ce miracle, comme s’il avait dit : vois une chose merveilleuse qui s’accomplit sur l’autel : le feu sur l’autel y brûle, ne s’éteint pas, et l’autel subsiste.

הענין הרביעי גודל עונש הרשעים ביסורי גיהנם, ומזה הזכיר פעם שלישית אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לפי שהמזבח הוא מקום כפרה ורשעים לא בעו כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גיהנם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד.

Le quatrième sujet, la grandeur de la peine des méchants dans les tourments de la géhenne ; et de là il a mentionné une troisième fois « un feu perpétuel brûlera sur l’autel, il ne s’éteindra pas », parce que l’autel est un lieu d’expiation et que les méchants n’ont pas demandé d’expiation ; l’Écriture t’a fait allusion qu’ils seront jugés par le feu de la géhenne, un feu perpétuel, puisqu’ils ont renié le feu perpétuel.

והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים הוא שאמר (ישעיהו ל״ג:י״ד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, היה מפחידם על אותו אש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה, וזהו שמסיים בה הכתוב מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, בא להפחיד על אשה של גיהנם שכתוב בה (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כלשון האמור כאן תמיד לא תכבה.

Et c’est le sujet même sur lequel le prophète Isaïe, que la paix soit sur lui, avertissait et reprenait les méchants, c’est ce qu’il a dit (Isaïe 33,14) « les pécheurs ont peur à Sion, un tremblement saisit les impies : qui d’entre nous séjournera auprès d’un feu dévorant ? Qui d’entre nous séjournera auprès de foyers éternels ? » Il les effrayait par ce feu perpétuel à Sion auquel ils avaient renié, dont ils ne s’étaient pas repentis et dont ils n’avaient pas voulu d’expiation ; et c’est ce par quoi l’Écriture conclut : « qui d’entre nous séjournera auprès d’un feu dévorant ? Qui d’entre nous séjournera auprès de foyers éternels ? » Il vient effrayer au sujet du feu de la géhenne, dont il est écrit (ibid. 66) « car leur ver ne mourra pas et leur feu ne s’éteindra pas », selon l’expression employée ici : « il ne s’éteindra pas, perpétuellement ».

וע"ד המדרש היא העולה זו רומי שהיא מתגאה ומעלה את עצמה. עוד שם כל מי שמתגאה ומעלה את עצמו סופו להיות נדון באש, שהרי דור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, נדונו באש, שנאמר (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם. אנשי סדום על שנתגאו שנאמר (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, נדונו באש, שנאמר (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש.

Et selon le Midrash : « c’est l’holocauste (hi ha’olah) » : c’est Rome, qui s’enorgueillit et s’élève elle-même. Il dit encore là : quiconque s’enorgueillit et s’élève sera finalement jugé par le feu. Car la génération du Déluge, parce qu’elle s’est enorgueillie et a dit (Job 21,15) « qu’est le Tout-Puissant pour que nous le servions ? », fut jugée par le feu, comme il est dit (ibid. 6) « au temps où ils se réchauffent, ils disparaissent ; dans la chaleur, ils s’éteignent de leur lieu ». Les gens de Sodome, parce qu’ils se sont enorgueillis, comme il est dit (Ézéchiel 16,49) « voici quelle fut la faute de Sodome ta sœur : l’orgueil, l’abondance de pain et la tranquillité du repos étaient à elle et à ses filles », furent jugés par le feu, comme il est dit (Genèse 19,24) « et l’Éternel fit pleuvoir sur Sodome et sur Gomorrhe du soufre et du feu ».

וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו, ואמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני, נדון באש, שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, וכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ויהי ברד ואש מתלקחת. וכן סנחריב ע"י שנתגאה ואמר (מלכים ב י״ט:כ״ג) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון וגו', נדון באש, שנאמר (ישעיהו י׳:ט״ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש.

Et de même Pharaon, parce qu’il s’est enorgueilli et a dit (Exode 5,2) « qui est l’Éternel pour que j’écoute sa voix ? » et a dit (Ézéchiel 29,3) « mon fleuve est à moi et c’est moi qui me suis fait », fut jugé par le feu, comme il est dit (Psaumes 18,14) « et l’Éternel tonna dans les cieux, et le Très-Haut fit entendre sa voix : grêle et braises de feu », et il est écrit (Exode 9,24) « et il y eut de la grêle et un feu qui s’entremêlait ». Et de même Sanhérib, parce qu’il s’est enorgueilli et a dit (II Rois 19,23) « je suis monté au sommet des montagnes, aux extrémités du Liban, etc. », fut jugé par le feu, comme il est dit (Isaïe 10,16) « et sous sa gloire brûlera un embrasement comme l’embrasement du feu ».

וכן בנבוכדנצר ע"י שנתגאה ועלה את עצמו ואמר (שם יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ואמר (שם) ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, לפיכך נדונו חיילותיו באש. אתה מוצא שכשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמונה אומות, שנאמר (דניאל ג׳:ג׳) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטוני מדינתא, הרי שמונה, ובשניה אין שם אלא ארבעה אומות, שנאמר (שם) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא, ואינון ארבע אומות קטיל המון שביביא, די נורא.

Et de même Nebouchadnetsar, parce qu’il s’est enorgueilli et s’est élevé lui-même et a dit (ibid. 14) « je monterai sur les hauteurs des nuées, je serai semblable au Très-Haut », et a dit (ibid.) « au-dessus des étoiles de Dieu j’élèverai mon trône », ses armées furent jugées par le feu. Tu trouves que lorsqu’ils entrèrent pour l’inauguration de la statue, l’Écriture a compté huit nations, comme il est dit (Daniel 3,3) « alors s’assemblèrent les satrapes, les préfets et les gouverneurs, les conseillers, les trésoriers, les juges, les magistrats, et tous les chefs des provinces » : voilà huit ; et à la seconde fois, il n’y a là que quatre nations, comme il est dit (ibid.) « et s’assemblèrent les satrapes, les préfets et les gouverneurs, et les conseillers du roi » ; et ces quatre nations, l’étincelle de la flamme du feu les tua.

וכן לעתיד ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, לפיכך נדונו באש, שנאמר (דניאל ז׳:י״א) חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא ע"כ במדרש.

Et de même dans l’avenir, parce qu’elle s’enorgueillit et s’élève, c’est ce qui est écrit (Abdias 1,4) « si tu t’élèves comme l’aigle, et si entre les étoiles tu places ton nid », c’est pourquoi ils seront jugés par le feu, comme il est dit (Daniel 7,11) « je regardais jusqu’à ce que la bête fût tuée, que son corps fût détruit et livré à la flamme du feu ». Jusqu’ici, dans le Midrash.

ומה שהזכיר צו את אהרן ואת בניו הקדים הכתוב אהרן לבניו לפי שבכל סדר ויקרא כתיב וזרקו בני אהרן, וערכו בני אהרן, ואהרן לא הוזכר שם שנתרחק על מעשי העגל, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באר שנואה ומימיה חביבין, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ק"ו לאהרן בשביל בניו, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו הקדים אהרן לבניו.

Et ce qu’il a mentionné « ordonne à Aharon et à ses fils » : l’Écriture a placé Aharon avant ses fils parce que dans tout l’ordre de Vayikra il est écrit « et les fils d’Aharon aspergeront » et « les fils d’Aharon arrangeront », et Aharon n’y est pas mentionné car il avait été écarté à cause de l’affaire du veau. Moché dit devant le Saint, béni soit-Il : « Maître du monde, un puits haï dont les eaux sont aimées ; si aux bois Tu as accordé de l’honneur à cause de leurs enfants, car nous avons appris : tous les bois sont valides pour l’arrangement du feu sauf celui de l’olivier et celui de la vigne, a fortiori pour Aharon à cause de ses fils ! » C’est pourquoi il est dit « ordonne à Aharon et à ses fils » : il a placé Aharon avant ses fils.

ועל דרך השכל זאת תורת העולה היא העולה ירמוז הכתוב על מעלת הנפש השכלית וכאלו אמר זאת תורת הנפש העולה היא העולה, בזכות התורה שנקראת היא, שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכתיב (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה משיבת נפש, כלומר נפש לשרשה. על מוקדה על המזבח, בא לבאר על מעלת הנפש המשכלת שהיא עולה על מעלת הגלגלים ועל מעלת המלאכים, כי מלת על מוקדה כוללת הגלגלים ומלת על המזבח כוללת כל המלאכים.

Et selon la voie de la raison, « voici la loi de l’holocauste : c’est l’holocauste (hi ha’olah) » : l’Écriture fait allusion à la valeur de l’âme intellectuelle, comme s’il avait dit : « voici la loi de l’âme qui monte, c’est celle qui monte », par le mérite de la Torah, qui est appelée « elle » (hi), comme il est dit (Proverbes 3,18) « elle est un arbre de vie pour ceux qui s’y attachent », et il est écrit (Psaumes 19,8) « la Torah de l’Éternel est intègre, elle restaure l’âme », c’est-à-dire l’âme vers sa racine. « Sur son foyer, sur l’autel » : il vient expliquer la valeur de l’âme intellectuelle, qui s’élève au-dessus de la valeur des sphères et de la valeur des anges, car le mot « sur son foyer » comprend les sphères et le mot « sur l’autel » comprend tous les anges.

ופירוש על מוקדה כאילו אמר על האש, כאמרו (ישעיהו י׳:ט״ז) יקד יקוד כיקוד אש, ורוצה לומר על האש, על השמש, כי גלגל השמש מניע יסוד האש כשם שגלגל הלבנה מניע יסוד המים. והנה המלך שלמה ע"ה שכל דבריו בספר קהלת היו תחת השמש הזכיר בענין הנפש (קהלת ג׳:ט״ז) העולה היא למעלה כלומר למעלה מהשמש שהוא על מוקדה.

Et l’explication de « sur son foyer » est comme s’il avait dit « sur le feu », comme il le dit (Isaïe 10,16) « un embrasement comme l’embrasement du feu », et il veut dire : au-dessus du feu, au-dessus du soleil, car la sphère du soleil meut l’élément feu, de même que la sphère de la lune meut l’élément eau. Et voici que le roi Shelomo, que la paix soit sur lui, dont toutes les paroles dans le livre de l’Ecclésiaste étaient « sous le soleil », a mentionné au sujet de l’âme (Ecclésiaste 3,21) « celle qui monte (ha’olah) est en haut », c’est-à-dire au-dessus du soleil, qui est « sur son foyer ».

וידוע כי גלגל השמש כולל הגלגלים כולם בהיותו אמצעי, ובכל הדברים כולן עקר הדבר אמצעיתו, ובא לרמוז כי הנפש למעלה ממעלת הגלגלים. ובאמרו על המזבח הוא כנוי על מעלת המלאכים, ומלת מזבח שם כולל להם, לפי שכשם שהמזבח מקום מיוחד לקרבנות שהם רצון ה' יתעלה, וכמו שכתוב ריח ניחוחי, ותרגומו לאתקבלא ברעוא, ואמר הכתוב (ישעיהו נ״ו:ז׳) לרצון על מזבחי, כן המלאכים קרבין אליו לעשות רצונו וגבורי כח לשמוע בקול דברו.

Et il est connu que la sphère du soleil comprend toutes les sphères du fait qu’elle est médiane, et dans toutes les choses, le principe de la chose est son milieu ; et il vient faire allusion à ce que l’âme est au-dessus de la valeur des sphères. Et en disant « sur l’autel », c’est une désignation de la valeur des anges, et le mot « autel » est un nom qui les comprend, car de même que l’autel est un lieu particulier pour les sacrifices, qui sont la volonté de l’Éternel, qu’Il soit exalté, et comme il est écrit « Mon agréable odeur » et que son Targoum est « pour être accepté avec faveur », et l’Écriture dit (Isaïe 56,7) « pour être agréés sur Mon autel », ainsi les anges sont proches de Lui pour faire Sa volonté, puissants en force pour écouter la voix de Sa parole.

ובאמרו כל הלילה עד הבקר בא לבאר באיזה זכות היא עולה ובמה כחה זה על מעלת הגלגלים והמלאכים, בזכות שהיא עוסקת בתורה כל הלילה עד הבקר שהיא מתעלה ומשבחת כל ימי היותה בגוף שהוא חשך ואפלה עד הבקר כלומר עד שתפרד ממנו ותשוב אל בית אביה כנעוריה שהוא הבקר האמתי שלה, בקר לא עבות, כאומרו ואש המזבח תוקד בו הכוונה לומר כי עם היות אש המלאכים יוקדת ואשן גדולה וחזקה, היא העולה על כולן, וזה על דרך מאמר רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.

Et en disant « toute la nuit jusqu’au matin », il vient expliquer par quel mérite elle monte et en quoi cette force est au-dessus de la valeur des sphères et des anges : par le mérite qu’elle s’occupe de la Torah toute la nuit jusqu’au matin, qu’elle s’élève et se perfectionne tous les jours de son existence dans le corps, qui est ténèbre et obscurité, jusqu’au matin, c’est-à-dire jusqu’à ce qu’elle s’en sépare et revienne à la maison de son père comme dans sa jeunesse, qui est son vrai matin, « un matin sans nuages » ; et comme il le dit : « et le feu de l’autel y brûlera », l’intention est de dire que bien que le feu des anges soit ardent et que leur feu soit grand et fort, elle monte au-dessus de tous, et cela suit la parole de nos Sages, de mémoire bénie : les justes sont plus grands que les anges serviteurs.

וע"ד הקבלה היא העולה, כמו והיא מתהלכת, והיא המדה המתעלה אל המקום אשר חוצבה משם, ממנה תתחיל מחשבת המקריב, וכבר הזכרתי ענין זה בפרשת ויקרא.

Et selon la Kabbale, « hi ha’olah » (c’est l’holocauste) est comme « vehi mithalékhet » : elle est l’attribut qui monte au lieu d’où elle a été taillée, et c’est d’elle que commence la pensée de celui qui offre ; et j’ai déjà mentionné ce sujet dans la section Vayikra.

וזאת תורת המנחה. כבר היא אמורה בסדר ויקרא, ונפש כי תקריב קרבן מנחה, אבל נזכרה בכאן בשביל ארבע מצות שנתוספו בה, האחת שתהא נאכלת מצות, שנאמר מצות תאכל, והשנית שתהא נאכלת בחצר אהל מועד, שנאמר בחצר אהל מועד יאכלוה, והשלישית שיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, והרביעית שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה קדשים קלים או חולין יקדשו להיות כמוה, שאם היתה פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר המנחה.

« Et voici la loi de l’offrande de grain. » Elle a déjà été mentionnée dans l’ordre de Vayikra, « et quand une personne offrira une offrande de grain » ; mais elle est mentionnée ici à cause de quatre commandements qui y ont été ajoutés : le premier, qu’elle soit mangée en pains sans levain, comme il est dit « elle sera mangée en matsot » ; le deuxième, qu’elle soit mangée dans le parvis de la Tente d’assignation, comme il est dit « dans le parvis de la Tente d’assignation ils la mangeront » ; le troisième, que tout mâle parmi les fils d’Aharon la mange ; et le quatrième, qu’elle sanctifie tout ce qui la touche : si des choses saintes légères ou profanes la touchent, elles seront sanctifiées pour être comme elle, de sorte que si elle était invalide elles seront invalidées, et si elle était valide, elles seront mangées selon la gravité de l’offrande de grain.

זה קרבן אהרן. דרשו רז"ל בארבע דברים נתקשה משה וזה אחד מהם, וסימן שלהם מקש"ה. ובאור הכתוב בסודו, זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה', כי המדה הנקראת זה יקריבו לה' בהקריבם עשירית האיפה, וכן הזכיר הנביא לעתיד בתחלת כהונה של כהן גדול ביום חנוכו שהוא מקריב עשירית האפה, הוא שאמר (יחזקאל מ״ד:כ״ז) וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו, ואמרו בפרק אלו מגלחים חטאתו זו עשירית האיפה, שהוא מלשון חטוי וטהרה.

« Voici l’offrande d’Aharon. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : sur quatre choses Moché a été en difficulté, et celle-ci en est une, et leur signe est « meqasha ». Et l’explication de ce verset dans son secret : « voici l’offrande d’Aharon et de ses fils, qu’ils offriront à l’Éternel » : car l’attribut appelé zeh (celui-ci) sera offert à l’Éternel quand ils offriront le dixième d’épha ; et ainsi le prophète a mentionné pour l’avenir, au début du sacerdoce du grand prêtre, le jour de son inauguration, qu’il offre le dixième d’épha, c’est ce qu’il a dit (Ézéchiel 44,27) « et le jour où il entrera dans le sanctuaire, dans le parvis intérieur, pour servir dans le sanctuaire, il offrira son offrande pour la faute » ; et ils ont dit dans le chapitre « Ceux qui se rasent » : « son offrande pour la faute » : c’est le dixième d’épha, de l’expression de purification et de pureté.

וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. פירוש, וכל מנחת כהן, של נדבה, כליל תהיה, כלה שוה לגבוה. ודרשו רז"ל כהן ולא כהנת, כי יש הפרש בכהנים בין הזכרים לנקבות בדברים רבים, שהרי מנחת כהן אינה נאכלת אבל מנחת כהנת נאכלת, כהן מוזהר מן הטומאה אבל לא כהנת, שכן דרשו רז"ל בני אהרן ולא בנות אהרן. וטעם הדבר לפי שהנשים גרמו מיתה לעולם. וכן בהקרבת קרבנות כהן ולא כהנת, וכן באכילת קדשי הקדשים כגון חטאת ואשם ומנחה ולחם הפנים כהן ולא כהנת, וכן כהן אסור בגרושה אבל כהנת מותרת במגרש, וכן במתנות כהונה כהן ולא כהנת, אינן מתחלקים על דרך החק כי אם לזכרי כהונה.

« Et toute offrande de grain d’un prêtre sera entière, elle ne sera pas mangée. » Son explication : et toute offrande de grain d’un prêtre, volontaire, sera entière, tout entière destinée à Dieu. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « prêtre » et non fille de prêtre, car il y a une différence entre les prêtres, entre les mâles et les femelles, dans plusieurs choses : en effet, l’offrande de grain d’un prêtre n’est pas mangée, mais l’offrande de grain d’une fille de prêtre est mangée ; le prêtre est averti de l’impureté, mais non la fille de prêtre, car ainsi ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie : « les fils d’Aharon » et non les filles d’Aharon. Et la raison de la chose est que les femmes ont causé la mort au monde. Et de même pour l’offrande des sacrifices : le prêtre et non la fille de prêtre ; et de même pour la consommation des saints des saints, comme l’offrande pour la faute, la culpabilité, l’offrande de grain et le pain de proposition : le prêtre et non la fille de prêtre ; et de même le prêtre est interdit avec la répudiée alors qu’une fille de prêtre peut épouser un homme divorcé ; et de même pour les dons sacerdotaux : le prêtre et non la fille de prêtre, ils ne sont partagés selon la règle qu’entre les mâles de la prêtrise.

והרב ז"ל כתב בספר המורה כי טעם וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל בעבור שכל כהן המקריב קרבנו הוא בעצמו, אם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאלו לא הקריב דבר, כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ, ולא די מעוט הקרבה אלא שיאכלנו וידמה שלא הקריב קרבן כלל, ולכך ישרפו את כלה.

Et le Rav, de mémoire bénie, a écrit dans le livre du Guide que la raison de « et toute offrande de grain d’un prêtre sera entière, elle ne sera pas mangée » est que tout prêtre qui offre son sacrifice le fait lui-même ; s’il offrait une offrande de grain et la mangeait lui-même, c’est comme s’il n’avait rien offert, car d’une offrande de grain individuelle on n’offre que l’encens et la poignée, et le peu offert ne suffirait pas, mais il la mangerait et il semblerait qu’il n’a pas offert de sacrifice du tout ; c’est pourquoi on la brûle tout entière.

זאת תורת החטאת. וקראה קדש קדשים כמנחה, וכן תורת האשם שהזכיר אחריה קראה קדש קדשים. וזהו סדור הפרשיות, הזכיר תחלה פרשת עולה ואחריה פרשת מנחה ואחריה פרשת חטאת ואחריה פרשת אשם וקראם קדש קדשים, והוא שאמר הכתוב אחר סדור הפרשיות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, ורצה לבאר תחלה דיני קדשי קדשים כי משפט אחד להם ואח"כ יבאר דיני קדשים קלים כגון שלמים ותודה.

« Voici la loi de l’offrande pour la faute. » Et il l’a appelée saint des saints, comme l’offrande de grain, et de même la loi du sacrifice de culpabilité qu’il a mentionnée après elle, il l’a appelée saint des saints. Et tel est l’ordre des sections : il a mentionné d’abord la section de l’holocauste, puis la section de l’offrande de grain, puis la section de l’offrande pour la faute, puis la section du sacrifice de culpabilité, et il les a appelées saint des saints, et c’est ce que dit l’Écriture après l’ordre des sections : « voici la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de grain, pour l’offrande pour la faute et pour le sacrifice de culpabilité » ; et il a voulu d’abord expliquer les lois des saints des saints, car elles ont une seule règle, et ensuite expliquer les lois des saints légers, comme les sacrifices de paix et la reconnaissance.

במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. והעולה שחיטתה בצפון והיא באה על הרהור הלב כמו שנאמר למעלה, וכדי שלא יבוש החוטא הזהיר הכתוב כי קרבן חטאת הבא על חטא המעשה שישחט באותו מקום עצמו שהעולה נשחטת, כדי שלא ירגישו בני אדם בזה שמביא קרבנו אם חטא בהרהור או במעשה.

« À l’endroit où l’on égorge l’holocauste, on égorgera l’offrande pour la faute. » Et l’holocauste est égorgé au nord et il vient pour la réflexion du cœur, comme il a été dit plus haut ; et afin que le fautif n’ait pas honte, l’Écriture a averti que l’offrande pour la faute, qui vient pour la faute d’action, soit égorgée à l’endroit même où l’holocauste est égorgé, afin que les gens ne s’aperçoivent pas, par celui qui apporte son sacrifice, s’il a fauté par la réflexion ou par l’action.

הכהן המחטא אותה יאכלנה. אין לפרש כי הכהן המשתדל והמתעסק בהקרבתה מקטיר דמה וחלבה הוא שיאכלנה בלבד ושלא יהיו לשאר הכהנים בה שום חלק, כי זה יהיה סבת מחלוקת ומריבה ביו הכהנים, שאם כן יאמר כל אחד אני רוצה להתעסק בה.

« Le prêtre qui l’offre pour la faute la mangera. » On ne doit pas expliquer que le prêtre qui s’affaire et s’occupe de son offrande, qui fait fumer son sang et sa graisse, est le seul à la manger, et que les autres prêtres n’y auraient aucune part, car cela serait cause de dispute et de querelle entre les prêtres, puisque chacun dirait : je veux m’en occuper.

אבל פירוש המחטא הראוי לחטא, להוציא את הטמא שאינו ראוי לעבודה, וכל מי שהיה מן הכהנים טמא טומאה קלה או חמורה או אפילו בעל קרי לא היה לו חלק בקרבן חטאת ואשם עם שאר הכהנים, ולא במנחה וחזה ושוק שבקרבן השלמים, בקרבן חטאת לפי שכתוב הכהן המחטא אותה יאכלנה, באשם לפי שכתוב הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, בשלמים לפי שכתוב בהם הזורק את דם השלמים, במנחה לפי שכתוב וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לפי שכל אלה קדשי קדשים הם ואין היתר אכילתם אלא ליום אחד, וזהו שאינו ראוי לאכול ביומו לטומאתו אי אפשר להיות לו בו חלק וגם אי אפשר להצניעו למחר.

Mais l’explication de « qui l’offre pour la faute » est : celui qui est apte à l’offrande pour la faute, pour exclure l’impur, qui n’est pas apte au service ; et tout prêtre qui était impur d’une impureté légère ou grave, ou même un homme ayant eu une émission séminale, n’avait pas de part dans l’offrande pour la faute et la culpabilité avec les autres prêtres, ni dans l’offrande de grain ni dans la poitrine et la cuisse du sacrifice de paix : pour l’offrande pour la faute, parce qu’il est écrit « le prêtre qui l’offre pour la faute la mangera » ; pour la culpabilité, parce qu’il est écrit « le prêtre qui en fait l’expiation, à lui elle sera » ; pour les sacrifices de paix, parce qu’il est écrit à leur sujet « celui qui répand le sang des sacrifices de paix » ; pour l’offrande de grain, parce qu’il est écrit « et toute offrande de grain cuite au four » ; car tous ceux-là sont saints des saints, et il n’est permis de les manger que pendant un jour, et celui qui n’est pas apte à manger le jour même à cause de son impureté ne peut y avoir de part, et il n’est pas non plus possible de le mettre de côté pour le lendemain.

תכבס במקום קדוש. כבר למדנו הכתוב למעלה כי הוא חצר אהל מועד ממה שאמר בפרשת מנחה מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד, וכנגדו בבית המקדש העזרה.

« Tu laveras dans un lieu saint. » L’Écriture nous a déjà enseigné plus haut que c’est le parvis de la Tente d’assignation, d’après ce qu’elle a dit dans la section de l’offrande de grain « elle sera mangée en matsot dans un lieu saint, dans le parvis de la Tente d’assignation », et son correspondant dans le Temple est le parvis (la ’azara).

וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. כלומר במקום קדוש, כשם שהכבוס הוא המקום קדוש.

« Et le vase de terre dans lequel elle aura été cuite sera brisé. » C’est-à-dire dans un lieu saint, de même que le lavage est dans le lieu saint.

ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים. נמשך גם כן אל מקום קדוש הנזכר תחלה, כי הכל היה במקום קדוש, הכבוס והשבירה והשטיפה. פירש רש"י ז"ל ישבר לפי שהבליעה הנבלעת שם נעשה נותר. ומורק לשון תמרוקי הנשים. ומורק ושוטף לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרש למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, עד כאן.

« Et si elle a été cuite dans un vase de cuivre, on le frottera et on le rincera dans l’eau. » Cela se rattache aussi au lieu saint mentionné d’abord, car tout se faisait dans un lieu saint : le lavage, le bris et le rinçage. Rachi, de mémoire bénie, a expliqué : « sera brisé » parce que ce qui y a été absorbé devient reste (notar). « Et on le frottera (mourak) » : de l’expression des soins de beauté des femmes (tamrouqé). « Et on le rincera » pour rejeter ce qu’il a absorbé ; mais pour le vase de terre, l’Écriture t’enseigne ici qu’il ne se débarrasse jamais de ce qu’il a absorbé. Jusqu’ici.

הנה הודיענו הכתוב הזה כי כלי נחשת והוא הדין לכל שאר מיני מתכות שנתבשל בהן האסור דינו בהגעלה ולא תספיק בהם הדחה בעלמא, אבל כלי חרש שנתבשל בו אסור אין לו תקנה אלא בשבירה ולא תספיק בו הגעלה. ומן הידוע כי יש למים שלש כחות. והם המים הקרים והפושרים והרותחים. הקרים, אם נתן בהם האסור דין הכשר הוא להדיח הכלים במים קרים. הפושרים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו בהדחת מים קרים אלא בהדחת הפושרים.

Voici que l’Écriture nous a fait connaître que le vase de cuivre, et il en va de même pour tous les autres genres de métaux, dans lequel on a cuit un interdit, sa règle est le « hag’ala » (ébouillantage) et un simple rinçage n’y suffit pas ; mais un vase de terre dans lequel on a cuit un interdit n’a de remède que par le bris et l’ébouillantage n’y suffit pas. Et il est connu que l’eau a trois forces, qui sont l’eau froide, l’eau tiède et l’eau bouillante. À l’eau froide : si l’interdit y a été mis, la règle est que l’on peut rincer les vases à l’eau froide. À l’eau tiède : si l’interdit y a été mis, sa purification n’est pas dans le rinçage à l’eau froide mais dans le rinçage à l’eau tiède.

הרותחים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו של כלי לא במים קרים ולא בפושרין אלא ברותחים, לפי שהכלי שנתן לתוכו הדבר האסור אין פליטתו אלא כדרך בליעתו, וזהו שאמרו בענין אסור כלים של חמץ בפסח, דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחם ומטבילם והן טהורים, דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהם על ידי האור כגון השפודין והאסכלות מלבנן ומטבילן והם טהורים, הא למדת שאין האיסור נפלט מן הכלי אלא כדרך שנבלע בו.

À l’eau bouillante : si l’interdit y a été mis, la purification du vase n’est ni à l’eau froide ni à l’eau tiède, mais à l’eau bouillante, car le vase dans lequel a été mise la chose interdite ne la rejette que de la manière dont il l’a absorbée. Et c’est ce qu’ils ont dit à propos de l’interdit des vases de levain à Pessa’h : les choses dont on s’est servi à froid, comme les coupes, les cruches et les flacons, on les rince et on les immerge et elles sont pures ; les choses dont on s’est servi à chaud, comme les marmites, les bouilloires et les chauffe-eau, on les ébouillante et on les immerge et elles sont pures ; les choses dont on s’est servi par le feu, comme les broches et les grils, on les chauffe au rouge (libbun) et on les immerge et elles sont pures. Tu as donc appris que l’interdit n’est rejeté du vase que de la manière dont il y a été absorbé.

ומה שאמר ישבר ולא אמר תשבר כמו שאמר תכבס, לפי שלשון שבירה ענינו שישבור הכלי שנים ושלשה שברים כדי שלא יצלח למלאכה ההיא שהיה ראוי תחלה, ואלו אמר תשבר היה מתבאר מזה לשוברו שברים קטנים יותר מדאי עד שלא יוכל אדם להשתמש באחד מחלקי השברים לשום דבר בעולם כגון (תהילים מ״ח:ח׳) תשבר אניות תרשיש, (שופטים ז׳:כ׳) וישברו הכדים, ולא בא הכתוב לומר אלא שישברנו שבירה קלה שיתבטל הכלי מתשמישו הראוי.

Et ce qu’il a dit « sera brisé (yishaver) » et n’a pas dit « tu fracasseras (teshabber) » comme il a dit « tu laveras », c’est parce que l’expression de bris signifie qu’il brise le vase en deux ou trois morceaux afin qu’il ne soit plus apte à l’usage pour lequel il était apte au début ; et s’il avait dit « tu fracasseras », cela aurait indiqué de le briser en très petits morceaux jusqu’à ce que personne ne puisse se servir d’une des parties des morceaux pour quoi que ce soit au monde, comme (Psaumes 48,8) « tu brises les navires de Tarsis », (Juges 7,20) « et ils brisèrent les cruches » ; et l’Écriture ne vient dire autre chose sinon qu’il le brisera d’un bris léger qui annule le vase de son usage convenable.

וזהו שכתוב כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו, ולא אמר תשברו, וכמו שאמרו רז"ל נשברו טהרו כלומר שכבר יצא מתורת כלי ומותר להשתמש באחד מחלקיו, וכן (שמות י״ב:מ״ו) ועצם לא תשברו בו, אפילו שבירה קלה, שכן דרך בני חורין שלא להתעסק בעצמות.

Et c’est ce qui est écrit « tout ce qui est dedans sera impur, et vous le briserez (otô tishbôrou) », et il n’a pas dit « vous le briserez » à l’autre forme, et comme l’ont dit nos Sages, de mémoire bénie : « s’il est brisé, il est pur », c’est-à-dire qu’il est déjà sorti de la loi de vase et qu’il est permis de se servir de l’une de ses parties ; et de même (Exode 12,46) « et vous ne briserez pas d’os en elle », même d’un bris léger, car c’est la manière des hommes libres de ne pas s’occuper des os.

ודרשו רז"ל שהיו החרסים נבלעים בקרקע העזרה, שאם לא כן היתה העזרה כולה מתמלאה חרסים, והיה זה מי"ח נסים שנעשו במקדש, ואלו הן, לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מעולם, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, כלומר שלא אירע בהן מעולם שום פסול טומאה, ושלשתן נחשבין אחד, ולא כבו גשמים אש מעצי המערכה, ולא נצחה הרוח עמוד העשן, כלומר עשן אשו של הדיוט, כענין שכתוב (ויקרא א׳:ז׳) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, שאע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שהרי אש של מעלה אין לה עשן, שכך אמרו במסכת יומא, חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחים ויבשים, ואינה מעלה עשן.

Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que les tessons étaient absorbés dans le sol du parvis, car sinon tout le parvis aurait été rempli de tessons, et c’était parmi les dix-huit miracles qui eurent lieu dans le Sanctuaire, qui sont : jamais une femme n’avorta à l’odeur de la viande sainte ; jamais la viande sainte ne s’est putréfiée ; jamais une pollution n’est arrivée au grand prêtre le jour de Kippour ; jamais on n’a vu de mouche dans la maison des abattoirs ; jamais on n’a trouvé d’invalidité dans l’omer, dans les deux pains et dans le pain de proposition, c’est-à-dire que jamais ne leur est arrivée aucune invalidité d’impureté, et les trois comptent pour un ; jamais les pluies n’ont éteint le feu du bois de l’arrangement ; jamais le vent n’a vaincu la colonne de fumée, c’est-à-dire la fumée du feu de l’homme ordinaire, comme il est écrit (Lévitique 1,7) « et les fils d’Aharon le prêtre mettront du feu sur l’autel » : bien que le feu descende du ciel, c’est un commandement d’en apporter d’un particulier, car le feu d’en haut n’a pas de fumée, car ainsi ont dit dans le traité Yoma : cinq choses ont été dites du feu de l’arrangement : il est accroupi comme un lion, clair comme le soleil, il a de la substance, il dévore le sec et l’humide, et il ne fait pas monter de fumée.

רבוצה כארי, והאמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה רבוצה ככלב, לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשאלין בירושלים.

« Accroupi comme un lion » : mais Rabbi Hanina, préposé des prêtres, n’a-t-il pas dit : je l’ai vu accroupi comme un chien ? Il n’y a pas de difficulté : ici dans le premier Temple, là dans le second. « Ils se tenaient serrés et se prosternaient à l’aise ». Ni serpent ni scorpion n’a jamais fait de mal à Jérusalem, et jamais un homme n’a dit à son prochain : l’endroit est trop étroit pour moi pour passer la nuit à Jérusalem.

אלו הן עשרה נסים הזכירם רבותינו ז"ל במקום אחד ביחד במסכת אבות, נשארו שמונה, ואלו הם, כלים של חרס שנתבשל בהן חטאת והיו החרסים נבלעים בקרקע, מזבח העולה אשר עליו אש תמיד והיה מצופה נחשת כעובי דינר והיה מעצי שטים ולא היה הנחושת נתך ולא העץ נשרף, נרות המערכה היה בכל נר ונר שמן כמדת חברותיה ומעולם לא נכבתה אחת מהן קודם השחר, ואם הלילה היתה קצרה לא הותיר מן השמן, ואם היתה ארוכה לא חסר ממנה, הנר האמצעי לא היה בו שמן אלא כמדת שאר הנרות וממנה היה מדליק לכל השאר ובה היה מסיים, לשון של זהורית היו תולין על פתחו של היכל ביום הכפורים ולערב היה מלבין, השעיר שהיה משולח לעזאזל קודם שיגיע לעקרו של הר לא היה נשאר בו אפילו אבר אחד שלם.

Ce sont dix miracles que nos Sages, de mémoire bénie, ont mentionnés ensemble en un seul endroit dans le traité Avot ; il en reste huit, et les voici : les vases de terre dans lesquels l’offrande pour la faute avait été cuite et dont les tessons étaient absorbés dans le sol ; l’autel de l’holocauste sur lequel il y avait un feu perpétuel, qui était revêtu de cuivre de l’épaisseur d’un dinar et en bois de shitim, sans que le cuivre fondît ni que le bois brûlât ; les lampes de l’arrangement, dans chaque lampe il y avait de l’huile à la mesure de ses compagnes et jamais l’une d’elles ne s’éteignit avant l’aube, et si la nuit était courte il ne restait pas d’huile, et si elle était longue, il n’en manquait pas ; la lampe du milieu n’avait de l’huile qu’à la mesure des autres lampes, et c’est d’elle qu’on allumait toutes les autres et c’est par elle qu’on terminait ; le fil d’écarlate qu’on suspendait à la porte du Sanctuaire le jour de Kippour devenait blanc le soir ; le bouc envoyé à ’Azazel, avant d’arriver à la base de la montagne, il n’en restait pas un seul membre entier.

וראיתי במדרש תנחומא בתחלת סדר ואתה תצוה, כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה לכך נאמר (שמות כ״ז:כ׳) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ומשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהם, כן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק קמא. ועוד שם, לחם הפנים היה משתמר חמימותו בתוכו שמונה ימים, שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו, א"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חם וגו', שהיו מסלקים אותו חם כשם שמסדרים אותו חם. ומקשה, ותו ליכא, והאמר לוי מקום ארון אינו מן המדה, ואמר שמואל כרובים בנס היו עומדים. ומשני, ניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא חשיב.

Et j’ai vu dans le Midrash Tan’houma, au début de la section Vetsavé : lorsqu’on allumait le chandelier, chaque cour de Jérusalem se servait de sa lumière, c’est pourquoi il est dit (Exode 27,20) « et ils prendront pour toi de l’huile d’olive pure, pilée, pour le luminaire ». Et dès l’heure où Shelomo construisit le Temple, il y planta toutes sortes d’arbres précieux en or, et ils produisaient des fruits en leur temps ; ainsi ont enseigné nos Sages, de mémoire bénie, dans le traité Yoma, à la fin du premier chapitre. Et encore là : le pain de proposition conservait sa chaleur pendant huit jours, comme il est dit (I Samuel 21,7) « pour mettre du pain chaud le jour où on l’enlevait ». Rabbi Yehoshoua ben Lévi a dit : un grand miracle s’est produit pour le pain de proposition : son enlèvement était comme son arrangement, comme il est dit « pour mettre du pain chaud, etc. », car on l’enlevait chaud comme on l’arrangeait chaud. Et il objecte : n’y en a-t-il pas d’autres ? Lévi n’a-t-il pas dit : la place de l’arche n’est pas incluse dans la mesure, et Shemouel a dit : les chérubins se tenaient par miracle ? Et il répond : il compte les miracles extérieurs, il ne compte pas les miracles intérieurs.

והכהן המקריב את עולת איש. אין לפרש דוקא הכהן המקריב ולהוציא שאר הכהנים שלא יהיה להם בה חלק, כי הלשון הזה הוא כלשון הכתוב למעלה הכהן המחטא אותה יאכלנה, אין הכונה להוציא שאר הכהנים, אבל אמר הכהן המקריב לומר כי כל הראוי להקריב יש לו חלק בעור, להוציא את הטמא שאינו ראוי להקריב שאין לו בה חלק.

« Et le prêtre qui offre l’holocauste de quelqu’un. » On ne doit pas expliquer précisément « le prêtre qui offre » pour exclure les autres prêtres, de sorte qu’ils n’y auraient pas de part ; car cette expression est comme celle de l’Écriture plus haut « le prêtre qui l’offre pour la faute la mangera », où l’intention n’est pas d’exclure les autres prêtres ; mais il a dit « le prêtre qui offre » pour dire que quiconque est apte à offrir a une part dans la peau, pour exclure l’impur, qui n’est pas apte à offrir et n’y a aucune part.

ומה שהוסיף הכתוב לומר אשר הקריב פירוש שכבר הקריב אותה, ובא לבאר כי כשהכתוב מזכה לכהן עור העולה זהו לאחר שנתקרב על גבי המזבח ובעליה יצאו ידי חובתן בהקרבה, אבל אם נשחטה ונמצאת טרפה או נשפך דמה ולא נזרק כראוי אין הכתוב מזכה לו העור. ורז"ל דרשו כי כל הקרבנות היו בודקין אותן קודם הקרבתן כדי שלא יקריבו טרפה על גבי המזבח, שהיו הכהנים בודקין את הטרפה בדוקים שבעין ובשאר סימנין קודם שחיטתן, ולזה הוסיף אשר הקריב כלומר שכבר עלתה לו בחשבון קרבן.

Et ce que l’Écriture a ajouté en disant « qu’il a offert » signifie qu’il l’a déjà offerte, et elle vient expliquer que lorsque l’Écriture attribue au prêtre la peau de l’holocauste, c’est après qu’elle a été approchée sur l’autel et que ses propriétaires se sont acquittés de leur obligation par l’offrande ; mais si elle a été égorgée et trouvée atteinte d’un défaut mortel, ou si son sang a été répandu et n’a pas été aspergé comme il convient, l’Écriture ne lui attribue pas la peau. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que tous les sacrifices étaient examinés avant leur offrande, afin de ne pas offrir sur l’autel une bête atteinte d’un défaut mortel, car les prêtres examinaient la bête pour les défauts de l’œil et autres signes avant leur abattage ; et c’est pourquoi il a ajouté « qu’il a offert », c’est-à-dire qu’elle est déjà comptée pour lui au compte d’un sacrifice.

לכהן המקריב אותה. יכול לו לבדו, ת"ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכלן, ת"ל לכהן המקריב אותה, הא כיצד, לבית אב של יום המקריבין אותה, כלומר אנשי משמר, שהרי הכהנים היו נחלקין לעשרים וארבעה משמרות והיו מתחלפין בכל שבת ושבת, וכמאמר יהוידע (דברי הימים ב כ״ג:ח׳) באי השבת עם יוצאי השבת, וכל מה שיזדמן להם מן הקרבנות בכל שבת ושבת היו חולקים אותו ביניהם בשוה, הוא שאמר הכתוב (דברים י״ח:ח׳) חלק כחלק יאכלו.

« Au prêtre qui l’offre. » On pourrait penser : à lui seul ? L’Écriture dit « à tous les fils d’Aharon elle sera » ; on pourrait penser : à tous ? L’Écriture dit « au prêtre qui l’offre ». Comment donc ? À la maison paternelle de la journée qui l’offre, c’est-à-dire les hommes de la garde, car les prêtres étaient divisés en vingt-quatre gardes qui changeaient chaque semaine, et comme l’a dit Yehoyada (II Chroniques 23,8) « ceux qui entrent le sabbat avec ceux qui sortent le sabbat » ; et tout ce qui leur échéait en sacrifices chaque semaine, ils se le partageaient entre eux à parts égales, c’est ce que dit l’Écriture (Deutéronome 18,8) « part égale à part égale ils mangeront ».

והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואח"כ חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו, ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין שראוי להם לחלוק בשוה, כי שכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים והשלשה המקריבים בשליחות כולן הם עושים ובשליחות כולן עומדים על הקרבן, (שמואל א ל׳:כ״ד) כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, לשון הרמב"ן ז"ל.

Et l’Écriture a mentionné toutes les offrandes de grain par leurs noms : cuite au four, casserole et poêle ; puis elle est revenue et a inclus en disant « chacun comme son frère », afin que celui-ci n’ait que ce que celui-là a, et même l’offrande de fleur de farine, ils la partageront. Et l’Écriture a dit cette loi à propos des offrandes de grain, et à plus forte raison à propos des autres sacrifices dont la valeur est plus grande, qu’il convient de partager à parts égales, car la récompense de l’offrande revient aux prêtres purs qui se trouvent là, car tous offrent soit de la main soit par ordre ; car l’individu, ou les deux, ou les trois qui offrent, le font en mission pour tous et se tiennent auprès du sacrifice au nom de tous : (I Samuel 30,24) « comme la part de celui qui descend à la guerre, ainsi la part de celui qui reste auprès des bagages, ils partageront ensemble ». Termes du Ramban, de mémoire bénie.

וזאת תורת זבח השלמים. קרבן זה שני מינין, תודה ושלמים. קרבן תודה היה מביא עמו לחם מצה חמץ והיו ארבעים חלות עשר של מצה ועשר של חמץ ועשר של רקיקין ועשר של רבוכין, וזהו שכתוב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מרובכת חלות בלולות בשמן, ואח"כ אמר על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, הרי ארבעה מינין. ואמר הכתוב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', באר שיקח משלשה מינין אלו מכל אחד ואחד מהם תרומה, כלומר המעשר, וזהו כתרומת מעשר שנותן לוי לכהן מעשר מן המעשר הנקרא תרומת מעשר.

« Et voici la loi du sacrifice de paix. » Ce sacrifice est de deux espèces : reconnaissance et paix. Le sacrifice de reconnaissance apportait avec lui du pain azyme et du levain, et c’étaient quarante gâteaux : dix d’azyme, dix de levain, dix de galettes et dix de pains ébouillantés, c’est ce qui est écrit « et il offrira avec le sacrifice de reconnaissance des gâteaux sans levain pétris à l’huile, des galettes sans levain ointes d’huile, et de la fleur de farine ébouillantée, des gâteaux pétris à l’huile », puis il dit « avec les gâteaux de pain levé il offrira son offrande » : voilà quatre espèces. Et l’Écriture dit « et il en offrira un de chaque offrande en prélèvement pour l’Éternel » : elle a expliqué qu’il prend de ces trois espèces un prélèvement de chacune d’elles, c’est-à-dire la dîme, et c’est comme le prélèvement de dîme que le Lévite donne au prêtre, la dîme de la dîme, appelée « terumat ma’asser ».

וא"כ הרי שלשים מצות ועשר חמץ. ודרשו רז"ל כי משקל עשר של חמץ כמשקל שלשים של מצות, וכן נראה מן הכתוב שחלק אותן, והלשון מוכיח, כי הזכיר חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן, הודיענו בזה השואתן כי כל מין מהן עשר, והזכיר אח"כ על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו. וקרבן השלמים אינו באה על ההודאה והוא נדר או נדבה, כענין שכתוב ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ואין המביאו חייב להביא לחם.

Et s’il en est ainsi, il y a trente d’azyme et dix de levain. Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que le poids des dix de levain est comme le poids des trente d’azyme, et c’est ce que montre l’Écriture, qui les a divisés, et l’expression le prouve, car il a mentionné « des gâteaux sans levain pétris à l’huile, des galettes sans levain ointes d’huile, et de la fleur de farine ébouillantée, des gâteaux pétris à l’huile », nous faisant connaître par là leur égalité, car chaque espèce est de dix, et il a mentionné ensuite « avec les gâteaux de pain levé il offrira son offrande ». Et le sacrifice de paix ne vient pas pour la reconnaissance : il est vœu ou don volontaire, comme il est écrit « et si c’est un vœu ou un don volontaire, son sacrifice » ; et celui qui l’apporte n’est pas tenu d’apporter du pain.

ומה שהיה מקריב לחם חמץ בקרבן תודה והלא אמרה תורה (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, אבל הענין כי לא היה קרב על גבי המזבח, ואין הכונה בו לקרבן רק לתנופה.

Et si l’on offrait du levain dans le sacrifice de reconnaissance, la Torah n’a-t-elle pas dit (Lévitique 2,11) « car vous ne ferez fumer ni levain ni miel » ? Mais le sens est qu’il n’était pas offert sur l’autel et que l’intention n’y est pas pour le sacrifice mais pour l’élévation (tenoufa).

וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים, ודם ביצים. וידוע כי דם ביצים אין איסורו אלא מדרבנן, ודוקא כשנמצא בחלמון, אבל נמצא בחלבון זורק את הדם ואוכל את השאר, זהו דעת הרב אלפס ז"ל.

« Et vous ne mangerez aucun sang dans toutes vos demeures, ni d’oiseau ni de bête. » Cela exclut le sang des poissons et des sauterelles, et le sang des œufs. Et il est connu que le sang des œufs n’est interdit que par décret des Sages, et précisément lorsqu’il est trouvé dans le jaune ; mais s’il est trouvé dans le blanc, on jette le sang et on mange le reste. Telle est l’opinion du Rav Alfas, de mémoire bénie.

אבל דעת בעלי התוספות ז"ל כי שנמצא הדם בקשר בין בקשר החלמון בין בקשר החלבון אסור. וטעם האסור מדרבנן כשנמצא הדם בחלמון שאסור לדברי הכל, היינו משום חשש מקום, שיש לחוש כי מאותו מקום שנמצא הדם משם התחילה הביצה להתרקם, ונמצא שהאוכל ביצה זו עובר משום השרץ השורץ על הארץ.

Mais l’opinion des auteurs des Tosafot, de mémoire bénie, est que si le sang est trouvé au point d’attache, que ce soit celui du jaune ou celui du blanc, c’est interdit. Et la raison de l’interdit rabbinique, lorsque le sang est trouvé dans le jaune, qui est interdit selon tous, est par crainte du lieu : on craint que ce soit de ce lieu où le sang a été trouvé que l’œuf ait commencé à se former, de sorte que celui qui mange cet œuf transgresse à cause du reptile qui rampe sur la terre.

את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'. לפי הפשט היה מניף החזה על החלבים ולא השוק, שהרי בשוק נאמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן ולא הזכיר בו תנופה.

« La poitrine, pour l’agiter en offrande agitée devant l’Éternel. » Selon le sens simple, on agitait la poitrine sur les graisses, et non la cuisse, car à propos de la cuisse il est dit « et la cuisse droite, vous la donnerez en prélèvement au prêtre », et il n’y a pas mentionné d’agitation.

ואמנם מצינו כתוב מפורש, שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, שנראה מזה שהשוק והחזה על החלבים היה מניף ביחד, ואחר התנופה היה מקטיר החלבים, כענין שכתוב והקטיר הכהן את החלב המזבחה, והשוק והחזה היו נתנים לכהנים, הוא שכתוב והיה החזה לאהרן ולבניו, וכתיב ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן. וכך היתה תנופה זו, היה נותן החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהם, ומניף אותם לפני המזבח, ותנופה זו בחזה ושוק כענין תנועת הלולב, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.

Mais nous trouvons un verset explicite : « la cuisse du prélèvement et la poitrine de l’agitation, sur les sacrifices par le feu des graisses », d’où il apparaît que la cuisse et la poitrine étaient agitées ensemble sur les graisses, et après l’agitation il faisait fumer les graisses, comme il est écrit « et le prêtre fera fumer la graisse sur l’autel », et la cuisse et la poitrine étaient données aux prêtres, c’est ce qui est écrit « et la poitrine sera pour Aharon et ses fils », et il est écrit « et la cuisse droite, vous la donnerez en prélèvement au prêtre ». Et voici comment se faisait cette agitation : il plaçait les graisses sur les mains des propriétaires, et la poitrine et la cuisse au-dessus d’elles, et les agitait devant l’autel ; et cette agitation de la poitrine et de la cuisse est comme le mouvement du loulav : on va et on vient, on monte et on descend ; on va et on vient pour Celui à qui appartiennent les quatre vents du monde, on monte et on descend pour Celui à qui appartiennent le ciel et la terre.

ונראה לי בטעם שני אברים הללו שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצוה הזאת בקרבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו.

Et il me semble, à propos de la raison de ces deux membres, la poitrine et la cuisse, qui ont été réservés pour l’agitation sur l’autel, que c’est parce qu’ils sont la cause du mouvement chez l’homme et aussi chez les autres êtres vivants : car le cœur qui bat est à l’endroit de la poitrine, et de même le mouvement de tout être vivant se fait dans les cuisses. C’est pourquoi ce commandement est venu dans les sacrifices : que ces deux membres, qui sont les maîtres du mouvement, parviennent devant l’autel pour rendre grâce et louer ainsi le Maître de tout, qui maintient tout le monde par la force du mouvement des sphères ; et c’est ce qu’ils ont dit : « à Celui à qui appartiennent les quatre vents du monde » et « à Celui à qui appartiennent le ciel et la terre ».

ועוד יש לומר בענין מוליך ומביא מעלה ומוריד בין בתנועת חזה ושוק בין בתנועת הלולב, שבזה רמז לגלות ולגאולה, מוליך על שם (איכה א׳:ו׳) וילכו בלא כח לפני רודף. ומביא על שם (ירמיהו ל״א:ח׳) הנני מביא אותם מארץ צפון. מעלה, למי שהעלה שכינתו מקרב ישראל, שנאמר (יחזקאל י״א:כ״ג) ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר. ומוריד, למי שעתיד להורידה ולהשרותה בישראל, שנאמר (ישעיהו ל״א:ד׳) כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון.

Et on peut encore dire, à propos de « on va et on vient, on monte et on descend », aussi bien dans le mouvement de la poitrine et de la cuisse que dans le mouvement du loulav, qu’il y a là une allusion à l’exil et à la délivrance : « on va » à cause de (Lamentations 1,6) « et ils sont allés sans force devant le poursuivant » ; « on vient » à cause de (Jérémie 31,8) « voici que Je les amène du pays du nord » ; « on monte », pour Celui qui a fait monter Sa Présence du milieu d’Israël, comme il est dit (Ézéchiel 11,23) « et la gloire de l’Éternel monta du milieu de la ville » ; et « on descend », pour Celui qui doit la faire descendre et la faire résider en Israël, comme il est dit (Isaïe 31,4) « ainsi l’Éternel des armées descendra combattre sur la montagne de Sion ».

ויש בו עוד רמז לתחיית המתים, מוליך על שם שכתוב (תהילים ע״ח:ל״ט) רוח הולך, ומביא על שם שכתוב (יחזקאל ל״ז:י׳) ותבא בהם הרוח ויחיו, מעלה על שם שכתוב (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ומוריד על שם שכתוב (יחזקאל ל״ז:ט׳) ופחי בהרוגים האלה ויחיו.

Et il y a encore là une allusion à la résurrection des morts : « on va » à cause de ce qui est écrit (Psaumes 78,39) « un souffle qui s’en va » ; « on vient » à cause de ce qui est écrit (Ézéchiel 37,10) « et le souffle entra en eux et ils vécurent » ; « on monte » à cause de ce qui est écrit (Ecclésiaste 12,7) « et le souffle retournera à Dieu qui l’a donné » ; et « on descend » à cause de ce qui est écrit (Ézéchiel 37,9) « et souffle sur ces tués, et qu’ils vivent ».

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח"כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים.

« Voici la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de grain, pour l’offrande pour la faute, pour le sacrifice de culpabilité, pour les consécrations et pour le sacrifice de paix. » Selon l’ordre des sacrifices dans ce verset, tu les trouves rangés par sections : section de l’holocauste, puis section de l’offrande de grain, et ainsi tous les autres. Et pour ce qui est d’avoir introduit « les consécrations » entre le sacrifice de culpabilité et le sacrifice de paix, alors qu’il n’y a pas dans les sections mentionnées de sacrifice de consécration, si nous disons que l’intention porte sur ce qui est écrit plus loin, « prends Aharon », qui est la section des consécrations, l’ordre ne serait pas juste. Mais le sens est qu’il a mentionné les consécrations plus haut, et ainsi l’ordre vient juste, car le sacrifice de consécration n’est pas un sacrifice particulier comme l’offrande pour la faute, le sacrifice de culpabilité et les autres, mais il y a dans les consécrations plusieurs sacrifices : offrande pour la faute, holocauste et sacrifices de paix ; et c’est le sens de « consécrations » au pluriel, et sûrement ces sacrifices-là sont déjà mentionnés.

והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם.

Et voici que ce verset a placé l’holocauste en premier et a terminé par les sacrifices de paix : il a placé l’holocauste en premier comme il se doit, car il est l’élu et le plus honorable de tous les sacrifices, et il a terminé par les sacrifices de paix, parce qu’il convient de terminer par l’attribut de paix, qui est le maintien du monde ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : pourquoi leur nom est-il shelamim ? Parce qu’ils établissent la paix dans le monde.

וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום, והוא ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, וכן שלמה ע"ה חתם שיר השירים במדה הזאת שאמר אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ואמרו רז"ל אפילו העליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת.

Et tu sais que le Nom de l’Éternel a été effacé sur l’eau pour mettre la paix entre un homme et sa femme ; et parce que l’attribut de paix est aimé, les hommes de la Grande Assemblée nous ont établi de conclure la prière des dix-huit bénédictions par l’attribut de paix, qui est la bénédiction « qui bénit Son peuple Israël par la paix » ; et de même Shelomo, que la paix soit sur lui, a conclu le Cantique des Cantiques par cet attribut en disant « alors j’étais à ses yeux comme celle qui trouve la paix » ; et nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : même les êtres supérieurs ont besoin de paix, comme il est dit (Job 25,2) « domination et crainte sont auprès de lui, il fait la paix dans ses hauteurs ». Et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : « voici la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de grain, pour l’offrande pour la faute, pour le sacrifice de culpabilité, etc. » : quiconque s’occupe de la section de l’holocauste, c’est comme s’il avait offert un holocauste ; de la section de l’offrande de grain, comme s’il avait offert une offrande de grain ; de la section de l’offrande pour la faute, comme s’il avait offert une offrande pour la faute.

והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא.

Et le sens est qu’il médite sur l’explication de la section, à quel sujet elle fait allusion, car par là les yeux de son intelligence s’ouvriront et comprendront les merveilles de la loi des sacrifices, et par là il s’efforcera davantage d’observer la Torah et les commandements, et ses fautes lui seront pardonnées comme s’il avait offert un sacrifice ; car on ne peut dire que l’intention soit qu’il récite et répète la formule de la section dans ses versets nus sans réfléchir à leur explication. Et de même, ils ont dit : « quiconque dit "Louange à David" chaque jour, il est assuré d’être du monde à venir » : l’intention est que, du fait qu’il réfléchit à ce qu’enseignent les versets et à ce à quoi ils font allusion, alors il reconnaîtra et discernera les merveilles de Celui qui est parfait en connaissance, et son cœur se fortifiera dans la foi au Nom, qu’Il soit béni, et dans Son service, et par là il héritera de la vie du monde à venir.

ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני.

Et pour cette raison nos Sages, de mémoire bénie, ont institué dans l’ordre de notre prière la Mishna « Eizehou meqomane » pour la dire chaque matin, et ils ont dit à ce sujet : le Saint, béni soit-Il, a dit : quand on lit cela, Je le leur compte comme s’ils M’avaient offert ces sacrifices.

ובמדרש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים.

Et dans le Midrash : « voici la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de grain, pour l’offrande pour la faute et pour le sacrifice de culpabilité » : la Torah est plus grande que tous les sacrifices ensemble, comme il est dit « voici la loi pour l’holocauste, pour l’offrande de grain, pour l’offrande pour la faute, pour le sacrifice de culpabilité, pour les consécrations et pour le sacrifice de paix » : quiconque s’occupe de la Torah, c’est comme s’il avait offert un holocauste, comme s’il avait offert une offrande de grain, comme s’il avait offert une offrande pour la faute, comme s’il avait offert un sacrifice de culpabilité, de consécration et de paix.

ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא אל ולא אלהים ולא אלהיך אלא ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

Sache et comprends que les catégories de tous les sacrifices sont au nombre de neuf, tant les sacrifices qui ont un lieu particulier, abattus au nord, que ceux qui sont abattus en n’importe quel endroit du parvis, et les voici : l’holocauste, l’offrande de grain, l’offrande pour la faute, la culpabilité, la reconnaissance, les sacrifices de paix, le premier-né, la dîme, la Pâque. Et tu sais déjà que le nombre neuf est le terme des unités et le terme de tout ce qui est perçu, et qu’il n’y a pas de perception au-delà de neuf ; c’est pourquoi les sacrifices sont venus au nombre de neuf, pour enseigner que l’intention du service dans les sacrifices n’est que pour le Nom unique ; et c’est ce qu’ils ont dit dans la Torat Kohanim : on ne trouve pas dans la Torah, à propos des sacrifices, ni « El », ni « Elohim », ni « ton Dieu », mais l’Éternel, le Nom unique, afin de ne pas donner ouverture de bouche à un adversaire pour contester.

ועוד אמרו, אשה ריח ניחוח, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים (ב ד) ועשר אמות קומתו.

Et ils ont dit encore : « sacrifice par le feu d’agréable odeur » : il a ramené tous les services au Nom unique. Et le sacrifice était offert sur l’autel, et l’autel avait dix coudées de hauteur, car il est écrit dans les Chroniques (II Chroniques 4) « et dix coudées sa hauteur ».

ומה שכתב בתורה ושלש אמות קומתו, מקום המערכה בלבד [משפת סובב ולמעלה], והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכתוב (שם א כב) וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו.

Et ce qui est écrit dans la Torah « et trois coudées sa hauteur », c’est seulement le lieu de l’arrangement [à partir du rebord du pourtour et au-dessus]. Et cet autel a son lieu fixé et particulier dans le Temple, et il est interdit de le changer jamais de sa place, c’est ce qui est écrit (I Chroniques 22) « et ceci est l’autel de l’holocauste pour Israël », et c’est le lieu d’où fut créé Adam, comme l’ont mentionné nos Sages, de mémoire bénie : « Adam fut créé du lieu de son expiation », et c’est le lieu où offrirent Adam le premier homme, Qayin et Hevel ses fils, et là Noa’h bâtit l’autel de l’holocauste, et là Avraham bâtit l’autel, et là fut ligoté Yits’haq notre père.

נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת מקום תשע פעמים, בפרשת העקדה תמצא ארבעה פעמים מקום (בראשית כ״ב:ג׳) ויקם וילך אל המקום, וירא את המקום, ויבאו אל המקום, ויקרא אברהם שם המקום, זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב (שם כח) ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום, אכן יש ה' במקום, מה נורא המקום, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.

Tu apprends ainsi que ce lieu est particulier pour les sacrifices de tous les justes et de tous les pieux des générations, et parce que ce lieu est particulier pour toutes les catégories de sacrifices, qui sont neuf, tu trouves chez les trois patriarches, qui sont Avraham, Yits’haq et Yaaqov, que le mot « lieu » est évoqué neuf fois : dans la section de la ligature tu trouves quatre fois « lieu » (Genèse 22,3) « et il se leva et alla au lieu », « et il vit le lieu », « et ils vinrent au lieu », « et Avraham appela le nom du lieu » : cela concerne Avraham et Yits’haq. Et tu trouves chez Yaaqov (ibid. 28) « et il rencontra le lieu », « et il prit des pierres du lieu », « et il se coucha dans le lieu », « certes l’Éternel est dans ce lieu », « que ce lieu est redoutable », « et il appela le nom de ce lieu Beth-El ».

ויפגע במקום אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בהמ"ק נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב׳:ט׳) טבעו בארץ שעריה, וטי"ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים.

« Et il rencontra le lieu » n’est pas du nombre, car il ne parle pas d’une chose corporelle mais de ce qu’il a rencontré la Présence, et voilà qu’ils sont neuf en tout. Et lorsque le Temple fut détruit, ce lieu fut englouti, c’est ce que Yirmeyahou a mentionné (Lamentations 2,9) « ses portes se sont enfoncées dans la terre », et le tet de « tav’ou » est petit, allusion à l’engloutissement du lieu, évoqué neuf fois dans la Torah, et à l’absence des sacrifices, qui sont neuf catégories.

אשר צוה ה' את משה בהר סיני. דרשו רז"ל כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן. והנה מצות של ויקרא שנויות בהר סיני.

« Que l’Éternel avait ordonnés à Moché sur le mont Sinaï. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné que tous les commandements ont été dits à Moché sur le mont Sinaï, leurs généralités, leurs détails et leurs précisions. Et voici que les commandements de Vayikra sont répétés sur le mont Sinaï.

ואמנם על דרך הפשט מה שאמר בהר סיני וחזר והזכיר במדבר סיני, פירוש הכתוב זאת התורה לעולה ולקרבנות שצוה ה' בהר סיני ביום צוותו במדבר. אחר שאמר בהר סיני הזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין מזה כי היה בהר ממש במקום הכבוד ששם דבר עמו עשרת הדברים, והוצרך ג"כ להזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, ומפני זה הזכיר הכתוב את שניהם בהר סיני, במדבר סיני.

Mais selon le sens simple, ce qu’il a dit « sur le mont Sinaï » et a ensuite mentionné « dans le désert du Sinaï » : l’explication du verset est : voici la loi de l’holocauste et des sacrifices que l’Éternel a ordonnée sur le mont Sinaï, le jour où Il l’a ordonnée dans le désert. Après avoir dit « sur le mont Sinaï », il a mentionné « dans le désert du Sinaï », afin que tu ne comprennes pas par là qu’il était sur la montagne même, au lieu de la Gloire, où Il lui parla des dix paroles ; et il a fallu aussi mentionner « dans le désert du Sinaï » afin que tu ne comprennes pas « dans le désert du Sinaï » après qu’ils eurent voyagé loin de la montagne ; et pour cette raison l’Écriture a mentionné les deux : « sur le mont Sinaï », « dans le désert du Sinaï ».

וענין בהר סיני לפני הר סיני, והזכיר הכתוב כי היה זה במדבר סיני לפני ההר בתחומו וקרוב לו, ושם אוהל מועד, כמו שאמר בתחלת הענין (ויקרא א׳:א׳) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הודיע אותנו עתה מקום אוהל מועד, וכל מה שאמר הכתוב עולת תמיד העשויה בהר סיני, פירושו לפני הר סיני, כי בהר ממש לא הקריבו. כן כתב הרמב"ן ז"ל.

Et le sens de « sur le mont Sinaï » est « devant le mont Sinaï », et l’Écriture a mentionné que c’était dans le désert du Sinaï, devant la montagne, dans sa limite et près d’elle, et que là était la Tente d’assignation, comme il est dit au début du sujet (Lévitique 1,1) « et Il appela Moché, et l’Éternel lui parla de la Tente d’assignation, en disant » : cela nous fait connaître maintenant le lieu de la Tente d’assignation ; et tout ce que l’Écriture a dit, « l’holocauste perpétuel qui a été fait sur le mont Sinaï », signifie « devant le mont Sinaï », car sur la montagne même on n’a pas offert. Ainsi a écrit le Ramban, de mémoire bénie.

ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. הנה באר בכאן בפירוש כי הקב"ה צוה בקרבנות, ואם כן יש לשאול מה שאמר הנביא (ירמיהו ז׳:כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח.

« Le jour où Il ordonna aux enfants d’Israël d’offrir leurs sacrifices à l’Éternel dans le désert du Sinaï. » Voici qu’il a expliqué ici clairement que le Saint, béni soit-Il, a ordonné les sacrifices ; et s’il en est ainsi, il y a lieu de demander ce qu’a dit le prophète (Jérémie 7,22) « car Je n’ai pas parlé avec vos pères et Je ne leur ai pas ordonné, etc., au sujet de l’holocauste et du sacrifice ».

אבל הענין כי בודאי הכתוב הוא שצוה בקרבנות והיה זה מחסדיו הרבים, לפי שבשר ודם עלול הוא אצל החטא ואין שום אדם נצול ממנו ואפילו הצדיקים, וכענין שכתוב (קהלת ז׳:כ׳) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועל כן באה מצות הקרבנות מאתו יתעלה להיותה לפניו כפרת עונותינו, שיתעשת לנו האלהים ולא נאבד, ואמנם רצונו הוא שנשמע בקולו ולא נחטא ולא נצטרך לקרבנות, אבל שנביא קרבנות ולא נשמע בקולו לא צוה בקרבנות הללו, ועל זה אמר הנביא ולא צויתים על דברי עולה וזבח, ומצינו בכתוב מפורש (שמואל א ט״ו:כ״ב) הנה שמוע מזבח טוב, ומקרא מלא אמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:ז׳) זבח ומנחה לא חפצת, אבל מה אתה חפץ, שנשמע בקולך, זהו שאמר (שם) אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת.

Mais le sens est que sûrement c’est l’Éternel qui a ordonné les sacrifices, et ce fut par ses nombreuses bontés, car la chair et le sang sont enclins à la faute et nul homme n’en est sauvé, pas même les justes, comme il est écrit (Ecclésiaste 7,20) « car il n’y a pas d’homme juste sur la terre qui fasse le bien et ne pèche pas » ; et c’est pourquoi le commandement des sacrifices est venu de Lui, qu’Il soit exalté, pour qu’il soit devant Lui l’expiation de nos fautes, afin que Dieu pense à nous et que nous ne périssions pas ; mais Sa volonté est que nous écoutions Sa voix et que nous ne péchions pas et n’ayons pas besoin de sacrifices ; mais que nous apportions des sacrifices et n’écoutions pas Sa voix, Il n’a pas ordonné ces sacrifices-là, et c’est de cela que dit le prophète « et Je ne leur ai pas ordonné au sujet de l’holocauste et du sacrifice ». Et nous trouvons un verset explicite (I Samuel 15,22) « voici qu’écouter vaut mieux que le sacrifice », et dans un verset complet David, que la paix soit sur lui, a dit (Psaumes 40,7) « sacrifice et offrande, tu ne les as pas désirés ; mais que désires-tu ? Que nous écoutions ta voix » ; c’est ce qu’il a dit (ibid.) « tu m’as creusé des oreilles ; holocauste et offrande pour la faute, tu ne les as pas demandés ».

כי מן הידוע שעיקר הקרבנות הוא שמוע בקול ה' יתעלה, ומזה הזכיר מיד (ירמיהו ז׳:כ״ג) כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. ואם בעל הקרבן שומע בקול הש"י הלא קרבנו מרוצה ומקובל, וכענין שכתוב (תהילים ד׳:ה׳) רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם, וסמך לו זבחו זבחי צדק, ובאורו תרצו לזבוח זבחי צדק שלא תחטאו. ואם אינו שומע בקול ה' יתעלה אין קרבנו מקובל אלא נקרא זבח רשעים, ואמר הכתוב (משלי ט״ו:ח׳) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו, באורו של כתוב כי טובה תפלת הצדיק ויותר מקובלת היא מקרבנו של רשע.

Car il est connu que le principe des sacrifices est d’écouter la voix de l’Éternel, qu’Il soit exalté ; et de là il a mentionné aussitôt (Jérémie 7,23) « mais voici ce que Je leur ai ordonné : écoutez Ma voix ». Et si celui qui offre le sacrifice écoute la voix du Nom, qu’Il soit béni, son sacrifice est agréé et accepté, comme il est écrit (Psaumes 4,5) « frémissez et ne péchez pas, parlez dans votre cœur », et il a mis à côté « offrez des sacrifices de justice » ; et son explication : vous voudrez offrir des sacrifices de justice sans que vous péchiez. Et s’il n’écoute pas la voix de l’Éternel, qu’Il soit exalté, son sacrifice n’est pas accepté mais est appelé « sacrifice des méchants », et l’Écriture dit (Proverbes 15,8) « le sacrifice des méchants est une abomination pour l’Éternel, et la prière des hommes droits est son agrément » ; l’explication du verset est que la prière du juste est bonne et plus acceptée que le sacrifice du méchant.

וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, יאמר וקרוב ה' לשמוע תפלת הצדיקים וחפץ בה מאשר יחפוץ זבח הכסילים. ומן הענין הזה הזכיר ישעיה ע"ה על הרשעים המקריבים קרבן והם ברשעם שהוא נחשב להם לעברה גדולה, הוא שאמר (ישעיהו ס״ו:ג׳) שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר וגו', באר כי הרשע השוחט השור להקריבו קרבן הרי הוא כהורג נפש, וזובח השה להקריבו כאלו עורף כלב להקריבו לפניו, והמעלה מנחה כאלו מעלה דם חזיר לפניו.

Et de même Shelomo, que la paix soit sur lui, a dit (Ecclésiaste 4,17) « et approche-toi pour écouter plutôt que de donner le sacrifice des insensés » ; il dit : l’Éternel est près d’écouter la prière des justes et s’y complaît plus qu’Il ne se complaît au sacrifice des insensés. Et de ce sujet, Isaïe, que la paix soit sur lui, a parlé des méchants qui offrent un sacrifice et le font dans leur méchanceté, ce qui leur est compté comme une grande faute, c’est ce qu’il a dit (Isaïe 66,3) « celui qui égorge le bœuf est comme celui qui frappe un homme, celui qui sacrifie l’agneau comme celui qui brise la nuque d’un chien, celui qui offre une offrande, comme du sang de porc, etc. » : il a expliqué que le méchant qui égorge le bœuf pour l’offrir en sacrifice est comme un meurtrier, et celui qui sacrifie l’agneau pour l’offrir est comme s’il brisait la nuque d’un chien pour l’offrir devant lui, et celui qui offre une offrande de grain est comme s’il offrait du sang de porc devant lui.

והנה הכלב והחזיר שניהם טמאים אבל יש בכל אחד מהם סימן טהרה, שהרי הכלב מפריס פרסה, והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, לכך המשיל הרשעים בהן שהם מראים בעצמם שיש בהן קצת מעשה טוב בהקריבם קרבן והנה הם טמאים במעשים רעים, וזה באור הכתוב כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח, כלומר בלא שישמעו בקולי.

Et voici que le chien et le porc sont tous deux impurs, mais il y a en chacun d’eux un signe de pureté, car le chien a le sabot fendu et le porc a le sabot séparé, entièrement fendu ; c’est pourquoi il a comparé les méchants à eux, car ils font voir en eux-mêmes qu’il y a en eux quelque bonne action lorsqu’ils offrent un sacrifice, et voici qu’ils sont impurs par de mauvaises actions ; et tel est le sens du verset « car Je n’ai pas parlé avec vos pères et Je ne leur ai pas ordonné au sujet de l’holocauste et du sacrifice », c’est-à-dire sans qu’ils écoutent Ma voix.

ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו (במדבר כ׳:י׳) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, אמר לפניו משה, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן פתח אהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת.

« Et l’assemblée fut rassemblée à l’entrée de la Tente d’assignation. » Ce fut un miracle, et c’est l’un des endroits où le peu a contenu le beaucoup. De même (Nombres 20,10) « et Moché et Aharon rassemblèrent l’assemblée devant le rocher ». Et ainsi ont dit nos Sages dans le Midrash : « et rassemble toute l’assemblée à l’entrée de la Tente d’assignation » : Moché dit devant Lui : « Maître du monde, six cent mille hommes et six cent mille jeunes gens, comment pourrai-je les faire tenir à l’entrée de la Tente d’assignation ? » Le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Tu t’étonnes de cela ? Les cieux n’étaient-ils pas comme une fine membrane de l’œil, et Moi je les étends d’un bout du monde à l’autre, comme il est dit (Isaïe 40,22) “Il étend les cieux comme un voile fin et les déploie comme une tente pour y habiter”. »

וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר (יהושע ג׳:ט׳) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם.

Et de même au mont Sinaï : le Saint, béni soit-Il, se révéla sur le mont Sinaï avec vingt-deux mille chars d’anges serviteurs, comme il est dit (Psaumes 68,18) « les chars de Dieu sont des myriades, des milliers de milliers », et sur chaque char était comme le char qu’a vu Yehezqel ; et comment la montagne les contenait-elle tous ? Mais ce furent des miracles, car le Saint, béni soit-Il, dit à la montagne : « Élargis-toi et reçois les fidèles. » Et lorsqu’ils eurent traversé le Jourdain, tout Israël entra entre les deux barres de l’arche, comme il est dit (Josué 3,9) « et Yehochoua dit aux enfants d’Israël : approchez-vous ici et écoutez les paroles de l’Éternel votre Dieu ».

וכן לעתיד כל אותן אוכלסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידין לומר (ישעיהו מ״ט:כ׳) צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר (שם נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך, וכתיב (יחזקאל מ״א:ז׳) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, עד כאן במדרש.

Et de même dans l’avenir, toute cette multitude qui sera sortie d’Adam le premier homme jusqu’à la résurrection des morts, où se tiendront-ils ? Et ils diront (Isaïe 49,20) « le lieu est trop étroit pour moi, approche-toi de moi que je m’établisse » ; mais Je fais élargir Jérusalem, comme il est dit (ibid. 54) « élargis l’espace de ta tente et les tentures de tes demeures », et il est écrit (Ézéchiel 41,7) « et elle s’élargissait et tournait de plus en plus en haut ». Jusqu’ici, dans le Midrash.

ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וגו'. בגדי כהונה סדר לבישתן כך הוא, כתנת אבנט מעיל אפוד חשן מצנפת ציץ הזהב, והנה הם שבעה שהיה משה מלבישן לאהרן ונותנן עליו, ועם המכנסים שהיו לובשין הם עצמן תחלה הן שמונה.

« Et il mit sur lui la tunique et le ceignit de la ceinture, etc. » L’ordre dans lequel on revêtait les vêtements sacerdotaux est le suivant : tunique, ceinture, manteau, éphod, pectoral, turban, plaque d’or ; et voici qu’ils sont sept, que Moché revêtait à Aharon et lui mettait ; et avec les caleçons, que l’on revêtait en premier, ils sont huit.

וסדר לבישתן כסדר שבעה רקיעים, מכנסים שהיו לכסות בשר ערוה כנגד הרקיע הראשון שבו לבנה שהוא מכסה לאהל העולם השפל בשגם הוא בשר, כתנת כנגד הרקיע שבו כוכב, אבנט כנגד הרקיע שבו נוגה, מעיל כנגד הרקיע שבו חמה, אפוד כנגד אפודת הרקיע שבו מאדים, חושן כנגד הרקיע שבו צדק, ולכך היו בכפלו אורים ותומים שהיו מצודקין בדבריהם, מצנפת שהיה עליון בראש כנגד הרקיע שבו שבתאי שהוא עליון על כל השבעה, והכתוב קראו ראש כוכבים, הוא שכתוב (איוב כ״ב:י״ב) וראה ראש כוכבים כי רמו, ציץ שכתוב בו קדש לה' כנגד כסא הכבוד שהוא למעלה משבעה.

Et l’ordre de leur habillement correspond à l’ordre des sept firmaments : les caleçons, qui servaient à couvrir la chair de la nudité, correspondent au premier firmament, dans lequel se trouve la lune, qui couvre la tente du monde inférieur, du fait qu’il est aussi chair ; la tunique correspond au firmament où se trouve Kokhav (Mercure) ; la ceinture correspond au firmament où se trouve Noga (Vénus) ; le manteau correspond au firmament où se trouve Ḥama (le Soleil) ; l’éphod correspond au revêtement du firmament où se trouve Ma’adim (Mars) ; le pectoral correspond au firmament où se trouve Tsedeq (Jupiter), et c’est pourquoi il y avait dans ses plis l’Ourim et le Toumim, qui rendaient leurs paroles justes ; le turban, qui était en haut sur la tête, correspond au firmament où se trouve Shabtaï (Saturne), qui est supérieur à tous les sept, et l’Écriture l’a appelé « chef des étoiles », c’est ce qui est écrit (Job 22,12) « et vois le chef des étoiles, comme elles sont hautes » ; la plaque, sur laquelle il est écrit « saint à l’Éternel », correspond au trône de la Gloire, qui est au-dessus des sept.

ויש עוד בשבעה שהיה משה מלבישן רמז לשבעה הידועים, כי הראשון הוא כתנת בד לבן, והשני אבנט שהיה חוגרו, והכח והגבורה במתנים, והמעיל שכולו תכלת והאפוד שהיה הדר וחשן משפט שוק שמאל, והמצנפת ראויה לחתן והשביעי הציץ שהיה של זהב והיא הכלה. והבן זה.

Et il y a encore dans les sept que Moché revêtait une allusion aux sept connus : le premier est la tunique de lin blanc ; le deuxième, la ceinture dont il se ceignait, et la force et la puissance sont dans les reins ; le manteau, qui est tout entier d’azur, et l’éphod, qui était une splendeur, et le pectoral de jugement, la cuisse gauche ; le turban convient à l’époux, et le septième la plaque, qui était d’or, et elle est l’épouse. Et comprends cela.

ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה, ומדרגה היתה ממדרגות רוח הקדש למטה ממדרגת הנבואה ולמעלה מבת קול. ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים.

« Et il mit dans le pectoral l’Ourim et le Toumim. » C’était une inscription du Nom explicite, et cela a déjà été expliqué dans la section Vetsavé ; et c’était un degré parmi les degrés de l’esprit de sainteté, inférieur au degré de la prophétie et supérieur à la voix céleste (bat qol). Et sache que la différence entre la prophétie et l’esprit de sainteté est que le prophète, au moment où la prophétie vient en lui, toutes ses sensations et ses facultés sont annulées, il est dépouillé de toutes les voies de ce monde, détaché de la matière, et reste isolé avec l’intellect seul, et cela à l’état de veille ; et c’est là le degré de huit prophètes.

ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן, ומטעם זה תמצא לרז"ל שיזכירו בכל מקום תורה נביאים וכתובים, בסדר המעלות ומדרגות הנבואה, ובפירוש אמרו מניחין תורה על גבי נביאים אבל לא כתובים על גבי נביאים.

Et l’esprit de sainteté est ce par quoi aucune de ses sensations n’est annulée, et il parle comme tout homme, mais un esprit supérieur l’éveille et fait paraître les paroles sur sa langue, et il dit l’avenir avec une assistance divine ; et c’est là le degré des Écrits ; mais le degré de la Torah que Moché nous a ordonnée est au-dessus de tout cela, car la prophétie de Moché est au-dessus de celle de tous les prophètes ; et pour cette raison tu trouves que nos Sages, de mémoire bénie, mentionnent toujours « Torah, Prophètes et Écrits », selon l’ordre des degrés et des niveaux de la prophétie, et ils ont dit explicitement : on peut poser la Torah sur les Prophètes, mais non les Écrits sur les Prophètes.

כל זה הוצרכו החכמים ז"ל להעיר על מדרגות הנבואה כדי שיתבונן האדם, והחי יתן אל לבו מאין תוצאות הנבואה, ואיך המעלות זו למעלה מזו ומה בין נבואת משה לשאר הנביאים כולן.

Tout cela, les Sages, de mémoire bénie, ont dû le signaler à propos des degrés de la prophétie, afin que l’homme réfléchisse et que le vivant mette dans son cœur d’où viennent les produits de la prophétie, et comment les degrés sont les uns au-dessus des autres, et quelle différence il y a entre la prophétie de Moché et celle de tous les autres prophètes.

ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. יראה לי בסדור אברים הללו, כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל, ונצטוה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה, לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל, על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבוד עבודת הש"י והוא הכהן הגדול, ושיהיה ג"כ כולל בגופו ובתכונת צורתו שלשה חלקים אלו, וזו היא צורת אדם שהוא עולם קטן, ובו עולם הדבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים,

« Et il en mit sur le lobe de l’oreille droite d’Aharon, sur le pouce de sa main droite et sur le gros orteil de son pied droit. » Il me semble, à propos de l’ordre de ces membres, que, parce que l’existence est divisée en trois parties, le monde des anges, le monde des sphères et le monde inférieur, et que Moché reçut l’ordre pour le Tabernacle qui comprend ces parties de l’existence : à l’intérieur du voile, correspondant au monde des anges ; à l’extérieur du voile, qui est la Tente d’assignation, correspondant au monde des sphères ; le parvis du Tabernacle, correspondant au monde inférieur ; c’est pourquoi ce Tabernacle devait avoir quelqu’un qui connaisse son Créateur, particulièrement consacré au service du Nom, qu’Il soit béni, et c’est le grand prêtre, et qu’il comprenne aussi dans son corps et dans la disposition de sa forme ces trois parties, et c’est la forme de l’homme, qui est un petit monde, et en lui le monde de la parole, qui est la tête, correspondant au monde des anges,

ועולם החיות זהו מן החזה ועד מתניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממתניו ולמטה כנגד העולם השפל, ולפי שהקרבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלשה חלקים אלו, הוצרך משה רבינו ע"ה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלשה אברים הללו מן הגוף שהן שלשת חלקי הגוף של הכהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אזן אהרן הימנית זהו עולם הדבור, כי אבר האזן בראש, ועל בהן ידו הימנית, זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות, ועל בהן רגלו הימנית, זהו עולם הטבע.

et le monde des fonctions vitales, qui va de la poitrine jusqu’aux reins, car au milieu de son corps est le cœur, maître du mouvement, correspondant au monde des sphères, et le monde de la nature, des reins vers le bas, correspondant au monde inférieur. Et parce que les sacrifices sont le maintien du monde et que celui-ci est divisé en ces trois parties, Moché notre maître, que la paix soit sur lui, a dû mettre du sang, qui est l’expiation de l’âme, sur ces trois membres du corps, qui sont les trois parties du corps du prêtre qui expie. Et c’est ce qu’il a dit : « sur le lobe de l’oreille droite d’Aharon » : c’est le monde de la parole, car l’organe de l’oreille est dans la tête ; « sur le pouce de sa main droite » : c’est le milieu du corps, le monde des fonctions vitales ; « et sur le gros orteil de son pied droit » : c’est le monde de la nature.

ודע כי הבהן שהוא לשון התורה נקרא בלשון חכמים גודל, שהוא העב מכלם. ויש שפירשו כי העב מכולם נקרא זרת, והקטן שבכולם נקרא גודל, וכך סדור חמשה אצבעות היד בשמותיהן, והם אצבע אמה קמיצה גודל זרת, והראשון והוא העב נקרא זרת לפי שבו נשלם הזרת כשמודד בזרתות, והשני לו נקרא אצבע וזהו וטבל הכהן אצבעו מן הדם, שלישי לו נקרא אמה והוא האמצעי וארוך מכולן ואמת הזרוע נשלמה בו, רביעי לו נקרא קמיצה, וזהו (ויקרא ב) וקמץ משם מלא קמצו, חמישי לו נקרא גודל והוא הקטן שבכולן והוא סוף האצבעות ולכך נקרא גודל מלשון גדילים שהן חוטים בסוף הכנף.

Et sache que le bohen, qui est l’expression de la Torah, est appelé godel dans la langue des Sages, c’est le plus épais de tous. Et certains ont expliqué que le plus épais de tous est appelé zeret, et le plus petit de tous est appelé godel, et tel est l’ordre des cinq doigts de la main par leurs noms : etsba’, amah, qemitsa, godel, zeret. Et le premier, qui est l’épais, est appelé zeret, parce qu’avec lui s’achève l’empan (zeret) lorsqu’on mesure en empans ; le deuxième est appelé etsba’ (doigt), et c’est « et le prêtre trempera son doigt dans le sang » ; le troisième est appelé amah, qui est celui du milieu et le plus long de tous, et la coudée (amah) de l’avant-bras s’achève par lui ; le quatrième est appelé qemitsa, et c’est (Lévitique 2) « et il en prélèvera sa pleine poignée (qomtso) » ; le cinquième est appelé godel, et c’est le plus petit de tous, qui est la fin des doigts, et c’est pourquoi il est appelé godel, de l’expression guedilim, qui sont les fils à l’extrémité du coin du vêtement.

אמנם בתחלת כתובות (ה) אמרו, זו אצבע זו זרת זו קמיצה זו אמה זו גודל. ופירוש רש"י ז"ל שם, זו זרת מן הקטנה מודדים זרת של חשן. זו קמיצה, מאצבע שאצל לקטנה מתחילים לקמוץ חופה שלש אצבעותיו על פס ידו הקמיצה האמה והאצבע וקומץ, זו אמה, גדולה אמת בנין ואמת כלים. זו אצבע, להזות דכתיב באצבעו. זו גודל, לבהן יד דאהרן, וכל אחד מהם יש בו צורך ואף בצרכי גבוה, עכ"ל הרב ז"ל.

Cependant, au début de Ketoubot (5), ils ont dit : celle-ci est l’etsba’, celle-ci la zeret, celle-ci la qemitsa, celle-ci l’amah, celle-ci le godel. Et l’explication de Rachi, de mémoire bénie, là-bas : « celle-ci est la zeret : de la petite on mesure l’empan du pectoral. Celle-ci est la qemitsa : du doigt qui est à côté de la petite, on commence à prendre une poignée, en refermant ses trois doigts sur la paume de la main : la qemitsa, l’amah et l’etsba’, et il prélève ainsi une poignée. Celle-ci est l’amah : la grande, coudée de construction et coudée des ustensiles. Celle-ci est l’etsba’ : pour l’aspersion, car il est écrit “de son doigt”. Celle-ci est le godel : pour le pouce de la main d’Aharon ; et chacun d’eux a une utilité, même pour les besoins d’en haut », fin des paroles du Rav, de mémoire bénie.

וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכל אבר ואבר מאברי הגוף נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכל אחד ואחד כלול שתים שלש תועליות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמשה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כחות הנפש, הראשון משרת לקנוח הפה והוא שבו חוש הטעם, והשני תוך הנחירים שבו חוש הריח, והשלישי לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן, והרביעי לקנח העין, והחמישי לקנח האזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמשה חושים ומסר להם חמשה משרתים שהן האצבעות, וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואין כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחכמה.

Et les sages de la nature ont écrit dans leurs livres que, de même que chaque membre du corps a été créé pour une utilité particulière dans le corps, et qu’en la plupart d’entre eux est incluse, en chacun, une deuxième, une troisième utilité, sans rien qui soit vain, de même les cinq doigts de la main : chacun d’eux a été créé pour une utilité particulière. Car chacun des doigts sert l’un des cinq sens de l’homme, qui sont l’essentiel de l’homme et par lesquels se révèlent les forces de l’âme : le premier sert à nettoyer la bouche, où se trouve le sens du goût ; le deuxième, l’intérieur des narines, où se trouve le sens de l’odorat ; le troisième, le sens du toucher, pour toucher toutes les parties du corps, et c’est pourquoi il est plus long que tous ; le quatrième, pour nettoyer l’œil ; et le cinquième, pour nettoyer l’oreille. Et le Saint, béni soit-Il, a créé dans le corps de l’homme cinq sens et leur a donné cinq serviteurs, qui sont les doigts : c’est la perfection de la nature, car la nature ne fait rien en vain, et nous voyons que chacun des doigts va toujours vers son sens, sans intention ; béni et exalté soit le Créateur, qui forma les commencements, qui a formé l’homme avec sagesse.

כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכן אמר לו הקב"ה בסדר ואתה תצוה, שבעת ימים תמלא את ידם. ועל דרך הקבלה היו ימי המלואים שבעה כנגד השבעה הידועים, כי כבר ידעת דוגמתו של כהן גדול מהו שמתוכו התנבא משה ע"ה כענין שכתוב (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ולכך נצטוה משה שיטפל באהרן ושימשחנו, כי כן הזכיר למעלה ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו, ולכך נקראו ימי מלואים, לשון שלמות, כי דוגמתם שלמות הכל, וכבר ידעת כי משה שמש כל שבעת ימי המלואים וחנוך כהונתו של אהרן על ידי משה היתה, והבן זה.

« Car sept jours Il remplira votre main. » Et de même le Saint, béni soit-Il, lui a dit dans la section Vetsavé : « sept jours tu rempliras leur main ». Et selon la voie de la Kabbale, les jours de l’investiture étaient sept, correspondant aux sept connus, car tu sais déjà quel est le modèle du grand prêtre, à partir duquel Moché recevait sa prophétie, comme il est écrit (Isaïe 63,12) « Il fit marcher à la droite de Moché le bras de Sa splendeur » ; et c’est pourquoi Moché reçut l’ordre de s’occuper d’Aharon et de l’oindre, car ainsi il l’a mentionné plus haut : « et il versa de l’huile d’onction sur la tête d’Aharon et l’oignit pour le sanctifier » ; et c’est pourquoi on les appela jours d’investiture (milouïm), expression de plénitude, car leur image est la plénitude de tout. Et tu sais déjà que Moché officia durant tous les sept jours de l’investiture, et que l’inauguration de la prêtrise d’Aharon se fit par l’intermédiaire de Moché ; et comprends cela.

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם. דרשו רז"ל במסכת יומא פ"א כאשר עשה ביום הזה הוא יום שמיני למלואים שאתם משמרים שבעה ימים לפניו, כך צוה ה' לעשות אלו מעשה פרה, שתשמרו שבעה ימים קודם לשרפת פרה מגזירה שוה דצוה צוה, כתיב הכא צוה ה' לעשות, וכתיב בפרה (במדבר יט) זאת חקת התורה אשר צוה ה'.

« Comme on a fait en ce jour, l’Éternel a ordonné de faire pour faire l’expiation sur vous. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont expliqué dans le traité Yoma, chapitre 1 : « comme on a fait en ce jour » : c’est le huitième jour de l’investiture, avant lequel vous observez sept jours de retraite ; ainsi « l’Éternel a ordonné de faire » : ce sont les actes de la vache, pour lesquels vous devez observer sept jours de retraite avant l’incinération de la vache, par une analogie verbale sur « a ordonné », « a ordonné » : il est écrit ici « l’Éternel a ordonné de faire », et il est écrit au sujet de la vache (Nombres 19) « voici le statut de la Torah que l’Éternel a ordonné ».

לכפר עליכם, אלו מעשה יום הכפורים, שיפרוש הכהן הגדול שבעה ימים קודם ליום הכפורים, והיינו דתנן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ותנן נמי שבעה ימים קודם שרפת הפרה מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה. וזה באור הכתוב כאשר עשה ביום הזה, שיש לפניו שבעה, כן צוה ה' לעשות בפרה שבעה ימים לפני שריפתה, וכן לכפר עליכם, הוא יום הכיפורים שהכהן גדול פורש שבעה ימים לפניו.

« Pour faire l’expiation sur vous » : ce sont les actes du jour des Expiations, que le grand prêtre se sépare sept jours avant le jour des Expiations ; et c’est ce que nous avons appris : « sept jours avant le jour des Expiations, on séparait le grand prêtre de sa maison pour la chambre Palhédrin », et nous avons appris aussi : « sept jours avant l’incinération de la vache, on séparait de sa maison le prêtre qui brûle la vache pour la chambre qui est en face de la Bira ». Et telle est l’explication du verset : « comme on a fait en ce jour », devant lequel il y a sept jours, ainsi l’Éternel a ordonné de faire pour la vache sept jours avant son incinération ; et de même « pour faire l’expiation sur vous » est le jour des Expiations, car le grand prêtre se sépare sept jours avant lui.

ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. הזהירם שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת, והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וזהו שאמר בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה, ואם עשה כן חייב מיתה, שנאמר פן תמותו, ומכלל לאו אתה שומע הן.

« Et à l’entrée de la Tente d’assignation vous demeurerez jour et nuit pendant sept jours. » Il les a avertis de ne pas sortir de l’entrée de la Tente d’assignation, jour et nuit, pendant le service, c’est-à-dire jusqu’à ce qu’ils aient achevé tout le service qui leur incombait en ce moment-là ; et c’est un commandement en vigueur pour les générations : que le prêtre ne laisse pas le service et ne sorte pas. Et c’est ce qu’il a dit à propos du grand prêtre (Lévitique 21) « et du Sanctuaire il ne sortira pas et il ne profanera pas » : quand ne sort-il pas et ne profane-t-il pas ? Dis : pendant le service. Et s’il l’a fait, il est passible de mort, comme il est dit « de peur que vous ne mouriez » ; et de la négation tu entends l’affirmation.

ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים, כיוצא בו אמר הכתוב בבנין ביהמ"ק (מלכים א ו׳:ל״ח) ויבנהו שבע שנים, ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה, שאין לכלול בהם השבתות והמועדים, כי הכוונה בימים הראויים למלאכה, אף כאן הזהירם שלא יצאו מן הפתח בשעות הראויות לישב שם.

Et ce qu’il les a avertis de ne pas sortir de l’entrée, ni de jour ni de nuit, l’intention du verset porte sur les heures convenables pour y demeurer, car la chair et le sang sont contraints d’accomplir les besoins du corps. De même, l’Écriture dit à propos de la construction du Temple (I Rois 6,38) « et il le bâtit en sept ans », et (ibid. 7,1) « et Shelomo bâtit sa maison en treize ans » : on n’y inclut pas les Shabbats et les fêtes, car l’intention porte sur les jours convenables pour le travail. De même ici, il les a avertis de ne pas sortir de l’entrée aux heures convenables pour y demeurer.

ובמדרש ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה אלו שבעה ימים אבלות של נדב ואביהוא, שהרי הקב"ה שמר על עולמו תחילה. באורו שהתאבל שבעה ימים על העולם שעתיד ליחרב בדור המבול, שנאמר (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ואמרו שם ומתאבלין על המת קודם שימות, אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות שמר על עולמו תחלה, אף כאן אמר הקב"ה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, שמרו על אחיכם שבעה כדרך ששמרתי אני את עולמי שבעה, וזהו שכתוב ושמרתם את משמרת ה'.

Et dans le Midrash : « et à l’entrée de la Tente d’assignation vous demeurerez jour et nuit » : ce sont les sept jours de deuil de Nadav et Avihou, car le Saint, béni soit-Il, a d’abord veillé sur Son monde. Son explication : Il fit deuil sept jours sur le monde qui devait être détruit à la génération du déluge, comme il est dit (Genèse 7) « et il arriva au bout des sept jours que les eaux du déluge furent sur la terre ». Et ils ont dit là-bas : on se met en deuil pour le mort avant qu’il meure ? Mais l’homme qui ne sait pas ce qui sera ne fait pas deuil avant que le mort soit mort, tandis que le Saint, béni soit-Il, qui sait ce qui sera, a d’abord veillé sur Son monde. De même ici, le Saint, béni soit-Il, a dit : « et à l’entrée de la Tente d’assignation vous demeurerez jour et nuit sept jours » : veillez sur vos frères sept jours, de la manière dont J’ai veillé, Moi, sur Mon monde sept jours ; et c’est ce qui est écrit « et vous veillerez à la garde de l’Éternel ».

אשר צוה ה' ביד משה . כתב הרמב"ן, לא אמר כאשר צוה ה' את משה כאשר יאמר בכל מקום, לפי שבניו לא עשו כאשר צוה ה', אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה ועוד הוסיפו על המצוה מה שאמר הכתוב (ויקרא י׳:א׳) אש זרה אשר לא צוה אותם עד כאן. ופרשה זו של מלואים נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן, שהרי משה בעשרים ושלשה באדר נצטוה בהקמת המשכן והקים אותו, ולסוף שבעה ימים קראו הקב"ה שהוא יושב הכרובים וצוהו על הקרבנות כל הפרשיות שמתחלת סדר ויקרא עד כאן.

« Que l’Éternel a ordonnés par la main de Moché. » Le Ramban a écrit : Il n’a pas dit « comme l’Éternel l’avait ordonné à Moché » comme il le dit en tout lieu, parce que ses fils ne firent pas comme l’Éternel l’avait ordonné ; mais ils firent toutes les paroles que l’Éternel avait ordonnées par la main de Moché et ajoutèrent encore au commandement ce que dit l’Écriture (Lévitique 10,1) « un feu étranger qu’Il ne leur avait pas ordonné », fin. Et cette section de l’investiture fut dite sept jours avant l’érection du Tabernacle, car Moché, le vingt-trois Adar, reçut l’ordre d’ériger le Tabernacle et l’érigea ; et au bout de sept jours, le Saint, béni soit-Il, qui trône sur les chérubins, l’appela et lui ordonna les sacrifices, toutes les sections depuis le début de la section Vayikra jusqu’ici.

והנה המשכן נתחנך בקרבן מלואים ולפי מה שכתבתי למעלה בפסוק כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בדין היה שיתחנך בו, כי קרבן מלואים הוא קרבן כולל חטאת עולה ושלמים, וכן ענינם כולל כל הבנין, ולכך שמש משה כל שבעה והלביש לאהרן שבעה, מן הראשון שהוא כתונת בד עד השביעי שהוא הציץ כדי להמשיך השכינה הכלולה משבעה, ואז שרתה למחרתו ביום שמיני שהיה באחד בניסן.

Et voici que le Tabernacle fut inauguré par le sacrifice d’investiture, et selon ce que j’ai écrit plus haut au verset « car sept jours Il remplira votre main », il était juste qu’il fût inauguré par lui, car le sacrifice d’investiture est un sacrifice global : offrande pour la faute, holocauste et sacrifices de paix ; et de même leur sens inclut tout l’édifice. C’est pourquoi Moché officia durant les sept jours et revêtit Aharon de sept vêtements, depuis le premier, qui est la tunique de lin, jusqu’au septième, qui est la plaque, afin d’attirer la Présence, qui est incluse dans sept ; et alors elle reposa le lendemain, au huitième jour, qui était le premier de Nissan.

וטעם המלואים שיהיו חטאת ועולה ושלמים, לפי פשוטו הוא כי הקריב חטאת לכפר על המזבח, כענין שכתוב (פסוק טו) ויקדשהו לכפר עליו, והעולה לרצות על הכהנים, והשלמים להודות לה' כי טוב עשה עמם בצוותו אותם לעשות לו משכן ובית תפארת. וכן בבית המקדש לעתיד יקריבו קרבן מלואים עם חנוכת המזבח, וכשם שהקריבו הנשיאים במשכן חנכת המזבח והקריבו בשבת, כך לעתיד יקריב הנשיא חנוכתו בשבת כמו שמפורש ביחזקאל, המקום יזכנו לראות בבנינו ולהקריב שם קרבנות על גבי המזבח שיהיו לרצון, ויקיים לנו ברחמים הבטחת ישעיה ע"ה שאמר (ישעיהו ס׳:ז׳) כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר.

Et le sens de l’investiture, qu’elle comprenne offrande pour la faute, holocauste et sacrifices de paix : selon son sens simple, c’est qu’il offrit l’offrande pour la faute pour faire l’expiation sur l’autel, comme il est écrit (verset 15) « et il le sanctifia pour faire l’expiation sur lui » ; l’holocauste, pour agréer en faveur des prêtres ; et les sacrifices de paix, pour rendre grâce à l’Éternel, car Il leur a fait du bien en leur ordonnant de Lui faire un Tabernacle et une maison de splendeur. Et de même, dans le Temple à venir, on offrira un sacrifice d’investiture avec l’inauguration de l’autel ; et de même que les princes offrirent au Tabernacle l’inauguration de l’autel et l’offrirent le Shabbat, ainsi à l’avenir le prince offrira son inauguration le Shabbat, comme cela est expliqué chez Yehezqel. Que le Lieu nous fasse mériter de le voir rebâti et d’y offrir des sacrifices sur l’autel, qui soient agréés, et qu’Il accomplisse pour nous avec miséricorde la promesse d’Isaïe, que la paix soit sur lui, qui a dit (Isaïe 60,7) « tous les troupeaux de Qédar se rassembleront pour toi, les béliers de Nevayot te serviront ; ils monteront avec agrément sur Mon autel, et Je glorifierai la maison de Ma splendeur ».