Mikets

בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה)

« Mets ta confiance en l’Éternel de tout ton cœur, et ne t’appuie pas sur ton intelligence. » (Michlé 3:5)

שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה (משלי ג) על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה, וזהו שכתוב (משלי י״ט:כ״א) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום,

Le roi Salomon avertit dans ce verset (Michlé 3) au sujet de la confiance, fondement de la Torah et des commandements. L’homme doit mettre tout son cœur dans la confiance en Dieu, sans s’appuyer sur sa propre intelligence. Si celle-ci lui suggère de compter sur sa richesse, sa force ou sa puissance, qu’il ne s’y appuie pas, mais place toute sa confiance dans Celui qui fait reculer les sages et rend vaine leur connaissance. Sans Son décret, toutes leurs actions et pensées ne sont rien : « Nombreuses sont les pensées dans le cœur de l’homme ; le conseil de l’Éternel, lui, subsiste » (Michlé 19:21).

כי אם אסף עושר לרוב אין לו להחזיק טובה לעצמו כי עשרו לא בא אליו בכחו וקלותו, וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ט׳:י״א) כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמר עוד (משלי ט״ז:א׳) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב"ה וכל שכן שאר כל המעשים,

S’il a amassé une fortune, qu’il ne s’en attribue pas le mérite : elle ne vient ni de sa force ni de son agilité. Salomon dit : « La course n’est pas aux légers, ni la guerre aux puissants, ni le pain aux sages, ni la richesse aux intelligents, ni la faveur aux savants ; temps et événement les atteignent tous » (Qohélet 9:11). Et : « À l’homme les dispositions du cœur ; de l’Éternel, la réponse de la langue » (Michlé 16:1). Sa parole même n’est pas en son pouvoir, mais en celui de Dieu ; à plus forte raison les autres actes.

ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו רק בהקב"ה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ס״ב:ו׳) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. כלומר לא בהשתדלותי.

Il ne convient donc ni de se fier à sa seule intelligence ni de suspendre son espérance à ses efforts, mais à Dieu : « Seulement en Dieu, sois silencieuse, mon âme, car de Lui vient mon espérance » (Tehilim 62:6), et non de mes efforts.

וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים. האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח על שדי אמו מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהילים כ״ב:י׳) מבטיחי על שדי אמי.

La confiance de l’homme se divise en huit degrés. Le premier : au début de sa vie, il se fie aux seins de sa mère, car le lait est sa nourriture et sa vie : « Tu me donnais confiance sur les seins de ma mère » (Tehilim 22:10).

והשני הוא שבוטח אחר כך על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה (תהילים קל״א:ב׳) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ה' יתברך כגמול הבוטח על אמו.

Le deuxième : il compte ensuite sur sa mère pour lui donner ce qui lui plaît et ce qui est doux à son palais : « N’ai-je pas apaisé et fait taire mon âme, comme un enfant sevré auprès de sa mère ? » (Tehilim 131:2). David compare sa confiance en Dieu à celle de l’enfant sevré en sa mère.

השלישי הוא שבוטח על אביו כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עיקר ואז יתלה בטחונו באביו.

Le troisième : en grandissant, son intellect s’ouvre un peu ; il voit que sa mère et lui dépendent du père, qui est l’essentiel, et lui accorde sa confiance.

הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו.

Le quatrième : il grandit davantage et apprend un métier dont il peut vivre ; il retire alors sa confiance à son père et la place dans sa force et ses moyens.

החמישי הוא שיבטח בהקב"ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם. כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ.

Le cinquième : plus mûr et plus fort en intellect, il voit que sa force et ses moyens ne sont rien, que les créatures sont déficientes, faibles et très dépendantes des bontés divines. Il déplace donc sa confiance de sa force vers Dieu dans les affaires où il ne possède ni puissance ni moyen d’obtenir ce qu’il faut : la pluie aux semailles ; la mer en tempête ; le désert, les bêtes et les brigands ; ou l’épidémie dans le pays.

וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב"ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה אבל אין לה שלמות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה (ירמיהו ב׳:כ״ז) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו.

Dans toutes ces situations dont il ne peut s’échapper par ses propres moyens, il compte sur Dieu. Ce degré est bon, mais incomplet, comme le dit le prophète : « Au temps de leur malheur, ils diront : Lève-Toi et sauve-nous » (Yirmeyahou 2:27).

הששי הוא שיבטח בהקב"ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר.

Le sixième : il compte sur Dieu même dans les choses où il a quelque puissance et moyen, par exemple lorsqu’il pourrait vivre d’un métier pénible qui épuise sa chair, mais reporte sa confiance en Dieu pour recevoir sa subsistance d’une manière plus aisée.

השביעי הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסבות כולם בין שתהיה הסבה קשה או קלה.

Le septième : il compte sur Dieu à travers toutes les causes, difficiles ou faciles.

השמיני הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה עשיר או עני חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב"ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה,

Le huitième : il compte sur Dieu de tout son cœur, sans attacher sa pensée à aucune cause, voulant seulement ce que Dieu veut : être bien portant ou malade, riche ou pauvre, libre ou prisonnier. Puisque Dieu veut qu’un de ces événements et de ces souffrances lui advienne et veut l’affliger par eux, il doit les vouloir sans chercher une cause pour s’en tirer.

כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר' בחיי בן פקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחבר.

S’il cherche un moyen d’échapper à l’événement, il place une part de son cœur dans la confiance en ce moyen et ne compte pas entièrement sur Dieu. Celui qui est parfait dans la confiance doit compter sur Lui de tout son cœur : Maître de toutes les causes, Il lui préparera celles dont il aura besoin. Ainsi l’a écrit le grand maître pieux, Rabbi Ba‘hya fils de Paqouda, dans son livre ‘Hovot Halevavot.

ויראה לי כי מפני זה אמר (משלי ג) בטח אל ה', ולא אמר בה', לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ה', כענין שכתוב (תהילים כ״ה:ט״ו) עיני תמיד אל ה', ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סבה, והעד על זה ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו', והקב"ה הזמין לו אותה סבה והוא לא בקש אותה, והנה זאת מדרגה עליונה מאד במדת הבטחון.

Il me semble que c’est pourquoi il dit beta‘h el Hachem, et non ba-Hachem : la confiance parfaite de tout le cœur exige que toutes les pensées soient dirigées vers l’Éternel : « Mes yeux sont toujours vers l’Éternel » (Tehilim 25:15). Il ne convient pas au juste parfait dans la confiance de rechercher une cause. Éliyahou en est la preuve : « Les corbeaux lui apportent pain et viande le matin… » (I Melakhim 17:6), comme je l’ai mentionné auparavant. Dieu lui prépara ce moyen sans qu’il le recherche. C’est un degré très élevé de confiance.

והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב"ה לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו והזכרתני והוצאתני. וזהו שכתוב.

Yossef le juste, qui avait confiance en Dieu, demanda pourtant au chef des échansons d’être le moyen de sa sortie de prison. Il n’atteignit donc pas ce degré de confiance et fut puni en restant deux ans de plus, pour les deux expressions « tu te souviendras de moi » et « tu me feras sortir ». C’est ce qui est écrit :

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור, מקץ שנתים ימים. לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז"ל כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת היה בעונש והזכרתני והוצאתני. וכבר בארתי למעלה כי יוסף הצדיק שם ה' מבטחו בלבד ולא פנה אל שר המשקים רק שיהיה לו סבה מאת ה' יתברך. ואחר שהזכיר שנתים למה הוצרך ימים והרי כתוב (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב, ולא הזכיר שנתים ימים, אלא למדך כאן שהיו שתי שנים מלאים מיום ליום לכך הוסיף ימים.

« Au terme de deux années de jours, Pharaon rêva : il se tenait sur le Nil. » “Au terme de deux années de jours” : ce rêve survint deux ans après que Yossef eut interprété ceux de l’échanson et du panetier. Les Sages ont enseigné que ces deux années supplémentaires de détention punissaient les expressions “tu me rappelleras” et “tu me feras sortir”. J’ai déjà expliqué que Yossef le juste plaçait sa confiance uniquement dans l’Éternel : il ne se tourna vers l’échanson que pour en faire un moyen venant du Nom. Après “deux années”, pourquoi ajouter “de jours” ? Il est écrit (Genèse 45:6) : “Voici deux ans que la famine dure”, sans cette précision. Ici, elle enseigne que c’étaient deux années complètes, jour pour jour.

ובמדרש מקץ שנתים ימים זהו שאמר הכתוב (איוב כ״ח:ג׳) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה בקצבה הוא יוצא אפילו הגשמים בקצבה הם יורדין, שהוא קוצב לבריות בראש השנה וכשישראל זוכים יורדין על הצמחים ועל האילנות וכשהם חוטאים הם יורדים על המדברות ועל הימים, זהו שאמר הכתוב קץ שם לחושך, קץ נתן ליציאת מצרים שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו', קץ נתן ליוסף לצאת מבית האסורים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.

Dans le Midrash : “Au terme de deux années de jours.” C’est ce que dit l’Écriture (Job 28:3) : “Il fixe une fin aux ténèbres et explore toute limite, pierre d’obscurité et d’ombre de mort.” Toute chose issue de la parole du Saint, béni soit-Il, l’est selon une mesure fixée. Même les pluies tombent selon la mesure qu’Il fixe pour les créatures à Rosh Hashana : si Israël mérite, elles tombent sur les plantes et les arbres ; s’il faute, sur les déserts et les mers. C’est le sens de “Il fixe une fin aux ténèbres”. Il fixa un terme à la sortie d’Égypte (Exode 12:41) : “Au terme de quatre cent trente ans, etc.” Il fixa un terme à la sortie de Yossef de prison : “Au terme de deux années de jours.”

ופרעה חולם. ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בענין היאור והוא היה תחלת מפלתו, גם יש בו רמז למה שעתיד שילקה במים, על כן לא הזכיר בו הכתוב מלכות כי אם השם לבדו. ומפני זה תמצא שיזכיר בכל הפרשה שם פרעה תמיד, ולא תמצא שם כלל מלך מצרים רק בהיות המעלה ליוסף שהזכיר בו הכתוב מלכות לכבוד יוסף, הוא שכתוב (בראשית מא) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים, כי אז הזכיר בו השם והמלכות לבאר כי מעלת יוסף היא סבת מלכותו, כי כל הארץ היתה אובדת לולא עצתו בחכמת פתרונו.

« Pharaon rêvait. » Il aurait fallu dire “Pharaon, roi d’Égypte”. Mais ce rêve concernait le Nil, commencement de sa chute, et annonçait aussi le coup qu’il subirait dans l’eau. L’Écriture ne mentionne donc que son nom, non sa royauté. Dans toute la section, elle dit toujours Pharaon, jamais roi d’Égypte, sauf lorsque Yossef est élevé : elle mentionne alors la royauté en son honneur (Genèse 41) : “Yossef avait trente ans lorsqu’il se présenta devant Pharaon, roi d’Égypte.” Elle réunit nom et royauté pour montrer que la grandeur de Yossef causa le maintien de cette royauté : tout le pays aurait péri sans le conseil issu de sa sage interprétation.

ודע כי החלומות מפני ג' סבות. מפני מאכלים, מפני מחשבות, מפני חזוק הנפש. המאכלים מולידים גסות ומעלין עשן אל המוח, והחלום הבא בסבת זה הכל עניני הבל ודברים בטלים. החלום הבא בסבת מחשבות הוא כשאדם מחשב בהם תדיר, ומכח ציור המחשבה שהוא מחשב בהם ביום יראה אותם בלילה, הוא שכתוב בנבוכדנצר (דניאל ב׳:כ״ט) רעיוניך על משכבך סליקו. והחלום הבא מפני חזוק הנפש הוא האמתי הראוי מכלם שהוא מכחות הנפש, שכח המדמה מצייר בעת השינה הדברים המורגשים שכבר חשב בהם והשיגם בהקיץ וחקקם בדמיונו, ובשעת השינה שההרגשות בטלות הכח הזה מתחזק בו עד שיהיה הענין נדמה לו כאלו ראה אותו בהרגש, והחלום הזה צודק כשהכח המדמה חזק באדם והוא שבא לאדם מבלי שיהרהר בו ושלא על דרך הרגילות כלל, וזו היא נבואה קטנה שאמרו רז"ל שנתנו לשוטים ולתינוקות, מפני שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם, ולפיכך כל מה שהכח המדמה שלהם ישתלם להם בהקיץ ישתלם להם בעת השינה שהם מדמים דברים אמתיים ומתקיימים, והחלומות שהם מהמין הזה הם באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל, ורצה הקב"ה להחלים את פרעה ולהפעים רוחו בחלום ולסכל עצת חרטומיו וחכמיו כדי להעלות את יוסף אל המעלה ההיא.

Sache que les rêves ont trois causes : les aliments, les pensées et le renforcement de l’âme. Les aliments engendrent une lourdeur et font monter une vapeur au cerveau ; les rêves qui en résultent sont vanité et choses sans valeur. Le rêve issu des pensées survient lorsqu’un homme y pense constamment : les images pensées le jour lui apparaissent la nuit, comme pour Nevoukhadnetsar (Daniel 2:29) : “Tes pensées sont montées sur ta couche.” Le rêve provenant du renforcement de l’âme est le plus véritable et le plus approprié : il procède de ses puissances. Durant le sommeil, l’imagination représente les objets sensibles déjà pensés et perçus à l’état de veille, dont elle a gardé l’empreinte. Lorsque les sensations cessent, cette puissance se renforce jusqu’à donner l’impression de voir réellement. Ce rêve est véridique lorsque l’imagination est forte ; il vient sans réflexion préalable et hors des habitudes. C’est la petite prophétie dont les Sages disent qu’elle fut donnée aux insensés et aux enfants : dépourvus de discernement, ils n’ont pas exercé leurs sens éveillés à comprendre les objets sensibles et à les fixer dans l’imagination. Ce qui doit donc se parfaire dans leur imagination éveillée se parfait durant le sommeil : ils imaginent des réalités vraies qui s’accomplissent. Ces rêves viennent aux justes comme aux méchants sans réflexion préalable. Le Saint, béni soit-Il, voulut faire rêver Pharaon, troubler son esprit et déjouer ses magiciens et ses sages pour élever Yossef à ce rang.

והנה עומד על היאור. יאור ונהר הכל אחד, וכן תרגם אונקלוס נהרא, ועקר שניהם מלשון אורה, וכן מצינו שהגשמים קראן הכתוב אור שנאמר (איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור, וכתיב (איוב ל״ז:י״א) יפיץ ענן אורו. וטעם הדבר כי הנהרות נעשין ממי גשמים והגשמים בסבת המאורות, ועל כן ראוי ליחס התולדות אל האבות.

« Il se tenait sur le fleuve. » Ye’or et nahar désignent la même chose ; Onqelos traduit ainsi nahara. Les deux mots se rattachent à la lumière. L’Écriture appelle aussi les pluies lumière (Job 36:32) : “Il couvre Ses paumes de lumière”, et (Job 37:11) : “La nuée répand sa lumière.” Les fleuves proviennent des pluies, et les pluies des luminaires ; il convient donc de rattacher les produits à leurs origines.

והיאור הזה נקרא נילוס שהיה עולה ומשקה את הארץ, כי אין הגשמים יורדים במצרים תדיר. ומה שהזכיר על היאור היה ראוי לומר על שפת היאור, כמו שאמר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. וכן פרעה בעצמו בספורו ליוסף הזכיר בחלומי הנני עומד על שפת היאור. אבל יתכן לפרש כי לפי שזה ספור התורה גלתה לנו התורה בזה מחשבתו הרעה, כי היה חלומו מענין מחשבתו שהיה עושה עצמו אלוה והיה נילוס יאורו, ומפני זה הזכיר על היאור, ראה בחלומו כי היה שליט על היאור ומושל עליו כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יארי ואני עשיתיני. ופרעה בספורו שנה הענין ואמר על שפת היאור, כי היה נבהל בענין החלום והוא שכתוב ותפעם רוחו, ונתבייש לתת גדולה לעצמו שיאמר על היאור ואמר על שפת היאור.

Ce fleuve s’appelle Nil : il montait et irriguait le pays, car les pluies ne tombent pas régulièrement en Égypte. Il aurait fallu dire “sur la rive du fleuve”, comme “elles se tinrent auprès des vaches sur la rive du fleuve”. Pharaon lui-même, racontant à Yossef, dit : “Dans mon rêve, je me tenais sur la rive du fleuve.” Mais, dans Son récit, la Torah révèle sa mauvaise pensée : son rêve venait de sa prétention à être un dieu, le Nil étant son fleuve. “Sur le fleuve” signifie qu’il s’y voyait en souverain, le dominant, comme (Ézéchiel 29:3) : “Mon fleuve est à moi, et je me suis fait.” Dans son récit, Pharaon changea l’expression : troublé par le rêve, comme le dit “son esprit fut agité”, il eut honte de s’attribuer la grandeur en disant “sur le fleuve” et dit “sur la rive du fleuve”.

והנה מן היאר עלת שבע פרות. מחית ארץ מצרים היתה מן היאור, הוא שכתוב (ישעיהו י״ט:ז׳) ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו. וכתיב (שם) ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. וכתיב (שם) ובושו עובדי פשתים שריקות. וכתיב (שם) והיו שתותיה מדכאים וגו'.

« Voici que du fleuve montaient sept vaches. » La subsistance de l’Égypte venait du fleuve (Isaïe 19:7) : “Les prairies sur le Nil, au bord du Nil, et toute culture du Nil se dessécheront, seront emportées et disparaîtront.” Et : “Les pêcheurs gémiront, tous ceux qui jettent l’hameçon dans le Nil prendront le deuil” ; “ceux qui travaillent le lin peigné seront confondus” ; “ses fondements seront écrasés, etc.”

ותרעינה באחו. הב' נוספת, כמו (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כי אחו הוא שם העשב עצמו, כמו (איוב ח׳:י״א) ישגא אחו בלי מים, וטעמו ותרעינה אחו כי על שפת היאור היו רועות האחו.

« Elles paissaient dans l’herbe. » Le bet est supplémentaire, comme (Proverbes 9:5) : “Venez, mangez de mon pain et buvez du vin que j’ai mêlé.” A’hou désigne l’herbe elle-même (Job 8:11) : “L’herbe croît-elle sans eau ?” Le sens est donc qu’elles mangeaient l’herbe, au bord du fleuve.

וייקץ פרעה והנה חלום. היה לו לומר והנה חלומות, כי שני חלומות היו, חלום הפרות וחלום השבלים, אבל אמר חלום שהוא בעצמו היה מכיר כי שניהם ענין אחד אבל לא היה יודע פתרונם.

« Pharaon se réveilla : c’était un rêve. » Il aurait fallu dire des rêves, puisqu’il y en avait deux, celui des vaches et celui des épis. Mais il dit un rêve parce que Pharaon reconnaissait lui-même qu’ils ne formaient qu’un sujet, sans en connaître l’explication.

ותפעם רוחו. היתה מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר נאמר ותתפעם לפי שהיו ב' חלומות חלום הצלם וחלום האילן. חלום הצלם שנאמר (דניאל ב׳:ל״ב) הוא צלמא ראשיה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתיה די נחש. חלום האילן שנאמר (שם ד) חזי הוית ואלו אילן בגו ארעא ורומיה שגיא. ועוד נאמר בו ותתפעם מפני שנתעלם ממנו החלום והפתרון, הוא שכתוב (שם ב) מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשרה נחוא, ענה מלכא ואמר לכשדיא מלתא מני אזדא הן לא תהודעונני חלמא ופשרה הדמין תתעבדון ובתיכון נולי יתשמון, והן חלמא ופשריה תהחוון מתנן ונבזבה ויקר שגיא תקבלון מן קדמי להן חלמא ופשריה החוני, ענו תנינות ואמרין מלכא חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה, ענה מלכא ואמר מן יציב ידע אנא די עידנא אנתון זבנין כל קבל די חזיתון די אזדא מני מלתא, די הן חלמא לא תהודענני חדה היא דתכון וגו'. ענו כשדיא קדם מלכא ואמרין לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלה כדנא לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי, ומלתא די מלכא שאל יקירא ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא להן אלהין די מדרהון עם בישרא לא איתוהי.

« Son esprit fut agité. » Il résonnait en lui comme une cloche. Pour Nevoukhadnetsar, il est dit vattitpa‘em, forme redoublée, parce qu’il y eut deux rêves : la statue et l’arbre. La statue (Daniel 2:32) : “Sa tête était d’or pur, sa poitrine et ses bras d’argent, son ventre et ses cuisses de bronze.” L’arbre (ibid. 4) : “Je regardais : un arbre était au milieu de la terre, sa hauteur était grande.” Le redoublement indique aussi que le rêve et son explication lui échappèrent (ibid. 2) : “Ô roi, vis à jamais ! Dis le rêve à tes serviteurs et nous en montrerons l’interprétation.” Le roi répondit aux Chaldéens : la chose m’a échappé ; si vous ne me faites connaître le rêve et son explication, vous serez démembrés et vos maisons réduites en décombres. Si vous me les montrez, vous recevrez de moi dons, présents et grands honneurs ; montrez-les-moi donc. Ils répondirent encore : que le roi dise le rêve à ses serviteurs, et nous l’expliquerons. Le roi dit : je sais certainement que vous cherchez à gagner du temps, parce que vous voyez que la chose m’a échappé. Si vous ne me faites connaître le rêve, une même sentence vous attend, etc. Les Chaldéens répondirent : nul homme sur terre ne peut faire connaître la chose du roi ; aucun grand roi puissant n’a demandé pareille chose à un magicien, enchanteur ou Chaldéen. Ce que le roi demande est difficile ; nul ne peut le lui montrer, hormis les dieux, qui ne demeurent pas avec la chair.

ודרשו רז"ל אמרו לו כשהיה ב"ה קיים היה אדם הולך אצל הנביא או אצל בני אהרן הכהנים ושואל באורים ותומים ומגלה לו את הדבר. וזהו רמז הכתוב, שאמר ואחרן, כאלו אמר ואהרן לא איתי די יחוינה, שאותיות אחה"ע מתחלפות. אמר להם נתתם לי עצה להחריבו, מיד כעס ואמר להובדה לכל חכימי בבל, ודתא נפקת וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה. בא דניאל לפני נבוכדנצר אמר לו האיתך כהל להודעתני חלמא די חזית פשרה. אמר לו אין, אמר לו אימתי, אמר לו לא לאחר שלשים יום ולא לעשרים יום, אלא המתן עד הלילה ולבקר אני אומר לך. אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע, ורחמין למבעא מן דקדם אלה שמיא על רזא דנה די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי אדין דניאל ברך לאלה שמיא.

Les Sages ont interprété qu’ils lui dirent : lorsque le Temple existait, un homme allait auprès du prophète ou des prêtres, fils d’Aharon, interrogeait les ourim et toummim et obtenait la révélation. Le mot ve’a’horan y fait allusion, comme s’il disait “et Aharon n’est plus là pour le révéler”, car les lettres alef, ’het, hé et ‘ayin se substituent. Il leur dit : vous m’avez conseillé de le détruire ! Il s’irrita aussitôt et ordonna de faire périr tous les sages de Babel. Le décret sortit, les sages étaient mis à mort, et l’on cherchait Daniel et ses compagnons pour les tuer. Daniel vint devant Nevoukhadnetsar, qui lui demanda : peux-tu me faire connaître le rêve que j’ai vu et son explication ? Il répondit oui. Quand ? Pas après trente jours ni vingt jours : attends cette nuit, et au matin je te le dirai. Daniel alla chez lui et informa ses compagnons ’Hananya, Mishaël et ‘Azarya, afin d’implorer la miséricorde du Dieu des cieux sur ce secret et de ne pas périr avec les autres sages de Babel. Alors le secret fut révélé à Daniel dans une vision nocturne, et il bénit le Dieu des cieux.

ואין פותר אותם לפרעה. דרשו רז"ל פרעה ראה החלום ופתרונו עמו וזכר החלום ושכח הפתרון שראה, והיו אומרים לו שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר. ויש לתמוה איך אפשר שלא יוכלו חכמיו הגדולים וחרטומיו להודיע לו פתרון החלום, והדברים מוכיחים שהם מורים שבע שני שבע ושבע שני רעב, שהרי הפרות היו סימן לחרישה כענין שכתוב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור. והשבלים גם כן סימן הקצירה. אבל הכל היה סבה מבעל הסבות יתעלה שסכל עצתם והשיב אחור חכמתם כענין שכתוב (ישעיהו מ״ד:כ״ה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ומנע מהם הפתרון לבעבור סבב את פני הדבר ולתת גדולה ליוסף, והוא דבר הנביא ע"ה שאמר(ישעיהו י״ט:י״א) אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה. יבאר כי הקב"ה סכל עצתם, זהו שאמר עצה נבערה. וכתיב (שם) איה אפוא חכמיך ויגידו נא לך. הכונה שהיה להם להבין לולא שהקב"ה מנע מהם זאת. ועל זה דרשו רז"ל (משלי י״ד:ו׳) בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל. בקש לץ חכמה ואין זה חכמי פרעה, ודעת לנבון נקל זה יוסף.

« Nul ne les interprétait pour Pharaon. » Les Sages ont enseigné que Pharaon vit le rêve avec son explication, mais retint le rêve et oublia l’explication. On lui disait : tu engendreras sept filles, tu enterreras sept filles. Comment ses grands sages et ses magiciens pouvaient-ils être incapables de l’expliquer, alors que les signes indiquaient sept années d’abondance et sept de famine ? Les vaches évoquent le labour (Proverbes 14:4) : “L’abondance des récoltes vient de la force du taureau”, et les épis la moisson. Mais tout venait du Maître des causes, qui déjoua leurs conseils et fit reculer leur sagesse (Isaïe 44:25) : “Il fait reculer les sages et rend leur savoir insensé.” Il leur refusa l’explication pour retourner les événements et donner la grandeur à Yossef. C’est la parole du prophète (Isaïe 19:11) : “Les princes de Tso‘an sont insensés ; les sages conseillers de Pharaon donnent un conseil stupide.” Le Saint, béni soit-Il, rendit leur conseil insensé. Et : “Où sont donc tes sages ? Qu’ils te disent...” Ils auraient dû comprendre, si le Saint, béni soit-Il, ne les en avait empêchés. Les Sages ont interprété (Proverbes 14:6) : “Le moqueur cherche la sagesse et ne la trouve pas” : les sages de Pharaon ; “la connaissance est aisée pour l’intelligent” : Yossef.

ויריצהו מן הבור. דרשו רז"ל מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נבולן של צדיקים נשיאות, שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שנתרוממו מתוך נבולן, שנאמר (דניאל ג) כפתו בסרבליהון פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקידתא. וכתיב באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו. דניאל הושלך לבור אריות ונצל ונתרומם, שנאמר (דניאל ו) ודניאל דנא הצלח במלכות דריוש. מרדכי כתיב ביה (אסתר ד) וילבש שק ואפר, ונתרומם שנאמר (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וג'ו, אף כאן ביוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו, וכתיב (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך. וכן דרשו רז"ל בפסוק (שמות א) ועלה מן הארץ מתוך ירידה עליה.

« On le fit sortir en hâte de la fosse. » Les Sages ont enseigné : de la détresse vient le soulagement, de l’obscurité la lumière, de l’abaissement des justes leur élévation (Proverbes 30) : “Si tu as été abaissé, dans l’élévation.” Ainsi ’Hananya, Mishaël et ‘Azarya furent élevés après leur abaissement (Daniel 3) : “Ils furent liés avec leurs manteaux, tuniques, coiffes et vêtements, puis jetés dans la fournaise ardente.” Et : “Alors le roi fit prospérer Shadrakh, Méshakh et ‘Aved-Nego.” Daniel fut jeté aux lions, sauvé puis élevé (Daniel 6) : “Ce Daniel prospéra sous le règne de Darius.” Mordekhaï se revêtit de sac et de cendre (Esther 4), puis fut élevé (Esther 8) : “Mordekhaï sortit de devant le roi en vêtement royal, etc.” Ici aussi : “On fit sortir Yossef en hâte de la fosse ; il se rasa et changea ses vêtements”, et (Ecclésiaste 4) : “De la maison des prisonniers il sortit pour régner.” Ainsi les Sages ont-ils interprété (Exode 1) : “Il montera du pays” : de la descente vient l’élévation.

ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. תבין, מלשון (דברים ו) שמע ישראל שהוא ענין התבוננות, כלומר יש בך כח החכמה והבינה לפתור החלום. וכן אמר בלשאצר לדניאל (דניאל ה׳:ט״ז) ואנה שמעת עליך די תוכל פשרין למפשר וקטרין למשרא.

« J’ai entendu dire de toi que tu entends un rêve pour l’interpréter. » Tu comprends : comme (Deutéronome 6) “écoute, Israël”, qui exprime la réflexion. Tu possèdes la sagesse et l’intelligence pour interpréter. De même, Belshatsar dit à Daniel (5:16) : “J’ai entendu dire que tu peux donner des interprétations et dénouer les difficultés.”

בלעדי השיב יוסף אין כח החכמה והבינה בי אלא חוץ ממני, זהו שאמר בלעדי כלומר זולתי. אלהים יענה את שלום פרעה. הכל בא מכח אלהים שהוא בעל הכחות כולן והוא יעזור אותך מצער החלום ופתרונו. והזכיר אלהים כי מאתו המענה בחלומות והיא הה"א האחרונה שבשם. וכן אמר דניאל (דניאל ב׳:ל״ו) ופשרה נאמר קדם מלכא, רמ"ז לוא"ו ה"א, כי במה ידע פשר דבר כי אם בשתי אותיות האחרונות והבן זה. כי ע"כ אמר הוא גלי עמיקתא, כי כן בודאי ה"א וא"ו שבשם גלי עמיקתא מהמשכת שפע הראשית. וכשם שהזכיר יוסף לפרעה בלעדי כך מצינו בדניאל שאמר לנבוכדנצר (דניאל ב׳:ל׳) ואנה לא בחכמה די איתי בי מכל חייא וגו'.

« Cela ne vient pas de moi. » Yossef répondit : la puissance de sagesse et d’intelligence n’est pas en moi, elle est hors de moi. “Dieu répondra pour la paix de Pharaon” : tout vient de Dieu, Maître de toutes les puissances ; Il t’aidera dans l’angoisse du rêve et de son explication. Il mentionne Elohim, car la réponse aux rêves vient de Lui : c’est le dernier hé du Nom. De même, Daniel dit (2:36) : “Nous dirons son interprétation devant le roi”, allusion au vav et au hé : par quoi connaîtrait-il l’explication sinon les deux dernières lettres ? Comprends cela. C’est pourquoi il dit “Il révèle les profondeurs” : le hé et le vav du Nom révèlent les profondeurs par l’afflux provenant du Commencement. Comme Yossef dit à Pharaon “cela ne vient pas de moi”, Daniel dit à Nevoukhadnetsar (2:30) : “Ce n’est pas par une sagesse que je posséderais plus que tout vivant, etc.”

ודע שאני חושב ענין בחלום פרעה שהוא הולך בשבע על שבע. ידוע כי פרעה ועמו רשעים מאמינים הקדמות כופרים בידיעה ובהשגחה ובחדוש, והיתה דעתם בכל המעשים הנעשים בשפלים שכולם מסורים למקרים ותחת ממשלת כוכבי לכת המנהיגים את העולם, ומתוך שהיה נמשך אחר הטבע והחומר ויסוד העפר כנרמז בשמו הראו לו מן השמים שתי חלומות אלו מתוך שני היסודות הכבדים שהם המים והעפר, שבע פרות עולות מיסוד המים, ושבע שבלים צומחות מיסוד העפר. והרמז בהן לענין שובע ורעב שהוא מופת על ההשגחה בשפלים כמו שנזכר עליהם בראש השנה. ומזה תקנו בתפלה ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע. והענין הזה היה מופת לפרעה מאתו יתברך בענין ההשגחה להודיע כי הוא יתברך המשגיח בעולם היסודות והנותן בו שובע ורעב, והוא השליט המושל על שבעה כוכבי לכת ובידו להגבירם ולהחלישם על פי השכר והעונש. והוצרך להודיע לו זאת לפי שהיה עושה עצמו אלוה והיה אומר כי נילוס הנהר שלו כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יארי ואני עשיתני. ומה שהיה החלום מתוך היאור, יגיד מראשית אחרית לרמוז על מפלתו בתחילת עשר מכות שלקה היאור בדם, ועל אחריתו שעתיד ללקות ולהאבד במים אם לא יחזור בו מדרך האמונה הזאת, וכאשר לא שב מרשעו ועמד במרדו באומרו (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו, לקה במים מדה כנגד מדה. ומפני שהיה יוסף יודע אמונתו הרעה הזאת קפץ בתחלת דברו להזכיר לו שם אלהים ואמר בלעדי אלהים, כלומר אין חכמת הפתרון מכחי כי אם מכח אלהים, הוא המחדש והמשגיח והיכול, והוא יענה את שלום פרעה כלומר יתן עזר וסיוע, כי מענה שלום האדם ממנו יתברך לא מצד הכוכבים והמזלות, וראוי לאדם לשום דברתו אליו לא אליהם, כענין שכתוב (איוב ה׳:ח׳) ואל אלהים אשים דברתי. ומזה אמר הכתוב (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר. יגיד לך הכתוב כי כשם שאין מענה לארץ כלום בלתי מענה השמים כן אין מענה השמים כלום בלתי מענה השם יתעלה, ומזה הזכיר בכאן אלהים יענה. ועל הכוונה הזאת יזכיר יוסף שם אלהים תמיד בכל דבריו, אמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. ואמר עוד אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ואחר כך אמר כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ייחס המעשים לאלהים לבאר כי אין מעשה האדם מסורין לכחות העליונות כמו שהוא סבור כי אם לשם אלהים, ולכך פתח בתחלת דבריו בלעדי אלהים, וסיים בסוף דבורו וממהר האלהים לעשותו, כי היה מדבר עם פרעה הכופר בחדוש העולם במעשה בראשית, וע"כ אחז דרך מעשה בראשית שפתח בראשית ברא אלהים וסיים אשר ברא אלהים לעשות.

Sache que je considère le rêve de Pharaon, qui procède par sept et sept, de la manière suivante. Pharaon et son peuple étaient méchants : ils croyaient à l’éternité du monde et niaient la connaissance divine, la providence et la création. Ils pensaient que tous les événements inférieurs étaient livrés au hasard et au gouvernement des planètes dirigeant le monde. Attaché à la nature, à la matière et à l’élément terre, comme son nom le suggère, il reçut du ciel ces deux rêves issus des deux éléments lourds, l’eau et la terre : sept vaches montant de l’eau, sept épis poussant de la terre. Ils évoquaient l’abondance et la famine, preuve de la providence sur le monde inférieur, comme cela est mentionné pour Rosh Hashana. C’est pourquoi la prière dit : “Des pays, il est décidé lequel connaîtra la famine et lequel l’abondance.” C’était pour Pharaon une preuve venant du Nom : Il veille sur le monde des éléments, y donne abondance et famine, domine les sept planètes et peut les renforcer ou les affaiblir selon la récompense et le châtiment. Il fallait le lui apprendre parce qu’il se faisait dieu et disait que le Nil était à lui (Ézéchiel 29:3) : “Mon fleuve est à moi et je me suis fait.” Le rêve issu du Nil annonce dès le début la fin : sa chute commencera par la plaie du sang dans le fleuve et s’achèvera par sa destruction dans l’eau, s’il ne renonce pas à cette croyance. Il ne revint pas de sa méchanceté et persista : “Qui est l’Éternel pour que j’écoute Sa voix ?” (Exode 5:2). Il fut donc frappé par l’eau, mesure pour mesure. Yossef connaissait cette mauvaise croyance ; dès ses premières paroles, il mentionna Elohim : “Pas moi, Dieu.” L’interprétation ne vient pas de ma puissance, mais de Dieu, Créateur, Providence et Tout-Puissant ; Il répondra pour la paix de Pharaon, lui donnera aide et secours. La réponse favorable à l’homme vient de Lui, non des étoiles et des constellations : c’est vers Lui qu’il convient de diriger sa parole (Job 5:8) : “C’est à Dieu que j’adresserai ma parole.” Ainsi (Osée 2:23-24) : “Je répondrai, dit l’Éternel, aux cieux ; ils répondront à la terre, et la terre répondra au blé, au vin et à l’huile.” Comme la terre ne répond pas sans les cieux, les cieux ne répondent pas sans le Nom. C’est pourquoi il dit ici “Dieu répondra”. Dans cette intention, Yossef mentionne toujours Elohim : “Ce que Dieu fait, Il l’a annoncé à Pharaon”, puis “ce que Dieu fait, Il l’a montré à Pharaon”, puis “la chose est établie de la part de Dieu, et Dieu se hâte de l’accomplir”. Il attribue les événements à Dieu, non aux puissances supérieures comme le pensait Pharaon. Il commence donc par “pas moi, Dieu” et finit par “Dieu se hâte de l’accomplir”. S’adressant à celui qui nie la création, il suit la voie du récit de la Création, qui commence par “Au commencement, Dieu créa” et finit par “que Dieu créa pour faire”.

ותמצא בפרשה זו ספור שבע פרות ושבע שבלים ג"פ. האחד ספור התורה, והשני ספור פרעה ליוסף, והשלישי ספור יוסף לפרעה, ושלשה פעמים י"ד הם מ"ב, ולא ישאר הספור לבטלה כי נתקיים הכל במצרים, ממה שאמר הנביא (יחזקאל כ״ט:י״א) מצרים תהיה שממה ולא תשב ארבעים שנה. כי שתי שנים התחילו במצרים, שנאמר (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב, ואחר כך השלימו לארבעים ושנים כחשבון שלשה ספורים שבתורה.

Tu trouveras trois récits des sept vaches et des sept épis : celui de la Torah, celui de Pharaon à Yossef, celui de Yossef à Pharaon. Trois fois quatorze font quarante-deux. Le récit ne reste pas sans effet : tout s’accomplit en Égypte, selon le prophète (Ézéchiel 29:11) : “L’Égypte sera dévastée et inhabitée quarante ans.” Deux ans avaient commencé en Égypte (Genèse 45:6) : “Voici deux ans que la famine dure.” Ensuite le total fut complété à quarante-deux, selon les trois récits de la Torah.

בריאות בשר ויפות תואר. ולמעלה הזכיר יפות מראה ובריאות בשר, וכן הלשון מתחלף במקצת תיבות, כי אין פרעה מספר חלומו ליוסף כמו שראה ממש וכמו שהעידה התורה בספור של מעלה, וע"כ דרשו רז"ל אמר לו יוסף לא ראית בריאות בשר ויפות תואר אלא יפות מראה ובריאות בשר. לא ראית דלות ורעות תואר אלא רעות מראה ודקות בשר. לא ראית מלאות וטובות אלא בריאות וטובות. לא ראית צנומות אלא דקות ושדופות קדים. תמה פרעה ואמר אחרי היית בחלומי, שנאמר אחרי הודיע אלהים וגו'. הוא שאביו מברכו (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, בין הפרות.

« Grasses de chair et belles de forme. » Plus haut il disait “belles d’aspect et grasses de chair”. Les mots varient ainsi, car Pharaon ne raconte pas exactement ce qu’il a vu et ce dont la Torah témoigne. Les Sages ont donc enseigné que Yossef lui dit : tu n’as pas vu “grasses de chair et belles de forme”, mais “belles d’aspect et grasses de chair” ; ni “chétives et laides de forme”, mais “laides d’aspect et maigres de chair” ; ni “pleins et bons”, mais “vigoureux et bons” ; ni “desséchés”, mais “minces et brûlés du vent d’est”. Pharaon s’étonna : étais-tu derrière moi dans mon rêve ? Selon “après que Dieu t’a fait connaître, etc.” C’est ce que son père lui dit en bénédiction (Genèse 49:22) : “Yossef est un fils fécond”, lu comme entre les vaches.

ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. שנשנה שני פעמים בלילה אחד שני חלומות ולא היה אלא חלום אחד.

« Le rêve fut répété deux fois à Pharaon. » Deux rêves se répétèrent en une nuit, mais ils n’étaient qu’un seul rêve.

כי נכון הדבר וגו' וממהר האלהים לעשותו. והחכם רבי אברהם פירש כי השנות החלום בפרות ושבלים לעד כי הדבר נכון וקיים, אבל בעבור כי היה פעמים בלילה אחד לעד כי ממהר האלהים לעשותו. ורבינו חננאל ז"ל כתב, פעמים, מלמד כי הראשון והשני ענין אחד הם, ולמה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים זה השובע, וממהר האלהים לעשותו הרעב אחרי השבע מיד.

« Car la chose est établie, etc., et Dieu se hâte de l’accomplir. » Rabbi Avraham explique : la répétition sous les figures des vaches et des épis atteste que la chose est certaine et durable ; les deux occurrences dans une même nuit attestent que Dieu se hâte de l’accomplir. Rabbénou ’Hananel écrit : “deux fois” enseigne que le premier et le second ont un seul sens. Pourquoi deux fois ? “La chose est établie de la part de Dieu” désigne l’abondance ; “Dieu se hâte de l’accomplir”, la famine suivant immédiatement l’abondance.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. יאמר יצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על הארץ, וזהו וישיתהו על ארץ מצרים כלומר ישיתהו עליון על כל בני ארץ מצרים. ואמר נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף בידו ולתת להם לחם כדי חיותם למכור המותר לארצות לאסוף ממון לפרעה. ואמר חכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב בכל מין דבר המקיים אותו בטבעו, ואמר כן בעבור שיבחר בו המלך כי החכם עינו בראשו, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

« Maintenant, que Pharaon choisisse un homme intelligent et sage. » Il faut un homme intelligent et sage préposé au pays : “qu’il l’établisse sur le pays d’Égypte”, au-dessus de tous ses habitants. Intelligent : sachant nourrir le peuple, selon les besoins des enfants à sa charge, donner le pain nécessaire à la vie et vendre le surplus aux autres pays pour amasser de l’argent pour Pharaon. Sage : sachant conserver le grain sans qu’il pourrisse, en mêlant à chaque espèce ce qui la préserve naturellement. Il parla ainsi pour que le roi le choisisse, car le sage a les yeux dans la tête : ainsi l’a expliqué le Ramban.

יעשה פרעה. אחד שליט עליהם ואותו השליט יפקד פקידים, כי לא יוכל עשוהו לבדו.

« Que Pharaon agisse. » Qu’il établisse un gouverneur sur eux ; celui-ci nommera des responsables, car il ne pourra tout faire seul.

וחמש את ארץ מצרים. שיטול מכל בעלי הבית תבואות חלק אחד מחמשה. או פירושו יזרזם מלשון (שמות י״ג:י״ח) וחמשים עלו בני ישראל וגו'.

« Qu’il prélève le cinquième du pays d’Égypte. » Qu’il prélève sur les récoltes de chaque maître de maison une part sur cinq. Ou bien le sens est : qu’il les presse d’agir, comme dans « Les enfants d’Israël montèrent équipés » (Exode 13,18).

ויקבצו את כל אכל. הוא החמישית, ואמר את כל אוכל שיטלו אותו מן החטים ומן השעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון ואורז ודוחן וכיוצא בהם.

« Qu’ils rassemblent toute la nourriture. » Il s’agit du cinquième. Il dit « toute la nourriture » parce qu’ils devront le prélever sur le blé, l’orge, l’épeautre, l’avoine, le seigle, le riz, le millet et les autres espèces semblables.

ויצברו בר. לשון צבירה הוא תחת הקרקע, שנאמר (איוב כ״ז:ט״ז) אם יצבור כעפר כסף. נתן לו עצה לטמון תחת הקרקע וגם לעצור בחדרים על הקרקע, כי לשון צבירה כולל את הכל, מלשון (שמות ח׳:י׳) ויצברו אותם חמרים חמרים.

« Qu’ils amassent du grain. » Le terme d’accumulation désigne un dépôt sous terre, comme il est dit : « S’il amasse de l’argent comme de la poussière » (Job 27,16). Il lui conseilla de l’enfouir sous terre et aussi de le garder dans des chambres au-dessus du sol, car le terme d’accumulation comprend tout cela, comme dans « Ils les entassèrent en monceaux » (Exode 8,10).

תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו. אוכל בערים. כל מאכל הנצבר יהיה מצניעו באותה העיר. ושמרו כלומר והוא שיהיה דבר המשתמר לאכילה זמן מרובה.

« Sous la main de Pharaon. » Sous son autorité et dans ses réserves. « De la nourriture dans les villes » : toute nourriture amassée sera entreposée dans la ville même. « Et qu’ils la conservent » : à condition qu’il s’agisse d’une denrée qui se garde longtemps pour être consommée.

והיה האכל לפקדון. כשם שהפקדון הוא לבעליו בכל מקום כך יהיה זה פקדון שמור לאכילת בעליו לצורך הארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים, כדי שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחישותן.

« La nourriture sera mise en dépôt. » De même qu’un dépôt appartient à ses propriétaires où qu’il soit, cette nourriture sera un dépôt gardé pour nourrir ses propriétaires et répondre aux besoins du pays pendant les sept années de famine qui surviendront en Égypte, afin que le pays ne soit pas anéanti par la famine, de même que les vaches n’étaient pas mortes malgré leur maigreur.

וייטב הדבר בעיני פרעה. ראו כי עצה טובה היתה ותועלת רב למלך ולגדולי המלכות ולדלת הארץ ע"כ מצא חן והודו לדבריו. ועליו אמר שלמה (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהור לב חן שפתיו רעהו מלך.

« La chose plut aux yeux de Pharaon. » Ils virent que c’était un bon conseil, d’une grande utilité pour le roi, les grands du royaume et les pauvres du pays. C’est pourquoi il trouva grâce et ils approuvèrent ses paroles. À son sujet, Salomon dit : « Celui qui aime la pureté du cœur, dont les lèvres ont de la grâce, a le roi pour ami » (Proverbes 22,11).

הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. כן מצינו בנבוכדנצר שאמר לדניאל (דניאל ד׳:ו׳) די אנא ידעת די רוח אלהין קדישין בך.

« Trouverions-nous un homme comme celui-ci, en qui réside l’esprit de Dieu ? » Nous trouvons de même que Nabuchodonosor dit à Daniel : « Car je sais que l’esprit des dieux saints est en toi » (Daniel 4,6).

אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. את כל החכמה הזאת, אתה אמרת ירא פרעה איש נבון וחכם.

« Puisque Dieu t’a fait connaître tout cela. » Toute cette sagesse. Tu as dit : « Que Pharaon choisisse un homme intelligent et sage. »

אין נבון וחכם כמוך. מאשר נתישב בלבם הפתרון והיה בכל דבריו אלה נתון עצת חכמה היה הדבר בעיניהם כאלו בא הכל כבר. וע"כ אמר אחרי הודיע בלשון עבר.

« Nul n’est intelligent et sage comme toi. » Parce que l’interprétation s’était imposée à leur esprit et que toutes ses paroles contenaient un conseil de sagesse, la chose leur semblait déjà entièrement réalisée. C’est pourquoi il dit : « Puisqu’Il t’a fait connaître », au passé.

ועל פיך ישק כל עמי. יתפרנס.

« Par ta parole, tout mon peuple sera nourri. » Il recevra sa subsistance.

רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך. כסא לשון מלך וכן (מלכים א א׳:ל״ז) ויגדל את כסאו. ואמר.

« Seulement par le trône. » Que l’on m’appelle roi. Le « trône » désigne la royauté, comme dans « Qu’Il rende son trône plus grand » (I Rois 1,37). Et il dit.

ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. וכן מצינו בדניאל (דניאל ב׳:מ״ז-מ״ח) אדין מלכא לדניאל רבי ומתנן רברבן שגיאן יהב ליה והשלטיה על כל מדינת בבל.

« Vois, je t’ai établi sur tout le pays d’Égypte. » Nous trouvons de même à propos de Daniel : « Alors le roi éleva Daniel, lui donna de nombreux et grands présents et lui conféra le pouvoir sur toute la province de Babylone » (Daniel 2,47-48).

ויסר פרעה את טבעתו. מסר לו חותמו שהוא חותם בו למנות שרים ולהוריד שרים משררותם, כענין שכתוב (אסתר ח) וחתמו בטבעת המלך. ובגדי שש הוא מלבוש המלכים במצרים. ורביד הזהב הוא המניכא דדהבא. ומרכבת המשנה היא מרכבה שרוכב בה המשנה של מלך.

« Pharaon retira son anneau. » Il lui remit son sceau, avec lequel il scellait les actes de nomination des dignitaires et de destitution de leurs charges, comme il est écrit : « Scellez avec l’anneau du roi » (Esther 8). Les vêtements de lin fin sont l’habillement des rois d’Égypte. Le collier d’or est ce que l’on appelle en araméen manikha de-dahava. Le second char est celui où prend place le second du roi.

ויקראו לפניו אברך. משפטו הברך, אותיות אהו"י מתחלפות. ודרשו רז"ל אברך אב בחכמה רך בשנים. וכתיב בדוד (שמואל ב ג׳:ל״ט) ואנכי היום רך ומשוח מלך, והוא שתי מלות אב ורך, כמו פרחח פרי חח. עבטיט עב טיט.

« On criait devant lui : Avrekh ! » La forme régulière serait havrekh, « fléchis le genou », les lettres aleph, hé, vav et yod se substituant les unes aux autres. Nos maîtres ont expliqué : avrekh, « père par la sagesse, tendre par les années ». Il est écrit de David : « Et moi, aujourd’hui, je suis tendre, bien qu’oint roi » (II Samuel 3,39). Le mot réunit deux termes : av et rakh, comme pirḥaḥ réunit peri et ḥaḥ, et avtit, av et tit.

ויש שפירשו עוד אברך שתי מלות מלשון אב ואדון. מלשון האמור בהורדוס לא ריכא, ולא בר ריכא, לפי שהיה תחילתו עבד ועלה למלכות. גם מלשון התרגום יודע ציד, נחשירכן. כלומר נחש רכן, מנחש אדון, כי רוב אנשי הציד מנחשים הם. אף ע"פ שהתרגום המדוקדק נחשידכן מלשון רז"ל הכא במאי עסקינן בגברא שדכא, כלומר אדם בטל שיש לו מנוחה מכל אומנות, ותרגום והארץ שקטה ממלחמה (יהושע י״א:כ״ג) שדכה.

Certains ont encore expliqué avrekh comme deux mots signifiant « père » et « seigneur ». C’est le sens du terme employé à propos d’Hérode : « Ni roi ni fils de roi », car il avait été d’abord esclave puis avait accédé à la royauté. On le rapproche aussi du Targoum de « habile chasseur » : naḥchirkan, c’est-à-dire naḥach rakhan, « devin, seigneur », car la plupart des chasseurs pratiquent la divination. Toutefois, la leçon précise du Targoum est naḥchidkan, de même sens que cette expression de nos maîtres : « De quel cas s’agit-il ici ? D’un homme désœuvré », c’est-à-dire un homme inoccupé, qui ne se livre à aucun métier. Ainsi, le Targoum de « Le pays fut tranquille, sans guerre » (Josué 11,23) emploie chadkha.

ונתון אותו על כל ארץ מצרים. כך היו מכריזין לפניו: זהו שנתנו מלך על כל ארץ מצרים.

« Et il l’établit sur tout le pays d’Égypte. » Voici ce que l’on proclamait devant lui : « Voici celui que l’on a établi roi sur tout le pays d’Égypte. »

אני פרעה. אני לבדי מוציא, מתחת רשותך כמו שאמרתי רק הכסא אגדל ממך, אבל הכל תחת רשותך ובלעדיך לא יהא רשות לשום אדם להרים ידו להחזיק בכלי זיין או להרים רגלו לרכוב על סוס בלא רשותך בכל ארץ מצרים. והוא דעת אונקלוס.

« Je suis Pharaon. » Je m’exclus seul de ton autorité, comme je l’ai dit : « Seulement par le trône je serai plus grand que toi. » Mais tout est sous ton autorité. Sans toi, nul ne sera autorisé à lever la main pour saisir une arme ou à lever le pied pour monter à cheval, sans ta permission, dans tout le pays d’Égypte. Tel est l’avis d’Onkelos.

צפנת פענח. מגלה צפונות, ואין לו חבר במקרא, אבל מצינו בתפלת יוצר המפענח נעלמים. ולפ"ז היה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו, וכן בתיה בתו קראו שם למשה רבינו בלשון הקודש על שם כי מן המים משיתיהו.

« Tsafnat-Panéaḥ. » Celui qui révèle les choses cachées. Ce terme n’a pas d’équivalent dans l’Écriture, mais nous trouvons dans la prière du Yotser : « Celui qui dévoile les mystères. » Selon cette explication, le roi connaissait la langue du pays de Canaan, qui était proche du sien. De même, Bitya, sa fille, donna à notre maître Moché un nom dans la langue sainte, en disant : « Car je l’ai tiré des eaux. »

בת פוטי פרע כהן און. דרשו רז"ל פוטיפרע הוא פוטיפר ונקרא פוטיפר על שם שפיטם פרים ועגלים לע"ז, וזהו לשון פוטיפר מפטם פר, והוא נקרא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח את יוסף למשכב זכור.

« Fille de Poti-Phéra, prêtre d’On. » Nos maîtres ont expliqué que Poti-Phéra était Potiphar. Il était appelé Potiphar parce qu’il engraissait des taureaux et des veaux pour l’idolâtrie : Potiphar signifie « celui qui engraisse un taureau ». Il était appelé Potiphar, puis Poti-Phéra parce qu’il fut spontanément châtré, ayant acheté Yossef pour avoir avec lui des rapports entre hommes.

ודעתי לומר כי פוטיפרע היה שר משרי פרעה וכאשר נסתרס ושנו את שמו פוטיפרע נתבייש בדבר ונעשה כומר בבית ע"ז, וזהו שכתוב בו כהן און האלוה שלו הוא און, וכן מצינו ביתרו שכתוב כהן מדין, ופירושו כומר לפי שהיה מפטם עגלים לע"ז. ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת, מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא שאמר לאביו (בראשית מח) בני הם אשר נתן לי אלהים בזה הראה לו הכתב הזה.

À mon avis, Poti-Phéra était l’un des dignitaires de Pharaon. Lorsqu’il fut châtré et que l’on changea son nom en Poti-Phéra, il en éprouva de la honte et devint prêtre dans un temple idolâtre. C’est ce que signifie l’expression « prêtre d’On » : son dieu était On. De même, nous trouvons à propos de Yitro l’expression « prêtre de Midian », qui désigne un prêtre idolâtre, car il engraissait des veaux pour l’idolâtrie. Le Midrash dit qu’Osnat était la fille que Dina avait eue de Chékhem, fils de Ḥamor. Yaakov l’ayant chassée de sa maison et placée dans un buisson, sené, elle fut appelée Osnat. Que fit Yaakov ? Il lui attacha au cou un écrit portant : « Quiconque s’unit à toi s’unit à la descendance de Yaakov. » Yossef, qui l’épousa, vit cet écrit et le conserva à l’abri. C’est ce qu’il dit à son père : « Ce sont mes fils, que Dieu m’a donnés par ceci » (Genèse 48) : il lui montra cet écrit.

ומה שכתוב בת פוטיפרע, מפני שגדלה בביתו, שכן דרשו רז"ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.

Quant à l’expression « fille de Poti-Phéra », elle s’explique par le fait qu’elle avait grandi dans sa maison. Nos maîtres ont en effet enseigné : quiconque élève un orphelin dans sa maison, l’Écriture le lui compte comme s’il l’avait engendré.

ותעש הארץ. תבואה בשבע שני השבע. לשון עשיה בכאן לשון רבוי הוא ובא ללמד שהקב"ה צוה את הברכה בתבואה, שכן מצינו לשון עשיה בענין התבואה שנאמר (ויקרא כה) וצויתי את ברכתי לכם וגו' ועשת את התבואה.

« La terre produisit. » Des récoltes, pendant les sept années d’abondance. Le verbe « faire » exprime ici une production abondante. Il enseigne que le Saint, béni soit-Il, ordonna que la bénédiction repose sur les récoltes. Nous trouvons en effet ce verbe à propos des récoltes : « J’ordonnerai pour vous Ma bénédiction […] et elle produira la récolte » (Lévitique 25).

לקמצים כמו לגמצים, מלשון (קהלת י ח) חופר גומץ, כי החפירות העשויות בארץ יקראו קמצים, כי הקו"ף מתחלפת בגימ"ל באותיות גיכ"ק. וכן (שמואל ב טו) ויציקו את ארון האלהים, כמו ויציגו מלשון והצגתיו לפניך.

« Par monceaux », liqmatsim, équivaut à ligmatsim, en rapport avec « Celui qui creuse une fosse », goumats (Ecclésiaste 10,8). Les excavations pratiquées dans la terre sont appelées qematsim, car le qof et le guimel se substituent l’un à l’autre parmi les lettres guimel, yod, kaf et qof. De même, « Ils déposèrent l’arche de Dieu », vayatsiqou (II Samuel 15), équivaut à vayatsigou, comme dans « Je le présenterai devant toi », vehitsagtiv.

ויקבוץ את כל אכל. זה החומש שהיה מקבץ מן השדות. ויתן אכל בערים. זה שהזכיר כל אוכל יורה שקבצו כל הנאכל לאדם, בר ולחם ומזון, אפילו תאנים וצמוקים וכיוצא בהם. אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. מכאן למדו רז"ל שכל עפר המקום שומר התבואה של אותו המקום.

« Il rassembla toute la nourriture. » C’est le cinquième qu’il recueillait dans les champs. « Il plaça de la nourriture dans les villes. » La mention de « toute la nourriture » indique qu’ils rassemblèrent tout ce que l’homme peut manger : grain, pain et aliments, même des figues, des raisins secs et d’autres denrées semblables. « Il plaça dans chaque ville la nourriture des champs qui l’entouraient. » Nos maîtres en ont appris que la terre d’un lieu conserve les récoltes de ce même lieu.

עד כי חדל לספר. מדידת האיפה והוצרך לספור המקומות בלבד, לפי שאין מספר לתבואות שנה אחרי שנה.

« Jusqu’à ce qu’il cessât de compter. » Il cessa de mesurer avec l’épha et dut compter seulement les lieux de stockage, car les récoltes, année après année, étaient innombrables.

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן למדו רז"ל שאסור לשמש מטתו בשני רעבון, אבל חשוכי בנים מותרין. והנה יוסף קרא שמות לבניו על שם המאורע.

« Avant que ne vînt l’année de famine. » Nos maîtres en ont appris qu’il est interdit d’avoir des relations conjugales pendant les années de famine ; ceux qui sont privés d’enfants y sont toutefois autorisés. Yossef donna à ses fils des noms rappelant ce qui lui était arrivé.

כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה, על שם הכתוב (בראשית ב) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, וכן האשה בבעלה.

« Car Dieu m’a fait oublier toute ma peine et toute la maison de mon père. » C’est de là que vient le nom par lequel nos maîtres désignent la maison paternelle d’une femme : bei nacha, « maison de l’oubli ». Cela se rapporte au verset : « C’est pourquoi l’homme quittera son père et sa mère et s’attachera à sa femme » (Genèse 2). Il en va de même de la femme envers son mari.

ויהי רעב בכל הארצות. אבל בני ארץ מצרים שידעו שהרעב עתיד לבא אצרו מפירותיהן מה שיאכלו שנה ראשונה שנא' ובכל ארץ מצרים היה לחם.

« Il y eut une famine dans tous les pays. » Mais les habitants du pays d’Égypte, sachant que la famine allait venir, avaient entreposé de leurs récoltes de quoi manger la première année, comme il est dit : « Dans tout le pays d’Égypte, il y avait du pain. »

ותרעב כל ארץ מצרים. בשנה השנית. למד שקרא הקב"ה לרעב, כענין שכתוב (מלכים ב ח׳:א׳) כי קרא ה' לרעב. וכתיב (תהילים ק״ה:ט״ז-י״ז) ויקרא רעב על הארץ, כל מטה לחם שבר. ומפני הרעב ויצעק העם אל פרעה ללחם, כן דרך הרעבים לקרוא ולצעוק אל מי שבידו להשביעם, כענין שכתוב (תהילים ק״ז:ה׳-ו׳) רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. וכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם.

« Tout le pays d’Égypte eut faim. » La deuxième année. Cela enseigne que le Saint, béni soit-Il, avait appelé la famine, comme il est écrit : « Car l’Éternel a appelé la famine » (II Rois 8,1). Il est aussi écrit : « Il appela la famine sur le pays ; Il brisa tout soutien de pain » (Psaumes 105,16-17). À cause de la famine, « le peuple cria vers Pharaon pour avoir du pain ». Les affamés ont ainsi coutume d’appeler et de crier vers celui qui a le pouvoir de les rassasier, comme il est écrit : « Affamés et assoiffés, leur âme défaillait en eux » (Psaumes 107,5-6), puis : « Ils crièrent vers l’Éternel dans leur détresse. »

לכו אל יוסף. שהרי הוא במקומי לכל דבר, ואין לי רק הכסא, וע"כ יש לכם לעשות כל מה שיאמר.

« Allez vers Yossef. » Car il tient ma place en toute chose ; je n’ai que le trône. Vous devez donc faire tout ce qu’il vous dira.

ובמדרש לכו אל יוסף, הלכו המצריים אצל יוסף אמרו לו תנה לנו לחם, א"ל לכו ומולו עצמכם ואתן לכם לחם. הלכו אצל פרעה ובכו לפניו אמרו לו הלכנו אל יוסף והוא מדבר לנו דברים ריקים ואומר לנו מולו עצמכם, אמר להם פרעה שוטים מה תצעקו אלי, מפני מה לא הנחתם תבואה של ג' שנים ושל ד' שנים, אמרו לו כל תבואה שבבתינו הרקיבה, אמר להם לא נשתייר פת לחם מאתמול, א"ל אף פת שהיתה מונחת בסל הרקיבה, אמר להם לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. זהו שאמר הכתוב (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר. מונע בר זה פרעה, וברכה לראש משביר זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ו) ברכות אביך גברו על ברכות הורי וגו' תבואתה לראש יוסף.

Dans le Midrash : « Allez vers Yossef. » Les Égyptiens allèrent auprès de Yossef et lui dirent : « Donne-nous du pain. » Il leur répondit : « Allez vous faire circoncire et je vous donnerai du pain. » Ils allèrent auprès de Pharaon et pleurèrent devant lui : « Nous sommes allés auprès de Yossef, mais il nous tient des propos insensés et nous dit : Faites-vous circoncire. » Pharaon leur dit : « Insensés ! Pourquoi criez-vous vers moi ? Pourquoi n’avez-vous pas mis de côté des récoltes pour trois ou quatre ans ? » Ils lui répondirent : « Toutes les récoltes de nos maisons ont pourri. » Il leur dit : « N’est-il pas resté un morceau de pain d’hier ? » Ils répondirent : « Même le pain qui était déposé dans la corbeille a pourri. » Il leur dit : « Allez vers Yossef ; faites ce qu’il vous dira. » C’est ce que dit l’Écriture : « Celui qui retient le grain, le peuple le maudit ; mais la bénédiction repose sur la tête de celui qui en vend » (Proverbes 11,26). Celui qui retient le grain, c’est Pharaon ; « la bénédiction sur la tête de celui qui en vend », c’est Yossef, comme il est dit : « Les bénédictions de ton père surpassent les bénédictions de mes parents […] qu’elles reposent sur la tête de Yossef » (Genèse 49,26).

והרעב היה על כל פני הארץ. אלו העשירים, ונקראו פני הארץ שהכל פונין להם, ומכאן שלא התחיל הרעב אלא בעשירים. ואמר.

« La famine était sur toute la face de la terre. » Ce sont les riches. Ils sont appelés « la face de la terre », car tous se tournent vers eux. On apprend de là que la famine commença par les riches. Et il dit.

את כל אשר בהם. פירוש את כל האוצרות אשר בהם בר, וכן אמר התרגום אוצריא די בהון עבורא.

« Tout ce qui s’y trouvait. » Cela signifie : tous les entrepôts où se trouvait du grain. Le Targoum dit de même : « Les entrepôts où il y avait du grain. »

וישבר למצרים. מכר להם.

« Il vendit du grain aux Égyptiens. » Il le leur vendit.

ויחזק הרעב בארץ מצרים. שהיו אוכלים ולא היו שבעים, כענין שכתוב (מלכים א י״ח:ב׳) והרעב חזק בשומרון.

« La famine s’aggrava dans le pays d’Égypte. » Ils mangeaient sans être rassasiés, comme il est écrit : « La famine était forte à Samarie » (I Rois 18,2).

כי חזק הרעב בכל הארץ. שהיתה בממשלת פרעה.

« Car la famine était forte dans tout le pays. » Il s’agit du pays qui se trouvait sous la domination de Pharaon.

וירא יעקב. אין זה ראיית עין אלא ראיית לב, והראיה הנה שמעתי ולא אמר הנה ראיתי.

« Yaakov vit. » Il ne s’agit pas d’une vision des yeux, mais d’une perception du cœur. La preuve en est qu’il dit : « Voici, j’ai entendu », et non : « Voici, j’ai vu. »

כי יש שבר במצרים. שבר לשון מכירה, שנאמר (דברים ב׳:ו׳) אכל תשברו מאתם. וראוי להתבונן שלא הזכיר יעקב בלשונו לא אוכל ולא בר אלא שבר, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, ומה שהוציא התבואה בלשון שבר לפי שלשון שבר כולל התבואה והבר, וכולל ג"כ השוד והשבר, ולכך הוציא הענין כולו בלשון שבר. ואמר עוד ושברו לנו משם, ולא אמרו ושברו לנו אוכל משם, וכל זה כדי שיכלול בלשונו ענין התבואה לשעה, ולרמוז בתוכו ענין הגלות לעתיד. ומזה רמז ואמר רדו שמה ולא אמר לכו לפי שנשתעבדו שם מנין רד"ו. ואמר ושברו לנו משם לרמוז כי ראה להם השבר והגלות משם.

« Qu’il y avait du grain à vendre en Égypte. » Chéver exprime une vente, comme dans « Vous leur achèterez de la nourriture » (Deutéronome 2,6). Il convient de remarquer que Yaakov n’employa ni le mot « nourriture » ni le mot « grain », mais chéver : « Yaakov vit qu’il y avait du chéver en Égypte » ; « Voici, j’ai entendu qu’il y avait du chéver en Égypte. » S’il désigna la récolte par chéver, c’est que ce terme comprend la récolte et le grain, mais aussi la dévastation et le malheur. Il exprima donc toute l’affaire par ce mot. Il dit encore : « Achetez-nous-en là-bas », sans dire : « Achetez-nous de la nourriture là-bas. » Tout cela afin d’inclure dans ses paroles la récolte nécessaire pour l’heure, tout en y faisant allusion à l’exil à venir. Dans le même sens, il dit : « Descendez là-bas », redou, et non : « Allez », car ils y furent asservis pendant le nombre d’années correspondant à la valeur numérique de redou, deux cent dix. Il dit : « Achetez-nous-en là-bas », pour faire allusion au malheur et à l’exil qu’il voyait leur venir de là.

ונחיה ולא נמות. שאפילו מה שעתידין להשתעבד שעבוד גדול ברבוי הצרות רמז בתוך דבריו שלא יכלו וימותו מתוך הצרות אבל יחיו באותו השבר. וכענין שדרשו רז"ל (דברים ל״ב:כ״ג) חצי אכלה חצי כלין והם אינם כלין. ועוד הוציאו רז"ל מלת שבר לענין אחר. והוא מלשון שבר ותקוה. וזהו שדרשו וירא יעקב מהו וירא ראה באספקלריא של קדש שיש לו עוד שבר במצרים תקוה. ולא היתה נבואה ממש שיודיענו בפירוש שהוא יוסף.

« Ainsi nous vivrons et ne mourrons pas. » Même s’ils devaient subir un dur asservissement, accompagné de nombreuses souffrances, il fit allusion, dans ses paroles, au fait qu’ils ne seraient pas anéantis et ne mourraient pas sous les épreuves, mais vivraient au sein de ce malheur. Nos maîtres ont ainsi expliqué : « J’épuiserai Mes flèches » (Deutéronome 32,23) : « Mes flèches s’épuisent, mais eux ne s’épuisent pas. » Nos maîtres ont encore donné au mot chéver un autre sens, celui d’attente et d’espoir. Ils ont expliqué : « Yaakov vit » ; que vit-il ? Il vit dans le miroir de sainteté qu’il lui restait encore un chéver, un espoir, en Égypte. Ce n’était toutefois pas une véritable prophétie qui lui aurait fait connaître explicitement qu’il s’agissait de Yossef.

למה תתראו. למה תהיו כחושים ברעב מלשון (משלי יא) ומרוה גם הוא יורה כן פי' רש"י. ורבינו חננאל ז"ל פירש למה תתראו, למה אין אתם מפורדים למה תתערבו כולכם, כענין שכתוב (מלכים ב י״ד:י״א) לכה נתראה פנים, וכתיב (שם) ויתראו פנים הוא ואמציהו מלך יהודה, הרמב"ן ז"ל פירש למה תתראו במקום הזה, כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם כי יש שבר במצרים כי כבר היו בסכנה אם לא ימהרו לדבר הזה, וזה טעם ונחיה ולא נמות.

« Pourquoi vous regardez-vous ? » Pourquoi seriez-vous amaigris par la famine ? Le terme est rapproché de « Celui qui abreuve sera lui aussi abreuvé » (Proverbes 11). Ainsi l’explique Rachi. Rabbénou Ḥananel, de mémoire bénie, a expliqué : « Pourquoi vous regardez-vous ? » Pourquoi ne vous séparez-vous pas ? Pourquoi restez-vous tous ensemble ? Comme dans « Viens, voyons-nous face à face » (II Rois 14,11), puis : « Ils se virent face à face, lui et Amatsyahou, roi de Juda. » Le Ramban, de mémoire bénie, explique : pourquoi vous regardez-vous en ce lieu ? Vous auriez dû partir dès que vous aviez entendu qu’il y avait du grain à vendre en Égypte, car ils étaient déjà en danger s’ils ne se hâtaient pas d’agir. Tel est le sens de « Ainsi nous vivrons et ne mourrons pas ».

ובמדרש למה תתראו, אמר להם יעקב אתם גבורים אתם נאים אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד שלא ישלוט בכם עין הרע.

Dans le Midrash : « Pourquoi vous faites-vous remarquer ? » Yaakov leur dit : « Vous êtes forts, vous êtes beaux. N’entrez pas tous par une seule porte et ne vous tenez pas au même endroit, afin que le mauvais œil n’ait pas de prise sur vous. »

וירדו אחי יוסף עשרה. היה לו לומר בני יעקב, אבל למד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם.

« Les frères de Yossef descendirent, au nombre de dix. » Il aurait fallu dire « les fils de Yaakov ». Mais le texte enseigne qu’ils regrettaient de l’avoir vendu et avaient résolu de se conduire envers lui en frères et de le racheter pour toute somme qui leur serait demandée.

או יש לפרש כי הכתוב יבאר כוונתם הטובה אצלו כי ירדו עשרה כדי שיתפללו עליו במנין שהרי אין קדושה בפחות מעשרה, שנאמר (ויקרא כ״ב:ל״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל.

On peut aussi expliquer que l’Écriture révèle leur bonne intention envers lui : ils descendirent à dix afin de prier pour lui en un quorum de dix, car il n’y a pas de sanctification à moins de dix, comme il est dit : « Je serai sanctifié au milieu des enfants d’Israël » (Lévitique 22,32).

והרמב"ן פירש וירדו אחי יוסף עשרה כדי לקיים החלום הראשון של, החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה כי בו אמר (בראשית ל״ז:ה׳-ו׳) ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים. כי בנימן איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימן וגם אביו.

Le Ramban explique : « Les frères de Yossef descendirent, au nombre de dix », afin d’accomplir le premier des rêves. Il l’avait en effet raconté à ses dix frères, comme il est dit à ce propos : « Il le raconta à ses frères, et ils le haïrent davantage encore » (Genèse 37,5-6). C’est à eux qu’il dit : « Voici que nous liions des gerbes. » Binyamin n’était pas compris dans ce groupe. Ce rêve s’accomplit alors, lorsqu’ils se prosternèrent devant lui. Le second rêve, où il est écrit : « Voici le soleil, la lune et onze étoiles », ne pouvait s’accomplir avant la venue de Binyamin et de son père.

ובמדרש וירדו אחי יוסף עשרה, אמר להם יוסף כל מי שיכנס לשבור בר כתבו שמו ושם אביו ושם עירו ולערב הביאו לי פתקיהן, כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו שמותם, לערב הביאו פתקיהן לפני יוסף זה קורא ראובן בן יעקב וזה קורא שמעון בן יעקב וכן כל השערים. מיד אמר להם יוסף סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר ואמר לו כשיבואו אנשים אלו לידך תפוס אותם ושגרם לי, עברו שלשה ימים ולא באו מיד נטל עשרה גבורים מבית פרעה ושגר בשבילם לבקר אותם בשוק, הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות. ולמה בשוק של זונות, אמרו יוסף היה יפה תואר ויפה מראה שמא הוא בקובה של זונות מיד תפסו אותם והביאום לפני יוסף.

Dans le Midrash : « Les frères de Yossef descendirent, au nombre de dix. » Yossef avait dit à ses gens : « Quiconque entre pour acheter du grain, inscrivez son nom, celui de son père et celui de sa ville ; le soir, apportez-moi leurs billets. » Lorsque les fils de Yaakov arrivèrent, chacun entra par sa propre porte et l’on inscrivit leurs noms. Le soir, on apporta leurs billets devant Yossef : celui-ci lisait « Réouven, fils de Yaakov », celui-là « Chimon, fils de Yaakov », et ainsi pour toutes les portes. Yossef leur dit aussitôt : « Fermez les entrepôts et n’en ouvrez qu’un seul. » Il remit leurs noms au responsable de cet entrepôt et lui dit : « Lorsque ces hommes se présenteront à toi, saisis-les et envoie-les-moi. » Trois jours passèrent sans qu’ils vinssent. Il prit aussitôt dix hommes forts de la maison de Pharaon et les envoya les chercher au marché. Ils allèrent et les trouvèrent dans le quartier des prostituées. Pourquoi dans ce quartier ? Ils s’étaient dit : « Yossef était beau de taille et beau de visage ; peut-être se trouve-t-il dans une maison de prostitution. » Aussitôt, on les saisit et on les amena devant Yossef.

ויתנכר אליהם. כאשר ראה אותם מיד הכירם ופחד אולי יכירוהו הם ולכך התנכר להם כי שם המצנפת על ראשו וקצת הפנים, ושנה את עצמו, כענין שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד) קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב באשת ירבעם (שם) למה זה את מתנכרה. או שהתנכר להם בדברים ודבר להם קשות ואמר להם בכעס כאלו לא יבא אדם לפניו לשבור, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל, וכאשר הזכירו זה אז נתברר לו שהיו אחיו באמת, וזהו שהוסיף עוד לומר ויכר יוסף את אחיו, שנתוסף לו בהם הכרה וידיעה אמתית, כך פי' הרמב"ן ז"ל.

« Il se rendit méconnaissable à leurs yeux. » Dès qu’il les vit, il les reconnut. Craignant qu’eux aussi ne le reconnussent, il se rendit méconnaissable : il mit son turban sur sa tête et sur une partie de son visage, et modifia son apparence. Ainsi est-il dit de la femme de Yérovoam : « Lève-toi donc et déguise-toi, afin qu’on ne sache pas que tu es la femme de Yérovoam » (I Rois 14), puis : « Pourquoi te rends-tu méconnaissable ? » Ou bien il se rendit étranger à eux par ses paroles, leur parla durement et leur demanda avec colère, comme si personne ne venait devant lui pour acheter du grain : « D’où venez-vous vous présenter devant moi ? » Ils répondirent : « Du pays de Canaan, pour acheter de la nourriture. » Lorsqu’ils mentionnèrent cela, il eut la certitude qu’ils étaient bien ses frères. C’est pourquoi le texte ajoute encore : « Yossef reconnut ses frères » : sa reconnaissance et sa connaissance certaine de leur identité s’affermirent. Ainsi l’explique le Ramban, de mémoire bénie.

ובמדרש ויתנכר אליהם נעשה להם נכרי, נטל הגביע והקיש בו אמר להם אני רואה בגביע שמרגלים אתם. אמרו לו כנים אנחנו אבל צונו אבינו שלא נכנס בשער אחד, אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם אמרו לו אבדה אבדה לנו והיינו מבקשים אותה אבדה היום ג' ימים. אמר להם אני רואה בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, מיד נזדעזעו כולם ואמרו לו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, אמר להם היכן השנים אמרו לו האחד איננו והקטן את אבינו היום, אמר להם יוסף הביאו אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם.

Dans le Midrash : « Il se rendit étranger à eux » : il se fit passer auprès d’eux pour un étranger. Il prit la coupe, la frappa et leur dit : « Je vois dans la coupe que vous êtes des espions. » Ils lui répondirent : « Nous sommes sincères, mais notre père nous a ordonné de ne pas entrer par une seule porte. » Il leur demanda : « Que faisiez-vous dans le quartier des prostituées ? » Ils lui répondirent : « Nous avons perdu quelque chose et voici trois jours que nous cherchons ce que nous avons perdu. » Il leur dit : « Je vois dans ma coupe que deux d’entre vous ont détruit la grande ville de Chékhem. » Aussitôt, ils furent tous ébranlés et lui dirent : « Tes serviteurs sont douze frères. » Il leur demanda : « Où sont les deux autres ? » Ils répondirent : « L’un n’est plus et le plus jeune est aujourd’hui avec notre père. » Yossef leur dit : « Amenez-moi votre plus jeune frère ; je saurai que vous êtes sincères et non des espions. »

שנים עשר עבדיך אחים אנחנו. מתחלה אמרו כלנו בני איש אחד נחנו, ונתנו טעם למה שנמצאו מקובצים, אמרו מפני שהיינו כלנו בני איש אחד לכך אנו מקובצים יחד לא נפרד אחד מחברו. ועוד פן יגזלו התבואה לאחד ממשרתינו לכך הוצרכה לבא כלנו ביחד.

« Tes serviteurs sont douze frères. » Ils avaient d’abord dit : « Nous sommes tous fils d’un seul homme », expliquant ainsi pourquoi on les avait trouvés réunis : « Parce que nous sommes tous fils d’un seul homme, nous restons ensemble, sans nous séparer les uns des autres. De plus, pour éviter que l’on ne vole le grain à l’un de nos serviteurs, nous avons dû venir tous ensemble. »

כנים אנחנו. צדיקים בני צדיקים מעולם לא היינו מרגלים. ודרשו רז"ל אמר להם יוסף נכנסתם בעשרה פתחים ועתה אתם נועדים במקום אחד אין זה אלא דרך מרגלים. ועתה אמרו שנים עשר עבדיך אנחנו בני איש אחד, והרחיבו לו באור יותר כי הם עשרה והקטן היום אצל אביהם והאחד איננו והיו הולכים לבקשו. והשיב יוסף בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן, ולא מצאו תשובה להשיב. ותשובת

« Nous sommes sincères. » Des justes, fils de justes ; jamais nous n’avons été des espions. Nos maîtres ont expliqué que Yossef leur dit : « Vous êtes entrés par dix portes, et maintenant vous vous réunissez au même endroit. C’est bien la conduite d’espions. » Ils dirent alors : « Tes serviteurs sont douze, fils d’un seul homme », lui donnant une explication plus étendue : ils étaient dix, le plus jeune se trouvait ce jour-là auprès de leur père, et l’un n’était plus ; ils étaient allés à sa recherche. Yossef répondit : « Voici comment vous serez éprouvés : par la vie de Pharaon, vous ne sortirez pas d’ici avant la venue de votre plus jeune frère. » Ils ne trouvèrent rien à répondre. Et la réponse de

חי פרעה אין לומר ביוסף הצדיק שהיה נשבע עליו לשקר, ולא מצינו זה כלל אך קיים דבריו בשבועתו בכל פעם. מה שאמר חי פרעה כי מרגלים אתם כלומר כיון שאתם אומרים האחד איננו אילו הייתם מוצאים אותו מה הייתם עושים בו אמרו לו היינו פודין אותו בכל ממון שיפסקו עלינו. אמר להם ואם לא היו רוצים לתתו בשום ממון מה הייתם עושים אמרו לו על זה באנו להרוג או ליהרג, אמר להם חי פרעה כי מרגלים אתם. וכן חי פרעה אם תצאו מזה, קיים דבריו, שהרי נשאר שמעון ולא יצאו כולם. ומה שאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, היה ראוי לומר היינו כי יש במשמעות אנחנו שכולם בחיים, אבל למד הכתוב שנתנבאו שלא בכוונה.

« Par la vie de Pharaon. » On ne saurait dire que Yossef le juste prêtait par lui un faux serment. Nous ne trouvons rien de tel ; au contraire, chaque fois, il accomplit ce qu’il avait affirmé sous serment. Lorsqu’il dit : « Par la vie de Pharaon, vous êtes des espions », voici le sens de ses paroles : « Puisque vous dites que l’un n’est plus, si vous le trouviez, que feriez-vous pour lui ? » Ils lui répondirent : « Nous le rachèterions pour toute somme qui nous serait demandée. » Il leur dit : « Et si l’on refusait de vous le donner pour quelque somme que ce soit, que feriez-vous ? » Ils répondirent : « C’est pour cela que nous sommes venus : tuer ou être tués. » Il leur dit : « Par la vie de Pharaon, vous êtes des espions. » De même, lorsqu’il dit : « Par la vie de Pharaon, vous ne sortirez pas d’ici », il tint parole, car Chimon resta et ils ne sortirent pas tous. Quant à leurs paroles : « Tes serviteurs sont douze frères », ils auraient dû dire « étaient », car « sont » implique qu’ils sont tous en vie. L’Écriture enseigne ainsi qu’ils prophétisèrent sans le vouloir.

ביום השלישי זאת עשו וחיו. זהו שאמר הכתוב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. זכות אבות סייען שכתוב (בראשית כ״ב:ד׳) ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. זכות התורה סייען שכתוב (שמות י״ט:ט״ז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר.

« Le troisième jour : faites ceci et vivez. » C’est ce que dit l’Écriture : « Après deux jours, Il nous fera revivre ; le troisième jour, Il nous relèvera et nous vivrons devant Lui » (Osée 6,2). Le mérite des patriarches les soutint, car il est écrit : « Le troisième jour, Avraham leva les yeux » (Genèse 22,4). Le mérite de la Torah les soutint, car il est écrit : « Le troisième jour, au matin » (Exode 19,16).

שבר רעבון בתיכם. רמז מתוך לשונו שאין ראוי לאדם להמשך אחר תאות המאכל והמשתה כי אם בקיום גופו בלבד ושבר רעבונו, וכענין שכתוב (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן אחז לשון שבר רעבון ואף כי בימי הרעב. וידוע כי עיקר יראת ה' היא הפרישות מתאוות העולם, ומזה התחיל ואמר את האלהים אני ירא.

« Du grain pour la faim de vos maisons. » Ces paroles font allusion au fait que l’homme ne doit pas se laisser entraîner par le désir de manger et de boire, mais seulement entretenir son corps et apaiser sa faim, comme il est écrit : « Le juste mange de quoi rassasier son âme » (Proverbes 13,25). C’est pourquoi il emploie l’expression « du grain pour la faim », à plus forte raison en temps de famine. On sait que l’essentiel de la crainte de l’Éternel réside dans le détachement des désirs de ce monde. Aussi a-t-il commencé par dire : « Je crains Dieu. »

ויעשו כן. למדך שכולם מסרו את עצמם ואמרו לו הננו כלנו לפניך קח מי שתרצה.

« Ils firent ainsi. » Cela enseigne qu’ils se livrèrent tous et lui dirent : « Nous voici tous devant toi ; prends celui que tu voudras. »

אבל אשמים אנחנו על אחינו. זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, וכענין שכתוב (ויקרא ה׳:י״ט) אשם הוא אשם אשם לה', ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא, הוא שכתוב (זכריה י״א:ה׳) אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו.

« Mais nous sommes coupables envers notre frère. » Telle est la conduite des justes : lorsqu’ils pèchent, ils reconnaissent leur faute et reconnaissent la justice du jugement qui les frappe. Ainsi est-il écrit : « Il est coupable ; il s’est bien rendu coupable envers l’Éternel » (Lévitique 5,19). La conduite des méchants est de pécher puis de dire : « Ce n’est pas un péché. » C’est ce qui est écrit : « Leurs acheteurs les tuent sans se reconnaître coupables » (Zacharie 11,5).

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאילו כן היה להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור, כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו אליו.

« Nous avons vu la détresse de son âme lorsqu’il nous suppliait. » Cela appuie l’avis de ceux qui estiment que ses frères ne l’ont jamais vendu. S’ils l’avaient fait, ils auraient dû dire : « Mais nous sommes coupables d’avoir vendu notre frère. » Leur faute fut de l’avoir jeté dans la fosse : il ne fait aucun doute qu’il les suppliait de ne pas le faire, et ils ne l’écoutèrent pas.

על כן באה אלינו. פירושו על הנכון באה אלינו הצרה הזאת ועל הדין, מלשון (במדבר כ״ז:ז׳) כן בנות צלפחד דוברות. והנה הצדיקו עליהם את הדין כי כאשר לא חמלו עליו בראותם צרת נפשו באה להם הצרה הזאת, מדה כנגד מדה.

« C’est pourquoi elle nous est arrivée. » Le sens est : cette détresse nous est arrivée à juste titre et selon le droit. Ken signifie ici « juste », comme dans « Les filles de Tselofḥad parlent justement » (Nombres 27,7). Ils reconnurent donc la justice du jugement qui les frappait : puisqu’ils n’avaient pas eu pitié de lui en voyant la détresse de son âme, cette détresse leur était arrivée, mesure pour mesure.

הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם. פירוש אמרתי לכם בשעת מעשה שלא תחטאו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא בכם וראוי לכם להעביר עונו.

« Ne vous avais-je pas dit : ne péchez pas contre l’enfant ? Mais vous n’avez pas écouté. » Cela signifie : au moment des faits, je vous ai dit de ne pas pécher contre lui, car c’était un enfant ; c’est à cause de sa jeunesse qu’il avait fauté envers vous, et vous deviez lui pardonner.

וגם דמו. האכזריות שהיה לכם בשעה שהשלכתם אותו לבור הנה נדרש, כי אע"פ שלא הרגתם אותו בידים הנה השם יתעלה ידרוש מכם דמו ונחשב לכם המעשה כאלו שפכתם את דמו, כי אולי כבר מת בהיותו ילד שעשועים ולא נסה ללכת ארח ברגליו. כך פירש הרמב"ן ז"ל.

« Et son sang aussi. » La cruauté dont vous avez fait preuve lorsque vous l’avez jeté dans la fosse vous est désormais demandée en compte. Bien que vous ne l’ayez pas tué de vos mains, le Nom, exalté soit-Il, vous demandera compte de son sang, et votre acte vous sera imputé comme si vous l’aviez versé. Peut-être est-il déjà mort, lui qui était un enfant choyé et n’avait pas l’habitude de parcourir les chemins à pied. Ainsi l’explique le Ramban, de mémoire bénie.

ויקח מאתם את שמעון. עכב את שמעון יותר מכולם כדי להפרידו מאת לוי שלא יטלו שניהם עצה כנגדו כענין שעשו כנגד שכם, לפי ששניהם היו מצויים יחד תמיד, כענין שכתוב (בראשית מ״ט:ה׳) שמעון ולוי אחים כלי חמס וגו'. ומ"ש (פסוק כז) ויפתח האחד את שקו, זה לוי, ולפי שנפרד שמעון ממנו קראו הכתוב אחד. והנה יוסף הוצרך לקחת אותו מהם אבל הם לא לקחוהו. מכאן למדו רבותינו ז"ל נכרים שאמרו לישראל תנו לנו אחד ונהרגהו ואם לאו נהרוג את כלכם ילחמו ויהרגו כולם ואל ימסרו אחד מישראל להריגה. אבל אם בררו מעצמם אחד מהם ואמרו תנו לנו את פלוני הרי אלו נותנים להם ואל יהרגום. שכן מצינו בשבע בן בכרי שבא כנגד דוד כענין שכתוב (שמואל ב כ׳:א׳) ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל. וכאשר ברח לו ונכנס באבלה בית מעכה רדף אחריו יואב, כענין שכתוב ויבאו ויצורו עליו באבלה בית המעכה וישפכו סללה אל העיר ותעמוד בחל וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה, ואמר להם יואב איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.

« Il prit parmi eux Chimon. » Il retint Chimon plutôt que tous les autres pour le séparer de Lévi, afin qu’ils ne se concertent pas tous deux contre lui comme ils l’avaient fait contre Chékhem. Ils étaient en effet toujours ensemble, comme il est écrit : « Chimon et Lévi sont frères ; leurs instruments sont des instruments de violence […] » (Genèse 49,5). Quant aux mots « L’un ouvrit son sac » (verset 27), ils désignent Lévi : Chimon ayant été séparé de lui, l’Écriture l’appelle « un ». Yossef dut donc le prendre parmi eux ; eux-mêmes ne le prirent pas pour le lui livrer. Nos maîtres en ont appris que si des non-Juifs disent à des Israélites : « Livrez-nous l’un d’entre vous pour que nous le tuions, sinon nous vous tuerons tous », ils doivent combattre et se laisser tous tuer plutôt que de livrer un Israélite à la mort. Mais si les assaillants désignent eux-mêmes l’un d’entre eux et disent : « Livrez-nous un tel », on le leur livre afin qu’ils ne les tuent pas. C’est ce que nous trouvons à propos de Chéva, fils de Bikhri, qui se dressa contre David, comme il est écrit : « Il se trouvait là un homme pervers, nommé Chéva, fils de Bikhri, un Benjaminite. Il sonna du chofar et dit : Nous n’avons point de part en David ni d’héritage dans le fils de Yichaï. Chacun à ses tentes, Israël ! » (II Samuel 20,1). Lorsqu’il s’enfuit et entra dans Avel Beth-Maakha, Yoav le poursuivit, comme il est écrit : « Ils vinrent l’assiéger dans Avel Beth-Maakha ; ils élevèrent contre la ville une chaussée qui atteignit le rempart, et tout le peuple qui était avec Yoav s’employait à abattre la muraille. » Yoav leur dit : « Un homme de la montagne d’Éphraïm, nommé Chéva, fils de Bikhri, a levé la main contre le roi, contre David. Livrez-le, lui seul, et je m’éloignerai de la ville. » La femme dit à Yoav : « Voici que sa tête te sera jetée par-dessus la muraille. »

וימלאו את כליהם בר. בלא מדה, ולהשיב כספיהם איש אל שקו, שלא מדעתם, ולכך ויצא לבם ויחרדו. אבל כסף שני מדעתם. וענין הצדה שנתן להם דרך חסד היה כי הודיעם שאין בלבו להרע אותם אם האמת אתם, והנה הוא נותן להם צדה כדי שיוכלו להביא את אחיהם.

« On remplit leurs récipients de grain. » Sans mesurer. « Et l’on remit à chacun son argent dans son sac », à leur insu ; c’est pourquoi leur cœur défaillit et ils furent saisis d’effroi. Mais la seconde remise d’argent eut lieu à leur connaissance. Les provisions qu’il leur donna furent un geste de bonté : il leur fit savoir qu’il n’avait pas l’intention de leur faire du mal s’ils disaient vrai. Il leur donnait ainsi des provisions pour qu’ils puissent amener leur frère.

מה זאת עשה אלהים לנו. מדת הדין, כלומר עשה אלהים לנו כמדתנו.

« Qu’est-ce donc que Dieu nous a fait ? » Il s’agit de l’attribut de justice : Dieu nous a traités selon notre propre mesure.

את שני בני תמית. ארבעה בנים היו לו לראובן. ועל דרך הפשט יאמר תחת אחד מבניך יהיו שני בני.

« Tu feras mourir mes deux fils. » Réouven avait quatre fils. Selon le sens simple, il dit : en échange de l’un de tes fils, mes deux fils répondront de lui.

ובמדרש את שני תמית אם לא אביאנו אליך. אמר יעקב בכור שוטה הוא זה, וכי בניך הם ולא בני.

Dans le Midrash : « Tu feras mourir les deux si je ne te le ramène pas. » Yaakov dit : « Voilà un premier-né insensé ! Sont-ils donc tes fils sans être les miens ? »

לא ירד בני עמכם. שתק בזה ולא השיב לו כלל, ולא בטח בדבריו מפני שכבר פשע באביו ומעתה לא יבטח בו. אבל בטח בדברי יהודה כי יהודה גבר באחיו, וטענתו של יהודה אם ישך משלח את אחינו אתנו וגו' ואם אינך משלח וגו'. וכן דרשו רז"ל אמר להם יהודה הניחו לו לזקן עד שתכלה פת מן הסל, אמר יהודה אבא אם ילך בנימן עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס, אם ילך עמנו נחיה ואם לא ילך עמנו כלנו מתים מוטב שתניח את הספק ותטול את הודאי.

« Mon fils ne descendra pas avec vous. » Il en resta là, sans lui répondre davantage. Il ne se fia pas à ses paroles, parce que Réouven avait déjà fauté envers son père et que désormais celui-ci ne lui faisait plus confiance. Mais il se fia aux paroles de Yehouda, car Yehouda l’emportait sur ses frères. L’argument de Yehouda fut : « Si tu envoies notre frère avec nous […] ; et si tu ne l’envoies pas […]. » Nos maîtres ont de même enseigné que Yehouda leur dit : « Laissez le vieillard jusqu’à ce que le pain soit épuisé dans la corbeille. » Puis Yehouda dit : « Père, si Binyamin vient avec nous, il peut être retenu ou ne pas l’être. S’il vient avec nous, nous vivrons ; s’il ne vient pas avec nous, nous mourrons tous. Mieux vaut que tu laisses de côté l’incertain et retiennes le certain. »

אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' וחטאתי לך כל הימים. בעוה"ז, כלומר אהיה קרוי חוטא כל הימים להיות חלקי עם החוטאים, כגון גוזל אבותיו שנאמר (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע.

« Je me porte garant de lui ; tu me le réclameras […] et je serai coupable envers toi tous les jours. » En ce monde. Cela signifie : je serai appelé pécheur tous les jours, et ma part sera avec les pécheurs, comme celui qui dépouille ses parents, dont il est dit : « Celui qui dépouille son père et sa mère et dit : Ce n’est pas une faute » (Proverbes 28,24).

כי לולא התמהמהנו. פירש רבינו חננאל ז"ל למדך הכתוב שדחקו עצמן במאכל ולא הטיחו דברים כלפי אביהם עד שנתרצה מעצמו לפי שכבוד גדול היו נוהגים בו, וכיון שנתרצה השיאם עצה בחמשה דברים. האחד הורידו לאיש מנחה, השני וכסף משנה קחו בידכם. השלישי ואת הכסף המושב וגו' אולי משגה הוא, שמא הממונה על הבית שכחו שוגג צוה להם יעקב להחזירו מפני קדוש השם, הרביעי ואת אחיכם קחו, החמישי תפלה, אמר להם ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש.

« Si nous n’avions pas tardé. » Rabbénou Ḥananel, de mémoire bénie, explique : l’Écriture enseigne qu’ils se rationnèrent en nourriture et n’adressèrent pas de paroles dures à leur père, jusqu’à ce qu’il y consentît de lui-même, tant ils lui témoignaient de respect. Lorsqu’il y eut consenti, il leur donna conseil sur cinq points. Premièrement : « Apportez à cet homme un présent. » Deuxièmement : « Prenez avec vous une seconde somme d’argent. » Troisièmement : « Quant à l’argent qui a été rapporté […], peut-être est-ce une erreur. » Peut-être l’intendant de la maison l’avait-il oublié par mégarde ; Yaakov leur ordonna de le rendre pour sanctifier le Nom. Quatrièmement : « Prenez votre frère. » Cinquièmement, la prière : il leur dit : « Qu’El Chaddaï vous fasse trouver miséricorde auprès de cet homme. »

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימן. מה שלא הזכיר את שמעון בשמו נראה שלא היה רצוי לאביו על דבר שכם, ועל כן לא אמר ושלח אתכם את שמעון. ובמדרש ושלח לכם את אחיכם זה יוסף, אחר זה שמעון. כוונתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האח האחר אולי עודנו חי.

« Qu’il vous rende votre autre frère et Binyamin. » S’il ne mentionne pas Chimon par son nom, c’est apparemment que celui-ci n’avait pas la faveur de son père à cause de l’affaire de Chékhem. Aussi ne dit-il pas : « Qu’il vous rende Chimon. » Dans le Midrash : « Votre frère », c’est Yossef ; « l’autre », c’est Chimon. Au moment de prier, son intention était de formuler une prière sans préciser, pour l’autre frère aussi, au cas où il serait encore vivant.

ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. דרשו רז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שהרי יעקב קודם ששלח לבנימן הקדים להתפלל.

« Qu’El Chaddaï vous fasse trouver miséricorde auprès de cet homme. » Nos maîtres ont enseigné que l’homme doit toujours faire précéder la détresse par la prière : Yaakov pria avant d’envoyer Binyamin.

ובמדרש ואל שדי יתן לכם רחמים, מה שראה לברכם באל שדי ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ב) ויתרוצצו הבנים. ברח מפני עשו ללבן ונצטער, שנאמר (שם לא) הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה וגו', כיון שנמלט מלבן בא עשו להרגו, באה לו צרת דינה וצרת רחל, בקש לנוח מעט בא לו רוגזו של יוסף. הוא שכתוב (איוב ג׳:כ״ו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. ולא היה מקבל תנחומין שנאמר וימאן להתנחם, מיד באה לו צרת שמעון ואח"כ צרת בנימן, לפיכך התפלל באל שדי מי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די. וכן דרשו רז"ל (תהילים כ׳:ב׳) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב וגו'. אלהי יעקב ולא אמר אלהי אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה. ר' יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות ואל שדי יתן לכם רחמים וכמו דכתיב (שם קו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. לפני האיש זה הקב"ה כמש"כ (שמות ט״ו:ג׳) ה' איש מלחמה. ושלח לכם את אחיכם. אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימן, זה שבט יהודה ובנימן, ואני כאשר שכלתי שכלתי, שכלתי בחורבן בית ראשון שכלתי בחורבן השני לא אשכול עוד, (ב"ר). מה שדרש רבי יהושע בן לוי האיש זה הקב"ה אפשר שכוון על מדת רחמים. ואמר ואל שדי יתן לכם רחמים זה הקב"ה, כלומר יתן לכם שמו שהוא מדת רחמים. ובא לבאר כי הנביא נתן דעתו בתפלתו גם לדורות בקבוץ גליות שהשכינה שורה עמנו בגלות תתעלה ותתייחד עם הרחמים. ואפשר ג"כ שכוון על מלת האיש מפני שאי אפשר להבין זה על יוסף, שכבר אמר וקומו שובו אל האיש, ודי שיאמר יתן לכם רחמים לפניו ומה טעם שיחזור האיש פעם אחרת. ומפני שדברי הנביא מיוסדים על קו המכוון, אף כי בתפלתו, על כן הוצרך לדרוש לפני האיש זה הקב"ה שהוא אל שדי, והוא כאלו אמר יתן לכם רחמים לפניו. ומה שלא אמר לפניו כדי ללמדנו כי קרא בכאן לאל שדי האיש, וכן מצינו (שמות ט״ו:ג׳) ה' איש מלחמה. ובמדרש שיר השירים (שיר השירים א׳:א׳) אשכול הכופר, בן נזירא אמר אשכול זה הקב"ה איש שהכל בו.

Dans le Midrash : « Qu’El Chaddaï vous fasse trouver miséricorde. » S’il jugea bon de les bénir par le nom El Chaddaï, c’est pour t’enseigner que Yaakov avait traversé de nombreuses souffrances. Dès le sein de sa mère, Essav luttait contre lui, comme il est dit : « Les enfants se heurtaient » (Genèse 25,22). Il fuit Essav et se rendit chez Lavan, où il souffrit, comme il est dit : « Le jour, la chaleur me dévorait, et le gel la nuit […] » (Genèse 31). À peine échappé à Lavan, Essav vint pour le tuer. Survinrent les épreuves de Dina et de Raḥel. Il voulut se reposer un peu, et le tourment de Yossef le frappa. C’est ce qui est écrit : « Je n’ai eu ni tranquillité, ni calme, ni repos, et le trouble est venu » (Job 3,26). Il n’acceptait aucune consolation, comme il est dit : « Il refusa de se laisser consoler. » Aussitôt survint l’épreuve de Chimon, puis celle de Binyamin. Aussi pria-t-il par le nom El Chaddaï : que Celui qui a dit au monde « Assez ! » dise à mes épreuves « Assez ! ». Nos maîtres ont expliqué de même : « Que l’Éternel te réponde au jour de la détresse ; que le nom du Dieu de Yaakov te protège […] » (Psaumes 20,2). « Le Dieu de Yaakov », sans dire « le Dieu d’Avraham et d’Itsḥak » : de là, il revient au maître de la poutre de se placer à l’endroit où elle est la plus épaisse. Rabbi Yehoshoua ben Lévi interpréta ce passage à propos de l’exil : « Qu’El Chaddaï vous fasse trouver miséricorde », comme il est écrit : « Il leur fit trouver miséricorde auprès de tous ceux qui les avaient emmenés captifs » (Psaumes 106). « Auprès de l’homme », c’est le Saint, béni soit-Il, comme il est écrit : « L’Éternel est un homme de guerre » (Exode 15,3). « Qu’il vous rende votre frère » : ce sont les dix tribus. « L’autre et Binyamin » : ce sont la tribu de Yehouda et celle de Binyamin. « Quant à moi, comme j’ai été privé de mes enfants, j’en serai privé » : j’ai été privé de mes enfants lors de la destruction du premier Temple, puis lors de la destruction du second ; je n’en serai plus privé (Béréchit Rabba). Lorsque Rabbi Yehoshoua ben Lévi interprète « l’homme » comme désignant le Saint, béni soit-Il, il vise peut-être l’attribut de miséricorde. « Qu’El Chaddaï vous donne miséricorde » désigne le Saint, béni soit-Il : qu’Il vous donne Son nom, qui est l’attribut de miséricorde. Il vient expliquer que le prophète dirigea aussi sa pensée, dans sa prière, vers les générations à venir et le rassemblement des exilés : que la Présence divine, qui demeure avec nous dans l’exil, s’élève et s’unisse à la miséricorde. Peut-être visait-il aussi le mot « l’homme » parce qu’il est impossible de l’entendre ici de Yossef. En effet, il avait déjà dit : « Levez-vous, retournez auprès de l’homme. » Il aurait suffi de dire : « Qu’Il vous fasse trouver miséricorde auprès de lui » ; pourquoi répéter « l’homme » ? Puisque les paroles du prophète sont fondées sur une intention exactement dirigée, à plus forte raison dans sa prière, il a fallu interpréter « auprès de l’homme » comme désignant le Saint, béni soit-Il, qui est El Chaddaï, comme s’il avait dit : « Qu’Il vous fasse trouver miséricorde auprès de Lui. » S’il n’a pas dit « auprès de Lui », c’est pour nous enseigner qu’il appelle ici El Chaddaï « l’homme », comme dans « L’Éternel est un homme de guerre » (Exode 15,3). Dans le Midrash du Cantique des cantiques, sur « Une grappe de henné » (Cantique 1,1), Ben Nezira dit : « La grappe », echkol, c’est le Saint, béni soit-Il, « l’homme en qui tout est », ich ché-hakol bo.

ויקחו האנשים את המנחה הזאת על דרך הפשט מה שהזכירם בשם אנשים ולא בשם אחים, להורות על הליכתם בזריזות גדולה כאנשים. ועוד כי היו נכנסים בארץ בפחד גדול והיו מתנכרים שלא יכיר אותם שום אדם כאחים אלא כאנשים נכרים.

« Les hommes prirent ce présent. » Selon le sens simple, ils sont appelés « hommes » et non « frères » pour montrer qu’ils partirent avec une grande diligence, comme des hommes résolus. De plus, ils entraient dans le pays avec une grande crainte et se rendaient méconnaissables, afin que personne ne les reconnût comme des frères, mais qu’on les prît pour des étrangers.

וע"ד הקבלה הזכיר לשון אנשים רמז לעשרה הרוגי מלכות, ומן הכתוב הזה יתחיל הרמז בהם ולכך תמצא שהזכיר בפרשה עשרה פעמים האנשים כאשר אבאר בסוף הפרשה בעזרת השם יתעלה.

Selon la voie de la Kabbale, le terme « hommes » fait allusion aux dix martyrs mis à mort par le pouvoir royal. L’allusion commence à ce verset. C’est pourquoi tu trouveras dans la section dix mentions des « hommes », comme je l’expliquerai à la fin de la section, avec l’aide du Nom, exalté soit-Il.

וטבוח טבח. צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה.

« Abats une bête. » Il donna cet ordre à son fils Menaché, car les fils de Yaakov étaient attentifs aux règles de l’abattage rituel.

והכן. זה נקור החלב. או יש לפרש והכן שזמן אותם בערב שבת ליום שבת כענין שכתוב (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו וגו'. וכן תמצא בבראשית רבה והכן אין והכן אלא שבת כמה דתימר והכינו את אשר יביאו הדא אמרה ששמר יוסף את השבת.

« Et prépare. » Il s’agit d’enlever la graisse interdite. On peut aussi expliquer qu’il les invita la veille du Chabbat pour le jour du Chabbat, comme il est écrit : « Le sixième jour, ils prépareront […] » (Exode 16,5). Tu trouveras de même dans Béréchit Rabba : « Et prépare » ne désigne que le Chabbat, comme dans « Ils prépareront ce qu’ils apporteront ». Cela enseigne que Yossef observait le Chabbat.

בצהרים זו היא שעת מאכל השרים והשופטים שיש להם להתעסק בצרכי צבור, וכן הכתוב יגנה האוכלים בשחר, הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י׳:ט״ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. וישבח האוכלים בצהרים הוא שאמר (שם) אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו.

« À midi. » C’est l’heure du repas des dignitaires et des juges, qui doivent s’occuper des besoins de la communauté. L’Écriture blâme ceux qui mangent le matin, comme le dit Salomon, que la paix soit sur lui : « Malheur à toi, pays dont le roi est un enfant et dont les princes mangent dès le matin ! » (Ecclésiaste 10,16). Elle loue ceux qui mangent à midi : « Heureux es-tu, pays dont le roi est de noble naissance et dont les princes mangent au temps convenable. »

על דבר הכסף השב באמתחותינו. אמרו אין דרך הבאים למצרים משאר הארצות לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בשאר מקומות העיר ובפונדקאות, ומה שאנחנו מובאים בבית זה אין זה כי אם להתגולל ולהתנפל עלינו, כלומר שיעלילו עלינו, וכן תרגומו לאסתקפא, כתרגום (דברים כ״ב:י״ד) עלילות דברים תסקופי מלין.

« À cause de l’argent revenu dans nos sacs. » Ils se dirent : ceux qui viennent des autres pays acheter du grain en Égypte n’ont pas coutume de loger dans la maison de Yossef, mais ailleurs dans la ville, dans les auberges. Si l’on nous introduit dans cette maison, c’est uniquement pour chercher un prétexte et se jeter sur nous, c’est-à-dire pour porter contre nous de fausses accusations. Le Targoum traduit ainsi le verbe par le-istakafa, comme il traduit « des accusations » (Deutéronome 22,14) par teskoufei milin.

ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו. כי ידאגו על חמוריהם לפי שהבהמה בדרך היא חיי האדם, וכל שכן כשלא יוכלו לשלוח לבתיהם בר ויפחדו פן ימותו ברעב. וכיוצא בו (שמות י״ז:ג׳) להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא, הזכיר ביחד בהמתם עמם לפי שהבהמות היו חייהם במדבר.

« Pour nous prendre comme esclaves, ainsi que nos ânes. » Ils s’inquiétaient pour leurs ânes, car, en voyage, la bête est la vie de l’homme. À plus forte raison ne pourraient-ils plus envoyer de grain chez eux et craignaient-ils que les leurs ne meurent de faim. Il en va de même dans : « Pour me faire mourir de soif, moi, mes enfants et mon bétail » (Exode 17,3). Leurs bêtes sont mentionnées avec eux parce qu’elles étaient leur vie dans le désert.

אלהים יחנך בני. כשאמר יעקב לעשו הילדים אשר חנן אלהים את עבדך עדיין לא נולד בנימין ולכך ברכו עתה בחנינה.

« Que Dieu te fasse grâce, mon fils. » Lorsque Yaakov avait dit à Essav : « Les enfants dont Dieu a gratifié ton serviteur », Binyamin n’était pas encore né. C’est pourquoi il le bénit maintenant en lui souhaitant la grâce divine.

כי נכמרו רחמיו. כמנהג האחים מאב ואם. ובמדרש כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים אמר לו עשרה בנים יש לי, א"ל ומה שמם, בלע ובכר ואשבל וגו'. אמר לו ומה טיבן של שמות אלו, אמר לו על שם אחי והצרות שמצאוהו. בלע על שם שנבלע בין האומות, בכר על שם שהיה בכור לאמו, ואשבל שנשבה לבין האומות, גרא על שם שגר בארץ אחרת בין האומות, ונעמן על שם שהיו מעשיו נעימים, אחי שהיה אחי מאב ואם, וראש שהיה גדול ממני ועטרה לראשי, מפים על שלמד תורה מפי אבי כל מה שלמד משם ועבר, וחפים שנתחפה עד היום הזה, דבר אחר מפים וחפים הוא לא נתיפה בחפתי ואני לא נתיפיתי בחפתו, וארד על שם שאמר אבינו (בראשית ל״ז:ל״ה) כי ארד אל בני אבל שאולה. ויש אומרים שהיו פניו דומים לורד. מיד ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה. וכן הוא נדרש גם כן במסכת סוטה.

« Car sa compassion s’était émue. » Comme il arrive entre frères de même père et de même mère. Dans le Midrash : « Sa compassion s’était émue pour son frère. » Il lui demanda : « As-tu un frère de même mère ? » Il répondit : « J’avais un frère, et je ne sais pas où il est. » « As-tu des fils ? » Il répondit : « J’ai dix fils. » « Comment s’appellent-ils ? » « Béla, Békher, Achbel […]. » Il lui demanda : « Que signifient ces noms ? » Il répondit : « Ils rappellent mon frère et les malheurs qui lui sont arrivés. Béla, parce qu’il a été englouti parmi les nations ; Békher, parce qu’il était le premier-né de sa mère ; Achbel, parce qu’il a été emmené captif parmi les nations ; Guéra, parce qu’il a séjourné dans un autre pays, parmi les nations ; Naaman, parce que ses actes étaient agréables ; Aḥi, parce qu’il était mon frère de père et de mère ; Roch, parce qu’il était plus grand que moi et une couronne sur ma tête ; Mouppim, parce qu’il avait appris de la bouche de mon père toute la Torah que celui-ci avait apprise de Chem et d’Éver ; Ḥouppim, parce qu’il est resté caché jusqu’à ce jour. Autre explication de Mouppim et Ḥouppim : il ne s’est pas paré à mes noces, et je ne me suis pas paré aux siennes. Ard, parce que notre père a dit : “Je descendrai en deuil vers mon fils, au séjour des morts” (Genèse 37,35). » Certains disent que son visage ressemblait à une rose, véred. Aussitôt, « il chercha à pleurer, entra dans sa chambre et y pleura ». Cette explication figure également dans le traité Sota.

הבכור כבכורתו. מכה בגביע ואומר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון בני אם אחת הסבו כסדר הזה כפי תולדותיהן, וכן כולם. כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי, מיד ויתמהו האנשים איש אל רעהו זה מדרש רז"ל.

« L’aîné selon son droit d’aînesse. » Il frappait la coupe et disait : « Réouven, Chimon, Lévi, Yehouda, Issakhar et Zevouloun sont fils d’une même mère ; prenez place dans cet ordre, selon vos naissances. » Il fit de même pour tous. Lorsqu’il arriva à Binyamin, il dit : « Celui-ci n’a pas de mère et moi non plus ; qu’il s’assoie auprès de moi. » Aussitôt, « les hommes se regardèrent les uns les autres avec étonnement ». Tel est le Midrash de nos maîtres.

ויש לשאול מה היה מחשבתם בגביע, אם תאמר שהיה אצלם הגביע ההוא כמעשה הכלים העשוים לשעות או בחכמת הכוכבים והמזלות, בכל ארץ מצרים הורגלו בזה הרבה ולא היה להם לתמוה בזה. אבל נראה שהיתה חכמה מחודשת אצלם בהכר הקולות, שהרי ידוע הוא כי בקול מתערב בו הדבור למי שיבין החכמה, וכן אמרו קול ורוח ודבור, וכמו שאמרו רז"ל בקול הנשמע בשבלים בימי ניסן בשעה שאין הרוח מנשבת כי אותה תנועה הוא שבח והודאה להקב"ה, והוא שאמרו רז"ל מנין שהשבלים אומרים שירה שנאמר (תהילים ס״ה:י״ד) יתרועעו אף ישירו. ובאותה תנועה יש קול ובאותו הקול מתערב בו דבור למבין החכמה ההיא. ועל כן היו אחי יוסף חושבים כי בהכאת הגביע היה הדבור מתערב עם הקול, ואין הדבור נשמע ומובן כי אם לבעל החכמה לבדה, ועל כן אמר ויתמהו האנשים איש אל רעהו, כי לא היה הענין מן החכמות המצויות ביניהם רק היתה חכמה מחודשה והיו תמהים עליה.

Il faut se demander ce qu’ils pensaient de la coupe. Si tu dis qu’ils la considéraient comme l’un de ces instruments fabriqués pour indiquer les heures, ou selon la science des astres et des constellations, ces pratiques étaient très répandues dans tout le pays d’Égypte et ils n’auraient pas dû s’en étonner. Il semble plutôt qu’ils y voyaient une science nouvelle pour eux, celle de la reconnaissance des sons. On sait en effet que, pour celui qui comprend cette science, la parole se mêle au son. Ainsi parle-t-on de « voix, souffle et parole ». Nos maîtres disent de même, à propos du son que l’on entend dans les épis au mois de Nissan, lorsque le vent ne souffle pas, que ce mouvement est une louange et une action de grâce envers le Saint, béni soit-Il. Ils ont dit : d’où savons-nous que les épis chantent ? Du verset : « Ils poussent des cris de joie, ils chantent aussi » (Psaumes 65,14). Dans ce mouvement se trouve un son, et à ce son se mêle une parole pour celui qui comprend cette science. Les frères de Yossef pensaient donc que, lorsqu’il frappait la coupe, la parole se mêlait au son, mais qu’elle ne pouvait être entendue et comprise que par celui qui possédait cette science. C’est pourquoi il est dit : « Les hommes se regardèrent les uns les autres avec étonnement. » Il ne s’agissait pas d’une des sciences répandues parmi eux, mais d’une science nouvelle, qui les étonnait.

חמש ידות. חלק בנימן עם אחיו, וחלקו של יוסף, וחלק אסנת, ומנשה ואפרים הרי חמשה.

« Cinq parts. » La part de Binyamin avec ses frères, celle de Yossef, celle d’Osnat, celle de Menaché et celle d’Éphraïm : cela fait cinq.

וישתו וישכרו עמו. באותו יום, כי מיום שמכרוהו לא שתו יין עד אותו יום וגם הוא לא שתה וכן תורה מלת עמו, וזה שכתוב (בראשית מט) נזיר אחיו.

« Ils burent et s’enivrèrent avec lui. » Ce jour-là ; car, depuis le jour où ils l’avaient vendu, ils n’avaient pas bu de vin jusqu’à ce jour, et lui non plus n’en avait pas bu. C’est ce qu’indique le mot « avec lui ». Ainsi est-il écrit : « Celui qui fut séparé de ses frères » (Genèse 49).

כאשר יוכלון שאת. פירש הרמב"ן ז"ל יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו.

« Autant qu’ils pourront en porter. » Le Ramban, de mémoire bénie, explique : davantage que ce qui leur revenait en échange de l’argent qu’ils lui avaient apporté.

ושים כסף איש בפי אמתחתו. כסף שני זה לדעתם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה זה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו.

« Remets l’argent de chacun à l’ouverture de son sac. » Cette seconde remise d’argent eut lieu à leur connaissance. S’il l’avait fait, comme la première fois, à leur insu, ils auraient pu se disculper au sujet de la coupe en disant qu’il lui était arrivé la même chose qu’à l’argent. Mais cette fois, ils le savaient : ils avaient connaissance de l’argent comme de la charge, car ils avaient constaté qu’il leur avait donné autant qu’ils pouvaient porter. Si cela avait été fait à leur insu, peut-être leur aurait-il opposé que, cette fois encore, l’argent était un trésor caché, tandis qu’une telle explication ne pouvait convenir à la coupe. Et qui peut plaider contre plus puissant que soi ?

ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנים שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם כפי הכסף הנמצא והם לוקחים הנתון להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה, ועל כן לקחו פעם ראשונה גם בשניה שקיהם סגורים ולא ידעו מה שבתוכם.

Sache qu’en raison du très grand nombre d’acheteurs dans tout le pays d’Égypte et de l’agitation qui y régnait, les arrivants remettaient leurs sacs et leur argent au vendeur. Celui-ci mesurait pour eux selon la somme reçue, et ils prenaient ce qu’on leur donnait, car la parole du roi fait autorité. De plus, le vendeur agissait avec probité. Aussi, la première comme la seconde fois, prirent-ils leurs sacs fermés sans savoir ce qu’ils contenaient.

והאנשים שולחו ה'מה ו'חמוריהם ה'ם י'צאו את העיר. גם זה מן הרמזים שבתורה כי מדת הדין מתוחה כנגדם מפני חטא המכירה. וכבר בארתי לך בענין דור הפלגה כי בכל מקום שתמצא בתורה השם המיוחד רשום למפרע הוא רמז למדת הדין, ומפני זה הוצרכו אחי יוסף לחזור לאחור בלכתם למחוז חפצם.

« Les hommes furent renvoyés, eux et leurs ânes. Ils étaient sortis de la ville. » Les initiales de héma, vaḥamoreihem, hem, yatseou forment également l’une des allusions de la Torah : l’attribut de justice est tendu contre eux à cause du péché de la vente. Je t’ai déjà expliqué, à propos de la génération de la dispersion, que partout où tu trouves dans la Torah le Nom particulier inscrit à rebours, il s’agit d’une allusion à l’attribut de justice. C’est pourquoi les frères de Yossef durent revenir sur leurs pas alors qu’ils se rendaient vers leur destination.

לא הרחיקו. כדי שלא יטריחו עליהם שיצטרכו לחזור ממקום רחוק.

« Ils ne s’étaient pas éloignés. » Pour ne pas leur imposer la peine de revenir de loin.

הלא זה אשר ישתה אדני בו. פירוש הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. והעליל אותם בגביע כדי להגדיל אשמתם, כי הגונב כוס מבית המלך הלא הוא מבזה את המלכות והוא חייב מיתה.

« N’est-ce pas ce dont mon maître se sert pour boire ? » Cela signifie : ce que vous avez pris, n’est-ce pas ce dont mon maître se sert pour boire ? Il les accusa au sujet de la coupe pour aggraver leur faute, car celui qui vole une coupe dans la maison du roi méprise la royauté et encourt la mort.

והוא נחש ינחש בו. כלומר היה לכם לחשוב כי ישאל למנחשים על זה וידע שאתם גנבתם אותו. ונתן בדבריו אלו טעם למה שרדף אחריהם יותר מכל הבאים שם משאר הארצות לפי שידע זה בחכמת הנחש שהם גנבוהו. והשיבו הם.

« Et par elle il pratique la divination. » Cela signifie : vous auriez dû penser qu’il interrogerait les devins à ce sujet et saurait que vous l’avez volée. Ces paroles expliquaient pourquoi il les avait poursuivis, eux plutôt que tous les autres venus des différents pays : il avait su, par la science de la divination, qu’ils l’avaient volée. Ils répondirent alors :

למה ידבר אדני כדברים האלה וגו'. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב. וזהו ק"ו שדרשו רז"ל מכלל עשרה ק"ו הנמצאים בתורה אם המציאה חזרנו ק"ו שלא נגנוב.

« Pourquoi mon seigneur tient-il de tels propos […] ? » Voici que nous t’avons rapporté l’argent trouvé à l’ouverture de nos sacs ; comment pourrions-nous voler ? C’est le raisonnement a fortiori que nos maîtres ont relevé parmi les dix raisonnements de ce type présents dans la Torah : si nous avons rendu ce que nous avions trouvé, à plus forte raison ne volerions-nous pas.

גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הדין אצלנו כדבריכם שכולכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה אצל אחד מהם כולם נתפשין. אבל אני אעשה לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים.

« Maintenant encore, qu’il en soit selon vos paroles. » Selon notre droit, il en va comme vous le dites : vous êtes tous responsables de l’affaire. Lorsque dix hommes sont ensemble et qu’un objet volé est trouvé chez l’un, tous sont saisis. Mais j’agirai au-delà de la stricte règle : celui chez qui il sera trouvé sera mon esclave, et vous serez quittes.

בגדול החל. כדי שלא ירגישו שהיה יודע שאין הגביע כי אם באמתחת בנימן ועשה זה כדי להתנכר.

« Il commença par le plus âgé. » Afin qu’ils ne se doutent pas qu’il savait que la coupe se trouvait uniquement dans le sac de Binyamin. Il agit ainsi pour dissimuler ce qu’il savait.

וימצא הגביע באמתחת בנימן. היו מביישים אותו והיו קורין לו גנב בר גנבתא, על שם שכתוב (בראשית ל״א:י״ט) ותגנוב רחל את התרפים והיו מכים אותו על כתפיו. ולפי שהיו חושדים אותו ואין בו זכה ששרתה שכינה בחלקו זהו שכתוב (דברים ל״ג:י״ב-י״ג) ובין כתפיו שכן. ומה שכתוב ויקרעו שמלותם אף בנימן בכלל, ולפי שהיו חושדים אותו והיה זכאי זכה ולקח עטרה על זה, שיצא ממנו מרדכי שקרע בגדיו על ישראל שנאמר ויקרע מרדכי את בגדיו. אבל הם היו ראויים לזה שבסבתם קרע אביהם את בגדיו שנאמר (בראשית ל״ז:ל״ד) ויקרע יעקב שמלותיו, והנה הענין מדה כנגד מדה הן לעונש הן לשכר. ומה שקרעו אחי יוסף שמלותם הכל היה על ידי מנשה, שהרי מה שכתוב ויצו את אשר על ביתו מנשה היה, ולפי שהוא עשה כל הענין הזה והיה שליח לרדוף אחריהם ולהתעולל עליהם בגביע והיה סבה שקרעו שמלותם לכך נקרעה נחלתו חציה בארץ כנען וחציה בעבר הירדן.

« La coupe fut trouvée dans le sac de Binyamin. » Ils l’humiliaient et l’appelaient « voleur, fils de voleuse », en raison du verset : « Raḥel vola les térafim » (Genèse 31,19), et ils le frappaient sur les épaules. Parce qu’ils le soupçonnaient alors qu’il était innocent, il mérita que la Présence divine résidât dans son territoire, comme il est écrit : « Entre ses épaules Il réside » (Deutéronome 33,12-13). Binyamin est également compris dans « Ils déchirèrent leurs vêtements ». Parce qu’ils le soupçonnaient alors qu’il était innocent, il mérita une couronne en récompense : de lui descendit Mordekhaï, qui déchira ses vêtements pour Israël, comme il est dit : « Mordekhaï déchira ses vêtements. » Eux, en revanche, méritaient de subir cela, car c’était à cause d’eux que leur père avait déchiré ses vêtements, comme il est dit : « Yaakov déchira ses habits » (Genèse 37,34). Il s’agit donc de mesure pour mesure, tant pour la punition que pour la récompense. Si les frères de Yossef déchirèrent leurs vêtements, tout cela se fit par l’intermédiaire de Menaché : celui que désigne « Il donna ordre à l’intendant de sa maison » était Menaché. Puisqu’il avait conduit toute cette affaire, avait été envoyé pour les poursuivre et les accuser à propos de la coupe, et avait causé la déchirure de leurs vêtements, son héritage fut partagé : une moitié dans le pays de Canaan et l’autre au-delà du Jourdain.

ויפלו לפניו ארצה. כל העשרה ובנימן עמהם ג"כ, כדי לקיים ואחד עשר כוכבים משתחוים לי.

« Ils tombèrent devant lui à terre. » Les dix, et Binyamin avec eux aussi, afin d’accomplir : « Et onze étoiles se prosternaient devant moi. »

מה נאמר לאדני. בכסף ראשון. מה נדבר עתה בגביע. ומה נצטדק ומה טענה נטעון ונצטדק. האלהים מצא את עון עבדיך. הצדיקו עליהם את הדין ואמרו ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ומלפני ה' יתעלה יצא המקטרג להזכיר את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו.

« Que dirons-nous à mon seigneur ? » Au sujet du premier argent. « Que parlerons-nous ? » Maintenant, au sujet de la coupe. « Et comment nous justifierons-nous ? » Quel argument avancerons-nous pour nous justifier ? « Dieu a trouvé la faute de tes serviteurs. » Ils reconnurent la justice du jugement qui les frappait et dirent : nous savons que nous sommes innocents de tout cela, mais nous sommes coupables sur un autre point. L’accusateur est sorti de devant l’Éternel, exalté soit-Il, pour rappeler la faute de tes serviteurs. « Nous voici esclaves de mon seigneur, nous aussi bien que celui entre les mains de qui la coupe a été trouvée. »

חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם.

« Loin de moi d’agir ainsi ! » Car je suis juge de tout le pays, et loin de moi de vous faire violence. Il semble que, selon Yossef, les dix hommes parmi lesquels un objet volé est trouvé chez l’un ne soient responsables que s’ils se sont tous réunis pour voler et que l’un d’eux a pris l’objet au su de tous : alors ils sont responsables. Mais lorsque l’objet est trouvé chez un seul, celui-là seul encourt la mort, tandis que les autres sont exempts, car peut-être ignoraient-ils le vol. Aussi dirent-ils : « Nous voici esclaves de mon seigneur » : nous nous imposons nous-mêmes la peine de devenir ses esclaves. Tel est le sens de « nous aussi » : même nous qui sommes innocents et ignorions le vol, aussi bien que celui entre les mains de qui la coupe a été trouvée, nous acceptons d’être soumis au même jugement, comme si nous avions connu le vol. Yossef répondit : « Loin de moi d’agir ainsi », de vous prendre pour esclaves, puisque peut-être ignoriez-vous le vol. Mais l’homme entre les mains de qui la coupe a été trouvée, lui, encourt la mort : c’est pourquoi le texte ajoute « lui ». Toutefois, je ne veux pas le mettre à mort ; il sera mon esclave. Quant à vous qui êtes innocents, « remontez en paix vers votre père ».

וע"ד הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף.

Selon la voie de la Kabbale, si cette section se termine par le verset « Remontez en paix vers votre père », c’est une allusion aux dix martyrs mis à mort par le pouvoir royal, qui montèrent en paix vers leur Père céleste après avoir été blanchis et purifiés de la faute envers Yossef.

וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחלת הסבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו י' פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי אתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי עשר פעמים אנשים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנניא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, ר"א בן שמוע. עליהם, אמר דוד ע"ה (תהילים ט׳:י״ג) כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד.

Tu sais déjà que la tunique à rayures fut le commencement des causes et l’origine de l’enchaînement des événements. On leur imputa comme une grande cruauté d’avoir trempé la tunique dans le sang du bouc et dit à leur père : « Voici ce que nous avons trouvé. » C’est pourquoi la punition les atteignit dans leur corps : l’asservissement commença pour eux aussitôt après la mort de Yossef, puis, plus tard, les martyrs du pouvoir royal furent jugés dans leur corps, car le corps est la tunique de l’âme. Aussi trouveras-tu dans cette section dix mentions des « hommes », en allusion aux dix martyrs. Le texte aurait dû dire « les frères de Yossef » ou « les fils de Yaakov ». Voici ces mentions : « Les hommes prirent ce présent » ; « Fais entrer les hommes » ; « Car les hommes mangeront avec moi » ; « L’homme fit entrer les hommes » ; « Les hommes eurent peur » ; « L’homme fit entrer les hommes » ; « Les hommes s’étonnèrent » ; « Les sacs des hommes » ; « Les hommes furent renvoyés » ; « Derrière les hommes ». Voilà dix mentions des hommes. Voici les dix martyrs mis à mort par le pouvoir royal : Rabban Chimon ben Gamliel, Rabbi Yichmaël ben Élicha le grand prêtre, Rabbi Akiva ben Yossef, Rabbi Yehouda ben Bava, Rabbi Ḥanania ben Teradion, Rabbi Yéchevav le scribe, Rabbi Elazar ben Dama, Rabbi Ḥanina ben Ḥakhinaï, Rabbi Ḥoutspit l’interprète et Rabbi Elazar ben Chamoua. C’est d’eux que David, que la paix soit sur lui, dit : « Car Celui qui recherche les crimes de sang s’est souvenu d’eux ; Il n’a pas oublié le cri des humbles » (Psaumes 9,13). Sache qu’ils ne vécurent pas tous à la même époque et ne furent pas tous jugés ensemble.

וכן תמצא בפרקי היכלות אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים אלו מאבירי ישראל רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר בן דמא ורבי יהודה בן בבא ומאתים ושמונה אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי שאלה מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה ונתנו לו לסמא"ל הרשע שרו של עשו ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזרת (שמות כ״א:ט״ז) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו עד שתגיע (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקד ה' על צבא המרום במרום, בגדיים וכבשים של יום הבכורים. אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם סמא"ל הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל מה עשה זהוריאל ה' אלהי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות קשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות על רומי מפני חמה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר וכתב עליו נקמה זו עתידה ושמורה לרומי הרשעה, תעלה ענן אחד ותעמוד למעלה מרומי ששה חדשים וירד שחין לח על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות וכל מיני מתכות, ואחרי כן תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים, וירד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים על רומי הרשעה עד שתבא שעה שיאמר אדם לחברו הילך רומי הרשעה בפרוטה היא וכל אשר בה ויאמר לו אינה מתבקשת לי, עד כאן בפרקי היכלות.

Tu trouveras de même dans les Chapitres des Palais : Rabbi Yichmaël dit : « Ce jour-là était un jeudi, lorsque parvint la nouvelle de la grande cité de Rome : l’empereur Loufinos avait ordonné l’arrestation de ces quatre hommes, parmi les puissants d’Israël : Rabban Chimon ben Gamliel, Rabbi Yichmaël ben Élicha, Rabbi Elazar ben Dama et Rabbi Yehouda ben Bava, ainsi que deux cent huit mille disciples des sages de Jérusalem pour leur rançon. Lorsque Rabbi Neḥounia ben Haqana vit ce décret, il se leva et me fit descendre vers le Char. J’interrogeai Souriel, prince de la Face, qui me dit : Dix ont été inscrits au tribunal d’en haut et livrés à Samaël le méchant, prince d’Essav. On lui a dit : Va, retranche parmi les puissants d’Israël tout bon morceau, cuisse et épaule, pour accomplir le décret : “Celui qui vole un homme et le vend, et qu’on le trouve entre ses mains, sera mis à mort” (Exode 21,16). La vengeance contre lui est réservée jusqu’à ce que s’accomplisse : “L’Éternel sévira contre l’armée d’en haut, dans les hauteurs” (Isaïe 24,21), par les chevreaux et les agneaux du jour des prémices. » Rabbi Yichmaël dit : « Toutes ces mises en garde et toutes ces conditions furent adressées et imposées à Samaël le méchant. Il répondit : Je les accepte ; et il choisit dix des puissants d’Israël. » Rabbi Yichmaël dit : « Que fit alors Zehouriel, l’Éternel, Dieu d’Israël ? Dans la colère dont il était rempli contre Samaël le méchant pour avoir accepté toutes ces conditions, il n’eut pas le temps de dire au scribe : Écris des décrets et des coups grands, durs, violents, terrifiants, redoutables et accablants contre Rome. Il prit aussitôt une feuille et y écrivit : Cette vengeance est destinée et réservée à Rome la méchante. Un nuage montera et se tiendra au-dessus de Rome pendant six mois. Des ulcères humides tomberont sur les hommes, les bêtes, l’argent, l’or, les fruits et toutes sortes de métaux. Puis un autre nuage montera, chassera le premier et prendra sa place pendant six autres mois. Il fera tomber sur Rome la méchante des plaies de lèpre, des dartres, des taches blanchâtres et toutes sortes de plaies, jusqu’à ce qu’un homme dise à son prochain : Voici Rome la méchante pour une petite pièce, elle et tout ce qu’elle contient ! Et l’autre lui répondra : Je n’en veux pas. » Fin du passage des Chapitres des Palais.

אבל יש לתמוה ממה שכתוב כי רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כי כן כתוב שם וכמדה זאת לכל חכמי ישראל. ושמעתי בזה כי כשם שהוחלף יצחק באיל והוקבע לו שכר כאלו הוקרב וכאלו עפרו צבור על גבי המזבח, כן הוחלפו חכמי ישראל באחרים, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפשו ונגמר דינם לכך הם קבלו ענשם והרי זה כאלו נהרגו. ומה שאמר הכתוב ושים כסף איש בפי אמתחתו, ירמוז אל הענין הזה, כי הכתוב המשיל את הנפש לכסף צרור והגוף לאמתחת כי הוא אמתחת הנפש. וכן לפי דעתי מה שהזכיר למעלה כי עתה שבנו זה פעמים, רמז למה שאמר הכתוב (איוב ל״ד:ל״ו) על תשובות באנשי און, וכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) פעמים שלש עם גבר, והוא מאמר יהודה שהתחיל במצות יבום תחלה. והבן היטב כי מזה הזכיר בסוף וישובו העירה והיה אפשר לומר וישובו מצרימה, אבל הוא מלשון עיר קטנה והמשכיל יבין. ומפני זה נחתמה הפרשה.

Il faut toutefois s’étonner de ce qui est écrit : Rabbi Ḥanina ben Teradion fut remplacé par l’empereur Loufinos, et c’est Loufinos qui fut brûlé. Il en alla de même pour tous les autres, car il y est écrit : « Et de cette même manière pour tous les sages d’Israël. » J’ai entendu à ce sujet que, de même qu’Itsḥak fut remplacé par le bélier et reçut une récompense comme s’il avait été offert et que ses cendres étaient amoncelées sur l’autel, les sages d’Israël furent remplacés par d’autres. Ayant goûté la mort lorsqu’ils furent arrêtés et que leur sentence fut prononcée, ils avaient reçu leur punition : c’est comme s’ils avaient été tués. Le verset « Remets l’argent de chacun à l’ouverture de son sac » fait allusion à cela : l’Écriture compare l’âme à de l’argent lié dans une bourse, et le corps au sac, car il est le sac de l’âme. De même, à mon avis, les mots mentionnés plus haut, « Nous serions déjà revenus deux fois », font allusion à ce que dit l’Écriture : « Pour ses réponses parmi les hommes d’iniquité » (Job 34,36), et : « Deux fois, trois fois, avec un homme » (Job 33,29). Ce sont les paroles de Yehouda, qui le premier inaugura le commandement du lévirat. Comprends bien : c’est pourquoi il est dit à la fin « Ils retournèrent à la ville », alors que le texte aurait pu dire « Ils retournèrent en Égypte ». L’expression renvoie à « une petite ville » ; l’homme avisé comprendra. C’est pour cette raison que la section s’achève ainsi.

ואתם עלו לשלום אל אביכם. והיה יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה, ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו רז"ל חכמי האמת ז"ל עשרה הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וכן הכתוב אומר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

« Quant à vous, remontez en paix vers votre père. » Il aurait pu dire : « Allez en paix sur votre chemin. » Mais la section concerne explicitement les frères de Yossef pour ce moment-là, tout en faisant allusion, pour les générations à venir, aux dix martyrs mis à mort par le pouvoir royal, qui montèrent en paix vers leur Père céleste. Nos maîtres, les sages de la vérité, ont ainsi enseigné : aucune créature ne peut se tenir dans le séjour des dix martyrs. L’Écriture dit de même : « Aucun œil n’a vu, ô Dieu, hormis Toi, ce qu’Il fera pour celui qui L’attend » (Isaïe 64,3).