Vayéchev

אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כב)

« Ne dépouille pas le pauvre parce qu’il est pauvre, et n’écrase pas le malheureux à la porte ; car l’Éternel défendra leur cause et arrachera la vie à ceux qui les dépouillent. » (Michlé 22:22-23)

שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים.

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, enseigne dans ces deux versets (Michlé 22) le châtiment de celui qui dépouille le pauvre. La Torah a demandé de prendre en pitié quatre catégories et de ne pas leur nuire : pauvres, orphelins, veuves et étrangers.

וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים

Elle les mentionne toutes dans un verset : « Tu te réjouiras à ta fête, toi, ton fils, ta fille, ton serviteur, ta servante, le Lévite, l’étranger, l’orphelin et la veuve » (Devarim 16:14). Nos maîtres interprètent : Mes quatre en face de tes quatre ; si tu réjouis les Miens, Je réjouirai les tiens. Le Lévite correspond aux pauvres : les Lévites n’avaient pas de part dans le pays, mais jouissaient de la table d’en haut et des choses saintes. Ils sont l’armée du Saint, béni soit-Il : « Bénis, Éternel, son armée » (Devarim 33:11). Il est leur part : « Je suis ta part et ton héritage » (Bamidbar 18:20).

עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו,

Pour les pauvres, la Torah prescrit des commandements positifs et négatifs : « Tu donneras largement » (Devarim 15:8) ; « Tu lui ouvriras largement ta main ». Et : « Que ton cœur ne soit pas mauvais lorsque tu lui donnes » ; « Tu ne fermeras pas ta main ». La Torah interdisant déjà le vol envers tous, elle n’avait pas besoin d’interdire spécialement celui du pauvre : on doit lui donner, comment le dépouillerait-on ?

ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו.

Salomon ajoute donc une explication du châtiment de celui qui dépouille le pauvre. Dans tout Michlé, il ne mentionne un commandement de la Torah que pour en éclaircir ou renouveler un aspect : qui viendrait après Moïse, sinon pour faire une haie à ses paroles ? « Ne dépouille pas le pauvre parce qu’il est pauvre » : même le riche ne doit pas être dépouillé. Il mentionne le pauvre parce qu’il est souvent dépouillé, n’ayant ni aides ni défenseur comme le riche. Tous le haïssent et s’éloignent, même ses proches : « Tous les frères du pauvre le haïssent, à plus forte raison ses amis s’éloignent de lui » (Michlé 19:7).

וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש.

Ne dépouille donc pas le pauvre en comptant sur sa faiblesse, sachant qu’il n’a contre toi ni aide ni soutien ni défenseur. Ne te l’imagine pas : le Saint, béni soit-Il, défendra sa cause et sera son avocat. Il punira ceux qui le dépouillent non d’une peine d’argent, mais d’un châtiment touchant le corps et l’âme : « Il arrachera la vie à ceux qui les dépouillent », néfech comprenant le corps et l’âme.

יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם.

Pour les orphelins et les veuves, la Torah avertit en plusieurs endroits : « Vous n’affligerez aucune veuve ni aucun orphelin » (Shemot 22:21). Nos maîtres disent : même la veuve et les orphelins d’un roi. Leur âme est abaissée et leurs larmes faciles ; les gens leur font souvent du mal et les affligent.

ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם.

« Si tu l’affliges » vise chacun, orphelin ou veuve. L’affliction est redoublée parce que les créatures les affligent continuellement. Au redoublement de l’affliction répondent ceux du cri et de l’écoute divine : « S’il crie vers Moi, J’entendrai son cri. » Les autres opprimés recherchent des sauveurs et leur font confiance ; l’orphelin et la veuve, sans sauveurs, n’ont confiance qu’en Dieu. Il entend donc leur cri et défend leur cause.

וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך.

Salomon parle aussi des orphelins dans ce même développement : « Ne déplace pas la borne ancienne et n’entre pas dans les champs des orphelins ; leur rédempteur est fort, il défendra leur cause contre toi. »

גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'.

Pour les étrangers, la Torah avertit souvent : « Tu ne léseras pas l’étranger et ne l’opprimeras pas… » (Shemot 22:20). Ne le blesse pas par les paroles et ne l’opprime pas en lui volant son argent, « car vous avez été étrangers au pays d’Égypte ». Un autre verset ajoute : « Vous connaissez l’âme de l’étranger » ; non seulement l’étranger, mais son âme, abaissée et soumise, dont les yeux sont toujours vers l’Éternel.

וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך.

Nos maîtres enseignent : au fils d’étrangers, ne dis pas « souviens-toi des actes de tes pères ». S’il vient étudier la Torah, ne dis pas : une bouche qui mangeait bêtes mortes, déchirées, reptiles et rampants viendrait étudier la Torah donnée par la Puissance divine ! « Vous avez été étrangers au pays d’Égypte » : ne reproche pas à ton prochain un défaut qui est en toi.

וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך.

Nous trouvons aussi que les justes sont appelés étrangers. Guer vient de garguir, le grain détaché de sa racine. Le juste se voit seul, ne demeurant sur terre que provisoirement : « Je suis étranger sur la terre ; ne me cache pas Tes commandements » (Tehilim 119:19). David se compare à un voyageur prêt à partir sans connaître le moment ; il doit prendre des provisions, de peur que le départ ne survienne soudain. Ces provisions sont les commandements : « Ne me cache pas Tes commandements. »

וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.

Les patriarches aussi sont appelés étrangers : Avraham, « Je suis étranger et résident parmi vous » (Béréchit 23:4) ; Yitz‘haq, « Séjourne dans ce pays » (Béréchit 26:3) ; Ya‘aqov, comme il est écrit :

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הזכיר וישב ולא אמר ויגר יעקב, מפני שהזכיר למעלה בעשו וישב עשו בהר שעיר. כי תולדות עשו המלכים והאלופים שיצאו ממנו נתישבו בארץ אחוזתם, הארץ שיצאה להם לאחוזת עולם, לכך הגיד כאן ביעקב כי נתישב הוא בארץ הקדושה בארץ מגורי אביו. ואמר לשון מגורי כי מצינו שקראה הכתוב כן (שמות ו׳:ד׳) לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, כי לפי שהאבות היה עקרם מעבר הנהר היו עתה גרים בארץ שהיתה לכנען בזמן ההוא.

« Ya‘aqov demeura au pays des séjours de son père, au pays de Canaan. » Il dit “demeura”, non “séjourna”, parce qu’il avait dit plus haut, à propos d’Essav : “Essav demeura sur la montagne de Sé‘ir.” Les descendants d’Essav, les rois et les chefs issus de lui, s’étaient établis dans le pays de leur possession, qui leur était échu comme possession perpétuelle. Il rapporte donc ici que Ya‘aqov s’établit en Terre sainte, au pays des séjours de son père. Il emploie “séjours”, car l’Écriture l’appelle ainsi (Exode 6:4) : “Leur donner le pays de leurs séjours, où ils avaient séjourné.” Les patriarches étaient originaires d’au-delà du Fleuve ; ils étaient alors étrangers dans le pays qui appartenait à Canaan à cette époque.

ובמדרש וישב יעקב כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכול לחם וישאו עינים, ויראו וגו'. (מלכים א ה) וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה' שטן לישראל. (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו'. אף כאן וישב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. מה כתיב למעלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואלה שמות אלופי עשו, ראה יעקב אלופי עשו נתירא אמר מי יוכל לעמוד כנגד כל המלכים והאלופים הללו. משל למה הדבר דומה לגמלים טעונים קש היה הצורף עומד ותמה היכן יכנס כל אותו הקש, היה שם פקח אחד אמר לו מה תתמה מן הקש ניצוץ אחד יוצא מכירתך ויכלה כל הקש. כך כשראה יעקב לעשו ואלופיו וגבוריו נתירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד שלך יכלה אותם, הוא שכתוב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר ניצוץ יוצא מתולדות של יעקב והוא יוסף שיכלה כל תולדותיו של עשו שהיה יעקב מתירא מהם.

Dans le Midrash : “Ya‘aqov demeura.” Partout où il est dit “demeura”, cela exprime la souffrance : “Le peuple s’assit pour manger et boire, puis se leva pour se divertir” (Exode 32:6) ; “Ils s’assirent pour manger du pain, levèrent les yeux et virent, etc.” (Genèse 37:25) ; “Yehouda et Israël demeurèrent en sécurité”, puis “l’Éternel suscita un adversaire à Israël” (I Rois 5) ; “Israël demeura à Shittim, et le peuple commença, etc.” (Nombres 25:1). Ici aussi, il voulut demeurer dans la tranquillité, et le tourment de Yossef fondit sur lui. Le Saint, béni soit-Il, dit : ne suffit-il pas aux justes de ce qui leur est préparé dans le monde à venir, qu’ils demandent encore la tranquillité en ce monde ? Qu’est-il écrit plus haut ? “Voici les rois qui régnèrent au pays d’Édom”, et “voici les noms des chefs d’Essav”. Ya‘aqov vit les chefs d’Essav et eut peur : qui pourrait tenir face à tous ces rois et ces chefs ? À quoi cela ressemble-t-il ? À des chameaux chargés de paille : un orfèvre s’étonnait et demandait où pourrait entrer toute cette paille. Un homme avisé lui dit : pourquoi t’en étonnes-tu ? Une étincelle de ton foyer consumera toute la paille. De même, Ya‘aqov eut peur à la vue d’Essav, de ses chefs et de ses guerriers. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : une seule de tes étincelles les consumera, comme il est écrit (Abdias 1:18) : “La maison de Ya‘aqov sera un feu, la maison de Yossef une flamme, la maison d’Essav du chaume ; ils les embraseront et les dévoreront.” C’est ce qui est écrit : “Voici les descendants de Ya‘aqov : Yossef.” Une étincelle issue de Ya‘aqov, Yossef, consumera toute la descendance d’Essav que Ya‘aqov craignait.

אלה תולדות יעקב יוסף. היה ראוי שיזכיר תולדותיו כולן, אבל דרך הפשט כלל תולדותיו ביוסף להורות שהוא כלול מכל מעלות שאר אחיו. וכן דרשו רז"ל כל מעלות מדות השבטים היו בו. בכורתו של ראובן שנאמר (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר (בראשית מ״ב:ו׳) ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי (שם מא) ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר (שם) אין נבון וחכם כמוך.

« Voici les descendants de Ya‘aqov : Yossef. » Il aurait dû les mentionner tous ; mais, selon le sens simple, il les réunit en Yossef pour indiquer que celui-ci possédait toutes les qualités de ses autres frères. Ainsi les Sages ont-ils enseigné : toutes les qualités des tribus étaient en lui. L’aînesse de Réouven, puisqu’il est dit (I Chroniques 5:1) : “Lorsqu’il profana la couche de son père, son droit d’aînesse fut donné à Yossef.” La royauté de Yehouda (Genèse 42:6) : “Yossef était le gouverneur du pays.” La prophétie de Lévi (ibid. 41) : “Comme il nous l’avait interprété, ainsi cela arriva.” La sagesse de Yissakhar (ibid.) : “Nul n’est aussi intelligent et sage que toi.”

וע"ד המדרש אלה תולדות יעקב יוסף הקיש יוסף ליעקב מפני שהיה דומה לו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, ועוד שהיה דומה לו בכל עניניו, מה יעקב היה נרדף מפני עשו אחיו שהיה מבקש להורגו כך יוסף נרדף מפני אחיו שהיו מבקשים להורגו. מה יעקב היתה אמו עקרה אף יוסף היתה אמו עקרה. מה יעקב נולד מהול שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם שאינו נקרא תם אלא מהול, שנאמר (שם יז) התהלך לפני והיה תמים, אף יוסף נולד מהול, שנאמר יעקב יוסף, שהיה כמוהו בכל ענין. מה יעקב נתקשית אמו בשעת לידה אף יוסף נתקשית אמו בשעת לידה. מה יעקב ילדה אמו שנים אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב היה רועה אף יוסף כן. מה יעקב נשא אשה בחוצה לארץ אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ והוליד שם בנים. מה יעקב לוו אותו המלאכים אף יוסף לוו אותו מלאכים. א"ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו שנאמר, וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. מה יעקב נתעלה על ידי חלום אף יוסף נתעלה על ידי חלום. מה יעקב נתברך בית לבן בגללו אף יוסף נתברך בית פוטיפר בגללו. מה יעקב ירד למצרים וכלה את הרעב אף יוסף ירד למצרים וכלה הרעב. מה יעקב מת במצרים אף יוסף מת במצרים. מה יעקב נחנט אף יוסף נחנט. מה יעקב עלו עצמותיו אף יוסף עלו עצמותיו.

Selon le Midrash, “voici les descendants de Ya‘aqov : Yossef” met Yossef en parallèle avec Ya‘aqov parce qu’il lui ressemblait, comme il est dit : “Il était pour lui un fils de vieillesse” : l’éclat de ses traits ressemblait à celui de son père. Il lui ressemblait aussi dans tous les événements de sa vie. Ya‘aqov fut poursuivi par son frère Essav qui voulait le tuer ; Yossef fut poursuivi par ses frères qui voulaient le tuer. La mère de Ya‘aqov était stérile ; celle de Yossef aussi. Ya‘aqov naquit circoncis, puisqu’il est dit (Genèse 25:27) : “Ya‘aqov était un homme intègre” ; seul le circoncis est appelé intègre, comme (ibid. 17) : “Marche devant Moi et sois intègre.” Yossef aussi naquit circoncis, selon le rapprochement “Ya‘aqov, Yossef” : il lui ressemblait en toute chose. La mère de Ya‘aqov eut un accouchement difficile ; celle de Yossef aussi. La mère de Ya‘aqov enfanta deux enfants ; celle de Yossef aussi. Ya‘aqov était berger ; Yossef aussi. Ya‘aqov prit femme hors du pays ; Yossef aussi et il y engendra des fils. Les anges accompagnèrent Ya‘aqov ; ils accompagnèrent aussi Yossef. Rabbi Yannaï dit : trois anges le rencontrèrent, puisqu’il est dit “un homme le trouva”, “l’homme l’interrogea”, “l’homme dit”. Ya‘aqov fut élevé par un rêve ; Yossef aussi. La maison de Lavan fut bénie grâce à Ya‘aqov ; celle de Potifar grâce à Yossef. Ya‘aqov descendit en Égypte et mit fin à la famine ; Yossef aussi. Ya‘aqov mourut en Égypte ; Yossef aussi. Ya‘aqov fut embaumé ; Yossef aussi. Les ossements de Ya‘aqov furent remontés ; ceux de Yossef aussi.

וע"ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.

Selon la Kabbale, “Ya‘aqov, Yossef” : Ya‘aqov est le chérubin et Yossef l’est également. C’est ce qui est dit : une grande face et une petite face. Chacun est appelé jeune homme : il est écrit (Osée 11:1) : “Car Israël était un jeune homme et Je l’aimais”, et à propos de Yossef : “Il était un jeune homme.”

ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ רעה. וכתיב (משלי י׳:י״ח-י״ט) מוציא דבה הוא כסיל. והם דברי כזב כלשון (איוב ח׳:י׳) ומלבם יוציאו מילים.

« Yossef rapporta. » Toute expression “rapporter un mauvais propos” indique qu’il dit vrai, car il apporte une preuve à ses paroles. Toute expression “faire sortir un mauvais propos” est mensongère : il tire de son cœur des paroles fausses, comme à propos des explorateurs (Nombres 13:32) : “Ils firent sortir un mauvais propos sur le pays.” Et il est écrit (Proverbes 10:18-19) : “Celui qui propage un mauvais propos est un sot.” Ce sont des paroles mensongères, comme dans l’expression (Job 8:10) : “De leur cœur, ils feront sortir des paroles.”

את דבתם רעה. ידוע כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם, מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו.

« Leur mauvais propos. » On sait que tout mauvais propos est mauvais ; il ajoute pourtant ce qualificatif pour renforcer l’expression. Rachi a expliqué : tout mal qu’il voyait chez ses frères, les fils de Léa, il le rapportait à son père : ils mangeaient un membre d’un animal vivant, méprisaient les fils des servantes en les appelant esclaves et étaient suspects d’unions interdites. Il fut frappé dans ces trois domaines. Le Ramban a écrit : dans ce cas, les fils des servantes auraient dû sauver Yossef des mains de ses frères, puisqu’il les aimait, défendait leur honneur et s’opposait pour eux aux fils de Léa en rapportant à son père leur mauvaise conduite. On ne peut dire qu’ils les craignaient : ils étaient quatre, Dan, Naftali, Gad et Asher ; avec Réouven et Yossef lui-même, cela faisait six face aux autres fils de Léa. Or nous voyons avec certitude que tous les frères consentirent à sa vente, hormis Réouven, le plus grand, et Binyamin, le plus petit. Il explique donc que Yossef rapportait des propos contre les fils des servantes, ceux de Bilha et de Zilpa mentionnés dans le verset. La construction serait : voici les descendants de Ya‘aqov, Yossef ; jeune homme de dix-sept ans, il faisait paître le troupeau avec ses frères, les fils de Bilha et de Zilpa, femmes de son père ; Yossef rapporta leur mauvaise conduite, celle de ces fils des servantes. Il dit ensuite : “Ses frères virent”, les fils de Léa, “que leur père l’aimait plus que tous ses frères, et ils le haïrent”. Yossef était donc haï de tous : des fils de Bilha et de Zilpa à cause des propos rapportés à leur père ; des fils de Léa parce que Ya‘aqov l’aimait davantage, alors qu’ils étaient, comme lui, fils de l’épouse de rang principal.

וישראל אהב את יוסף. מעת שקרא הקב"ה את שמו ישראל ינהגו הכתובים המנהג הזה לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל, להורות כי מה שקראו ישראל מוסף על יעקב. וכן בסמוך ויאמר ישראל אל יוסף, ובתחלת הפרשה וישב יעקב, וכן בסוף הפרשה ויקרע יעקב שמלותיו.

« Israël aimait Yossef. » Depuis que le Saint, béni soit-Il, lui a donné le nom Israël, les Écritures l’appellent tantôt Ya‘aqov, tantôt Israël, pour indiquer qu’Israël s’ajoute à Ya‘aqov. Ainsi, peu après : “Israël dit à Yossef” ; au début de la section : “Ya‘aqov demeura” ; et à la fin : “Ya‘aqov déchira ses vêtements”.

ועשה לו כתנת פסים. בגד מעולה היה, כענין שכתוב (שמות כ״ח:ד׳) וכתונת תשבץ, ועליו נתקנאו אחיו. ומזה דרשו רז"ל לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים. והכתונת הזה היה תחלת הסבות, ועליו נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים, וכן לאחר זמן עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש. ולשון פסים אמרו במדרש על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסות ידיו. ד"א פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות ב"ד, שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו. כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו שאמר לו הכר נא, ולכך נאמר לו (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא למי החותמת. וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער ואונן שנאמר (ירמיהו ל״ב:י״ח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. ד"א פסים כנגד ד' צרות שאירעו לו. פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. דבר אחר כתונת פסים, שמסר לו סוד כ"ב אותיות ע"כ. והכוונה בזה שהלבישו ידיעת החכמה בשם כ"ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר, והבן זה.

« Il lui fit une tunique à pans. » C’était un vêtement précieux, comme il est écrit (Exode 28:4) : “Une tunique à mailles.” Ses frères le jalousèrent à cause d’elle. De là, les Sages ont enseigné : qu’un homme ne distingue jamais un de ses fils des autres. Cette tunique fut le commencement des causes : elle entraîna l’asservissement de leurs corps en Égypte, puis, plus tard, le supplice des dix martyrs de la royauté, car le corps est la tunique de l’âme. Sur passim, le Midrash dit : elle était grande et couvrait les deux paumes de ses mains. Autre explication : passim, parce qu’ils tirèrent au sort, payis, pour déterminer de quelle mort ils le feraient mourir parmi les quatre peines capitales du tribunal, puisqu’il est dit : “Ils complotèrent de le faire mourir.” Après l’avoir vendu, ils tirèrent au sort qui porterait la tunique à leur père ; le sort tomba sur Yehouda. C’est pourquoi il lui dit : “Reconnais donc.” Aussi lui fut-il dit ensuite (Genèse 38:25) : “Reconnais donc à qui appartient le sceau.” Lorsqu’il demanda : “Est-ce la tunique de ton fils ?”, la vie de Ya‘aqov fut brisée ; c’est pourquoi la vie de ses fils fut retranchée du monde : ‘Er et Onan, selon le verset (Jérémie 32:18) : “Il fait retomber la faute des pères dans le sein de leurs fils après eux.” Autre explication : passim correspond aux quatre détresses qui lui arrivèrent : Potifar, marchands, Ismaélites, Midianites. Autre explication : il lui transmit le secret des vingt-deux lettres. Fin de citation. Le sens est qu’il le revêtit de la connaissance de la sagesse dans le Nom de vingt-deux lettres, comme il l’avait appris de Shem et de ‘Éver. Comprends cela.

ולא יכלו דברו לשלום. זו מדה טובה בהם שהיו מראין השנאה שבלבם ולא היו מחניפין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ט:ה׳) גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. והנה הכתוב משבח לאבשלום, שנאמר (ש"א יג) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון.

« Ils ne pouvaient lui parler en paix. » C’était une bonne disposition chez eux : ils montraient la haine de leur cœur et ne flattaient pas. Ainsi Shelomo a-t-il dit (Proverbes 29:5) : “L’homme qui flatte son prochain tend un filet sous ses pas.” L’Écriture loue de même Avshalom, puisqu’il est dit (I Samuel 13) : “Avshalom ne parla à Amnon ni en mal ni en bien, car Avshalom haïssait Amnon.”

והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו'. היו רואים בחכמתם כי הפתרון בחלום האלומות שהיו משתחוים לאלומתו היא מעלת המלכות, וזהו שאמר וגם נצבה, שהוא מלשון מלכות, כלשון הכתוב (מלכים א כ״ב:מ״ח) נצב מלך. ומפני שידעו זה בחכמת הפתרון אמרו לו כמלעיגים, המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, אבל נעלם מהם שע"י תבואה עתיד לבא אליו המלכות. ומן הידוע שכיון שהיו שונאים אותו היה ראוי להם לפתור לרעה, אבל הכל היה מאת הש"י כי זימן בפיהם הפתרון הזה למלכות. והנה זה כענין האמור בגדעון (שופטים ז׳:י״ד) אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, לפי שאמר השי"ת רד אל מחנה מדין ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך אל המחנה, וכאשר ירד אל מחנה מדין שמע לאיש אחד ממחנה מדין שהיה מספר לרעהו חלום, וא"ל חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וחברו השיבו אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, זימן הקב"ה הפתרון בפי חברו כדי שישמע גדעון החלום והפתרון ויתחזק בדבר וכן עשה. גם בכאן בענין יוסף זימן הקב"ה הפתרון בפי אחיו להוציאו למלכות, והוא שאמרו המלוך תמלוך עלינו.

« Voici que nous liions des gerbes, etc. » Par leur sagesse, ils voyaient que les gerbes s’inclinant devant la sienne signifiaient la grandeur royale. C’est le sens de “elle se tint aussi debout”, expression de royauté, comme (I Rois 22:48) : “Un gouverneur était roi.” Le sachant par leur science de l’interprétation, ils lui dirent par dérision : “Régneras-tu donc sur nous ? Domineras-tu sur nous ?” Mais il leur échappa que la royauté lui viendrait par les céréales. Puisqu’ils le haïssaient, ils auraient normalement dû donner une interprétation défavorable ; tout vint pourtant du Nom, qui plaça dans leur bouche cette interprétation royale. C’est comme pour Guid‘on (Juges 7:14) : “Ce n’est autre que l’épée de Guid‘on fils de Yoash, homme d’Israël.” Le Nom lui avait dit de descendre au camp de Midian, et, s’il craignait de descendre, d’y aller avec Poura, son jeune serviteur. Lorsqu’il y descendit, il entendit un homme raconter à son compagnon : j’ai rêvé, et voici qu’une galette de pain d’orge roulait dans le camp de Midian. Son compagnon répondit : “Ce n’est autre que l’épée de Guid‘on fils de Yoash, homme d’Israël.” Le Saint, béni soit-Il, plaça l’interprétation dans la bouche du compagnon pour que Guid‘on entende le rêve et son explication et en prenne courage ; ainsi fit-il. Ici aussi, à propos de Yossef, Il plaça l’interprétation dans la bouche de ses frères pour le conduire à la royauté : “Régneras-tu donc sur nous ?”

ותמצא בכתוב ג' פעמים והנה כנגד ג' פעמים שהוצרכו לרדת למצרים להשתחוות לאלומתי, והיה להם הכנעה לפניו, פעם ראשונה כשהיה רעב בארץ כנען, ופעם שניה כשאמר להם יעקב (בראשית מ״ג:ב׳) שובו שברו לנו מעט אוכל שבו נתגלה יוסף, ופעם שלישית כשחזרו אליו עם יעקב אביהם ואז נתקיימו כל החלומות.

Tu trouveras trois fois “voici” dans le verset, correspondant aux trois descentes en Égypte où ils durent s’incliner devant ma gerbe et s’humilier devant lui : la première lors de la famine au pays de Canaan ; la deuxième lorsque Ya‘aqov leur dit (Genèse 43:2) : “Retournez nous acheter un peu de nourriture”, voyage où Yossef se révéla ; la troisième lorsqu’ils revinrent avec Ya‘aqov leur père. Alors tous les rêves furent accomplis.

ותשתחוין לאלומתי. גם השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהשתחוו לו, והם יעקב ובלהה ואחד עשר אחיו, כענין שכתוב באחיו וישתחוו לו אפים ארצה, וכתיב ביעקב (בראשית מ״ז:ל״א) וישתחו ישראל על ראש המטה.

« Elles s’inclinèrent devant ma gerbe. » Le soleil, la lune et onze étoiles s’inclinèrent également devant lui : Ya‘aqov, Bilha et ses onze frères. Ainsi est-il écrit des frères : “Ils se prosternèrent devant lui, la face contre terre”, et de Ya‘aqov (Genèse 47:31) : “Israël se prosterna à la tête du lit.”

ויוסיפו עוד שנוא אתו על חלמותיו ועל דבריו. באר כי השנאה ששנאוהו היתה על שני דברים, האחד על חלום שחלם, והשני על ספור שהיה מספר אותו להם והיה מתהלל בו, כגוי אשר צדקה עשה, ואומר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.

« Ils le haïrent encore davantage pour ses rêves et pour ses paroles. » Il précise qu’ils le haïssaient pour deux raisons : le rêve qu’il avait fait et le récit qu’il leur en donnait en s’en glorifiant, comme une nation qui aurait pratiqué la justice, en leur disant : “Écoutez donc ce rêve que j’ai fait.”

ויגער בו אביו. רצה לבטל החלום בפני אחיו, וע"כ גער בו לשכך חמתם מעליו.

« Son père le réprimanda. » Il voulut récuser le rêve devant ses frères ; il le réprimanda donc pour apaiser leur colère contre lui.

ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך. והלא אמך כבר מתה כשם שאי אפשר באמך כך השאר בטל, ואעפ"כ ואביו שמר את הדבר, כי היה יודע גודל החלום וממתין שיתקיים, כענין שכתוב (דניאל ז׳:כ״ח) ומלתא בלבי נטרית. ובבראשית רבה ואביו שמר את הדבר, רוח הקדש אומרת שמור את הדבר.

Il dit : “Viendrons-nous donc, moi, ta mère et tes frères ?” Ta mère n’est-elle pas déjà morte ? De même que cela est impossible pour ta mère, le reste est sans valeur. Pourtant, “son père garda la chose”, car il connaissait la grandeur du rêve et attendait son accomplissement, comme il est écrit (Daniel 7:28) : “Je gardai la chose dans mon cœur.” Dans Bereshit Rabba : “Son père garda la chose” : l’Esprit saint disait : garde la chose.

ויקנאו בו אחיו. בידוע כי השנאה ברוב תבא מצד הקנאה, והשנאה שהזכיר למעלה וישנאו אותו, היתה מפני קנאת האהבה, כמו שכתוב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, וא"כ למה חזר בכאן ויקנאו בו אחיו. ויתכן לפרש כי מתחלה לא היו מקנאים בו מפני יתרון מעלה שהיה לו עליהם רק מפני קנאת אהבת האב שהיה אוהב אותו יותר מהם, ולמה יקנאו בו והם גדולים ממנו, והוא נער בן י"ז שנה, ואין אדם מקנא בחברו אלא בכיוצא בו ושוה לו, אבל עתה אחרי שספר חלומותיו והם חכמים מחוכמים בפתרונים ראו כי הוא מעותד למלוך והתלבשו קנאה בזה, זהו לשון ויקנאו בו לא אמר ויקנאו אותו כמו (בראשית כ״ו:י״ד) ויקנאו אותו פלשתים, אלא בו במעלה שהיו רואים בו.

« Ses frères le jalousèrent. » On sait que la haine vient le plus souvent de la jalousie. La haine mentionnée plus haut, “ils le haïrent”, provenait de la jalousie suscitée par l’amour, comme il est écrit : “Ses frères virent que leur père l’aimait plus que tous ses frères, et ils le haïrent.” Pourquoi répéter ici qu’ils le jalousèrent ? On peut expliquer qu’au début, ils ne le jalousaient pas pour une supériorité qu’il aurait eue sur eux, mais seulement à cause de l’amour plus grand de leur père pour lui. Pourquoi l’auraient-ils jalousé, eux qui étaient plus âgés, alors qu’il n’était qu’un jeune homme de dix-sept ans ? On ne jalouse que son semblable et son égal. Mais maintenant, après le récit de ses rêves, eux qui étaient très habiles à les interpréter virent qu’il était destiné à régner et furent saisis de jalousie à ce sujet. C’est le sens de vayqan’ou vo : il ne dit pas vayqan’ou oto, comme (Genèse 26:14) : “Les Philistins le jalousèrent”, mais vo, à cause du degré qu’ils voyaient en lui.

ויבא שכמה. מקום הפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד מישראל והמליכו לירבעם, שנאמר (מלכים א י״ב:א׳) וילך רחבעם שכם כי שכם באו כל ישראל להמליך אותו. כיון שנתחלקו השבטים המליכו שם לירבעם והיה שם בית מלכותו שנאמר (שם) ויבן ירבעם את שכם.

« Il arriva à Shekhem. » Lieu de malheur : c’est à Shekhem que Dina fut violée, que Yossef fut vendu, que le royaume de la maison de David fut séparé d’Israël et que Yarov‘am fut proclamé roi. Il est dit (I Rois 12:1) : “Re’hav‘am alla à Shekhem, car tout Israël y était venu pour le faire roi.” Lorsque les tribus se séparèrent, elles y proclamèrent Yarov‘am ; ce fut le siège de sa royauté, puisqu’il est dit : “Yarov‘am bâtit Shekhem.”

כי שמעתי אומרים. יחסר מלת אותם, כי שמעתי אותם אומרים. נלכה דותינה. עשאוהו רז"ל במדרשם מלשון נכלי דתות, כי המלאך רצה לגלות ליוסף מחשבתם הרעה. והנה יוסף לא הבין הנסתר שבתוך הלשון, שהוא נכלי דתות, והלך אחר הנגלה ורדף אחריהם וימצאם בדותן. והוא שאמרו במדרש נסעו מזה הסיעו עצמם מן האחוה והלכו לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. וזהו שאמר ויתנכלו אותו להמיתו, היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז"ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ואולי כי כן עשו בטרם יקרב אליהם ולא עלתה בידם, וע"כ כשנתקרב אליהם אמרו להרגו בידים והוא שכתוב הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו.

« Car j’ai entendu dire. » Il manque “eux” : je les ai entendus dire. “Allons à Dotan.” Dans leur Midrash, les Sages rattachent cela à nikhle datot, des ruses fondées sur des lois : l’ange voulait révéler à Yossef leur mauvaise intention. Mais Yossef ne comprit pas le sens caché de l’expression, ces ruses juridiques ; il suivit le sens apparent, les poursuivit et les trouva à Dotan. C’est ce qu’ils ont dit dans le Midrash : “Ils sont partis d’ici” : ils se sont détachés de la fraternité et sont allés chercher contre toi des ruses juridiques pour te faire mourir. C’est ce qui est dit : “Ils complotèrent de le faire mourir.” Ils imaginaient comment causer sa mort sans avoir à le tuer eux-mêmes de leurs mains. De là, les Sages ont enseigné qu’ils dirent : lançons les chiens contre lui. Peut-être le firent-ils avant qu’il ne s’approche, sans y réussir. Lorsqu’il se rapprocha, ils décidèrent donc de le tuer de leurs mains, comme il est écrit : “Voici ce maître des rêves qui vient ; maintenant, allons, tuons-le.”

לא נכנו נפש. קשה היה לראובן עצת האחים והיתה כוונתו להצילו, ואילו אמר לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו, וע"כ הוסיף להזכיר נפש כלומר שאינו מקפיד עליו רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר אל תשפכו דם ולא אמר דמו, כלומר גם אנכי ככם שנאתיו ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם שלא תהיו שופכי דם.

« Ne le frappons pas à mort. » Le projet des frères pesait sur Réouven, qui voulait le sauver. S’il avait simplement dit “ne le frappons pas”, ses paroles auraient montré que sa retenue venait de sa compassion pour lui. Il ajouta donc nefesh, la vie : il présentait son souci comme portant sur eux plutôt que sur Yossef, afin qu’ils ne frappent à mort aucune personne. De même, il dit “ne versez pas le sang”, non “son sang” : moi aussi, comme vous, je le hais ; je ne me soucie nullement de son sang, mais de vous, pour que vous ne deveniez pas meurtriers.

ויקחוהו דרשו רז"ל שמעון לקחו, ולכך כתיב (בראשית מלכים ב כ״ד:י״ב) ויקח מאתם את שמעון.

« Ils le prirent. » Les Sages ont interprété que Shim‘on le prit ; c’est pourquoi il est écrit : “Il prit parmi eux Shim‘on.”

והבור רק אין בו מים. אפילו היה בו מעט מים יקרא רק. וע"כ כשאמר אין בו מים הכונה שלא היה בו מים כלל.

« La citerne était vide, sans eau. » Même si elle avait contenu un peu d’eau, elle aurait pu être appelée vide. C’est pourquoi “sans eau” signifie qu’elle n’en contenait absolument pas.

ודרשו רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. והוצרכו החכמים לומר כן מפני שיש בכתוב שני מעוטין, והבור רק מעוט אחד, אין בו מים מעוט שני, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ובא לרבות דבר המזיקו והוא נחשים ועקרבים.

Les Sages ont interprété : elle ne contenait pas d’eau, mais contenait des serpents et des scorpions. Ils durent le dire parce que le verset contient deux restrictions : “la citerne était vide”, la première ; “sans eau”, la seconde. Une restriction après une restriction ne vient qu’inclure : elle inclut ici ce qui pouvait lui nuire, serpents et scorpions.

ורבינו תם ז"ל פירש כי בא להם לרז"ל זה מדיוק הכתוב אין בו מים ממה שכתוב במדבר (דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים, והיו שם נחשים כענין שכתוב נחש שרף ועקרב. וכתב הרמב"ן ז"ל היו בחורי הבור נחשים ולא ראו אותם כלל, כי אילו ראו אותם ולא יזיקוהו היה מתברר אצלם שיעשה לו נס וזכותו תצילנו מידם, ואיך יגעו במשיח ה' אשר חפץ בו ומצילו כענין שכתוב (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני.

Rabbénou Tam a expliqué que les Sages le déduisent de la précision “sans eau”, en rapprochement avec ce qui est écrit du désert (Deutéronome 8:15) : “Un lieu aride sans eau”, où se trouvaient des serpents, comme il est écrit : “Serpent brûlant et scorpion.” Le Ramban a écrit : les serpents étaient dans les anfractuosités de la citerne et ils ne les virent pas du tout. S’ils les avaient vus sans qu’ils lui nuisent, il leur aurait été manifeste qu’un miracle lui arrivait et que son mérite le sauvait de leurs mains. Comment auraient-ils alors porté la main sur l’oint de l’Éternel, qu’Il favorise et sauve, comme il est écrit (Daniel 6:23) : “Mon Dieu a envoyé Son ange et fermé la gueule des lions, qui ne m’ont pas fait de mal” ?

ובמדרש והבור רק, נתרוקן בורו של יעקב, אל בניו ולא ידעו התורה, שנאמר אין בו מים, אין בהם דברי תורה שנמשלה למים שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. ואינם יודעים מה שכתוב בתורה (דברים כ״ד:ז׳) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא, והם מכרו את אחיהם.

Dans le Midrash : “La citerne était vide” : la citerne de Ya‘aqov s’était vidée : ses fils ne connaissaient pas la Torah. “Sans eau” : ils n’avaient pas les paroles de Torah, comparée à l’eau, puisqu’il est dit (Isaïe 55:1) : “Vous tous qui avez soif, allez vers l’eau.” Ils ne connaissaient pas ce qui est écrit dans la Torah (Deutéronome 24:7) : “Si l’on trouve un homme qui enlève l’un de ses frères parmi les enfants d’Israël, l’exploite et le vend, ce voleur mourra.” Or eux vendirent leur frère.

וישבו לאכל לחם. לשון עכוב וקביעות, קבעו עצמם בסעודה.

« Ils s’assirent pour manger du pain. » Cela exprime le fait de s’attarder et de s’installer : ils s’installèrent pour le repas.

ובמדרש תהלים וישבו לאכול לחם, אמר הקב"ה אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכל לחם, הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך מאכל ומשתה שנאמר (אסתר א׳:ג׳) בשנת שלוש למלכו וגו', והמן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר (שם ג) והמלך והמן ישבו לשתות וגו'.

Dans le Midrash des Psaumes : “Ils s’assirent pour manger du pain.” Le Saint, béni soit-Il, dit : vous avez vendu votre frère au milieu du manger et du boire, puisqu’il est dit “ils s’assirent pour manger du pain” ; vos enfants seront donc vendus à Shoushan au milieu du manger et du boire, comme il est dit (Esther 1:3) : “La troisième année de son règne, etc.” Haman viendra vous acheter au milieu du manger et du boire, puisqu’il est dit (ibid. 3) : “Le roi et Haman s’assirent pour boire, etc.”

לכו ונמכרנו לישמעאלים. הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד.

« Allons, vendons-le aux Ismaélites. » Il s’imagine, dans ses rêves, qu’il régnera sur nous et que nous serons ses serviteurs ; allons, vendons-le comme esclave.

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו. לפי הפשט העוברים משכוהו ומכרוהו לא האחים, ולפי זה מה שאמר להם יוסף אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, הענין כי השלכתם אותי לבור שהיתה סבת המכירה, וזהו שאמר מצרימה כלומר שנתגלגל מאדון לאדון ונמכר פעמים רבות עד שהורד למצרים, והחטא שנמצא עליהם המפורש בעשרה הרוגי מלכות הוא זה שהם היו סבת המכירה, וגדולי עולם כמותם ראויים להענש על השלכת אחיהם הנכבד לבור ולהחשב להם לרציחה כאלו הרגוהו בידם, כענין שכתוב (שמואל ב י״ב:ט׳) ואותו הרגת בחרב בני עמון. כי אין הפרש בין ההורג את חברו בידים או המסבב לו מיתה אלא דינא רבה ודינא זוטא.

« Des hommes midianites, des marchands, passèrent ; ils tirèrent. » Selon le sens simple, les passants le tirèrent et le vendirent, non les frères. Dans ce cas, les paroles de Yossef : “Je suis Yossef, votre frère, que vous avez vendu en Égypte” signifient : vous m’avez jeté dans la citerne, ce qui causa la vente. “En Égypte” indique qu’il passa de maître en maître et fut vendu plusieurs fois, jusqu’à être descendu en Égypte. La faute qui leur est imputée, explicitée dans l’affaire des dix martyrs de la royauté, est donc d’avoir causé la vente. Des hommes de leur grandeur méritaient d’être punis pour avoir jeté leur noble frère dans la citerne : cela leur est compté comme un meurtre, comme s’ils l’avaient tué de leurs mains, selon ce qui est écrit (II Samuel 12:9) : “Tu l’as tué par l’épée des fils d‘Ammon.” Entre tuer son prochain de ses mains et causer sa mort, il n’y a de différence que celle d’un jugement plus grave ou moins grave.

בעשרים כסף. נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד' דינרים, וא"כ ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף.

« Pour vingt pièces d’argent. » La Torah nous ordonne de racheter le premier-né pour cinq séla‘, comme il est écrit (Nombres 18:15-16) : “Tu le rachèteras à partir d’un mois, selon ton évaluation, pour cinq sicles d’argent.” Le séla‘ vaut quatre dinars : cinq séla‘ multipliés par quatre font vingt pièces d’argent. C’est pourquoi Onqelos traduit “pour vingt pièces d’argent”, non “pour vingt séla‘ d’argent”. Tu apprends ainsi que le rachat du premier-né est de cinq séla‘, soit vingt pièces d’argent : il vient expier la vente de Yossef, premier-né de Ra’hel, auquel fut donnée l’aînesse et qui fut vendu pour vingt pièces d’argent.

וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם. השלוחים הביאוה. וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף. ויש שפירשו וישלחו מלשון (איוב ל״ו:י״ב) בשלח יעבורו. ויחזור ויביאו אל האחים וזהו אכזריותם.

« Ils envoyèrent la tunique à pans et la firent parvenir à leur père. » Ce furent les envoyés qui l’apportèrent. C’est pourquoi ils dirent : “Est-ce la tunique de ton fils ?” Si les frères l’avaient apportée, ils auraient dit : “Est-ce la tunique de Yossef ?” Certains ont expliqué vayeshale’hou selon l’expression (Job 36:12) : “Ils passeront par le trait” : ils la transpercèrent. “Ils l’apportèrent” se rapporte alors aux frères : telle fut leur cruauté.

כתונת בני. כלומר כתונת בני היא זו. חיה רעה אכלתהו. על דרך הפשט אם הרגוהו לסטים היו נוטלין הכתונת.

« La tunique de mon fils. » C’est-à-dire : c’est la tunique de mon fils. “Une bête féroce l’a dévoré” : selon le sens simple, si des brigands l’avaient tué, ils auraient pris la tunique.

וע"ד המדרש חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקדש סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב"ה לפי שהחרימו וקללו כל מי שיגלה ליעקב ושתפו הקב"ה עמהם, כן כתוב בפרקי דר' אליעזר, ובאור הדבר כי הם היו תשעה ולכך שתפו להקב"ה להשלים לעשרה והחרימו הדבר. ואל יהי דבר קשה בעיניך, שכן עשה אברהם בענין סדום בקש צרופו של הקב"ה עם תשעה לכל כרך וכרך, אמר לו אתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם וינצלו. ואם תאמר אינו דומה כי זה להצלה וזה לפורענות, אין זה פורענות כי אם הצלת כל ישראל וכבוד להקב"ה, כי פחדו לנפשם שאם ח"ו יתגלה הדבר ליעקב יקללם קללה עולמית, ונמצאו ישראל התלוים בזרעו של יעקב בטלים מן העולם, ואין מי יפרסם האלהות, וכענין שכתוב (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ועל כן נראה להם כי הצרוף והשתוף ענין מוכרח היה צורך גבוה והצלת כל ישראל. וכן מצינו במשה שבקש צרופו של הקב"ה ובית דינו עמו בקבלת התורה. ואם אולי תשאל מנין ידע יצחק, שדרשו רז"ל ויבך אותו אביו ולא אבי אביו. יש לומר שהקב"ה הגיד לו, וכן הגיד לבנימין שידע ברוח הקודש שהרי אבנו של בנימן ישפה, ודרשו רז"ל יש פה, ואעפ"כ שתק ולא גלה מפני החרם שכן הסכימו כל התשעה והקב"ה בצרוף עמהם שלא יתגלה הדבר ליעקב, שאין הקפידה אלא על יעקב פן יקללם וכמו שהזכרתי.

Selon le Midrash, “une bête féroce l’a dévoré” : l’Esprit saint étincela en lui, car la femme de Potifar finirait par s’attaquer à lui. Pourquoi le Saint, béni soit-Il, ne le lui révéla-t-Il pas ? Parce qu’ils avaient prononcé une mise au ban et maudit quiconque révélerait la chose à Ya‘aqov, en associant le Saint, béni soit-Il, à eux : ainsi est-il écrit dans les Pirqé de Rabbi Eli‘ézer. Le sens est qu’ils étaient neuf ; ils associèrent donc le Saint, béni soit-Il, pour compléter le nombre de dix et prononcèrent l’interdit. Que cela ne te paraisse pas difficile : Avraham fit de même à propos de Sodome, demandant au Saint, béni soit-Il, de s’associer à neuf justes pour chaque ville. Il Lui dit : Toi, le Juste du monde, joins-Toi à eux et ils seront sauvés. Si tu dis que les cas ne sont pas semblables, l’un visant à sauver et l’autre à punir, ce n’est ici pas un châtiment, mais le salut de tout Israël et l’honneur du Saint, béni soit-Il. Ils craignaient que, si la chose était révélée à Ya‘aqov, à Dieu ne plaise, il ne les frappe d’une malédiction éternelle : Israël, qui dépend de sa descendance, disparaîtrait alors du monde et personne ne ferait connaître la divinité, comme il est écrit (Josué 7) : “Ils retrancheront notre nom de la terre ; que feras-Tu pour Ton grand nom ?” Ils estimèrent donc cette association indispensable, pour un besoin d’en haut et pour le salut de tout Israël. Nous trouvons de même que Moché demanda que le Saint, béni soit-Il, et Son tribunal se joignent à lui lors de la réception de la Torah. Si tu demandes comment Yits’haq le sut, puisque les Sages interprètent “son père le pleura”, mais non le père de son père, on peut répondre que le Saint, béni soit-Il, le lui révéla. Il le révéla aussi à Binyamin, qui le sut par l’Esprit saint : sa pierre est le jaspe, yashpé, et les Sages ont interprété yesh pé, “il a une bouche”. Pourtant il se tut et ne révéla rien à cause de l’interdit : les neuf, avec le Saint, béni soit-Il, avaient convenu que la chose ne serait pas révélée à Ya‘aqov. La réserve ne concernait que Ya‘aqov, de peur qu’il ne les maudisse, comme je l’ai mentionné.

ימים רבים. אלו שבעה ימי אבלו. ואין לתמוה אם קראם הכתוב רבים שהרי ג' ימים קרואים רבים ממה שדרשו רז"ל (ויקרא ט״ו:כ״ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. ימים שנים, רבים ג'.

« De nombreux jours. » Ce sont les sept jours de son deuil. Ne t’étonne pas que l’Écriture les appelle nombreux : trois jours sont déjà appelés ainsi, d’après l’interprétation des Sages (Lévitique 15:25) : “Une femme dont le sang coule de nombreux jours” : jours, deux ; nombreux, trois.

ובמדרש ימים רבים, כ"ב שנה, משפירש יוסף ממנו ועד שירד יעקב למצרים, כיצד יוסף בן י"ז כשפירש מאביו, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני שבע, וכתיב כי זה שנתים הרעב, כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנצטער מיוסף כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, והם עשרים שנה עם לבן י"ד בשתי בנותיו ושש שנים בצאן, וב' שנים בדרך שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית אל.

Dans le Midrash, “de nombreux jours” : vingt-deux ans, depuis que Yossef le quitta jusqu’à la descente de Ya‘aqov en Égypte. Comment ? Yossef avait dix-sept ans lorsqu’il quitta son père ; “Yossef avait trente ans lorsqu’il se présenta devant Pharaon”. Viennent les sept années d’abondance, puis “voici deux ans que la famine dure”, lorsque Ya‘aqov vint en Égypte. Il souffrit donc vingt-deux ans à cause de Yossef, correspondant aux vingt-deux ans où il n’avait pas accompli l’honneur dû à ses père et mère : vingt ans chez Lavan, quatorze pour ses deux filles et six pour le troupeau ; et deux ans en chemin, un an et demi à Soukkot et six mois à Beth-El.

כל בניו. אלו השבטים. וכל בנותיו. זו דינה וסרח בת אשר. וימאן להתנחם. לפי שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב לא על החי. כי ארד אל בני אבל שאלה. כלומר באבל אקבר ולא אתנחם כל ימי חיי.

« Tous ses fils. » Les tribus. “Toutes ses filles” : Dina et Séra’h, fille d’Asher. “Il refusa d’être consolé” : un homme ne peut recevoir de consolation pour une personne vivante qu’il croit morte. Il a été décrété que le mort serait oublié du cœur, non le vivant. “Car je descendrai en deuil vers mon fils au séjour des morts” : je serai enterré dans le deuil et ne serai consolé aucun jour de ma vie.

ובמדרש שאולה, גיהנם, לפי שהיה בטוח שלא ימות אחד מהם בחייו, וכאשר היה יוסף נאבד בחייו פחד לנפשו מעונש גיהנם לפי שהיה זה מעיד על רשעו, שאילו היה זכותו שלם לא ימות אחד מבניו בחייו.

Dans le Midrash, “au séjour des morts” désigne la Géhenne. Il avait l’assurance qu’aucun de ses fils ne mourrait de son vivant. Lorsque Yossef disparut alors qu’il vivait encore, il craignit pour lui-même le châtiment de la Géhenne : cela témoignait de sa méchanceté, car, si son mérite avait été entier, aucun de ses fils ne serait mort de son vivant.

ויבך אותו אביו. זה יצחק, שהיה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שיוסף חי.

« Son père le pleura. » C’est Yits’haq, qui pleurait la détresse de Ya‘aqov, mais ne prenait pas le deuil, car il savait que Yossef était vivant.

ויהי בעת ההיא וירד יהודה. היה ראוי להדביק פרשת ויוסף הורד מצרימה עם פרשה זו של מעלה שהכל ענינו של יוסף.

« À cette époque, Yehouda descendit. » Il aurait convenu de joindre la section “Yossef fut descendu en Égypte” à la section précédente, qui concerne tout entière Yossef.

וע"ד המדרש סמך לה פרשת יהודה ללמדך שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו לו אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.

Selon le Midrash, il y joint la section de Yehouda pour enseigner que ses frères le déchurent de sa grandeur lorsqu’ils virent la détresse de leur père. Ils lui dirent : tu as proposé “allons, vendons-le aux Ismaélites” ; si tu avais proposé de le ramener, nous t’aurions écouté.

ועל דרך הקבלה סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול, ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו, ועלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכלל הדברים עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח, הוא מה שכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה. והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. מה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא ט', שהרי ראובן לא הסכים עמהם, יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן. או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה. וזה רמוז בפסוק (דברים ל״ג:ו׳) ויהיו מתיו מספר, כי היו עשרה עם ראובן ושם אכתוב בעזרת השם יתברך.

Selon la Kabbale, il joint la section du lévirat à celle de la vente pour rapprocher une transmigration d’une autre, car le secret du lévirat est celui de la transmigration des âmes. On sait que cette faute ne pouvait être clarifiée et purifiée que par le secret de la transmigration dans les dix martyrs de la royauté : alors le piège fut brisé, les âmes s’échappèrent et montèrent en paix vers leur Père céleste. En somme, les dix frères de Yossef sont les dix martyrs de la royauté ; ‘Er et Onan sont Pérets et Zéra’h. C’est ce qui est écrit : “ ‘Er et Onan moururent au pays de Canaan, et les fils de Yehouda furent...” Ce sont des allusions de la Torah ; celui qui comprend comprendra. Pourquoi y eut-il dix martyrs, alors que les frères qui avaient agi n’étaient que neuf, Réouven n’ayant pas consenti ? On peut dire que Yossef aussi pécha dans la faute commise contre lui par ses frères : il en fut la cause en cherchant à dominer ses nobles frères, plus âgés que lui, en les irritant et en se glorifiant devant eux de ses rêves. Compris dans la faute, il le fut dans le châtiment et dut lui aussi en répondre. Ou bien Yossef ne fut nullement appelé à en répondre, mais Réouven le fut : non pour la faute envers Yossef, puisqu’il ne participa pas à sa vente, mais pour celle de Bilha. Ils furent donc dix, Réouven compris pour sa faute dans l’affaire de Bilha. Cela est suggéré par le verset (Deutéronome 33:6) : “Que ses hommes soient en nombre”, car ils furent dix avec Réouven. Je l’expliquerai là-bas, avec l’aide du Nom, qu’Il soit béni.

בת איש כנעני. כתרגומו תגרא, לא כנעני ממש, כי יהודה הלך בדרך אבותיו וחלילה לו שישא מבנות הכנעני והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומייחוסי ישמעאל ובני קטורה, ומפני זה פרט הכתוב בשאול בן שמעון (בראשית מ״ו:י׳) ושאול בן הכנענית. ללמדך כי זו לבדה היתה בהם, ואפילו בזו סברו רז"ל שאינה כנענית ממש ואמרו זו דינה שנבעלה לכנעני.

« Fille d’un homme cananéen. » Selon le Targoum : d’un marchand, non d’un véritable Cananéen. Yehouda suivait la voie de ses pères ; à Dieu ne plaise qu’il épouse une fille des Cananéens. Leurs femmes étaient égyptiennes, ammonites, moabites, ou issues des lignées de Yishma‘el et des fils de Qetoura. C’est pourquoi l’Écriture précise pour Shaoul, fils de Shim‘on (Genèse 46:10) : “Shaoul, fils de la Cananéenne” : celle-ci seule était parmi eux. Même à son sujet, les Sages estimèrent qu’il ne s’agissait pas d’une véritable Cananéenne : c’était Dina, qui avait subi une relation avec un Cananéen.

והיה בכזיב בלדתה אותו. מה בא הכתוב להודיענו שהיה יהודה במקום פלוני בלדתה אותו, פי' רש"י על שם שפסקה מלדת נקרא המקום כזיב. והרמב"ן ז"ל כתב כי קראתו שלה מלשון שגגה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו, והשוגג הוא כוזב במחשבתו.

« Il était à Keziv lorsqu’elle l’enfanta. » Pourquoi l’Écriture nous apprend-elle que Yehouda était en un certain lieu lors de cette naissance ? Rachi explique que le lieu fut appelé Keziv parce qu’elle cessa d’enfanter. Le Ramban a écrit qu’elle le nomma Shéla, terme d’erreur, d’après le lieu où il se trouvait, Keziv, lors de sa naissance : celui qui se trompe se représente une fausseté.

ויתכן לומר כי יש בכתוב הזה נסתר, ומלת כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד, (כוזו), והוא טוב לתפלה, בשכבר ידעת כי הוא נחקר מן השלישית ששם מקום הבנים, כידוע ממצות שלוח הקן ומתפלת חנה. וגלה לך הכתוב בזה כי אחר שילדה שלה שהוא השלישי היה יהודה מתפלל בכח השם ההוא כשילדה אותו, ושיתן לו בנים הגונים זרע אנשים כענין שנאמר (שמואל א א׳:י״א) בחנה ונתת לאמתך זרע אנשים, לפי שהיה יודע ברוח הקדש שאין עיקר זרעו מאותן השלשה. והנה נתגלגל הדבר בתמר כלתו וילדה לו תאומים, וזהו שדרשו רז"ל ותהר לו, צדיקים כיוצא בו גבורים כיוצא בו. והנה מלת בכזיב לעד ב"כח כ"וזו ז"כה י"הודה ב"תאומים.

On peut dire que ce verset renferme un sens caché. Le mot Keziv a la valeur numérique du Nom obtenu par substitution à partir du grand Nom propre, Kouzo. Il est propice à la prière, car tu sais qu’il est recherché à partir de la troisième, où est le lieu des enfants, comme on le sait du commandement de renvoyer la mère du nid et de la prière de ’Hanna. L’Écriture révèle qu’après qu’elle eut enfanté Shéla, le troisième, Yehouda priait par la puissance de ce Nom, au moment de sa naissance, pour recevoir des fils dignes, une descendance d’hommes, comme ’Hanna dit (I Samuel 1:11) : “Tu donneras à Ta servante une descendance d’hommes.” Il savait par l’Esprit saint que sa descendance principale ne viendrait pas de ces trois fils. La suite des événements passa par Tamar, sa belle-fille, qui lui enfanta des jumeaux. Ainsi les Sages ont-ils interprété “elle conçut de lui” : des justes comme lui et des vaillants comme lui. Le mot beKeziv en témoigne par ses initiales : “Par la puissance de Kouzo, Yehouda mérita des jumeaux.”

וימת גם אותו. מלת גם תורה ששניהם בעבירה אחת מתו, ודרשו רז"ל בשלמא אונן כיון שאמר לו אביו והקם זרע לאחיך חשב בדעתו שאין הבנים הנולדים נקראים זרעו לפיכך שחת ארצה, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והיתה כונת יהודה כשאמר והקם זרע לאחיך, על אחיך שמת, כמו (בראשית כ) אמרי לי אחי הוא, שפירושו עלי. ומן הכתוב הזה למדו רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ונקרא ער רע בעיני ה', וכן באונן וירע בעיני ה', וכן באנשי סדום (בראשית י״ג:י״ב-י״ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה'.

« Il le fit mourir lui aussi. » “Aussi” enseigne que tous deux moururent pour la même faute. Les Sages ont demandé : pour Onan, on le comprend ; son père lui ayant dit “suscite une descendance à ton frère”, il pensa que les enfants nés ne seraient pas appelés sa descendance et il répandit donc sa semence à terre. Mais pourquoi ‘Er agissait-il ainsi ? Afin qu’elle ne devienne pas enceinte et que sa beauté ne diminue pas. Lorsque Yehouda dit “suscite une descendance à ton frère”, son intention était “au sujet de ton frère mort”, comme (Genèse 20) : “Dis de moi : il est mon frère”, où li signifie à mon sujet. De ce verset, les Sages ont appris que quiconque émet sa semence en vain est passible de mort. Cette corruption, “il répandait à terre”, est la faute de la génération du Déluge, dont il est écrit (Genèse 6) : “Toute chair avait corrompu.” ‘Er est dit mauvais aux yeux de l’Éternel ; de même pour Onan : “Ce qu’il faisait fut mauvais aux yeux de l’Éternel” ; et pour les hommes de Sodome (Genèse 13:12-13) : “Les hommes de Sodome étaient mauvais et pécheurs envers l’Éternel.”

עד יגדל שלה בני. מפני שלא היה שם אח גדול ממנו אמר לה עד יגדל שלה בני, אבל אם היה שם אח גדול לא היה אומר עד יגדל שלה. מכאן אמרו רז"ל תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או בחרש או בשוטה עד שישתפה אין שומעין לו. ומה שאמר הכתוב (רות א׳:י״א) שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, ויש שסוברין מכלל שאילו היה לה בנים במעיה שנולדו אחר מיתת אחיהם בני יבום הם, אינו כן. שהרי בפירוש אמר הכתוב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.

« Jusqu’à ce que mon fils Shéla grandisse. » Il le lui dit parce qu’il n’y avait pas de frère plus âgé ; s’il y en avait eu un, il n’aurait pas dit d’attendre Shéla. De là, les Sages ont enseigné : s’il se retranche derrière un mineur jusqu’à ce qu’il grandisse, un aîné jusqu’à son retour d’outre-mer, un sourd-muet ou un homme sans discernement jusqu’à son rétablissement, on ne l’écoute pas. Quant au verset (Ruth 1:11) : “Retournez, mes filles, pourquoi viendriez-vous avec moi ? Ai-je encore des fils dans mes entrailles qui deviennent vos maris ?”, certains en déduisent que, si elle avait eu des fils dans ses entrailles, nés après la mort de leurs frères, ils auraient été aptes au lévirat. Il n’en est rien : l’Écriture dit explicitement (Deutéronome 25:5) “lorsque des frères demeurent ensemble”, c’est-à-dire qu’ils ont vécu ensemble dans le monde, à l’exclusion de la veuve d’un frère avec lequel il n’a pas coexisté dans ce monde.

כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה.

« Car il disait : de peur qu’il ne meure lui aussi comme ses frères. » Elle avait acquis la présomption que ses maris mourraient, car les Sages ont dit que deux occurrences établissent une présomption : ainsi l’a expliqué Rachi. Le Ramban écrit à ce sujet : pourquoi Yehouda l’aurait-il trompée, si elle était interdite à Shéla, comme on dit qu’en matière de mariage deux occurrences établissent une présomption ? Il explique donc que Shéla était apte au lévirat, mais que son père ne voulait pas qu’il l’accomplisse alors qu’il était encore jeune. Yehouda craignait qu’il ne détruise sa semence et n’encoure la mort, étant petit et pas encore apte à engendrer. Lorsqu’elle vit que Shéla avait grandi à ses yeux, mais restait un jeune garçon aux yeux de son père, elle accomplit cet acte.

כי כסתה פניה. על דרך הפשט לפי שכסתה פניה חשבה לזונה כי כן דרך הזונות לכסות פניהן כדי שתזנינה אפילו מן הקרובים ולא יכירום.

« Car elle avait couvert son visage. » Selon le sens simple, il la prit pour une prostituée parce qu’elle avait couvert son visage : les prostituées le couvrent afin de pouvoir se prostituer même auprès de leurs proches sans être reconnues.

וע"ד המדרש כי כסתה פניה בבית חמיה כלומר שמעולם לא גלתה פניה בבית יהודה, ולפיכך לא היה יהודה מכירה. על זה דרשו רז"ל לעולם יהא אדם רגיל בקרובותיו.

Selon le Midrash, elle avait couvert son visage dans la maison de son beau-père : elle ne l’y avait jamais découvert, et Yehouda ne la reconnaissait donc pas. De là, les Sages ont enseigné : qu’un homme ait toujours l’habitude de fréquenter ses parentes.

הבה נא אבא אליך. היה ראוי הכתוב לומר הבי, אבל מפני שהיתה בעינו זונה תובעת בפה כמנהג הזכר לכך שנה הכתוב ודבר לה בלשון זכר. ומצינו כיוצא בזה (בראשית יט) לכה נשקה, שהיה ראוי לומר לכי ושם בארתי.

« Permets donc que je vienne à toi. » L’Écriture aurait dû employer havi, au féminin. Mais puisqu’elle était à ses yeux une prostituée qui sollicite de sa bouche, selon l’usage du mâle, elle change l’expression et s’adresse à elle au masculin. Nous trouvons un cas semblable (Genèse 19) : “Viens, faisons boire”, où il aurait fallu le féminin lekhi, comme je l’ai expliqué là-bas.

חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ע"ד הפשט חותמך טבעת שאתה חותם בה, אולי היה בחותמו של יהודה צורת אריה על שם גור אריה יהודה. ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל איננו נכון שיתן יהודה שמלתו וילך ערום ממנה, ואיך יקרא הכתוב לשמלה פתיל ויאמר עליה למי החותמת והפתילים. ואם תאמר על שם פתילי הציצית חלילה שיזלזל יהודה במצות ציצית לתת אותו אתנן. וע"כ פירש ז"ל ופתילך סודר קטן שיעטוף בו קצת הראש, ועוד היום מנהג הנכבדים בארצות המזרח שיפרשו אותו על ראשם, ויקרא פתיל על שם שהוא קצר כפתיל, והוא מתורגם שושיפא כתרגום (דברים כ״ב:י״ז) ופרשו השמלה שושיפא.

« Ton sceau, ton cordon et ton bâton qui est dans ta main. » Selon le sens simple, “ton sceau” est la bague avec laquelle tu scelles. Peut-être le sceau de Yehouda portait-il l’image d’un lion, selon “Yehouda est un jeune lion”. Pour “ton cordon”, Rachi explique : le vêtement dont tu te couvres. Le Ramban lui répond : il n’est pas juste de dire que Yehouda donnerait son vêtement et partirait sans en être vêtu. Comment l’Écriture appellerait-elle un vêtement un cordon, puis dirait-elle “à qui sont le sceau et les cordons” ? Si l’on invoque les fils des tsitsit, à Dieu ne plaise que Yehouda méprise ce commandement en les donnant comme salaire de prostitution. Il explique donc qu’il s’agissait d’un petit tissu dont on enveloppe une partie de la tête. Aujourd’hui encore, les notables des pays d’Orient l’étendent sur leur tête. On l’appelle cordon parce qu’il est étroit comme un cordon ; le Targoum le rend par shoushifa, comme il traduit (Deutéronome 22:17) “ils étendront le vêtement”.

ומטך המטה אשר בידו כמנהג השרים, וכענין שכתוב (יחזקאל י״ט:י״ד) מטה עוז שבט למשול. וכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה.

« Ton bâton. » Celui qu’il tient en main selon l’usage des princes, comme il est écrit (Ézéchiel 19:14) : “Un bâton puissant, un sceptre pour gouverner”, et (Genèse 49:10) : “Le sceptre ne s’éloignera pas de Yehouda.”

ויש שפירשו בשלשה דברים הללו ששאלה ממנו ערבון רמזה לו ענין שאר כסות ועונה. חותמך, זו עונה לפי שהאבר חתום באות ברית קדש. ופתילך, זה כסות. ומטך, זה שאר והם המזונות וכמו שכתוב (ויקרא כ״ו:כ״ו) בשברי לכם מטה לחם.

Certains ont expliqué que les trois objets demandés en gage faisaient allusion à la nourriture, au vêtement et aux relations conjugales. “Ton sceau” : les relations conjugales, car l’organe est marqué du signe de la sainte alliance. “Ton cordon” : le vêtement. “Ton bâton” : la nourriture, comme il est écrit (Lévitique 26:26) : “Lorsque Je vous briserai le soutien du pain.”

וע"ד המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב׳:כ״ג) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות ל״ט:ג׳) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.

Selon le Midrash, “ton sceau, ton cordon et ton bâton” se réalisèrent tous en elle. “Ton sceau” : de lui sortit Zeroubavel, dont il est écrit (Aggée 2:23) : “Je ferai de toi un sceau, car Je t’ai choisi, dit l’Éternel des armées.” “Ton cordon” : de lui sortit Betsal’el, dont il est écrit (Exode 39:3) : “Il découpa des fils.” “Ton bâton” : de lui sortit David, dont il est écrit (I Samuel) : “Il prit son bâton à la main.”

הוציאוה ותשרף. וקבלו ממנו מיד, ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה. ודרשו רז"ל תמר בתו של שם היתה והוא כהן לאל עליון לפיכך דנוה בשרפה, שכן דין תורה שנאמר (ויקרא כ״א:ט׳) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף.

« Faites-la sortir et qu’elle soit brûlée. » On accepta aussitôt sa décision ; tu apprends ainsi qu’il était le juge. Leur loi voulait que toute femme adultère soit brûlée. Les Sages ont interprété que Tamar était fille de Shem, prêtre du Dieu Très-Haut ; c’est pourquoi ils la condamnèrent au feu, selon la loi de la Torah (Lévitique 21:9) : “La fille d’un homme prêtre qui se profane en se prostituant, etc., sera brûlée au feu.”

היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד׳:י״א) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך.

« On la faisait sortir. » Pour la brûler. Les Sages ont enseigné : mieux vaut pour un homme se jeter dans une fournaise que faire honte à son prochain en public. Tamar se dit ainsi : s’il reconnaît, tant mieux ; sinon, je me jetterai dans la fournaise et ne lui ferai pas honte. Bien que moutset soit écrit avec un alef, on peut l’expliquer selon ce Midrash à partir de (Lamentations 4:11) : “Il alluma un feu dans Sion.” Tu trouveras le Nom propre dans les initiales successives de “Yehouda : faites-la sortir et qu’elle soit brûlée ; elle était emmenée” : yod, hé, vav, hé. Cela fait savoir qu’au moment où Yehouda songeait à la brûler, le Saint, béni soit-Il, songeait au salut et à la miséricorde ; tous les enchaînements viennent de Lui, qu’Il soit béni.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.

« Elle envoya dire à son beau-père. » Les envoyés devaient lui dire en son nom : “Je suis enceinte de l’homme à qui appartiennent ces objets.” Eux-mêmes ne savaient pas ce qu’elle détenait ; elle agit ainsi pour ne pas lui faire honte. Voyant qu’il ne reconnaissait pas et pensant qu’il avait peut-être oublié, elle lui dit elle-même, face à face : “Reconnais donc à qui sont le sceau, etc.” Elle nomma donc les objets. Son intention restait pourtant la même : s’il reconnaissait, tant mieux ; sinon, elle serait brûlée sans lui faire honte.

ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.

Dans le Targoum de Jérusalem sur “elle était emmenée”, il est mentionné que Samaël avait caché les objets afin qu’elle ne les trouve pas et soit brûlée. Tamar implora le Saint, béni soit-Il, de lui faire retrouver les trois objets pour que trois vies soient sauvées ; elle Lui en donnerait alors trois. Le Saint, béni soit-Il, fit signe à Gavriel, qui les lui rendit ; elle les jeta aux pieds des juges. C’est ce qu’elle dit : “Reconnais donc à qui sont le sceau, les cordons et le bâton.”

צדקה ממני. כשהביאו לו החותמת והפתילים והמטה הודה מיד, ואמר צדקה ממני כלומר צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת, וכן דעת התרגום.

« Elle a raison, c’est de moi. » Lorsqu’on lui apporta le sceau, les cordons et le bâton, il reconnut aussitôt : elle a raison dans ses paroles ; c’est de moi qu’elle est enceinte. Tel est aussi le sens du Targoum.

והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.

Le Ramban a expliqué : “Elle est plus juste que moi”, car je visais une relation de débauche, tandis qu’elle visait le commandement du lévirat. C’est le sens de “parce que je ne l’ai pas donnée à mon fils Shéla” : elle a eu raison d’agir ainsi lorsque je ne l’ai pas donnée à Shéla, car Shéla est le lévir et je suis le rédempteur après lui, s’il ne veut pas prendre sa belle-sœur.

ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו.

Dans le Midrash : “Elle a raison, c’est de Moi.” Une voix céleste sortit et dit : c’est de Moi et par Moi que les événements sont venus. Les Sages ont enseigné à la fin de Makkot : Rabbi El‘azar dit que l’Esprit saint se manifesta en trois lieux : au tribunal de Shem, à celui de Shemouel et à celui de Shelomo. Au tribunal de Shem, Yehouda dit “elle a raison” et l’Esprit saint dit “c’est de Moi”. Au tribunal de Shemouel (I Samuel 12) : “L’Éternel est témoin contre vous, et Son oint est témoin aujourd’hui”, puis “il dit : témoin”. Il aurait fallu “ils dirent”, mais c’est l’Esprit saint qui répond “témoin”. Au tribunal de Shelomo (I Rois 3) : “Donnez-lui l’enfant vivant et ne le faites pas mourir” ; l’Esprit saint lui répond : “C’est sa mère.”

ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.

« Il ne la connut plus. » Après avoir accompli le commandement, bien qu’elle lui fût permise toute sa vie. L’intention de celui qui comprend “il ne cessa plus de la connaître” est qu’elle lui était permise et qu’une femme lui avait été accordée des cieux.

ויקרא שמו זרח. זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה. וידוע כי ימות הלבנה כ"ט יום וע"כ תמצא מפרץ בן יהודה עד צדקיהו כ"ט איש. כיצד פרץ, חצרון, רם עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, נמצא דוד עשירי לפרץ. מדוד עד יהויכין תמצא י"ט מלכים כולם מלך בן מלך ואלו הן. שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עזיהו, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו. הם כ"ט איש כנגד ימות הלבנה. וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט לפרץ.

« Il l’appela Zéra’h. » Zéra’h d’après le soleil, Pérets d’après la lune ; la royauté de la maison de David vient de Pérets, qui correspond à la lune. On sait que le mois lunaire compte vingt-neuf jours. Tu trouveras donc vingt-neuf hommes de Pérets fils de Yehouda jusqu’à Tsidqiyahou : Pérets, ’Hetsron, Ram, ‘Amminadav, Na’hshon, Salmon, Bo‘az, ‘Oved, Yishay et David ; David est ainsi le dixième depuis Pérets. De David à Yehoyakhin, tu trouveras dix-neuf rois, tous rois de père en fils : Shelomo, Re’hav‘am, Aviya, Assa, Yehoshafat, Yehoram, A’hazyahou, Yoash, Amatsyahou, ‘Ouziyahou, Yotam, A’haz, ’Hizqiyahou, Menashé, Amon, Yoshiyahou, Yehoa’haz, Yehoyaqim, Yehoyakhin, Tsidqiyahou. Cela fait vingt-neuf hommes, correspondant aux jours lunaires. Comme la lune disparaît après vingt-neuf jours, la royauté de la maison de David cessa et le Temple fut détruit aux jours de Tsidqiyahou, vingt-neuvième depuis Pérets.

אבל במדרש ואלה שמות רבה סדרו חשבון זה בענין אחר, והוא שכנו ימות הלבנה בתוספת ופחת כנגד מלכי יהודה שהיו בהם מי שגברה מלכותם כנגד ימי התוספת, ומי שחלשה כנגד ימי הפחת עד שפסקה המלכות לגמרי, כמו שיארע ללבנה שהיא מוספת והולכת ואח"כ פוחתת עד ששוקעת לגמרי. והוא שדרשו (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם, עד שלא הוציא הקב"ה לישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת לה אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם, הלבנה שלשים יום ומלכות שלהם שלשים דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום דסקוס שלה מתמלא ומט"ו ואילך מתחסר ובשלשים אינה נראית. כך ישראל מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעיהו מ״א:ב׳) מי האיר ממזרח צדק וגו'. וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ב:ו׳) אני ה' קראתיך וגו'. בא יצחק אף הוא האיר שנאמר ויזרע יצחק, וכתיב (תהילים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק. בא יעקב והוסיף אור, שנאמר (ישעיהו י׳:י״ז) והיה אור ישראל לאש, ואח"כ יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וישב שלמה על כסא ה' למלך, בכסאו של הקב"ה מה כתוב בו (יחזקאל א׳:י׳) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה. בשלמה כתיב (מלכים א ז׳:כ״ט) ועל המסגרות אשר בין השלבים אריות, וכתיב (שם) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה. בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע, שנאמר (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע, ובשלמה כתיב (מלכים א ה׳:י״ח) אין שטן ואין פגע רע וגו'. הקב"ה עשה ששה רקיעים והוא בשביעי, ובכסא שלמה כתיב (מלכים א ה׳:י״ח) שש מעלות לכסא, ויושב על מעלה שביעית, הרי נתמלא דיסקוס של לבנה. ומשלמה ואילך התחילו המלכים פוחתים והולכים, רחבעם אביה וכן כולם עד צדקיה, כיון שבא צדקיהו (מלכים ב כ״ה:ז׳) ואת עיני צדקיהו עור, חסר אורה של לבנה. וכל אותם השנים אע"פ שהיו ישראל חוטאים היו האבות מתפללין עליהם ועושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (תהילים ע״ב:ג׳) ישאו הרים שלום לעם, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ, הה"ד (תהילים ע״ב:ז׳) ורוב שלום עד בלי ירח. עד ששקעה הלבנה וחרב בהמ"ק לשלשים דור, ע"כ.

Mais le Midrash Shemot Rabba ordonne ce décompte autrement : il fait correspondre la croissance et le déclin de la lune aux rois de Yehouda, dont certains virent leur royauté se renforcer, comme la lune croissante, et d’autres s’affaiblir, comme la lune décroissante, jusqu’à la disparition complète de la royauté. Ils ont interprété (Exode 12:2) : “Ce mois est pour vous.” Avant de faire sortir Israël d’Égypte, le Saint, béni soit-Il, leur apprit que leur royauté ne durerait que trente générations : trente jours pour la lune, trente générations pour leur royauté. La lune commence à éclairer le premier jour ; sa lumière augmente jusqu’au quinzième jour, où son disque est plein. Ensuite elle diminue et, le trentième jour, elle est invisible. Ainsi, d’Avraham à Shelomo, Israël compte quinze générations. Avraham commença à éclairer, comme il est dit (Isaïe 41:2) : “Qui a fait luire de l’Orient la justice, etc.” Et encore (Isaïe 42:6) : “Moi, l’Éternel, Je t’ai appelé, etc.” Yits’haq vint et éclaira lui aussi : “Yits’haq sema”, et (Psaumes 97:11) : “La lumière est semée pour le juste.” Ya‘aqov vint et ajouta de la lumière (Isaïe 10:17) : “La lumière d’Israël sera un feu.” Puis vinrent Yehouda, Pérets, ’Hetsron, Ram, ‘Amminadav, Na’hshon, Salmon, Bo‘az, ‘Oved, Yishay et David. Lorsque Shelomo vint, le disque lunaire fut plein (I Chroniques 29:23) : “Shelomo s’assit sur le trône de l’Éternel comme roi.” Du trône du Saint, béni soit-Il, il est écrit (Ézéchiel 1:10) : “L’aspect de leurs faces : face d’homme et face de lion.” Pour Shelomo (I Rois 7:29) : “Sur les panneaux entre les montants, des lions”, et : “La facture des roues était comme celle d’une roue de char.” Rien de mauvais ne touche le trône du Saint, béni soit-Il (Psaumes 5:5) : “Le mal ne séjournera pas auprès de Toi.” Pour Shelomo (I Rois 5:18) : “Il n’y a ni adversaire ni malheur, etc.” Le Saint, béni soit-Il, fit six firmaments et demeure dans le septième ; du trône de Shelomo il est écrit (I Rois 5:18) : “Six degrés au trône”, et il siège au septième degré. Le disque lunaire fut ainsi plein. Après Shelomo, les rois commencèrent à décliner : Re’hav‘am, Aviya et tous les suivants jusqu’à Tsidqiya. Lorsqu’il vint (II Rois 25:7) : “Il creva les yeux de Tsidqiyahou” : la lumière de la lune diminua. Pendant toutes ces années, malgré les fautes d’Israël, les patriarches priaient pour eux et établissaient la paix entre Israël et leur Père céleste, comme il est dit (Psaumes 72:3) : “Que les montagnes portent la paix au peuple.” Les montagnes désignent les patriarches (Michée 6:2) : “Écoutez, montagnes, la querelle de l’Éternel, et vous, solides fondements de la terre.” C’est le sens de (Psaumes 72:7) : “Une paix abondante jusqu’à ce qu’il n’y ait plus de lune”, jusqu’à ce que la lune disparaisse et que le Temple soit détruit à la trentième génération. Fin de citation.

נמצאת למד, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן דו"ד עולה י"ד, ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המלוי מהלבנה, וכן צדקיהו היה ט"ו לשלמה, אלא ששלמה כנגד מלוי הלבנה וצדקיה כנגד שקיעתה. וידוע כי רובן של מלכים היו עובדי ע"ז עד שבא צדקיהו שהיה המלך האחרון שמלך אחרי יהויכין והרשיע כמותם, ולא היה בנו של יהויכין, ואז שקעה הלבנה שחרב בהמ"ק בימיו ע"י נבוכדנצר, הוא שכתוב בירמיה (ירמיה לט) בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשירי בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלים ויצורו עליה. וכתיב (שם) בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר. וכתיב (שם) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת י"ט שנה למלך נבוכדרצר בא נבוזראדן רב טבחים וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וגו', ודרשו רז"ל במסכת הוריות פרק כהן משיח, הוא שלום הוא צדקיהו, למה נקרא שמו שלום ששלמה מלכות בית דוד בימיו, ומה שמו מתניה שמו, שנאמר (מלכים ב כד) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו, ולמה נקרא שמו צדקיהו, אמר לו תהי מצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. וכתיב (דה"ב לו) וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים וגו'.

Tu apprends donc qu’il y a quinze générations d’Avraham à Shelomo : David était le quatorzième depuis Avraham, comme la valeur de son nom, quatorze ; son fils Shelomo était le quinzième, correspondant à la pleine lune. Tsidqiyahou était également le quinzième depuis Shelomo, mais Shelomo correspond à la pleine lune et Tsidqiya à sa disparition. On sait que la plupart de ces rois furent idolâtres, jusqu’à Tsidqiyahou, dernier roi après Yehoyakhin, qui fut méchant comme eux et n’était pas son fils. Alors la lune disparut : le Temple fut détruit de son temps par Nevoukhadnetsar. Il est écrit dans Jérémie (39) : “La neuvième année de Tsidqiyahou, roi de Yehouda, au dixième mois, Nevoukhadretsar, roi de Babel, vint avec toute son armée contre Jérusalem et l’assiégea.” Et : “La onzième année de Tsidqiyahou, au quatrième mois, le neuf du mois, une brèche fut ouverte dans la ville.” Et : “Au cinquième mois, le dix du mois, la dix-neuvième année du roi Nevoukhadretsar, Nevouzaradan, chef des gardes, vint et brûla la maison de l’Éternel et la maison du roi, etc.” Dans Horayot, chapitre du prêtre oint, les Sages ont enseigné : Shalloum est Tsidqiyahou. Pourquoi l’appelle-t-on Shalloum ? Parce que la royauté de la maison de David s’acheva de son temps. Son nom était Matanya, puisqu’il est dit (II Rois 24) : “Le roi de Babel établit à sa place Matanya, son oncle, et changea son nom en Tsidqiyahou.” Pourquoi Tsidqiyahou ? Il lui dit : tu reconnaîtras la justice du jugement qui te frappera si tu te révoltes contre moi. Et il est écrit (II Chroniques 36) : “Il se révolta aussi contre le roi Nevoukhadnetsar, qui lui avait fait prêter serment par Dieu, etc.”

וע"ד הקבלה יש בכתוב הזה בב' הילודים האלה סוד גדול בסוד מלכות בית דוד, אגלה ממנו לך קצת ממסתריו והט אזניך ושמע.

Selon la Kabbale, ce passage sur les deux enfants renferme un grand secret de la royauté de la maison de David. Je t’en révélerai quelques aspects cachés : prête l’oreille et écoute.

ידוע כי שם אלהים הנזכר בבראשית הוא מלך העולם והוא התשובה, וזה אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחלת מעשיו שאין מלך בלא עם, ואמר הכתוב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, לבאר כי מכח מלכות שמים הנקרא אלהים נאצלו שני אורים הללו, וע"כ אמר ויהי אור, ולא אמר כן בשאר מעשה בראשית. ויש לך להתבונן שאין הכונה שהיו שני אורים ממש רק שני כחות היו בו, האחד כח זכרות והשני כח נקבות, אבל האור הראשון לא היה אלא אחד, והוא אחד כולל כח זכרות וכח נקבות, ומן האור הזה נאצלו חמה ולבנה ביום רביעי, וכמו שבארתי שם בסדר בראשית ונאצל כח הזכרות על החמה וכח הנקבות על הלבנה.

On sait que le nom Elohim mentionné dans la Genèse est le Roi du monde, la Teshouva. C’est pourquoi, à Rosh Hashana, où le monde fut créé, nous disons “le Roi saint” et “le Roi du jugement” : ce jour marque le commencement de Ses œuvres, car il n’y a pas de roi sans peuple. L’Écriture dit (Genèse 1) : “Dieu dit : que la lumière soit, et la lumière fut”, pour expliquer que de la puissance de la royauté céleste appelée Elohim émanèrent ces deux lumières. C’est pourquoi elle dit “et la lumière fut”, expression qu’elle n’emploie pas ainsi pour les autres œuvres de la Création. Comprends qu’il ne s’agit pas de deux lumières effectives : il y avait en elle deux puissances, l’une masculine, l’autre féminine. La lumière première était unique, comprenant ces deux puissances. De cette lumière émanèrent le soleil et la lune au quatrième jour, comme je l’ai expliqué dans Bereshit : la puissance masculine émana sur le soleil et la puissance féminine sur la lune.

ומעתה התבונן בענין יהודה ותמר ושני הילדים האלה פרץ וזרח, יתבאר לך ממנו ענין מעשה בראשית, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הנה נקרא יהודה בשם הזה על שם ההודאה, כענין שאמרה לאה (בראשית כ״ט:ל״ה) הפעם אודה את ה', והוא הרביעי בשבטים, והשם המיוחד רשום בו, והיה מלך וראש מלכות בית דוד, וע"כ ראויה היתה תמר להזדווג ליהודה שתעשה המעשה ההוא, מפני שהיתה שמה תמר הכולל כח זכרות וכח נקבות, כי הלולב הוא הזכר והפרי שלו הוא התמר, שהוא זכר מבחוץ ובגרעינתו שבפנים הוא נקבה, מה שלא תמצא כן בשאר כל האילנות. וראוים היו פרץ וזרח להיותם נאצלים מתמר, כי הם כנגד חמה ולבנה הנאצלים מן האור הראשון הכולל זכר ונקבה, כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל.

Considère maintenant Yehouda, Tamar et ces deux enfants, Pérets et Zéra’h : l’œuvre de la Création s’en éclairera pour toi. Les Sages ont dit que la royauté terrestre est à l’image de la royauté céleste. Yehouda porte ce nom d’après la reconnaissance, comme Léa dit (Genèse 29:35) : “Cette fois, je rendrai grâce à l’Éternel.” Il est le quatrième des tribus, le Nom propre est inscrit dans son nom, et il fut roi et commencement de la royauté de la maison de David. Tamar était donc digne de s’unir à lui et d’accomplir cet acte, car son nom comprend les puissances masculine et féminine : le loulav est le mâle, son fruit est la datte, tamar, masculine au-dehors et féminine dans son noyau, ce qu’on ne trouve pas dans les autres arbres. Pérets et Zéra’h devaient émaner de Tamar, correspondant au soleil et à la lune issus de la lumière première qui comprend masculin et féminin. Zéra’h correspond au soleil, dont l’éclat reste constant ; Pérets à la lune, tantôt pleine, tantôt diminuée et entamée. La royauté de la maison de David issue de Pérets doit donc, selon les temps, être tantôt établie, tantôt interrompue.

ואם תשכיל בכתוב תמצא כי כשם שהחמה מותאמת בלבנה כך זרח ופרץ מותאמים בבטן אחד, ומותאמים בבכורה, כי זרח היה הבכור בנתינת היד הוא שכתוב ויתן יד, ואמר עליו זה יצא ראשונה, ואמר ג"כ ויהי כמשיב ידו, ולא אמר וישב ידו. ופרץ היה הבכור בהפטרו מן הרחם, ומזה אמר ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, כי היה זרח האחרון בפטר רחם אע"פ שהיה ראשון בנתינת היד. ודע כי הבכור הגמור משניהם היה פרץ שהוא הנפטר מן הרחם תחילה, כי הבכור בפטר רחם תלה רחמנא, וכן הכתוב יזכיר שמו תחלה, ומזה תמצא במלכות בית דוד (תהילים פ״ט:כ״ח) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן. וכתיב בדוד (ש"א יז) ודוד הוא הקטן. ובאמרו חי וקיים כונתו לומר נראית הלבנה.

Si tu examines le verset, tu trouveras que, comme le soleil est apparié à la lune, Zéra’h et Pérets sont jumeaux dans un même ventre et se partagent les signes de l’aînesse. Zéra’h fut premier par la sortie de la main : “Il donna une main”, et “celui-ci est sorti le premier”. Il dit aussi “comme il retirait sa main”, et non “il retira sa main”. Pérets fut premier à sortir de la matrice ; c’est pourquoi il dit : “Ensuite sortit son frère, dont la main portait le fil écarlate.” Zéra’h fut donc le dernier à sortir de la matrice, bien que sa main fût apparue la première. Sache que le véritable premier-né des deux était Pérets, sorti le premier de la matrice, car le Miséricordieux rattache l’aînesse à cette sortie. L’Écriture place aussi son nom en premier. Ainsi, pour la royauté de David (Psaumes 89:28) : “Moi aussi, Je ferai de lui un premier-né, le plus élevé des rois de la terre.” Puisque cette royauté vient de Pérets, qui correspond à la lune, les sages de la vérité évoquent lors du renouvellement lunaire le signe envoyé : “David, roi d’Israël, est vivant et subsiste.” Selon le sens simple, la lune est nommée David parce qu’il descend de Pérets, son correspondant ; elle est aussi appelée petit luminaire, et il est écrit de David (I Samuel 17) : “David était le petit.” “Vivant et subsiste” signifie que la lune est apparue.

וע"ד הסוד שאנו בו ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל וע"כ הזכיר חי וקיים זהו שרמוז לנו בפנימיות דבריהם (דניאל ז׳:ט׳) עד די כרסון רמיו, שתי כסאות, ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין גלו לנו חכמים דעתם בזה, יש מי שאמר אחד לו ואחד לדוד ויש מי שאמר אחד לצדקה ואחד לדין ויש מי שאמר אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו. והחכמים נראים כחולקים ואינו כן אבל כולן מסכימים לדעת אחת והכל ענין אחד ושורש אחד, וזהו שכתוב (הושע ג׳:ה׳) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, הוא כנסת ישראל. ועל כח זה דרשו רבותינו ז"ל ראוים היו ישראל שלא יגלו מן מקומם לעולם, ולא נגזרה גזרה עד שכפרו במלכות שמים ובמלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב כ׳:א׳) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל. ויש לך להתבונן כי אין הכתוב כפל לשון כדעת בעלי הפשט, אבל הענין כי כפרו במלכות של מעלה וכפרו ג"כ במלכות בן ישי למטה, ועבדו ע"ז כי לכך אמרו איש לאהליו, ודרשו רז"ל איש לאלהיו, וזה מבואר.

Selon le secret dont nous traitons, cette parole désigne la puissance de la lune, appelée David, roi d’Israël, au sens de l’Assemblée d’Israël ; c’est pourquoi il dit vivant et subsiste. C’est ce qui est suggéré dans le sens intérieur de leurs paroles (Daniel 7:9) : “Jusqu’à ce que des trônes soient disposés”, deux trônes. Dans ’Haguiga, au chapitre “On n’expose pas”, les sages ont révélé leur pensée : l’un dit un pour Lui et un pour David ; un autre, un pour la justice charitable et un pour le jugement ; un autre, un trône et un escabeau, le trône pour s’asseoir et l’escabeau pour poser Ses pieds. Ils semblent diverger, mais tous s’accordent : c’est une seule réalité et une seule racine. Ainsi (Osée 3:5) : “Ils rechercheront l’Éternel leur Dieu et David leur roi” : l’Assemblée d’Israël. À propos de cette puissance, les Sages ont enseigné qu’Israël aurait mérité de ne jamais quitter son lieu en exil ; le décret ne fut prononcé qu’après le rejet de la royauté céleste et de celle de David (II Samuel 20:1) : “Nous n’avons pas de part en David ni d’héritage au fils de Yishay ; chacun à ses tentes, Israël !” Ce n’est pas un simple redoublement, comme le pensent les tenants du sens simple : ils rejetèrent la royauté supérieure et celle du fils de Yishay ici-bas. Ils pratiquèrent l’idolâtrie : “chacun à ses tentes” fut interprété “chacun à ses dieux”. Cela est clair.

והזכיר הכתוב בזרח ארבעה פעמים יד, והוא שכתוב ויתן יד, ותקשר על ידו שני, ויהי כמשיב ידו, אשר על ידו השני. והם כנגד ארבעה חרמים שפשט ידו בהן עכן בן זרח, והם חרם עמלק, חרם סחון ועוג, חרם כנעניים, חרם יריחו.

L’Écriture mentionne quatre fois la main pour Zéra’h : “il donna une main”, “elle attacha à sa main un fil écarlate”, “lorsqu’il retira sa main”, “dont la main portait le fil écarlate”. Elles correspondent aux quatre interdits de butin auxquels ‘Akhan fils de Zéra’h porta la main : celui d‘Amaleq, celui de Si’hon et d‘Og, celui des Cananéens et celui de Jéricho.

ויוסף הורד מצרימה. דרשו רז"ל בן אמה מוכר בן חורים, ועבד קונה אותו. שהרי המדינים מכרו אותו שהיו בני האמה בני הגר, ופוטיפר היה עבד, ונתקיים הכתוב (קהלת י) ראיתי עבדים על סוסים. ושר הטבחים זה ממונה היה להרוג כל חייבי ההריגה בגזרת המלך והיה גבור חיל ובעל זרוע כמו נבוזארדן שהיה שר גדול, כענין שכתוב (ירמיה לט) וישלח נבוזראדן רב טבחים, וכתיב (מ"ב כה) ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים. וכן מצינו באריוך כתיב (דניאל ב) באדין דניאל התיב עיטה וטעם לאריוך רב טבחיא די מלכא.

« Yossef fut descendu en Égypte. » Les Sages ont interprété : un fils de servante vend un homme libre, et un esclave l’achète. Les Midianites qui le vendirent étaient les fils de la servante, les fils de Hagar, et Potifar était un esclave. Ainsi s’accomplit (Ecclésiaste 10) : “J’ai vu des esclaves sur des chevaux.” Le chef des exécuteurs était chargé de tuer tous ceux que le roi condamnait à mort ; c’était un homme vaillant et puissant, comme Nevouzaradan, grand dignitaire, ainsi qu’il est écrit (Jérémie 39) : “Il envoya Nevouzaradan, chef des exécuteurs”, et (II Rois 25) : “Nevouzaradan, chef des exécuteurs, déporta le reste de la foule.” De même pour Aryokh (Daniel 2) : “Alors Daniel répondit avec conseil et discernement à Aryokh, chef des exécuteurs du roi.”

ובמדרש ויוסף הורד מצרימה, מעשה באנטונינוס המלך שבא לקסרין שלו ושלח אחר רבינו הקדוש בא רבינו הקדוש ור"ש בנו עמו ורבי חייא הגדול, ראה ר"ש שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפיטולירין של עמודים, א"ל ר"ש לרבי חייא ראה כמה פטומים עגלים של עשו, נטלו ר' חייא והוליכו לשוק והראו סל של תאנים וסל ענבים והזבובים עליהם, אמר רבי חייא זבובים אלו ואותו לגיון שראית אי זה מהם משובח. כשעלה ר"ש אצל אביו אמר לו כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי, אמר לו אביו עד עכשיו נתן לו הבבלי ממש שהשוה אותו לזבובים, לפי שלגיונים אלה אינם חשובים כלום אבל זבובים הקב"ה עושה שליחותו בהם, שנאמר (ישעיה ז יח) והיה ביום ההוא ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יארי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור. וכן כתוב (שמות כג) ושלחתי את הצרעה לפניך. וכן בכנים וצפרדעים. תדע שבשעה שבקש הקב"ה לקיים גזרת ידוע תדע בקטן שבשבטים עשה שליחותו, נמכר יוסף למצרים וירדו שם אביו ואחיו ופרעו השטר, לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה.

Dans le Midrash : “Yossef fut descendu en Égypte.” Le roi Antonin vint dans son palais et fit appeler notre saint maître, qui vint avec son fils Rabbi Shim‘on et Rabbi ’Hiyya le Grand. Rabbi Shim‘on y vit un légionnaire beau et remarquable, dont la tête atteignait les chapiteaux des colonnes. Il dit à Rabbi ’Hiyya : vois comme les veaux d’Essav sont gras ! Rabbi ’Hiyya le conduisit au marché et lui montra une corbeille de figues et une de raisins couvertes de mouches. Il lui demanda : ces mouches et le légionnaire que tu as vu, lequel vaut davantage ? Lorsque Rabbi Shim‘on revint auprès de son père, il lui raconta leur échange. Son père répondit : le Babylonien lui a encore accordé de l’importance en le comparant aux mouches ! Ces légionnaires ne comptent pour rien, tandis que le Saint, béni soit-Il, accomplit Sa mission par les mouches (Isaïe 7:18) : “L’Éternel sifflera la mouche à l’extrémité des fleuves d’Égypte et l’abeille au pays d’Assyrie.” Et (Exode 23) : “J’enverrai le frelon devant toi.” De même pour les poux et les grenouilles. Sache que, lorsqu’Il voulut accomplir le décret “sache assurément”, Il prit le plus jeune des tribus comme envoyé : Yossef fut vendu en Égypte ; son père et ses frères y descendirent et acquittèrent la dette. C’est pourquoi il est dit : “Yossef fut descendu en Égypte.”

כי ה' אתו. היה ראוי שיאמר כי אלהים אתו, אבל אדני יוסף היה מצרי לא ידע ה', וע"כ יאמר כי בראותו הצלחתו הגדולה היה סבור כי דרך חכמת הכשפים הוא, כמעשה ארץ מצרים שהם נהוגים בהם, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בעמוד ענן לכבוד יוסף. וזהו שאמרו במדרש וירא אדוניו כי ה' אתו. היה רואה אותו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר מזוג רותחין והיו רותחין מזוג פושרין והיו פושרין, ומה אמר, יוסף תבן בעפריות, חרשין במצרים. עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדניו כי ה' אתו.

« Car l’Éternel était avec lui. » Il aurait fallu dire “Dieu était avec lui”, car le maître de Yossef était égyptien et ne connaissait pas l’Éternel. Le sens est qu’en voyant son immense réussite, il crut à la science des sortilèges, selon les pratiques habituelles d’Égypte, jusqu’à voir qu’elle venait du Très-Haut, par une vision en rêve ou une colonne de nuée en l’honneur de Yossef. Dans le Midrash : “Son maître vit que l’Éternel était avec lui.” Il le voyait entrer et sortir en murmurant. Il disait : verse de l’eau chaude, et elle était chaude ; verse de l’eau tiède, et elle était tiède. Que disait-il ? Yossef, de la paille à ‘Afrayim, de la sorcellerie en Égypte ! Jusqu’à quand ? Jusqu’à ce qu’il voie la Présence divine au-dessus de lui. C’est ce qui est écrit : “Son maître vit que l’Éternel était avec lui.”

וישרת אותו. בנקיות ובזריזות.

« Il le servit. » Avec propreté et diligence.

ויפקידהו על ביתו. מנהו בן ביתו, כענין שכתוב (מלכים א י״ח:ג׳) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית.

« Il le préposa à sa maison. » Il en fit l’intendant de sa maison, comme il est écrit (I Rois 18:3) : “A’hav appela ‘Ovadyahou, qui était préposé à la maison.”

וכל יש לו נתן בידו. מנהו שר האוצר כענין שכתוב (ישעיהו כ״ב:ט״ו) לך בא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית.

« Il remit entre ses mains tout ce qu’il possédait. » Il le nomma responsable du trésor, comme il est écrit (Isaïe 22:15) : “Va auprès de cet intendant, auprès de Shevna, préposé à la maison.”

ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. המשילו הכתוב לארון הברית שכתוב בו (שמואל ב ו׳:י״א) וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי ג' חדשים ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו.

« L’Éternel bénit la maison de l’Égyptien à cause de Yossef. » L’Écriture le compare à l’Arche de l’alliance, dont il est écrit (II Samuel 6:11) : “L’Arche de l’Éternel demeura trois mois dans la maison d‘Oved-Édom le Guitite, et l’Éternel bénit ‘Oved-Édom et toute sa maison.”

בבית זו ברכת הבית בממון ובכלים. ובשדה. בתבואות ובפירות ובנטיעות, עד עכשיו היה ממונה בחשבון מכאן ואילך בלא חשבון, שנאמר ויעזוב את כל אשר לו ביד יוסף.

« Dans la maison. » La bénédiction de la maison : les biens et les objets. “Dans le champ” : les récoltes, les fruits et les plantations. Jusqu’alors, sa charge était soumise à des comptes ; désormais elle ne l’était plus, puisqu’il est dit : “Il abandonna tout ce qu’il possédait aux mains de Yossef.”

ובמדרש בבית ובשדה, בבית ששה חדשים בחורף, ובשדה ששה חדשים בקיץ, מכאן אתה למד שעמד יוסף בביתו של פוטיפר שנה אחת, ובבית האסורים שתים עשרה שנה, שכן מצינו שלש עשרה שנים משפירש מאביו עד שמלך במצרים, והיה זמנו לצאת מרשות פוטיפר לסוף י"א שנים לפי חשבון י"א אלומות בחלום ראשון וי"א כוכבים בחלום שני, אלא שנתוספו לו שתי שנים בעונש שתי מלות, שהם והזכרתני והוצאתני.

Dans le Midrash : “dans la maison et dans le champ” : dans la maison, six mois d’hiver ; dans le champ, six mois d’été. Tu apprends ainsi que Yossef resta un an dans la maison de Potifar et douze ans en prison : il s’écoula treize ans entre sa séparation d’avec son père et son accession à la royauté d’Égypte. Il devait sortir de l’autorité de Potifar au terme de onze ans, selon les onze gerbes du premier rêve et les onze étoiles du second. Mais deux ans lui furent ajoutés en punition des deux expressions “tu me rappelleras” et “tu me feras sortir”.

ולא ידע אתו מאומה. לא היה יוסף נמלך עמו כי אם במטעמי סעודתו, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ועוד יכלול הלחם ההיא כנוי על אשתו, כענין שכתוב (שמות ב׳:כ׳) קראן לו ויאכל לחם. וכתיב (משלי ל׳:כ׳) אכלה ומחתה פיה. וכן באר בסמוך כי אם אותך באשר את אשתו.

« Il ne connaissait rien avec lui. » Yossef ne le consultait que pour les mets de son repas, puisqu’il est dit : “Sauf le pain qu’il mangeait.” Le pain désigne aussi par allusion sa femme, comme il est écrit (Exode 2:20) : “Appelez-le, qu’il mange du pain”, et (Proverbes 30:20) : “Elle mange, s’essuie la bouche.” Il le précise peu après : “Sauf toi, parce que tu es sa femme.”

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. גלה לנו הכתוב על יופיו אשר בעבורו תבעתו גבירתו. ואמר.

« Yossef était beau de forme et beau d’aspect. » L’Écriture nous révèle sa beauté, à cause de laquelle sa maîtresse le sollicita. Le texte dit :

ויהי אחר הדברים האלה. להגיד מעלת יוסף כי אחר שהשליטו האדון ושמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו כענין הנזכר והיה רואה עצמו אדון תבעתו גבירתו ולא קבל.

« Après ces événements. » Cela fait connaître la grandeur de Yossef : après que son maître lui eut donné autorité, l’eut établi maître de sa maison et gouverneur de tous ses biens, comme on vient de le dire, alors qu’il se voyait lui-même en position de maître, sa maîtresse le sollicita, mais il refusa.

ובמדרש כיון שראה יוסף את עצמו בטובה הזאת התחיל לאכול ולשתות והיה מסלסל בשערו ואמר ברוך המקום שהשכיחני מבית אבי. אמר לו הקב"ה אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשערך הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך.

Dans le Midrash : lorsque Yossef se vit dans cette prospérité, il se mit à manger, à boire et à arranger ses cheveux, disant : béni soit le Lieu qui m’a fait oublier la maison de mon père. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : ton père prend le deuil pour toi et tu arranges tes cheveux ! Voici que ta maîtresse va s’attaquer à toi et te tourmenter.

וימאן ויאמר הן אדוני. תחלת דבורו אמר לה הן אדני, כלומר והלא אדני מצוי לך ומה את עושה לי. והטעם שבמילת וימאן מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו.

« Il refusa et dit : voici mon maître. » Il commença par lui dire “voici mon maître” : mon maître n’est-il pas à ta disposition ? Que me fais-tu donc ? L’accent de cantillation sur “il refusa” indique l’interdiction de l’acte et son caractère absolument exclu à ses yeux : il le refuse de la manière la plus entière. Les accents de la Torah nous font comprendre ce qui n’y est pas écrit, comme les gestes d’un homme nous font connaître l’intention de son cœur.

ובמדרש הן אדני, ראה איקונין של יעקב אביו ואמר לו יוסף עתידים אחיך שיכתבו באבני אפוד רצונך שתהיה חסר מהם ותהיה רועה זונות.

Dans le Midrash, “voici mon maître” : il vit l’image de Ya‘aqov, son père, qui lui dit : Yossef, tes frères seront inscrits sur les pierres de l’éphod. Veux-tu manquer parmi eux et devenir un homme qui fréquente les prostituées ?

ותאמר שכבה עמי. דברה דרך פריצות וחציפות כענין שכתוב (משלי ז׳:י׳) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו'. וזאת שיחה מאשה מנאפת, אבל אשה כשרה כגון רות בלשון נקיה אמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפיך על אמתך.

« Elle dit : couche avec moi. » Elle parla avec débauche et impudence, comme il est écrit (Proverbes 7:10) : “Voici qu’une femme vient à sa rencontre, vêtue en prostituée et le cœur rusé, etc.” C’est le langage d’une femme adultère. Mais une femme digne, comme Ruth, emploie un langage pur (Ruth 3:9) : “Étends ton aile sur ta servante.”

ויאמר אל אשת אדוניו. היה אפשר לומר ויאמר לה, אבל הוסיף לומר אשת אדוניו לבאר כי עם היותה גברת אשת אדוניו והיה ירא אותה, את ה' היה ירא יותר.

« Il dit à la femme de son maître. » Il aurait pu dire “il lui dit”. Mais il ajoute “la femme de son maître” pour montrer que, bien qu’elle fût sa maîtresse, épouse de son maître, et qu’il la craignît, il craignait davantage l’Éternel.

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. הגיד כי יעשה שתים רעות, האחת שיהיה בוגד באדוניו הבוטח בו, זהו הרעה הגדולה הזאת היא הבגידה שיבגוד לאדוניו. השנית שיהיה חוטא לאלהים, וזהו כלשון הכתוב שאמר עלי לבניו (שמואל א ב׳:כ״ה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו.

« Comment ferais-je ce grand mal et pécherais-je envers Dieu ? » Il indique qu’il commettrait deux maux : trahir son maître qui se fie à lui, ce que désigne “ce grand mal” ; et pécher envers Dieu. C’est comme la parole d’Éli à ses fils (I Samuel 2:25) : “Si un homme pèche envers un homme, Dieu le jugera ; mais si un homme pèche envers l’Éternel, qui intercédera pour lui ?”

ולא שמע אליה לשכב אצלה. ע"ד הפשט אפילו בלא תשמיש. להיות עמה, בתשמיש שכן מצינו ביאה בלשון הויה, כענין שכתוב (רות א׳:י״ב) גם הייתי הלילה לאיש.

« Il ne l’écouta pas pour coucher auprès d’elle. » Selon le sens simple : même sans relation sexuelle. “Pour être avec elle” : dans une relation, car le verbe être peut exprimer l’union, comme il est écrit (Ruth 1:12) : “Même si cette nuit j’étais à un homme.”

וע"ד המדרש אמרה לו למה אין אתה שומע לי אין אדם יודע אותנו, אמר לה הפנויות שבכם אסורות לנו אשת איש על אחת כמה וכמה. משל למה הדבר דומה לנכרי אחד שאמר לישראל יש לי מאכל נאה ומשובח להאכילך, אמר לו ומהו, אמר לו בשר חזיר, אמר לו ריקה שבעולם שחוטה שלכם בבהמה טהורה אסורה לנו בשר חזיר עאכ"ו. כך אמר יוסף פנויות שלכם אסורות אשת איש עאכ"ו.

Selon le Midrash, elle lui dit : pourquoi ne m’écoutes-tu pas ? Personne ne saura ce qui se passe entre nous. Il répondit : vos femmes célibataires nous sont interdites ; à plus forte raison une femme mariée. Cela ressemble à un étranger disant à un Israélite : j’ai un mets excellent à te donner. Lequel ? De la viande de porc. Il répondit : homme insensé, même la viande d’une bête pure abattue par vous nous est interdite ; à plus forte raison le porc ! De même, Yossef dit : vos célibataires nous sont interdites ; à plus forte raison une femme mariée.

ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה"ז, להיות עמה בגיהנם. ג' נאמנין הם, בעל הבית המפריש מעשרותיו כראוי אינו נחשד על התרומה והמעשרות ואין לך נאמן גדול מזה. רווק הדר בשכונת זונות ואינו חוטא אין לך נאמן גדול מזה. עני שהפקידו לו פקדון ולא נחשד עליו אין לך נאמן גדול מזה. אי אתה מוצא נאמן כיוסף שהיה במצרים שכתוב בהם (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם, והוא בן שבע עשרה שנה והיא משדלתו בכל יום ולא נחשד על העריות. שלשה כבשו את יצרם ואלו הם. יוסף, בועז, פלטי בן ליש. ודרשו רבותינו ז"ל בסנהדרין תקפו של יוסף ענותנותו של בועז, דאלו גבי יוסף ביום ואלו גבי בועז בלילה, דכתיב (רות ג׳:ח׳) ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו. וכבש את יצרו שלא קרב אליה כלל עד אחר הנישואין. תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש, דאלו בועז חדא ליליא ואלו פלטי בן ליש כמה זמן. שהרי בשעה שבעתתו רוח רעה לשאול נתן לו את מיכל בתו, שנאמר (שמואל א כ״ה:מ״ד) ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים, והיה יודע פלטי בן ליש שלא היו קדושין תופסין באשת איש ושאול אנס את בתו ונתנה לו, ומפני שנתירא משאול הראה עצמו שלקחה כי לא היה חפץ בה, וכיון שנתברר לדוד שאנסה שאול ושלא היה חפץ פלטי בן ליש בה, שלח לבנו של שאול אחר שמת שאול ואמר (שמואל ב ג׳:י״ד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. ולפיכך פירש ואמר (שם) ויקחה מעם איש ולא אמר מעם אישה. ומה שכתוב (שם) וילך אתה אישה, פירושו שהלך פלטי ללוותה לילך אל דוד אישה. ומה שכתוב (שם) הלוך ובכה אחריה עד בחורים, מפני שהיה מתירא מדוד שמא לא יאמינהו ויגמלהו רעה.

“Il ne l’écouta pas pour coucher auprès d’elle”, en ce monde, “pour être avec elle”, dans la Géhenne. Trois hommes sont dignes de confiance. Le maître de maison qui prélève correctement ses dîmes n’est pas suspect concernant la terouma et les dîmes : nul n’est plus digne de confiance. Le célibataire qui habite près de prostituées et ne faute pas : nul n’est plus digne de confiance. Le pauvre à qui l’on confie un dépôt et qui n’est pas suspect à son sujet : nul n’est plus digne de confiance. Tu ne trouveras pas d’homme fidèle comme Yossef, qui était en Égypte, dont il est écrit (Ézéchiel 23:20) : “Leur chair est une chair d’ânes”, âgé de dix-sept ans et sollicité chaque jour par elle, sans être suspect d’unions interdites. Trois hommes maîtrisèrent leur penchant : Yossef, Bo‘az et Palti fils de Layish. Les Sages ont enseigné dans Sanhédrin : la force de Yossef est l’humilité de Bo‘az, car pour Yossef c’était le jour, pour Bo‘az la nuit (Ruth 3:8) : “Au milieu de la nuit, l’homme tressaillit et se pencha : une femme était couchée à ses pieds.” Il maîtrisa son penchant et ne s’approcha pas d’elle avant le mariage. La force de Bo‘az est l’humilité de Palti fils de Layish : pour Bo‘az, une seule nuit ; pour Palti, une longue durée. Lorsque l’esprit mauvais tourmentait Shaoul, il lui donna sa fille Mikhal (I Samuel 25:44) : “Shaoul donna Mikhal, sa fille, femme de David, à Palti fils de Layish, de Gallim.” Palti savait que des fiançailles ne prennent pas effet avec une femme déjà mariée ; Shaoul avait contraint sa fille et la lui avait donnée. Par crainte de Shaoul, il fit semblant de la prendre, mais ne la désirait pas. Lorsque David sut que Shaoul l’avait contrainte et que Palti ne la désirait pas, il envoya dire au fils de Shaoul, après la mort de celui-ci (II Samuel 3:14) : “Donne-moi ma femme Mikhal, que j’ai fiancée pour cent prépuces de Philistins.” C’est pourquoi le texte précise : “Il la prit auprès d’un homme”, non “auprès de son mari”. “Son homme l’accompagna” signifie que Palti la conduisit vers David, son mari. “Il la suivait en pleurant jusqu’à Ba’hourim” : il craignait que David ne le croie pas et lui fasse du mal.

ויעזוב בגדו אצלה. למד הכתוב מעלתו שלא רצה להתעצם עם אדונתו ולקחת בגדו ממנה אבל הניחו אצלה לכבודה.

« Il laissa son vêtement auprès d’elle. » L’Écriture enseigne sa grandeur : il ne voulut pas lutter contre sa maîtresse pour lui reprendre son vêtement, mais le lui laissa par respect.

וינס ויצא החוצה. יצא לחוץ כדי שתתיאש ממנו ולא תתבענו. או אולי מפני שרצה הצדיק לכבוש את יצרו נתחכם למצוא דרך ויצא החוצה להתקרר מפני שנתחממו לו כחות הגוף.

« Il s’enfuit et sortit dehors. » Il sortit pour qu’elle renonce à lui et cesse de le solliciter. Ou bien, pour maîtriser son penchant, le juste trouva ce moyen : sortir afin de se refroidir, car les forces de son corps s’étaient échauffées.

ובמדרש וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה אתה נסת היום, הים ינוס מפני ארונך, שנאמר (תהילים קי״ד:ג׳) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף.

Dans le Midrash : “Il s’enfuit et sortit dehors.” Le Saint, béni soit-Il, lui dit : aujourd’hui tu as fui ; la mer fuira devant ton cercueil, comme il est dit (Psaumes 114:3) : “La mer vit et s’enfuit.” Que vit-elle ? Le cercueil de Yossef.

ראו הביא לנו איש עברי. ולא פירשה מי, והכונה על בעלה. ומה שלא הזכירתו אותו הנה זה דרך מוסר בנשים. ומה שאמרה איש עברי שהיה מוחזק בארץ הוא ואבותיו כאנשים עברים על שם שהיו מעבר הנהר. לצחק בנו. כלשון הכתוב (משלי י׳:כ״ג) כשחוק לכסיל עשות זמה. בא אלי לשכב עמי. תפח רוחה היא אמרה לו שכבה עמי ואומרת בא אלי לשכב עמי.

« Voyez, il nous a amené un homme hébreu. » Elle ne précisa pas qui : elle visait son mari. Ne pas le nommer relève de la réserve des femmes. Elle dit “un homme hébreu”, car lui et ses pères étaient connus dans le pays comme Hébreux, venant d’au-delà du Fleuve. “Pour se jouer de nous” : comme (Proverbes 10:23) : “Commettre une infamie est un jeu pour l’insensé.” “Il est venu vers moi pour coucher avec moi” : qu’elle rende l’esprit ! C’est elle qui lui avait dit “couche avec moi”, et elle dit maintenant “il est venu vers moi pour coucher avec moi”.

ובמדרש בא אלי לשכב עמי, זהו שאמר הכתוב (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. רבי יהודה בר שלום אומר אין לך קשה מן האשה, תדע כי במעשה העגל נאמר (שמות לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ובמעשה זמרי ע"י אשה נפלו (במדבר כה) ארבעה ועשרים אלף. (קהלת ז) טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה יוסף. וחוטא ילכד בה זה זמרי. מהו אסורים ידיה, היו תופשות לאדם בשוק. כשברא הקב"ה לחוה אמר מאיזה מקום אבראנה, אם מן הראש תהיה רוחה גסה, אם מן העין תהיה סקרנית, אם מן הפה תהיה פטפטנית, אם מן האוזן תהיה צייתנית, אם מן הידים תהיה גנבת, אם מן הרגלים תהיה פדרנית. מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע שהוא מקום צנוע כדי שתהא צנועה ויושבת בבית. ואע"פ שלא בראה מן הראש רוחה גסה שנאמר (ישעיה ג) יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון. לא בראה מן העין והיא סקרנית שנאמר (שם) ומשקרות עינים. וכתיב (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. לא בראה מן הפה והיא פטפטנית שנאמר (בראשית ל) המעט קחתך את אישי. לא בראה מן הידים והיא גנבת שנאמר (בראשית לא) ותגנוב רחל את התרפים. לא בראה מן האוזן והיא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל. לא בראה מן הרגלים והיא פדרנית שנאמר ( בראשית ל) ותצא לאה לקראתו. (בראשית לד) ותצא דינה בת לאה.

Dans le Midrash : “Il est venu vers moi pour coucher avec moi.” C’est ce que dit l’Écriture (Ecclésiaste 7) : “Je trouve plus amère que la mort la femme dont le cœur est pièges et filets, et les mains des liens.” Rabbi Yehouda bar Shalom dit : rien n’est plus redoutable que la femme. Lors du veau, il est dit (Exode 32) : “Environ trois mille hommes tombèrent ce jour-là” ; lors de l’affaire de Zimri, à cause d’une femme, vingt-quatre mille tombèrent (Nombres 25). “Celui qui est bon devant Dieu lui échappera” : Yossef ; “le pécheur sera pris par elle” : Zimri. “Ses mains sont des liens” : elles saisissaient l’homme dans la rue. Lorsqu’Il créa ’Havva, le Saint, béni soit-Il, dit : de quel endroit la créerai-Je ? De la tête, elle sera orgueilleuse ; de l’œil, curieuse ; de la bouche, bavarde ; de l’oreille, indiscrète à écouter ; des mains, voleuse ; des pieds, coureuse. Il la créa donc de la côte, lieu caché, pour qu’elle soit réservée et demeure dans la maison. Pourtant, sans l’avoir créée de la tête, elle est orgueilleuse (Isaïe 3) : “Les filles de Sion se sont élevées et marchent le cou tendu.” Pas de l’œil, mais elle est curieuse : “Elles jettent des regards”, et (Genèse 3) : “La femme vit que l’arbre était bon à manger et désirable pour les yeux.” Pas de la bouche, mais elle est bavarde (Genèse 30) : “Est-ce trop peu que tu aies pris mon mari ?” Pas des mains, mais elle est voleuse (Genèse 31) : “Ra’hel déroba les terafim.” Pas de l’oreille, mais elle écoute indiscrètement (Genèse 18) : “Sarah écoutait à l’entrée de la tente.” Pas des pieds, mais elle court dehors : “Léa sortit à sa rencontre” (Genèse 30), et “Dina, fille de Léa, sortit” (Genèse 34).

כדברים האלה עשה לי עבדך. זה ראיה למה שדרשו ז"ל שהיה סריס ולא היה יכול לשמש, ומזה דרשו ז"ל בשעת תשמיש אמרה לו. ואין הכוונה תשמיש ממש שהרי סריס היה, אבל התשמיש היה במיני המשמוש בחבוק ונשיקה, כי אלו היה תשמיש ממש איך אפשר שתודה במה שלא היה ותהיה נמאסת בעיני בעלה, ואלו היה הדבר אמת היה ראוי לה להסתירו, איך תכזב להעליל עליו לפגום את עצמה, אבל באור כדברים האלה במיני משמושין, כי הרשעה הזאת העלילה על יוסף שבא כנגדה וקם עליה לאנוס אותה במיני משמושים וחבוקין כמוהו.

« Ton serviteur m’a fait des choses semblables. » Cela prouve l’interprétation des Sages selon laquelle il était eunuque et ne pouvait avoir de rapports. Ils ont enseigné qu’elle le lui dit au moment de l’intimité. Il ne s’agit pas d’un rapport véritable, puisqu’il était eunuque, mais d’attouchements, d’étreintes et de baisers. S’il s’agissait d’un rapport véritable, comment pourrait-elle avouer un acte qui n’avait pas eu lieu et se rendre odieuse à son mari ? Même si la chose était vraie, elle aurait dû la cacher ; comment mentirait-elle pour accuser Yossef en portant atteinte à elle-même ? “Des choses semblables” désigne donc les attouchements : cette méchante accusa Yossef de s’être dressé contre elle pour la contraindre par des attouchements et des étreintes semblables aux siens.

ויתנהו אל בית הסוהר. הוא הבור והוא בית בנוי בקרקע שקורין לו שיג"א בלע"ז אשר לו פתח קטן מלמעלה יכניסו בו האסורים וממנו בא להם האורה, והוא מלשון (בראשית ו׳:ט״ז) צוהר תעשה לתיבה, בחלוף סמ"ך בצד"י. ואחר כך פי' שהוא בית הסוהר המיוחד לגדולי המלכות, זהו שאמר מקום אשר אסירי המלך אסורים. כי שני בית הסוהר היו שם, אחד לגדולי המלכות גדול האורה, ואחד לשאר העם קטן האורה. ומה שהוסיף ואמר ויהי שם בבית הסוהר, כדי להסמיכו אל ויהי ה' את יוסף, ולמד שבתוך בית הסוהר היתה שכינה עמו.

« Il le mit dans la prison. » C’est la fosse, une construction dans le sol appelée shiga en langue étrangère, avec une petite ouverture en haut par laquelle on fait entrer les prisonniers et d’où vient la lumière. Le mot se rattache à (Genèse 6:16) : “Tu feras une ouverture lumineuse à l’arche”, avec substitution de samekh à tsadi. Il précise ensuite qu’il s’agit de la prison réservée aux grands du royaume : “Le lieu où sont enfermés les prisonniers du roi.” Il y avait deux prisons : une pour les grands du royaume, largement éclairée, l’autre pour le peuple, peu éclairée. Il ajoute “il fut là dans la prison” afin de rapprocher cela de “l’Éternel fut avec Yossef” : même en prison, la Présence divine était avec lui.

ויתכן שגם הרמזים מורים בעתיד, וענוי יוסף בבית הסוהר רמז לגלות ישראל שהוא נמשל לבור, ומזה תקנו לנו בתפלה לשון יעלה ויבא, כי העומד בבור צריך שיעלה משם, וכשם שהשכינה שרויה עמו בתוך הסוהר כן ישראל השרויים בגלות שכינה עמהם, וכשם שכתוב ביוסף (תהילים ק״ה:י״ח) ברזל באה נפשו, כן בגלות ישראל כתיב (שם קז) יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. וכשם שכתוב ביוסף ויט אליו חסד, כן ישראל בגלות כתוב בהם (עזרא ט׳:ט׳) ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד. וכתיב (ישעיהו נ״ד:י׳) וחסדי מאתך לא ימוש, וכתיב ביוסף ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר, כן ישראל בגלות כתיב בהם (תהילים ק״ו:מ״ו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. וכשם שיצא יוסף מבית האסורים כן ישראל מן הגלות עתידים לצאת ולהגאל, שנאמר (ישעיהו מ״ט:ט׳) לאמר לאסורים צאו. וכשם שכתוב ביוסף (תהילים ק״ה:י״ט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, כן כתוב בגאולת ישראל (דניאל י״ב:ד׳) ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ ושוטטו רבים ותרבה הדעת.

Il est possible que ces allusions concernent aussi l’avenir. La souffrance de Yossef en prison fait allusion à l’exil d’Israël, comparé à une fosse. C’est pourquoi on a institué dans la prière “qu’il monte et vienne” : celui qui est dans une fosse doit en remonter. Comme la Présence divine était avec lui en prison, elle est avec Israël dans l’exil. Pour Yossef (Psaumes 105:18) : “Son âme entra dans le fer” ; pour Israël (Psaumes 107) : “Assis dans les ténèbres et l’ombre de la mort, prisonniers de la misère et du fer.” Pour Yossef : “Il étendit vers lui Sa bonté” ; pour Israël (Esdras 9:9) : “Dans notre servitude, notre Dieu ne nous a pas abandonnés et a étendu vers nous Sa bonté”, et (Isaïe 54:10) : “Ma bonté ne s’écartera pas de toi.” Pour Yossef : “Il lui donna grâce aux yeux du chef de la prison” ; pour Israël (Psaumes 106:46) : “Il leur fit obtenir compassion devant tous leurs ravisseurs.” Comme Yossef sortit de prison, Israël sortira de l’exil et sera délivré (Isaïe 49:9) : “Dire aux prisonniers : sortez.” Pour Yossef (Psaumes 105:19) : “Jusqu’au temps où sa parole arriva, la parole de l’Éternel l’éprouva” ; pour la délivrance d’Israël (Daniel 12:4) : “Toi, Daniel, tiens ces paroles secrètes et scelle le livre jusqu’au temps de la fin ; beaucoup chercheront et la connaissance augmentera.”

ויהי אחר הדברים האלה. אחר שהרגילה אותה הארורה לצדיק בפי כולן לדבר בו הביא להם הקב"ה סרחון של אלו הסריסים שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבא הרווחה לצדיק על ידם.

« Après ces événements. » Après que cette maudite eut mis le juste dans toutes les bouches, afin qu’on parle de lui, le Saint, béni soit-Il, suscita l’affaire fautive de ces eunuques : on se tournerait vers eux plutôt que vers lui. De plus, le soulagement du juste viendrait par eux.

חטאו משקה מלך מצרים והאופה. אין הכתוב מבאר חטאם, אבל רז"ל דרשו כי חטא המשקה היה שנמצא זבוב בכוס, וחטא האופה היה שנמצא צרור בגלוסקא שנתן לפני המלך, ולפיכך כעס על שניהם, הצרור בגלוסקא פשיעת האופה ועל כן נתלה, אבל הזבוב בכוס לא היה פשיעת המשקה, שאחרי שמזג הכוס בשעה שפשט ידו למלך נפל הזבוב לתוכו לפיכך נצול.

« L’échanson du roi d’Égypte et le panetier fautèrent. » L’Écriture ne précise pas leur faute. Mais les Sages ont enseigné qu’une mouche fut trouvée dans la coupe de l’échanson, et un caillou dans le pain que le panetier présenta au roi ; c’est pourquoi il s’irrita contre eux deux. Le caillou relevait de la négligence du panetier, qui fut donc pendu. La mouche ne relevait pas de celle de l’échanson : après qu’il eut rempli la coupe, elle y tomba lorsqu’il tendit la main vers le roi ; c’est pourquoi il fut sauvé.

לאדניהם למלך מצרים. היה ראוי לומר לאדניהם לפרעה מלך מצרים, ושיאמר אחרי כן סתם ויקצוף, על שני סריסיו. אבל יתכן לפרש כי בתחלת זכרונו עתה יגיד הכתוב מראשית אחרית מה שעתיד שתפרד מלכותו ממנו בסבת ישראל, ומפני זה הזכיר הכתוב המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו. וכן תמצא בענין אחריתו על הים שינהג הכתוב המנהג הזה, הוא שכתוב (שמות יד) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה, והיה ראוי לומר ויוגד לפרעה מלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבבו, אבל הזכיר המלכות בפני עצמו והשם בפני עצמו ללמד על אחריתו, כי קרוב יום אידו שעתיד הקב"ה להעביר מלכותו ממנו ולא ישאר לו כי אם השם לבדו, אבל בענין חוזק לבו הזכיר ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, הזכיר מלכותו ושמו ביחד להורות כי אע"פ שפרעה הוא מלך מצרים הנה הקב"ה המלך הגדול עליו והוא המחזק את לבו, ולבו בידו פלגי מים.

« Envers leur maître, le roi d’Égypte. » Il aurait fallu dire “envers leur maître, Pharaon, roi d’Égypte”, puis simplement “il s’irrita contre ses deux eunuques”. Mais on peut expliquer que, dès cette première mention, l’Écriture annonce la fin : sa royauté lui sera retirée à cause d’Israël. Elle sépare donc le titre royal du nom. Tu trouves le même usage lors de sa fin sur la mer (Exode 14) : “On annonça au roi d’Égypte que le peuple avait fui, et le cœur de Pharaon changea.” Il aurait fallu “on annonça à Pharaon, roi d’Égypte... et son cœur changea”. Elle sépare le titre du nom pour annoncer sa fin : le jour de son malheur approche, le Saint, béni soit-Il, lui retirera sa royauté et ne lui laissera que le nom. Mais à propos de l’endurcissement, elle dit : “L’Éternel endurcit le cœur de Pharaon, roi d’Égypte”, réunissant son titre et son nom : bien que Pharaon soit roi d’Égypte, le Saint, béni soit-Il, est le grand Roi au-dessus de lui, qui endurcit son cœur et le tient dans Sa main comme des cours d’eau.

ויקצוף פרעה על שני סריסיו. דרשו רז"ל הקציף הקב"ה מלך על עבדיו להציל את הצדיק, ומנו יוסף, והקציף הקב"ה שני עבדים על המלך אחשורוש להציל את הצדיק, ומנו מרדכי.

« Pharaon s’irrita contre ses deux eunuques. » Les Sages ont interprété : le Saint, béni soit-Il, irrita un roi contre ses serviteurs pour sauver le juste, Yossef ; et Il irrita deux serviteurs contre le roi A’hashvérosh pour sauver le juste, Mordekhaï.

מקום אשר יוסף אסור שם. כל הגלגולים הללו על יוסף כדי להוריד יעקב ובניו למצרים לקיים דברו של הקב"ה שאמר (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך.

« Le lieu où Yossef était prisonnier. » Tous ces enchaînements autour de Yossef visaient à faire descendre Ya‘aqov et ses fils en Égypte, pour accomplir la parole du Saint, béni soit-Il (Genèse 15) : “Ta descendance sera étrangère.”

ויהיו ימים במשמר. שנה, כענין שכתוב (ויקרא כה) ימים תהיה גאולתו.

« Ils demeurèrent des jours en détention. » Un an, comme il est écrit (Lévitique 25) : “Son droit de rachat durera des jours.”

וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו לאמר. מה צורך לכל האריכות הזה, וכי לא היינו יודעים שהסריסים היו אתו במשמר, ומה צורך להזכיר סריסי פרעה ויספיק שיאמר הכתוב וישאל אותם לאמר מדוע. ויתכן לפרש כי מפני שהזכיר למעלה ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וישרת אותם, לבאר כי האדון הפקיד את עבדו ביד הסריסים שישרת אותם ותלה האדון הכבוד בהם באומרו את יוסף אתם, הוצרך הכתוב לבאר כי לא היה יוסף אתם אבל הסריסים שהיו סריסי, פרעה גדולי המלכות היו אתו, ותלה הכבוד ביוסף, ועל כן אמר את סריסי פרעה אשר אתו. ועוד הגיד הכתוב במוסרו של יוסף כי מצד שהיו אתו בחבורה אחת במשמר אחד ובית אחד חקר על ענינם ושאל בשלומם, וזהו שהזכיר סריסי פרעה כלומר אע"פ שהיו רשעים עבדי מלך בליעל לא נמנע מלשאול בהם מדרך המוסר.

« Il interrogea les eunuques de Pharaon qui étaient avec lui en détention dans la maison de son maître, en disant. » Pourquoi cette longueur ? Ne savions-nous pas qu’ils étaient détenus avec lui ? Pourquoi préciser “les eunuques de Pharaon” plutôt que “il leur demanda : pourquoi” ? On peut expliquer que, plus haut, “le chef des exécuteurs préposa Yossef auprès d’eux, et il les servit” montre que le maître remit son serviteur aux eunuques pour les servir, en leur donnant la préséance par les mots “Yossef auprès d’eux”. L’Écriture précise donc que ce n’était pas Yossef qui était auprès d’eux, mais les eunuques de Pharaon, grands du royaume, qui étaient auprès de lui : elle donne la préséance à Yossef. Elle montre aussi sa bonne conduite : parce qu’ils formaient avec lui un même groupe, dans une même détention et une même maison, il s’informa de leur état et demanda de leurs nouvelles. Elle précise “les eunuques de Pharaon” : bien que méchants et serviteurs d’un roi indigne, il ne s’abstint pas de les interroger, par bienséance.

הלא לאלהים פתרונים. המקרים העתידים לבא בחלומות לאלהים הם, כי הוא לבדו המחלים והמודיע העתיד והוא עושה שלום ובורא רע, ואין בדבורי לכם תועלת והפסד, ועל כן ספרו נא לי אולי ירצה ה' לגלותו אלי.

« Les interprétations n’appartiennent-elles pas à Dieu ? » Les événements futurs annoncés en rêve appartiennent à Dieu : Lui seul fait rêver et annonce l’avenir, Lui qui fait la paix et crée le mal. Mes paroles ne vous apporteront ni avantage ni dommage. Racontez-moi donc : peut-être l’Éternel voudra-t-Il me le révéler.

בחלומי והנה גפן לפני. ראוי לאדם שיזהר בתחלת דבורו בספור חלומות, כי שר המשקים זה היה תחילת דבורו בחלומי, שהוא לשון חלימות ובריאות, שהוא מלשון (ישעיה לח) ותחלימני והחייני, ונצול ונדון לחיים וחזר למעלתו. אבל שר האופים התחיל באף, שאמר אף אני בחלומי, ונדון למיתה.

« Dans mon rêve, voici une vigne devant moi. » Il convient de prendre garde au commencement de ses paroles lorsqu’on raconte un rêve. L’échanson commença par ba’halomi, “dans mon rêve”, terme qui évoque la vigueur et la santé, comme (Isaïe 38) : “Tu me rends la santé et me fais vivre.” Il fut sauvé, jugé pour la vie et rétabli dans son rang. Mais le panetier commença par af, en disant : “Moi aussi, dans mon rêve”, et fut condamné à mort.

ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ונאבדו מן העולם. ואלו הן. נחש, ושר האופים, ועדת קרח, והמן. וכבר נזכר זה בספר בראשית בפסוק (בראשית ג) אף כי אמר אלהים.

Les Sages ont enseigné : quatre commencèrent par af et disparurent du monde : le serpent, le panetier, l’assemblée de Qora’h et Haman. Cela a déjà été mentionné dans Bereshit, au verset (Genèse 3) : “Est-ce donc que Dieu a dit ?”

ובגפן שלשה שריגים. זמורות, מלשון (יואל א׳:ז׳) הלבינו שריגיה. והיא כפורחת. כלומר כאשר פרחה מיד עלתה נצה. מיד כשהתחילה לפרוח עלתה נצה ויצא הנץ מן הגפן, והוא הסמדר, כלשון (שיר השירים ז׳:י״ג) אם פרחה הגפן, ואח"כ פתח הסמדר, ומיד עלתה נצה שהוא הסמדר, ומיד ראה שהבשילו אשכלותיה ענבים. והנה החלום הזה מורה כי ממהר האלהים לעשות הענין, כי מיד שפרחה הגפן מיד באה הנצה וגמר הפרי, וסחט הענבים והוציא היין ונתן על כף פרעה, ומפני שראה פריחת הגפן ופתוח הסמדר ובשול הענבים שהיו ענינים תכופים זה אחר זה מורים על הנחוץ ועל מהירות הענין, על כן ראה יוסף בחכמתו לפתור בשלשת שריגים שלשת ימים לקרב הזמן, ולא פתר ג' חדשים או שנים. ומלת שריגים הוא מלשון רז"ל שרגא, והוא לשון אורה, והוא הדין בשלשה סלי חורי שפתר בו ג"כ שלשת ימים, ואף ע"פ שפשוטו לשון חררה, ועוד הוא כולל האור והלבון מלשון חיור, וכן דרשו רז"ל (שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי, מלשון אורה, וכן לשון חורים וסגנים, כי הכתוב ימשול הגדולים במעלה למעלת האורה, והקטנים שאין להם מעלה ימשילם לחושך ויקראם חשוכים הוא שכתוב (משלי כ״ב:כ״ט) בל יתיצב לפני חשכים. ועוד שלשת הסלים עולה למספר שלשת ימים הם.

« La vigne portait trois sarments. » Des branches, comme (Joël 1:7) : “Ses branches ont blanchi.” “Elle semblait fleurir” : dès qu’elle fleurit, sa fleur monta. Aussitôt qu’elle commença à fleurir, la fleur sortit de la vigne : le smadar, comme (Cantique 7:13) : “Si la vigne a fleuri”, puis “si la fleur s’est ouverte”. Il vit aussitôt ses grappes mûrir en raisins. Ce rêve indique que Dieu se hâte d’accomplir la chose : à peine la vigne fleurit-elle que viennent la fleur et le fruit achevé ; il presse les raisins, en tire le vin et le remet dans la main de Pharaon. Cette succession immédiate de floraison, d’ouverture et de maturité indiquait l’urgence et la rapidité. Par sa sagesse, Yossef interpréta donc les trois sarments comme trois jours, rapprochant le terme, non comme trois mois ou trois ans. Sheriguim se rattache au terme rabbinique sheraga, lumière. Il en va de même des trois corbeilles de ’hori, également interprétées comme trois jours : bien que le sens simple évoque des galettes, le mot comprend aussi l’éclat et la blancheur, selon ’hivvar, blanc. Ainsi les Sages ont-ils interprété (Exode 33:23) : “Tu verras Mon arrière”, à partir de la lumière. De même, ’horim et seganim désignent les grands dignitaires : l’Écriture compare leur rang à la lumière ; elle compare à l’obscurité les petits sans rang, les nommant obscurs (Proverbes 22:29) : “Il ne se tiendra pas devant les obscurs.” De plus, les trois corbeilles correspondent au nombre des trois jours.

ועוד יש לפרש כי ראה יוסף לפתור שלשת שריגים ושלשה סלי חורי בפתרון ג' ימים ולא חדשים ולא שנים, לפי שראה השריגים והסלים שוים כאחד, ואין זה כי אם בימים בלבד, שהרי החדשים לא תמצא בכל השנה שלשה חדשים שוים לגמרי, אבל משתנים ומתחלפים מזרע לקציר מקור לחום ומקיץ לחורף, ולא תמצאם שוים כי אם בימים ועל שם ההשואה הנמצאת בג' ימים משא"כ בשלש חדשים וכל שכן בשלש שנים, לכך ראה לפתור להם פתרון ימים ואמר ג' ימים הם.

On peut encore expliquer que Yossef interpréta les trois sarments et les trois corbeilles de ’hori comme trois jours, non des mois ou des années, parce qu’il vit les sarments et les corbeilles tous égaux. Cela n’est possible que pour les jours : tu ne trouveras pas dans l’année trois mois parfaitement égaux ; ils varient et changent, des semailles à la récolte, du froid au chaud et de l’été à l’hiver. Cette égalité se rencontre dans trois jours, non dans trois mois, encore moins trois ans. C’est pourquoi il choisit une interprétation en jours : “Ce sont trois jours.”

ובמדרש ובגפן ג' שריגים, גפן אלו ישראל שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע. ג' שריגים, אלו שלש רגלים שישראל עולים בכל שנה. והיא כפורחת, הגיע זמן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו. עלתה נצה, הגיע זמן של ישראל להגאל, וכן הכתוב אומר (ישעיהו ס״ג:ג׳) ויז נצחם על בגדי. הבשילו אשכלותיה ענבים, הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה, וכן תמצא בפרשה ד' פעמים כוס כנגד ארבעה כוסות של פסח, וכנגדם עתיד הקב"ה להשקות לרשעים ארבע כוסות של פורענות שנאמר (ירמיהו כ״ה:ט״ו) קח את כוס היין החמה הזאת מידי. וכתיב כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהילים ע״ה:ט׳) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך, וכתיב (שם יא) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם.

Dans le Midrash : “La vigne portait trois sarments.” La vigne, c’est Israël (Psaumes 80:9) : “Tu transportas une vigne d’Égypte.” Les trois sarments sont les trois fêtes de pèlerinage annuelles. “Elle semblait fleurir” : le temps était venu pour Israël de fructifier et de se multiplier (Exode 1:7) : “Les enfants d’Israël fructifièrent et pullulèrent.” “Sa fleur monta” : le temps était venu d’être délivré, comme (Isaïe 63:3) : “Leur sang a jailli sur Mes vêtements.” “Ses grappes mûrirent en raisins” : le temps était venu pour les Égyptiens de boire la coupe du vertige. Tu trouveras quatre mentions de la coupe dans la section, correspondant aux quatre coupes de Pessa’h. En correspondance, le Saint, béni soit-Il, fera boire aux méchants quatre coupes de châtiment (Jérémie 25:15) : “Prends de Ma main cette coupe du vin de la fureur” ; “Babel est une coupe d’or dans la main de l’Éternel” ; (Psaumes 75:9) : “Une coupe est dans la main de l’Éternel, de vin fermenté plein de mélange” ; et (ibid. 11) : “Il fera pleuvoir sur les méchants des pièges, feu, soufre et vent brûlant, part de leur coupe.”

ועוד דרשו רז"ל ובגפן שלשה שריגים. גפן זה תורה, ג' שריגים זה באר ועמוד ענן ומן, והיא כפורחת עלתה נצה, אלו בכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו נסכים.

Les Sages ont encore interprété : la vigne est la Torah ; les trois sarments sont le puits, la colonne de nuée et la manne. “Elle semblait fleurir, sa fleur monta” : les prémices ; “ses grappes mûrirent en raisins” : les libations.

כי אם זכרתני אתך. בקש ממנו ב' דברים, האחד שיזכירהו הוא עצמו, והשני שיזכירנו לפרעה, ומפני זה כתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כלומר שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה, וזה טעם ולא זכר וישכחהו, זהו והזכרתני אל פרעה, וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים רק בה' לבדו, אבל היתה כוונתו שהשם יתעלה הזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס על ידו, כי מן הידוע שהצלת הקב"ה את הצדיקים על ידי סבות הוא, ומה שנענש באחורו שם שתי שנים עוד כמו שדרשו רז"ל, זה היה על דבור שדבר עם שר המשקים מענין הצלתו וחלה פניו לדבר, ולפי שבקש סבה בשר המשקים שיזכירנו ויוציאנו כמו שאמר לו והזכרתני והוצאתני, ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סבה לכך נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו שהוא בעל הסבות כולן שהוא יזמין אליו הסבה מבלתי שיבקש הוא אותה, ולצדיק כמוהו נחשב לעון שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון שלא יבקשו סבה כלל, וכן מצינו באליהו שעמד במדבר חסר המזון ובטח בהקב"ה והקב"ה הזמין לו שם עורבים וכלכלו אותו כמו שכתוב (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב, והנה העורבים היו סבה לפרנסתו, או בדרך הנס או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה הסבה והוא לא בקש אותה. והעולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש היה על שבקש סבה.

« Si seulement tu te souvenais de moi auprès de toi. » Il demanda deux choses : qu’il se souvienne lui-même de lui et qu’il le rappelle à Pharaon. C’est pourquoi il est écrit : “L’échanson ne se souvint pas de Yossef et l’oublia” : il ne le garda pas dans sa mémoire et oublia de le rappeler à Pharaon. C’est le sens des deux expressions, et de “tu me rappelleras à Pharaon”. À Dieu ne plaise que Yossef le juste ait placé sa confiance dans l’échanson plutôt qu’en l’Éternel seul ! Il pensait que le Nom lui avait envoyé cet échanson pour accomplir un miracle par son intermédiaire. On sait qu’Il sauve les justes par des moyens. S’il fut puni en restant deux années supplémentaires, comme les Sages l’ont enseigné, c’était pour avoir parlé de son salut à l’échanson et l’avoir supplié d’agir. Il chercha en lui un moyen de se faire rappeler et sortir, comme il dit : “Tu me rappelleras et tu me feras sortir.” Il ne convient pas à un juste de son rang de rechercher un moyen ; c’est pourquoi il fut puni. Il aurait dû se fier uniquement au Saint, béni soit-Il, Maître de tous les moyens, qui lui en susciterait un sans qu’il le recherche. Pour un juste comme lui, cela fut compté comme faute : le Saint, béni soit-Il, est exigeant envers les justes jusqu’à l’épaisseur d’un cheveu. Les justes parfaits dans la confiance ne recherchent aucun moyen. Ainsi Eliyahou resta au désert sans nourriture et se fia au Saint, béni soit-Il, qui lui suscita les corbeaux pour le nourrir (I Rois 17:6) : “Les corbeaux lui apportaient pain et viande le matin, pain et viande le soir.” Les corbeaux étaient le moyen de sa subsistance, par miracle ou depuis la table de Yehoshafat. Le Saint, béni soit-Il, lui suscita ce moyen sans qu’il l’ait recherché. Nous en concluons que Yossef ne plaça nullement sa confiance dans la chair et le sang : le châtiment portait sur sa recherche d’un moyen.

יום הולדת את פרעה. באותו יום נולד בן למלך וקראו את שמו פרעה כשם אביו, ומנהגם היה לעשות משתה בכל שנה באותו יום שנולד.

« Le jour de la naissance de Pharaon. » Ce jour-là, un fils naquit au roi ; on le nomma Pharaon comme son père. Leur coutume était de faire chaque année un festin au jour de sa naissance.

וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. מנה שני סריסים אלו בתוך שאר עבדיו, ולשון וישא מלשון (שמות ל׳:י״ב) כי תשא את ראש. ומתוך שהזכירם על המשתה בתוך השאר רצה לדון אותם ולהוציא משפטם לאור, האחד יצא זכאי וחזר למעלתו, והשני נתחייב ונתלה.

« Il releva la tête du chef des échansons et celle du chef des panetiers parmi ses serviteurs. » Il compta ces deux eunuques parmi ses autres serviteurs. “Il releva” se rattache à l’expression (Exode 30:12) : “Lorsque tu relèveras le nombre.” Les ayant mentionnés au festin parmi les autres, il voulut les juger et manifester leur sentence : l’un fut acquitté et rétabli dans son rang ; l’autre fut condamné et pendu.

ויש בענין הזה התעוררות גדולה לבני אדם שכל מעשיהם נשקלים על פי העונש והשכר והם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם.

Il y a là un grand avertissement pour les hommes : toutes leurs actions sont pesées selon le châtiment et la récompense ; ils devront rendre jugement et compte devant Celui qui parla et le monde fut.

וענין פרשה זו בא ללמדנו כי ראוי לאדם שיבקש רצון המלך ושיזהר מחמתו. וכן הזהיר שלמה המלך ע"ה על האדם שישתדל אחר רצון המלך ושתהיה לו הסברת פניו, הוא שאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש, ושיזהר שיתרחק מחמתו שלא יכעיסנו, והוא שאמר (שם) חמת מלך מלאכי מות. וכתיב (שם יט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, המשיל רצונו והסברת פניו לטל שהוא מפריח ומגדל הצמחים שהם מחיה לבעלי חיים, וכדי ללמדך כמה קשה כעסו המשילו לאריה שהוא משחית ומכלה לבעלי חיים האוכלים הצמחים. וכוונת שלמה בכל זה כדי שידון אדם ק"ו בעצמו, אם החוטא למלך ב"ו והמכעיס אותו כעסו של מלך רע ומר וקשה כ"כ. אף כי המכעיס למלך מלכי המלכים הקב"ה בחטאותיו על אחת כו"כ. ועל כן חייב אדם מדרך השכל שישכיל בדעתו להפיק רצונו ולירא מחמתו הוא שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. לפי שרצונו וחרונו תכלית הטובה והרעה, ואם הוא צריך להשמר מכעס מלך בשר ודם שנמשל לאריה ושיפיק וידרוש רצונו הנמשל לטל, אף כי ממ"ה הקב"ה שהמשילו הכתוב לאריה, שנאמר (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא, והמשיל רצונו לטל, הוא שכתוב (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון.

Cette section enseigne qu’il convient à l’homme de rechercher la faveur du roi et de se garder de sa colère. Le roi Shelomo a ainsi averti l’homme de s’efforcer d’obtenir sa faveur et son accueil bienveillant (Proverbes 16:15) : “Dans la lumière du visage du roi est la vie, sa faveur est comme une nuée de pluie tardive.” Qu’il se garde aussi de l’irriter : “La colère du roi est messagers de mort.” Et (ibid. 19) : “La fureur du roi est le rugissement d’un lionceau, sa faveur comme la rosée sur l’herbe.” Il compare sa faveur et son accueil à la rosée, qui fait fleurir et croître les plantes nourrissant les vivants ; pour montrer la dureté de sa colère, il la compare au lion qui détruit et anéantit les êtres qui mangent ces plantes. Shelomo entend que l’homme raisonne a fortiori : si la colère d’un roi de chair et de sang contre celui qui l’offense est si mauvaise, amère et dure, à plus forte raison celle du Roi des rois, le Saint, béni soit-Il, irrité par ses fautes. La raison oblige donc l’homme à rechercher Sa faveur et à craindre Sa colère (Psaumes 30:6) : “Un instant dans Sa colère, la vie dans Sa faveur.” Sa faveur et Sa colère sont le comble du bien et du mal. S’il faut se garder d’un roi humain comparé au lion et rechercher sa faveur comparée à la rosée, à plus forte raison du Roi des rois, que l’Écriture compare au lion (Amos 3:8) : “Le lion a rugi, qui ne craindrait ?” Sa faveur est comparée à la rosée (Osée 14:6) : “Je serai comme la rosée pour Israël ; il fleurira comme le lis et poussera ses racines comme le Liban.”