Vayichlaḥ

מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (משלי כה, כו)

« Source troublée et fontaine corrompue : le juste qui chancelle devant le méchant. Manger beaucoup de miel n’est pas bon ; mais rechercher leur gloire est gloire. » (Michlé 25:26-27)

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי כה) מעלת הצדיק, כי הצדיק כשהוא נמסר ונופל ביד הרשע והוא מתמוטט לפניו אותה התמוטטות היא לשעה, אינה לעולם ועתיד להנצל מיד, כמ"ש (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם, וסופו שיחזור למעלתו ולכבודו.

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, enseigne ici (Michlé 25) l’excellence du juste : lorsqu’il est livré au méchant et chancelle devant lui, cette chute est momentanée, non éternelle. Il doit être sauvé de sa main : « Car sept fois le juste tombe et se relève » (Michlé 24:16). Il retrouvera son rang et son honneur.

ולמה הוא דומה למעין, שדולחין ורומסין ברגל וחוזר עכור לשעה, שאותו עכירות אינו לעולם ואין לו קיימא כי עתיד הוא שיחזור לצלילותו, כן הצדיק לא יוכל הרשע להשפיל כבודו ולא להפיל אור פני מעלתו שלא ישאר בצדקתו כשהיה, כשם שהמעין לא יוכל איש לעכור מימיו שלא יחזרו אחר כך לצלילותן וזכותן כשהיו,

Il ressemble à une source que l’on trouble et piétine, devenue momentanément boueuse. Ce trouble ne dure pas : elle doit retrouver sa limpidité. De même, le méchant ne peut abaisser l’honneur du juste ni faire tomber l’éclat de son rang au point qu’il ne demeure pas dans sa justice première ; nul ne peut troubler une source de sorte qu’elle ne retrouve ensuite sa limpidité et sa pureté.

ומה שדמהו לשני דברים למעין ולמקור, ידוע כי הנהר מושך מן המעין והמעין מן המקור, וכשם שהנהר מקבל מן המעין כך המעין מקבל מן המקור, ומפני זה נקרא מעין מלשון עין, וכתיב עין המים, שהרי העין מקבל מן הדמעה הנמשכים מהמוח, ולכך המתמיד בדמעות מייבש את מוחו,

Il le compare à deux choses, une source et une fontaine : le fleuve procède de la source, et la source de la fontaine originelle. Comme le fleuve reçoit de la source, la source reçoit de l’origine. C’est pourquoi ma‘ayan, « source », vient de ‘ayin, « œil », comme « œil d’eau » : l’œil reçoit les larmes qui viennent du cerveau, et pleurer continuellement dessèche donc le cerveau.

אבל המקור אינו מקבל מאחר כי מימיו מעצמו המה יוצאים וממקומו מתרבים ונובעים ואינו פוסק לעולם, ומפני זה נקרא הקב"ה מקור לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד, והוא שכתוב (ירמיהו י״ז:י״ג) מקור מים חיים את ה', וכתיב (תהילים ל״ו:י׳) כי עמך מקור חיים. וע"כ המשיל שלמה ע"ה הצדיק המתמוטט לפני רשע למעין ומקור, שאין רפוש המעין ולא השחתת המקור לעולם, כי מי יוכל להשחית מקור נובע שאינו פוסק.

L’origine ne reçoit pas d’un autre : ses eaux sortent d’elle-même, augmentent et jaillissent de son lieu sans jamais cesser. C’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, est appelé « source », car Sa puissance ne cesse jamais : « L’Éternel, source d’eaux vives » (Yirmeyahou 17:13) ; « Car auprès de Toi est la source de la vie » (Tehilim 36:10). Salomon compare donc le juste chancelant devant le méchant à une source et à une fontaine : leur trouble et leur corruption ne sont pas éternels. Qui pourrait corrompre une origine qui jaillit sans cesse ?

ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא"א להשפיל כבודו של צדיק כשם שא"א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה,

Après avoir enseigné qu’on ne peut abaisser l’honneur du juste, comme on ne peut troubler une eau limpide sans qu’elle retrouve sa limpidité, le second verset enseigne qu’il faut étudier les justes et raconter l’excellence de leur rang. Rechercher leur honneur vaut mieux que manger du miel : manger beaucoup de miel n’est pas bon, mais multiplier la recherche de leur honneur est bon et honorable pour la pensée.

כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע"כ הספור בשבחם ימתק אצלו כענין שכתוב (איוב כ׳:י״ב) אם תמתיק בפיו רעה, וכתיב (משלי כ״ח:ד׳) עוזבי תורה יהללו רשע, כי כל אחד ואחד משבח את מינו.

Celui qui loue constamment les justes le fait sans aucun doute en raison de sa bonne nature et de son bon tempérament : raconter leur louange lui est plus doux que le miel. Celui qui loue les méchants le fait par la méchanceté de son cœur et parce qu’il est proche d’une de leurs mauvaises qualités ; leur louange lui est donc douce : « Si le mal est doux dans sa bouche » (Iyov 20:12) ; « Ceux qui abandonnent la Torah louent le méchant » (Michlé 28:4). Chacun loue ceux de son espèce.

וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ט״ו:ד׳) ואת יראי ה' יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם,

Salomon avertit donc que rechercher l’honneur des justes et raconter leur louange et leur excellence honore celui qui les loue ; celui qui s’y empresse est louable. Cette recherche abondante vaut mieux que manger du miel. David dit aussi : « Il honore ceux qui craignent l’Éternel » (Tehilim 15:4). Il demande de rechercher l’honneur du juste, de raconter et d’honorer ceux qui craignent l’Éternel.

והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים, העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהילים ט״ו:א׳-ב׳) ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד.

Il place cette qualité parmi celles des pieux qui s’élèvent aux degrés supérieurs et demeurent sur Sa montagne sainte : « Éternel, qui séjournera dans Ta tente ? Qui habitera sur Ta montagne sainte ? Celui qui marche dans l’intégrité… Le méprisable est rejeté à ses yeux, et il honore ceux qui craignent l’Éternel » (Tehilim 15:1-2).

וכבר דרשו רבותינו ז"ל ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי.

Nos maîtres ont interprété « Il honore ceux qui craignent l’Éternel » : c’est Yehochafat, roi de Yehouda. Lorsqu’il voyait un disciple des sages, il se levait de son trône, l’embrassait, lui donnait un baiser et l’appelait « mon maître et mon enseignant ».

ויש לתמוה איך שמו ז"ל בכלל המדות העליונות האלו מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז"ל (יחזקאל ד׳:י״ד) נבלה וטרפה לא אכלתי, ומאי רבותיה דיחזקאל,

On peut s’étonner qu’ils aient compté parmi ces qualités supérieures un acte de Yehochafat que tous les autres sont tenus de faire et accomplissent : en quoi se distinguait-il d’Israël ? De même, à propos de « Je n’ai mangé ni bête morte ni bête déchirée » (Ye‘hezqel 4:14), quelle est l’excellence particulière de Ye‘hezqel ?

אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך משום דכתיב (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך ואעפ"כ היה עושה זאת והיינו רבותא.

Pour Yehochafat, c’est parce qu’il était roi et n’y était pas tenu : « Tu établiras sur toi un roi » (Devarim 17:15), afin que sa crainte soit sur toi. Pourtant, il agissait ainsi : voilà son excellence.

ובמדרש מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע, זה יעקב שקרא לעשו אדוני כמה פעמים ע"כ. ואע"פ שלבסוף נצול מידו וחזר לצלילותו כמעין הזה, מ"מ מצינו שהתמוטט ונכנע לפניו הרבה שהוצרך לשלוח לו מנחה ושלח לו המלאכים, הוא שכתוב.

Dans le Midrash : « Source troublée et fontaine corrompue : le juste qui chancelle devant le méchant » — c’est Ya‘aqov, qui appela plusieurs fois Éssav « mon seigneur ». Fin de la citation. Bien qu’à la fin il fût sauvé de sa main et retrouvât sa limpidité comme la source, nous voyons qu’il chancela et s’abaissa beaucoup devant lui, devant lui envoyer un présent et des messagers. C’est ce qui est écrit :

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. מלת מלאכים כוללת השלוחים בבני אדם ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב"ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו ע"כ בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה (בראשית ל״ב:ב׳) ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר (בראשית כ״ד:ז׳) ישלח מלאכו לפניך. וכבר ביארתי בפרשת ויהיו חיי שרה כי המלאך הקדימו לעבד על עין המים. וזהו שאמר בכאן וישלח יעקב מלאכים לפניו, כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מלת המלאכים סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים. ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו וישובו המלאכים, ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת וע"כ אמר וישובו, שעד שלא הלכו שבו. ואח"כ אמר באנו אל אחיך אל עשו, אלו בני אדם וע"כ אמר באנו.

« Ya‘aqov envoya devant lui des messagers vers Essav, son frère, au pays de Sé‘ir, dans la campagne d’Édom. » Le mot malakhim comprend les envoyés humains et les anges du service envoyés par le Saint, béni soit-Il. Puisque Ya‘aqov avait dû partir à Paddan-Aram par crainte de son frère Essav, il chercha maintenant, à son retour dans son pays, à apaiser la colère de son frère et à s’enquérir de sa paix. Il lui envoya ses messagers, ses serviteurs et les gens de sa maison ; avec eux, il envoya certains des anges qui étaient venus à sa rencontre, comme il est écrit dans la section précédente (Genèse 32:2) : “Les anges de Dieu vinrent à sa rencontre.” C’est comme avait fait Avraham, son grand-père, qui pria le Nom, qu’Il soit exalté, d’envoyer l’ange avec le serviteur, en disant (Genèse 24:7) : “Il enverra Son ange devant toi.” J’ai déjà expliqué dans la section ’Hayé Sarah que l’ange précéda le serviteur à la source. C’est ce qu’il dit ici : “Ya‘aqov envoya des anges devant lui”, car les anges qui l’avaient rencontré en chemin et étaient venus le garder allèrent avec ses messagers et le précédèrent auprès d’Essav, son frère, pour que celui-ci ne puisse lui nuire. Le mot malakhim peut en effet désigner les deux catégories d’envoyés : corporels et intellectuels. Ce qui renforce quelque peu cette lecture est l’expression : “Les messagers revinrent.” S’il ne s’agissait que d’êtres humains, il aurait dû dire : “Les messagers arrivèrent auprès d’Essav, lui rapportèrent telle et telle chose, puis revinrent auprès de Ya‘aqov en disant : nous lui avons rapporté ces paroles.” Mais cela indique qu’il s’agissait d’anges du service ; c’est pourquoi il dit : “Ils revinrent” : ils étaient revenus avant même d’être partis. Ensuite, il dit : “Nous sommes venus auprès de ton frère, auprès d’Essav” : ce sont les hommes, d’où l’expression “nous sommes venus”.

ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים והכל אמת, חיצון ופנימי.

On peut dire, selon le secret de cette question, que les envoyés étaient des hommes et des anges, comme ce qui est dit à propos d’Avraham. C’est pourquoi l’Écriture désigne les envoyés par le terme malakhim ; tout est vrai, tant le sens extérieur que le sens intérieur.

ונראה כי כן דעת החכם רבי אברהם ממה שכתב בפרשת וירא בלק, והישר כי האתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת ע"כ.

Il semble que ce soit aussi l’avis du sage Rabbi Avraham, d’après ce qu’il a écrit dans la section Vayara Balaq : “L’explication droite est que l’ânesse a parlé. Si tu comprends le secret des anges d’Avraham et aussi de Ya‘aqov, alors tu comprendras la vérité.” Fin de citation.

וידוע כי יצחק אביו היה יושב בארץ הנגב, והיה לו ליעקב לעבור דרך אדום לפיכך נתירא מעשו פן יצא לקראתו וע"כ הקדים לשלוח שלוחיו בארצו.

On sait que Yits’haq, son père, résidait dans le pays du Néguev, et que Ya‘aqov devait passer par Édom. C’est pourquoi il craignit qu’Essav ne sorte à sa rencontre et prit les devants en envoyant ses messagers dans son pays.

ורבותינו ז"ל תפשוהו ממה שדרשו בב"ר (משלי כ״ו:י״ז) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו ואמר כה אמר עבדך יעקב, זהו שאמר הכתוב מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. יעקב קרא לעשו אדוני למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות. רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס המלך כה אמר עבדך יהודה, שלח לו אנטונינוס וכי עבדי אתה הלואי שאהא עבדך לעוה"ב, אמר לו לא אני גדול מזקני ולא אתה קטן מזקנך, שהרי יעקב זקני שלח לעשו כה אמר עבדך יעקב.

Nos maîtres, de mémoire bénie, lui en firent reproche dans Bereshit Rabba, à propos de ce qu’ils ont interprété (Proverbes 26:17) : “Il saisit les oreilles d’un chien, celui qui, en passant, s’emporte dans une querelle qui n’est pas la sienne.” Le Saint, béni soit-Il, lui dit : il allait son chemin, et tu lui envoyais dire : “Ainsi parle ton serviteur Ya‘aqov.” C’est ce que dit l’Écriture : “Une source troublée et une fontaine corrompue : le juste qui chancelle devant le méchant.” Ya‘aqov appela Essav “mon seigneur” : la Torah enseigne la bienséance, qui consiste à rendre honneur à la royauté. Notre saint maître écrivait au roi Antonin : “Ainsi parle ton serviteur Yehouda.” Antonin lui envoya dire : es-tu donc mon serviteur ? Puissé-je être ton serviteur dans le monde à venir ! Il lui répondit : je ne suis pas plus grand que mon ancêtre et tu n’es pas moindre que le tien, car Ya‘aqov, mon ancêtre, envoya dire à Essav : “Ainsi parle ton serviteur Ya‘aqov.”

כה תאמרון לאדני לעשו. לא היה יעקב קורא לעשו אדוני שלא בפניו, אבל פירוש צוה אותם שיאמרו לכל שואל מעבדיו ואנשי ביתו לאדני לעשו, כמו שכתוב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו.

« Vous direz ainsi à mon seigneur, à Essav. » Ya‘aqov n’appelait pas Essav “mon seigneur” en son absence. Le sens est qu’il leur ordonna de répondre à quiconque les interrogerait parmi ses serviteurs et les gens de sa maison : “À mon seigneur, à Essav”, comme il est écrit : “C’est un présent envoyé à mon seigneur, à Essav.”

עם לבן גרתי. הוצרך יעקב בשליחות הזה להודיע ג' ענינים. האחד כי מה שפרש מאביו כ"ב שנה לא היה זה מפני פחדו ויראתו כי לא נשמר ממנו כלל, רק שדר עם לבן בכובד עבודה, כלשון (תהלים קכ ה) כי גרתי משך, וע"כ הוצרך להתאחר עד עתה. השני הודיע שהוא עשיר, וכי הש"י העשיר אותו בשכר עבודתו, והנה עשרו יגיע כפיו לא ירושת אבות שיהיה לו בהם חלק, וזהו שאמר ויהי לי שור וחמור צאן וגו'. השלישי הודיעו שהוא דורש שלומו ומבקש אהבתו ושואל חנו, וזהו ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.

« J’ai séjourné avec Lavan. » Dans ce message, Ya‘aqov devait faire connaître trois choses. Premièrement, s’il avait été séparé de son père pendant vingt-deux ans, ce n’était pas par peur ni par crainte d’Essav : il ne cherchait nullement à se garder de lui. Il avait seulement vécu auprès de Lavan, accablé de travail, selon l’expression (Psaumes 120:5) : “Car j’ai séjourné à Méshekh.” Il avait donc dû tarder jusqu’à présent. Deuxièmement, il lui fit savoir qu’il était riche et que le Nom, qu’Il soit béni, l’avait enrichi en salaire de son travail. Sa richesse était ainsi le fruit de ses mains, non un héritage paternel dans lequel Essav aurait eu une part. C’est ce qu’il dit : “J’ai acquis bœuf, âne, petit bétail, etc.” Troisièmement, il lui fit savoir qu’il recherchait sa paix, sollicitait son amour et demandait sa faveur. C’est ce qu’il dit : “J’ai envoyé le dire à mon seigneur pour trouver grâce à tes yeux.”

ויהי לי שור וחמור צאן. הזכיר עשרו ברב מעוט שלא להתהלל, כענין שכתוב (ירמיהו ט׳:כ״ב) אל יתהלל עשיר בעשרו. וכן דרך הצדיקים שממעטים את עצמן ואת כל אשר להם, אבל הרשעים מרוממין את עצמן ואת כל אשר להם כגון עשו שאמר יש לי רב.

« J’ai acquis bœuf, âne et petit bétail. » Il mentionna sa richesse en la minimisant beaucoup, pour ne pas se glorifier, comme il est écrit (Jérémie 9:22) : “Que le riche ne se glorifie pas de sa richesse.” Telle est la voie des justes : ils se font petits, eux et tout ce qu’ils possèdent. Mais les méchants se grandissent, eux et tout ce qu’ils possèdent, comme Essav qui dit : “J’ai beaucoup.”

והיה להכתוב ראוי שיקדים הצאן כי כן דרך הכתובים להקדימן, מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות שכן כתוב באברהם (בראשית י״ב:ט״ז) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. גם ביצחק כתיב (בראשית כ״ו:י״ד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. גם ביעקב כתיב (שם ל) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, מין הצאן קודם לכל הבהמות. ומה שלא הקדימו בכתוב הזה לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע"י הצאן נתרוקן עשו מן הברכות וזכה יעקב בהן כענין שכתוב לך נא אל הצאן, אבל כאשר חזרו המלאכים אל יעקב הקדים את הצאן ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר וגו'. גם אחר שנתרצה לו וקבל מנחתו הקדים אותו, והוא שאמר אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי.

L’Écriture aurait dû placer le petit bétail en premier, car elle a coutume de lui donner la priorité : c’est l’espèce la plus noble et la plus choisie parmi les bêtes. Ainsi est-il écrit à propos d’Avraham (Genèse 12:16) : “Il traita bien Avram à cause d’elle, et il eut petit et gros bétail.” Pour Yits’haq aussi (Genèse 26:14) : “Il eut des troupeaux de petit bétail, des troupeaux de gros bétail et une nombreuse domesticité.” Pour Ya‘aqov encore (ibid. 30) : “Il eut beaucoup de petit bétail, des servantes et des serviteurs, des chameaux et des ânes.” Le petit bétail précède toutes les autres bêtes. S’il ne le place pas en premier dans ce verset, c’est qu’il ne voulut pas commencer son propos à Essav par le petit bétail : c’est par son intermédiaire qu’Essav fut privé des bénédictions et que Ya‘aqov les obtint, comme il est écrit : “Va donc vers le petit bétail.” Mais lorsque les messagers revinrent vers Ya‘aqov, il plaça le petit bétail en premier : “Il partagea le peuple qui était avec lui, le petit et le gros bétail, etc.” Après qu’Essav eut été apaisé et eut accepté son présent, il lui donna également la priorité : “Mon seigneur sait que les enfants sont tendres et que j’ai à ma charge le petit et le gros bétail qui allaitent.”

ובמדרש ויהי לי שור וחמור, למה הקדים שור, רמז לו כבר נולד יוסף שהוא שטנו של עשו, הוא שכתוב (עובדיה יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. נקרא יוסף שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו.

Dans le Midrash : “J’ai acquis bœuf et âne.” Pourquoi place-t-il le bœuf en premier ? Il lui indique que Yossef, l’adversaire d’Essav, est déjà né, comme il est écrit (Abdias 18) : “La maison de Ya‘aqov sera un feu, la maison de Yossef une flamme, et la maison d’Essav du chaume ; ils les embraseront et les dévoreront.” Yossef est appelé bœuf, puisqu’il est dit (Deutéronome 33:17) : “Le premier-né de son taureau, la majesté est à lui.”

וגם הולך לקראתך. יתכן לפרש וגם לרבות שרו של עשו שגם הוא הולך לקראתו להלחם בו, והוא ענין הפרשה שכתוב ויאבק איש עמו. וגם זה יחזק מה שכתבתי למעלה בענין המלאכים כי בני אדם מאין היו יודעים ענין המלאך שבא להאבק עמו, וזהו כפל הלשון של ויירא ויצר, כי היראה מפני עשו והצרה מפני שרו של עשו.

« Et lui aussi vient à ta rencontre. » On peut expliquer que “aussi” inclut le prince d’Essav, qui vient lui aussi à sa rencontre pour le combattre. C’est le sujet du passage où il est écrit : “Un homme lutta avec lui.” Cela renforce encore ce que j’ai écrit plus haut au sujet des anges : comment des hommes auraient-ils su ce qu’il en était de l’ange venu lutter avec lui ? C’est aussi le sens du redoublement “il eut peur” et “il fut dans l’angoisse” : la peur était à cause d’Essav, l’angoisse à cause du prince d’Essav.

וארבע מאות איש עמו. מוכנים למלחמה, ולא אמר אתו כי הוא לשון נאמר על הצדיק. וכן ביוסף (בראשית ל״ט:כ״ג) באשר ה' אתו. והזכיר לשון עמו כלשון הכתוב (דברי הימים ב ל״ב:ח׳) עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו.

« Et quatre cents hommes avec lui (‘immo). » Prêts pour la guerre. Il ne dit pas itto, car cette expression s’emploie à propos du juste. Ainsi, à propos de Yossef (Genèse 39:23) : “Parce que l’Éternel était avec lui (itto).” Il emploie ‘immo, comme dans le verset (II Chroniques 32:8) : “Avec lui est un bras de chair, et avec nous l’Éternel notre Dieu pour nous secourir.”

ויירא יעקב מאד ויצר לו. דרשו רבותינו ז"ל ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקב"ה (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז"ל בפ' ראשון דברכות. ודרשו עוד כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא כך אמר דוד (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה', רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה אלא שמא יגרום החטא.

« Ya‘aqov eut très peur et fut dans l’angoisse. » Nos maîtres, de mémoire bénie, ont interprété : il eut peur d’être tué et fut dans l’angoisse à l’idée de tuer lui-même d’autres personnes. Puisque le Saint, béni soit-Il, lui avait promis (Genèse 28:15) : “Voici que Je suis avec toi et Je te garderai partout où tu iras”, pourquoi eut-il peur ? Il craignait que la faute ne provoquât une autre issue : ainsi nos maîtres ont-ils interprété dans le premier chapitre de Berakhot. Ils ont encore enseigné un cas semblable : pourquoi le mot loule est-il surmonté de points ? David disait (Psaumes 27:13) : “Si je n’avais eu foi de voir la bonté de l’Éternel” : Maître du monde, j’ai confiance en Toi, qui accorderas une bonne récompense aux justes dans le monde à venir, mais je ne sais si j’ai une part parmi eux ou non. Puisqu’il se qualifiait lui-même de pieux, comment pouvait-il en douter ? Il craignait que la faute ne provoquât une autre issue.

ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב ויחץ את הילדים. ואמר עוד פן יבא והכני אם על בנים. לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.

Certains ont expliqué que Ya‘aqov n’eut pas peur pour lui-même, puisqu’il avait déjà reçu une promesse, mais pour ses fils et les gens de sa maison. C’est ce qui est écrit : “Il répartit les enfants.” Il dit encore : “De peur qu’il ne vienne et ne me frappe, la mère avec les enfants.” Il ne dit pas seulement “ne me frappe”, car il ne craignait pas pour lui-même, mais que la mère soit frappée avec les enfants.

ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה הוא שכתוב ויחץ את העם אשר אתו וכתיב ויאמר אם יבא עשו וגו', לתפלה הוא שאמר אלהי אבי אברהם וגו' הצילני נא, לדורון הוא שכתוב עזים מאתים וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים ב י״ח:ט״ו) ויתן חזקיהו את כל הכסף. וכתיב (דברי הימים ב ל״ב:ו׳) ויתן שרי מלחמות על העם, וכתיב (מלכים ב י״ט:ט״ו) ויתפלל חזקיהו לפני ה'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'. השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.

Sache que cette section explique ce qui arriva à Ya‘aqov avec son frère Essav ; elle fait aussi allusion, pour les générations, à ce qui doit toujours nous arriver avec les descendants d’Essav. Il convient de suivre la conduite de Ya‘aqov, qui se prépara à trois choses : la guerre, la prière et le présent. Pour la guerre, il est écrit : “Il partagea le peuple qui était avec lui”, puis : “Il dit : si Essav vient, etc.” Pour la prière : “Dieu de mon père Avraham, etc., délivre-moi, je T’en prie.” Pour le présent : “Deux cents chèvres, etc.” Le roi ’Hizqiyahou prit exemple sur lui et fit de même face à San’hériv, roi d’Assyrie, en se préparant à ces trois choses : “’Hizqiyahou donna tout l’argent” (II Rois 18:15) ; “Il établit des chefs de guerre sur le peuple” (II Chroniques 32:6) ; et “’Hizqiyahou pria devant l’Éternel” (II Rois 19:15). Nous aussi devons suivre les voies des patriarches et nous préparer à les accueillir par un présent, par des paroles douces et par la prière devant l’Éternel, qu’Il soit exalté. Mais la guerre ne nous est pas possible, puisqu’il est dit (Cantique 2:7) : “Je vous adjure, filles de Jérusalem, etc.” Il leur fit jurer de ne pas provoquer de guerre contre les nations.

אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו. הם השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם ויכה אותם.

« Si Essav vient vers l’un des camps et le frappe. » Ce sont les servantes, leurs enfants et le camp qui les accompagne : il les frappera.

והיה המחנה הנשאר לפליטה הם לאה ורחל ומחנה שעמם. ומקרא מלא פירש הכתוב, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. לפליטה, מן החרב כענין שכתוב (ירמיהו נ״א:נ׳) פלטים מחרב. ומכאן למד עובדיהו שעשה מן הנביאים ב' חלקים שלא החביא אותם במקום א', הוא שכתוב (מלכים א י״ח:י״ג) ואחביא מנביאי ה' וגו' חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים. ואמרו רבותינו ז"ל לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, זו פרקמטיא. ובכל משלח ידך, זו תחת ידיך. וברכך בארץ זו קרקע.

« Le camp restant sera sauvé. » Ce sont Léa, Ra’hel et le camp qui les accompagne. Un verset explicite le précise : “Il répartit les enfants auprès de Léa, de Ra’hel et des deux servantes.” “Sauvé” : de l’épée, comme il est écrit (Jérémie 51:50) : “Rescapés de l’épée.” ‘Ovadyahou en tira la leçon de répartir les prophètes en deux groupes, sans les cacher en un seul lieu, comme il est écrit (I Rois 18:13) : “Je cachai les prophètes de l’Éternel, etc., cinquante hommes par caverne, et je les nourris de pain et d’eau.” Nos maîtres ont dit : que l’homme partage toujours son argent en trois : un tiers en terres, un tiers dans le commerce et un tiers à sa disposition, puisqu’il est dit (Deutéronome 28:8) : “L’Éternel ordonnera pour toi la bénédiction dans tes réserves” : c’est le commerce ; “dans tout ce à quoi tu mettras la main” : c’est ce qui est à ta disposition ; “Il te bénira dans le pays” : ce sont les terres.

ובמדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה. כוונתם לומר כי יודע היה יעקב אבינו כי המחנה האחת ישאר לפלטה על כל פנים. והוא רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כלם באורך גלותם, אבל ישארו לפליטה על כרחו של עשו. וכן דרשו רז"ל והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו. והכוונה כי אם יקום מלך ויגזור עלינו גרושין או אבדן גוף וממון באחת הארצות, הנה מלך אחר במקום אחר יקבץ וירחם, ולזה כוונו רז"ל במדרש זה.

Dans le Midrash : “Si Essav vient vers l’un des camps et le frappe” : ce sont nos frères du Sud ; “le camp restant sera sauvé” : ce sont nos frères de l’exil. Leur intention est de dire que Ya‘aqov, notre père, savait qu’un des camps serait sauvé quoi qu’il arrive. C’est une allusion aux générations : toute sa descendance ne tombera pas aux mains des descendants d’Essav et ne disparaîtra pas au cours de son long exil ; il en restera des rescapés malgré Essav. Ainsi les Sages ont-ils interprété : “Le camp restant sera sauvé” : malgré lui. Le sens est que, si un roi se lève et décrète contre nous l’expulsion ou la destruction des personnes et des biens dans un pays, un autre roi, ailleurs, nous recueillera et aura pitié de nous. C’est ce que les Sages ont voulu dire dans ce Midrash.

אלהי אבי אברהם. היה ראוי שיזכיר תחלה השם המיוחד ושיאמר ה' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק האומר אלי.

« Dieu de mon père Avraham. » Il aurait dû mentionner d’abord le Nom propre et dire : “Éternel, Dieu de mon père Avraham et Dieu de mon père Yits’haq, qui me dis.”

וע"ד הקבלה אם יאמר כן היה השם המיוחד רמז לתשובה שהוא הדין, והנה יעקב היה מדבר בתפלה לא רצה להכנס לפנים מן החסד, כי כל מה שהוא לפנים מן החסד הוא דין וקו היושר, והוא היה ירא שמא יגרום החטא, ומפני זה התחיל אלהי אבי אברהם שהוא מדת החסד, וסיים בשם המיוחד שהוא מדת התפלה, והוא מדת הרחמים, ועל כן סדר המדות בתפלתו על הסדר הזה, אלהי אבי אברהם זו מדת החסד, ואלהי אבי יצחק זו מדת הגבורה, ה' מדת רחמים, והוא בלשון שאנו אומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן כתוב בסדר של מעלה ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ומזה הזכיר כאן ואיטיבה עמך.

Selon la Kabbale, s’il l’avait dit ainsi, le Nom propre aurait fait allusion à la Teshouva, qui est la rigueur. Or Ya‘aqov parlait dans la prière et ne voulut pas pénétrer au-delà du ’Hessed, car tout ce qui est au-delà du ’Hessed est rigueur et ligne de rectitude ; il craignait que la faute ne provoquât une autre issue. C’est pourquoi il commença par “Dieu de mon père Avraham”, l’attribut de bonté, et termina par le Nom propre, l’attribut de la prière, qui est l’attribut de miséricorde. Il ordonna donc les attributs dans sa prière ainsi : “Dieu de mon père Avraham”, l’attribut de bonté ; “Dieu de mon père Yits’haq”, l’attribut de puissance ; “Éternel”, l’attribut de miséricorde. C’est la formule que nous employons dans la prière : “Dieu d’Avraham, Dieu de Yits’haq et Dieu de Ya‘aqov.” De même, il est écrit dans la section précédente : “L’Éternel dit à Ya‘aqov : retourne au pays de tes pères et vers ton lieu natal, et Je serai avec toi.” C’est pourquoi il mentionne ici : “Je te ferai du bien.”

וכבר ידעת מאמר חכמי האמת האבות הן הן המרכבה, ואין מרכבה פחותה מארבעה ואין קורין אבות אלא לשלשה שהרי הש"י קרא את עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא מצינו כן בשאר נביאים שיאמר אלהי משה אלהי יונה, אע"פ שמצינו (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה את פני ה' אלהיו, וכן ביונה (יונה ב׳:ב׳) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, מכל מקום לא ייחד הקב"ה שמו עליהם שיקרא אלהי פלוני כי אם על אברהם יצחק ויעקב. אבל מצינו זה בדוד הוא שכתוב (מלכים ב כ׳:ה׳) אלהי דוד אביך.

Tu connais déjà la parole des sages de la vérité : les patriarches sont le Char. Or un char ne compte pas moins de quatre éléments, et l’on ne désigne pourtant comme patriarches que trois hommes. Le Nom, qu’Il soit béni, s’est en effet appelé Dieu d’Avraham, Dieu de Yits’haq et Dieu de Ya‘aqov ; nous ne trouvons pas une telle expression pour les autres prophètes, comme Dieu de Moché ou Dieu de Yona. Certes, il est écrit (Exode 32:11) : “Moché implora la face de l’Éternel son Dieu”, et à propos de Yona (2:2) : “Yona pria l’Éternel son Dieu.” Cependant, le Saint, béni soit-Il, n’a pas spécialement associé Son nom à eux en se faisant appeler Dieu d’un tel, mais seulement à Avraham, Yits’haq et Ya‘aqov. Nous trouvons toutefois cela pour David, puisqu’il est écrit (II Rois 20:5) : “Le Dieu de David, ton père.”

ומזה היה רגיל הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז"ל לומר בתפלתו אלהי דוד ובונה ירושלים, כדי שיזכיר בתפלתו המרכבה על שלמותה בארבעה אבות. והכתוב שאמר (שם יד) איה ה' אלהי אליהו, אינו מן הענין הזה כי הוא תפלה. ומה שלא הזכירו החכמים לדוד בכלל האבות, כונתם היה כנגד ארבע חיות המרכבה, שהשלשה בלבד פירש הכתוב את מקומם הוא שכתוב במרכבה של יחזקאל (יחזקאל א׳:י׳) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם. ומה שאמר ודמות פניהם פני אדם, באורו באמצע, ופירש הכתוב כי מן הימין פני אריה, מן השמאל פני שור, אבל פני נשר שהוא הרביעי לא הזכיר את מקומו כלל אם מן הימין אם מן השמאל, או מלפניו או מלאחריו, כי היא המדה שראוי להסתירה, ועל כן הלכו חכמי האמת בדרך הזה שלא הזכירו האבות רק שלשה.

C’est pourquoi le maître, père de la Kabbale, Rabbi Yits’haq fils du Rav, de mémoire bénie, avait coutume de dire dans sa prière : “Dieu de David et bâtisseur de Jérusalem”, afin d’y mentionner le Char dans sa plénitude, avec quatre pères. Le verset (ibid. 14) : “Où est l’Éternel, Dieu d’Eliyahou ?” ne relève pas de ce sujet, car c’est une prière. Si les sages n’ont pas compté David parmi les patriarches, leur intention correspondait aux quatre créatures vivantes du Char. L’Écriture n’a précisé la place que de trois, dans le Char d’Ézéchiel (1:10) : “Quant à l’aspect de leurs faces : une face d’homme ; une face de lion à droite pour les quatre ; une face de taureau à gauche pour les quatre ; et une face d’aigle pour les quatre.” “Une face d’homme” signifie au milieu. L’Écriture précise que la face de lion est à droite et celle de taureau à gauche ; mais pour la face d’aigle, la quatrième, elle ne précise nullement sa place : à droite, à gauche, devant ou derrière. C’est l’attribut qu’il convient de cacher. Les sages de la vérité ont donc suivi cette voie en ne mentionnant que trois patriarches.

קטנתי מכל החסדים. מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו עבד, זהו שאמר את עבדך. ושיתבונן ברבוי חסדי השם יתברך וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים ט״ז:ב׳) טובתי בל עליך. יאמר מתבונן אני בדרכי השם יתברך שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק חסד גמור, זהו טובתי בל עליך. כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך. ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. וכן אמר יעקב הצילני נא. ומה שאמר. מכל האמת והוא הדין, וטוב הקב"ה וחסדיו על האדם אינם בדין רק בחסד, לכך שנה אונקלוס בלשון ולא תרגם קשוט, ותרגם מכל חסדין ומכל טבוון, כאלו היה בלשון העברי מכל חסדים ומכל הטובות. ומה שהזכיר הכתוב. אמת בדרך הפשט לפי שמתנת הארץ שהבטיחו הקב"ה היא במדת האמת, לפי שכבר נשבע לאברהם בזה. וזהו פשט הכתוב (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כלומר מה שנתת הארץ לאברהם היה חסד שנתת לו הארץ ונשבעת לו בזה. אבל יעקב בדין היה לפי שכבר נשבע לו לאברהם.

« Je suis trop petit pour toutes les bontés. » De là, il convient que l’homme médite dans sa prière sur ses propres manques et sa petitesse, ainsi que sur la souveraineté du Maître dont il est le serviteur. C’est ce qu’il dit : “Ton serviteur.” Qu’il médite aussi sur l’abondance des bontés du Nom, qu’Il soit béni, et des bienfaits qu’Il lui accorde. C’est ce que David dit (Psaumes 16:2) : “Mon bien ne T’incombe pas.” Il dit : je considère les voies du Nom, qu’Il soit béni, Maître du monde entier ; Il leur fait du bien comme un maître à son serviteur, sans y être obligé, mais par pure bonté. C’est le sens de “mon bien ne T’incombe pas” : ce n’est pas une obligation qui pèse sur Toi. Après avoir médité tout cela, l’homme demandera ce dont il a besoin. Ainsi Ya‘aqov dit-il : “Délivre-moi, je T’en prie.” Quant à “toute la vérité”, elle est la justice ; or le bien et les bontés du Saint, béni soit-Il, envers l’homme relèvent de la bonté, non d’un droit. C’est pourquoi Onqelos change l’expression : il ne traduit pas qoushot, mais “toutes les bontés et tous les bienfaits”, comme si l’hébreu disait “toutes les bontés et tous les bienfaits”. Selon le sens simple, l’Écriture mentionne néanmoins la vérité parce que le don du pays que le Saint, béni soit-Il, lui avait promis relève de l’attribut de vérité : Il avait déjà prêté serment à Avraham à ce sujet. Tel est le sens simple du verset (Michée 7:20) : “Tu donneras la vérité à Ya‘aqov, la bonté à Avraham.” Donner le pays à Avraham était une bonté : Tu lui donnas le pays et lui en fis serment. Mais pour Ya‘aqov, c’était un droit, puisque Tu en avais déjà fait serment à Avraham.

כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. פירוש ביום טובה ראה ביום רעה.

« Car avec mon bâton. » De là, l’homme est tenu de se rappeler les jours de malheur au temps de la tranquillité, afin de mesurer l’amélioration de sa situation et d’en remercier le Saint, béni soit-Il. Ainsi le roi Shelomo a-t-il dit (Ecclésiaste 7:14) : “Au jour du bonheur, sois dans le bien ; et au jour du malheur, regarde.” Le sens est : au jour du bonheur, regarde le jour du malheur.

הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע.

« Délivre-moi, je T’en prie, de la main de mon frère, de la main d’Essav. » Il ne se conduit pas envers moi comme un frère, mais comme Essav le méchant.

ויתכן לפרש כי התפלל לשעה ולדורות, מיד אחי לשעה, מיד עשו לדורות. והוא שכתוב (בראשית כ״ז:כ״ב) והידים ידי עשו, ועליו התפלל דוד ע"ה (תהילים י׳:ט״ו) שבור זרוע רשע.

On peut expliquer qu’il pria pour le présent et pour les générations : “de la main de mon frère”, pour le présent ; “de la main d’Essav”, pour les générations. C’est ce qui est écrit (Genèse 27:22) : “Les mains sont les mains d’Essav.” C’est à son sujet que David pria (Psaumes 10:15) : “Brise le bras du méchant.”

כי ירא אנכי אותו. מפני שאין לו רחמנות. וכן אמר הנביא ע"ה (עמוס א׳:י״א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו. פן יבא והכני והכה אח"כ אם על בנים.

« Car je le crains. » Parce qu’il n’a pas de compassion. Ainsi le prophète a-t-il dit (Amos 1:11) : “Parce qu’il a poursuivi son frère par l’épée et détruit sa compassion.” “De peur qu’il ne vienne et ne me frappe”, puis qu’il frappe la mère avec les enfants.

וע"ד המדרש פן יבא והכני אם על בנים, והלא צוית בתורה (ויקרא כ״ב:כ״ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ובעופות כתיב (דברים כו) לא תקח האם על בנים, והוא עתיד לקיים (הושע י׳:י״ד) אם על בנים רוטשה.

Selon le Midrash : “De peur qu’il ne vienne et ne me frappe, la mère avec les enfants.” N’as-Tu pas ordonné dans la Torah (Lévitique 22:28) : “Vous ne l’abattrez pas, lui et son petit, en un même jour” ? Et à propos des oiseaux, il est écrit (Deutéronome 26) : “Tu ne prendras pas la mère avec les petits.” Or lui s’apprête à accomplir (Osée 10:14) : “La mère fut écrasée avec les enfants.”

מן הבא בידו. ממה שהשיגה ידו, מן הבא ולא מן הגזל, שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם.

« De ce qui lui était venu en main. » De ce qu’il avait pu acquérir : de ce qui lui était venu, et non du vol, comme il est dit (Malachie 1:13) : “Vous apportez ce qui a été volé, la bête boiteuse et la malade ; vous apportez cette offrande : l’agréerais-Je de votre main ?”

או יהיה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות.

Ou bien “de ce qui lui était venu en main” désigne des pierres précieuses et des perles.

ויש שפירש מן הבא בידו עוף הנקרא פלקו"ן, כי מפני שהיה עשו איש ציד הביא לו העוף הזה שיצוד בו. ויהיה לפי כן שיעור הכתוב ויקח מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו, כי מלת בידו תחזור לעשו, כלומר ממה שנהג להביא בידו.

Certains ont expliqué que “de ce qui lui était venu en main” désigne l’oiseau appelé faucon. Puisqu’Essav était un chasseur, il lui apporta cet oiseau pour chasser avec lui. Selon cette lecture, la construction du verset serait : il prit un présent pour Essav, son frère, de ce qui lui venait en main ; le mot “sa main” se rapporte à Essav, c’est-à-dire à ce qu’il avait coutume de porter sur sa main.

עזים מאתים ותישים עשרים. הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיהו נ׳:ח׳) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט"ו הזכרים וט"ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.

« Deux cents chèvres et vingt boucs. » Il plaça les chèvres en premier selon l’usage des troupeaux, où les chèvres et les boucs précèdent les autres bêtes, comme il est écrit (Jérémie 50:8) : “Soyez comme les boucs devant le troupeau.” De plus, leurs mâles sont plus nombreux que ceux des autres espèces. Ensuite viennent les chameaux : quinze mâles et quinze femelles, car eux et leurs petits font trente en tout. Restent les vaches et les ânesses, dont les mâles sont en nombre égal, dix. Il plaça l’espèce pure avant l’espèce impure ; dans tous les groupes, il plaça les femelles en premier, car elles sont plus nombreuses que les mâles.

ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י"ב חדש.

On peut expliquer que ce présent est ordonné selon le nombre des mois de gestation : la gestation des chèvres et des brebis est de cinq mois ; celle des chameaux, de six mois ; celle des vaches, de neuf mois ; et celle des ânesses, de douze mois.

והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:ה׳) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א׳:י׳) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.

D’après ce que j’ai écrit plus haut, il ne voulut pas commencer par le petit bétail dans le verset “j’ai acquis bœuf et âne”. Pourquoi commence-t-il maintenant son présent par des chèvres et des boucs ? Ils appartiennent pourtant au petit bétail, comme il est écrit au sujet de la Pâque d’Égypte (Exode 12:5) : “Tirez et prenez pour vous du petit bétail”, puis : “Vous le prendrez parmi les agneaux ou parmi les chèvres.” Et il est écrit (Lévitique 1:10) : “Si son offrande est du petit bétail, parmi les brebis ou parmi les chèvres, pour un holocauste.”

והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע"י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כ״ז:כ״ט) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.

Voici l’explication : avant d’avoir fait sa prière, il ne voulait pas que les messagers commencent auprès d’Essav par le terme “petit bétail”, car cela aurait pu éveiller sa haine et rappeler à charge contre lui les événements anciens. Mais maintenant, après avoir prié, il ne le craignait plus du tout ; il voulait au contraire l’effrayer. Il commença par les chèvres pour dire : si tu songes à me combattre, tu ne le pourras pas, puisque j’ai reçu les bénédictions par l’intermédiaire de deux chevreaux. Il m’a dit (Genèse 27:29) : “Sois le maître de tes frères”, et à toi : “Tu serviras ton frère.” C’est aussi pourquoi il mentionna en dernier les ânesses et les ânons : à la fin, aux jours du Messie, tu tomberas aux mains de mon fils, dont il est écrit (Zacharie 9:9) : “Exulte, fille de Sion ; pousse des cris, fille de Jérusalem ! Voici que ton roi vient à toi, juste et sauvé, humble et monté sur un âne, sur un ânon, petit des ânesses.” Ainsi l’effraya-t-il par allusion dans ce présent, au début comme à la fin.

ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.

Il est bien connu qu’au regard de la richesse et du rang de Ya‘aqov et d’Essav, la valeur de ce présent n’aurait pas représenté grand-chose, si ce n’était qu’il renferme des allusions à l’avenir.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה.

Rabbénou ’Hananel, de mémoire bénie, a écrit que le nombre total de têtes de bétail dans ce présent était de cinq cent cinquante. C’est pourquoi la royauté d’Édom précéda celle d’Israël de cinq cent cinquante ans.

ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון.

« Vous laisserez un espace entre un troupeau et le suivant. » Pour rassasier les yeux de ce méchant et l’émerveiller par l’abondance du présent.

ובמדרש ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, אמר יעקב לפני הקב"ה, רבש"ע אם יבאו צרות על ישראל אל תביא להם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהן. בא לרמוז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו בריוח ובהפרש בין זו לזו.

Dans le Midrash : “Vous laisserez un espace entre un troupeau et le suivant.” Ya‘aqov dit devant le Saint, béni soit-Il : Maître du monde, si des malheurs surviennent pour Israël, ne les leur apporte pas l’un après l’autre ; accorde-leur plutôt un répit entre leurs détresses. Il suggère ainsi que les impôts et les redevances que les descendants d’Essav prélèveront soient espacés, avec un intervalle entre les uns et les autres.

ויעבר את מעבר יבוק. לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן, ויקחם ויעבירם את הנחל. וחזר אחרי כן ויעבר את אשר לו בצווי על ידי אחרים על כן נשאר יחידי באחרונה.

« Il traversa le gué du Yabboq. » Pour voir s’il pouvait traverser l’eau à pied. Lorsqu’il vit que c’était possible, “il les prit et leur fit traverser le torrent”. Il revint ensuite et “fit passer ce qui lui appartenait”, en le commandant à d’autres ; c’est pourquoi il resta seul en dernier.

ויותר יעקב לבדו. דרשו רבותינו ז"ל לכדו קרי ביה, מלמד שחזר על פכין קטנים, ללמד שממונם של צדיקים חביב עליהם כדי שיתרחקו מן הגזל, כך פירש רש"י ז"ל. והכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור, והמקטרג נזדווג לו מיד.

« Ya‘aqov resta seul (levaddo). » Nos maîtres ont interprété : lis lekhaddo, “pour sa cruche”. Cela enseigne qu’il revint pour de petites fioles, afin de nous apprendre que les biens des justes leur sont chers, pour qu’ils s’éloignent du vol : ainsi l’a expliqué Rachi. L’intention était que les petits enfants ne soient pas en danger pendant le voyage faute de boisson. C’est pourquoi il se mit en danger en revenant ; aussitôt l’accusateur l’affronta.

ויאבק איש עמו. על דרך הפשט כמו ויחבק, אותיות אחע"ה מתחלפות, וכן לשון רז"ל אבוקה כמו חבוקה על שם העצים שמתקשרים ומתחבקים זה עם זה ביחד.

« Un homme lutta (vayéaveq) avec lui. » Selon le sens simple, c’est comme vaya’habeq, “il étreignit”, car les lettres alef, ’het, hé et ‘ayin se substituent les unes aux autres. De même, dans la langue des Sages, avouqa, “torche”, est comme ’havouqa, “assemblée par étreinte”, d’après les morceaux de bois qui sont liés et serrés ensemble.

וע"ד המדרש ויאבק איש עמו מלשון אבק, כי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, ושרו של עשו היה.

Selon le Midrash, “un homme lutta avec lui” se rattache au mot avaq, “poussière”, car l’homme qui était avec lui fut couvert de poussière ; c’était le prince d’Essav.

ודבר ידוע כי לולא העון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו, כמאמר רבותינו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ועל כן יאמר הכתוב כי בקש המלאך למצוא לו עון אשר יתגבר בו עליו ולא מצא, ומזה אמר וירא כי לא יכול לו, כלומר לא היה לו יכולת להתגבר עליו מצד שום עון רק מצד עון שתי אחיות שנשא בחייהן זהו ויגע בכף ירכו, והיה העונש במקום החטא, ועוד יכלול ויגע בכף ירכו, שנגע בצדיקים העתידין לצאת ממנו, זהו דורו של שמד, וזהו כי לא יכול, להזיקו, כי לא הורשה במה שעשה רק כדי להקע כף ירכו.

Il est bien connu que, sans la faute, il n’y aurait pas de différence entre l’homme et l’ange ; l’homme serait même plus grand que lui, comme nos maîtres l’ont dit : les justes sont plus grands que les anges du service. L’Écriture dit donc que l’ange chercha à lui trouver une faute qui lui permettrait de le vaincre, mais n’en trouva pas. C’est le sens de “il vit qu’il ne pouvait rien contre lui” : il n’avait aucun pouvoir de le dominer en raison d’une faute, hormis celle d’avoir épousé deux sœurs de leur vivant. C’est ce qu’exprime “il toucha l’articulation de sa hanche” : le châtiment porta sur le lieu de la faute. “Il toucha l’articulation de sa hanche” signifie aussi qu’il atteignit les justes qui devaient descendre de lui : la génération de la persécution religieuse. “Il ne pouvait rien” : lui nuire, car il ne fut autorisé, dans ce qu’il fit, qu’à démettre l’articulation de sa hanche.

והיה הענין גם כן רמז לדורות שיבא דור שיתגבר עשו עליהן עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתם, והיה זה בדורו של רבי יהודה בן בבא וחבריו. שכן דרשו רבותינו ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן את נפשך על קדושת שמו של הקב"ה הייתי נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו של שמד, מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהם מהם.

L’événement était aussi une allusion aux générations : une génération viendrait où Essav les dominerait au point d’être près d’anéantir leur communauté. Cela arriva à la génération de Rabbi Yehouda ben Bava et de ses compagnons. Nos maîtres ont ainsi enseigné : Rabbi ’Hiyya bar Abba dit : si un homme me disait de donner ma vie pour sanctifier le nom du Saint, béni soit-Il, je la donnerais, pourvu qu’on me tue immédiatement ; mais les souffrances de la génération de la persécution, je ne pourrais les supporter. Que faisait-on dans cette génération ? On apportait des boules de fer, on les chauffait à blanc au feu et on les plaçait sous leurs aisselles, jusqu’à leur arracher la vie.

ויאמר שלחני. היה המלאך מתירא אם ילך בלא רשותו פן ילקוהו מן השמים בפולסי דנורא, כיון שבא אליו להתאבק עמו בשליחותו של הקב"ה, על כן חשב עצמו כחבוש והיה מתחנן לו ואמר שלחני, כענין שכתוב (הושע י״ב:ה׳) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו.

« Il dit : laisse-moi partir. » L’ange craignait, s’il partait sans son autorisation, d’être frappé dans les cieux de verges de feu, puisqu’il était venu lutter avec lui comme envoyé du Saint, béni soit-Il. Il se considérait donc comme prisonnier et le suppliait : “Laisse-moi partir”, comme il est écrit (Osée 12:5) : “Il lutta avec un ange et l’emporta ; il pleura et le supplia.”

כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב.

« Car l’aube est montée. » Ya‘aqov lui dit : es-tu donc un voleur ou un joueur malhonnête, pour craindre l’aube ? Il lui répondit : je ne suis ni voleur ni joueur malhonnête, mais un ange. Depuis que j’ai été créé, mon heure de chanter n’était pas venue jusqu’à maintenant. Il lui apprit ainsi que c’était le temps où les anges chantent, comme il est écrit (Job 38:7) : “Lorsque les étoiles du matin chantaient ensemble et que tous les fils de Dieu poussaient des cris.” C’est le temps de la sanctification, comme il est dit (Isaïe 6) : “L’un appelait l’autre et disait.” Ya‘aqov lui répondit : “Je ne te laisserai pas partir sans que tu m’aies béni” : que tu reconnaisses les bénédictions dont mon père m’a béni. Il lui dit : “Ton nom ne sera plus appelé Ya‘aqov, mais Israël.” C’est-à-dire que les bénédictions ne te sont pas données par ruse, mais par autorité et de droit ; tu n’as pas non plus trompé Lavan, mais tu as agi avec vérité et intégrité dans ce que tu as fait. C’est pourquoi l’attribut de vérité lui fut accordé : pour dire qu’il était véridique dans toutes ses paroles et toutes ses actions, comme il est écrit (Michée 7:20) : “Tu donneras la vérité à Ya‘aqov.”

כי שרית עם אלהים. זה המלאך שרו של עשו. ועם אנשים, זה לבן ועשו.

« Car tu as lutté avec des êtres divins. » C’est l’ange, le prince d’Essav. “Et avec des hommes” : Lavan et Essav.

ובב"ר כי שרית עם אלהים שאיקונין שלך חקוקין למעלה.

Dans Bereshit Rabba : “Car tu as lutté avec des êtres divins” : ton image est gravée en haut.

למה זה תשאל לשמי. אין לנו שם קבוע כי שמותינו משתנים לפי השליחות.

« Pourquoi demandes-tu mon nom ? » Nous n’avons pas de nom fixe, car nos noms changent selon notre mission.

או יאמר למה זה תשאל לשמי, אין דרכנו לגלותו, שאין מלאך רוצה לגלות שמו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה פלוני כאלו תלוי בו הדבר, ואינו אלא כעבד עושה שליחותו, וזהו שאמר המלאך למנוח (שופטים י״ג:י״ח) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד, שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב (תהלים ככט) הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז.

Ou bien il dit : “Pourquoi demandes-tu mon nom ?” Nous n’avons pas coutume de le révéler. Un ange ne veut pas révéler son nom, afin de ne pas s’attribuer une couronne et un honneur en faisant dire : un tel a accompli ce miracle, comme si la chose dépendait de lui. Il n’est qu’un serviteur qui accomplit sa mission. C’est ce que l’ange dit à Manoa’h (Juges 13:18) : “Pourquoi demandes-tu mon nom ? Il est mystérieux.” C’est-à-dire caché : nous ne voulons pas le révéler, pour ne pas nous attribuer de couronne ni d’honneur, car l’honneur n’appartient qu’au Saint, béni soit-Il, comme il est dit (Isaïe 43:7) : “Tout ce qui est appelé de Mon nom, c’est pour Ma gloire que Je l’ai créé.” Et il est écrit (Psaumes 29) : “Rendez à l’Éternel, fils des puissants, rendez à l’Éternel gloire et force.”

ויש שפירשו למה זה תשאל לשמי ואני מנוצח ודרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתכבד אבל המנוצח אינו רוצה לגלות כדי שלא יתבייש.

Certains ont expliqué : “Pourquoi demandes-tu mon nom, alors que je suis vaincu ?” Selon l’usage du monde, le vainqueur révèle son nom pour être honoré, mais le vaincu ne veut pas le révéler, afin de ne pas être couvert de honte.

ויברך אותו שם. הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו.

« Il le bénit là. » Il reconnut les bénédictions et y consentit. Dans le Midrash : “Il le bénit là” : il le bénit de la bénédiction des prêtres.

ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר.

Selon l’explication rationnelle, “un homme lutta avec lui” désigne Gavriel. Selon les philosophes, c’est l’Intellect agent, le dixième degré des anges, appelés ishim ; c’est pourquoi l’Écriture l’appelle “homme” (ish). Ya‘aqov voulut savoir si son âme intellectuelle pouvait, tout en étant associée à la matière, atteindre le degré de l’Intellect agent, pur et dégagé de la matière. Il lui fit savoir que cela ne lui était pas possible avant le lever de l’aube : avant de quitter les ténèbres du corps pour la lumière limpide et pure, désignée par l’aube.

והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק.

Je vais te donner ici l’explication de cette section selon cette voie, telle qu’un philosophe parmi les sages de notre Torah, originaire de Séville, l’a exposée dans le commentaire du Cantique des cantiques qu’il composa. Puisque cet ouvrage est en langue arabe, voici son remplacement en langue sainte : j’ai traduit le texte du commentaire dans notre langue sainte. Voici le texte traduit.

ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל.

« Ya‘aqov resta seul. » Dans sa pensée, Ya‘aqov se dépouilla des puissances du corps jusqu’à rester seul avec son âme intellectuelle. Il voulut savoir si celle-ci pouvait atteindre le degré de l’Intellect agent, que l’Écriture désigne par le mot “homme” : Gavriel.

וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר.

On sait qu’il ne peut y avoir de lutte entre deux hommes que s’ils sont égaux. Le sens est que Ya‘aqov n’avait pas la capacité d’être égal à l’Intellect agent avant le lever de l’aube : avant que l’intellect quitte les ténèbres du corps, ce qu’il désigne par l’aube.

וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר.

« Il vit qu’il ne pouvait rien contre lui. » L’explication est maintenant que l’Intellect agent n’avait absolument aucun avantage sur l’âme intellectuelle de Ya‘aqov, si ce n’est sur ce seul point : l’Intellect agent est pur de toute matière, tandis que l’âme intellectuelle de Ya‘aqov est associée à la matière. C’est ce qu’il dit : “Il toucha l’articulation de sa hanche.” Il compare la matière à l’articulation de la hanche, sur laquelle repose tout le corps. “L’articulation de la hanche de Ya‘aqov se démit lorsqu’il lutta avec lui” : l’Écriture indique que l’infériorité du degré de l’âme intellectuelle de Ya‘aqov par rapport à celui de l’Intellect agent tient à l’articulation de la hanche de Ya‘aqov, c’est-à-dire à la matière.

ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו.

« Il dit : laisse-moi partir, car l’aube est montée. » Cela fait maintenant allusion à l’Intellect agent : lorsque l’âme intellectuelle de Ya‘aqov se séparera de la matière, ce qui sera son aube, elle n’aura plus aucun besoin de lui, car son degré sera égal au sien. Il emploie cette image comme celle d’un homme qui laisse partir son compagnon parce qu’il n’a plus besoin de lui.

ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה.

« Il dit : je ne te laisserai pas partir sans que tu m’aies béni. » L’Écriture enseigne que l’âme intellectuelle de Ya‘aqov s’attache à lui et se lie à lui. C’est pourquoi elle dit : “Je ne te laisserai pas partir” : je ne me séparerai pas de toi, même un instant, jusqu’à recevoir ton influx et à retrouver le degré intellectuel pur de toute matière. Aussi ta séparation d’avec moi est-elle impossible tant que je n’aurai pas atteint le degré supérieur auquel j’aspire.

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כ״ה:כ״ו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף.

« Il dit : ton nom ne sera plus appelé Ya‘aqov. » Sache que le nom Ya‘aqov exprime la bassesse, selon l’expression (Genèse 25:26) : “Sa main tenait le talon d’Essav”, car le talon est la partie la plus basse du corps. Le nom Israël exprime l’autorité et l’élévation. C’est pourquoi il dit : tu mérites un nom qui indique la prééminence et la grandeur, plutôt qu’un nom qui indique la bassesse et la position en arrière. Il en donne la raison : “Car tu as lutté avec des êtres divins et avec des hommes.” Il explique que son âme intellectuelle s’est élevée au degré des intellects séparés dans la connaissance des intelligibles, bien que son âme soit associée à la matière. C’est le sens de “avec des hommes” : bien qu’elle soit en compagnie du corps, au sein de la constitution humaine. Après avoir dit “avec des êtres divins”, il n’aurait pas été nécessaire d’ajouter “avec des hommes”, car s’il a lutté avec des êtres divins, à plus forte raison avec des hommes. Mais le sens est que l’âme intellectuelle de Ya‘aqov est au degré des êtres divins, les intellects séparés, même lorsqu’elle demeure unie au corps.

הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה.

« Fais-moi connaître ton nom, je t’en prie. » Il voulut connaître sa véritable nature : qu’il lui fasse connaître un nom qui indique son essence, et comment les intelligibles nous sont transmis par son influx. Mais il ne lui fit pas connaître cela et répondit seulement : “Pourquoi demandes-tu mon nom ?” C’est-à-dire : tu n’as pas besoin de cette question, car tu as déjà beaucoup atteint et tu t’es élevé au degré des intellects. Il dit ensuite : “C’est pourquoi les enfants d’Israël ne mangeront pas le nerf sciatique.” Le sens est que, puisque l’âme intellectuelle doit suivre l’Intellect agent, les disciples d’Israël ne doivent pas s’occuper des désirs corporels, qu’il compare au nerf sciatique.

וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.

On sait que les disciples sont appelés fils. Tu sais aussi que les tendons d’une bête sont très solides, comme des cordes et davantage encore. L’Écriture compare la faute à une corde, puisqu’il est écrit (Isaïe 5:18) : “Malheur à ceux qui tirent l’iniquité par les cordes du néant, et la faute comme par les cordages d’un chariot.” Car, bien que son commencement soit faible, elle finit par se renforcer toujours plus. La force des désirs lui fait oublier le Nom, qu’Il soit béni ; c’est pourquoi il l’appelle par ces deux mots : guid hanashé. Il lui associe la nourriture en disant “ils ne mangeront pas”, car la douceur du goût et son plaisir ne durent qu’un instant.

ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מלכים א י״ח:ל״א) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה.

On sait qu’en prendre peu est bon et agréable, car cela maintient le corps en vie, tandis que l’excès le détériore et le détruit. Il en va de même pour tous les autres désirs de l’homme. “Qui est sur l’articulation de la hanche” : puisque tout le corps repose sur elle, tous les autres désirs sont compris dans le terme manger. Il précise : “Jusqu’à ce jour”, car les hommes suivent ces désirs en ce monde jusqu’à leur arrivée au monde à venir, appelé jour ; “ce” jour signifie après la séparation d’avec ce monde. “Car il toucha l’articulation de la hanche de Ya‘aqov” : le degré de l’âme intellectuelle s’est élevé à celui des intellects séparés de la matière ; seule son association à la matière les distingue. Tel est le sens de “il toucha l’articulation de la hanche de Ya‘aqov”. C’est pourquoi il mentionne Ya‘aqov et lui attribue l’articulation de la hanche, plutôt qu’à Israël : le nom Ya‘aqov indique la bassesse et la recherche des réalités matérielles inférieures, tandis que le nom Israël exprime au contraire l’élévation, l’autorité, la recherche des intelligibles et la connaissance des intellects séparés. À propos d’Eliyahou, l’Écriture dit (I Rois 18:31) : “Eliyahou prit douze pierres selon le nombre des tribus des fils de Ya‘aqov, auquel la parole de l’Éternel était venue : Israël sera ton nom.” Pourquoi fallait-il nous préciser que l’Éternel lui avait dit “Israël sera ton nom”, comme si nous avions demandé qui était Ya‘aqov ? C’est qu’Israël, à cette époque, se révoltait contre le Saint, béni soit-Il, et que les prophètes du Baal l’égaraient. Eliyahou montra qu’ils étaient entraînés par la matière et les désirs corporels, ce qu’indique le nom Ya‘aqov. Le but était pourtant qu’ils deviennent intellectuels, comme les anges du service, ainsi qu’il est écrit (Psaumes 82) : “J’avais dit : vous êtes des êtres divins, etc.” Mais ils se détournèrent de la voie de l’Éternel et suivirent les prophètes du Baal, qui marchent dans les ténèbres et non dans la lumière. C’est pourquoi Eliyahou mentionna à leur sujet les noms Ya‘aqov et Israël, pour leur enseigner que le but n’est pas de suivre la matière et les désirs corporels, mais de suivre le degré des intellects séparés et de s’y attacher, de même que le but ne résidait pas dans le nom Ya‘aqov, mais dans celui d’Israël, pour cette même raison. C’est le sens de “l’Éternel lui dit : Israël sera ton nom”. Comme les Sages l’ont dit : Israël est le nom principal, Ya‘aqov lui est secondaire. C’est pourquoi l’Écriture dit (Exode 19:3) : “Tu diras ainsi à la maison de Ya‘aqov et tu annonceras aux fils d’Israël.” Elle rattache les femmes à Ya‘aqov, parce qu’elles sont secondaires par rapport aux hommes, et les hommes à Israël, parce qu’ils sont principaux. Jusqu’ici les paroles du sage philosophe. Si je n’ai peut-être pas exactement rendu son texte mot à mot, mon intention n’était que de préserver sa pensée selon la voie qu’il suit.

ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו.

Pour ma part, selon cette voie, je dis qu’on peut expliquer pourquoi l’Écriture varie le nom du lieu : tantôt Peniel, tantôt Penouel. Alors que sa pensée explorait la question de l’ange, il appela le lieu Peniel, avec un yod, pour faire allusion à cet ange, le dixième degré des anges, appelés ishim. Lorsqu’il eut traversé ce lieu et se fut dégagé de cette pensée, il revint comme auparavant aux sensations de ce monde, qui comporte six directions. C’est pourquoi l’Écriture mentionne Penouel avec un vav. C’est ce qu’elle dit : “Il boitait de la hanche”, car il porta alors son attention aux réalités du corps et éprouva ses sensations.

וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך.

Selon la Kabbale, “un homme lutta avec lui” désigne une gloire créée parmi les anges. Cela a déjà été expliqué dans la section “L’Éternel lui apparut”, et il n’est pas nécessaire de développer ici.

וישתחו ארצה שבע פעמים. היה אפשר לומר ג' פעמים, כענין שכתוב בדוד עם יהונתן (שמואל א כ׳:מ״א) ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים. אבל הזכיר שבע ללמדך (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם.

« Il se prosterna à terre sept fois. » Il aurait pu dire trois fois, comme il est écrit à propos de David avec Yehonatan (I Samuel 20:41) : “Il tomba la face contre terre et se prosterna trois fois.” Mais il mentionne sept pour t’enseigner (Proverbes 24:16) : “Le juste tombe sept fois et se relève.”

וישקהו נקוד עליו, וידוע כי כל תיבה שהיא נקודה בכל הכתובים הענין להתעוררות דבר, וכאן למדך שנשיקה זו לא היתה בכל לבו רק נשיקת אף, כענין שכתוב (משלי כ״ז:ו׳) ונעתרות נשיקות שונא. ובא הנביא ע"ה ופירש (עמוס א׳:י״א) ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח.

« Il l’embrassa » : le mot est surmonté de points. On sait que tout mot ainsi marqué dans les Écritures appelle l’attention sur une signification particulière. Ici, cela enseigne que ce baiser n’était pas de tout cœur, mais un baiser de colère, comme il est écrit (Proverbes 27:6) : “Les baisers d’un ennemi sont abondants.” Le prophète vint l’expliquer (Amos 1:11) : “Sa colère déchirait sans fin et il gardait éternellement sa fureur.”

יש לי רב. דבר בגאוה ובגודל לבב. ואם תסתכל בכתובים תמצא כי יעקב מאריך בדבריו עמו והוא מקצר בהם, והנה זה יורה על גאותו וגאונו. מלבד שתמצא ביעקב שהזכיר הש"י בכל דבריו, ואמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, כראות פני אלהים, כי חנני אלהים. ולא תמצא בעשו שיזכיר את הש"י כלל.

« J’ai beaucoup. » Il parla avec orgueil et hauteur de cœur. Si tu examines les versets, tu verras que Ya‘aqov développe ses propos envers lui, tandis qu’il les abrège : cela indique son orgueil et son arrogance. De plus, tu trouveras que Ya‘aqov mentionne le Nom dans tous ses propos : “Les enfants que Dieu a accordés à ton serviteur”, “comme on voit la face de Dieu”, “car Dieu m’a favorisé”. Mais tu ne trouveras pas qu’Essav mentionne le Nom une seule fois.

אחי יהי לך אשר לך. דרשו בב"ר עד עכשו היו הברכות מפוקפקות בידו ועכשו נתאוששו בידו, שנאמר אחי יהי לך אשר לך. ויש כאן עשר אותיות כמנין עשר ברכות שבברכת ויתן לך, וא"כ הרי שנתקיימו לו הברכות מפי אביו ומפי עשו, גם מן המלאך שלו.

« Mon frère, que ce qui est à toi reste à toi. » Dans Bereshit Rabba, on a interprété : jusqu’alors, les bénédictions étaient incertaines entre ses mains ; maintenant elles y furent affermies, puisqu’il est dit : “Mon frère, que ce qui est à toi reste à toi.” Il y a ici dix lettres, correspondant aux dix bénédictions contenues dans “Qu’Il te donne”. Les bénédictions lui furent donc confirmées par son père, par Essav et aussi par l’ange de celui-ci.

כי על כן ראיתי פניך. נראה לי באור הכתוב ולקחת מנחתי מידי, כי ע"כ כדי שתרצני ראיתי פניך במנחה זו, כמי שרואה פני השרים והשופטים שהמנהג להקדימם במנחה.

« Car c’est pour cela que j’ai vu ton visage. » Voici, me semble-t-il, l’explication : prends mon présent de ma main, car c’est pour obtenir ton agrément que je me suis présenté devant toi avec ce présent, comme celui qui se présente devant les princes et les juges, auxquels on a coutume d’offrir d’abord un présent.

ודרשו רז"ל כראות פני אלהים, אמר רבי יוחנן מותר להחניף את הרשעים, בעוה"ז, שנאמר כי ע"כ ראיתי פניך. ופליגא דרבי פדת דא"ר פדת (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וכתיב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא. דעת ר' יוחנן שמותר להחניף את הרשע מפני היראה שכן החניף יעקב לעשו, ודעת רבי פדת שאף מפני היראה אסור, שנאמר דובר שקרים וגו', ומה שהחניף יעקב לעשו, חנופה כזאת מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי, שהרי ראיתי לשון בזוי, כמו (תהילים כ״ב:י״ח) יביטו יראו בי. וכן אלהים לשון ע"ז, ואם יבין הרשע לשון השבח אין לחוש בזה, וכמו שדרשו רבותינו איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה. וכן התירו חכמים לתלמיד חכם לומר עבדא דנורא אנא כדי שיניחו לו את המכס לפי שהוא כולל לשון ע"ז כגון מולך, או עבד הש"י שנמשל לאש שכתוב בו (דברים ד׳:כ״ד) אש אוכלה הוא. ולשון כזה הנשמע לשני פנים מפני היראה מותר אפילו לרבי פדת.

Les Sages ont interprété “comme on voit la face de Dieu” : Rabbi Yo’hanan dit qu’il est permis de flatter les méchants en ce monde, puisqu’il est dit : “Car c’est pour cela que j’ai vu ton visage.” Cela s’oppose à Rabbi Pedat, qui dit (Psaumes 101:7) : “Celui qui profère des mensonges ne subsistera pas devant mes yeux”, et (Job 13:16) : “Car un hypocrite ne viendra pas devant Lui.” Selon Rabbi Yo’hanan, il est permis de flatter le méchant par crainte, comme Ya‘aqov flatta Essav. Selon Rabbi Pedat, même par crainte cela est interdit, puisqu’il est dit : “Celui qui profère des mensonges, etc.” Quant à la flatterie de Ya‘aqov envers Essav, une telle flatterie est permise, car l’expression comporte deux sens, l’éloge et le blâme. “J’ai vu” peut exprimer le mépris, comme (Psaumes 22:18) : “Ils me regardent et me contemplent.” De même, elohim peut désigner une idole. Si le méchant comprend le sens élogieux, il n’y a pas à s’en soucier, comme les maîtres l’ont enseigné : il se trompe lui-même, moi je ne le trompe pas. Ainsi les sages ont-ils permis à un disciple de sage de dire “je suis serviteur du feu” afin qu’on l’exempte du péage. Cela peut désigner une idole, comme Molekh, ou le serviteur du Nom, comparé au feu, puisqu’il est écrit (Deutéronome 4:24) : “Il est un feu dévorant.” Une telle expression à double sens est permise par crainte, même selon Rabbi Pedat.

נסעה ונלכה ואלכה. בעבור שהזכיר שתי לשונות בלשון רבים ובלשון יחיד יתכן לומר כי שאל ממנו שני דברים, יאמר אם תרצה שנסע ונלך ביחד, או אתרחק ממך ואלך מנגד, כלשון (בראשית כ״א:ט״ז) ותשב לה מנגד הרחק, ויעקב השיב שא"א לו ללכת עמו ביחד, והוא שאמר אדוני יודע וגו', אבל הלך לנגד, זה נכנס לשעיר וזה נכנס לסכות.

« Partons, allons, et je marcherai. » Puisqu’il emploie deux formes, au pluriel et au singulier, on peut dire qu’il lui proposa deux choses : si tu le veux, partons et marchons ensemble ; ou bien je me tiendrai éloigné de toi et marcherai à distance, comme dans l’expression (Genèse 21:16) : “Elle s’assit à distance, au loin.” Ya‘aqov répondit qu’il ne pouvait marcher avec lui, en disant : “Mon seigneur sait, etc.” Mais il marcha à distance : l’un entra à Sé‘ir, l’autre à Soukkot.

ובמדרש נסעה ונלכה, אמר עשו ליעקב נחלוק העוה"ז והעוה"ב, אמר לו יעקב הילדים רכים, במצות, ואם אברר העוה"ז לחלקם ודפקום יום אחד ליום הדין ומתו כל הצאן, ישראל שנקראו צאן, ולא יוכלו לסבול דיני גיהנם. יעבר נא אדני לפני עבדו, יקח חלקו תחלה בעוה"ז, ואני אתנהלה לאטי אעמוד בגלותי ושפלותי, ומלשון (מלכים א כ״א:כ״ז) ויהלך אט שהוא לשון שפלות כלומר לא אעורר מלחמה ולא אתגבר בגלות כלל, אבל אסבול עול השעבוד זהו לרגל המלאכה וגו'. ועד מתי יהיה השעבוד, עד שיבא לעתיד לשעיר.

Dans le Midrash : “Partons et allons.” Essav dit à Ya‘aqov : partageons ce monde et le monde à venir. Ya‘aqov lui répondit : “Les enfants sont tendres”, dans les commandements. Si je leur choisis ce monde comme part, “on les pressera un seul jour”, au jour du jugement, “et tout le troupeau mourra” : Israël, appelé troupeau, ne pourra supporter les jugements de la Géhenne. “Que mon seigneur passe devant son serviteur” : qu’il prenne d’abord sa part en ce monde. “Moi, j’avancerai lentement” : je demeurerai dans mon exil et mon abaissement. C’est comme l’expression (I Rois 21:27) : “Il marchait humblement”, qui exprime l’abaissement : je ne provoquerai aucune guerre et ne chercherai nullement à m’imposer dans l’exil ; je supporterai le joug de l’asservissement. C’est le sens de “au pas du travail, etc.” Jusqu’à quand durera cet asservissement ? Jusqu’à ce qu’il vienne, dans l’avenir, à Sé‘ir.

עד אשר אבא אל אדני שעירה. לא היה כך דעתו של יעקב לשוב לשעיר אבל רצונו היה להתרחק ממנו, וע"כ הרחיב לו הדרך. וזהו שאמרו רז"ל שאלו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיק יעקב לעשו.

« Jusqu’à ce que je vienne auprès de mon seigneur à Sé‘ir. » Ya‘aqov n’avait pas l’intention de retourner à Sé‘ir ; il voulait au contraire s’éloigner de lui. C’est pourquoi il lui indiqua un itinéraire plus long. Ainsi les Sages ont-ils dit : s’il te demande où tu vas, indique-lui un chemin plus long, comme Ya‘aqov le fit envers Essav.

ובמדרש עד אשר אבא אל אדני שעירה, לא מצינו שהלך יעקב לשעיר מעולם, אבל לימות המשיח יקיים דברו, שנאמר (עובדיה כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. וע"כ תמצא בסוף תיבות שרמוז בהן אליה, הוא שכתוב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.

Dans le Midrash : “Jusqu’à ce que je vienne auprès de mon seigneur à Sé‘ir.” Nous ne trouvons pas que Ya‘aqov soit jamais allé à Sé‘ir, mais aux jours du Messie il accomplira sa parole, puisqu’il est dit (Abdias 21) : “Des sauveurs monteront sur le mont Sion pour juger la montagne d’Essav.” Aussi trouveras-tu dans les dernières lettres des mots une allusion à Eliya, comme il est écrit (Malachie 3:23) : “Voici que Je vous envoie Eliya le prophète.”

למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה אינו דבק עם אמצא חן, אבל הם שני דברים יאמר למה זה תציג, די לי שאמצא חן בעיני אדני, וחנו אצלי טוב מחברת עם רב.

« Pourquoi cela ? Que je trouve grâce aux yeux de mon seigneur. » “Pourquoi cela” ne se rattache pas à “que je trouve grâce” : ce sont deux propos. Il dit : pourquoi laisserais-tu des hommes auprès de moi ? Il me suffit de trouver grâce aux yeux de mon seigneur ; sa faveur vaut mieux pour moi que la compagnie de nombreuses personnes.

ויבא יעקב שלם. יאמר כי בא יעקב מפדן לגבול ארץ ישראל. אבל רז"ל דרשו שבא לשכם, ויהיה שלם לשון שלמות לא לשון מקום. וזה שאמרו שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ודינה משם יצאה ושם אירע לה כל הענין, וכן אמרו ז"ל בשכם ענו את דינה. ומה שאמר ויקן את חלקת השדה. כי לא רצה להיות אכסנאי, אבל רצה להחזיק בה, ולא עשה כן בכונה אבל היה מאורע לרמוז על העתיד כי המקום ההוא יורישו בניו טרם הורישם את יושבי הארץ.

« Ya‘aqov arriva à Shalem. » Il dit que Ya‘aqov vint de Paddan jusqu’à la frontière de la terre d’Israël. Mais nos maîtres ont interprété qu’il arriva à Shekhem, et que shalem exprime alors l’intégrité, non le nom d’un lieu. C’est ce qu’ils ont dit : intact dans son corps, intact dans sa Torah et intact dans ses biens. Dina sortit de là, et toute l’affaire lui arriva à cet endroit ; ainsi les Sages ont-ils dit : c’est à Shekhem que Dina fut violée. Quant à “il acheta la parcelle du champ”, c’est qu’il ne voulait pas être un hôte de passage, mais en prendre possession. Il ne le fit pas délibérément dans ce dessein : l’événement survint comme une allusion à l’avenir, car ses fils prendraient possession de ce lieu avant de déposséder les habitants du pays.

וכתב החכם רבי אברהם כי מה שאמר ויקן את חלקת השדה, בא ללמד כי יש מעלה גדולה לארץ ישראל, וכל מי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העוה"ב.

Le sage Rabbi Avraham a écrit que l’expression “il acheta la parcelle du champ” vient enseigner la grande excellence de la terre d’Israël : quiconque y possède une part, celle-ci est considérée pour lui comme une part du monde à venir.

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. ע"ד הפשט קרא יעקב שם המזבח בשמו של מלך לזכרון הנס. וכן קרא משה רבינו ע"ה ה' נסי.

« Il y dressa un autel et l’appela El, Dieu d’Israël. » Selon le sens simple, Ya‘aqov donna à l’autel un nom tiré de celui du Roi, en souvenir du miracle. De même, Moché notre maître, que la paix soit sur lui, l’appela “l’Éternel est mon étendard”.

וע"ד הקבלה יפרש הכתוב כי אלהי ישראל קרא ליעקב אל. וכן דרשו חכמי האמת אמר לו הקב"ה ליעקב אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. והוא מה שדרשו רז"ל איקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, הכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל. ומזה אמר בלעם (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקוב לא קבה אל. ואמר זה על יעקב שאפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם.

Selon la Kabbale, le verset signifie que le Dieu d’Israël appela Ya‘aqov El. Ainsi les sages de la vérité ont-ils interprété : le Saint, béni soit-Il, dit à Ya‘aqov : tu es dieu dans les mondes supérieurs et Je suis Dieu dans les mondes inférieurs. C’est ce que les Sages ont enseigné : l’image de Ya‘aqov est gravée sur le Trône de gloire. L’intention est que la Présence divine réside en terre d’Israël. C’est dans ce sens que Bil‘am dit (Nombres 23:8) : “Comment maudirais-je celui qu’El n’a pas maudit ?” Il le dit à propos de Ya‘aqov, qui, même dans sa colère, ne maudit que leur courroux.

ותצא דינה בת לאה. נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן (בראשית ל׳:ל״ג) וענתה בי צדקתי ביום מחר. והשני על שמנע דינה מעשו אחיו כי שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בב"ר אמר לו הקב"ה (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי וגו', מחר בתך יוצאה ומתענה.

« Dina, fille de Léa, sortit. » Ya‘aqov fut puni dans l’affaire de Dina pour plusieurs raisons. Premièrement, pour avoir dit à Lavan (Genèse 30:33) : “Ma justice témoignera pour moi demain.” Deuxièmement, pour avoir refusé Dina à son frère Essav, car peut-être l’aurait-elle ramené au bien. Troisièmement, pour s’être attribué l’autorité. C’est ce qu’ils ont dit dans Bereshit Rabba : le Saint, béni soit-Il, lui dit (Proverbes 27:1) : “Ne te glorifie pas du lendemain.” Tu as dit : “Ma justice témoignera pour moi, etc.” Demain, ta fille sortira et sera violée.

ועוד שם ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו הקב"ה לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהתר תנשא באסור, מחר בתך יוצאה ומתענה.

Il est encore dit là-bas : “Il prit ses deux femmes, ses deux servantes et ses onze enfants.” Où était Dina ? Cela enseigne que Ya‘aqov l’avait mise dans un coffre et enfermée. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : tu n’as pas voulu qu’elle épouse un circoncis, elle sera unie à un incirconcis ; tu n’as pas voulu qu’elle soit unie de façon permise, elle le sera de façon interdite. Demain, ta fille sortira et sera violée.

ועוד שם ויקרא לו אל וגו', אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. אמר לו הקב"ה אפילו חזן בהכ"נ אינו נוטל שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא. עד כאן.

Il est encore dit là-bas : “Il l’appela El, etc.” Il lui dit : Tu es Dieu dans les mondes supérieurs et je suis dieu dans les mondes inférieurs. Le Saint, béni soit-Il, lui dit : même un officiant de synagogue ne s’attribue pas l’autorité de lui-même, et toi, tu t’es attribué l’autorité ! Demain, ta fille sortira et sera violée. C’est pourquoi le texte enchaîne : “Elle sortit.” Fin de citation.

נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב"ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל שררה לעצמו.

Il semble qu’ils aient compris là-bas que c’est Ya‘aqov qui s’adresse au Saint, béni soit-Il. C’est pourquoi Il le punit aussitôt dans l’affaire de Dina, pour s’être attribué l’autorité.

וענין ותצא דינה למדך שיצאה מקושטת כשם שיצאה לאה אמה שהזכיר בה הכתוב (בראשית ל׳:ט״ז) ותצא לאה לקראתו. כלומר יצאנית בת יצאנית. והכתוב מגנה את האשה כשהיא יצאנית, הוא שכתוב (משלי ז׳:י״א-י״ב) הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, אבל כשהיא צנועה ועומדת בביתה הכתוב משבחה שנאמר (תהילים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה, וכן כתוב בשרה אמנו (בראשית יח) הנה באהל.

“Dina sortit” enseigne qu’elle sortit parée, comme sa mère Léa était sortie, à propos de laquelle l’Écriture dit (Genèse 30:16) : “Léa sortit à sa rencontre” : une femme portée à sortir, fille d’une femme portée à sortir. L’Écriture blâme la femme portée à sortir, comme il est écrit (Proverbes 7:11-12) : “Elle est bruyante et rebelle, ses pieds ne restent pas dans sa maison ; tantôt dehors, tantôt dans les rues.” Mais lorsqu’elle est réservée et demeure dans sa maison, l’Écriture la loue : “Toute la gloire de la fille du roi est à l’intérieur” (Psaumes 45:14). Ainsi est-il écrit de Sarah notre mère (Genèse 18) : “La voici dans la tente.”

ובמדרש בזמן שהאשה עומדת בתוך ביתה מכפרת על ביתה כשם שהמזבח מכפר על הארץ, הוא שכתוב (תהילים קכ״ח:ג׳) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, כתיב הכא בירכתי ביתך, וכתיב התם גבי מזבח (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח, אם עשתה כן תעמיד בנים ראוים להמשח בשמן המשחה שנאמר בניך כשתילי זיתים.

Dans le Midrash : lorsque la femme demeure dans sa maison, elle fait expiation pour sa maison, comme l’autel fait expiation pour la terre. C’est ce qui est écrit (Psaumes 128:3) : “Ta femme est comme une vigne féconde dans les profondeurs de ta maison.” Ici il est écrit “dans les profondeurs (beyarkete) de ta maison”, et là, à propos de l’autel (Lévitique 1:11) : “Il l’égorgera sur le côté (yerekh) de l’autel.” Si elle agit ainsi, elle donnera naissance à des fils dignes d’être oints de l’huile d’onction, puisqu’il est dit : “Tes fils comme des plants d’olivier.”

וכן דרשו רז"ל במסכת יומא בתחילת פרק הוציאו לו, מעשה בקמחית שהיו לה ז' בנים וכולן שמשו בכהונה גדולה בחייה, אמרו לה מה עשית שזכית לכך, אמרה להן מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. ובאור אשתך כגפן פוריה המשיל האשה הצנועה לגפן, לפי שהמנהג לנטוע הגפן בירכתי הבית וכאשר יגדל מוציאין ענפיו מחור הבית ולחוץ אל השמש, והנה השורש עומד בתוך הבית וענפיו חוץ לבית, כן האשה הצנועה ראויה לישב בירכתי הבית לא לפתח הבית פן יראו אותה עוברים ושבים, כענין שהזכיר שלמה ע"ה (משלי ט׳:י״ד) וישבה לפתח ביתה, וכיון שהיא עומדת בירכתי הבית ובניה יוצאין לחוץ לשדה למלאכתם הנה הבנים הללו כשתילי זיתים, והמשילם לזיתים מפני שאין לך אילן שאינו מקבל הרכבה חוץ מאילן הזית שאינו מקבל הרכבה כלל, וכן הבנים בני אביהם, שהרי אמר צנועה בירכתי הבית לא נזקקה כי אם לבעלה. ועוד המשילם לזית לכוונה אחרת והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת אבל תלד בניה לתשעה חדשים. וכן דרשו ז"ל, בבכורות בהמה גסה טהורה לט' חדשים וכנגדה באילן זית. וכן תמצא במעלות שהן ט"ו שבא הכתוב הזה במעלה התשיעית. סביב לשלחנך כלומר יהיו מזומנים לשרת אותך בעת שתאכל.

Ainsi les Sages ont-ils enseigné dans Yoma, au début du chapitre “On lui apporta” : Qim’hit eut sept fils qui exercèrent tous la grande prêtrise de son vivant. On lui demanda : qu’as-tu fait pour mériter cela ? Elle répondit : de ma vie, les poutres de ma maison n’ont vu les tresses de mes cheveux. Voici l’explication de “ta femme comme une vigne féconde” : il compare la femme réservée à la vigne, car on a coutume de planter la vigne au fond de la maison ; lorsqu’elle grandit, on fait sortir ses branches par une ouverture vers le soleil. La racine reste donc dans la maison et les branches sont dehors. De même, il convient que la femme réservée demeure au fond de la maison et non à son entrée, de peur que les passants ne la voient, comme Shelomo le mentionne (Proverbes 9:14) : “Elle s’assit à l’entrée de sa maison.” Lorsqu’elle demeure au fond de la maison et que ses fils sortent aux champs pour leur travail, ces fils sont comme des plants d’olivier. Il les compare aux oliviers parce qu’aucun arbre ne refuse la greffe, hormis l’olivier, qui ne la reçoit absolument pas. De même, ces fils sont bien les fils de leur père : leur mère, réservée au fond de la maison, ne s’est unie qu’à son mari. Il les compare encore à l’olivier pour une autre raison : l’olivier porte son fruit après neuf mois. De même, en récompense de sa réserve, cette femme ne fait pas de fausse couche, mais met ses enfants au monde après neuf mois. Ainsi les Sages ont-ils enseigné dans Bekhorot : le gros bétail pur porte neuf mois ; dans les arbres, l’olivier lui correspond. Tu trouveras également que, dans les quinze chants des degrés, ce verset vient au neuvième degré. “Autour de ta table” : ils seront prêts à te servir lorsque tu mangeras.

ועוד ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותו אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל בזית.

On sait encore que tous les arbres ont un cœur lorsqu’on les coupe, tandis que l’olivier n’en a pas. C’est peut-être pourquoi son fruit, par sa nature, fait oublier l’étude et obture le cœur, comme nos maîtres l’ont mentionné à propos de l’olive.

ויש שפירש עוד אשתך כגפן פוריה שהוא מדבר בזמן נדותה שהיא רואה דם, ועל כן אמר כגפן פוריה, ואמר בירכתי ביתך כלומר שתהיה מרוחקת ממך לצד אחר כשם שאתה מתרחק מן האש, ומזה אמר אשתך בסגו"ל ולא בחירי"ק, ואם תעשה כן עוד יהיו בניך כשתילי זיתים שיהיו הגונים ולא יהיה בהם שמץ פסול.

Certains ont encore expliqué que “ta femme comme une vigne féconde” parle du temps de ses règles, lorsqu’elle voit du sang. C’est pourquoi il dit “comme une vigne féconde”. “Dans les profondeurs de ta maison” signifie qu’elle se tiendra éloignée de toi, d’un autre côté, comme tu t’éloignes du feu. C’est pourquoi il dit eshtekha avec un ségol et non un ’hiriq. Si tu agis ainsi, tes fils seront encore comme des plants d’olivier : ils seront dignes et ne porteront aucune trace de défaut de filiation.

לראות בבנות הארץ. באה לראות בנות הארץ שהיו חולות במחולות, כענין (שופטים כ״א:כ״א) והיה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות.

« Pour voir les filles du pays. » Elle vint voir les filles du pays qui dansaient en rond, comme dans l’expression (Juges 21:21) : “Lorsque les filles de Shilo sortiront pour danser en rond.”

ובמדרש לראות, יצאה לראות ונראית. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו. אמרו במדרש א"ל יודע אני שאברהם זקנך נשיא היה שנאמר (בראשית כ״ג:ו׳) נשיא אלהים אתה בתוכנו, ואני נשיא הארץ תנו בת נשיא לנשיא. א"ל יעקב אין נשיא אלא שור שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואין יכולין להזדווג, שהרי התורה אמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר (מלכים ב י״ד:ט׳) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו לחיות, יהודה גור אריה. דן יהי דן נחש. בנימן זאב יטרף, נפתלי אילה שלוחה. ותרמוס את החוח, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. וכן הנביא צווח (הושע ו׳:ט׳) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה. ולמה כי זמה עשו.

Dans le Midrash : “pour voir” : elle sortit pour voir et fut vue. “’Hamor, père de Shekhem, sortit vers Ya‘aqov pour lui parler.” Dans le Midrash, il lui dit : je sais qu’Avraham, ton ancêtre, était un prince, puisqu’il est dit (Genèse 23:6) : “Tu es parmi nous un prince de Dieu.” Moi aussi, je suis prince du pays : donnez la fille d’un prince à un prince. Ya‘aqov lui répondit : le prince n’est autre que le taureau, puisqu’il est dit (Genèse 18:7) : “Avraham courut vers le gros bétail”, et (Proverbes 14:4) : “L’abondance des récoltes vient de la force du taureau.” Mais toi, tu es ’hamor, un âne ; nous ne pouvons nous unir, car la Torah dit : “Tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne ensemble.” Le prophète proclame que tu recherches ton propre malheur, comme il est dit (II Rois 14:9) : “Le chardon du Liban envoya dire au cèdre du Liban : donne ta fille à mon fils pour femme. Une bête des champs du Liban passa et piétina le chardon.” “Une bête des champs passa” : ce sont les fils de Ya‘aqov, comparés aux bêtes : Yehouda est un jeune lion ; Dan sera un serpent ; Binyamin, un loup qui déchire ; Naftali, une biche élancée. “Elle piétina le chardon” : “Ils vinrent contre la ville en sécurité et tuèrent tout mâle.” Ainsi le prophète proclame (Osée 6:9) : “Comme des bandes guettent un homme, une compagnie de prêtres assassine sur le chemin de Shekhem.” Pourquoi ? Parce qu’ils ont commis une infamie.

ותדבק נפשו בדינה. היתה דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד, שכן דרשו רז"ל דינה קודם יוסף נולדה, ויוסף נולד בסוף י"ד שנה לביאת יעקב לחרן ועבד ללבן בצאנו שש שנים ויצא, עשה בסוכות י"ח חדש ובא לשכם, נמצא יוסף בן שבע שנים וחצי, ודינה היתה גדולה ממנו שבעה חדשים, נמצאת דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד.

« Son âme s’attacha à Dina. » Dina avait alors huit ans et un mois. Les Sages ont en effet enseigné qu’elle était née avant Yossef. Yossef naquit à la fin de la quatorzième année après l’arrivée de Ya‘aqov à ’Haran ; celui-ci servit Lavan six ans pour son troupeau, puis partit. Il passa dix-huit mois à Soukkot et vint à Shekhem. Yossef avait donc sept ans et demi ; Dina, qui avait sept mois de plus, avait alors huit ans et un mois.

אל חמור אביו לאמר. טעם לאמר, שיאמר כן ליעקב, או לחזק הענין כלומר אמירה ודאית שתתקיים. וכן בלבן (בראשית ל״א:כ״ט) אמש אמר אלי לאמר. וכן באשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י״ד) ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו.

« À ’Hamor, son père, en disant. » Le sens de “en disant” est qu’il le dise à Ya‘aqov ; ou bien l’expression renforce le propos : une parole ferme qui doit être accomplie. De même, chez Lavan (Genèse 31:29) : “Hier soir, Il m’a dit en disant” ; et chez la femme de Potifar (Genèse 39:14) : “Elle leur parla en disant : voyez, il nous a amené...”

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. מן הראוי היה שידבר יעקב כי לפניו היו, אבל לפי שהיה להם הענין לקלון לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל כי הם ידברו במקומו, ועשו זה לכבוד האב.

« Les fils de Ya‘aqov répondirent à Shekhem et à ’Hamor, son père, avec ruse. » Il aurait convenu que Ya‘aqov parle, puisqu’ils étaient devant lui. Mais comme l’affaire était pour eux une honte, les fils ne voulurent pas que leur père en parle ni même qu’il ouvre la bouche à ce sujet : ils parleraient à sa place. Ils le firent par respect pour leur père.

וכתב הרמב"ן כיון שענו ברצון אביהם ועצתו והוא יודע כי דברו במרמה אם כן למה כעס על שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי, ועוד שלא יתכן להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו כל המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה ואביהם ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את אחותם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר, ועל כן ארר אפם כאשר הרגו בני העיר אשר לא חטאו להם. וההיתר שמצאו בני יעקב שמעון ולוי לשפוך דם נקי כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבני נח נצטוו על שבע מצות והדינין בכללם, ובן נח שעבר וגנב או גזל או אנס בתו של חברו או פתה אותה חייב מיתה בסייף, וכן הרואה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל אנשי שכם שהרי שכם גזל ואנס והם ראוהו וידעו ולא דנוהו. אבל כתב עליו הרמב"ן ולא יתכן לומר כן, לפי שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהן דין. אבל ההיתר שמצאו שמעון ולוי מבואר הוא כי היו אנשי שכם רשעים עובדי ע"ג מגלי עריות, וכענין שכתוב בהם (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ועל כן ראו כי דמם חשוב להם כמים ורצו להנקם מהם, והרגו הנשיא וכל אנשי העיר כי כולם אוחזים דרכו, עד כאן.

Le Ramban a écrit : puisqu’ils répondirent avec l’accord et selon le conseil de leur père, lequel savait qu’ils parlaient avec ruse, pourquoi s’irrita-t-il contre Shim‘on et Lévi en leur disant : “Vous m’avez troublé” ? De plus, il n’était pas concevable de marier sa fille à un Cananéen qui l’avait souillée. Tous les frères avaient pourtant donné cette réponse avec ruse, alors que seuls Shim‘on et Lévi passèrent à l’acte, et leur père ne maudit que leur colère à eux. La réponse est que la ruse consistait à leur demander de circoncire tout mâle : ils pensaient que les habitants ne le feraient pas. Si toutefois ceux-ci écoutaient leur prince et se faisaient tous circoncire, ils viendraient le troisième jour, lorsqu’ils souffriraient, prendre leur sœur dans la maison de Shekhem. Tel était le conseil de tous les frères, avec l’autorisation de leur père. Mais Shim‘on et Lévi voulurent se venger et tuèrent toute la ville. C’est pourquoi il maudit leur colère : ils avaient tué les habitants, qui ne leur avaient pas fait de tort. Quant à l’autorisation que Shim‘on et Lévi, fils de Ya‘aqov, trouvèrent pour verser un sang innocent, le Rambam a écrit : les descendants de Noa’h ont reçu sept commandements, dont celui d’établir la justice. Un descendant de Noa’h qui transgresse en volant, en prenant de force, en violant la fille d’autrui ou en la séduisant est passible de mort par l’épée. De même, celui qui voit quelqu’un transgresser l’un de ces commandements et ne le juge pas pour le mettre à mort doit lui-même être exécuté par l’épée. Tous les hommes de Shekhem étaient donc passibles de mort : Shekhem avait pris de force et violé, ils l’avaient vu et savaient, mais ne l’avaient pas jugé. Cependant, le Ramban lui répond qu’on ne peut le dire ainsi, car il n’appartenait pas à Ya‘aqov et à ses fils d’exercer sur eux la justice. L’autorisation que Shim‘on et Lévi se donnèrent est plutôt manifeste : les hommes de Shekhem étaient méchants, idolâtres et livrés aux unions interdites, comme il est écrit à leur sujet (Lévitique 18:27) : “Toutes ces abominations, les hommes du pays les ont commises, etc.” Ils considérèrent donc leur sang comme de l’eau et voulurent se venger ; ils tuèrent le prince et tous les habitants, parce que tous suivaient sa conduite. Fin de citation.

לתת את אחותנו. אחר כך אמרו ולקחנו את בתנו, כי הם המדברים במקום אביהם, ולכן הזכירו אחותנו כלפי עצמם והזכירו בתנו כלפי האב. או יהיה בתנו כמו אחותנו, וכן מצינו כתוב ביורם בן יהושפט (מלכים ב ח׳:י״ח) כי בת אחאב היתה לו לאשה ואחאב לא היה לו בת, ופירושו אחות אחאב וכן תרגם יונתן.

« Donner notre sœur. » Ils dirent ensuite : “Nous prendrons notre fille”, parce qu’ils parlaient à la place de leur père. Ils employèrent donc “notre sœur” pour eux-mêmes et “notre fille” pour le père. Ou bien “notre fille” signifie ici “notre sœur”. Ainsi trouvons-nous écrit à propos de Yoram fils de Yehoshafat (II Rois 8:18) : “Car une fille d’A’hav était sa femme.” Or A’hav n’avait pas de fille : le sens est la sœur d’A’hav, comme Yonatan l’a traduit.

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב.

« Le troisième jour, lorsqu’ils souffraient. » Selon la science naturelle, tout troisième moment est faible chez toutes les créatures : que ce soit le troisième jour après la naissance ou le troisième jour de la semaine, car le troisième jour relève de Mars. C’est pourquoi la douleur de toute blessure augmente le troisième jour et le circoncis est plus faible le troisième jour après sa circoncision. Nos maîtres ont dit qu’on peut faire pour le circoncis, le troisième jour après sa circoncision qui tombe un Shabbat, tout ce dont il a besoin, exactement comme en semaine, car il est davantage en danger ce jour-là que les autres jours. Les astronomes ont écrit que le signe du troisième jour est le Scorpion, son roi Samaël et son serviteur Mars. C’est pourquoi les Sages ont dit (Ta‘anit 27b) : les hommes du ma‘amad [ne] jeûnaient [pas] le premier jour de la semaine, parce que c’est le troisième jour après la création, c’est-à-dire celle du premier homme, créé le sixième jour. C’est la raison de la bénédiction sur les aromates ligneux à la sortie du Shabbat : fortifier l’âme intellectuelle par une bonne odeur.

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. מן הכתובים יש לנו ללמוד כמה שנים היו להם כשהחריבו שכם. ידוע כי יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ארבע עשרה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, ואחר שבע שנים שעבד ברחל רמהו לבן והכניס לו את לאה וילדה לראובן בז' חדשים, ואחריו נולד שמעון לשבעה חדשים, נמצא כשפירש יעקב מלבן לסוף עשרים שנה היה שמעון בן י"ב שנה פחות ב' חדשים. נתעכב יעקב בסכות י"ח חדשים ובא לשכם, נמצא שמעון בן י"ג שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה וט' חדשים, וקראן הכתוב איש דכתיב ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגו'.

« Deux fils de Ya‘aqov, Shim‘on et Lévi, prirent. » Les versets nous permettent de déterminer leur âge lorsqu’ils détruisirent Shekhem. On sait que Ya‘aqov resta vingt ans chez Lavan : quatorze pour ses deux filles et six pour son troupeau. Après les sept années de service pour Ra’hel, Lavan le trompa et lui donna Léa, qui enfanta Réouven après sept mois ; Shim‘on naquit ensuite, après sept autres mois. Ainsi, lorsque Ya‘aqov quitta Lavan au terme des vingt ans, Shim‘on avait douze ans moins deux mois. Ya‘aqov demeura dix-huit mois à Soukkot, puis vint à Shekhem. Shim‘on avait donc treize ans et quatre mois, et Lévi douze ans et neuf mois. L’Écriture les appelle chacun “homme”, puisqu’il est écrit : “Shim‘on et Lévi prirent chacun son épée, etc.”

עכרתם אותי. לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.

« Vous m’avez troublé. » En versant du sang sans raison. Il emploie le terme troubler comme lorsqu’on trouble le vin avec sa lie : vous m’avez ainsi troublé parmi les habitants du pays, en me donnant une mauvaise réputation, car on dira qu’ils ont fait du mal à ceux qui étaient en paix avec eux.

ובמדרש ,עכרתם אותי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורה היא ביד כנעניים שיפלו ביד בני, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין. ואני מתי מספר. אנשים מועטים.

Dans le Midrash : “Vous m’avez troublé” : le tonneau était limpide, vous l’avez troublé. Les Cananéens tiennent une tradition selon laquelle ils tomberont aux mains de mes fils, mais ils disaient : “Jusqu’à ce que tu fructifies et prennes possession du pays.” C’est pourquoi ils se tenaient tranquilles. “Et je suis en petit nombre” : peu d’hommes.

הכזונה יעשה את אחותנו. כתב רש"י כתרגומו ית אחתנא, ולא הבנתי זה.

« Traitera-t-il notre sœur comme une prostituée ? » Rachi a écrit : comme le traduit le Targoum, yat a’hatana, “notre sœur”. Je n’ai pas compris cela.

ויאמר אלהים אל יעקב וגו' ושב שם. טעמו שיתישב שכלו שם ושיעשה מזבח באותה כוונה לאל הנראה אליו.

« Dieu dit à Ya‘aqov, etc., et demeure là. » Le sens est que son esprit s’y établisse et qu’il fasse un autel, avec cette intention, au Dieu qui lui était apparu.

הסירו את אלהי נכר. הם פסילי שכם של כסף וזהב שלקחו במלחמה שהזכיר. ואע"פ שהכל היה מותר בהנאה, לפי שכבר בטלוה ועו"ג מבטל ע"ג בעל כרחו כדאיתא בע"ז סטרו ובטלו, וכיון שנתבטלה הותרה להם, ומה שצוה להסיר אותה מביניהם עשה זה לטהרת הקודש, כדי שיהיו ראויים לעבוד את ה' יתעלה בטהרה ולהקריב לפניו קרבן, כמו שאמר ונקומה ונעלה בית אל כענין שכתוב (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.

« Écartez les dieux étrangers. » Ce sont les idoles d’argent et d’or de Shekhem qu’ils avaient prises dans la guerre mentionnée. Bien qu’il fût permis de tirer profit de toutes ces choses, puisqu’elles avaient déjà été annulées — un idolâtre peut annuler une idole même contre son gré, comme on le trouve dans ‘Avoda Zara : il frappa l’idole et l’annula — et qu’après cette annulation elles leur fussent permises, il leur ordonna de les écarter pour la pureté du sacré. Ils devaient être aptes à servir l’Éternel dans la pureté et à Lui offrir un sacrifice, comme il dit : “Levons-nous et montons à Beth-El”, selon ce qui est écrit (Ecclésiaste 4) : “Garde ton pied lorsque tu vas à la maison de Dieu.”

והטהרו למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב (יחזקאל כ) ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר (ויקרא טז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב (יהושע כב) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר (תהלים נא) תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב (תהלים נא) ומחטאתי טהרני.

« Purifiez-vous. » L’Écriture enseigne que la faute est appelée impureté. Il est écrit (Ézéchiel 20) : “Ne vous rendez pas impurs par les idoles d’Égypte.” Celui qui abandonne la faute est appelé pur, puisqu’il est dit (Lévitique 16) : “De toutes vos fautes, devant l’Éternel, vous serez purifiés.” Et il est écrit (Josué 22) : “Est-ce trop peu pour nous, la faute de Pe‘or, dont nous ne nous sommes pas purifiés ?” David dit (Psaumes 51) : “Purifie-moi avec l’hysope et je serai pur”, et : “Purifie-moi de ma faute.”

והחליפו שמלותיכם. למדך הכתוב שנטמאו הם ובגדיהם מטומאת ע"ג, או מטומאת החללים שבשכם.

« Changez vos vêtements. » L’Écriture enseigne qu’eux et leurs vêtements avaient été souillés par l’impureté de l’idolâtrie, ou par celle des morts de Shekhem.

ויטמון אותם. דין תורה באבוד ע"ג אינו בקבורה, אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשם שעשה משה במעשה העגל, הוא שכתוב (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, אבל זה יורה כי מותרת היתה וכיון שנתבטלה הותרה כמו שאמרנו, ולפיכך די בקבורה. או יש לפרש כי אפילו היתה ע"ג ממש שהיא אסורה בהנאה לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא"א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו.

« Il les enfouit. » Selon la Torah, détruire une idole ne consiste pas à l’enterrer, mais à la réduire en fragments et à les disperser au vent, ou à les jeter à la mer, comme Moché le fit lors de l’affaire du veau, ainsi qu’il est écrit (Exode 32) : “Il le broya jusqu’à le réduire en poussière et le dispersa sur l’eau.” Cela indique donc qu’elle était permise : après avoir été annulée, elle devint permise, comme nous l’avons dit ; l’enfouissement suffisait donc. Ou bien on peut expliquer que, même s’il s’agissait d’une véritable idole dont il était interdit de tirer profit, il ne pouvait la porter à la mer Morte, puisqu’il était en chemin. Il ne pouvait pas non plus la brûler, de peur de s’attarder et que les peuples des alentours ne se rassemblent contre lui. Il dut donc les enfouir, car c’était le moyen le plus facile à sa disposition.

הוא וכל העם אשר עמו. כתוב בספר מלחמות בני יעקב כי נתאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות, ולולא אביהם שחגר גם הוא חרבו וכלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה גדולה, וכן הזכירו רבותינו ז"ל ביעקב (בראשית מ״ח:כ״ב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמתו כנגדן. אבל דרך הכתובים לקצר בענינים כאלה כי היה נס נסתר, וכן קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, וגם לא הזכיר בכאן מלחמות עשו עם בני החורי כלל, וכדי להודיע הנס הגדול הנסתר הזה הזכיר הכתוב הוא וכל העם אשר עמו, לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה הגדולה.

« Lui et tout le peuple qui était avec lui. » Il est écrit dans le Livre des guerres des fils de Ya‘aqov que les voisins de Shekhem se rassemblèrent et livrèrent contre eux trois batailles. Sans leur père, qui ceignit lui aussi son épée, prit ses armes et combattit contre eux, ils auraient été en grand danger. Ainsi nos maîtres ont-ils également enseigné à propos de Ya‘aqov (Genèse 48:22) : “Que j’ai prise à l’Amorite par mon épée et par mon arc” : tous leurs voisins se rassemblèrent pour les attaquer, et Ya‘aqov prit ses armes contre eux. Mais les Écritures ont coutume d’abréger de tels événements, car c’était un miracle caché. De même, l’Écriture abrège le récit d’Avraham à Our-Kasdim ; elle ne mentionne pas non plus ici les guerres d’Essav contre les fils du ’Hori. Pour faire connaître ce grand miracle caché, elle précise “lui et tout le peuple qui était avec lui” : aucun d’eux ne manqua au terme de cette grande guerre.

ויקרא למקום אל בית אל. ע"ד הפשט ויקרא למקום אחר שנגלה בו אל, בית אל. ועל דרך הקבלה כבר בארתיו בפסוק (בראשית לא) אנכי האל בית אל.

« Il appela le lieu El Beth-El. » Selon le sens simple : après qu’El s’y fut révélé, il appela le lieu Beth-El. Selon la Kabbale, je l’ai déjà expliqué à propos du verset (Genèse 31) : “Je suis le Dieu de Beth-El.”

ותמת דבורה מינקת רבקה. נכנס הפסוק הזה בין כי שם נגלו אליו האלהים ובין וירא אלהים אל יעקב עוד, וזה יאמץ דברי רבותינו ז"ל בפסוק ותמת דבורה מינקת רבקה שירמוז למיתת רבקה, ועל כן קרא שם המקום אלון בכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו, וכך אמרו רז"ל ויברך אותו, ברכת אבלים ברכו, וכן דרשו בפסוק (בראשית כ״ה:י״א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ומה שיחזק זה אמרו בסמוך ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואילו היתה רבקה אמו בחיים היה לו לומר ויבא יעקב אל יצחק אביו ואל אמו, שהרי היא שלחה אותו שם ויצחק צוה לו כן בעצתה, אבל מפני שמתה שלא לכבודה העלים הכתוב מיתתה.

« Devora, nourrice de Rivqa, mourut. » Ce verset est placé entre “car là Dieu s’était révélé à lui” et “Dieu apparut encore à Ya‘aqov”. Cela renforce les paroles de nos maîtres : le verset sur la mort de Devora, nourrice de Rivqa, fait allusion à la mort de Rivqa. C’est pourquoi il appela le lieu Allon-Bakhout. Le Ramban a également écrit : on ne pleure pas une vieille nourrice au point de donner au lieu un nom en son souvenir. Mais Ya‘aqov prit le deuil et pleura sa mère, qui l’aimait et l’avait envoyé là-bas, sans mériter de le revoir à son retour. Devora était avec Ya‘aqov. C’est à la suite de cette allusion que le Nom, qu’Il soit béni, se révéla à lui pour le consoler. Ainsi les Sages ont-ils dit : “Il le bénit” : Il lui donna la bénédiction des endeuillés. Ils ont interprété de même le verset (Genèse 25:11) : “Après la mort d’Avraham, Dieu bénit Yits’haq, son fils.” Cela est renforcé par ce qui est dit peu après : “Ya‘aqov vint auprès de Yits’haq, son père, à Mamré, Qiryat-Arba‘.” Si Rivqa, sa mère, était vivante, il aurait dû dire qu’il vint auprès de son père et de sa mère, puisque c’est elle qui l’avait envoyé là-bas et que Yits’haq lui avait donné cet ordre sur son conseil. Mais comme elle mourut sans recevoir les honneurs qui lui étaient dus, l’Écriture dissimula sa mort.

וכך אמרו במדרש אתה מוצא כשמתה רבקה אמרו מאן יפוק קמה, אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, מאן יפוק קמה, עשו רשיעא וימרון ברייתא לייטין בזייתא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. א"ר יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסמו הכתובים מיתתה אלא מן הצד. הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות, פירוש אחת על מיתתה ואחת שמתה שלא לכבודה.

Ainsi ont-ils dit dans le Midrash : lorsque Rivqa mourut, on demanda : qui marchera devant elle ? Avraham était mort ; Yits’haq restait dans sa maison, les yeux affaiblis ; Ya‘aqov était parti à Paddan-Aram. Qui marcherait devant elle ? Essav le méchant ; les gens diraient alors : maudits soient les seins qui ont allaité un tel homme ! Que firent-ils ? Ils sortirent son cercueil de nuit. Rabbi Yossi bar ’Hanina dit : puisqu’ils sortirent son cercueil de nuit, les Écritures ne publièrent sa mort qu’indirectement. C’est ce qui est écrit : “Il l’appela Allon-Bakhout”, deux pleurs : l’un pour sa mort, l’autre parce qu’elle mourut sans recevoir les honneurs qui lui étaient dus.

שמך יעקב. כתב הרמב"ן ז"ל יאמר אע"פ שהחליף שמך שרו של עשו עודך אתה נקרא יעקב, שהרי לא נשתלח לך להחליף שמך, אבל מעתה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזהו שאמר ויקרא שמו ישראל עד כאן. ועל כן אמר הנביא (ישעיה מח) וישראל מקוראי.

« Ton nom est Ya‘aqov. » Le Ramban a écrit : bien que le prince d’Essav ait changé ton nom, tu es encore appelé Ya‘aqov, car il n’avait pas été envoyé pour changer ton nom. Mais désormais ton nom ne sera plus Ya‘aqov : Israël sera ton nom. C’est pourquoi il dit : “Il l’appela Israël.” Fin de citation. Aussi le prophète dit-il (Isaïe 48) : “Et Israël, que J’ai appelé.”

ורבינו חננאל ז"ל פי' שקרא שמו ישראל מוסף על יעקב, כי מלת עוד פירושו בלבד. יאמר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, כלומר יעקב וישראל, וכמוהו (ירמיהו ג׳:ט״ז) לא יאמרו עוד ארון ברית ה', בלבד, כלומר לא יאמרו על ארון ברית ה' שהוא מקום השכינה בלבד, אלא אף ירושלים תהיה כולה מקום שכינתי, הוא שכתוב (ירמיהו ג׳:י״ז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'. וזהו כי אם ישראל יהיה שמך, פעמים יעקב ופעמים ישראל. וזהו שאמר הנביא ע"ה (ישעיהו מ״ח:י״ב) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, וכתיב (ירמיהו מ״ו:כ״ז) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל.

Rabbénou ’Hananel a expliqué qu’Il lui donna le nom Israël en plus de Ya‘aqov : le mot ‘od signifie ici seulement. “Ton nom ne sera plus appelé Ya‘aqov, mais Israël sera ton nom” signifie donc Ya‘aqov et Israël. De même (Jérémie 3:16) : “On ne dira plus : l’Arche de l’alliance de l’Éternel”, c’est-à-dire seulement. On ne dira pas que l’Arche seule est le lieu de la Présence divine ; Jérusalem tout entière sera le lieu de Ma Présence, comme il est écrit (Jérémie 3:17) : “En ce temps-là, on appellera Jérusalem le Trône de l’Éternel.” C’est le sens de “mais Israël sera ton nom” : tantôt Ya‘aqov, tantôt Israël. Ainsi le prophète dit-il (Isaïe 48:12) : “Écoute-Moi, Ya‘aqov et Israël, que J’ai appelé”, et (Jérémie 46:27) : “Ne crains pas, Mon serviteur Ya‘aqov, et ne sois pas effrayé, Israël.”

אתן את הארץ. כפל הלשונות בתורה לא לחנם. ויתכן על דרך הקבלה כי הארץ שהזכיר בראש הכתוב היא המדה אשר בה נתברכו שלשת האבות, בכל מכל כל. ואמר נתתי, לך אתננה, כענין שכתוב (מלכים א ה׳:כ״ו) וה' נתן חכמה לשלמה, ועל כן חזר וכפל אתן את הארץ כלומר ארץ ישראל שיתן לזרעו. וכן עשה בכתוב השני ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר גם כן למעלה, כלומר במקום המדבר עמו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו על דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר (יחזקאל ג׳:י״ב) ברוך כבוד ה' ממקומו, ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה ע"כ. על כן בא הכתוב שאחריו.

« Je donnerai le pays. » Les répétitions de la Torah ne sont pas gratuites. Selon la Kabbale, on peut dire que la terre mentionnée au début du verset est l’attribut par lequel les trois patriarches furent bénis : bakol, mikol, kol. Il dit : “J’ai donné ; à toi Je la donnerai”, comme il est écrit (I Rois 5:26) : “L’Éternel donna la sagesse à Shelomo.” C’est pourquoi il répète : “Je donnerai le pays”, c’est-à-dire la terre d’Israël qu’Il donnera à sa descendance. Il fait de même dans le verset suivant : “Dieu s’éleva d’au-dessus de lui, au lieu où Il lui avait parlé”, qui parle aussi du monde supérieur : au lieu qui lui parle. Le Ramban a écrit ainsi : “Selon la voie de la vérité, Dieu s’éleva d’au-dessus de lui, au lieu qui lui parle, comme il est dit (Ézéchiel 3:12) : béni soit l’honneur de l’Éternel depuis Son lieu. Cela exprime ce que les sages ont dit : les patriarches sont le Char.” Fin de citation. C’est pourquoi vient le verset suivant.

ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו ה'. חזר שנית במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר למטה, והוא במקום בית אל ששם העמיד המצבה, ויצב יעקב מצבה פירושו וכבר הציב, ולא הציב אותה בחזרה כי בהליכתו הציב אותה בתחילה כמ"ש בתחלת פרשת ויצא. וההפרש שיש בין מצבה למזבח, שהמצבה אינה כי אם אבן אחת והמזבח אבנים רבות, גם המזבח בונין אותו לצורך קרבן והמצבה לא לקרבן רק לנסוך ויציקת שמן. ומפני שאמר לו השם יתעלה לא יעקב יאמר עוד שמך, וכתיב ויקרא את שמו ישראל, היה לו לומר ויצב ישראל, אבל זה יורה כי לא יעקב יאמר עוד שמך אינה מניעה אלא שיקרא פעמים יעקב ופעמים ישראל כאשר נתבאר למעלה. ומזה קראו אחר כך בפרשה הזאת בעצמה בשני השמות האלו, הזכירו בשם יעקב ויצב יעקב והזכירו בשם ישראל גם כן ויסע ישראל.

« Ya‘aqov dressa une stèle au lieu où l’Éternel lui avait parlé. » Il répète “au lieu où Il lui avait parlé”, cette fois à propos du monde inférieur : le lieu de Beth-El où il avait dressé la stèle. “Ya‘aqov dressa une stèle” signifie qu’il l’avait déjà dressée ; il ne la dressa pas à son retour, mais au début, à l’aller, comme il est écrit au commencement de Vayétsé. La différence entre une stèle et un autel est que la stèle est une seule pierre, tandis que l’autel comporte plusieurs pierres. De plus, on construit l’autel pour un sacrifice, mais la stèle sert à la libation et au versement d’huile, non au sacrifice. Puisque le Nom lui avait dit “ton nom ne sera plus appelé Ya‘aqov” et qu’il est écrit “Il l’appela Israël”, le texte aurait dû dire “Israël dressa”. Cela indique que “ton nom ne sera plus appelé Ya‘aqov” n’est pas une interdiction : il sera appelé tantôt Ya‘aqov, tantôt Israël, comme nous l’avons expliqué plus haut. C’est pourquoi, dans cette même section, le texte le nomme ensuite par ces deux noms : “Ya‘aqov dressa”, et aussi “Israël partit”.

ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ לבא אפרתה. אפרת היא בית לחם, וכה"א למטה ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. והעיד הרמב"ן ז"ל כי ראה בעיניו שאין ממצבת רחל לבית לחם אפילו מיל אם כן הפירוש שפירשו במלת כברת ארץ שהוא לשון כביר על שם שיש ביניהם מהלך רב, איננו. אבל הוא שם מדה כדברי רש"י ז"ל כי כברת כמו ברת והכ"ף שמוש אינה שרשית, והוא שם למדה ידועה בימים ההם.

« Ils partirent de Beth-El ; il restait encore une kivrat de terre pour arriver à Efrat. » Efrat est Beth-Lé’hem, comme il est dit plus bas : “Elle fut enterrée sur le chemin d’Efrat, qui est Beth-Lé’hem.” Le Ramban témoigna avoir vu de ses yeux que du monument de Ra’hel à Beth-Lé’hem il n’y a même pas un mil. L’explication selon laquelle kivrat dériverait de kabir, “grand”, pour indiquer une longue distance, ne convient donc pas. C’est plutôt le nom d’une mesure, selon Rachi : kivrat est comme birat, le kaf étant une préposition et non une lettre de la racine. C’était le nom d’une mesure connue à cette époque.

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. דרשו רז"ל כבוד הנשים שתהא קבורתן במקום מיתתן, שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם, וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון, ונקברה בחברון, שנאמר (בראשית כ״ג:י״ט) ואחרי כן קבר אברהם וגו', וכן מצינו במרים שנאמר (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים ותקבר שם.

« Ra’hel mourut et fut enterrée sur le chemin d’Efrat. » Les Sages ont enseigné que l’honneur des femmes veut qu’elles soient enterrées là où elles meurent : Ra’hel mourut à Beth-Lé’hem et y fut enterrée. De même, pour Sarah : “Sarah mourut à Qiryat-Arba‘, qui est ’Hevron.” Elle mourut à ’Hevron et y fut enterrée, puisqu’il est dit (Genèse 23:19) : “Après cela, Avraham enterra, etc.” De même, pour Miryam (Nombres 20:1) : “Miryam mourut là et y fut enterrée.”

ויט אהלו מהלאה למגדל עדר. בקרוב למגדל עדר, כמו (בראשית י״ט:ט׳) גש הלאה, (שמואל א כ׳:כ״ב) החצים ממך והלאה, וכן בכאן נטה אהלו מנגד למגדל עדר, ושם באותו המקום נשלמו השבטים כי בנימין שנולד שם הוא היה תשלום השבטים, ועל זה אמר הכתוב (מיכה ד׳:ח׳) ואתה מגדל עדר עופל בת ציון.

« Il dressa sa tente au-delà de Migdal-‘Éder. » À proximité de Migdal-‘Éder, comme (Genèse 19:9) : “Approche plus loin”, ou (I Samuel 20:22) : “Les flèches sont au-delà de toi.” Ici aussi, il dressa sa tente en face de Migdal-‘Éder. C’est en ce lieu que les tribus furent complétées, car Binyamin, qui y naquit, en achevait le nombre. C’est à ce propos que l’Écriture dit (Michée 4:8) : “Et toi, tour du troupeau, hauteur de la fille de Sion.”

וישכב את בלהה. דרשו רז"ל בלבל יצועי אביו, וכן בתוכחת אביו כתוב (בראשית מט) אז חללת יצועי עלה, לא קנטרו אלא על העליה, לומר לך שלא חטא בשכיבה אלא בבלבול. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומפני שבלבל יצועי אביו ולא מצא יעקב לשכב את בלהה העלה עליו הכתוב כאלו שכבה. וכן אתה מוצא בבני עלי (ש"א ב) אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וכתיב (שם) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', ואמרו רז"ל מפני שהיו מעלין את קניהן לשילה לטהר, והיו משהין אותן ומלינין אותן חוץ לבתיהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון.

« Il coucha avec Bilha. » Les Sages ont interprété : il dérangea la couche de son père. De même, dans la réprimande de son père, il est écrit (Genèse 49) : “Alors tu as profané ma couche ; il y est monté.” Il ne lui reproche que d’y être monté : il n’a pas fauté par une relation, mais en dérangeant la couche. Ainsi les Sages ont-ils dit : quiconque dit que Réouven a péché ne fait que se tromper. Puisqu’il avait dérangé la couche de son père et que Ya‘aqov ne put coucher avec Bilha, l’Écriture le lui impute comme s’il avait couché avec elle. De même pour les fils d’Éli (I Samuel 2) : “Qui couchaient avec les femmes rassemblées à l’entrée de la tente d’assignation”, et : “La faute des jeunes gens était très grande devant l’Éternel.” Les Sages ont dit : les femmes apportaient à Shilo leurs offrandes d’oiseaux pour se purifier ; eux les retardaient et les faisaient passer la nuit hors de leur maison. L’Écriture le leur impute comme s’ils avaient couché avec elles.

ואם תחשוב מן ויסע ישראל עד שנים עשר תמצא בו תיבות כמנין השם המיוחד, ואולי יש בזה רמז שלא חטא ראובן שהרי העיד בו הקב"ה בשמו כמו שהעיד בשמותיהן של שבטים שחתם שמו בהם, הראובני השמעוני וכן כולן.

Si tu comptes les mots depuis “Israël partit” jusqu’à “douze”, tu trouveras un nombre égal à la valeur du Nom propre. C’est peut-être une allusion au fait que Réouven ne pécha pas : le Saint, béni soit-Il, en témoigna par Son nom, comme Il témoigna dans les noms des tribus en y apposant Son nom : ha-Reouveni, ha-Shim‘oni, et ainsi pour toutes.

וכתב החכם רמב"ן כי מ"ש ויהיו בני יעקב שנים עשר להודיע שלא הוליד אחר השנים עשר, כי מה שבלבל יצועי אביו עשה כן מיראתו פן יוליד עוד מבלהה הפלגש, ועל כן הודיע הכתוב כי לא הוליד אחרי כן כלל. ועוד יגיד הכתוב ויהיו בני יעקב י"ב כי כולם שוים במעלה אחת בהויה אחת, וכשם שהם לא חטאו כך ראובן לא חטא.

Le sage Ramban a écrit que “les fils de Ya‘aqov furent douze” fait savoir qu’il n’engendra plus après les douze. Réouven avait dérangé la couche de son père par crainte qu’il n’engendre encore de Bilha, la concubine ; l’Écriture nous apprend donc qu’il n’engendra plus du tout. Elle indique encore, par “les fils de Ya‘aqov furent douze”, qu’ils étaient tous égaux dans leur degré et dans leur condition : de même que les autres ne péchèrent pas, Réouven ne pécha pas.

בכור יעקב ראובן. במקום הזה עצמו שהוזכר חטאו הוזכר בשם בכור, ואע"פ שאבדה ממנו הבכורה בעונש זה, בא להורות שהבכורה שאבדה ממנו ונתנה ליוסף היתה בכורת ממון או בכורת כבוד שיקראו בניו שבטים, אבל בכורת יוחסין ודאי נשארה לו כי מי יוכל ליטלה ממנו, וזהו שאמר בכור יעקב ראובן זהו בכורת יוחסין שהיה בכורו של יעקב. וכן תמצא בב"ר, ויהי בשכון ישראל אמר ר' סימון קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א ה׳:א׳) ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה, אמור מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין. רבי יצחק אומר אפילו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב ויהי בשכון ישראל וגו' בכור יעקב ראובן. רבי יודן אמר בכור לעבודה בכור ללידה בכור לתשובה. ר' עזריה אומר אף בכור לנבואה שנאמר (הושע א׳:ב׳) תחלת דבר ה' בהושע, ע"כ.

« Le premier-né de Ya‘aqov : Réouven. » À l’endroit même où sa faute est mentionnée, il est appelé premier-né. Bien qu’il ait perdu le droit d’aînesse en punition de cela, le texte enseigne que le droit retiré et donné à Yossef concernait les biens, ou l’honneur de voir ses fils appelés tribus. Mais l’aînesse généalogique lui resta assurément : qui pourrait la lui ôter ? “Le premier-né de Ya‘aqov : Réouven” désigne cette aînesse, puisqu’il était le premier-né de Ya‘aqov. Ainsi trouve-t-on dans Bereshit Rabba : “Lorsqu’Israël demeurait”, Rabbi Simon dit : il est difficile devant le Saint, béni soit-Il, de déplacer une lignée généalogique de sa place. C’est ce qui est écrit (I Chroniques 5:1) : “Les fils de Réouven, premier-né d’Israël — car il était le premier-né ; mais lorsqu’il profana la couche de son père, son droit d’aînesse fut donné aux fils de Yossef, fils d’Israël, sans que la généalogie suive ce droit.” Dis donc : l’aînesse patrimoniale lui fut retirée, non l’aînesse généalogique. Rabbi Yits’haq dit : même au moment de la faute, la filiation reste attribuée à Réouven, puisqu’il est écrit : “Lorsqu’Israël demeurait, etc. Le premier-né de Ya‘aqov : Réouven.” Rabbi Youdan dit : premier-né pour le service, premier-né par la naissance, premier à se repentir. Rabbi ‘Azarya dit : premier aussi pour la prophétie, puisqu’il est dit (Osée 1:2) : “Le commencement de la parole de l’Éternel par Osée.” Fin de citation.

ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות. באר בכאן כי שם העצם אשר לבת ישמעאל הוא בשמת ואם כן מה שנקראת מחלת במקום אחר (בראשית כ״ח:ט׳) ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות, הוא מחזק מדרש רז"ל שאמרו עשו נתן דעתו להתגייר, ושלשה מוחלין להן על כל עונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה, ומוכיח מן הכתוב הזה שנקראת מחלת שנמחלו לו על כל עונותיו.

« Et Bosmat, fille de Yishma‘el, sœur de Nevayot. » Il précise ici que le nom propre de la fille de Yishma‘el est Bosmat. Le fait qu’elle soit appelée ailleurs Ma’halat (Genèse 28:9) : “Il prit Ma’halat, fille de Yishma‘el fils d’Avraham, sœur de Nevayot”, renforce donc le Midrash des Sages : Essav songea à se convertir. Trois personnes voient toutes leurs fautes pardonnées : celui qui se convertit, celui qui accède à une haute fonction et celui qui prend femme. Ce verset le prouve : elle est appelée Ma’halat parce que toutes les fautes d’Essav lui furent pardonnées.

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. שעורו, וילך אל ארץ שעיר כי שם היה מקומו כענין שכתוב למעלה וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכן כתיב (בראשית לו) וישב עשו בהר שעיר. וכתב ר' אברהם ז"ל הר שעיר זה הוא קרוב לארץ כנען, שנאמר (דברים ב׳:ח׳) ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר. וכתיב (דברים א׳:ב׳) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואינו הר שעיר הארץ ששוכנים בה עכשו בני אדום, ואין אותה הארץ אלא ארץ יון.

« Il partit vers un pays, loin de son frère Ya‘aqov. » Le sens est qu’il partit vers le pays de Sé‘ir, car c’était son lieu, comme il est écrit plus haut : “Ce jour-là, Essav retourna sur son chemin vers Sé‘ir”, et (Genèse 36) : “Essav demeura sur la montagne de Sé‘ir.” Rabbi Avraham a écrit : cette montagne de Sé‘ir est proche du pays de Canaan, puisqu’il est dit (Deutéronome 2:8) : “Nous passâmes loin de nos frères, les fils d’Essav, qui habitent à Sé‘ir”, et (Deutéronome 1:2) : “Onze jours depuis ’Horev, par le chemin de la montagne de Sé‘ir.” Ce n’est pas la montagne de Sé‘ir du pays où habitent aujourd’hui les descendants d’Édom : ce pays-là est la terre de Yavan.

ותמנע היתה פילגש. אחר שהזכיר הכתוב עקר זרעו של עשו שהם בני עדה ובני אהליבמה שהם בני הגבירות, הזכיר כי עמלק היה מבני עשו ולא מבני הגבירות רק מן הפלגש ששמה תמנע, ובא הכתוב ללמדנו כי אין עמלק זה בן השפחה נחשב בכלל זרעו של עשו שהם בני הגבירות, כענין שכתוב בישמעאל (בראשית כ״א:י׳) כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. והוצרך הכתוב להודיענו כי תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו והיא אמו של עמלק, לפי שנתחתנו בני שעיר החורי עם בני עשו והיו המשפחות מעורבות, ובאה התורה והמצוה אחרי זאת להזהיר אותנו שנשמר מבני עשו שלא נקח את ארצם ולא נתעב אותם כי עשו הוא אדום וכתיב (דברים כ״ג:ח׳) לא תתעב אדומי. אבל בעמלק צוה אותנו להחרים ולמחות את שמם כענין שכתוב (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק, וכדי שנדע ונכיר המשפחות שנצטוינו בהם אי זו משפחה נתחייבנו להשמיד אותה ואי זו נתחייבנו להניח ושלא להרע לה, הוצרך הכתוב להודיענו כי עמלק הבא להלחם אתנו בצאת ישראל ממצרים הוא בן תמנע הפילגש, איננו נחשב מכלל זרעו של עשו ואינו בכלל בני הגבירות, כדי שנתנהג בכל אומה ואומה על פי התורה והמצוה. ודרשו רז"ל כי עשו בא על אשתו של שעיר וילדה תמנע זאת, וע"כ לא מנה הכתוב לתמנע בכלל בני שעיר כי היתה בת אשתו של שעיר לא בת שעיר, ומפני זה אמר (פסוק כב) ואחות לוטן תמנע כי היתה אחות לוטן לא בת שעיר אביו, ולמדך הכתוב כי מתמנע השפחה הפחותה והפגומה הזאת יצא עמלק הרשע שהתחיל להיות לישראל קוץ מכאיב, והנה היא פילגש לאליפז והיא אחותו בת אביו, ואליפז זה הוליד ממנה בן ומתה כאשר ילדתו בהקשותה בלדתה, וקראו את הבן תמנע בשם אמו כדי להזכיר את שמה. ועל כן תמצא את השם הזה בבני עשו, הוא שכתוב אלוף תמנע אלוף עלוה, כי היה האלוף הזה בנו של אליפז בן תמנע פילגשו. והפרשה הסמוכה לזו שהיא אלה בני שעיר החורי, לא נכתבה כי אם על ידי שכתוב בה ואחות לוטן תמנע, ובא ללמדנו כי תמנע זו היתה אחות אלופים, ורצתה להדבק בזרעו של אברהם ולהיות לאחד מהם לפילגש, וזה להעיד על מעלת האבות.

« Timna‘ était une concubine. » Après avoir mentionné la descendance principale d’Essav, les fils de ‘Ada et d’Oholivama, fils des épouses de rang principal, l’Écriture précise qu’‘Amaleq était un descendant d’Essav, mais non de ces épouses : il venait de la concubine nommée Timna‘. Elle enseigne que cet ‘Amaleq, fils de la servante, n’est pas compté dans la descendance d’Essav constituée par les fils des épouses principales, comme il est écrit de Yishma‘el (Genèse 21:10) : “Le fils de cette servante n’héritera pas avec mon fils, avec Yits’haq.” Il fallait nous apprendre que Timna‘ était la concubine d’Élifaz fils d’Essav et la mère d’‘Amaleq : les descendants de Sé‘ir le ’Hori s’étaient alliés par mariage à ceux d’Essav et les familles s’étaient mêlées. La Torah et le commandement nous avertissent ensuite de ménager les descendants d’Essav : ne pas prendre leur terre ni les avoir en abomination, car Essav est Édom et il est écrit (Deutéronome 23:8) : “Tu n’auras pas l’Édomite en abomination.” Mais à propos d’‘Amaleq, il nous est ordonné de les vouer à la destruction et d’effacer leur nom, comme il est écrit (Deutéronome 25:19) : “Tu effaceras le souvenir d’‘Amaleq.” Pour connaître les familles concernées, celle que nous devons détruire et celle que nous devons laisser sans lui nuire, l’Écriture devait donc préciser qu’‘Amaleq, venu nous combattre à la sortie d’Égypte, était le fils de Timna‘ la concubine, non compté dans la descendance d’Essav ni parmi les fils des épouses principales. Nous devons ainsi agir envers chaque nation selon la Torah et le commandement. Les Sages ont interprété qu’Essav s’unit à la femme de Sé‘ir et qu’elle enfanta cette Timna‘. C’est pourquoi l’Écriture ne la compte pas parmi les enfants de Sé‘ir : elle était la fille de sa femme, non sa fille. Aussi dit-elle : “La sœur de Lotan était Timna‘” (verset 22) : sœur de Lotan, non fille de Sé‘ir, son père. Elle enseigne que de cette servante de bas rang et de naissance défectueuse sortit ‘Amaleq le méchant, qui devint pour Israël une épine douloureuse. Elle était la concubine d’Élifaz, mais aussi sa sœur par leur père. Élifaz engendra d’elle un fils ; elle mourut en l’enfantant, dans un accouchement difficile, et on appela le fils Timna‘, du nom de sa mère, pour en rappeler le nom. C’est pourquoi tu trouves ce nom parmi les descendants d’Essav : “Le chef Timna‘, le chef ‘Alva”, car ce chef était le fils d’Élifaz, né de Timna‘ sa concubine. La section suivante, “Voici les fils de Sé‘ir le ’Hori”, n’est écrite qu’en raison de la mention “la sœur de Lotan était Timna‘” : elle enseigne que Timna‘ était sœur de chefs et qu’elle voulut s’attacher à la descendance d’Avraham, jusqu’à devenir la concubine de l’un d’eux. Cela témoigne de la grandeur des patriarches.

ודע כי מפסוק ותמנע יוצא שם של שמונה תיבות מספר אותיותיו ארבעים, והיודעים אמרו כי כחו להנקם מזרעו של עשו ואומרים ארבעים יכנו.

Sache que du verset “Timna‘” se dégage un Nom de huit mots, comptant quarante lettres. Ceux qui savent ont dit qu’il a le pouvoir de tirer vengeance de la descendance d’Essav ; ils disent : “Il lui donnera quarante coups.”

ואלה בני צבעון ואיה וענה. משפטו איה וענה כי הוי"ו יתרה, וכמוהו (שמואל ב ט״ו:ל״ד) עבד אביך ואני מאז, ששיעורו אני מאז. ויגיד הכתוב כי ענה בנו של צבעון. ולמעלה הזכיר כי צבעון וענה אחים בני שעיר, וכדי שלא תאמר כי ענה הנזכר הוא דודו של זה לכך הזכיר הכתוב הוא ענה אשר מצא את הימים, ודרשו רז"ל הוא ענה דמעיקרא, לפי שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. ומה שמנאו הכתוב בבני שעיר לפי שהכל חשבו עליו שהוא בן שעיר, אבל הכתוב יגיד לנו האמת כי הוא דמעיקרא ואינו בן שעיר כי אם בן צבעון והוא בנו והוא אחיו, ועל כן הכתוב צווח הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר, הוא הפסול שהביא הפסולים לעולם, כי הוא מצא במחשבתו מין הפרדים שהוא היוצא מן הנרכבים מין בשאינו מינו, כגון המרכיב סוס על אתון או חמור על סוסיא ויצא מביניהם פרד, ונחשב לו לחכמה באותו הדור. ולפי דעת אונקלוס שתרגם גבריא, יהיה הימים כמו אימים, ויהיה פשט הכתוב כי באו על ענה זה מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים, ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר אין עוזר לו והצילם מידם. ועל כן יאמר הוא ענה המפורסם בגבורה הזאת, כך פי' הרמב"ן ז"ל.

« Voici les fils de Tsiv‘on : et Aya et ‘Ana. » La construction est “Aya et ‘Ana”, car le premier vav est supplémentaire, comme (II Samuel 15:34) : “Serviteur de ton père, et moi depuis lors”, dont le sens est “moi depuis lors”. L’Écriture dit qu’‘Ana est le fils de Tsiv‘on, alors qu’elle avait mentionné plus haut Tsiv‘on et ‘Ana comme frères, fils de Sé‘ir. Pour qu’on ne dise pas que l’‘Ana mentionné était l’oncle de celui-ci, elle précise : “C’est cet ‘Ana qui trouva les yemim.” Les Sages ont interprété : c’est le même ‘Ana qu’auparavant, car Tsiv‘on s’unit à sa mère et engendra d’elle ‘Ana. L’Écriture le compte parmi les fils de Sé‘ir parce que tous le croyaient son fils ; mais elle révèle la vérité : c’est le même ‘Ana, fils de Tsiv‘on et non de Sé‘ir ; il était donc à la fois son fils et son frère. Aussi proclame-t-elle : “C’est cet ‘Ana qui trouva les yemim dans le désert” : l’homme de naissance défectueuse qui fit venir au monde des êtres défectueux. Il conçut l’espèce des mulets, issue du croisement d’espèces différentes : un cheval avec une ânesse, ou un âne avec une jument, produisant un mulet. Cela lui fut compté comme une science en cette génération. Selon Onqelos, qui traduit par gavraya, “les hommes”, yemim est comme Emim. Le sens simple est que des hommes de la nation appelée Emim, jadis un peuple grand et haut comme les géants, attaquèrent ‘Ana et voulurent prendre les ânes de Tsiv‘on, son père. Seul dans le désert, sans secours, il les sauva de leurs mains. “C’est cet ‘Ana” désigne donc celui que cet exploit rendit célèbre. Ainsi l’a expliqué le Ramban.

ואלה בני דישן. הוא דישון הנזכר למעלה בראש הפרשה, והבן החמישי לשעיר, ויקראנו הכתוב פעם דישון, פעם דישן כי הכל אחד כמו חירום וחירם, דכתיב (מלכים א ז׳:מ׳) ויעש חירום את הכיורות, וכתיב (שם) ויכל חירם. אבל כשהם בפסוק אחד יזכיר האחד דישון והאחד דישן כי שני אלופים היו, ועל כן יזכירם בלשון שנוי כדי להפריד בין שניהם.

« Voici les fils de Dishan. » C’est Dishon, mentionné plus haut au début de la section, cinquième fils de Sé‘ir. L’Écriture l’appelle tantôt Dishon, tantôt Dishan : c’est le même, comme ’Hirom et ’Hiram, puisqu’il est écrit (I Rois 7:40) : “’Hirom fit les bassins”, puis : “’Hiram acheva”. Mais lorsqu’ils figurent dans un même verset, elle nomme l’un Dishon et l’autre Dishan, car il y avait deux chefs : elle varie donc les noms pour les distinguer.

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. על דרך הפשט המלכים האלה יצאו מעשו, והיו שמונה ואלו הם. בלע בן בעור, יובב, חושם, הדד בן בדד, שמלה, שאול, בעל חנן בן עכבור, הדר. ודרשו רז"ל כנגד שמונה פעמים שאמר לו יעקב לעשו אדני בתחילת הפרשה. כה תאמרון לאדני לעשו, ואשלחה להגיד לאדני, מנחה היא שלוחה לאדני, למצא חן בעיני אדני, אדני יודע, יעבור נא אדני, עד אשר אבא אל אדני, למה זה אמצא חן בעיני אדני. וכנגדם נמסר לנו שם של שמונה תיבות בפסוק ותמנע לקטרגו בהם, וכבר הזכרתי למעלה, והמקומות האלה שהזכיר הפרשה לאדום הם בצרה ותימן, בצרה הוא שכתוב (ישעיה לד) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, ארץ התימני הוא שכתוב (עובדיה ט) וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. וספר הכתוב שלא היו מלך בן מלך כמו בישראל. ובאה הפרשה להזכיר המלכים האלה לבאר כי נתקיימה ברכת עשו, כמו שכתוב (בראשית כז) ועל חרבך תחיה. ועל כן יאריך הכתוב בספור המלכים והאלופים אשר יצאו ממנו.

« Voici les rois qui régnèrent au pays d’Édom. » Selon le sens simple, ces rois descendaient d’Essav. Ils étaient huit : Béla‘ fils de Be‘or, Yovav, ’Housham, Hadad fils de Bedad, Samla, Shaoul, Ba‘al-’Hanan fils d‘Akhbor et Hadar. Les Sages ont interprété qu’ils correspondent aux huit fois où Ya‘aqov appela Essav “mon seigneur” au début de la section : “Vous direz ainsi à mon seigneur, à Essav” ; “J’ai envoyé le dire à mon seigneur” ; “Un présent envoyé à mon seigneur” ; “Trouver grâce aux yeux de mon seigneur” ; “Mon seigneur sait” ; “Que mon seigneur passe” ; “Jusqu’à ce que je vienne auprès de mon seigneur” ; “Pourquoi cela ? Que je trouve grâce aux yeux de mon seigneur”. En correspondance, un Nom de huit mots nous a été transmis dans le verset “Timna‘”, pour l’accuser par leur moyen, comme je l’ai mentionné plus haut. Les lieux d’Édom évoqués ici sont Botsra et Téman. Pour Botsra, il est écrit (Isaïe 34) : “L’Éternel a un sacrifice à Botsra et un grand massacre au pays d’Édom.” Pour le pays des Témanites (Abdias 9) : “Tes guerriers seront effrayés, Téman, afin que tout homme soit retranché de la montagne d’Essav par le carnage.” L’Écriture raconte qu’ils n’étaient pas rois de père en fils comme en Israël. Cette section mentionne ces rois pour montrer que la bénédiction d’Essav s’accomplit : “Tu vivras de ton épée” (Genèse 27). C’est pourquoi elle développe le récit des rois et des chefs issus de lui.

ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. כלומר בת עשיר שהיה כל ימיו טרוד לצרף זהב והיה הזהב הולך בביתו כמים.

« Sa femme se nommait Méhétav’el, fille de Matred, fille de Mé-Zahav. » C’est-à-dire fille d’un riche qui passait tous ses jours occupé à affiner l’or ; l’or coulait dans sa maison comme de l’eau.

וע"ד המדרש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, היו האלופים האלה תולדות עשו כפשט הכתוב, והוא דעת רז"ל שאמרו כולן ביוצאי ירכו של עשו הכתוב מדבר, והיו עובדי אלילים ובעלי זנות ועושר גדול, גם המלכים גם האלופים. וזהו שאמרו בב"ר ושם אשתו מהיטבאל, מטיבי אלוהות היו, והיו מטיבין עצמן לאלילים. בת מטרד, משהיו מטיבין אותה לבעלה אחר כך היו טורדין אותה מבעלה. בת מי זהב, מן דעתרין אמרין מהו דהבא מהו כספא ע"כ. ומלמד שהיו תולדותיו של עשו רשעים. עוד יש בהם רמיזות לזרעו של עשו לדורות, שכן אמרו במדרש אלוף מגדיאל זה רומי. ובפרקי ר' אליעזר פרק ל"ח בשכר שפנה את כליו מפני יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, ומגדיאל זה רומי שנאמר אלוף מגדיאל אלוף עירם ע"כ. והוא שהתנבא עליו דניאל (דניאל יא) ויתרומם ויתגדל על כל אל. ועל כן הזכירו בשם מגדיאל מלשון גדולה וממשלה רבה, והוא העשירי באלופים האלה, שכן הזכיר דניאל (דניאל ז) וקרניא עשר מנה מלכותה עשרה מלכין יקומון וגו'. והענין שעתידין למלוך על אדום עשרה מלכים והעשירי מהם ימלוך על רומי ומרומי תתפשט מלכותו על כל העולם. והאומה הזאת סתם הכתוב ענינה ולא פירש לנו את שמה, וכן מצינו שהנביאים יזכירו גודל ממשלתה תמיד אבל לא יזכירוה בשמה. וכן מצינו בדניאל (ז ד ה ו) שהמשיל המלכיות האחד באריה והשני בדוב והשלישי בנמר, ולא הזכיר שמה של חיה רביעית רק שהזכיר בה דחילא ואמתני ותקיפא יתרא ושנין די פרזל לה אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה. וכן ישעיה ע"ה הזכיר (ישעיה יג) משא בבל, משא מצרים, משא מואב, וכשבא להזכיר זאת אמר משא דומה אלי קורא משעיר שמר מה מלילה וגו'. ובמקום אחר הזכירו פריץ חיות הוא שאמר (ישעיה לה) לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה לא תמצא שם והלכו גאולים. וכן מצינו ירמיה הנביא שהזכיר המלכיות כולן חוץ המלכות הרביעית הזאת, הוא שאמר (ירמיה ה) על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם נמר שקד על עריהם כל היוצא מהנה יטרף. ולא תמצא בכל התורה כלה שיזכיר החיה הזאת בשמה כי אם משה רבינו ע"ה ואסף המשורר שהזכירה יותר מפורש שפי' שם האומה ושם עירה שהיא רומי, הוא שאמר (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער, ותמצא העין תלויה וישאר לך רמי. ומפני זה כשהזכיר כאן האלוף העשירי אלוף מגדיאל, שהוא רומז על רומי כפי מדרש רז"ל, הוסיף באור ואמר אלוף עירם, שאותיותיו מיער, כלומר אלוף מגדיאל זהו חזיר מיער. ואותיותיו מעיר על שם הכתוב (במדבר כד) והאביד שריד מעיר, שהוא עיר רומי. וכן הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה כה) כי שמת מעיר לגל קריה בצורה למפלה, וזהו אמור על רומי, ואותיותיו גם כן ירעם, ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים יח) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, שעתיד הקב"ה להאבידה. וכן התנבא עליה דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא. וכן מצינו עובדיה שהתנבא על חרבן אדום בהסכמת ב"ד של מעלה, והוא שאמר במדרש למה נכתב חזון בשני נביאים בלבד, ישעיה ועובדיה, אלא חזון עולה ע"א, ישעיה קלל את אדום בב"ד של מעלה, ועובדיה דן לאדום בבית דין של מעלה. וכן דרשו בפרקי היכלות, עד שיאמר אדם לחברו הא לך רומי בפרוטה ויאמר לו אינה מתבקשת לי ע"כ. ועוד תמצא מכלל עשרה אלופים הללו אלוף עלוה, ובדברי הימים כתיב אלוף עליה, כדי להזכיר השם בשניהם שלם, ובא לרמוז על הדוברים סרה על ה' כי שקר בימינם, ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן. וכענין שכתוב (תהלים ב) ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. ואמרו בב"ר עד שלא מלך מלך בישראל נצב מלך באדום, שנאמר ואלה המלכים וגו', הדא הוא דכתיב נחלה מבוהלת בראשונה, זו מלכות עשו שקדמה בבהלה קודם מלכות ישראל, ואחריתה לא תבורך, (עובדיה כא) ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.

Selon le Midrash, “voici les rois qui régnèrent au pays d’Édom” : ces chefs descendaient d’Essav selon le sens simple. Tel est l’avis des Sages : tout le passage concerne sa descendance. Rois et chefs étaient idolâtres, livrés à la débauche et très riches. C’est ce qu’ils ont dit dans Bereshit Rabba : “Sa femme se nommait Méhétav’el” : ils embellissaient leurs divinités et se paraient pour les idoles. “Fille de Matred” : après l’avoir parée pour son mari, ils la chassaient de chez lui. “Fille de Mé-Zahav” : dans leur richesse, ils disaient : qu’est-ce que l’or ? Qu’est-ce que l’argent ? Fin de citation. Cela enseigne que les descendants d’Essav étaient méchants. Il y a aussi des allusions à sa descendance au fil des générations : le Midrash dit que “le chef Magdi’el” désigne Rome. Dans les Pirqé de Rabbi Eli‘ézer, chapitre 38 : pour avoir éloigné ses biens de son frère Ya‘aqov, il reçut cent provinces, de Sé‘ir à Magdi’el ; Magdi’el est Rome, puisqu’il est dit : “Le chef Magdi’el, le chef ‘Iram.” Fin de citation. C’est à son sujet que Daniel prophétisa (11) : “Il s’élèvera et se grandira au-dessus de tout dieu.” Aussi le nomme-t-on Magdi’el, terme de grandeur et de vaste domination. C’est le dixième de ces chefs, comme Daniel le dit (7) : “Les dix cornes : de ce royaume se lèveront dix rois, etc.” Dix rois régneront sur Édom ; le dixième régnera sur Rome, et de Rome son royaume s’étendra au monde entier. L’Écriture dissimule cette nation et ne nous en précise pas le nom. Les prophètes évoquent toujours la grandeur de sa domination sans la nommer. Ainsi Daniel compare les royaumes au lion, à l’ours et au léopard (7:4-6), mais ne nomme pas la quatrième bête ; il dit seulement qu’elle est redoutable, terrible, extrêmement forte, avec des dents de fer, qu’elle dévore, broie et foule le reste sous ses pieds. De même, Isaïe mentionne l’oracle de Babel, de l’Égypte et de Moav, mais pour celle-ci il dit : “Oracle de Douma : on m’appelle de Sé‘ir ; gardien, où en est la nuit ?” Ailleurs il la nomme bête féroce (Isaïe 35) : “Il n’y aura pas là de lion, aucune bête féroce n’y montera, on ne l’y trouvera pas, et les délivrés y marcheront.” Yirmeyahou évoque aussi tous les royaumes hormis ce quatrième (Jérémie 5) : “Le lion de la forêt les a frappés, le loup des steppes les ravage, le léopard guette leurs villes ; quiconque en sort est déchiré.” Dans toute la Torah, tu ne trouveras cette bête nommée que par Moché notre maître et par Assaf le chantre, qui l’explicite davantage en précisant la nation et sa ville, Rome : “Le sanglier de la forêt la ravage” (Psaumes 80). Le ‘ayin est suspendu : il reste alors rmi. Aussi, lorsqu’il mentionne ici le dixième chef, Magdi’el, qui selon le Midrash désigne Rome, il ajoute “le chef ‘Iram”, dont les lettres forment miya‘ar, “de la forêt” : Magdi’el est donc le sanglier de la forêt. Ces lettres forment aussi mé‘ir, “d’une ville”, selon le verset (Nombres 24) : “Il fera disparaître le survivant de la ville”, la ville de Rome. Isaïe dit également (25) : “Tu as fait d’une ville un monceau, d’une cité fortifiée une ruine”, à propos de Rome. Ces lettres forment encore yar‘em, “Il tonnera”, comme David dit (Psaumes 18) : “L’Éternel tonna dans les cieux, le Très-Haut fit entendre Sa voix, grêle et braises de feu” : le Saint, béni soit-Il, la détruira. Daniel prophétisa de même : “Jusqu’à ce que la bête soit tuée, son corps détruit et livré à la flamme.” ‘Ovadyah prophétisa aussi la ruine d’Édom avec l’accord du tribunal d’en haut. Le Midrash demande : pourquoi le mot ’hazon, “vision”, n’est-il écrit que pour deux prophètes, Isaïe et ‘Ovadyah ? Parce que sa valeur est soixante et onze : Isaïe maudit Édom au tribunal d’en haut et ‘Ovadyah l’y jugea. Ainsi ont-ils enseigné dans les chapitres des Hékhalot : un homme dira à son prochain : voici Rome pour une petite pièce ; il répondra : je n’en veux pas. Fin de citation. Tu trouveras encore parmi ces dix chefs le chef ‘Alva ; dans les Chroniques, il est écrit ‘Alya, afin que les deux graphies réunies mentionnent le Nom complet. Cela fait allusion à ceux qui parlent contre l’Éternel : le mensonge est dans leur droite et ils Lui imputent ce qui n’est pas, comme il est écrit (Psaumes 2) : “Les princes se liguent ensemble contre l’Éternel et contre Son oint.” Dans Bereshit Rabba : avant qu’un roi règne en Israël, un roi fut établi en Édom, puisqu’il est dit : “Voici les rois, etc.” C’est le sens de “un héritage acquis précipitamment au commencement” : la royauté d’Essav, venue précipitamment avant celle d’Israël ; “sa fin ne sera pas bénie” : “Des sauveurs monteront sur le mont Sion, etc.” (Abdias 21).

ועל דרך הקבלה. ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. ירמוז על העולמות שברא הקב"ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה, זהו לפני מלך מלך לבני ישראל, ומכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושתף בהם מדת הרחמים, ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם.

Selon la Kabbale, “voici les rois qui régnèrent au pays d’Édom” fait allusion aux mondes que le Saint, béni soit-Il, créa par l’attribut de rigueur avant de créer ce monde-ci et avant que Sa royauté s’y révèle. C’est le sens de “avant qu’un roi règne pour les enfants d’Israël”. De là, Il construisait des mondes et les détruisait, jusqu’à créer ceux-ci en y associant l’attribut de miséricorde. Je ne peux l’expliquer, car ce sont des réalités profondes, élevées et cachées, qui se tiennent au sommet du monde.

ומדרך הקבלה הנאמנה אתה צריך לדעת כי אין הפרש בין פסוק היחוד והוא פסוק שמע לפסוק ותמנע, ואין הפרש בין פרשת ואלה המלכים ופסוק ושם אשתו מהיטבאל, לפסוק (שמות יד) ויסע מלאך האלהים ועשרת הדברות, כי הכל ענין אחד וקשור אחד.

Selon la Kabbale fidèle, tu dois savoir qu’il n’y a pas de différence entre le verset de l’unité, le Shema‘, et le verset “Timna‘” ; ni entre la section “Voici les rois” et le verset “Sa femme se nommait Méhétav’el”, d’une part, et le verset (Exode 14) “L’ange de Dieu partit” et les dix paroles, d’autre part. Tout est une seule réalité et un seul lien.

ויש לך להסתכל כי המלכים האלה הם ח', ועם האשה מהיטבאל הם ט'. ויש לתמוה מה טעם להזכיר שם האשה במלך הזה יותר מבשאר המלכים הנזכרים בפרשה, ומי יתן וידענו האשה הזאת מי היתה שלא מצאנוה בכל התורה זולתי במקום הזה, ומה התועלת המגעת אלינו כשהזכיר הכתוב את שמה.

Tu dois considérer que ces rois sont huit ; avec la femme Méhétav’el, ils sont neuf. Il faut se demander pourquoi l’Écriture mentionne le nom de la femme de ce roi plutôt que celui des femmes des autres rois de la section. Puissions-nous savoir qui était cette femme, que nous ne trouvons nulle part ailleurs dans la Torah, et quelle utilité nous apporte la mention de son nom.

ועתה אשכילך ואורך הענין, ואומר תחלה כי קרא שם המלך האחד הדד ושם השני הדר, ושניהם מלשון הוד והדר שהם מדות, ופירוש הדד בן בדד י"ג מדות הנכונות והנמשכות מי' ספירות והמשכיל ימצא. ודבר ידוע כי י"ג מדות הן מנהיגות העולם השפל הזה שהוא עולם הבחינה ועל כן קראו עוית לפי שבו יצר הרע המעוות דרכו של אדם, ושם יצא משפט מעוקל לפי מחשבת הרואים. ואמר וימלוך תחתיו הדר ושם עירו פעו, כי משם פורחות הנשמות, ועירו מלשון עיר וקדיש. ושם אשתו מהיטבאל, המקבלת ממנו נקראת מהיטבאל לפי שהיא מדת טובו של אל שעליה נאמר למשה (שמות לג) אני אעביר כל טובי על פניך, ונקראת גם כן אל, ונאמר למשה (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם ביתו. וכשאמר בת מטרד הוסיף לפרש כי אשתו שהזכיר לא תבין בה אשה ממש, כי אם מלשון מדה (מלכים א) אלפים בת יכיל. ופירש עוד ואמר כי היא מטרדת המחשבה, כי ממנה היה טעותו של אחר שאמרו עליו חכמי האמת קצץ בנטיעות. וחזר ופירש עוד כי היא מדה כלולה מרחמים ודין, וזהו שאמר בת מי זהב, כלומר מדה של רחמים ודין, כי השכינה הנקראת בת כלולה משש קצוות שבהם רחמים ודין. עוד ידוע מחכמת לשוננו הקדושה כי אות דל"ת מתחלפת באות תי"ו באותיות דטלנ"ת, ואם כן מלת מטרד כמו מטרת, והוא תרגום של משמרת. ובמזמור (תהלים קכא) אשא עיני ששה פעמים שמירה כנגד ששה קצוות. ועד כאן דבר בעליונים מכאן ואילך מדבר בתחתונים שהם אלופי עשו, הוא שכתוב אחריו ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם. והמקום יראנו נפלאות מתורתו ויאיר עיני שכלנו באור השגתו ויזכה אותנו לנבואת הושע, להיות הלב בידיעתו כשחר נכון מוצאו, וכמעין נובע, שכן נמשלה התורה למעין, הוא שאמר שלמה ע"ה (שיר ד) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. וכן כתוב לעתיד (ישעיה יב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

Je vais maintenant t’éclairer et te montrer le sujet. Je dirai d’abord qu’il nomme un roi Hadad et un autre Hadar ; tous deux se rattachent à hod et hadar, gloire et splendeur, qui sont des attributs. Hadad fils de Bedad désigne les treize attributs établis et issus des dix sefirot ; celui qui comprend trouvera. On sait que les treize attributs gouvernent ce monde inférieur, monde de l’épreuve. C’est pourquoi il le nomme ‘Avit : le mauvais penchant, qui déforme la voie de l’homme, s’y trouve, et un jugement perverti y paraît selon la pensée des observateurs. Il dit : “Hadar régna à sa place, et sa ville se nommait Pa‘ou”, car de là s’envolent les âmes. “Sa ville” (‘iro) se rattache à ‘ir veqaddish, “un veilleur et un saint”. “Sa femme se nommait Méhétav’el” : celle qui reçoit de lui est appelée ainsi parce qu’elle est l’attribut de la bonté d’El, dont il fut dit à Moché (Exode 33) : “Je ferai passer toute Ma bonté devant toi.” Elle est aussi appelée El ; il fut dit à Moché (Nombres 12) : “Dans toute Ma maison, il est fidèle”, car le bien de l’homme est sa maison. En disant “fille de Matred”, il précise que la femme mentionnée ne doit pas être comprise comme une femme véritable : bat désigne une mesure, comme (I Rois) : “Il contenait deux mille bat.” Il précise encore qu’elle trouble la pensée : c’est d’elle que vint l’erreur d’A’her, dont les sages de la vérité ont dit qu’il coupa les plantations. Il explique ensuite que cet attribut comprend miséricorde et rigueur : c’est “bat Mé-Zahav”, mesure d’eau et d’or, c’est-à-dire de miséricorde et de rigueur. La Présence divine, appelée bat, comprend en effet les six directions, où se trouvent miséricorde et rigueur. On sait encore, par la science de notre langue sainte, que dalet et tav se substituent dans le groupe de lettres dalet, tet, lamed, noun et tav. Matred est donc comme matrat, traduction de mishmeret, “garde”. Dans le psaume “Je lève mes yeux” (Psaumes 121), la garde apparaît six fois, en correspondance avec les six directions. Jusqu’ici, il parlait des réalités supérieures ; désormais il parle des réalités inférieures, les chefs d’Essav, comme il est écrit ensuite : “Voici les noms des chefs d’Essav selon leurs familles.” Puisse le Lieu nous montrer les merveilles de Sa Torah, éclairer les yeux de notre intellect par la lumière de Sa connaissance et nous faire mériter la prophétie d’Osée : que le cœur soit, dans Sa connaissance, comme l’aube dont la venue est assurée et comme une source jaillissante. La Torah est comparée à une source, comme Shelomo le dit (Cantique 4) : “Source des jardins, puits d’eaux vives et ruisseaux du Liban.” Il est aussi écrit pour l’avenir (Isaïe 12) : “Vous puiserez de l’eau avec joie aux sources du salut.”