Vayigach

מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א)

« Une réponse douce détourne la fureur ; une parole blessante fait monter la colère. » (Michlé 15:1)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, avertit dans ce verset (Michlé 15) que l’homme doit élever son âme et accoutumer sa nature et sa langue à la réponse douce. Celle-ci apaise et calme la colère ; les paroles blessantes, son contraire, produisent colère et fureur.

ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים.

La parole a une grande puissance, pour le bien comme pour son contraire. Elle est essentielle à l’existence humaine, comme le fruit à l’arbre : « L’homme devint une âme vivante » (Béréchit 2:7). L’essentiel de l’homme est l’âme vivante, c’est-à-dire parlante ; Onqelos traduit « esprit parlant ». C’est pourquoi la parole est appelée fruit : « Créateur du fruit des lèvres » (Yechayahou 57:19), car la parole est le fruit des lèvres.

ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

Le texte rattache la parole au Créateur parce qu’elle émane de la puissance de l’intellect, qui relève de l’âme parlante humaine. Les bêtes, sans intellect, n’ont pas de parole. Par elle, l’homme dépasse les autres êtres vivants : « Il nous instruit plus que les bêtes de la terre et nous rend plus sages que les oiseaux des cieux » (Iyov 35:11).

ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות.

Deux voies sont dans la parole, celle de la vie et celle de la mort : « Mort et vie sont au pouvoir de la langue, et ceux qui l’aiment mangeront de son fruit » (Michlé 18:21). C’est un avertissement à celui qui parle : soit des paroles de Torah et des commandements, voie de vie ; soit de la médisance et des autres transgressions liées à la parole, voie de mort.

ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות.

Plus il multiplie ses paroles dans la voie du bien, plus son fruit sera saint, louange à l’Éternel, et sa récompense grande. Plus il multiplie ses paroles dans la voie du mal, plus son fruit sera amer et mauvais, et sa peine grande. La parole pouvant sauver ou perdre le corps et l’âme, Salomon enseigne à tenir à la réponse douce : elle détourne la fureur, même celle du roi, dont il est écrit « La fureur du roi est messagère de mort » (Michlé 16:14).

והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.

Yehouda fils de Ya‘aqov tint à cette qualité et parla doucement à Yossef ; il détourna donc sa fureur, car Yossef leur montrait sa colère à propos de la coupe.

וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס,

La colère ne convenait pas à Yossef, qui les accusait à tort dans l’affaire de la coupe, mais à Yehouda et à ses frères innocents, qui se justifiaient sans effet. Pourtant, Yehouda était un grand sage, puissant par le corps et par l’âme : il maîtrisa son penchant et ne s’irrita pas.

אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב

Bien qu’ils eussent sujet de se mettre en colère, il comprit que ce n’était pas le moment ; il fallait une réponse douce pour détourner la fureur du seigneur Yossef. Il s’approcha donc pour débattre avec lui, voulant reprendre tous les événements survenus jusqu’alors. Il visa trois choses : le droit, l’apaisement et la guerre. C’est ce qui est écrit :

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כ״ה:א׳) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע י״ד:ו׳) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י׳:י״ג) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.

« Yehouda s’approcha de lui et dit : De grâce, mon seigneur, que ton serviteur dise une parole aux oreilles de mon seigneur, et que ta colère ne s’enflamme pas contre ton serviteur, car tu es comme Pharaon. » Nous trouvons que le verbe « s’approcher » sert pour trois choses : le jugement, l’apaisement et la guerre. Pour le jugement : « Ils s’approcheront du tribunal et on les jugera » (Deutéronome 25,1). Pour l’apaisement : « Les fils de Yehouda s’approchèrent de Yehoshoua » (Josué 14,6). Pour la guerre : « Yoav et le peuple qui était avec lui s’approchèrent pour combattre » (II Samuel 10,13). Yehouda visa les trois. C’est pourquoi il dit : « En moi, mon seigneur », tel un homme qui arrive ses armes à la main, prêt au combat, et dit : en moi, tu trouveras tout ce que tu voudras, qu’il s’agisse de jugement, d’apaisement ou de guerre.

או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.

Ou bien « En moi, mon seigneur » signifie : que la faute soit sur moi. Puisque la faute de la coupe avait été trouvée chez Binyamin, et que ni Yehouda ni ses frères n’avaient commis de faute en cette affaire, mais Binyamin seul, il le supplia de ne pas imputer la faute à Binyamin, mais à lui-même, de le retenir comme si la coupe avait été trouvée entre ses mains et de libérer Binyamin. Telle est la demande de Yehouda dans tout le récit de ses paroles, et telle est la chose qu’il recherchait. C’est d’elle qu’il dit : « Que ton serviteur dise une parole », car cette parole vise à le substituer à Binyamin.

ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.

« Et que ta colère ne s’enflamme pas contre ton serviteur. » Cela signifie : lorsque je demande de libérer Binyamin, qui est soupçonné, et de me retenir, moi qui suis innocent, j’ai un argument à présenter. Un homme tel que toi, chef et commandant des peuples comme Pharaon, doit écouter mes arguments et la raison pour laquelle je te demande ainsi de retenir l’innocent et de libérer le suspect. Il poursuit en exposant ses arguments : cela lui incombe en raison de la garantie qu’il a donnée pour lui. Il commence donc par rappeler les faits antérieurs : « Mon seigneur a interrogé ses serviteurs. »

ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כ״ה:ט״ו) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי ט״ו:א׳) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מ״ב:י״ח-י״ט) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר

« Que ton serviteur dise une parole. » Il lui demanda la permission de parler devant lui et commença à s’exprimer avec douceur, comme il est écrit : « Par la patience, on persuade un chef, et une langue douce brise l’os » (Proverbes 25,15), et : « Une réponse douce détourne la fureur » (Proverbes 15,1). Les paroles de Yehouda dans cette section sont celles d’un débat avec Yossef. Dans sa sagesse, Yehouda voulut rappeler une partie des événements qu’ils avaient vécus avec lui afin d’éveiller sa compassion et de l’apaiser par ses nombreuses supplications. Il pensait en effet qu’il craignait Dieu, comme il le leur avait dit : « Je crains Dieu » (Genèse 42,18-19). C’est pourquoi il dit :

אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.

« Mon seigneur a interrogé ses serviteurs, en disant. » Cela signifie : nous n’avons pas parlé de notre frère de notre propre initiative, mais contraints par la question de mon seigneur. Nous n’avons pas non plus consenti à le faire descendre devant toi selon ton premier ordre ; nous avons dit que le jeune homme ne pouvait quitter son père. Mais puisque tu as dit : « Vous ne reverrez plus mon visage », les tourments de la famine nous ont obligés à l’amener au péril de notre vie. Notre père a dû, contre son gré et dans une grande inquiétude, l’envoyer avec nous. Maintenant, voyant que le jeune homme n’est plus là, il mourra l’âme amère.

והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.

« Tes serviteurs feront descendre. » C’est une formulation indirecte : il aurait dû dire « Tu feras descendre ». Ou bien il dit « Ils feront descendre » parce qu’ils en sont la cause. Que ma supplication soit donc accueillie devant toi : montre-nous de la bonté, aie pitié de nous et du vieillard, et prends-moi à la place du jeune homme comme esclave à perpétuité. Je te serai plus utile que lui en toute chose, et ce sera pour toi un acte de justice. Tu accompliras ainsi plusieurs bonnes actions : tu acquerras un meilleur esclave, tu préserveras la vie du vieillard et tu me sauveras de la faute, car il n’existe pas d’autre remède.

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.

« Maintenant, que ton serviteur demeure à la place du jeune homme comme esclave de mon seigneur […] ; car comment remonterais-je vers mon père ? » Cela signifie : mieux vaut pour moi être esclave à perpétuité que remonter vers mon père sans le jeune homme.

ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית י״ב:י״ז) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית ל״א:ל״ב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים ל״ג:י״ב) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.

Dans le Midrash : « Yehouda s’approcha de lui. » Le lion se dressa contre le taureau. Yehouda est appelé lion, comme il est dit : « Yehouda est un jeune lion » (Genèse 49,9). Yossef est appelé taureau, comme il est dit : « Son taureau premier-né fait sa gloire » (Deutéronome 33,17). « De grâce, mon seigneur » : ne fais pas passer sur nous l’attribut de justice. « Que ton serviteur dise une parole aux oreilles de mon seigneur » : que mes paroles entrent dans tes oreilles. Pour avoir retenu une seule nuit l’aïeule de celui-ci, Pharaon et sa maison furent frappés de grandes plaies, comme il est dit : « L’Éternel frappa Pharaon […] » (Genèse 12,17) ; prends garde d’être frappé. Sa mère n’est morte qu’en raison de la malédiction de son père : « Celui chez qui tu trouveras tes dieux ne vivra pas » (Genèse 31,32) ; prends garde que la malédiction ne tombe sur toi. Deux d’entre nous entrèrent dans la ville de Chékhem et la détruisirent pour une femme. Ici, il s’agit d’un homme ; à plus forte raison, puisqu’il est l’hôte du Saint, béni soit-Il, comme il est dit : « Il le couvre tout le jour » (Deutéronome 33,12). « Car tu es comme Pharaon » : de même que Pharaon décrète sans tenir parole, toi aussi tu décrètes sans tenir parole. Est-ce là le regard bienveillant dont tu parlais en disant : « Je poserai mon regard sur lui » ? De même que Pharaon convoite les hommes, toi aussi tu les convoites. De même que Pharaon est roi et que tu es son second, mon père est roi dans le pays et j’en suis le second. Si je tire mon épée, je commencerai par toi et finirai par Pharaon, ton maître.

ועזב את אביו ומת. ימות הנער בבואו בדרך מצד שהוא מעונג ורך ולא נסה שיבא ארח ברגליו. ויכלול עוד מה שימות גם אביו מצער בנו, ובא ללמד בזה כי חיי האב תלויים בחיי הנער, וכן באר אחר כך כי מצד שנפש יעקב קשורה בנפש הנער אם אולי יקרה לו אסון לנער ימות גם אביו, וזהו שאמר והיה כראותו כי אין הנער ומת.

« S’il quitte son père, il mourra. » Le jeune homme mourra en chemin, parce qu’il est délicat, tendre et n’a pas l’habitude de parcourir les routes à pied. L’expression comprend aussi la mort de son père, causée par l’affliction au sujet de son fils. Elle enseigne que la vie du père dépend de celle du jeune homme. Il l’explique ensuite : puisque l’âme de Yaakov est liée à celle du jeune homme, si un malheur devait arriver à celui-ci, son père mourrait aussi. C’est le sens de « Lorsqu’il verra que le jeune homme n’est pas là, il mourra ».

ילדה לי אשתי. היה ראוי שיאמר ילדה רחל, אבל הענין כי לא לקח אשה מדעתו כי אם רחל ולכן יאמר עליה אשתי, כלומר שלא נולד לי מאשה שהיא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי עליהם אהבתי כאלו הם יחידים והשאר כבני הפילגשים הם אלי. וזהו שמקדים הכתוב בכל מקום רחל ללאה, שנאמר (רות ד) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, (בראשית לא) ויקרא לרחל וללאה השדה, כי עיקר הבית היתה רחל. ובפרשה זו כתוב בני רחל אשת יעקב, ובלאה לא הזכיר הכתוב כן. כן פי' הרמב"ן ז"ל.

« Ma femme m’a donné des enfants. » Il aurait dû dire : « Raḥel m’a donné des enfants. » Mais il n’avait choisi de prendre pour femme que Raḥel ; c’est pourquoi il l’appelle « ma femme ». Autrement dit : de la femme qui est mon épouse par mon propre choix ne me sont nés que deux fils, et j’ai placé sur eux mon amour comme s’ils étaient mes seuls enfants ; les autres sont pour moi comme les fils des concubines. C’est pourquoi l’Écriture fait partout précéder Raḥel à Léa : « Comme Raḥel et Léa, qui ont toutes deux bâti la maison d’Israël » (Ruth 4), ou : « Il fit appeler Raḥel et Léa aux champs » (Genèse 31), car Raḥel était le fondement de la maison. Dans cette section, il est écrit : « Les fils de Raḥel, femme de Yaakov », tandis que l’Écriture n’emploie pas cette expression pour Léa. Ainsi l’explique le Ramban, de mémoire bénie.

כי עבדך ערב את הנער. נכנסתי ערב בשבילו וקבלתי עלי תנאי מה שאין לו פדיון כל הימים, כל אחי מבחוץ ואני מבפנים להיות מנודה בשני עולמות, וזהו שהזכיר כל הימים, בעוה"ז ובעוה"ב, כלשון הכתוב (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים שפירושו כן.

« Car ton serviteur s’est porté garant du jeune homme. » Je me suis engagé comme garant pour lui et ai accepté une condition dont rien ne peut me dégager, tous les jours. Tous mes frères sont en dehors de cet engagement, tandis que j’y suis engagé : être exclu dans les deux mondes. C’est pourquoi il mentionne « tous les jours », en ce monde et dans le monde à venir, comme dans « Pour notre bien, tous les jours » (Deutéronome 6,24), qui a ce même sens.

ונראה כי כיון שהזכיר לשון אליך היה ראוי לומר וחטאתי לך, ועוד כי כן אמר לו (בראשית מג) אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, אבל אמר וחטאתי לאבי, כאלו אמר וחטאתי לאלהים, ויכלול יעקב אביו ואביו שבשמים, כי מפני שכבר הזכיר להם את האלהים אני ירא לכך יודיענו יהודה כי נקשר בזה בקשר חזק ואמיץ להיות גוזל אבותיו וחוטא לשניהם בשני עולמות, וזהו שאמר כל הימים כלומר בכל הימים.

Il semble que, puisqu’il mentionne « vers toi », il aurait dû dire : « Je serai coupable envers toi. » D’autant plus qu’il lui avait effectivement dit : « Si je ne te le ramène pas et ne le présente pas devant toi, je serai coupable envers toi tous les jours » (Genèse 43). Mais il dit : « Je serai coupable envers mon père », comme s’il avait dit : « Je serai coupable envers Dieu. » Cela comprend Yaakov son père et son Père céleste. Puisque Yossef leur avait déjà dit : « Je crains Dieu », Yehouda lui fait savoir qu’il s’est lié par un engagement fort et ferme : il serait comme celui qui dépouille ses parents et pécherait envers tous deux dans les deux mondes. C’est le sens de « tous les jours » : en tous les jours.

ובמדרש כי עבדך ערב את הנער, זהו שאמר הכתוב (משלי ו׳:א׳) בני אם ערבת לריעך וגו', דרך הערב לשאול מן הלוה תרצה שאכנס ערב בשבילך, על זה אמר נוקשת באמרי פיך, ודרך הערב ג"כ שהוא מודה למלוה בכך ועל זה אמר (שם) נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך, רעיך השני מלא, כלומר שצריך להתרפס לפני שניהם לפני המלוה שימתין לו ולפני הלוה שיוציאנו מן הערבות. ועל מי נאמר מקרא זה על יהודה שהיה ערב ליעקב אביו, שאמר כי עבדך ערב את הנער. אמר לו יוסף כשם שאתה ערבת לבנימן למה לא ערבת לאחיך, שאני רואה בגביע שלי שאתה מכרת לאחיך בכסף וצערת את אביך עד שאמר טורף טורף. כששמע יהודה צעק בקול גדול, אמר כי איך אעלה אל אבי וגו'. אמר לו בוא ונתוכח שנינו, אמור מליך וסדר זיינך. אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שוקים במצרים, קפץ וחזר ואמר י"ב, אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהם שלשה, טולו כל אחד שוק אחד. אמרו לו יהודה אין מצרים כשכם, אם תחריב מצרים תחריב את כל העולם כלו. אמר לו בתחלה באת עלינו בעלילה ואמרת לנו מרגלים אתם, שניה לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הזקן ואתה נשבע בחיי פרעה הרשע, אם אני מוציא חרבי מנרתקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרבך אני כורכה על צוארך. א"ל יהודה אם אפתח פי אבלע אותך. אמר לו יוסף אם תפתח פיך אני סותמה באבן. אמר יהודה מה נאמר לאבי, אמר לו יוסף אמור לו הלך החבל אחר הדלי. אמר לו דין שקר אתה דן אותנו, אמר לו אין דין שקר אלא מכירת אחיכם. אמר יהודה נורא דשכם דלוק בלבי, אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי. אמר יהודה רתח אנא ולית מהימן לי. אמר יוסף רתחא דידך אנא מתבר. אמר יהודה עכשיו אני צובע שוקים שבמצרים בדם, אמר לו צובעים אתם כל ימיכם שכן צבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרוף טורף יוסף. הסכימה דעתם להחריב את מצרים כיון שראה יוסף כן אמר אתודע להם ולא יחריבו מצרים, מיד ויאמר יוסף לאחיו אני יוסף אחיכם.

Dans le Midrash : « Car ton serviteur s’est porté garant du jeune homme. » C’est ce que dit l’Écriture : « Mon fils, si tu t’es porté garant pour ton prochain […] » (Proverbes 6,1). Le garant demande habituellement à l’emprunteur : « Veux-tu que je me porte garant pour toi ? » C’est à ce propos qu’il est dit : « Tu t’es pris au piège des paroles de ta bouche. » Le garant s’engage aussi envers le prêteur ; c’est à ce propos qu’il est dit : « Tu t’es laissé prendre par les paroles de ta bouche. » « Fais donc ceci, mon fils, et dégage-toi, puisque tu es tombé aux mains de ton prochain : va, abaisse-toi et presse tes prochains. » Le second mot « tes prochains » est écrit en graphie pleine : il doit s’abaisser devant tous deux, devant le prêteur pour qu’il lui accorde un délai et devant l’emprunteur pour qu’il le dégage de sa garantie. De qui ce verset parle-t-il ? De Yehouda, qui s’était porté garant envers son père Yaakov, comme il dit : « Car ton serviteur s’est porté garant du jeune homme. » Yossef lui dit : « Puisque tu t’es porté garant pour Binyamin, pourquoi ne l’as-tu pas fait pour ton frère ? Je vois dans ma coupe que tu as vendu ton frère pour de l’argent et affligé ton père jusqu’à ce qu’il dise : Il a certainement été déchiré. » En l’entendant, Yehouda poussa un grand cri et dit : « Car comment remonterais-je vers mon père […] ? » Il lui dit : « Viens, débattons tous deux ; dis tes paroles et dispose tes armes. » Yehouda dit à Naftali : « Va voir combien de marchés il y a en Égypte. » Il bondit, revint et dit : « Douze. » Yehouda dit à ses frères : « J’en détruirai trois ; prenez chacun un marché. » Ils lui dirent : « Yehouda, l’Égypte n’est pas Chékhem ; si tu détruis l’Égypte, tu détruiras le monde entier. » Il dit à Yossef : « D’abord tu nous as cherché querelle en disant : Vous êtes des espions. Ensuite : Vous êtes venus voir la nudité du pays. Enfin : Vous avez volé une coupe. Je jure par la vie de mon vieux père, tandis que tu jures par la vie de Pharaon le méchant : si je tire mon épée de son fourreau, je remplirai toute l’Égypte de morts. » Yossef répondit : « Si tu tires ton épée, je l’enroulerai autour de ton cou. » Yehouda dit : « Si j’ouvre la bouche, je t’engloutirai. » Yossef répondit : « Si tu ouvres la bouche, je la boucherai avec une pierre. » Yehouda dit : « Que dirons-nous à mon père ? » Yossef répondit : « Dis-lui : la corde a suivi le seau. » Il lui dit : « Tu nous juges par un jugement mensonger. » Il répondit : « Le jugement mensonger, c’est la vente de votre frère. » Yehouda dit : « Le feu de Chékhem brûle dans mon cœur. » Yossef répondit : « Le feu de Tamar, ta bru, c’est moi qui l’éteins. » Yehouda dit : « Je suis en fureur, et nul ne me fait confiance. » Yossef répondit : « Ta fureur, je la briserai. » Yehouda dit : « Maintenant je vais teindre de sang les marchés d’Égypte. » Il répondit : « Vous êtes des teinturiers depuis toujours : vous avez teint de sang la tunique de votre frère et dit à votre père : Yossef a certainement été déchiré. » Ils résolurent de détruire l’Égypte. Voyant cela, Yossef dit : « Je vais me faire connaître à eux, afin qu’ils ne détruisent pas l’Égypte. » Aussitôt, Yossef dit à ses frères : « Je suis Yossef, votre frère. »

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו. נראה מזה כי הנצבים עליו שהיו שם בבית המלכות היו מחלים פניו בזה מפני שנתרכך לבם לתחנוני יהודה, ויגיד הכתוב כי לא יכול יוסף לסבול זאת ולחזק לבו כנגד כלם, ומפני זה קרא הוציאו כל איש מעלי, ואחרי כן ויתן את קולו בבכי, כלומר בצאתם, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה.

« Yossef ne put se contenir devant tous ceux qui se tenaient auprès de lui. » Il semble que ceux qui se tenaient auprès de lui dans la demeure royale le suppliaient à ce sujet, leur cœur s’étant attendri aux supplications de Yehouda. L’Écriture rapporte que Yossef ne put le supporter et endurcir son cœur contre eux tous. C’est pourquoi il cria : « Faites sortir tout le monde de devant moi ! » Puis « il éleva la voix en pleurant », c’est-à-dire lorsqu’ils furent sortis, et les Égyptiens l’entendirent, ainsi que la maison de Pharaon.

ובמדרש ולא יכול יוסף להתאפק, אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה שאלמלי הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים.

Dans le Midrash : « Yossef ne put se contenir. » Rabbi Chemouël bar Naḥmani dit : Yossef se mit alors en grand péril ; s’ils l’avaient tué, aucune créature n’aurait pu le sauver, et personne n’aurait réclamé justice pour lui. Pourquoi dit-il : « Faites sortir tout le monde de devant moi » ? Il se dit : mieux vaut être tué que leur faire honte en public.

העוד אבי חי. תחלת דבורו שאל להם על אביו העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לבשם חרדה ואשתקל מלולם מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך, ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכענין שכתוב (שעיה יג) ונבהלו צירים וחבלים יאחזון.

« Mon père est-il encore vivant ? » Dès ses premières paroles, il les interrogea sur son père : « Mon père est-il encore vivant ? » « Ses frères ne purent lui répondre, car ils étaient bouleversés devant lui. » La terreur les enveloppa et leur parole se retira : ils l’avaient vendu comme esclave et le voyaient à présent tel un roi. Ils étaient aussi bouleversés parce qu’ils craignaient pour eux-mêmes, de peur qu’il ne leur rende le mal, comme il est écrit : « Ils seront bouleversés ; des douleurs et des souffrances les saisiront » (Isaïe 13).

ובמדרש אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיהו י׳:ג׳) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, וכתיב (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו.

Dans le Midrash, Yossef leur dit : « N’avez-vous pas dit que le frère de celui-ci était mort ? Je vais l’appeler, et il viendra auprès de moi. » Il appela : « Yossef, fils de Yaakov, viens auprès de moi ! » Ils regardaient aux quatre coins de la maison. Il leur dit : « Pourquoi regardez-vous ainsi ? Je suis Yossef, votre frère. » Aussitôt leur âme s’envola : « Ses frères ne purent lui répondre, car ils étaient bouleversés devant lui. » Rabbi Yoḥanan dit : malheur à nous au jour du jugement ! Malheur à nous au jour de la réprimande ! Si, lorsque Yossef dit à ses frères : « Je suis Yossef », ils ne purent lui répondre, à plus forte raison en sera-t-il ainsi lorsque le Saint, béni soit-Il, se lèvera pour juger Ses créatures, comme il est dit : « Que ferez-vous au jour du châtiment et de la ruine qui viendra de loin ? » (Isaïe 10,3), et : « Qui supportera le jour de Sa venue, et qui tiendra lorsqu’Il apparaîtra ? » (Malachie 3,2).

גשו נא אלי ויגשו. ראה אותם נבהלים ונרתעים לאחוריהם אמר להם להתקרב אליו כדי להשקיט אימה שנפלה עליהם.

« Approchez-vous donc de moi. Ils s’approchèrent. » Les voyant bouleversés et reculant, il leur dit de s’approcher de lui pour apaiser la terreur qui s’était emparée d’eux.

ובמדרש ,גשו נא אלי הראה להם ברית מילה. אני יוסף אחיכם, אע"פ שמכרתם אותי מצרימה אחיכם אני, איני משתרר עליכם כלל.

Dans le Midrash : « Approchez-vous donc de moi. » Il leur montra le signe de la circoncision. « Je suis Yossef, votre frère » : bien que vous m’ayez vendu en Égypte, je suis votre frère et ne cherche nullement à vous dominer.

והיית קרוב אלי. גשן קרוב למצרים היה והיה יודע יוסף באביו שלא ירצה לעמוד בעיר מצרים אשר שם הבירה למלכות וע"כ שלח לו שיושיבנו בארץ גשן. ומ"ש וכלכלתי אותך שם פן תורש, יאמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, ואני א"א לכלכלך שם פן יחשדוני אנשי הארץ שאני שולח שם תבואה למכור כדי לעשות שם אוצרות כסף ומטמוני מסתרים וכי רצוני לשוב לארץ מולדתי, אבל בבוא כלכם לגשן קרוב למצרים ידעו הכל כי באו אלי אבי ואחי ואז יתן לי המלך רשות, כן פירש הרמב"ן.

« Tu seras près de moi. » Gochen était proche de l’Égypte. Yossef savait que son père ne voudrait pas habiter la ville d’Égypte, où se trouvait la capitale royale ; aussi lui fit-il dire qu’il l’installerait dans le pays de Gochen. Quant aux mots « Je t’y entretiendrai, de peur que tu ne t’appauvrisses », ils signifient : si tu tardes au pays de Canaan, tu t’appauvriras, et je ne peux t’y entretenir, de peur que les habitants ne me soupçonnent d’y envoyer des récoltes à vendre pour y constituer des réserves d’argent et des trésors cachés, avec l’intention de retourner dans mon pays natal. Mais lorsque vous viendrez tous à Gochen, près de l’Égypte, tous sauront que mon père et mes frères sont venus auprès de moi ; alors le roi m’en donnera la permission. Ainsi l’explique le Ramban.

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין. השוה בנימן לשאר אחיו ללמד שאהבתם שוה אצלו כאהבת בנימן שלא היה במכירתו. כי פי המדבר אליכם. בלשון הקדש. וכתב הרמב"ן ז"ל כי זו אינה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, ורבים במצרים יודעים אותו אף כי המושל כי מנהג המלכים והמושלים לדעת הלשונות. והראיה הגמורה בהזכיר שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי. אבל כונת הכתוב לומר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין, כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה אתכם להוריד את אבי לכלכלו.

« Vos yeux le voient, ainsi que les yeux de mon frère Binyamin. » Il plaça Binyamin sur le même plan que ses autres frères, pour enseigner qu’il les aimait autant que Binyamin, qui n’avait pas participé à sa vente. « Car c’est ma bouche qui vous parle » : dans la langue sainte. Le Ramban, de mémoire bénie, écrit que ce n’est pas une preuve : un homme peut parler la langue sainte en Égypte, où beaucoup la connaissent, à plus forte raison le gouverneur, car les rois et les gouverneurs ont coutume de connaître les langues. La preuve entière réside dans la mention de son nom et de l’affaire de la vente : « Je suis Yossef, votre frère, que vous avez vendu. » Mais le sens du verset est : vos yeux le voient, ainsi que ceux de mon frère Binyamin ; je suis le gouverneur et le maître de toute l’Égypte, qui vous déclare de sa propre bouche être votre frère et vous ordonne de faire descendre son père afin de l’entretenir.

ובמדרש כי פי המדבר אליכם, כפי כן לבי. ולא נזכר לב בכתוב, אבל דרשו רז"ל כן מפני שהיה יכול לומר כי אני המדבר אליכם, ומה שהזכיר כי פי מפני שהדבור המושם בפה הוא כלי הלב להוציא אשר בתוכו, ומזה דרשו כפי כן לבי

Dans le Midrash : « Car c’est ma bouche qui vous parle » : tel est mon langage, tel est mon cœur. Le cœur n’est pas mentionné dans le verset, mais nos maîtres l’ont interprété ainsi parce qu’il aurait pu dire : « Car c’est moi qui vous parle. » S’il mentionne « ma bouche », c’est que la parole placée dans la bouche est l’instrument du cœur pour exprimer ce qu’il contient. Ils en ont donc déduit : tel est mon langage, tel est mon cœur.

ויפול על צוארי בנימן אחיו. יגיד הכתוב כי יוסף נפל על צוארי בנימן, ובנימין ג"כ נפל על צוארו כמנהג אחים בני אם אחת שאהבתם עזה, כענין שכתוב (שיר השירים ח׳:א׳) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, וכתיב (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. ומה שהזכיר צוארי בלשון רבים ידוע כי הצואר שהוא אחורי האדם הוא הנקרא עורף שהוא כנגד הפנים, כענין שכתוב (ירמיהו ב׳:כ״ז) ערף ולא פנים, ושלפני האדם גם הצדדים נקראים צואר. וע"כ הזכיר הכתוב צוארי בלשון רבים.

« Il tomba au cou de Binyamin, son frère. » L’Écriture rapporte que Yossef tomba au cou de Binyamin, et que Binyamin, lui aussi, tomba à son cou, comme le font des frères de même mère dont l’amour est puissant, ainsi qu’il est écrit : « Que n’es-tu pour moi un frère qui ait sucé les seins de ma mère ! » (Cantique 8,1), et : « Si ton frère, fils de ta mère, t’incite […] » (Deutéronome 13,7). Quant au pluriel tsavarei, « les cous », on sait que la partie arrière du cou est appelée oref, « nuque », à l’opposé du visage, comme il est écrit : « La nuque et non le visage » (Jérémie 2,27), tandis que la partie située devant l’homme et les côtés sont appelés tsavar. C’est pourquoi l’Écriture emploie tsavarei au pluriel.

ובמדרש ויפל על צוארי בנימן אחיו, בכה יוסף על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימן ועתידים ליחרב. ומפני שהצואר בגובה גופו של אדם המשיל בו בית המקדש שהוא בגובה ההר. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.

Dans le Midrash : « Il tomba au cou de Binyamin, son frère. » Yossef pleura sur les deux Temples qui devaient se trouver dans le territoire de Binyamin et être détruits. Parce que le cou se trouve dans la partie haute du corps humain, il sert d’image au Temple, qui est au sommet de la montagne. Binyamin pleura sur le sanctuaire de Chilo, qui devait se trouver dans le territoire de Yossef et être détruit.

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. הודיעם שאין בלבו עליהם ודעתו ורצונו להיטיב להם. ואחרי כן דברו אחיו אתו, כי עד עתה נוטל מהם הדבור ולא יכלו לדבר עמו כי נבהלו מפניו ועתה נתישבה דעתם ודברו עמו.

« Il embrassa tous ses frères et pleura sur eux. » Il leur fit savoir qu’il ne leur gardait aucune rancune et que sa pensée et sa volonté étaient de leur faire du bien. « Après cela, ses frères parlèrent avec lui » : jusque-là, la parole leur avait été retirée et ils ne pouvaient lui parler, tant ils étaient bouleversés devant lui. Maintenant, leur esprit s’apaisa et ils parlèrent avec lui.

ובמדרש וינשק לכל אחיו, מלמד שכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה, שנאמר וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. וכשם שלא פייס את אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיהו ל״א:ט׳) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם.

Dans le Midrash : « Il embrassa tous ses frères. » Cela enseigne qu’il embrassait chacun d’eux en pleurant, comme il est dit : « Il embrassa tous ses frères et pleura sur eux. » De même qu’il n’apaisa ses frères que par les pleurs, le salut ne vient à Israël que par les pleurs, comme il est dit : « Ils viendront en pleurant, et Je les conduirai au milieu des supplications » (Jérémie 31,9).

והקול נשמע בית פרעה. כבר היו יודעים כל מצרים כי היו ליוסף אחים נכבדים בארץ העברים כי הגיד להם, ועתה כששמעו בבואם אמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי מתחלה היה להם לחרפה למשול עליהם איש נכרי, עבד מבית הסורים יצא למלוך, ועתה שמחו שמחה גדולה בראותם כי הוא נכבד וכל בית אביו נכבדים.

« La nouvelle fut entendue dans la maison de Pharaon. » Toute l’Égypte savait déjà que Yossef avait des frères de haut rang au pays des Hébreux, car il le leur avait raconté. Maintenant, en apprenant leur venue, « la chose plut aux yeux de Pharaon et aux yeux de ses serviteurs ». Auparavant, ils tenaient pour une honte d’être gouvernés par un étranger, un esclave sorti de prison pour régner. À présent, ils éprouvaient une grande joie en voyant qu’il était de haut rang et que toute la maison de son père l’était aussi.

ובמדרש והקול נשמע בית פרעה, כיון שהכירו אחיו ליוסף בקשו להרגו, ירד מלאך מן השמים ופזרם לארבע פנות הבית, באותה שעה צוח יהודה בקול גדול ונפלו כל חומות שוקים שבמצרים והפילו כל המעוברות ונפל יוסף מכסאו וגבורים שהיו עומדים עמו נהפכו פניהם שנאמר (איוב ד׳:י׳) שאגת אריה וקול שחל ושני כפרים נתעו, הוי אומר והקול נשמע בית פרעה, ואין קול זה אלא קולו של יהודה שנאמר (דברים ל״ג:ז׳) שמע ה' קול יהודה.

Dans le Midrash : « Le cri fut entendu dans la maison de Pharaon. » Lorsque ses frères reconnurent Yossef, ils voulurent le tuer. Un ange descendit du ciel et les dispersa aux quatre coins de la maison. Alors Yehouda poussa un grand cri : tous les murs des marchés d’Égypte tombèrent, toutes les femmes enceintes firent une fausse couche, Yossef tomba de son siège et le visage des hommes forts qui se tenaient auprès de lui fut bouleversé, comme il est dit : « Le rugissement du lion, la voix du fauve et les dents des lionceaux sont brisés » (Job 4,10). C’est ce que signifie : « Le cri fut entendu dans la maison de Pharaon. » Ce cri n’est autre que celui de Yehouda, comme il est dit : « Écoute, Éternel, la voix de Yehouda » (Deutéronome 33,7).

ואכלו את חלב הארץ. פרעה נבא ולא ידע מה נבא, וכן אמר כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, רמז הכתוב למה שעתידים ישראל לעשות להם בגאולת מצרים כענין שכתוב (שמות י״ב:ל״ו) וינצלו את מצרים.

« Mangez la graisse du pays. » Pharaon prophétisa sans savoir ce qu’il prophétisait. Il dit aussi : « Le meilleur de tout le pays d’Égypte est à vous. » L’Écriture fait allusion à ce qu’Israël devait leur faire lors de la délivrance d’Égypte, comme il est écrit : « Ils dépouillèrent l’Égypte » (Exode 12,36).

ואתה צויתה זאת עשו. היה יודע פרעה ענותנותו של יוסף ונאמנותו שלא היה שולח כלום לאביו ולאחיו זולתי אם יצוה עליו, וע"כ הוצרך לאמר לו כן בדרך צואה.

« Quant à toi, tu en as reçu l’ordre : faites ceci. » Pharaon connaissait l’humilité et la probité de Yossef : il n’enverrait rien à son père et à ses frères sans qu’il le lui ordonnât. Aussi dut-il le lui dire sous forme d’ordre.

עגלות על פי פרעה. שלח לו סימן שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, וזהו שכתוב וירא את העגלות ותחי רוח יעקב וגו'.

« Des chariots, sur l’ordre de Pharaon. » Il lui envoya un signe rappelant qu’il s’était séparé de lui alors qu’ils étudiaient la section de la génisse à la nuque brisée, égla aroufa. C’est le sens de « Il vit les chariots, agalot, et l’esprit de Yaakov reprit vie […] ».

ולבנימן נתן שלש מאות כסף. טעם שלש מאות כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו כי עשרה פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות. וזה ממה שאמרו המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כלומר בדמי העבד שהם שלשים.

« À Binyamin, il donna trois cents pièces d’argent. » Ces trois cents correspondent à ce dont les frères étaient redevables pour l’avoir vendu : dix fois trente sicles, prix d’un esclave, font trois cents. Cela se rapporte à cet enseignement : celui qui vend son esclave à des idolâtres est frappé d’une amende pouvant aller jusqu’à dix fois sa valeur, c’est-à-dire dix fois le prix de l’esclave, qui est de trente.

וחמש חלפת שמלת. רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח׳:ט״ו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, וזהו שכתוב בו (אסתר ב׳:ה׳) בן קיש איש ימיני, כי מבנימן היה.

« Et cinq vêtements de rechange. » Il lui fit allusion à Mordekhaï le juste, qui devait descendre de lui et paraître revêtu de cinq vêtements royaux, comme il est dit : « Mordekhaï sortit de devant le roi dans un vêtement royal bleu et blanc, avec une grande couronne d’or, un manteau de lin fin et de pourpre » (Esther 8,15). C’est pourquoi il est écrit à son sujet : « Fils de Kich, un Benjaminite » (Esther 2,5), car il était de Binyamin.

ולאביו שלח כזאת. כמנחה הזאת, כשם שנתן צדה לאחיו לדרך כך שלח לאביו לדרך. ומה שלח עשר חמורים ועשר אתנת שיהיו נושאים המשא שלו, ושלח המנחה הזאת זכרים ונקבות כמנחה ששלח אביו לעשו (בראשית לב) עזים מאתים ותישים עשרים.

« À son père, il envoya de même. » Un présent semblable : de même qu’il avait donné des provisions à ses frères pour le voyage, il en envoya à son père pour le voyage. Que lui envoya-t-il ? Dix ânes et dix ânesses pour porter sa charge. Il envoya ce présent de mâles et de femelles, comme celui que son père avait envoyé à Essav : « Deux cents chèvres et vingt boucs » (Genèse 32).

בר ולחם ומזון. בר זו תבואה, והוא כולל חמשת המינין. ולחם אלו מיני קטניות כגון פול ועדשים שמהם עושים לחם. ומזון אלו מיני פירות שהן מזון לאדם כגון תאנים וצמוקים ותמרים וכיוצא בהם. ודע כי כל בר עושים ממנו לחם, אבל כל לחם אינו מן הבר, וכן כל לחם מזון אבל כל מזון אינו לחם.

« Du grain, du pain et des vivres. » Le grain désigne la récolte et comprend les cinq espèces de céréales. Le pain désigne ici les légumineuses, telles les fèves et les lentilles, avec lesquelles on fait du pain. Les vivres désignent les fruits qui nourrissent l’homme, tels les figues, les raisins secs, les dattes et autres semblables. Sache que tout grain sert à faire du pain, mais que tout pain ne vient pas du grain ; de même, tout pain est une nourriture, mais toute nourriture n’est pas du pain.

וישלח את אחיו וילכו. כל אחיו, ראובן ושמעון וכל השאר ובנימן בכללם. והנה יהודה קיים תנאו במה שנדר ונדה את עצמו אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך. ומה שנענש על זאת כמו שאמרו רז"ל כל אותן מ' שנה שעמדו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, לפי שהנדר ההוא היה תלוי ביד אחרים והיה הדבר ספק בידו אם יתקיים אם לאו ולפיכך נענש אע"פ שהחזירו לאביו, ומכאן למדו רז"ל נדוי על תנאי אפילו מקיימו צריך הפרה. וכן דרשו במסכת מכות פרק ואלו הן הגולין (דף יא ב) אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי צריך הפרה מנא לן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וגו'.

« Il renvoya ses frères, et ils partirent. » Tous ses frères : Réouven, Chimon et tous les autres, Binyamin compris. Yehouda avait donc rempli la condition de son vœu, par lequel il s’était voué à l’exclusion : « Si je ne te le ramène pas, je serai coupable envers toi. » S’il fut néanmoins puni, comme nos maîtres l’ont dit — pendant les quarante années où Israël demeura dans le désert, les os de Yehouda roulaient dans son cercueil —, c’est que ce vœu dépendait d’autrui et qu’il ne savait pas avec certitude s’il pourrait le réaliser. C’est pourquoi il fut puni, bien qu’il l’eût ramené à son père. Nos maîtres en ont appris qu’une exclusion conditionnelle, même lorsque l’on remplit la condition, doit être levée. Ils ont ainsi enseigné dans le traité Makkot, au chapitre « Voici ceux qui sont exilés » (11b) : Rav Yehouda dit au nom de Rav : une exclusion conditionnelle doit être levée. D’où l’apprenons-nous ? De Yehouda, comme il est dit : « Si je ne te le ramène pas et ne le présente pas devant toi […] ».

אל תרגזו בדרך. אל תפחדו מלשון (דברים כח) ולב רגז. (דברים ב) ורגזו וחלו מפניך. ולפי שבנוהג העולם נושאי בר ולחם ומזון בימי הבצורת הם מתפחדים כ"ש בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, לכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא כמו שאמר מהרו ועלו אל אבי ולא יפחדו בדרך כלל, כי שמו עליהם שהוא מושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו בשלום, זה לשון הרמב"ן ז"ל.

« Ne vous troublez pas en chemin. » N’ayez pas peur, comme dans « un cœur tremblant » (Deutéronome 28), ou « Ils trembleront et seront saisis d’effroi devant toi » (Deutéronome 2). Ceux qui transportent du grain, du pain et des vivres en temps de disette ont coutume d’avoir peur ; à plus forte raison en retournant avec tous leurs biens, sans se hâter. Il leur dit donc d’aller promptement et de se hâter de revenir, comme il avait dit : « Hâtez-vous de monter vers mon père », sans avoir aucune peur en chemin, car son nom les protège : il gouverne tout le pays d’Égypte, la vie de tous ces pays est entre ses mains et tous le redoutent. Ils pourront aller et revenir en paix. Telles sont les paroles du Ramban, de mémoire bénie.

ודרשו ז"ל אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך. ולא מנע מהם כי אם העיון הגדול מפני הטורח אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל ח"ו שהרי אמרו רז"ל שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם ד"ת ראוים לישרף שנאמר (מ"ב ב) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, לפי שהיו מדברים דברי תורה ויפרידו הא לא היו מדברים היו נשרפים.

Nos maîtres ont expliqué : « Ne vous troublez pas en chemin » : ne vous engagez pas dans une discussion de halakha, à cause de la fatigue du voyage. Il ne leur interdit que l’étude approfondie, en raison de cette fatigue, sans leur interdire toute étude, à Dieu ne plaise ! Nos maîtres ont en effet dit : deux disciples des sages qui cheminent sans échanger de paroles de Torah méritent d’être brûlés, comme il est dit : « Tandis qu’ils marchaient et parlaient, voici un char de feu et des chevaux de feu qui les séparèrent » (II Rois 2). Parce qu’ils échangeaient des paroles de Torah, le feu les sépara ; s’ils n’en avaient pas échangé, ils auraient été brûlés.

ויפג לבו. מלשון (איכה ג׳:מ״ט) מאין הפוגות, כלומר אין הפסק לדמעות ופירושו פסקה תנועת לבו והיה כמת, וכן בדרך הטבע כאשר תבא שמחה פתאום על האדם יתעלף ויהיה כמת, וטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו ויתפשט בחיצוני הגוף ואז ישאר הלב מבפנים קר ומתוך כך בא לידי עלוף. והענין הזה ברוב הוא נמצא בזקנים ובבני אדם חלושי הכח בבוא להם השמחה פתאם. וכענין שדרשו רז"ל במסכת כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עיניה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר עניה זו לשוא שמרה בעא רחמי עלה ואחיה. כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה.

« Son cœur s’arrêta. » Le terme est apparenté à « Sans répit » (Lamentations 3,49), c’est-à-dire sans interruption des larmes. Il signifie que le mouvement de son cœur cessa et qu’il fut comme mort. Selon le cours naturel des choses, lorsqu’une joie saisit soudain l’homme, il s’évanouit et devient comme mort. La raison en est que le cœur s’ouvre et se dilate soudain ; la chaleur naturelle qui est en lui en sort et se répand vers les parties extérieures du corps. Le cœur demeure alors froid à l’intérieur, d’où l’évanouissement. Cela arrive le plus souvent aux vieillards et aux personnes faibles lorsqu’une joie leur vient soudain. Nos maîtres racontent ainsi dans le traité Ketoubot : « Sa femme était assise et tamisait de la farine. Elle leva les yeux, le vit ; son cœur défaillit et son âme s’envola. Il dit : Cette pauvre femme aurait-elle attendu en vain ? Il implora pour elle la miséricorde divine et la fit revivre. » Dans l’immense joie qui lui était venue soudain à la vue de son mari, son cœur s’était arrêté et son âme s’était envolée.

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כתב הרמב"ן ז"ל זהו שהגידו לו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו', וכי הש"י שלחו למחיה להם ושיכלכל את אביו ואת אחיו. ובאמרו את כל דברי יוסף אין בכללם שיגידו לו מה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה, כי יעקב אבינו לא ידע זה מעולם אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרוהו למצרים, והם לא הגידו לו כי לא יגידו חטאם, ועוד כי יפחדו פן יקלל אותם כמו שעשה לראובן גם לשמעון ולוי, גם יוסף במוסרו וענותנותו לא הגיד לאביו. והראיה שלא ידע זה מעולם, הכתוב האומר (בראשית מט) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא. ואלו ידע יעקב בענין היה ראוי שיחלו פני אביהם לצוות את יוסף שימחול להם ובודאי ישא פניו ולא ימרה דברו ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם.

« Ils lui rapportèrent toutes les paroles que Yossef leur avait dites. » Le Ramban, de mémoire bénie, écrit qu’ils lui rapportèrent : « Ainsi parle ton fils Yossef : Dieu m’a établi […] », que le Nom, béni soit-Il, l’avait envoyé pour préserver leur vie et qu’il entretiendrait son père et ses frères. « Toutes les paroles de Yossef » ne comprend pas les mots « Que vous avez vendu en Égypte ». Notre père Yaakov ne le sut jamais : il pensait que Yossef s’était égaré dans les champs et que ceux qui l’avaient trouvé l’avaient emmené et vendu en Égypte. Ils ne le lui dirent pas, car ils n’allaient pas raconter leur faute ; ils craignaient aussi qu’il ne les maudisse, comme il l’avait fait pour Réouven, Chimon et Lévi. Yossef non plus, dans sa délicatesse et son humilité, ne le raconta pas à son père. La preuve qu’il ne le sut jamais est ce verset : « Ils firent dire à Yossef : Ton père a ordonné avant sa mort : De grâce, pardonne […] » (Genèse 49). Si Yaakov avait connu l’affaire, il aurait convenu qu’ils supplient leur père d’ordonner à Yossef de leur pardonner ; celui-ci aurait certainement eu égard à sa demande et n’aurait pas désobéi à sa parole. Ils n’auraient pas eu besoin d’inventer ces paroles.

ותחי רוח יעקב אביהם. תרגם אונקלוס ושרת רוח נבואה לפי, שהיה יכול לומר ויחי יעקב אביהם ומפני שהוסיף מלת רוח תרגם רוח נבואה.

« L’esprit de Yaakov, leur père, reprit vie. » Onkelos traduit : « L’esprit de prophétie reposa sur lui. » Le texte aurait pu dire : « Yaakov, leur père, reprit vie. » Parce qu’il ajoute le mot « esprit », il traduit par « esprit de prophétie ».

ויאמר ישראל. עד שלא באה אליו רוח נבואה הזכירו הכתוב בשם יעקב ותחי רוח יעקב, משבאה אליו הרוח הזכירו בשם ישראל ויאמר ישראל, ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. ומה שהקב"ה קראו יעקב והוא עצמו יתברך קרא שמו ישראל, מכיון שנסיעתו למצרים היתה להיותו גולה שם לא הזכירו בשם השררה רק בשם השפלות, ואחר שהקב"ה קראו בשם יעקב יזכירנו הכתוב ג"כ בשם הזה, ויקם יעקב מבאר שבע, את יעקב אביהם. ומה שכתוב וישאו בני ישראל, כי רצה להזכיר בירידה זו שני שמותיו ישראל ויעקב להורות שאע"פ שהוא עתה יעקב בירידה עתידים הבנים להגאל ולצאת ביד רמה ולחזור לשררותם ולגדולה ממנה, ומזה הוצרך להזכיר בני ישראל כי יכול היה הכתוב לומר וישאו בני יעקב את אביהם, וזהו שכתוב ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, כי הבאים מצרימה הם יעקב ובניו והם עתידים להקרא בני ישראל ולהפקד במספר שמות.

« Israël dit. » Avant que l’esprit de prophétie ne lui vînt, l’Écriture l’appelle Yaakov : « L’esprit de Yaakov reprit vie. » Une fois cet esprit revenu, elle l’appelle Israël : « Israël dit » ; « Israël partit » ; « Dieu parla à Israël dans les visions de la nuit ». Si le Saint, béni soit-Il, l’appelle Yaakov, alors que Lui-même, béni soit-Il, l’avait nommé Israël, c’est que son voyage en Égypte devait le conduire à l’exil. Il ne le désigne donc pas par le nom de la souveraineté, mais par celui de l’abaissement. Après que le Saint, béni soit-Il, l’a appelé Yaakov, l’Écriture emploie elle aussi ce nom : « Yaakov se leva de Beer-Chéva » ; « Yaakov, leur père ». Quant à « Les fils d’Israël transportèrent », le texte veut mentionner dans cette descente ses deux noms, Israël et Yaakov, pour montrer que, même s’il est maintenant Yaakov dans la descente, ses fils seront délivrés, sortiront la main haute et retrouveront leur souveraineté, et une grandeur supérieure encore. C’est pourquoi il a fallu mentionner « les fils d’Israël », alors que l’Écriture aurait pu dire : « Les fils de Yaakov transportèrent leur père. » Tel est le sens de « Voici les noms des fils d’Israël venus en Égypte : Yaakov et ses fils » : ceux qui viennent en Égypte sont Yaakov et ses fils ; ils seront appelés fils d’Israël et recensés par le nombre de leurs noms.

רב עוד יוסף בני חי. ע"ד הפשט לפי שאמר, לו שני דברים עוד יוסף חי וכי הוא מושל, השיב להם מה לי אם הוא מושל רב לי שהוא חי.

« C’est assez : mon fils Yossef vit encore. » Selon le sens simple, puisqu’on lui avait annoncé deux choses — Yossef vivait encore et il gouvernait —, il leur répondit : que m’importe qu’il gouverne ? Il me suffit qu’il soit vivant.

וע"ד המדרש רב עוד יוסף בני חי, שכר הרבה ורבוי טובה יש לי בעוה"ז ובעוה"ב כאשר יוסף בני חי, והוא כלשון (תהלים לא) מה רב טובך. והוסיף מלת עוד המורה על הענין להבא כמו שכתוב (תהלים פד) עוד יהללוך סלה.

Selon le Midrash : « C’est beaucoup : mon fils Yossef vit encore. » Une grande récompense et une abondance de bien me sont réservées en ce monde et dans le monde à venir, puisque mon fils Yossef vit. C’est comme dans « Que Ta bonté est grande ! » (Psaumes 31). Il ajoute le mot « encore », qui indique l’avenir, comme dans « Ils Te loueront encore, à jamais » (Psaumes 84).

ונראה לי כי לזה רמז אונקלוס שתרגם סגי לי חדוא, ואין רבוי שמחה כי אם לנפש לעוה"ב, כי שמחת העוה"ז דבר כלה ואף כי ליעקב שכל ימיו מצאוהו צרות רבות וכמו שדרשו רז"ל אין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וכלפי שאמר כשאבד ממנו כי ארד אל בני אבל שאולה, מפני שמיתת בנו בחייו הוא המעיד על רשעו ומפני זה היה מתירא מעונש גיהנם שהוא שאול, אמר עתה כשראהו חי כי בטוח הוא שיזכה לג"ע ולעוה"ב.

Il me semble qu’Onkelos y fait allusion en traduisant : « Grande est ma joie. » La joie abondante n’appartient qu’à l’âme dans le monde à venir, car la joie de ce monde est périssable, à plus forte raison pour Yaakov, que de nombreuses épreuves avaient frappé toute sa vie. Nos maîtres ont ainsi enseigné que les justes n’ont aucune assurance en ce monde. Lorsqu’il avait perdu son fils, il avait dit : « Je descendrai en deuil vers mon fils au séjour des morts », car la mort d’un fils du vivant de son père témoigne de la faute de celui-ci ; aussi craignait-il la peine du Guéhinam, désigné par chéol. À présent qu’il le voyait vivant, il disait être assuré de mériter le jardin d’Éden et le monde à venir.

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. היה ראוי שיאמר הכתוב ויזבח זבחים לה', וכשלא אמר כן ואמר לאלהי אביו פירושו כי הקריב קרבנותיו לפחד אביו יצחק היא מדת הגבורה הקרובה אליו, כי כבר זכה הוא בחלקו ומפני זה ייחד ההקרבה לאלהי אביו יצחק. ולזה נתכוונו חכמי האמת בלשונם הנסתר שאמרו בב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, קרא אביו פחד יצחק ולמדת החסד קרא זקנו. והכונה הזאת בעצמה רמוז שם בלשון אחר, והוא שאמרו בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כן שואלים בשלום הרב, כלומר שהאדם מוצא תחלה התלמידים והרב אחריהם, ולכך שואלים בשלומם תחלה, ואח"כ בשלום הרב שהוא האחרון לשואל ופנימי מן התלמידים, ומפני שיצחק תלמיד לאברהם לכך זבח יעקב לאלהי אביו יצחק. ומ"מ ראוי היה יעקב להזכיר ליצחק יותר או מצד שהוא אביו או מצד שהוא תלמיד לאברהם וזה מבואר. והקרבנות שהקריב היו שלמים, כי מפני שראה הגלות מתחיל עתה בזרעו והיה מתפחד מזה וע"כ הוצרך להקריב הקרבן הזה לפחד יצחק, והיו שלמים כדי להשלים אליו המדות, וכיון שהקריב קרבנותיו אל הכונה הזאת אז נראה לו פחד יצחק במדת הדין רפה, לבאר כי אע"פ שיגלו שם בניו לא יכלו בגלותם. וע"כ אמר אלהים במראות הלילה כלומר מדת הגבורה ובמדת הדין רפה והוא שבשרהו בגאולה אחר השעבוד והענוי.

« Il offrit des sacrifices au Dieu de son père Itsḥak. » L’Écriture aurait dû dire : « Il offrit des sacrifices à l’Éternel. » En disant plutôt « au Dieu de son père », elle signifie qu’il offrit ses sacrifices à la Crainte de son père Itsḥak, l’attribut de Puissance qui lui est proche, car il avait déjà acquis sa propre part. Aussi consacra-t-il spécialement l’offrande au Dieu de son père Itsḥak. Tel est le sens visé par les sages de la vérité dans leur langage caché, lorsqu’ils disent dans Béréchit Rabba : l’homme doit davantage honorer son père que son grand-père. Ils appellent « son père » la Crainte d’Itsḥak, et « son grand-père » l’attribut de Bonté. Cette même intention y est suggérée autrement : on s’enquiert d’abord de la paix du disciple, puis de celle du maître. L’homme rencontre d’abord les disciples, puis le maître ; il les salue donc d’abord, puis le maître, qui se présente en dernier à celui qui vient le saluer et se tient plus à l’intérieur que les disciples. Itsḥak étant le disciple d’Avraham, Yaakov sacrifia au Dieu de son père Itsḥak. Quoi qu’il en soit, il convenait que Yaakov mentionnât plutôt Itsḥak, soit parce qu’il était son père, soit parce qu’il était le disciple d’Avraham ; cela est clair. Les sacrifices qu’il offrit étaient des sacrifices de paix. Voyant que l’exil commençait maintenant pour sa descendance, il en éprouvait de la crainte ; aussi dut-il offrir ce sacrifice à la Crainte d’Itsḥak. Ce furent des sacrifices de paix pour unir et compléter les attributs à son égard. Lorsqu’il eut offert ses sacrifices dans cette intention, la Crainte d’Itsḥak lui apparut sous l’attribut de justice adoucie, afin de montrer que, même si ses fils devaient y être exilés, ils ne seraient pas anéantis dans leur exil. C’est pourquoi il est dit : « Dieu, dans les visions de la nuit » : l’attribut de Puissance sous la forme de la justice adoucie, qui lui annonça la délivrance après l’asservissement et l’oppression.

אנכי האל אלהי אביך. שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיהו מ״א:י׳) אל תיראי תולעת יעקב וגו', וכתיב (שם מא) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך.

« Je suis le Dieu, le Dieu de ton père. » Celui que J’avais empêché de descendre en Égypte, en lui disant : « Ne descends pas en Égypte. » Maintenant, toi, tu descends en Égypte : « Ne crains pas de descendre en Égypte. » L’Écriture dit de même : « Ne crains pas, vermisseau de Yaakov […] » (Isaïe 41,10), et : « Ne crains pas, car Je suis avec toi ; ne sois pas inquiet, car Je suis ton Dieu » (Isaïe 41).

אנכי ארד עמך מצרימה. ע"ד הפשט הבטיחו שיהיה עמו באותה ירידה, ומפני זה אמר ארד עמך ולא אמר אורידך כשם שאמר אעלך. ואנכי אעלך. רמז לו שיקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות אשר שם שער השמים. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החיים וזהו כפל העליה.

« Moi-même, Je descendrai avec toi en Égypte. » Selon le sens simple, Il lui promit d’être avec lui dans cette descente. C’est pourquoi Il dit « Je descendrai avec toi », et non « Je te ferai descendre », comme Il dit ensuite « Je te ferai monter ». « Et Moi-même, Je te ferai monter » lui fait allusion au fait qu’il sera enterré en terre d’Israël, plus élevée que tous les pays, où se trouve la porte du ciel. Il ajoute « monter aussi », car de là il s’élèvera d’une autre ascension, supérieure, pour être illuminé dans la lumière de la vie. Tel est le sens de la double ascension.

ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא"י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה"ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו"ם נוחלי ג"ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות.

On peut encore expliquer cette double ascension comme une promesse à sa descendance : Il les délivrera après l’exil et les fera monter en terre d’Israël. Une fois établis en terre d’Israël, où s’accomplissent principalement la Torah et les commandements, Il leur promet une autre ascension, le monde à venir réservé à sa descendance. Il est ainsi fait allusion à cet enseignement : tout Israël a une part au monde à venir. C’est aussi ce que dit Bilam, accusateur d’Israël, qui le reconnut malgré lui et le vit prophétiquement : « Que mon âme meure de la mort des hommes droits, et que ma fin soit comme la leur ! » (Nombres 23,10). Il suggère que, parmi tous les peuples idolâtres, nul n’hérite du jardin d’Éden, hormis Israël. C’est pourquoi il rapproche immédiatement de cela : « Voici un peuple qui demeure seul. » Il emploie le mot « Moi-même », anokhi, car, par le mérite de la Torah que sa descendance recevra, la Présence divine sera avec eux dans l’exil d’Égypte, et ils mériteront ces deux ascensions qui procurent le bien du corps et de l’âme dans les deux mondes.

וע"ד הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה, רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם, וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות, ולא תרגם אנא אתגלי כענין (שמות לד) וירד ה' שתרגם ואתגלי ה'. ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, כי רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם, ומזה הזכיר בו לשון ירידה כפשוטו אע"פ שהיא מלה מורה על גשמות. ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וגם כן עלה אות ה"א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה"א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה"א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מ״ז:כ״ג-כ״ד) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה. והזכיר ה' מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל ט״ז:מ״ג) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה' אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר"ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה' פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה' מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה"א ג' בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע' מג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם סג) מי זה בא מאדום וגו'. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז׳:י׳) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מ״ה:ט׳) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה"א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה' את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה.

Selon la voie de la Kabbale : « Moi-même, Je descendrai avec toi en Égypte » fait allusion à la Présence divine descendue avec eux en Égypte. Nos maîtres ont enseigné : lorsqu’ils furent exilés en Égypte, la Présence divine fut avec eux. Pour le suggérer, Onkelos traduit « Je descendrai », ana aḥot, et non « Je Me révélerai », ana itguelé, comme pour « L’Éternel descendit » (Exode 34), qu’il traduit : « L’Éternel Se révéla. » Lui qui, partout, cherche à écarter la corporéité et évite un mot qui l’évoque, aurait dû traduire ici aussi « Je Me révélerai ». Mais il traduit « Je descendrai » pour faire allusion à cet enseignement : exilés en Égypte, ils avaient la Présence divine avec eux. Aussi conserve-t-il le sens littéral de la descente, bien que le terme évoque la corporéité. La lettre hé ajoutée à Mitsrayma, ainsi que celle du mot alo, « monter », font allusion à la Présence divine. Le hé est donc marqué dans la descente comme dans la montée : elle descendit avec Yaakov en Égypte et monte avec eux. C’est le dernier hé du Nom. C’est elle qui nourrit et entretint tout le pays d’Égypte pendant les cinq années de famine. Yossef y fit aussi allusion en disant : « Voici pour vous de la semence, et vous ensemencerez la terre » (Genèse 47,23-24), puis : « Vous donnerez un cinquième. » C’est elle qui fit périr les Égyptiens en Égypte et sur la mer. Elle est appelée « main », et, en Égypte, à propos de la cinquième plaie, il est dit : « Voici que la main de l’Éternel sera […] » (Exode 9,3). Cinq espèces sont mentionnées : chevaux, ânes, chameaux, bovins et petit bétail. À la mer, il est dit : « Israël vit la grande main. » Le prophète Yeḥezkel la mentionne dans la colère, lors de la destruction du Temple : « Moi aussi, voici, J’ai fait retomber ta conduite sur ta tête, dit le Seigneur Dieu » (Ézéchiel 16,43). Il avait déjà mentionné cinq fois « Je n’aurai pas pitié » : depuis la section « Aussi des pères mangeront leurs fils au milieu de toi » (Ézéchiel 5) jusqu’à « Je vis sur le firmament », tu trouveras cinq fois : « Mon œil n’épargnera pas et Je n’aurai pas pitié. » Daniel la mentionne également en disant : « Voici que le fer ne se mêle pas à l’argile boueuse » (Daniel 2), et il énumère cinq espèces : or, argent, bronze, fer et argile. Elle est ainsi mentionnée trois fois dans l’Écriture : dans la Torah, les Prophètes et les Écrits. La Massore indique de même trois occurrences de ha dans la lecture : « Voici pour vous de la semence » ; « Moi aussi, voici » ; « Voici que le fer ». Ce hé accompagne Israël dans tous les exils. Nos maîtres ont enseigné : exilés en Égypte, ils avaient la Présence divine avec eux, comme il est dit : « Moi-même, Je descendrai avec toi en Égypte. » « Avec toi » renvoie à la détresse, en allusion à « Je suis avec lui dans la détresse » (Psaumes 91,15). Exilés à Babylone, ils avaient la Présence divine avec eux, comme il est dit : « Pour vous, J’ai envoyé à Babylone » (Isaïe 43). Exilés en Édom, ils avaient la Présence divine avec eux, comme il est dit : « Qui est celui-ci qui vient d’Édom […] ? » (Isaïe 63). Prête attention à celui qui appelle « celui-ci ». Il dit encore : « Celui-ci, majestueux dans son vêtement », et il est écrit : « Celui-ci est mon Dieu, et je Le glorifierai » (Exode 15,2). Tu apprends ainsi que ce hé est suggéré et inscrit dans tous les exils : Égypte, Babylone et Édom. C’est pourquoi le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Ne crains pas de descendre », mereda, en Égypte, et non laredet, comme dans « Si tu crains de descendre » (Juges 7,10). De même, Yossef dit à son père : « Descends vers moi, ne tarde pas » (Genèse 45,9), reda, et non red, pour suggérer que ce hé descendait avec lui. Puisque ce hé descendit en Égypte avec Yaakov et les soixante-dix personnes, ne t’étonne pas de l’abondante bénédiction de leur descendance : « Les enfants d’Israël furent féconds, pullulèrent, se multiplièrent et devinrent extrêmement puissants » (Exode 1,7). La Présence divine était avec eux, au milieu d’eux, et là l’Éternel ordonna la bénédiction, jusqu’à ce qu’ils atteignent six cent mille, au milieu desquels la Torah fut donnée et la Présence divine apparut.

ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי ל״א:י׳) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה.

Tu peux désormais comprendre les paroles du sage qui enseignait publiquement : « Il y avait en Égypte une femme qui enfanta six cent mille enfants en une seule grossesse. » En effet, l’enfantement désigne l’effusion de la puissance. S’il dut exposer publiquement cette parole, étonnante pour qui n’en comprend pas l’intention, c’est que les gens somnolaient. Le sage voulut les tirer de leur sommeil par une formule d’amplification et d’exagération qui étonnerait tous les auditeurs du peuple, bien qu’elle fût simple, claire et sans rien d’étonnant pour les initiés et les sages tels que lui. Lorsqu’ils se réveillèrent et que ceux qui ne comprenaient pas durent lui demander de qui il s’agissait, il leur répondit selon leur capacité de compréhension, conformément au sens apparent de la formule : c’est Yokhéved, qui enfanta Moché, lequel équivalait aux six cent mille. Le mot « femme » qu’il emploie est celui qu’utilise Salomon, que la paix soit sur lui, dans sa sagesse : « Une femme de valeur, qui la trouvera ? » (Proverbes 31,10), et : « Une femme de valeur est la couronne de son époux ; celle qui fait honte est comme la pourriture dans ses os » (Proverbes 12). Comprends cela.

בנותיו זו דינה, וכן (בראשית מ״ו:כ״ג-כ״ד) ובני דן חושים, (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריהו. מכאן למדו רז"ל האומר נכסי לבניי והיה לו בן ובת, הבן יטול את הכל, והקשו בגמרא מי קרו אינשי לברא בניי, א"ל אין דכתיב (במדבר כ״ו:ח׳-ט׳) ובני פלוא אליאב. ובנות בניו. סרח בת אשר.

« Ses filles » désigne Dina. De même : « Les fils de Dan : Ḥouchim » (Genèse 46,23-24), ou : « Les fils d’Étan : Azaryahou » (I Chroniques 2,8). Nos maîtres en ont appris que si un homme dit : « Mes biens à mes fils », alors qu’il a un fils et une fille, le fils prend tout. La Guemara objecte : appelle-t-on un seul fils « mes fils » ? On lui répond : oui, car il est écrit : « Les fils de Palou : Éliav » (Nombres 26,8-9). « Les filles de ses fils » désigne Séraḥ, fille d’Acher.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. שלשת האבות נקראו ישראל ובכאן קורא יצחק ישראל, שהרי אמר כי יעקב ובניו הם בני ישראל, ואם כן הרי יצחק נקרא בשם ישראל. אברהם גם כן נקרא ישראל ממה שכתוב (שמות י״ב:מ׳) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכבר ידעת כי החשבון הוא משנולד יצחק וקרא אותם בכלל בני ישראל, א"כ הרי אברהם נקרא בשם ישראל ועל כן קראו התלמוד לעשו ישראל מומר, וכדאיתא בפרק קמא דקדושין בשמעתא דנכרי יורש את אביו דבר תורה, לפי שהיה מזרע האבות ולא הלך בדרכיהם.

« Voici les noms des fils d’Israël venus en Égypte : Yaakov et ses fils. » Les trois patriarches sont appelés Israël. Ici, le texte appelle Itsḥak Israël, puisqu’il dit que Yaakov et ses fils sont les fils d’Israël : Itsḥak est donc nommé Israël. Avraham aussi est appelé Israël, d’après « Le séjour des enfants d’Israël, qu’ils passèrent en Égypte, fut de quatre cent trente ans » (Exode 12,40). Tu sais que le calcul commence à la naissance d’Itsḥak, et le texte les comprend sous le nom de « fils d’Israël » : Avraham est donc nommé Israël. C’est pourquoi le Talmud appelle Essav « un Israélite apostat », comme dans le premier chapitre de Qiddouchin, dans la discussion enseignant qu’un non-Juif hérite de son père selon le droit de la Torah : il descendait des patriarches, mais ne suivait pas leurs voies.

ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים, וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים. אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פינחס, שאמר הכתוב בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, וסמך אז מיד ויהיו בני יהודה, וזהו סוד הכתוב האומר (רות ד׳:ט״ו) והיה לך למשיב נפש, ומאמר השכנות (שם) יולד בן לנעמי, והיה ראוי לומר יולד בן לרות, והבן זה.

« Les fils de Yehouda : Er, Onan, Chéla, Pérets et Zéraḥ. » L’Écriture compte Er et Onan, déjà morts, parmi les soixante-dix arrivants. Cela étonne : puisqu’ils étaient déjà morts, comment les mentionne-t-elle parmi ceux qui viennent ? Mais cette question est connue dans la Kabbale et se trouve explicitée dans la section de Pinḥas : « Les fils de Yehouda : Er et Onan ; Er et Onan moururent au pays de Canaan », puis immédiatement : « Les fils de Yehouda furent […]. » Tel est le secret du verset : « Il sera pour toi celui qui fait revenir l’âme » (Ruth 4,15), et des paroles des voisines : « Un fils est né à Naomi », alors qu’il aurait fallu dire : « Un fils est né à Ruth. » Comprends cela.

כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. אין יעקב מחשבון השבעים, ותחלת חשבון השבעים מראובן, ותמצא מראובן עד דינה ודינה בכלל ל"ב, והכתוב אומר שלשים ושלש, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן למצרים.

« Toutes les personnes, ses fils et ses filles : trente-trois. » Yaakov n’entre pas dans le compte des soixante-dix, qui commence par Réouven. De Réouven à Dina, Dina comprise, tu en trouveras trente-deux, alors que l’Écriture dit trente-trois : il s’agit de Yokhéved, née à leur entrée en Égypte.

והנה שבעים נפש נמנים בפרשה זו לד' חלקים כנגד ד' הנשים. והזכיר מלת נפש בכל חלק וחלק ואחרי כן כלל את כולם והזכיר כל השבעים בלשון נפש הוא שאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והבן זה.

Les soixante-dix personnes sont énumérées dans cette section en quatre groupes correspondant aux quatre femmes. Le mot néfech, « âme », est mentionné pour chaque groupe ; puis le texte les réunit tous et désigne les soixante-dix par le même mot au singulier : « Toute l’âme de la maison de Yaakov venue en Égypte : soixante-dix. » Comprends cela.

יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב. כלומר שהם יוצאי ירכו כדעת רז"ל שאמרו תאומות נולדו עם כל השבטים ואחיותיהם נשאו השבטים, כי מה טעם שאמר מלבד נשי בני יעקב, הכנעניות, אבל היו יוצאי ירכו ג"כ ולא פרסם אותם הכתוב. ומה שאמר ששים ושש, כי הארבעה לא היו מן הבאים כי במצרים היו, והם יוסף ומנשה ואפרים ויוכבד, שכתוב בה (במדבר כ״ו:נ״ט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים.

« Issus de sa cuisse, sans compter les femmes des fils de Yaakov. » Cela signifie qu’elles aussi étaient issues de sa cuisse, selon l’avis de nos maîtres : des sœurs jumelles naquirent avec chacune des tribus, et les fondateurs des tribus épousèrent leurs sœurs. Sinon, pourquoi dire « sans compter les femmes des fils de Yaakov », s’il s’agissait de Cananéennes ? Mais elles étaient, elles aussi, issues de sa cuisse, sans que l’Écriture les nomme expressément. Le nombre de soixante-six s’explique parce que quatre n’étaient pas parmi les arrivants : ils étaient déjà en Égypte. Ce sont Yossef, Menaché, Éphraïm et Yokhéved, dont il est écrit : « Qu’elle enfanta à Lévi en Égypte » (Nombres 26,59).

כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. היו שבעים זולתי יעקב, שכן כתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ועמו ע"א. וכ"כ (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה ע"א. וכן סנהדרי גדולה במקדש שבעים, ועם הנשיא שעל גביהן ע"א. וכן אומות הקדמונים ע', ועם ישראל ע"א. וכל זה דוגמא של מעלה כנגד שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ועם ה' אלהי ישראל ע"א, והם נקראים בית דינו. ועל כן כשהזכיר השבעים לא אמר ליעקב כמו שהזכיר בכתוב שלמעלה ממנו, אבל הזכיר לבית יעקב כי יעקב עם ביתו רמז לבית דינו של הקב"ה וזה ע"א.

« Toute l’âme de la maison de Yaakov venue en Égypte : soixante-dix. » Ils étaient soixante-dix sans Yaakov, comme il est écrit : « Toutes les personnes issues de la cuisse de Yaakov étaient soixante-dix » ; avec lui, soixante et onze. De même : « Rassemble-Moi soixante-dix hommes parmi les anciens d’Israël » (Nombres 11,16), et, avec Moché, soixante et onze. De même, le grand Sanhédrin au Temple compte soixante-dix membres, et avec le président placé à leur tête, soixante et onze. De même, les nations anciennes sont soixante-dix, et avec Israël, soixante et onze. Tout cela reproduit le modèle d’en haut : soixante-dix anges entourent le Trône de gloire, et avec l’Éternel, Dieu d’Israël, ils sont soixante et onze ; ils sont appelés Son tribunal. C’est pourquoi, en mentionnant les soixante-dix, le texte ne dit pas « de Yaakov », comme dans le verset précédent, mais « de la maison de Yaakov » : Yaakov avec sa maison fait allusion au tribunal du Saint, béni soit-Il, soit soixante et onze.

והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא כי אז היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל, והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. והענין כי השכינה כלולה משש קצוות ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא, לכל קצה וקצה עשרה רבוא. ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל כי בבית שני לא שרתה שכינה, ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וכתיב (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ואין צריך לומר בארבע רבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבד. כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף שכן כתוב (עזרא ב׳:ס״ד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא. והוא שדרשו רז"ל (חגי א׳:ח׳) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב, חסר ה"א לפי שחסרו משם ה' דברים. ארון, שמן המשחה, אש, שכינה, ואורים ותומים. ומפני זה אמר ואכבד לבאר כי הכבוד היה שם שהיא השכינה לא התפארת, וזהו ואכבד למעט התפארת, וחסרון הה"א שהיא אחרונה שבשם על שם שחסרה משם שכינה, שהרי היא מה' דברים שחסרו, והיאך חסרה, והכתוב אומר ואכבדה, אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון אלא חופף, אבל לעתיד לבא יהיו ישראל רבים בלא מספר, הוא שכתוב (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים, לא אמר והיה זרע ישראל כחול הים אלא והיה מספר, כלומר אותם שהיו באים במספר מבן עשרים שנה ומעלה יהיו כחול הים ואז יחזור התפארת והכבוד, וכן הבטיח ישעיה (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, והבן זה.

Considère ainsi la grandeur de Yaakov : de sa puissance émanèrent soixante-dix personnes dont sortirent six cent mille, en correspondance avec les soixante-dix noms émanés de la Présence divine, dont le nombre n’est pas inférieur à six cent mille et qui constituent l’aboutissement de toutes les connaissances. Aussi Israël ne fut-il apte à recevoir la Torah que lorsqu’il atteignit six cent mille : il correspondait alors au nombre supérieur, et la Torah fut donnée avec l’accord de tous. La Présence divine ne réside en Israël qu’au nombre de soixante myriades, soit six cent mille. La Présence divine comprend six extrémités ; six cent mille comprend six fois cent mille, soit dix myriades pour chaque extrémité. Depuis qu’elle reposa au mont Sinaï lors du don de la Torah, la Présence divine ne quitta pas Israël jusqu’à la destruction du premier Temple. Depuis cette destruction, elle ne résida plus en Israël, car elle ne résida pas dans le second Temple. Cela ne signifie pas qu’elle n’y résida absolument jamais : nous trouvons qu’elle réside parmi deux myriades, d’après « Reviens, Éternel, vers les myriades des milliers d’Israël » (Nombres 10,36), et « Les chars de Dieu sont deux myriades, des milliers redoublés ; le Seigneur est parmi eux » (Psaumes 68,18). À plus forte raison réside-t-elle parmi quatre myriades. De plus, l’Écriture témoigne : « Je l’agréerai et J’y serai glorifié » (Aggée 1,8), c’est-à-dire : J’y ferai résider la Gloire, qui est la Présence divine. Mais elle n’y résidait pas continuellement comme dans le premier Temple, car il n’y avait pas six cent mille personnes : seuls quarante mille étaient remontés de Babylone, comme il est écrit : « Toute l’assemblée réunie : quatre myriades » (Esdras 2,64). Nos maîtres ont expliqué : « Je l’agréerai et J’y serai glorifié », ve-ikkaveda ; le mot est écrit ve-ikkaved, sans hé, parce que cinq choses y manquaient : l’Arche, l’huile d’onction, le feu, la Présence divine et les Ourim et Toummim. C’est pourquoi il dit ve-ikkaved : la Gloire était là, c’est-à-dire la Présence divine, et non la Splendeur, Tiféret. Ve-ikkaved exclut donc Tiféret. L’absence du hé, dernière lettre du Nom, indique que la Présence divine y manquait, puisqu’elle est l’une des cinq choses absentes. Comment manquait-elle, alors que l’Écriture dit « J’y serai glorifié » ? Elle n’y résidait pas continuellement comme dans le premier Temple, mais le couvrait. À l’avenir, Israël sera innombrable : « Le nombre des enfants d’Israël sera comme le sable de la mer » (Osée 2,1). Le texte ne dit pas « la descendance d’Israël », mais « le nombre » : ceux qui entrent dans le dénombrement, à partir de vingt ans, seront comme le sable de la mer. Alors reviendront la Splendeur et la Gloire, comme Isaïe l’a promis : « Lève-toi, resplendis, car ta lumière est venue et la gloire de l’Éternel s’est levée sur toi » (Isaïe 60,1). Comprends cela.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. שלח לפניו את יהודה להכין לו בית בגושן לפי שהוא הגבור והזריז משאר האחים. ודקדקו ז"ל אחר מלת להורות ואמרו להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהיו השבטים הוגין בתורה. תדע לך שהוא כן שהרי יוסף כשפירש מאביו היו עוסקין בתורה בפרשת עגלה ערופה, כיון שראה העגלות נזכר שבפרשה עגלה ערופה פרש ממנו, ואז האמין, וזהו שכתוב (בראשית מ״ה:כ״ז) וירא את העגלות וגו', וכתיב (שם) ותחי רוח יעקב.

« Il envoya Yehouda devant lui auprès de Yossef. » Il envoya Yehouda pour lui préparer une maison à Gochen, parce qu’il était plus fort et plus diligent que ses autres frères. Nos maîtres ont examiné le mot lehorot, « pour enseigner », et ont dit : pour lui aménager une maison d’étude où il dispenserait l’enseignement et où les tribus étudieraient la Torah. Sache qu’il en est bien ainsi : lorsque Yossef s’était séparé de son père, ils étudiaient la Torah dans la section de la génisse à la nuque brisée. En voyant les chariots, Yaakov se rappela qu’il l’avait quitté en étudiant cette section ; alors il crut. C’est le sens de « Il vit les chariots […] », puis « L’esprit de Yaakov reprit vie » (Genèse 45,27).

ובמדרש ואת יהודה שלח לפניו. אתמול שור וארי מנגחין זה עם זה, ועכשיו הולך אליו בשליחות, זהו שאמר הכתוב (ישעיה סה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, זאב, זה בנימן, שנאמר בנימן זאב יטרף, וטלה אלו השבטים שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, ירעו כאחד, שירד בנימן עמהם, שיעקב היה אומר לא ירד בני עמכם, כיון שהגיעה השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרים אותו. ואריה זה יהודה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה. כבקר יאכל תבן, זה יוסף שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. נמצאו אוכלים כאחד שנאמר (בראשית מג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו, הוי אומר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף.

Dans le Midrash : « Il envoya Yehouda devant lui. » Hier, le taureau et le lion se heurtaient ; maintenant, il se rend auprès de lui en mission. C’est ce que dit l’Écriture : « Le loup et l’agneau paîtront ensemble, et le lion, comme le bœuf, mangera de la paille » (Isaïe 65). Le loup, c’est Binyamin : « Binyamin est un loup qui déchire. » L’agneau, ce sont les tribus : « Israël est une brebis dispersée » (Jérémie 50). « Ils paîtront ensemble » : Binyamin descendit avec eux. Yaakov avait dit : « Mon fils ne descendra pas avec vous », mais lorsque l’heure vint et qu’il descendit avec eux, ils le plaçaient au milieu d’eux et le protégeaient. Le lion, c’est Yehouda : « Yehouda est un jeune lion » (Genèse 49). « Comme le bœuf, il mangera de la paille » désigne Yossef : « Son taureau premier-né fait sa gloire » (Deutéronome 33). Ils mangèrent donc ensemble, comme il est dit : « Ils s’assirent devant lui, l’aîné selon son droit d’aînesse » (Genèse 43). C’est ce que signifie : « Il envoya Yehouda devant lui auprès de Yossef. »

ויאסר יוסף מרכבתו. דרשו רז"ל אמר רבי יודן שני בני אדם ראו כבוד שלא ראה בריה מעולם, ואלו הם יתרו ויעקב, כשבא יתרו אצל משה מה כתיב ביה (שמות י״ח:ז׳) ויצא משה לקראת חותנו, מי ראה למשה יוצא, ואינו יוצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא, מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא, נמצאו כל אלו יוצאין אחר יתרו. וכן יעקב, מי ראה ליוסף יוצא לקראת אביו והוא אינו יוצא, מי ראה לזקני פרעה יוצאין והוא אינו יוצא, מי ראה כל מחנה מצרים והוא אינו יוצא, לקיים מה שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״ג) ונגד זקניו כבוד.

« Yossef attela son char. » Nos maîtres ont enseigné au nom de Rabbi Youdan : deux hommes reçurent des honneurs que nulle créature n’avait jamais reçus : Yitro et Yaakov. Lorsque Yitro vint auprès de Moché, qu’est-il écrit ? « Moché sortit à la rencontre de son beau-père » (Exode 18,7). Qui vit Moché sortir sans sortir à son tour ? Qui vit Aharon sortir sans sortir ? Qui vit les soixante-dix anciens sortir sans sortir ? Tous sortirent donc à la suite de Yitro. De même pour Yaakov : qui vit Yossef sortir à la rencontre de son père sans sortir à son tour ? Qui vit les anciens de Pharaon sortir sans sortir ? Qui vit toute l’armée d’Égypte sans sortir ? Ainsi s’accomplit : « Et devant ses anciens, la gloire » (Isaïe 24,23).

ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. כתב הרמב"ן ז"ל אין להבין כי יוסף נפל על צוארי אביו כי לא היה מדרך המוסר, אבל הראוי לנשק את ידיו או להשתחוות לו, אבל הכל חוזר ליעקב כי יעקב נפל על צוארו של יוסף ובכה על צואריו עוד כאשר בכה תמיד עד עתה כשלא ראהו, וידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי אחר היאוש ואחר האבלות או הבן הבחור אשר המליכוהו על כל ארץ מצרים.

« Il tomba à son cou et pleura encore à son cou. » Le Ramban, de mémoire bénie, écrit qu’il ne faut pas comprendre que Yossef tomba au cou de son père, car cela n’aurait pas été conforme au respect : il aurait convenu de lui baiser les mains ou de se prosterner devant lui. Tout se rapporte plutôt à Yaakov : Yaakov tomba au cou de Yossef et pleura encore à son cou, comme il avait toujours pleuré jusqu’alors sans le voir. On sait bien lequel a les larmes faciles : le vieux père qui retrouve son fils vivant après le désespoir et le deuil, ou le jeune fils que l’on a établi roi sur tout le pays d’Égypte.

והאנשים רועי צאן. כלומר משלהם, וכדי שלא תבין כי היו הצאן מאחרים והיו מתעסקים בשכר, לכך הוסיף לומר כי אנשי מקנה היו, להורות שלא היו משל אחרים רק משל עצמם, כי עשירים גדולים היו. ומה שבחרו השבטים האומנות הזאת והיא אומנות אבותיהם מפני שני דברים, האחד שיש בה ריוח גדול בגיזה ובחלב ובולדות, והיא אומנות אינה צריכה יגיעה רבה וטורח גדול ומבלי עון, ועליה הזהיר שלמה בחכמתו (משלי כ״ז:כ״ג) ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים. והשני לפי שהשבטים היו יודעים שיגלו למצרים הם וזרעם, ומפני שהמצריים היו עובדים לצורת הצאן תפשו להם אומנות זו כדי שיהיו זרעם מורגלים בה, ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל (בראשית ד׳:ב׳) ויהי הבל רועה צאן, וכן במשה (שמות ג׳:א׳) ומשה היה רועה, וכן שמואל הנביא, וכן שאול ודוד כולם רועים. והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות, וכל מה שהוא מתרחק מן הישוב הוא מתרחק מן העון ומן הגזל והחמס ושאר העברות, והראיה מה שכתוב בלוט (בראשית י״ט:ל׳) ויעל לוט מצוער וישב בהר, הוצרך לצאת מסדום פן יספה בעונם, ואחר שיצא משם הלך לצוער שימלט שם כמו שאמר (שם) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, לפי שיושביה חדשים מקרוב באו לכך היו עונותיהם מצערין, ואע"פ כן עדיין היה מתירא בצוער מפני פחד העונות המצויים בישוב, על כן הוצרך לצאת משם אל ההר, ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהש"י.

« Les hommes sont bergers de petit bétail. » De leur propre bétail. Afin que tu ne penses pas que les troupeaux appartenaient à d’autres et qu’ils travaillaient contre salaire, il ajoute : « Car ils étaient des hommes de troupeaux », montrant que ceux-ci étaient à eux, car ils étaient très riches. Les tribus choisirent ce métier, celui de leurs pères, pour deux raisons. Premièrement, il procure de grands profits par la tonte, le lait et les naissances, sans exiger beaucoup de fatigue ni de grandes peines, et sans faute. Salomon le recommande dans sa sagesse : « Connais bien l’état de ton petit bétail, porte ton attention sur les troupeaux » (Proverbes 27,23). Deuxièmement, les tribus savaient qu’elles et leur descendance seraient exilées en Égypte. Les Égyptiens adorant la figure du petit bétail, elles adoptèrent ce métier afin que leurs descendants y soient habitués et que le culte du petit bétail leur paraisse étranger. Tu trouveras de même que la plupart des justes et des prophètes furent bergers : Hével, « Hével était berger de petit bétail » (Genèse 4,2) ; Moché, « Moché faisait paître » (Exode 3,1) ; le prophète Chemouël ; Chaoul et David, tous bergers. Le but était de les éloigner des lieux habités, car la fréquentation des hommes entraîne de nombreuses transgressions : colportage, médisance, faux serment, unions interdites, vol et violence. Plus l’homme se sépare de la société, plus il échappe aux transgressions ; plus il s’éloigne des lieux habités, plus il s’éloigne de la faute, du vol, de la violence et des autres transgressions. La preuve en est ce qui est écrit de Lot : « Lot monta de Tsoar et s’établit dans la montagne » (Genèse 19,30). Il avait dû sortir de Sodome pour ne pas périr dans sa faute ; après en être sorti, il se rendit à Tsoar pour s’y réfugier : « Voici cette ville proche où je puis fuir ; elle est petite. » Ses habitants étant nouvellement arrivés, leurs fautes étaient encore peu nombreuses. Malgré cela, il craignait toujours à Tsoar les fautes qui se rencontrent dans les lieux habités ; il dut donc partir vers la montagne. De plus, c’est un lieu de solitude propice à la prophétie, où l’homme ne voit rien qui détourne sa pensée de la méditation du Nom, béni soit-Il.

וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה, והם אליהו ואלישע, הוא שכתוב באלישע (מלכים א י״ט:י״ט) וי"ב צמדים לפניו, ופירש מן האומנות הזאת והלך אחריו, הוא שכתוב (מלכים שם) אלכה נא אשקה את אבי ואת אמי ואלכה אחריך, וכתיב (שם) וילך אחרי אליהו וישרתהו. וכן היה בלי ספק מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו להניח עסקי העולם וישובו ומניחין ההשגחה בעניני הגוף ויוצאים אל המדברות להתבודד שם ולהיות מחשבתם דבקה בה' יתברך.

Tu sais déjà que de grands prophètes s’éloignaient des lieux habités, s’en séparaient et se retiraient dans le désert, même sans troupeaux : Éliyahou et Élicha. Il est écrit d’Élicha : « Douze paires de bœufs étaient devant lui » (I Rois 19,19). Il abandonna ce métier et le suivit, comme il est écrit : « Permets-moi d’embrasser mon père et ma mère, puis je te suivrai », et : « Il suivit Éliyahou et le servit. » Telle était sans aucun doute la conduite des disciples des prophètes de cette génération et des précédentes : laisser les affaires du monde et la vie dans les lieux habités, délaisser le souci des choses du corps et partir dans les déserts pour y vivre dans la solitude, leur pensée attachée à l’Éternel, béni soit-Il.

רעה צאן עבדיך. כתוב בה"א במקום י' כי אותיות אהו"י מתחלפות.

« Tes serviteurs sont bergers de petit bétail. » Roé est écrit avec un hé à la place d’un yod, car les lettres aleph, hé, vav et yod se substituent les unes aux autres.

כי אין מרעה לצאן. יאמר לכובד הרעב שבארץ כנען העשבים שהם מרעה הצאן חזרו למאכל לבני אדם וע"כ אין מרעה לצאן.

« Car il n’y a pas de pâture pour le petit bétail. » Cela signifie qu’en raison de la gravité de la famine au pays de Canaan, les herbes servant de pâture étaient devenues la nourriture des hommes ; aussi ne restait-il plus de pâture pour le bétail.

ויברך יעקב את פרעה. ברכו בעושר והתנשאות מלכותו, כי כן דרך הזקנים והחסידים בבואם לפני המלכים לברך אותם כענין שכתוב בדוד (מלכים א א׳:ל״א) יחי אדני המלך דוד. והזכיר עוד שנית ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה כי בצאתו מלפניו חזר וברכו, ודרשו ז"ל ברכו שיעלה נילוס לרגלו.

« Yaakov bénit Pharaon. » Il le bénit en lui souhaitant richesse et élévation de sa royauté. Les vieillards et les hommes pieux ont coutume de bénir les rois lorsqu’ils se présentent devant eux, comme il est écrit de David : « Que vive mon seigneur le roi David ! » (I Rois 1,31). Le texte répète ensuite : « Yaakov bénit Pharaon et sortit de devant Pharaon », car il le bénit de nouveau en prenant congé. Nos maîtres ont expliqué qu’il le bénit pour que le Nil montât à sa rencontre.

כמה ימי שני חייך. נדמה לו זקן הרבה משאר בני דורו וע"כ שאל לו כן. ויעקב השיב ימי שני מגורי לא אמר שני חיי כמו שהזכיר פרעה אלא מגורי כלומר הימים שאני בהם גר בעוה"ז שלשים ומאת שנה, כן דרך הצדיקים שחושבין עצמן גרים בעוה"ז, אבל אחר שהזכיר מגורי הזכיר ימי שני חיי כלומר חיי צער היו. אבל באבותיו שלא היה להם צער כל כך הזכיר בהם חיים ואחרי כן לשון מגוריהם.

« Combien sont les jours des années de ta vie ? » Il lui paraissait beaucoup plus vieux que les autres hommes de sa génération ; c’est pourquoi il lui posa cette question. Yaakov répondit : « Les jours des années de mes séjours. » Il ne dit pas « les années de ma vie », comme Pharaon, mais « mes séjours » : les jours pendant lesquels je suis un étranger en ce monde sont de cent trente ans. Les justes ont ainsi coutume de se considérer comme des étrangers en ce monde. Mais après avoir parlé de « mes séjours », il dit « les jours des années de ma vie » : ce fut une vie de souffrance. Pour ses pères, qui n’avaient pas autant souffert, il mentionna d’abord leur vie, puis leurs séjours.

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא וגו'. ויבא יוסף את הכסף הנזכר, שהזכיר בו את כל הכסף. והכתוב מפרסם בכאן מעלת יוסף ונאמנותו הגדולה כי הביא הכל אל גנזי המלך וקנה לו המקנה גם האדמה גם הגופות, ועם כל זה מצא חן בעיני העם כי מאת ה' היתה זאת.

« Yossef recueillit tout l’argent qui se trouvait […]. » « Yossef apporta l’argent » : celui qui vient d’être mentionné comme « tout l’argent ». L’Écriture fait ici connaître la grandeur de Yossef et son immense probité : il apporta tout dans les trésors du roi, acquit pour lui le bétail, la terre et les personnes. Malgré cela, il trouva grâce aux yeux du peuple, car la chose venait de l’Éternel.

וע"ד פשט הכתובים. הכסף הזה לקט אותו בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הספיק להם הכסף כל חמש שנים כי כן דרך הארצות בזמן הרעב שהן דוחקין ומצמצמין את עצמם וכספם וזהבם אתם יספיק אותם זמן ארוך, ויזכיר הכתוב כי אחרי שתם הכתף לסוף חמש שנים באו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית ונתן להם במקניהם לחם והוצרך לנהל אותם בו שיאכלו בצמצום ולא בהעדפה.

Selon le sens simple des versets, il recueillit cet argent pendant cinq ans et l’apporta à Pharaon. Comment serait-il possible que l’argent et le bétail aient été épuisés en une seule année ? L’argent leur suffit pendant les cinq années, car, en temps de famine, les pays ont coutume de se restreindre et de se rationner ; l’argent et l’or qu’ils possèdent leur suffisent longtemps. L’Écriture rapporte qu’après l’épuisement de l’argent, au bout des cinq ans, ils vinrent auprès de Yossef. C’était la sixième année ; il leur donna du pain en échange de leur bétail, et dut les en approvisionner de manière qu’ils mangent avec mesure, sans excès.

ותתם השנה ההיא. אשר נהלם בלחם בכל מקניהם והיא השנה הששית.

« Cette année-là s’acheva. » Celle où il les avait approvisionnés en pain en échange de tout leur bétail : la sixième année.

ויבואו אליו בשנה השנית. זו היא השנה השביעית שהיא שניה לששית ואמרו לו שיקנה אותם ואדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם הארץ, כי הם יודעים כי כלו שבע שני רעב ויהיה לה זרע וקציר, וזהו שאמר למה נמות לעיניך וגו' קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה. שיקנה האדמה והגופות. כן יתפרש ענין הפרשה הזאת לפי הפשט.

« Ils vinrent auprès de lui la deuxième année. » C’est la septième année, deuxième par rapport à la sixième. Ils lui demandèrent de les acheter, eux et leurs terres, en échange du pain dont il les nourrirait pendant cette septième année. Après que la terre serait devenue propriété de Pharaon, il leur donnerait de la semence afin qu’elle ne fût pas dévastée : ils savaient que les sept années de famine étaient achevées et qu’il y aurait semailles et moisson. C’est le sens de « Pourquoi mourrions-nous sous tes yeux […] ? Achète-nous, nous et notre terre, en échange de pain ; nous serons, nous et notre terre, esclaves de Pharaon » : qu’il acquière la terre et les personnes. Tel est le sens simple de cette section.

ועל דרך מדרש רז"ל שלא היו אלא ב' שנים רעב, נצטרך לפרש ויבאו אל יוסף בשנה השנית, לשני הרעב, כי כשירד יעקב למצרים מיד כלה הרעב בזכותו. וא"ת א"כ יחשדו אנשי הארץ ליוסף בחכמתו בפתרון החלום שאמר שבע שני רעב ולא היו רק שתי שנים. והתשובה בזה כי אחרי מות אביו חזר הרעב ליושנו, ועם זה יתקיים הכל ויבואו על נכון. יתקיים מדרש רז"ל שלא היו כי אם שתי שנים, ויתאמת פתרון של יוסף שאמר יהיו שבע שני רעב, כאשר נשלמו אחר כך, כי לא אמר יהיו שבע שני רעב רצופים.

Selon le Midrash de nos maîtres, qui affirme qu’il n’y eut que deux années de famine, il faut comprendre « Ils vinrent auprès de Yossef la deuxième année » comme la deuxième année de famine : dès que Yaakov descendit en Égypte, la famine cessa par son mérite. Si tu demandes : les habitants n’auraient-ils pas alors mis en doute la sagesse de Yossef dans l’interprétation du rêve, puisqu’il avait annoncé sept années de famine et qu’il n’y en eut que deux ? La réponse est qu’après la mort de son père, la famine reprit son cours. Tout s’accorde ainsi : le Midrash selon lequel il n’y eut que deux années est maintenu, et l’interprétation de Yossef annonçant sept années de famine est confirmée, puisqu’elles s’achevèrent ensuite. Il n’avait pas dit qu’il y aurait sept années consécutives.

וזהו שדרשו רז"ל א"ר יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב ליושנו, וזהו שכתוב ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו, שנמנעו שני רעב אע"פ כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר (בראשית מ״ה:י״א) וכלכלתי אותך שם וכתיב אחר מיתת יעקב (שם נ') אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר אין זה קדוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא שזה קדוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם.

Nos maîtres ont ainsi enseigné : Rabbi Yossi dit que, lorsque notre père Yaakov mourut, la famine reprit son cours. C’est le sens de « Yaakov bénit Pharaon ». De quelle bénédiction le bénit-il ? Les années de famine furent suspendues ; elles s’achevèrent néanmoins après sa mort, comme il est dit : « Je t’y entretiendrai » (Genèse 45,11), puis, après la mort de Yaakov : « Moi, je vous entretiendrai » (Genèse 50). De même que la première mention d’entretien concerne les années de famine, la seconde les concerne aussi. Rabbi Chimon dit : ce n’est pas une sanctification du Nom que les paroles des justes soient maintenues durant leur vie et annulées après leur mort. Rabbi Elazar, fils de Rabbi Chimon, dit : je préfère les paroles de Rabbi Yossi à celles de mon père, car c’est une sanctification du Nom : tant que les justes sont dans le monde, la bénédiction est dans le monde ; lorsqu’ils le quittent, la bénédiction le quitte.

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. עיר גושן קרובה למצרים, ומפני שהיו שנים עשר בניו הגונים ונכבדים כל אחד מהם לפני מלכים יתיצב לכך רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים.

« Israël s’établit au pays d’Égypte, dans le pays de Gochen. » La ville de Gochen est proche de l’Égypte. Ses douze fils étant dignes et de haut rang, chacun capable de se tenir devant les rois, Yaakov voulut s’établir à Gochen et non en Égypte même, où se trouvait la royauté, afin qu’on ne fasse pas d’eux des trésoriers et des gouverneurs.

ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר וישב ישראל כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד וע"כ אמרו לגור ולא להתישב.

Selon le sens simple du verset, notre père Yaakov savait que leur descente en Égypte serait la cause de l’exil de sa descendance et que celui-ci commencerait alors. C’est pourquoi il est dit : « Israël s’établit », c’est-à-dire s’installa sur place, contrairement à la pensée de ses fils, qui avaient dit à Pharaon : « Nous sommes venus séjourner dans le pays. » Ils pensaient revenir au pays de Canaan dès la fin de la famine ; aussi avaient-ils dit « séjourner », et non « s’établir ».

ואמר ויאחזו בה. מלשון אחוזה ונחלה ולא נתקיימה מחשבתם. והיה ראוי לומר ויאחזו בניו בה, אבל הוא מלשון השורש הנאחז בקרקע ממנו נמשכים הענפים ויפרו וירבו מאד, וע"כ לא הוצרך הכתוב לפרש אלא סתם ויאחזו לפי שכבר הזכיר ישראל שהוא השורש אין ספק שהענפים נאחזים מן השורש.

« Ils y prirent possession. » L’expression relève de la possession et de l’héritage ; leur projet ne se réalisa pas. Il aurait fallu dire : « Ses fils y prirent possession. » Mais l’image est celle d’une racine fixée dans la terre, d’où se déploient les branches : « Ils furent féconds et se multiplièrent beaucoup. » L’Écriture n’a donc pas eu besoin de préciser ; elle dit simplement « Ils s’y fixèrent », puisque, après avoir mentionné Israël, qui est la racine, il ne fait aucun doute que les branches tiennent à la racine.

והנה הצדיקים המשילם הכתוב לשורש הממלא כל הארץ הוא שכתוב (תהלים פ') פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, וכתיב (ישעיה כ ז) הבאים ישרש יעקב. וע"כ תמצא בפרשה זו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. מה שאין כן ברשעים שהכתוב ימשילם לאילן שאין לו שורש לפי שאין להם קיום ועמידה, שכן תמצא בסנחריב הרשע (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל. גם בנבוכדנצר כתיב (דניאל ד') רבא אילנא ותקיף. והזכיר הכתוב רומו של אילן וגבוליו וענפיו ופריו ולא הזכיר בו שורש בספור החלום, רק מה שאמר המלאך ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, והיה זה לרמוז לו שתחזור מלכותו אליו, והוא שאמר דניאל ודי אמרו למשבק עקר שרשוהי די אילנא מלכותך לך קימא. וכן אמר הכתוב בענין הרשעים (ישעיה מ') אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, וכתיב (הושע ט') שרשם יבש פרי בל יעשון. אבל הצדיקים יש להם שרש ושרשם מתקיים לעד לעולם איננו מתמוטט, וכן אמר שלמה (משלי י"ב) לא יכון אדם ברשע ושורש צדיקים בל ימוט.

L’Écriture compare les justes à une racine qui remplit toute la terre : « Tu déblayas devant elle ; elle enfonça ses racines et remplit le pays » (Psaumes 80), et : « Ceux qui viennent, Yaakov prendra racine » (Isaïe 27,7). Aussi trouveras-tu dans cette section : « Voici les noms des fils d’Israël qui viennent en Égypte. » Il n’en va pas ainsi des méchants, que l’Écriture compare à un arbre sans racine, car ils n’ont ni durée ni stabilité. Tu trouves ainsi au sujet de Sanḥériv le méchant : « Voici Achour, cèdre du Liban, aux belles branches et au feuillage ombrageux » (Ézéchiel 31). De même, pour Nabuchodonosor : « L’arbre grandit et devint puissant » (Daniel 4). Le récit du rêve mentionne la hauteur de l’arbre, son étendue, ses branches et ses fruits, mais non sa racine, sauf lorsque l’ange dit : « Toutefois, laissez en terre la souche de ses racines. » C’était pour lui suggérer que sa royauté lui reviendrait, comme Daniel le dit : « Puisqu’ils ont dit de laisser la souche des racines de l’arbre, ta royauté te sera conservée. » L’Écriture dit encore des méchants : « À peine sont-ils plantés, à peine sont-ils semés, à peine leur tronc prend-il racine en terre » (Isaïe 40), et : « Leur racine est desséchée, ils ne produiront pas de fruit » (Osée 9). Mais les justes ont une racine, qui subsiste à jamais sans chanceler. Salomon dit de même : « L’homme ne s’affermit pas par la méchanceté, mais la racine des justes ne chancelle pas » (Proverbes 12).