Vayéḥi

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי יב, כח)

« Sur le chemin de la justice est la vie ; la voie de son sentier n’est pas la mort. » (Michlé 12:28)

שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים,

Le roi Salomon, que la paix soit sur lui, veut publier dans ce verset (Michlé 12) la louange de la tsédaqa : l’observer apporte une grande récompense et ajoute des jours aux jours de celui qui la pratique. Elle sauve l’âme et le corps et dépasse le jugement de la configuration des astres.

שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר.

La durée de la vie humaine est décrétée selon cette configuration : « Ou son jour viendra » (I Chemouel 26), c’est-à-dire que son terme et son dernier jour approcheront ; « Les jours de David approchèrent de la mort » (I Melakhim 2) ; « Voici que tes jours approchent de la mort » (Devarim 31). Cette approche vise le moment décrété.

ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות.

Mais au-dessus de la puissance des astres existe une puissance supérieure qui, selon récompense et châtiment, ajoute au décret, comme pour ‘Hizqiyahou : « Je vais ajouter quinze ans à tes jours » (Yechayahou 38), ou le réduit, comme pour Yehoram fils d’A‘hazya, puni d’avoir consulté une idole durant sa maladie. Le prophète lui dit : « Puisque tu as envoyé consulter Ba‘al Zevouv, dieu d’‘Eqron, comme s’il n’y avait pas de Dieu en Israël pour consulter Sa parole, tu ne descendras pas du lit où tu es monté, car tu mourras certainement » (II Melakhim 1).

וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו

La tsédaqa est donc une qualité supérieure et puissante, dont le fruit est vie : « Sur le chemin de la tsédaqa est la vie », c’est-à-dire une vie ajoutée au décret. Nos maîtres racontent que Binyamin le juste dirigeait la caisse de tsédaqa. Durant la famine, une femme lui demanda de la nourrir. Il dit : par le service sacré, il n’y a rien dans la caisse ! Elle répondit : sinon, cette femme et ses sept fils mourront. Il les nourrit de ses propres biens.

לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה.

Plus tard, Binyamin tomba malade et fut près de mourir. Les anges du service plaidèrent devant Dieu : Maître du monde, Tu as dit que maintenir une seule âme d’Israël revient à maintenir un monde entier ; Binyamin, qui a maintenu une femme et ses sept fils, mourrait après si peu d’années ? Il est enseigné qu’on lui ajouta vingt-deux ans.

ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו.

« La voie de son sentier n’est pas la mort. » Celui qui la suit est assuré de ne pas rencontrer la mort avant le temps décrété : « La tsédaqa sauve de la mort » (Michlé 10). Puisqu’elle ajoute au décret, à plus forte raison elle mène jusqu’aux jours décrétés et préserve d’une mort prématurée.

ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם.

La tsédaqa consiste à donner de ses biens à celui qui en a besoin. Elle possède de nombreux degrés : donner une pièce à un pauvre des nations ; au-dessus, à un pauvre d’Israël d’une autre ville ; au-dessus, aux pauvres de sa ville, selon « le pauvre avec toi » (Shemot 22) ; au-dessus, au pauvre de sa famille, selon « ne te dérobe pas à ta propre chair » (Yechayahou 58).

למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים.

Au-dessus, nourrir ses enfants. Nos maîtres disent : « Heureux ceux qui gardent le droit, faisant tsédaqa en tout temps » (Tehilim 106). Peut-on faire tsédaqa continuellement ? C’est celui qui nourrit ses fils et filles lorsqu’ils sont petits. Au-dessus, celui qui nourrit son père et sa mère accomplit le commandement de les honorer : c’est une grande tsédaqa, sans rien au-dessus. Sa récompense est donc une longue vie : « Afin que tes jours se prolongent » (Shemot 20). C’est « sur le chemin de la tsédaqa est la vie ».

והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

C’est mesure pour mesure. Yossef nourrit son père dix-sept ans, pour la tsédaqa de Ya‘aqov qui l’avait nourri dix-sept ans : lors de leur séparation, Yossef avait dix-sept ans, selon « Voici les engendrements de Ya‘aqov : Yossef, âgé de dix-sept ans » (Béréchit 37). Au mérite de ces dix-sept ans, Yossef nourrit Ya‘aqov en Égypte pendant dix-sept ans, mesure pour mesure. C’est ce qui est écrit : « Ya‘aqov vécut dans le pays d’Égypte dix-sept ans. »

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל י״ב:ד׳) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו ט׳:ו׳) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב׳:ג׳-ד׳) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו. וכן אמרו באגדה ראה יעקב אבינו שהיו כל אותיות בשמות י"ב שבטים בניו חוץ מאות ח' וט' אמר יעקב כיון שאין בהם חטא ראויין הם לגלות להם את הקץ, כיון שראה שאין בהם קו"ף וצד"י אמר אינם ראוים לגלות להם את הקץ לכך סתם ולא גלה ולכך פרשה זו סתומה.

« Les jours de Yaakov, les années de sa vie, furent de cent quarante-sept ans. » Cette section est fermée pour deux raisons. Premièrement, l’exil commençait alors et leur cœur se ferma devant la détresse de l’asservissement. Deuxièmement, Yaakov voulut révéler à ses fils le terme final, mais celui-ci lui fut caché. Les mots « Ce qui vous arrivera à la fin des jours » visent les jours du Messie, au terme de ce long exil dans lequel nous nous trouvons aujourd’hui. Tous les événements et toutes les épreuves de Yaakov font allusion à notre troisième exil, de même que Yaakov est le troisième patriarche. Puisque le Messie est suggéré dans l’ensemble de ses paroles, notamment « Jusqu’à ce que vienne Chilo », cette section est fermée pour évoquer le terme caché qu’il voulait révéler et qui lui fut dissimulé. Daniel dit de même : « Les paroles sont closes et scellées jusqu’au temps de la fin ; beaucoup chercheront, et la connaissance augmentera » (Daniel 12,4). Isaïe, que la paix soit sur lui, dit aussi : « Pour l’accroissement de la souveraineté et une paix sans fin » (Isaïe 9,6). Le mem y est fermé, contrairement à la règle : au milieu d’un mot, le mem doit normalement être ouvert. Il est ici fermé pour suggérer que la grandeur et la souveraineté d’Israël sont closes durant l’exil. Nous trouvons dans Ezra un mem ouvert en fin de mot, également contraire à la règle : « Les murailles de Jérusalem, qui sont brisées, et ses portes consumées par le feu » (Néhémie 2,3-4). Le Midrash dit que l’allusion est la suivante : lorsque seront refermées les murailles de Jérusalem, aujourd’hui ouvertes et brisées pendant l’exil, s’ouvrira la souveraineté qui est close. De même que ces lettres s’écartent de la règle des autres lettres pour porter une allusion, cette section est fermée contrairement aux autres sections, afin de suggérer ce que nous avons expliqué. L’Aggada dit encore : notre père Yaakov vit que toutes les lettres figuraient dans les noms de ses douze fils, sauf ḥet et tet. Il se dit : puisqu’il n’y a pas en eux de ḥet, de faute, ils méritent que je leur révèle le terme final. Puis, voyant qu’il n’y avait ni qof ni tsadi, il dit : ils ne méritent pas que je leur révèle le qets, le terme. Aussi se tut-il sans le révéler, et c’est pourquoi cette section est fermée.

שבע עשרה שנה. ממה שהגיד למעלה שאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ובכאן פרט הכתוב כל ימי חייו שהיו קמ"ז שנה היינו יכולים ללמוד כי במצרים עמד י"ז שנה ולמה הוצרך לכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אבל התורה כולה רמזים אין בה תיבה ואות שלא נאמר לענין הכרחי ומוצרך, ובא לרמוז מדה כנגד מדה מן הטעם שהזכרתי בפתיחה, והוא מדרש רבותינו ז"ל.

« Dix-sept ans. » D’après ce qui a été rapporté plus haut — Yaakov disant à Pharaon : « Les jours des années de mes séjours sont de cent trente ans » — et le total de sa vie donné ici, cent quarante-sept ans, nous pouvions déduire qu’il demeura dix-sept ans en Égypte. Pourquoi préciser : « Yaakov vécut au pays d’Égypte dix-sept ans » ? Toute la Torah est faite d’allusions : aucun mot ni aucune lettre n’y est énoncé sans une raison nécessaire et indispensable. Le texte suggère ici une mesure pour mesure, pour la raison que j’ai exposée dans l’introduction. Tel est le Midrash de nos maîtres.

ויקרבו ימי ישראל למות. מאין ידע, אבל הכיר בעצמו שאפסו כחותיו ורצה לצוות על יוסף אבל לא היה חולה, ואח"כ חלה והוגד ליוסף הנה אביך חולה. וכן מצינו בדוד (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, כי הרגיש בעצמו כן ומזה אמר (שם) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ.

« Les jours d’Israël approchèrent de la mort. » D’où le savait-il ? Il reconnut en lui-même que ses forces s’épuisaient et voulut donner ses instructions à Yossef, mais il n’était pas malade. Ce n’est qu’ensuite qu’il tomba malade et que l’on annonça à Yossef : « Voici que ton père est malade. » Nous trouvons de même pour David : « Les jours de David approchèrent de la mort » (I Rois 2,1) ; il le ressentait en lui-même, d’où ses paroles : « Voici que je vais par le chemin de toute la terre. »

וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית ל״ב:כ״ט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל.

Selon le sens simple, pourquoi mentionner Israël, au lieu de dire « les jours de Yaakov approchèrent de la mort », comme au début : « Yaakov vécut », « les jours de Yaakov furent » ? Depuis que le Saint, béni soit-Il, l’avait nommé Israël en lui disant : « Ton nom ne sera plus Yaakov, mais Israël » (Genèse 32,29), les sections ont coutume de l’appeler tantôt Israël, tantôt Yaakov. Cette parole n’interdit pas l’autre nom : Israël doit être le nom principal, et Yaakov son nom secondaire. Cette section suit la même pratique : « On annonça à Yaakov : Voici ton fils Yossef », puis « Israël rassembla ses forces ». Ensuite : « Yaakov dit à Yossef : El Chaddaï […] », puis « Israël vit les fils de Yossef ». À la fin de la section : « Yaakov acheva de donner ses instructions à ses fils », puis « Les médecins embaumèrent Israël ».

וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים.

Selon la voie de la raison, si les versets emploient dans cette section tantôt Yaakov, tantôt Israël, tout est soigneusement disposé dans une intention précise. Le nom Yaakov s’applique aux dispositions du corps et aux affaires corporelles de ce monde : il fut appelé Yaakov parce que « sa main tenait le talon d’Essav » (Genèse 25). Le nom Israël s’applique aux qualités de l’âme : « Car tu as lutté avec Dieu » (Genèse 32).

וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהילים כ״ב:ל׳) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיהו מ״ג:א׳) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה.

On sait que l’intention principale porte sur les qualités de l’âme, non sur celles du corps. Toutefois, l’homme ne peut entièrement supprimer les dispositions corporelles ni renoncer à en faire usage, puisqu’il ne pourrait vivre sans elles. Le but est de faire de l’âme l’essentiel et des dispositions du corps l’accessoire. Tel est le sens de l’enseignement de nos maîtres : le nom Yaakov ne doit pas être supprimé, mais Israël doit être principal, et Yaakov secondaire. Quiconque fait des dispositions corporelles l’essentiel et des qualités de l’âme — qui sont le service de l’Éternel, béni soit-Il — l’accessoire, donne la mort à son âme. David dit ainsi : « Tous les opulents de la terre ont mangé et se sont prosternés ; devant Lui fléchiront tous ceux qui descendent dans la poussière, et celui qui n’a pas fait vivre son âme » (Psaumes 22,30). Il appelle « opulents de la terre » ceux qui suivent leurs désirs : ils s’attachent au corps, en font l’essentiel et du service du Nom l’accessoire. Aussi mentionne-t-il d’abord « ils ont mangé », puis « ils se sont prosternés ». « Devant Lui fléchiront tous ceux qui descendent dans la poussière » n’exprime pas ici la prosternation, mais l’abaissement, comme dans « Ils ont fléchi et sont tombés » (Psaumes 20,9). Ils seront punis et descendront dans la poussière, car aucun ne s’efforce de faire vivre son âme. Les versets ont de même coutume d’employer Yaakov pour les réalités matérielles, composées et corporelles, et Israël pour les réalités simples, subtiles, pures et spirituelles. Le prophète dit ainsi : « Celui qui te crée, Yaakov, et Celui qui te forme, Israël » (Isaïe 43,1) : il associe la création à Yaakov et la formation à Israël. Les versets attribuent également la création à l’obscurité et la formation à la lumière : « Il forme la lumière et crée l’obscurité » (Isaïe 45,7). Ils rattachent les hommes à Israël et les femmes à Yaakov : « Ainsi diras-tu à la maison de Yaakov et annonceras-tu aux fils d’Israël » (Exode 19,3). Tel est aussi le sens des paroles du prophète : « Ce n’est pas Moi que tu as invoqué, Yaakov, car tu t’es fatigué pour Moi, Israël » (Isaïe 43,22). Lorsque tu es Yaakov et suis la matière et les affaires du corps, ce n’est pas Moi que tu invoques ; mais lorsque tu te fatigues pour Moi et t’appliques aux affaires de l’âme, tu es appelé Israël. Aussi la section commence-t-elle par « Yaakov vécut » et « les jours de Yaakov furent » : pour la vie du corps en ce monde, le nom Yaakov était nécessaire. À propos de la mort, elle mentionne Israël, car la mort du corps en ce monde est la vie de l’âme dans le monde à venir. De même : « Israël dit à Yossef : Voici que je meurs », « Israël se prosterna », « Israël rassembla ses forces » : lorsqu’elle mentionne le lit où il mourut, elle l’appelle Israël. À la fin de la section, elle revient d’abord à son propos initial et mentionne Yaakov : « Yaakov acheva de donner ses instructions à ses fils » ; après « Il ramena ses pieds sur le lit », elle l’appelle Israël : « Les médecins embaumèrent Israël. » Si elle dit « On annonça à Yaakov : Voici ton fils Yossef », c’est parce que « les générations de Yaakov : Yossef » ; à la naissance de Yossef, il se nommait Yaakov et ne s’appelait pas encore Israël. De même : « Yaakov dit à Yossef : El Chaddaï […] » : au commencement de cette vision à Louz, il se nommait Yaakov, comme il est écrit : « Yaakov vint à Louz » (Genèse 35,6). Ensuite, le texte mentionne Israël à chaque fois. Quant à « Yaakov appela ses fils », au lieu d’« Israël appela ses fils », cela tient au retrait de la Présence divine : la souveraineté suprême au degré de l’âme est la vision de la Face de la Présence divine.

וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ט:ט״ו) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהילים קמ״ד:ד׳) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית ט״ו:ב׳) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח׳:ח׳) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א׳:א׳) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳:ח׳) ואין שלטון ביום המות.

Selon le Midrash : « Les jours d’Israël approchèrent de la mort. » C’est ce que dit l’Écriture : « Nous sommes devant Toi des étrangers et des résidents comme tous nos pères ; nos jours sur terre sont comme une ombre, sans espoir » (I Chroniques 29,15). Si seulement c’était l’ombre d’un mur ou d’un arbre ! Mais c’est l’ombre d’un oiseau volant dans l’air : « Ses jours sont comme une ombre qui passe » (Psaumes 144,4). L’oiseau passe et son ombre passe avec lui ; c’est pourquoi il est dit : « Ses jours sont comme une ombre qui passe. » Ainsi : « Nos jours sur terre sont comme une ombre. » « Sans espoir » : nul n’espère ne pas mourir ; tous savent et déclarent de leur bouche qu’ils mourront. Avraham dit : « Je m’en vais sans enfant » (Genèse 15,2). Itsḥak dit : « Afin que mon âme te bénisse avant ma mort » (Genèse 27). Yaakov aussi dit : « Je reposerai avec mes pères. » Quand ? Lorsqu’il approcha de la mort. « Les jours d’Israël approchèrent de la mort » correspond à « L’homme n’a pas pouvoir sur le souffle, et il n’y a pas de pouvoir au jour de la mort » (Ecclésiaste 8,8). Lorsque Yaakov approcha de la mort, il commença à s’abaisser devant Yossef : « Si donc j’ai trouvé grâce à tes yeux. » De même pour David : « Les jours de David approchèrent de la mort. » Jusque-là, il était appelé roi : « Le roi David était vieux, avancé en jours » (I Rois 1,1). Lorsqu’il approcha de la mort, il n’est pas dit « les jours du roi David », mais « les jours de David », pour accomplir : « Il n’y a pas de pouvoir au jour de la mort » (Ecclésiaste 8,8).

ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.

« Il appela son fils Yossef. » Il n’appela ni Réouven, le premier-né, ni Yehouda, qui était roi, mais Yossef, parce qu’il avait le pouvoir d’agir. « Ne m’enterre donc pas en Égypte. » Il lui demanda deux choses : ne pas l’enterrer en Égypte et l’enterrer en terre d’Israël. Ne pas l’enterrer en Égypte, afin que les Égyptiens n’en fassent pas une idole, car de même que les adorateurs sont punis, les objets de leur culte le sont aussi : « J’exercerai des jugements contre tous les dieux d’Égypte » (Exode 12). L’enterrer en terre d’Israël, parce que les patriarches désiraient et chérissaient les sépultures de cette terre sainte, qui expie les fautes : « Le peuple qui y habite est pardonné de sa faute » (Isaïe 33), et « Il expiera Sa terre, Son peuple » (Deutéronome 32). Là se trouve la porte du ciel par laquelle entrent les prières et les sacrifices ; les âmes qui le méritent y entrent et retournent à leur racine. Aussi les justes désirent-ils mourir en terre d’Israël, afin que l’âme douée de sagesse trouve une porte ouverte, sans devoir peiner ni rouler. De plus, les morts de la terre d’Israël revivent les premiers aux jours du Messie, tandis que les morts de l’étranger ne revivent qu’au prix de la souffrance du roulement dans les souterrains.

ושכבתי עם אבותי. כלפי הנפש. ונשאתני ממצרים כלפי הגוף כלומר מובטח אני שאפילו תקברני מצרים, עם אבותי אני הולך אלא תגרום לי גלגול. אמר רבי יצחק מכאן שיודע אדם יום מיתתו להיכן הוא הולך אם למקום צדיקים אם למקום רשעים. וזהו שהקדים ושכבתי עם אבותי ואחר כך ונשאתני ממצרים כלומר אפילו מת אדם בקרון או בספינה או בנהר או במדבר או בישוב, נפשו קודמת והולכת אל אבותיו. ומצינו בר' אבהו שראה מתן שכרו סמוך למיתתו, שכן דרשו באלה הדברים רבה בפרשת והיה עקב, (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. מעשה בר' אבהו שנטה למות וראה מתן שכרו מה שעתיד ליתן לו הקב"ה לעתיד לבא וכל טוב שמתוקן לצדיקים וכיון שראה כל אותם הנחמות המתוקנות אמר כל אלין לאבהו מיד נתאוה למות התחיל קורא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

« Je reposerai avec mes pères. » Cela concerne l’âme. « Tu me transporteras hors d’Égypte » concerne le corps. Autrement dit : je suis assuré que, même si tu m’enterres en Égypte, je rejoindrai mes pères ; seulement, tu m’imposeras le roulement. Rabbi Itsḥak dit : on apprend de là qu’au jour de sa mort, l’homme sait où il va, au lieu des justes ou à celui des méchants. C’est pourquoi il dit d’abord « Je reposerai avec mes pères », puis « Tu me transporteras hors d’Égypte » : qu’un homme meure dans un chariot, sur un bateau, dans un fleuve, dans le désert ou dans un lieu habité, son âme le précède et rejoint ses pères. Nous trouvons que Rabbi Abahou vit sa récompense à l’approche de sa mort. Ainsi est-il raconté dans Dévarim Rabba, section « Et il arrivera, pour prix de » : « Que Ta bonté est grande, celle que Tu as réservée à ceux qui Te craignent ! » (Psaumes 31,20). Rabbi Abahou approchait de la mort et vit la récompense que le Saint, béni soit-Il, devait lui donner dans l’avenir, ainsi que tout le bien préparé pour les justes. Voyant toutes ces consolations préparées, il dit : « Tout cela pour Abahou ! » Aussitôt, il désira mourir et se mit à réciter : « Que Ta bonté est grande, celle que Tu as réservée à ceux qui Te craignent ! »

וקברתני בקבורתם. מכאן דרשו רז"ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנאמר (מלכים ב י״ג:כ״א) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וגו'. וזהו שאמר הנביא במותו (מלכים א י״ג:ל״א) וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי.

« Tu m’enterreras dans leur sépulture. » Nos maîtres en ont déduit qu’un juste doit toujours être enterré auprès des justes : « Tandis qu’ils enterraient un homme, voici qu’ils aperçurent la troupe […] » (II Rois 13,21). C’est aussi ce que dit le prophète à l’approche de sa mort : « Vous m’enterrerez dans le tombeau où l’homme de Dieu est enterré ; placez mes os auprès de ses os » (I Rois 13,31).

אנכי אעשה כדברך. על דרך הפשט הודה לו בדבר. וע"ד המדרש אעשה כדברך כשם שהשבעתי, שאעלך ממצרים כך אני משביע את השבטים שיעלו אותי.

« Je ferai selon ta parole. » Selon le sens simple, il accéda à sa demande. Selon le Midrash : je ferai comme tu le dis ; de même que tu m’as fait jurer de te faire remonter d’Égypte, j’engage les tribus sous serment à me faire remonter.

השבעה לי. אחר שהודה יוסף בדבר ואמר אנכי אעשה כדברך לא היה אביו חושדו שלא יעשה כן, ומה שהצריכו שבועה כי חשב אולי יטרידוהו עניני המלכות ולא יוכל להשתדל בקבורתו, או אולי לא יתן לו המלך רשות שיקבר במקום אחר זולתי במצרים כדי שיהיה להם לכבוד ולזכות, וכדי שיהיה הענין חזק בעיני פרעה שיהיה ליוסף פתחון פה בדבר על כן רצה להשביעו וכן אירע בסוף שאמר אבי השביעני לאמר והשיב לו פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

« Jure-le-moi. » Après que Yossef eut accepté et dit : « Je ferai selon ta parole », son père ne le soupçonnait pas de manquer à sa promesse. S’il exigea un serment, c’est qu’il pensa que les affaires du royaume pourraient l’occuper et l’empêcher de s’occuper de sa sépulture, ou que le roi pourrait refuser qu’il fût enterré ailleurs qu’en Égypte, afin qu’il y fût pour eux un honneur et un mérite. Pour donner plus de force à l’affaire aux yeux de Pharaon et fournir à Yossef un argument, il voulut donc le faire jurer. C’est bien ce qui arriva à la fin : il dit « Mon père m’a fait jurer en disant […] », et Pharaon répondit : « Monte et enterre ton père, comme il te l’a fait jurer. » Ainsi l’explique le Ramban, de mémoire bénie.

וישתחו ישראל. כיון שהודה יוסף לדברי אביו ונשבע לו בזה השתחוה לו אביו כדי לחלוק כבוד למלכות, ועל זה דרשו רז"ל תעלא בעדניה סגיד ליה.

« Israël se prosterna. » Lorsque Yossef eut accepté les paroles de son père et lui eut prêté serment à ce sujet, son père se prosterna devant lui pour rendre honneur à la royauté. Nos maîtres ont dit à ce propos : « Au renard, en son temps, prosterne-toi. »

ודעת רז"ל וישתחו ישראל על ראש המטה, שהשתחוה להקב"ה ונתן לו הודאה על זה כי חולה היה והשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר (תהלים מא) ה' יסעדנו על ערש דוי. ובין שתהיה השתחויתו להקב"ה או ליוסף מכל מקום הזכיר בו הכתוב מטה מה שלא מצינו באברהם ויצחק לפי שלא היתה מטתם שלמה, אבל יעקב מטתו שלמה וראויה להזכירה בתורה. וכן אמרו רז"ל אמר יעקב שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו. ועוד שהזכיר בו מטה לפי שהשכינה ירדה עמו למצרים וכתיב (בראשית מט) ויאסוף רגליו אל המטה וכתיב (שיר ג) הנה מטתו שלשלמה. וכן הוא אומר (ישעיה נח) כבוד ה' יאספך. וזה מבואר.

Selon nos maîtres, « Israël se prosterna à la tête du lit » signifie qu’il se prosterna devant le Saint, béni soit-Il, et Le remercia : il était malade et la Présence divine se tient au-dessus de la tête du malade, comme il est dit : « L’Éternel le soutiendra sur son lit de douleur » (Psaumes 41). Qu’il se soit prosterné devant le Saint, béni soit-Il, ou devant Yossef, l’Écriture mentionne son lit, ce que nous ne trouvons pas pour Avraham et Itsḥak, parce que leur couche n’était pas entière. Mais celle de Yaakov était entière et méritait d’être mentionnée dans la Torah. Nos maîtres ont ainsi rapporté que Yaakov dit : « Peut-être, à Dieu ne plaise, y a-t-il un défaut dans ma couche, comme chez Avraham dont sortit Yichmaël, ou Itsḥak dont sortit Essav ? » Le lit est encore mentionné parce que la Présence divine était descendue avec lui en Égypte. Il est écrit : « Il ramena ses pieds sur le lit » (Genèse 49), et : « Voici le lit de Salomon » (Cantique 3). Il est aussi dit : « La gloire de l’Éternel te recueillera » (Isaïe 58). Cela est clair.

ויתחזק ישראל. דרשו רז"ל למה צער עצמו, אמר יעקב אילו לגיון אחד שלח לנו בגדים חייבים אנו לנהוג בו כבוד ויוסף מפני שהוא בני אנהוג בו בזיון.

« Israël rassembla ses forces. » Nos maîtres ont demandé pourquoi il s’imposa cette peine. Yaakov se dit : « Si un simple légionnaire nous envoyait des vêtements, nous devrions lui témoigner du respect. Parce que Yossef est mon fils, le traiterais-je avec mépris ? »

כראובן ושמעון יהיו לי. בכאן נתן יעקב הבכורה ליוסף, ומה שכתוב (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף מן הכתוב הזה נאמר כן.

« Ils seront pour moi comme Réouven et Chimon. » C’est ici que Yaakov donna le droit d’aînesse à Yossef. L’affirmation « Lorsqu’il profana la couche de son père, son droit d’aînesse fut donné à Yossef » (I Chroniques 5,1) repose sur ce verset.

והנה דעת רש"י ז"ל כי בכורתו של יוסף לא לענין נחלה רק לענין הכבוד שיקראו בניו שבטים.

Selon Rachi, de mémoire bénie, le droit d’aînesse de Yossef ne concernait pas l’héritage, mais seulement l’honneur que ses fils soient appelés des tribus.

והרמב"ן ז"ל דוחה זה כי אי אפשר בשום פנים שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, אבל בכורתו של יוסף היתה לענין נחלה וזהו שאמר הכתוב בנחלתם. וזהו שתרגם אונקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, שחולקא הוא חלק הבכורה, ואחסנתא ירושת הפשוט.

Le Ramban, de mémoire bénie, rejette cet avis : il est absolument impossible que Yossef ait la même part d’héritage que les autres tribus et que son droit d’aînesse consiste seulement à être appelé deux tribus. Son droit d’aînesse concernait l’héritage : c’est pourquoi l’Écriture dit « dans leur héritage ». Onkelos traduit ainsi : « Deux tribus sortiront de ses fils ; elles recevront une part et un héritage. » La « part » est celle du droit d’aînesse, et l’« héritage », celui d’un fils ordinaire.

ואני בבואי מפדן. מפני שעתה יצוה על יוסף לקבור אותו במערת המכפלה, על כן יתנצל אליו שלא קבר את רחל אמו כשם שקבר שם את לאה. ומפני זה יאמר מתה עלי רחל בארץ כנען לומר כי בארץ כנען מתה ולא נקברה בחוצה לארץ אבל מתה פתאום בדרך ולא היה יכול להוליכה שם למערת המכפלה מפני טורח הילדים וכובד המקנה כי איך יניחם בדרך וילך שם, ואלו היה מוליכם עמו לא היו מגיעים שם רק בימים רבים, אע"פ שלא היתה המערה רחוקה משם כי אם שעור חצי יום. ומפני זה אמר מתה עלי בדרך, כי בדרך מתה אבל לא נקברה בדרך כי אם ברמה שהיא עיר בארץ בנימן, וזהו שאמר.

« Quant à moi, lorsque je revenais de Paddan. » Puisqu’il allait ordonner à Yossef de l’enterrer dans la caverne de Makhpéla, il s’excusa auprès de lui de n’y avoir pas enterré sa mère Raḥel, comme il y avait enterré Léa. C’est pourquoi il dit : « Raḥel mourut auprès de moi au pays de Canaan » : elle mourut au pays de Canaan et ne fut pas enterrée à l’étranger. Elle mourut soudain en chemin, et il ne pouvait l’emporter jusqu’à la caverne de Makhpéla à cause de la difficulté du déplacement avec les enfants et du poids des troupeaux. Comment les aurait-il laissés en chemin pour s’y rendre ? S’il les avait emmenés, ils n’y seraient parvenus qu’après de nombreux jours, bien que la caverne ne fût éloignée que d’une demi-journée de marche. C’est pourquoi il dit : « Elle mourut auprès de moi en chemin. » Elle mourut en chemin, mais ne fut pas enterrée sur le chemin : elle le fut à Rama, ville du territoire de Binyamin. C’est ce qu’il dit ensuite :

ואקברה שם בדרך אפרת. היה מספיק שיאמר הכתוב ואקברה שם שכבר אמר בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה. אבל בא לרמוז מה שדרשו רז"ל שעל פי הדבור קברה שם כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והוא שאמר ירמיה הנביא (ירמיהו ל״א:ט״ו) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. ומפני זה האריך הכתוב ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, כלומר בדרך שיעברו בה בניה, וכל זה היה דרך התנצלות ליוסף שלא יחר לו, אבל כונת יעקב שלא הוליכה שם כי יתבייש מאבותיו אם יקבור שתי אחיות ביחד. כן פי' הרמב"ן ז"ל.

« Je l’enterrai là, sur le chemin d’Éfrat. » Il aurait suffi de dire « Je l’enterrai là », puisqu’il avait déjà dit : « En chemin, à quelque distance encore d’Éfrat. » Mais le texte suggère ce qu’ont expliqué nos maîtres : il l’enterra là sur ordre divin, pour qu’elle puisse aider ses enfants lorsque Nevouzaradan les exilerait. Le prophète Yirmeyahou dit ainsi : « Une voix se fait entendre à Rama, lamentation et pleurs amers : Raḥel pleure ses enfants » (Jérémie 31,15). Aussi le texte précise-t-il longuement : « Je l’enterrai là, sur le chemin d’Éfrat, qui est Bethléem », c’est-à-dire sur le chemin que ses enfants emprunteraient. Tout cela était une excuse auprès de Yossef, afin qu’il ne s’irritât pas. Mais l’intention de Yaakov, en ne l’y emportant pas, était qu’il aurait eu honte devant ses pères d’enterrer ensemble deux sœurs. Ainsi l’explique le Ramban, de mémoire bénie.

וירא ישראל את בני יוסף. ראיה זו בעין השכל היא איננה בחוש העין, שהרי נאמר בו ולא יכול לראות. מי אלה שאינם ראוים לברכה לפי שראה ירבעם שעתיד לצאת משבט אפרים שהעמיד שני עגלים שנאמר בהם (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל, וראה ליהוא ובניו יוצאים ממנשה. והשיב יוסף ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. הזכיר השם שעשה לו נסים והגיעו למלכות עד שנתן לו המלך האשה הזאת, וממנה היו לו הבנים הללו. ואמר בזה כלומר בענין הזה שאמרתי שנולדו לי במצרים. ודרשו רז"ל בזה שטר כתובה הראה לו.

« Israël vit les fils de Yossef. » Cette vision relève de l’œil de l’intellect, non de la vue sensible, puisqu’il est dit qu’il ne pouvait voir. « Qui sont ceux-ci ? » Ils ne sont pas dignes de bénédiction : il vit Yérovoam, qui devait sortir de la tribu d’Éphraïm et dresser deux veaux dont il est dit : « Ceux-ci sont tes dieux, Israël » (Exode 32,4) ; il vit aussi Yéhou et ses fils issus de Menaché. Yossef répondit : « Ce sont mes fils, que Dieu m’a donnés par ceci. » Il mentionna le Nom qui avait accompli pour lui des miracles et l’avait élevé à la royauté, jusqu’à ce que le roi lui donnât cette femme, dont il avait eu ces fils. « Par ceci » signifie : dans les circonstances que j’ai dites, ils me sont nés en Égypte. Nos maîtres expliquent « par ceci » : il lui montra l’acte de mariage.

ויקח יוסף את שניהם. הגישם יוסף לאביו כמו שהיה ראוי ועל הסדר הנכון כי הגיש את מנשה הבכור לימין אביו והגיש אפרים לשמאלו.

« Yossef prit les deux. » Yossef les présenta à son père comme il convenait et dans le bon ordre : Menaché, l’aîné, à la droite de son père, et Éphraïm à sa gauche.

והנה יעקב ידע ביוסף כי יגישם לפניו כך ועל כן שלח יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, לפי שהיה יודע ברוח הקדש כי מעלתו של אפרים גדולה משל מנשה, והוא שאמר גם הוא יהיה לעם וגו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. ומפני זה אמר שכל את ידיו, פירש רבי חננאל הרכיב ידיו זו על גב זו ע"כ. וכונתו לומר כי לא החליף את הנערים ולא שנה אותם ממקומם אבל החליף את ידיו והרכיבם זו על גב זו, ושם את ימינו על ראש הצעיר ושמאלו על ראש מנשה שהיה הבכור. ואין זה נכון, כי מה צורך להרכיב הידים זו על גב זו שנאמר כי לא שנה את הנערים רק ידיו.

Yaakov savait que Yossef les lui présenterait ainsi ; il plaça donc sa main droite sur la tête du plus jeune, Éphraïm, et sa gauche sur celle de Menaché. Il savait par l’esprit saint que le rang d’Éphraïm dépasserait celui de Menaché : « Lui aussi deviendra un peuple […] ; toutefois, son jeune frère sera plus grand que lui. » C’est pourquoi il est dit : « Il disposa ses mains avec intelligence. » Rabbénou Ḥananel explique : il croisa ses mains l’une sur l’autre. Il veut dire qu’il ne déplaça pas les jeunes gens et ne changea pas leur place, mais changea la position de ses mains, les croisant et plaçant la droite sur la tête du plus jeune et la gauche sur celle de Menaché, l’aîné. Cette explication ne convient pas : quelle nécessité y avait-il de croiser les mains pour affirmer qu’il ne déplaça pas les jeunes gens, mais seulement ses mains ?

אבל הנכון לפרש שכל את ידיו, מידיו של יוסף, כי ראה יעקב ששם יוסף את מנשה לימין אביו ואת אפרים לשמאלו, שכל את ידיו ושנה את הנערים, ויהיה שכל את ידיו באור לוישלח ישראל את ימינו ויאמר הכתוב וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, ששנה את אפרים ומשכו לימינו, ואת שמאלו על ראש מנשה ששנה את מנשה ומשכו לשמאלו, ולא שנה את ידיו ולא הרכיבם כלל אבל שנה את הנערים. וזהו באור שכל את ידיו כלומר מידיו של יוסף, כי לא הגישם לפניו כך רק מנשה לימין ישראל ואפרים לשמאלו, והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמך את ידיו עליו, כדי שיאצל רוח הקדש על הנסמך. ומזה הענין היתה הסמיכה בזמן החכמים, גם ברכת כהנים בנשיאת כפים, כי לא יתכן לכהן הנושא את כפיו שיסמוך את ידיו על כל אחד ואחד מישראל, ועל זה היה פורש כפיו למעלה כדי להאציל כח הברכה למטה ממקור הברכה העליונה, והוא שכל את ידיו מלשון שכל וחכמה כי נתכון בעשר אצבעות ידיו להמשיך הברכה ממקור החכמה והשכל. וכן אמר התרגום אחכמינון לידוהי, כענין (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', קדש היא החכמה שהיא מקור הברכה והבן זה.

Il convient plutôt d’expliquer « Il disposa ses mains avec intelligence » par rapport aux mains de Yossef. Voyant que Yossef avait placé Menaché à sa droite et Éphraïm à sa gauche, Yaakov modifia ce que ses mains avaient disposé et déplaça les jeunes gens. « Il disposa ses mains avec intelligence » explique ainsi « Israël étendit sa droite » : il la plaça sur la tête d’Éphraïm après l’avoir déplacé et attiré à sa droite, et sa gauche sur la tête de Menaché après l’avoir déplacé et attiré à sa gauche. Il ne changea pas ses mains et ne les croisa nullement ; il déplaça les jeunes gens. Tel est le sens de « Il disposa ses mains avec intelligence » : ce que les mains de Yossef avaient disposé, car celui-ci ne les avait pas présentés ainsi, mais Menaché à la droite d’Israël et Éphraïm à sa gauche. La bénédiction reposait sur eux par cette imposition des mains, comme il est écrit à propos de Yehoshoua : « Il lui imposa les mains » (Nombres 27,23), afin que l’esprit saint se répande sur celui qui les reçoit. De là vient l’imposition des mains pratiquée au temps des sages, ainsi que la bénédiction des prêtres, les mains levées. Le prêtre ne pouvant imposer les mains à chaque Israélite, il étend ses paumes vers le haut afin de faire descendre la puissance de la bénédiction depuis sa source supérieure. « Il disposa ses mains avec intelligence » relève donc aussi de l’intellect et de la sagesse : par les dix doigts de ses mains, il visait à attirer la bénédiction de la source de la Sagesse et de l’Intellect. Le Targoum dit de même : « Il rendit ses mains sages », comme dans « Levez vos mains vers le sanctuaire et bénissez l’Éternel » (Psaumes 134,2). Le Saint désigne la Sagesse, source de la bénédiction. Comprends cela.

כי מנשה הבכור. אע"פ שמנשה הבכור, לפי שידע מעלת הצעיר עליו. והוא כלשון (תהלים מא) רפאה נפשי כי חטאתי לך אע"פ שחטאתי לך. וכן סלח לנו אבינו כי חטאנו.

« Car Menaché était l’aîné. » Bien que Menaché fût l’aîné, car il connaissait la supériorité du plus jeune. C’est comme dans « Guéris mon âme, car j’ai péché envers Toi » (Psaumes 41) : bien que j’aie péché envers Toi. De même : « Pardonne-nous, notre Père, car nous avons péché. »

ויברך את יוסף ויאמר. פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.

« Il bénit Yossef et dit. » Il commença par la bénédiction de Yossef, mais ne bénit que les jeunes gens.

וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף.

Selon le sens simple, on apprend de là que la bénédiction des jeunes gens est précisément celle de Yossef, et que toute leur grandeur est celle de Yossef.

וע"ד הקבלה יש בברכה הזאת רמז לכלל עשר ספירות, כי האלהים הגדולה והגבורה, מקבלים מלמעלה, וקראם אברהם ויצחק כי לפי הפשט היה ראוי הכתוב שיאמר האלהים אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק, אבל אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, וזהו (בראשית ל״ה:ז׳) כי שם נגלו אליו האלהים. ואמר אח"כ האלהים הרועה אותי, הוא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. ולשון רועה מלשון ריע כי במדה ההיא יש בה שלום ורעות. ואחר כן חתם דבריו באחרונה, שקרא המלאך הגואל, ואמר בקרב הארץ כלשון כי שמי בקרבו. וצריך אתה לדעת כי אילו התחיל יעקב תפלתו מן המלאך היה בזה קצוץ נטיעות, אבל התחיל במלת האלהים שהם המדות המקבלות מן העליון, וסיים במלאך הגואל לחתום תפלתו בו ואז ייחד את הכל יחוד שלם. ואם תשכיל היטב תמצא הברכה הזאת שברך את הנערים בכאן, הנה היא כדמיון הברכה שברך את יוסף למטה הוא שאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל. כי לשון ידי הוא שתי ידות שבכסא שלמה, הגדולה והגבורה שכנגדם הזכיר כאן אברהם ויצחק, אביר יעקב הוא תפארת ישראל. ולא תמצא בכל התורה כלה אביר אברהם ולא אביר יצחק אלא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב, ואנו אומרים בתפלה עננו אביר יעקב, והכונה על תפארת ישראל, ועל כן לא תמצא הלשון הזה רק ביעקב אביר יעקב, או אביר ישראל שהוא יעקב. וכנגדו הזכיר כאן האלהים הרועה אותי, משם רועה אבן ישראל. ביאורו שמשם, מיד אביר יעקב שהוא תפארת ישראל מקבל כח ואצילות אבן ישראל היא כנסת ישראל, והיא האבן הראשה החותמת, ולשון אבן שהוא בבנין משלים הכל, כנגדו הזכיר בכאן המלאך הגואל אותי.

Selon la voie de la Kabbale, cette bénédiction fait allusion à l’ensemble des dix séfirot. « Dieu » désigne la Grandeur et la Puissance, qui reçoivent d’en haut ; il les appelle Avraham et Itsḥak. Selon le sens simple, l’Écriture aurait dû dire : « Dieu devant qui ont marché Avraham et Itsḥak », mais elle dit : « Dieu devant qui ont marché mes pères, Avraham et Itsḥak. » C’est le sens de « Car là Dieu S’était révélé à lui » (Genèse 35,7). Puis il dit : « Dieu qui me fait paître » : c’est le Puissant de Yaakov, comme il est écrit : « Berger d’Israël, prête l’oreille, Toi qui conduis Yossef comme un troupeau » (Psaumes 80,2). Roé, « berger », est apparenté à réa, « ami », car cet attribut comporte paix et amitié. Enfin, il conclut par la dernière, qu’il appelle « l’ange qui délivre », et dit « au milieu de la terre », comme dans « Car Mon nom est en son sein ». Sache que, si Yaakov avait commencé sa prière par l’ange, il aurait ainsi coupé les plantations. Mais il commença par « Dieu », les attributs qui reçoivent du Suprême, et acheva sa prière par l’ange qui délivre, unifiant ainsi le tout dans une unité complète. Si tu examines bien, tu trouveras que cette bénédiction des jeunes gens correspond à celle qu’il donne plus loin à Yossef : « Par les mains du Puissant de Yaakov, de là le Berger, la Pierre d’Israël » (Genèse 49,24). Les « mains » sont les deux accoudoirs du trône de Salomon, la Grandeur et la Puissance, auxquelles correspondent ici Avraham et Itsḥak. Le Puissant de Yaakov est la Splendeur d’Israël, Tiféret. Dans toute la Torah, tu ne trouveras ni « Puissant d’Avraham » ni « Puissant d’Itsḥak », mais « Puissant de Yaakov » : « Il fit un vœu au Puissant de Yaakov » (Psaumes 132,2). Dans la prière, nous disons : « Réponds-nous, Puissant de Yaakov. » L’intention vise la Splendeur d’Israël ; cette expression ne se trouve donc qu’avec Yaakov : « Puissant de Yaakov », ou « Puissant d’Israël », qui est Yaakov. C’est à lui que correspond ici « Dieu qui me fait paître ». « De là le Berger, la Pierre d’Israël » signifie que de là, de la main du Puissant de Yaakov, la Splendeur d’Israël, la Pierre d’Israël reçoit puissance et émanation. Elle est l’Assemblée d’Israël, la pierre maîtresse qui clôt l’édifice ; la pierre, dans une construction, achève le tout. C’est à elle que correspond ici « l’ange qui me délivre ».

ומעתה אין לתמוה אם פתח יעקב בברכת יוסף וברך את הנערים, לפי שברכת הנערים היא הברכה ביוסף, במעלה ובפנימיות ענין יוסף. והנה לשון הכתובים נאות מאד על זה והוא מעיד עליו.

Désormais, il n’y a pas lieu de s’étonner que Yaakov ait commencé par la bénédiction de Yossef et béni les jeunes gens : leur bénédiction est celle de Yossef, dans son degré et dans la signification intérieure de Yossef. Les termes des versets y conviennent parfaitement et en témoignent.

וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. הזכיר בהם גדול וקטן כלשון האמור בשני המאורות (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול ואת המאור הקטן. והזכיר וזרעו יהיה מלא הגוים על יהושע שהיה עתיד לצאת משבט אפרים שכל הגוים ראו האות שנעשה על ידו הוא שנאמר (יהושע י׳:י״ב-י״ג) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וכתיב (שם) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר, ואמרו ז"ל זה ספר בראשית, שהוא ספר האבות אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים וכתיב ביה (יהושע ו׳:כ״ז) ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ.

« Lui aussi grandira ; toutefois, son jeune frère sera plus grand que lui. » Il emploie à leur sujet « grand » et « petit », comme pour les deux luminaires : « Le grand luminaire et le petit luminaire » (Genèse 1,16). « Sa descendance remplira les nations » concerne Yehoshoua, qui devait sortir de la tribu d’Éphraïm : toutes les nations virent le signe accompli par son intermédiaire : « Soleil, arrête-toi à Guivon, et lune, dans la vallée d’Ayalon » (Josué 10,12-13), puis : « Le soleil s’arrêta et la lune se tint immobile jusqu’à ce que la nation se fût vengée de ses ennemis ; cela n’est-il pas écrit dans le Livre du Juste ? » Nos maîtres disent qu’il s’agit du livre de la Genèse, livre des patriarches Avraham, Itsḥak et Yaakov, appelés justes. Il est écrit à son sujet : « L’Éternel fut avec Yehoshoua, et sa renommée se répandit dans tout le pays » (Josué 6,27).

בך יברך ישראל. ליוסף ידבר, כי בזרעך יברך עם ישראל ויאמר למתברך ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וישם את אפרים לפני מנשה. שהקדימו למנשה בכל ברכותיו, ואע"פ שהיה הצעיר עשה כן לפי שראה מעלתו גדולה על הבכור, וכן פירשו המפרשים.

« Par toi, Israël bénira. » Il s’adresse à Yossef : le peuple d’Israël bénira en citant ta descendance, et dira à celui qu’il bénit : « Que Dieu te rende comme Éphraïm et comme Menaché. » « Il plaça Éphraïm avant Menaché » : il le fit passer avant Menaché dans toutes ses bénédictions. Bien qu’il fût le plus jeune, il agit ainsi parce qu’il vit que son rang serait supérieur à celui de l’aîné. Ainsi expliquent les commentateurs.

ויתכן לפרש לפני מנשה לפניו ממש, ואין הכונה למעלת אפרים להיותו קודם לו אלא למעלת מנשה האח הגדול, והוא כלשון (בראשית מ״ד:י״ד) ויפלו לפניו ארצה. והכונה בזה ליעקב ללמדו מוסר ודרך ארץ, ושינהוג כבוד במנשה אחיו הגדול כאדם שהוא משים את חבירו בפני הגדול ממנו להיותו משועבד לו ונמשך אחר עצתו. ולפי שהיה עתיד אפרים הצעיר להיות לו יתרון ומעלה על הבכור הוצרך הזקן לשומו עתה לפני מנשה להזהירו על כבודו ושלא יתגאה עליו למעלתו הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל וא"ו יתרה לרבות אחיך הגדול.

On peut expliquer « devant Menaché » au sens propre : devant lui. Il ne s’agit pas alors de la supériorité d’Éphraïm, qui passerait avant lui, mais du rang de Menaché, le frère aîné, comme dans « Ils tombèrent devant lui à terre » (Genèse 44,14). Yaakov voulait lui enseigner la morale et les bonnes manières : respecter Menaché, son frère aîné, tel celui qui place son compagnon devant un plus grand que lui afin qu’il lui soit soumis et suive son conseil. Éphraïm, le plus jeune, devant avoir un avantage et un rang supérieur à l’aîné, le vieillard dut le placer maintenant devant Menaché pour lui recommander de l’honorer et de ne pas s’enorgueillir envers lui de sa grandeur. Nos maîtres ont ainsi expliqué que le vav supplémentaire vient inclure le respect du frère aîné.

ויאמר ישראל אל יוסף. אחר שברך את הנערים ועשאם שני שבטים חזר אל יוסף והבטיחו בגלות ובגאולה. והיה אלהים עמכם בגלות, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בגאולה.

« Israël dit à Yossef. » Après avoir béni les jeunes gens et en avoir fait deux tribus, il revint à Yossef et lui donna une assurance concernant l’exil et la délivrance : « Dieu sera avec vous », dans l’exil, « et Il vous ramènera au pays de vos pères », lors de la délivrance.

שכם אחד על אחיך. על דרך הפשט יאמר כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, הוא חלק הבכורה שתהיה בו יתר על אחיך, לפי שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וחלק הבכורה הזה הוא מה שברכו שיהיו בניו נעשים שני שבטים בגדלים ובחנוכת הנשיאים. ועוד יכלול חלק אחר והוא החלק אשר יש לו בארץ, כי אין בידו שיתן רק חלק אחד בלבד, כי אי אפשר לו שיגזול מאחד מבניו, אבל חלק הבכורה נתן לו שהיה בידו ליתנו למי שירצה מבניו.

« Une part de plus qu’à tes frères. » Selon le sens simple, il dit : je t’ai déjà donné dans ce pays la seule part qu’il est en mon pouvoir de donner, celle du droit d’aînesse par laquelle tu dépasseras tes frères, car je l’ai prise à l’Amoréen par mon épée et mon arc. Cette part d’aînesse est la bénédiction faisant de ses fils deux tribus, dans les bannières et dans les offrandes inaugurales des princes. L’expression comprend aussi une autre part, celle qu’il possède dans le pays : il ne peut en donner qu’une seule, puisqu’il ne peut dépouiller l’un de ses fils. Mais il lui donna la part d’aînesse, qu’il pouvait attribuer à celui de ses fils qu’il voulait.

ומה שאמר מיד האמורי כאלו אמר מיד הכנעני, אבל הזכיר האמורי לפי שהיה תקיף שבכלן.

« À la main de l’Amoréen » revient à dire « à la main du Cananéen ». Il mentionne toutefois l’Amoréen parce qu’il était le plus puissant de tous.

ומה שאמר בחרבי ובקשתי לומר כי ארץ כנען לא תכבש לפניהם כי אם בחרב ובקשת. ורמז למה שאמר הכתוב (יהושע י״א:י״ט) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. והיה לו לומר בחרב וקשת, ומה שיחס החרב והקשת אליו הכונה כי זכותו הוא הנלחם להם, כמו שכתוב (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, כלומר בזכות האבות, כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, כי פני יעקב חקוקים במרכבה. ואונקלוס שתרגם בצלותי ובבעותי לזה כוון, כי מלת בקשתי עשה מלשון בקשה על כן תרגם בעותי, ומה שתרגם בחרבי בצלותי מפני שהתפלה מגינה על האדם כחרב ביד גבור. או יהיה בחרבי בזכות התורה, שהרי האבות ידעוה בשכלם וקיימו אותה עד שלא נתנה. וכן דרשו ביעקב (בראשית ל״ב:ה׳) עם לבן גרתי שקיים ברשותו תרי"ג מצות, ומצינו שהתורה נמשלה לחרב פיפיות והוא שדרשו רז"ל (תהילים קמ״ט:ו׳) וחרב פיפיות בידם, התורה דומה לחרב פיפיות שהיא אוכלת משני צדדין, וכן כתוב בלוחות (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים.

« Par mon épée et mon arc » signifie que le pays de Canaan ne sera conquis devant eux que par l’épée et l’arc. Il fait allusion à ce qui est écrit : « Aucune ville ne fit la paix avec les enfants d’Israël, hormis les Ḥivéens qui habitaient Guivon ; ils prirent tout par la guerre. Car cela venait de l’Éternel, qui avait endurci leur cœur pour qu’ils combattent Israël, afin de les vouer à l’anéantissement » (Josué 11,19). Il aurait dû dire « par l’épée et l’arc ». En se les attribuant, il indique que son mérite combat pour eux : « Ce n’est pas par leur épée qu’ils héritèrent du pays, ni leur bras qui les sauva, mais Ta droite, Ton bras et la lumière de Ta face, car Tu les agréais » (Psaumes 44,4), c’est-à-dire par le mérite des patriarches. « Ta droite », c’est Avraham ; « Ton bras », Itsḥak ; « la lumière de Ta face », Yaakov, car son visage est gravé sur le Char. C’est ce que vise Onkelos en traduisant : « Par ma prière et ma supplication. » Il rapproche beqachti, « mon arc », de baqacha, « demande », et traduit donc « ma supplication ». S’il traduit « mon épée » par « ma prière », c’est que la prière protège l’homme comme une épée dans la main d’un guerrier. Ou bien « par mon épée » signifie : par le mérite de la Torah, que les patriarches connaissaient par leur intelligence et observaient avant qu’elle ne fût donnée. Nos maîtres expliquent ainsi les mots de Yaakov : « J’ai séjourné chez Lavan » (Genèse 32,5), garti : il y observa les six cent treize commandements. Nous trouvons que la Torah est comparée à une épée à deux tranchants : nos maîtres expliquent « Une épée à deux tranchants dans leurs mains » (Psaumes 149,6) en disant que la Torah ressemble à une épée à deux tranchants, qui coupe des deux côtés. De même, il est écrit des tables : « Elles étaient écrites de ce côté et de l’autre » (Exode 32,15).

וכתב הרמב"ן ז"ל קרוב הוא שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לפניו, כענין שעשה אלישע (מלכים ב י״ג:ט״ז-י״ז) וישם אלישע ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור. ועל זה אמר בחרבי ובקשתי. ומה שאמר אשר לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לפניו ע"כ.

Le Ramban, de mémoire bénie, écrit : il est probable que Yaakov agit à la manière des prophètes, étendit sa main tenant une épée vers le pays de l’Amoréen et y lança des flèches afin qu’il fût conquis devant lui. Ainsi fit Élicha : « Élicha mit ses mains sur celles du roi […]. Élicha dit : Tire ! Et il tira » (II Rois 13,16-17). C’est pourquoi il dit « par mon épée et mon arc ». Quant à « que j’ai prise », c’est que, dès ce moment, le pays était pris devant lui. Fin de ses paroles.

ויש שפירש מיד האמורי, הבכורה שלקחתי מעשו שהיה עושה מעשה אמורי, או שהיה צד אביו באמרי פיו, נתתיה לך בחרבי ובקשתי בזכותי.

Certains expliquent « à la main de l’Amoréen » par le droit d’aînesse que j’ai pris à Essav, qui accomplissait des actes d’Amoréen, ou qui prenait son père au piège des paroles de sa bouche. Je te l’ai donné « par mon épée et mon arc », c’est-à-dire par mon mérite.

וע"ד המדרש ואני נתתי לך שכם אחד, שכם ממש. אמר לו אני מטריח, אותך בקבורה שתקברנו במערת המכפלה, ואני נתתי לך מקום שתקבר שם הוא שכתוב (יהושע כ״ד:ל״ב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם.

Selon le Midrash : « Je t’ai donné un Chékhem » désigne Chékhem même. Il lui dit : je t’impose la peine de m’enterrer dans la caverne de Makhpéla ; aussi t’ai-je donné un lieu où tu seras enterré, comme il est écrit : « Les ossements de Yossef que les enfants d’Israël avaient remontés d’Égypte furent enterrés à Chékhem » (Josué 24,32).

ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר (בראשית כ״ח:א׳) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה (דברים ל״ג:א׳) וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.

« Yaakov appela ses fils. » Le Midrash dit : Yaakov commença sa bénédiction au point où son père Itsḥak avait achevé de le bénir : « Itsḥak appela Yaakov et le bénit » (Genèse 28,1). Moché commença par « Voici la bénédiction » (Deutéronome 33,1), au point où Yaakov avait achevé ses bénédictions. David commença le livre des Psaumes par « Heureux l’homme », au point où Moché avait achevé ses bénédictions : « Heureux es-tu, Israël ! Qui est comme toi, peuple sauvé par l’Éternel ? » (Deutéronome 33,29). C’est pourquoi David dit : « Je tire intelligence des anciens » (Psaumes 119).

באחרית הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים.

« À la fin des jours. » Ce sont les jours du Messie. Il aurait convenu qu’il leur annonçât des événements à venir concernant la délivrance proche, celle d’Égypte. Comment aurait-il pu laisser de côté ce qui était proche, sans faire allusion à cette merveilleuse délivrance, pour évoquer la délivrance lointaine qui surviendrait à la fin des jours ?

ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב (ישעיהו י״א:י״ב) ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ (שם נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב (שם יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית.

On peut expliquer qu’il avait déjà fait allusion à la délivrance d’Égypte dans ses paroles précédentes. « Dieu sera avec vous » évoque l’exil d’Égypte ; « Il vous ramènera au pays de vos pères » évoque la délivrance d’Égypte. Israël aurait en effet dû entrer dans le pays dès sa sortie d’Égypte, sans la faute des explorateurs qui le retint quarante ans au désert. Après cette allusion, il ajouta celle de notre délivrance finale, à la fin des jours, car toutes deux se ressemblent. Les prophètes ont reçu la tradition selon laquelle notre délivrance future ressemblera sur de nombreux points à celle d’Égypte, tout en comportant un degré supérieur et une connaissance du Nom, béni soit-Il, plus profonde dans les cœurs. Il emploie deux expressions : « Rassemblez-vous » et « Réunissez-vous », pour évoquer deux rassemblements, celui des bannis d’Israël et celui des dispersés de Yehouda : « Il rassemblera les bannis d’Israël et réunira les dispersés de Yehouda » (Isaïe 11,12). L’Écriture dit aussi : « J’en rassemblerai encore auprès de lui, avec ceux qui ont déjà été rassemblés » (Isaïe 56) : J’ajouterai un autre rassemblement, celui des tribus de Yehouda et de Binyamin, à ces rassemblés que sont les dix tribus. Nous ne trouvons un rassemblement de tous les exilés d’Israël que lors de la délivrance d’Égypte et de celle à venir. C’est pourquoi il est dit : « Le Seigneur étendra une seconde fois Sa main pour acquérir le reste de Son peuple » (Isaïe 11). « Une seconde fois » renvoie à la délivrance d’Égypte, où tout Israël était réuni. Lors de la délivrance de Babylone, ils ne furent pas tous rassemblés : seuls quarante-deux mille remontèrent de Babylone. La plupart des Israélites avaient été exilés à Ḥalaḥ, à Ḥavor, au fleuve Gozan et dans les villes des Mèdes, et ne revinrent pas. C’est pourquoi le texte dit « une seconde fois ».

הקבצו ושמעו. הזכיר להם ב' שמותיו יעקב וישראל, והזכיר הבנים אצל יעקב כי בזמן שהיה שמו יעקב היו לו הבנים, ואחר כך נקרא בשם ישראל ואמר לו (בראשית ל״ב:כ״ט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. גם יתכן לפרש הקבצו ושמעו לדברי בני יעקב, ומה הם כלל דברי שתשמעו להקב"ה זהו ושמעו אל ישראל אביכם שבשמים, ישראל סבא, ועל כן כפל השמיעה.

« Réunissez-vous et écoutez. » Il leur mentionne ses deux noms, Yaakov et Israël. Il associe les fils à Yaakov, car il les eut lorsqu’il portait le nom de Yaakov ; ensuite, il fut appelé Israël : « Ton nom ne sera plus Yaakov, mais Israël » (Genèse 32,29). On peut aussi expliquer : réunissez-vous et écoutez mes paroles, fils de Yaakov. Quelle en est la teneur générale ? Que vous écoutiez le Saint, béni soit-Il. Tel est le sens de « Écoutez Israël, votre père », votre Père céleste, Israël l’Ancien. C’est pourquoi l’écoute est répétée.

ומצאתי סיוע לזה מה שאמרו במדרש משל למה הדבר דומה לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו בא אותו עבד למות קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דייתיקי שלכם בא המלך ראה אותו העבד הפליג להם את הדבר אמר להם בבקשה מכם עבדיו של מלך כבדו אותו כשם שהייתי מכבדו כל ימי. כך יעקב אבינו קרא לבניו להודיעם הקץ מיד נגלה עליו הקב"ה אמר לו לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא שנאמר (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב. כיון שראה אותו יעקב התחיל ואמר לבניו בקשה מכם היו מכבדין להקב"ה כדרך שכבדוהו אבותי שנאמר (בראשית מ״ח:ט״ו) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'. אמרו לו יודעין אנו מה בלבך שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כיון ששמע יעקב כך השתחוה על המטה שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה. ואמר בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

J’en ai trouvé un appui dans ce Midrash : à quoi cela ressemble-t-il ? À un serviteur auquel le roi avait confié tous ses biens. Sur le point de mourir, il appela ses fils pour les affranchir et leur dire où se trouvait leur acte testamentaire. Le roi arriva ; voyant cela, le serviteur détourna le propos et leur dit : « Je vous en prie, serviteurs du roi, honorez-le comme je l’ai honoré toute ma vie. » De même, notre père Yaakov appela ses fils pour leur faire connaître le terme final. Aussitôt le Saint, béni soit-Il, Se révéla à lui et lui dit : « Tu appelles tes fils et tu ne M’appelles pas ? », comme il est dit : « Ce n’est pas Moi que tu as appelé, Yaakov » (Isaïe 43,22). Le voyant, Yaakov dit à ses fils : « Je vous en prie, honorez le Saint, béni soit-Il, comme mes pères L’ont honoré : “Dieu devant qui mes pères ont marché […]” » (Genèse 48,15). Ils répondirent : « Nous savons ce que tu as dans le cœur : Écoute, Israël, l’Éternel notre Dieu, l’Éternel est Un. » Lorsque Yaakov entendit cela, il se prosterna sur le lit : « Israël se prosterna à la tête du lit », et dit à voix basse : « Béni soit le nom de la gloire de Sa royauté à jamais. »

ראובן בכורי אתה. היה ראוי ליטול שלש מעלות הבכורה והכהונה והמלכות ובחטאו אבדו ממנו, הבכורה נתנה ליוסף הכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וזהו שאמר פחז כמים והוא מלשון רז"ל עמא פחיזא אכתי בפחזותיכו קיימיתו. ובאורו על שנמהרת בדרך פחיזות וקלות הדעת כמים הנחפזים והשוטפים. אל תותר לא יהיה לך אותו יתרון שהיה ראוי לך. והוא הבכורה בכורי אתה. והכהונה יתר שאת מלשון נשיאות כפים וכתיב (ויקרא י׳:י״ז) ואותה נותן לכם לשאת את עון העדה. והמלכות זהו שאמר יתר עז. יתרון המלכות לשון (שמואל א ב׳:י׳) ויתן עז למלכו. וכתוב (תהילים צ״ט:ד׳) ועז מלך משפט אהב.

« Réouven, tu es mon premier-né. » Il aurait dû recevoir trois dignités : le droit d’aînesse, la prêtrise et la royauté. Par sa faute, il les perdit : le droit d’aînesse fut donné à Yossef, la prêtrise à Lévi et la royauté à Yehouda. C’est le sens de « Impétueux comme les eaux », selon l’expression de nos maîtres : « Peuple impétueux, vous demeurez dans votre impétuosité ! » Autrement dit : parce que tu t’es précipité avec légèreté et manque de réflexion, comme les eaux qui se hâtent et déferlent, « tu n’auras pas la prééminence », tu n’auras pas cet avantage qui te revenait. Le droit d’aînesse : « Tu es mon premier-né. » La prêtrise : « Supérieur en élévation », séet, en rapport avec l’élévation des mains et avec « Il vous l’a donnée pour porter la faute de l’assemblée » (Lévitique 10,17). La royauté : « Supérieur en force », oz ; la supériorité royale, comme dans « Il donnera la force à Son roi » (I Samuel 2,10), et « La force du roi aime la justice » (Psaumes 99,4).

כי עלית משכבי אביך. באר בכאן כי מה שכתוב וישכב את בלהה אין הכונה שכיבה ממש אלא שבלבל יצועי אביו כמדרש רבותינו ז"ל. וזהו שלא תפש אותו כי אם על העליה. אז חללת מי שעלה על יצועי. ובאור הכתוב כשעלית משכבי אביך אז חללת אביך עליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי ולכך הזכיר משכבי לשון רבים ודרשו רז"ל בפרק במה בהמה יוצאה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך. והוצרכו אחרים לומר כן לפי שהשכינה מצויה תמיד עמו ולא תפרד ממחשבתו לעולם. וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ל׳:ט״ז) וישכב עמה בלילה הוא. לא אמר ההוא אלא הוא מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה. ומכאן אתה למד שכל המכבד את אביו מכבד הש"י וכל המבזה כבוד אביו הרי זה מחלל את השם. וזהו שהזכיר כאן חללת שהרי כבוד אביו ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו. וכמו שדרשו רז"ל ג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכשאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני.

« Car tu es monté sur les couches de ton père. » Il explique ici que « Il coucha avec Bilha » ne désigne pas un rapport véritable, mais le bouleversement de la couche de son père, selon le Midrash de nos maîtres. Aussi ne lui reproche-t-il que d’être monté. « Alors tu as profané celui qui montait sur ma couche. » Le sens est : lorsque tu es monté sur les couches de ton père, tu as profané ton Père supérieur, qui montait sur ma couche, c’est-à-dire la Présence divine qui a coutume d’y monter. C’est pourquoi « les couches de ton père » est au pluriel. Au chapitre « Avec quoi l’animal peut-il sortir », nos maîtres rapportent : d’autres disent qu’il bouleversa deux couches, celle de son père et celle de la Présence divine, comme il est dit : « Car tu es monté sur les couches de ton père. » Ils durent l’expliquer ainsi parce que la Présence divine était toujours avec lui et ne quittait jamais sa pensée. Nos maîtres ont de même expliqué : « Il coucha avec elle cette nuit-là » (Genèse 30,16) : le texte ne dit pas hahou, « cette », mais hou, « Lui », pour enseigner que le Saint, béni soit-Il, l’assista dans cet acte. Tu apprends de là que celui qui honore son père honore le Nom, béni soit-Il, et que celui qui méprise l’honneur de son père profane le Nom. C’est pourquoi le texte emploie ici « tu as profané » : il met l’honneur et la crainte des père et mère sur le même plan que l’honneur et la crainte du Lieu. Nos maîtres disent ainsi : trois associés participent à l’homme, le Saint, béni soit-Il, son père et sa mère. Lorsque l’homme honore son père et sa mère, le Saint, béni soit-Il, dit : Je vous le compte comme si J’avais demeuré parmi vous et que vous M’aviez honoré.

ובמדרש אז חללת יצועי עלה. אמר לו יעקב בני אין לך רפואה עד שיבא מי שכתוב בו (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומנה שבטו של ראובן תחלה על הקללות ופתח פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי עד כאן.

Dans le Midrash : « Alors tu as profané ; sur ma couche il est monté. » Yaakov lui dit : « Mon fils, tu n’as pas de guérison avant la venue de celui dont il est écrit : “Moché monta vers Dieu” » (Exode 19,3). Lorsque Moché vint, se tint sur le mont Éval et plaça d’abord la tribu de Réouven parmi celles qui prononçaient les malédictions, celle-ci ouvrit la bouche et dit : « Maudit soit celui qui couche avec la femme de son père. » Tout Israël sut alors que Réouven était innocent. Fin du Midrash.

וצריך שתשכיל כי ראובן ירמוז למדת הדין שלמטה וכבר הזכרתי זה בלידת השבטים ושם כתבתי מה שנרמז בשמו של כל אחד ואחד. וזהו לשון כחי וראשית אוני. וכן פחז כמים לשון חפזון כשטף מים.

Il faut comprendre que Réouven fait allusion à l’attribut inférieur de justice. Je l’ai déjà mentionné à propos de la naissance des tribus, où j’ai exposé ce que suggère le nom de chacune. Tel est le sens de « ma force et le commencement de ma vigueur ». De même, « impétueux comme les eaux » exprime la précipitation, comme un flot d’eau.

שמעון ולוי אחים. ידוע כי אחים היו. אבל על דרך הפשט שנתאחוו כאחד בכלי חמס במעשה שכם. ולשון מכרותיהם סעודותיהם מלשון (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים. והכונה בכלי חמס יחיו ויזונו. ובאר בזה כי חמס עשו כשהרגו שכם שלא חטאו להם אבל באו בברית ונמולו ולא היה ראוי לעשות כן ועל כן יתנצל שלא היה בעצתם זהו שאמר בסודם אל תבא נפשי.

« Chimon et Lévi sont frères. » On le sait. Selon le sens simple, cela signifie qu’ils s’unirent fraternellement dans l’usage d’instruments de violence lors de l’affaire de Chékhem. Mekheroteihem désigne leurs festins, comme dans « Les compagnons en feront-ils un banquet ? » (Job 40,30). Le sens est : ils vivent et se nourrissent d’instruments de violence. Il explique ainsi qu’ils commirent une violence en tuant les gens de Chékhem, qui n’avaient pas fauté envers eux, mais étaient entrés dans l’alliance et s’étaient circoncis. Il ne convenait pas d’agir ainsi. Aussi se dégage-t-il de leur conseil : « Que mon âme n’entre pas dans leur secret. »

וע"ד המדרש שמעון ולוי אחים בדינה ולא אחים ביוסף. אחים בדינה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) אחי דינה ולא אחים ביוסף, שהם מכרוהו. תדע לך ראובן שמעון לוי ויהודה היו הגדולים. ראובן כתיב (בראשית ל״ז:כ״ב) למען הציל אותו. יהודה כתיב (שם) מה בצע כי נהרוג. הא למדת ששמעון ולוי מכרוהו לפיכך כשירדו למצרים לא לקח מאתם אלא שמעון ע"כ בב"ר.

Selon le Midrash : « Chimon et Lévi sont frères » envers Dina, mais non envers Yossef. Frères de Dina : « Les frères de Dina » (Genèse 34,25) ; non de Yossef, car ils le vendirent. Sache-le : Réouven, Chimon, Lévi et Yehouda étaient les aînés. Pour Réouven, il est écrit : « Afin de le sauver » (Genèse 37,22) ; pour Yehouda : « Quel profit aurions-nous à tuer […] ? » Tu apprends donc que Chimon et Lévi le vendirent. C’est pourquoi, lorsqu’ils descendirent en Égypte, il ne retint parmi eux que Chimon. Fin du passage de Béréchit Rabba.

כלי חמס מכרותיהם. כלים שבידם חמוסים וגזולים הם מעשו שנאמר (עובדיה) מחמס אחיך יעקב תכסה בושה.

« Leurs instruments sont des instruments de violence. » Les instruments entre leurs mains ont été arrachés et volés à Essav, comme il est dit : « À cause de la violence envers ton frère Yaakov, la honte te couvrira » (Abdias).

וע"ד הקבלה שמעון ולוי אחים. כבר כתבתי כי יש בהם רמז לשש קצוות עם מה שלמעלה מהם כי הכל אחד ומיוחד זה בזה והרמז עליה בודאי שמעון ולוי אחים.

Selon la voie de la Kabbale : « Chimon et Lévi sont frères. » J’ai déjà écrit qu’ils contiennent une allusion aux six extrémités et à ce qui est au-dessus d’elles, car tout est un et uni l’un à l’autre. L’allusion porte assurément sur cette réalité : « Chimon et Lévi sont frères. »

אחלקם ביעקב שלא יוסדו. ואפיצם בישראל, שלא יקהלו. וכן היה כי נחלת שמעון נפלה בתוך נחלת בני יהודה שנאמר (יהושע י ט) ויהי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בתוך שבט יהודה ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל ישראל. ומה שפזר אותם בכל ישראל הענין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכענין שכתוב בהם (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

« Je les partagerai en Yaakov », pour qu’ils ne se concertent pas ; « Je les disperserai en Israël », pour qu’ils ne se rassemblent pas. Ainsi en fut-il : l’héritage de Chimon se trouva au milieu de celui des fils de Yehouda : « L’héritage des fils de Chimon était au milieu de celui des fils de Yehouda » (Josué 19). Leurs villes étaient séparées les unes des autres dans le territoire de Yehouda, tandis que l’héritage de Lévi, les villes de refuge, était disséminé dans tout Israël. Cette dispersion servait le bien d’Israël par leurs enseignements : « Ils enseigneront Tes jugements à Yaakov et Ta Torah à Israël » (Deutéronome 33,10).

והנה יעקב לא ברך לראובן ולא לשמעון ולא ללוי אבל האשים אותם. האשים לראובן על מעשה בלהה ולשמעון ולוי על מעשה שכם ומכאן ואילך מזכיר שאר השבטים ומברך אותם.

Yaakov ne bénit donc ni Réouven, ni Chimon, ni Lévi, mais les blâma : Réouven pour l’affaire de Bilha, Chimon et Lévi pour celle de Chékhem. À partir d’ici, il mentionne les autres tribus et les bénit.

יודוך אחיך. על דרך הפשט להיות להם מלך. ישתחוו לך בני אביך. לא אמר בני אמך כי אין צריך לומר בני לאה אמו אלא אפילו בני רחל ובני השפחות הכל ישתחוו לו. והזכיר בו גור אריה והיה ראוי לומר אריה יהודה אבל אמר גור על שם שהיה ילד. וקראו אריה על שם גבורתו כי האריה הוא מלך שבחיות ונקרא גבור. הוא שכתוב (משלי ל) ליש גבור בבהמה. ונאמר ביהודה כי יהודה גבר באחיו.

« Tes frères te reconnaîtront. » Selon le sens simple : pour être leur roi. « Les fils de ton père se prosterneront devant toi. » Il ne dit pas « les fils de ta mère » : non seulement les fils de sa mère Léa, mais même ceux de Raḥel et des servantes se prosterneront tous devant lui. Il le nomme « jeune lion », alors qu’il aurait pu dire « Yehouda est un lion » : « jeune », parce qu’il était encore un enfant ; « lion », pour sa force, car le lion est le roi des bêtes et est appelé puissant : « Le lion, puissant parmi les bêtes » (Proverbes 30). De Yehouda il est dit : « Yehouda l’emporta sur ses frères. »

מטרף בני עלית. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף ואמרתי כי חיה רעה אכלתהו זה יהודה שנמשל לאריה סלקת עצמך ואמרת (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו.

« Du déchirement, mon fils, tu t’es retiré. » Du soupçon que je portais sur toi lorsque je disais « Yossef a certainement été déchiré », « Une bête féroce l’a dévoré » : cette bête désignait Yehouda, comparé au lion. Tu t’en es dégagé en disant : « Quel profit aurions-nous à tuer notre frère ? » (Genèse 37,26).

והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה. כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים. ומפני זה אמר עד כי יבא שיל"ה והוא רמז על מש"ה. ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל כענין שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים כענין שכתוב (דברים לג) אף חובב עמים. הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם.

Il mentionne : « Le sceptre ne s’écartera pas de Yehouda jusqu’à ce que vienne Chilo », pour enseigner la délivrance d’Égypte, proche et encore à venir. Comment l’exil commencerait-il maintenant pour Yaakov et sa descendance sans qu’il mentionne le premier libérateur, proche, sans prophétiser sur lui ni l’annoncer, pour ne parler que de la délivrance lointaine par le dernier libérateur à la fin des jours ? C’est pourquoi il dit « Jusqu’à ce que vienne Chilo », allusion à Moché. Le sens est que la royauté appartient à Yehouda jusqu’au temps de Moché, où la royauté et le pouvoir reviendront à la maison de Lévi : notre maître Moché, premier libérateur régnant sur Israël, comme il est écrit : « Il fut roi en Yechouroun lorsque se réunirent les chefs du peuple » (Deutéronome 33). Tout Israël se rassembla auprès de lui : « À lui l’obéissance des peuples. » Israël est appelé « peuples », comme dans « Il chérit aussi les peuples » (Deutéronome 33). La section traite donc explicitement de la bénédiction de Yehouda, fils de Yaakov, et de la délivrance proche qui les attendait.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפשט הכתוב הזה לא יסור שבט מיהודה כי יעקב הוריש המלכות והממשלה ליהודה וברך אותו שלא יסור המלכות משבט יהודה אל אחד משאר השבטים. והבטיח כי כאשר יהיה המלכות לישרא לא יהיה רק משבט יהודה. ואין ענין הכתוב שלא יסור המלכות מיהודה מעת שיחל שהרי פסוק מלא הוא (דברים כ״ח:ל״ו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' ואין לנו היום מלך ושרים אבל בא הכתוב לומר שכל זמן שתהיה המלכות לישראל ליהודה הוא ראויה ואם תתבטל מלכותם מפני חטא ליהודה תשוב וזאת הבטחת הכתוב הזה. וע"כ אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ״ח:ד׳) ויבחר ה' אלהי ישראל בי להיות מלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי. וכתיב (דברי הימים ב י״ג:ה׳) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח. ולפי שלא נתנה המלכות כי אם לשבט יהודה לכך נענשו המלכים שלא היו משבט יהודה ולא הצליחה מלכותם. כענין שאול המלך הראשון לישראל שנהרג הוא ובניו ולא היתה מלכות של קיימא. וכענין החשמונים שאבדה מלכותם ונענשו במדה כנגד מדה. ותחת שהיו רוצים למלוך ולא היה משפט המלוכה היו עבדים לעבדיהם כי הש"י המשיל עליהם עבדיהם והכריתום והוא מה שאמרו רז"ל כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. והוא מה שאמר הנביא (הושע ח׳:ד׳) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי. ומלבד טענה זו שלא היו החשמונאים מזרע המלוכה עוד יש בו טענה אחרת שלא היה להם למלוך לפי שהיו כהנים ונצטוו בתורה (במדבר י״ח:ז׳) תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת. וכיון שכן הוא לא היו ראוים לבקש מלכות רק לעבוד את עבודת ה' ומפני זה נענשו בעונש זה.

Le Ramban, de mémoire bénie, écrit sur le sens simple de « Le sceptre ne s’écartera pas de Yehouda » : Yaakov transmit la royauté et le pouvoir à Yehouda et le bénit pour que la royauté ne passe pas de sa tribu à une autre. Il promit que, lorsqu’Israël aurait une royauté, elle ne serait que de la tribu de Yehouda. Le verset ne signifie pas que cette royauté ne cesserait jamais dès son commencement : il est expressément écrit « L’Éternel te conduira, toi et ton roi que tu auras établi sur toi […] » (Deutéronome 28,36), et nous n’avons aujourd’hui ni roi ni princes. Il signifie que, tant qu’Israël aura une royauté, elle revient à Yehouda ; si elle disparaît à cause d’une faute, elle reviendra à Yehouda. Telle est sa promesse. David, que la paix soit sur lui, dit donc : « L’Éternel, Dieu d’Israël, m’a choisi pour être roi sur Israël à jamais. Il a choisi Yehouda pour chef, dans la maison de Yehouda la maison de mon père, et parmi les fils de mon père, moi » (I Chroniques 28,4). Il est aussi écrit : « L’Éternel, Dieu d’Israël, a donné à David la royauté sur Israël à jamais, à lui et à ses fils, par une alliance de sel » (II Chroniques 13,5). La royauté n’ayant été donnée qu’à Yehouda, les rois d’autres tribus furent punis et leur royauté ne prospéra pas. Ainsi Chaoul, premier roi d’Israël, fut tué avec ses fils et sa royauté ne dura pas. De même, les Hasmonéens perdirent leur royauté et furent punis mesure pour mesure : ayant voulu régner sans avoir droit à la royauté, ils devinrent esclaves de leurs esclaves. Le Nom, béni soit-Il, fit dominer sur eux leurs esclaves, qui les exterminèrent. Nos maîtres disent ainsi : « Quiconque dit descendre de la maison des Hasmonéens est un esclave. » C’est ce que dit le prophète : « Ils ont établi des rois sans Moi, des chefs sans que Je le reconnaisse » (Osée 8,4). Outre le fait qu’ils n’étaient pas de lignée royale, un autre argument s’opposait à leur royauté : ils étaient prêtres, auxquels la Torah ordonne « Vous garderez votre prêtrise pour tout ce qui concerne l’autel et l’intérieur du voile » (Nombres 18,7). Ils ne devaient donc pas rechercher la royauté, mais accomplir le service de l’Éternel. C’est pourquoi ils subirent cette punition.

וכן אמרינן בירושלמי אין מושחין מלכים מן הכהנים אמר רבי יהודה (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים וגו' ע"כ.

Nous disons de même dans le Talmud de Jérusalem : on n’oint pas de rois parmi les prêtres. Rabbi Yehouda dit : « Afin qu’il prolonge ses jours dans sa royauté » (Deutéronome 17). Qu’est-il écrit ensuite ? « Les prêtres n’auront pas […] ». Fin de la citation.

ויש שפירש לא יסור שבט מיהודה כי לא מצינו מלכות ליהודה עד עמוד דוד המלך. וע"כ יאמר הכתוב לא יגיע אחד מבני יהודה לשבט מלכות ולא יגיע אחד מבין רגליו למחוקק והוא מלשון (שמות ג) אסורה נא ואראה. (רות ד) סורה שבה פה. עד כי יבא שילה. עד אשר יחרב משכן שילה והוא מלשון כי בא השמש. וכן מצינו מפורש בכתוב שלא היתה המלכות ליהודה עד שחרב שילה והוא שאמר דוד (תהלים עח) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשחו לדוד.

Certains expliquent « Le sceptre ne s’écartera pas de Yehouda » à partir du fait que nous ne trouvons de royauté en Yehouda qu’à l’avènement du roi David. Le verset signifierait donc : aucun fils de Yehouda n’accédera au sceptre royal, aucun de ses descendants à la fonction de législateur. Le verbe est comme dans « Je vais me détourner pour voir » (Exode 3), ou « Détourne-toi, assieds-toi ici » (Ruth 4). « Jusqu’à ce que vienne Chilo » : jusqu’à ce que le sanctuaire de Chilo soit détruit, comme dans « le soleil se coucha ». L’Écriture indique explicitement que Yehouda n’eut pas la royauté avant la destruction de Chilo. David dit : « Il abandonna le sanctuaire de Chilo, la tente où Il demeurait parmi les hommes ; Il rejeta la tente de Yossef et ne choisit pas la tribu d’Éphraïm ; Il choisit la tribu de Yehouda, le mont Sion qu’Il aimait ; Il choisit David, Son serviteur, et le prit dans les parcs du petit bétail » (Psaumes 78). Après la destruction de Chilo, le prophète Chemouël vint et oignit David.

ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח.

On peut expliquer que cette section, selon son sens simple, expose la bénédiction de Yehouda, fils de Yaakov, et fait allusion aux deux oints à venir : le roi David et le roi Messie.

ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה.

À mon avis, c’est pourquoi trois versets figurent dans la bénédiction de Yehouda avant l’éloge de son pays. Chacun mentionne Yehouda, ce que tu ne trouveras pas pour les autres tribus, dont le nom n’est pas répété. Il le mentionne trois fois pour faire allusion à tous trois : Yehouda, fils de Yaakov, le roi David et le roi Messie. Le premier verset, « Yehouda, toi, tes frères te reconnaîtront », concerne Yehouda, fils de Yaakov : il le bénit pour la force, la vengeance sur ses ennemis et l’exercice de l’autorité sur tous ses frères, même les fils de son père. C’est pourquoi il dut dire « toi ». Le deuxième, « Yehouda est un jeune lion », concerne le roi David, appelé Yehouda parce qu’il en descend. Il dit « jeune », car il l’était aux jours de Chaoul ; après la mort de Chaoul, il régna sur tout Israël et devint lion. « Du déchirement, mon fils, tu t’es retiré » : il échappa à Chaoul qui le poursuivait pour le déchirer. « Il s’accroupit, se couche comme un lion » : aux jours de son fils Chelomo, chacun sous sa vigne et sous son figuier. Le troisième, « Le sceptre ne s’écartera pas de Yehouda », concerne le roi Messie, dernier libérateur. « Jusqu’à ce que vienne Chilo » signifie son fils, issu de sa descendance. Pourquoi dire Chilo plutôt que son fils ? Yaakov nomme le Messie Chilo, c’est-à-dire son fils qui naîtra du placenta d’une femme comme tous ceux qui naissent, en rapport avec « Son placenta qui sort d’entre ses jambes » (Deutéronome 28). Le hé supplémentaire de Chilo fait allusion au dernier hé du Nom : elle est la fille d’Avraham, celle qui fut unie à Chelomo et l’attribut du roi Messie. Le prophète, que la paix soit sur lui, fait allusion à celui-ci par cinq expressions de louange : « L’esprit de l’Éternel reposera sur lui, esprit de sagesse et d’intelligence, esprit de conseil et de force, esprit de connaissance et de crainte de l’Éternel ; il respirera la crainte de l’Éternel » (Isaïe 11). Au temps du roi Messie, prophétie, sagesse et connaissance abonderont comme les eaux couvrent la mer. Le sens du verset sera donc que la royauté de Yehouda ne cessera jamais lorsque Chilo viendra.

ובמדרש שילה שי לו יובילו שי למורא ודעת אונקלוס שילה שהמלכות שלו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל כי מלת עד במקום הזה כמו לעד וע"כ בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא ותרגום כי יבא שילה דייתא משיחא והמתרגם עד דייתא משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסק המלכות מיהודה. לעד לעולם והוא כלשון האמר בדניאל (דניאל ב) די לעלמין לא תתחבל.

Dans le Midrash, Chilo se décompose en chaï lo, « un présent pour lui » : « Ils apporteront un présent à Celui qui inspire la crainte. » Selon Onkelos, Chilo signifie : celui à qui appartient la royauté. Mon maître Rabbi Chelomo, de mémoire bénie, explique que ad signifie ici « à jamais ». Aussi l’accent porte-t-il sur ad pour montrer qu’il ne se rattache pas à « lorsque viendra Chilo ». C’est pourquoi Onkelos traduit « à jamais », puis « lorsque viendra le Messie ». Celui qui traduit « jusqu’à ce que vienne le Messie » se trompe. Le verset signifie qu’à la venue du Messie, la royauté ne cessera plus d’appartenir à Yehouda, à jamais, comme il est dit dans Daniel : « Elle ne sera jamais détruite » (Daniel 2).

ויש לך להתבונן כי באמרו עד כי יבא שילה נכלל הגואל הראשון והגואל האחרון שיהיה בנו של יהודה ומזרעו ויזכה אז להכנס בארץ הקדושה ולרעות צאנו של מקום וזהו מאמר רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה.

Considère que « lorsque viendra Chilo » comprend le premier libérateur et le dernier, qui sera fils de Yehouda et de sa descendance. Il méritera alors d’entrer dans la Terre sainte et de faire paître le troupeau du Lieu. Tel est le sens de l’enseignement de nos maîtres : le texte ne dit pas « il chanta », mais « il chantera » ; c’est une preuve de la résurrection des morts dans la Torah.

ותמצא באלה הדברים רבה בפסוק פסל לך אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך עליהם בעוה"ז אף לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו שניכם באין כאחד מנין שכן כתיב (נחום א׳:ג׳) ה' בסופה ובשערה דרכו. בסופה זה משה דכתיב (שמות ב׳:ג׳) ותשם בסוף. ובסערה זה אליהו דכתיב (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמימה ע"כ. וזהו דבר הנביא (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראך לא נאמר אלא אראנו כלומר למי שראה תחלה אראנו עוד. וע"כ סמך לו מיד אסרי לגפן עירה וגו'. המדבר בשבח הארץ בברכת הפירות וברבוי התבואה, והבן זה.

Tu trouveras dans Dévarim Rabba, sur « Taille pour toi » : le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Par ta vie, de même que tu t’es dévoué pour eux en ce monde, lorsque Je leur enverrai Éliyahou dans l’avenir, vous viendrez tous deux ensemble. » D’où le sait-on ? De « L’Éternel a Son chemin dans le tourbillon et la tempête » (Nahum 1,3). Le tourbillon, soufa, désigne Moché : « Elle le déposa dans les roseaux », souf (Exode 2,3). La tempête désigne Éliyahou : « Éliyahou monta au ciel dans la tempête » (II Rois 2,11). Fin de la citation. C’est aussi ce que dit le prophète : « Comme aux jours de ta sortie du pays d’Égypte, Je lui ferai voir des merveilles » (Michée 7,15). Le texte ne dit pas « Je te ferai voir », mais « Je lui ferai voir » : à celui qui vit alors, Je ferai voir encore. C’est pourquoi il juxtapose aussitôt « Il attache à la vigne son ânon […] », qui fait l’éloge du pays, de la bénédiction de ses fruits et de l’abondance de ses récoltes. Comprends cela.

וע"ד המדרש יודוך אחיך כיון שהזכיר לראובן מעשה בלהה ולשמעון ולוי מעשה שכם היה יהודה מתירא שמא יזכיר לו מעשה תמר לכך אמר לו יהודה אתה יודוך אחיך אתה הודית מעשה תמר לכך יודוך אחיך להיות להם מלך בעולם הזה ובעוה"ב. בעוה"ז עמדו ממנו שלשים מלכים שנאמר (רות ד׳:י״ח) ואלה תולדות פרץ וגו' ותחשוב מדוד עד יהויכין וכן בעוה"ב שנאמר (יחזקאל לו) ודוד עבדי נשיא להם לעולם ע"כ.

Selon le Midrash : « Tes frères te reconnaîtront. » Lorsque Yaakov eut rappelé à Réouven l’affaire de Bilha, et à Chimon et Lévi celle de Chékhem, Yehouda craignit qu’il ne lui rappelât celle de Tamar. Il lui dit donc : « Yehouda, toi, tes frères te reconnaîtront » : tu as reconnu l’affaire de Tamar ; c’est pourquoi tes frères te reconnaîtront pour leur roi en ce monde et dans le monde à venir. En ce monde, trente rois descendirent de lui : « Voici les générations de Pérets […] » (Ruth 4,18) ; compte de David à Yehoyakhin. De même dans le monde à venir : « David, Mon serviteur, sera leur prince à jamais » (Ézéchiel 36). Fin de la citation.

בב"ר מטרף בני עלית. יהודה הציל ד' יוסף תמר פרץ וזרח והקב"ה הציל מזרעו דניאל חנניה מישאל ועזריה ע"כ. כונת המדרש הזה כי כנגד מה שהציל ליוסף מן הבור הציל הקב"ה לדניאל מבור אריות. וכנגד שהציל לתמר ושני תאומים בבטנה מן האש כך הציל הקב"ה מזרעו לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקידתא. ועוד שם בית ראשון בנה שלמה שהיה מזרע יהודה. בית שני בנה זרובבל בן שאלתיאל שהיה מזרע יהודה הוא שכתוב (חגי ב׳:כ״ג) נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי. וכתיב (זכריה ד׳:ז׳) ידי זרובבל יסדו את הבית הזה. וכתיב (שם) מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור. הבית האחרון שיבנה במהרה בימינו עתיד המלך המשיח להיות מזרע יהודה שנאמר (ישעיהו י״א:י׳) והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים.

Dans Béréchit Rabba : « Du déchirement, mon fils, tu t’es retiré. » Yehouda sauva quatre personnes : Yossef, Tamar, Pérets et Zéraḥ ; le Saint, béni soit-Il, sauva quatre de ses descendants : Daniel, Ḥanania, Michaël et Azarya. Fin de la citation. Le sens est qu’en contrepartie de Yossef sauvé de la fosse, le Saint, béni soit-Il, sauva Daniel de la fosse aux lions. En contrepartie de Tamar et des deux jumeaux qu’elle portait, sauvés du feu, Il sauva de ses descendants Ḥanania, Michaël et Azarya de la fournaise ardente. Il est encore dit là : le premier Temple fut bâti par Chelomo, descendant de Yehouda ; le second par Zeroubavel, fils de Chéaltiel, descendant de Yehouda : « Je te prendrai, Zeroubavel, fils de Chéaltiel, Mon serviteur, dit l’Éternel des armées » (Aggée 2,23) ; « Les mains de Zeroubavel ont fondé cette maison » (Zacharie 4,7) ; et « Qui es-tu, grande montagne ? Devant Zeroubavel, une plaine ! » Le dernier Temple, qui sera bientôt bâti de nos jours, est lié au roi Messie, qui descendra de Yehouda : « Ce jour-là, la racine de Yichaï, dressée comme un étendard pour les peuples […] » (Isaïe 11,10).

וע"ד הקבלה יהודה אתה יודוך אחיך. נרמז בשמו של יהודה התחלת ההתפשטות וזהו לשון יודוך אחיך כי שם כל ההודאה בין תבין. ומכאן יצא שם הגבורה כי יהודה גבר באחיו והוא רמוז בדברי רבקה וכן בתחלת ברכה שניה.

Selon la voie de la Kabbale : « Yehouda, toi, tes frères te reconnaîtront. » Le nom de Yehouda suggère le commencement de l’expansion. Tel est le sens de « tes frères te reconnaîtront », car là se trouve toute la reconnaissance ; comprends bien. De là procède le nom de la Puissance, car « Yehouda l’emporta sur ses frères ». Cela est suggéré dans les paroles de Rivka ainsi qu’au commencement de la deuxième bénédiction.

אוסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעין, ושעור הכתוב איש יהודה יאסור עיר אחד לגפן אחד ויטעון אותו מגפן אחד וכן אתון אחת יטעון משורק אחד. ואמר כבס ביין משל לרבוי היין בארצו.

« Il attache à la vigne son ânon. » Il prophétisa que le pays de Yehouda ferait couler le vin comme une source. Le sens du verset est : un homme de Yehouda attachera un ânon à une seule vigne et le chargera du produit de cette seule vigne ; de même, il chargera une ânesse du produit d’un seul cep de choix. « Il lave dans le vin » est une image de l’abondance du vin dans son pays.

ולפי דעת אונקלוס הכתוב מדבר על ישראל וירושלים. אסרי לגפן אלו ישראל, עירה זו ירושלים, ולשורקה אלו ישראל שנאמר (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק בני אתונו תרגומו עמא יבנון היכליה, תרגם בני מלשון בנין ותרגם אתונו מלשון שער האיתון, שכתוב ביחזקאל (מ). או ירמוז הכתוב למלך המשיח, וע"כ אמר עירה ואמר בני אתונו כענין שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) ועל עיר בן אתונות.

Selon Onkelos, le verset parle d’Israël et de Jérusalem. « Il attache à la vigne » : Israël ; « son ânon » : Jérusalem. « Au cep de choix » : Israël, comme il est dit : « Moi, Je t’avais plantée comme un cep de choix » (Jérémie 2,21). « Le petit de son ânesse » est traduit : « Le peuple bâtira son Temple. » Il rapproche beni, « petit », de binyan, « construction », et atono, « son ânesse », de « la porte d’entrée », cha’ar ha-iton, dans Ézéchiel 40. Le verset peut aussi faire allusion au roi Messie ; c’est pourquoi il dit « son ânon » et « le petit de son ânesse », comme dans « Sur un ânon, petit des ânesses » (Zacharie 9,9).

חכלילי עינים מיין. גם זה משל לרבוי היין, אמר שכל אחד ואחד מארץ יהודה יהיה כחול עינים מן היין, והמלה הפוכה ומשפטה כחלילי, והענין כי כאשר יכחול האדם את עיניו בפוך כן יכחלו אותם בארץ יהודה ביין. ולבן שנים מחלב. משל ג"כ לרבוי החלב.

« Les yeux sombres de vin. » C’est encore une image de l’abondance du vin : chaque habitant du pays de Yehouda aura les yeux fardés par le vin. Les lettres du mot ḥakhlili sont inversées ; sa forme régulière serait kaḥlili. De même que l’homme farde ses yeux avec de l’antimoine, les habitants de Yehouda les farderont avec du vin. « Les dents blanches de lait » est aussi une image de l’abondance du lait.

ובמדרש חכלילי, חיך שטועמו אומר לי לי. ודעת אונקלוס בכתוב כי ההרים שבארץ יהודה מתאדמים בכרמים וע"כ כנה אותם בלשון עינים העומדים בגבהו של גוף כן ההרים גבוהים על הארץ, ואמר כי ילבינו הבקעות בתבואה ובעדרי הצאן שמהם החלב, תרגום שנים מלשון שיני הסלעים. ואם תסתכל בפרשה זו בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשיו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך. ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכלי זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. ומה שנתוסף בשמו על אותיות השם אות דל"ת לפי שהיה רביעי בלידה, או מפני שהשמש בגלגל רביעי ונברא ביום רביעי, ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי. או אולי נאמר עוד כי לפי שמדתו של יהודה היא הנקראת זאת והיא מוכתרת בכתר זי"ן, וע"כ לא הוצרך להזכירה כי כבר הזכיר אותה במה שאמר ידך בעורף אויבך ,והוא הקשת שכתוב בו (בראשית ט׳:י״ב) זאת אות הברית, וזהו (שמואל ב ב) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ובא משה ע"ה ופירש וזאת ליהודה, וכן הזכיר שם (דברים ל״ג:ז׳) ידיו רב לו.

Dans le Midrash, ḥakhlili signifie : le palais qui le goûte dit « pour moi, pour moi ! ». Selon Onkelos, les montagnes du pays de Yehouda rougissent de vignobles ; c’est pourquoi il les appelle « yeux » : comme les yeux sont en hauteur dans le corps, les montagnes s’élèvent au-dessus de la terre. Il dit que les vallées blanchiront de céréales et de troupeaux de petit bétail, qui donnent le lait ; il traduit « dents » selon le sens de « pointes des rochers ». Si tu examines cette bénédiction de Yehouda, tu y trouveras toutes les lettres de la Torah, sauf le zayin. La raison en est que la victoire de la royauté d’Israël issue de Yehouda ne repose pas principalement sur les armes, contrairement aux autres nations : l’épée est l’héritage d’Essav. Mais la royauté d’Israël n’a pas hérité du pays par son épée ; elle ne suit ni le cours de la nature ni la force du bras, mais dépend du mérite et de la punition, par la puissance supérieure, bénie soit-elle. Aussi trouveras-tu dans le nom de Yehouda, d’où vient la royauté, le Nom particulier entier. Lorsqu’Israël accomplit la volonté du Lieu, il agit avec force, sa royauté se fortifie et prospère ; le Nom particulier est avec lui et il n’a pas besoin d’armes. C’est pourquoi le zayin manque dans cette bénédiction. Le dalet ajouté aux lettres du Nom dans son nom s’explique parce qu’il fut le quatrième à naître ; ou parce que le soleil se trouve dans la quatrième sphère et fut créé le quatrième jour, et que la royauté de Yehouda est comparée au soleil : « Son trône sera comme le soleil devant Moi » (Psaumes 89). On peut peut-être encore dire que l’attribut de Yehouda est appelé zot, « celle-ci », et couronné de la couronne du zayin. Il n’était donc pas nécessaire de le mentionner, puisqu’il l’avait déjà évoqué par « Ta main sera sur la nuque de tes ennemis ». C’est l’arc dont il est écrit : « Voici le signe de l’alliance » (Genèse 9,12), et : « Pour enseigner l’arc aux fils de Yehouda ; cela est écrit dans le Livre du Juste » (II Samuel 2). Moché, que la paix soit sur lui, vint l’expliciter : « Et ceci pour Yehouda » ; il y mentionne aussi : « Que ses mains combattent pour lui » (Deutéronome 33,7).

ועוד נוכל לומר טעם אחר למה נחסרה משם אות הזי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות, אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה, וא"כ יהודה הוא כנגד יום שביעי של שבת. וע"כ הזכיר בו יודוך אחיך, כי כן תמצא בשבת (תהילים צ״ב:ב׳) טוב להודות לה', והזכיר מטרף בני עלית מלשון (משלי ל׳:ח׳) הטריפני לחם חקי, והכונה לומר יש לך לסלק עצמך בשבת אפילו ממזון אוכל נפש וכענין שכתוב (דברים ה׳:י״ד) לא תעשה כל מלאכה, ואמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, כשם שכתוב בשבת (שמות ט״ז:כ״ט) שבו איש תחתיו. ומחוקק מבין רגליו רמז למילה שהיא דוחה את השבת, ואמר אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, שכן כתוב בשבת (שמות כ״ג:י״ב) למען ינוח שורך וחמורך, כבס ביין לבושו, רמז לקדוש היין בשבת, ואמר חכלילי עינים מיין, ממה שמצינו בשבת שדרשו רז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי.

Nous pouvons encore donner une autre raison à l’absence du zayin : Yehouda est lui-même la septième personne en comptant les patriarches, Avraham, Itsḥak, Yaakov, Réouven, Chimon, Lévi et Yehouda. Il correspond donc au septième jour, le Chabbat. Aussi est-il dit : « Tes frères te rendront hommage », comme pour le Chabbat : « Il est bon de rendre grâce à l’Éternel » (Psaumes 92,2). « Du déchirement, mon fils, tu t’es retiré » se rapproche de « Accorde-moi le pain de ma ration » (Proverbes 30,8) : il faut, le Chabbat, s’abstenir même de préparer la nourriture nécessaire, comme il est écrit : « Tu ne feras aucun travail » (Deutéronome 5,14). « Il s’accroupit, se couche comme un lion et comme une lionne ; qui le fera lever ? » correspond à « Que chacun demeure à sa place » (Exode 16,29). « Le législateur d’entre ses pieds » évoque la circoncision, qui repousse le Chabbat. « Il attache à la vigne son ânon, au cep de choix le petit de son ânesse » correspond à « Afin que ton bœuf et ton âne se reposent » (Exode 23,12). « Il lave dans le vin son vêtement » évoque la sanctification sur le vin le Chabbat. « Les yeux sombres de vin » se rapporte à cet enseignement sur le Chabbat : une grande enjambée retire un cinq-centième de la lumière des yeux de l’homme, et il la retrouve par la sanctification du vendredi soir.

זבולון לחוף ימים ישכון. סדר השבטים בכאן על סדר הנכון כפי תולדותם והששה הראשונים בני לאה, וסדר כאחד דן וגד ואשר ונפתלי שהם בני השפחות ואחר סדר יוסף ובנימין שהם בני רחל, והיה ראוי להקדים יששכר לזבולן לפי שיששכר נולד תחלה אבל הקדים זבולון מפני שתורתו של יששכר על ידו, וכן הקדימו משה רע"ה (דברים ל״ג:י״ח) שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך.

« Zevouloun habitera au rivage des mers. » Les tribus sont ici rangées selon l’ordre de leur naissance : les six premières sont les fils de Léa ; puis il réunit Dan, Gad, Acher et Naftali, fils des servantes, et place ensuite Yossef et Binyamin, fils de Raḥel. Il aurait dû placer Issakhar avant Zevouloun, puisqu’il naquit le premier, mais il fait passer Zevouloun avant lui parce que l’étude de la Torah d’Issakhar est rendue possible par lui. Moché, notre maître, que la paix soit sur lui, le plaça également en premier : « Réjouis-toi, Zevouloun, dans tes sorties, et Issakhar, dans tes tentes » (Deutéronome 33,18).

וטעם לחוף ימים ישכון, על חוף ימים תהא ארצו ושם יהיה מצוי תדיר שהרי הוא עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר העוסקין בתורה, ונמצא זכותו של זבלון גדול לפי שהוא הסבה לתורתו של יששכר, וזהו שכתוב (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף, מלת בצל מלשון אצילות ובאורו אצילות החכמה מתקיימת באצילות הכסף, ומן הטעם הזה הקדים הכתוב זבלון ליששכר.

« Il habitera au rivage des mers » signifie que son pays sera au bord des mers et qu’il s’y trouvera constamment, car il fait du commerce et procure sa nourriture à la tribu d’Issakhar, qui étudie la Torah. Le mérite de Zevouloun est donc grand, puisqu’il rend possible la Torah d’Issakhar. C’est le sens de « À l’ombre de la sagesse, à l’ombre de l’argent » (Ecclésiaste 7,12). Betsel, « à l’ombre », se rapproche d’atsilout, « émanation » : l’émanation de la sagesse subsiste par celle de l’argent. C’est pourquoi l’Écriture place Zevouloun avant Issakhar.

ויש לך להשכיל כי זבלון ירמוז לקו האמצעי המחבר מעלה ומטה וזהו לחוף ימים כלשון (בראשית א׳:י׳) ולמקוה המים קרא ימים והוא כלשון (תהילים י״ט:ו׳) והוא כחתן יוצא מחופתו וזה מבואר.

Comprends que Zevouloun fait allusion à la ligne médiane qui relie le haut et le bas. Tel est le sens de « au rivage des mers », comme dans « Il appela mers le rassemblement des eaux » (Genèse 1,10), et comme dans « Il est tel un époux sortant de sa chambre nuptiale » (Psaumes 19,6). Cela est clair.

יששכר חמור גרם. ע"ד הפשט המשיל שבט יששכר לחמור חזק בעל עצמות שהבשר מועט בו כן היו בני יששכר זכי החומר דלי בשר סובלי עול תורה כחמור שמטעינין אותו למשוי. רובץ בין המשפתים. כחמור הרובץ ומהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רובץ רובץ בין תחומי העיירות.

« Issakhar est un âne aux os puissants. » Selon le sens simple, il compare la tribu d’Issakhar à un âne vigoureux, bien charpenté et peu charnu. Les fils d’Issakhar avaient ainsi une matière corporelle pure et peu de chair ; ils supportaient le joug de la Torah comme un âne chargé d’un fardeau. « Couché entre les limites » : tel un âne qui se couche et marche de jour et de nuit, sans passer la nuit dans une maison ; lorsqu’il se couche, c’est entre les limites des villes.

וירא מנוחה כי טוב. מאס דרך מלחמה והחיילות וראה מנוחת התורה כי טוב זהו הגיון התורה שצריכה מנוחת הגוף ויגיעת הנפש בהפך מעסקי העולם שצריכים יגיעת הגוף ומנוחת הנפש, ומפני שעסק התורה צריך פנאי והשקט הגוף וא"א שתתקיים במי שיש לו טרדות ואנחות ע"כ תקנו לנו רז"ל בתפלה השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה והסר ממנו יגון ואנחה, ואין הכונה במתפלל שישיב לנו הש"י השופטים והיועצים כדי שינגוש עסקי חובותיו ולא לזה כוון ישעיה שאמר (ישעיהו א׳:כ״ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, אבל עיקר הברכה ההיא ודבר הנביא הוא סוד העבור שאנו מבקשים את הש"י שישובו לנו השופטים שיהיו יושבים בלשכת הגזית לשפוט בינינו כבראשונה ולתת עצה כבתחלה ואז יהיו כל ישראל מוכנים לקבל המושכלות ומשיגים באותו זמן ידיעת השם יתברך כענין שכתוב (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ולכך סמך לזה והסר ממנו יגון ואנחה שאי אפשר להשיג ידיעת השם על השלמות עם היגון והאנחה רק עם השמחה ועם המנוחה, והנה ברכה זו תקנוהאחר ברכת תקע בשופר שהיא מדברת בקבוץ גליות.

« Il vit que le repos était bon. » Il rejeta la voie de la guerre et des armées et vit que le repos de la Torah était bon : sa méditation exige le repos du corps et l’effort de l’âme, à l’inverse des affaires du monde, qui exigent l’effort du corps et le repos de l’âme. L’étude de la Torah demandant loisir et tranquillité du corps, et ne pouvant subsister chez celui qu’accablent soucis et soupirs, nos maîtres ont institué dans la prière : « Rétablis nos juges comme autrefois et nos conseillers comme au commencement, et éloigne de nous peine et soupir. » Celui qui prie ne vise pas à obtenir des juges et des conseillers pour recouvrer ses créances ; telle n’était pas non plus l’intention d’Isaïe : « Je rétablirai tes juges comme autrefois et tes conseillers comme au commencement » (Isaïe 1,26). L’essentiel de cette bénédiction et de la parole du prophète concerne le secret de l’intercalation : nous demandons au Nom de nous rendre les juges qui siégeront dans la salle de Pierre taillée pour nous juger comme autrefois et conseiller comme au commencement. Alors tout Israël sera préparé à recevoir les réalités intelligibles et atteindra la connaissance du Nom, béni soit-Il : « La terre sera remplie de la connaissance de l’Éternel […] » (Isaïe 11,9). Aussi ajoute-t-on « Éloigne de nous peine et soupir », car la connaissance parfaite du Nom ne s’acquiert pas dans la peine et le soupir, mais dans la joie et le repos. Cette bénédiction a été placée après « Sonne du grand chofar », qui concerne le rassemblement des exilés.

כי טוב. כלשון (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם, ואת הארץ, מלשון (יחזקאל ל״ו:כ׳) ומארצו יצאו שתרגומו ומאוריתיה, כי נעמה, על שם (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם, ויט שכמו לסבול, עול תורה, וכן כתוב במתן תורה (תהילים י״ח:י׳) ויט שמים וירד, ויכלול עוד ויט שכמו לסבול שהיה משפיל עצמו, ומכאן ראוי לכל לומדי התורה להיות בהם מדת השפלות. ויהי למס עובד. שהיה משועבד לכל ישראל ומעלה להם מס בהוראות ותשובות וסדרי עבורין כענין שכתוב בדברי הימים (א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם.

« Était bon » : comme dans « Car Je vous ai donné un bon enseignement » (Proverbes 4,2). « Et le pays » : comme dans « Ils sont sortis de Son pays » (Ézéchiel 36,20), traduit « de Sa Torah ». « Était agréable » se rapporte à « Ses voies sont des voies agréables » (Proverbes 3,17). « Il inclina son épaule pour porter » : le joug de la Torah ; de même, à propos du don de la Torah : « Il inclina les cieux et descendit » (Psaumes 18,10). « Il inclina son épaule pour porter » signifie aussi qu’il s’abaissait : tous ceux qui étudient la Torah doivent donc posséder l’humilité. « Il fut astreint au tribut » : il était au service de tout Israël, lui versant son tribut par les décisions, les réponses et les règles d’intercalation, comme il est écrit dans les Chroniques : « Parmi les fils d’Issakhar, ceux qui avaient l’intelligence des temps pour savoir ce qu’Israël devait faire : deux cents chefs, et tous leurs frères suivaient leur parole » (I Chroniques 12).

וע"ד המדרש יששכר חמור גרם, כשבא יעקב מן השדה בערב שמעה לאה קול החמור שהיה גועה, מיד ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא, וכתיב (בראשית ל׳:ט״ז) וישכב עמה בלילה הוא. הה"ד יששכר חמור גרם, חמור גרם לו.

Selon le Midrash : « Issakhar, l’âne l’a causé. » Lorsque Yaakov revint des champs le soir, Léa entendit le braiment de l’âne. Aussitôt « Léa sortit à sa rencontre et dit : Tu viendras vers moi », puis « Il coucha avec elle cette nuit-là » (Genèse 30,16). C’est le sens d’« Issakhar, ḥamor garèm » : l’âne en fut la cause.

וע"ד הקבלה יששכר חמור גרם הזכיר בו רובץ וכן הוא אומר (דברים כב) והאם רובצת, וזהו לשון בין המשפתים, בין תבין, כי כן כתוב ומבני יששכר יודעי בינה שם בית הנפש מנוחתה ונחלתה ולכך סמוך לו וירא מנוחה, ותרגום אונקלוס ואחסנתיה בין תחומיא, וזה מבואר.

Selon la voie de la Kabbale : « Issakhar est un âne aux os puissants. » Il dit de lui « couché », comme dans « La mère est couchée » (Deutéronome 22). Tel est le sens d’« entre les limites » ; comprends bien, car il est écrit : « Parmi les fils d’Issakhar, ceux qui avaient l’intelligence », bina. Là se trouvent la demeure de l’âme, son repos et son héritage ; aussi le verset suivant dit-il « Il vit le repos ». Onkelos traduit : « Son héritage est entre les limites. » Cela est clair.

דן ידין עמו. זה שמשון שהיה משבט דן והיה שופט ישראל ועל כן הזכיר ידין כי היה שופט לא מלך, כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים זה יהודה שכתוב בו ידך בערף אויביך גם השופט הזה יגבר על אויביו וינצחם.

« Dan jugera son peuple. » C’est Chimchon, de la tribu de Dan, qui fut juge d’Israël. Aussi dit-il « jugera », car il était juge et non roi. « Comme l’une des tribus d’Israël » : comme la plus distinguée des tribus, Yehouda, dont il est écrit : « Ta main sera sur la nuque de tes ennemis. » Ce juge, lui aussi, l’emportera sur ses ennemis et les vaincra.

ובמדרש כאחד שבטי ישראל, כיחידו של עולם מה יחידו של עולם אינו צריך לאחרים שנאמר (ישעיהו ס״ג:ג׳) פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, כך שמשון אינו צריך לאחרים לא לחרב ולא לחנית ולא לקשת או שאר כלי מלחמה אלא ללחי החמור שנאמר (שופטים ט״ו:ט״ז) בלחי החמור הכיתי אלף איש.

Dans le Midrash : « Comme l’une des tribus d’Israël » : comme l’Unique du monde. De même que l’Unique du monde n’a pas besoin d’autrui — « J’ai foulé seul au pressoir, et parmi les peuples nul n’était avec Moi ; Je les ai foulés dans Ma colère et piétinés dans Ma fureur » (Isaïe 63,3) —, Chimchon n’a besoin ni d’autrui, ni d’épée, de lance, d’arc ou d’autres armes, mais seulement d’une mâchoire d’âne : « Avec la mâchoire de l’âne, j’ai frappé mille hommes » (Juges 15,16).

יהי דן. המשילו הכתוב לנחש לכמה טעמים. האחד שלא היה שמשון נלחם כנגד אויביו כשאר המלכים או השופטים בחיילות רבות רק לבדו יוצא עליהם פתאום כצפעוני היוצא ממאורתו, והשני מה הנחש מקבל לחש כך שמשון קבל לחש שנאמר (שופטים ט״ז:ט״ז-י״ז) ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות ויגד לה את כל לבו וכתיב (שם) אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם, ועוד מה נחש נקרא שרף על שם שהארס שורף כך שמשון שרף באש קמות פלשתים דכתיב (שופטים ט״ו:ה׳) ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה, ומה נחש אין לו רגלים כך שמשון חגר בשתי רגליו היה, ומה נחש אינו מכה אלא במקום נמוך מפני קללת נחש הקדמוני על גחונך תלך וכתיב (בראשית ג׳:ט״ו) ואתה תשופנו עקב, כך שמשון הנושך עקבי סוס רמז לשני עמודים אשר הבית נכון עליהם, ואמר ויפול רוכבו אחור על שלשת אלפים אשר על הגג, וקרא אותם רוכב הנופל אחור כי כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור, ומה נחש מכה בלא חרב כך הרוגי שמשון בלא חרב שנאמר (שופטים ט״ז:ל׳) ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו, ותמצא בב"ר מה נחש נוקם כך שמשון נוקם שנאמר (שם) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים ע"כ.

« Que Dan soit. » L’Écriture le compare au serpent pour plusieurs raisons. Premièrement, Chimchon ne combattait pas ses ennemis avec de nombreuses armées, comme les autres rois ou juges ; il sortait seul contre eux, à l’improviste, tel un serpent venimeux sortant de son antre. Deuxièmement, comme le serpent se laisse charmer, Chimchon se laissa charmer : « Comme elle le pressait chaque jour par ses paroles et le tourmentait, son âme s’impatienta jusqu’à la mort ; il lui dévoila tout son cœur » (Juges 16,16-17), puis : « Si je suis rasé, ma force se retirera de moi, je deviendrai faible et serai comme tout homme. » De plus, le serpent est appelé saraf parce que son venin brûle ; Chimchon brûla les récoltes sur pied des Philistins : « Il mit le feu aux torches et les lâcha dans les récoltes des Philistins ; il brûla les meules et les blés sur pied » (Juges 15,5). Comme le serpent n’a pas de pieds, Chimchon était boiteux des deux jambes. Comme le serpent ne frappe qu’en bas, selon la malédiction du serpent primordial « Tu marcheras sur ton ventre » et « Tu lui blesseras le talon » (Genèse 3,15), ainsi Chimchon « mord les talons du cheval » : allusion aux deux piliers sur lesquels reposait la maison. « Son cavalier tombe à la renverse » concerne les trois mille personnes sur le toit. Il les appelle un cavalier tombant à la renverse, car, lorsque le serpent mord les talons du cheval, celui-ci lève la tête et les jambes de devant, faisant tomber son cavalier en arrière. Comme le serpent frappe sans épée, Chimchon tua sans épée : « Ceux qu’il fit mourir à sa mort furent plus nombreux que ceux qu’il avait fait mourir de son vivant » (Juges 16,30). Tu trouveras dans Béréchit Rabba : comme le serpent se venge, Chimchon se venge : « Que je tire des Philistins une seule vengeance pour mes deux yeux. » Fin de la citation.

ודע כי הכונה מפורשת בדן, ומה שנרמז בראובן נתפרש בדן וזהו לשון ידין עמו וכן נחש עלי דרך, וזה מבואר.

Sache que l’intention est explicite pour Dan : ce qui était suggéré en Réouven est explicité en Dan. Tel est le sens de « Il jugera son peuple » et de « Serpent sur le chemin ». Cela est clair.

שפיפון עלי ארח. המין הקטן שבנחשים נקרא שפיפון. ובמדרש שפיפון עלי ארח שמשון חגר בשתי רגליו היה שכן כתיב בבלעם (במדבר כ״ב:כ״ה-כ״ו) ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, וכתיב (שם כג) וילך שפי וכאן כתיב שפיפון, חגר בשתי רגליו.

« Un petit serpent sur le sentier. » La petite espèce de serpents est appelée chefifon. Dans le Midrash : « Un chefifon sur le sentier » : Chimchon était boiteux des deux jambes. À propos de Bilam, il est écrit : « Elle écrasa le pied de Bilam contre le mur » (Nombres 22,25-26), puis : « Il s’en alla chéfi » (Nombres 23). Ici, il est écrit chefifon : boiteux des deux jambes.

לישועתך קויתי ה'. כתב הרמב"ן ז"ל כי הכתוב הזה תפלת יעקב לפי שראה ברוה"ק כי היה שמשון המושיע אחרון לשופטים, ואע"פ שהיה שמואל אחריו שמואל נביא היה ולא היה נלחם כמוהו ולפיכך כשראה יעקב כי תשועת שמשון נפסקה עמו ומת בנפילת הרוכב יחדו אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת שמשון הנמשל לנחש ושפיפון.

« J’espère en Ton salut, Éternel. » Le Ramban, de mémoire bénie, écrit que ce verset est une prière de Yaakov : il vit par l’esprit saint que Chimchon serait le dernier libérateur parmi les juges. Bien que Chemouël lui succédât, celui-ci était prophète et ne combattait pas comme lui. Voyant donc que le salut de Chimchon cessait avec lui et qu’il mourait en même temps que le cavalier tombait, Yaakov dit : « J’espère en Ton salut, Éternel », non dans celui de Chimchon, comparé au serpent et au petit serpent.

ויתכן לפרש כי הוא תפלת שמשון כי ראה יעקב אחרית השופט הזה האחרון כי הוא הנושך והמפיל והרוכב אחור, והוא המתפלל לישועתך קויתי ה' שכן התפלל (שופטים ט״ז:כ״ח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואע"פ שמת בכללם הנה זאת תשועתו שינקם מאויביו וימות עמהם כי בזה היה חפץ כמ"ש (שם) תמות נפשי עם פלשתים.

On peut expliquer qu’il s’agit de la prière de Chimchon. Yaakov vit la fin de ce dernier juge : il mord, fait tomber le cavalier en arrière et prie « J’espère en Ton salut, Éternel », comme il pria : « Souviens-Toi de moi et fortifie-moi, je T’en prie, cette fois seulement, ô Dieu » (Juges 16,28). Bien qu’il mourût avec eux, sa délivrance fut de se venger de ses ennemis et de mourir avec eux : c’était son désir, comme il est dit : « Que mon âme meure avec les Philistins. »

ודע כי בעלי השמות מוציאים מן הכתוב הזה השם שמועיל בדרך כנגד השונאים, וכן שמשון ההורג בשונאיו ואשר הרבה את חלליהם מצינו שכתוב בו (שם) ויט בכח ויפל הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו, לא אמר הכתוב ויט בכחו אלא ויט בכח כלומר בכח השם עם כחו, כי שתף כח השם עם כחו וחלה בהם נקמה, והשם היוצא מן הכתוב הזה הוא בסדר אותיות הכתוב והתיבות משולשות, וידוע ומפורסם הוא בנקודו, וצריך אדם להזכירו כסדרן למפרע ג"כ כדי שילך בדרך סלולה וישיב אויביו אחור ומזה סמך לו אחור.

Sache que les maîtres des Noms tirent de ce verset le Nom qui aide en chemin contre les ennemis. De même, pour Chimchon, qui tuait ses ennemis et multipliait leurs morts, il est écrit : « Il se pencha avec force, et la maison tomba sur les princes et sur tout le peuple qui s’y trouvait » (Juges 16). Le texte ne dit pas « avec sa force », mais « avec force » : avec la puissance du Nom jointe à sa propre force. Il associa ainsi la puissance du Nom à la sienne, et la vengeance les atteignit. Le Nom tiré de ce verset suit l’ordre des lettres du texte, les mots étant au nombre de trois ; sa vocalisation est connue et répandue. Il faut aussi le prononcer dans l’ordre inverse afin de marcher sur une voie aplanie et de faire reculer ses ennemis. C’est pourquoi le texte juxtapose « en arrière ».

גד גדוד יגודנו. שבח אותו בגבורה ואמר כי יהיו לו מלחמות רבות וגדודים יבאו עליו והוא יגוד עקב, כלומר באחרונה הוא ילך בגדודו עליהם ויתגבר, או פי' והוא יגוד עקב והוא יכריתם באחרונה מלשון גדו אילנא, ומשה רבינו ע"ה פירש הכתוב הזה הוא שאמר (דברים ל״ג:כ׳) ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד.

« Gad, une troupe l’assaillira. » Il loue sa force : de nombreuses guerres l’attendront et des troupes viendront contre lui, mais « lui les assaillira à la fin » : finalement, il marchera contre elles avec sa troupe et l’emportera. Ou bien : il les retranchera à la fin, selon l’araméen goudou ilana, « abattez l’arbre ». Notre maître Moché, que la paix soit sur lui, explicite ce verset : « Béni soit Celui qui élargit Gad ! Il demeure comme une lionne, déchirant le bras et même le sommet de la tête » (Deutéronome 33,20).

ובמדרש והוא יגוד עקב כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה אלא מגד, והוא יגוד עקב אותו שבא בעקב שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא מגד, ע"כ בב"ר.

Dans le Midrash : « Lui les assaillira à la fin. » Lorsque Yaakov vit Chimchon, issu de Dan, il dit : « J’espère en Ton salut, Éternel. » Ce n’est pas celui-ci qui apportera la délivrance, mais quelqu’un de Gad. « Lui viendra à la fin » désigne celui qui vient au terme : « Voici, Je vous envoie le prophète Éliyahou » (Malachie 3,23), qui est de Gad. Fin du passage de Béréchit Rabba.

מאשר שמנה לחמו. מאכלו שמן על שם רבוי הזיתים שהוא בחלקו של אשר והוא מושך שמן כמעין, וכן פירש משה רבינו ע"ה (דברים ל״ג:כ״ד) וטובל בשמן רגלו, והיה הכתוב ראוי לומר אשר שמנה לחמו.

« D’Acher, son pain sera gras. » Sa nourriture sera grasse, à cause de l’abondance des oliviers dans le territoire d’Acher ; l’huile y coule comme une source. Notre maître Moché, que la paix soit sur lui, l’explique de même : « Il trempe son pied dans l’huile » (Deutéronome 33,24). Le verset aurait dû dire : « Acher, son pain sera gras. »

אבל יתכן לומר בטעם תוספת המ"ם שבא להורות על הפלגת הדבר, כי אין צריך לומר שתהיה הברכה ברבוי השמן בחלקו של אשר כי אם גם בשאר הארצות תמצא ברכת רבוי השמן מחלקו של אשר, וזה טעם תוספת המ"ם כי ממנו שפע השמן ומאתו יובל לשאר הארצות.

On peut toutefois expliquer le mem ajouté comme une marque d’abondance extrême. Non seulement la bénédiction d’une huile abondante se trouvera dans le territoire d’Acher, mais les autres pays aussi bénéficieront de l’abondance provenant de son territoire. Tel est le sens du mem : de lui vient le flot d’huile, et de chez lui on la transporte vers les autres pays.

נפתלי אילה שלוחה. ע"ד הפשט ברכו בקלות שיהיו בני נפתלי קלים כאילה לרוץ ולבשר בשורות טובות ולהודיעם תחלה כאילה זו המבשרת בכתב השלוח בין קרניה.

« Naftali est une biche lâchée. » Selon le sens simple, il le bénit pour la rapidité : les fils de Naftali seront rapides comme une biche pour courir annoncer de bonnes nouvelles et les faire connaître les premiers, comme cette biche porteuse d’un message écrit, envoyé entre ses bois.

וע"ד המדרש נפתלי אילה שלוחה זו בקעת גינוסר שממהרת פירותיה כאילה. הנותן אמרי שפר שהיו בני נפתלי מכבדין את המלכים מפירותיהן והיו משפרין דבריהם והמלכים היו מתרצין להן.

Selon le Midrash : « Naftali est une biche lâchée » désigne la vallée de Guinnossar, dont les fruits mûrissent rapidement comme une biche. « Il donne de belles paroles » : les fils de Naftali honoraient les rois en leur offrant leurs fruits et embellissaient leurs propos ; les rois leur devenaient favorables.

ד"א נפתלי אילה שלוחה, מלמד שקפץ למצרים כאילה להביא שטרי המערה לקבור את אביו ולא הספיק לילך עד שעמד חושים בן דן והרגו לעשו על שהיה מעכב על קבורתו של יעקב כן דרשו בב"ר.

Autre explication de « Naftali est une biche lâchée » : il bondit vers l’Égypte comme une biche pour apporter les titres de propriété de la caverne afin d’enterrer son père. Il n’eut pas le temps de s’y rendre que Ḥouchim, fils de Dan, se leva et tua Essav, parce qu’il empêchait l’enterrement de Yaakov. Ainsi l’explique Béréchit Rabba.

וע"ד הקבלה נפתלי אילה שלוחה, ירמוז לצדיק ויזכיר בו אילה שלוחה לפי שהוא שלו והיא כנסת ישראל מלשון (תהלים כב) אילת השחר, וכן שלוחה מלשון שליח, ונפתלי זה נותן אמרי שפר להקב"ה, ואפשר שאונקלוס רמז לזה, וכן אמרו רז"ל מלאך אחד ממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ונוטל כל התפלות ועושה אותם עטרה לראשו של הקב"ה שנאמר (משלי י) ברכות לראש צדיק, וידוע מי הוא ראשו של צדיק וזה מבואר.

Selon la voie de la Kabbale : « Naftali est une biche lâchée » fait allusion au Juste. Il mentionne une « biche lâchée » parce qu’elle lui appartient : elle est l’Assemblée d’Israël, comme dans « La biche de l’aurore » (Psaumes 22). Chelouḥa, « lâchée », se rapproche aussi de chaliaḥ, « envoyé ». Ce Naftali donne de belles paroles au Saint, béni soit-Il. Peut-être Onkelos y fait-il allusion. Nos maîtres ont de même dit : un ange attend que la dernière assemblée d’Israël ait prié, prend toutes les prières et en fait une couronne pour la tête du Saint, béni soit-Il : « Des bénédictions sur la tête du Juste » (Proverbes 10). On sait qui est la tête du Juste ; cela est clair.

בן פרת יוסף. ע"ד הפשט מלת בן מלשון (תהלים פ) ועל בן אמצת לך ופירושו נטע שבו פארות רבות, וזהו רמז לשני שבטים היוצאים ממנו אפרים ומנשה, ומפני זה הזכיר שני פעמים בן פרת, וזהו שהמשילו משה לשור ולראם ופירש ואמר (דברים לג) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ומה שהקדים השבח לשם יוסף ולא נהג כן ביתר השבטים, מפני שהוצרך לכפול שני פעמים בן פורת כנגד שני השבטים ולא יתכן לכתוב יוסף בן פרת בן פרת עלי עין. על כן הוצרך להקדים השבח לשם יוסף ואמר פרת יוסף בן פרת עלי עין. ואמר בן פרת הראשון כנגד מנשה הבכור, ובן פרת השני כנגד אפרים, ולפי שהיתה מעלתו גדולה על מנשה הוסיף עלי עין.

« Yossef est un rejeton fécond. » Selon le sens simple, ben, « fils », est comme dans « Le rejeton que Tu as fortifié pour Toi » (Psaumes 80) : une plantation portant de nombreuses branches. C’est une allusion aux deux tribus qui sortent de lui, Éphraïm et Menaché ; aussi répète-t-il deux fois « rejeton fécond ». C’est pourquoi Moché le compare au taureau et au réem, puis précise : « Ce sont les myriades d’Éphraïm et les milliers de Menaché » (Deutéronome 33). S’il place l’éloge avant le nom de Yossef, contrairement aux autres tribus, c’est qu’il devait répéter deux fois « rejeton fécond », pour les deux tribus. Il ne pouvait écrire : « Yossef, rejeton fécond, rejeton fécond auprès de la source. » Il dut donc faire précéder l’éloge et dire : « Rejeton fécond, Yossef, rejeton fécond auprès de la source. » Le premier concerne Menaché, l’aîné ; le second, Éphraïm. Son rang étant supérieur à celui de Menaché, il ajoute « auprès de la source ».

והרמב"ן ז"ל פירש בן פרת בן חן מלשון רז"ל אפריון נמטייה לר' שמעון בסוף בבא מציעא וכן לשון ברכה ושבח מלשון פורנא ליתמי ע"כ.

Le Ramban, de mémoire bénie, explique « rejeton fécond » par « fils de grâce », selon l’expression de nos maîtres : « Louange soit donnée à Rabbi Chimon », afiryon namteyeh, à la fin de Bava Metsia. Le terme exprime aussi bénédiction et louange, comme dans pourna le-yatmei, « avantage pour les orphelins ». Fin de ses paroles.

בנות צעדה. בנות המלכים במצרים היו עולות וצועדות על החומות שבעיר כדי להסתכל בו ולא תלה עיניו לאחת מהן לכך סמך לו ותשב באיתן קשתו.וע"ד המדרש בן פרת בן פרות שע"י פרות נתגדל. עלי עין, אל תקרי עלי עין אלא עולי עין שעולים עלי עין, זה זרעו של יוסף שאין עין הרע שולטת בהם.

« Les filles gravissaient. » Les filles des rois d’Égypte montaient et marchaient sur les murailles de la ville pour le contempler, mais il ne leva les yeux vers aucune d’elles. Aussi le texte juxtapose-t-il : « Son arc demeura ferme. » Selon le Midrash : « Rejeton fécond », ben porat, évoque les vaches, parot, par lesquelles il fut élevé. « Au-dessus de l’œil » : ne lis pas alei ayin, mais olei ayin, « qui s’élèvent au-dessus de l’œil » ; c’est la descendance de Yossef, sur laquelle le mauvais œil n’a pas de prise.

וע"ד הקבלה בן פרת ירמוז לתפארת ישראל וזהו לשון בן פרת, וטעם עלי עין כי הוא על הנהר היוצא מעדן מאציל על הנהר ומשפיע בו, ובעבור היות הנצח מן הימין וההוד מן השמאל לכך יצאו ממנו שני שבטים אפרים ומנשה, וזהו שאמר בנות צעדה עלי שור, ותרגם אונקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי, ומזה הזכיר משה בברכתו (דברים לג) בכור שורו הדר לו, בא לבאר שתי המדות שנתנו ליוסף השור מהשמאל והדר שהוא הנצח מהימין, וזה מבואר.

Selon la voie de la Kabbale, « rejeton fécond » fait allusion à la Splendeur d’Israël, Tiféret. Tel est le sens de ben porat. « Au-dessus de la source » : il se tient au-dessus du fleuve qui sort d’Éden, fait émaner sur lui et l’alimente. Netsaḥ étant à droite et Hod à gauche, deux tribus sortirent de lui, Éphraïm et Menaché. C’est le sens de « Les filles gravissaient la muraille », qu’Onkelos traduit : « Deux tribus sortiront de ses fils. » Moché mentionne donc dans sa bénédiction : « Son taureau premier-né fait sa gloire » (Deutéronome 33). Il explique les deux attributs donnés à Yossef : le taureau à gauche, et hadar, la splendeur qui est Netsaḥ, à droite. Cela est clair.

מאל אביך. ע"ד הפשט ממנו יבא הרצון שיעזרך ומשדי המשדד מערכת הכוכבים תבא לך הברכה ברכות שמים וברכות תהום שתהיה מבורך בשמים ובארץ, וכן ברכת שדים ורחם כלומר שיגיעו לך ברכות שברכוך אביך ואמך כתרגום. ודעת אונקלוס בשדים שירמוז לאב על שם שהזכר פועל יורה כחץ מתרגום שדי בימא.

« Du Dieu de ton père. » Selon le sens simple, de Lui viendra la volonté de t’aider ; de Chaddaï, qui bouleverse l’ordonnance des astres, te viendra la bénédiction : bénédictions du ciel et de l’abîme, afin que tu sois béni au ciel et sur terre. De même, « les bénédictions des seins et du sein maternel » signifie que te parviendront les bénédictions dont ton père et ta mère t’ont béni, selon le Targoum. Pour Onkelos, « les seins », chadayim, fait allusion au père, parce que le mâle agit en projetant comme une flèche, selon le terme araméen chadi dans « il jette à la mer ».

וע"ד הקבלה מאל אביך אביך הוא אביר יעקב יבא לך העזר אחר קבלתו השפע מן השמים שהזכיר והוא השמים המקבל מעל, ועם שדי תהיה ברכתך והיא התהום שהיא רובצת תחת והם הם שדים ורחם כתרגומו ברכתא דאבוך ודאמך כענין (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך ע"ד הסוד כי האב והאם כנגדם.

Selon la voie de la Kabbale : « Du Dieu de ton père. » Ton père est le Puissant de Yaakov ; l’aide te viendra après qu’il aura reçu l’effusion des cieux mentionnés, ces cieux qui reçoivent d’en haut. « Avec Chaddaï » sera ta bénédiction : elle est l’abîme couché au-dessous. Ce sont les seins et le sein maternel, selon le Targoum : « Les bénédictions de ton père et de ta mère », comme dans « Honore ton père et ta mère » (Exode 20,12), selon le secret, car le père et la mère leur correspondent.

ברכות אביך גברו על ברכות הורי. ע"ד הפשט הורי הם אברהם ויצחק ויאמר הברכות שלי תהיינה נוספות על ברכות הורי.

« Les bénédictions de ton père surpassent les bénédictions de mes parents. » Selon le sens simple, « mes parents » désigne Avraham et Itsḥak. Il dit : mes bénédictions s’ajouteront à celles de mes parents.

וע"ד הקבלה ברכות אביך גברו כלומר שפע אצילות אביך יקבל וימשך מלמעלה ויתגבר על ברכות הורי הם האבות העליונים והם המדות שהחזיקו בהם אברהם ויצחק והם החסד והפחד והם ידי אביר יעקב שבארתי לך למעלה, וקראם הורים כי האבות הן הן המרכבה, וכן דוד המלך ע"ה קראם הרים הוא שאמר (תהלים קכא) אשא עיני אל ההרים, ודרשו רז"ל אשא עיני אל ההרים אלו האבות פי' העליונים, עד תאות גבעות עולם עד שישלימו המדות ואז יהיה השם והכסא שלם והבן זה, כי הורי שהזכיר הם הם גבעות עולם כלומר כתריס לעולם מלשון (שמות כח) ומגבעות תעשה להם, שהרי כל העולם כלו תלוי בהם והם הם זרועות עולם כמו הקמיע שהגבור נושא בזרועו שהגבור נושא הקמיע והקמיע נושא את הגבור ומעמיד אותו, וכן תמצא שקראם דוד הרים וגבעות הוא שאמר (תהלים עב) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה, ופקח עיני שכלך וראה איך קראם יעקב גבעות עולם ומשה רבינו גבעות עולם ודוד המלך פתחי עולם, בשכבר הזכיר (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם שהם המדות העליונות כי שערים מלשון מדה ושעור, והבן זה.

Selon la voie de la Kabbale : « Les bénédictions de ton père surpassent » signifie que ton père recevra l’effusion de l’émanation, qui s’écoulera d’en haut et surpassera les bénédictions de mes parents. Ceux-ci sont les Pères supérieurs, les attributs auxquels s’attachèrent Avraham et Itsḥak : la Bonté et la Crainte, les mains du Puissant de Yaakov que je t’ai expliquées plus haut. Il les appelle « parents », car les patriarches sont le Char. David, que la paix soit sur lui, les appelle aussi « montagnes » : « Je lève mes yeux vers les montagnes » (Psaumes 121). Nos maîtres expliquent : ce sont les patriarches, c’est-à-dire les supérieurs. « Jusqu’au désir des collines éternelles » : jusqu’à ce que les attributs soient complets, et qu’alors le Nom et le Trône soient entiers. Comprends cela. Les « parents » mentionnés sont les « collines éternelles », c’est-à-dire une protection pour le monde, en rapport avec « Tu leur feras des coiffes », migbaot (Exode 28). Le monde entier dépend d’eux ; ce sont les bras éternels. Ils sont comme l’amulette que le guerrier porte au bras : le guerrier porte l’amulette, et l’amulette porte et soutient le guerrier. David les appelle aussi montagnes et collines : « Que les montagnes portent la paix au peuple, et les collines, par la justice » (Psaumes 72). Ouvre les yeux de ton intelligence : Yaakov les appelle « collines éternelles », notre maître Moché également, et le roi David « ouvertures éternelles », après avoir dit « Portes, levez vos têtes » (Psaumes 24). Ce sont les attributs supérieurs, car « portes », chearim, relève de la mesure et de la dimension, chiour. Comprends cela.

בנימין זאב יטרף. ע"ד הפשט המשיל את בנימין לזאב החוטף על שם שעתידים להיות בני בנימין חוטפים שנאמר (שופטים כ״א:כ״א) וחטפתם לכם איש אשתו.

« Binyamin est un loup qui déchire. » Selon le sens simple, il compare Binyamin au loup ravisseur parce que ses descendants devaient ravir : « Vous enlèverez chacun une femme pour vous » (Juges 21,21).

וע"ד המדרש בנימין זאב יטרף עשרה בנים היו לו לבנימין כמנין זאב. בבקר יאכל עד. זהו שאול בן קיש שהוא משבט בנימין שהיה המלך הראשון והיה תחלת בקרן של ישראל ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל יחלק שלל, מרדכי ואסתר שהם מבני בנימין יחלקו את שלל המן שנאמר (אסתר ח׳:ז׳) הנה בית המן נתתי לאסתר.

Selon le Midrash : « Binyamin est un loup qui déchire. » Binyamin eut dix fils, correspondant à la valeur numérique de zeèv, « loup ». « Le matin, il mange le butin » : c’est Chaoul, fils de Kich, de la tribu de Binyamin, premier roi et commencement du matin d’Israël. « Le soir, il partage la dépouille » : même lorsque le soleil d’Israël se couchera, quand Nabuchodonosor l’exilera à Babylone, il partagera le butin. Mordekhaï et Esther, descendants de Binyamin, partageront les biens d’Haman : « Voici, j’ai donné la maison d’Haman à Esther » (Esther 8,7).

וע"ד הקבלה בנימין זאב יטרף היה בנימין כלול משתי מדות שכל הבנין נכלל בהם ונקשר מעלה ומטה, וכן השכינה השורה בחלקו כלולה מן הכל והמשילו לזאב הטורף האוכל תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ולפי שהוא כלול מן העשר הוליד בנים כמנינם וכנגדם וזהו לשון יחלק שלל כלשון (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל והיא השכינה, ומזה תרגם אונקלוס בארעיה תשרי שכינתיה והבן זה.

Selon la voie de la Kabbale : « Binyamin est un loup qui déchire. » Binyamin comprenait deux attributs dans lesquels tout l’édifice est compris, reliant le haut et le bas. De même, la Présence divine qui réside dans son territoire comprend le tout. Il le compare au loup ravisseur, qui consomme l’offrande perpétuelle du matin et celle de l’après-midi. Parce qu’il comprend les dix, il engendra des fils selon leur nombre et leur correspondance. Tel est le sens de « Il partage le butin », comme dans « Celle qui demeure à la maison partage le butin » (Psaumes 68,13), qui désigne la Présence divine. Aussi Onkelos traduit-il : « Dans son territoire résidera Sa Présence. » Comprends cela.

ואחר שבארתי לך בכאן גם בפרשת לידת השבטים שכל אחד מהם נקרא על שם מדה ידועה ממדותיו של הקב"ה עוד תמצא אם תפקח עיני שכלך כי י"ב אבני החושן שבהם קבועים ומפותחים י"ב שבטים גוון האבנים ההם כפי גוון מדותיה למעלה, כי ראובן הרומז למדת הדין אבנו אודם ובנימן הכלול מכל המדות אבנו ישפה שהיא כלולה מגוונין הרבה, ובפסוק ועשית חשן משפט אזכיר זה בעז"ה ושם תראה.

Après t’avoir expliqué ici et dans la section de la naissance des tribus que chacune porte le nom d’un attribut déterminé du Saint, béni soit-Il, tu trouveras encore, si tu ouvres les yeux de ton intelligence, que les couleurs des douze pierres du pectoral, où sont fixés et gravés les noms des douze tribus, correspondent aux couleurs de leurs attributs en haut. Réouven, qui évoque l’attribut de justice, a pour pierre l’odem, rouge ; Binyamin, qui comprend tous les attributs, a le jaspe, composé de nombreuses couleurs. Je le mentionnerai, avec l’aide du Nom, au verset « Tu feras un pectoral du jugement » ; tu le verras là.

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. היה הכתוב ראוי לומר אלה שבטי ישראל ומה שהזכיר כל אלה לפי שראובן ושמעון ולוי קנטרם ולא ברכם למדך הכתוב הזה שכולן שקולין זה כזה וראויים לברכה, כך פירש"י ז"ל.

« Tous ceux-là sont les douze tribus d’Israël. » L’Écriture aurait dû dire : « Ceux-là sont les tribus d’Israël. » Si elle dit « tous ceux-là », c’est que, bien qu’il ait réprimandé Réouven, Chimon et Lévi sans les bénir, le verset enseigne qu’ils sont tous équivalents et dignes de bénédiction. Ainsi l’explique Rachi, de mémoire bénie.

ולפי דעתי ירמוז הכתוב כי כל המציאות כלו מתקיים בזכות שבטי ישראל י"ב ועל כן הזכיר בהם לשון כל אלה כלשון האמור בכל הנמצאים כלם (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואת כל אלה ידי עשתה, ובא להורות שכל הנמצאים כלם מיוסדים על שבטי ישראל י"ב, והוא מה שדרשו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לעולם וע"כ תמצא מספר י"ב רשום בשלשת חלקי המציאות בעולם העליון י"ב מלאכים הסובבים כסא הכבוד שכנגד כתוב בכסא שלמה (מלכים א י׳:כ׳) ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה, בעולם האמצעי י"ב מזלות, בעולם השפל י"ב שבטי ישראל, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז׳:י״ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים והבן זה.

À mon avis, le verset suggère que toute l’existence subsiste par le mérite des douze tribus d’Israël. C’est pourquoi il dit « tous ceux-là », comme à propos de tous les êtres : « Tout cela, Ma main l’a fait » (Isaïe 66,2). Il enseigne que tous les êtres sont fondés sur les douze tribus d’Israël. Nos maîtres ont dit que la pensée d’Israël précéda le monde. Aussi trouveras-tu le nombre douze inscrit dans les trois parties de l’existence : dans le monde supérieur, douze anges entourent le Trône de gloire, auxquels correspondent les douze lions du trône de Salomon : « Douze lions se tenaient là, sur les six marches, de part et d’autre » (I Rois 10,20) ; dans le monde intermédiaire, douze constellations ; dans le monde inférieur, les douze tribus d’Israël. Salomon dit donc dans sa sagesse : « Dieu a fait l’un en correspondance avec l’autre » (Ecclésiaste 7,14). Comprends cela.

וזאת אשר דבר להם אביהם. ע"ד הפשט באורו וזאת הברכה אשר דבר להם אביהם.

« Et voici ce que leur dit leur père. » Selon le sens simple : voici la bénédiction que leur dit leur père.

ועל דרך הקבלה מלת זאת היא כנסת ישראל שכתוב בה (שיר השירים ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר, והיא התרומה שנאמר (שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה והיא הברית שנאמר (בראשית ט׳:י״ב) זאת אות הברית, והיא התורה שנאמר זאת התורה, שנתנה בשם המיוחד שנאמר וידבר אלהים, ולזה רמז הנביא שאמר (חבקוק סח) נתן תהום קולו, וזהו שכתוב (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי זה השער לה' אשר צדיקים יבואו בו אל הקדש כענין שנאמר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

Selon la voie de la Kabbale, zot, « celle-ci », est l’Assemblée d’Israël : « Cette taille qui est la tienne ressemble au palmier » (Cantique 7,8). Elle est le prélèvement : « Voici le prélèvement » (Exode 25,3) ; l’alliance : « Voici le signe de l’alliance » (Genèse 9,12) ; et la Torah : « Voici la Torah », donnée par le Nom particulier : « Dieu prononça. » Le prophète y fait allusion : « L’abîme fit entendre sa voix » (Habacuc 68). C’est le sens de « Avec celle-ci, Aharon entrera dans le sanctuaire » (Lévitique 16,3), car c’est la porte de l’Éternel, par laquelle les justes entreront dans le sanctuaire : « Levez vos mains vers le sanctuaire et bénissez l’Éternel » (Psaumes 134,2).

והנה יעקב השיג המדה הזאת והיא שירדה עמו למצרים, ועל כן אמר הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם, שהשכין עליו הברכה הזאת, ואמרו במדרש וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם יעקב עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, רמזו לנו בזה כי יעקב לא השיג כי אם זאת האחרונה ועל כן הזכירה באחרונה והפסיק דבריו בה, אבל משה שזכה והשיג למעלה ממנו עד החכמה, לכך התחיל בזאת האחרונה ובה היו תחלת דבריו ומשם יעלה ויבא אל הקדש ועל כן תמצא שרמז משה עשר ספירות בפרשה ההיא ושם אבאר זה בעז"ה.

Yaakov atteignit cet attribut, qui descendit avec lui en Égypte. C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et voici ce que leur dit leur père » : il fit reposer sur lui cette bénédiction. Le Midrash dit : Yaakov leur annonça qu’un homme semblable à lui les bénirait dans l’avenir et commencerait là où il s’était arrêté. On nous suggère ainsi que Yaakov n’atteignit que cette dernière ; il la mentionna donc en dernier et acheva par elle ses paroles. Mais Moché, qui mérita d’atteindre plus haut que lui, jusqu’à la Sagesse, commença par cette dernière : elle fut le début de ses paroles, d’où il monta et entra dans le sanctuaire. Aussi trouveras-tu que Moché évoque les dix séfirot dans cette section ; je l’expliquerai là, avec l’aide du Nom.

איש אשר כברכתו ברך אותם. והלא כבר הזכיר ויברך אותם. ע"ד הפשט ויברך אותם אמר בכלל, איש אשר כברכתו ברך אותם בפרט, או יאמר ויברך אותם לשעה ברך אותם לדורות.

« Il les bénit, chacun selon sa bénédiction. » N’a-t-il pas déjà dit « Il les bénit » ? Selon le sens simple, la première expression est générale, et « chacun selon sa bénédiction » particulière. Ou bien la première concerne ce moment-là et la seconde les générations à venir.

ועל דרך המדרש לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה ולנפתלי קלותו של איל ולבנימן חטיפתו של זאב יכול שלא כללן בכל הברכות ת"ל ברך אותם.

Selon le Midrash, puisqu’il donna à Yehouda la force du lion, à Naftali la rapidité du cerf et à Binyamin la puissance de ravir du loup, on aurait pu croire qu’il ne les associait pas tous à toutes les bénédictions ; le texte dit donc : « Il les bénit. »

וע"ד הקבלה איש אשר כברכתו ברך אותם י"ב שבטים הם דוגמת י"ב צנורות של מעלה ועליהם רמז דוד כשאמר (תהילים קכ״ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי יה, הזכיר לשבטים על י"ב של מעלה ושבטי יה על י"ב של מטה החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף, הראובני והשמעוני, וזהו שאמר איש אשר כברכתו ברך אותם כברכתם של מעלה ברך אותם למטה.

Selon la voie de la Kabbale : « Il les bénit, chacun selon sa bénédiction. » Les douze tribus correspondent aux douze canaux d’en haut, auxquels David fait allusion : « Là montèrent les tribus, les tribus de Yah » (Psaumes 122,4). « Les tribus » désigne les douze d’en haut, « les tribus de Yah » les douze d’en bas, scellées par le yod et le hé au commencement et à la fin : ha-Reouveni, ha-Chimoni. « Chacun selon sa bénédiction » signifie qu’il les bénit en bas selon leur bénédiction d’en haut.

ויגוע ויאסף אל עמיו. ולא הזכיר בו מיתה, ודרשו רז"ל יעקב אבינו לא מת.

« Il expira et fut réuni à son peuple. » Le texte ne mentionne pas sa mort. Nos maîtres ont expliqué : notre père Yaakov n’est pas mort.

והנה הפרשה הזאת מעידה שמת וכי חנטו אותו מצריים ובכו אותו שבעים יום ואחר כך קברוהו בניו במערת המכפלה מקום קבורת אבותיו.

Pourtant, cette section témoigne qu’il mourut : les Égyptiens l’embaumèrent, le pleurèrent soixante-dix jours, puis ses fils l’enterrèrent dans la caverne de Makhpéla, sépulture de ses pères.

אבל פירוש לא מת לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין לא מת כי נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדרגת הקדושה כמוהו חוזרות לשרשן ולעקרן וכיון שעלו לא ירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו היתה נפשו עולה ויורדת והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי הדורות כגון רבינו הקדוש, ומזה דרשו רז"ל בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק"ג) כל בי שמשי הוה אתי לביתיה יומא חד אתיא שבבותיה וקא קריא אבבא אמרה לה אמתיה שתיקי דרבינו יתיב כששמע רבי תו לא אתא שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים, כלומר שחזרה נשמתם לשרשה ולא הגיעו אל המעלה הזאת להיות להם כח גדול כל כך כמו רבינו הקדוש, וכ"ש ביעקב אבינו שנתקדש בג' קדושות, בקדושת אברהם שנתקדש במצות מילה קודם שיוליד יצחק, ובקדושת יצחק שנתקדש בעקדה על גבי המזבח להיות עולה תמימה, ובקדושת עצמו שהוא שלישי לאבות תשלום המרכבה ולא היה בזרעו שום פסול, ומטעם זה נראה לומר שנקרא הקב"ה על שמו (ישעיה כט) קדוש יעקב, ולא מצאנו קדוש אברהם קדוש יצחק.

Mais « il n’est pas mort » signifie qu’il ne goûta pas la saveur de la mort. Ou bien son âme planait constamment au-dessus de son corps en raison de l’intensité de sa sainteté. Les âmes des autres justes, dont la sainteté n’atteint pas son degré, retournent à leur racine et à leur origine ; une fois montées, elles ne redescendent pas. Mais, en raison de la sainteté et de la grandeur de son corps, l’âme de Yaakov montait et descendait. Cette grande puissance n’appartient qu’aux saints de la terre, êtres uniques de leur génération, comme Rabbénou Haqadoch. Nos maîtres racontent ainsi dans Ketoubot, au chapitre « Celui qui épouse » (103) : chaque veille de Chabbat, il revenait chez lui. Un jour, une voisine vint appeler à la porte ; sa servante lui dit : « Tais-toi, car notre maître est assis ici. » Lorsque Rabbi l’entendit, il cessa de venir afin de ne pas faire médire des justes précédents : leur âme était retournée à sa racine et ils n’avaient pas atteint un degré donnant une puissance aussi grande que celle de Rabbénou Haqadoch. À plus forte raison pour notre père Yaakov, sanctifié par trois saintetés : celle d’Avraham, sanctifié par la circoncision avant d’engendrer Itsḥak ; celle d’Itsḥak, sanctifié par la ligature sur l’autel pour être un holocauste parfait ; et sa propre sainteté, lui, troisième patriarche, achèvement du Char, dont aucun descendant n’était indigne. C’est pourquoi, me semble-t-il, le Saint, béni soit-Il, est appelé en son nom « le Saint de Yaakov » (Isaïe 29), et non « le Saint d’Avraham » ou « le Saint d’Itsḥak ».

ועל דרך הקבלה יעקב אבינו לא מת שלא היתה מדתו כענין שאר מדות הקצוות שהן גורמות ההפכים, ובאור זה כי מדתו הוא המכריע ואע"פ שהוא כלול מכל המדות ומקבל מהן בעבור שהוא עולה דרך סלולה עד ראשית הראשית שהוא מקור החיים, על כן אמרו ביעקב לא מת ולא אמרו כן על אברהם ויצחק לפי שהן מדות הקצוות לימין ולשמאל הגורמות ההפכים ולפיכך יעקב אבינו לא מת אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעתים מזומנות והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכפורים ליום הכפורים הוא משוטט בעולם בשליחותו של הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ בו כי הראשון הגס נחנט ונקבר כפשוטו של מקרא, וזהו מאמר החכם שאמר מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה מו) הנני מושיעך ואת זרעך, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כלומר מה זרעו בחיים בגוף ובנפש אף הוא בחיים בגוף ובנפש והוא הגוף שהזכרתי.

Selon la voie de la Kabbale, notre père Yaakov n’est pas mort parce que son attribut n’était pas comme les autres attributs des extrémités, qui produisent les contraires. Son attribut est celui qui établit l’équilibre. Bien qu’il comprenne tous les attributs et reçoive d’eux, il monte par une voie aplanie jusqu’au commencement des commencements, source de la vie. Aussi a-t-on dit de Yaakov qu’il n’est pas mort, sans le dire d’Avraham et d’Itsḥak, attributs des extrémités droite et gauche qui produisent les contraires. Notre père Yaakov demeure donc vivant en corps et en âme. Ce corps est le second corps, subtil, dont l’âme se revêt sous une forme corporelle : il possède une réalité tangible, mais est extrêmement subtil. Elle s’en revêt à des moments déterminés, de veille de Chabbat en veille de Chabbat ou de jour de Kippour en jour de Kippour. Il parcourt le monde en mission pour le Saint, béni soit-Il, et apparaît à qui il veut, tandis que le premier corps, grossier, fut embaumé et enterré, selon le sens simple du texte. Tel est le propos du sage : « J’interprète un verset », car il est dit : « Voici que Je te sauve, toi et ta descendance » (Jérémie 46). Il est rapproché de sa descendance : de même qu’elle est vivante, lui aussi est vivant, c’est-à-dire en corps et en âme, dans le corps que j’ai décrit.

ונראה לי כי לזה רמזו באיכה רבתי שדרשו שם (איכה ב) ויבער ביעקב כאש להבה, כשהפורענות באה לישראל אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר ויבער ביעקב, וכשהטובה באה לישראל אין מרגיש בה אלא יעקב שנאמר (תהלים יד) יגל יעקב ישמח ישראל ע"כ, ומן הידוע כי לשון מרגיש אינו נופל על הגוף שנחנט ונקבר כי אם על הגוף הדק שיש בו ממש והוא בעל הרגש, וזהו ענין רבינו הקדוש שבכתובות והנהו קפולאי במס' שבת פרק השואל, וכ"ש ביעקב שדיוקנו חקוקה בכסא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (משלי י ב) וצדקה תציל ממות, וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים כי מציאות החיים מן הרחמים והוא שקראו דוד ע"ה (תהילים פ״ד:ט׳) יעקב סלה, והבן זה. ומזה אמרו מקבלי האמת במדרש (בראשית כח) עולים ויורדים בו עולים למעלה רואים דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד יורדים למטה מוצאים אותו ישן.

Il me semble que c’est à cela que fait allusion Ekha Rabbati sur « Il brûla en Yaakov comme un feu flamboyant » (Lamentations 2) : lorsque le malheur vient sur Israël, nul ne le ressent sinon Yaakov, comme il est dit « Il brûla en Yaakov » ; lorsque le bonheur vient sur Israël, nul ne le ressent sinon Yaakov : « Yaakov exultera, Israël se réjouira » (Psaumes 14). Fin de la citation. Le terme « ressentir » ne peut s’appliquer au corps embaumé et enterré, mais au corps subtil, qui a une réalité et une sensibilité. Tel est le cas de Rabbénou Haqadoch dans Ketoubot, ainsi que celui des fossoyeurs dans Chabbat, au chapitre « Celui qui emprunte ». À plus forte raison pour Yaakov, dont l’image est gravée sur le Trône de gloire. C’est le secret de « La justice délivre de la mort » (Proverbes 10,2), et de « Il Se souvient de Ses créatures pour la vie, avec miséricorde », car l’existence de la vie procède de la Miséricorde. C’est pourquoi David, que la paix soit sur lui, l’appelle « Yaakov, à jamais » (Psaumes 84,9). Comprends cela. Les dépositaires de la vérité disent ainsi dans le Midrash : « Ils montaient et descendaient sur lui » (Genèse 28) : montant, ils voient l’image de Yaakov gravée sur le Trône de gloire ; descendant, ils le trouvent endormi.

ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דברי הימים ב ט״ז:י״ד) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.

« Les médecins l’embaumèrent. » L’embaumement consistait à le traiter d’aromates et de diverses préparations, comme il est écrit du roi Assa : « Ils le couchèrent sur un lit rempli d’aromates et de diverses espèces préparées selon l’art du parfumeur » (II Chroniques 16,14). Cela avait lieu après la toilette. « Ils l’embaumèrent » signifie qu’ils donnèrent l’ordre de le faire, car ils connaissaient la science de la nature, et non que les médecins touchèrent son corps.

שבעים יום. מ' יום של חנטה ושלשים יום לאבלות.

« Soixante-dix jours. » Quarante jours d’embaumement et trente jours de deuil.

ויעברו ימי בכיתו. מכאן שאין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום שנאמר ויעברו ימי בכיתו ומי לנו גדול ממשה ולא בכו אותו רק שלשים יום וכתיב בו גם כן (דברים ל״ד:ח׳) ויתמו ימי בכי אבל משה, והחכמים ז"ל היו סבורים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה עד שמצאו מקרא זה במשה ויתמו ימי בכי אבל משה.

« Les jours où l’on le pleurait passèrent. » On apprend de là qu’il ne faut pas observer plus de trente jours de deuil pour un grand d’Israël : « Les jours où l’on le pleurait passèrent. » Qui fut plus grand que Moché ? Pourtant, on ne le pleura que trente jours, et il est également écrit : « Les jours des pleurs du deuil de Moché s’achevèrent » (Deutéronome 34,8). Les sages avaient pensé observer une année entière de deuil pour Rabbénou Haqadoch, jusqu’à ce qu’ils trouvent ce verset concernant Moché.

בקברי אשר כריתי לי. ע"ד הפשט חפרתי לי מלשון (שמות כא) כי יכרה איש בור.

« Dans le tombeau que j’ai creusé pour moi. » Selon le sens simple : que j’ai creusé, comme dans « Lorsqu’un homme creuse une fosse » (Exode 21).

וע"ד המדרש כריתי מלשון כרי נטל יעקב כסף וזהב ועשה ממנו כרי גדול ונתן לעשו ואמר לו טול בשביל חלקך במערה וזהו אשר כריתי לי כלומר שקניתיו לי בדמי הכרי.

Selon le Midrash, kariti, « j’ai creusé », se rapproche de keri, « monceau ». Yaakov prit de l’argent et de l’or, en fit un grand monceau et le donna à Essav en disant : « Prends cela pour ta part de la caverne. » « Que j’ai creusé pour moi » signifie donc : que j’ai acquis au prix de ce monceau.

ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט' כתות שעלו עמו לקברו. א' ויעל יוסף לקבור את אביו. ב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים. ג' זקני ביתו. ד' וכל זקני ארץ מצרים. ה' וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו. ועבדיו ו' ואחיו, אחי יוסף כלן. ז' ובית אביו הגדולים זולתי הטף. ח' ויעל עמו גם רכב. ט' גם פרשים.

« Yossef monta pour enterrer son père. » Nous trouvons neuf groupes qui montèrent avec lui : premièrement, Yossef ; deuxièmement, « tous les serviteurs de Pharaon », les dignitaires ; troisièmement, « les anciens de sa maison » ; quatrièmement, « tous les anciens du pays d’Égypte » ; cinquièmement, « toute la maison de Yossef », sa femme, ses servantes, ses fils et ses serviteurs ; sixièmement, « ses frères », tous les frères de Yossef ; septièmement, « la maison de son père », les adultes, sans les petits enfants ; huitièmement, « des chars montèrent aussi avec lui » ; neuvièmement, « des cavaliers aussi ».

ויעל עמו גם רכב גם פרשים. כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם, כמו שנמצא כתוב בספר יוסף בן גוריון כי צפו בן אליפז בן עשו ערב להם בדרך והתקוטט על זה עמהם עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפש אותו עם מבחר גבוריו והביאוהו למצרים ועמד שם כל ימיו בבית האסורים עד שמת יוסף וכאשר מת יוסף ברח משם והלך לארץ כנפני"א ומלך על כתיים ברומי ובסוף מלך על ארץ יון איטליא והוא היה המלך הראשון ברומי והוא בנה ההיכל הראשון ברומי וע"כ אמר הכתוב גם רכב גם פרשים כי מלבד הרכב והפרשים שעלו עמו דרך כבוד עלו עמו אנשי מלחמה כגון תיירים ושומרים להיותם נלחמים כנגדם אם הם צריכים לכך וזה טעם הגמין הבאים לרבות.

« Des chars et des cavaliers montèrent aussi avec lui. » Pour se protéger en chemin et empêcher Essav et ses fils de faire obstacle à l’enterrement, car Yossef connaissait leur cœur présomptueux. Il est écrit dans le livre de Yossef ben Gourion que Tsefo, fils d’Élifaz, fils d’Essav, leur tendit une embuscade en chemin et les affronta à ce sujet, jusqu’à ce qu’ils livrent bataille. Yossef l’emporta, le captura avec l’élite de ses guerriers et l’emmena en Égypte, où il resta en prison tout le restant de la vie de Yossef. À la mort de Yossef, il s’enfuit et partit au pays de Kanfania. Il régna sur les Kittim à Rome, puis sur le pays de Yavan, l’Italie. Il fut le premier roi de Rome et y bâtit le premier sanctuaire. C’est pourquoi le texte dit « des chars aussi et des cavaliers aussi » : outre les chars et les cavaliers qui l’accompagnaient pour l’honneur, des hommes de guerre, éclaireurs et gardes, étaient montés avec lui pour combattre ses adversaires si nécessaire. Tel est le sens des « aussi », qui ajoutent à l’énumération.

ויהי המחנה כבד מאד. יתכן לומר כי ירמוז גם למחנה העליונים שבאו לשמרו עתה במותו כמו שבאו אליו לשמרו בחייו, ואולי המחנה הזה הם אותם מלאכי אלהים שפגעו בו שקראם (בראשית לב) מחנה אלהים ומזה אמר כבד מאד, ויש בשתי המלות רמז על השם המיוחד בחשבונו ומלויו.

« Le camp était très imposant. » Peut-être le texte fait-il aussi allusion au camp des êtres d’en haut venus le garder dans sa mort, comme ils étaient venus le garder de son vivant. Peut-être s’agit-il de ces anges de Dieu qui l’avaient rencontré et qu’il avait appelés « camp de Dieu » (Genèse 32). C’est pourquoi il dit « très imposant », kaved meod : ces deux mots contiennent une allusion à la valeur numérique du Nom particulier et à son écriture développée.

גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון.

« L’aire d’Atad. » Existe-t-il une aire pour l’atad, qui est une espèce de ronce ? C’était plutôt le nom du lieu, comme dans « Ils arrivèrent à l’aire de Kidon » (I Chroniques 13). Pourtant, le kidon est une arme de guerre ; l’endroit était appelé « aire de Kidon » parce qu’il était entouré d’armes, comme David le dit au Philistin Goliath : « Tu viens vers moi avec l’épée, la lance et le javelot » (I Samuel 17).

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נידה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א יג) ויספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר (ירמיה ט) קול נהי נשמע מציון. צעקה והילל שנאמר (יחזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נידה שנאמר (ירמיה מח) נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיה טז) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח, קינים והגה והי, שנאמר (יחזקאל ב) וכתוב אליה קינים והגה והי, וכשהזכיר כאן מספר גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד.

« Ils y firent une lamentation grande et très imposante. » Il existe neuf sortes de lamentations : misped, nehi, tseaqa, hillel, nida, marzéaḥ, qinim, hégué et hi. Misped : « Ils se lamentèrent sur lui : Hélas, mon frère ! » (I Rois 13). Nehi : « Une voix de lamentation se fait entendre de Sion » (Jérémie 9). Tseaqa et hillel : « Crie et hurle, fils de l’homme » (Ézéchiel 21). Nida : « Plaignez-le, vous tous ses voisins » (Jérémie 48). Marzéaḥ : « Ainsi parle l’Éternel : n’entre pas dans une maison de deuil » (Jérémie 16). Qinim, hégué et hi : « Il y était écrit des lamentations, des plaintes et des gémissements » (Ézéchiel 2). « Une lamentation grande et très imposante » comprend ces neuf formes. L’Écriture enseigne ainsi que les neuf groupes montés avec Yossef firent sur lui neuf sortes de lamentations.

והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ולפי כאב ההספד שנאמר (שמואל ב א) צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שמואל ב ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך, ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ, כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ, תלמידים קבץ, כלובש תשבץ, בקרית יעבץ ע"כ. אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.

L’éloge funèbre rappelle les bontés du défunt et sa lignée, comme « Chaoul et Yehonatan, aimés et agréables dans leur vie, ne furent pas séparés dans leur mort ». Il exprime aussi la douleur de celui qui pleure : « Je suis dans la détresse à ton sujet, mon frère Yehonatan » (II Samuel 1), et évoque les circonstances de sa mort : « Le roi entonna une complainte sur Avner : Avner devait-il mourir comme un insensé ? » (II Samuel 3). Il faut également exposer les biens que le défunt possédait et qui lui furent retirés : « Fils de l’homme, entonne une complainte sur Tyr et dis à Tyr, établie aux entrées de la mer […] » (Ézéchiel 27), puis : « Tes richesses, tes marchandises, ton commerce, tes marins et tes pilotes, tes réparateurs, les négociants de ton commerce, tous les hommes de guerre qui sont en toi et toute la foule en ton sein tomberont au cœur des mers au jour de ta chute. » Nos maîtres disent de même que l’éloge consiste à raconter les bontés du défunt. Ainsi, pour Rabbi Pedat, l’orateur commença : « Ce jour est aussi dur pour Israël que le coucher du soleil à midi », comme il est dit : « Ce jour-là, dit le Seigneur, Je ferai coucher le soleil à midi et obscurcirai la terre » (Amos 8). Rabbénou Ḥananel, de mémoire bénie, l’écrit dans son commentaire et ajoute : « Nous avons prononcé sur le président du tribunal cet éloge : la poussière de sa tombe est myrrhe et aloès ; il interprétait les lois des plaies et des tentes ; qui dissipera les doutes et expliquera les règles tranchées ? Il diffusa la Torah, rassembla des disciples, tel un homme revêtu d’un habit brodé, dans la cité de Yaabets. » Fin de la citation. « Il observa un deuil de sept jours. » Ce deuil précéda l’enterrement, puisqu’il est écrit ensuite : « Ses fils le transportèrent et l’enterrèrent. » Mais le deuil auquel nous sommes astreints par le droit de la Torah commence après l’enterrement, une fois la tombe fermée.

כאשר צום. אמר להם הזהרו במטתי שלא יגע בו אחד מבני הכנעניות ואתם בעצמכם תשאו אותה בענין כך, יהודה ויששכר וזבלון מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימן מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון שהוא עתיד לטעון ארונו של מקום ואינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם אתם נושאים את מטתי כמצותי עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים במדבר, וזהו שאמרו רז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו.

« Comme il le leur avait ordonné. » Il leur dit : « Veillez à ce qu’aucun fils des Cananéennes ne touche à mon lit ; vous le porterez vous-mêmes ainsi : Yehouda, Issakhar et Zevouloun à l’est ; Réouven, Chimon et Gad au sud ; Éphraïm, Menaché et Binyamin à l’ouest ; Dan, Acher et Naftali au nord. Yossef ne le portera pas, car il est roi ; Lévi ne le portera pas, car il est destiné à porter l’Arche du Lieu et il ne convient pas qu’il porte le cercueil d’un mort. Si vous portez mon lit selon mon ordre, le Saint, béni soit-Il, vous disposera sous des bannières dans le désert. » Nos maîtres ont donc dit : « Ses fils le transportèrent », et non les fils de ses fils.

וכל העולים אתו. רמז בכאן המלחמה החזקה שהיה להם בקבורת יעקב וע"כ הוצרך לבאר כי הוא ואחיו וכל העולים אתו חזרו בשלום לא נפקד מהם איש לא באותה המלחמה החזקה ולא בדרך כי עמד להם זכות הצדיק בהיותם מתעסקין בו, וכן רמז הכתוב בענין זה במלחמת שכם כי שם הוצרך יעקב לחגור כלי מלחמתו כנגדם, וכמו שדרשו רז"ל שאלמלא כן היו נהרגים שמעון ולוי, ולכך הוצרך לבאר (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען וגו', והוסיף לכתוב הוא וכל העם אשר עמו כוון לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה העצומה.

« Et tous ceux qui étaient montés avec lui. » Il évoque ici la rude bataille qu’ils livrèrent lors de l’enterrement de Yaakov. Aussi précise-t-il que Yossef, ses frères et tous ceux qui étaient montés avec lui revinrent en paix : nul ne manqua, ni dans cette bataille ni sur le chemin. Le mérite du juste les protégea tandis qu’ils s’occupaient de lui. L’Écriture suggère la même chose au sujet de la guerre de Chékhem : Yaakov dut y prendre les armes contre eux. Nos maîtres ont dit que, sans cela, Chimon et Lévi auraient été tués. Aussi le texte précise-t-il : « Yaakov vint à Louz, au pays de Canaan […] » (Genèse 35,6), en ajoutant « lui et tout le peuple qui était avec lui », pour dire que nul ne manqua dans cette grande bataille.

אחרי קברו את אביו. מה היה הצורך שיפרוט הכתוב את יוסף בדבר הקבורה והלא הזכיר למעלה ויעל יוסף לקבור את אביו ואמר עוד וישאו אותו בניו והנה יוסף בכלל כי הוא האדון המנהיג והגדול שבכלן.

« Après qu’il eut enterré son père. » Pourquoi l’Écriture devait-elle désigner spécialement Yossef pour l’enterrement ? Elle avait déjà dit : « Yossef monta pour enterrer son père », puis « Ses fils le transportèrent ». Yossef est compris parmi eux, puisqu’il est le maître qui les dirige et le plus grand de tous.

אבל יתכן לפרש שהוצרך לפרש ולהזכיר אחרי קברו את אביו כדי שלא יסתפק אדם בשבועתו של יוסף ולפיכך תלה ענין הקבורה ביוסף לבדו כאלו לא היו שם שאר הבנים ומזה הזכיר אחרי קברו את אביו ולא אמר אחרי קברם.

On peut expliquer que la précision « Après qu’il eut enterré son père » est nécessaire afin que nul ne doute de l’accomplissement du serment de Yossef. Aussi lui attribue-t-elle l’enterrement à lui seul, comme si les autres fils n’avaient pas été présents. C’est pourquoi elle dit « après qu’il eut enterré son père », et non « après qu’ils eurent enterré ».

ויבך יוסף בדברם אליו. תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחלתו ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות.

« Yossef pleura lorsqu’ils lui parlèrent. » Dès qu’ils mentionnèrent son père, il pleura en raison de son grand amour, et sa compassion s’émut. Ses frères lui demandèrent pardon, mais l’Écriture ne dit pas explicitement qu’il leur pardonna. Nos maîtres ont expliqué que quiconque faute envers son prochain, même après s’être repenti, n’obtient jamais le pardon avant d’avoir apaisé celui-ci. Bien que le texte dise « Il les consola et parla à leur cœur », ce qui semble indiquer leur réconciliation avec Yossef, nous ne trouvons pas qu’il mentionne son pardon ni son acceptation de supporter leur transgression et leur faute. Ils moururent donc avec leur culpabilité, sans le pardon de Yossef ; leur faute ne pouvant être expiée que par son pardon, la punition dut rester cachée et scellée pour être réclamée plus tard, dans l’affaire des dix martyrs mis à mort par le pouvoir royal.

וקרוב אני לומר שיש מזה רמז בכתוב ממה שנכפל הלשון ועשה בזה שני חלקים פשע אחיך וחטאתם פשע עבדי אלהי אביך, והיה ראוי הכתוב לומר ועתה שא נא לפשעם.

Je suis près de penser que le verset le suggère par sa répétition, qui distingue deux parties : « La transgression de tes frères et leur faute », puis « la transgression des serviteurs du Dieu de ton père ». Il aurait suffi de dire : « Maintenant, pardonne donc leur transgression. »

אבל כיון הכתוב לרמוז אם תשא פשע אחיך וחטאתם יהיה פשע עבדי אלהי אביך נמחל, ובאר הכתוב כי פשע עבדי אלהי אביו הוא פשע אחיו כי יזכיר להם הש"י עונות ראשונים, והבן זה.

Mais l’Écriture suggère que, si tu pardonnes la transgression de tes frères et leur faute, celle des serviteurs du Dieu de ton père sera pardonnée. Elle explique que la transgression des serviteurs du Dieu de son père est celle de ses frères, car le Nom, béni soit-Il, leur rappellera les fautes anciennes. Comprends cela.

אל תיראו כי התחת אלהים אני. יאמר אין לכם לירא מפני כי ירא אלהים אני משועבד אליו ותחת עבדותו, וזה דעת אונקלוס שתרגם ארי דחלא דה' אנא, לפי שתרגום של יראה דחלא וכאלו אמר גוף של יראת ה' אני, ואין הה"א של תמיה אבל היא ה"א ודאית כה"א (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך, וחזר והזכיר שנית אל תיראו כי הראשון יראת יוסף והשני יראת הרעב, ומזה אמר אנכי אכלכל אתכם לפי שכיון שמת יעקב חזר הרעב ליושנו, וכמו שהזכרתי למעלה והוא דעת רז"ל.

« Ne craignez pas, car je suis sous l’autorité de Dieu. » Il dit : vous n’avez pas à me craindre, car je crains Dieu, je Lui suis soumis et demeure sous Son service. Tel est l’avis d’Onkelos, qui traduit : « Car je suis crainte de l’Éternel », puisque « crainte » se traduit deḥala. C’est comme s’il disait : je suis une incarnation de la crainte de l’Éternel. Le hé n’est pas interrogatif, mais affirmatif, comme dans « Je Me suis bien révélé à la maison de ton père » (I Samuel 2). Il répète ensuite « Ne craignez pas » : la première fois concerne la crainte de Yossef, la seconde celle de la famine. Aussi dit-il : « Je vous entretiendrai », car, à la mort de Yaakov, la famine reprit son cours, comme je l’ai mentionné plus haut selon nos maîtres.

וינחם אותם וידבר על לבם. דרשו רז"ל בדברי תנחומין הללו, היה אומר להם עד שלא ירדתם לכאן היו הבריות מרננין עלי לומר עבד הוא ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות עלי כת של בחורים מצא ואמר אחי הם לסוף הרג אותם כלום יש אדם הורג אחיו, דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד איך יוכל לכבות עשרה נרות.

« Il les consola et parla à leur cœur. » Nos maîtres expliquent ces paroles de consolation : il leur disait : « Avant votre venue, les gens murmuraient à mon sujet : c’est un esclave. Grâce à vous, on a su que je suis un homme libre. Si je vous tue, que dira-t-on de moi ? Il a trouvé un groupe de jeunes gens, a déclaré qu’ils étaient ses frères, puis les a tués. Un homme tue-t-il ses frères ? » Autre explication : dix lumières n’ont pas pu éteindre une seule lumière ; comment une seule pourrait-elle en éteindre dix ?

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. ראה יוסף לאפרים בנים רבעים, ולמנשה ראה בנים שלשים, שהרי מלת בני סמוכה לשלשים, והכונה בזה שראה מזרע אפרים בנים רבעים, והיה לו ליוסף בחייו רמז מזה בברכת אביו שיהיה אפרים לגוי גדול ועצום יותר ממנשה, הוא שאמר (בראשית מ״ח:י״ט) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ומלת גם יורה כי הבנים כולם בני אפרים ובני מנשה כלם נתגדלו בביתו של יוסף, אבל לאהבת יוסף למנשה הבכור יחס גדול בניו ליוסף ולפיכך הזכיר בהם יולדו על ברכי יוסף, ומה שהוצרך להזכיר בני מכיר שהוא גלעד בן מכיר בן מנשה זקנן של בנות צלפחד כדי להורות כי יוסף הצדיק גדל בביתו צדיקים שמהם יצאו בנות צלפחד שהיו חכמות וצדקניות שבדור.

« Yossef vit pour Éphraïm des enfants de la troisième génération. » Yossef vit des descendants d’Éphraïm à la quatrième génération, et de Menaché à la troisième : le mot « enfants » est construit avec « troisièmes ». Il vit donc la quatrième génération issue d’Éphraïm. De son vivant, il reçut ainsi un signe de la bénédiction de son père : Éphraïm deviendrait un peuple plus grand et plus puissant que Menaché : « Lui aussi deviendra un peuple et lui aussi grandira ; toutefois, son jeune frère sera plus grand que lui » (Genèse 48,19). Le mot « aussi » indique que tous les enfants d’Éphraïm et de Menaché furent élevés dans la maison de Yossef. Mais, en raison de son amour pour Menaché, l’aîné, le texte attribue spécialement à Yossef l’éducation de ses descendants : « Ils naquirent sur les genoux de Yossef. » Il mentionne les fils de Makhir, c’est-à-dire Guilad, fils de Makhir, fils de Menaché, ancêtre des filles de Tselofḥad, pour enseigner que Yossef le juste éleva dans sa maison des justes dont descendirent les filles de Tselofḥad, sages et justes de leur génération.

וישבע יוסף את בני ישראל. היה הכתוב ראוי לומר וישבע יוסף את אחיו אלא מלמד שהשביע לכל מי שהוא מבני ישראל ואפילו העתידים להיות ואמר להם פקד יפקד אלהים אתכם, ולכך השתדל משה רבינו ע"ה שהעלה את עצמותיו וחשש לשבועתו של יוסף הוא שכתוב (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל, באר הכתוב כי מפני השבועה שהשביע את בני ישראל לקח הוא בעצמו כאלו יוסף השביעו בזה.

« Yossef fit jurer les enfants d’Israël. » L’Écriture aurait dû dire « ses frères », mais elle enseigne qu’il fit jurer tous ceux qui sont des enfants d’Israël, même ceux qui naîtraient dans l’avenir. Il leur dit : « Dieu Se souviendra certainement de vous. » C’est pourquoi notre maître Moché, que la paix soit sur lui, s’employa à faire remonter ses ossements et prit en considération son serment : « Moché prit avec lui les ossements de Yossef, car celui-ci avait expressément fait jurer les enfants d’Israël » (Exode 13). Le texte explique que, du fait de ce serment, il les prit lui-même, comme si Yossef l’avait personnellement fait jurer.

והנה זכה יוסף שיעלה משה רבינו ע"ה את עצמותיו באוכלוסא הוא שכתוב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, שהרי בידוע כי משפט הלויה בקבורתו של צדיק הוא באוכלוסא שהוא ששים רבוא, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא.

Yossef mérita ainsi que notre maître Moché, que la paix soit sur lui, fasse remonter ses ossements au milieu de la multitude : « Les ossements de Yossef que les enfants d’Israël avaient remontés d’Égypte furent enterrés à Chékhem » (Josué 24). On sait que l’accompagnement funèbre d’un juste doit se faire en multitude, soit six cent mille, comme l’enseignent nos maîtres : de même qu’elle fut donnée, ainsi est-elle reprise ; de même que son don eut lieu devant six cent mille, ainsi sa reprise se fait devant six cent mille.

והעליתם את עצמותי מזה, מן המקום הזה, יש שפירשו כי כל שבט ושבט העלו עצמות השבטים כגון שתאמר שבט ראובן העלה עצמות ראובן אביהם, ושבט יהודה העלה עצמות יהודה אביהם וכן כל שבט ושבט.

« Vous ferez remonter mes ossements d’ici. » De ce lieu. Certains expliquent que chaque tribu fit remonter les ossements de son patriarche : la tribu de Réouven ceux de Réouven, leur père, celle de Yehouda ceux de Yehouda, leur père, et ainsi pour chaque tribu.

וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם הוא משה רבינו ע"ה שנתעסק בעצמותיו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז"ל מה עשה משה נטל טס אחד והטילו בנילוס וכתב עליו עלה שור עלה שור, ואמר לו, יוסף יוסף אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך וענני הכבוד מעכבים בעדך אם רצונך להגלות ולעלות עלה ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים, גם משה רבינו ע"ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו זה הקב"ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשותם יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, וע"כ יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה' יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב (תהלים קל) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, וכתיב (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. סליק ספר בראשית

« Yossef mourut, âgé de cent dix ans. » Yossef enterra son père Yaakov et reçut sa récompense par l’intermédiaire d’un homme plus grand qu’eux deux, notre maître Moché, que la paix soit sur lui, qui s’occupa de ses ossements : « Moché prit avec lui les ossements de Yossef. » Nos maîtres ont expliqué : que fit Moché ? Il prit une plaque, y écrivit « Monte, taureau ! Monte, taureau ! » et la jeta dans le Nil. Il lui dit : « Yossef, Yossef, tes frères sont délivrés ; la Présence divine et les nuées de gloire attendent à cause de toi. Si tu veux te révéler et remonter, remonte ; sinon, nous sommes quittes de ton serment. » Les Égyptiens avaient en effet voulu le cacher pour que ses frères ne le retrouvent jamais ; ils lui avaient fait un cercueil de métal et l’avaient déposé dans le Nil. C’est le sens de « Il fut placé dans un cercueil en Égypte ». Notre maître Moché aussi, qui s’était occupé de Yossef, reçut sa récompense par plus grand que lui : le Saint, béni soit-Il, dont il est dit : « Il l’enterra dans la vallée » (Deutéronome 34). Nous apprenons de là que celui qui s’emploie à accomplir les commandements reçoit une grande récompense et un fruit abondant. Durant sa vie, sa bonne action portera son fruit au loin ; à sa mort, sa récompense sera avec lui, inscrite dans un livre qui ne s’efface pas. L’homme doit donc accomplir les commandements avec diligence, sans paresse, pour l’honneur du Ciel plutôt que pour sa propre gloire ; accomplir le service de l’Éternel, exalté soit-Il, garder Sa garde, trouver ses délices dans Sa Torah et affermir son espérance en Lui : « Qu’Israël espère en l’Éternel, dès maintenant et à jamais » (Psaumes 130) ; « Soyez forts, que votre cœur s’affermisse, vous tous qui espérez en l’Éternel » (Psaumes 31). « Béni soit l’homme qui se confie en l’Éternel et dont l’Éternel est l’assurance. » « Confiez-vous en l’Éternel à jamais, car en Yah, l’Éternel, est le Rocher des mondes. » Fin du livre de la Genèse.