Noaḥ

מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז)

« Le juste marche dans son intégrité ; heureux ses enfants après lui. » (Michlé 20:7)

שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ׳:ו׳) כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הש"י. וענין התהלך בתומו הוא שיעשה אדם את המצות כמשפט ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר,

Salomon, que la paix soit sur lui, nous enseigne dans ce verset (Michlé 20:6) que l’homme n’est juste que s’il marche dans son intégrité dans le service de l’Éternel. Marcher dans son intégrité signifie accomplir les commandements comme il convient, en visant l’amour et la crainte de Lui, non pour se grandir, se glorifier ou être davantage honoré aux yeux des créatures.

כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכלתו ושלא יתפאר בהם ושישתדל במעשים טובים ולא יספרם בשפתיו, וכל מי שמספר אותם בשפתיו ומפרסם אותם ומשתבח בהם ה"ז חוטא ויגיעו מזה שתים רעות. האחת שיתגאה בספורו למי שקבל דבריו והאמין אותם, וב' שהוא מבייש ומכלים למי שקבל החסד ממנו,

Il convient que l’homme fasse le bien et exerce la bonté selon ses moyens, sans s’en vanter ; qu’il s’applique aux bonnes actions sans les raconter de ses lèvres. Celui qui les raconte, les publie et s’en loue faute ; deux maux en résultent : il s’enorgueillit devant celui qui reçoit ses paroles et les croit ; il fait honte et humilie celui qui a reçu son bienfait.

ומדת הצדיק המתהלך בתומו שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה והנה הוא נקרא איש אמונים. וע"כ סמך שלמה ע"ה הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו. הוא שאמר (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא.

Le juste qui marche dans son intégrité ne se vante pas de ses qualités ni des actes de justice qu’il a accomplis ; il est appelé « homme de fidélité ». C’est pourquoi Salomon a rattaché ce verset à celui qui le précède : « Nombreux sont les hommes qui proclament chacun sa bonté ; mais un homme de fidélité, qui le trouvera ? » (Michlé 20).

יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה, אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות ולא יפרסמם אלא שיכסם ויסתיר אותם מי ימצא. והזכיר איש אמונים כלשון (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר.

La plupart des hommes proclament et publient les bienfaits qu’ils accomplissent ; mais un homme fidèle qui fait le bien sans le publier, en le couvrant et en le cachant, qui le trouvera ? « Homme de fidélité » relève de l’expression « celui qui est fidèle d’esprit couvre la chose » (Michlé 11).

והוא שאמר שלמה ע"ה במקום אחר על הענין הזה בעצמו (משלי י׳:ח׳) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצות בידיו ויוציאם אל הפעל ולא יספרם בשפתיו והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאיני משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידיו, אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העברות שעליהם נקרא אויל הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם אותם לכל.

Salomon dit ailleurs, à propos du même sujet : « Le sage de cœur prend les commandements, et l’insensé des lèvres sera pris » (Michlé 10:8). Celui qui est sage de cœur prend les commandements dans ses mains et les réalise, sans les raconter de ses lèvres. L’insensé est son contraire : non seulement il ne s’applique pas à accomplir les commandements de ses mains, mais, lorsqu’il commet les transgressions qui le font appeler insensé, il les annonce de ses lèvres et les publie à tous.

והנה שניהם בהפך זה מזה זה לוקח המצות בידו ומסתיר אותם וזה משתדל בפעולות רעות ומגלה אותם, ומזה אמר ילבט כלומר הרי הוא נתפש בשפתיו, והוא מלשון (הושע ד׳:י״ד) ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן וסכלא בשפוותיה מתאחד.

Ils sont donc contraires : l’un prend les commandements dans sa main et les cache ; l’autre s’applique aux mauvaises actions et les dévoile. Yilavet signifie qu’il est pris par ses lèvres, selon « un peuple qui ne comprend pas sera pris » (Hochéa 4:14), que Yonatan traduit : « L’insensé est pris par ses lèvres. »

אשרי בניו אחריו כי הוא המזכה לזרעו אחריו, כענין שארז"ל ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה, ולשומרי מצותיו לאלף דור לעושים מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה ע"ה במקום אחר שזכות הצדיק מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר (משלי י״ד:כ״ו) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה.

« Heureux ses enfants après lui » : il fait bénéficier du mérite sa descendance après lui. Nos maîtres ont enseigné : « Il fait bonté à des milliers », pour ceux qui agissent par amour ; « et à ceux qui gardent Ses commandements, jusqu’à mille générations », pour ceux qui agissent par crainte. Chaque expression se rapporte à ce qui lui est adjacent. Salomon explique ailleurs que le mérite du juste profite à sa descendance : « Dans la crainte de l’Éternel est un puissant appui, et pour ses enfants il sera un refuge » (Michlé 14:26).

ויתכן לפרש כי הכתוב הזה בא לשבח שלש מעלות שהן זו למעלה מזו, הזכיר תחלה מתהלך ומעלת ההתהלכות היא מעלה גדולה בצדיקים והנה היא למעלה ממדרגת התמימות, ומדרגת התמימות למעלה ממדרגת הצדיק, כי יש צדיק שאינו תמים שלא הגיע למדרגת התמימות. ואלו הן סדר המעלות, אחר שהגיע למדת הצדיק עולה למדת תמים, וממדת תמים עולה למדת ההתהלכות. ושלשתן אלו נמצאים בנח הוא שכתוב.

On peut expliquer que ce verset loue trois degrés superposés : « marcher », qui est un grand degré parmi les justes, supérieur à l’intégrité ; l’intégrité est supérieure au degré de juste, car un juste peut ne pas avoir atteint l’intégrité. Voici leur ordre : du juste, il s’élève à l’intègre ; de l’intègre, à celui qui marche. Tous trois se trouvent en Noa‘h, comme il est écrit :

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. תולדות, לשון מקרים, כענין שכתוב (משלי כ״ז:א׳) כי לא תדע מה ילד יום, שהרי הזכיר אחרי כן ויולד נח שהן התולדות.

« Voici les toledot de Noa’h. Noa’h était un homme juste, intègre dans ses générations ; Noa’h marchait avec Dieu. » Toledot désigne ici les événements, comme dans : « Car tu ne sais pas ce qu’enfantera le jour » (Proverbes 27,1). En effet, l’Écriture mentionne ensuite : « Noa’h engendra », ce qui concerne les descendants.

והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס כבני דורו שכתוב בהם ותמלא הארץ חמס. השניה שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו, כי הבהמה השלמה בלי מום יקראנה הכתוב תמימה כלשון הכתוב (במדבר י״ט:ב׳) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. ומום האדם היא המדה המגונה. וע"כ הזכיר בנח כי היה תמים שלם אין בו מום, כי אין בו מדה מגונה. ואמר הכתוב (תהילים קי״ט:א׳) אשרי תמימי דרך, ובאורו תמימי המדות, וזה הפך מבני דורו שהיו בעלי מדות מגונות, הוא שכתוב בהם כי השחית כל בשר וגו'.

L’Écriture attribue à ce juste trois qualités dignes d’éloge, à l’opposé des hommes de sa génération. La première : il était juste dans ses actes, et non un homme de violence comme ses contemporains, dont il est écrit : « La terre se remplit de violence. » La deuxième : il était intègre, c’est-à-dire accompli dans tous ses traits de caractère. L’Écriture appelle en effet « intègre » une bête complète, sans défaut, comme dans : « Une vache rousse intègre, qui n’a pas de défaut » (Nombres 19,2). Le défaut de l’homme est un trait de caractère blâmable. C’est pourquoi elle dit de Noa’h qu’il était intègre, accompli, sans défaut, puisqu’il n’avait aucun trait de caractère blâmable. L’Écriture dit : « Heureux ceux dont la voie est intègre » (Psaumes 119,1), c’est-à-dire dont les traits de caractère sont intègres. C’est l’opposé de ses contemporains, qui avaient des traits blâmables et dont il est écrit : « Car toute chair avait corrompu, etc. »

הג' את האלהים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור. ומ"ש הכתוב (דברים י״ג:ה׳) אחרי ה' אלהיכם תלכו ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור.

La troisième : « Noa’h marchait avec Dieu. » Il est connu que nous ne trouvons cette qualité de cheminement que chez les êtres d’exception d’une génération. Si l’Écriture dit : « Vous marcherez à la suite de l’Éternel votre Dieu » (Deutéronome 13,5), sans employer hithalekhou, c’est qu’elle s’adresse à l’ensemble d’Israël, tandis que cette grande qualité n’appartient qu’à des individus particuliers, l’élite de chaque génération.

ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו, וכן אמר דוד (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ומזה אמרו רז"ל כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פועל ה' לא יביטו וגו'. וכתיב (תהלים פב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.

En outre, cette expression ne s’applique qu’au juste qui a compris le rang du soleil, les puissances des sphères et des étoiles, et la manière dont elles agissent sur les êtres d’en bas. Par cette compréhension se manifestent le rang et la grandeur du Maître de tout. Ainsi David dit : « Les cieux racontent la gloire de Dieu, et le firmament annonce l’œuvre de Ses mains » (Psaumes 19,2). C’est à ce propos que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : quiconque sait calculer les cycles et les constellations et ne le fait pas, l’Écriture dit de lui : « Et ils ne regardent pas l’œuvre de l’Éternel, etc. » (Isaïe 5,12). Il est aussi écrit : « Ils ne savent ni ne comprennent ; ils marchent dans les ténèbres » (Psaumes 82).

וע"כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה, וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות ועושים אותם אלהות, וז"ש בהן ותשחת הארץ כי נטיית הדעת אחר ע"ז נקרא השחתה, כענין שכתוב (שמות ל״ב:ז׳) כי שחת עמך. ומזה קרא הכתוב לירבעם העובד ע"ז איש משחית. ובאר כי ההשחתה היתה לפני האלהים, וכענין שכתוב בע"ז (שם כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

C’est pourquoi il est dit de Noa’h : « Noa’h marchait avec Dieu. » Il comprenait la course du soleil et ses puissances considérables ; il connaissait les puissances des étoiles et des constellations, mais son cœur ne se laissait pas entraîner à leur suite. Par sa sagesse, il savait qu’il existe une Cause supérieure à toutes, et il s’attachait à Elle. C’était l’opposé des hommes de sa génération, qui adoraient le soleil, s’enfonçaient dans le culte des étoiles et des constellations et en faisaient des divinités. C’est pourquoi il est dit d’eux : « La terre se corrompit. » L’inclination de l’esprit vers l’idolâtrie est appelée corruption, comme il est écrit : « Car ton peuple s’est corrompu » (Exode 32,7). C’est pour cette raison que l’Écriture appelle Jéroboam, qui pratiquait l’idolâtrie, « un homme destructeur ». Elle précise que cette corruption était « devant Dieu », comme il est écrit à propos de l’idolâtrie : « Tu n’auras pas d’autres dieux devant Moi » (Exode 20).

והמעלה הזאת מצאנוה לחנוך ראשונה, והוא הראשון הקודם בה, שכתוב בו ויתהלך חנוך את האלהים, כי נסתכל בדורו של אנוש שהיו עובדי השמש והכוכבים והמזלות ועמד הוא על החכמה ההיא על השלמות וידע והשיג כי יש סבה ראשונה עליונה על הכל, ומתוך שני חייו שהיו שס"ה כמנין ימות החמה נרמז לנו בכתוב שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה יתברך.

Nous trouvons d’abord cette qualité chez ‘Hanokh, qui fut le premier à y accéder. Il est écrit de lui : « ‘Hanokh marchait avec Dieu. » Il observa la génération d’Énosh, dont les hommes adoraient le soleil, les étoiles et les constellations ; il maîtrisa pleinement cette science, sut et comprit qu’il existe une Cause première supérieure à tout. Ses années de vie, trois cent soixante-cinq, égales au nombre des jours de l’année solaire, nous indiquent par allusion qu’il comprenait dans sa sagesse la course du soleil et s’attachait à la Cause supérieure, bénie soit-Elle.

גם באברהם הזכיר בו הכתוב התהלך לפני והיה תמים, ממה שידוע שהוא התוכח עם האומות הרבה בענין האמונה ומשפטיה וחקיה, שהיה חולק תמיד עם אנשי כותא עיר מולדתו שהיו כלם עובדי השמש והיו אומרים עליו כי הוא אלוה והיו מביאין לדבריהם ראיות גדולות, וכראותם לעין כחו הגדול והעצום בשפלים, ואברהם היה מודה להם בזה כלומר בעוצם כחו הגדול, אך כגרזן ביד האומן, וע"כ מסר נפשו לכבשן האש, וזהו אשר הוצאתיך מאור כשדים.

L’Écriture dit aussi à Avraham : « Marche devant Moi et sois intègre. » On sait en effet qu’il débattit beaucoup avec les nations au sujet de la foi, de ses règles et de ses lois. Il contestait constamment les habitants de Kouta, sa ville natale, qui tous adoraient le soleil, affirmaient qu’il était un dieu et apportaient à leurs propos de grandes preuves, voyant de leurs yeux sa puissance grande et considérable sur les êtres d’en bas. Avraham reconnaissait ce point, à savoir l’immensité de sa puissance, mais seulement comme celle d’une hache dans la main de l’artisan. C’est pour cela qu’il livra sa vie dans la fournaise de feu. Tel est le sens de : « Qui t’ai fait sortir d’Our des Chaldéens. »

בדורותיו היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו.

« Dans ses générations. » Il aurait convenu de dire « dans sa génération ». Mais lorsque le Déluge arriva, il avait six cents ans et avait déjà traversé de nombreuses générations. L’Écriture t’apprend que toutes ces générations s’étaient corrompues, et qu’en aucune d’elles personne, hormis lui, ne méritait d’être sauvé.

וע"ד הפשט מה שהזכיר הכתוב נח ג' פעמים כנגד ג' מעלות שהזכיר, צדיק תמים והתהלך נח, להורות כי היה שלם בשלשתן.

Selon le sens simple, l’Écriture mentionne Noa’h trois fois en regard des trois qualités qu’elle cite : juste, intègre et « Noa’h marchait ». Elle indique ainsi qu’il était accompli dans toutes trois.

וע"ד המדרש לפי שראה ג' עולמות ראה העולם מיושב וחרב ומיושב.

Selon la voie du Midrash, c’est parce qu’il vit trois mondes : il vit le monde peuplé, puis dévasté, puis repeuplé.

את שם את חם ואת יפת. היה יפת גדול מאחיו שכן הוא אומר אחי יפת הגדול, וחם הקטן שנאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם למעלתו, והזכיר אחריו חם כי כן נולדו, וע"כ הוצרך להזכיר יפת באחרונה.

« Chem, ‘Ham et Yéfet. » Yéfet était l’aîné de ses frères, comme le dit le verset : « Frère de Yéfet l’aîné. » ‘Ham était le plus jeune, puisqu’il est dit : « Il sut ce que lui avait fait son fils le plus jeune. » Mais l’Écriture place Chem en premier en raison de sa dignité ; elle mentionne ensuite ‘Ham, car tel était leur ordre de naissance. C’est pourquoi elle a dû mentionner Yéfet en dernier.

וירא אלהים את הארץ. יזכיר עתה אלהים להזכיר בהם מדת הדין כי היא מתוחה כנגדם לחטאם הגדול.

« Dieu vit la terre. » Le texte mentionne maintenant Elohim pour évoquer à leur sujet l’attribut de rigueur, car celui-ci est déployé contre eux en raison de leur grande faute.

ואמר והנה נשחתה, ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיה כז) שוחטי הילדים ודרשו רז"ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ' יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום.

Il dit : « Et voici, elle était corrompue. » Quelle était cette corruption ? « Car toute chair avait corrompu sa voie. » Il les appelle tous « chair », car tous corrompaient la semence. Ainsi il est écrit : « Ceux qui égorgent les enfants » (Isaïe 27), et nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : ne lis pas cho’haté, « qui égorgent », mais so’haté, « qui pressent ». Parce qu’ils avaient corrompu la semence de l’homme, lequel se forme en quarante jours, leur châtiment fut, mesure pour mesure, d’être détruits par les eaux du Déluge, qui tombèrent sur eux quarante jours.

ארבע עברות אלו היו בהן, ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל' יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ' יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ' יום, וכן בכל מזל ומזל מ' יום, זהו כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ' יום.

Ces quatre transgressions se trouvaient chez eux : l’idolâtrie, les unions interdites, l’effusion de sang et la violence spoliatrice. Voici la raison des quarante jours, chacun correspondant à leur culte du soleil : ils l’adoraient trente jours ; la puissance du soleil agit dans le Bélier cinq jours avant son entrée dans ce signe et cinq jours après qu’il s’en est éloigné. Cela fait quarante jours pendant lesquels le soleil et ses puissances se tiennent dans le Bélier. Il en va de même de chaque signe, quarante jours. Cela correspond à l’idolâtrie, aux unions interdites et à l’effusion de sang. Quant à la violence spoliatrice, ceux qui la commettent transgressent les lois de la Torah, donnée en quarante jours.

ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב"ח. וכן דרשו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז׳:י׳) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג"כ כגון גזל, שכ"א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס.

Cette corruption n’était pas le fait des seuls humains, mais aussi de tous les autres êtres vivants. Ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : ils s’étaient corrompus par le bouillonnement, et ils furent jugés par des eaux bouillantes, car les eaux du Déluge étaient bouillantes. Il est écrit ici : « Les eaux s’apaisèrent », et ailleurs : « La colère du roi s’apaisa » (Esther 7,10). L’expression « La terre se corrompit devant Dieu » désigne la corruption de l’idolâtrie. L’Écriture t’indique qu’ils étaient mauvais et pécheurs tant dans les fautes de l’homme envers Dieu, telles que l’idolâtrie et la corruption de la semence, que dans celles de l’homme envers son prochain, telles que le vol : chacun dépouillait et spoliait l’autre, comme il est dit : « La terre se remplit de violence. »

וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו נ״ד:י״ד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחת כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו.

En répétant : « Car la terre est pleine de violence à cause d’eux », puis en disant à ce propos : « La fin de toute chair est venue devant Moi », l’Écriture t’apprend que leur sentence ne fut scellée qu’à cause du vol. Ainsi Isaïe, que la paix soit sur lui, dit : « Éloigne-toi de l’oppression, car tu n’auras rien à craindre, et de la terreur, car elle ne s’approchera pas de toi » (Isaïe 54,14). Plus haut, il a mentionné : « Car ceci est pour Moi comme les eaux de Noa’h. » Il met ainsi en garde contre la grande faute qui attira la ruine sur la génération du Déluge. La raison en est que l’interdiction du vol appartient aux commandements accessibles à la raison : même si la Torah n’avait pas été donnée, l’homme les aurait déduits par son intelligence. C’est une vérité première de la raison que l’homme n’a aucun droit sur le bien de son prochain.

ודע כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם ועל ההשגחה, בראותנו שהקב"ה מעניש ומכלה את הרשעים מן העולם ומשאיר שארית מן הצדיקים כגון נח ובניו, זה לאות כי העולם מחודש וכי ההשגחה שופעת בשפלים,

Sache que le Déluge constitue une preuve claire de la création du monde et de la Providence. Nous voyons le Saint, béni soit-Il, punir les méchants et les faire disparaître du monde, tout en laissant subsister un reste des justes, tels que Noa’h et ses fils : c’est le signe que le monde a été créé et que la Providence se répand sur les êtres d’en bas.

כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול, וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל שת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, וכשם שתמצא בבני אדם הראשון השלישי שת שממנו נשתכלל העולם והוא היה עקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עקר הבנים, והוא שם, שאין שום אומה זוכה לתחית המתים כי אם בני שם.

En effet, de même qu’Adam le premier homme fut le père et le chef de tous ceux qui furent créés après lui, Noa’h fut le père et le chef de tous ceux qui furent créés après le Déluge. De même qu’Adam eut trois fils, Caïn, Hével et Chet, dont deux furent les principaux et un fut maudit, tu trouves chez Noa’h trois fils, Chem, ‘Ham et Yéfet, dont deux furent les principaux et un fut maudit. Et de même que, parmi les fils d’Adam, le troisième, Chet, à partir duquel le monde fut constitué, fut le principal des fils, de même, parmi les fils de Noa’h, tu trouves que le troisième fut le principal : il s’agit de Chem, car aucune nation n’a part à la résurrection des morts, hormis les descendants de Chem.

עשה לך תבת עצי גופר. גופר הוא עץ הנקרא קדרו"ס וקל הוא על פני המים, ותרגם אונקלוס אעין דקדרוס, והוא מין ארז, וצוה הקב"ה לנח שיעשה לו תיבה מן העץ הזה הידוע ושיכניס לתוכה מכל מיני בעלי חיים, מן בהמות טהורות ועופות טהורים שבעה לצורך קרבן, ומן הבהמות הטמאות והעופות הטמאים שנים מכל זכר ונקבה כדי שיתקיים המין, הודיע אותו כי הוא יתברך עתיד להביא מבול לעולם לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים.

« Fais-toi une arche en bois de gofer. » Gofer est le bois appelé kédros, qui est léger sur l’eau. Onkelos traduit : « du bois de kédros » ; c’est une espèce de cèdre. Le Saint, béni soit-Il, ordonna à Noa’h de se faire une arche avec ce bois déterminé et d’y faire entrer toutes les espèces d’êtres vivants : sept des animaux purs et des oiseaux purs, pour les besoins du sacrifice ; et, des animaux impurs et des oiseaux impurs, deux, mâle et femelle, afin que l’espèce se conserve. Il lui fit savoir que Lui, béni soit-Il, allait faire venir sur le monde un déluge pour détruire toute chair possédant un souffle de vie.

וכאן הבן שואל כיון שהיה נח צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב והוא המוצא חן בעיני הש"י, למה לא היה מתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, כמו שמצינו באברהם אבינו כי מיד שהודיעו הקב"ה פורענות של סדום שהיו רשעים גמורים התפלל עליהם כמה פעמים לבלתי השחיתם, הוא שאמר (בראשית י״ח:ל״א) הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני. כן היה מנהג הראשונים והנביאים שהיו נגשים אל ה' להתפלל לפניו על בני דורם, וכן ראוי לכל פרנס הדור להתפלל על הדור.

Ici, le fils pose la question : puisque Noa’h était un juste intègre, comme l’Écriture en témoigne, et qu’il avait trouvé grâce aux yeux de l’Éternel, pourquoi ne priait-il pas pour les hommes de sa génération et ne les ramenait-il pas au bien ? Nous trouvons pourtant chez Avraham notre père que, dès que le Saint, béni soit-Il, lui annonça le châtiment de Sodome, dont les habitants étaient entièrement méchants, il pria plusieurs fois pour qu’Il ne les détruise pas. Il dit : « Voici donc, j’ai entrepris de parler à mon Seigneur » (Genèse 18,31), et encore : « Que mon Seigneur ne S’irrite pas. » Telle était l’habitude des anciens et des prophètes : ils s’approchaient de l’Éternel pour Le prier en faveur de leurs contemporains. Il convient ainsi à tout dirigeant d’une génération de prier pour elle.

ותשובת הדבר כי מה שחדל נ הצדיק להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל, אך מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, וכענין שדרשו רז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, ואילו היה בבני הדור עשרה אנשים צדיקים לא היה מביא עליהם המבול כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם ח', נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, ולפי שלא נשלמו לעשרה לא היו ראוים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח שהיה עשירי את נפשו ונפשות ביתו.

La réponse est que si Noa’h le juste s’abstint de prier pour eux, ce ne fut ni par rébellion ni par infidélité. Il savait que le monde subsiste grâce à dix, comme nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : le monde fut créé par dix paroles. S’il y avait eu dix justes parmi les hommes de cette génération, Il n’aurait pas fait venir le Déluge sur eux, car le monde aurait subsisté grâce à eux. Mais ceux qui entrèrent dans l’arche n’étaient que huit : Noa’h et sa femme, ses trois fils et les trois femmes de ses fils. Puisqu’ils n’atteignaient pas dix, ils ne pouvaient mériter que la génération soit sauvée grâce à eux. Il suffisait que Noa’h, qui était le dixième, sauve sa vie et celles des membres de sa maison.

וזהו שתמצא בתפלתו של אברהם כיון שהזכיר י' ואמר לא אשחית בעבור העשרה, מיד אמר וילך ה', לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפלתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה, ולפיכך נאבדו מן העולם. והוא הענין בעצמו בנח שלא היה רשאי להתפלל עליהם כיון שלא היו שם עשרה. ועוד כי בכאן נתן להם זמן ארוך שיחזרו בתשובה, והם ק"כ שנים, ויתברך שמו של הרחמן שלא ענש אא"כ הזהיר.

C’est ce que tu trouves dans la prière d’Avraham : dès qu’il mentionna dix, et que Dieu dit : « Je ne détruirai pas à cause des dix », le texte dit aussitôt : « L’Éternel S’en alla. » Car il était manifeste et connu devant Lui qu’il n’y avait pas là dix justes, et Avraham n’était pas autorisé à supplier dans sa prière pour demander devant Lui le salut de cette génération pour moins de dix. Ils disparurent donc du monde. Il en va exactement de même de Noa’h : il n’était pas autorisé à prier pour eux puisqu’il n’y avait pas là dix justes. En outre, Il leur avait accordé ici un long délai pour revenir par le repentir : cent vingt ans. Béni soit le Nom du Miséricordieux, qui ne punit qu’après avoir averti.

וזה אשר תעשה אותה. צוה ה' לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה.

« Et voici comment tu la feras. » L’Éternel ordonna de la faire selon ces dimensions. Pourtant, au regard de la multitude d’espèces qu’il devait y faire entrer, elle était extrêmement petite. Il fallait y introduire des animaux domestiques et des oiseaux impurs et purs, des petites bêtes sauvages avec des grandes, deux de chaque espèce ; et il existe des bêtes aussi grandes que les éléphants et les réémim. Selon la nature, cinquante arches de cette taille auraient été trop petites pour contenir toutes ces espèces. Ce fut donc, sans aucun doute, un grand miracle : un petit espace contenait une grande quantité.

ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה.

Peut-être demanderas-tu ici : puisque c’était un miracle, pourquoi ordonner de construire l’arche dans un bois déterminé, selon des mesures déterminées de longueur, de largeur et de hauteur, avec trois étages, inférieur, deuxième et troisième ? Le Saint, béni soit-Il, pouvait les sauver sans arche, les faire marcher sur les eaux ou les faire voler dans les airs, car Il peut tout et rien ne Lui est impossible.

והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע"ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע"פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה' ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה.

La réponse est que la Torah a pour voie de commander à l’homme de faire tout ce qu’il peut selon la nature ; le miracle complète ce qui manque à la nature. Tu trouveras ce principe dans tous les miracles de la Torah, si tu les examines : bien qu’ils soient des miracles manifestes, ils comportent une part de nature. C’est ainsi que la Torah ordonne aux hommes de guerre de partir armés à l’armée. De même, l’Écriture dit : « Place une embuscade derrière la ville » (Josué 8,2). Puisque toutes les guerres d’Israël se déroulaient par de grands miracles, quel besoin avaient-ils d’embuscades, à la manière des nations dont les guerres suivent la nature ? Assurément, il leur convenait d’agir selon la nature, et l’Éternel compléterait ce qui manquerait. C’est pourquoi la Torah commande l’organisation des rangs et beaucoup d’autres dispositions semblables.

ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז"ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין.

Il existe encore une autre raison, mentionnée par nos Sages, de mémoire bénie : en voyant Noa’h travailler à l’arche, s’y affairant constamment, toute la journée, sur sa longueur et sa largeur, les créatures verraient, en parleraient et se réveilleraient pour revenir de leur mauvaise voie par le repentir. S’ils ne revenaient pas, ils seraient des méchants de peu de foi, dignes que l’attribut de rigueur s’abatte sur eux.

והקימותי את בריתי אתך. הברית הזאת הוא שמתנה עמו עתה כי המה יאבדו והוא יעמוד וכלם ימחו במבול והוא ינצל, או ירמוז לברית הקשת.

« J’établirai Mon alliance avec toi. » Cette alliance est l’engagement qu’Il prend maintenant avec lui : eux périront et lui subsistera ; tous seront effacés par le Déluge, et lui sera sauvé. Ou bien l’expression fait allusion à l’alliance de l’arc-en-ciel.

וכתב הרמב"ן ז"ל וע"ד האמת הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים, והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו וצוה שתקום ותהיה עם הצדיקים, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם, (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו והמשכיל יבין עכ"ל.

Ramban, de mémoire bénie, écrit : « Selon la voie de la vérité, l’alliance existe de toute éternité. Le mot dérive de “Au commencement Dieu créa” ; ainsi beriti, “Mon alliance”, est comme beriati, “Ma création”. Le mot est comme à l’état construit, car elle est reliée aux mondes qui nous ont précédés. Il ordonna qu’elle soit établie et demeure avec les justes. De même : “Et Moi, voici que J’établis Mon alliance avec vous” ; “Mon alliance était avec lui” (Malachie 2,5). Celui qui possède le discernement comprendra. » Fin de la citation.

ובאורו הברית שהיא נאצלת מעולם הוא הרחמים וסמוכה לעולמים שהיא מנהג העולמים, תקום ותהיה עם הצדיק יסוד עולם, ועם זה תקבל שפע ותשפיע למטה, זהו שאמר אתכם.

Voici son explication : l’alliance, qui émane du « Monde », c’est-à-dire de la Miséricorde, est reliée aux mondes, car elle constitue la conduite des mondes. Elle sera établie et demeurera avec le juste, fondement du monde. Par cela, elle recevra l’influx et le répandra en bas. Tel est le sens de « avec vous ».

ומכל החי. דרשו רז"ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים.

« Et de tout ce qui vit. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété cette expression comme incluant les démons : Il lui ordonna, béni soit-Il, de les faire entrer dans l’arche. On peut expliquer qu’ils ne pouvaient rester en leur lieu, qui est l’air dans les sphères des éléments, car le décret était de détruire toute chair possédant un souffle de vie : cela inclut tous les êtres de la terre dotés d’une âme motrice. Il ajouta encore : « De dessous les cieux », car le décret du Déluge concernait également les créatures situées sous les sphères des éléments, à savoir les démons. Il fallait donc les faire entrer dans l’arche, de peur qu’ils ne soient effacés dans l’air qui est sous les cieux.

ומה שאמר תביא אל התיבה אין להבין שהוא יביאם ממש שהרי כתוב אחריו יבאו אליך להחיות באר כי מעצמם יבאו, אבל הכונה כשאמר תביא אל התיבה שיעזור אותן בכניסתן וישתדל בהן שיחיו.

Quant à l’expression « Tu les feras entrer dans l’arche », il ne faut pas comprendre qu’il les apporterait réellement lui-même, puisqu’il est écrit ensuite : « Ils viendront à toi pour être maintenus en vie. » Il est donc précisé qu’ils viendraient d’eux-mêmes. Mais en disant « Tu les feras entrer dans l’arche », l’intention est qu’il les aide à entrer et s’occupe d’eux afin qu’ils vivent.

והנה זה היה בצווי, אבל במעשה היכן מצינו שבאו השדים לתוך התיבה בכלל שאר המינין, הוא שכתוב וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. וכל העוף למינהו אלו עופות טמאים. כל צפור אלו עופות טהורים, כל כנף אלו השדים שהם טסין באויר, וסמך לו מיד ויבאו אל נח אל התיבה.

Cela figure dans le commandement. Mais dans le récit de son exécution, où trouvons-nous que les démons entrèrent dans l’arche avec les autres espèces ? Dans ce qui est écrit : « Et tout volatile selon son espèce, tout oiseau, tout être ailé. » « Tout volatile selon son espèce » désigne les oiseaux impurs ; « tout oiseau », les oiseaux purs ; « tout être ailé », les démons, qui volent dans les airs. Le texte poursuit immédiatement : « Ils vinrent auprès de Noa’h, dans l’arche. »

ויעש נח. זה מעשה התיבה, כן עשה שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז"ל הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות.

« Noa’h fit. » Cela désigne la construction de l’arche. « Ainsi fit-il » : il fit entrer deux de chaque espèce et des aliments pour tous. Ainsi nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : Noa’h fit entrer des sarments pour les éléphants et du verre pour les autruches.

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז"ל (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כ״ג:א׳) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי.

« De tout animal pur, tu prendras pour toi sept par sept. » Il aurait suffi qu’il en prenne deux par deux pour conserver l’espèce ; mais Il lui ordonna d’en prendre sept pour les besoins du sacrifice. Ce nombre est nécessaire selon le secret des sacrifices. Tu connais déjà la sagesse de Bil‘am, à propos duquel nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : « Il ne s’est plus levé en Israël de prophète comme Moché » (Deutéronome 34,10) : en Israël il ne s’en est pas levé, mais parmi les nations du monde il s’en est levé un ; qui était-ce ? Bil‘am. Il ordonna à Balak : « Bâtis-moi ici sept autels et prépare-moi ici sept taureaux et sept béliers » (Nombres 23,1). Il dit encore : « J’ai disposé les sept autels » (Nombres 23).

והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות.

Or l’Éternel, béni soit-Il, le Père miséricordieux, ne voulut pas décréter qu’ils viennent d’eux-mêmes pour les besoins du sacrifice, afin d’être égorgés. Il dit plutôt : « Tu prendras pour toi sept » : Noa’h devait s’efforcer de les trouver et se donner de la peine pour le commandement. Mais ceux qui devaient maintenir une descendance en vie étaient deux par deux, et il fut décrété qu’ils viennent d’eux-mêmes, comme il est écrit : « Ils viendront à toi pour être maintenus en vie. »

ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז' ז' כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז' זכרים וז' נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים.

Il dit : « Aussi des oiseaux des cieux » ; le verset se rattache à ce qui précède. Il signifie : aussi des oiseaux purs des cieux, sept par sept, comme ceux déjà mentionnés ; « un homme et sa femme », c’est-à-dire sept mâles et sept femelles. Il y ajouta encore un mâle et une femelle pour maintenir une descendance en vie sur toute la face de la terre. Nous avons dû l’expliquer ainsi, car pourquoi faudrait-il sept individus pour conserver l’espèce ? Deux suffisent.

או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין.

Ou bien nous dirons que « pour maintenir une descendance en vie sur toute la face de la terre » se rapporte aux mots « deux, un homme et sa femme ». C’est comme si l’Écriture disait : de tout animal pur tu prendras pour toi sept par sept, un homme et sa femme, et aussi des oiseaux des cieux, sept par sept, mâle et femelle ; tout cela pour le sacrifice. Mais des animaux qui ne sont pas purs : deux, un homme et sa femme, pour maintenir une descendance en vie sur toute la face de la terre. Car dans sept jours encore, Je vais faire venir le Déluge ; tu devras donc les prendre et conserver l’espèce.

ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע"י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם.

Si le texte emploie pour les animaux « un homme et sa femme », et pour les oiseaux « mâle et femelle », c’est parce que leur mode de reproduction n’est pas identique. La reproduction des animaux est semblable à celle de l’espèce humaine ; c’est pourquoi il dit « un homme et sa femme ». Mais la reproduction des oiseaux se fait par la ponte d’œufs, qui constituent le commencement de leur formation.

ודעת רז"ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם.

Selon nos Sages, de mémoire bénie, au chapitre ‘Hélek, puisque les animaux ne s’étaient pas accouplés avec ceux d’une autre espèce, Il leur fit honneur et employa à leur sujet le langage du mariage, comme pour l’homme.

וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

Il te faut savoir que, dans le passage précédent, où le Saint, béni soit-Il, annonça à Noa’h qu’Il ferait venir un déluge, le texte commence par l’attribut de rigueur : « Dieu dit à Noa’h : La fin de toute chair », et se termine également par l’attribut de rigueur : « Selon tout ce que Dieu lui avait ordonné, ainsi fit-il. » Mais dans ce passage, où Il lui fait allusion au sacrifice, il commence par l’attribut de miséricorde : « L’Éternel dit à Noa’h », et se termine par l’attribut de miséricorde : « Noa’h fit selon tout ce que l’Éternel lui avait ordonné. » Tout cela enseigne que l’intention du sacrifice ne vise que le Nom particulier, béni soit-Il. Nos Sages, de mémoire bénie, ont ainsi enseigné : à propos de tous les sacrifices de la Torah, il n’est dit ni El, ni Elohim, ni Eloha, mais seulement le Nom particulier, afin de ne pas donner à un contradicteur une ouverture pour contester.

כי לימים עוד שבעה. מלבד שהיה להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה, עוד אני מאריך להם שבעת ימים. ודרשו רבותינו ז"ל אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק ששמר הקב"ה את עולמו ולא הביא המבול לכבודו. והוא מה שאמר בסמוך ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ.

« Car dans sept jours encore. » Outre le délai de cent vingt ans qu’ils avaient eu pour revenir par le repentir, Je leur accorde encore sept jours. Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné qu’il s’agit des sept jours de deuil de Metouchéla’h le juste : le Saint, béni soit-Il, préserva Son monde et ne fit pas venir le Déluge, par égard pour lui. C’est ce qui est dit peu après : « Au terme des sept jours, les eaux du Déluge furent sur la terre. »

נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע"ה (דברים לג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת.

« Toutes les sources du grand abîme se fendirent, et les ouvertures des cieux s’ouvrirent. » Il aurait convenu de dire : « En ce jour s’ouvrirent les ouvertures des cieux et se fendirent toutes les sources de l’abîme », car il aurait fallu mentionner les eaux supérieures avant les eaux inférieures. On peut dire que, puisqu’il s’agit ici de malédiction et de châtiment, le texte n’a pas voulu les mentionner en premier. Nous trouvons qu’il les place en premier dans la bénédiction : « Bénédictions des cieux en haut, bénédictions de l’abîme qui repose en bas » (Genèse 49). Moché, que la paix soit sur lui, mentionne de même : « Des dons précieux des cieux, de la rosée, et de l’abîme qui repose en bas » (Deutéronome 33).

ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש"י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום.

C’est pour cette même raison que l’Écriture ne dit pas : « Dieu fit venir un déluge sur la terre pendant quarante jours et quarante nuits. » Elle n’a pas voulu mentionner le Nom divin à propos du châtiment, bien qu’il soit connu que c’est Lui qui le fait venir, puisqu’Il lui avait déjà dit : « Et Moi, voici que Je fais venir. » Mais la Torah, dont toutes les voies sont des voies agréables et tous les sentiers sont paix, suit cette règle : lorsqu’il s’agit de châtiment, elle désigne l’Éternel indirectement sans Le nommer. De même, elle dit : « Il effaça tout ce qui subsistait », et non : « Dieu effaça tout ce qui subsistait. »

אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש"י, הוא שכתוב ויסגר ה' בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

En revanche, pour le salut et la miséricorde, elle mentionne l’Éternel : « L’Éternel ferma sur lui », et : « Dieu fit passer un vent sur la terre. » Nous trouvons de même que, lorsqu’Il punit Adam et ‘Hava, l’Écriture dit simplement : « À la femme Il dit », et : « À Adam Il dit » (Genèse 3), sans mentionner l’Éternel, béni soit-Il, dans leur malédiction. Mais dans l’exercice de la compassion, lorsqu’Il eut pitié d’eux et les vêtit, elle mentionne le Nom, béni soit-Il : « L’Éternel Dieu fit pour Adam et sa femme des tuniques de peau et les en vêtit » (Genèse 3).

ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו.

Si tu examines les versets, tu verras qu’Il ne fait venir le châtiment qu’avec réticence et sous une grande nécessité. En effet, il est d’abord dit : « La pluie fut sur la terre », puis : « Le Déluge fut. » Cela enseigne que les eaux descendirent d’abord doucement : s’ils revenaient par le repentir, Il annulerait Son décret et transformerait ces eaux en bien ; elles seraient des pluies de bénédiction. Sinon, ce serait un déluge. Pour cette raison, tous les autres êtres vivants périrent d’abord dans le Déluge, et les humains en dernier, comme il est dit : « Et tout homme. » De même que l’homme fut le dernier lors de la création du monde, il fut le dernier lors de sa destruction.

בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח. היה ראוי לומר בא נח ושם וחם ויפת בניו ואשתו ושלשת נשי בניו, אבל יזכירנו הכתוב תמיד בשמו דרך חבה, ומנהג העולם הוא שיזכיר אדם לאוהבו תמיד בשמו כשהוא מוצא חן בעיניו, ואף כי נח אשר מצא חן בעיני ה'.

« Noa’h entra, ainsi que Chem, ‘Ham et Yéfet, les fils de Noa’h, et la femme de Noa’h. » Il aurait convenu de dire : « Noa’h entra, ainsi que Chem, ‘Ham et Yéfet ses fils, sa femme et les trois femmes de ses fils. » Mais l’Écriture le mentionne constamment par son nom en signe d’affection. Il est habituel qu’un homme mentionne sans cesse par son nom celui qu’il aime, lorsqu’il trouve grâce à ses yeux ; à plus forte raison en est-il ainsi de Noa’h, qui trouva grâce aux yeux de l’Éternel.

ויבאו אל נח אל התבה. נמשך אל בעצם היום שהזכיר שכל, המינין שנים מכל מין ומין באו אליו מעצמם אל התיבה, וביום ההוא נאספו כלן כי כן היה הרצון לפניו יתברך, ואי אפשר להיות זה אלא בדרך נס.

« Ils vinrent auprès de Noa’h, dans l’arche. » Cela se rattache aux mots « en ce jour même » mentionnés précédemment : toutes les espèces, deux de chaque espèce, vinrent d’elles-mêmes auprès de lui dans l’arche. Toutes se rassemblèrent ce jour-là, car telle était la volonté devant Lui, béni soit-Il. Cela ne peut se produire que par un miracle.

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. מכאן שהנשמה יוצאה מן החוטם במות האדם, ומשם נכנסת גם כן, כענין שכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, ושם הארכתי במקומו.

« Tout ce qui avait dans ses narines un souffle d’esprit de vie. » Nous apprenons de là que l’âme sort par le nez lorsque l’homme meurt, et que c’est également par là qu’elle entre, comme il est écrit : « Il insuffla dans ses narines une âme de vie » (Genèse 2,7). J’ai développé ce point à sa place.

וע"ד הקבלה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מלת כל רמז למדת כל אשר בה נתברך אאע"ה, והיא הספירה העשירית, ומשם פורחות הנשמות, וזה שתקנו רבותינו ז"ל לומר ביום שבת נשמת כל חי וזהו כי בו שבת וינפש והוא מעין הברכות ויסוד החיים, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי,

Selon la voie de la Kabbale : « Tout ce qui avait dans ses narines un souffle d’esprit de vie. » Le mot kol, « tout », fait allusion à l’attribut Kol, par lequel Avraham notre père, que la paix soit sur lui, fut béni. Il s’agit de la dixième sefira, d’où les âmes prennent leur essor. C’est pourquoi nos Sages, de mémoire bénie, ont institué de dire le jour du Chabbat : « L’âme de tout vivant. » Tel est le sens de : « Car en lui Il cessa et reprit souffle. » C’est la source des bénédictions et le fondement de la vie. Tel est aussi le sens de : « Dieu bénit le septième jour. »

ולכך אמר אשר נשמת רוח חיים באפיו, וכלל בזה כל האדם אשר בהם נשמת חיים, ושאר בעלי נפש התנועה גם כן שבהם רוח חיים לא נשמת חיים, והודיענו בזה כלל כל בעלי חיים, ורמז המדה שהיא סבת חיי כל החיים. ויש התעוררות גדול בטעמו כי הוא בפזר גדול אחד, ואין זולתו במקרא והבן זה.

C’est pourquoi il dit : « Qui avait dans ses narines un souffle d’esprit de vie. » Il inclut ainsi tous les humains, qui possèdent une âme de vie, et aussi les autres êtres dotés d’une âme motrice, qui possèdent un esprit de vie, mais non une âme de vie. Il nous fait connaître par là l’ensemble des êtres vivants et fait allusion à l’attribut qui est la cause de la vie de tous les vivants. Son accent cantillatoire contient un puissant appel à l’attention : il porte un unique pazer gadol, sans autre exemple dans l’Écriture. Comprends-le.

מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים. נצולו הדגים מפני שברחו לים אוקינוס והמבול לא היה בים רק על הארץ, הוא שכתוב ויהי הגשם על הארץ.

« Tous ceux qui étaient sur la terre sèche moururent », mais non les poissons de la mer. Les poissons furent sauvés parce qu’ils se réfugièrent dans la mer Océan ; le Déluge n’eut pas lieu dans la mer, mais seulement sur la terre, comme il est écrit : « La pluie fut sur la terre. »

וימח את כל היקום. זה כלל גדול לכל בעלי חיים שנמחו באותם המים הרותחין, וימחו מן הארץ, הם נמחו מן הארץ וכחותם מן השמים. וכבר ידעת כי כל הכחות יש להם מנוי ופעולה בשפלים, וכיון שנמחו מפעולת הארץ הרי שנתבטלה למעלה הכח והמנוי שלהם.

« Il effaça tout ce qui subsistait. » C’est une expression générale englobant tous les êtres vivants effacés par ces eaux bouillantes. « Ils furent effacés de la terre » : eux furent effacés de la terre, et leurs puissances des cieux. Tu sais déjà que toutes les puissances ont une charge et une action sur les êtres d’en bas. Puisqu’elles furent effacées de l’activité terrestre, leur puissance et leur charge en haut furent annulées.

ואין הכוונה שיתבטלו במבול הכחות העליונים אלא שפסק השפע שלהם שלא השפיעו למטה, גם לא קבלו שפע מלמעלה מן הקו האמצעי המשפיע לכל מושפע. וכיון שפסקו כל היונקים שפע, לא נשאר בזמן המבול בשום כח שבעולם שפע כי אם בקו האמצעי לבדו, והוא שאמר דוד ע" (תהלים כט) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. ומלת ישב במקום הזה כמו נשאר, כלומר הוא לבדו, וכמוהו (תהילים ט׳:ז׳-ח׳) וה' לעולם ישב.

L’intention n’est pas que les puissances supérieures aient cessé d’exister dans le Déluge, mais que leur influx fut interrompu : elles ne le répandaient plus en bas et ne recevaient plus non plus d’influx d’en haut, de la ligne médiane qui dispense à tout ce qui reçoit. Puisque tous ceux qui puisent l’influx cessèrent de le faire, pendant le Déluge aucune puissance du monde ne possédait d’influx, hormis la seule ligne médiane. C’est ce que dit David, que la paix soit sur lui : « L’Éternel siégea lors du Déluge ; l’Éternel siège en Roi pour toujours » (Psaumes 29). Le mot « siégea » signifie ici « demeura », c’est-à-dire Lui seul. De même : « L’Éternel demeure pour toujours » (Psaumes 9,7-8).

וזהו מאמר רבותינו ז"ל שלא היה המבול על ארץ ישראל, כלומר שלא ירד הגשם עליה מן השמים, והנה זה לכבוד הארץ ולמעלתה שלא נפתחו עליה ארבות השמים ולא נבקעו תחתיה מעינות תהום רבה כי היא קו האמצעי של מטה כנגד קו האמצעי של מעלה, והבן זה.

Tel est l’enseignement de nos Sages, de mémoire bénie, selon lequel le Déluge ne s’abattit pas sur la terre d’Israël : la pluie n’y descendit pas des cieux. Ce fut pour l’honneur de cette terre et en raison de son rang : les ouvertures des cieux ne s’ouvrirent pas au-dessus d’elle, et les sources du grand abîme ne se fendirent pas sous elle. Car elle est la ligne médiane d’en bas, en correspondance avec la ligne médiane d’en haut. Comprends-le.

ובמדרש וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ירמוז המדרש הזה על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית. וכבר הזכרתיו שם.

Dans le Midrash : « Il effaça » — dans ce monde ; « ils furent effacés de la terre » — du monde à venir. Ce Midrash fait allusion à la terre mentionnée dans le verset « Au commencement ». Je l’ai déjà évoqué à cet endroit.

ויזכר אלהים את נח. היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן הוא שכתוב ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר רבוי את בא לרבות בניו שהיו מכחו, וכמו שדרשו רז"ל את יעקב, אלו הבאים מכחו של יעקב. וכיון שפירש הכתוב הזכרון הזה בכח ורמז על הבנים, אף הנשים היו בכלל.

« Dieu Se souvint de Noa’h. » L’Écriture aurait dû dire : « De Noa’h et de ses fils », puisque nous trouvons que la Présence divine leur adressa aussi la parole : « Dieu dit à Noa’h et à ses fils. » On peut dire que la particule eth vient inclure ses fils, issus de lui, comme nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété « eth Yaakov » : ceux qui sont issus de Yaakov. Puisque l’Écriture exprime ce souvenir en englobant ceux qui sont issus de lui et fait allusion aux fils, les femmes étaient également comprises.

ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדו, להורות שכולן שוין בהשגחה כללית, והוא הדין שהיה הזכרון בכל העוף אע"פ שלא הזכירם כי כל בעלי חיים בכלל הזכרון הם. או אולי מה שהזכיר בהמה וחיה דוקא ולא הזכיר העוף, לפי שהבהמה והחיה נבראו עם האדם ביום ששי, הוא שכתוב ויעש אלהים את כל חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, וזהו שאמר אשר אתו שהם בתיבה עמו. ויכלול ג"כ אשר אתו שנבראו ביום אחד עמו.

Si elle mentionne les bêtes sauvages et les animaux domestiques avec lui, c’est pour enseigner que tous sont égaux au regard d’une providence générale. Ce souvenir s’appliquait également à tous les oiseaux, bien que le texte ne les mentionne pas : tous les êtres vivants sont inclus dans ce souvenir. Ou peut-être ne mentionne-t-elle précisément que les animaux domestiques et sauvages, sans les oiseaux, parce que les animaux domestiques et sauvages furent créés avec l’homme au sixième jour, comme il est écrit : « Dieu fit toutes les bêtes sauvages de la terre selon leur espèce et les animaux domestiques selon leur espèce. » Tel est le sens de « qui étaient avec lui » : dans l’arche avec lui ; cela inclut aussi le fait qu’ils furent créés le même jour que lui.

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו'. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק"נ יום.

« L’arche se posa au septième mois, le dix-septième jour du mois, sur les montagnes d’Ararat. » Le jour où l’arche se posa était le dix-sept Nissan. Quant à ce que dit l’Écriture : « Les eaux dominèrent sur la terre pendant cent cinquante jours », cette montée commença le dix-sept Mar’hechvan, comme il est écrit : « En l’an six cent de la vie de Noa’h, au deuxième mois, le dix-septième jour du mois, toutes les sources du grand abîme se fendirent, etc. » Du dix-sept Mar’hechvan au dix-sept Nissan, tu trouveras cent cinquante jours.

וכתב הרמב"ן ז"ל היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים ט"ו אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד ק"נ יום לירידת הגשם,

Ramban, de mémoire bénie, écrit : « Voici l’ordre des événements : le jour où la pluie descendit, les sources de l’abîme se fendirent et les ouvertures des cieux s’ouvrirent. La pluie tomba pendant quarante jours, durant lesquels les eaux s’élevèrent de quinze coudées au-dessus. Au terme de quarante jours, la pluie cessa, mais les sources de l’abîme et les ouvertures des cieux restèrent ouvertes. L’air était très humide, toute la terre était remplie d’eau, et les eaux ne séchaient aucunement. Elles demeurèrent ainsi dans toute leur puissance jusqu’au cent cinquantième jour après le début de la pluie.

ואז העביר הש"י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום כי חזרו המים הטבעיים אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה ונסגרו פתחי מעינות וארבות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות,

« Alors l’Éternel fit passer un vent extrêmement fort dans les cieux et sur la terre. Les sources de l’abîme furent obstruées, car les eaux naturelles retournèrent à leur place, jusqu’à ce que l’abîme fût rempli comme auparavant ; les ouvertures des sources se fermèrent et les ouvertures des cieux furent closes. L’air se dessécha beaucoup sous l’effet du vent desséchant. Les eaux diminuèrent donc considérablement, et l’arche, qui était enfoncée d’environ deux à trois coudées dans l’eau, se posa.

ואחר ע"ג ימים באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה ואחר ג' שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים הסיר מכסה התיבה ע"כ:

« Après soixante-treize jours, le premier jour du dixième mois, qui est le mois de Tamouz, les sommets des montagnes apparurent. Au terme de quarante jours d’attente après qu’il eut vu les sommets des montagnes — cela tombe le dix Av —, il ouvrit la fenêtre de l’arche. Après trois semaines, la colombe le quitta ; et après trente jours, il retira la couverture de l’arche. » Fin de la citation.

וישלח את העורב. דרשו רז"ל תשובה נצחת השיב עורב לנח א"ל רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הטמאה שנים ואתה שנאתני כי שלחת אותי יותר מזולתי אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אסור בנאסר לא כ"ש

« Il lâcha le corbeau. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : le corbeau adressa à Noa’h une réponse décisive. Il lui dit : « Ton Maître me hait et toi aussi tu me hais. Ton Maître me hait : des animaux purs, sept, et des impurs, deux. Toi, tu me hais puisque tu m’envoies plutôt qu’un autre. Si le préposé à la chaleur ou le préposé au froid me frappe, le monde ne se trouvera-t-il pas privé d’une créature ? Ou peut-être as-tu besoin de ma femme ? » Il lui répondit : « Méchant ! Celle qui m’est permise m’est interdite ici ; à plus forte raison celle qui m’est interdite ! »

ולא רצה לקבלו, אמר לו אינך ראוי לא לאכילה ולא לקרבן אמר לו הקב"ה קבלהו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העלם ואני מצריכו אליו הה"ד (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מבי טבחי דאחאב והיינו דכתיב ויצא יצוא ושוב בתשובתו ע"כ במדרש, ומלת יבשת רמז לתשב"י:

Il ne voulut pas le recevoir et lui dit : « Tu ne conviens ni à la nourriture ni au sacrifice. » Le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Reçois-le jusqu’à ce que les eaux sèchent de dessus la terre. Un juste se lèvera un jour et desséchera le monde ; Je le rendrai dépendant du corbeau. » Tel est le sens de : « Les corbeaux lui apportaient du pain et de la viande, etc. » (I Rois 17,6), provenant des abattoirs d’A’hav. C’est ce qui est écrit : « Il sortit, sortant et revenant » : il revenait avec sa réponse. Fin du Midrash. Le mot yévochèt, « dessèchement », fait allusion à Tichbi.

וישלח את היונה מאתו. ובעורב לא נאמר מאתו למדך שדירתן של עופות טהורות אצל הצדיקים:

« Il lâcha la colombe d’auprès de lui. » Pour le corbeau, il n’est pas dit « d’auprès de lui ». Cela t’enseigne que les oiseaux purs ont leur demeure auprès des justes.

והנה עלה זית טרף בפיה. כיון שנגזר אבדן ומחייה על האדם ועל כל מה שבארץ אין צריך לומר שנעקרו האילנות ונמחו לגמרי עד שהוצרכו רבותינו ז"ל לומר שאפילו אצטרובולין של רחים נמחו במבול ודרשו בזה (איוב י״ד:י״ט) אבנים שחקו מים, ואין צ"ל כי העלה נבל וא"כ מהיכן הביאה אותו,

« Et voici, une feuille d’olivier arrachée était dans son bec. » Puisque la perte et l’effacement avaient été décrétés sur l’homme et sur tout ce qui se trouvait sur la terre, il va sans dire que les arbres avaient été déracinés et entièrement effacés. Nos Sages, de mémoire bénie, ont même dû dire que jusqu’aux pièces centrales des meules furent effacées par le Déluge, interprétant à ce propos : « Les eaux usent les pierres » (Job 14,19). À plus forte raison les feuilles avaient-elles flétri. D’où avait-elle donc apporté cette feuille ?

אמרו במדרש ר' לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דארץ ישראל במיא דמבולא שכך אמר הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל כ״ב:כ״ד) בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא ולא גשמה ביום זעם, לא מטהרה פירוש שלא נבקעו מעינות תהום, ולא גושמה שלא ירד עליה מטר מן השמים מגשם המבול,

Le Midrash rapporte que Rabbi Lévi dit : elle l’apporta du mont de l’Onction, car la terre d’Israël ne fut pas submergée par les eaux du Déluge. Le Saint, béni soit-Il, dit ainsi à Ézéchiel : « Fils d’homme, dis-lui : Tu es une terre qui n’a pas été purifiée, qui n’a pas reçu de pluie au jour de la colère » (Ézéchiel 22,24). « Qui n’a pas été purifiée » signifie que les sources de l’abîme ne s’y étaient pas fendues ; « qui n’a pas reçu de pluie », que la pluie du Déluge n’y était pas descendue des cieux.

אבל בודאי מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה שהרי הכתוב מעיד בכאן ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולפי שלא ירד מן השמים הגשם השוטף שהיה משבר כל האילנות לכך לא נעקרו האילנות משם מפני המים הבאים שם משאר ארצות, ולפיכך לקחתו מהר המשחה הוא הר הזיתים, וזהו שאמר וידע נח כי קלו המים וגו'.

Mais les eaux du Déluge provenant des autres pays y pénétrèrent assurément, puisque l’Écriture atteste ici : « Toutes les hautes montagnes qui sont sous tous les cieux furent couvertes. » Puisque la pluie torrentielle qui brisait tous les arbres n’était pas descendue des cieux sur cette terre, les eaux venues des autres pays n’y déracinèrent pas les arbres. C’est pourquoi elle prit cette feuille au mont de l’Onction, qui est le mont des Oliviers. Tel est le sens de : « Noa’h sut que les eaux avaient diminué, etc. »

ועוד דרשו מג"ע הביאה אותו, ויש לתמוה בזה מהיכן היה יודע נח כי קלו המים כיון שמי המבול לא נכנסו בגן עדן, וכתב הרמב"ן ז"ל אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו בו המים וכאשר קלו המים נפתחו ע"כ.

Ils ont encore enseigné qu’elle l’apporta du jardin d’Éden. Il y a lieu de s’en étonner : comment Noa’h pouvait-il savoir que les eaux avaient diminué, puisque les eaux du Déluge n’étaient pas entrées dans le jardin d’Éden ? Ramban, de mémoire bénie, écrit : peut-être ses portes avaient-elles été fermées pour empêcher les eaux d’y entrer, et furent-elles ouvertes lorsque les eaux diminuèrent. Fin de la citation.

ומלת טרף היה ראוי שיאמר טרפה בפיה אבל הוא שם התואר כמו טרוף וע"כ הוא קמוץ, והיה הכתוב ראוי לומר והנה עלה טרף בפיה והיה מספיק זה לידיעת נח כי קלו המים כי מאחר שלקחה עלה מן האילן איזה אילן שיהיה בידוע כי קלו המים ולמה הוצרך להכיר שם האילן שהיה זית,

Quant au mot taraf, le texte aurait dû dire tarfa befihah, « elle avait arraché avec son bec ». Mais c’est un adjectif, comme tarouf, « arraché » ; c’est pourquoi il est vocalisé avec un qamats. L’Écriture aurait pu dire : « Et voici, une feuille arrachée était dans son bec » ; cela aurait suffi pour que Noa’h sache que les eaux avaient diminué. Dès lors qu’elle avait pris une feuille à un arbre, quel que soit cet arbre, il était certain que les eaux avaient diminué. Pourquoi fallait-il préciser qu’il s’agissait d’un olivier ?

וע"ז התעורר רבותינו ז"ל במדרשם ואמרו רמז רמזה לו אמרה מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ואל יהוי מתוקים כדבש ביד ב"ו, עשו חכמים בפיה לשון מאמר.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont relevé ce point dans leur Midrash : elle lui adressa une allusion, comme pour dire : « Mieux vaut que ma nourriture soit amère comme l’olive et dans la main du Saint, béni soit-Il, plutôt que douce comme le miel dans la main d’un être de chair et de sang. » Les Sages ont ainsi fait de « dans son bec » une expression de parole.

ועוד דרשו במדרש אמר ר' אבהו מאילן ג"ע הביאה אותו ולא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פולסמין אלא רמז רמזה לומר מר מזה תחת ידי הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך, ויהיה טרף מלשון מזונות כענין שכתוב הטריפני לחם חקי, והנה יש בזה ק"ו לבריות שאם העופות נוח להם זה עאכ"ו בני אדם שהם בעלי שכל וידיעה ומדת הבשת פרושה על פניהם שאינם רוצים להתפרנס זה מזה:

Le Midrash enseigne encore : Rabbi Abahou dit qu’elle l’apporta d’un arbre du jardin d’Éden. Ne pouvait-elle pas apporter quelque chose de précieux, de la cannelle ou du baume ? Mais elle adressa une allusion : « Plutôt quelque chose de plus amer que cela sous la main du Saint, béni soit-Il, que quelque chose de doux sous ta main. » Taraf aurait alors le sens de nourriture, comme dans : « Accorde-moi pour nourriture ma part de pain. » Il y a là un raisonnement à plus forte raison pour les créatures : si les oiseaux préfèrent cela, à plus forte raison les humains, doués d’intelligence et de connaissance, sur le visage desquels se répand la pudeur, et qui ne veulent pas tirer leur subsistance les uns des autres.

בשבעה ועשרים יום לחדש. הוא חדש מרחשון. למעלה אמר בשבעה עשר יום נבקעו, וכאן אלו אמר בי"ז יום לחדש יבשה הארץ, היה במשמע שעמד המבול שנה תמימה מיום ליום, שהוא שנ"ד יום שהיא שנת הלבנה, וע"כ הוסיף י"א, ואמר בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, להורות ששנת חמה היתה של שס"ה יום, שכן שנת חמה יתרה על שנת לבנה י"א יום.

« Au vingt-septième jour du mois. » Il s’agit du mois de Mar’hechvan. Plus haut, le texte a dit : « Au dix-septième jour, se fendirent… » S’il avait dit ici : « Au dix-septième jour du mois, la terre fut sèche », cela aurait signifié que le Déluge avait duré une année entière, de jour à jour, soit trois cent cinquante-quatre jours, une année lunaire. C’est pourquoi il ajoute onze et dit : « Au vingt-septième jour du mois, la terre fut sèche », pour indiquer qu’il s’agissait d’une année solaire de trois cent soixante-cinq jours : l’année solaire dépasse en effet l’année lunaire de onze jours.

וע"ז אמרו רז"ל משפט דור המבול י"ב חדש משפט מצריים במצרים י"ב חדש משפט איוב י"ב חדש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש משפט גוג ומגוג י"ב חדש.

À ce propos, nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : le jugement de la génération du Déluge dura douze mois ; le jugement des Égyptiens en Égypte, douze mois ; le jugement de Job, douze mois ; le jugement des méchants dans le Guéhinam, douze mois ; le jugement de Gog et Magog, douze mois.

יבשה הארץ. ואעפ"כ לא יצא עד שהורשה לצאת ואמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי מפני שבא לתוכה מפני מצות ה' יתעלה לא רצה לצאת משם כי אם במצותו.

« La terre fut sèche. » Malgré cela, il ne sortit pas avant d’y avoir été autorisé, lorsque le Saint, béni soit-Il, lui dit : « Sors de l’arche. » Puisqu’il y était entré sur le commandement de l’Éternel, exalté soit-Il, il ne voulait en sortir que sur Son commandement.

ואמרו במדרש כי מכאן למדו חנניה מישאל ועזריה שלא רצו לצאת מתוך כבשן האש עד שצוה להם המלך, הוא שכתוב (דניאל ג׳:י״ג) באדין נבוכדנצר וגו' פוקו ואתו, ולמעלה אמר סקו, לפי שמתחלה היה הכבשן עמוק והוצרך לומר סקו ועכשו גבה הכבשן בדרך הנס והושוה לקרקע והוצרך לומר פוקו ולא רצו לצאת עד שצוה להם המלך.

Le Midrash dit que ‘Hanania, Michaël et Azaria en tirèrent la leçon : ils ne voulurent pas sortir de la fournaise de feu avant que le roi le leur ordonne, comme il est écrit : « Alors Nabuchodonosor, etc., sortez et venez » (Daniel 3,13). Plus haut, il avait dit : « Montez. » Car, au début, la fournaise était profonde et il fallait dire « montez » ; à présent, la fournaise s’était élevée miraculeusement jusqu’au niveau du sol, et il fallait dire « sortez ». Ils ne voulurent pas sortir avant que le roi le leur ordonne.

צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. כאן הותר להם התשמיש שנאסר להם בתיבה, שהרי כתוב בכניסתם לתיבה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, האנשים לבד והנשים לבד.

« Sors de l’arche, toi et ta femme, tes fils et les femmes de tes fils. » Les relations conjugales, qui leur avaient été interdites dans l’arche, leur furent ici permises. En effet, lors de leur entrée dans l’arche, il est écrit : « Tu entreras dans l’arche, toi et tes fils, ta femme et les femmes de tes fils » : les hommes à part et les femmes à part.

ובמדרש שלשה שמשו בתיבה, ואלו הן עורב כלב חם, ושלשתם נענשו עורב רק (מזריע מן הפה, סנהדרין ק"ח), כלב נקשר, חם לקה בעורו.

Dans le Midrash : trois eurent des rapports dans l’arche : le corbeau, le chien et ‘Ham. Tous trois furent punis : le corbeau crache — il émet sa semence par la bouche (Sanhédrin 108) —, le chien reste attaché, et ‘Ham fut frappé dans sa peau.

ויבן נח מזבח לה'. כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה', ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיהו ס׳:ז׳) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר.

« Noa’h bâtit un autel à l’Éternel. » Par ses sacrifices, Noa’h visa l’ordre de l’édification, de bas en haut : l’autel d’abord, puis, de là, la miséricorde ; tel est le sens de « à l’Éternel ». À partir de la miséricorde, tout s’élève et se rattache au degré suprême, la Cause des causes, bénie soit-Elle. C’est pourquoi il dit : « Il fit monter des holocaustes sur l’autel » ; le mot ‘olot est écrit ‘olat. Le prophète dit de même : « Ils monteront, agréés, sur Mon autel, et Je glorifierai la maison de Ma splendeur » (Isaïe 60,7).

וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח"כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה' את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה.

De même, chez Manoa’h, nous ne trouvons pas qu’il ait fait un autel ; le texte mentionne d’abord « de dessus l’autel », puis « vers les cieux », et de là vers le degré suprême, qui est Cause. L’influx revient alors de la Cause à la miséricorde, puis de la miséricorde à l’autel, appelé « cœur », et de lui vers les êtres supérieurs et inférieurs. C’est ce que signifie : « L’Éternel sentit l’odeur apaisante » : Il attira le déploiement de l’influx descendant de la Cause des causes. Il dit alors en Son cœur : « Je ne recommencerai plus », c’est-à-dire : Je n’ajouterai plus de force à l’attribut de rigueur pour maudire le sol à cause de l’homme. Comprends-le.

מנעוריו אמרו רז"ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה.

« Dès sa jeunesse. » Nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : dès qu’il se met en mouvement pour sortir du sein de sa mère. On sait que l’homme n’est soumis à l’obligation des commandements, qui relèvent du bon penchant, qu’à treize ans. C’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : le mauvais penchant a treize ans de plus que le bon penchant.

וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:י״ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל"ף פירשוהו מל' תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.

Salomon, que la paix soit sur lui, dit de même : « Car de la maison des prisonniers il est sorti pour régner » (Ecclésiaste 4,14). Dès qu’il sort de la matrice, où il est lié et enfermé comme un homme enfermé en prison, il veut aussitôt régner, cherche l’ouverture du sein et se laisse entraîner par les désirs. Et puisque le mot est dépourvu d’aleph, ils l’ont expliqué à partir de la langue du Targoum : la traduction de « il empesta » est ousseri.

עוד כל ימי הארץ. לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע"פ שהוא חסר וא"ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע"י מה ע"י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.

« Tant que dureront tous les jours de la terre. » Cette expression indique que le monde a un terme, un temps fixé. Bien que le mot soit dépourvu de vav et s’écrive ‘ad, ce qui peut inclure le sens contraire, c’est la lecture qui est déterminante. « Semailles et moisson » : les uns naissent, les autres meurent. Par quel moyen ? Par le froid et la chaleur. Le sens du verset expose six réalités constituant l’ordre du monde, qui ne cessent ni le jour ni la nuit.

כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר.

« Comme l’herbe verte, Je vous ai tout donné. » À partir des mots « Je vous ai tout donné », j’aurais permis toute chair, selon l’opinion des nations. Il a donc fallu dire « comme l’herbe verte » : de même que, parmi les herbes, certaines sont permises parce qu’elles sont bonnes et utiles, et d’autres doivent être évitées parce qu’elles sont nuisibles et mortelles, de même, parmi les êtres vivants, certains sont permis — ce que la Torah a autorisé — et d’autres sont interdits — ce que la Torah a prohibé. Tel est le sens simple correct du verset : l’Écriture n’est pas venue permettre toute chair.

ורז"ל דרשו כירק עשב שנתתי לאדם הראשון ולא התרתי לו הבשר נתתי לכם את כל התרתי לכם כל דבר ואפילו הבשר, לפי שכל הבשר נתחייב כלייה במבול ובזכותם נצולו, וע"כ אני מתיר לכם לשחוט ולאכול.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété : de même que l’herbe verte que J’avais donnée à Adam le premier homme, sans lui permettre la chair, « Je vous ai tout donné » : Je vous ai permis toute chose, même la chair. Car toute chair avait été condamnée à périr dans le Déluge et fut sauvée par leur mérite. C’est pourquoi Je vous permets d’abattre et de manger.

והזכיר אך בשר בנפשו דמו. ביאר שלא התיר הנפש רק הבשר שהוא הגוף בלבד, ועל כן אסר אבר מן החי. והוצרך להזכיר.

Il mentionne : « Toutefois, la chair avec sa vie, son sang. » Il précise qu’Il n’a pas permis la vie, mais seulement la chair, c’est-à-dire le corps. C’est pourquoi Il interdit un membre prélevé sur un être vivant. Et il a fallu mentionner :

ואך את דמכם. לבאר כי מה שהתיר הגוף לא התיר אלא בנפש התנועה, אבל לא בנפש האדם, וזהו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ולמדך הכתוב הזה עוד שההורג את עצמו חייב, והקב"ה עתיד לדרוש דמו מיד עצמו כי מלת לנפשותיכם כמו מנפשותיכם.

« Et toutefois, votre sang. » Cela précise que l’autorisation concernant le corps ne portait que sur les êtres dotés de l’âme motrice, mais non sur l’âme humaine. Tel est le sens de : « Et toutefois, votre sang, pour vos vies, J’en demanderai compte. » Ce verset t’enseigne encore que celui qui se tue lui-même est coupable, et que le Saint, béni soit-Il, lui demandera compte de son propre sang : le mot lenafchotekhem, « pour vos vies », signifie ici minnafchotekhem, « de vos propres vies ».

או י"ל כי הלמ"ד נוספת, יאמר ואך את דמכם שהוא נפשותיכם, ולמ"ד זו כלמ"ד (דה"א ג) השלישי לאבשלום בן מעכה, שמשפטו השלישי אבשלום בן מעכה.

Ou l’on peut dire que le lamed est supplémentaire. Le sens serait : « Et toutefois, votre sang, qui est vos vies. » Ce lamed est comme celui de : « Le troisième, le-Avchalom, fils de Maakha » (I Chroniques 3), dont la construction normale serait : « Le troisième, Avchalom, fils de Maakha. »

מיד כל חיה אדרשנו. שימיתנה ה' יתברך, ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ומיד האדם אם אין עדים בדבר אני אדרוש את דמו, ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו.

« De la main de toute bête J’en demanderai compte. » L’Éternel, béni soit-Il, la fera mourir. Il arriva qu’un coq tua une personne ; on l’amena au tribunal et on le lapida. « Et de la main de l’homme » : s’il n’y a pas de témoins, Je demanderai compte de son sang ; s’il y a des témoins, l’affaire est remise au tribunal. C’est ce qui est dit :

שופך דם האדם באדם. פירוש באדם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב"ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד. תרגם אונקלוס באדם בסהדין.

« Celui qui verse le sang de l’homme, par l’homme. » Baadam signifie « devant un homme », c’est-à-dire devant des témoins ; « son sang sera versé », sur décision du tribunal. Telle est l’intention du Targoum d’Onkelos : « Celui qui verse le sang d’un homme en présence de témoins, sur la parole du juge son sang sera versé. » Onkelos traduit baadam par besahadin, « en présence de témoins ».

כי בצלם אלהים עשה העושה את האדם. ובמדרש ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא החונק את עצמו, יכול אפילו כשאול ת"ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך.

« Car à l’image de Dieu, Il fit l’homme » : Celui qui fait a fait l’homme. Dans le Midrash : « Et toutefois, votre sang, pour vos vies, J’en demanderai compte » inclut celui qui s’étrangle lui-même. Pourrait-on y inclure même un cas comme celui de Chaoul ? Le mot « toutefois » vient l’exclure. Pourrait-on y inclure un cas comme celui de ‘Hanania, Michaël et Azaria ? Le mot « toutefois » vient l’exclure.

מיד כל חיה, אלו ארבע מלכיות שנקראו חיות, מיד האדם אלו ישראל שנאמר (יחזקל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. מיד איש אחיו אלו בני עשו, שנאמר (בראשית לב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. אדרוש את נפש האדם, לעתיד לבא.

« De la main de toute bête » : ce sont les quatre empires, appelés des bêtes. « De la main de l’homme » : c’est Israël, comme il est dit : « Vous, Mon troupeau, le troupeau de Mon pâturage, vous êtes des hommes » (Ézéchiel 34). « De la main de chaque homme, son frère » : ce sont les descendants d’Éssav, comme il est dit : « Sauve-moi, je T’en prie, de la main de mon frère, de la main d’Éssav » (Genèse 32). « Je demanderai compte de la vie de l’homme » : dans l’avenir.

ואתם פרו ורבו, סמך פריה ורביה לשופך דם האדם, ללמדך שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, ודרשו רז"ל ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות, רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים או על האבנים.

« Et vous, fructifiez et multipliez-vous. » Le texte rapproche la procréation de « celui qui verse le sang de l’homme », pour t’enseigner que quiconque ne s’occupe pas de procréer est comme s’il versait le sang. Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné dans Yevamot : quiconque ne s’occupe pas de procréer est comme s’il versait le sang et annulait la ressemblance. Rabbi Akiva dit : comme s’il diminuait la ressemblance. D’autres disent : il provoque le retrait de la Présence divine d’Israël, car il est dit : « Pour être ton Dieu et Celui de ta descendance après toi » (Genèse 17,7). Lorsque ta descendance vient après toi, la Présence divine réside ; si ta descendance ne vient pas après toi, sur qui réside-t-Elle ? Sur les arbres ou sur les pierres ?

יש להבין מהו מבטל את הדמות גם לשון ר' עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות ולא אמר מבטל, ואמר הכתוב (ישעיהו י״ג:ה׳) קול המון בהרים דמות עם רב, ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ, ודרשו רז"ל דמות עם רב, זה הקב"ה.

Il faut comprendre ce que signifie « annuler la ressemblance », et aussi l’expression de Rabbi Akiva : « comme s’il diminuait la ressemblance », plutôt que « annulait ». L’Écriture dit : « Un bruit de multitude dans les montagnes, comme la ressemblance d’un peuple nombreux […] l’Éternel et les instruments de Sa colère, pour détruire toute la terre » (Isaïe 13,5). Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété : « La ressemblance d’un peuple nombreux », c’est le Saint, béni soit-Il.

ועוד במדרש דמיתיך רעיתי, אין דמיתיך אלא דמות מלמד שבדמיונים נגלה הקב"ה על ישראל כאדם המדמה את חברו ואומר זה איש פלוני כך היו ישראל מסתכלין בהקב"ה ומדמין אותו ואמרים זה אלי ואנוהו לכך, נאמר דמיתיך רעיתי.

Le Midrash dit encore : « Je t’ai comparée, Mon amie. » Dimmitikh, « Je t’ai comparée », évoque la ressemblance : cela enseigne que le Saint, béni soit-Il, Se révéla à Israël sous des représentations, comme un homme qui reconnaît son compagnon et dit : « C’est untel. » Ainsi Israël contemplait le Saint, béni soit-Il, Le reconnaissait et disait : « Voici mon Dieu, et je Le glorifierai. » C’est pourquoi il est dit : « Je t’ai comparée, Mon amie. »

ואל בניו אתו. בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.

« Et à ses fils avec lui. » La parole de la Présence divine parvint aussi aux fils. Pour que tu ne comprennes pas qu’elle s’adressait à Noa’h seul afin qu’il la transmette à ses fils, le texte ajoute « avec lui », précisant qu’eux aussi sont inclus dans cette parole. Tu trouves donc dans ce passage qu’Il leur parle au pluriel. L’intention vise Chem et Yéfet, car ‘Ham n’en est pas digne.

את קשתי נתתי בענן. ע"ד הפשט טעם הקשת שיהיה אות, כטעם (בראשית ל״א:נ״ב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (בראשית כ״א:ל׳) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל הדבר הנראה המושם לפני שנים להזכיר ענין הוא הנקרא אות, כשם שמצינו שהזכיר במילה, שנאמר (בראשית יא) והיה לאות ברית ביני וביניכם, להזכיר ענין שיכנסו כל זרע אברהם בברית אמונת היחוד, כן הקשת אות להזכיר הדורות שאין הקב"ה מביא מבול לעולם.

« J’ai placé Mon arc dans la nuée. » Selon le sens simple, l’arc doit servir de signe, comme dans : « Ce monceau est témoin et cette stèle est témoin » (Genèse 31,52), et : « Tu prendras de ma main les sept brebis, afin que cela me serve de témoignage » (Genèse 21,30). Toute chose visible placée devant deux parties pour leur rappeler une affaire est appelée un signe. Ainsi, pour la circoncision, il est dit : « Ce sera un signe d’alliance entre Moi et vous » (Genèse 11), afin de rappeler que toute la descendance d’Avraham entre dans l’alliance de la foi en l’Unité. De même, l’arc est un signe rappelant aux générations que le Saint, béni soit-Il, ne fait plus venir de déluge sur le monde.

ומלת נתתי כוללת נתתי עכשו, או נתתי כבר מבראשית. ואין ספק כי אות הקשת בין שהיתה מששת ימי בראשית בין שתתחדש עתה לנח, כי אין הנתינה ההיא אלא להזכיר הדבר המותנה שלא יבוא עוד מבול לשחת הארץ,

Le mot natatti peut signifier « J’ai placé maintenant » ou « J’avais déjà placé dès la Création ». Il est certain que, que le signe de l’arc existe depuis les six jours de la Création ou qu’il apparaisse maintenant pour Noa’h, cette disposition ne sert qu’à rappeler l’engagement : aucun déluge ne viendra plus détruire la terre.

ויש לפרש מה שאמר נתתי כאלו אמר נשבעתי, כי מתנת הש"י באמירה בלבד הרי היא קיימת כשבועה, והראיה ממתנת הארץ לאברהם שאמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ומצינו כמה כתובים שמזכירין בתורה לשון שבועה, שנאמר אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, וכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ואין בעקר ההבטחה שבועה, כלל כי אם לשון מתנה.

On peut expliquer « J’ai donné » comme s’Il avait dit « J’ai juré ». En effet, le don de l’Éternel, par Sa seule parole, est aussi ferme qu’un serment. Le don de la terre à Avraham le prouve : le Saint, béni soit-Il, lui dit : « À ta descendance J’ai donné cette terre. » Nous trouvons plusieurs versets de la Torah qui évoquent à ce sujet un serment : « Que J’ai juré à Avraham, à Its’hak et à Yaakov », et : « Que l’Éternel a juré à vos pères de leur donner. » Pourtant, la promesse première ne contient aucun serment, mais seulement une expression de don.

וכן אנו יכולין להבין בכאן באות הקשת, כשאמר את קשתי נתתי שהוא כאלו אמר נשבעתי, ומזה אמר הנביא עליו השלום (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. ואין בכאן לשון שבועה כי אם לשון מתנה. ואף על פי שדרשו ז"ל מכאן לאו לאו תרי זמני שבועה הוי, שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, דברי תורה נמשלו לאש ומתחלקים לכמה טעמים.

Nous pouvons comprendre de même ici le signe de l’arc : « J’ai donné Mon arc » revient à dire « J’ai juré ». C’est pourquoi le prophète, que la paix soit sur lui, dit : « Car ceci est pour Moi comme les eaux de Noa’h, au sujet desquelles J’ai juré » (Isaïe 54,9). Ici encore, il n’y a pas d’expression de serment, mais une expression de don. Certes, nos Sages, de mémoire bénie, ont tiré de ce passage que deux négations successives constituent un serment : « Toute chair ne sera plus retranchée par les eaux du Déluge » et « Il n’y aura plus de déluge pour détruire la terre ». Mais les paroles de Torah sont comparées au feu et se répartissent en plusieurs sens.

ותמצא מחכמת אונקלוס שתרגם לזרעך נתתי, יהבית, וכן בכאן את קשתי נתתי, יהבית, לפי שמתנתו יתברך הרי היא קיימת כאלו כבר עברה, ובענין אברהם שכתוב בו נתתי כסף השדה קח ממני, תרגם בו אתן, ואע"פ שהיה הכסף מצוי בידו ולא היה רוצה להתחרט, כיון שלא נתנו עדיין אינו נגמר עד שיתן שמא יתחרט לפי שהוא בשר ודם, ואין הדבר כן אצל הש"י שאין חרטה לפניו, וע"כ תרגם בו יהבית, כי אף העתיד יזכיר בלשון עבר כיון שהוא מבטיח עליו.

Observe la sagesse d’Onkelos : il traduit « À ta descendance J’ai donné » par yehavit, « J’ai donné », et de même ici « J’ai donné Mon arc » par yehavit. Car Son don, béni soit-Il, est établi comme une chose déjà accomplie. En revanche, pour Avraham, lorsqu’il est écrit : « J’ai donné l’argent du champ, prends-le de moi », il traduit « je donnerai ». Bien que l’argent fût disponible entre ses mains et qu’il ne voulût pas se rétracter, tant qu’il ne l’avait pas remis, le don n’était pas achevé : il pouvait encore se rétracter, car il était de chair et de sang. Il n’en va pas ainsi de l’Éternel, devant qui il n’y a pas de rétractation. C’est pourquoi Onkelos traduit à Son sujet yehavit : même l’avenir est exprimé au passé dès lors qu’Il le promet.

ודע כי האות הזה איננו נראה בכל יום מעונן או בכל יום שיורדין גשמים, אך בזמן שהדור מחוייב כדי להודיע שהוא שומר הבטחתו. ותדע לך שכן הוא, ממה שדרשו רז"ל שלא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רשב"י לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו ועל זה לא נצטרכו לאות זה. וכן אמרו על ריב"ל שלא נראתה הקשת מימיו. ומזה תמצא לדורות עולם חסר הווי"ן לדרת כתיב, וסמיך לו מיד את קשתי, ללמדך שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.

Sache que ce signe n’apparaît pas chaque jour nuageux ni chaque jour de pluie, mais lorsque la génération est passible d’un châtiment, afin de faire savoir qu’Il garde Sa promesse. Tu le reconnaîtras à l’enseignement de nos Sages, de mémoire bénie : l’arc n’apparut ni dans la génération de ‘Hizkiyahou ni dans celle de Rabbi Chimon bar Yo’haï, parce qu’ils étaient parfaitement justes et que chacun protégeait sa génération ; ils n’eurent donc pas besoin de ce signe. Ils ont dit de même de Rabbi Yehochoua ben Lévi que l’arc n’apparut pas de son vivant. C’est pourquoi tu trouves « pour les générations perpétuelles » écrit sans les vav, ledorot s’écrivant לדרת, suivi immédiatement de « Mon arc » : cela t’enseigne que le signe de l’arc ne se manifeste qu’au temps de la culpabilité, dans les générations déficientes.

וע"ד השכל הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם.

Selon la voie de la raison, l’arc est une arme de guerre. Il est appelé qéchet parce qu’il ne lance des flèches que lorsqu’on tend fermement sa corde. Quand il apparaît dans les cieux, ses extrémités sont toujours dirigées vers le bas. Si elles étaient vers le haut, ce serait un signe de guerre, comme si l’on tirait avec lui des cieux vers la terre. Mais puisqu’elles sont vers le bas et que l’arc apparaît retourné, il constitue l’alliance et un signe de paix. De plus, on n’y voit pas de cordes permettant de lancer les flèches. Telle est aussi la coutume des nations : en temps de guerre, elles tiennent l’arc face à elles ; lorsqu’elles appellent à la paix, elles le retournent et en tiennent le dos face à elles.

וחכמי המחקר כתבו בספריהם, כי ענין הקשת ענין טבעי הוא, וכן אמרו הקשת יש לו ג' מראות, העגולה הראשונה אדומה, השניה ירוקה, שלישית אדמימות, נוטה לשחרות, והמראה השלישית הזאת יקראנה ן' רש"ד אדום מסוקי, כי הוא כמראה המוסק"ו שהוא אדום נוטה לשחרות,

Les savants de la recherche philosophique ont écrit dans leurs livres que l’arc est un phénomène naturel. Ils ont dit qu’il présente trois couleurs : le premier arc est rouge, le deuxième vert, et le troisième rougeâtre tirant vers le noir. Cette troisième couleur est appelée par Ibn Rochd « rouge musqué », car elle ressemble au musc, rouge tirant vers le noir.

ואמרו כי חומר הקשת עב הוא, וסבת הוית הקשת הוא ניצוץ השמש המכה בעב הלח שהיה ממין הרביב הדק אחרי המטר ברוב הפעמים, ולכך יקבל העב שהוא שחור מראה אדום, כי כן כל מראה לבן בעוברו בשחרות יתילד ממנו בטבע מראה אדום, והמופת על זה העצים הלחים כשיבערו באש תהיה הלהב אדומה מפני שהאש נוטה למראה לובן ואדמימות, והוא עובר בשחרות שהוא העשן שהוא שחור, ועל כן תמצא הלהבה אדומה.

Ils ont dit que la matière de l’arc est le nuage. La cause de son apparition est un rayon de soleil frappant un nuage humide, constitué de fines gouttelettes, le plus souvent après la pluie. Le nuage, qui est noir, prend ainsi une couleur rouge : toute couleur blanche traversant du noir engendre naturellement une couleur rouge. La preuve en est le bois humide : lorsqu’il brûle, la flamme est rouge, parce que le feu tire vers le blanc et le rougeâtre, et traverse le noir de la fumée. C’est pourquoi tu trouves la flamme rouge.

וממה שדרשו רז"ל את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב"ה, ומזה אמר והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו ונראתה הקשת בענן כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété « Mon arc » comme « une ressemblance de ce qui M’est comparable ». Il est possible que cela contienne une allusion à l’âme, comparée au Saint, béni soit-Il. C’est pourquoi Il dit : « Lorsque Je couvrirai la terre d’une nuée », c’est-à-dire lorsque Je composerai la matière ; « l’arc apparaîtra dans la nuée » : les puissances de l’âme devront apparaître et se manifester dans le corps. Tel est le sens de « l’arc apparaîtra dans la nuée », car celle-ci est l’écran qui le sépare de l’intellect.

וע"ד הקבלה את קשתי מלשון קושי ודין, והוא מדת הדין, אמר שתהיה לאות ברית והאות הזה הוא המילה. ולא אמר הכתוב את הקשת נתתי בענן אלא את קשתי כדי שתהיה הקשת נחתמת באות יו"ד בסוף,

Selon la voie de la Kabbale, « Mon arc », qachti, évoque la dureté et le jugement : il s’agit de l’attribut de rigueur. Il dit qu’il sera un signe d’alliance ; ce signe est la circoncision. L’Écriture ne dit pas « J’ai placé l’arc dans la nuée », mais « Mon arc », afin que le mot se termine par la lettre yod. Il dit « dans la nuée », c’est-à-dire la nuée connue : ce n’est pas une des nuées qui déversent la pluie, puisque l’arc apparaît souvent alors que le ciel est pur. Il s’agit de la nuée de gloire, à propos de laquelle l’Écriture dit : « Et voici, la gloire de l’Éternel apparut dans la nuée » (Exode 16,10).

וזהו שאמר בענן כלומר הידוע, כי אין הענן הזה מן העננים המריקים גשמים שהרי הקשת נראה הרבה פעמים ושמים בטהרה, אבל הוא ענן הכבוד אשר עליו אמר הכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה' נראה בענן. וזהו שאמר ונראתה הקשת בענן כלומר, ונראתה מדת הדין בענן. ולפי שאמר הכתוב (יחזקאל א׳:כ״ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', דרשו ז"ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות.

Tel est le sens de « l’arc apparaîtra dans la nuée » : l’attribut de rigueur apparaîtra dans la nuée. Et puisque l’Écriture dit : « Comme l’aspect de l’arc qui est dans la nuée au jour de la pluie, tel était l’aspect de l’éclat alentour : c’était l’aspect de la ressemblance de la gloire de l’Éternel » (Ézéchiel 1,28), nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : quiconque contemple l’arc, ses yeux s’affaiblissent.

ותעיר מחשבותיך אל המאמר הנמצא במדרש רז"ל בכתוב הזה את קשתי נתתי בענן, וזה מאמרם קשתי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן אלא קשין דפיריא.

Éveille ta pensée à l’enseignement du Midrash de nos Sages, de mémoire bénie, sur le verset « J’ai placé Mon arc dans la nuée ». Voici leurs paroles : « Mon arc : une chose qui M’est comparable. Est-ce possible ? Mais comme la paille du fruit. »

ותן לבך להבין זה, והסתכל בחתימת הפרשה שהזכיר פעם שנית זאת אות הברית, ונתיחד לנח מאמר בזה, כי למעלה הודיע אותו ואת בניו ענין הקשת על פשוטו, וכאן גלה לו לבדו הענין על דרך הסוד, וזהו ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית.

Applique ton cœur à comprendre cela. Observe la conclusion du passage, où Il mentionne une seconde fois : « Voici le signe de l’alliance. » Une parole est alors adressée spécialement à Noa’h : plus haut, Il lui a fait connaître, à lui et à ses fils, le sens simple de l’arc ; ici, Il lui en révèle à lui seul le sens selon la voie du secret. C’est pourquoi il est dit : « Dieu dit à Noa’h : Voici le signe de l’alliance. »

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. מה שסמך ענין היין לאות הקשת יתכן לומר לפי שהיין רמז למדת הדין כמו שידעת, ועל זה אמרו רז"ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים.

« Noa’h, homme de la terre, commença et planta une vigne. » Si le récit du vin est rapproché du signe de l’arc, on peut dire que c’est parce que le vin fait allusion à l’attribut de rigueur, comme tu le sais. C’est à ce sujet que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : on ne récite pas la bénédiction sur le vin avant d’y avoir ajouté de l’eau.

ודע שלא היה אדם שהסתכל בענין זה עד שבא נח, כי הראשונים נטעו גפן כל אחד ואחד לעצמו אבל נח התחיל עתה לנטוע גפנים שורות הנקראים כרם, וזהו שאמר ויחל

Sache que personne n’avait envisagé cette manière de faire avant Noa’h. Les premiers hommes plantaient chacun une vigne pour lui-même, mais Noa’h commença alors à planter des vignes en rangées, ce que l’on appelle un vignoble. Tel est le sens de « il commença ».

או אפשר לפרש לפי שהיה נח עשירי והעשירי קדש, כאשר נתעסק עתה בדבר היין נעשה חולין, וזה לשון ויחל. והגיד לנו הכתוב צרות רבות ורעות שהיין סבה להם, כי החטיא את הצדיק התמים אשר הציל כ העולם, וגרם לו שיהיה זרעו מקולל. והנה הפרשה הזאת אזהרה על היין כפרשת נזיר או יותר,

On peut aussi expliquer que, puisque Noa’h était le dixième et que le dixième est saint, en s’occupant maintenant du vin il devint profane. Tel est le sens de vaya’hel. L’Écriture nous rapporte les nombreux malheurs funestes dont le vin est la cause : il fit fauter le juste intègre qui avait sauvé le monde entier, et causa la malédiction de sa descendance. Ce passage constitue donc une mise en garde contre le vin, comme le passage du nazir, voire davantage.

וכן דרשו ז"ל בסנהדרין (דף ע עא) י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח, שם ויפת, וישימו וילכו אחורנית ויכסו, ויקץ, וידע. וכן אמר שלמה (משלי כ״ג:כ״ט) למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו'.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont ainsi enseigné dans Sanhédrin (70a) : treize vav sont énoncés à propos du vin : vaya’hel, « il commença » ; vayécht, « il but » ; vayichkar, « il s’enivra » ; vayitgal, « il se découvrit » ; vayar ‘Ham, « ‘Ham vit » ; vayaggued, « il raconta » ; vayikka’h Chem véYéfet, « Chem et Yéfet prirent » ; vayassimou, « ils placèrent » ; vayélekhou a’horannit, « ils marchèrent à reculons » ; vayekhassou, « ils couvrirent » ; vayikets, « il se réveilla » ; vayéda, « il sut ». Salomon dit de même : « Pour qui les “malheur” ? Pour qui les “hélas” ? Pour qui les querelles ? Pour qui les plaintes ? etc. » (Proverbes 23,29).

ואין הכונה ביין בלבד כי הוא הדין לכל שאר תאוות העולם שהנמשך אחריהן הוא נטרד מן העוה"ז ומן העוה"ב, והיין אב לכל שהוא הגורם אבדן הגוף והנפש ואמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כלומר מי עמד על תענוגי העולם ומי התענג בחושי הגוף יותר ממני, ואמר אחריו גם זה הבל.

L’intention ne vise pas seulement le vin : il en va de même de tous les autres désirs du monde. Celui qui se laisse entraîner par eux est chassé de ce monde et du monde à venir. Le vin est à la tête de tous, car il cause la perte du corps et de l’âme. Salomon, que la paix soit sur lui, dit : « Qui donc mangera, et qui éprouvera les sensations, en dehors de moi ? » (Ecclésiaste 2,25), c’est-à-dire : qui a connu les plaisirs du monde et joui des sens du corps davantage que moi ? Il dit ensuite : « Cela aussi est vanité. »

ויתגל בתוך אהלה. אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו, מלמד שתענוג רוב היין מביא לידי רבוי תשמיש.

« Il se découvrit à l’intérieur de sa tente. » Le mot « sa tente » est écrit oholah, « sa tente à elle » : à l’intérieur de la tente de sa femme. Cela enseigne que le plaisir d’une grande quantité de vin conduit à multiplier les rapports conjugaux.

ובמדרש בתוך אהלה רמז לשומרון שנקרא אהלה שלא גלו אלא על עסקי יין, שנאמר (ישעיה כח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, וע"ז הזכיר לשון ויתגל.

Dans le Midrash : « À l’intérieur de sa tente » fait allusion à Samarie, appelée Oholah, dont les habitants ne furent exilés qu’à cause du vin, comme il est dit : « Ceux-là aussi se sont égarés par le vin et ont erré par la boisson forte » (Isaïe 28). C’est pourquoi le texte emploie vayitgal, « il se découvrit », qui évoque l’exil.

וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. חם היה הקטן שבבניו והיאך הוא אומר ארור כנען, היה לו לקלל את חם שהיה בעל המעשה, ומה שלא קללו מפני שני טעמים. האחד שלא היה אפשר לקלל את חם לפי שהקב"ה ברכו כבר, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו, והשני שאילו קלל את חם לא היה מזיק כי אם לגופו אבל לא היה מזיק לזרעו, וע"כ רצה לקלל כנען שהיה בנו בכורו של חם שאם יוליד אחר כן אלף בנים כל זרעו יהיה בכלל הקללה.

« Il sut ce que lui avait fait son fils le plus jeune. » ‘Ham était le plus jeune de ses fils. Pourquoi dit-il alors : « Maudit soit Canaan » ? Il aurait dû maudire ‘Ham, l’auteur de l’acte. Il ne le maudit pas pour deux raisons. Premièrement, il n’était pas possible de maudire ‘Ham, car le Saint, béni soit-Il, l’avait déjà béni : « Dieu bénit Noa’h et ses fils. » Deuxièmement, s’il avait maudit ‘Ham, il n’aurait atteint que sa personne, et non sa descendance. C’est pourquoi il voulut maudire Canaan, qui était le premier-né de ‘Ham : même s’il engendrait ensuite mille fils, toute sa descendance serait comprise dans la malédiction.

ומ"ש הכתוב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען שנראה כי כנען היה הקטן שבכולן, זה היה אחר הקללה שנתן לכל אחיו מעלה עליו, לפיכך הזכירו באחרונה. והראיה שהיה כנען בכורו של חם, הוא אמרו וירא חם אבי כנען, וכבר אמר למעלה וחם הוא אבי כנען, אבל ודאי בעת המעשה הזה לא היה לו לחם זרע אחר כי אם כנען לבדו, והנה הוא בכורו.

L’Écriture dit : « Les fils de ‘Ham : Kouch, Mitsraïm, Pout et Canaan », ce qui semble faire de Canaan le plus jeune de tous. Mais cela se situe après la malédiction, qui donna à tous ses frères un rang supérieur au sien ; c’est pourquoi elle le mentionne en dernier. La preuve que Canaan était le premier-né de ‘Ham est l’expression : « ‘Ham, père de Canaan, vit », alors que le texte avait déjà dit plus haut : « ‘Ham est le père de Canaan. » Assurément, au moment de cet acte, ‘Ham n’avait pas d’autre descendant que Canaan seul : celui-ci était donc son premier-né.

עבד עבדים יהיה לאחיו. ע"ד הפשט קללו במדה כנגד מדה, כי הוא בזה את אביו כאשר הסתכל בערותו, ולא די שלא כסה אותו אלא שהגיד בחוץ כלומר שלעג. ודבר ידוע כי העבד נבזה, וע"כ קללו בעבדות שיהיה כל ימיו נבזה תחת שבזה את אביו.

« Il sera l’esclave des esclaves de ses frères. » Selon le sens simple, il le maudit mesure pour mesure : il avait méprisé son père en regardant sa nudité ; non seulement il ne le couvrit pas, mais il le raconta au-dehors, c’est-à-dire qu’il s’en moqua. Or on sait que l’esclave est méprisé. C’est pourquoi il le maudit en le vouant à l’esclavage, afin qu’il soit méprisé toute sa vie en retour du mépris qu’il avait montré à son père.

ושם ויפת אשר כסו ערות אביהם וישימו את השמלה על שכם שניהם דרך כבוד, קבע להם הקב"ה שכרם מדה כנגד מדה, ישראל שקבלו את התורה שהם מבני שם זכו למצות ציצית, גוג ומגוג שהם מבני יפת עתידים לימות המשיח שיזכו לקבורה שיהיו מכוסין ונקברין, גוג ומגוג מבני יפת, שנאמר בני יפת גומר ומגוג. יזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל ל״ט:י״א) אתן לגוג מקום שם קבר.

Quant à Chem et Yéfet, qui couvrirent la nudité de leur père et placèrent le vêtement sur leurs deux épaules avec respect, le Saint, béni soit-Il, fixa leur récompense mesure pour mesure. Israël, qui reçut la Torah et descend de Chem, mérita le commandement des tsitsit. Gog et Magog, descendants de Yéfet, mériteront à l’époque du Messie d’être ensevelis, couverts et enterrés. Gog et Magog sont des descendants de Yéfet, puisqu’il est dit : « Les fils de Yéfet : Gomer et Magog. » Ils mériteront une sépulture, comme il est dit : « Je donnerai là à Gog un lieu de sépulture » (Ézéchiel 39,11).

ומכאן אפשר להוכיח בשנים העושים מצוה אחת ביחד, אע"פ שהמצוה אחת, זה נוטל שכר יותר מזה כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה יותר מחברו, וזהו שאמר ויקח שם ויפת, ולא אמר ויקחו, רמז לך כי שם נתאמץ לעשות המצוה יותר ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית שהוא גדול יותר משכר הקבורה.

On peut en déduire que, lorsque deux personnes accomplissent ensemble un même commandement, bien que le commandement soit unique, l’une reçoit davantage de récompense que l’autre si elle prend les devants et s’y applique davantage. C’est pourquoi le texte dit vayikka’h Chem véYéfet, « Chem et Yéfet prit », au singulier, plutôt que « prirent » : il t’indique que Chem s’appliqua davantage à accomplir le commandement. C’est pourquoi la récompense du commandement des tsitsit lui fut attribuée, récompense supérieure à celle de la sépulture.

ודומה לזה אמרו במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין, יוסף שקדש את השם בצנעה הוסיף לו אות משמו של הקב"ה שנאמר (תהילים פ״א:ו׳) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש את השם בפרהסיא נקרא כלו על שמו של הקב"ה.

De même, on a dit dans le traité Sota, au chapitre Véélou néémarim : Yossef, qui sanctifia le Nom en privé, reçut une lettre supplémentaire du Nom du Saint, béni soit-Il, comme il est dit : « Il le plaça comme témoignage en Yehossef » (Psaumes 81,6). Yehouda, qui sanctifia le Nom publiquement, fut appelé tout entier du Nom du Saint, béni soit-Il.

וע"ד המדרש יהיה לאחיו, שלשים משפחות כמנין יהי"ה יצאו מכנען, והם הנזכרים בפרשה, ודין תורה בעבד כנעני כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.

Selon la voie du Midrash : « Il sera pour ses frères. » Trente familles, selon la valeur numérique de yihyé, « il sera », sortirent de Canaan ; ce sont celles mentionnées dans le passage. Or la loi de la Torah concernant l’esclave cananéen prescrit : « Il donnera trente sicles d’argent à ses maîtres. »

יפת אלהים. ברך ליפת בהרחבת הגבול ותרגום (דברים יב) כי ירחיב ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותם רבות ורחבות.

« Que Dieu élargisse pour Yéfet. » Il bénit Yéfet par l’élargissement de son territoire. Le Targoum de « lorsqu’Il élargira » (Deutéronome 12) est aré yafti. Jusqu’à ce jour, les descendants de Yéfet sont des peuples innombrables, et leurs terres sont nombreuses et étendues.

וברך את שם בהשראת שכינה באהליו, זהו שאמר וישכון באהלי שם, לשון שכינה שאין לך אומה בעולם ששרתה שכינה ביניהם כי אם על ישראל שה בני שם. ובאמרו באהלי שם רמז לתורה כענין שכתוב (בראשית כ״ה:כ״ז) יושב אהלים, וזהו שאמר וישכון באהלי שם רמז לך שהשכינה נמשכת אחרי התורה. והנה שם נתברך בשתי ברכות אלו ברכת השראת שכינה ביניהם, וברכת התורה שתנתן להם מה שלא זכתה שום אומה לאחת משתיהן.

Il bénit Chem par la résidence de la Présence divine dans ses tentes : « Qu’Il réside dans les tentes de Chem. » Le verbe évoque la Présence divine : aucune nation au monde n’a vu la Présence divine résider en son sein, hormis Israël, qui descend de Chem. Les mots « dans les tentes de Chem » font allusion à la Torah, comme dans : « Il demeurait dans les tentes » (Genèse 25,27). Ainsi, « Qu’Il réside dans les tentes de Chem » t’indique que la Présence divine vient à la suite de la Torah. Chem reçut donc ces deux bénédictions : celle de la résidence de la Présence divine parmi les siens, et celle de la Torah qui leur serait donnée, alors qu’aucune autre nation ne mérita l’une ou l’autre.

ובמדרש יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע"פ שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, וישכן באהלי שם, לא שרתה שכינה בבית שני אלא בבית ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם.

Dans le Midrash : « Que Dieu élargisse pour Yéfet, et qu’Il réside dans les tentes de Chem. » Bien que Dieu élargisse pour Yéfet — Cyrus, descendant de Yéfet, bâtit le deuxième Temple —, « qu’Il réside dans les tentes de Chem » : la Présence divine ne résida pas dans le deuxième Temple, mais dans le premier Temple, bâti par Salomon, descendant de Chem.

וכן אמרו במסכת יומא פרק קמא אי סליקו כולהו בימי עזרא לא שריה שכינה במקדש, שנאמר יפת אלהים ליפת, אע"פ שיפת אלהים ליפת, דהיינו פרסאי דאתו מיפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם, ומנא לן דפרסאי מיפת קא אתו, דכתיב בני יפת, גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס, ותני רב יוסף תירס זו פרס.

On a dit de même dans le premier chapitre du traité Yoma : même si tous étaient montés à l’époque d’Ezra, la Présence divine n’aurait pas résidé dans le Sanctuaire, car il est dit : « Que Dieu élargisse pour Yéfet. » Bien que Dieu élargisse pour Yéfet, c’est-à-dire pour les Perses, issus de Yéfet, la Présence divine ne réside que dans les tentes de Chem. D’où savons-nous que les Perses descendent de Yéfet ? Il est écrit : « Les fils de Yéfet : Gomer, Magog, Madaï, Yavan, Touval, Méchekh et Tiras. » Rav Yossef a enseigné : Tiras, c’est la Perse.

ויהי כנען עבד למו. מלת למו תחזור לאחיו שהזכיר, כלומר לבני שם ולבני יפת. ומה שחזר זה שני פעמים לחזק הענין ולקיים עבדותו של כנען, ולרמוז כי שם ינחל את ארצו וכל אשר לו, ומה שקנה עבד קנה רבו.

« Et que Canaan soit leur esclave. » Le mot lamo, « leur », renvoie aux frères mentionnés, c’est-à-dire aux descendants de Chem et de Yéfet. La répétition de ces paroles deux fois affermit et confirme l’asservissement de Canaan. Elle indique aussi par allusion que Chem héritera de son pays et de tout ce qu’il possède : ce qu’acquiert l’esclave, son maître l’acquiert.

ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת. מן הכתוב הזה עד פרשה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים תמצא שבעים איש בכוון, כלן תולדות של נח, וכתיב בסוף הפרשה אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול, ומכאן יש ללמוד כי שבעים אומות יש בעולם וכל אומה ואומה יש לה לשון בפני עצמו, שהרי הכתוב הזה בא ולמד שנתפרדו אחד אחד איש ללשונו, כלומר שקבעו להם כל אחד לשון לעצמו,

« Voici les générations des fils de Noa’h : Chem, ‘Ham et Yéfet. » Depuis ce verset jusqu’au passage « Toute la terre avait une seule langue et des paroles communes », tu trouveras exactement soixante-dix personnes, toutes descendantes de Noa’h. À la fin du passage, il est écrit : « Voilà les familles des fils de Noa’h selon leurs générations, dans leurs nations ; c’est d’elles que se séparèrent les nations sur la terre après le Déluge. » Nous apprenons de là qu’il existe soixante-dix nations dans le monde, chacune ayant sa propre langue. Ce verset enseigne qu’elles se séparèrent individuellement, chacune selon sa langue : elles se fixèrent chacune une langue propre.

ולפיכך תמצא תולדות הפרשה הזאת שבעים כנגד שבעים נפש שירדו אבותינו למצרים, ומזה אמר הכתוב (דברים ל״ב:ח׳) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. באורו מעת שנפרדו בני אדם בעולם, הוא שכתוב בכאן ומאלה נפרדו, מאותו העת יצב גבולות עמים, הש"י הציב בעולם שבעים אומות, למספר בני ישראל הם יורדי מצרים שהיו שבעים נפש, וע"כ לא אמר למספר בני יעקב כי היה במשמע י"ב שבטים.

C’est pourquoi les descendants énumérés dans ce passage sont au nombre de soixante-dix, en correspondance avec les soixante-dix personnes de nos ancêtres descendues en Égypte. L’Écriture dit ainsi : « Quand le Très-Haut donna leur héritage aux nations, quand Il sépara les humains » (Deutéronome 32,8). Cela signifie : depuis que les humains se séparèrent dans le monde, comme il est écrit ici « c’est d’elles que se séparèrent », dès ce moment « Il fixa les frontières des peuples ». L’Éternel établit dans le monde soixante-dix nations, « selon le nombre des enfants d’Israël » : ceux qui descendirent en Égypte, au nombre de soixante-dix personnes. C’est pourquoi il ne dit pas « selon le nombre des enfants de Yaakov », ce qui aurait pu désigner les douze tribus.

ודע כי כל האריכות הזה שהאריך הכתוב בתולדות חם הכוונה להודיענו כל האומות שיצאו ממנו שזכה בהן אברהם היוצא מבני שם. ומזה האריך הכתוב בתולדות חם ובתולדות שם, להודיע שאין הכונה והבחירה בשבעים אומות ובשאר התולדות כי אם להוציא מהם הסגולה הנבחרת, אברהם וזרעו.

Sache que toute cette longue énumération des descendants de ‘Ham a pour intention de nous faire connaître toutes les nations issues de lui dont Avraham, descendant de Chem, obtint la possession. L’Écriture développe donc les descendants de ‘Ham et ceux de Chem pour enseigner que l’intention et le choix ne portent sur les soixante-dix nations et les autres descendants que pour en faire sortir l’élite choisie : Avraham et sa descendance.

וכבר הביאו רבותינו ז"ל משל על הענין הזה, אמרו משל למה הדבר דומה לאדם שאבדה לו מרגלית בין החול ומביא כברה וכובר כל החול עד שמצא המרגלית, כיון שמצא המרגלית משליך את החול. ובא המשל לומר כי כשם שאין הכונה בו בחול שהוא המרובה כי אם במרגלית היחידה, כך אין תכלית הכונה ברבוי העו"ג האלה כי אם בעם הקדש היוצא מהם, הוא זרע אברהם.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont déjà donné une comparaison à ce sujet : à quoi cela ressemble-t-il ? À un homme qui a perdu une perle dans du sable. Il apporte un tamis et passe tout le sable au tamis jusqu’à ce qu’il trouve la perle ; une fois la perle trouvée, il rejette le sable. La comparaison signifie que, de même que l’objectif ne réside pas dans le sable, abondant, mais dans l’unique perle, de même la finalité de cette multitude de nations idolâtres n’est que le peuple saint qui en sort, la descendance d’Avraham.

וזהו שאמרו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה, וכבר ידעת כי תחלת המחשבה סוף המעשה. ואע"פ שהשכל מעיד על זה שכל מה שהוא אחרון במעשה ראשון היה במחשבה, אפשר להוכיח זה מן הכתוב, הוא שמצינו במלאכת המשכן (שמות ל״ה:ל״ה) לעשות כל מלאכת חרש וחושב. וכתיב (שם) ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת.

C’est ce que nos Sages, de mémoire bénie, ont dit : la pensée d’Israël précéda. Tu sais déjà que le commencement de la pensée est la fin de l’action. Bien que la raison atteste que tout ce qui vient en dernier dans l’exécution était premier dans la pensée, on peut aussi le prouver par l’Écriture. Pour le travail du Sanctuaire, nous trouvons : « Pour accomplir tout travail d’artisan et de concepteur » (Exode 35,35), et : « Pour concevoir des projets, pour travailler l’or, l’argent et le cuivre » (Exode 35).

וכתב הרמב"ן כי מכל הספורים של תולדות הללו יתאמת לשומעים חדוש העולם כי אברהם אבינו ע"ה יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שהיו בתיבה, והנה אברהם ע"ה שראה את נח הוא עד מפי עד בכל ענין המבול, והוא עד שלישי על היצירה, כי למך אביו של נח ראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו לשם העד במבול, ויעקב הגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות מגידים מעשיהם ותולדותם ע"כ.

Ramban écrit : « Par tous ces récits de générations, la création du monde est établie comme vraie pour ceux qui les entendent. Avraham notre père, que la paix soit sur lui, instruira ses fils et sa maison après lui, et leur rendra témoignage de Noa’h et de ses fils qui étaient dans l’arche. Avraham, qui vit Noa’h, est donc un témoin tenant d’un témoin tout le récit du Déluge. Il est le troisième témoin de la création, car Lémekh, père de Noa’h, vit Adam le premier homme. Its’hak et Yaakov virent Chem, témoin du Déluge ; Yaakov raconta tout cela à ceux qui descendirent en Égypte, ainsi qu’à Pharaon et aux hommes de son époque. À chaque génération, les hommes connaissent par leurs pères quatre ou cinq générations dont on rapporte les actes et les descendances. » Fin de la citation.

וכתב החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כי נח חיה עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה ועשה בזה סימן, היה אברהם אבינו בן נ"ח כשמת נח.

Le sage Rabbi Avraham ibn Ezra, de mémoire bénie, écrit que Noa’h vécut jusqu’à ce qu’Avraham eût cinquante-huit ans. Il donna ce moyen mnémotechnique : Avraham notre père avait l’âge de Noa’h — nou‘n-‘het, cinquante-huit — lorsque Noa’h mourut.

מן הארץ ההיא יצא אשור. מבני שם היה, שנאמר בני שם עילם ואשור, ולפי שדור הפלגה היה רובן מבני שם לכך הזכיר באשור שיצא מן הארץ, ולא היה בעצת דור הפלגה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. ומה שכתוב (תהילים פ״ג:ט׳) גם אשור נלוה עמם יורה שלא הרע אשור לישראל כשאר האומות.

« De ce pays sortit Achour. » Il était un descendant de Chem, comme il est dit : « Les fils de Chem : Élam et Achour. » Puisque la génération de la Dispersion était majoritairement issue de Chem, le texte précise qu’Achour quitta ce pays et ne participa pas au projet de cette génération, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné. Et ce qui est écrit : « Achour aussi s’est joint à eux » (Psaumes 83,9) indique qu’Achour ne fit pas du mal à Israël comme les autres nations.

ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים. יגיד לך הכתוב כי אומה זו של פלשתים היו ממזרים, לפי שפתרוסים וכסלוחים היו מחליפים נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים. ותמצא כל התולדות הללו של מצרים ששמותם על שם סופם שנאבדו בים, ונקרא הראשון לודים על שם שנולדו והוטבעו בים.

« Et les Patroussim et les Kaslou’him, d’où sortirent les Philistins. » L’Écriture t’apprend que cette nation, les Philistins, était issue d’unions illégitimes : les Patroussim et les Kaslou’him échangeaient leurs femmes, et les Philistins naquirent de ces unions. Tu trouveras que tous ces descendants de Mitsraïm portent des noms évoquant leur fin, lorsqu’ils périrent dans la mer. Le premier est appelé Loudim parce qu’ils naquirent et furent engloutis dans la mer.

וכנען ילד את צידון בכורו. בכאן ימנה הכתוב עשרה שיצאו מזרע כנען וכלן נתנו לאברהם אבינו במתנת הארץ, הוא שאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית ט״ו:י״ח-י״ט) לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, ומונה והולך עשרה עממים.

« Canaan engendra Tsidon, son premier-né. » L’Écriture énumère ici dix descendants de Canaan, qui furent tous donnés à Avraham notre père lors du don de la terre. Il lui dit dans l’alliance entre les morceaux : « À ta descendance J’ai donné cette terre, du fleuve d’Égypte au grand fleuve, le fleuve Euphrate : le Kéni, le Kenizzi et le Kadmoni » (Genèse 15,18-19), puis poursuit l’énumération de dix peuples.

ומה שנשתנו בשמות, לפי שהפרשה הזאת הן השמות שקרא להם אביהם בהולדם, ובמתנת הארץ נשתנו שמותם לפי השתנות הלשונות והארצות, כי כשנפרדו בארצות לגוייהם נקראו בשמות אחרים. ואם תחשוב אותם תמצאם י"א, אבל צידון בכורו הוא הנקרא כנעני, נצטרף עם אחד מאחיו שלא היה לגוי.

Si leurs noms diffèrent, c’est que ce passage donne les noms que leur père leur attribua à leur naissance, tandis que, lors du don de la terre, leurs noms avaient changé selon les changements de langues et de pays : lorsqu’ils se séparèrent dans les pays selon leurs nations, ils reçurent d’autres noms. Si tu les comptes, tu en trouveras onze. Mais Tsidon, son premier-né, qui est appelé le Cananéen, fut réuni à l’un de ses frères qui n’était pas devenu une nation.

ודע כי עשרה עממים אלה שבעה מהם כבשום ישראל בימי יהושע, אבל הג' והם הקיני והקנזי והקדמוני לא כבשום מעולם, וא"כ הפרשה הנאמרת לאברהם במתנת הארץ שבה הזכיר עממים אלה היא רומזה לעתיד לבא שיהיו משועבדין לנו.

Sache que, de ces dix peuples, Israël en conquit sept au temps de Yehochoua. Mais les trois autres, le Kéni, le Kenizzi et le Kadmoni, ne furent jamais conquis. Le passage adressé à Avraham lors du don de la terre, où ces peuples sont mentionnés, fait donc allusion à l’avenir, lorsqu’ils nous seront soumis.

והנה מחשבות הש"י עמוקות כי רצה שתהיה הארץ הקדושה לכנען, הוא העבד שנשתעבד לבני שם על פי אביו ונמסרה בידו מזמן הפלגה כדי שלא יוכל להחזיק כי אין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון, שאלו נמסרה ביד אומה אחרת, אולי היו מחזיקין בה, מה שאין כן בעבד.

Les pensées de l’Éternel sont profondes : Il voulut que la terre sainte appartienne à Canaan, l’esclave que son père avait soumis aux descendants de Chem. Elle fut remise entre ses mains depuis le temps de la Dispersion, afin qu’il ne puisse en acquérir la possession, car un esclave ne peut acquérir par possession les biens de son maître. Si elle avait été remise entre les mains d’une autre nation, celle-ci aurait peut-être pu en acquérir la possession ; il n’en va pas ainsi de l’esclave.

ונעשה לנו שם. ע"ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע"כ הפיצם ה' לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה.

« Faisons-nous un nom. » Selon le sens simple, ils cherchaient à s’établir en un seul lieu pour demeurer réunis, et ne trouvèrent d’endroit que Chinar. Ils voulurent donc se bâtir une ville et une tour pouvant les contenir tous : la ville comme demeure, et la tour comme signe et comme renom, afin que les habitants du monde entier la voient, se dirigent vers elle et s’établissent dans cette ville plutôt qu’ailleurs. Tel est le sens de « de peur que nous soyons dispersés ». C’est pourquoi l’Éternel les dispersa : ils allaient à l’encontre de Son intention, qui était que les nations se répandent dans le monde entier et s’établissent en tous les lieux de la terre. C’est pour cela qu’Il l’avait créée : Il l’avait formée pour être habitée.

וע"ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות כג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים כ) הבו לכם דבר ועצה הלום, ואין עיר אלא אלוה, שנאמר (דניאל ד) ואלו עיר וקדיש.

Selon la voie du Midrash : « Faisons-nous un nom » désigne l’idolâtrie. Il est écrit ici « faisons-nous un nom », et ailleurs : « Vous ne mentionnerez pas le nom d’autres dieux » (Exode 23). De même que là il s’agit d’idolâtrie, ici aussi il s’agit d’idolâtrie. Le Midrash des Psaumes enseigne encore : « Allons, bâtissons-nous une ville. » Hava, « allons », désigne un conseil, comme dans : « Donnez ici votre avis et votre conseil » (Juges 20). Et ‘ir, « ville », désigne une divinité, comme dans : « Et voici, un veilleur et un saint » (Daniel 4).

ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע' מעלות למערב, והקב"ה ירד שם עם ע' מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע"כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע"כ.

Dans le Midrash des Dix Commandements, j’ai vu cet enseignement : « Prenons des haches, fendons les cieux pour qu’ils s’écoulent, afin qu’Il ne nous fasse pas ce qu’Il a fait à la génération du Déluge. Mettons les cieux en morceaux et faisons la guerre au Roi qui est dans les cieux. » Cette tour avait soixante-dix degrés à l’est et, en face, soixante-dix degrés à l’ouest. Le Saint, béni soit-Il, y descendit avec soixante-dix anges et brouilla leur langue et leurs paroles. Fin de la citation. Dans Beréchit Rabba, ils ont encore dit : « Il ne Lui appartient pas de Se réserver les régions supérieures ! Venez, faisons-Lui la guerre. » Fin de la citation.

וע"ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם,

Selon la voie de la raison : « Faisons-nous un nom. » Les hommes de la génération de la Dispersion étaient des méchants versés dans toutes les sciences. Ils bâtirent la ville et la tour afin d’échapper à un déluge de feu. Ayant déjà vu la destruction du monde par un déluge d’eau, ils craignirent pour leur vie et jugèrent nécessaire d’édifier un lieu où, s’Il voulait faire venir un déluge de feu pour brûler le monde, ils pourraient y échapper sans que le feu approche de leur territoire.

וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת פ"ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע.

Tel est le sens de la guerre évoquée dans le Midrash : ils voulaient défier les puissances supérieures, à l’encontre de Sa volonté, béni soit-Il, et lier une partie de l’élément du feu pour qu’elle ne puisse s’approcher de la ville. De même, nous trouvons jusque dans notre génération certains savants qui connaissent un pouvoir permettant de lier une partie de la foudre [c’est ce que l’on connaît maintenant sous le nom de paratonnerre ; on en trouve aussi une trace dans la Tossefta Chabbat, chapitre 7], afin qu’elle ne vienne que dans un périmètre déterminé.

ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה' שחשבו, כנגד גזרתו יתברך.

Il y avait encore une autre raison : ils avaient vu que le Saint, béni soit-Il, avait décrété la mort d’Adam le premier homme. Ils se voyaient eux-mêmes doués d’une force et d’une puissance immenses, grands en sagesse et en stature, vivant longtemps et capables de tout accomplir ; pourtant, ils étaient mortels, branches corrompues par la corruption de la racine. Ils imaginèrent donc une ruse : construire un édifice et l’élever jusqu’à une hauteur déterminée afin d’échapper à la mort. Pour cette raison, l’Éternel les dispersa : leur projet allait à l’encontre de Son décret, béni soit-Il.

והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע"כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה.

Les versets ferment la porte sur les mauvaises pensées qu’ils nourrissaient dans leur cœur sans vouloir les divulguer. C’est ce qu’indique le Midrash : « Des paroles communes », a’hadim, signifie a’houdim, « fermées ». Les actes de la génération du Déluge ont été explicités ; ceux de la génération de la Dispersion ne l’ont pas été. Fin de la citation. J’ai entendu dire que les bâtisseurs de la tour étaient soixante-dix ; sans aucun doute, ils visaient par là une intention déterminée.

ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע"ז שהזכיר בו שם, שנאמר (בראשית ד) אז הוחל לקרא בשם ה', והוחל מלשון חלול ה', וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם.

Selon la voie de la Kabbale : « Faisons-nous un nom. » Leur faute fut celle de leur premier père, qui avait coupé les plantations. Ces hommes aussi coupèrent les plantations et séparèrent le fruit de l’arbre. Tel est le sens de « faisons-nous un nom », comme dans le passage de la génération d’Énosh, qui pratiquait l’idolâtrie et où le mot « nom » est mentionné : « Alors on commença à invoquer le Nom de l’Éternel » (Genèse 4). Hou’hal évoque la profanation du Nom. De même, il est dit ici : « Et ceci est ce qu’ils ont commencé à faire », car cet acte était une profanation du Nom.

או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע"כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז"ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע"כ אמר אשר בנו בני האדם.

Ou bien nous dirons que « alors on commença » et « ils ont commencé » ont le sens de commencement, sans les détourner de leur sens simple. Dans les deux cas, ils faisaient de la fin un commencement : telle est la coupure. C’est pourquoi il est dit : « Et ceci est ce qu’ils ont commencé à faire » ; autrement dit, ils font un commencement de la fin, appelée « ceci » et appelée « nom », puisqu’ils dirent : « Faisons-nous un nom. » Il s’agit du dernier attribut ; ils ne croyaient pas en ce qui est au-dessus de lui et coupaient ainsi les plantations. C’est pourquoi il est dit d’eux : « Lorsqu’ils partirent de l’Orient », miqqédem. Nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : ils s’éloignèrent de Celui qui précède le monde. Et pour montrer que leur faute est celle d’Adam le premier homme, il est dit : « Que bâtirent les fils de l’homme. »

ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה"ז והבא.

Le Midrash dit : « Les fils de l’homme » : quoi donc, seraient-ils les fils des ânes ou les fils des chameaux ? Il s’agit des fils d’Adam le premier homme. Ils nous indiquent ainsi que ces fils ressemblaient à leur premier père dans cette faute. C’est pourquoi tu ne trouveras pas dans ce passage le Nom Elohim, comme dans le passage du Déluge. La génération du Déluge avait renié le dernier attribut ; elle fut donc détruite et éloignée de la terre inférieure comme de la terre supérieure, et fut ainsi effacée de ce monde et du monde à venir.

והנה זה מדה כנגד מדה חטאו באלהים ונשחתה להם הארץ שהיא מאלהים, אבל דור הפלגה כפרו בשם המיוחד ולכך הענישם בשמו הגדול והראה להם כחו, וזהו לשון וירד, הרי שכל אחד נענש במה שחטא בו, והיה ענשם מדה כנגד מדה, כשם שהפרידו הם מה שהיה מחובר ומיוחד, כן השי"ת הפריד חבורם והפיץ אותם על פני כל הארץ,

Ce fut mesure pour mesure : ils fautèrent envers Elohim, et la terre qui relève d’Elohim fut détruite pour eux. Mais la génération de la Dispersion renia le Nom particulier ; Il les punit donc par Son grand Nom et leur montra Sa puissance : tel est le sens de « Il descendit ». Chacun fut ainsi puni par ce envers quoi il avait fauté. Leur châtiment fut mesure pour mesure : de même qu’ils avaient séparé ce qui était uni et unifié, l’Éternel sépara leur assemblage et les dispersa sur toute la face de la terre.

ועוד כי חשבו מחשבה רעה מתוך חכמה שבהם בשיעור קומת המגדל ידוע אצלם בהיותם מחזיקים בכבוד האיקונים וכופרים בשלטון, וכל זה היה בבבל. וכבר ידעת כי כשחרב בית קדשנו ותפארתנו וכלי הקדש גלו שם גם שם, עשה נבוכדנצר צלם הזהב הנקרא בל, וז"ש (ירמיה נא) ופקדתי על בל בבבל, וז"ש (דניאל ג) אקימה בבקעת דורא במדינת בבל, היא הבקעה שבכאן שהזכיר וימצאו בקעה, וכל זה בקוע ביחוד וקצץ בנטיעות, והקב"ה ישמרנו משגיאות ילמדנו וידריכנו באמתו.

De plus, leur science leur avait inspiré une mauvaise pensée concernant une hauteur de la tour connue d’eux : ils s’attachaient à honorer l’image et reniaient la souveraineté. Tout cela eut lieu à Babel. Tu sais déjà que, lorsque notre Maison sainte et glorieuse fut détruite et que les objets sacrés y furent exilés, c’est encore là que Nabuchodonosor fit la statue d’or appelée Bel. C’est ce qui est dit : « Je châtierai Bel à Babel » (Jérémie 51), et : « Il l’érigea dans la vallée de Doura, dans la province de Babel » (Daniel 3). C’est la vallée mentionnée ici : « Ils trouvèrent une vallée. » Tout cela constitue une fissure dans l’Unité et une coupure des plantations. Que le Saint, béni soit-Il, nous garde des erreurs, nous enseigne et nous guide dans Sa vérité.

כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם י"י. דע כי כל מקום שתמצא זכרון השם המיוחד רשום בתיבות למפרע הוא מורה על מדת הדין, וזה אחד מן המקומות. ובמקומות רבים בתורה באו כזה, ויש בכל אחד טעם גדול נאמר לענין מוכרח ומוצרך, כי איננו מקרה, אבל נעשה בכוונה ובהשגחה גמורה, בהגיעי אל כ"א וא' אעוררך עליו ואשכילך ענינו ונתיבו.

« Car là l’Éternel brouilla la langue de toute la terre, et de là l’Éternel les dispersa. » Sache que partout où tu trouves le Nom particulier inscrit à rebours dans les mots, cela indique l’attribut de rigueur ; c’est ici l’un de ces endroits. Il en existe beaucoup dans la Torah, chacun portant un sens profond requis par son contexte : ce n’est pas un hasard, mais une disposition intentionnelle relevant d’une entière Providence. Lorsque j’arriverai à chacun de ces endroits, j’y éveillerai ton attention et t’en ferai comprendre le sens et la voie.

ומפני שהזכיר בפרשה וירא ה' ויאמר ה', שהיא מדת רחמים, נרמז לנו בכאן כי מדת הדין היתה מתוחה כנגדם להפיצם על פני כל הארץ, אבל היא כלולה ברחמים מפני שהיו אגודה אחת אוהבים זה לזה, הוא שכתוב שפה אחת ודברים אחדים, וע"כ הפיצם ולא אבדם לגמרי כדור המבול.

Puisque ce passage dit : « L’Éternel vit » et « L’Éternel dit », évoquant l’attribut de miséricorde, il nous est indiqué ici par allusion que l’attribut de rigueur était déployé contre eux pour les disperser sur toute la face de la terre. Mais cette rigueur était comprise dans la miséricorde, car ils formaient un seul groupe et s’aimaient les uns les autres, comme il est écrit : « Une seule langue et des paroles communes. » C’est pourquoi Il les dispersa sans les anéantir entièrement comme la génération du Déluge.

ומה שנענשו בבלבול שפה, זה היה מדה כנגד מדה כי הם חטאו בדבור, שאמרו הבה נבנה לנו עיר, וע"כ לקו בכח המדבר שלהם בבלבול הלשון. ועד עכשיו היתה כל הארץ שפה אחת וכל העולם היו מדברים בלשון הקדש שהוא הלשון שנברא בו העולם, ועכשיו שחטאו בלשונם בלבל הלשונות, ומתולדות בני נח שהיו ע' איש נפרדו הגוים ויצאו מהם ע' אומות איש ללשונו. כבר ידעת כי ע' שרים למעלה מנהיגים ע' אומות למטה, וכל אחד ואחד מן השרים יסוד לאומתו וללשונו.

Leur châtiment par la confusion de la langue fut mesure pour mesure : ils avaient fauté par la parole en disant : « Allons, bâtissons-nous une ville. » Ils furent donc frappés dans leur faculté de parler, par la confusion du langage. Jusque-là, toute la terre avait une seule langue et le monde entier parlait la langue sainte, dans laquelle le monde fut créé. Maintenant qu’ils avaient fauté par leur langue, Il brouilla les langues. Des descendants de Noa’h, au nombre de soixante-dix personnes, les nations se séparèrent et sortirent soixante-dix nations, chacune selon sa langue. Tu sais déjà que soixante-dix princes en haut gouvernent soixante-dix nations en bas ; chaque prince est le fondement de sa nation et de sa langue.

והנה השרים האלה היו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וכשם שהוא אלהי השמים ואלהי האלהים עליון על כולם כן לשוננו עליון על כל הלשונות, וע"כ חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש הוא אלהי ישראל. ואל הכונה הזאת בארו לנו רז"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי.

Ces princes étaient la part des nations. « La part de Yaakov n’est pas comme eux, car Il est Celui qui forme tout. » De même qu’Il est le Dieu des cieux et le Dieu des dieux, supérieur à tous, notre langue est supérieure à toutes les langues. C’est pourquoi notre Part, notre Rocher et notre Fondement, qui est le fondement de la langue sainte, est le Dieu d’Israël. C’est dans cette intention que nos Sages, de mémoire bénie, ont enseigné : quiconque demande ce dont il a besoin en araméen, les anges de service ne s’occupent pas de lui, car ils ne connaissent pas la langue araméenne.

ומכאן יש לתמוה שכבר נתבאר כי דעת הגלגל גדולה מדעת האדם, ודעת המלאך גדולה מדעת הגלגל, וא"כ איך אפשר שלא יכירו מלאכי השרת הלשונות, והלא מרדכי היה יודע שבעים לשון, וכן מצינו ביוסף הצדיק, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ט) עדות ביהוסף שמו, הוסיף לו אות אחת משמו ובה ידע שבעים לשון.

Il y a là matière à s’étonner : il a déjà été expliqué que la connaissance de la sphère céleste dépasse celle de l’homme, et que celle de l’ange dépasse celle de la sphère. Comment les anges de service pourraient-ils donc ne pas connaître les langues ? Mordekhaï connaissait pourtant soixante-dix langues ; nous trouvons de même chez Yossef le juste, comme nos Sages, de mémoire bénie, l’ont enseigné sur le verset : « Il le plaça comme témoignage en Yehossef » (Psaumes 9) : Il lui ajouta une lettre de Son Nom, grâce à laquelle il connut soixante-dix langues.

אבל באור המאמר הזה לרז"ל שאינם מכירים בלשון ארמי לענין שיהיו נזקקין לו, אבל בודאי מכירים הם אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוים מלשון הקדש שהוא אלהי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו.

Mais voici le sens de cet enseignement de nos Sages, de mémoire bénie : ils ne « connaissent » pas l’araméen au sens où ils s’occuperaient de celui qui le parle. Assurément, ils le connaissent ; toutefois, ils ne s’occupent pas de lui dans une autre langue avant qu’il ne demande en langue sainte. En effet, pour exercer leur charge, ils doivent attirer une puissance depuis la langue sainte, dont le fondement est le Dieu d’Israël ; ils n’ont ni action ni puissance en dehors de Lui.

אלה תולדות שם. לא תמצא זכרון מיתה בתולדות שם כמו שתמצא בדורות הראשונים מאדם ועד נח. ויתכן להיות בזה טעם בעבור שמלכות בית דוד בא משם, ומשיח בן דוד לא יהיה בו מיתה אבל הוא עתיד שיחיה לעולם, כי מעת בואו יהיה תתל"ז שנים לתשלום האלף הששי, והוא כמנין (ישעיהו ט׳:ו׳) לםרבה המשרה שחשבון מ' סתומה ת"ר ואחר תתל"ז יכנס מיד באלף השביעי שכלו שבת וחיים נצחיים, ועליו אמר דוד ע"ה (תהילים כ״א:ה׳) חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד.

« Voici les générations de Chem. » Tu ne trouveras pas la mention de la mort dans les générations de Chem comme dans les premières générations, d’Adam à Noa’h. La raison pourrait être que la royauté de la maison de David descend de Chem, et que le Messie fils de David ne connaîtra pas la mort, mais vivra éternellement. À partir de sa venue, il restera huit cent trente-sept ans jusqu’à l’achèvement du sixième millénaire. C’est la valeur numérique de lemrabé hamisra, « pour l’accroissement de la souveraineté » (Isaïe 9,6), le mem fermé ayant la valeur de six cents. Après ces huit cent trente-sept ans, il entrera immédiatement dans le septième millénaire, tout entier Chabbat et vie éternelle. À son sujet, David, que la paix soit sur lui, dit : « Il T’a demandé la vie ; Tu lui as donné une longueur de jours pour toujours et à jamais » (Psaumes 21,5).

ועוד שאין העכו"ם זוכים לתחיית המתים כי אם אנחנו בני שם, והכתוב אמר על העכו"ם שילכו כל אחד בשם אלהיהם הוא שכתוב (מיכה ד׳:ה׳) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד, וכתיב בישראל (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

En outre, les nations idolâtres n’ont pas part à la résurrection des morts, mais nous seuls, descendants de Chem. L’Écriture dit des nations qu’elles marcheront chacune au nom de son dieu : « Car tous les peuples marcheront chacun au nom de son dieu, et nous marcherons au Nom de l’Éternel notre Dieu pour toujours et à jamais » (Michée 4,5). Et d’Israël il est écrit : « Vous qui vous attachez à l’Éternel votre Dieu, vous êtes tous vivants aujourd’hui » (Deutéronome 4,4).

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים. הכתוב הזה יודיע אותנו מעלתו של אברהם שמסר עצמו למיתה על אמונת ה' יתברך, ואלמלא רמז הכתוב הזה היה ראוי להודיענו תחלה מעלתו של אברהם והנהגתו ומדותיו ואז ויאמר ה' אל אברם, כי איך יתכן להיות דבור השם יתברך לאדם ולא הודיענו תחלה מי הוא, שהרי בנח לא בא אליו הדבור ויאמר אלהים לנח עד שהודיענו תחלה מדותיו שהיה איש צדיק תמים. וע"כ בא הרמז בכתוב הזה והעדות על מעלת אברהם בענין אור כשדים שעליו היה ראוי שיהיה דבור השכינה מדבר עמו,

« Haran mourut devant Téra’h son père, dans son pays natal, à Our des Chaldéens. » Ce verset nous fait connaître la grandeur d’Avraham, qui se livra à la mort pour la foi en l’Éternel, béni soit-Il. Sans l’allusion de ce verset, il aurait fallu d’abord nous faire connaître la grandeur d’Avraham, sa conduite et ses qualités, puis dire : « L’Éternel dit à Avram. » Comment la parole de l’Éternel pourrait-elle parvenir à un homme sans que le texte nous ait d’abord appris qui il est ? Pour Noa’h, la parole « Dieu dit à Noa’h » ne lui parvint qu’après que l’Écriture nous eut appris ses qualités : il était un homme juste et intègre. Ce verset contient donc l’allusion et le témoignage de la grandeur d’Avraham dans l’affaire d’Our des Chaldéens, qui le rendait digne de recevoir la parole de la Présence divine.

והוא שאברהם לא היה ארץ מולדתו אור כשדים כי אם עבר הנהר כאמרו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ומלת מעולם תורה על זה, ומזה אמר הכתוב (בראשית יב) ויגד לאברם העברי, לא אמר לאברם הכשדי. וראיה לדבר כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאת מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, א"כ היה נחור נשאר בארץ כשדים, אבל באמת ארץ מולדתו ארץ ארם היא מעבר הנהר, וכן מצינו לרז"ל בתלמוד כי אברהם נחבש בכותא וכותא אינה בארץ כשדים, אבל היא בעבר הנהר.

En effet, le pays natal d’Avraham n’était pas Our des Chaldéens, mais l’autre côté du Fleuve, comme il est dit : « Vos pères habitaient depuis toujours de l’autre côté du Fleuve. » Les mots « depuis toujours » l’indiquent. C’est pourquoi l’Écriture dit : « On l’annonça à Avram l’Hébreu » (Genèse 12), et non « à Avram le Chaldéen ». La preuve est que Na’hor était à ‘Haran. Si Téra’h avait habité Our des Chaldéens, dans le pays de Chinar, puisque le texte raconte qu’en quittant Our il n’emmena que son fils Avram, Lot fils de Haran, son petit-fils, et Saraï sa belle-fille, Na’hor serait resté au pays des Chaldéens. En vérité, son pays natal est le pays d’Aram, de l’autre côté du Fleuve. Nous trouvons de même chez nos Sages, de mémoire bénie, dans le Talmud, qu’Avraham fut emprisonné à Kouta ; or Kouta n’est pas au pays des Chaldéens, mais de l’autre côté du Fleuve.

ודע כי תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו אל אברם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר ההיא, וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי מלת מולדתו חוזרת להרן כי היא ארץ מולדתו של הרן לבדו.

Sache que Téra’h engendra ses fils aînés, Avram et Na’hor, de l’autre côté du Fleuve, dans le pays de ses pères. Il partit avec son fils Avram au pays des Chaldéens, où naquit son plus jeune fils, Haran. Son fils Na’hor resta de l’autre côté du Fleuve, dans cette ville. Tel est le sens de « dans son pays natal, à Our des Chaldéens » : le suffixe de « son pays natal » se rapporte à Haran, car c’était le pays natal de Haran seul.

והרמב"ם ז"ל כתב במורה הנבוכים כי הזכירו בספר עבודת האכרים המצריים כי אברם נולד בכותא וחלק על דעת ההמון שהיו עובדי השמש ונתנו המלך בבית הסוהר והיה עמהם שם בתוכחות ימים רבים, אחר כך פחד המלך פן ישחית עליו ארצו ופן יסיר הבריות מאמונתו וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו ע"כ.

Rambam, de mémoire bénie, écrit dans le Guide des égarés que le livre du culte des agriculteurs égyptiens rapporte ceci : Avram naquit à Kouta et s’opposa à l’opinion de la multitude, qui adorait le soleil. Le roi le mit en prison, où il resta de nombreux jours à débattre avec eux. Le roi craignit ensuite qu’il ne corrompe son pays et ne détourne les créatures de sa croyance ; il le chassa donc vers l’extrémité du pays de Canaan, après avoir pris tous ses biens. Fin de la citation.

ומה שהזכיר לשון אור כשדים דע כי לשון אור כולל שלשה ענינים, בקעה והר ואש. בקעה מלשון (ישעיהו י״א:ח׳) מאורת צפעוני, כי הכתוב יקרא חורו של צפעוני מאורה, והבקעה הוא העמק והוא כאלו אמר בבקעת כשדים. הר מלשון באורים כבדו ה', וקרא ההרים הגבוהים אורים על שם שמדליקין שם ומשיאין שם משואות מהר אל הר כדי להודיע החדשים במרחק ביום אחד, וזהו שאמר (ישעיהו כ״ד:ט״ו) באיי הים שם ה' אלהי ישראל, שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד הש"י, והוא כאלו אמר הר כשדים.

Quant à l’expression « Our des Chaldéens », sache que le mot our comprend trois sens : vallée, montagne et feu. Vallée, comme dans « le repaire de la vipère » (Isaïe 11,8) : l’Écriture appelle le trou de la vipère méoura. La vallée étant un creux, c’est comme s’il disait « dans la vallée des Chaldéens ». Montagne, comme dans « Glorifiez l’Éternel dans les ourim » : les hautes montagnes sont appelées ourim parce qu’on y allume des feux et qu’on transmet des signaux de montagne en montagne pour annoncer les nouveaux mois à distance en un seul jour. Tel est le sens de : « Dans les îles de la mer, le Nom de l’Éternel, Dieu d’Israël » (Isaïe 24,15) : on fait connaître au monde entier le miracle et le prodige accomplis pour eux à l’honneur de l’Éternel. C’est comme s’il disait « la montagne des Chaldéens ».

אש מלשון (ישעיהו מ״ד:ט״ז) חמותי ראיתי אור והוא דעת רז"ל והקבלה האמיתית שהשליכוהו לכבשן האש. והנה על כל פנים בארץ כשדים נעשה הנס לאברהם אבינו, או נס נסתר שנתן בלב המלך שלא ימיתנו והוציאו מבית הסוהר, מאותה בקעה או מאותו הר, או נס מפורסם שהשליכו לתוך כבשן האש ונצל.

Feu, comme dans : « Je me suis réchauffé, j’ai vu le feu » (Isaïe 44,16). C’est l’opinion de nos Sages, de mémoire bénie, et la tradition véritable : on le jeta dans la fournaise de feu. Quoi qu’il en soit, un miracle eut lieu pour Avraham notre père au pays des Chaldéens : soit un miracle caché, Dieu ayant mis au cœur du roi de ne pas le tuer et de le libérer de prison, de cette vallée ou de cette montagne ; soit un miracle manifeste, lorsqu’il fut jeté dans la fournaise de feu et sauvé.

ותהי שרי עקרה אין לה ולד. יש נשים שוהות זמן מרובה שהן עקרות ואח"כ יש להם בנים. והגיד הכתוב שהיתה עקרה והוסיף ואמר אין לה ולד כלומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם. וע"כ הסכימו שניהם אברהם ושרי לצאת משם וללכת ארצה כנען אולי בזכות הארץ הקדושה יבנו שם.

« Saraï était stérile ; elle n’avait pas d’enfant. » Certaines femmes restent longtemps stériles, puis ont des enfants. L’Écriture dit qu’elle était stérile et ajoute « elle n’avait pas d’enfant », c’est-à-dire que sa nature ne lui permettait jamais d’avoir un enfant. C’est pourquoi Avraham et Saraï convinrent de quitter ce lieu et de partir au pays de Canaan : peut-être, par le mérite de la terre sainte, y auraient-ils une descendance.

ואע"פ שאמר הכתוב ויקח תרח ידוע כי אברם היה העקר אבל לפי שהיה אברם מכבד את אביו והלך אחריו ומשים אותו אדון לכל ביתו, אמר ויקח תרח כאלו תרח היה העקר כי ההולכים עמהם שרי ולוט היו. וידוע כי בעבור אברם היו הולכים לא בעבור תרח, וכן מצינו בלוט שאף אחרי מות תרח היה הולך את אברם.

Bien que l’Écriture dise : « Téra’h prit », on sait qu’Avram était à l’origine de l’entreprise. Mais parce qu’Avram honorait son père, marchait à sa suite et le plaçait à la tête de toute sa maison, elle dit « Téra’h prit », comme si Téra’h en était l’initiateur. Ceux qui partaient avec eux étaient Saraï et Lot ; on sait qu’ils partaient pour Avram, non pour Téra’h. Nous trouvons ainsi que, même après la mort de Téra’h, Lot continuait d’accompagner Avram.

וימת תרח בחרן. הזכיר הכתוב עד עתה תולדותיו של שם ולא הזכיר בהם מיתה כלל, ולמה שנה הסדר בכאן והזכיר מיתה בתרח.

« Téra’h mourut à ‘Haran. » Jusqu’ici, l’Écriture a mentionné les descendants de Chem sans évoquer leur mort. Pourquoi change-t-elle ici cet ordre et mentionne-t-elle la mort de Téra’h ?

ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה כי היה הענין כבוד אברם, שאילו לא הזכיר מיתה בתרח והיה אברם יוצא מארצו כמו שנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, יהיו הבריות מרננים עליו שהוא מניח אביו ויוצא, וזהו שאמרו הקדים הכתוב מיתתו של תרח קודם יציאת אברם כדי שלא יאמרו העולם לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, וע"כ הוצרך הכתוב להזכיר וימת תרח מה שאין כן בשאר תולדותיו של שם.

Nos Sages, de mémoire bénie, ont relevé ce point : il s’agissait de l’honneur d’Avram. Si le texte n’avait pas mentionné la mort de Téra’h, alors qu’Avram quittait son pays selon l’ordre « Va-t’en de ton pays et de ton lieu natal », les gens auraient murmuré qu’il abandonnait son père en partant. C’est ce qu’ils ont dit : l’Écriture a placé la mort de Téra’h avant le départ d’Avram pour que l’on ne dise pas qu’Avram n’avait pas accompli le devoir d’honorer père et mère, puisqu’il avait laissé son père âgé et s’en était allé. Il a donc fallu mentionner « Téra’h mourut », contrairement aux autres descendants de Chem.

וקראו הכתוב מת לפי שהיה תרח רשע עובד הצלמים, והרשעים בחייהם קרואים מתים. ומה שדרז"ל ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לו לאביו חלק לעוה"ב, זה היה בזכות אברהם אבל הוא כל ימי חייו היה רשע ומת ברשעו. ואולי מפני זה באה נו"ן של בחרן הפוכה לרמוז כי מת ברשעו בחרון אף של מקום, אלא שיש לו חלק לעולם הבא בזכות בנו, והציל הפרי את האילן.

L’Écriture le qualifie de mort parce que Téra’h était un méchant qui adorait les idoles ; or les méchants sont appelés morts de leur vivant. Nos Sages, de mémoire bénie, ont interprété « Et toi, tu rejoindras tes pères en paix » comme l’annonce que son père avait une part au monde à venir. Cela lui venait du mérite d’Avraham ; lui-même fut méchant toute sa vie et mourut dans sa méchanceté. Peut-être est-ce pourquoi le noun de be’Haran est inversé : cela indiquerait qu’il mourut dans sa méchanceté, sous la colère du Lieu. Il a néanmoins une part au monde à venir grâce à son fils : le fruit a sauvé l’arbre.

ומזה אמרו במדרש כל העצים כשרים למזבח חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיי קרבים לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות. וכן אברהם הציל את תרח אביו שנאמר ואתה, תבא אל אבותיך בשלום.

C’est à ce propos qu’ils ont dit dans le Midrash : tous les bois conviennent à l’autel, sauf ceux de l’olivier et de la vigne. Parce que l’huile et le vin sont offerts sur l’autel, les fruits ont sauvé les arbres. De même, Avraham sauva Téra’h son père, comme il est dit : « Et toi, tu rejoindras tes pères en paix. »

ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד.

On peut encore expliquer le noun inversé de ‘Haran : l’inversion évoque le chaos. Jusqu’ici se comptent les deux mille années de chaos ; à partir d’Avraham se comptent les deux mille années de Torah, car il commença à éclairer le monde par la lumière de la Torah et à faire connaître la foi et l’Unité.

והנה זה משלמות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ומנוקדות, יתגלו מתוכם חמשים שערי בינה שנגלו למשה.

Cela relève de la perfection de la Torah et des allusions cachées dans ses lettres. C’est pourquoi la Torah contient des lettres inversées et suspendues, courbées et enroulées, grandes et petites, marquées de taches et munies de points. À travers elles se révèlent les cinquante portes de l’intelligence qui furent dévoilées à Moché.

ועוד שדרשו רז"ל ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, דכתיב (דברים לב) ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו. וע"ז אמר שלמה ע"ה (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, לפי שהבן מזכה את האב, הזכיר בבנים לשון עטרה שהוא שבח גדול יותר מן התפארת, כי הם עטרת בראש הזקנים כשיוצאי ירכים צדיקים עובדי הש"י,

Nos Sages, de mémoire bénie, ont encore enseigné : le fils fait acquérir du mérite au père ; le père ne fait pas acquérir du mérite au fils. Il est écrit : « Nul ne délivre de Ma main » (Deutéronome 32) : Avraham ne délivre pas Yichmaël, et Its’hak ne délivre pas Éssav. À ce propos, Salomon, que la paix soit sur lui, dit : « La couronne des anciens, ce sont les enfants de leurs enfants ; et la gloire des fils, ce sont leurs pères » (Proverbes 17). Puisque le fils fait acquérir du mérite au père, il emploie au sujet des enfants le terme de couronne, éloge plus grand que celui de gloire : ils sont une couronne sur la tête des anciens lorsque leurs descendants sont des justes qui servent l’Éternel.

ולפי שהאב אינו מזכה את הבן הזכיר בו לשון תפארת כי האבות הצדיקים הם תפארת הבנים כאשר הבנים אוחזין מעשה אבותיהם, והבנים השומרים את דרכם בכשרון פעולתם זכר מעלת אבותם לא יסוף מזרעם, יתלכדו במעלות יחד ולא יתפרדו ולא ימות בעפר גזעם, בהיותם מטע השם נטעים דומים לנוטעם, כענין שכתוב (ישעיה סא) וקורא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר.

Puisque le père ne fait pas acquérir du mérite au fils, il emploie à son sujet le terme de gloire : les pères justes sont la gloire des fils lorsque les fils s’attachent aux actes de leurs pères. Pour les fils qui gardent leur voie par la rectitude de leurs actions, le souvenir de la grandeur de leurs pères ne disparaîtra pas de leur descendance. Ils seront unis dans leurs qualités, sans se séparer ; leur souche ne mourra pas dans la poussière, puisqu’ils sont une plantation de l’Éternel, des plants ressemblant à Celui qui les a plantés. Comme il est écrit : « On les appellera chênes de justice, plantation de l’Éternel pour Sa gloire » (Isaïe 61).