שישה מפתחות לאותיות הלשון

במסכת שבת ק״ד ע״א מובא מה שאמרו תינוקות של בית רבן: אל״ף בי״ת — אלף בינה; גימ״ל דל״ת — גמול דלים.

מסכת מנחות מוסיפה בעניין צורת האותיות, ובכללן המ״ם והסמ״ך שעמדו בנס בלוחות.

הזוהר על בראשית מתאר כיצד באה כל אות לפני הקב״ה לבקש שייברא בה העולם.

ספר יצירה קובע שלושים ושתיים נתיבות: עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות, שלוש אמות (א מ ש), שבע כפולות ושתים־עשרה פשוטות.

רש״י, רש״ר הירש, הגר״א והמלבי״ם קושרים צורה ומשמעות. רש״ר הירש הראה בשיטתיות כיצד שורשים קרובים נושאים מושג אחד.

לכל אות ערך: א׳ אחת, ב׳ שתיים. הערכים יוצרים בין המילים התאמות שאין כמותן בלשון של הסכמה.

ספר יצירה מחלק את עשרים ושתיים האותיות לפי מקום מוצאן: אחה״ע, גיכ״ק, דטלנ״ת, זסשר״ץ, בומ״ף.

מחקריו של ד״ר אלפרד טומטיס על תדרי הדיבור ממקמים את העברית בין אלף לשלושת אלפים הרץ, עם הרמוניות גבוהות סביב שמונת אלפים.

אות אחת נושאת צורה, קול, מספר ומשמעות. את ההתאמה המרובעת הזו מאפשרים ששת המקורות לקרוא, כל אחד מצידו.