הטענה למקורה האלוקי של הלשון
יוונית, לטינית, סנסקריט: לשונות שבהן המילה היא תווית המונחת על הדבר בהסכמה, והן משתנות בלי הרף.
העברית מחזיקה בכל אות צורה, קול, ערך ומשמעות יחד, ומבנה היסוד שלה לא נתפרק.
ספר יצירה מונה שלושים ושתיים נתיבות — עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות — לא פחות ולא יותר.
הירושלמי מוסר שהעברית נשתמרה לאחר בבל.
יוונית עתיקה: הסכמות; מילים־תוויות; שינוי מתמיד; אין התאמה בין אות, מספר ומושג.
לטינית: דקדוק עשיר, אוצר מילים של הסכמה, תמורות היסטוריות גדולות.
סנסקריט: לשון קדושה, אך הקשר בין המילה למושג נשען על מסורת, בלי שילוב שיטתי.
עברית: כל אות נושאת צורה, קול, ערך ומשמעות; ומבנה היסוד נשמר.
ספר יצירה קובע שלושים ושתיים נתיבות בריאה: עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות. לא פחות ולא יותר.
שלוש אמות ליסודות, שבע כפולות לזוגות ההפכים, שתים־עשרה פשוטות לפעולות.
בעוד הלשונות הטבעיות משתנות בלי הרף, לשון הקודש שמרה על מבנה היסוד שלה.
מדידותיו של ד״ר אלפרד טומטיס ממקמות את תחום העברית בין אלף לשלושת אלפים הרץ, עם הרמוניות גבוהות סביב שמונת אלפים.
עקבת אחר המסכת?
ארבע שאלות על הטענה.