המסע: הפרדוקס

בעולם האמת: הכול ניתן בחינם, אין חסר, שלמות מוחלטת, אין הפרדה, אין מוות, אין קושי.

אך אי אפשר לבנות את עצמך, אי אפשר להרוויח. זה כמו ילד מפונק שיש לו הכול: אי אפשר לבקש ממנו לסדר את חדרו.

הלידה היא נפילה אל החסר. הנשמה עוזבת את השלמות. היא נכנסת לגוף שמת ללא הרף, חסר לה הכול, היא משתוקקת למה שהיא רואה. שתי דרכים אפשריות.

דרך 1: בלי תורה. ״אני רוצה את כל מה שאני רואה!״ לכל עבר, בלי גבול, בלי כיוון: אני לוקח, לוקח, לוקח. לחיים אין שום משמעות. התוצאה: חורבן.

דרך 2: עם תורה. בתחילה זה מגביל: צריך לחשוב (״אני לא אוהב לחשוב!״), זה קשה. אבל כשאתה שולט בכך, התורה נעשית טבעית, החיים מקבלים את מלוא משמעותם, ואתה מגלה את הפרדוקס.

מגן דוד הוא שני משולשים.

משולש הפונה כלפי מטה: העולם החומרי, הסופי. הוא מתחיל רחב ומסתיים בחוד. נעורים: כל החושים, עיניים לראות את העולם, אוזניים לכל המנגינות, אף לכל הריחות. זקנה: משקפיים, חירשות, שיניים שנשרו, מקל. העולם הסופי מצטמצם עד המוות.

משולש הפונה כלפי מעלה: העולם הרוחני, האינסופי. הוא מתחיל בחוד ומתרחב ללא סוף. הילד: ידיעה זעירה; ככל שהוא קולט יותר, הוא מלא יותר, וקולט עוד. עד היכן? עולם אינסופי. העולם האינסופי גדל בלי גבול.

אם המשולש האינסופי (שמלמעלה) מתחבר למשולש הסופי (שמלמטה), הוא עושה את ההנאה כאן אינסופית ונצחית. זה סודו של עם ישראל. כיצד מחברים את שני המשולשים? באמצעות התורה.

השלב האחרון: הורות. אתה יוצר חיים, כמו ה׳. אתה נותן בלי לצפות לתמורה, כמו ה׳.

אתה נותן כמו שה׳ נותן, אתה מחיה כמו שה׳ מחיה. ״בצלם אלוקים״: השיעור מבהיר, יחד עם הרמב״ם, שהכוונה לתכונות אופי, לא לצלם פיזי. ה׳ נותן ומחיה את העולם; גם אתה צריך לתת ולהחיות.

העולם הסופי יכול להביא הנאה אינסופית. בחיבור העולם הרוחני (האינסופי) לעולם החומרי (הסופי), אתה הופך את חייך הסופיים למקור שמחה אינסופית. זה סודו של מגן דוד.