ברגע שאנו נותנים שם לדבר — אנו מגבילים אותו. והבורא אינסופי, ולכן אין שם שיכול לציין אותו: כל השמות שאנו מכירים אינם מציינים אותו אלא את הדרך שבה הוא מתגלה בעולם. הקרוב אליו ביותר והרחוק מאיתנו ביותר נקרא אור אין סוף.
ולמה לברוא, אם לא חסר דבר? כי מה שאוהבים — רוצים לחלוק. אבל כדי לתת צריך מקבל, והמערכת היחידה שיכולה לקבל אור היא החושך. נפתח אפוא חלל של חושך בתוך האור, ולאור נותר רצון אחד: לשוב למקומו.
זוהי שבירת הכלים: האור שבחוץ חודר אל תוך היקום והופך למיליארדי גלקסיות. זה מה שהמדע קורא לו המפץ הגדול — אלא שהמדע רואה שם התפוצצות של חומר, ואילו אנו קיבלנו שמדובר בכניסה של אור.
ומשם יורדת ההרצאה מן השמים אלינו: השם שד״י והמספר 314, שבעת המעגלים של מגן דוד, סימטריית המנורה בין ששת הימים, גוף האדם הבנוי באותה תבנית — ולבסוף חטאו האמיתי של אדם הראשון, שאינו החטא שחושבים.
זו כוס. זה כיסא, וזו מצלמה. ברגע שנתנו שם לדבר הוא נעשה מוגבל: זה הדבר הזה ולא אחר.
ותשאלו: והרי יש שמות — אלוקים, שד״י, שלום, ועוד אלפים. כיצד להבין זאת?
יש לי, כמו לכל אדם, כמה מידות. לפעמים אני נדיב, לפעמים פחות. מי שיראה אותי נדיב יאמר: הנה אדם נדיב. מי שיראה אותי אחרת יאמר אחרת. כלומר: הדרך שבה אני נתפס מקבלת שם.
ואנחנו, בני אדם, סופיים: יש לנו התחלה ויש לנו סוף. אין בכוחנו להבין את מה שמעבר לכל גבול. אבל המקובלים ביקשו להגיע עד המקום שמותר להגיע אליו.
זו השאלה שנכדי היה שואל אותי בטלפון במשך שנים — ומן השאלות שלו נולד בסוף ספר, סיפורם של סב ונכד.
שאלו את עצמכם: איזו מערכת מסוגלת לקבל אור? הלילה, ענו לי מן הקהל. ובאופן כללי יותר: החושך.
הוא ברא אפוא את מה שנקרא רצון לקבל. שהרי הוא משפיע; ואם אני נותן ואין מי שיקבל — לא קרה כלום. החיים קיימים רק מרגע שיש העברה בין הנותן למקבל.
הוא פתח חלל של חושך, והחלל גדל וגדל, עד שהגיע למידות כאלה שאנחנו, הנמצאים בתוכו, סבורים שהוא אינסופי.
כך קרה עם האור. הוא מילא את הכול; והנה נתקע באמצע נפח עצום של חושך. ומה רוצה האור? לשוב למקום שבו היה. לקחו את מקומו; הוא נאסף בשולי היקום, והוא רוצה לחזור.
זו הנקראת שבירת הכלים: היקום נבקע, והאור שנותר בחוץ חודר פנימה.
והמפגש הזה של אור וחושך הוא תבנית כל חיבור: האור הוא בחינת המשפיע, והחושך בחינת המקבל. ולכן, כשאדם נושא אישה, הוא נותן לה תכשיטים — דמותם של מיליארדי הכוכבים — שהרי הוא עומד לשחזר, בקנה המידה שלו, את בריאת העולם.
ראיתם פעם צונאמי בטלוויזיה? התחשבו שאפשר לעצור את הגל הזה? כך גם כאן: שפע האור שהפך למאגמה פרץ לכל הכיוונים, והיקום כמעט נסחף.
מסופר שבנו של ריש לקיש יצא מבית המדרש, ורבי יוחנן שאל אותו מה למד באותו יום. ענה הילד: שהעולם עשוי ככדור העומד על לא־דבר.
ולא זו בלבד. בפיטום הקטורת, שאנו אומרים בכל בוקר, נאמר שהיו מכינים שלוש מאות שישים ושמונה מנים, שלושה היו מניחים בצד, ונשארו שלוש מאות שישים וחמישה כמניין ימות החמה. ידענו מאז ומתמיד שהארץ כדורית ושהשנה מונה שלוש מאות שישים וחמישה ימים.
עם השם שד״י אנו נכנסים אל המעגלים. והנה שאלה פשוטה: כמה מעגלים בגודל זהה אפשר להניח סביב מעגל אחד?
הנפשה תלת־ממדית: שבעת הכדורים, מגן דוד, שנים־עשר השבטים סביב הכהנים, ולבסוף המנורה. גררו כדי לסובב, ״הפעלה מחדש״ כדי להתחיל שוב. פתיחה במסך מלא
ספר מתחיל בדרך כלל בהתחלה אחת. ואילו אנחנו קוראים בראשית, שאפשר לשמוע בו בי"ת־ראשית: שתי התחלות. ולמה שתיים?
היודעים אתם שגם אתם בנויים באותה תבנית? הביטו: למעלה הראש ושתי הזרועות; למטה שתי הרגליים. הרי שש קצוות — ובמרכז הגֵּו.
והביטו גם בפניכם: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים — שישה פתחים — ופה אחד במרכז. מספרים חז"ל שהפה התלונן: למה אני לבד? ונענה שבשני פיות היו מדברים כפליים מדי. אבל הפה הוא השבת של הפנים: דרכו נכנס המזון, והוא המזין את כל הגוף.
ונבדוק עתה את הכול במנורה. הקנים פונים אל המרכז: מצד אחד היום הראשון, השני והשלישי; באמצע השבת; ומן הצד השני הרביעי, החמישי והשישי.
ביום השלישי ניתן ציווי לארץ: הוציאי עץ פרי עושה פרי — כלומר עץ שאף עצו יהיה בטעם הפרי. והארץ הוציאה עץ עושה פרי. לא עשתה את שנתבקשה.
כלומר: אותה אי־ציות הייתה כדי לקיים את החיים.
זכרו את הכלל: מה שאתה מוצא בצד אחד של המנורה, אתה מוצא את היפוכו מולו. אם ביום השלישי הארץ ממרה כדי לקיים חיים, הרי ביום השישי האדם, הנלקח מאותה אדמה, מקבל ציווי — לא תאכל מן העץ הזה — והמריו שלו יביא את ההפך.
ואומר לכם דבר שצריך לו קהל מוכן. אם תפסיקו לאכול, לשתות ולנשום — מה יקרה? נמצא שאנו מבלים את ימינו במיתה — ובאכילה, בשתייה, בנשימה וברפואה אנו מקיימים את עצמנו בחיים.
ולמה? כי איננו גופים: נשמות אנחנו. הגוף כלי הוא. הנהג אינו המכונית; וכשהמכונית כלתה, לוקח הנהג אחרת.
ולכן נברא העולם הזה: אנו נכנסים בו לגופים המתכלים בלי הרף, ונאלצים לחפש את פרנסתנו תמיד. וכיוון שהנשמה בת אלמוות — חלק אלוק ממעל, ולכן נצחית — דווקא בהתמודדות הזאת עם היפוכה היא נבנית. מול הכיליון נבנית הנשמה.
אמרנו שהחטא היה בלתי נמנע. ואם כן, למה גורשו מגן עדן? אלא שאין מאשימים אותם בחטא הזה.
ועד היום ירשנו זאת: הילד ששובר כוס עונה מיד זה אחי. יש בנו נטייה טבעית להעביר את האשמה לאחר.
וראו את ההפך. יהודה הוא אז אב בית דין. ותמר אינה מאשימה אותו בפרהסיה: היא אומרת רק שהוולד שייך לבעל החפצים האלה. יכול היה לשתוק, לתת לדבר לחלוף, להניח שתידון.
אל תיראו אפוא להודות. איש לא יאשים אתכם על כך.
ומילה על תקשורת — שאינה הטלפון והאפליקציות, אלא אומנות השיחה בין אדם לחברו. כשמישהו בא אליכם בטענה, גם אם אינכם מצליחים להסכים, יש משפט אחד שיש לומר: אני מבין שאתה כועס.
ונקודה אחרונה. היכן מקבל משה רבנו את ההתגלות הראשונה? בסיני. הקשיבו למילה: נשמעת בה שנאה. השנאה ירדה לעולם יחד עם ההתגלות. ואיך נקרא השיח? הסנה — אותן אותיות.
ומשה נרתע תחילה: כיצד אבשר לאנשים הסובלים במצרים שיהיו עוד סבל וצער? ונענה שאין לו ברירה.
🎯 בְּחַן אֶת עַצְמְךָ
חמש שאלות. לחצו על תשובה.
תּוֹצָאָה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90