תולדות

‏1. ממה באמת פחדה רבקה

רבקה מעוברת, ומשהו אינו כשורה. הכתוב אומר: וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. היא אינה מבינה מה קורה לה. בכל פעם שהיא עוברת ליד בית של עבודה זרה, ליד הפסלים והצלמים, היא חשה את הוולד דוחק לצאת. ובכל פעם שהיא עוברת ליד ישיבה, ליד מקום שבו יודעים שיש אלוקים אחד ואין לשום פסל זכות עמידה — אותה דחיפה עצמה, אותה תאווה, אותה חוסר סבלנות.

שם מתחיל הסבל שלה, והוא אינו גופני. רבקה אינה מתלוננת על הריון קשה. היא הסיקה מסקנה, והמסקנה מפחידה אותה: אני נושאת ילד שרץ אל האליל ואל הישיבה באותו רעב עצמו. ילד בלי כיוון משלו. ילד שילבש את צבע הרחוב שבו הוא עומד. במקום שיש בו רווח — שם יהיה; יעבור הרווח — יעבור אחריו. בלי דעה, בלי אופי, בלי עמוד שדרה — רק כישרון להסתגל לחדר.

ולכן היא אומרת: לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. שלוש מילים שרגילים לרכך אותן לכדי תלונה של אישה הרה, והן אומרות דבר אחר לגמרי: אם זה מה שאני מביאה לעולם, לשם מה אני קיימת.

אחוז בנקודה הזאת, שכן הכול עומד עליה. מה שמייסר את רבקה אינו הריב. אלא היעדר הריב. המחשבה על ילד שדבר אינו עובר בתוכו.

‏2. שני אנשים בבטן אחת

היא הולכת לדרוש. היא הולכת לישיבת שם ועבר, מקום הנביאים, והתשובה נופלת: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ. אינך נושאת אחד — את נושאת שניים. האחד ילך אל העבודה הזרה, והשני ילך אל השם. כל אחד היה דוחק אל הפתח שלו.

ורבקה נרגעת. את זה צריך להסביר, שהרי הבשורה שקיבלה אינה בשורה טובה כלל. לא הבטיחו לה שלום. הבטיחו לה שני בנים שאין ביניהם פשרה, שני כיוונים בלי חלוקה אפשרית, ובית שיהיה שדה קרב. אישה אחרת הייתה יוצאת משם שבורה. רבקה יוצאת רגועה.

הרב כהן זצ״ל היה שואל את הנשים באולם. גבירותיי, אתן מצפות לשני ילדים, ונותנים לכן לבחור. אפשרות ראשונה: שני ילדים צייתנים. אתן אומרות עשה כך — עושה; עשה כך — עושה. אין מה לנהל משא ומתן, שלום בבית. אפשרות שנייה: משה רבנו מצד אחד, ומן הצד השני זה שיישא בקרבו את עמלק, אויבו הנצחי של עם ישראל. כולן ענו: צייתנים.

רבקה בחרה באחרת. משום שהבינה מה היא נושאת, וזה משפטה: אנשים יש לי בבטן. לא שני מבצעים נוחים — שני אנשים שלמים, כל אחד מסוגל ללכת עד הסוף במה שהוא.

זה המחיר, והוא אינו נתון למשא ומתן. בטן שמסוגלת להוציא משה רבנו היא בהכרח בטן שמסוגלת להוציא את היפוכו. זו אותה קרקע. מי שאינו מסוגל לא לזה ולא לזה אינו אדם במובן שהתורה מתכוונת אליו: הוא בדיוק הזיקית שרבקה חששה ממנה. גדולה אינה צומחת בקרקע שמצמיחה ציות בלבד.

רבקה אינה מקבלת את המלחמה מתוך כניעה. היא מקבלת אותה משום שהמלחמה היא ההוכחה שיש מישהו מנגד — ושיש מישהו בפנים.

‏3. שני ראשית

שאלה אחת חייבת להיפתר לפני הכול: מדוע מוציא הקדוש ברוך הוא מאותה בטן את האדם ואת היפוכו? מדוע לא לחלק את הטוב ואת הרע בין שני בתים, שני עמים, שתי ארצות?

התשובה כתובה במילה הראשונה של התורה. בְּרֵאשִׁית — אפשר לקרוא בה שני ראשית. ראשית השמים וראשית הארץ. העולם הרוחני והעולם החומרי. היום והלילה. העולם הזה אינו פועל אחרת: הוא חי בשניות, ואין צד אחד יכול להתקיים בלא רעהו. אין בוקר שלא קדם לו לילה, אין מעלה בלי מטה, אין חומר בלי רוח שתסתור אותו.

זהו עולם השקר. לא משום שהכול בו שקר, אלא משום ששום דבר בו אינו עומד במקומו: פעם למעלה, פעם למטה. מה שעלה יורד, מה שנקנה אובד שוב, והאדם שסבר שהבין מוצא את עצמו בנקודת ההתחלה.

והנה מדוע כך צריך להיות. אילו כולם היו עושים טוב, מה שכר יש בעשייתו? לא היה לנו שום דגם הפוך, שום דבר לבחור כנגדו, שום דבר לעמוד מולו. טוב בלי משקל נגדי חדל להיות בחירה ונעשה אקלים — והזיקית שרבקה חששה ממנה הייתה נעשית מצבו של כל אדם.

והסכנה האמיתית שבשקר אינה זו שחושבים עליה. שקרו של העולם הזה אינו לעשות רע מתוך ידיעה שזה רע. אלא זה: כל אדם משוכנע שהוא עושה טוב, ובכללם מי שעושה את הרע המוחלט. אין אדם קם בבוקר בכוונה להחריב. לכולם יש נימוקים, לכולם יש הצדקה, והמעשים הנוראים ביותר בהיסטוריה נעשו בידי אנשים שהיו בטוחים שהם משרתים עניין צודק.

הבט בגן. את הפרחים צריך לשתול, להשקות, לשמור, והם מתים ברגע שמפסיקים. העשבים הרעים עולים מאליהם. איש אינו משקה אותם. הרע אינו זקוק לשום אחזקה — הטוב הוא שדורש עבודה יומיומית.

‏4. ויאהב יצחק את עשו

הפסוק הוא שערורייה וצריך להביט בו בפנים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו. איש הדין, זה שנתן להיעקד על המזבח, אוהב את הבן שילך אל העבודה הזרה. שתי אפשרויות בלבד: או שיצחק אינו רואה דבר, או שעשו משקר. אחד מן השניים הוא שקרן.

ואין זה יצחק. רש״י נותן את טעם האהבה: כִּי צַיִד בְּפִיו — צד אותו בפיו. עשו היה בא אל אביו בשאלות של מדקדק: כיצד מעשרין את המלח? כיצד מעשרין את התבן? שאלות שידע כי אין להן מקום, שהרי לא המלח ולא התבן חייבים במעשר. הוא לא חיפש את ההלכה. הוא צד את אביו, ותפס אותו בפה.

והכתוב מסמן את ההבדל בזמן הפועל. אהבת יצחק כתובה בעבר: וַיֶּאֱהַב. אהבת רבקה כתובה בהווה מתמשך: וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב — אוהבת היום, ומחר, בלי הפסק. אהבה הבנויה על הצגה חייבת להיות מוצגת מחדש בכל ביקור. אהבה הבנויה על מה שהאדם באמת אינה זקוקה לחידוש.

ובכל זאת — עשו עמל כדי שיאהבו אותו. הוא קם, מכין את שאלותיו, ובא. אדם שמתמרן כדי לשמר את אהבת אביו אינו עדיין אדם אבוד; הוא אדם שיודע מה עלול לאבד. וזו מידת נפילתו כשתילקח הברכה.

ויצחק לא טעה בבנו. הוא עשה את הדבר המדויק ביותר שאב של מידת הדין יכול היה לעשות: הוא אהב את מי שנזקק לאהבה יותר מכול כדי שלא יאבד כליל. שהאהבה נשענה על ציד ועל שאלות מבוימות אינו משנה דבר. היא החזיקה את עשו בצד של העולם, והחזיקה אותו כל עוד יכלה.

ומכאן שרבקה תיאלץ לפעול לבדה. אין היא בוגדת בבעלה. היא רואה את מה שבעלה, הכבול באהבה שבחר לתת, אינו יכול להרשות לעצמו לראות.

‏5. שני שמות, שתי דרכים לגשת אל האדם

מה שרבקה מקבלת, הקדוש ברוך הוא הכריע לפניה. וזה נשמע בשמות.

כשהשם ניגש אל האדם במידת החסד, הוא מניח לאדם להתקיים כפי שהאדם רוצה להתקיים. הוא אינו כופה. אב מביט בבנו שנולד ואומר בלבו: אני מכיר את החיים והוא אינו מכיר, אדריך אותו, הוא ילך לפי הוראותיי, ואחסוך ממנו את המחיר. אחר כך גדל הילד עם שכלו שלו, אופיו שלו, כיוונו שלו, ונעשה מה שהחליט להיות. רצית רופא — יהיה עורך דין. אפשר שתבכה על כך כל ימיך, וזה לא ישנה דבר. זהו חסד: להסכים שמי שאתה אוהב ייבנה במקום אחר מזה שחיכית לו בו.

ובכל זאת אין זה מה שאב מקווה לו באמת. הוא מקווה שבנו ישמע בקול אביו — לא כדי שיצייתו לו, אלא משום שאז הוא רואה שבנו נעשה מישהו. וכאן נכנסת מידת הדין: לא כדי להעניש, אלא כדי לשאול את האדם אם נעשה בכלל מישהו.

וההוכחה כתובה, והיא מכרעת. בפעם הראשונה שאברהם נקרא, שם החסד הוא ששולח אותו לדרך. אך בניסיון העשירי, בעקדה, משנה הכתוב את השם: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. אין זה עוד החסד שמנסה. זהו אלוקים, השם שבו נברא העולם, שמה של מידת הדין.

אברהם עבר תשעה ניסיונות תחת החסד. האחרון אינו ניתן לו מן החסד. ושם בדיוק הוא נעשה אברהם — משום שקומתו של אדם אינה נמדדת במה שהוא מחזיק בשעה שנושאים אותו, אלא במה שהוא מחזיק כשחדלו לשאת.

זו פסגתו של אברהם. וזו גם פסגת ההוכחה: מה שמידת הדין ביקשה מאברהם הוא בדיוק מה שרבקה ביקשה מבטנה. לא ילדים צייתנים. אנשים.

‏6. מה שנשאר כשמסירים שתי אותיות

אברהם, יצחק ויעקב הגיעו אל המלכות, אל המלוכה בעולם הזה. וצריך להבין את המילה. העולם הזה נברא בספירת המלכות: זהו המקום שבו אדם אמור למלוך. לא לסבול, לא להמתין — למלוך.

אדם הראשון רצה למלוך לבדו. הוא אמר, בעצם: הריבון בחוץ, אני מנהל את זה. הוא רצה את העולם הזה לעצמו, חוק משלו, החלטות משלו, בלי להתחשב במי שעשה אותו. ולכן חטא — לא מתוך תאווה, אלא מתוך רצון לעצמאות.

וכעת הבט מה קורה למילה עצמה. מַלְכוּת — הסר ממנה לכ, הסר את ה״לך״, את מה שעשה את המלוכה דבר מקובל. נשאר מָוֶת. אדם הראשון לא רק חטא: הוא הסיר מן המילה את שתי האותיות שהחזיקו אותה על עומדה, והמלכות קרסה אל היפוכה.

ולכן מי שרוצה לחיות בלי עצותיו של הקדוש ברוך הוא, לחיות על דעתו בלבד, ילך מכישלון לכישלון. לא כעונש — כמכניקה. יש בעולם הזה לימוד ויש הכנה; אין אדם עובר כאן למעשה בלי שהוכן. המסרב מגיע אל החורבן, ככל אדם שנוטל על עצמו את מה שלא למד. ומכאן נכפית הנחה שהגאווה סובלת פחות מכול: יש אנשים גדולים ממך, ודרכם יורד הלימוד.

אבל שמע מה שאין כאן הבטחה. העולם הזה הוא חדר מרוצף שברי בקבוקים וסכיני גילוח. התורה אינה מטאטאת את החדר. הסכנות עומדות שם לכולם, ללומד ולשאינו לומד, ואיש אינו פטור. ההבדל היחיד הוא שיש היודעים היכן המתג. הם מדליקים את האור ורואים היכן הם דורכים. האחרים הולכים בחושך, באותו חדר בדיוק.

‏7. שתי האותיות שהוחזרו

מה שהאדם הסיר — הקדוש ברוך הוא מחזיר. והוא מחזיר אותו לאדם אחד מסוים, בשתי מילים שכל המסורת חוזרת עליהן בלי לשמוע אותן תמיד: לֶךְ לְךָ. ה״לך״ שאדם הראשון הסיר מן המלכות נמסר לידי אברהם.

אין זו הוראת מעבר דירה. זו השבה. אברהם מקבל את התפקיד להוריד את מלכות השם חזרה אל העולם הזה — להתקין כאן למטה את מה שהאדם הראשון גירש מכאן. כל חייו יהיו זה: ללכת, לקרוא, ללמד, להחזיר את השם למקום שבו חדל להיות.

ומכאן בלבד בא התואר שלנו. אנו נקראים בני מלכים, לא מתוך חנופה ולא מכוח לידה. אברהם הוריד את המלכות לעולם; ונושאי השם הם אלה שהלכו בדרכו וממשיכים בעבודה. אין זו ירושה פסיבית, זהו תפקיד שממלאים בהווה. הפסק את העבודה, והשם מתרוקן.

וכעת נראה הקו כולו. אדם מסיר שתי אותיות ולא נשאר אלא מוות. אברהם מקבל אותן והמלכות קמה שוב. ובין השניים, כל תולדות האדם עומדות על מה שהוא עושה ב״לך״: לוקח לעצמו, או מקבל כתפקיד.

‏8. הפסיק שהציל את יעקב

עשו מכר את בכורתו בנזיד עדשים. בא היום שבו יצחק, שכהו עיניו, מבקש לברך את בנו הבכור. רבקה מבינה שהברכה הזאת צריכה לשוב אל יעקב, ומלבישה את בנה בבגדי אחיו.

יעקב נכנס ואומר: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ. בקריאה אחת רצופה יוצא: אני עשו בכורך — ואיש האמת שיקר לאביו הסומא. רש״י אינו חותך שם. הוא מציב את הפסיק מילה אחת קודם: אָנֹכִי — פסיק — וְעֵשָׂו בְּכֹרֶךָ. ומשלים את מה שהמשפט משאיר תלוי: אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ, וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ.

הכול תלוי במקומו של פסיק. אחרי ״עשו״ — יעקב שקרן. אחרי ״אנכי״ — נשארות שתי אמירות ואין בהן שקר: המביא לך הוא אני; הבכור הוא הוא.

ושפתי חכמים מקשה את מה שכל תלמיד קשוב מקשה: בלא החלוקה הזאת יעקב היה משקר. ניחא. אך עמה, האם אינו משקר עדיין? הרי עשו מכר לו את הבכורה — כיצד יאמר שעשו הוא הבכור?

שתי תשובות. האחת: מה שקנה יעקב לא היה אלא לעניין העבודה. הבכורה לעניין הנחלה, פי שניים, נשארה אצל עשו. והשנייה, פשוטה עוד יותר: עשו היה בכור ללידה, ואין מכירה מוחקת זאת.

וראה מה זה מוליד. יעקב אינו נוטל דבר מעבר למה שקנה, והוא אומר זאת לפני אביו בלי לאנוס אף מילה. מה שמתרחש בחדר הזה אינו גזל — זהו אדם העומד על חודה המדויק של האמת, לבוש בגופו של אחר.

‏9. הקול כתוב חסר

יצחק שומע משפט אחד שעוצר אותו. הוא שואל כיצד מיהר הבן לשוב, והתשובה נופלת: כִּי הִקְרָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. הספק מתעורר מיד — עשו אינו מזכיר את השם הזה מעולם. הוא מקרב אותו, ממשש, ואומר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כ״ז, כ״ב).

הבט בכתיב, לא רק במשמעות. הראשון חסר, בלי וי״ו: הַקֹּל. השני מלא: קוֹל. אותו קול, כתוב פעמיים, והראשון חסר אות.

אין זו טעות סופר. הכתוב מראה מה נהיה בשעת החזרה: יהודי בתוך גופו של גוי. הקול יגיע אלינו חסר, מתחת ללבוש שאינו שלנו. והכלל היוצא מכאן אינו ניתן לערעור: אם לימוד התורה פוסק, או אפילו רק פוחת — גופו של עשו עולה ותופס. הקול אינו נאלם בבת אחת. הוא מאבד אות.

וזו גם אחת הסיבות שבית המדרש הוא אולם גדול שכולם לומדים בו יחד. השאון עושה את הלימוד בלתי נשמע ומחייב כל אחד להרים את קולו כדי שיישמע בכלל. בונים, פשוטו כמשמעו, את המקום שבו צריך לאמץ את הקול כדי שיתקיים. הנמך את קולך, ולא הדממה היא שתבוא: אלא הידיים.

‏10. ״הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי?״

יצחק מברך. אחר כך נכנס הבן השני עם המטעמים שהכין ומבקש את שלו. האב מודה בפניו שמישהו הקדים ולקח את ברכתו. ועשו צועק: הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי?

ותשובת יצחק קשה מן הגזל עצמו: גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ, ואת הכול נתתי לו — ולךָ מה אעשה?

לא הון הוא שעשו מאבד. אלא דבר אחר, וצריך לעלות עד לשורש כדי לראותו. אין אנו גופים, אנו נשמות. ובעולם הנשמות אין אלא לקבל: בלי גוף, קיומנו תלוי כולו. לפיכך ברא הקדוש ברוך הוא, מאהבה, את העולם הזה כדי שנתגשם בו ונקנה דרך הגוף את עצמאותנו — ונתקיים בצלם אלוקים, כלומר: לתת. לא באנו לעולם הזה אלא לשם כך.

וזה מה שהאב הודיע כרגע לעשו: הוא זה שיפרנס אותך. הוא קיבל את הברכה, והוא ייתן לך את אמצעי הקיום. כלומר: תישאר מקבל. לא תיתן. לא תגיע אל הדמיון שלשמו יורד אדם לכאן בכלל.

ולכן כותב הכתוב: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב — שנאה שחורה, עד כדי רצון להרוג את אחיו. זהו מקורה של שנאת ישראל, ורבותינו אומרים שהשטן נכנס בו.

שתי שאלות עולות. היכול הוא להרגו? לא — אם יהרגהו יאבד את הכול, שהרי המפרנס אותו מת עמו. ומדוע שנאה כזאת? משום שאין עמדה קשה מזו: להיות תלוי במי שרצית למשול בו.

‏11. אנו אחראים לאהבה שאוהבים אותנו

ואם ירדנו כדי לתת, צריך לומר מה הנתינה תובעת באמת — והיא נתבעת לא מן הצד שחושבים עליו.

לאהוב זה לתת. המילה אומרת זאת: אַהֲבָה נושאת בתוכה ״הב״, תן. אין אהבה שאינה עוברת דרך מתנה, ובזה דומה האדם לבוראו — שהרי הוא אינו מקבל דבר. הוא רק נותן.

אבל שאל את השאלה שאיש אינו שואל. מה קורה אם המקבל מניח את המתנה במגירה? הוא לא אמר דבר פוגע, לא סירב לכלום — פשוט הניח אותה בצד. והנותן הבין הכול. בפעם הבאה ייתן פחות. בפעם שאחריה לא ייתן כלל. המגירה כיבתה משהו שהנותן לא ידליק שוב.

ולעולם איננו יודעים מה עובר בראשו של הזולת, ולמה הוא באמת מצפה. כל אדם מקבל בשפה שאינה שפתך: האחד מצפה שיוכיחו לו, השני שינחשו אותו; האחד מודד את מה שנעשה, השני את מה שהורגש. כיצד אפוא לדעת מה ישמח אותו באמת?

תשובה: אין לזה חשיבות. לא זו השאלה.

ילד חוזר מבית הספר. אבא, אתה יודע לחתום בחושך? בוודאי, בני. אז כבה את האור וחתום לי על תעודת הציונים. הסיפור מצחיק, והוא מלמד: לא מה שרואים הוא הקובע, אלא מה שנשמר.

והקדוש ברוך הוא בכבודו מלמד זאת, והכתוב מדהים. שרה צוחקת בקרבה ואומרת: וַאדֹנִי זָקֵן. ואז מוסר הקדוש ברוך הוא את דבריה לאברהם: וַאֲנִי זָקַנְתִּי. אין אלו אותן מילים. שרה דיברה על בעלה; הקדוש ברוך הוא דיבר עליה. בורא העולם, שהוא אמת, משנה משפט כדי שבעל לא ישמע את מה שהיה פוצע אותו.

והמסקנה הופכת את הנטל. אם קיבלת מתנה שאינה מוצאת חן בעיניך — עליך לאהוב אותה. לא מנימוס ולא מצביעות — משום שאנו אחראים לאהבה שאוהבים אותנו בן הזוג, הילדים, האנשים שסביבנו. אין זו אהבה שנקנתה, זו להבה, והמקבל אוחז בחמצן. מי שמניח את המתנה במגירה לא רק אכזב: הוא התחיל לכבות את האהבה שממנה הוא חי.

והבחנה אחת לסיום, שכן היא מפרידה בין שני מעשים הדומים זה לזה. כשהקדוש ברוך הוא משנה את דברי שרה — המדבר אינו מרוויח דבר והשומע מוגן. כשעשו שואל את אביו כיצד מעשרין את המלח — המדבר מרוויח הכול והשומע מרומה. הראשון נותן. השני לוקח. לא המשפט מכריע, אלא הכיוון.

‏12. תוכניתו של עשו היא תוכניתו של הקדוש ברוך הוא

עשו אינו יכול להרוג את אחיו, והוא יודע זאת. לכן הוא רוקם דבר אחר, ומחוכם הרבה יותר: ילדיי יישאו את ילדיו. איני מסלק אותו — אני מתערבב בו. ודרך התערובת אני מחזיר לעצמי את ברכתו נוסף על שלי.

ואין לתמוה על השיטה. עשו הוא גלגולו של הנחש, זה שגרם לערבוב הטוב והרע. מה שעשה הנחש לפרי — יעשה עשו לאומות: לא יחריב, ידלל. התערובת היא נשקו, שכן מה שמעורב שוב אינו ניכר, ומה שאינו ניכר שוב אינו עומד.

וכאן ההיפוך של השיעור כולו, ויש לקבלו לאט: התוכנית הזאת היא תוכניתו של הקדוש ברוך הוא.

שכן אין הוא רוצה לתקן את עם ישראל בלבד. הוא רוצה לתקן את העולם כולו. לפיכך היה עלינו לצאת לגלות, מפוזרים בכל האומות, ולהתערב בעשו. אחר כך באה התשובה, ובאה החזרה — ואנו שבים עם גופו של עשו. אז מתקיים הפסוק במלואו: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. הקול הוא סוף סוף שלנו, והידיים הן אלה שהבאנו אתנו.

‏13. מדוע היא נקראת שנאת חינם

אבל אין תערובת בלא מחיר. מאחר שעשו נושא את שנאת ישראל, נמצא עתה יהודי השונא יהודי בלי שום טעם.

והבן היטב מה פירוש הדבר. השנאה אינה שלו. אינה באה מתולדותיו, אינה באה מעוול שנעשה לו, אינה באה ממנו כלל. זהו חלקו של עשו המדבר מבפנים. ומשום כך בדיוק היא נושאת את שמה: שנאת חינם — חינם, משום שאינה שייכת למי שחש בה.

ויעקב אינו שונא. כשהוא פוגש את אחיו שוב — הוא בוכה. זה ההבדל בין השניים, והוא לא זז מאז בטנה של רבקה.

ולפיכך ״עם אחד״ המובטח לאחרית הימים אינו מה שסבורים. אין העניין בפיוס בין אשכנזים לספרדים. העניין הוא בבעל התשובה ובמי שלא יצא מעולם מן הישיבה — בשב עם גופו של עשו ובנשאר. אלה השניים הם שצריכים לשוב ולהיות אחד.

‏14. הכול מתחבר

בסוף הפרשה שב יעקב אל אביו, והוא מברך אותו בשנית — הפעם ביודעו היטב מי עומד לפניו. עתה יש בידו שתי ברכות.

והבט במה שבא אחר כך, ותראה שדבר לא נגזל. משנעשה בכור, מקבל יעקב את לאה, שהייתה מיועדת לבכור. ומכוח הברכה השנייה הוא נושא גם את רחל. מה שנראה כנטילה בפרק השמיני מתגלה כרישום בעלות בפרק הארבעה־עשר, ושני בתי ישראל נולדים משתי הברכות הללו.

ומילה אחרונה על שתיקתו של יצחק. אין הוא מוכיח את יעקב, ולא היה יכול: הוא כבר הכריז שמברכיו יהיו ברוכים ומקלליו יהיו ארורים. הנה הוא לכוד בדבריו שלו. אך שמע מה מלמדת הכפייה הזאת — מה שכובל אותך בלי שרצית אינו בא ממך.

והשיעור נסגר על פתיחתו. רבקה סבלה משום שסברה שהיא נושאת ילד בלי כיוון. הסיפור מסיים בהוכחה שנשאה שניים, ושכל אחד מהם הלך בדיוק לאן שהיה עליו ללכת.