אין לנו רֵעַ טוב מן התורה הקדושה. היא מלווה אותנו בכל מיני דקדוקים המזמינים אותנו לשאול ולבקש להבין. כל שינוי שהתורה עושה נושא מסר עמוק: מאחורי כל שינוי, כל היפוך, כל חזרה לכאורה - טמון לימוד.

הקב"ה ומשה מנסחים את הנקמה בשני אופנים. הניגוד שבלשון מגלה אהבה הדדית.

ה' אומר נקמת בני ישראל - הוא מבקש נקמה למען עמו. משה אומר נקמת ה' - הוא מבקשה למען הקב"ה. זהו סוד אני לדודי ודודי לי.

לפי חז"ל, המשקוף שמלמעלה רומז לקב"ה המשגיח על כל באי ויוצאי הפתח; המזוזות, עמודי הבית, רומזות למשה ואהרן. ההיפוך טומן בחובו דיאלוג של אהבה.

במסעי מונה התורה את ארבעים ושתיים המסעות במדבר. אין אלה מקומות בלבד אלא שלבי מהפך, מעברים פנימיים. המדרש, הזוהר, האור החיים והאר"י ז"ל רואים בהם דגם אוניברסלי: לא רק תולדות עם, אלא מסע כל נפש ונפש.

לא רק ישראל יוצאים ממצרים: כל אדם יוצא ממצריו ומהתניותיו לפגוש חירות אמת. דרך ארבעים ושתיים המראות, המדבר נעשה מקדש והאדם נעשה בן חורין.

ארבעים ושתיים המסעות מכוונות בסוד כנגד ארבעים ושתיים אותיות השם המתגלה בפיוט הקבלי אנא בכח, הבנוי מראשי תיבות של כל מילה. הוא משמש מפתח מעבר: מחול לשבת, מיקיצה לשינה, מגלות לגאולה.

קשר מופלא מחבר שם זה לתקופת בין המצרים: מי"ז בתמוז עד ח' באב עשרים ואחד ימי אבל; בספירת עשרים ואחד ימים ועשרים ואחד לילות מתקבל המספר ארבעים ושתיים. גם בעת החשוכה ביותר, המסע אל האור ואל הגאולה נמשך.

ההורג בשגגה, בלא שנאה ובלא כוונה, מוצא מקלט בעיר מקלט. יציאתו אינה תלויה בתשובתו ולא בזמן שחלף, אלא רק במות הכהן הגדול. שואל התלמוד: מה עניין כהן גדול אצל רציחה בשגגה? (מכות יא ע"א)

היה מוות אך לא פשע, גלות אך לא כלא, גאולה אך תלויה במוות אחר. כי בתורה הכול קשור: טעות אדם נוגעת בארץ, בעם, במקדש; וגאולתו באה מרעד בעולמות העליונים.

בארץ ישראל ציוותה התורה לתת ללויים ארבעים ושמונה ערים: ארבעים ושתיים רגילות ושש ערי מקלט. ארבעים ושתיים תחנות המדבר הכשירו את העם לחירות; ארבעים ושתיים ערי הלויים משמרות את החירות הפנימית; ושם מ"ב האותיות מלווה כל מעבר. אף מי שחטא יכול להיבנות שם מחדש.