בשמחת תורה אנחנו עושים דבר יוצא דופן: אנחנו מסיימים לקרוא את וזאת הברכה, ברכת משה, ומיד, בלי שום הפסקה, מתחילים מחדש בבראשית ברא אלוקים.

נתבונן: האות האחרונה בתורה היא הלמ"ד (ל) של המילה 'ישראל', והאות הראשונה היא הבי"ת (ב) של 'בראשית'. יחד הן יוצרות את המילה לב — לֵב.

כדי להבין למה אנחנו עושים הקפות בשמחת תורה, צריך קודם לדעת שיש שלושה סוגים של מצוות.

1. דאורייתא — מה שכתוב במפורש בתורה: עשרת הדיברות, 'לא תרצח, לא תנאף', שבת ומאכלות אסורות. הכל נאמר בבירור בטקסט.

2. דרבנן — מה שכתוב ברמז. על תפילין אומרת התורה 'וקשרתם לאות על ידך', אך אינה מפרטת איזו יד, כיצד ואיזו צורה. חז"ל הוציאו את הפרטים מן הרמזים: 'ידכה' בה"א סופית מורה על היד החלשה, השמאל.

3. מנהגים — שאינם כתובים בתורה כלל. כמו ההקפות בשמחת תורה. השולחן ערוך רק אומר 'מנהג נהגו ישראל'. אבל מאיפה באמת בא המנהג הזה?

כדי להבין מאיפה באים המנהגים, נדמיין זוג נשוי ושלוש דרגות של אהבה.

כמה חידות אופפות את שמחת תורה.

בסוף הפרשה, לפני המבול, נאמר פסוק נורא.

'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ… וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו.'

וזה מסר של תקווה: אם נפלת, זה טבעי, יש לך יצר הרע — אבל הקב"ה נתן לך גם יצר טוב וכוח לשקם את עצמך. השמחה היא המפתח שנותן לך את הכוח להמשיך.

זה מה שהשמחה מלמדת אותנו: שמחת תורה היא התקווה שמרוממת אותנו ויכולה להביא אותנו, בעזרת הקב"ה, עד למשיח — שיבוא במהרה בימינו.