רש"י שואל שאלה מבריקה. כשהתורה אומרת "אלה תולדות נח", אנו מצפים שתמנה את בניו — שם, חם ויפת. ואכן יש פסוק שאומר בדיוק כך. אז מדוע כאן, במקום למנות את הילדים, אומרת התורה: "נח איש צדיק תמים היה"? היכן ה'תולדות'?

הפסוק מדגיש: צדיק ותמים בְּדֹרֹתָיו. רש"י מעיר: יש כאן עקיצה. ביטוי זה, שנראה כמחמאה, מתפרש אצל חכמינו בשתי דרכים מנוגדות.

הדרשן מציע תשובה נועזת: האמירה "לא היה נחשב לכלום בימי אברהם" אינה גנאי כלל — אלא שבח, ועוד איזה שבח.

מי היה נח? בתחילה, איכר פשוט, "איש האדמה", המבשר שכעת אפשר לעבד את האדמה ביתר קלות. ובסוף, אחרי המבול, מעשהו הראשון מאכזב:

חז"ל דורשים 'וַיָּחֶל' מלשון 'חולין': מעשהו הראשון ביציאה מהתיבה הוא מעשה חולין. הוא נוטע, עושה יין ומשתכר. היינו מצפים שיפתח בית מדרש ויחולל מהפכה רוחנית כאברהם. לכן הוא נראה כ'כלום'.

נושא ה'כלום' נמשך עם ברייה שנחשבת חסרת תועלת: העורב.

נח שולח את העורב, אך הוא אינו ממלא את שליחותו: הוא חג סביב התיבה ושב. אז נח שולח את היונה. מדוע לבחור תחילה בעורב, ואז להחליף עוף? המדרש חושף דיאלוג מתוח בין העורב לנח.

הרמז טמון בפסוק: עד יבשת המים. בצירוף אותיות 'יבשת' מתקבל 'תשבי': אליהו התשבי.

כאשר אליהו, בעימות עם המלך אחאב, נאלץ להתחבא, העורבים הם שהביאו לו לחם ובשר בבוקר ובערב. זהו תפקידו של העורב. נח טעה בכך שסיכן את הכחדתו: יום אחד צדיק יזדקק לו.