התורה מספרת שיצחק זקן ועיניו כהות, והוא קורא לעשו בנו הגדול כדי לברכו לפני מותו.

רבקה שומעת, ואנחנו מכירים את המהלך: היא מכניסה את יעקב במקום עשו, עם בגדי עשו ועם עורות גדיי עיזים על ידיו.

יעקב נכנס, ויצחק שואל: «מי אתה בני?» יעקב עונה: אנכי עשו בכורך.

המפרשים מבקשים לשמור על מידת האמת של יעקב — «תיתן אמת ליעקב». יש שקוראים: אנכי — עשו בכורך, אבל באוזני יצחק זה נשמע: «אני עשו בכורך».

זמן קצר לאחר מכן יצחק שואל איך הציד הגיע כל כך מהר. יעקב משיב: כי הקרה ה׳ אלוהיך לפני.

התורה מספרת שיצחק מבקש מן הבן להתקרב ולנשק אותו. הוא מריח אותו ואומר: «רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה׳».

הזוהר הקדוש מלמד שבגדי החמודות של עשו הם בגדי אדם הראשון — לבוש שהיה דבוק בו ריח גן עדן, שעבר לנמרוד ואחר כך נגנב על ידי עשו.

כאן יצחק מריח ריח של שדה מבורך — רמז לגן עדן. מכאן שלא עשו לובש עכשיו את הבגדים, אלא יעקב.

לפי דברי מר הימי, ברגע הריח הזה יצחק מבין היטב שמי שעומד לפניו הוא יעקב, והוא מתחיל את הברכה מתוך ידיעה.

בפשטות נשמע: «חשבתי שאני מברך את עשו, ובפועל בירכתי את יעקב!» ואז הוא מוסיף: גם ברוך יהיה.

אך לפי הזוהר, שהסביר שיצחק מזהה את ריח גן עדן דווקא אצל יעקב, איך אפשר לומר שהוא טעה לגמרי?

המילה «במרמה» עלולה להישמע כרמאות גסה, אבל אונקלוס מתרגם: בחוכמתא — בחכמה.

המרמה של יעקב איננה נוכלות שוק, אלא חכמה עמוקה הקשורה לזהותו — ידו האוחזת בעקב עשו, חוכמה קדומה, כפי שמבאר מר הימי בשיעורים אחרים.

המרכז של הפענוח נמצא בתוכן הברכות. ליעקב אומר יצחק:

כמעט אותן מילים — אבל הסדר שונה. אצל יעקב: «מטל השמים» קודם — שמים תחילה, ארץ טפלה. אצל עשו: «משמני הארץ» קודם — ארץ במרכז, שמים בשוליים.

לעשו מוסיף יצחק: ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד — חיים של חרב ותלות באח. זו ברכה שיש בה כבר אלמנט של התנגדות ושל קונפליקט.

לפי דברי מר הימי — התשובה היא לא. גם אם המהלך של רבקה עבר דרך «מרמה» במובן של אסטרטגיה, יצחק עצמו מאשר לגמרי שהברכה המתאימה — ברכת הברית — היא ליעקב.

ההוכחה הסופית היא בברכה השנייה והמפורשת, כשהוא שולח את יעקב לחרן. הפעם אין תחפושת, אין שקר, אין בלבול:

עם ישראל חי מכוח ברכה מודעת שיצחק נותן ליעקב, כחוליה בשושלת אברהם–יצחק–יעקב, עד הגואל האחרון במהרה בימינו.