בכל ליל שבת אנו מניחים את ידינו על ראשי ילדינו ומברכים אותם במילים:

נזכור: בני יעקב שנאו את יוסף. הם לא יכלו אפילו לדבר איתו לשלום, והקנאה כמעט הרסה את כל המשפחה.

והנה יוסף מביא את שני בניו לפני יעקב לברכה. יעקב משכל את ידיו: הוא מניח את יד ימין — החשובה יותר — על אפרים, הצעיר, ואת יד שמאל על מנשה, הבכור.

לכן אנו מברכים את ילדינו בשמם: שגם הם ידעו לחיות בלי קנאה.

היכן גדלו אפרים ומנשה? במצרים — « ארץ התועבות ». בלי תורה, בלי ישיבה, בלי קהילה יהודית, כבני המשנה למלך, מוקפים בפאר ובתרבות מצרית.

ובכל זאת, כשיעקב רואה אותם, מה הוא מגלה? שני צדיקים — שני צדיקים ששמרו על זהותם היהודית שלמה, ללא כל פשרה.

כשיעקב שואל « מי אלה? » — יוסף עונה:

המדרש מלמד שיעקב ראה בנבואה את הדורות הבאים. המילה « בני » יוצרת ראשי תיבות של שלושה צאצאים: ב — בן נבט (ירבעם); נ — בן נון (יהושע); י — ישי (אבי דוד).

יעקב מתחיל לברך את בניו. ראובן נכנס: תוכחה. שמעון ולוי: שוב תוכחה. יהודה רועד — מה מחכה לו? ואז, הפתעה:

הטקסט מגלה הבדל עדין אך יסודי, בשני פעלים כמעט זהים:

משתי דרכים אלו נובעים שני המשיחים שלנו, שתי משימות משלימות:

תחילה לא ליפול; אחר כך לדעת להרים את מי שנפל.

לראובן היו כוונות טובות: הוא רצה להציל את יוסף מהבור, והתורה מעידה שתכנן להשיבו לאביו. אז היכן הייתה הבעיה שלו?

ראובן איבד את הבכורה בגלל זה. כוונות טובות נסתרות אינן נחשבות: צריך לדעת לבטא אותן ולקחת עליהן אחריות.

התורה אומרת שהבכור מקבל פי שניים. אך יוסף לא היה הבכור — ראובן היה! ובכל זאת, אפרים ומנשה נספרים כשני שבטים מלאים: יוסף מקבל אפוא שני חלקים.