למה ההמשכיות הזו כל כך חשובה? כי פרשת וירא נפתחת באירוע יוצא דופן שנובע ישירות מסוף לך לך: ברית המילה של אברהם אבינו. בלי החיבור הזה, פתיחת הפרשה נותרת בלתי מובנת.

בסוף הפרשה הקודמת, אברהם אבינו בן תשעים ותשע שנה. ה' מצווה עליו לעשות ברית מילה, ואברהם מציית מיד, למרות גילו המתקדם.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא." רש"י מסביר:

מר חימי מדגיש: ה' יתברך בעצמו בא לבקר את החולה. מכאן אנו לומדים את מצוות ביקור חולים.

כשאני קורא את המילה אֲדֹנָי, עליי לדעת אם זה שם קדוש — הנהגה אֲ-דֹ-נָי ביראה — או מילת חול שמשמעה פשוט "אדוני". רש"י מביא שני פירושים.

פירוש ראשון: לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר — אברהם פונה "לגדול שבהם", למלאך הראשי. זהו אם כן לשון חול.

פירוש שני (דבר אחר): אברהם אינו מדבר למלאכים — הוא מדבר להקב"ה בעצמו! הוא אומר לו: "המתן רגע, אני חייב תחילה לקבל את האורחים."

כיצד מכריעים בין שתי הקריאות? מר חימי מגלה שהניקוד לעולם אינו בעלמא: לכל נקודה יש משמעות עמוקה.

יש עשרה סוגי ניקוד המתאימים לעשר הספירות. הספירה הגבוהה ביותר היא כתר, והניקוד שלה הוא קמץ (קָ). אחריה: פתח לחכמה, צירי לבינה, סגול לחסד, שווא לגבורה, חולם לתפארת, חיריק לנצח, קיבוץ להוד, שורוק ליסוד, ומלכות נשארת בלי ניקוד, כנגד העולם הזה.

הנו"ן נושאת קמץ (קָ)! זה מתייחס לספירת כתר: לכן זהו שם קדוש. אברהם אכן מדבר להקב"ה.

כאן הנו"ן נושאת פתח (פַּ)! הפתח כנגד חכמה, רמה נמוכה מכתר. זהו לשון חול: לוט מדבר למלאכים.

"אדני שפתי תפתח." גם כאן קמץ תחת הנו"ן, אם כן ספירת כתר: בפתח העמידה אנו מדברים ישירות עם הקדוש ברוך הוא, ברמה הגבוהה ביותר.