בעזרת ה', אנו ממשיכים בלימוד פרשת ויצא. לימוד זה מוקדש לעילוי נשמת מרים איכר פיינברג וכל נפטרי עם ישראל.

לאחר שיעקב התקבל אצל לבן הארמי ונשא את לאה ואחר כך את רחל, מספרת לנו התורה סצנה מרעישה בין יעקב לרחל, החושפת סודות עמוקים על טבע האישה ועל תפקידו של ישראל.

מכאן אנו מבינים ששתי נשותיו של יעקב היו עקרות. אלא שיש אישה עקרה שה' פותח את רחמה, כפיצוי על היותה "שנואה" — כלומר פחות אהובה.

לאה ילדה את ראובן, שמעון, לוי ויהודה. ואז בא הפסוק הדרמטי.

בקשה הנראית קיצונית: אם אין לי ילדים, מוטב שאמות.

יעקב מדגיש: « מִמֵּךְ מָנַע וְלֹא מִמֶּנִּי » — ממך מנע, ולא ממני. "אני, ברוך ה', כבר יש לי ראובן, שמעון, לוי ויהודה. מדוע את באה אליי בטרוניות?"

העונש: כל השבטים ("בניך") יעמדו לפני "בנהּ" — הוא יוסף — כאשר יתוודע אליהם והאחים יעמדו נבוכים ובושים לפניו. כל הסצנה בפרשת ויגש נובעת מתשובה קשה זו של יעקב לרחל.

אנו שואלים את יעקב אבינו עצמו: כיצד הגעת לענות בצורה כה קשה? לומר « הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי » — זה מקובל.

כדי להבין את שיטתו של יעקב ואת דרך מבטו על החיים, נלך אל האישה הראשונה בתורה. האם שמה חוה? לא — בתחילה אין שמה חוה. הפסוקים הראשונים של בריאת אדם וחוה כלל אינם מזכירים את השם "חוה".

שימו לב: לא "חוה" אלא "אישה" — כי מאיש לוקחה.

היה עליו לקרוא לה "חיה", שהרי היא אם כל חי. מדוע "חוה"?

האישה נבראה תחילה ונקראה "אישה". רק לאחר "בעצב תלדי" היא מקבלת את התפקיד של "חוה" — נותנת חיים.

"החיה" איננה חיה ממש: היא היולדת, בלשון המשנה. וכך אומר ספר שמות שהנשים העבריות "חיות הנה": כחיות השדה, הן יולדות בכוח.

האישה נקראה "חוה" על שם ייעודה להביא חיים. אך אם אינה יולדת, האם אין לה ערך? טעות! שכן בתחילה נקראה אישה: תמיד יש לה מה לתת מעצמה, מאישיותה, ללא קשר לילדים.

יש אפוא באישה שני היבטים: היבט אישה — האישיות, הזהות העצמית — והיבט חוה — הבאת ילדים.

נערה לפני נישואיה, אישה מבוגרת שחדלה ללדת — האם אין להן ערך? לא! הן "אישה": לחנך, לגדל, למסור את המורשת. יש להן תפקיד בעולם.

זו בדיוק הנקודה שהטרידה את יעקב אבינו. רחל אמרה: « הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי ».

"בגלל שאין לך פרי בטן, עלייך למות?! אין לך שום תפקיד בעולם הזה?!" — על כך כעס. האישה קיבלה בונוס: הכוח להביא חיים. אך אי-הבאתו אינה הופכת, חלילה, את חייה לחסרי ערך.

בהמשך הנקודה: האמהות, וגם האבות, היו עקרים — ולא במקרה. שרה, רבקה, רחל, ואף לאה (« וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ »).

סיבה ראשונה: הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. הוא עשה אותם עקרים כדי שיתפללו. אך יש סיבה שנייה, עמוקה יותר.

גם אברהם היה עקר: הוליד רק לאחר ברית בין הבתרים. ה' רצה לכונן את עם ישראל מדף חלק.

וכן ברחל, בלאה וברבקה — כדי שלבן לא יוכל לומר: "אני הסבא של בני יעקב!" ברכתו היא ברכה של אפס. בלא התערבות הקדוש ברוך הוא, פשוט לא היה עם ישראל.

מתברר שהייחוס של עם ישראל אינו עולה לא לתרח ולא ללבן, אלא לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

זו ייחודיותו של עם ישראל. לכן אנו קוראים « בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים » — בשביל ישראל שנקרא "ראשית": « רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה ».

הכל מתחיל מן הראש — שהוא ה' — ומשם עם ישראל מתפתח. זרע עצום, שעלינו רק לזכות בו, ולהביא בעזרת ה' את המשיח במהרה בימינו, אמן.