השיעור נמסר במוצאי חנוכה, ביום השמיני. בבראשית נאמר ש« הארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ». חז"ל רומזים כאן לארבע הגלויות: תהו — בבל; בהו — מדי-פרס (המילה מזכירה את המן); וחשך — יוון, שביקשה « להחשיך עיניהם של ישראל »; על פני תהום — רומי, שאנו סובלים ממנה עד היום.

זהו שיעור אמן במשא ומתן. יהודה משחק על שני רגיסטרים. תזכורת לשונית: בתורה וידבר הוא לשון קשה, בעוד ויאמר הוא לשון רכה.

ויגש — הוא התקרב. אונקלוס מתרגם « וקרב »; אבל שומעים גם « קרב », מלחמה. בעל הטורים מלמד ש« ויגש אליו יהודה » בגימטריה כמו « להלחם עם יוסף » וגם « להתפייס ».

יהודה מתקרב ליוסף לטווח אפס תוך שהוא אומר « אני עבדך »: סטירה וליטוף לסירוגין. ו« כי כמוך כפרעה » נושא משמעות כפולה — על פני השטח מחמאה (« אתה חשוב כמו פרעה »), ובעומק, לפי המדרש, איום: « כמו שאני יכול לחסל את פרעה, אני יכול לחסל גם אותך ». המתח הזה שובר לבסוף את יוסף.

יהודה מספר שערב לבנימין אצל אביהם: « פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ».

מה ששובר את יוסף הוא לשמוע לראשונה שיהודה, מלך משפחת לאה, ערב לבנימין, ממשפחת רחל — אחיו של יוסף! פעם האחים « לא יכלו דברו לשלום » וזרקו אותו לבור; עכשיו, בהנהגת יהודה, כולם מסרבים לחזור בלי בנימין.

נחשוב: מאז מכירת יוסף, 12 האחים מעולם לא התאחדו. בירידה הראשונה: כולם חוץ מבנימין, ושמעון בערובה. בירידה השנייה: בנימין נוכח אבל שמעון עדיין בכלא. רק עכשיו, שמעון שוחרר ובנימין כאן, 12 בני יעקב מאוחדים לראשונה מזה עשרות שנים. יוסף יודע שהרגע ייחודי.

לשם הוי"ה י-ה-ו-ה יש 12 צירופים, כל אחד מקביל לאחד מ-12 השבטים. יוסף מבין שהאיחוד הזה הוא ההזדמנות להוריד את השכינה למצרים. כי יעקב פחד לרדת, וה' הרגיע אותו: « אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך ».

אבל השכינה אינה שורה במקום טומאה, ומצרים הייתה « ערות הארץ », שיא הטומאה. הוצאת המצרים לא באה רק לחסוך את בושת האחים: היא באה לסלק את הטומאה המצרית מהחדר.

נקרא שוב את הפסוק: « הוציאו כל איש מעלי » ואז « ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו ». « הוציאו כל איש » = המצרים יצאו (הטומאה החיצונית סולקה). « ולא עמד איש אתו » = גם בין האחים, אף אחד לא « עמד » כאיש, כאדם עם אגו: הם ביטלו את עצמם.

כמו הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים לאחר שביטל את עצמו, 12 האחים — המייצגים את 12 צירופי השם — עומדים מאוחדים, מוחקים את האינדיבידואליות, ועושים יחוד שמוריד את השכינה למצרים. בזכות הרגע הזה תלווה השכינה את ישראל במשך 210 שנות הגלות, עד היציאה ב« רכוש גדול ».