הפרשה נפתחת בציווי מפתיע שהקב״ה מצווה את משה.

הזוהר מגלה שהקב״ה לוקח את משה דרך העולמות הרוחניים, עולם אחר עולם, עד שהוא מגיע לשורש השמימי של פרעה.

בלשון התורה, תנין פירושו נחש, ולא קרוקודיל. הוכחה: מטה משה המושלך ארצה הופך לתנין, ואז הקב״ה אומר לו לאחוז בנחש בזנבו — שתי המילים נרדפות. התנין הגדול הוא הנחש הקדמוני, הסיטרא אחרא, מקור כל הרע מאז חטא אדם הראשון.

למשה היה אומץ להתמודד עם שרי פרעה, אך הוא פחד מן התנין הגדול עצמו.

כדי להבין פחד זה יש למקם את פרעה באדם. האדם בנוי כפי עשר הספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת...

משה רבנו שורשו בדעת — המוח הקטן, בחלק האחורי של הראש; הוא הנותן לישראל את « דעת תורה ».

הקב״ה מרגיע את משה: אנחנו הולכים לתכנת מחדש את לוח הפיקוד של פרעה. המילה פַּרְעֹה מורכבת מארבע אותיות: פ - ר - ע - ה.

המילה אֹתֹתַי יכולה להיקרא « אוֹת אֹתַי » — שתי אותיות, אלה של המילה בֹּא: ה-ב וה-א. בהחלת ההחלפות על פַּרְעֹה — ע נעשית א, פ נעשית ב — מתקבל אַרְבֶּה, הארבה!

משה הזהיר את פרעה שמונה פעמים; ארבה היא המכה השמינית. שם הוי״ה (יהוה) שווה 26; 26 × 8 = 208.

והנה אַרְבֶּה = א(1) + ר(200) + ב(2) + ה(5) = 208. הארבה הוא אפוא שמונה פעמים שם הוי״ה.

אנחנו מניחים תפילין של ראש, והקשר שלהם נמצא בדיוק בעורף — אותו מקום שבו שוכן פרעה, עֹרֶף ה׳, הסיטרא אחרא.

עצם הלוז, שאינה ניתנת להריסה, שממנה תתחיל תחיית המתים, נמצאת בדיוק באותו עורף — שם גרם נחש גן עדן לחוה לחטוא והביא מוות לעולם.