אחרי מכת בכורות, התורה מתארת את יציאת מצרים במונח צבאי בלתי צפוי.

בסנה, הקב״ה כבר גילה למשה את תכלית הגאולה.

מסקנה: כל תכלית יציאת מצרים הייתה לקבל תורה בהר סיני.

פרקי אבות מתארים את לוחות הברית במילה חידתית.

כדי להבין, צריך לחזור לחטא הקדמון.

לאן הלכו רוב הניצוצות האלה? למצרים, כי היא הייתה « עֶרְוַת הָאָרֶץ », החלק הנמוך ביותר של הארץ. בכוח הטומאה שלה, היא שאבה אליה את רוב הניצוצות.

המשימה: כדי לתקן את חטא אדם ולתקן את העולם, היה צריך לשלוח יחידה מובחרת למצרים כדי להוציא את הניצוצות ולהעלות אותם.

ה« יחידה המיוחדת » הזו נבנתה בהדרגה, על ידי סינון הדורות.

אברהם מוליד את יצחק וישמעאל, אך ישמעאל נפסל. יצחק מוליד את יעקב ועשו, אך עשו נפסל. יעקב מוליד 12 בנים, כולם טהורים: « מיטתו שלמה ».

מ-12 השבטים האלה יורדות 70 נפש למצרים לבצע את המשימה.

הם התרבו בצורה יוצאת דופן ומלאו את הארץ — מוכנים לבצע את משימת החילוץ.

גילוי מדהים: « בְּנֵי חוֹרִין » לא רק אומר « בני חופש » במובן הרגיל. הם ממש אלה שעושים חורים (חוֹרִים).

איך הם עשו את החורים האלה? על ידי ריקון (רוֹקְנוּ) מצרים מניצוצות הקדושה שלה.

לכן התורה אומרת « יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ ». לא רק בני ישראל יצאו, אלא גם ניצוצות הקדושה שהם חילצו. הניצוצות האלה הם « צבאות ה׳ » האמיתיים.

עכשיו אנחנו מבינים את המשנה: « מי שעוסק בתלמוד תורה » הוא בֶּן חוֹרִין.

מי שלומד תורה עושה בדיוק את אותה פעולה כמו אבותינו במצרים: הוא מוציא את ניצוצות הקדושה מהמציאות הגשמית. הוא « עושה חורים » בעולם כדי להוציא את האור הגנוז.

יש אומרים שזו אחת הסיבות שהמצה מחוררת בחורים: כדי להזכיר לנו שאנחנו « חוררנו » את אדמת מצרים כשהוצאנו ממנה את כל ניצוצות הקדושה.

בכל פסח, כשאוכלים מצה, אנחנו נזכרים במשימה שלנו: להיות « בני חורין », אלה שמחוררים את הגשמיות כדי לשחרר את האור האלוקי.