כשמשה שובר את הלוחות הראשונים, מצווה אותו הקב"ה: ״פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים.״ אתה תפסול, אתה תביא — ומי יכתוב?

אלא שבהמשך כתוב: ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם... וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית״ — ורבים טועים לחשוב שמשה כתב.

צריך לחלק את הפסוק לשניים: ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ ארבעים יום... לחם לא אכל ומים לא שתה״ — זה משה. ״וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת״ — זה הקב"ה. ומשה עצמו מגלה זאת בספר דברים, ומדייק בפירוש: ״וְכָתַבְתִּי אָנֹכִי״ (דברים י:א–ב), ואחר כך ״וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן״ (דברים י:ד) — אותו כותב.

ומה עשה משה ארבעים יום ולילה, בפעם הראשונה ובשנייה? כתב את התורה כולה — הקב"ה מכתיב לו מ׳בראשית׳ ועד אותה נקודה, ומשם ואילך לפי מה שקרה סביבו.

בסוף הפרשה, כשיורד משה מהר סיני עם הלוחות, כתוב:

מיכלאנג'לו — בעקבות תרגומים לועזיים — תרגם ״קָרַן״ כקרניים, ופיסל את משה עם קרניים כבהמה. זו טעות יסודית: ״קָרַן״ מלשון קַרְנֵי הוֹד — קרינה, הילה, אור אלוקי. לא קרניים.

אבל מניין נשאר דיו, והרי הקב"ה נתן לו בדיוק כפי הצורך? כאן מגיע הסוד.

כשגמר לדבר איתם — שם את המסווה. כלומר בזמן שדיבר איתם: בלי מסווה.

למה? מתוך ענווה. האור האלוקי אינו שלו — הוא כלי להעביר את התורה. ברגע שגמר ללמד, כיסה.

לאחר חטא העגל ירדו ישראל רוחנית, ולא יכלו לשאת אפילו את האור המצומצם שעל פני משה. לכן בכל פעם שלימד תורה, הסיר את המסווה — כדי שיקבלו את אור הר סיני, ובו את התורה ואת היראה. שלושים ושמונה שנה התהלך משה בין ישראל במסווה — התחיל שיעור, הסיר; הסתיים, כיסה שוב.

ביום האחרון לחייו — בן 120 — נכנס משה לכל אוהל להיפרד: ״להתראות, אני הולך היום״, אומר המדרש.

אך הפעם — ללא מסווה. כל ילד, כל אם, כל אב ראה את האור האלוקי המלא שקיבל בהר סיני.

כל יהודי החוזר בתשובה מודלק מאותו ניצוץ שראתה נשמתו בנשמת משה. האור שקיבל משה מהר סיני עדיין חי — בכל נשמה יהודית. ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו — אמן.