„עַם נָבָל וְלֹא חָכָם”
המילה „נבל” אינה „טיפש”. אור החיים הקדוש דורשה מן הפועל הפותח את הפסוק — „תגמלו”: נבל הוא הגומל רעה תחת טובה.
והראיה מן הפרשה עצמה: „ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו” — אותו שורש, ועניינו נטישה ולא סכלות.
נבל הכרמלי (שמואל א׳ כ״ה) נושא את השם וראוי לו: אנשי דוד שמרו על צאנו, והוא משיב „מי דוד”. ואשתו שלו מעידה: „נבל שמו ונבלה עמו”.
ואינו מת מיד. הכתוב אומר „ויהי כַּעֲשֶׂרֶת הימים” — וראש השנה י״ח ע״א, וכן הירושלמי, דורשים בהם את עשרת ימי תשובה.
וראשון לכפויי הטובה הוא אדם: „האישה אשר נתתה עמדי”. ורש״י כותב שם שלוש מילים: „כאן כפר בטובה”.
אנו מתקרבים לראש השנה. הפרשה שקראנו בשבת הייתה ניצבים־וילך. אילו לא חל ראש השנה בשבת, הפרשה הבאה לקריאה הייתה האזינו. וכיוון שראש השנה חל בשבת, את האזינו נקרא בין ראש השנה ליום הכיפורים — בתוך עשרת הימים.
וגם בפרשת האזינו עצמה יש דברים הקשורים לזמן שאנו נמצאים בו. הפסוק האחרון של השירה מסתיים ב„וכפר אדמתו עמו” — וכבר נשמע בו קולו של יום הכיפורים הבא. אך גם בפסוקי השירה עצמם יש מה ללמוד לצורך היום שאנו נכנסים אליו.
ביום הראשון קוראים בתורה „וה׳ פקד את שרה כאשר אמר”. ולמה? לפי ששרה אמנו, וכן רחל וכן חנה, נפקדו בראש השנה. לפיכך קוראים את ענייניהן באותו יום.
— הפטרה אחת היא דברי חנה, שתפילתה היא אב־טיפוס לתפילת הלב.
— ואחרת היא דברי ירמיהו, שנאמר בסופה „רחל מבכה על בניה” — ואף היא נפקדה בראש השנה.
— וקריאת היום השני היא עקדת יצחק.
כל זה מענייני ראש השנה. ומה שנלמד עתה בא מפרשת האזינו, ואף הוא נוגע לראש השנה.
וצריך להבין את המילה „נבל”. לפי המשך הפסוק — „עם נבל ולא חכם” — היינו אומרים מאליו שנבל הוא מי שאינו חכם, ובלשון פשוטה: טיפש. והשאלה אם התורה נוקטת כאן את המילה במשמעות זו או באחרת.
אור החיים הקדוש עומד על שאלה זו. ורש״י כאן אינו מסייע לנו הרבה. ואומר אור החיים: נראה כיצד פותח הפסוק.
הפסוק פותח ב„הלה׳ תגמלו זאת” — האם לה׳ אתם גומלים זאת? והפועל הוא „לגמול”. לגמול מה? רעה תחת טובה. הקדוש ברוך הוא אינו עושה לנו אלא טוב, ואנו הולכים נגד רצונו.
ולחיזוק הדרך הזאת, בהמשך הפרשה מצוי אותו שורש — נו״ן בי״ת למ״ד.
ומהו „וינבל” באותו פסוק? שנטש את הקדוש ברוך הוא, כלומר גמל רעה תחת טובה. נמצאנו רואים שאין השורש לשון סכלות אלא לשון טובה המשולמת בכפיות.
ולא בכדי אנו פוגשים בתנ״ך דמות הנושאת את השם הזה ממש: נבל הכרמלי. וסיפורו מסופר בשמואל א׳ פרק כ״ה.
דוד היה אז נרדף על ידי שאול. הוא ואנשיו הסתתרו בהרים, ובין שאר הדברים שמרו גם על צאנו של אותו עשיר ששמו נבל. בשלב מסוים שמעו שנבל עושה משתה גדול. דוד שולח אנשים לבקש ממנו אוכל ומשקה, להשלים את האספקה. השליחים מגיעים ואומרים שדוד שלחם. וזו התשובה.
זהו נבל. אינך יודע מאין המה? הם ששמרו על צאנך ובקרך מפני השודדים, שם בהרים. נערי דוד שבים ומגידים לו את כל הדברים האלה. ואז דוד כועס ואומר לאנשיו „חגרו איש חרבו” — ולא ישאיר לו אפילו כלב.
אביגיל אשת נבל הכרמלי שומעת את התקרית. ויודעת שהעניין חמור. היא מכירה את בעלה, ויודעת את הסחורה. ובעיקר: אביגיל נביאה הייתה, וידעה שדוד עתיד להיות מלך בישראל, וממנו יצא מלך המשיח. אמרה: חייבת אני לעצור אותו, שלא ילך עתה וישפוך דמים.
וכדי להצילם משפיכות דמים היא לוקחת ציוד וחמורים וממהרת אל המקום שבו דוד נמצא. נותנת לו את מה שצריך לתת, נופלת לרגליו, ואומרת — בתוך דברי חוכמה רבים:
ומה מספר הכתוב אחר כך? בבוקר, בצאת היין ממנו, אביגיל מגידה לו את הכול: מה עשיתי הלילה, לקחתי את הציוד והבאתיו לדוד, כי ראוי לו.
שמע את הדבר, לא פחות ולא יותר, ומת לבו בקרבו והיה לאבן. ובמושגי ימינו: קיבל אירוע לבבי. ואחר כך — „ויהי כעשרת הימים”, ויגוף ה׳ את נבל וימות.
וכן בתלמוד הבבלי: רבה בר אבוה אומר שאלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (ראש השנה י״ח ע״א). ובאותו עמוד עצמו, רב יהודה אמר רב נותן טעם אחר: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד. שתי הדרכים בגמרא, ואנו הולכים כאן אחר הראשונה.
ולמה אין הקדוש ברוך הוא ממיתו מיד? עושה שיחלה בלבו ולא ימות מיד. יש כאן עשרה ימים, ועשרה ימים אלו מיוחדים מבריאת העולם: ימי תשובה הם.
ומניין שהם מבריאת העולם? המצרים, למשל, מונים לחמה, ואורך שנתם שלוש מאות שישים וחמישה יום. ואצל היהודים, בשנה שאינה מעוברת? שלוש מאות חמישים וחמישה — גימטריית „שנה”.
הקדוש ברוך הוא נותן לנבל את הצ׳אנס שלו. הנה: קיבלת אירוע לבבי, אתה שוכב על המיטה, יש לך עשרה ימים.
ומה עושה בן אדם נורמלי בעשרת הימים האלה? עושה תשובה. למה זה קרה לי? במה לא הייתי בסדר? ונזכר: עבדי דוד באו אליי, כפרתי בטובה, ושילחתי אותם.
— לא לקחו אותך מיד: עשה חשבון נפש.
— עשית? עבר יום הכיפורים, ברוך השם, נחתמנו לחיים.
— לא עשית? אל תבוא בטענות. זהו, זה מה שיש.
ונלך עתה לראשון שכפר בטובה. ומי היה? אדם הראשון.
בא הקדוש ברוך הוא ושואלו היכן הוא עומד. ומה הוא משיב?
אין הכתוב אומר „מן הפרי” אלא „מן העץ”. ורש״י, בשם המדרש, מלמד שהכתה אותו בעץ עד שאכל. ואף על פי כן הבחירה קיימת: תכי כמה שתכי, אמר הקדוש ברוך הוא שאין אוכלים — אין אוכלים.
והזוהר מדבר בכיוונים רבים בחטאו של אדם הראשון. וזה אחד מהם: שכפר בטובה. הקדוש ברוך הוא נתן לך אישה שתהא עזר כנגדך; רק אתמול הכינה הכול ועשתה כראוי; ובאה תקלה אחת ואתה מאשים אותה. האשם את עצמך, קח אחריות על עצמך.
אומרים שמי שכופר בטובה סופו לכפור בקדוש ברוך הוא. ומהו „האישה אשר נתתה עמדי”? יכול אדם להגיע למצב אבסורד ולומר: מה אתה מאשים אותי? האישה אשר נתתה עמדי. ומשם: הנשמה שנתת לי היא שגרמה לי לחטוא.
דרגה קשה מאוד היא. ונכון לומר שזו חוצפה. הכפירה בטובת אדם מוליכה לכפירה בטובת שמים, והדבר יכול להרחיק מאוד.
מה שנדרש מאיתנו בראש השנה וביום הכיפורים הוא להציב מראה מול העיניים ולומר במה איננו בסדר. ואז באה התשובה: מה זאת אומרת, כעסתי, אבל…
— „מרוקאים לא מתעצבנים, מעצבנים אותם.” מכירים את הביטוי: המרוקאי רגוע, אחרים מעצבנים אותו. לא. אתה התעצבנת מפני שאתה עצבני. אל תזרוק את הסיבה על מי שעצבן אותך: עבוד על המידות שלך, ואל תתעצבן.
— „אשתי לא הייתה בסדר, היא הכעיסה אותי.” אשתך היא אשתך. אתה — תירגע, עבוד על המידות שלך.
— „לא קמתי לתפילה כי ישנתי מאוחר.” איזו סיבה מטומטמת. לא: לא קמת לתפילה מפני שלא קמת. ומה שישנת מאוחר — קח בחשבון שעליך לקום מוקדם. קום עייף, אבל קום. בלי סיפורים.
מה שיוצא מראש השנה, ומן הסיפור הזה של נבל הכרמלי, הוא שעלינו לעשות חשבון ודין עם עצמנו, ולא לזרוק על אחרים.
ומרגע שאדם לוקח אחריות על עצמו — אחראי אני למה שאני עושה, אחראי אני למה שעשיתי — ממילא הוא עושה תשובה. מבין מה צריך לתקן. ויש סיכוי שבשנת תשפ״ז יהיה טיפה טוב יותר משהיה בשנת תשפ״ו.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות על השיעור. לחצו על תשובה.
תּוֹצָאָה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90