היום ד׳ אלול, ואנו קוראים פרשת כי תצא. כמו שאמרנו, כל הפרשיות האלה — גם שמותיהן — מתאימים לזמן שבו אנחנו מתקדמים. ראה הייתה לפני ראש חודש אלול — ראה, אלול הגיע. אחר כך שופטים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" — לאדם שבעה שערים, וצריך לדעת מה אתה מכניס ומה אתה מוציא, מה אתה מסתכל, מה אתה מריח, מה אתה שומע. כך חכמי המוסר קשרו את השמות האלה לימים שאנו חיים.

כי תצא למלחמה — ואם הצלחת במלחמה, הפרשה הבאה תהיה כי תבוא: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִישַׁבְתָּ בָּהּ" — כי ניצחת את היצר הרע. אחר כך ניצבים, סמוך לראש השנה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" — הזוהר הקדוש אומר: "הַיּוֹם" — דא ראש השנה, מן הפסוק באיוב: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב... וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם". אחר כך האזינו — כבר ממש לקראת יום כיפור: בסוף שירת האזינו — "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" — אנחנו שומעים את המילה כיפור. ואם בעזרת השם עוברים את הכל בשלום — סוכות, שמחת תורה — וזאת הברכה אשר בירך משה: ברכה לכל השנה.

כפשוטו — לצאת למלחמה ממש. אבל אפשר ללמוד זאת גם מבחינת המוסר, המתאים לימים האלה: מי האויב מספר אחד של האדם? היצר הרע.

והשאלה: "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" — היה צריך להיות כתוב שִׁבְיְךָ: אם האויב לקח בשבי דבר השייך לך, הרי זה שבי שלך. למה "שִׁבְיוֹ"?

מכאן התורה מתגלגלת — כמו שאומרים, עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה. אם יצאת למלחמה ולקחת בשבי אשת יפת תואר כי חשקת בה — יש לזה מחיר. כך היה מקובל אז: כשהיו יוצאים למלחמה, נשות האויב פחדו שיהרגו אותן, והיו מתקשטות לקראת האויבים כדי לפתותם ולהישאר בחיים. יש היתר הלכתי במסגרת המלחמה.

אבל כדי לבדוק שבאמת אתה רוצה אותה — ולא רק בגלל האדרנלין הגבוה שבקרב — אומרת התורה: הבא אותה הביתה. היא תסיר את שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ, השמלה היפה, ותלבש בגד שאינו נאה; "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" — לא מניקור של היום: או להגדיל את הציפורניים כדי שתתנוול, או לקצץ אותן אם דווקא הטרנד הוא ציפורניים ארוכות — וכמובן תגלח את שערה.

והתוצאה: אתה חוזר הביתה, אשתך מחכה בבית — כמה נשים יש לך עכשיו? שתיים. ומיד אחרי זה כתוב: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". מי השנואה? זו שלקח בשבי — זו שסופו לשנוא אותה. והבכור לשנואה? "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" — קיבלת בן סורר ומורה קומפלט. עכשיו תתמודד איתו. זה מה שנקרא עבירה גוררת עבירה.

לפי פשט התורה זה דין קשה מאוד. יש לבן בעיות משמעת; מייסרים אותו ולא ישמע אליהם — מצפצף עליהם. מה עושים במקרה כזה? לוקחים אותו לייעוץ חינוכי? לרב שידבר איתו? לא — לפי התורה: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ", ואמרו: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ — זוֹלֵל וְסֹבֵא".

רבותיי — מה עשה לכם הילד הזה? זולל וסובא. רש״י אומר: אוכל בשר ושותה יין. והגמרא אומרת מה הכמות: סטייק של כ־240 גרם — הסטייק המינימלי במסעדה טובה — וכ־300 סמ״ק של יין טוב. ועל זה: "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".

חז״ל באים ואומרים: ראו כמה תנאים צריכים להתקיים כדי שאותו בן יהיה דינו מוות. קודם כל, הוא צריך להיות יותר מגיל 13 — פחות מזה הוא קטן שאינו חייב במצוות — אבל לא יותר מ־13 שנה ושלושה חודשים. עבר את זה — גם אם הוא זולל וסובא, אין לו דין בן סורר ומורה. כל החלון: שלושה חודשים.

וזה לא הכל: הגמרא אומרת שהוא צריך לגנוב מאביו את הבשר ואת היין, להעבירם לרשות אחרת, ושם לאכול ולשתות. למה שיגנוב? הנה יש בשר, יש יין — צריך גם את הגניבה כדי שהדין יחול.

ועוד: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" — למה התורה מכפילה בקול… ובקול? אפשר היה לכתוב "בקולנו". לומדת מזה הגמרא שאביו ואמו צריכים להיות באותו קול — נשמעים אותו דבר. וזה כמעט בלתי אפשרי: היחידים שיכולים להיות באותו קול הם תאומים — ותאומים אינם יכולים להתחתן. ועוד צריך ששניהם יהיו בריאים לחלוטין — לא שאחד גידם ואחד לא.

אם כן, שואלת הגמרא, בשביל מה כתבה לנו התורה את הדין הזה? התשובה: דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר — בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו: לומדים ומפלפלים בסוגיה הזאת, והעיסוק הזה הוא לימוד תורה לשמה שמקבלים עליו שכר. אבל גם את זה צריך להבין — וכי לא יכלה התורה לתת לנו ללמוד דינים ממשיים, ולא דינים שאין להם מציאות בעולם?

אחד הדברים הקשים ביותר: רש״י כותב שבן סורר ומורה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ. מה הבעיה שלו? אכל, שתה, גנב מאביו, לא שמע בקולם — ועל זה מוות? אומר רש״י: הגיעה תורה לסוף דעתו. סוף שמכלה ממון אביו; יתחיל לגנוב, ולא יהיה לו כבר מה לגנוב מאביו, ואינו מוצא — ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות; ויכול להיות שתוך כדי שישדוד מישהו, ההוא יתנגד — והוא גם ירצח אותו. התורה דנה אותו למוות עכשיו: אם בגיל 13 ושלושה חודשים הוא עקום כך — רואים איך ייצא.

מכאן אנו לומדים שאין דנים אדם על שם סופו אלא באשר הוא שם. שם, אצל המצרי, ראה משה שלא ייצא ממנו כלום — "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", שאיש לא ייצא ממנו — והכהו. אבל מישמעאל עתיד לצאת רע — ובכל זאת: נתמודד בשעתו. אז למה כאן, בבן סורר ומורה, אתה דן אותו כבר מעכשיו על שם סופו? כל הפרשה הזאת בעייתית מאוד מאוד — ובאמת איננו יכולים בלי הזוהר.

ועוד: מה הוא עשה בעצם? לא שמע בקול הוריו — קח אותו לחינוך, הכנס אותו אפילו לבית סוהר — אבל להרוג אותו? והפסוק אומר "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ" — אנשי עִירוֹ. הרי אביו ואמו באו יחד: היה צריך להיות כתוב אנשי עִירָם. למה עִירוֹ?

הזוהר הקדוש אומר: בואו נקרא עכשיו את הפרשה הזאת בצורה אחרת. "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" — מי זה אִישׁ? הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה". מי זה בֵּן? עם ישראל — "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו" — הקדוש ברוך הוא; "וּבְקוֹל אִמּוֹ" — השכינה הקדושה. עם ישראל לא רוצה ללמוד תורה, עושה בעיות, מצפצף על הכל — סורר ומורה.

דרך אגב: ארבע פעמים כתוב בתנ״ך "סוֹרֵר וּמוֹרֶה" — ובכל המקומות מדובר על עם ישראל, לא על בן יחיד; כך בספר ירמיהו.

"וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" — הקדוש ברוך הוא אומר תוכחות; לא שומעים. "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" — וְתָפְשׂוּ בוֹ: למרות שהוא בן סורר ומורה, האב והאם האלה — הקדוש ברוך הוא והשכינה הקדושה — אינם מתייאשים מהבן הזה. לא כתוב "וזרקו אותו"; כתוב "ותפשו בו". ומביאים אותו "אֶל זִקְנֵי עִירוֹ" — מי זקני עירו? הנביאים. בא הקדוש ברוך הוא לנביאים: ראו מה עם ישראל עושה — מצפצף עליי, לא שומע בקולי. והנביאים הולכים ומוכיחים את ישראל — חִזרו בתשובה! לא שומעים, לא רוצים לשמוע.

שאלנו למה כתבה התורה את הדין הזה. והנה, בדין בן סורר ומורה יש דבר אחד שיכול לבטל את הכל. יצא הדין שהוא חייב מיתה, הרחבה מוכנה, כל העם כבר מסביב עם אבנים ביד. רק אחד יכול לעצור: האב או האם. אם ברגע האחרון אומר האב — רגע, רגע, תעצרו — אנחנו מוותרים, אנחנו רוצים את הילד — באותו רגע בית הדין אינו יכול לומר דבר: הדין מתבטל.

ואז בא משה רבנו ואומר לקדוש ברוך הוא: אתה נתת בתורתך את הדין הזה של בן סורר ומורה. האם יש מצב בעולם — אתה, היודע לבבות — שאב ואם, כמה שיכעסו על הילד שלהם, וכמה שיהיה גרוע, הגרוע ביותר שבעולם, יסכימו שיוציאו להורג את הילד שלהם? לעולם לא. הרגש הזה של אב ואם לא ייתן. אין מצב כזה. אתה כותב זאת בתורתך ואתה יודע שאב ואם לעולם לא יוליכו את העניין הזה עד הסוף — אם כן, או שהשכינה הקדושה תלמד סנגוריה על עם ישראל, או שאתה, אביהם של ישראל, תעמוד ותאמר: עצרו — אינני מוכן שיהרגו אותו.

ואיפה מסתתרת בתוך הפרשה המילה הנושאת את הסנגוריה הזאת? שימו לב: מתחילה ועד סוף, על מי אנחנו מדברים? על בֵּן. "בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם" — לא משנה מה נעשה, אנחנו בנים. "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" — כשאנחנו בסדר וכשאיננו בסדר: בָּנִים מַשְׁחִיתִים — מושחתים, אבל בנים. שם הבן לעולם אינו יוצא מאיתנו. ואם אנחנו בנים — יש לנו אב, אב רחמן; יש לנו אם, אם רחמנייה. אין מצב שחס ושלום נגיע לכליה.

ולכן "וּרְגָמֻהוּ... וָמֵת" — מה ימות? הייסורים שבהם הקדוש ברוך הוא מייסר אותנו באים להמית את הצד הרע שבעם ישראל — וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וכשהרע יוצא — מה נשאר? יִשְׂרָאֵל — יָשָׁר אֵל, ישרים עם האל. וזו בעזרת השם התחנה הסופית: לעבור ממצב של יעקב לישראל — וכך נזכה לגאולה, במהרה בימינו.

מורידים את הנידון וקוברים אותו ביום ההוא. רש״י מסביר שהשארתו היא זלזול במלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל בניו. המשל הוא על תאומים זהים: אחד שר ואחד ליסטים. כשתולים את הליסטים אומרים הרואים שהשר תלוי. העונש אינו מוחק את צלם אלוקים. ההלנה גם מטמאה את הארץ. השיעור מזכיר את השמחה כאשר ניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר.

מעקה קשור ללחץ, צמצום והגבלה. למה נאמר ״כי ייפול הנופל״? מי שבנה בית חדש עלול כבר ליפול למחשבת ״כוחי ועוצם ידי״. ההצלחה העלתה אותו לעננים והגאווה ניפחה אותו. המעקה אומר: הצטמצם, חזור לפרופורציות ולענווה. אונקלוס מתרגם במילה הקרובה לדייק — סגירה המקיפה מקום. הגבול החומרי שעל הגג נעשה דגם לגבול פנימי שמונע מנפילה רוחנית ראשונה להפוך לנפילה ממשית.