השיעור מציג את כי תצא כפרשה המרובה במצוות: עשרים ושבע מצוות עשה וארבעים ושבע לא תעשה. שני פרטים — לבוש וקבלת אורחים — מלמדים מה צריך לחבר, מה צריך להפריד וכיצד מכירים בטובה שקיבלנו.

״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו״. הרובד הראשון הוא הלכה: התערובת אסורה. המצווה נמנית עם החוקים שטעמם לא פורש. חיפוש משמעות אינו מבטל את הדין אלא מצטרף לקבלתו.

מיד אחר כך נאמר ״גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך״. מן הסמיכות למדו חז״ל על מקום המפגש של צמר ופשתים במצוות ציצית. גם בגדי הכהנים שילבו שש — פשתן — עם תכלת וארגמן של צמר. מה שאסור בבגד פרטי משמש בבגד מצווה ועבודה.

קין הביא מפרי האדמה. רש״י בשם המדרש אומר מן הגרוע, ומסורת אחת מזהה זרע פשתן. הבל הביא מבכורות צאנו, מקור הצמר. בבניין הסמלי של השיעור הפשתן מסמן את קין והצמר את הבל. זו קריאת מדרש וסוד ולא ההגדרה ההלכתית של שעטנז.

השיעור מדמה את שני הקטבים לפלוס ומינוס של מצבר: חיבור בלי תיווך יוצר קצר ומרוקן אנרגיה. אדם פרטי אינו נושא את הבלבול. הכהן מייצג את כלל ישראל בעבודתו; תפקידו להפוך ניגוד לזרימה ולבנות אחדות שאינה מוחקת הבדלים.

הציצית מזכירה את ארבע כנפות הארץ ואת קיבוץ הפזורים תחת המצוות. אם הציציות נגעו במקרה בארץ, אין לחפש זאת ואין לבזותן, אך גם אין להיבהל: גם העפר חלק מן הבריאה ויש בו ניצוצות להעלות. כבוד המצווה והכללת המציאות הולכים יחד.

הם לא באים בקהל מפני שלא קידמו בלחם ובמים ושכרו את בלעם. חז״ל דורשים מואבי ולא מואבית, ולכן נפתחה הדרך לרות, שהיציאה לקראת האורחים הוטלה על הגברים. מדוע עונשם נמשך יותר מחטאי מצרים, שדור שלישי מהם יכול לבוא?

אברהם סיכן את עצמו והציל את לוט מן השבי. עמון ומואב יוצאים מבנות לוט, ולכן עצם קיומם נושא את טובת אברהם. כשבני אברהם הגיעו לגבולם היה עליהם להשיב טובה; במקום זאת סגרו את הדרך ומואב שכר את בלעם. גם ממצרים אין התורה מרשה למחוק את מקום האירוח שהיה בתחילה. מי שאינו מודה לאדם לא יודה לבורא, ולכן המילים הראשונות בבוקר הן מודה אני.