אנחנו באלול, יום שני בשבוע, לקראת ניצבים־וילך. השלמנו את פרשת כי תבוא, וכבר אפשר להתקדם לפרשת ניצבים — כי שתי הפרשות קשורות זו בזו.

רש"י שואל: למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? ועונה: לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים — תשעים ושמונה — חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים, בפרשת בחוקותי.

התחיל משה לפייסם: הרימו את הראש. "אתם ניצבים היום" — בכל מקרה, גם אחרי כל מה ששמעתם, עמדו זקופים. כי לפני מי אתם עומדים? לפני ה׳ אלוקיכם. אל תפחדו.

ניכנס לעומק. בבחוקותי 49 תוכחות, וכאן פי שניים — 98. הבדל נוסף: בבחוקותי הכול נאמר בלשון רבים, ואילו בכי תבוא הכול בלשון יחיד — "אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ", "אָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", "יִשְׁלַח ה׳ בְּךָ".

אבל יש הבדל גדול עוד יותר. בבחוקותי שלושת הפסוקים האחרונים הם נחמה — אותם פסוקים שאנחנו אומרים בכל בוקר בקורבנות:

ואילו כאן, בקללות של כי תבוא, למרות תשעים ושמונה הקללות, הפסוק האחרון אין בו נחמה כלל. זו ממש תחתית המדרגה:

עונה הזוהר הקדוש: אינך יודע לקרוא. אינך קורא את הפסוקים האלה נכון בכלל.

כלומר: בתוך כל קללה נמצאת כביכול הברכה עצמה.

ניקח את הקללה הכי גדולה, האחרונה, ונלמד את הפסוק כמו שצריך. מביאים את היהודי, מעמידים אותו על הפודיום: "כמה אתה נותן עליו?" — "שקל אני לא נותן."

מה אנחנו אומרים בראש השנה אחרי כל סדר תקיעות? "אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים — רחמנו כרחם אב על בנים; אם כעבדים — עינינו לך תלויות." אבל קודם כול, מה אנחנו? בנים.

מה שחשבנו שהן קללות הן בעצם ברכות. והנה גם שורש המילה קללה: קוף־למד־למד. ואנחנו מכירים את הביטוי נְחֹשֶׁת קָלָל — וזו אינה נחושת מקוללת אלא נחושת משובחת.

עליי חובת ההוכחה. אז תראו כמה התורה שלנו מתוקה מדבש, וכמה כל דבר בה מדויק.

ספרו, מתחילת הקללות ועד סופן, כמה פעמים מופיע שם הרחמים. עשרים ושש פעמים. גם כשיש קללה — מי עושה לך את זה? "יִשְׁלַח ה׳ בְּךָ" — שם הרחמים. כל המכות ברחמים.

ואנחנו, היום, איך אנחנו ממתיקים את הדינים?

מזמור אלול. אנחנו אומרים "לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי" פעמיים ביום בימים הנוראים. כמה פעמים מופיע שם השם? שלוש עשרה — כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים — ופעמיים ביום הרי עשרים ושש. וכתוב בספרים שמי שאומר את המזמור פעמיים ביום לא יאונה לו כל רע: ה-676 האלה הם כנגד הרעות שעלולות להיות באותו יום.

ביום כיפור. כמה פעמים אנחנו אומרים את שלוש עשרה המידות, "וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא"? עשרים ושש פעמים לאורך היום כולו, עד הנעילה.

יש תשובה אחרת לשאלה "איפה הנחמה". הנאום של משה רבנו הוא נאום אחד רצוף, והכול נאמר באותו יום. ההמשך של כי תבוא הוא בדיוק "אתם ניצבים היום" — וכל פרשת ניצבים היא הנחמה.

"אשר נתתי לפניך" — היכן נתתי? בפרשת כי תבוא. ועכשיו, אומר משה, בוא אנחם אותך. הנחמה קיימת — רק שמשה רבנו חילק אותה ושׂם אותה בפרשת ניצבים.

נשארה שאלה: למה לחזור על הקללות אחרי שכבר נאמרו בפרשת בחוקותי?

למדנו שספר ויקרא מסתיים ב"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי": אלמלא חטא המרגלים, היו נכנסים לארץ כבר אז. 49 התוכחות של בחוקותי היו ההכנה לפני הכניסה לארץ. אבל הייתה תקלה: מתחיל ספר במדבר, חטא המרגלים, ושלושים ושמונה שנה במדבר.

וגם אם התקיים כל מה שנאמר — ואפשר לומר שהתקיים, אפשר לראות שם תיאורים שמזכירים את השואה — סימן שכבר עברנו אותן. מה שנשאר לנו עכשיו הוא "וְשָׁב… אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ": לקבל את פני משיח צדקנו ולראות את בניין בית המקדש, במהרה בימינו. אמן.